ברסלב - כאייל תערוג - סיפור מגילת אסתר - חלק יג

file_351_848X400.jpg

בס"ד

   

בקשה נועזת
פנה המלך אל המן בלשון חלקלקות: המן יקירי, מכיר אני אותך כיועץ מעולה, כל המתייעץ איתך אינו נכשל. ובכן ברצוני להתייעץ עימך, מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו? [מאת ה' היתה, שאחשורוש לא הזכיר "יְקָר וּגְדוּלָּה" אלא רק "יְקָר", וכך המן יכל לטעות ולחשוב שמדובר בו, שאם היה המלך מזכיר אף גדולה (קידום), היה המן מבין כי לא מדובר בו, שהרי הוא תופס במשרה הרמה ביותר בממלכה ולא שייך כלפיו קידום. (הגר"א ו ו)] 


המן שומע את השאלה - ומתלהב! שאלה לענין, ברור שמדובר בו! "מי גדול ממני, מי מכובד ממני?! כל מה שאבקש - לעצמי אני מבקש!". דעתו עדיין זחוחה עליו מן הכבוד הגדול של אתמול וממה שמצפה לו היום. בתאוות כבוד הוא נסחף ועונה: "אִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ, יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת אֲשֶׁר לָבַשׁ בּוֹ הַמֶּלֶךְ, וְסוּס אֲשֶׁר רָכַב עָלָיו הַמֶּלֶךְ, וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת בְּראשׁוֹ, וְנָתוֹן הַלְּבוּשׁ וְהַסּוּס עַל יַד אִישׁ מִשָּׂרֵי הַמֶּלֶךְ הַפַּרְתְּמִים, וְהִלְבִּשׁוּ אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ, וְהִרְכִּבֻהוּ עַל הַסּוּס בִּרְחוֹב הָעִיר, וְקָרְאוּ לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ". 


תשובה נועזת שכזו! אפילו את הכתר הוא העיז לבקש! אומנם הוא היה זהיר: בהזכירו את הכתר, הוא התנסח בניסוח מעורפל: "וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת בְּראשׁוֹ", שלא יובן באופן חד משמעי שהוא מתכוון לבקש את הכתר. [מניסוח זה יהיה ניתן גם להבין שמדובר על הלבוש והסוס, דהיינו שינתנו הלבוש והסוס ששימשו את המלך ביום שניתן כתר מלכות בראשו - ביום הכתרתו למלך. (מנות הלוי קסח)] 


ואולם למרות זאת המן שם לב, שכאשר הזכיר את הכתר, השתנו פניו של אחשוורוש ועננה של כעס עברה עליהם [ולא לחינם! כי הלוא זה תואם בדיוק לחלום אשר חלם, שהמן נוטל ממנו את הכתר...], לכן בהמשך דבריו לא הזכיר שוב את הכתר. (ילקו"ש ו תתרנח) 


הקערה נהפכת על פיה 
סיים המן להשמיע את עצתו "המאלפת", וציפה ב"ענוות חן" להמשך דבריו של אחשוורוש... ואז נשמעה פקודתו הלאקונית של המלך: "מַהֵר קַח אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, וַעֲשֵׂה כֵן לְמָרְדֳּכַי...!" 
"מ... מ... מה...?! ל.... לא... לא הבנתי..." המן חש שהכל מסתחרר סביבו. "מ... מי... מי יקח?! א.... א.... אני?! א...א... את... את מי?! א... א... את... מרדכי?!" 
'רגע, רגע, להירגע', הוא פקד על עצמו. בטוח שיש פה איזו אי הבנה. "אדוני המלך, איזה מרדכי?" הוא ניסה לתהות. 


- "מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי!". - "איזה מרדכי היהודי, אדוני המלך, יש הרבה יהודים ששמם מרדכי?!" 
- "הַיּשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ! כן, אני חייב לו טובה גדולה על כך שהצילני מן המוות. אבל עֲשֵה זאת עוד היום, עכשיו. לפני שיגיע זמן המשתה. אני חש זאת כמחויבות כלפי אסתר. ברצוני להגיע אל המשתה בלב שקט ורגוע, ולספר לה כי השבתי טובה למרדכי". 
 
