ברסלב - כאייל תערוג - סיפור מגילת אסתר - חלק יד

file_351_848X400.jpg

בס"ד
 
בהלה ובלבול

"עוֹדָם מְדַבְּרִים עִמּוֹ, וְסָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ הִגִּיעוּ, וַיַּבְהִלוּ לְהָבִיא אֶת הָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשְׂתָה אֶסְתֵּר". באמצע הדיון החשוב והבוער, בעוד המן מנסה לשקול בדעתו את דברי היועצים, מגיעים לפתע סריסי המלך. הם מזרזים את המן להגיע מיד אל המשתה שעומד כבר מוכן ומזומן. המלך והמלכה מחכים רק לו! עליו למהר...


רגע, רגע, על מה הלחץ? שימתינו כמה דקות, עליו להתרחץ ולסדר את עצמו, ואף להתכונן נפשית לקראת המאורע. הפעם הוא לא הולך בשאננות ובבטחה כמו שהלך במשתה של אתמול. אתמול הוא היה גאה בכך שהמלכה הזמינה רק אותו, ופירש זאת ככבוד וכקרבה מיוחדת, אבל היום הוא אינו בטוח כלל וכלל בכוונותיה הטובות של אסתר! היום הוא גילה את הפרצוף האמיתי שלה! כן, הוא יודע טוב מאוד מי עמד מאחורי השביתה הכללית של כל בתי העסק היום! אסתר המלכה היא זאת שדאגה לנפח ולפרסם את כבודו של מרדכי, ובכלל לא היה לה אכפת מכל ההשפלה והעוול הנורא שנעשה למשנה הדגול! היא אף זרתה לו מלח על הפצעים וגרמה לו שייאלץ להיות בלן וספר! אז ההזמנה הזאת היום אל המשתה איננה כה תמימה כפי שחשב, מי יודע מה הולך לקרות שם?!

אולם הסריסים לא הסכימו להמתין אפילו רגע אחד. המלך והמלכה מחכים, המלכה דורשת שיבוא מיד!


המן התבלבל. מה קורה כאן? איזה בלבול... רגע, אולי הייתי צריך לפרק את העץ...? ואולי הייתי צריך לקפוץ אל מרדכי להתרפס בפניו כפי שיעצו לי...? ובעצם דווקא חבל שלא הספקתי לשלוח אגרות אל בָּנַי המושלים שיקנאו את קנאתי על העוול הנפשע שנעשה לי... ו... רגע, בכלל, מה אני הולך לעשות שם במשתה? רק שלא אסתבך... אוי ואבוי לי! הי, מה זה...?! אני לא מאמין... עדיין לא התרחצתי... מה, ככה אלך למשתה?!... לא...! לא...! זה לא שייך...! תמתינו...! תמתינו...!
אך הסריסים לא המתינו! כך, כשהוא כולו מבולבל ומטונף, מדיף ריח צחנה, הבהילו והריצו אותו אל המשתה, כמו שמובילים אסיר אל בית הסוהר...


אכן אסתר היא זו שציוותה למהר את המן, כדי שלא יתחיל לנקוט בצעדים ופעולות להשבת כבודו הפגוע. וחפץ ה' הצליח בידה, שהמן אף לא הספיק ליישם את עצותיהם של יועציו. כך הכין לו ה' יתברך את הקרקע הטובה ביותר למפלתו המוחצת. (מע"ל, חזו"ע, ילקו"ש ו תתרנח)

מרדכי שב לשקו ותעניתו

ובינתיים - מרדכי היהודי, שזכה היום לכבוד מלכים שאין כמוהו - להיכן הלך? מרדכי העניו והצנוע - לא גאה ליבו ולא רמו עיניו; אף לא רפו ידיו מן התפילה. הוא מיהר לשוב מיד לשקו ולתעניתו. אדרבה, כעת כאשר הוא לבדו יצא מן הסכנה, ראה לנכון להתפלל ולהעתיר יותר בעד עם ישראל כולו, שעדיין שרוי בסכנת קיום גדולה. ואכן באותה שעה גורלית שבה ישבה אסתר במשתה היין השני עם אחשורוש והמן, היה מרדכי מתפלל, והתקבלה תפילתו ברצון.
 
