ברסלב - כאייל תערוג - סיפורים מהחיים - גנב יקר וחביב

file_445_848X400.jpg

בס"ד
 
 גנב יקר וחביב

 דייגו פרנציסקו נולד בארגנטינה לאמא יהודיה, ואני לא אתן לכם לנחש מאיזה מוצא אביו, פאולו, למרות שאין לי ספק שהניחוש קל מאד עבורכם. האמת ניתנת להיאמר שאמו היהודיה מרסלה, לא היתה אדוקה במצוות היהדות, ומושגיה הקלושים על מוצאה היו קשורים איכשהו במידע דליל שהיא קיבלה בנעוריה ממשרד הרווחה הארגנטיני, שאמה יהודיה. סבתו של דייגו הצעיר, השאירה את אמו - התינוקת בחדר הלידה בבית החולים בבואנוס-איירס ופשוט התנדפה לה. מרסלה סיפרה לדייגו, שתעודת הזהות של הסבתא שלו נותרה בחדר הלידה ושמה של הסבתא סניורה קליפסו. כל הנסיונות במהלך השנים לאתר את הסבתא-האם, עלו בתוהו. שתבינו, הסיפור הזה התרחש לפני כ- 50 שנה, מרסלה פרצינסקו גדלה במשפחת אומנה נוצרית, נישאה נישואים קצרים למוכר השטיחים פאולו פרצינסקו ומיד אחרי לידתו של דייגו במשקל 3.250 גרם, גרש פאולו את מרסלה עם התינוק הזערורי לעתיד מעורפל ברחובות בואנוס-איירס בלי חצי דולר בכיס.


אז לא פלא שכבר בגיל 10 הפך דייגו פרנציסקו לגנב מדופלם, ערמומי וזריז, שטיפס בזריזות חתולית על מרזבים ומרפסות וחזר משם עם שלל רב שיכול היה לפרנס כמה משפחות במשך מספר חודשים. הוא רכש מיומנות שועלית, כך שגם אם יצא לו להשתחל באמצע היום לוילה או פנטהאוז, והדיירים היו ערים ופעילים, הוא פיתח מסוגלות לעצור את נשימתו מתחת לשולחן, להמתין שעתיים ושלוש וברגע נוח לפרוץ לאחוז בארנק או בתיק ולהמלט לרחוב. ועכשיו לכו תתפשו אותו.


מרסלה אמו ניסתה בתחילה להניא אותו ממעשי קונדס אלה, אך כשהפרוטה כלתה מן הכיס ואין ממה לשלם שכר דירה היא העלימה עין. לא יפה לכתוב, אבל מרסלה ודייגו התפרנסו מגניבות.
עד גיל 17 המשטרה עדיין לא הניחה עליו יד, אך כשזה קרה, דייגו הנער רעד כמו לולב בשעת מצווה. החבטות של השוטרים, האזיקים, החרדה מפני המשפט הכניסו אותו לטלטלה נפשית קשה. אם עד עתה מקצוע הגניבה היה עבורו שעשוע מרתק, אחרי שנה בכלא ובילוי חודש בצינוק, הכניסו לדייגו קצת פחד בריא ללב. כשהוא השתחרר הודיעה לו מרסלה "בני, עד כאן ארגנטינה, עולים לישראל".


דייגו שמח. על ישראל הוא שמע הרבה בחדשות, פיגועים, טילים, קטיושות, אינתיפאדה, מלחמות, ה"אקשיין" הזה דווקא מצא חן בעיניו. "ומי יודע" הרהר בליבו, "אולי שם קל יותר לגנוב".
"משפחת פרנציסקו נחתה אחרי חודשיים בנתב"ג, קיבלו סל קליטה והתמקמו להם בדירה דלוחה למדי בפאתי פתח-תקוה. מרסלה מצאה עבודה במשק בית, ודייגו חזר למקצוע הישן והטוב. הוא קנה לו קטנוע ומהר מאד פתח במסע היכרות עם שכונות היוקרה שבגוש דן, והחל "לאסוף" מכל הבא ליד. בין גניבה לגניבה הוא למד עברית באולפן. תוך תשעה חודשים הוא ידע לקרוא ולכתוב עברית כמעט כמו יליד הארץ. אין ספק, הגנב המיומן הזה היה קרוץ מחומרים איכותיים, אלא שפניו ומעשיו היו אנטי-איכותיים לחלוטין.
 