הופעה מושלמת

הוסיף אחשוורוש ופקד: "המן, אל תתמהמה. גש כעת אל חדרי האוצרות, והבא משם את המלבושים המיוחדים שלבשתי ביום שבו הוכתרתי למלך. אל תשכח שום פריט, שההופעה תהיה מושלמת! קח את גלימת הארגמן שלבשתי, המשובצת באבנים טובות ומרגליות, ובארבע פינותיה תלויים פעמוני ורימוני זהב. וכן קח את כתר הזהב הגדול אשר הביאו לי ממדינת מקדוניה. קח אף את חרבי ושריוני אשר הובאו לי ממדינת כוש. כמו כן אני רוצה שתיקח שני בגדי שרד נוספים, עבור שני שרים חשובים שיתלוו אליך למצעד. גם עבורם תיקח את הטוב ביותר, כדי לכבד ולייקר את המעמד! קח עבורם את הבגדים המשובצים מרגליות, אשר הובאו לי מאפריקה. לאחר מכן צא אל אורוות סוסי המלך, והוצא משם את "שפרגז" - הסוס האצילי שרכבתי עליו ביום הראשון למלכותי.

כל התפארת והיקר והגדולה הללו - תלך בזריזות ותעשה למרדכי היהודי אשר אהבתיו אהבה עזה! (תרגום שני. עושה פלא) 
 
ניסיונות שכנוע

באותה שעה נבהל המן, חרד ורגז, עיניו חשכו, ושיניו זו לזו נקשו. קל להבין את ההלם של המן, אשר היה רודף כבוד בצורה מבהילה, שכל עושרו וקנייניו ורוב בניו וגדולתו, אינם שווים לו בכל עת אשר הוא רואה את מרדכי שאינו כורע ומשתחווה לו. והנה עכשיו צריך הוא בעצמו לחלוק כבוד גדול למרדכי, שנוא נפשו, אשר רק לפני רגעים ספורים היה בדעתו לבקש מן המלך לתלותו!


ואולם לא שחצן כמוהו ימהר להשלים עם ההשפלה הנוראה! הוא ניסה לגייס את כל כוחות השכנוע שלו, כדי לרכך את לבו של המלך, שיאות לוותר על ביצוע הפקודה.


אמר המן למלך: אדוני המלך, האיש הזה אשר אמרת לי לכבדו, הוא שונאי בנפש ושונא אבותי, ואתה מבקש ממני לנשאו ולגדלו עלי?! אנא מלכי! אל תעשה אותי לצחוק בכל המדינה, מוכן אני לתת לו עשרת אלפים כיכר כסף, ובלבד שתוותר לי ולא אצטרך להרכיבו ברחוב העיר. אמר המלך: אכן תן למרדכי עשרת אלפים ככר כסף, ולא עוד אלא שהוא יהיה מהיום והלאה שליט על כל ביתך ורכושך, ויחד עם זאת - לא ימָנַע ממנו הכבוד אשר אמרתי לך לכבדו.


ניסה המן בשנית ואמר: עשרה בנים יש לי, ומוכן אני שכולם יהיו עבדים ומשרתים בבית המלך, רק אל תאלץ אותי לתת את הכבוד הזה למרדכי. אמר לו המלך: אתה ואשתך ובניך - כולכם תהיו עבדים למרדכי - והכבוד הזה אשר אמרתי אל ימָנַע ממנו!


הוסיף המן לנסות: אדם פשוט הוא מרדכי, תן לו כבוד בכך שתמנה אותו לשר ולשליט על איזו מדינה או מחוז, והוא יקבל מהם את המיסים ויתעשר, בעבורו זהו כבוד גדול, אולם אנא, הכבוד הזה שאמרת לי לא יֵעשה לו! ענה המלך: אכן אשליט אותו על מדינות ומחוזות רבים, ובכל זאת - הכבוד הזה לא ימָנַע ממנו!


או אז אמר המן למלך בקול שבור: מוכן אני אפילו לבטל את האגרות ששלחתי, להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, אבל אנא, אדוני המלך! וותר לי שלא אעשה למרדכי את הכבוד הזה! עתה התקצף המלך מאוד על המן, ואמר: המן המן, מהר נא ועשה כאשר ציוויתיך, אַל תַּפֵּל דָּבָר מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ!