ויין למרי נפש

"וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן לִשְׁתּוֹת עִם אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה".


מבולבל ומטונף - מגיע המן אל המשתה. אחשורוש אף הוא מבולבל ונסער מן המאורעות האחרונים. ללא ספק, עבר עליו לילה קשה ונורא. מחשבות ודמיונות מטורפים התערבלו במוחו בתוספת חלומות ביעותים, והביאו אותו לפנות בוקר לנקוט בצעד משפיל ומביש כלפי משנהו הדגול. כעת, כשכל זה כבר מאחוריו, הוא כלל לא בטוח שנהג כשורה. ככה, בראש כל חוצות, להשפיל ולבייש את השר הנכבד ביותר - זה לא דבר של מה בכך! מי יודע איזו דעת קהל הוא עורר?! מה יחשבו ומה יגידו על מלך כזה, שנוהג בעריצות וברודנות אפילו כלפי השרים המקורבים ביותר?! וחוץ מזה - אולי בכלל החשדות שלו לא נכונים? אולי לשוא התעלל במשנה? מי יודע איזה מחיר הוא עוד ישלם על כך? זה היה צעד פזיז מדי! היה עליו לחקור בחשאיות את חשדותיו, להיוועץ ביועציו, ולפעול בצורה שקולה ומחושבת! אבל מנגד - החשדות הללו לא נותנות לו מנוח. משהו פה מריח מאוד מאוד לא טוב עם המן. עליו להיות ערני ודרוך. ואולי במשתה יקבל סוף סוף איזה קצה חוט שיוביל אותו לפתרון התעלומה? אולי דבריה של אסתר יבהירו מעט את התמונה?


אוהה... יש כאן יינות מצוינים. אין כמו יין טוב להשיב מעט את הנפש וליישב את הדעת...
היטיב המלך את לבו ביין. אף המן נתן עינו בכוס להפיג את צערו וטרדת נפשו.
 
נפשי בשאלתי

משנחה דעתו מעט, פנה המלך אל אסתר. "וַיּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר גַּם בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן, מַה שְּׁאֵלָתֵךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְתִנָּתֵן לָךְ, וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ, עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ". אסתר יקירתי, הלוא את המלכה, וכל דבר שתחפצי ותשאלי לעצמך, ינתן לך מיד. ואם יש לך בקשות נוספות, מעבר למה שאת צריכה לעצמך - גם זאת הנני מוכן בחפץ לב למלא, עד חצי המלכות. (אלשיך) 


אמרה אסתר לאחשורוש: אדוני המלך, אתה מוכן לתת לי עד חצי המלכות. אבל אני לא מבקשת חצי, ולא רבע, גם לא עשירית ואפילו לא מאית. יש לי בקשה אחת, קטנה ואלמנטארית - "תִּנָּתֶן לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי". באתי לבקש ממך על חיי! (ת"ה קיט)

 נתנו רשעים פח לי

בראותה כי המלך חרד ומשתומם לפשר הבקשה, הרימה קולה בבכי ובדמעות שליש, והתחילה לספר לו מי עמה ומהו ייחוסה; על כך שהיא באה ממשפחתו של שאול מלך ישראל.


ואולם, ישנו מישהו שמתקנא בי! ומנסה בכל דרך להתנקש לחיי! למעשה - לא רק בי הוא התקנא, אלא אף באשתך הראשונה ושתי, ולכן בשעתו הוא יעץ לך להרוג אותה, תוך שהוא מתעטף באצטלא של שר נאמן הדואג למלכו. אבל למעשה הכל נבע רק מתוך קנאה ותאוות שלטון. והנה, עכשיו הוא מתנכל גם אלי. אבל עד כה לא הצליח למצוא עלי שום עלילה להורגני, ולכן התחכם לגזור גזירת מוות על כל העם שלי! הוא דאג לספר לך סיפורים ולהעליל עליהם עלילות, אבל הכל כסות עיניים - עיקר מטרתו להתנכל לחיי! הוא כמובן הסתיר זאת ממך - אבל בבוא היום, כשיגיע חלילה מועד ביצוע הגזירה, הוא מיד ידאג להמציא מסמכים והוכחות למוצאי היהודי, ולדרוש - בשם החוק כמובן - את הריגתי.
"כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד. וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ, הֶחֱרַשְׁתִּי, כִּי אֵין הַצָּר שׁוֶֹה בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ".


