ברסלב - כאייל תערוג - סיפורים מהחיים - הוויתור

file_388_848X400.jpg

בס"ד
 
הוויתור
 
יש ילדים הסובלים קלות מקשיי תפישה, קשיי למידה ומעוד כל מיני הגדרות מקצועיות פחות, מקצועיות יותר, המסבירות את מצוקתם הלימודית להבין, לקלוט ולהשיג. בקיצור מדובר בילדים עם הישגים בינוניים הגורמים בדרך כלל ללחץ מצד ההורים המצפים והחולמים על גאון סידרתי, בעוד שהחמוד שלהם איננו אלא ילד חלש בהישגיו הלימודיים, ואף פחות מכך.


ילד כזה היה זליג נורדמן תושב שכונת "מאורות דוד" בירושלים. הוא מאד רצה להצליח בלימודים, ושינן את הסוגיות הנלמדות והמשניות, פעם אחר פעם. אבל הדברים היו פורחים מזכרונו, שלא לדבר שהשקלא והטריא במהלך הסוגיות לא היה מצליח לחדור אל מעבר למעלה הקרום העליון של מוחו. נכון, המלמדים לא היו רושמים לו ציונים שליליים, כי סוף סוף התנהגותו היתה מופתית וגם השתדלותו ורצינותו היו ראויים לשבח. וכידוע ציון איננו רק מדד להישג יבש, אלא גם חופן בחובו את כל מכלול הרצון, ההתמדה והשאיפות. גם הקריאה לא היתה שזורה על לשונו של זליג ינוקא, ומפעם לפעם תוך כדי קריאה, הוא היה מרחף מעל המילים והאותיות ושתיקה מביכה היתה קונה שביתה סביבו. הוא בהה במילים והן לא שידרו לו דבר.


"נשמה טובה זליגל שלנו" היתה אומרת סבתו סוניה פרידמן "נשמה שיותר שואבת רוחניות מן העליונים מאשר כאן בעולם הגשמי". היא היתה חובקת אותו בשתי ידיים אוהבות, נושקת על מצחו ולוחשת על אוזנו "זליג מתוק שלי, לסבתא יש תפילה שתהיה צדיק אמיתי, ירא שמים מרבים. מלאך של טוב לב... ומי אמר שלכל המלאכים יש ציונים טובים..." ושניהם היו פורצים בצחוק מתגלגל.


בצלאל נורדמן, אביו של זליג, היה מודאג למדי. בעוד חצי שנה זליג יעלה לתורה, וכפי מנהג בית הכנסת השכונתי "שערי חוכמה" על החתן הצעיר לקרוא את כל הפרשה, ואין ויתורים בנושא זה. חתן בר-מצווה שלא מסוגל לעמוד בעומס, מוצא את עצמו עולה לתורה בבית הכנסת "דעת תבונות" שמעבר לרחוב המקביל. שם הסתפקו בעלייה אחת בלבד, או שתיים, ולא לחצו על החתנים לשלוט על פרשה שלמה.


בצלאל נורדמן היה נבוך. מצד אחד הוא מתפלל ותיק בבית הכנסת "שערי חכמה" ואם הוא ייקח את בנו לבית הכנסת השכן הדבר יכה הדים בקרב המתפללים, ומצד שני בנו זליגל היקר, הוא נשמה מופלאה, אבל בעל קורא לא בדיוק מוכשר, בלשון המעטה.


לאחר התייעצות עם הסבתא הדומיננטית סוניה פרידמן, ובעצה אחת עם הגבאי המסור ר' אבישי שפירא הוחלט שזליג יתחיל ללמוד את קריאת פרשת "בשלח", אז יחול בר-המצווה שלו, כבר מעתה. חצי שנה של לימוד אינטנסיבי יומיומי, עשוי להועיל ולהכין את זליג שלנו לעמוד כחתן גאה ובעל בטחון מול ספר התורה, לקרוא ולשלוט בטעמי המקרא כאחד הבקיאים בארץ.
"זליג אני משוכנע שתצליח לקרוא נהדר. אתה ילד מוכשר" עודד אותו במילים חמות הגבאי החסדן ר' שפירא, שרשם בפינקסו: "שבת בשלח, חתן בר-מצווה זליג נורדמן".
 