* * *

ד"ר שרגא אביגד מנתח כירורג בבלינסון, גר בוילה מפוארת בשכונת יוקרה רמת-גנית. ד"ר אביגד בן ה- 45 היה יהודי דתי, מנתח נערץ, עם עקרון של ברזל. "אני לא מכניס לבית שלי אזעקות, לא כלבים, לא שומרים, ולא אזעקה. אני קונה 10 מזוזות מהודרות, ואם השם לא ישמור עיר שווא שקד שומר".


תתפלאו, אבל ב- 15 השנים האחרונות, הוילה שלו, פשוט לא קרצה לגנבים. עד שדייגו הגיע לשכונה, והוילה דווקא כן קרצה לו. תצפית בת שלושה ימים לימדה אותו שמשפחת אביגד עוזבת את הבית ב- 7:30 בבוקר עם שלושת ילדיהם, ורק בארבע אחר-הצהרים מתחילה השיבה הביתה. קודם כל הבן הבכור מגיע מן התיכון, ואחר-כך שתי התאומות מבית הספר, לאחר חוגי העשרה.
בשעה 8:10 בבוקר חדר דייגו לוילה דרך החלון של החצר האחורית והחל לרחרח. כספת, נייט. תכשיטים נייט. מכשירי חשמל, זה לא בשבילו. כסף, נייט. בקיצור אחרי 8 דקות הבין דייגו שהוילה הזו יותר דומה למדבר סהרה ולא למכרה זהב כפי שהיה נדמה לו.


כמה שניות לפני שדייגו החליט לנטוש את השיממון הזה, הוא הבחין בתיק ג'ימס בונד מיושן מעל המקרר. הוא שלח יד זריזה, אחז בידית ואץ רץ, יצא מן החלון ומשם בדילוג זריז מעל לגדר, לקטנוע.
אחרי 10 דקות נסיעה הוא הגיע הביתה, פתח בסקרנות את תיק הג'ימס בונד. התיק היה גדוש בעתונים ישנים. דייגו הביט בתאריך והיה המום. העתונים הצהובים היו בני 15 שנה.
"הא, כנראה יצאתי יבש מן המבצע הזה" הרהר. הוא רוקן את התיק מן העתונים, ולפתע הבחין במעטפה לבנה גדולה. הוא פתח אותה, והנה נשרו משם שני שטרות בני 100 דולר ארה"ב, ועוד דף שורות מקופל.
דייגו המסוקרן פתח את הדף והתחיל לקרוא, לאט לאט, מילה אחר מילה, כמו שלמד באולפן.


תאריך המכתב ט"ו בשבט תשנ"ב 7/02/92.
הכותרת: ידידי הגנב היקר.
"שלום לך גנב חביב. כפי שהבנת כבר, התיק שלי חיכה לך הרבה שנים. הספקת להביט בעתונים המצהיבים ולחשבן כמה זמן חלף מאז נכתב מכתב זה. מדובר בפרק זמן ארוך למדי. אני מאד שמח, שגילית את 200 הדולר במעטפה, ובכך האכזבה שלך מן הביקור בוילה שלי, חלפה עברה לה. הסתובבת אומלל שלי בין החדרים, הפכת ארונות, פתחת מגירות, גילית שומכלום. לא האמנת שבוילה כזו גדולה ויפה, אין שמץ של רכוש רציני או תכשיטים יקרי ערך למעט ספרים, מכשירי חשמל, ריהוט וביגוד ברמה אלמנטרית. 200 דולר זה לא כסף קטן, ובשביל מאמץ כל כך קטן, וביקור בן 10 דקות בוילה, לא יצאת ניפסד. אני שמח בשבילך...".