אדוני המלך, ראה נא גם ראה. אילו באמת היו לו כוונות טהורות, אילו באמת היה חפץ בטובתך, הוא לא היה אומר לך להשמיד את היהודים, אלא היה מייעץ לך למכור אותם לעבדים ולשפחות, ובכך - קודם כל, היה מכניס ממון רב לקופת המדינה. ודבר שני - היה מונע מצב של נזק בלתי הפיך. שהרי אם בבוא הזמן יתברר שחסרונם של היהודים גורם נזק לכלכלת המדינה, אזי אם הם עבדים ניתן לשחרר אותם, אבל אם הרוגים - וכי אפשר להקימם לתחייה?!


אבל הצר הצורר הזה אינו שׁוֹוֶה בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ, הוא אינו מנסה לאמוד איזה נזק ייגרם למלך, מה יותר טוב עבור המלך - הוא אינטרסנט! הוא רק רוצה להשיג את המטרות שלו! הוא שכח כנראה איזה צער נגרם למלך מהריגת ושתי, הוא גם אינו זוכר אלו משאבים ואלו תקציבים נדרשו כדי למצוא למלך אשה חדשה. כל זה לא מעניין אותו, כי לא את טובת המלך הוא דורש. כל כוונתו למלאת תאוותו ורצונו, ועתה הוא רוצה להרוג גם אותי, ולשם כך הוא מבקש לאבד עם שלם! (רש"י. מגילה טז ע"א. מנות הלוי קעו ע"ב, קעז ע"א)

איש צר ואויב!

אחשוורוש נסער. אכן החשדות שלו אינם חשדות שוא, להמן היו כוונות נוספות - אפלוֹת ושפלוֹת, במזימותיו נגד היהודים! הוא ידע מהו מוצאה של אסתר - והסתיר זאת ממנו ביודעין! התחכם לשלוח יד במלכה - בשם החוק, בחתימת טבעת המלך! איזו עזות... היאך מלאו ליבו לעשות דבר כזה?!...


הוא פונה אל אסתר בפניה נרעשת. עד עתה לא דיבר עימה ישירות, כי המנהג היה להעמיד מתורגמן בין המלך ובין המדברים עימו, מפני מורא המלכות, שאין ראוי לדבר עם המלך כדבר איש אל רעהו. וכך דיבר אף עם אסתר מפני שסבור היה שהיא אסופית חסרת זהות, או בת למשפחה נחותה, אבל עכשיו כאשר שמע אחשוורוש ושמח על היותה של אסתר בת מלכים, חפץ לדבר עימה ישירות פה אל פה. [ולכן נאמר כאן: "וַיּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וַיּאמֶר לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה"]. (מגילה טז ע"א. מנות הלוי קעז ע"ב)


"וַיּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וַיּאמֶר לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן?!" איזו עזות פנים מצידו! ככה - להתנקש בכזו אלגנטיות בחיי המלכה?! למכור את עמך להריגה, מבלי ליידע אותי כלל שאת יהודיה?!


בליבה של אסתר התחוללה סערה. אחשוורוש עושה את עצמו "צדיק תמים". כאילו לא ידו היתה במעל הנורא הזה. כאילו לא הוא שמכר עם שלם להריגה. כאילו לא הוא שמסר את הטבעת בשויון נפש להמן. רק מה? עכשיו נודע לו שלהמן היתה כוונה נסתרת, לפגוע במלכה. אז עכשיו זה כבר מפריע לו. עכשיו נעשה כאן פשע מחפיר. אבל לפני כן - הכל היה בסדר... לשלוח עם שלם להריגה, אנשים נשים וטף - אין בכך שום בעיה...


