ברסלב - כאייל תערוג - סיפורים מהחיים - דוחפי הדלתות

file_440_848X400.jpg

בס"ד
 
דוחפי הדלתות

 יש עולם פנימי נסתר ועמוק עמוק, בלתי נראה, בתוך ליבו של כל אדם, זהו בעצם עולמו האמיתי. לשם הוא יוצא ולשם הוא שב, לפעמים הוא מסתיר את העולם הפנימי שלו תחת מעטה של כוח, שחצנות ודיבורים לא יפים, לפעמים הוא רוצה לשכוח מן העולם הפנימי הזה, לנכות אותו, שלא יפריע, שלא יציק לו. כי אם אדם מעדיף לצעוד בדרכי השקר, אזי העולם הפנימי האמיתי שלו מנסה לעצור אותו. הוא צועק מתוכו: "הי! בן אדם, חזור לדרך הנכונה, אני העולם האמיתי שלך וכדאי לך לשמוע בקולי כדי לא ליפול ולהיכשל חלילה".
כן העולם הפנימי צועק, אבל לא תמיד שומעים אותו.

ויש באותו עולם פנימי נקודה קטנה של אור, היא חבויה בתוך נקיק במצולות הלב וקוראים לה נקודת הרגישות של האדם. והיא יותר אמיתית מכל העולם הפנימי שלו, לעומתה - העולם הפנימי הוא שקר. כי היא - נקודת הרגישות - היא הטוהר שבטוהר. כי היא נקודת החיבור בין הקב"ה לאדם. היא היא, "ועשו לי מקדש ושכנתי - בתוכם" היא המקדש בתוך ליבו של כל אחד ואחד. היא אבן השתיה שבתוכו. היא הנקודה הכי אלוקית שבאדם, ובתוך הגוף החומרי והעכור שלנו, היא כל כך רוחנית שהיא מאד סובלת ומתייסרת, והסבל שלה הופך נורא יותר ויותר אם שוכחים ממנה או מזניחים או משחירים אותה.
נקודת הרגישות.

וכאן צריך לומר אמת מזוקקת יותר. נקודת הרגישות של כל אדם בעולם, איננה שייכת לו, היא לא בשבילו, היא בשביל האחרים, האמת הפנימית שלו, הרגישות שלו - שייכת לאחרים.
נכון שזה תמוה? נכון שזה לא מובן?
ננסה להסביר.

כשאנחנו מכנים מישהו בתואר אדם טוב, חברותי, מתחשב, אהוב על הבריות מאיר פנים ובעל חסד ועוד ועוד, למה הכוונה? הכוונה היא שהאיש רגיש ועירני לנקודות הרגישות של אנשים אחרים. זה כמו שיש לו מיקרוסקופ ביד והוא מביט דרך העדשה המגדילה פי מליון לתוך הלב של חבירו, חודר לאט לאט עמוק עמוק דרך השכבות העבות הכהות אל הנקיק הפרטי, ושם מתחת לכל הגילויים הניסתרים, נחבאת לה נקודת הרגישות של הזולת.
והיא - תמצית הטוב של הזולת.

והוא בוחן במיקרוסקופ שלו מה כואב לה, ומה מציק לנקודת הרגישות של האחר. הוא סורק את האמת הפנימית שבה, כדי לדעת לאן היא שואפת, מה מושך ומניע אותה מה יוסיף לה אור ואושר, אבל ההצצה הזו אינה נעשית סתם כך בשביל הסקרנות, חלילה וחס! האיש הטוב הזה רושם את כל הנתונים של המחקר המיקרוסקופי העולים מנקודת הרגישות של הזולת, ולפיהם ועל פיהם, הוא מתנהג עם הנבדק שלו.
האיש הטוב והרגיש, מכין "מזון" למען נקודת הרגישות של הזולת, כי הרגישות של הזולת זו חובת האדם בעולמו. רק כך הוא מצליח לתקן מידותיו ולהיבנות כיהודי טוב העושה נחת רוח לבוראו.
וכשהוא מתקן ומחייה ונותן "מזון רוחני" לנקודת הרגישות של הזולת, אזי גם נקודת הרגישות שלו מזדככת ומבריאה. כך שיוצא מזה, שהוא מתקן ומבריא את עצמו בעזרת הרגישות לזולת.
הוא יודע בדיוק מתי לחייך לזולת, מתי לחבק, מתי להעניק מתנה וכמה מילים טובות להשמיע לכל אדם, ובדיוק מה הוא הזמן לכל מילה טובה. וכך הוא בונה אנשים שיהיו יותר שמחים ויותר מאושרים בעולמו של הקב"ה, ובמעשיו ודיבוריו הוא מרהיב שם שמים על זולתו, וכך הוא גם אוהב יותר את בוראו.