דייגו התחיל להזיע, הוא שלף ממחטה מכיסו והחל לנגב את הזיעה. המילים הפשוטות הללו הוציאו אותו מדעתו. מעולם, אבל מעולם, למעט השוטרים הארגנטינאים האכזריים שהיכוהו בהנאה, איש לא התייחס אליו. הוא היה כמו אוויר בעולם. עוד יצור זניח, כמו כלב רחוב. איש מעולם לא כתב לו מכתב. איש לא אמר לו מעולם שהוא שמח בשבילו. הנימה האישית, החייכנית, הלבבית, שנבעה מן המכתב עשתה לו טיק בלב. אף אחד לא כינה אותו בתואר חביב, או יקר, חוץ מאמא שלו. בעיניים הגנביות שלו, חוץ מאמו, כולם היו פרוייקטים שצריך לגנוב מהם, ופתאום הוא ניתקל באיזה מין טיפוס, שהוא לא יכול היה להגדיר, שדווקא נהנה שגונבים ממנו, ועוד מביע שמחה משמחתו של הגנב.


דייגו פרנציסקו בן ה- 19 הצמיד את המכתב המודפס באותיות גדולות לעיניו, והמשיך לקרוא בשקיקה...
דייגו המשיך לקרוא את מכתבו של ד"ר אביגד בהתרגשות ובסקרנות רבה.


"ובכן ידידי הגנב, רציתי להאיר את עיניך כיצד מתנהל העולם מן הזווית של יהודי מאמין, שאינו צריך לשלוח ידיו בגניבות - כמוך - כדי להתפרנס. אנחנו בנים ובני בנים של אברהם יצחק ויעקב, שהאמינו שיש בורא לעולם, אשר ברא את בריותיו, ברוב רחמיו והוא אוהב אותן אהבה עצומה, ואשר על כן, הוא זן ומפרנס לכל, ומיטיב לכל בריותיו... אשר ברא. מלכו של עולם מאכיל ומשקה מביצי כינים ועד קרני ראמים. כל דגיגון שבים, כל תולעת באדמה וכל עוף שבשמים, מוצאים את טרפם בעת רעבונם.


ואתה ידידי הגנב, בן אדם, ואדם הוא נזר הבריאה, ולא סתם בן אדם, אלא יהודי, בן העם הנבחר, שקיבל תורה בהר סיני ומחוייב למצוותיה ואחת מהן "לא תגנובו".
"אתה מבין יקירי, הגניבה איננה רק איסור מן התורה, היא אקט של טיפשות מן המעלה הראשונה, ואסביר לך מדוע. דע לך, כי בראש השנה גוזרים על כל יהודי ויהודי את מנת פרנסתו ומזונו. הכל קצוב ומדוד, וכל מה שנגזר עליו צריך ומחוייב להגיע אליו, עד הפרוטה ועד הפרוסה האחרונה. אך רצון השם הוא, שהמזון והפרנסה יגיעו ללא עבירות, לא פשיעה, ובטח ללא גניבה. יוצא אם כן, שאדם שהולך לגנוב, גונב משלו. ומדוע? כי את 200 הדולר שמצאת במעטפה שלי יכולת לקבל ולזכות בהם מבלי לגנוב. בעצם, את שלך אתה גונב. אתה גוזל את פרנסתך במקום לקבלה בכבוד... לקב"ה יש אין ספור דרכים להביאם עד אליך, במאמץ מועט משלך. תאר לעצמך יקירי, שבמקום להשקיע במעקב אחרי ובתצפית אחרי בני משפחתי, ולהכניס עצמך לרגעי חרדה עם החדירה לוילה, היית פשוט הולך לעבודה נורמלית ומכובדת. בלי פחד משוטרים, בלי לחצים. פשוט חי ומתפרנס נורמלי כמו כל יהודי בר-דעת.


המילים הפשוטות הללו דיגדגו את לבו של דייגו, שגדל יתום, בלי אבא, בלי סבתא, בלי משפחה, בלי חברים, בקושי עם אמא. המכתב הזה נטע בו תחושה שהוא מעולם לא חווה: האיש שכתב את המכתב אוהב ומחבב אותו. הוא כמו דוד טוב, כמו ידיד, אולי אבא.


"אז אתה מבין גנב יקר וחביב, העולם יכול להיות טוב ונעים לחיות בו רק אם מאמצים דרך חיים של אמונה. הנה ראה, אני יהודי מאמין ולכן מאז כניסתי לוילה בשנת תשנ"ב לא התקנתי בה מערכת אזעקה, ואין לי כלב שמירה ולא שומר בכניסה, מדוע? כי אני יודע בוודאות גמורה שהמזוזות הן השמירה האמיתית על הבית, ולא טכנולוגיות מתוחכמות. על בתי המזוזות רשום ש.ד.י. ראשי תיבות שומר דלתות ישראל. כך אני מאמין, וכך אני גם עושה".