* * *

הו, הו, כאשר ישנו כוח רצון ושאיפה לגדלות, אז איך אומרים בבדיחותא: "אפילו מטאטא יורה". זליגל שלנו מסר את נפשו על פרשת "בשלח", בעודו צועד לתלמוד-תורה הוא מלמל את פסוקי "שירת-הים", שינן את טעמי המקרא בכל הפסקה, ובלילות היה חולם את עצמו עומד מול ספר התורה, קורא בלשון נהירה ובקול פעמונים, כשמסביבו ים-סוף הקרוע לגזרים ומרכבות פרעה אצות במשק-אופנים אחרי בני ישראל, והמים להם חומה, והסוסים שועטים ומבוססים בבוץ, ולפתע רואה זליג את הים חוזר לאיתנו הראשון ומטביע את כל חיל פרעה... והנה בחלומו מרים הנביאה אוחזת בתוף וכל הנשים אחריה משוררות וכל עם ישראל עם מלאכי מעלה מזמרים את שירת הים, וקולו של זליג נוסק מעלה מעלה עד לכסא הכבוד.


"יישר כוח, זליגל יישר כוח, קראת נפלא" הוא שומע חיזוקים מכל המתפללים, טפיחות על השכם, חיבוקים והמון סוכריות מסביב וילדים מכתתים רגליים ללקוט סוכריות בין הכיסאות השולחן והתיבה. ובחלומו, אמו המודאגת וסבתו המעריצה מוחות דמעה, ואביו קורן מאושר "זליג פשוט בעל-קורא עצום... תודה לך הקב"ה שנתת לי בן כזה".


חלומות לחוד, אבל המציאות עולה על כל דמיון. זליג נורדמן הצליח במסירות נפשו לשלוט על פרשת "בשלח" בצורה יותר ממעוררת כבוד. הגבאי שפירא שהאזין לו מעת לעת, התקשר לבצלאל ואמר לו: "ידידי, הבן שלך הוא כשרון עצום, ובאמת אינני מגזים. בשבוע הבא בר-המצווה שלו, והחששות שלך אין להן על מה לסמוך. אני לא אחטא לאמת אם אגיד לך, שהוא אחד החתנים המוכשרים שהיו לנו פה. שתרווה ממנו עוד הרבה נחת".
והמילים הטובות הללו היו כמים צוננים על נפשו המודאגת של בצלאל.
 
* * *

שבת "בשלח".
זליג, הוריו, אחיו והסבים והסבתות השכימו קום לאווירה שבתית ירושלמית קסומה וצוננת משהו. זליג נבלע בים הטליתות ונכנס מאושר ונרגש לבית הכנסת, היישר לחיבוקו החם של ר' אבישי שפירא הגבאי טוב הלב. הוא התיישב במקומו הקבוע, אחז בסידור החדש והחל לברך ברכות השחר. בזווית עינו הוא הבחין בחברו הטוב זלמל'ה בק נכנס עם אביו לבית הכנסת כשמאחוריהם משתרכת כל הכבודה המשפחתית שלהם. זלמל'ה וזליג היו ידידים שכונתיים טובים למרות שלמדו בתלמודי תורה שונים והם נופפו זה לזה בידידות. לפתע הבחין זליג שהגבאי אבישי צונח על מושבו, ושתי כפות ידיו חובטות על מצחו. קלמן בק, אביו של זלמל'ה מחליף עמו כמה משפטים, הגבאי מסיט ראשו לעבר זליג כמשווע לעזרה כשמבט מבוכה אפור ומיואש אופף את פניו.


לא יאומן כי יסופר. השבת הזו היא גם שבת בר-המצווה של זלמל'ה בק, וקרתה פה תקלה מביכה. ר' קלמן בק דאג אף הוא לעדכן מבעוד מועד את אבישי הגבאי על בר-המצווה של בנו, אלא שהגבאי הטרוד, רשם מידע זה על חתיכת נייר ולא עדכן זאת בפנקסו, כך שהוא לא עלה על הנתון הפשוט, שאין שני מלכים שולטים בכיפה אחת. במקרים דומים נוהגים להעביר חתן בר-מצווה אחד לבית-הכנסת הסמוך, כדי שיזכה בכבוד המלכים ללא חתן נוסף לצידו. עכשיו זה מאוחר מדי.
מי יקרא בתורה את פרשת "בשלח"? זלמל'ה או זליגל? או אולי נחלק את הפרשה בין שניהם? אבל אם נחלק אז יהיו פה שני מלכים בארמון אחד וזה לא מכובד... ולא נהגנו כך.


