בעזרת השם נעסוק בעניין של העבודה של ספירת העומר – השורש של
ימי ספירת העומר זה כל עבודת התשובה שלנו לכן יש לעניין העומר
חשיבות מאוד גדולה מכיוון שפסח זה הבחינה של הסיעתא דשמייא, האיתערותא דלעילא, שהקב“ה מוציא אותנו מגלות הדעת שזה מצרים, ושבועות
זה קבלת התורה אחרי שאדם הכין את עצמו לקראת זה. רבי נתן כותב
בליקוטי הלכות שהשלושה זמנים האלה שנקראים פסח, ספירת העומר ושבועות
הם שורשיים מאוד, צריך לדעת שלעולם אנחנו נמצאים
או ביציאת מצרים ואז זה הסיעתא דשמייא שאדם מקבל…

עוד התקשרות עם הקב“ה..

יציאת מצרים זה התעוררות רוחנית או עלייה רוחנית אבל מיד לאחר מכן זה נלקח מהאדם כדי שהאדם יעבוד בעצמו על הבחינה הזאת ואחרי שאדם עובד ועושה כל שביכולתו שזה בעיקר תיקון המידות, תיקון התאוות המיותרות
וכל מיני ספיקות ובלבולים שיש לנו באמונה, זה
השלוש הנקודות העיקריות של העבודה שלנו ואז אנחנו על-ידי זה מכינים את עצמנו לקבל את הבחינה של חג שבועות שזה קבלת התורה, חג שבועות זה עוד התקשרות והתחברות של הנשמה שלנו עם הקב“ה וכל פעם זה חוזר חלילה כי העבודה שלנו זה תמיד ממדרגה למדרגה,
אי-אפשר בפעם אחת לקנות את כל המדרגות ולהגיע לדביקות שלימה. העבודה הכללית שמוטלת עלינו זה הימים של ספירת העומר ובאמת למעשה העבודה כוללת את כל תיקון המידות, כל תיקון התאוות וכל הבלבולים שיש לנו באמונה ויש אין-ספור פרטים בבחינה הזאת ואז התורה מגלה לנו את הסוד של השבעה-שבועות שזה
העניין של השבע שזה שבע יסודות ושבע מידות רוחניות כלליות – כשאנחנו זוכים לעבוד על השבע מידות האלה
אנחנו זוכים לעבוד בכלליות על כל תיקון הנפש, כי יש תמיד דבר שנקרא תיקון הכללי

כמה שיותר לקבל גאווה, כבוד וסיפוקים

כמו שרבינו גילה את העשרה מזמורים שזה התיקון הכללי לעניין פגם הברית אז רבינו אומר שלכל דבר ודבר יש את התיקון הכללי שלו, התיקון הכללי של כל בחינות הנשמה של האדם זה למעשה השבע מידות והשבע שבועות האלה שזה כנגד שבע מידות רוחניות. אמרנו שהחסד זה העבודה להפוך את הרצון ואת הצורך שלנו לקבל לרצון לתת – מצד הטבע ומצד הבריאה הטבעים שלנו זה שאנחנו רוצים להיות כמה שיותר מקבלים גאווה, כבוד, סיפוקים וכן הלאה – העבודה הרוחנית שלנו כנגד זה היא להפוך את כל בחינת הקבלה והרצון לקבל להפוך את זה לנתינה, זה יסוד שורשי בעבודת החסד. בשבוע שעבר הזכרנו שעניין הגבורה זה העניין של כוח ההתאפקות..

לקיים מצוות ביעור

יש לאדם כוח להתאפק אבל היצה“ר רוצה לפרוץ את הגבולות, בוודאי שהוא רוצה לפרוץ לדברים אסורים אבל גם בדברים מותרים – האוכל כשר והכל מותר והכל בסדר וגם מברכים אבל לגמור את זה כמה שיותר מהר, כאילו שיש לנו עכשיו חיוב לקיים מצוות
ביעור חמץ, עוד כמה דקות אסור שיישאר שום אוכל בצלחת – העבודה של היצה“ר זה לפרוץ גבולות וכנגד זה יש לנו כוח בתוכנו, זה כוח בנשמה שלנו שנקרא גבורות..

יש אמת ויש אמת לאמיתה

מידת הגבורה זה העניין של ההתאפקות – כשמתעורר הרצון לאיזשהו עניין ואנחנו יכולים להתגבר עליו ולהתאפק בדבר הזה. בשבוע שעבר דיברנו שצריך לפתח את הדבר הזה, זה כמו שרירים שצריך להתרגל ולהאיר בתוכנו את כוח ההתאפקות, זה העניין של מידת הגברות בכלליות והמידה השלישית זה מידת התפארת שהיא כנגד יעקב אבינו ועליה נאמר ’תתן אמת ליעקב‘ – כי המידה של יעקב אבינו שהיא מידת התפארת יש לה כמה פירושים והבנות אבל אחד היסודות זה מידת האמת. יש אמת כללית ויש אמת פרטית או כמו שרבינו אומר שיש אמת ויש אמת לאמיתה. התורה מגלה לנו את האמת הכללית, יש בורא לעולם שמשגיח ומנהיג את העולם – בוודאי שזה אמת אבל זה אמת כללית. האמת הפרטית שזה בבחינת האמת לאמיתה זה שאדם זוכה להאיר את המלכות של הקב“ה בתוך החיים הפרטיים שלנו, לראות בתוך החיים הפרטיים שלנו מה הקב“ה רוצה מאתנו. לפני כמה חודשים הייתי בבעיה של שלום בית וב“ה היתה שם התעוררות הגבורות, היה עת-רצון והאישה יצאה אז שאלתי את הבעל: תראה, אני מאוד מעריך ומכבד את כל מה שאתה אומר רק יש לי שאלה אלייך, הרי אתה חסיד ברסלב ואתה עושה כל יום שעה התבודדות, אתה נוסע לרבינו לר“ה עשרות שנים, למה אתה לא מקיים את תורה ו‘? ישמע בזיונו ידום וישתוק

..להאיר מה באמת הקב“ה רוצה מאתנו

רבינו אמר עיקר התשובה ישמע ביזיונו ידום וישתוק, אמרתי לו: אתה לא יכול לקיים את זה במאה אחוז אבל תקיים את זה קצת. הוא אמר לי: בוודאי שהתורה של רבינו זה אמת וצריך לקיים את תורה ו‘ אבל רבינו לא התכוון למצב שבו אני נמצא, לא
על זה רבינו אמר ישמע ביזיונו ידום וישתוק. צריך לדעת שרבינו התכוון גם
לנקודה הזאת ולמקרה הזה של אותו יהודי וזה הבירור של האמת לאמיתה, שבתוך החיים הפרטיים שלנו אנחנו זוכים להאיר מה באמת הקב“ה רוצה מאתנו,
צריך לדעת שאדם יכול לדעת את כל הליקוטי מוהר“ן וכל הליקוטי הלכות
ועוד ספרים אבל ברגע הניסיון יש מצב שהוא לא יוכל לראות מה הקב“ה רוצה ממנו.

כן, יש לי כבוד, יש לי גאווה, יש לי כעס וכו‘

תורה ס“ז בליקו“מ חלק שני נקראת ’בראשית – לעיני כל ישראל‘, שם רבינו אומר מה היסוד הראשון שאדם יתחיל לראות את האמת וזה גם יסוד כללי מאוד: רבינו אומר כשמתקרבים לצדיק האמיתי נפקחין העיניים ויכול לראות והעיקר יראה את עצמו, יראה את עצמו איפה הוא אוחז בכל המידות ובכל התאוות וככל שאדם מכיר את עצמו הכוונה מכיר את עצמו ביצה“ר שלו – כן יש לי כבוד ויש לי גאווה ויש לי כעס ויש לי קנאה וכן הלאה, ברוך השם יש רשימה לא-מבוטלת – ככל שאדם מכיר את זה אומר רבינו שאדם יכול להתחיל לראות באמת מה הקב“ה רוצה מאתנו. הכניסה לאמת לאמיתה זה ע“י שאדם מכיר את עצמו ככה רבינו אומר בתורה ס“ז חלק שני וזה יסוד מאוד גדול כי יש כוח דמיוני, רבינו אומר עתה ראוי לקרוא ליצה“ר בשם חדש ’המדמה‘. המדמה עומד כנגד האמת לאמיתה והוא נוטע בתוכנו דמיונות.

מהצדיקים הנסתרים והדור לא יודע ממנו

לדוגמא אדם קם שלושה ימים והולך לו טוב שלושה ימים בלימוד, ברוך השם התפילות זה אור גדול מאוד – אחרי שלושה ימים כאלה אדם מתחיל להתפלא מדוע אנשים בעצם לא זוכים לראות עד כמה הם צריכים להתבטל אליו, מספיק שלושה ימים שהולך לאדם טוב ואדם מתחיל להתפלא, אבל אח“כ יש לו תירוץ לזה: כנראה שאני מהצדיקים הנסתרים והדור לא צריך לדעת ממני אבל באמת לאמיתה כל הדור חי בזכותי – בד“כ לוקח שלושה ימים עד שאדם מגיע להכרה הזאת. אבל מכיוון שהקב“ה מרחם עלינו אז ביום הרביעי אדם מקבל איזה סטירת-לחי ופתאום הוא מוצא את עצמו במקום אחרי לגמרי ומתעורר והבין שהוא בירר את השלושה ימים – מעשה אמיתי שהיה לפני כמה שנים:

התבודדות לפני עלות השחר

ידיד טוב שלי מקרית-ספר סיפר לי שהלך לו כמה חודשים בעבודת השם והוא ממש הרגיש מלאך השם-צבאות, כל בוקר הוא קם לפני עלות השחר, מקווה, התבודדות, לימוד שולחן-ערוך, תפילה בנץ כמו רשב“י. הוא מספר לי שאחרי כמה שבועות כאלה יום אחד הוא חוזר הביתה בשעה 7 וחצי בבוקר, לפתע הוא רואה אברך שיוצא עם תפילין ביד בדרך לתפילה. הוא סיפר לי שעברה לו מחשבה בראש: יהודי מתפלל בשעה 7 וחצי בבוקר?? הקב“ה כ“כ אוהב אותו אז למחרת הוא הראה לו על עצמו שיהודי יכול להתפלל שחרית גם בשעה 9 – זה נקרא הבירור של האמת לאמיתה, שאדם יכיר את עצמו ורבינו אומר שאדרבה ע“י זה נפקחין העיניים, מהנקודה הזאת האדם יכול להתחיל להבין יסודות ודרכים עמוקים מאוד איך הקב“ה מנהיג את העולם – אלו השלוש המידות הראשונות שהם כנגד חסד, גבורה ותפארת

רוצה להשכיח מאתנו בעצם את התכלית

אחרי מידת התפארת זה מידת הנצח. למילה נצח יש שתי משמעויות ורמז אחד. המשמעות של המילה נצח בפשטות זה נצחיות אבל יש עוד משמעות לנצח ובאמת 2 הדברים קשורים זה בזה. רבינו אומר שצריך שיהיה לאדם כל יום זיכרון עלמא דאתי (עולם הבא) ורבינו חוזר על הנקודה הזאת כמה פעמים שצריך שיהיה לאדם זיכרון עלמא דאתי. כשאנחנו נמצאים בעולם הזה, היצה“ר נותן לנו הרגשה ותחושה שלמעשה עיקר המציאות ועיקר החשיבות זה פה בעולם הזה – קשה לנו מאוד להתרומם במחשבה ובדעת לחשוב שבעצם כל מציאות העולם הזה זה מציאות ארעית וזמנית מאוד ומעלתה הגדולה היא רק בבחינה אחת, עד כמה היא מכינה אותנו באמת לחיי-הנצח. העבודה של היצה“ר זה להעצים מאוד את חשיבות ההצלחות של העולם הזה ולהשכיח מאתנו בעצם את התכלית של העבודה הרוחנית להכין את עצמנו למציאות הנצחית והאמיתית. יש סיפור ידוע על אדם שהיה קרוב מאוד לרבינו ואח“כ הוא נהיה סוחר עשיר והוא מאוד הצליח והיה טרוד מאוד במסחר..

עפ“י הראייה הזאת העולם הזה יקר מאוד

-מרוב טרדתו במסחר אזי כל הדיבורים של הצדיק התחילו לראות בעיניו כשגעון, אני יכול עכשיו להרוויח כסף, מה זאת אומרת ללכת עכשיו לעשות התבודדות, זה לא יעלה על הדעת. במעשה מבעל תפילה רבינו אומר שיש מדינה של תאוות ממון ושם יש הגדרה מאוד ברורה מה זה הזמן: ’טיים איז מני‘ (זמן זה כסף) – המשמעות של הזמן זה כסף, איכות הזמן מוגדרת לפי כמה שאתה מרוויח, ככל שאתה מרוויח יותר כסף כך הזמן מתעלה יותר ויותר – זה הרוח הדמיונית שמכניסה את האדם לתוך מציאות העולם הזה. הבירור הראשון של מידת הנצח זה מה שרבינו אומר שאדם צריך לזכור כל יום בעלמא דאתי, כשאדם יזכור שכל המציאות שלנו פה בעולם זה רק הכנה, אדרבה כשמסתכלים על זה בצורה הזאת אז העולם הוא יקר מאוד, כי על כל מצווה, כל לימוד תורה וכל חסד מה אנחנו יכולים להרוויח בדבר הזה. אם אדם יודע שהעולם הזה זה כלי והכנה באמת לנצחיות האמיתית אז האדם באמת מנצל את העולם הזה בצורה הכי טובה, אבל היצה“ר אומר לאדם שעולם הבא זה עוד נצח..

אולי פיליפיני יסחב אותם בכיסא גלגלים

אפשר לראות את העניין הזה של הנצחיות בתוכנו ובאחרים – לפני כמה זמן סיפר לי מישהו סיפור על אנשים בני 50+ שעשו כ“כ הרבה עוולות, גנבו וגזלו בכל מיני דרכים מאוד חריפות דרך כל מיני תרמיות, אז אמרתי לזה שסיפר לי את זה: אתה יודע, אם הם יודעים שהם חיים פה לפחות עוד אלף שנה אז אני עוד יכול לחשוב שזה שווה לעשות את כל זה, אבל אמרתי לו: אם יהיו לחברה האלה זכות אז עוד מעט איזה פיליפיני יסחב אותם עם כיסא גלגלים, הם כ“כ מוסרים את הנפש, עוד מעט הם כבר לא פה. אז אותו חסיד של רבינו התרחק מרבינו בעקבות ההצלחה הממונית, יום אחד רבינו ראה אותו דרך החלון והוא קרא לו. לא היה לו נעים לא לבוא לצדיק אז הוא בא לרבינו, רבינו הכניס אותו לחדר ולקח אותו לחלון, זה היה בברסלב. רבינו שאל אותו מה אתה רואה בחלון? אמר לו החסיד: אני רואה אנשים דוכנים וסוסים. רבינו אמר לו: אתה יודע, עוד חמישים שנה יהיו פה סוסים אחרים, דוכנים אחרים ואנשים אחרים, לאן אתה רץ?

אין לך כוח להשתחרר ממני!

לאן אתה רץ? עולם חולף הופכים לנצחיות ואת העולם הנצחי הופכים לטפל – זה הנקודה הראשונה בבירור מידת הנצח – בתוך הבחינה הזאת יש גם נקודה מאוד עמוקה, שורש הנשמה של האדם היהודי היא לא מפה, היא באמת נצחית אבל כשאנחנו מגיעים לעולם הזה והנשמה מתלבשת בתוך גוף, אחת הטענות החזקות שהיצה“ר טוען לאדם זה שהוא אומר: באמת אין לך כוח נצחי, והראייה היא שהנה, אני יותר חזק ממך ואתה חייב להיות משועבד לי – אדם נופל לאיזה תאווה מתאוות העולם הזה, נניח תאוות אכילה, תאוות ממון או התאווה הידועה (ניאוף), אחד הדברים שהיצה“ר אומר לאדם זה: תדע לך, אין לך כוח לצאת ולהשתחרר ממני – אני יותר חזק ממך והוא מביא לאדם ראיות, לדוגמא שמירת העיניים: כמה פעמים השתדלת בשמירת עיניים, מתי הפעם הראשונה ששמעת על גודל המעלה
של שמירת העיניים, הנה תראה מיום ששמעת ועד היום הזה תראה כמה פעמים רצית, ניסית, התפללת ותראה שאתה עושה מה שאני אומר לך, לא מה שאתה רוצה..

עבד זה שאדם משתעבד לתאוות העולם

אחת הטענות של היצה“ר זה להגיד לנו: אתם העבדים שלי – יש בזה סוד מאוד גדול, הכוונה של היצה“ר זה: אתם מוכרחים להתנהל לפי התאוות שלי כי אני יותר חזק מכם. בפרשת בהר רש“י כותב על הפסוק ’כי לי בנ“י עבדים‘ – שטרי קודם. רש“י מביא את זה בשתי מקומות בפרשה – עומק הדבר זה סוד בירור מידת הנצח. יש דיני עבד עברי בפשטות אבל יש פנימיות לעניין העבד, זה שאדם משתעבד לאיזה תאווה..