כן זוהי תכליתו, וזו כמובן זכות גדולה שאדם מבין שהרגישות של הזולת היא בעצם עבודה המוטלת עליו, זו משימת חייו!

וככל שאדם מצליח לשמח אנשים, להאיר את עולמם במאור פנים ובמילים טובות הוא האדם השלם. השלמות שלו נובעת מן העובדה, שהוא הופך להיות הבעלים של נקודת הרגישות של כל האנשים שהוא מכיר בעולם.

ועם הנקודות הרגישות הללו הוא עולה אחרי 120 שנה אומר לקב"ה: "ראה אבא שבשמים, הבאתי לך את כל נקודות הרגישות שפיזרת בעולמך אצל ברואיך, והחזרתי לך אותן מוארות ושמחות בדיוק כמו שביקשת".
 
* * *

שיחה עם אחד הקוראים.
הרב לוי רציתי לספר לך בקצרה ממש סיפור מאד רגיש שנתקלתי בו.

סוחר כלי הבית ישעיהו אופנהיימר, זה שם בדוי כמובן, הוא יהודי מאד רגיש לזולת. אני מכיר אותו לפחות 20 שנים. לילה אחד אני רואה אותו עולה באיטיות במדרגות עם יהודי נמוך, מסורבל גוף שאישוניו אומרות: משבר ועצבות. אופנהיימר אוחז בכתפו של הלה, ומעודד אותו "יופי, מנדוש עוד קומה, ואנחנו מתחילים בתחרות, ובעזרת השם, הפעם תנצח".

אחרי חצות לילה, באחד הרחובות היוקרתיים בעיר, אופנהיימר הסוחר המכובד, עם אדם משונה לצידו, הולך לעשות תחרות. איזו תחרות ריבונו של עולם "הסקרנות לא הניחה לי. שאלתי את אופנהימר אם אני יכול לצפות בתחרות והוא השיב "בבקשה, אבל נא לשמור על שקט, ולא להתערב בנעשה".

קומה שלישית. אופנהיימר מקיש על הדלת, שלוש דפיקות, לא יותר. אחרי 10 שניות פותח את הדלת איש מגולח גבה קומה ולא דתי, לבוש בהידור ומבט רציני על פניו, הוא מזהה את מנדוש וחיוך קטנטן מבליח מבין שפתותיו.

"פרופ' ירחמיאל, אנחנו מודים לך על הרצון הטוב שלך לשחזר את התחרות, אחרי למעלה מ- 40 שנה אחרי המאבק הראשון".
כך פתח אופנהיימר את המפגש.

"בשמחה רבה, העונג כולו שלי, אני מאד אוהב את מנדוש, אבל עם כל הכבוד אעשה כל מאמץ לנצחו" משיב פרופ' ירחמיאל.
"כן, כן, ירחמיאל, הפעם אני מנצח אותך. 40 שנה אני מתאמן, וחולם על הרגע שבו אוכל להביס אותך, ולהחזיר לעצמי את הכבוד שנטלת ממני", מסביר מנדי לפרופ' ירחמיאל וניצוץ של תחרותיות, ואולי אפילו קורטוב של נקמה זורח מבין אישוניו.

"או. קיי חברים", פוקד הסוחר אופנהיימר על מנדי והפרופסור ,"עכשיו נועלים דלת. מנדוש אתה בחוץ, ירחמיאל אתה בפנים ונראה הפעם מי מנצח: אני סופר עד שלוש ודוחפים!!!" כך אופנהיימר.
הדלת נסגרת הרב לוי, חצות וחצי, מנדוש אוחז בידית הדלת, כתפו הימנית נשענת בעוצמה על הדלת, ואז אופנהיימר סופר, אחת! שתיים! שלוש!!!
הו, הו, איך מנדוש דחף את הדלת, כמו שור זועם, כמו פיל הנמלט מציידיו בג'ונגל, כמו נמר המשחר לטרפו, וירחמיאל? הו, הו, פרופסור ירחמיאל הצנום והגבוה הועף לאחור וצנח ארצה עם כל גופו, מזל שהיה שטיח עבה במסדרון המוביל לסלון שמאחוריו.