ר' אבישי שפירא היה מבולבל. מימינו ניצב ר' בצלאל נורדמן, משמאלו ר' קלמן בק, ושניהם רושפים וכועסים... ושניהם צודקים. הדרמה בעיצומה.
זליג קרב אל השלושה והיטה אוזנו כאפרכסת, כשהבין את גודל המחדל, נצבט ליבו בקירבו. "זלמל'ה ידידי בטח עמל על הפרשה כל כך קשה, הוא בטח יתאכזב אם תחולק הפרשה בין שנינו..." הרהר בלבו.
זליג סימן לאביו בעדינות לגשת אליו, ולחש על אוזנו: "אבא יקר שלי, אני יודע שאתה נרגש ומלא ציפיה שאעלה לתורה ואשמח אותך בקריאתי. גם אמא מייחלת לכך וסבתא עוד יותר. אבל לבי אומר לי, שזה הזמן לוותר. אתה יודע אבא שאני קורא היטב את פרשת "בשלח", מסרתי נפשי על כל אות ותג וטעם. עומד לפני נסיון עצום, ואני רוצה לעמוד בו. ל-וו-ת-ר. אנא, אבא נהדר שלי, אשמח אם תסכים לבקשת קלמן בק שזלמל'ה שלו יעלה ויקרא את הפרשה כולה... ואנחנו כולנו נשמח בשמחתם של הבּקֵים".


ר' בצלאל הרגיש איך שתי דמעות ענק טסות מתוך הלב שלו חונקות את שתי עיניו, וגרונו משתנק מתדהמה.
אבל למה זליג? למה?
"ככה אבא".
הוא חיבק את ראשו הקטן של זליג, ניגש לקמן בק ואמר "קלמן ידידי, זליג שלי מבקש שזלמל'ה שלך יקרא את כל הפרשה כולה...".


זלמל'ה קרא באופן נפלא את פרשת "בשלח" וזכה להמון מחמאות. זליג אף הוא ניגש וחיבק את חברו בחום. "זלמל'ה, אין כמוך, לא היתה לך אפילו טעות אחת". השמחה ב"קידוש" היתה גדולה ורק פניו של ר' אבישי שפירא הגבאי החרוץ, היו קפואות וכבויות משהו, הציקה לו מאד העובדה שזליג לא זכה לקרוא את הפרשה שהכין במשך חצי שנה. הוא ידע כמה זה חשוב למשפחה, ויסורי מצפון צבטו את לבו.


"ר' אבישי" חייך זליג "אל תתעצב. קראתי פעם בספר מוסר בשם גאון המוסר רבי ישראל סלנטר, שוויתור לחבר הוא דבר עצום עד מאד והוא עושה נחת-רוח לבורא עולם אפילו יותר ממצוות מעשיות, ומדוע? כי הוויתור מעיד על עבודת המידות... מה חשבת שלא רציתי לעלות לתורה? מה פתאום! האמן לי, בענווה רבה, הכנתי את הפרשה בצורה מצויינת, לא פחות מזלמל'ה. ואתה מכיר את המיגבלה הלימודית שלי, הורי ובני משפחתי היו מתענגים מאושר ומנחת אם הייתי קורא... אבל הוויתור... אח, אח, הוויתור ר' אבישי, אין תענוג יותר ממנו".


הגבאי אבישי רכן לעבר חתן בר-המצווה הצדיק, ליטף את לחיו ואמר לו: "זליג יקר, אני רוצה ומבקש שמשנה הבאה, ועד ביאת משיח צדקנו וכל עוד שאני חי, בכל פעם שתגיע פרשת "בשלח" תהיה אתה בעל קורא, זה פרס קטן וצנוע ממני על המידות הטובות שלך, בסדר?


"בשמחה" חייך זליג "אבל בתנאי שתחייך ר' אבישי, שתחייך".
והגבאי אבישי חייך.
 
* * *

במשך שלוש שנים רצופות עלה זליג נורדמן בפרשת "בשלח" וקרא את הפרשה כולה בקול הפעמונים שלו, ובשנה הרביעית, ערב שבת "בשלח", חש בצלאל נורדמן בלבו ותוך שניות ספורות הכחיל ואיבד את הכרתו. הוא הובהל לבית החולים הדסה עין-כרם. לידו באמבולנס ישב בנו הבחור זליג קורא תהילים. פניו של רופא מד"א בן ציון קליין, לא בישרו טובות.
 