לעסוק בעניין של הממון 22 שעות ביממה

כשאדם משתעבד לאיזה תאווה מתאוות העולם הזה למעשה אדם נהיה עבד של התאווה הזאת, הוא ממש מוכרח לעבוד עבודות לתאווה הזאת, אם זה תאוות ממון אנחנו רואים שזה מסירות נפש יומם ולילה, זה 22 שעות ביממה אך ורק לעסוק בעניין של התאוות ממון – ברגע שאדם יודע שהוא יכול להרוויח כסף אנחנו רואים שהאדם לא מתעייף, מוסר את הנפש ולא מתעייף. אם אדם יודע שהוא ירוויח כסף אז אין עייפות, זה פלא. עוד דבר שאפשר לראות, לפני כמה שנים אמר לי מישהו: אתה רוצה לדעת איך עובדים את הקב“ה במסירות נפש? אם תוכל תהיה שלושה-ארבעה חודשים עם אחד מהמעומדים לבחירות לראש-הממשלה, אז תראה מה זה מסירות נפש, לא ישנים, לא אוכלים, כמעט ולא שותים, רצים ממקום למקום
בכוחות אין-סופיים, רק המחשבה שיש לו איזה סיכוי שעוד שלושה או ארבעה חודשים יגידו שהוא ראש הממשלה, הוא לא ישן ולא אוכל כלום – מוסר את הנפש..

יש לנו עבדות שקודמת לכל העבדויות פה

התאוות והמידות הופכות את האדם להיות עבד לדבר – אנחנו יודעים שאם יש תאווה אדם יעשה הכל כדי להשיג את זה – זה הפנימיות של העבדות של העבד העברי, היצה“ר בא וצועק את הצעקות האלה בעולם: תדעו לכם, אתם מוכרחים בדבר הזה, אתם לא יכולים להשתחרר ממני כי אני יותר חזק ממכם – מה מגלה לנו הפרשה? שטרי קודם. נכון שהנשמה בא לעולם והיא יורדת לגוף ולנפש בהמית, אז כל אחד עובר מה שעובר בעניין של תאוות העולם הזה אבל צריך לדעת שיש שטר קודם – יש לנו עבדות קודמת לכל העבדויות שאנחנו יכולים לרדת פה בעולם הזה, מה זה העבדות הזאת? הקב“ה אומר ’כי
לי בני ישראל עבדים, עבדי הם‘ – אנחנו העבדים של
הקב“ה והפנימיות של הדבר זה שכל העבדות שאדם נופל אליה פה בעולם הזה זה כי הוא מקבל מאיזשהו צינור תענוג ואז הוא בעצם מתמכר ומתחבר ומתקשר עם התענוג הזה..

מוטבע בתוך הנשמות שלנו

התענוג הוא שמקשר ומחבר את הנפש עם המציאות, אבל יש שורש לכל נשמה יהודית. כתוב בזוהר הקדוש שלפני שאדם בא לעולם, הקב“ה מראה לאדם ולא רק מראה אלא נותן לו לחוות את כל התענוגים שאדם יכול לזכות אם הוא יעשה את העבודה הנכונה בעולם הזה וזה מוטבע בתוך הנשמות שלנו. הזיכרון הזה נמצא באי-ידיעה אצלנו אבל הוא קיים בתוך הנפש שלנו, מצד הנשמה אנחנו יודעים שאצל הקב“ה יש תענוג פי אין-סוף מכל תענוגי העולם הזה וזה מה שמשחרר אותנו מכל העבדות של העולם הזה. חדש ימינו כקדם – כמו שהיינו בימי קדם לפני שהנשמה בא לעולם וחווינו את הגן-עדן ואת התענוג להיות איתך, חדש אותנו למציאות הזאת.

הוא לא עוצר בריצה הוא פשוט משנה כיוון

הפרשה מגלה לנו שכמה שיהודי ירד לעולם הזה וכמה שיהודי יתבלבל בתאוות של העולם הזה אבל צריך לדעת שבפנימיות הנשמה שלנו יש לנו כוח נצחי יותר גדול מכל תאוות העולם הזה, לכן כשהקב“ה רוצה להחזיק מישהו בתשובה זה הדבר הכי קל אצל הקב“ה, מה הוא עושה? דבר מאוד פשוט, הוא מזכיר לו ניצוץ אחד חלקי מיליארדים שבמיליארדים את התענוג להיות איתו. לפני שאדם קיבל את הניצוץ אתה רואה אותו רץ לאיזה כיוון, להיות סגן ראש-הממשלה, להיות מיליונר ולהיות בתוך השיגעונות הכי גדולים של העולם הזה, הוא נמצא בריצה גדולה כי עמ“י זה עם של מסירות נפש, לא משנה לאן רצים, רצים במסירות נפש – בתוך הריצה הזאת הוא מקבל את הניצוץ, שימו לב, הוא לא עוצר בריצה אלא פשוט משנה כיוון, הוא רץ לתוך ישיבה, לתוך כולל או ביהכ"נ ומתחיל לעבוד את הקב“ה כמו השרפים והצדיקים
הכי גדולים, הוא רק מקבל את הניצוץ וישר עובד את הקב“ה בבחינות הכי גבוהות..

כוחות להתגבר על המשברים שבעולם!

-אחרי כמה חודשים כשהקב“ה לוקח את הניצוץ פתאום אדם שואל את עצמו: רגע, איפה אני נמצא בכלל, כי ברגע שזה מאיר האדם רץ, הוא לא יודע שום דבר – תמיד צריך לזכור שיש בתוכנו כוח יותר גדול מכל מציאויות העולם הזה ובאמת יש לו משמעות מאוד גדולה לדבר הזה שיש בתוך הנשמה שלנו פה בעולם הזה, זה לא שמה, פה בתוכנו יש לנו כוח-נצחי, זה דבר מאוד מהותי ומאוד יסודי מכיוון שהרבה פעמים אדם מגיע למשברים בעולם הזה, לפעמים יש בתוך העולם הזה שבירות ואז האדם נכנס לדיכאונות ולעצבויות, הוא כבר לא מאמין בכלום, אבל צריך לדעת מה שרבינו אמר אין שום ייאוש בעולם כלל הכוונה שאנחנו צריכים לדעת שיש לנו כוח להתגבר ולהתעלות מעל כל המשברים של העולם הזה כי שורש הנשמה שלנו יותר גבוהה מכל המציאויות של העולם הזה. לפני כמה זמן ישבתי ודיברתי עם
אנשים שעושים טיפולים נפשיים ורגשיים וכן הלאה – הם סיפרו לי שלפעמים מגיעים אליהם אנשים במשברים מאוד-מאוד גדולים, אמרתי להם: תראו לטפל
אין לי מושג, לא למדתי את זה ואני לא יודע איך לטפל אבל אתם כמטפלים
צריכים לדעת שלכל יהודי יש את כל הכוחות להתגבר על כל המשברים שיש בעולם..

אצל הפסיכיאטר הראשי של כדור הארץ

רק צריך להתחבר אולי ע“י תפילה אולי בצורה מעשית אולי לעשות לו קופת חיסכון שכל טיפול יוסיף מאה שקל ולקנות לו כרטיס טיסה לרבינו, שיקבל טיפול אצל הפסיכיאטר הראשי של כדור הארץ, לשלוח אותו לקליניקה המרכזית ואח“כ אפשר להמשיך את הטיפולים פה בארץ, כי ברגע שאנחנו מתחברים עם הצדיק עם הנקודה הנצחית שבתוכנו אדם מקבל כוחות להתמודד עם כל המשברים של העולם הזה, רק צריך לדעת את זה ולעורר את הנקודה הזאת, צריך הרבה תפילה על הדבר הזה – זה עוד משמעות בעניין מידת הנצח, לא רק לזכור שיש חיים נצחיים בעלמא דאתי אלא לזכור שיש גם נקודה נצחית בתוכנו פה בעולם הזה, אנחנו מחוברים
עם הנקודה הזאת וזה כוח גדול מאוד לכן יהודי יכול
לצאת מכל התאוות של העולם הזה בגלל שהשטר של הקב“ה קודם לשטרות העולם הזה, העבדות שלנו להקב“ה.

הגוי לא מאמין שזה אפשרי

יש הבדל מהותי בן יהודי לגוי, גוי לא מאמין שאפשר לצאת מתאוות העולם הזה, בפרט לא מהתאווה הידועה, אחד הדברים שהגויים מתווכחים עם היהדות זה שהגויים טוענים כנגדנו: אתם לא יכולים להשתחרר מתאוות העולם הזה, אין מציאות כזאת. הכוח שלנו והצעקה שלנו זה: בוודאי שאפשר לצאת. השטר שלי קודם הכוונה
שהכוח שלנו להתגבר על כל תאוות העולם הזה מצד היותנו מחוברים עם
התענוג של הקב“ה, זה נותן לנו את הכוח לצאת מכל תאוות העולם הזה – זה
בחינה אחת במידה של הנצח וממילא זה נותן לנו גם את הכוח לנצח את כל המלחמות

כזה גילוי א-לוקות שהנשמות ברחו מהגוף

כלל שמאיר בתוכנו הנקודה הנצחית משם אנחנו גם מקבלים את הכוח לנצח את המלחמות שאנחנו צריכים להתמודד בעולם הזה – למעשה עיקר עבודת הנצח זה הזיכרון בעלמא דאתי כמו שרבינו אומר שכל יום צריך לזכור שיש עולם הבא, הכל זה רק הכנה פה – זה נקודה אחת. הנקודה השנייה זה ההתקשרות עם הצדיק, כי הצדיק כל פעם מלבה בתוכנו את הנקודה הזאת. הזוהר הקדוש אומר שבאמת כל יהודי קיבל את הנקודה הנצחית לפני שהוא בא לעולם. בחינה נוספת שקיבלנו בתוכנו
זה שכתוב שכל נשמות ישראל היו במתן תורה, כל הנשמות היו במתן תורה אם
זה בגוף ואם זה בנשמה, כשהקב“ה אמר ’אנכי השם א-לקיך‘ ו’לא יהיה לך
א-לקים אחרים על פני‘ היה כזה גילוי של א-לוקות בנשמות לכן הנשמות ברחו מהגוף

אשתי לא בסדר, הילדים לא בסדר וכו‘

מידת הנצח זה ההתקשרות עם הצדיק והזיכרון של העלמא דאתי (עולם הבא) הוא מעורר בתוכנו את הבחינות האלה של מידת הנצח. המידה שאחרי מידת הנצח נקראת מידת ההוד – אומר רבינו האר“י הקדוש בכמה מקומות שעיקר הכניסה לקדושה ועיקר תיקון הנשמות ועליית כל הניצוצות והנשמות זה במידת ההוד. מידת ההוד זה השורש של כל העליות, כך אומר רבינו האר“י הקדוש. מידת ההוד מרמזת על כל הבחינות של ההסתרות פנים שאנחנו עוברים בעולם הזה וכשאנחנו עוברים הסתרת פנים זה ריחוק ומסך שהאור של השם לא מגיע אלינו – אנחנו יכולים לראות שלפעמים יש לנו ימים שברוך השם אנחנו עובדים את הקב“ה ואנחנו כבר 80% רשב“י, הבעיה שיום-יומיים אחרי זה והוא רחום יכפר עוון. רבינו אמר שאחד הניסיונות של הדור שלנו זה פעם מלאך פעם גלח (כומר ביידיש) – המצב של ההסתרת פנים זה הבירור של מידת ההוד, אומר רבינו הקדוש שכל הגלות שעדיין לא תוקנה בעולם זה מידת ההוד. קלקול מידת ההוד זה דוה, הכוונה שאדם אומר: לא טוב לי, זה לא בסדר, אשתי לא בסדר, הילדים לא בסדר וכן הלאה וכן הלאה

לראות איך יש בהכל טובה מאוד גדולה

ההתמרמרות שאדם מסתכל על כל מה שקורה איתו בעין-שלילית זה קלקול מידת ההוד, ההיפוך של מידת ההוד זה טוב להודות להשם ולזמר לשמך עליון – ללמוד איך להסתכל על כל דבר ודבר בעין חיוביות, אחד התיקונים הכי גדולים של הדור שלנו זה תיקון מידת ההוד, הכוונה ללמוד איך להסתכל על כל מה שקורה לנו, אם זה בחיים הפרטיים שלנו עם עצמנו, עם המשפחה, עם החברים, עם החברה, עם עמ“י ועם כל הבריאה – כל הזמן להתחבר עם הנקודה שאמר ר‘ עקיבא ’כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד‘ – לראות איך יש בהכל טובה מאוד גדולה. לפני שאדם מגיע לבירור של מידת ההוד הכוונה בלי עבודה רוחנית, האדם הופך להיות מר-נפש..

היצה“ר לא התפטר וגם לא הלך הביתה

העבודה שלנו במידת ההוד זה להסתכל במשקפיים חדשות על העולם, לראות את החסדים ואת הטוב של הקב“ה. זה שנכשלים בעולם הזה וזה שמקבלים קצת ביזיונות בעולם הזה זה כתוב באיזה ספר שזה לא טוב? אדרבה כל הדעת האמיתית זה לראות איך כל המאורעות של החיים שלנו הם רק לטובתנו, גם כשעוברים עלינו קצת צמצומים וביזיונות ועובר עלינו מה שעובר עלינו, אדרבה תסתכל בעצם שאדם לא יכול לעלות ולא יכול להתעלות אם לא מדי פעם בפעם נותנים לנו איזה מכה או סטירה להחזיר אותנו למסלול – גם כשאנחנו הולכים במסלול טוב היצה“ר לא התפטר ולא הלך הביתה והוא גם לא מתייאש אז אחרי כמה זמן הוא מטעה אותנו, המכה שהקב“ה נותן לנו זה חסד מאוד גדול כדי להחזיר אותנו למסלול הנכון – זה נקרא תיקון מידת ההוד, להפוך דוה להוד, להפוך את העצבות ואת ההתמרמרות להסתכלות חיובית על כל המציאות שלנו עד שנגיע לטוב להודות להשם ולזמר לשמך עליון. היום אחת הבעיות שכולם מתמודדים איתם זה למעשה גם הסחורה הכי יקרה בארץ: שמחה, אושר ושלוות הנפש – צריך לדעת שהשורש זה ’טוב להודות להשם‘ לקבל משקפיים אחרות וזה רפואת הנפש. המידה שאחרי מידת ההוד זה מידת היסוד – ידוע שהיא נקראת יסוד כי כל בניין הנפש של האדם עומד על המידה הזאת – עפ“י רוב מידת היסוד מתייחסת לעניין של תיקון התאווה הידועה..

נעשית בחינה שנקראת מסילות-בלבבם

המשמעות הפנימית של מידת היסוד היא יותר רחבה – מידת היסוד זה הצורך והכוח בנפש האדם להתחבר ולהתקשר. האדם חייב להתקשר, אדם לא יכול לחיות בעולם הזה בחלל ריק, בלי חברים, בלי אנשים שהוא מקבל מהם, מכבד אותם ומעריץ אותם. התיקון הראשון של מידת היסוד אצלנו זה עם מי אנחנו מתחברים ומתקשרים – עם מי שהאדם מתחבר ומתקשר מיד יש התחברות והתקשרות נפשית ורוחנית, לא חייב שאדם יכיר את אישית את מי שהוא מתחבר ומתקשר איתו, אדם יכול להעריץ איזה דמות והנפש שלו מתחילה להתקשר עם אותה דמות. אומר רבינו שברגע שיש התקשרות בין שני אנשים או אפילו בין אדם לאיזה דמות, מיד נעשה בחינה שנקראת מסילות-בלבבם, הכוונה מה שיש בלב של האדם שאתה מתקשר אליו עובר אלייך והלב שלך אליו, ז“א שבעצם יש פה התחברות נפשית ורוחנית עם מי שאנחנו מתקשרים, לכן רבינו אמר להגיד את היסוד הזה כל יום ’הרני מקשר את עצמי‘ החשיבות הגדולה זה שנזכה להתחבר עם הצדיקים האמיתיים..

להעריץ כדורסלן כושי בגובה של 2 מטר

ההתקשרות שלנו עם נפש הצדיק פועלת מסילות-בלבבם, הכוונה מה שיש לך בלב הולך לצדיק ומה שיש בלב של הצדיק הולך אלינו – איזה מתנה גדולה זאת, לא רק שהצדיק נותן לנו את הלב שלו אלא הוא גם לוקח את הלב שלנו, זה כל התקווה שלנו שיקח את מה שיש לנו בלב, ב“ה זכינו להכניס לתוך הלב את כל הדמיונות של העולם הזה ואנחנו מחפשים מישהו שיקח את זה מאתנו – כל פעם שאדם אומר הרני מקשר את עצמי, משתטח על הציון של הצדיק ולומד את התורה של הצדיק אז כל הדמיונות והשטויות שיש לנו בלב עוברים אל הצדיק ומה שיש בלב של הצדיק עובר אלינו, לעומת זאת יש אדם שמעריץ איזה כדורסלן כושי בגובה 2 מטר ועשרה, צריך לדעת שמה שיש בלב של הכושי הזה עובר אלייך, זה סכנה גדולה מאוד להתחבר עם כאלה דברים, לכן ההתקשרות עם הצדיק זה יסוד מאוד-מאוד גדול..

החיות של היצר הרע כולה שקר והבל…!

התיקון והבירור של המלכות שזה המידה האחרונה זה לאן אנחנו מפנים את המבט שלנו מאיפה לקבל את החיות כי צריך לדעת שאין אדם בעולם הזה שלא מפנה את המבט לאיזה מקום, אם זה מצד הקדושה ואם זה מהצד השני. גם הס“א מפנה את מבטה לקבל כי מציאות האדם בעולם זה מציאות של חיסרון לכן כולם מפנים את מבטם לקבל חיות מאיזשהו מקום. התיקון של מידת המלכות זה שאנחנו מפנים את המבט שלנו להקב“ה – הטענה של הס“א וכוחות הטומאה זה: יש לי חיות לתת לכם. אבל כל החיות של היצה“ר זה חיות שכולה שקר והבל, זה דמיונות. הזוהר הקדוש אומר שכל חיות שאדם מקבל מצד היצה“ר זה נקרא בבחינת מדבר ובסופו של דבר זה יביא לחורבן והרס לעומת זאת כשאדם מוסר את הנפש לקבל את החיות מצד הקדושה, לפעמים צריך לוותר על דברים וכו‘ – באותו רגע שאדם עושה מסירות נפש הס“א צועקת לו: אתה הולך להחריב את כל החיים שלך. אבל צריך לדעת שאם אדם עשה מסירות נפש להקב“ה, פתאום הוא יראה איך הכל פתאום מתהפך לאיזה בניין שאי אפשר לדעת בכלל איך הדבר הזה נבנה – זה התיקון והבירור של מידת המלכות.

