ברסלב - כאייל תערוג - רקע היסטורי לסיפור מגילת אסתר

file_324_848X400.jpg

בס"ד
 
גלות בבל

סיפור המגילה מתרחש בתקופה סוערת בתולדות עמנו. העולם עובר אירועים מסעירים - מאבק ממושך ניטש בין מעצמות העל, על השלטון בכיפה, ומביא עימו גל של מלחמות, כיבושים, וחילופי שלטונות. במבט ישר ואמיתי, ניתן לראות כיצד כל המהלכים העולמיים סובבים סביב נקודה אחת, כולם מכוונים ביד ה' בדקדוק מיוחד - למען הנהגתם של עם ישראל.

היתה זו התקופה שבין חורבן בית המקדש הראשון [שנת ג' של"ח לבריאת העולם] - לבניינו של בית המקדש השני [ג'ת"ח].


כידוע, בית המקדש הראשון נבנה על ידי שלמה המלך ע"ה, ונשאר קיים ארבע מאות ועשר שנים. ועוונותינו גרמו שהחריב הקב"ה את בית המקדש, על ידי מלכות בבל הרשעה, כשבראשה עמד המלך העריץ נבוכדנצר.

נבוכדנצר עלה לשלטון בשנת ג'שי"ט [3,319], ושנה לאחר מכן - עלה לארץ ישראל והכניע את המלך יהויקים. כעבור 18 שנים נוספות, גרמו עוונותינו והוא החריב את בית המקדש, כשהוא לוקח עימו בשבי את המלך צדקיהו ועוד עם רב, וגם את כלי המקדש הקדושים והיקרים - בזז והביא עימו לבבל.

כבר בשנות שלטונו הראשונות, השתלט נבוכדנצר בעריצות וביד רמה על עמים ומדינות רבות, והפך את בבל למעצמת על אדירה, אשר שמה נישא ברטט ובחלחלה בעולם כולו. מי יכול היה להאמין, שאימפריה חזקה ואדירה זו, תיפול אי פעם?! אלא שדווקא עם ישראל, ידעו בוודאות גמורה, כי בעתיד הלא מאוד רחוק, בעוד שבעים שנה - בבל המעצמה האדירה - נפול תיפול, שכך ניבא ירמיהו הנביא ואמר:
"וְהָיְתָה כָּל הָאָרֶץ הַזּאת לְחָרְבָּה לְשַׁמָּה, וְעָבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה: וְהָיָה כִמְלֹאות שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד עַל מֶלֶךְ בָּבֶל וְעַל הַגּוֹי הַהוּא נְאֻם ה' אֶת עֲוֹנָם וְעַל אֶרֶץ כַּשְׂדִּים, וְשַׂמְתִּי אֹתוֹ לְשִׁמְמוֹת עוֹלָם...". (ירמיה כה)

ועוד נאמר: "כִּי כֹה אָמַר ה', כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם, וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה". (ירמיה כט י)

גם מלכי בבל שמעו על נבואה זו, וחששו מאוד לעתיד ממלכתם. הם ציפו בחשש לראות האם וכיצד תתקיים נבואה זו, וניסו לקוות בכל ליבם שהנבואה לא תתממש.

חלפו עברו שנים, בהן מלך נבוכדנצר ביד רמה במשך 45 שנה, אחריו מלך בנו אֱוִיל מְרוֹדַךְ 23 שנה, ולאחריו מלך בנו בלשצאר.

כעבור שנתיים למלכותו של בלשצאר, נערכה מלחמה קשה בין מלכות בבל למלכות מדי ופרס, ובראש מלכות מדי ופרס עמדו דריוש וחתנו כורש. בלשצאר היה מלא חששות במלחמה זו, כי הנה לפי החשבון, בדיוק כעת מלאו לבבל שבעים שנה!

אלא שחששותיו הלכו ונמוגו - ההצלחה האירה לו פנים, והוא הצליח לדכא ביד רמה את חילות פרס ומדי! דווקא ביום בו מלאו לבבל שבעים שנה, נחל בלשצאר ניצחון מזהיר במלחמתו נגד דריוש! שיכור ניצחון התהלך בלשצאר וחשב לעצמו: הלוא בדיוק ביום זה, לפי נבואתו של ירמיהו, היתה ממלכתי צריכה ליפול, והנה קרה ההיפך הגמור - דווקא ביום זה ניצחתי! אין זאת אלא שמזלנו עדיין בתקפו, ונבואת ירמיה לא התממשה ואף לא תתממש, כי עבודת האלילים שלנו ניצחה את אלוהי ישראל, חס ושלום.