 המן מתייצב לפני מרדכי

"וַיִּקַּח הָמָן אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס, וַיַּלְבֵּשׁ אֶת מָרְדֳּכָי..."


כשראה המן כי אין מנוס, נכנס לבית גנזי המלך בקומה שחוחה ובפה מעוות, וראשו מלא צער ויגון, ושפתותיו רועדות ועיניו חשוכות ולבו דווה עליו ובגדיו קרועים וחגורתו פתוחה ושיניו נוקשות זו לזו. לקח המן משם את בגדי המלך אשר לבש ביום הראשון להמלכתו, כפי שנצטווה. ויצא משם ביגון גדול, והלך אל אורוות הסוסים ולקח משם את הסוס הראשון, היפה מכולם, שהיה מקושט בתכשיטי זהב, והטעין על כתפו את כל בגדי המלך, וכך בא לו אל מרדכי.


כיון שראהו מרדכי, רעדה אחזתו, אמר לתלמידיו: הרשע הזה בא להורגני, אינני רוצה שתמותו גם אתם בגללי, לכן ברחו מכאן מהר. אמרו לו: רבנו מרדכי, לא נעזוב אותך, לחיים ולמוות. באותה שעה עמד מרדכי בתפילה, בחושבו כי זוהי התפילה האחרונה בחייו. בינתיים ישב המן להמתין עד שיסיים מרדכי את תפילתו. כשסיים אמר לו המן, במה הייתם עוסקים לפני שבאתי? אמר לו, בפרשת קמיצת העומר שהיו מקריבים בבית המקדש בתאריך זה - יום ט"ז בניסן, כדי שיהיה מותר לאכול את התבואה החדשה. אמר לו המן: ממה היתה עשויה קמיצת העומר, מכסף, מזהב או אולי מיהלומים? אמר לו מרדכי: זהו קומץ של קמח שעורים שמקטירים אותו על גבי המזבח. נדהם המן ואמר: בא קומץ קמח שעורים שלכם, ודחה את עשרת אלפים ככר כסף שלי!
 
המן - בלן וספר

אמר המן למרדכי: עמוד מרדכי הצדיק! מימות אבותיכם נעשים לכם ניסים גדולים, ועתה קום ולבש את בגדי המלכות שאני נותן לך, ותן כתר מלכות בראשך ורכב על הסוס הזה, כי כן ציוה המלך לכבדך.


"אי, אי... איזה ביש מזל אני", התאנח המן. "אמש הייתי עסוק להתקין לך עמוד תלייה - ואילו אלוקיך מתקין לך כתר. אני הייתי מתקן לך חבלים ומסמרים - ואילו אלוקיך מתקן לך לבוש מלכות. אני רציתי לבקש מן המלך לתלות אותך - והנה הוא אומר לי להרכיב אותך על הסוס..." (אסתר רבה י ה)


הבין מרדכי, כי הנה הנה מתחילה ישועת ה' להפציע, והקב"ה הופך את הגלגל על המן. לפיכך רצה לנצל הזדמנות זו שזימן ה' לפניו - ולהשפיל את המן ככל היותר, עד עפר.


אמר מרדכי להמן: הלוא אני לובש שק ואפר, וכל גופי ושערותי מכוסים בעפר - היאך אתה רוצה שאלבש את בגדי המלך בצורה כזו, הרי זה ממש בזיון למלכות! לכן איני לובש עד שאסתפר ואתרחץ לכבוד המלכות. הלך המן לחפש בלן שירחץ את מרדכי, אך לא מצא, משום שאסתר גזרה באותו יום על כל בתי העסק והחנויות לשבות, כדי שיראו כולם את הכבוד הגדול של מרדכי והשפלתו של המן. כל בתי המרחצאות היו סגורים, ולא היו בהם מים חמים. בלית ברירה הסיק וחימם המן מים במו ידיו, חגר חלציו, שטף את גופו של מרדכי, וסך אותו במיני שמנים טובים. לאחר מכן הלך המן לחפש מספרה ולא מצא, אמר לו למרדכי, מה נעשה והרי כל המספרות סגורות, אמר לו מרדכי להמן: רשע, וכי אינך יודע להיות ספר?! והרי עשרים ושתיים שנה היית ספר בכפר ששמו 'קרצום'. כששמע זאת המן, נאלץ להביא זוג מספריים מביתו ולספר את מרדכי. בעודו מספר את שערותיו של מרדכי, נאנח המן מצער. אמר לו מרדכי, מדוע אתה נאנח? אמר לו המן, אוי לי שהייתי איש גדול ונכבד מכל השרים והפרתמים, וכסאי היה למעלה מכיסאותיהם, ועתה ירד כבודי לשפל מדרגה כזו, ונעשיתי בלן וספר. (מגילה טז ע"א)