הפוסט פרשת במדבר | ימי העומר – הכנה לקראת חג השבועות הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

בעזרת השם נלמד מעניין הזמן שבו אנחנו נמצאים עכשיו, ספירת העומר,
כי כל זמן יש לו את ההשפעה וההנהגה המיוחדת לאותו זמן ועל-ידי
שאנחנו לומדים מעניין הזמן על-ידי זה אנחנו בעצם מכינים כלים לקבל את השפע של הזמן. עכשיו אנחנו נמצאים בימים שמובא הרבה בספרים הקדושים ורבי נתן גם כותב את זה בליקוטי הלכות שימי ספירת העומר הם למעשה ימים שורשיים מאוד לכל סדר המציאות שלנו, הן בכלל עם-ישראל והן אצל כל אחד ואחד מאתנו בפרטיות

במצב של חיסרון דעת גדול

המשמעות הפנימית של ימי העומר הם לא רק לימי העומר אלא למעשה זה לכל החיים שלנו. נתבונן מה המשמעות ומהם עומקם של הדברים – מובא בספרים שכאשר מסתכלים על כל סדר יציאת מצרים זה מחולק לארבעה שלבים, השלב הראשון זה שעמ“י היה במצרים, השלב השני זה יציאת מצרים שלמעשה זה נמשך יממה אחת בט“ו בניסן, לאחר מכן מתחילים 49 ימי ספירת העומר, השלב הרביעי זה שבועות וקבלת התורה – הזמנים האלה שעמ“י היה בזמן גלות מצרים ויציאת מצרים, למעשה ר‘ נתן כותב שהשלבים האלה מלווים את כל החיים שלנו במחזוריות, כל פעם אנחנו עוברים איזשהו שלב מתוך הארבעה שלבים האלה. נתבונן מהם הארבעה שלבים – השלב הראשון זה גלות מצרים, רבינו האר“י כותב שגלות מצרים זה גלות הדעת, ז“א שהיה חיסרון דעת. כשאדם יודע שיש בורא לעולם שהוא מנהיג ומשגיח ויש לו דרישות מאתנו שזה המצוות וההלכות וע“י זה הקב“ה נותן לנו שכר וכן הלאה, זה נקרא דעת. בזמן שעמ“י היה במצרים כשהיה גלות הדעת, עמ“י היה במצב של חיסרון דעת גדול מאוד על הנקודה של ההשגחה הפרטית,
שיש מנהיג ומלך לעולם – מכאן רואים שחייב כל אדם לעבור מצד הנהגת העולם לא משנה באיזה אופן ובאיזה דרך, שלב של חיסרון הדעת

כל אדם חייב לעבור מצב של חיסרון דעת

כשאדם נמצא בחיסרון הדעת הוא לא יודע שיש בורא לעולם, הוא לא חי את המציאות הזאת, גם אם הוא ידע באיזה ידיעה שכלית זה עדיין לא אומר שיש לו דעת כי דעת זה החיבור בין המוח לבין הלב ’וידעת היום והשבות אל לבבך‘, צריך על כל פנים להרגיש קצת בלב שיש בורא לעולם. מצד זה שעמ“י היה בגלות מצרים ועיקר הגלות זה חיסרון הדעת, כתוב בספרים הקדושים שכל אדם חייב לעבור איזשהו שלב שהוא לא יודע שיש בורא לעולם, יכול להיות שבאיזה הבנה שכלית אנחנו יודעים שיש בורא לעולם אבל אנחנו לא חיים עפ“י זה, אנחנו לא מרגישים את זה ואין לנו שום קשר והתחברות עם המקום הזה וממילא האדם רודף אחרי דברים של העולם הזה

להיות סגן רה“מ

כל מציאות העולם והבריאה זה מציאות של חיסרון ותמיד האדם יחפש דרך למלא את החיסרון, אם זה בא דרך התורה, המצוות המעשים טובים וכן הלאה, אז מיד האדם ילך למקומות אחרים וזה בהכרח, אין אפשרות בין זה לבין זה, אדם לא יכול לחיות בחלל ריק, אז אדם ירצה שיהיה לו מיליון $ בעובר ושוב, הוא רוצה להיות סגן ראש הממשלה, הוא רוצה להיות במסיבות טבע הכי מסעירות שבעולם, זה לא משנה מה..

הוא לא יודע שהוא במצרים

האדם היהודי הוא חכם אז הוא יודע מיד לטכס את העצה מאיפה לשאוב את החיות שלו – זה השלב הראשון שנקרא גלות מצרים – כשאדם נמצא בשלב הזה ובמציאות הזאת, אין שום אפשרות שבעולם שאדם יתחיל להתעורר ולחפש את הקב“ה, מדוע? כי אדם לא יודע. כל הגלות זה אי-ידיעה אז ברגע שאדם לא יודע, אין שום סיבה שבעולם שעכשיו הוא ילך ויחפש איזה דרך להתקרב אל הקב“ה. השלב השני שזה יציאת מצרים, על זה כתוב בהגדה של פסח ’ועברתי בארץ מצרים, אני ולא מלאך, אני ולא שרף אני ולא שליח, אני השם‘ – זה גילוי שכינה. עומק הדבר זה שכדי לעבור לשלב השני שזה יציאת מצרים שזה לצאת מהמציאות של חיסרון דעת, חייב להיות התגלות א-לוקית, אף אדם לא מתקרב להקב“ה או חוזר בתשובה מתוך איזשהו דבר שהוא עושה, זה חייב להיות שהקב“ה בעצמו מאיר לו בתוך מצרים, זה חייב להיות כי אם אדם מתעורר הוא לא לגמרי במצרים. כשאדם נמצא בתוך מצרים הוא פשוט לא יודע אז ממילא אין תביעה כנגדו. כל תשובה שנעשית בעולם זה חייב להתחיל להיות ממציאות שהקב“ה בעצמו מעיר את האדם. כל אחד שיתבונן בעצמו וישאל אחרים יראה
שיש קושייה שאנחנו לא יכולים להסביר: איך חזרנו בתשובה?

בנץ כל עמ“י רץ אחרי עמוד הענן למדבר

אדם היה באמצע איזה ריצה, להשיג מיליון דולר או להיות סגן ראש הממשלה וכן הלאה, שימו לב כשאדם מתעורר לתשובה הוא לא מפסיק לרוץ אלא הוא משנה את הכיוון ריצה שלו, פתאום האדם רץ לכולל או רץ לישיבה, איך זה קורה? באמת זה הקב“ה בעצמו שולח את האור הא-לוקי שלו אלינו – באותו רגע שמאיר בנו האור הא-לוקי הזה, באותו רגע אין שום קושיות, אין שום שאלות, אין שום מניעות, שום תאווה בעולם, שום רצון אחר – הכל מתבטל למציאות הזאת וזה היה ממש יציאת מצרים. ביציאת מצרים אף אחד לא אמר כלום פשוט בנץ החמה של ט“ו בניסן  עמוד הענן התחיל ללכת למדבר וכל עם ישראל רץ אחרי עמוד הענן וזה מה שקורה
לנו ברוך השם, מדי פעם בפעם אדם רואה את עמוד הענן ופשוט מתחיל לרוץ אחריו.

הבחינה של יציאת מצרים נעלמה מאתנו

השכינה לקחה אותנו בעצם אחריה אבל בשלב הזה ובמציאות הזאת אם נתבונן בעומק הדבר יש משהו עיקרי שחסר פה – חסר פה העבודה והבחירה שלנו – בשלב השני אין עבודה ובחירה שלנו כי כשמאיר אור א-לוקי לנשמה יהודית הנשמה היהודית תרוץ אחרי זה גם לקצה השני של העולם. עיקר תכלית בריאת העולם ומה שהקב“ה רוצה מאתנו בעיקר זה את העבודה לכן אומר הזוהר הקדוש ורבינו האר“י שבזמן יציאת מצרים בצאת הכוכבים של ט“ו בניסן האור הזה הסתלק ואז התחיל השלב השלישי שנקרא ימי העומר. בימי העומר האור הזה הסתלק ובשעה שהוא הסתלק כל הבחינה של יציאת מצרים נעלמה מאתנו אבל אומר רבינו האר“י הקדוש כלל גדול מאוד שאותו הוא מזכיר הרבה פעמים: אין שום אור שמאיר שמסתלק, שהוא מסתלק לגמרי, תמיד כל אור רוחני משאיר רשימו (רושם) במקום שבו
הוא האיר, במקרה הזה זה הנשמות שלנו בעצמן, האור של יציאת מצרים האיר
בנו ואחרי 24 שעות הוא הסתלק – ר‘ נתן כותב שעכשיו בפרטיות זה לא חייב
להיות יממה אחת, האור הזה מאיר לאדם וזה יכול להיות חצי שנה, שנה או חודשיים..

האור עצמו לא נשאר רק הרשימו נשאר

רק הקב“ה יודע כמה זמן האור הזה צריך להאיר לאדם – זה מאיר לנו וכשזה מאיר אדם לא שואל שום שאלות, הוא פשוט רץ. בד“כ אדם רץ כמה חודשים,
נכנס לישיבה או לכולל, אחרי כמה חודשים שהאור מסתלק אדם קם בבוקר מסתכל בראי ואומר: מאיפה יש לי פיאות וזקן, איך הגעתי למצב הזה בכלל שיש לי כיפה ופיאות,
מה אני עושה פה בכלל במקום הזה? אנחנו אומרים את
זה קצת בבדיחותא אבל פתאום אדם מתעורר למציאות חדשה לגמרי וזה נקרא השלב השלישי של יציאת מצרים וזה ימי ספירת העומר – מה העומק והפנימיות של
ימי העומר? אומר רבינו האר“י הקדוש שהאור של יציאת מצרים הסתלק מאתנו אבל כמו שאמרנו כל אור משאיר רשימו, נשאר בתוכנו הרשימו של יציאת מצרים, האור עצמו לא נשאר אבל הרשימו של יציאת מצרים נשאר בתוכנו

להרגיש את התענוג והאהבה

מה ההבדל הלכה למעשה בין יציאת מצרים לבין הרשימו של יציאת מצרים? כתוב בספרים הקדושים שבזמן שיש את האור של יציאת מצרים שעל זה נאמר בהגדה ’ועברתי בארץ מצרים, אני ולא מלאך, אני ולא שרף אני ולא שליח, אני השם‘ זה גילוי שכינה – בזמן הזה האדם מרגיש את האהבה ואת התענוג להיות עם הקב“ה – להרגיש את התענוג ואת האהבה להשם זה מבטל את כל מציאות העולם הזה, בשלב הזה אין תאוות ואין מידות רעות, המציאות
של העולם הזה מתבטלת אצל האדם בשלב הזה – זה בזמן הארה של יציאת מצרים..

אנחנו רק זוכרים שטוב להיות עם הקב“ה

-בזמן הרשימו אנחנו לא מרגישים את התענוג ואת אהבת השם כמו ביציאת
מצרים, מה כן יש לנו? אנחנו זוכרים שטוב לנו להיות עם הקב“ה, אנחנו לא מרגישים את הטוב אנחנו רק זוכרים שטוב להיות עם הקב“ה ולמעשה עיקר העבודה שלנו בעולם הזה זה בזמן הזה – ימי ספירת העומר הם שורשיים לכל השנה לכן לא רק בימי העומר יש לנו את העבודה הזאת אלא חייב להיות אחת לכמה זמן שתתחדש אצלנו העבודה של ימי העומר. אדם קיבל הארה רוחנית ואז הוא הרגיש את התענוג להיות עם הקב“ה ובימי העומר זה מסתלק אבל אנחנו לא שוכחים שטוב להיות עם הקב“ה, ואז היצה“ר שבזמן יציאת מצרים חשבנו שהוא התפטר כי כל אדם שנמצא ביציאת מצרים בטוח שכל הסיפור של היצה“ר זה משהו היסטורי, אני זוכר שפעם היה לי יצה“ר. באותו זמן אדם מרגיש כ“כ טוב להיות קרוב להקב“ה אז אין תאוות של העולם הזה ואין מידות רעות, אין כעס ואין גאווה, אין כלום, אבל אז היצר הרע חוזר..

נותן לנו את הכוח להתמודד כנגד היצה“ר

-היצה“ר חוזר לאדם עם שיטות חדשות. צריך לדעת שהיצה“ר הוא החסיד ברסלב הראשון, הוא לא מתייאש, הוא חוזר בחזרה עם כל התוקף שלו – פתאום אדם קם בבוקר והוא כעסן, בעל גאווה, הוא נופל לשיגעונות, הכל חוזר אליו, אבל צריך לדעת שזה  הזמן של העבודה – מה נותן לנו את הכוח לעמוד כנגדו? הרשימו של אור יציאת מצרים, שאנחנו זוכרים שטוב להיות עם הקב“ה – זה בעצם נותן לנו את הכוח להתמודד כנגד היצה“ר כי באמת בזמן הזה של ימי העומר יש מצבים שהיצה“ר כ“כ מתעצם כנגדנו שאם לא היה לנו כוח מצד הרשימו אז ח“ו היינו יכולים להתייאש
כי זה לא פשוט, היצה“ר לא מוותר לנו והוא בא במלחמות גדולות מאוד כנגדנו.
אם נתבונן עיקר הלב של המלחמה זה בשלוש בחינות, דבר ראשון כל המידות
הלא טובות מתעוררות בימי העומר. בזמן יציאת מצרים האדם בטוח שהוא
כבר יצא ממידת הכעס, רבינו אומר שבזמנים האלה אדם בכלל שוכח שיש כזה דבר..

קנאה, שנאה, הקפדה, גאווה ורצון לכבוד

בימי העומר פתאום הכל חוזר וכל המלחמה בעצם מתבטאת בשלוש בחינות: דבר ראשון זה מידות לא-טובות. דבר שני זה התאוות של העולם הזה והדבר השלישי זה האמונה. פתאום האמונה מתערערת: השם כן משגיח עליי או לא? השם כן רוצה אותי או לא? הבלבולים על האמונה זה קושיות שיש לנו על הקב“ה ועל הצדיקים. באמת יש בזה הרבה מאוד בחינות, אם נסתכל במידות
לא-טובות אז ברוך השם לא חסר, יש קנאה, שנאה, הקפדה, גאווה, רצונות של כבוד וכן הלאה. תאוות של העולם הזה? ברוך השם יש הרבה תאוות. בלבולים באמונה? יש הרבה בלבולים באמונה. כשאנחנו מסתכלים על העבודה אנחנו צריכים לעשות סדר בכל העבודה הזאת ואת זה למעשה חז“ל גילו לנו – המקור זה בזוהר הקדוש ואחר-כך זה מובא עוד הרבה בספרים הקדושים – הסדר של העבודה זה שבע הספירות, בכל יום בספירת העומר
יש איזה בחינה של ספירה אחרת שאנחנו מתקנים. בכלליות יש שבע ספירות כידוע: חסד, גבורה, תפארת,
נצח, הוד, יסוד, מלכות – כל אחת מהספירות האלה
כלולות מכל השבע, ז“א שיש שבע בחינות בכל ספירה וספירה, מה עומק כל העניין של הספירות הלכה למעשה?

מה בעצם העבודה שיש לנו?

עומק העניין זה שבכל ספירה יש בה סדר שלם של עבודה וכאשר אנחנו עושים את העבודה לפי סדר הספירות שזה שבע השבועות של ספירת העומר בזה אנחנו ממשיכים תיקון כללי על כל המידות, על כל התאוות ועל כל הבלבולים באמונה – ההתבוננות בעבודה שיוצאת הלכה למעשה מהספירות היא בעצם כוללת בתוכה את כל העבודה הרוחנית שלנו. הרבה ספרים גילו לנו והרחיבו לנו מה העבודה שלנו לפי הספירות כי זה עבודה שהיא כוללת את הכל. התורה נתנה לנו שבע שבועות שזה כנגד השבע מידות האלה, נתחיל להתבונן קצת בספירות מה העבודה שיש לנו וגם נזכור שימי העומר כלליים לכל החיים שלנו..

ספירת החסד זה התיקון של כל המידות

נתבונן בזה לפי הסדר, הספירה הראשונה זה ספירת החסד. כשאנחנו אומרים שיש עבודה בספירת החסד הכוונה שיש מידה רוחנית שגם מתגלית בתוכנו שאפשר לקחת את זה אל הלא-טוב ואפשר לקחת את זה אל הטוב ויש לנו עבודה של בירור איך אנחנו בעצם זוכים לעשות את העבודה ואת התיקון של מידת החסד. רואים שספירת החסד זה התיקון של כל המידות לכן רואים שאברהם אבינו שהוא השורש של כל נשמות ישראל לכן מידתו היא מידת החסד מכיוון שזה השורש של הכל. בפשטות שבדבר העבודה שלנו זה כמובן להשתדל לעשות חסד עם הזולת – הפשטות של הדברים זה שאנחנו משתדלים לעשות חסד עם הזולת זה פשט הדברים

כדי לקבל יותר היינו מוכנים לתת קצת…

מה העומק של מידת החסד? מובא בספרים הקדושים שהקב“ה ברא אותנו עם 2 כלים ושתי כוחות יסודיים מאוד בנפש, אחד זה הרצון והצורך שלנו לקבל ואחד זה הרצון והכוח שלנו לתת, לכל אדם יש רצון לקבל ויש רצון לתת – לפני שאדם מתבונן בעבודה של המידות ובעבודה הרוחנית אנחנו בעצם חיים עפ“י הטבע, איך שאנחנו גדלים ככה אנחנו גדלים, כשאנחנו הולכים עפ“י הטבע לעולם האדם נמצא במציאות שהוא רוצה לקבל – לפני שאנחנו מתחילים לעבוד את העבודה הרוחנית האדם רוצה לקבל, אם כל אחד יתבונן טוב בחייו עד שהוא הגיע לתורה, לצדיק ולעבודה הרוחנית למעשה היינו באיזשהו מהלך של חיפוש, חיפשנו בעולם הזה איך אנחנו מקבלים
הכי טוב והכי הרבה וכל המרבה לקבל הרי זה משובח, מה שאדם היה מוכן לתת זה מכיוון שיהודי הוא אדם חכם והוא יודע שיש דברים שכדי לקבל אותם צריך לתת, אם אני לא יהיה מוכן לתת או על כל פנים לשחק תפקיד שאני מוכן לתת אז אני לא יקבל, אז כדי לקבל יותר היינו מוכנים לתת קצת, ז“א זה משחק כזה, זה דיפלומטיה..

