ברסלב - כאייל תערוג - סיפור מגילת אסתר - פרק סיום

file_355_848X400.jpg

בס"ד
 
מלחמה לה' בעמלק

"וּבִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ, אֲשֶׁר הִגִּיעַ דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ לְהֵעָשׂוֹת, בַּיּוֹם אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ איְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם - וְנַהֲפוֹךְ הוּא, אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשׂנְאֵיהֶם. נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לִשְׁלֹחַ יָד בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם, וְאִישׁ לֹא עָמַד בִפְנֵיהֶם, כִּי נָפַל פַּחְדָּם עַל כָּל הָעַמִּים".


ביום המיועד "נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם", התקבצו והתאחדו יחדיו לצום ותפילה, ואמרו סליחות ותחנונים לפני הקב"ה שיעזרם במלחמתם נגד זרע עמלק החפצים לאבדם. באחדות שלימה ובהתחזקות בישועת ה' - יצאו למלחמה. (מע"ל. ת"ה קלח)
ואכן במלחמה זו ראו היהודים עין בעין את ישועת ה'. העמלקיים הגיבורים, מלומדי המלחמה, נפלו שדודים בידיהם. "וְאִישׁ לֹא עָמַד בִפְנֵיהֶם, כִּי נָפַל פַּחְדָּם עַל כָּל הָעַמִּים", אפילו הילדים שבישראל - אימתם נפלה עליהם. (ת"ה קמו)


באופן יוצא מגדר הרגיל, בכל מהלך המלחמה - עמדו שאר הגויים דווקא לצד היהודים, ולא לצד העמלקיים. זאת למרות שהיה להם פיתוי להרוג ביהודים כדי לבזוז את שללם. "וְכָל שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְעשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ מְנַשְּׂאִים אֶת הַיְּהוּדִים" - ראשי המדינות וכל אנשי הממשלה, לא רק שלא הסיתו את ההמון נגד היהודים, אלא אף עודדו ודרבנו את האזרחים לעזור ליהודים במלחמתם. ובעלי המלאכה למיניהם ["עושי המלאכה"] - סייעו אף הם ככל שיכלו, במתן ציוד ואספקה ללוחמים היהודים, וכיסוי הוצאות המלחמה. (ת"ה קמז. מע"ל רלד)


וכל כך למה? "כִּי נָפַל פַּחַד מָרְדֳּכַי עֲלֵיהֶם. כִּי גָדוֹל מָרְדֳּכַי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ, וְשָׁמְעוֹ הוֹלֵךְ בְּכָל הַמְּדִינוֹת, כִּי הָאִישׁ מָרְדֳּכַי הוֹלֵךְ וְגָדוֹל". שהרי מרדכי היהודי מכהן כמשנה למלך, והמלך הולך ומעלה אותו מדרגה לדרגה, ונותן בידיו סמכויות רחבות, ואם כן יכול הוא להדיח אותם בקלות מכסאם. (תוקפו של נס לרבי רחמים חי חיותה הכהן) 
 
לעשות נקמה בגויים

"וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל איְבֵיהֶם מַכַּת חֶרֶב וְהֶרֶג וְאַבְדָן, וַיַּעֲשׂוּ בְשׂנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם". הכו היהודים באויבים העמלקיים ללא רחמים, וכמו שאמר שמואל לשאול בצאתו למלחמה בעמלק: "עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק, וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו, וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק..." (שמואל א טו ג), לפי שעמלק כידוע הוא שורש הרע.


וכך הרגו בהם, בכל מיני מיתות שונות ומשונות, כפי המזדמן. חלקם הרגו בחֶרֶב, וחלקם בהֶרֶג - במגלפים ובמקלות. מהם איבדו אף בכל מיני מיתות וְאַבְדָן - כגון שהציתו באש את מקום הימצאם, או שהשליכו אותם ממקום גבוה, או זרקו אותם לנהרות וכדומה. וכן עשו בהם שפטים, עיוורו את עיניהם וחתכו את ידיהם ורגליהם. כן יאבדו כל אויביך ה'. (ת"ה קמח) 

המלחמה המרכזית בשושן

"וּבְשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ. וְאֵת פַּרְשַׁנְדָּתָא, וְאֵת דַּלְפוֹן, וְאֵת אַסְפָּתָא, וְאֵת פּוֹרָתָא, וְאֵת אֲדַלְיָא, וְאֵת אֲרִידָתָא, וְאֵת פַּרְמַשְׁתָּא, וְאֵת אֲרִיסַי, וְאֵת אֲרִדַי, וְאֵת וַיְזָתָא. עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא צרֵר הַיְּהוּדִים הָרָגוּ, וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם".