ואתה על במותימו תדרוך

סוף סוף היה מרדכי לבוש בבגדי מלכות, ועתה הזמין אותו המן לעלות על הסוס המלכותי. אמר לו מרדכי: מצטער אני, תשש כוחי מרוב התעניות שהתעניתי ואיני יכול לעלות בכוחות עצמי. התכופף המן והציע למרדכי שיעלה על גבו, ומשם יעלה על הסוס. כשעלה מרדכי על גבו בעט בו בעיטה הגונה כמו שצריך. אמר לו המן: הרי כתוב בתורתכם "בנפול אויבך אל תשמח"?! אמר לו מרדכי: במה דברים אמורים? - בישראל, אבל בשונאי ישראל נאמר: "ואתה על במותימו תדרוך"!, ונתן לו שוב בעיטה חזקה כיאות.

התהלוכה

"... וַיַּרְכִּיבֵהוּ בִּרְחוֹב הָעִיר, וַיִּקְרָא לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ".


היה מרדכי רוכב על הסוס, והמן הולך רגלי, ולמעלה מעשרים אלף נערים של בית המלך הולכים עמו, וכוסות של זהב בימינם וגביעי כסף בשמאלם, ואבוקות של אור הולכים לפניו, וגם הם מכריזים ביחד עם המן: "כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ". והיה מרדכי מקלס ומשבח את הקדוש ברוך הוא: "אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי, וְלֹא שִׂמַּחְתָּ איְבַי לִי". ותלמידיו של מרדכי היו אומרים: "זַמְּרוּ לַה' חֲסִידָיו וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ... בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבּקֶר רִנָּה". והמן היה אומר: "וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי, בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם". ואסתר היתה אומרת: "אֵלֶיךָ ה' אֶקְרָא וְאֶל ה' אֶתְחַנָּן". וישראל אומרים: "הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי - לְמָחוֹל לִי". (ילקו"ש אסתר ו תתרנח)

אבל וחפוי ראש

והנה, בדרכם עברו ברחוב שהיתה גרה שם בתו של המן. כששמעה את קולות התהלוכה יצאה אל המרפסת, וחשבה לעצמה, כי בודאי אביה הוא הרוכב על הסוס והקורא לפניו הוא מרדכי. היא מיהרה אל בית הכסא ולקחה משם את הכלי שבו היו מי הביוב והצרכים, ושפכה אותו על ראש אביה המן ועל בגדיו. נשא המן את עיניו לראות מי עשה לו כך, ונבהל לראות שזוהי בתו. וכשראתה הבת שזו אביה, הפילה עצמה מן המרפסת ומתה, שנאמר: "וְהָמָן נִדְחַף אֶל בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי ראשׁ". אבל - על בתו שמתה, וחפוי ראש - בגלל מי הצרכים ששפכה עליו. (ילקו"ש ו תתרנח)

אותות כבוד

זהו זה, הסיוט נגמר. התהלוכה הסתיימה. המן התבייש להרים את עיניו מרוב בושה! הוא לא יכל לשאת את מבטי הבוז והלגלוג שנשלחו לעברו מכל עבר. הוא חש כי משאלתו היחידה כרגע - להיעלם מהשטח כמה שיותר מהר! מבויש ונכלם, כמו ילד קטן, התחיל לרוץ לכיוון ביתו - "וְהָמָן נִדְחַף אֶל בֵּיתוֹ".