בסערת ליבה, רצתה להצביע על אחשורוש ולומר לו 'בַּפָּנִים': "אִישׁ צַר וְאוֹיֵב!", אבל משמים סייעו בעדה, ובא מלאך וסטר את ידה לכיוונו של המן. והיא אכן התעשתה והוסיפה: "הָמָן הָרָע הַזֶּה". (מגילה טז ע"א. תורה תמימה. והגר"א כתב שבהיותה מכוונת את ליבה לקב"ה, והיה במחשבתה על אחשורוש שמכר את ישראל, לפיכך טעתה וחוותה ידיה כלפי אחשורוש. וכמו אדם שחושב על ראובן, ורוצה לקרוא לשמעון, וקורא לו בטעות ראובן).


"וְהָמָן נִבְעַת מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה". המן נבהל וחרד. הוא רצה לומר משהו, להצדיק את עצמו, אבל הרגיש שהוא נתון במיצר.


אילו היה עומד כרגע לפני המלכה לבדה, ללא נוכחות המלך, הוא היה מתרפס לפניה ואומר שלא ידע כלל שהיא יהודיה, ואילו היה יודע זאת, בודאי שלא היה עולה בדעתו לגזור גזירה כזאת על היהודים. אבל עכשיו שהמלך נמצא כאן, זה יישמע מגוחך ובלתי אמין! הרי מה עם כל ההרצאות המאליפות שלו על הסכנה שבקיומם של היהודים?! האם לפתע הכל מתנדף למול ייחוסה של המלכה?! האם לפתע חלפה הסכנה?! ה'התקפלות' הזאת תישמע חשודה מאוד...


לעומת זאת, אילו הוא היה עומד כרגע לפני המלך לבדו, ללא נוכחות המלכה, הוא היה פשוט מוכיח למלך, שאין שום קשר בין מוצאה של המלכה לבין המהלך שהוא מוביל נגד היהודים! הלוא מטרת המהלך הזה היתה אחת - להסיר את האיום היהודי המרחף על פני האנושות. הוא היה שב ומסביר למלך עד כמה זהו צעד הכרחי ומתבקש, מתוך אחריות לשלומם של אזרחי הממלכה. היה שב ומסביר את גודל הסכנה בקיומם, את הנזק שהם גורמים, את זממם ושאיפתם להפיל את הממשלה ולהקים לעצמם ממלכה עצמאית. ואם כן בודאי שלא היתה כאן שום כוונה אישית לפגוע במלכה. אבל עכשיו, בנוכחותה של המלכה, הוא לא יכול לדבר דיבורים כאלו נגד היהודים.


ולכן הוא נתון במיצר! עם כל הדיפלומטיות שלו - כרגע, במעמד הזה, בנוכחות המלך והמלכה יחד, הוא אינו מסוגל להשיב דבר! וזהו שנאמר: "וְהָמָן נִבְעַת - מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה". (הגר"א. מע"ל)
 
יש תקדים

"וְהַמֶּלֶךְ קָם בַּחֲמָתוֹ מִמִּשְׁתֵּה הַיַּיִן אֶל גִּנַּת הַבִּיתָן".


אחשורוש לא ידע את נפשו. כעס נורא געש בקרבו על המן. עד אתמול חשבוֹ לאוהבו ושוחר טובתו, רודף האמת והצדק, דואג לשלומם של אזרחים תמימים ולשלומה של הממלכה הפרסית. נתן בו אמון מלא והפקיד בידיו את כל ענייני הממלכה, אפילו את הטבעת מסר לו. ועכשיו - הוא לא יודע מה לחשוב! המן נדמה לו לפתע כאויב שפל, כאיש תככים רע מעללים, השואף להפילו. הבעיה היא שאין לו ראיות והוכחות ברורות. 'מריח' לו לא טוב, אבל הוא אינו יודע לשים את היד על הוכחה ברורה.


ספקות כבדים כרסמו בלבבו. האומנם נכונה טענתה של אסתר? האומנם באמת כוונתו של המן היתה להתנכל לחייה? ואולי בעצם הוא לא ידע כלל מהו מוצאה? אולי באמת היתה כוונתו רק לטהר את העולם מן היהודים, ללא קשר למוצאה של המלכה? אולי בכל זאת כוונותיו טהורות וכנות?