בשושן הבירה, שבה כאמור פעל מטה הפיקוד המרכזי של העמלקיים, התנהלה המלחמה ביתר עוז. בחסדי ה', אף שם השתלטו היהודים על אויביהם והרגו בהם 500 איש, כשבראשם ראשי הפורעים והמסיתים, הלוא הם עשרה מבניו של המן הרשע, אשר כל אחד ואחד מהם היה "דג שמן" בפני עצמו [ולכן ראוי להזכיר במגילה את כל אחד מהם בשמו (מע"ל)].


בהריגתם של עשרת הבנים הללו, זכו היהודים גם לבצע מעט "חיסול חשבונות", כי הם אלו אשר בזמנו כתבו למלך אחשוורוש כתב שיטנה על יהודה וירושלים, וגרמו להקפאת בניית בית המקדש (רש"י). [כמבואר לעיל בהרחבה, בפרק הפתיחה - הרקע למלכות אחשוורוש]. 

לא נוגעים בשלל!

ואולם היהודים בכל המקומות "בַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם" - לא לקחו לעצמם כלל וכלל מן הרכוש, שהרי - הזמן קצר, והמלאכה מרובה! ישנו יום אחד לחיסול האויבים, אז למי יש זמן פנוי להתעסק בשלל?! הלוא בינתיים האויבים עלולים לחמוק ולברוח! (ת"ה קנא)


מלבד זאת, אם יקחו מהשלל, המלך והשרים יסתכלו על זה בעין צרה. ירגישו שהיהודים מתעשרים על חשבונם. הם אף יוכלו לטעון שהיהודים הרגו אנשים חפים מפשע רק כדי לבזוז את שללם. אבל כעת, שכל השלל ילך אל אוצרות המלך, אדרבה, יתרצה המלך וישמח בנקמתם של היהודים מאויביהם. (רש"י. אבן עזרא. ת"ה קנא)


גם בזה שלא לקחו היהודים מן השלל, כיפרו על מה שעשה שאול, שלקח הביזה מהעמלקים, ובגלל זה נכשל במצוות מחיית עמלק. כעת תיקנו הדבר שלא ליהנות כלל מממון זרע עמלק. (רבנו בחיי) 

הידיעות מגיעות אל המלך

"בַּיּוֹם הַהוּא בָּא מִסְפַּר הַהֲרוּגִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ". כבר באותו יום נמצאו להם כמה "נשמות טובות" מן הגויים אשר מיהרו להחיש את הידיעות המדויקות אל המלך, כדי להראות לו איזה הרג חוללו היהודים. (מע"ל)
אבל ליהודים זה לא הפריע. אדרבה, גם הם היו מעוניינים שהמלך ידע באלו מספרים מדובר. שידע מה רבו צורריהם ושונאיהם, עד שגם אחר פקודת המלך נמצאו עדיין חמש מאות איש שהרימו ראש נגדם! (מלבי"ם. אלשיך)
וכדי לרצות את לב המלך, שימשיך לעמוד לצידם, הביאו היהודים לפניו את השלל של ההרוגים. היה זה שלל רב מאוד, כי הנהרגים היו אנשים עשירים, ובפרט בני המן שכל אחד מהם היה גנרל עשיר בעל מעמד. (מע"ל) 

 מה' מענה לשון

אך למרות זאת, למשמע מספרם הרב של ההרוגים, חש אחשוורוש תרעומת בלבבו. הוא פנה אל אסתר ואמר לה: "בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגו הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ, וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן. בִּשְׁאָר מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ מֶה עָשׂוּ?". הוא התכוון לומר לה, שהיהודים, איך לומר? קצת הגזימו. אם בעיר הבירה, מקום מושבו של המלך, הם העיזו להרוג 500 איש, מי יודע מה עשו בשאר המדינות...