"ניצחתי", צעק מנדוש,"ניצחתי בגדול!!! אבל אני לא חוזר הביתה בלי עוד שני נצחונות, כדי שכל החברים ידעו, מנדוש ניצח שלוש פעמים את ירחמיאל".
כן הרב לוי המחזה הזה חזר על עצמו שלוש פעמים, ובכל פעם הפרופ' המכובד הופל ארצה מובס. אחרי הנצחון השלישי נכנסנו פנימה. ירחמיאל הגיש לנו פחיות משקה, והודה כי: "הפעם מנדוש הביס אותי, ואני אדאג שכל החבר'ה ידעו על נצחונו המזהיר".

אחרי חצי שעה פוזרה ההתכנסות, ועליתי עם אופנהיימר ומנדוש לרכב. כשמנדוש ירד הייתי חייב לשאול את שאלת המחץ: תגיד לי אופנהיימר, אתם בסדר? תחרות של דחיפת דלתות בחצות לילה. פרופ' מכובד מול מנדוש המוזר שלך, אני חייב הסבר.

"תקשיב ידידי", פתח אופנהיימר את הסברו, "אני מכיר את מנדוש לפחות עשר שנים, הוא עצוב תמידי. אף פעם הוא לא הסביר לי מה מעיק עליו, הוא יהודי בן 50, לא נשוי, מטופל במוסדות המתאימים לבעייה שלו, אבל בלי שמחת חיים. לפני כשנה הוא סיפר לי שאי אז בימים, כשהם היו בכתה ב' או ג' הם עשו תחרות דחיפת דלת. ירחמיאל היה ילדון שדוף וגפרורי, ומנדוש שמן וחזק. אבל הלא יאומן התרחש. ירחמיאל הרזון הצליח להעיף את מנדוש מן הדלת, לקול צחוקם וליגלוגם של כל ילדי הכיתה. "ומאז", הסביר לי מנדוש, "ומאז אני איש רדוף עצוב, ושפוף, אני חייב לנצח את ירחמיאל".

בלעתי את הלשון הרב לוי, ולא התביישתי לשאול, "תגיד לי אופנהיימר אתה באמת מונח על קרקע המציאות? סיפור ילדות שכזה, מניע אותך ליזום תחרות משונה שכזו אחרי 40 שנה?".
"כן", השיב לי אופנהיימר "לקח לי שנה לשכנע את הפרופ' החשוב והמפורסם ירחמיאל, להסכים ולשחזר תחרות זו, שהוא בכלל לא זכר שהתרחשה בהיסטוריה של ילדותו. מאמצי נעשו פרי היום בערב, ולאחר שהפרופסור קיבל את אישורה של אשתו, קבענו את תחרות דוחפי הדלתות לשעה שרוב בני האדם ישנים בה. זכית להיות צופה ועד נאמן לכך שמנדוש ניצח. אם יבקשו ממך להעיד, אתה מוכרח להגיע" חייך אופנהיימר ולחץ על הגאז.

כן, הרב לוי זה הסיפור, והוא התרחש לפני כמה שנים, אבל הסקרנות שלי לא ידעה גבולות. ביקשתי לא מזמן מאופנהיימר - כשביקרתי בחנותו - לשוחח עם מנדוש, כדי לשמוע ממנו מה עבר מאז על מנדוש ומה מצב רוחו.
"הוא בדרך לכאן" הודיע לי אופנהיימר.
ובאמת כמה דקות אח"כ הגיע מנדוש ופניו זורחות. "אני האיש הכי שמח בעולם" הוא הודיע לאופנהיימר, "ואתה יודע בדיוק למה. מאז שהבסתי את ירחמיאל, אני בן אדם חדש".

פרי קטן
הסיפור הכי משונה

זה הסיפור הכי משונה שהתגלגל לפתחי, ומתוך החלטה ברורה ומחושבת לא נכנסתי עמוק לתיאור הדמויות ותמונות הצבע המאפיינות את סיפוריי. את קטע הפתיחה של הסיפור הזה, לקחתי מתוך ספר שהוצאתי לא מזמן לאור "מחלקה ראשונה", כי הרגשתי שאין מדוייק ממנו כדי לגעת באופן הכי אמיתי באותם אנשים שיודעים לזהות ולטפל בנקודת הרגישות של חבריהם. 
(הר' קובי לוי, "העיתונאי 6")

השאר תגובה

0