היום רודפים אחרי התאוות במסירות נפש

כביכול אדם מציג את עצמו שהוא בעל חסד, בעל נתינה וכל הלאה אבל באמת לאמיתה אם אדם לא הגיע למדרגה של העבודה הרוחנית האדם רק מחפש דרכים לקבל, אם זה בתאוות אם זה במידות, אם זה בכבוד, אם זה בגאווה, בתאוות אכילה, בתאווה הידועה (ניאוף), ממון וכל האלה, לא משנה מה. יש כמה צינורות של קבלה וכל המרבה לקבל הרי זה משובח, כל התרבות המערבית בעצם בנויה על מין מסר כזה, זה מולקולות באוויר, אם יש דבר שאתה יכול לקבל בכבוד בגאווה ובתאווה ואתה לא תקבל את זה אתה תיתן את הדין על זה, לכן אנחנו רואים שהיום רודפים אחרי התאוות במסירות נפש, ביראת שמיים, כי אדם מרגיש שאם יש איזה תאווה שהוא יכול לקבל והוא לא יקבל אותה אז יענישו אותו, אז רודפים במסירות נפש אחרי זה. העבודה שלנו זה להתעורר ולהתבונן שיש לנו עוד כוח בתוכנו, בטבע הכוח הזה נעלם בתוכנו אבל יש עוד כוח בתוכנו וזה כוח הנתינה לזולת ובאמת עיקר העבודה שלנו פה זה להמעיט ברצון לקבל ולהגביר ולגלות בתוכנו את הרצון של הנתינה..

אחד המצרכים הכי עיקריים

מכיוון שהיינו צריכים לעבור את גלות מצרים וגלות מצרים זה בעצם להעצים את הקבלה לכן קשה שלנו כי עכשיו יש לנו טבעים שאנחנו צריכים להתגבר עליהם אבל צריך לדעת שכל שורש האושר והשמחה של האדם זה כמה שאדם זוכה להיות בבחינת נותן, שם זה כל השורש של השמחה ושל האושר של האדם. היום אחד המצרכים הכי-הכי עיקריים בכדור הארץ זה שמחה ואושר – כולם מחפשים את זה, הולכים לפסיכיאטרים, לפסיכולוגים, יש כאלה שאומרים אולי זה נמצא בעשבים מסויים, בכדורים מסויימים, כל מיני הזיות, אולי שמה נמצא האושר והשמחה, נוסעים להודו..

ככל שאדם יותר נותן ככה הוא יותר שמח

-נוסעים לכל העולם אבל מה בעצם מחפשים? כולם מחפשים בעצם אושר ושמחה, כל התרבות המערבית אומרת: כמה שתקבל יותר תענוגים אתה תהיה יותר מאושר ושמח וצריך לדעת שזה עיקר-עיקר עלמא דשקרא, אין שקר יותר גדול מזה כי ככל שמתעצם באדם הרצון וההתמכרות לקבל האדם נהיה יותר עצוב ודכאוני, כל השמחה זה כשאדם מגלה בתוכו את הרצון לתת, ככל שאדם הוא יותר בבחינת נותן לזולת האדם יותר שמח – שורש העצבות זה הקבלה, שורש השמחה זה הנתינה, צריך לדעת שזה כלל גדול מאוד. לפני כמה שנים יהודי שהכרתי סבל ממה שהוא סבל אז הוא הלך לפסיכיאטר, הוא סבל הרבה מעצבות ודיכאון אז הפסיכיאטר
הציע לו ללכת לאיזשהו סוג של תאווה והוא אמר לו ששם הוא ימצא את האושר שלו..

לצאת מכל מצוקות העצבות והדיכאון:

אותו יהודי בא וסיפר לי את מה שאמר לו הפסיכיאטר, אמרתי לו: תראה איזה שוטה הפסיכיאטר הזה, הוא עכשיו הולך להטביע אותך עוד יותר בעצבות ובדיכאון, אז אתה תקבל איזשהו משהו לכמה שעות, אחרי זה יתעצם בתוכך הצורך והרצון לקבל, מחר בבוקר אתה תהיה מדוכא פי-שתיים מאתמול, אחרי כמה ימים אתה תלך לפסיכיאטר ותגיד: תראה, אני יותר עצוב ממה שהייתי בפעם הקודמת. אז הוא יגיד לך: אם כך אין ברירה, אתה במצב מאוד-מאוד בעייתי, אתה חייב לקבל כדורים נגד דיכאונות ואז מתחילים להלעיט את האדם בכדורים – עיקר היציאה מכל המצוקות של העצבות והדיכאון זה לחפש איך להיות נותן. באמת העבודה ביום-יום היא לחפש הזדמנויות קטנות, לא ללכת בגדול, לא להתחיל להפוך עולמות, הכוונה להתחיל לחפש דברים קטנים שאנחנו הופכים להיות נותנים ולא מקבלים. לדוגמא יושבים עם המשפחה או עם החברים ואוכלים, יש כאלה משפחות שיש להם מסורת קדמונית שבסוף הסעודה שותים תה, בד“כ כל בעל מכובד בפרט אם הוא תלמיד חכם הוא יודע שמלפני הבריאה כתוב שמי מכין את התה? מה זה לא הדבר
הכי פשוט בעולם? בוודאי שהאישה מכינה את התה, מבריאת העולם זה כתוב ככה..

אדרבה עיקר העבודה בדברים הקטנים

-אם נתבונן בעומק הדבר, מה אנחנו רוצים? לשבת על הכיסא ושיביאו לנו תה, אנחנו לא רוצים להיות נותנים פה אנחנו רוצים להיות מקבלים
פה, אדרבה עיקר העבודה בדברים הקטנים האלה זה
תמיד לחפש איך אנחנו זוכים להיות נותנים ולעבוד על הדברים הקטנים שבחיים שלנו, להיות נותנים ולא מקבלים, בכל הזדמנות. רבינו האר“י שואל שאלה על פרקי אבות, כתוב (פרק ד‘-ט“ו) ’הוי מקדים בשלום כל אדם‘ – אומר רבינו האר“י הקדוש שיש פה במשנה הדגשה, בד“כ אנחנו לא שמים לב לזה, המשנה אומרת הוי מקדים כל אדם, ז“א שיש עניין להיות הראשון שאומר שלום. אומר רבינו האר“י שעומק הדבר זה שכששני אנשים נפגשים, הראשון שאומר שלום הוא בבחינת נותן והמחזיר שלום הוא כבר בבחינת מקבל כי הוא אומר את השלום אחרי שהוא כבר מקבל שלום

’הוי מקדים בשלום כל אדם‘

מפה לומדים שאפילו לכאורה בדבר כ“כ פשוט שלא דורש פה עכשיו איזה מאמץ מיוחד, זה דבר פשוט מחיי היום-יום שלנו – אומר רבינו האר“י הקדוש שאפילו זה פועל תיקון גדול מאוד, עצם העובדה שאנחנו בבחינת הנותנים בלהגיד שלום ולא מהמקבלים – לכן אנחנו צריכים להרגיל את עצמנו בכל דבר בחיים שלנו להאיר בתוכנו את כוח הנתינה ולראות כמה שפחות אנחנו צריכים לקבל – אדם לא יכול להיות בבחינת אפס-קבלה, אתם תמיד צריך להיות מקבל, אולי אם היינו בבחינת משה רבינו היינו רק בבחינת נותן. אנחנו עדיין במציאות שאנחנו צריכים לקבל אבל צריך לחפש ולהשתדל מאוד איך לחזק בתוכנו את נק‘ הנתינה ולא את נק‘ הקבלה..

בבית ברזים מזהב, בחוץ צי של מכוניות

לפני ארבע שנים בערך ניגש אליי מישהו אחרי השיעור בת“א, ברוך בעל תשובה חסיד ברסלב והוא סיפר לי סיפור מאוד-מאוד קשה על דוד שלו, יהודי בן שבעים פלוס שעבר אסון מאוד גדול במשפחה שלו, הוא אחד האנשים הכי עשירים בת“א, ברזים מזהב וצי של מכוניות ליד הבית, אדם עשיר מאוד. הוא עבר אסון מאוד גדול ובאסון הזה עוד האשימו אותו שהוא אשם בזה. אותו יהודי שרגיל כל החיים שלו להיות שולט ומנהיג ותקיף וחכם והכל בעצם מונהג ומסודר אצלו וכל העולם נכנע ומתבטל להוד רוממותו, פתאום בגיל שבעים פלוס הוא קיבל מכה נוראית, הוא נכנס לדיכאון גדול. אחיין שלו בא אליי ואמר לי: דוד שלי מסוגר בבית והוא בעצם
חי בגיהנום – משם למדתי שיכול להיות שבגיהנום יש ברזים מזהב, זה עדיין גיהנום..

הרפואה שלך: כל ליל-שישי לחלק סלים

אז האחיין של אותו אדם עשיר שעד אותה מכה היה נגד הדת בא אליי ואמר לי: דוד שלי שואל מה יכול להוציא אותו מהדיכאון? הוא היה בדיכאון גדול מאוד כי הוא גרם למשהו מאוד כואב. אמרתי לו: תראה, דוד שלך הוא יהודי מאוד עשיר, אם הוא רוצה להתחיל לרפאות את עצמו הוא חייב לעשות דבר אחד, לעשות גמ“ח למשפחות עניות אבל לא לתת כסף לגמ“ח אלא הוא בעצמו ילך לקנות את המוצרים, הוא בעצמו יארוז, אפשר לעזור לו אבל שהוא יארוז את זה וכל ליל שישי הוא יסע בעצמו אל המשפחות האלה יקח את הסלים ויתן להם, אמרתי לו שאם הוא יעשה את זה כל ליל שישי זה יהיה הרפואה שלו. למה? כי הוא היה במצב כ“כ דכאוני ואם הוא יגלה בתוכנו את העניין של הנתינה וזה יהיה אצלו במסירות נפש במקום שבו הוא נמצא, זה יכול להתחיל לרפאות אותו, צריך לעשות עוד דברים אבל זה ההתחלה והבסיס של הרפואה שלו – זה המידה הראשונה וזה נקרא מידת החסד.

מה הכינוי של כזה אדם בעולם? פראייר

מידת החסד זה הספירה הראשונה ובעצם כל תיקון נפש האדם מתחיל מהנקודה הזאת וכמו שאמרנו זה לא ללכת בגדול על הנקודה הזאת אלא לחפש בדברים קטנים איפה אני יכול לוותר על הקבלה ולהיות נותן – היום אם אדם הוא זה שבד“כ נותן ועושה איך בעולם קוראים לזה? מה הכינוי שלו? פראייר. פראייר זה מלשון חופשי באנגלית (פרי-Free). שימו לב היצה“ר צועק לאדם: אם אתה יותר מדי נותן לזולת ואתה לא דואג לקבל פי-שתיים ממה שאתה מקבל אתה פראייר, תשימו לב בתוכן של הדבר קודם כל הוא טוען טענה אמיתית, האדם נהיה חופשי, ממי הוא נהיה חופשי? מהיצה“ר, רק שהוא אומר את זה בנימה של לעג ובוז כדי להחליש אותנו בנקודה הזאת, זה תרבות שלימה שאומרת לאדם: אם אתה תהיה נותן אתה בעצם מפסיד את החיים שלך – זה הנקודה הראשונה לעבוד על המידה הראשונה, להפוך את הקבלה לנתינה שזה בעצם מידת החסד – המידה השנייה שהיא כנגד מידת הגבורה או הגבורות זה בפשטות ’איזהו גיבור הכובש את יצרו‘ כמובן שמידת הגבורה זה לכבוש את היצר אבל נתבונן בעומק הדבר בפנימיות של עבודת הגבורה:

אדם שכועס יכול להחריב את העולם..!!

כל עניין היצה“ר זה בעצם לפרוץ את הגבולות של הרצונות של התאוות ושל המידות, ,פירוש הדבר שאם אדם יושב עכשיו ואוכל ארוחת צהריים רגילה, ארבעה שניצלים, היצה“ר זה לפרוץ את הגבולות ז“א אל תגיד לי איך לאכול, אני יאכל איך שאני רוצה במהירות שאני רוצה וערב פסח אז אני חייב לבער את הצלחת שלא יהיה בה פירור – מה פירוש הדבר? היצה“ר שבלב ושברצונות ובתאוות זה לפרוץ את כל הגבולות ואל תגיד לי מה לעשות – לעומת זה עבודת הגבורות שבנפש זה נקרא כוח ההתאפקות, פירוש הדבר שאני שולט על התאוות ולא התאוות שולטות עליי,
זה כוח נפשי. ז“א שאדם יושב מול הצלחת וצריך לאכול, אני אקבע איך לאכול
ולא הצלחת או השניצל יקבעו לי איך לאכול – כמה קשה זה כשיש רצונות
בלב, אפשר לראות את זה גם במידת הכעס, ברגע שמתעוררת בלב מידת הכעס
אז האדם באותו רגע יכול להחריב את כל העולם, הוא מאבד את השכל
לגמרי בהתעוררות מידת הכעס, שוב לשלוט על המידה ולא שהמידה תשלוט עלינו, הכוח בנפש לשלוט על המידות שבלב ועל התאוות שבלב זה נקרא כוח ההתאפקות.

יש מצב שהתאוות שולטות עליו לגמרי

גם בנקודה הזאת כל העניין של מצרים זה היה בדיוק פריצת כל הגבולות, להחליש את כוח ההתאפקות ולהמעיט אותו עד שיהיה בבחינת אפס, כל הקליפה והטומאה של מצרים זה היה כל המרבה בתאוות הרי זה משובח, ככל שאדם מתרגל לתאוות הוא מחליש מאוד בתוכו את כוח השליטה וכוח ההתאפקות עד שיש מצב ויש שלב שאדם איבד את הכוח לגמרי – התאוות שולטות עליו לגמרי והוא איבד את זה,
וזה מושג שהוא מאוד מקובל בימינו, כשאדם כבר איבד את כל כוח הגבורה וכוח ההתאפקות זה המושג שנקרא מכור. היום יש מכור לסמים, לאלכוהול, לאינטרנט. סיפר לי יהודי שהוא אחד המומחים בארץ בדבר הזה שהיום ההתמכרות לאינטרנט יותר גדולה מההתמכרות לסמים, אבל אם נתבונן התאווה, המקום הזה המציאות הזאת והתענוג שיש במקום הזה שולט על האדם לגמרי והאדם לא יכול להנהיג את עצמו במקום הזה – למעשה זה היסוד של ההתמכרות עבודת הגבורה זה להרגיל
את עצמנו לשלוט על התאוות ועל הרצונות שיש לנו בתוך הלב, זה יסוד מאוד גדול.

לגלות בנו כל פעם את כוח ההתאפקות

גם במידת הגבורות כמו במידת החסד צריך לדעת שאי אפשר להפוך את זה במאה שמונים מעלות, הלוואי והיינו יכולים בעבודה של חודש ימים לגלות בנו את כל כוח ההתאפקות ונהיה שולטים, הלוואי. אבל צריך לדעת שזה עבודה של חיים, זה עבודה של שנים כל פעם לגלות בתוכנו את כוח ההתאפקות – רבינו אמר גם מעט זה טוב – לפני 3 שנים בערך ניגש אליי ידיד שלי בן חמישים שהוא בעל תשובה ומגיל צעיר מאוד הוא רגיל לעשן כל יום בכל שעה עגולה סיגריה של גראס, זה קביעות ומסירות נפש, הוא אמר לי: תראה, אני רוצה להפסיק, אם אתה תגיד לי להפסיק אני יסכים איתך ברעיון אבל במעשה אני אומר לך מראש, אני לא יכול להפסיק, אני יותר מדי מחובר וקשור עם המקום הזה, יש עצה למצב הזה? אמרתי לו: כן, זה מה שרבינו אמר גם מעט זה טוב, מה הכוונה? הוא עכשיו קשור עם המקום הזה בקשירה כזאת ובהתמכרות כזאת שהוא לא יכול להפסיק את זה בבת אחת. אמרתי לו: חסר לך עכשיו בנפש את כוח ההתגברות על הדבר הזה, כוח ההתאפקות. הגבורה בנפש להתגבר על זה חסרה אז מה תעשה? תתחיל לאט-לאט.