אבל הוא איננו יודע למה, תוך כדי דיבורו, חש לפתע צורך לשנות את הכיוון. ופתאום התחיל להמתיק את דבריו ולפרש את כוונתו בצורה אחרת לגמרי: אוי ואבוי, אשתי היקרה. אם בשושן, שזו עיר הבירה, העיזו אויביכם ככה להרים ראש, עד שנאלצתם להרוג 500 איש, בשאר המדינות מי יודע מה קורה, כמה העיזו להרים ראש נגד היהודים. זה ממש מבהיל. צריך לחשוב איך למגר לגמרי את התופעה המסוכנת הזו! ולכן - "וּמַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ, וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עוֹד וְתֵעָשׂ"! (מלבי"ם. תורה תמימה. מע"ל רלט) 
 
יום נוסף בשושן

"וַתּאמֶר אֶסְתֵּר, אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, יִנָּתֵן גַּם מָחָר לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן לַעֲשׂוֹת כְּדָת הַיּוֹם. וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן יִתְלוּ עַל הָעֵץ".


השיבה אסתר למלך: ודאי כך הוא, כאשר דיברת, אדוני המלך! אכן היהודים הנמצאים בשושן פחדו להרוג יותר מדי, ולא הרגו לגמרי את כל השונאים. וזה כל כך חבל, כי דווקא כאן, בעיר שושן, מרוכז הגרעין הקשה של שונאי היהודים. אם אתה חשבת ש- 500 איש זה הרבה, אז אני אומרת לך שזה מעט, כי מסתובבים כאן עדיין בעיר עוד 'שאהידים' וצמאי דם רבים, שרוצים לשלוח יד ביהודים. למרות שחלף היום, הם לא ינוחו ולא ישקטו, ועלולים הם לצאת בהתפרעויות גם מחר. ובפרט שרבים מהם רוצים לנקום את נקמת יקיריהם שנהרגו היום. ולכן אני מתחננת לפניך שתתן כאן בשושן יום נוסף ליהודים לעמוד על נפשם ולהרוג בשונאיהם. ובנוסף לכך, את אותם בני המן, ראשי הפורעים, שנהרגו היום, נוציאם לתלייה, כדי להפיל אימה ופחד, שלא יעיז עוד אף אחד להרים ראש נגד היהודים.


אחשורוש הסכים, ואכן דבריה של אסתר הוכיחו את עצמם. למחרת, ביום י"ד באדר, המשיכה המלחמה בשושן, והיהודים הרגו עוד 300 איש. כלומר: אחרי כל מאורעות האתמול, עדיין נמצאו 300 איש, אשר בשנאתם היוקדת ובתאוותם לדם יהודי, העיזו להרים ראשם וניסו לשלוח יד ביהודים. (ת"ה קנב, קנג. מלבי"ם. מע"ל) 

 תליית עשרת בני המן

אותם עשרת בני המן שנהרגו, הוצאו לתליית ראווה על העץ הגבוה חמישים אמה שהכינו יחד עם אביהם לפני כשנה.


המן עדיין היה תלוי עליו, כי מרדכי השאיר אותו על העץ במשך אותם 11 חודשים שחלפו מאז תלייתו, למען יראו וייראו [ועיין שלחן ערוך יורה דעה סימן שמו]. כעת הובאו הבנים בסמוך לאביהם, ונתלו על העץ, זה תחת זה. ואולם לפני תלייתם ערפו את ראשיהם, והם נתלו קטועי ראש. 


כמה טוב שגובה העץ היה 50 אמה, כך היה מקום לכולם ברווח, ואפשר היה לתלות אותם בצורה מאוד מסודרת ובולטת. הנה, כך: כל אחד תפס גובה של 3 אמות [כמטר וחצי], מלבד המן שתפס 4 אמות מפני שנתלה עם ראשו. סה"כ 34 אמות. ובין אחד לשני צריך לעשות קצת רווח, שלא יהיה להם צפוף, וגם שכל אחד יהיה ניכר בפני עצמו, ובכן עשו רווח של אמה בין אחד לאחד [סה"כ 10 אמה]. למעלה, מעל הראש של המן, הותירו רווח של עוד אמה אחת, כדי שלא ינקרוהו הציפורים, כך שישאר שלם וכולם יוכלו לזהותו בלי בעיה [כי הציפורים לא יבואו "חזיתית" לאוכלו מפני שהם מפחדים מצורת אדם. אבל אם יהיה ראשו בראש העץ ממש, הם יכולים לבוא מלמעלה ולנקרו מבלי לראות שזה אדם]. למטה, מתחת לרגליים של ויזתא - הותירו 3 אמות, כדי שלא יבואו כלבים או חיות רעות לנגוס בו ו"יגנבו את ההצגה"...