משתה בלשצאר

לאור המסקנה הזאת, החליט בלשצאר לעשות משתה של שמחה והוללות לעבודה זרה, יחד עם כל שרי הצבא שהביאו לניצחון הגדול במלחמה. במשתה זה ציוה בלשצאר להביא את כלי המקדש ולהשתמש בהם, להראות שתש כוחו של האלוה ח"ו, ואין לחוש לקדושת כלי קדשו. ואכן הובאו אל המשתה כל כלי הזהב והכסף אשר הוציא נבוכדנצר מן ההיכל אשר במקדש ה' בירושלים, ושתו בהם המלך ושריו ונשיו ופלגשיו, התהוללו והשתכרו, שבחו והיללו לעבודה זרה, אשר התגברה כביכול על אלוהי ישראל.

יד מן השמים

עוד הם יושבים ומתהוללים במסיבתם, והנה קרה דבר מופלא ונורא: מן השמים יצאו אצבעות של יד אדם, וכתבו מספר מילים על הקיר שבארמון המלך. המלך בלשצאר - נבהל עד מאוד, פניו חוורו, מחשבותיו התבלבלו, ושיניו נקשו זו לזו באימה ופחד. מיד קרא הוא בקול גדול לכל חכמיו ויועציו ואמר להם: מי שיקרא כתב זה ויגיד את פתרונו, אלביש אותו בגד ארגמן, ורביד הזהב אתן על צווארו, ובשליש המלכות ימשול! נכנסו כל חכמי בבל ולא ידעו לקרוא את הכתב ולא להגיד את הפתרון. ראה בלשצאר שאין שום תקוה שידע את הדבר, ובהלתו הלכה וגדלה.


או אז נכנסה המלכה - אשת נבוכדנצר, סבתו של בלשצאר - ואמרה למלך: אדוני המלך, אל תיבהל, יש איש אחד במלכותך, אשר רוח ה' בקרבו, וחכמתו כחכמת המלאכים. ונבוכדנצר עצמו העריך מאוד את חכמתו, ומינה אותו לשר וראש על כל יועציו וחכמיו. שמו הוא דניאל, והוא בודאי יוכל לפתור את חידתך. הובא דניאל לפני המלך, אמר לו המלך: אתה הוא דניאל אשר שמעתי שמעך הטוב, אשר יש בך חכמה יתירה ורוח אלוקים, אנא פתור לי את חידתי, ואכבד אותך בכבוד גדול, בשליש מלכותי תמלוך, ובגדי ארגמן תלבש.

פתרון החידה

אמר לו דניאל: את מתנותיך תן לאחרים, לא איש מתנות אנכי, אך דע לך כי פתרון חידתך כך הוא: האלוקים נתן גדולה וחוזק רב לאבי אביך נבוכדנצר, עד אשר כל העמים פחדו וחרדו למוצא פיו. ברצונו השפיל וברצונו רומם, ברצונו המית וברצונו החיה. והנה רם לבבו על הקב"ה והיה מרשיע דרכיו מאוד, ולכן החליט ה' להשפילו על ידי שהוריד אותו מגדולתו והפך אותו לחיית הארץ במשך שבע שנים (כפי שמסופר באריכות בספר דניאל פרק ד). והנה אתה ידעת את כל זאת, ובכל זאת לא לקחת מוסר והתגאית על הקב"ה, והוצאת את כלי בית המקדש והתהוללת עימהם. לכן מן השמים יצאה כמין פיסת יד שכתבה על כותל ביתך כך: "מְנֵא מְנֵא תְקֵל וּפַרְסִין", ואבאר לך את פירוש המילים: מְנֵא - מנה [סָפַר] ה' את ימי מלכות בבל, וראה שהושלמו ותמו שנותיה. תְקֵל - שקל ה' את מעשיך, ונמצאת חסר מכל צדקה ומעשים טובים. וּפַרְסִין - פעמיים 'פרס', היינו ש'פָרַס' [חָתַך] ה' את מלכותך, ונתן אותה למלכות 'פרס' ומדי. (כמבואר בספר דניאל פרק ה)