גל של מרירות הציף אותו. כן, הוא בהחלט היה יכול למצוא להמן משנהו הדגול צדדים של זכות. היה יכול לחשוב שאין הוא יודע את מוצאה של אסתר. היה יכול להאמין שאין לו עניין מכוון לפגוע במלכה. כל זאת - אילו לא היה לכך תקדים, בהריגתה של ושתי! כן, הוא איננו יכול לשכוח, מיהו שקפץ בראש השרים, ודרש את הוצאתה של המלכה להורג! אוי, אוי, כמה שהדבר הזה הכאיב לו! איזה עניין היה לו להמן בכך?! מדוע מנע בכח את נסיונם של השרים למצוא לה חנינה?! מדוע...?! למה...?!


אחשורוש הרגיש איך הכעס הישן הזה עולה ומטפס לו לראש! [וזהו שאומר "והמלך קם בחמתו" - הידועה והישנה] כמו מאליהם נשאו אותו רגליו אל גינת הביתן, מקום המשתה, שם אסף את יועציו, ונחרץ משפטה של ושתי על ידי המן איש הבליעל! עכשיו הוא צריך קצת להתייחד עם אבלו ועם מחשבותיו, ואולי באויר הפתוח אף ימצא מענה לספקותיו. (אלשיך)

התרפסות לפני המלכה

"וְהָמָן עָמַד לְבַקֵּשׁ עַל נַפְשׁוֹ מֵאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, כִּי רָאָה כִּי כָלְתָה אֵלָיו הָרָעָה מֵאֵת הַמֶּלֶךְ".


המן נחרד. לא נעלם מעיניו הכיוון אליו בחר המלך ללכת. דווקא אל גינת הביתן! הסיור שם בודאי לא יוסיף לו נקודות של זכות! אוי ואבוי לו! כָלְתָה אֵלָיו הָרָעָה מֵאֵת הַמֶּלֶךְ! לפחות כעת ינסה לדבר על לב המלכה. ללא נוכחותו של המלך, הוא יכול לנסות להתרפס לפניה ולשכנעה, כי לא ידע כלל את מוצאה, ואילו היה יודע - בודאי לא היה מתנכל לעמה. חלילה, אין לו שום כוונה רעה נגדה. להיפך - האם איננה זוכרת מי היה השושבין הראשי בנישואיה אל המלך?! האם איננה זוכרת מי פינה לה את הכסא המלכותי...?! (הגר"א. אלשיך)


כן, לב רחום לה. ינסה לפייס את דעתה ולבקש ממנה חנינה. כך, בהתרפסות ובתחנונים ניגש המן אל אסתר, לבקש על נפשו.
 
בגינת הביתן

ובינתיים - יצא המלך אל גינת הביתן. ינסה לשאוף אוויר צח, להשתחרר מריח הצחנה של המן, ולעשות מעט סדר במחשבותיו. אך, אבוי, מה רואות עיניו?! עשרת בני המן מסתובבים בגינה, וקוצצים אילנות! "מה אתם עושים פה?" הוא שאל בתדהמה, והם ענו לו, שאבא שלהם שלח אותם לעקור כמה אילנות מובחרים מגינת המלך ולנטוע אותם בגינת ביתו... 
 
הכעס מגיע לשיא

"וְהַמֶּלֶךְ שָׁב מִגִּנַּת הַבִּיתָן אֶל בֵּית מִשְׁתֵּה הַיַּיִן, וְהָמָן נֹפֵל עַל הַמִּטָּה אֲשֶׁר אֶסְתֵּר עָלֶיהָ". בחימה שפוכה נכנס אחשוורוש חזרה למשתה. המן, אשר היה נופל לרגליה של אסתר, ניסה מיד להתרומם ולקום. אבל - מרוב רעדה ופחד, הוא לא הצליח להתרומם. הוא מנסה להזדקף - ונופל, מנסה שוב - ושוב נופל. היה זה המלאך מיכאל שדחפו. וכך, כשנכנס אחשוורוש, מצא את המן נופל לרגלי אסתר. (רש"י. הגר"א)