וכמו כן, העץ היה תחוב באדמה בעומק של 3 אמות, שיהיה יציב. סה"כ בדיוק 50 אמה. (ת"ה קמט-קנג. ילקו"ש תתרנט. טעמא דקרא קנח) [ובמסכת בבא בתרא (כה ע"א) מבואר שמרחיקים את הנבלות ואת הקברות מן העיר חמישים אמה, מפני ריח רע].
הם כתובים במגילה ממש באותו סדר שבו הם נתלו, זה מתחת לזה [המילה "איש" מרמזת על המן, שעליו נאמר "איש צר ואויב המן הרע הזה"]: 
ומה עם יתר בניו של המן? הלוא כזכור היו לו 208 בנים. ובכן, חוץ מן העשרה שנתלו, רבים נהרגו בשושן יחד עם יתר ההרוגים. ו-70 בנים שנשארו בחיים, ברחו יחד עם זרש, והתפרנסו מקיבוץ נדבות [שְׁנוֹרֶר בלע"ז...]. ברוך משפיל גאים עדי ארץ, מגביה שפלים עד מרום. (ת"ה קנד. מגילה טו ע"ב) 

 ימי משתה ושמחה

"וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם וְנוֹחַ מֵאיְבֵיהֶם וְהָרג בְּשׂנְאֵיהֶם, חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף, וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם. בְּיוֹם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, וְנוֹחַ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ, וְעָשׂה אתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה. וְהַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן, נִקְהֲלוּ בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר בּוֹ וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ, וְנוֹחַ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ, וְעָשׂה אתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה".


עם סיומה של המלחמה, חשו היהודים הקלה ושמחה עצומה. רק כעת, כשהיום הקשה הזה כבר מאחוריהם, ובחסדי ה' שום יהודי לא נפגע, ולא עוד אלא שזכו לטהר מאויביהם 75,000 איש עמלקיים רשעים שונאי ה', יכולים הם סוף סוף לנשום לרווחה. כעת בי"ד באדר, כשנחו מאויביהם, עשו יום של משתה ושמחה והודיה לה' יתברך, כי גבר עלינו חסדו. (הגר"א)


ובשושן, שבה כאמור היתה עדיין סכנה והמשיכה המלחמה גם בי"ד, הרי שרק בט"ו נחו מאויביהם, ועשו אותו יום משתה ושמחה. 

התחזקות בתורה

מתוך שמחתם של היהודים, קבלו הם את התורה עליהם ביתר שאת וביתר עוז, כמו שנאמר: "וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת". "וקיבל" - בלשון יחיד, לומר שקבלו עליהם הכל כאיש אחד בלב אחד, כמו שבמתן תורה קבלו את התורה מתוך אחדות מלאה, שנאמר שם: "ויחן שם ישראל נגד ההר".


ואומרת הגמרא, כי בימי מרדכי ואסתר קבלו היהודים את התורה שבעל פה בשמחה. כי את התורה שבכתב כבר קבלוה ברצון ובשמחה במעמד הר סיני, כמו שנאמר בתורה: "כל אשר דבר ה', נעשה ונשמע". מפני שאין בתורה שבכתב לא יגיעה ולא צער. אבל התורה שבעל פה שיש בה הרבה דקדוקי מצוות וצריכה עמל ויגיעה, לא רצו אז לקבלה, עד שכפה הקב"ה עליהם הר כגיגית, ואמר להם: אם מקבלים אתם את התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתם. והוכרחו לקבלה בעל כרחם. ובימי מרדכי ואסתר, מרוב חביבות הנס, חזרו וקבלו גם את התורה שבעל פה ברצון ובשמחה. (שבת פח ע"א) 