* * *

האמבולנס דהר בזעקת סירנות מצמררת. המנורות האדומות הבהבו ומכוניות סטו ימינה ושמאלה כדי לאפשר לו להגיע במהירות לבית החולים. המון אנשים טובים באמצע הדרך אמרו פרקי תהילים לרפואת מי שמצוי שם בסכנת-חיים. כדאי שתאמצו זאת גם אתם.


זליג שלנו אחז בכף ידו של אביו וחש שהיא הולכת ומצטננת. נסיונות ההחייאה נמשכו בתוך האמבולנס, עד לשליפת האלונקה מול חדר המיון. זליג נותר - המום ודואג - על כסא מחוץ לחדר המיון, כולו תפילה ותחנונים עם המון דמעות נוטפות שהרטיבו את ספר התהילים הקטן שלו.


עוד חצי שעה - שבת, אבא מחוסר הכרה, מחר בבוקר פרשת "בשלח", הגבאי שפירא בטח ידאג מן השמועה שבצלאל נורדמן אושפז, ושבעל הקורא זליגל שהוא כל כך אוהב, לא יזכה לעלות ולקרוא את פרשת "בשלח".
"מי יקרא במקומי את הפרשה?" הרהר "אני מקווה שזלמל'ה בק יגיע לשבת מן הישיבה ויחליף אותי... ואוי רבונו של עולם תעשה שאבא שלי יהיה בריא!".


בזווית עינו הוא הבחין בצוות רופאים מעל למיטת אביו, פועלים במרץ לייצב את מצבו. אחר כך האחות הסיטה את הווילון. זמן קצר אחר כך צעד זליג אחרי הצוות הרפואי למחלקה לטיפול נמרץ. בצלאל נורדמן עדיין היה חסר הכרה וכמה צינורות חוברו לידיו ולנחיריו.


שמיכת השבת החורפית-הירושלמית כיסתה את בית-החולים במשבים של רוח מקפיאה, שהסיטה צמרות והעיפה כובעים. מלאכי השלום שירדו להם מגנזי מרומים, התפזרו על פני ירושלים כולה, נרגשים למשמע המזמור "בואי כלה" ומניעים כנפיים לבנות. זליג התיישב ליד מיטת אביו ולא מש ממנה. "בואי בשלום עטרת בעלה, גם בשמחה ברנה ובצהלה".
זו הפעם הראשונה בחייו שהוא מחוץ לבית בשבת, ועוד בחדר מאיים ומביך בו שוכב אביו, פניו צהובות, נשימתו כבדה, וכפות ידיו קרות.


הרופא האחראי על מחלקת טיפול נמרץ נכנס וסימן לזליג לגשת אליו.
"אני מבין שאתה בנו של מר נורדמן?".
"כן" הנהן זליגל.


"ובכן יקירי חובה עלי להסביר לך פחות או יותר מה מצבו של אביך. ובכן, מצבו מוגדר במינוחים רפואיים קשה, אבל יציב. כפי שהבנת הוא קיבל דום לב, אבל עם הגיעו לחדר מיון ולאחר בדיקות מקיפות גילינו שיש בריאותיו מצב של תסחיף הנגרם מחיידק מסויים. כרגע הוא מקבל מספר תרופות שאמורות לייצב את ליבו וריאותיו, אבל נכון לעכשיו אנחנו לא רואים שינוי במצבו. צריך להמשיך להתפלל בחור צעיר...".


דמעות ניקוו בעיניו של זליג. הוא חזר למיטת אביו, הביט בו ממושכות ולחש: "אבא יקר שלי, אני כל כך אוהב אותך. אל תלך לנו באמצע החיים. יש לך עוד שבעה ילדים לחתן. יש את אמא, יש את סבתא. יש לך הרבה זכויות אבא, המון. ואני בנך האוהב רוצה לספר לקב"ה מעט מזכויותיך...".


וכאן בשפתיים דובבות פנה זליגל בתחינה לבורא עולם, וסיפר לו על מעשי החסד המופלאים של אביו הנעשים רובם בסתר, אך זליג יודע עליהם כי יש לו עין בוחנת ולב רגיש. הוא הספיק להכיר כמה חתנים שאביו דאג להם לתרומה נאה, הוא יודע על כמה חולים שאבא שלו רץ לקנות להם תרופות, והוא בין השאר יודע שאביו היקר דואג לאלמנתו ולששת יתומיו של ידידו ידידיה גולדין ז"ל, שנפטר צעיר לימים.
"ריבונו של עולם, אם צדקה תציל ממוות, אז אבא שלי הוא בעל צדקה, ואני מתחנן לפניך שיחזור להכרה ולבריאות איתנה" בכה זליג.
 
