ברסלב - כאייל תערוג - סיפור מגילת אסתר - חלק טז

file_356_848X400.jpg

בס"ד
 
הכסף בידיים טובות

מרדכי, בקבלו לידיו עושר זה, הקציב שליש מן הרכוש - לבנין בית המקדש, שנמצא כרגע בשלבי בנייה התחלתיים. שליש נוסף - חילק כתמיכה לעמלי תורה, ושליש אחד הותיר בידיו (שוחר טוב סוף פרק כב). אף ביקשה אסתר ממרדכי, שיתן פיצוי כספי לכל יהודי שניזוק מהתעללותם של הגויים בימים האחרונים. (מע"ל) 
 
חששות כבדים

הנה כעת - מרדכי היהודי משנה למלך, ומושל על ביתו של המן. השמועות על התהפוכות האחרונות עושות להן כנפיים ומעוררות סערה. מעמדם של היהודים מתייצב. ההתפרעויות נפסקות כליל.
אולם אסתר מצפה לחשוב מכל - לביטול הגזירה באופן רשמי!


נכון שנרגעו הרוחות, אבל למעשה זהו רק שקט זמני, הסכנה לא חלפה כלל! האגרות החתומות עושות את דרכן לעבר מדינות רבות, ומאיימות לעשות את שלהן.


שמועות ופרשנויות - ברורות ומסעירות ככל שתהיינה - אין בכוחן לגבור על כוחה של אגרת חתומה בחותם המלך, עם פקודה מפורשת להשמיד להרוג ולאבד. מה גם שעד שיגיע המועד בעוד 11 חודשים, כבר תאבדנה השמועות מכוחן. ומי יודע מה יכולות להיות התוצאות, חלילה?!


אז מדוע המלך בושש מלבטל את הגזירה?
בעצם, המתנות הרבות שנתן לה ולמרדכי, מתחילות כעת להחשיד אותה. אולי הן באות לחפות על משהו?! אולי המלך רוצה להימנע מלהסתבך בענין, ולכן החליט לדחותם במתנות?! אולי במקום לפתור את הענין לעומק, בחר להסתפק בפתרונות חלקיים ועכשוויים, שרק ישקיטו את הענין?! (מלבי"ם)

 תחנוניה של אסתר

"וַתּוֹסֶף אֶסְתֵּר וַתְּדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וַתִּפּל לִפְנֵי רַגְלָיו וַתֵּבְךְּ וַתִּתְחַנֶּן לוֹ, לְהַעֲבִיר אֶת רָעַת הָמָן הָאֲגָגִי וְאֵת מַחֲשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים".


אסתר הבינה, כי לא עת לחשות. עליה לשוב ולדבר עם המלך, להפעיל את כל כח השכנוע שלה. בדמעות ובבכי גדול נפלה לפני המלך, והתחננה אליו שיעביר את רעתו של המן כליל. היא בכתה בכי כה גדול, עד שכמעט לא היתה יכולה לדבר מרוב בכיה. (מע"ל)
 
"וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֵת שַׁרְבִט הַזָּהָב, וַתָּקָם אֶסְתֵּר וַתַּעֲמד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ". אחשוורוש ניסה להרגיע את רוחה של אסתר. הוא הושיט לה את השרביט, כדי להעמידה. ובכך אף רמז לה שהוא מוכן למלא את מבוקשה. (ת"ה קלא)
ואכן אסתר קמה והתחננה לפני המלך על ביטול הגזירה והשבת האגרות שכתב המן, באומרה כי הצלת עצמה אינה חשובה בעיניה, כל עוד עמה נתון בסכנה.


"וַתּאמֶר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב וְאִם מָּצָאתִי חֵן לְפָנָיו וְכָשֵׁר הַדָּבָר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְטוֹבָה אֲנִי בְּעֵינָיו, יִכָּתֵב לְהָשִׁיב אֶת הַסְּפָרִים מַחֲשֶׁבֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי אֲשֶׁר כָּתַב לְאַבֵּד אֶת הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ: כִּי אֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בָּרָעָה אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת עַמִּי, וְאֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי".


