ברסלב - כאייל תערוג - סיפורים מהחיים - סנגורית ושמה שבת מוקדמת

file_397_848X400.jpg

בס"ד

סנגורית ושמה שבת מוקדמת
 
אולי זה סוג של מחלה. אולי זה רק חוסר רצינות. אולי זה פגם ביראת-שמים. אולי. מה שברור שברבבות בתים בישראל, נכנסים אל השבת באמוק של חוסר נשימה, מתוך לחץ אדיר של חוסר הספק, אי עמידה בזמנים.
תמיד שוכחים משהו, חסר משהו.
ברגע האחרון מצחצחים נעלים.


בשניה האחרונה מושכים את האוזניים, כי אין מים חמים בתרמוס, לא לתינוק ולא לאורחים.
אוי, שכחנו לחתוך נייר...


אוי, לא כיוונו שעון שבת של המקרר...
גוועלד! לא גיהצתי את החולצה הלבנה השבתית שלי.


זה קורה כמעט בכל בית, בגוונים שונים, באוקטבות שונות, ברמות לחץ כאלה ואחרות, אבל זה קורה, וזה לא מכובד, ויש בזה נופך לא מבוטל של זלזול בשבת קודש. עליה נאמר "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה".
והמתנה הזו היא בבת-עינו של הקב"ה, היא הכתר, היא היהלום, היא צינור השפע המחבר אותנו מן העולם העכור והגשמי אל העולמות העליונים הזכים, המשפיעים עלינו מן הטוב מן החסד ומן הרחמים.


וכשאנו מקבלים את פני השבת, בתו של מלך, בנשימה קצרה, בלחץ והתשת כוחות, בערפול חושים, ולעיתים בכעס נורא על בני המשפחה, זה אינו מכובד, בלשון המעטה. זו אפילו בושה וחרפה. ככה לא מקבלים אורח.
... ואל תביאנו לידי בזיון ... ויש בכך הרבה מן הבזיון. כך לא היינו מקבלים פניו אפילו של מלך בשר ודם.


אין ספק, יש לנו חור שחור בתודעת העומק הרוחב בעניין חשיבותה של השבת, ואיננו מחפשים כאן אשמים, ואין מזרזין אלא למזורזין.
מסופר על הרידב"ז כי בעת שכיהן כרבה של סלוצק, הגיע כבר לגיל זקנה ושיבה, וחלה לפתע במחלה קשה.


ובעודו על מטתו סובל מחוליו, עלתה נשמתו לבית דין של מעלה, שם המתינו לו הדיינים.
"והדין היה ברור לחלוטין" סיפר הרידב"ז "נגזר עלי למות ולהחזיר נשמתי לעליונים. אלא שאיפשרו לי לסנגר על עצמי, ואמרתי לדיינים, בימים אלה אני שוקד על כתיבת פרוש לש"ס הירושלמי. וכידוע לכבוד מעלתכם לש"ס הירושלמי אין הרבה פרושים. וזו תרומה חשובה מאין כמותה לעולם התורה...".


היסו אותו הדיינים "נו, נו, יש מספיק תלמידי חכמים שיוכלו לסיים את מלאכתך המונומנטלית על הירושלמי, עם כל נחיצותה. לא זו סיבה מספיק טובה להאריך את חייך...
"ואז נסיתי" מספר הרידב"ז "סנגוריה מכיוון אחר. אני מוסר נפשי לעזור לאלמנות ויתומים. והחסד מעלתו עצומה...".


והדיינים בשמי מרומים, גילו קוצר רוח. "גם זו לא סיבה מספקת לתת לך אריכות ימים, תמיד נוכל למצוא גבאי צדקה מסורים ויקרים לפחות כמוך, שיעשו גדולות ונצורות למען יתומים ואלמנות. גבאים טובים לא חסרים...".
הרידב"ז חש באותן שניות שנידמו לנצח, חוסר אונים. הוא רצה לחיות, הוא ידע שיש לו עוד מה לתרום בעולם העשייה, אך לא מצא לעצמו כף זכות שתטה את המאזניים. לפתע הוא נזכר...


"רבותי הדיינים לפני חיתום גזר דיני למיתה, אני רוצה לספר לכם שרעייתי ואנוכי מקבלים את פני שבת המלכה כבר בליל שישי. אצלנו הבית מבריק ומצוחצח בליל שישי, המפה פרושה על השולחן, הפמוטים מוכספים ניצבים להם על גבי מגש הכסף מלאים בשמן זית זך, התבשילים עשויים היטב, ניחוח השבת מתנוסס באוויר הבית. בערב שבת, ביום שישי, אני נושא ונותן בדעתי, מה אוכל להוסיף עוד לכבודה של שבת... ודומני שאין בעולם עוד יהודי שמרחיב את תוספת השבת כמוני...".


הדיינים נאלמו דום. זו היתה טענה ניצחת, וסנגוריה חותכת דין. בית הדין שבעליונים פסק לרידב"ז עוד 20 שנות חיים, במהלכן הוא הספיק לסיים את פרושו על הירושלמי, לעלות לארץ ישראל, להתגורר בצפת, ולהקים ישיבה מפוארת ובה 150 תלמידים.

דברי חכמים - שבת

כל מצווה מתקנת איבר אחד של האדם - השבת מתקנת את כל הגוף.         (רבי אריה לייב מגור)
 
                                                                                             (הר' קובי לוי, "העיתונאי 1")

השאר תגובה

0