מבטיח שתוך שנה+ אתה מרים 50 קילו

יש יהודי שהוא רוצה להרים חמישים קילו במשקולות אבל היום הוא בקושי מרים 10 קילו, הוא מגיע לחדר כושר ושואל את המדריך: מה אני יעשה? המדריך יגיד לו: חודש תרים רק 10 קילו, אחר-כך שלושה שבועות תרים 12 קילו וכן הלאה, אני מבטיח לך שתוך שנה ושלושה חודשים אתה מרים חמישים קילו – כמו שזה בשרירים הגשמיים בגוף ככה הנפש בעניין הזה מגבילה. אמרתי לו: אתה בשעה 6 בערב אתה מעשן ולא יעזור שום דבר, להגיד לך לא לעשן אני יודע שאי אפשר אבל אתה יכול לחכות 10 דקות? אמר לי: כן. אמרתי לו: תתאפק 10 דקות ותדע לך שהעשר דקות האלה שהמתנת, שרצית לעשן ולא עישנת התחילו לעורר בתוכך את כוח ההתגברות וכוח ההתאפקות – כך כל פעם תבדוק כמה זמן אתה יכול להתאפק – זה מה שרבינו אמר מעט זה גם טוב, אנחנו צריכים להתחיל להרגיל את עצמנו למידת ההתאפקות.

הפוסט פרשת בהר בחוקותי | ימי העומר זה הזמן להתקרב להקב“ה ! הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

מכיוון שהשבוע זה שבוע שחל בו ל“ג בעומר אז בעזרת השם נלמד קצת בכלליות את עניין התנאים ובפרט על רבי שמעון בר יוחאי – הסיפור על רשב“י מובא בגמרא במסכת שבת דף לג וגם בזה יש רמז וסימן כי לג זה העניין של ל“ג בעומר והזוהר הקדוש קורא לרשב“י ’שבת‘. הסיפור הוא די-ידוע אבל יש עוד הרבה דברים לדייק ולדקדק בהם ואנחנו נראה שהסיפור הוא לא כפשוטו. הגמרא מספרת על שלושה חכמים: ר‘ יהודה, ר‘ יוסי ורשב“י שישבו ביחד ודיברו על מלכות רומי

’ראש-המדברים‘ בכל מקום

ר‘ יהודה זה ר‘ יהודה בר אלעאי. ר‘ יהודה פתח ואמר: כמה נאים מעשיהן על אומה זו, תיקנו שווקים, תיקנו גשרים ותיקנו מרחצאות. ר‘ יוסי שתק ורשב“י אמר: כל מה שתיקנו לא תיקנו אלא לצורך עצמן, תיקנו שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות כדי לעדן את עצמן, גשרים כדי
ליטול מהם כסף -כששלושת החכמים ישבו ודיברו היה איתם עוד יהודי בשם יהודה בן גרים – כל הראשונים כותבים שיהודה בן גרים לא היה אדם רע, נהפוך הוא יש מקום שכתוב שהוא היה צדיק, אבל בוודאי שהוא לא היה אדם שלילי – יהודה בן גרים הלך וסיפר את הדברים האלה, רש“י ושאר הראשונים כותבים שהוא לא הלך במטרה להפיץ את הדברים, אלא הוא ישב וסיפר את זה לחברים שלו או למשפחה שלו אבל הדברים הגיעו למלכות, בפשטות המלכות הכוונה למלכות רומי. הדברים הגיעו למלכות והם גזרו על כל אחד גזירה לפי מה שהוא אמר, ר‘ יהודה ששיבח את המלכות יהיה ראש-המדברים בכל מקום וזה מובא שכל מקום שהתאספו חכמי ישראל יחד, הראשון שתמיד פתח בדברים היה ר‘ יהודה. ר‘ יוסי שתק, על זה שהוא לא שיבח את המלכות גזרו עליו שיגלה
לציפורי ואילו רשב“י שגינה את המלכות גזרו עליו שיהרג..

נס אחד זה עינא דמיא ונס שני עץ חרוב

רבי שמעון בר-יוחאי ורבי אלעזר הלכו ולמדו כל היום תורה בביהכ"נ ואשתו של רשב“י היתה שולחת להם אוכל. כאשר ראה רשב“י שהגזירה מתחזקת ומחפשים אותם הוא אמר לבנו: אם יתפסו את אימא וחלילה יצערו אותה היא תגלה איפה אנחנו ואז הם ברחו למערה. 12 שנה ישבו רשב“י ור‘ אלעזר ולמדו תורה במערה והגמרא מספרת שנעשה להם 2 ניסים, נס אחד זה שנברא להם עינא דמיא (מעיין) והנס השני שנברא להם עץ חרובים וזה מה שהם אכלו כל השלוש עשרה שנה.
הם ידעו שהם לא יוכלו להשיג בגדים אז כדי שהבגדים לא יתבלו הם חפרו
בור וכיסו את עצמם בחול וככה הם למדו תורה 12 שנה. לאחר 12 שנה הגיע אליהו הנביא לפתח המערה ואמר כך: מי יודיע לבר-יוחאי שמת הקיסר והתבטלה הגזירה?

הוא לא יכול לסבול

מכוח ההודעה הזאת של אליהו הנביא, רבי שמעון בר-יוחאי ורבי אלעזר יצאו מהמערה – הגמרא מספרת שהם כבר לא היו בגדר בני אדם, אחרי שתים עשרה שנה כאלה רבי שמעון
ורבי אלעזר לא היו כבר בגדר בני אדם לכן הם היו מלאכים ומלאך לא יכול
לסבול את גשמיות העולם הזה ואת שטות העולם הזה לכן אומרת הגמרא
שהם ראו אנשים שזורעים וקוצרים והם אמרו: עוזבים חיי-עולם ועוסקים בחיי-שעה

…לומד מהרשעים שבגיהנום

כל מקום שהם היו מסתכלים הם היו שורפים אותו מהקדושה שלהם – יצאה בת-קול ואמרה: להחריב עולמי יצאתם? תחזרו למערה, הם חזרו למערה לעוד שנה. נשים לב שיש הבדל מאוד-מאוד משמעותי בין השתים עשרה שנה שהם היו במערה לבין השנה הנוספת שהם היו במערה – 12 שנה זה היה מכוח הגזירה של הקיסר, השנה הזאת זה כבר בת-קול, השכינה גזרה עליהם את השנה הזאת. עברו 12 חודשים נוספים ואז רשב“י אמר לר‘ אלעזר: דינם של רשעים בגיהנום זה 12 חודש, דיינו לגזירה הזאת – מזה למד רשב“י שהם יכולים לצאת מהמערה, – שימו לב מאיפה רשב“י לומד שהוא יכול לצאת מהמערה, מהרשעים בגיהנום – מה הקשר שלך לרשעים בגיהנום? זה לא מובן. הם יצאו מהמערה והגמרא אומרת שכל מקום שהיה מסתכל ר‘ אלעזר היה שורף אבל רשב“י היה מרפא. אומר הבן איש חי ועוד מפרשים מדוע ר‘ אלעזר שורף ורשב“י מרפא, מכיוון שהשנה השלוש עשרה הם היו צריכים להגיע לי“ג מידות של רחמים – אחרי שתים עשרה שנה הם היו מלאכים, אחרי שלוש עשרה שנה הם נהיו צדיקים, ידוע שר‘ נתן כותב שהצדיק יותר גבוה ממלאך, מלאך לא יכול לסבול את הגשמיות של העולם הזה, הוא לא יכול לסבול טומאה והוא לא יכול לסבול אדם שעושה עבירות, מהקדושה שלו  הוא שורף אותו..

לבחורים קשה להגיע לסוד הזקן העליון

הצדיק יותר גבוה ממלאך בזה שהוא יכול לסבול גם את כל בעלי העבירות ואת כל הטומאה בעולם, אחרי 13 שנה רשב“י הגיע לזה. ר‘ אלעזר לא הגיע לזה מכיוון שכתוב שסוד הרחמים האמיתיים של הצדיקים זה נקרא י“ג מידות של רחמים וזה נקרא סוד הזקן העליון. הצבע של הזקן העליון זה לבן וזה סוד הרחמים, אומר רבינו האר“י הקדוש שזקן לבן זה סימן לרחמים – אז כל אחד צריך להתפלל שיהיה לו זקן לבן, המקובלים מתפללים שיהיה להם זקן לבן. אומר הבן איש חי שבחורים צעירים קשה להם להגיע לשם לכן ר‘ אלעזר עדיין שורף את העולם. יום אחד הם הלכו ביחד בדרך וראו סבא (אדם מבוגר) שרץ עם 2 אגודות הדסים בידיו, שאלו אותו: מה זה?

מהיכן המקור להדסים לכבוד יום שבת?

אותו סבא אמר להם שיש לו הדסים לכבוד שבת, כדי לברך עליהם – זה המקור שמברכים על הדסים בשבת. אז הם שאלו אותו: למה לך 2 אגודות של הדסים? אמר להם: אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור. אמר רבי שמעון לרבי אלעזר בנו: ראה כמה חביבין מצוות על ישראל. אומרת הגמרא שהתיישבה דעתו של ר‘ אלעזר. מהסיפור הזה ר‘ אלעזר בן ר‘ שמעון הפסיק לשרוף את העולם, הוא הגיע בעצם לרחמים של רשב“י שהוא יכול לסבול את העולם – עד כאן זה בעצם הפשט של הסיפור בקצרה. נתבונן בכמה נקודות בסיפור הזה ונראה שבאמת הסיפור הזה פה הוא מאוד לא מובן. דבר ראשון השיחה של ר‘ שמעון, ר‘ יהודה ור‘ יוסי היתה זמן קצר יחסית אחרי חורבן בית המקדש השני. כידוע הרב של כל החכמים היה ר‘ עקיבא ור‘ עקיבא היה בן 68 כשנחרב בית המקדש השני, ז“א שר‘ שמעון, ר‘ יהודה ור‘ יוסי חיו גם בתקופת סוף בית המקדש השני, השיחה הזאת שהם ניהלו בינם לא היתה
יותר משלושים שנה אחרי בית המקדש השני. מה שהרומאים עשו לארץ, כדי
לקרב את זה לדעתנו ולהרגשתנו, זה לא פחות ממה שהנאצים ימח-שמם עשו בשואה

נחל של דם ירד מביתר עד למישור החוף

הרומאים הרגו בארץ מיליונים של יהודים, זה לא רק שהם החריבו את בית המקדש והחריבו את ירושלים אלא מספרת הגמרא על ביתר, היו שם מאות-אלפים ואת כולם הרגו. הגמרא אומרת שירד נחל של דם מביתר שהגיע למישור החוף וכמה שנים החקלאים הגויים היו משתמשים בדם הזה כדי להשקות את השדות, ז“א אין אומה רשעית כאומה הזאת – מתעוררת פה שאלה מאוד גדולה: איך יכול להיות שר‘ יהודה מגדולי התנאים יכול לשבח אותם? כדי להבין את זה, 10 שנים אחרי השואה יושבים 3 מגדולי הדור ואחד אומר: בוא תראה כמה נאים מעשיהם של האומה הזאת, הגרמנים הנאצים ימח-שמם, הם בנו בניינים, בנו בתים, פיתחו את גרמניה – יעלה על הדעת כזה דבר שצדיק כזה גדול ישבח את הרומאים? זה לא יעלה על הדעת דבר כזה

רומי יצאה במפח נפש מהדין

נקודה נוספת שעוד יותר קשה על רבי יהודה, הגמרא במסכת  ע“ז דף ב‘ עמוד ב‘ אומרת שלעתיד לבוא יכנסו כל האומות לדרוש שכרם מהקב“ה ומכיוון שרומי היא מלכות חשובה אז הם נכנסים ראשונים, הם יכנסו ראשונים. הקב“ה יגיד להם: על מה אתם רוצים שכר? מה עשיתם? הרומאים אמרו: בנינו שווקים ומרחצאות, עשינו גשרים
וכל זה לכבוד ישראל. הקב“ה אמר להם: כל מה שעשיתם זה רק בשביל עצמכם, לא עשיתם שום דבר בשביל
עמ“י ובשביל הקדושה. אומרת הגמרא שמלכות רומי
יצאה במפח נפש מדינו של הקב“ה, ז“א שבעצם יש לנו גמרא מפורשת שאומרת שהקב“ה לא קיבל את הטענה הזאת שיש ברומאים איזה נקודה טובה, זה גמרא מפורשת

חז“ל הלבישו בסיפור דברי תורה עמוקים

בוודאי שר‘ יהודה בר אלעאי יודע את הגמרא הזאת, הוא גם יודע שהקב“ה דחה את הטענה של הרומאים אז איך יכול להיות שר‘ יהודה משבח את הרומאים, גם בפשטות הסברה אומרת שלא לשבח אותם ואתה גם יודע שהקב“ה ידחה את כל הטענות שלהם אז איך יכול להיות שאתה משבח אותם? נקודה נוספת זה שבאמת לכל אורך הסיפור השם רומי לא מוזכר אלא מה כתוב? או אומה זאת או מלכות. לכן מכוח השאלות האלה אנחנו צריכים לדעת שידוע שהאגדתות בש“ס זה הכל סודות התורה, אדרבה האגדתות שבש“ס הם סודות יותר גדולים מדברי הפשט של הגמרא, חז“ל הלבישו בדרך של מעשיות דברי תורה מאוד עמוקים, זה בעצם הפנימיות
של האגדתות שבש“ס. נקודה נוספת, אומר רבינו האר“י הקדוש יסוד מאוד
גדול בהבנת העניין של התנאים, זה גם אצל האמוראים אבל זה עוד יותר אצל התנאים

בספר תורה של ר‘ מאיר כתוב כותנת אור

אומר רבינו האר“י הקדוש שהתורה של התנאים זה לא כמו שאנחנו לומדים תורה ומשתדלים להבין, הבנו? אז אנחנו אומרים מה שהבנו. התנאים כבר היו במדרגה רוחנית כ“כ גבוהה שלמעשה הנשמה שלהם האירה את התורה. כשאחד התנאים אומר תורה זה כבר משורש הנשמה שלו. כל יהודי מחובר בשורש נשמתו עם התורה אבל דברי התנאים הנשמה שלהם כבר מגלה את התורה שהם צריכים לגלות, זה המדרגה הכי גבוהה בלימוד התורה. הגמרא במסכת עירובין אומרת שר‘ מאיר היה סופר סת“ם ובספרו של ר‘ מאיר היה כתוב את הפסוק ’ויעש השם א-לקים לאדם ולאשתו כותנת עור‘ אבל בספרו של ר‘ מאיר היה כתוב ’כותנת אור‘ באלף. כולם שואלים איך יכול להיות? אם משנים אות בספר תורה אז הספר תורה פסול, זה הלכה. איך הספר תורה של ר‘ מאיר לא פסול? לכן יש כאלה שנדחקים לפרש שלא הכוונה ספר התורה של ר‘ מאיר אלא ספר הפירושים של ר‘ מאיר אבל זה מאוד קשה

לכל נשמה יש למעלה ספר תורה פרטי

-התירוץ הזה הוא מאוד קשה מכיוון ששם הגמרא אומרת שר‘ מאיר היה סופר סת“ם ורבי ישמעאל אמר לר‘ מאיר: תהיה זהיר במלאכתך כי שמיים וארץ תלויים בספרי תורה שאתה כותב ועל זה אומרת הגמרא שרבי מאיר היה כותב ’כותנת אור‘ עם האות אלף. לכן באמת זה שאלה גדולה מאוד, אומר הבני יששכר חידוש נורא מאוד: באמת לכל נשמה יהודית יש למעלה ספר תורה ולעתיד לבוא כל יהודי יגלה את הספר התורה הפרטי שלו למעלה, הכוונה לפי שורש נשמת האדם ככה התורה מצטיירת למעלה. אומר הבני יששכר שר‘ מאיר כבר
ידע את ספר התורה שלו למעלה – מי שיודע את הספר
תורה שלו למעלה יכול לכתוב ספר תורה לפי מה שהוא יודע

או תוותרו או שתעשו פשרה

אומר הבני יששכר וכל זה מובא בשם רבינו האר“י הקדוש שכל תורה שתנא אמר זה היה תורה שהיתה נובעת משורש נשמתו, זה לא תורה שכלית אלא זה תורה נשמתית, הנשמה שלו כבר היתה מגלה את התורה הזאתי לכן אנחנו רואים שהיו בין התנאים מחלוקות עצומות, לכאורה למה אתם לא מוותרים אחד לשני, או שתעשו פשרה. הם לא יכולים להתפשר כי באמת אלו ואלו דברי א-לקים חיים, כל אחד אומר את זה לפי שורש הנשמה שלו. גם פה בשיחה שהיתה בין שלושת החכמים היא בכלל לא היתה במעשיה של רומי, נזכור שאין לנו אומה רשעית כמו רומי ולא יכול להיות שתנא ישבח את הרומאים אלא זה בכלל עניין אחר לגמרי. התנאים ידעו שעמ“י הולך לצאת לגלות של אלפי שנים, השנה זה יהיה 1951 מחורבן בית המקדש השני, הם ידעו ברוח הקודש שעמ“י הולך לצאת לגלות מאוד קשה עם הרבה מאוד ניסיונות וייסורים והסתרות פנים מאוד-מאוד קשות שהולך לעבור על כל הדורות בעם ישראל

בזכות המסירות נפש של 10 הרוגי מלכות

התנאים ידעו את זה, מה שהם פעלו בעבודה שלהם ובתפילה שלהם זה היה בשביל עמ“י לכל הדורות, דוגמא לדבר זה עשרת הרוגי מלכות שבעצם פעלו פעולה רוחנית בשביל עמ“י לכל הדורות. אומר רבינו האר“י הקדוש שאנחנו לא יודעים מה הם חסכו לנו בזה שהם קיבלו את המיתה בכזה שמחה ואהבה – אומר רבינו האר“י הקדוש שהם ביטלו את כל הפנימיות של הדין – מה שאנחנו עוברים זה רק החיצוניות של הדין, אם ח“ו היינו צריכים לעבור את הפנימיות של הדין ז“א שכל 30 שנה היינו צריכים לעבור שואה – בזכות המסירות נפש של עשרת הרוגי מלכות נחסך לנו כל הבחינה הזאת, לכן זה דוגמא שהם פעלו פעולה לכל הדורות. התנאים פה ישבו ודנו בשאלה אחרת לגמרי: איך נכון ומה צריכה להיות הדרך שעמ“י
הולך להתמודד עם ההסתרת פנים ועם הגלות הגדולה שהולכת לעבור על כל הדורות?