אחשורוש לא ידע כיצד לענות לה. הוא רצה להסביר שזה לא פשוט כמו שהיא חושבת. החוק לא מאפשר. מצידו היה עושה הכל בשבילה, אבל הוא כבול. צריך למצוא דרך חילופית. אולם היאך יאמר בפניה דברים כאלו?! הרי בקושי הצליח להרגיע אותה מבכיה ולהעמידה על רגליה, ועכשיו אם יאמר לה זאת, היא עלולה להתמוטט מרוב צער!


לכך ביקש אחשורוש לקרוא למרדכי היהודי. נוכחותו ודאי תרגיע אותה ותשרה עליה ביטחון. היא תיווכח לראות שהמלך אינו מנסה לדחות את הבקשה ולהתחמק מן הבעיה, אלא מעוניין באמת למצוא את הפתרון הנכון. (הגר"א)
  
מחפשים פתרון

"וַיּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּלְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי". כעת, בנוכחותו של מרדכי, פרס אחשוורוש את תמונת המצב על השולחן: "הִנֵּה בֵית הָמָן נָתַתִּי לְאֶסְתֵּר, וְאתוֹ תָּלוּ עַל הָעֵץ עַל אֲשֶׁר שָׁלַח יָדוֹ בַּיְּהוּדִים". המצב כרגע הוא, שלמרות הגזירה הכתובה באגרות, הרי שבשטח כולם יודעים שאני המלך חפץ ביהודים. ציוויתי לתלות את המן, המשנה הדגול של הממלכה, ודאגתי להדגיש קבל עם ועולם, שהדבר נעשה רק בעבור התנכלותו ליהודים! כלומר כולם כעת מבינים שאגרות השמד הללו נכתבו ונחתמו על ידי המן, שניצל את מעמדו וסמכותו, וחתם על האגרות, שלא על דעת המלך.


רק מה? אחרי הכל, "כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ, וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ, אֵין לְהָשִׁיב!" גם אם האגרות נחתמו בטעות, נגד רצון המלך - לפי החוק אי אפשר לבטלן. לכן אני מייעץ לכם: "וְאַתֶּם כִּתְבוּ עַל הַיְּהוּדִים כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ, וְחִתְמוּ בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ". תנסו לכתוב אגרות אחרות, שלא תסתורנה את הראשונות, ויחד עם זאת יהיה בהן הצלה ליהודים. אני נותן לכם רשות לכתוב בשמי כל מה שתחפצו, ובלבד שלא תסתרו את האגרות הראשונות. אני בטוח שלאור הסערה האחרונה, והמסרים הברורים שהתקבלו עם תלייתו של המן, תצליחו אכן לנסח כתב הגנה, שיעמיד את הדברים על מקומם בצורה ברורה ואמינה. (הסבר מהלך הדברים הללו מתבסס בעיקר על פירוש המגילה "ראשון לציון" לרבנו אור החיים הקדוש, וספר מחיר יין לרמ"א [רבנו משה איסרליש] ועוד. ועיין שם ובמפרשים נוספים כל הקושיות המתיישבות בהסבר זה.)
  
אגרות ההצלה

ואכן מרדכי כלכל צעדיו בחכמה ובתבונה. מלכתחילה, אילו ניתנה לו האפשרות, היה מבטל כליל את האגרות הראשונות, ופוקד שלא לגעת לרעה ביהודים כלל, ובכך היה פוטר את היהודים מכל 'כאב ראש' ומלחמה. אולם עתה, כשאין אפשרות להשיב את האגרות הראשונות, נקט מרדכי בכמה צעדים חשובים.