המלך הזדעק: "הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת?!" אוי לי מבפנים ואוי לי מבחוץ. בניך השחיתו עצי גינתי בחוץ, ואתה באת לכבוש את המלכה בביתי?! (ילקו"ש תתרנח)


כעסו של אחשוורוש הגיע לשיא. כמו בסרט מטורף חלפו לנגד עיניו מאורעות היום האחרון. עד אתמול עוד נתן אמון מלא בהמן. היתה זו הזמנתה של אסתר, אשר החלה להניב בליבו ניצנים של חשדות ותהיות. ואכן התנהגותם של אסתר והמן בעת המשתה לא היתה לרוחו כלל וכלל! בלילה - הגיעו כל החשדות והמחשבות, וקיבלו מימדים נפוחים ומפחידים. זכרונות ישנים אף הם צפו ועלו, והצטרפו יחד לחשד של ממש. ואז הגיע אותו חלום בלהות בו ראה את המן בא עם חרב להורגו. כאילו כדי לאמת את החלום הגיע המן עצמו על הבוקר, מוקדם מן הרגיל. כאן כבר הפך החשד המסתורי לאיום חי ומוחשי. והנה אכן המן מבקש מאת המלך בקשה נועזת ויומרנית, לרכוב על סוס המלך, וללבוש את בגדי המלך אשר לבש ביום הכתרתו... וגם את ה-כ-ת-ר נפלט לו לבקש...


עכשיו במשתה, מגלה לו אסתר את מוצאה היהודי, ואת רצונו של המן להורגה. אולי אם היתה מספרת לו זאת לפני יומיים, הוא לא היה מתייחס. היה דן את המן לכף זכות. אבל כעת זה כל כך הסתדר עם מה שקרה בבוקר, כל כך תאם, שאי אפשר היה להתכחש לכך. אז מה הפלא שכבר ראה בגינה את הבנים של המן עוקרים אילנות? בטח, המן כבר מרגיש בארמון בעל הבית... ולמרבה החוצפה הוא עוד מעיז לנצל את הרגע שיצא אל הגינה, כדי להתרפס ולהתחנף לפני אסתר. מה יש לו להסתיר? אם הוא רוצה להסביר את עצמו, שיעשה זאת בנוכחותי, מדוע חיכה שאני אצא? מי יודע מה הוא רוצה להעליל עליה, וכיצד הוא חושב להתנכל לה...?! (מע"ל רז)


"וּפְנֵי הָמָן חָפוּ". וכי מה יאמר? במה יצטדק? שהיה לו מה להגיד למלכה, דווקא ללא נוכחות המלך?! שקיבל פיק ברכיים ולא הצליח להתרומם?!


כשראו עבדי המלך את כעסו הנורא של המלך, מיהרו לכסות את פניו של המן, שלא יראנו עוד המלך [כך היה נהוג בפרס, שאדם שהמלך כועס עליו, מכסים את פניו ממנו שלא יראנו] (אבן עזרא).
 
מכה בפטיש

ואולם, למרות הכעס הנורא, לא ציוה המלך להרוג את המן. למרות המאורעות האחרונים, עדיין אין לו הוכחה ברורה לכך שהמן חותר תחתיו ומתכוון להרוג את המלכה. חמתו בוערת בו להשחית, אבל הוא צריך את ההכרעה הסופית.
וכאן, ברגע גורלי ומכריע זה - שוב הגיעה אל זירת הבמה "הבובה" המתאימה, כשמלמעלה יושב המושך בחוטים, ומזיז את הבובות כרצונו. "יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק, ה' יִלְעַג לָמוֹ"...


הפעם היה זה חרבונה, "חבר טוב" של המן, אשר נשלח משמים להכות על הברזל בעודנו חם ורותח, ולהביא אל ההכרעה הסופית. [ויש אומרים שהיה זה אליהו הנביא בדמותו של חרבונה.] (ילקו"ש ז תתרנט) 


                       ("ימי הפורים בהלכה ובאגדה")

השאר תגובה

0