להסתכל על הטוב של הקב“ה בהסתרה

זה היה הנושא של השיחה שלהם לכן הם לא מזכירים את המילה רומי אלא הם אומרים ’אומה זאת‘ אומה בגימטריה זה 52. יש מושג בקבלה שנקרא שם ב“נ (52), פירוש הדבר שזה הנהגת העולם הזה בפרט בזמן הצמצום וההסתרה – ר‘ יהודה הוא מצד שורש החסדים, אומר רבינו האר“י הקדוש שבכלליות יש לנו עבודה של 3 קווים, זה מושג שחוזר הרבה-הרבה פעמים בכתבי רבינו האר“י הקדוש, 3 קווים הכוונה שיש 3 יסודות בעבודה שלנו בכלליות, 3 יסודות בעבודה שלנו להקב“ה. השלוש קווים האלה זה נקרא קו הימין, קו השמאל וקו האמצע. הקו הימין זה החסדים, ר‘ יהודה הוא מצד החסדים. ר‘ יהודה אומר מה העבודה של החסדים בזמן ההסתרה: בוא וראה כמה נאים מעשיהם של אומה זו, על מה אנחנו צריכים להסתכל? על הטוב של הקב“ה שנמצא בתוך ההסתרה הזאת, העבודה שלנו
זה לחפש את הנקודה הטובה של ההנהגה של הקב“ה בכל ההסתרות ובכל הצמצומים

לראות את החסדים של הקב“ה בכל דבר

בתורה ד‘ בליקו“מ רבינו אומר ’כשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו, זאת הבחינה היא מעין עולם הבא שנאמר בהשם אהלל דבר בא-לקים אהלל דבר‘ השם זה החסדים, כשהקב“ה עושה לי חסדים אני אומר לו תודה. א-לקים זה השם של הדין שזה הצמצומים וההסתרה, גם אהלל דבר. זה מה שרבי יהודה אומר, העבודה שלנו בזמן ההסתרה זה ללכת ולהתבונן ולחפש ולראות כל הזמן שכל מה שהשם עושה לנו זה הכל לטובתנו וידוע שזה עבודה מאוד-מאוד גדולה בבירור הדעת הנקודה הזאת לראות את החסדים של הקב“ה בכל דבר ודבר. אומר רבינו שככל שאדם זוכה לזכך את שכלו בבחינה הזאת לראות שבעצם הכל לטובה אז איזה תיקון אדם זוכה לעשות בדבר הזה? הוא מקבל דעת בדיבור שלו. על התורה הזאת ר‘ נתן כותב שיש דיבורים שהם בכלל לא נקראים דיבורים
זה צפצופי-עופות, אדם מדבר שטויות, יושב חמש
שעות ומדבר על פוליטיקה, על כדורגל ועל כדורסל, אומר ר‘ נתן שזה לא הגדר של הדיבור, דיבור זה דעת, זה
לדבר על התורה על אמונה על קדושה, יראת שמיים וכו‘..

המלכות = השכינה וההנהגה

מתוך התורה של רבינו מסביר ר‘ נתן איך אדם זוכה לדבר דיבורים של דעת: ככל שהוא זוכה יותר לראות את החסדים של הקב“ה זה נקרא שהוא מזכך את מוחו וזה בסוד הלובן העליון ואז האדם מקבל דיבורים של דעת, הוא מדבר על הקב“ה – זה מה שאומרת הגמרא, ר‘ יהודה אומר תסתכל בכל פרט ובכל בחינה ברחמים ובחסדים של הקב“ה. המלכות זה השכינה וזה ההנהגה של הקב“ה, מה גזרה
עליו המלכות? אתה תהיה ראש-המדברים בכל מקום. ראש זה עולם המחשבה, מדברים זה עולם התיקון – אתה תהיה שורש של התיקון של כל הצדיקים לקשר
את המחשבה עם הדיבור, זה מה שהגמרא אומרת, אתה תקשר את הדעת עם הדיבור

ר‘ יהודה נתן לנו את הכוח לעבודה הזאת

כל השלושה תנאים לא פעלו את זה רק בשביל עצמם לגלות את זה אלא הם כיוונו בזה להכניס את המהלך הזה לעמ“י עד שיבוא משיח צדקנו, ר‘ יהודה נתן לנו כוח לעבוד את העבודה הזאת לכן כתוב שסתם מעשה בחסיד אחד שמובא בש“ס זה הולך על ר‘ יהודה כי הוא שורש החסדים וזה הבחינה של ר‘ יהודה. לעומת זאת ר‘ יוסי הולך בדרך אחרת, הוא שותק. ר‘ יוסי זה נקרא תיקון קו האמצע וקו האמצע עולה למקום הכי גבוה עד סוד הכתר העליון. איפה ראינו את זה? רבינו אומר בתורה ו‘ שעיקר התשובה זה ישמע ביזיונו ידום וישתוק וע“י זה עולה לכתר העליון – זה העבודה של ר‘ יוסי. ר‘ יוסי אומר שבשעה שמבזים את האדם או שהוא נכנס להסתרת פנים וצמצום אז הלב של האדם מוצף ברגשות של עצבות, כעס הקפדה וכו‘

כשהלב מוצף באיזשהו רגש עוצמתי אז

-העצה בזמן הזה זה השתיקה, ברגע שאדם מרגיש שהוא כל-כולו בוער בכעס או בצער או בעצבות צריך לדעת שאין עצה ואין תבונה – עכשיו זה עבודה של שתיקה כי ברגע שאדם שותק זה משכך את הלב, זה כמו ים סוער וכדי להביא להכנס לים צריך שהים יהיה רגוע – איך זוכים לרגיעה? תשתוק, צריך לדעת שזה כלל גדול מאוד. לא תמיד מצליחים לשתוק אבל עכ“פ צריך לדעת כלל מאוד גדול: תמיד כשהלב מוצף באיזשהו רגש עוצמתי, מה שאני חושב באותו זמן ומה שאני מדבר באותו זמן זה שטויות והבלים ודמיונות, אנחנו מדברים שטויות ודמיונות בזמן הזה אבל לפחות שנדע שאנחנו מדברים שטויות ודמיונות. לפני כמה חודשים הייתי באיזה בעיה של שלום בית, הבעל היה גבורות, הוא היה אש אז ישבתי ודיברתי איתו..

שתדעי לך מראש זה הכל שטויות והבלים

-אמרתי לו: תראה לא צריך לכעוס, צריך לקבל באהבה וכן הלאה. הוא אמר לי: אבל כשזה תוקף אותי אני לא מצליח לשתוק. אמרתי לו: אני מבין אותך, אני מזדהה איתך כי גם אני לא מצליח תמיד לשתוק אז אנחנו באותו סירה, אני מציע לך שתגיד לאשתך פעם-פעמיים בשבוע: כשאני כועס אני לא מצליח לשתוק אבל רק שתדעי מראש שכל מה שאני אומר לך זה הכל שטויות והבלים, תביני שעכשיו קיבלתי ראש של שטות וכל מה שאני אומר לך זה שטויות והבלים. לפחות תרגיע אותה כי היא חושבת שאתה אומר אמת. תגיד לה שאתה מבין שזה הכל שטויות – בשעת הכעס ובשעת הרגש אדם מדבר מה שהוא מדבר אבל באמת העצה הכי טובה אם אפשר בזמנים האלה זה פשוט לשתוק. יש כזה משחק של ילדים שנקרא ’משחק השקט‘ אז שאדם יגזור על עצמו להיות בשקט ולא לדבר, זה למעשה העבודה של ר‘ יוסי לכן חז“ל אומרים שבכל מקום הלכה כמו ר‘ יוסי כי טעמו ונימוקו עימו. בפשטות אנחנו מבינים שטעמו ונימוקו עימו הכוונה שהוא
היה מסביר אותה ומנמק את ההלכה טוב-טוב וקיבלו את זה

היה משמח את הלב בתורה

כל מקום שר‘ יוסי חולק עם תנא הלכה כמו ר‘ יוסי כי טעמו ונימוקו עימו – יש פה שאלה: כשאנחנו אומרים נימוקו הכוונה שהוא מסביר את ההלכה. מה הכוונה טעמו? שהוא גם מסביר את ההלכה אז למה צריך להגיד לשון כפולה טעמו ונימוקו עימו? אלא ר‘ יוסי בסוד השתיקה היה עולה לעולם הטעמים. עולם הטעמים זה נקרא עולם הניגונים, כמו שיש בתורה טעמים, נקודות, תגים ואותיות, ידוע שהטעמים של התורה זה הכי גבוה, זה נקרא סוד עולם הניגון. רבינו אומר שלכל תורה יש את הניגון שלה – ר‘ יוסי בסוד השתיקה עולה לעולם הטעמים, לעולם הניגונים
לכן כשהוא היה מגלה תורה הוא לא רק היה מסביר את התורה אלא טעמו עימו, הוא היה מגלה גם את הניגון של התורה הכוונה שהוא היה משמח את הלב בתורה הזאת..

וחרב הוצאת מתערה שלפת נגד צרריך

בחיי מוהר“ן רבינו אומר שאילו הייתי מגלה את הניגונים של התורות שלי היתה מתבטלת הבחירה בעולם כי כולם היו רצים אחרי הקב“ה. בכל תורה יש שכל של התורה ויש ניגון של התורה. הניגון של התורה זה עוד יותר גבוה מהתורה עצמה, זה השמחה. לפעמים אנחנו לומדים תורה ואנחנו מרגישים שמחה מאוד גדולה עצם השכל, עצם הידיעה של הדבר ועצם ההתחדשות של הדבר אבל מה שאנחנו מקבלים היום זה רק ניצוץ של הניגון. באמת הניגונים של כל תורה הם מאוד גבוהים וסוד השתיקה עולה למקום הזה – זה ר‘ יוסי בקו האמצע. ר‘ שמעון זה קו השמאל, קו הגבורות – אומר רבינו האר“י הקדוש שאין לך עבודה יותר קשה מהעבודה של תיקון הגבורות. צריך לעשות המתקה על העניין של הגבורות לכן בשיר של רשב“י כתוב ’נאזרת בגבורה, ובמלחמת אש דת השערה, וחרב הוצאת מתערה, שלפת נגד צרריך‘..

אם יש לצדיק עדיין איזה בחינה של רע..

תיקונו ועבודתו של רשב“י זה עניין הגבורות. עניין הגבורות בבחינה הזאת זה להתגרות ברשעים. לכל אחד יש עבודה לפי שורש נשמתו, העבודה של רשב“י זה לא לפחד מהרשעים ולהתגרות בהם, כאשר צדיק נכנס לעבודה כזאת זה עבודה הכי קשה והכי מסוכנת מכיוון שאם לצדיק יש עדיין איזה בחינה של רע בתוכו ואין צדיק שיעשה טוב בארץ ולא יחטא כי אחרי הכל גם אדם שעובד את הקב“ה במסירות נפש אבל עדיין זה לא ראייה שבפנימיות הלב שלו הוא נקי לגמרי, יכול להיות שיש לו קצת הקפדה, יכול להיות שיש לו קצת גאווה, לא הרבה אבל אולי יש לו עוד
איזה מידות או תאוות שעדיין לא מתוקנות, כשצדיק נכנס לעבודה של גבורות
שזה להתגרות ברשעים זה מסוכן מאוד כי כל נקודה רעה שיש בו, קודם כל דנים
אותו על הדבר הזה לכן זה הסכנה הגדולה שהוא יכול לעורר על עצמו את מידת הדין

חייב להמית כל נקודה של יצה“ר בתוכך

מה זה להתגרות ברשעים? זה לעורר את מידת הדין על הרשעים, זה לתבוע עונשים על הרשעים, לקטרג על הרשעים – ברגע שבא צדיק ומקטרג על הרשעים צריך לדעת שבשמיים אומרים לו: בסדר צריך לקחת את הרשעים ולהעמיד אותם לדין? בסדר גמור אנחנו מקבלים את הטענה שלך אבל אנחנו הוגנים, אתה עוררת את מידת הדין אז אתה הראשון שנכנס לדין לכן זה מסוכן מאוד להכנס לעבודה הזאת, לכן אומרת הגמרא שגזרה עליו המלכות? שיהרג. המלכות זה סוד השכינה היא אומרת לרשב“י: אתה רוצה להכנס לעבודה כזאת להתגרות ברשעים אז אתה צריך לקיים בעצמך ’אדם כי ימות באהל‘ אתה חייב להמית כל נקודה של יצה“ר שיש בתוכך. הצדיק השלם שנכנס לעבודה של להתגרות ברשעים חייב להיות במדרגה של אדם הראשון שלפני החטא לכן אומרת הגמרא שגזרו עליו ללכת ולהמית את עצמו באהלה של תורה ע“י זה לא יהיה לך שום קשר של נקודה של גשמיות העולם

יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין

כל נקודה של גשמיות העולם זה מעורר קטרוג על האדם – רשב“י הבין את זה לכן הוא אמר לר‘ אלעזר הולכים לבית כנסת ולא יוצאים משם, יומם ולילה נשב ונלמד תורה. כשהגזירה התחזקה הבין רשב“י שזה לא מספיק העבודה הזאת לשבת כל היום בבית כנסת וללמוד תורה, זה דבר גדול מאוד אבל זה לא להיות במדרגת אדם הראשון לפני החטא – כדי לבטל כל רע צריך לקיים כפשוטו מה שהתורה אומרת בפרשת חקת ’אדם כי ימות באהל‘ אנחנו חייב לבטל את עצמנו. אדם שהוא מת קוברים אותו באדמה, אמר רשב“י בוא נכנס למערה ונקבור את עצמנו כמו שקוברים מת – מבריאת העולם לא היה אדם שלמד 13 שנה תורה כשהוא קבור באדמה, רשב“י ור‘ אלעזר היחידים שלמדו ככה תורה 13 שנה, אומרת הגמרא שזה לא דבר פשוט. בהמשך הגמרא מספרת שר‘ פנחס בן יאיר שהיה חותנו של רשב“י ראה אותו ברחצה אז הוא ראה את העור שלו, יש אומרים שהוא היה לגמרי חלודה, יש אומרים שזה היה כמו אדמה, היה אפשר לשתול ערוגות על העור של רשב“י. ר‘ פנחס בן יאיר התנא הגדול ראה את זה והתחיל לבכות, הדמעות ירדו על העור של רשב“י והוא התחיל לצעוק מכאבים, אסור לגעת בעור כזה, לקח שנים עד שריפאו את זה – עד היכן הגיעו הייסורים של המערה. בגמרא במסכת סוכה (דף מה)
אומרת הגמרא: אמר ר‘ שמעון בר-יוחאי יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין

ר‘ יוסי זכה לעשות תשובה עצומה ונוראית

למה לא אמרו את זה תנאים אחרים שגם הם יכולים לפטור את העולם מהדין? כולם היו קדושי-עליון וצדיקים, למה דווקא רשב“י אומר אני ור‘ אלעזר יכולים לפטור את העולם מן הדין, רש“י במסכת סוכה אומר: בזכותי, אני סובל כל עונותיהם ופוטרן מן הדין. רשב“י נכנס למערה כדי לבטל כל נקודה של רע ממנו כי מצד שורש נשמתו הוא היה חייב לבטל כל נקודה של רע כדי להתגרות ברשעים. אומר הבן איש חי בבן יהוידע ’נעשה אדם נאמר בעבורך‘ הכוונה שר‘ שמעון ור‘ אלעזר זכו להיות במדרגת אדם הראשון שלפני החטא, הם ביטלו את הכל. אדם הראשון עשה תשובה אל הקב“ה אמר לו: אתה תחזור למדרגה שלך לאחר מיתה, חייב לעבור מיתה כדיל להגיע למדרגת אדם הראשון שלפני החטא – רשב“י ור‘ אלעזר עברו את זה במערה, הם עברו את התיקון כי עפר אתה ולעפר תשוב במערה לכן הם זכו להיות במדרגת אדם הראשון שלפני החטא. לנכד של רשב“י, הבן של ר‘ אלעזר קראו ר‘ יוסי, מספרת הגמ‘ במסכת בבא מציעא שהוא היה שבאבניק אבל הוא זכה לעשות תשובה עצומה ונוראית עד שהוא היה במדרגת לימוד התורה כמו רשב“י ור‘ אלעזר

עץ חרוב זה מרמז על עניין של החורבן..

מספרת הגמרא שכשר‘ יוסי נפטר רצו להביא אותו למערה במירון, היה שם נחש בפתח המערה והוא לא נתן להכניס אותו, אז כל העם שהביאו אותו אמרו: באמת הוא בעל תשובה וצדיק אבל הוא לא במדרגת רשב“י ור‘ אלעזר, מספרת הגמרא שיצאה בת קול ואמרה: לא, הוא במדרגת רשב“י ור‘ אלעזר, אין לו זכות להיקבר במערה פה כי הוא לא עבר את השלוש עשרה שנה של הייסורים במערה, על זה אומר הבן איש חי שהנחש הזה שהיה על פתח המערה זה לגלות לנו שרשב“י ור‘ אלעזר תיקנו את בחינת הנחש לגמרי בשלוש עשרה שנה האלה – בשביל זה רשב“י נכנס למערה ובאמת כל העניין שלו היה לגלות את עץ החרוב ואת עינא דמיא שזה סוד המעיין, מה הכוונה? רבינו האר“י הקדוש אומר שעפ“י התורה ועפ“י הזוהר כל עולם נקרא עץ, אילן. לכן יש עץ החיים יש עץ הדעת טוב ורע ורבינו האר“י שמתאר את כל העולמות קרא לספר הגדול שלו עץ החיים, כפ“י הקבלה יש סיבה למה עולם נקרא בשם עץ או אילן. הגמ’ אומרת שנברא לו עץ החרוב כי הוא בא לתקן את חורבן העולם אחרי חורבן בית המקדש השני לכן נברא לו עץ החרוב לרמז את העניין הזה..