ראשית לכל, הוציא צו מלכותי, כי ביום שלושה עשר באדר, היום בו ניתן לגויים רשות לתקוף את היהודים, ניתן בזאת אף ליהודים כח וסמכות מאת המלך להתגונן על נפשם, לתקוף את אויביהם, ואף לבזוז את רכושם.
אגרות אלו, אשר נחתמו בחותם המלך, הופצו בכל השפות, בכל מדינה ומחוז, ומרדכי דאג אף לשלוח העתקים אישיים בלשון הקודש לכל מנהיגי היהודים שבכל מקום ומקום, כדי לתת בידם הוכחה כתובה וברורה לצדקת מעשיהם. שלא יהיה מצב שראשי הרשויות הגויים יעלימו את האגרות הללו וינסו להתעלם מהן. (ת"ה קלו)
 
מסע הסברה

מלבד אגרות ההגנה המרכזיות הללו, שלח מרדכי בשם המלך אף אגרות הסברה נוספות - ארוכות ומנומקות, בהן הורחב אודות הזיוף הגדול, העוול הנתעב, וההכפשה השקרית נגד היהודים - שנעשו על ידי המן איש הבליעל. (הנוסח על פי תוספות השלם קלו. פירוש הרמב"ם. מפרשים נוספים) 
 
מכתבים לראשי הרשויות

בנוסף לאגרות, יצאה אף פקודה מלשכתו של מרדכי היהודי, במכתבים אישיים לכל ראשי הרשויות, מפקדי הצבא, השרים ומושלי המדינות - שעליהם במלחמה זו לעמוד לצידם של היהודים ולעזור להם במלחמתם נגד אויביהם. (מע"ל)

שליחת האגרות

"וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בָּעֵת הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ, וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה מָרְדֳּכַי אֶל הַיְּהוּדִים וְאֶל הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת אֲשֶׁר מֵהדּוּ וְעַד כּוּשׁ, שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה, מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשׁנוֹ, וְאֶל הַיְּהוּדִים כִּכְתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם". [זה הפסוק מונה מ"ג תבות, והוא הארוך ביותר בכל התנ"ך, כי הוא לטובתן של ישראל, לכך יש לו כבוד זה שהוא גדול מכל פסוק (ת"ה)].


ביום כ"ג בסיון ג'תד, שבעים יום לאחר שליחת אגרות השמד של המן, נחתמו ונשלחו אגרות ההצלה. ומדוע המתינו זמן כה רב, והלוא חודשיים קודם בט"ז בניסן כבר ניתלה המן? אלא שכל עוד שהיו השליחים הראשונים עדיין בדרכם לעשות את שליחותם ולהפיץ את אגרות השמד, לא היה טעם לשלוח שליחים חדשים עם אגרות חדשות. האזרחים היו מתייחסים לאגרות הללו בחשדנות ובחוסר אמון, והיו סבורים שהן מזוייפות. אולם כעת, כשחזרו השליחים, שלחו עם אותם שליחים עצמם את האגרות החדשות, וכך הן התקבלו באמון מלא ללא שום חשש זיוף. (הגר"א) 
 
"וַיִּכְתֹּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרשׁ, וַיַּחְתֹּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ, וַיִּשְׁלַח סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים בַּסּוּסִים רכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים בְּנֵי הָרַמָּכִים". מרדכי כתב בעצמו את האגרות וחתם בעצמו, ושלח בעצמו, ואילו בהמן כתוב: "נכתב ונחתם", "ונשלוח" - הכל על ידי אחרים, כי המן ברוב גסותו וגאוותו עשה הכל על ידי שליח, לא כן מרדכי הצדיק רצה כי מצוה רבה זו של הצלת ישראל תהיה על ידו. (יינה של תורה)


"הָרָצִים רכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים, יָצְאוּ מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ, וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה". מחמת שהיו השליחים עייפים כבר משליחותם ולא היה בהם עוד כח לרוץ, ולעומת זאת מרדכי רצה שיגיעו כמה שיותר מהר כדי לשמח את היהודים ולבטל יגונם, וכמו כן שיתחילו להזדיין בנשק, שהרי הם אינם מלומדי מלחמה, לכן שלח מרדכי את השליחים כשהם רכובים "האחשתרנים בני הרמכים" - מין גמל בעל שמונה רגליים, וריצתו מהירה מאוד, ויכול לרוץ ששה ימים ללא אכילה ושתיה. (ת"ה. מע"ל)