* * *

השעות נקפו לתוך הלילה עד שזריחת החמה הבליחה קרניים של שבת אהובה ומלטפת, לתוך מחלקת טיפול נמרץ. שינתו של זליג היתה טרופה. שעה ער, 10 דקות ישן. חלומות לא נעימים טרדו את נפשו. כשפגעה בעיניו קרן שמש שובבה הוא ניתר ממקומו.


היום שבת פרשת "בשלח", הוא הביט בשעון וחשב "עוד שעתיים בבית הכנסת שלנו "שערי חוכמה" תתחיל תפילת שחרית. אבא כל כך נהנה לעמוד לצידי כשאני קורא את "בשלח", עיניו בורקות מאושר, סבתא ואמא בעזרת נשים אוזנן כרוייה לכל תג וטעם, אלה הן שעות מיוחדות שמסבות עונג רב למשפחה שלי, וזו הפרשה שאני שולט בה בצורה מצויינת ואני כל כך אוהב לקרוא אותה...".
הרופא התורן נכנס, ביצע כמה בדיקות ולחש לאוזנה של האחות "אין שום שינוי. מצבו עדיין קשה... לדעתי אפילו חלה הרעה" לבו של זליג נרעד.
הוא ברך ברכות השחר והחל לקרוא פרשת העקידה וקורבנות.


בשעה 7:30 בבוקר - לאחר שחזר היטב על פרשת "בשלח" לאוזני אביו המונשם - נכנס זליג לספקות. האם להישאר ליד אבא ולהתפלל שחרית, או אולי לגשת לבית הכנסת של בית החולים... אולי יש שם מניין. מה חבל - הרהר - שלא אזכה לקרוא את הפרשה.


"אבא" נפנה זליג לאביו הרדום "כמו תמיד אני שואל אותך מה לעשות, להישאר או ללכת לבית הכנסת בקומה הראשונה, אולי יש שם מניין... כדאי ללכת?". נדמה היה לו שאביו מנענע ראשו מעלה מטה כאומר "לך לבית הכנסת".
חיש קל ירד זליג נורדמן במדרגות לכוון הקומה הראשונה. הוא פתח את דלת המסדרון של הקומה הראשונה והנה המולה. כ- 15 אברכים נכנסו לבית הכנסת, אחד מהם דוחף עגלת נכה, בה ישוב ישיש בעל הדרת פנים וזקנו יורד על פי מידותיו.
"הו" נעתקה נשמתו של זליג "זה גדול הפוסקים של הדור הרב הגאון שמואל נחמן אלמגור".


אברך אחד אמר לזליג "בחורציק, אירגנו פה מניין עם הרב אלמגור, בוא זו זכות גדולה, יש עמנו גם ספר תורה".
תלמידיו של גדול הדור פתחו בתפילה וזליג בפנים קצת מודאגות, הצטרף אליהם.
כשהוציאו ספר תורה, התחילו שואלים זה לזה מי כאן בעל קורא? דממה מעיקה ריחפה באוויר. הרבה כתפיים נבוכות הורמו אל-על. הרב אלמגור פנה אל זליגל ושאל: "אולי כבודו בעל קורא?".
"כן" השיב הנער ביבושת.


"ובכן עלה ובשם השם נעשה ונצליח" חייך הרב.
חיוך עדין הבליח משפתותיו של זליג נורדמן "תודה לך הקב"ה, שאתה מזכה אותי לקרוא השבת את פרשת "בשלח" עם גדול הדור, ויהי רצון מלפניך שבזכות קריאה זו אבא יבריא!!!".
הוא קרא עם כל הלב. מדקדק במילים ומחתך באותיות. כל טרחא, אתנח, סוף פסוק, וקול הפעמונים שלו מסלסל בנועם ובמתיקות על כל טעם ותג. ניכר היה שהרב אלמגור ממש מתענג מבעל הקורא המזדמן, שהפך את התפילה לחוויה רוחנית משובבת נפש.