דייגו בלע את המילים בשקיקה. המכתב הזה חידש לו חידושים עלומים, שלא שמע ולא ידע מעולם. "אני יהודי, אני בן העם הנבחר, יש בורא לעולם שמפרנס כל אחד, בלי מאמץ מיוחד, והמזוזות הן שומרות על הבית... הצמאון לקרוא עוד ועוד התגבר.


"ובכן ידידי הגנב, הנני מוכן ומזומן להכיר אותך, לשוחח איתך, אפילו בביתי, בשמחה רבה. אין לי ספק שכניסתך לביתי היא עפ"י רצון השם, בניווט יד ההשגחה העליונה, ואין לי שמץ של ספק, שיהיה לנו הרבה על מה לדבר... אני מאד סקרן להכיר אותך, ואני מקווה שזה הדדי. אינני כועס, אינני מקפיד, אני רק רוצה לתרום את תרומתי הקטנה כדי להוציא אותך - בחסדי שמים - ממעגל הגניבות.
"בידידות רבה שרגא אביגד. נ.ב. תוכל להתקשר אלי בכל ימות החול, אחרי עשר בלילה. תודה".
 
* * *

דייגו מתח את רגליו הארוכות מן הכורסא לשטיח, ושוב ניגב את זיעתו. הוא חזר וקרא את המכתב שלוש פעמים רצופות, ורק אחרי שחושיו השועליים אמרו לו שאין כאן שום מלכודת, גמלה בליבו ההחלטה להתקשר לד"ר אביגד. בסתר ליבו הוא רצה להיגמל מן הגניבות, הוא הרי כבר הרגיש את הטעם המר של הכלא והמכות של השוטרים הארגנטינאיים.
כשאמו מרסלה חזרה אחה"צ מן העבודה, הוא סיפר לה על הגניבה המוזרה בוילה של ד"ר אביגד, ותרגם לה את המכתב. "כן, אנחנו יהודים" אמרה לבנה. "אבל גם אני בעצמי לא כל כך יודעת ולא מכירה מה עושים עם זה. אולי כדאי שתדבר עם הדוקטור, אולי באמת תגלה שאפשר להתפרנס גם בלי לגנוב...".
 
* * *

"דוקטור שלום.
ערב טוב. במה אוכל לעזור...
"אני הגנב...
הווו, אתה הגנב? אין לך מושג כמה אני מאושר לשמוע אותך. האקצנט שלך הוא דרום אמריקני, אני לא טועה...
"לא, אתה לא טועה. שמי דייגו. ביקרתי בבוקר בווילה שלך...
כן, הבחנתי שתיק הגי'מס בונד חסר מעל המקרר.
"דוקטור, קראתי את המכתב שלך הרבה פעמים. אף פעם לא ידעתי שהפרנסה קצובה, שהמזוזות שומרות. גם עכשיו אני לא מבין מה זה בדיוק יהודי... אתה באמת רוצה ללמד אותי, אתה לא עושה לי מלכודת?
חס וחלילה מלכודת. 15 שנים המכתב הזה בתוך התיק מחכה רק לך. 15 שנים לא נכנס גנב לבית שלי, עד שהגעת אתה ידידי דייגו. אני משוכנע שיש לנו הרבה על מה לדבר. מצידי, אם אתה גר קרוב, אני ממתין לך.
"יקח לי עשר דקות נסיעה...
ברוך הבא. אין לך מושג כמה אתה משמח אותי.
 
* * *

ד"ר אביגד פתח את הדלת, והבחין בקומתו התמירה והאתלטית של דייגו הגנב. דייגו אחז בידו הימנית בתיק, ובידו השמאלית ב- 200 הדולר.
"זה שלך דוקטור... אני מצטער.
ד"ר אביגד, היה איש לבבי וחביב, הוא חייך חיוך ענק ואבהי לעבר דייגו ותחב את הדולרים עמוק עמוק לכיס חולצתו של הגנב.
"זה שלך חמודי. זה חיכה לך 15 שנה. שב תשתה משהו.
דייגו הבחין שמבעד למעטה העברית הקולחת של ד"ר אביגד, מתחבא לו גם אקצנט ארגנטינאי עדין וקל, הוא צנח על הכורסא, פכר את אצבעותיו ובלב קרוע סיפר לד"ר אביגד, כיצד הפך לגנב מדופלם כבר מגיל 10.