 גדולת מרדכי

"וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן, וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה".
למעשה, כבר לפני למעלה מחודשיים מונה מרדכי למשנה למלך, ונעשה שר חשוב ומפורסם ביותר. ואולם מרדכי העניו והצנוע עד עתה לא רצה להבליט את כבודו, ולא חפץ לנהוג בשררה, בפרט כשבני עמו עדיין שרויים בצער ובדאגה.
לעומת זאת עכשיו, לאחר שהופצו אגרות ההצלה, ראה מרדכי לנכון דווקא לנהוג שררה בפרהסיה ובפרסום רב. הוא ידע שככל שיוסיף להתפרסם ולהתגדל שמו בממלכה, יהיה זה לתועלת היהודים במלחמתם נגד אויביהם, שכן יותר ויותר אזרחים יימנעו מלהילחם נגדם ואף יעמדו לצידם.


ואכן יצא מרדכי בבגדים יקרים עד מאוד ששוויים 120 ככרי זהב. היתה גלימתו עשויה משי ירוק וארגמן, משובצת בזהב ואבנים טובות ומרגליות, ובמותניו היתה חגורה שהיתה בה שורה של אבני שוהם יקרות. גם נעליו היו מעובדות בזהב ומרגליות, וחרב של העיר מדי, תלויה היתה על צוארו בשרשרת של זהב. על ראשו היה כתר העשוי 'זהב מוקדון' [סוג משובח מאוד של זהב]. ועל כל זה - התעטר בגאון בתפילין, ובכך הכירו כולם שהוא מרדכי היהודי, ונתקיים בו הפסוק: "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ, וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ". (דברים כח י)


כשיצא מרדכי מבית המלך, היו הרחובות מקושטים בהדסים, ובחצרות היו פרושים יריעות ארגמן הקשורים בחבלי שש, כדי להצל עליו מפני השמש. בחורים הלכו לפניו כשבידיהם כתרים, כדרך שעושים לשרים הגדולים, והכוהנים תקעו בחצוצרות. עשרת בני המן היו קשורים בידיהם והיו הולכים לפניו, והתוודו ואמרו: ברוך המקום ברוך הוא, שמשלם שכר טוב לצדיקים, וגמול רע לרשעים. ומשיב גמול רשעים בראשם, ואת המן אבינו השוטה שבטח ברכושו, שבר מרדכי העניו בתענית ותפילה. ואסתר המלכה היתה מסתכלת מחלונה ואמרה: "עזרי מעם ה', עושה שמים וארץ".


זכה מרדכי, ובשכר שיצא אל רחוב העיר בשק ואפר, וקרע בגדיו בשביל ישראל - יצא עכשיו אל רחוב העיר בלבוש מלכות. ובשכר ששם על ראשו אפר - יצא עכשיו בעטרת זהב גדולה, וקוים בו הפסוק: "לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר". שכל המצטער עם הציבור, זוכה ורואה בנחמת הציבור. (ת"ה. מלבי"ם)

שמחה וששון

"וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה". על כך אמר רבא: "בִּרְבוֹת צַדִּיקִים יִשְׂמַח הָעָם, וּבִמְשׁל רָשָׁע יֵאָנַח עָם" (משלי כט). ברבות צדיקים - אלו מרדכי ואסתר, ישמח העם - ככתוב: "והעיר שושן צהלה ושמחה". ובמשול רשע יאנח עם - זה המן, ככתוב: "והמלך והמן ישבו לשתות, והעיר שושן נבוכה". (מגילה יא ע"א) 


"וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה, וּבְכָל עִיר וָעִיר, מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ, שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים, מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב, וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם". האגרות הביאו עימן לכל מקום את בשורת המהפך הגדול. היהודים אשר עד עתה נאלצו להתחבא במקומות נסתרים, מחמת האווירה העוינת השוררת בחוצות והתפרעויות ההמון - יצאו עתה בגאון ובששון החוצה. ואילו הגויים שונאי ה', אותם אלו שהתחילו להתנכל ליהודים ולהפגין את שנאתם היוקדת, פחדו עתה מפני נקמתם, והתחילו לחפש מקומות מסתור. רבים מהגויים, מחמת פחדם ומוראם, אף 'התייהדו' - עשו עצמם כיהודים. [ואולם לא קבלו אותם להתגייר ולהסתפח בנחלת ה', כמבואר בגמרא (יבמות כד ע"ב), שלא קבלו גרים בימי מרדכי, כיון שלא היתה כוונתם כנה ושלימה לשם גיור. לכן כתוב 'מתייהדים', שעשו עצמם כיהודים, אבל באמת אינם יהודים גמורים (הגר"א)].
 