נכנס כדי לבטל כל רע וכל קטרוג

איך רשב“י מתקן את עץ החרוב שזה החורבן? על-ידי המעיין שנברא בדרך של נס. המעיין זה התורה כי אין מים אלא תורה, בזכות זה שהוא תיקן את עצמו בכזאת בחינה היה לרשב“י רשות לגלות את כל הזוהר הקדוש וידוע מה שאמר רשב“י בעצמו: בהאי חיבורא יפקון מן
גלותא, ז“א שסודות התורה שהוא גילה הם בעצם היסוד והדרך של
כל הגאולה של עם ישראל וזה המלחמה שהוא נכנס: לבטל כל רע
וכל קטרוג מעל עצמו ואז היה לו את הרשות לגלות את הזוהר הקדוש.

הפוסט פרשת אמור | לג בעומר רבי יהודה, רבי יוסי ורבי שמעון בר-יוחאי הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

במצב של חיסרון דעת גדול

המשמעות הפנימית של ימי העומר הם לא רק לימי העומר אלא למעשה זה לכל החיים שלנו. נתבונן מה המשמעות ומהם עומקם של הדברים – מובא בספרים שכאשר מסתכלים על כל סדר יציאת מצרים זה מחולק לארבעה שלבים, השלב הראשון זה שעמ“י היה במצרים, השלב השני זה יציאת מצרים שלמעשה זה נמשך יממה אחת בט“ו בניסן, לאחר מכן מתחילים 49 ימי ספירת העומר, השלב הרביעי זה שבועות וקבלת התורה – הזמנים האלה שעמ“י היה בזמן גלות מצרים ויציאת מצרים, למעשה ר‘ נתן כותב שהשלבים האלה מלווים את כל החיים שלנו במחזוריות, כל פעם אנחנו עוברים איזשהו שלב מתוך הארבעה שלבים האלה. נתבונן מהם הארבעה שלבים – השלב הראשון זה גלות מצרים, רבינו האר“י כותב שגלות מצרים זה גלות הדעת, ז“א שהיה חיסרון דעת. כשאדם יודע שיש בורא לעולם שהוא מנהיג ומשגיח ויש לו דרישות מאתנו שזה המצוות וההלכות וע“י זה הקב“ה נותן לנו שכר וכן הלאה, זה נקרא דעת. בזמן שעמ“י היה במצרים כשהיה גלות הדעת, עמ“י היה במצב של חיסרון דעת גדול מאוד על הנקודה של ההשגחה הפרטית,
שיש מנהיג ומלך לעולם – מכאן רואים שחייב כל אדם לעבור מצד הנהגת העולם לא משנה באיזה אופן ובאיזה דרך, שלב של חיסרון הדעת

כל אדם חייב לעבור מצב של חיסרון דעת

כשאדם נמצא בחיסרון הדעת הוא לא יודע שיש בורא לעולם, הוא לא חי את המציאות הזאת, גם אם הוא ידע באיזה ידיעה שכלית זה עדיין לא אומר שיש לו דעת כי דעת זה החיבור בין המוח לבין הלב ’וידעת היום והשבות אל לבבך‘, צריך על כל פנים להרגיש קצת בלב שיש בורא לעולם. מצד זה שעמ“י היה בגלות מצרים ועיקר הגלות זה חיסרון הדעת, כתוב בספרים הקדושים שכל אדם חייב לעבור איזשהו שלב שהוא לא יודע שיש בורא לעולם, יכול להיות שבאיזה הבנה שכלית אנחנו יודעים שיש בורא לעולם אבל אנחנו לא חיים עפ“י זה, אנחנו לא מרגישים את זה ואין לנו שום קשר והתחברות עם המקום הזה וממילא האדם רודף אחרי דברים של העולם הזה

האדם תמיד יחפש

כל מציאות העולם והבריאה זה מציאות של חיסרון ותמיד האדם יחפש דרך למלא את החיסרון, אם זה בא דרך התורה, המצוות המעשים טובים וכן הלאה, אז מיד האדם ילך למקומות אחרים וזה בהכרח, אין אפשרות בין זה לבין זה, אדם לא יכול לחיות בחלל ריק, אז אדם ירצה שיהיה לו מיליון $ בעובר ושוב, הוא רוצה להיות סגן ראש הממשלה, הוא רוצה להיות במסיבות טבע הכי מסעירות שבעולם, זה לא משנה מה..

אני ולא שרף, אני ולא שליח

האדם היהודי הוא חכם אז הוא יודע מיד לטכס את העצה מאיפה לשאוב את החיות שלו – זה השלב הראשון שנקרא גלות מצרים – כשאדם נמצא בשלב הזה ובמציאות הזאת, אין שום אפשרות שבעולם שאדם יתחיל להתעורר ולחפש את הקב“ה, מדוע? כי אדם לא יודע. כל הגלות זה אי-ידיעה אז ברגע שאדם לא יודע, אין שום סיבה שבעולם שעכשיו הוא ילך ויחפש איזה דרך להתקרב אל הקב“ה. השלב השני שזה יציאת מצרים, על זה כתוב בהגדה של פסח ’ועברתי בארץ מצרים, אני ולא מלאך, אני ולא שרף אני ולא שליח, אני השם‘ – זה גילוי שכינה. עומק הדבר זה שכדי לעבור לשלב השני שזה יציאת מצרים שזה לצאת מהמציאות של חיסרון דעת, חייב להיות התגלות א-לוקית, אף אדם לא מתקרב להקב“ה או חוזר בתשובה מתוך איזשהו דבר שהוא עושה, זה חייב להיות שהקב“ה בעצמו מאיר לו בתוך מצרים, זה חייב להיות כי אם אדם מתעורר הוא לא לגמרי במצרים. כשאדם נמצא בתוך מצרים הוא פשוט לא יודע אז ממילא אין תביעה כנגדו. כל תשובה שנעשית בעולם זה חייב להתחיל להיות ממציאות שהקב“ה בעצמו מעיר את האדם. כל אחד שיתבונן בעצמו וישאל אחרים יראה
שיש קושייה שאנחנו לא יכולים להסביר: איך חזרנו בתשובה?

בנץ כל עמ“י רץ אחרי עמוד הענן למדבר

אדם היה באמצע איזה ריצה, להשיג מיליון דולר או להיות סגן ראש הממשלה וכן הלאה, שימו לב כשאדם מתעורר לתשובה הוא לא מפסיק לרוץ אלא הוא משנה את הכיוון ריצה שלו, פתאום האדם רץ לכולל או רץ לישיבה, איך זה קורה? באמת זה הקב“ה בעצמו שולח את האור הא-לוקי שלו אלינו – באותו רגע שמאיר בנו האור הא-לוקי הזה, באותו רגע אין שום קושיות, אין שום שאלות, אין שום מניעות, שום תאווה בעולם, שום רצון אחר – הכל מתבטל למציאות הזאת וזה היה ממש יציאת מצרים. ביציאת מצרים אף אחד לא אמר כלום פשוט בנץ החמה של ט“ו בניסן  עמוד הענן התחיל ללכת למדבר וכל עם ישראל רץ אחרי עמוד הענן וזה מה שקורה
לנו ברוך השם, מדי פעם בפעם אדם רואה את עמוד הענן ופשוט מתחיל לרוץ אחריו.

הבחינה של יציאת מצרים נעלמה מאתנו

השכינה לקחה אותנו בעצם אחריה אבל בשלב הזה ובמציאות הזאת אם נתבונן בעומק הדבר יש משהו עיקרי שחסר פה – חסר פה העבודה והבחירה שלנו – בשלב השני אין עבודה ובחירה שלנו כי כשמאיר אור א-לוקי לנשמה יהודית הנשמה היהודית תרוץ אחרי זה גם לקצה השני של העולם. עיקר תכלית בריאת העולם ומה שהקב“ה רוצה מאתנו בעיקר זה את העבודה לכן אומר הזוהר הקדוש ורבינו האר“י שבזמן יציאת מצרים בצאת הכוכבים של ט“ו בניסן האור הזה הסתלק ואז התחיל השלב השלישי שנקרא ימי העומר. בימי העומר האור הזה הסתלק ובשעה שהוא הסתלק כל הבחינה של יציאת מצרים נעלמה מאתנו אבל אומר רבינו האר“י הקדוש כלל גדול מאוד שאותו הוא מזכיר הרבה פעמים: אין שום אור שמאיר שמסתלק, שהוא מסתלק לגמרי, תמיד כל אור רוחני משאיר רשימו (רושם) במקום שבו
הוא האיר, במקרה הזה זה הנשמות שלנו בעצמן, האור של יציאת מצרים האיר
בנו ואחרי 24 שעות הוא הסתלק – ר‘ נתן כותב שעכשיו בפרטיות זה לא חייב
להיות יממה אחת, האור הזה מאיר לאדם וזה יכול להיות חצי שנה, שנה או חודשיים..

האור עצמו לא נשאר רק הרשימו נשאר

רק הקב“ה יודע כמה זמן האור הזה צריך להאיר לאדם – זה מאיר לנו וכשזה מאיר אדם לא שואל שום שאלות, הוא פשוט רץ. בד“כ אדם רץ כמה חודשים,
נכנס לישיבה או לכולל, אחרי כמה חודשים שהאור מסתלק אדם קם בבוקר מסתכל בראי ואומר: מאיפה יש לי פיאות וזקן, איך הגעתי למצב הזה בכלל שיש לי כיפה ופיאות,
מה אני עושה פה בכלל במקום הזה? אנחנו אומרים את
זה קצת בבדיחותא אבל פתאום אדם מתעורר למציאות חדשה לגמרי וזה נקרא השלב השלישי של יציאת מצרים וזה ימי ספירת העומר – מה העומק והפנימיות של
ימי העומר? אומר רבינו האר“י הקדוש שהאור של יציאת מצרים הסתלק מאתנו אבל כמו שאמרנו כל אור משאיר רשימו, נשאר בתוכנו הרשימו של יציאת מצרים, האור עצמו לא נשאר אבל הרשימו של יציאת מצרים נשאר בתוכנו

להרגיש את התענוג והאהבה

מה ההבדל הלכה למעשה בין יציאת מצרים לבין הרשימו של יציאת מצרים? כתוב בספרים הקדושים שבזמן שיש את האור של יציאת מצרים שעל זה נאמר בהגדה ’ועברתי בארץ מצרים, אני ולא מלאך, אני ולא שרף אני ולא שליח, אני השם‘ זה גילוי שכינה – בזמן הזה האדם מרגיש את האהבה ואת התענוג להיות עם הקב“ה – להרגיש את התענוג ואת האהבה להשם זה מבטל את כל מציאות העולם הזה, בשלב הזה אין תאוות ואין מידות רעות, המציאות
של העולם הזה מתבטלת אצל האדם בשלב הזה – זה בזמן הארה של יציאת מצרים..

אנחנו רק זוכרים שטוב להיות עם הקב“ה

-בזמן הרשימו אנחנו לא מרגישים את התענוג ואת אהבת השם כמו ביציאת
מצרים, מה כן יש לנו? אנחנו זוכרים שטוב לנו להיות עם הקב“ה, אנחנו לא מרגישים את הטוב אנחנו רק זוכרים שטוב להיות עם הקב“ה ולמעשה עיקר העבודה שלנו בעולם הזה זה בזמן הזה – ימי ספירת העומר הם שורשיים לכל השנה לכן לא רק בימי העומר יש לנו את העבודה הזאת אלא חייב להיות אחת לכמה זמן שתתחדש אצלנו העבודה של ימי העומר. אדם קיבל הארה רוחנית ואז הוא הרגיש את התענוג להיות עם הקב“ה ובימי העומר זה מסתלק אבל אנחנו לא שוכחים שטוב להיות עם הקב“ה, ואז היצה“ר שבזמן יציאת מצרים חשבנו שהוא התפטר כי כל אדם שנמצא ביציאת מצרים בטוח שכל הסיפור של היצה“ר זה משהו היסטורי, אני זוכר שפעם היה לי יצה“ר. באותו זמן אדם מרגיש כ“כ טוב להיות קרוב להקב“ה אז אין תאוות של העולם הזה ואין מידות רעות, אין כעס ואין גאווה, אין כלום, אבל אז היצר הרע חוזר..

נותן לנו את הכוח להתמודד כנגד היצה“ר

-היצה“ר חוזר לאדם עם שיטות חדשות. צריך לדעת שהיצה“ר הוא החסיד ברסלב הראשון, הוא לא מתייאש, הוא חוזר בחזרה עם כל התוקף שלו – פתאום אדם קם בבוקר והוא כעסן, בעל גאווה, הוא נופל לשיגעונות, הכל חוזר אליו, אבל צריך לדעת שזה  הזמן של העבודה – מה נותן לנו את הכוח לעמוד כנגדו? הרשימו של אור יציאת מצרים, שאנחנו זוכרים שטוב להיות עם הקב“ה – זה בעצם נותן לנו את הכוח להתמודד כנגד היצה“ר כי באמת בזמן הזה של ימי העומר יש מצבים שהיצה“ר כ“כ מתעצם כנגדנו שאם לא היה לנו כוח מצד הרשימו אז ח“ו היינו יכולים להתייאש
כי זה לא פשוט, היצה“ר לא מוותר לנו והוא בא במלחמות גדולות מאוד כנגדנו.
אם נתבונן עיקר הלב של המלחמה זה בשלוש בחינות, דבר ראשון כל המידות
הלא טובות מתעוררות בימי העומר. בזמן יציאת מצרים האדם בטוח שהוא
כבר יצא ממידת הכעס, רבינו אומר שבזמנים האלה אדם בכלל שוכח שיש כזה דבר..

קנאה, שנאה, הקפדה, גאווה ורצון לכבוד

בימי העומר פתאום הכל חוזר וכל המלחמה בעצם מתבטאת בשלוש בחינות: דבר ראשון זה מידות לא-טובות. דבר שני זה התאוות של העולם הזה והדבר השלישי זה האמונה. פתאום האמונה מתערערת: השם כן משגיח עליי או לא? השם כן רוצה אותי או לא? הבלבולים על האמונה זה קושיות שיש לנו על הקב“ה ועל הצדיקים. באמת יש בזה הרבה מאוד בחינות, אם נסתכל במידות
לא-טובות אז ברוך השם לא חסר, יש קנאה, שנאה, הקפדה, גאווה, רצונות של כבוד וכן הלאה. תאוות של העולם הזה? ברוך השם יש הרבה תאוות. בלבולים באמונה? יש הרבה בלבולים באמונה. כשאנחנו מסתכלים על העבודה אנחנו צריכים לעשות סדר בכל העבודה הזאת ואת זה למעשה חז“ל גילו לנו – המקור זה בזוהר הקדוש ואחר-כך זה מובא עוד הרבה בספרים הקדושים – הסדר של העבודה זה שבע הספירות, בכל יום בספירת העומר
יש איזה בחינה של ספירה אחרת שאנחנו מתקנים. בכלליות יש שבע ספירות כידוע: חסד, גבורה, תפארת,
נצח, הוד, יסוד, מלכות – כל אחת מהספירות האלה
כלולות מכל השבע, ז“א שיש שבע בחינות בכל ספירה וספירה, מה עומק כל העניין של הספירות הלכה למעשה?

מה בעצם העבודה שיש לנו?

עומק העניין זה שבכל ספירה יש בה סדר שלם של עבודה וכאשר אנחנו עושים את העבודה לפי סדר הספירות שזה שבע השבועות של ספירת העומר בזה אנחנו ממשיכים תיקון כללי על כל המידות, על כל התאוות ועל כל הבלבולים באמונה – ההתבוננות בעבודה שיוצאת הלכה למעשה מהספירות היא בעצם כוללת בתוכה את כל העבודה הרוחנית שלנו. הרבה ספרים גילו לנו והרחיבו לנו מה העבודה שלנו לפי הספירות כי זה עבודה שהיא כוללת את הכל. התורה נתנה לנו שבע שבועות שזה כנגד השבע מידות האלה, נתחיל להתבונן קצת בספירות מה העבודה שיש לנו וגם נזכור שימי העומר כלליים לכל החיים שלנו..

ספירת החסד זה התיקון של כל המידות

נתבונן בזה לפי הסדר, הספירה הראשונה זה ספירת החסד. כשאנחנו אומרים שיש עבודה בספירת החסד הכוונה שיש מידה רוחנית שגם מתגלית בתוכנו שאפשר לקחת את זה אל הלא-טוב ואפשר לקחת את זה אל הטוב ויש לנו עבודה של בירור איך אנחנו בעצם זוכים לעשות את העבודה ואת התיקון של מידת החסד. רואים שספירת החסד זה התיקון של כל המידות לכן רואים שאברהם אבינו שהוא השורש של כל נשמות ישראל לכן מידתו היא מידת החסד מכיוון שזה השורש של הכל. בפשטות שבדבר העבודה שלנו זה כמובן להשתדל לעשות חסד עם הזולת – הפשטות של הדברים זה שאנחנו משתדלים לעשות חסד עם הזולת זה פשט הדברים

כדי לקבל יותר היינו מוכנים לתת קצת…

מה העומק של מידת החסד? מובא בספרים הקדושים שהקב“ה ברא אותנו עם 2 כלים ושתי כוחות יסודיים מאוד בנפש, אחד זה הרצון והצורך שלנו לקבל ואחד זה הרצון והכוח שלנו לתת, לכל אדם יש רצון לקבל ויש רצון לתת – לפני שאדם מתבונן בעבודה של המידות ובעבודה הרוחנית אנחנו בעצם חיים עפ“י הטבע, איך שאנחנו גדלים ככה אנחנו גדלים, כשאנחנו הולכים עפ“י הטבע לעולם האדם נמצא במציאות שהוא רוצה לקבל – לפני שאנחנו מתחילים לעבוד את העבודה הרוחנית האדם רוצה לקבל, אם כל אחד יתבונן טוב בחייו עד שהוא הגיע לתורה, לצדיק ולעבודה הרוחנית למעשה היינו באיזשהו מהלך של חיפוש, חיפשנו בעולם הזה איך אנחנו מקבלים
הכי טוב והכי הרבה וכל המרבה לקבל הרי זה משובח, מה שאדם היה מוכן לתת זה מכיוון שיהודי הוא אדם חכם והוא יודע שיש דברים שכדי לקבל אותם צריך לתת, אם אני לא יהיה מוכן לתת או על כל פנים לשחק תפקיד שאני מוכן לתת אז אני לא יקבל, אז כדי לקבל יותר היינו מוכנים לתת קצת, ז“א זה משחק כזה, זה דיפלומטיה..