  כתיבת המגילה

"וַתִּכְתּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת אֲבִיחַיִל וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי אֶת כָּל תּקֶף, לְקַיֵּם אֵת אִגֶּרֶת הַפֻּרִים הַזּאת הַשֵּׁנִית". כתבו מרדכי ואסתר את כל דברי המגילה ברוח הקודש. שלחה אסתר המלכה את המגילה לחכמי ישראל ואמרה להם: "קבעוני לדורות", שתהיה למגילת אסתר קדושה כמו לספרי הקודש. אך חכמים לא רצו להסכים איתה, כדי שלא לעורר שנאה אצל אומות העולם. השיבה להם אסתר, הלוא כבר כתוב מאורע זה בספר ההיסטוריה של מלכי מדי ופרס. ובכל זאת לא רצו להסכים עמה. אמרו: כתוב בתורה "אלה המצוות אשר ציוה ה' את משה" - שאין נביא אחר יכול לחדש דבר מעתה, ומרדכי ואסתר מבקשים לחדש לנו דבר? והיו נושאים ונותנים בדבר, ולא זזו משם עד שהאיר הקדוש ברוך הוא את עיניהם, ומצאו את הפסוק שנאמר בתורה במלחמת עמלק: "כתוב זאת זכרון בספר", והסכימו לה. (בבלי מגילה ז ע"א. ירושלמי מגילה פ"א ה"ה)


או אז קבעו את ימי הפורים לדורות, עם כל מצוותיהם. ועל התקנה חתמו בית הדין הגדול שהיה בירושלים, ומאתים זקני התורה, ושלושת הנביאים חגי זכריה ומלאכי, ודניאל וחבריו, ונחמיה ובלשן וזרובבל. (מע"ל שד)  
 
"וַיָּשֶׂם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מַס עַל הָאָרֶץ וְאִיֵּי הַיָּם. וְכָל מַעֲשֵׂה תָקְפּוֹ וּגְבוּרָתוֹ, וּפָרָשַׁת גְּדֻלַּת מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ, הֲלוֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי מָדַי וּפָרָס". בהיות מרדכי משנה למלך, הצליח ה' את דרכו, להרחיב ולהגדיל את הממלכה, לכבוש מדינות רבות ולשים עליהם מיסים, כמו שנאמר (תהילים לז): "צַדִּיקִים יִירְשׁוּ אָרֶץ וְיִשְׁכְּנוּ לָעַד עָלֶיהָ". [רק שהמגילה ייחסה זאת למלך, משום כבודו.]


הממשלה הפרסית הנפיקה לכבודו מטבעות חדשות, כאות וסמל ל"איש שלום". על המטבעות היתה חקוקה מצד אחד דמותו של מרדכי, ומן הצד השני דמותה של אסתר המלכה. מטבעות אלו הופצו לשימוש בכל רחבי הממלכה. (אס"ר י יב)
אך למרות כל טרדותיו ועיסוקיו בענייני המלכות, היה "גָדוֹל לַיְּהוּדִים, וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו, דּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ, וְדבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ", שעיקר מעייניו היו נתונים לאחיו היהודים, להורות להם את התורה ולהשתדל בכל ענייניהם. ולא התנהג עמם בתוקף ובחוזקה, רק בשלום ובמישור. (אבן עזרא. מלבי"ם)


אמר רבי יעקב בר אחא: אמר הקב"ה למרדכי, אתה דרשת את שלום נפשה של נערה אחת יתומה מאב ואם, חייך שאני נותן לך לדרוש את שלום אומה שלימה, שנאמר: "דורש טוב לעמו, ודובר שלום לכל זרעו". הקב"ה מנסה תחילה את מנהיגי ישראל ובודק אותם במרעה הצאן, שאם ינהיגו את הצאן בהנהגה יפה ונכונה, ידעו להנהיג אף את עם ישראל. אף כאן עשה הקב"ה נסיון למרדכי בהנהגתו כלפי אסתר, וכשראה את חמלתו עליה וטוב ליבו, זיכהו שינהיג אומה שלימה. (אס"ר ו ח. חזו"ע)

חזק חזק וניתחזק! 


                                                                                                        ("ימי הפורים בהלכה ובאגדה")
 

השאר תגובה

0