"אתה מבין דוקטור? אמא שלי נזרקה איתי לרחובות כשהייתי תינוק בן יומו. גדלתי בלי אבא, עם אמא שבקושי הביאה לחם הביתה. אני בחור עצוב דוקטור, אני בלי עתיד, וחוץ מלגנוב אני לא יודע לעשות שומדבר. המכתב שלך דוקטור קרע לי את הלב. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שיש מישהו שמדבר אלי מלב אל לב. לראשונה בחיי חשתי שיש מישהו בעולם שאיכפת לו ממני. שרוצה את טובתי.
כמה זמן אתה בארץ דייגו ידידי?


"אנחנו פה כמעט שנתיים, חיים מהיד לפה... אמא שלי עובדת במשק בית, אותי שחררו מהצבא בגלל העבר הפלילי שלי בארגנטינה.
אין לך סבא או סבתא?


"לא, אמא שלי מספרת שהיא ננטשה ע"י אמה, שהיא סבתא שלי, בבית היולדות בבואנוס איירס. יש לי סבתא על הנייר, אבל החיפושים אחריה עלו בתוהו. אינני זוכר את שמה...".
"יש לך סבתא, אתה אומר, שנטשה את אמך התינוקת... מעניין. בת כמה אמא שלך דייגו חביבי?


אמי אשה כבת חמישים, אבל נראית הרבה יותר קשישה. היא גדלה מאז היותה תינוקת, בבית אומנה נוצרי, ותאמין או לא, עד לא מזמן חשבתי שגם אני נוצרי. עד שיום אחד, אחרי שתפשו אותי שוטרים בארגנטינה, אמא החליטה שעולים למדינת ישראל והסבירה לי שאנחנו יהודים. ואם כבר לסבול עדיף שנסבול בין יהודים, ולא בין גויים. מה אגיד לך דוקטור, אני טיפוס בן בלי בית, בן בלי זהות, לדאבוני אני זורם עם המציאות ועדיין לא הצלחתי להגדיר ולמצוא את מקומי בעולם. אני מבולבל עד בהונות רגלי, לא יודע אם אני נוצרי או יהודי, לא יודע אם להמשיך בגניבות או לפתוח דף חדש. לא קל לי...


דייגו הצמיד כפות ידיו לעיניו ומחה שתי דמעות עקשניות.
ד"ר אביגד ניגש אליו וטפח על כתפו. "דייגו, חביבי, אתה איש גדול!! אתה עוד לא מכיר ולא מבין באיזו איכויות ותכונות מיוחדות ומעולות חנן אותך בורא עולם. העובדה שאתה נמצא כאן בביתי, שואל שאלות, נחשף ומחפש כוון הן עדות נאמנה שאתה רוצה להתייצב, שואף להיכנס בדלת הקידמית אל הבית הנכון שיש בו אמת ויראה, שיש בו אמונה".


ד"ר אביגד ניגש למקרר שלף שתי פחיות שתיה קרה, פתחן והניחן על השולחן הנמוך בסלון.
"אני מברך עכשיו את בורא עולם, דייגו יקירי. ובסוף הברכה אתה עונה "אמן". אם תענה "אמן", אתה עושה צעד ראשון ומשמעותי לכוון היהדות. ברוך אתה השם... שהכל נהיה בדברו".
"אמן". ושניהם לגמו בבת אחת את המשקה הצונן.


השעון הורה על 2:00 לפנות בוקר. ד"ר אביגד ביקש מדייגו שמחר בשעות אחר-הצהרים יגיע אליו עם אמו מרסלה. "דומני" אמר שרגא אביגד, "שיש לי כמה דברים מעניינים להשמיע לאמא שלך, ואולי אף לגלות ולהראות לה סוד...".