אחרי תפילת מוסף סימן הרב אלמגור לזליג לגשת אליו. "אתה בעל קורא כישרוני ביותר... ממש נהנתי מקריאתך. מה שמך, ומה מביא אותך לכאן יקירי?" שאל הרב.
"שמי זליג נורדמן והגעתי לכאן אתמול עם אבא שלי לאחר שלקה בדום לב. הוא מאושפז כאן במחלה לטיפול נמרץ מונשם ללא הכרה. הרופא אמר שמצבו קשה אבל יציב, אבל בבוקר הרופא התורן קצת הדאיג אותי, הוא אמר שאין שינוי במצב למרות התרופות שקיבל... אבל כבוד הרב למען האמת אני בעל קורא לא כל כך מוכשר, אני שולט רק בפרשת "בשלח". לא יותר".


"הא אני מבין" אמר הרב וביקש מעוזרו הצמוד: "ר' שמעיה, עשה לי טובה, גש למחלקה שלי וקרא לרופא האישי שלי פרופ' צימבלר, אני רוצה לבקש ממנו טובה אישית".
מיד אחרי הקידוש הגיע פרופ' צימבלר, ונענה מיד לבקשת הרב אלמגור וניגש למיטת חוליו של בצלאל נורדמן. הוא החל לעבור על תיקו הרפואי וביצע בו אבחנה נוספת.
 
* * *

"השם ישמור!" זעק פרופ' צימבלר וטפח על מצחו "המצב הולך ומחמיר והכל בגלל שתי תרופות סותרות שמוזרקות לחולה. יש להפסיק את הטיפול הזה מיד...".
מומחיותו של הפרופ' הנודע צימבלר היתה לשם דבר בעולם הרפואי, כך שאף רופא זוטר כבכיר לא ההין לסתור את דבריו. תוך פחות מ- 30 שניות נותק בצלאל נורדמן מן התרופות שהוזרמו לורידיו, והצוות הרפואי החל לבצע בו טיפול תרופתי חדש על פי הנחיותיו של רופאו האישי של גדול הדור.


למה להאריך. כבר במוצאי שבת נפקחו עיניו של בצלאל נורדמן, לקול קריאות השמחה של בניו, בנותיו, רעייתו וכמובן הסבתא הדומיננטית גב' פרידמן.
ביום ראשון בבוקר דיווח זליג לרב אלמגור שאושפז במחלקה הפנימית, כי אבא חזר להכרה מלאה והועבר למחלקה הקרדיולוגית.
"אני מבקש לקיים מצוות ביקור חולים" ביקש הרב "קח אותי לאביך".


"הו מכובדי ר' בצלאל, אני שמח לשמוע שמצבך משתפר. הרשה לי לספר לך, כי אתמול בבוקר בנך זליג קרא את פרשת "בשלח" בצורה מעוררת השתאות, קריאה מדוקדקת שזורמת ממנה יראת שמים טהורה".
מכאן ואילך סיפר בצלאל בלחש לרב אלמגור כיצד בנו לפני ארבע שנים, בשבת בר-המצווה שלו ויתר על קריאת התורה שלו, לטובת ילד אחר... זאת לאחר שבמשך חצי שנה שקד על הפרשה ושלט בה היטב.


עיניו של הרב אורו מהתרגשות. הוא אחז בימינו את ידו של זליג ובשמאלו את יד אביו ואמר "זליגל הטוב, דע לך שהוויתור שלך ביום בר-המצווה הוא הוא התרופה האמיתית של אביך. הוויתור הנעלה הציל את חיי אבא שלך. ראו ידידי איזו השגחה מופלאה. זליג ויתר לפני 4 שנים, הגבאי ר' שפירא איפשר לו לקרוא בכל שנה את פרשת "בשלח" מתחילה ועד סוף, והנה דווקא ערב פרשת "בשלח" אני מובהל לבית החולים וגם אתה ר' בצלאל מובהל לכאן, זליג מלווה אותך, ומהסס אם לרדת לתפילה בקומה הראשונה. אתה כביכול מהנהן לו, ובאורח ניסי אף אחד מתלמידי לא הכין את הקריאה. אבל זליג כן הכין אותה, והוא קורא אותה, ובטח מכוון שכל מילה תג וטעם יעמדו לרפואתך. ואז אני פונה אליו ושואלו כיצד הגיע לכאן והוא מספר לי...

ותוך דקות ספורות פרופ' צימבלר הופך לשליח נאמן להצלת חייך, מה רבו נפלאות השם. וכל זה לא היה מתרחש אילו זליג לא היה מוותר... לו יהי חלקי עמך זליג נורדמן" אמר הרב ונשק על מצחו של הנער. 


                                                                                                            (הר' קובי לוי, "העיתונאי 2") 

השאר תגובה

0