סופו של בלשצאר

נבהל בלשצאר מאוד מדברי דניאל, והבין כי הלילה הזה עלול הוא ליפול בידי כורש ודריוש. כצעד הגנה ראשון, הוא החליט לבצר היטב את ארמונו בשמירה הדוקה, ואף הכריז, כי כל מי שיכנס הלילה הזה לארמון יומת מיד, אפילו אם יאמר שהוא המלך. והנה במשך הלילה נתקף בלשצאר בקלקול מעיים, והוצרך בדחיפות לצאת לנקביו, אלא שאין דרך המלכים להתפנות בתוך הטרקלין כי אם בחוץ, ולכן מיהר לצאת מארמונו. בצורה פלאית וניסית, שומרי הארמון לא שמו לב ליציאתו, אך כאשר רצה לחזור, הרגישו בו ותפסוהו כדי להורגו. התחיל בלשצאר לצעוק: אני המלך, אני המלך. אך לפי פקודתו, אף אחד לא שעה לדבריו והרגוהו מיד. כן יאבדו כל אויביך ה'. (שיר השירים רבה פ"ג)
אחד מעבדי המלך שראה כי מת המלך, הבין שבודאי יתקיימו דברי דניאל, ומלכי מדי ופרס - כורש ודריוש, יעלו לגדולה. כדי להינצל מהם החליט ללכת אליהם בעצמו ולספר להם כי מת בלשצאר. מיד כשומעם

את הדברים הללו, באו כורש ודריוש אל הארמון, וציוו את חייליהם להרוג את כולם, כולל כל בני משפחתו של בלשצאר. (יוסיפון)

נאמן בבריתו וקיים במאמרו

כך הגיע סופה של מלכות בבל הרשעה, בדיוק במלאת לה שבעים שנה, כדבר ה' ביד ירמיה הנביא: "וְהָיָה כִמְלֹאות שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד עַל מֶלֶךְ בָּבֶל וְעַל הַגּוֹי הַהוּא נְאֻם ה'...".
ואולם - האם בשנה זו אף הגיע הזמן שבו יִפָּקְדוּ עם ישראל, יעלו לירושלים ויבנו את בית המקדש? הלוא כאמור התנבא ירמיהו אף: "כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם, וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה". (ירמיה כט י)


שאלה זו העסיקה רבים. כאשר נוכחו לראות כי בשנה זו לא חזרו ישראל לאדמתם, ולא החל בית המקדש להיבנות, עורר הדבר תמיהה ומבוכה רבה בקרב רבים. היו שניסו להבין את דברי הנבואה ולערוך חשבונות כיצד ומתי היא תתממש [וכפי שאומר הנביא דניאל (דניאל ט ב): "אני דניאל בינותי בספרים, מספר השנים אשר היה דבר ה' אל ירמיה הנביא..." ]. אך היו רשעים שרצו להבין מכך, שהקב"ה חלילה עזב את ישראל ואינו חפץ יותר להחזירם לממלכתם ולתפארתם.


אך כמובן שהקב"ה "נאמן בבריתו וקיים במאמרו", וכל דברי הנבואה התקיימו בדיוק נמרץ. אלא שהמילים "כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה", אינן מתייחסות למלכות בבל, כי אם לגלות בבל [התקופה שבה גלו ישראל מעל אדמתם על ידי מלכות בבל הרשעה]. ויוצא שלמעשה, חשבון השבעים שנה התייחס לשלושה מהלכים באופן נפרד: א. למלכות בבל. ב. לגלות בבל. ג. לחורבן בית המקדש.


א. מלכות בבל נפלה כעבור שבעים שנה מאז עלייתה, כמסופר לעיל, ובכך התקיימה הנבואה: "וְהָיָה כִמְלֹאות שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד עַל מֶלֶךְ בָּבֶל וְעַל הַגּוֹי הַהוּא נְאֻם ה'...". (ירמיה פרק כה)


ב. גלות בבל נמשכה שבעים שנה [מגלות יהויקים ועד הכרזת כורש שאפשר לעלות לירושלים ולבנות את בית המקדש, כמסופר להלן], ובכך התקיימה הנבואה: "כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם, וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה". (ירמיה כט י)


ג. בית המקדש בפועל נבנה רק כעבור שבעים שנה מאז שנחרב, וכך התקיים הפסוק: "לְמַלֹּאות לְחָרְבוֹת יְרוּשָׁלִַם שִׁבְעִים שָׁנָה". (דניאל ט ב)
ועתה נשוב ונראה, איך וכיצד התגלגלו הדברים...                                                          

המשך יבוא...


                                                                                                                  ("ימי הפורים בהלכה ובאגדה")

השאר תגובה

0