דייגו חייך. האביגד הזה, עם המסתוריות שלו, שבה את ליבו. החיבה העמוקה שהוא חש כלפיו אותתה לו במצולות נפשו, כי מעתה ואילך יש לו ידיד קרוב, שהוא מוכן לעשות כל מה שיאמר לו. הם נפרדו בחיבוק חברי אמיץ, ודייגו רכב לכוון הלילה הרמת-גני נסער ומתרגש, כפי שלא היה מעולם.
 
* * *

בדיוק בשעה חמש אחר-הצהרים נשמעה דפיקה בדלת בית משפחת אביגד. דייגו ומרסלה אמו נכנסו, התיישבו בסלון, גב' רננה אביגד האירה פניה לשניהם, והניחה על השולחן שפע עוגות, תופינים ומגדנות. "אתם אורחים נפלאים שלנו. בעלי תכף נכנס, יש לו מה לספר לכם".


דייגו הביט בשעון. מתח פנימי טלטל אותו. אמו מרסלה היתה רגועה יותר, היא לא הבינה מדוע דייגו חסר סבלנות... "תרגע בני. מה מטריד אותך?".
"לא יודע אמא יש בי אי-שקט. כאילו איזו הפתעה גדולה מצפה לנו. ד"ר אביגד הוא איש מסתורי. אני רק מקווה שהוא לא יפיל אותי בפח... הוא נחמד, אבל הפתעות לפעמים הן לא נעימות...".
לפתע נפתחה דלת הכניסה לוילה. ד"ר שרגא אביגד אחז בידיו כסא גלגלים, עליו היתה ישובה אשה קשישה שכיסוי ראש קטיפתי כחול היה מתוח על ראשה, ועיניה הירוקות נבונות להפליא.
"תכירו זו אמא שלי... אמא, אלה הם דייגו ומרסלה פרצינסקו ידידים שלי...".
"נעים מאד, אני נעמי אמו של ד"ר שרגא אביגד, המנתח הכי טוב בעולם...".


אמא תקשיבי" אמר שרגא "במשך שנים, מאז שאני ילד קטן, סיפרת לי על הדבר שהכי מטריד ומתסכל אותך. אנא ספרי זאת לידידי... תרגישי נוח. הם אהובים עלי מאד... הם כמו משפחה...".
"כן בני, זה לא סוד. עד היום אני סוחבת צלקת בלב, שצורבת את חיי כמכוות-אש. וזה סיפור שאני מספרת כל פעם מחדש, מתוך תקווה שמישהו יודע דבר על כך. ובכן נעורי עברו עלי בבואנוס-איירס, ארגנטינה. הורי, שלמה ואיטה בלום ניצולי שואה, נפטרו עלי עוד בהיותי נערה. הם היו אנשים מבוגרים מאד וחולניים. רב הקהילה בבואנוס-איירס, השיא אותי עם הגיעי לגיל 18, עם רוברט, צעיר יהודי וספן בצי הארגנטיני. הרבה שנים ייחלתי להביא ילד לעולם ורק בגיל 25, לאחר הרבה תפילות הריתי בשעה טובה. רוברט בעלי, היה איש עדין נפש וטוב לב מאין כמותו, אך עבודתו כספן היתה קשה ודרשה ממנו להעדר שבועות וחודשים ארוכים מן הבית. כשנכנסתי לחדר הלידה בבואנוס-איירס, רוברט היה בהפלגה בלב ים עם אוניית צי הסוחר "מדלנוס". הפלגה ממנה לא חזר, סערה עזה באזור משולש ברמודה העלימה אותה במצולות. זה נודע לי שלושה חודשים אחרי... ומדוע?


"אחרי 12 שעות בחדר הלידה, נולדה לי בת קטנה... עוד הספקתי לחבק ולנשק אותה ואחר-כך איבדתי את הכרתי למשך שלושה חודשים. וירוס קטלני איים על חיי. אחרי שלושה חודשי טיפול ותרופות, ובחסדי שמים שבתי להכרה, אל מציאות נוראה. בישרו לי שרוברט לא יחזור, והתינוקת הקטנה נפטרה מצהבת... אבל אני עד היום זוכרת היטב את פניה הענוגות, את עיניה החכמות. היא לא נראתה לי חולה כלל וכלל. אני חיה בתחושה נוראה שהשלטונות פשוט גנבו לי אותה מתחת לידיים... זה הסיפור... המראה שלה חוזר אלי בחלומות... אני חושבת שהיא עדיין חיה התינוקת שלי...