"הי, מה זה, מה מציץ לי פה מכיס המכנסיים? אבוי... אלו המספריים, שסיפרתי בהם את מרדכי. כעת כולם צריכים לדעת שהייתי היום סַפָּר... איזה בושות... רגע, אבל זה לא הכל, יש עלי עוד כמה "אותות כבוד" מבישים: האגן שרחצתי בו את מרדכי, המעיד על כך שהייתי היום גם בלן מדופלם; מושכות הרסן של הסוס, המעידות על הכישרונות שגיליתי היום בתחום העגלונות; ואף חצוצרה המעידה עלי שאני מסוגל להיות אפילו כְּרוּזָן טוב...
אי, אי... איזה בושות... איזה בושות... ארוץ מהר יותר, נו, מתי כבר אגיע הביתה...?! (הגר"א. תרגום שני)

"איש בער ולא ידע..."

מתנשם ומתנשף הגיע המן לביתו. די, הכל כבר מאחריו. היה זה מקרה רע, ביש מזל! חבל ששמעתי לעצת היועצים שלי, ללכת אל אחשורוש על הבוקר, הכל התחיל מזה...!


והמלך הרשע הזה.... זה לא יעבור לו בשתיקה! ככה להשפיל אותי לעיני כל העם?! מה הוא חושב לו, שאני איזה עבד שפל?! הוא שכח כנראה איזה מעמד יש לי, אלו סמכויות ואפשרויות רחבות יש בידי... אני עוד אראה לו מי אני...! אתחיל מיד להפעיל קשרים ולמתוח את זרועותי הארוכות. אשלח אגרות לכל בָּנַי השולטים במחוזות רבים ברחבי הממלכה, ואארגן מרד רחב טווח. פתאום הוא יתחיל לשמוע ממני ד"שים חמים מכל מיני מקומות...

כן, אכנס לפעולה עוד היום, לפני המשתה, אי אפשר לדעת כיצד יתפתחו העניינים הלאה. בינתיים אסור לי לאבד אפילו שנייה אחת!


בבית כבר ציפו לו 365 יועציו יחד עם זרש אשתו, אשר התכנסו לנחמו ולהיות עמו ברגעים הקשים. המן נכנס וסיפר להם "אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ". היה זה מקרה. קורה. קורה שיורד גשם פתאום באמצע חודש תמוז, אז מה? זה אומר שמתחיל להיות חורף?! לא! במקרה ירד גשם! עוד מעט יתפזרו העננים ושמש קייצית תמשיך לזרוח במלוא עוזה! אז באמצע המהלך שאני מוביל בהצלחה נגד היהודים ונגד מרדכי, קרה לי מקרה מביש, ספגתי לפתע השפלה [והמלך עוד ישלם עליה, בגדול!...], אבל לא צריך לאבד את העשתונות. צריך להרים ראש ולראות איך ממשיכים הלאה. ככוחי אז כן כוחי עתה, להמשיך במדיניות החיסול והכליה נגד היהודים! וכמובן שעלי אף לראות כיצד לקדם בחכמה את העניין הזה של מרדכי. אני לא מתכונן לוותר על התענוג לראות אותו מתנדנד שם למעלה...

עצת היועצים

"וַיּאמְרוּ לוֹ חֲכָמָיו וְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ: אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפּל לְפָנָיו, לֹא תוּכַל לּוֹ, כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו". היועצים דווקא לא הסכימו עם הדברים. זה היה יכול להיות נכון אילו היה מדובר בסתם אדם. אולם אם מזרע היהודים מרדכי, אז אין זה סתם מקרה. יש כאן מהלך שמיימי, שצריך לראות איך להתמודד עמו. יתכן מאוד שזוהי התחלה של נפילה, והמזל שלך מתחיל לרדת כלפי מטה. לכן הדבר הנכון כרגע הוא לא לנסות להמשיך הלאה ולהילחם, אלא עליך לשנות כיוון.

דווקא עכשיו עליך להוריד יותר את הראש, להראות הכנעה, ואולי דווקא כך תצליח לעבור את הגל הזה בשלום.


תשמע לעצתנו, המן, "לֹא תוּכַל לּוֹ" על ידי מלחמות והתנצחויות. אין זה הזמן המתאים. "כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו" - עליך להביע הכנעה והתרפסות, להוריד מעט את הראש, לכבד אותו. כמובן וכמובן שעליך כעת להרוס מיד את עמוד התלייה שהכנת לו! עכשיו הדבר יכול רק להזיק לך. אולי אפילו תצא בהיחבא מן העיר לתקופה מסוימת...


                             ("ימי הפורים בהלכה ובאגדה")

השאר תגובה

0