תכונה ודריכות

הימים הולכים ונוקפים, היום המיועד הולך ומתקרב. דריכות ומתיחות רבה ניכרת בקרב היהודים. יודעים הם היטב, שעם כל התהפוכות הנפלאות, ועם כל השמחה וההקלה שהגיעו אליהם עם קבלתן של אגרות ההצלה, עדיין חייהם תלויים להם מנגד. הצו הנורא של המן עדיין מרחף מעל ראשם. נכון שניתנה להם אפשרות להילחם ולעמוד על נפשם, אבל - מהו כוחו של עם קטן, מפוזר ומפורד בין העמים, מול המון גויים רבים, מלומדי מלחמה, שונאי ישראל, תאבי שלל?! 


הן אמת, כי בחסדי שמים, נראה שההמון הגויי נטש את כלי המלחמה, ופניו לשלום. זאת הודות לדמותו רבת העוצמה של מרדכי היהודי, אשר שמעו וגדולתו הולכים למרחקים, ויש לו השפעה אדירה בעולם כולו. 


ואולם - מנגד, קיימת פעילות מדאיגה, מאסיבית ומקיפה, של תנועת הג'יהאד העמלקי! הללו - מנאמניו של המן וממשיכי דרכו - אינם שוקטים לרגע. הם מתכוננים ונערכים לקראת מלחמת חורמה נגד היהודים. 

הג'יהאד העמלקי

אכן, התנועה העמלקית נערכה למלחמה - למרות הכל. 
לא. אותם לא ירשימו אגרות, ועליהם לא יאיימו בשום דבר. היום הגדול שציפו לו הולך ומתקרב. זה היום שלהם, הם לא יפספסו אותו! 


אי, אי... המן, המן. האיש האמיץ, ש'הרים את הכפפה' ויצא לבער את הנגע היהודי מן העולם. איי... איך נפל קרבן בידי מרדכי?! אבל דמותו וצוואתו חקוקים בלבבם, בוערים בעצמותיהם. במותו ציוה להם את מלחמת החורמה נגד היהודים. כן, להשמיד להרוג ולאבד. אנשים נשים וטף. ביום שלושה עשר לחודש אדר. לא לחינם בחר המן את היום הזה. בכשפיו ובקסמיו ידע את היום המדויק שבו מזלם של ישראל למטה. הם לא יתנו ליום הגדול הזה לחמוק תחת ידיהם. יקומו ויצאו - להרוג או להיהרג. ילחמו עד טיפת דמם האחרונה. 

זה לעומת זה

ככל שקרב היום, גברו ההיערכות והפעילות. ראשי התנועה העמלקית ליבו את נאמניהם לצאת להילחם. בעיר שושן, שבה קיים ריכוז גבוה של יהודים, הוקם מטה הפיקוד המרכזי של התנועה, בראשות בניו של המן. משם התפרסה פעילות נרחבת בכל רחבי הממלכה. 


קול צחצוחי החרבות לא נעלם מאוזניהם של היהודים. היטב ידעו והבינו ש"אין לנו על מי להישען, אלא על אבינו שבשמים". הם עשו את ההשתדלות המתבקשת, נערכו אף הם לקראת מלחמה והצטיידו בכלי נשק - אבל ידעו כי לא בחיל ולא בכח יגברו על אויביהם, אלא בישועתו של ה'. ואכן התחזקו בתשובה ובתפילה, ואת יום י"ג באדר - קבע מרדכי היהודי ליום של תענית ותפילה. שהרי - "אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים, וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר"! 

                                                                                                  ("ימי הפורים בהלכה ובאגדה")   
 

השאר תגובה

0