מרסלה היתה דמומה והמומה... וכמעט בלחש היא שאלה "אמרי לי נעמי, מה היה שמך הקודם בארגנטינה...".
"סניורה קליפסו" השיבה הקשישה.
"אז את אמא שלי!!!! א-מ-א!!!".
מרסלה פרצינסקו האומללה, שכל חייה היו עוני תלאות ויסורים חשה שעולמה מסתחרר עליה. התחושה שיש לה אמא אמיתית, שיש לה אח, שיש לה משפחה, נטעה בה לפתע כוחות מחודשים, ועוררה בה שמחה פנימית שכמעט איימה להכריע אותה.


דייגו הנסער קרב את כסא הגלגלים לאמא שלו. נעמי אביגד היתה עדיין המומה וקפואה. היא חששה שהגברת הזו כנראה השתבשה עליה דעתה, ולכן העדיפה לא להגיב.
מרסלה, לעומת זאת, פתחה את התיק שלה, חיטטה במסמכים ושלפה משם תעודת זהות ישנה ומקומטת.


"הביטי נעמי, הביטי! את זה קיבלתי ממשרד הרווחה הארגנטיני לפני 30 שנה, כשביקשתי לדעת מי האמא האמיתי שלי הם סיפרו לי שילדת אותי והתנדפת משם בלי להשאיר סימן".
המילים "סניורה קליפסו" היו מודפסות וברורות. גם התמונה בתעודה דמתה להפליא לנעמי אביגד, רק שאותות השנים לא ניכרו בה.
"בתי! את הבת שלי!!!".


סצינה של חיבוק ארוך ארוך שנמשך כמו נצח. דמעות כנהרות איתן. 50 שנים של חיפוש, של יתמות ושכול, של געגועים וחלומות דומעים הצטמצמו להן לחיבוק שלא ניגמר בין אם ובת שישבו והעבירו לילה שלם של סיפורים, ומכאובים. "מעולם לא נעלמתי מחדר הלידה כמו שסיפרו לך במשרד הרווחה. הפושעים הללו גנבו אותך לצורכי אומנה. אבל הכל מאת השם. אני מאושרת שחזרת אלי, ויש לי גם נכד ממך כל כך נאה ועדין".
 
* * *

דייגו ושרגא יצאו לגינה. "אז אתה דוד שלי, וזו סבתא שלי... אמר דייגו... תאמין לי ד"ר אביגד, תרשה לי לקרוא לך דוד שרגא, שאתה איש מהמם. אתה יודע כבר עם קריאת המכתב שלך הרגשתי קשר הדוק אליך, קשר של נשמות... זאת עוד מבלי להכיר אותך".


דייגו ודודו שרגא אביגד התיישבו במרפסת הוילה והותירו את מרסלה ונעמי לקצר מרחקים, ולבנות הווה ועתיד.
"תראה דייגו, אני מאמין בהשגחה פרטית. יש אבא בשמים שמנהל פה עניינים. כשהנחתי לפני 15 שנה את המזוודה ובה עתונים ומעטפה עם 200 דולר, הייתי בטוח ב- 100% שהגנב יחזור אלי. אבל להגיד לך שהייתי חולם שהגנב הוא האחיין שלי, ואמא שלו זו אחותי, לא הייתי חולם... זה שייך להנהגתו העלומה של מלך מלכי המלכים, שהוא פועל ישועות".
"תגיד לי דוד שרגא מאיפה החוכמה שלך? מאיפה הבטחון העצמי שלך? איפה למדת את זה?".


ד"ר אביגד חיבק בחום את אחיינו, לשעבר מיודענו הגנב היקר והחביב, ואמר "הסכת לי, יש לנו תורה, ואם יש בי חוכמה, זו חוכמת התורה".
"דוד שרגא" שאל דייגו, איפה לומדים תורה?"


עד עלות השחר ישבו השניים ועסקו בתורה, ללמדנו שגם גניבה יכולה להפוך לנתיב מדהים של חזרה למקורות. עלינו רק להתבונן וללמוד כיצד הקב"ה ממצוקותיהם, משפלותם מוציאם ומושיעם. 


                                                                                 (הר' קובי לוי, "העיתונאי 1")

השאר תגובה

0