היום רודפים אחרי התאוות במסירות נפש

כביכול אדם מציג את עצמו שהוא בעל חסד, בעל נתינה וכל הלאה אבל באמת לאמיתה אם אדם לא הגיע למדרגה של העבודה הרוחנית האדם רק מחפש דרכים לקבל, אם זה בתאוות אם זה במידות, אם זה בכבוד, אם זה בגאווה, בתאוות אכילה, בתאווה הידועה (ניאוף), ממון וכל האלה, לא משנה מה. יש כמה צינורות של קבלה וכל המרבה לקבל הרי זה משובח, כל התרבות המערבית בעצם בנויה על מין מסר כזה, זה מולקולות באוויר, אם יש דבר שאתה יכול לקבל בכבוד בגאווה ובתאווה ואתה לא תקבל את זה אתה תיתן את הדין על זה, לכן אנחנו רואים שהיום רודפים אחרי התאוות במסירות נפש, ביראת שמיים, כי אדם מרגיש שאם יש איזה תאווה שהוא יכול לקבל והוא לא יקבל אותה אז יענישו אותו, אז רודפים במסירות נפש אחרי זה. העבודה שלנו זה להתעורר ולהתבונן שיש לנו עוד כוח בתוכנו, בטבע הכוח הזה נעלם בתוכנו אבל יש עוד כוח בתוכנו וזה כוח הנתינה לזולת ובאמת עיקר העבודה שלנו פה זה להמעיט ברצון לקבל ולהגביר ולגלות בתוכנו את הרצון של הנתינה..

אחד המצרכים הכי עיקריים

מכיוון שהיינו צריכים לעבור את גלות מצרים וגלות מצרים זה בעצם להעצים את הקבלה לכן קשה שלנו כי עכשיו יש לנו טבעים שאנחנו צריכים להתגבר עליהם אבל צריך לדעת שכל שורש האושר והשמחה של האדם זה כמה שאדם זוכה להיות בבחינת נותן, שם זה כל השורש של השמחה ושל האושר של האדם. היום אחד המצרכים הכי-הכי עיקריים בכדור הארץ זה שמחה ואושר – כולם מחפשים את זה, הולכים לפסיכיאטרים, לפסיכולוגים, יש כאלה שאומרים אולי זה נמצא בעשבים מסויים, בכדורים מסויימים, כל מיני הזיות, אולי שמה נמצא האושר והשמחה, נוסעים להודו..

ככל שאדם יותר נותן ככה הוא יותר שמח

-נוסעים לכל העולם אבל מה בעצם מחפשים? כולם מחפשים בעצם אושר ושמחה, כל התרבות המערבית אומרת: כמה שתקבל יותר תענוגים אתה תהיה יותר מאושר ושמח וצריך לדעת שזה עיקר-עיקר עלמא דשקרא, אין שקר יותר גדול מזה כי ככל שמתעצם באדם הרצון וההתמכרות לקבל האדם נהיה יותר עצוב ודכאוני, כל השמחה זה כשאדם מגלה בתוכו את הרצון לתת, ככל שאדם הוא יותר בבחינת נותן לזולת האדם יותר שמח – שורש העצבות זה הקבלה, שורש השמחה זה הנתינה, צריך לדעת שזה כלל גדול מאוד. לפני כמה שנים יהודי שהכרתי סבל ממה שהוא סבל אז הוא הלך לפסיכיאטר, הוא סבל הרבה מעצבות ודיכאון אז הפסיכיאטר
הציע לו ללכת לאיזשהו סוג של תאווה והוא אמר לו ששם הוא ימצא את האושר שלו..

לצאת מכל מצוקות העצבות והדיכאון:

אותו יהודי בא וסיפר לי את מה שאמר לו הפסיכיאטר, אמרתי לו: תראה איזה שוטה הפסיכיאטר הזה, הוא עכשיו הולך להטביע אותך עוד יותר בעצבות ובדיכאון, אז אתה תקבל איזשהו משהו לכמה שעות, אחרי זה יתעצם בתוכך הצורך והרצון לקבל, מחר בבוקר אתה תהיה מדוכא פי-שתיים מאתמול, אחרי כמה ימים אתה תלך לפסיכיאטר ותגיד: תראה, אני יותר עצוב ממה שהייתי בפעם הקודמת. אז הוא יגיד לך: אם כך אין ברירה, אתה במצב מאוד-מאוד בעייתי, אתה חייב לקבל כדורים נגד דיכאונות ואז מתחילים להלעיט את האדם בכדורים – עיקר היציאה מכל המצוקות של העצבות והדיכאון זה לחפש איך להיות נותן. באמת העבודה ביום-יום היא לחפש הזדמנויות קטנות, לא ללכת בגדול, לא להתחיל להפוך עולמות, הכוונה להתחיל לחפש דברים קטנים שאנחנו הופכים להיות נותנים ולא מקבלים. לדוגמא יושבים עם המשפחה או עם החברים ואוכלים, יש כאלה משפחות שיש להם מסורת קדמונית שבסוף הסעודה שותים תה, בד“כ כל בעל מכובד בפרט אם הוא תלמיד חכם הוא יודע שמלפני הבריאה כתוב שמי מכין את התה? מה זה לא הדבר
הכי פשוט בעולם? בוודאי שהאישה מכינה את התה, מבריאת העולם זה כתוב ככה..

אדרבה עיקר העבודה בדברים הקטנים

-אם נתבונן בעומק הדבר, מה אנחנו רוצים? לשבת על הכיסא ושיביאו לנו תה, אנחנו לא רוצים להיות נותנים פה אנחנו רוצים להיות מקבלים
פה, אדרבה עיקר העבודה בדברים הקטנים האלה זה
תמיד לחפש איך אנחנו זוכים להיות נותנים ולעבוד על הדברים הקטנים שבחיים שלנו, להיות נותנים ולא מקבלים, בכל הזדמנות. רבינו האר“י שואל שאלה על פרקי אבות, כתוב (פרק ד‘-ט“ו) ’הוי מקדים בשלום כל אדם‘ – אומר רבינו האר“י הקדוש שיש פה במשנה הדגשה, בד“כ אנחנו לא שמים לב לזה, המשנה אומרת הוי מקדים כל אדם, ז“א שיש עניין להיות הראשון שאומר שלום. אומר רבינו האר“י שעומק הדבר זה שכששני אנשים נפגשים, הראשון שאומר שלום הוא בבחינת נותן והמחזיר שלום הוא כבר בבחינת מקבל כי הוא אומר את השלום אחרי שהוא כבר מקבל שלום

’הוי מקדים בשלום כל אדם‘

מפה לומדים שאפילו לכאורה בדבר כ“כ פשוט שלא דורש פה עכשיו איזה מאמץ מיוחד, זה דבר פשוט מחיי היום-יום שלנו – אומר רבינו האר“י הקדוש שאפילו זה פועל תיקון גדול מאוד, עצם העובדה שאנחנו בבחינת הנותנים בלהגיד שלום ולא מהמקבלים – לכן אנחנו צריכים להרגיל את עצמנו בכל דבר בחיים שלנו להאיר בתוכנו את כוח הנתינה ולראות כמה שפחות אנחנו צריכים לקבל – אדם לא יכול להיות בבחינת אפס-קבלה, אתם תמיד צריך להיות מקבל, אולי אם היינו בבחינת משה רבינו היינו רק בבחינת נותן. אנחנו עדיין במציאות שאנחנו צריכים לקבל אבל צריך לחפש ולהשתדל מאוד איך לחזק בתוכנו את נק‘ הנתינה ולא את נק‘ הקבלה..

בבית ברזים מזהב, בחוץ צי של מכוניות

לפני ארבע שנים בערך ניגש אליי מישהו אחרי השיעור בת“א, ברוך בעל תשובה חסיד ברסלב והוא סיפר לי סיפור מאוד-מאוד קשה על דוד שלו, יהודי בן שבעים פלוס שעבר אסון מאוד גדול במשפחה שלו, הוא אחד האנשים הכי עשירים בת“א, ברזים מזהב וצי של מכוניות ליד הבית, אדם עשיר מאוד. הוא עבר אסון מאוד גדול ובאסון הזה עוד האשימו אותו שהוא אשם בזה. אותו יהודי שרגיל כל החיים שלו להיות שולט ומנהיג ותקיף וחכם והכל בעצם מונהג ומסודר אצלו וכל העולם נכנע ומתבטל להוד רוממותו, פתאום בגיל שבעים פלוס הוא קיבל מכה נוראית, הוא נכנס לדיכאון גדול. אחיין שלו בא אליי ואמר לי: דוד שלי מסוגר בבית והוא בעצם
חי בגיהנום – משם למדתי שיכול להיות שבגיהנום יש ברזים מזהב, זה עדיין גיהנום..

הרפואה שלך: כל ליל-שישי לחלק סלים

אז האחיין של אותו אדם עשיר שעד אותה מכה היה נגד הדת בא אליי ואמר לי: דוד שלי שואל מה יכול להוציא אותו מהדיכאון? הוא היה בדיכאון גדול מאוד כי הוא גרם למשהו מאוד כואב. אמרתי לו: תראה, דוד שלך הוא יהודי מאוד עשיר, אם הוא רוצה להתחיל לרפאות את עצמו הוא חייב לעשות דבר אחד, לעשות גמ“ח למשפחות עניות אבל לא לתת כסף לגמ“ח אלא הוא בעצמו ילך לקנות את המוצרים, הוא בעצמו יארוז, אפשר לעזור לו אבל שהוא יארוז את זה וכל ליל שישי הוא יסע בעצמו אל המשפחות האלה יקח את הסלים ויתן להם, אמרתי לו שאם הוא יעשה את זה כל ליל שישי זה יהיה הרפואה שלו. למה? כי הוא היה במצב כ“כ דכאוני ואם הוא יגלה בתוכנו את העניין של הנתינה וזה יהיה אצלו במסירות נפש במקום שבו הוא נמצא, זה יכול להתחיל לרפאות אותו, צריך לעשות עוד דברים אבל זה ההתחלה והבסיס של הרפואה שלו – זה המידה הראשונה וזה נקרא מידת החסד.

מה הכינוי של כזה אדם בעולם? פראייר

מידת החסד זה הספירה הראשונה ובעצם כל תיקון נפש האדם מתחיל מהנקודה הזאת וכמו שאמרנו זה לא ללכת בגדול על הנקודה הזאת אלא לחפש בדברים קטנים איפה אני יכול לוותר על הקבלה ולהיות נותן – היום אם אדם הוא זה שבד“כ נותן ועושה איך בעולם קוראים לזה? מה הכינוי שלו? פראייר. פראייר זה מלשון חופשי באנגלית (פרי-Free). שימו לב היצה“ר צועק לאדם: אם אתה יותר מדי נותן לזולת ואתה לא דואג לקבל פי-שתיים ממה שאתה מקבל אתה פראייר, תשימו לב בתוכן של הדבר קודם כל הוא טוען טענה אמיתית, האדם נהיה חופשי, ממי הוא נהיה חופשי? מהיצה“ר, רק שהוא אומר את זה בנימה של לעג ובוז כדי להחליש אותנו בנקודה הזאת, זה תרבות שלימה שאומרת לאדם: אם אתה תהיה נותן אתה בעצם מפסיד את החיים שלך – זה הנקודה הראשונה לעבוד על המידה הראשונה, להפוך את הקבלה לנתינה שזה בעצם מידת החסד – המידה השנייה שהיא כנגד מידת הגבורה או הגבורות זה בפשטות ’איזהו גיבור הכובש את יצרו‘ כמובן שמידת הגבורה זה לכבוש את היצר אבל נתבונן בעומק הדבר בפנימיות של עבודת הגבורה:

אדם שכועס יכול להחריב את העולם..!!

כל עניין היצה“ר זה בעצם לפרוץ את הגבולות של הרצונות של התאוות ושל המידות, ,פירוש הדבר שאם אדם יושב עכשיו ואוכל ארוחת צהריים רגילה, ארבעה שניצלים, היצה“ר זה לפרוץ את הגבולות ז“א אל תגיד לי איך לאכול, אני יאכל איך שאני רוצה במהירות שאני רוצה וערב פסח אז אני חייב לבער את הצלחת שלא יהיה בה פירור – מה פירוש הדבר? היצה“ר שבלב ושברצונות ובתאוות זה לפרוץ את כל הגבולות ואל תגיד לי מה לעשות – לעומת זה עבודת הגבורות שבנפש זה נקרא כוח ההתאפקות, פירוש הדבר שאני שולט על התאוות ולא התאוות שולטות עליי,
זה כוח נפשי. ז“א שאדם יושב מול הצלחת וצריך לאכול, אני אקבע איך לאכול
ולא הצלחת או השניצל יקבעו לי איך לאכול – כמה קשה זה כשיש רצונות
בלב, אפשר לראות את זה גם במידת הכעס, ברגע שמתעוררת בלב מידת הכעס
אז האדם באותו רגע יכול להחריב את כל העולם, הוא מאבד את השכל
לגמרי בהתעוררות מידת הכעס, שוב לשלוט על המידה ולא שהמידה תשלוט עלינו, הכוח בנפש לשלוט על המידות שבלב ועל התאוות שבלב זה נקרא כוח ההתאפקות.

יש מצב שהתאוות שולטות עליו לגמרי

גם בנקודה הזאת כל העניין של מצרים זה היה בדיוק פריצת כל הגבולות, להחליש את כוח ההתאפקות ולהמעיט אותו עד שיהיה בבחינת אפס, כל הקליפה והטומאה של מצרים זה היה כל המרבה בתאוות הרי זה משובח, ככל שאדם מתרגל לתאוות הוא מחליש מאוד בתוכו את כוח השליטה וכוח ההתאפקות עד שיש מצב ויש שלב שאדם איבד את הכוח לגמרי – התאוות שולטות עליו לגמרי והוא איבד את זה,
וזה מושג שהוא מאוד מקובל בימינו, כשאדם כבר איבד את כל כוח הגבורה וכוח ההתאפקות זה המושג שנקרא מכור. היום יש מכור לסמים, לאלכוהול, לאינטרנט. סיפר לי יהודי שהוא אחד המומחים בארץ בדבר הזה שהיום ההתמכרות לאינטרנט יותר גדולה מההתמכרות לסמים, אבל אם נתבונן התאווה, המקום הזה המציאות הזאת והתענוג שיש במקום הזה שולט על האדם לגמרי והאדם לא יכול להנהיג את עצמו במקום הזה – למעשה זה היסוד של ההתמכרות עבודת הגבורה זה להרגיל
את עצמנו לשלוט על התאוות ועל הרצונות שיש לנו בתוך הלב, זה יסוד מאוד גדול.

לגלות בנו כל פעם את כוח ההתאפקות

גם במידת הגבורות כמו במידת החסד צריך לדעת שאי אפשר להפוך את זה במאה שמונים מעלות, הלוואי והיינו יכולים בעבודה של חודש ימים לגלות בנו את כל כוח ההתאפקות ונהיה שולטים, הלוואי. אבל צריך לדעת שזה עבודה של חיים, זה עבודה של שנים כל פעם לגלות בתוכנו את כוח ההתאפקות – רבינו אמר גם מעט זה טוב – לפני 3 שנים בערך ניגש אליי ידיד שלי בן חמישים שהוא בעל תשובה ומגיל צעיר מאוד הוא רגיל לעשן כל יום בכל שעה עגולה סיגריה של גראס, זה קביעות ומסירות נפש, הוא אמר לי: תראה, אני רוצה להפסיק, אם אתה תגיד לי להפסיק אני יסכים איתך ברעיון אבל במעשה אני אומר לך מראש, אני לא יכול להפסיק, אני יותר מדי מחובר וקשור עם המקום הזה, יש עצה למצב הזה? אמרתי לו: כן, זה מה שרבינו אמר גם מעט זה טוב, מה הכוונה? הוא עכשיו קשור עם המקום הזה בקשירה כזאת ובהתמכרות כזאת שהוא לא יכול להפסיק את זה בבת אחת. אמרתי לו: חסר לך עכשיו בנפש את כוח ההתגברות על הדבר הזה, כוח ההתאפקות. הגבורה בנפש להתגבר על זה חסרה אז מה תעשה? תתחיל לאט-לאט.

מבטיח שתוך שנה+ אתה מרים 50 קילו

יש יהודי שהוא רוצה להרים חמישים קילו במשקולות אבל היום הוא בקושי מרים 10 קילו, הוא מגיע לחדר כושר ושואל את המדריך: מה אני יעשה? המדריך יגיד לו: חודש תרים רק 10 קילו, אחר-כך שלושה שבועות תרים 12 קילו וכן הלאה, אני מבטיח לך שתוך שנה ושלושה חודשים אתה מרים חמישים קילו – כמו שזה בשרירים הגשמיים בגוף ככה הנפש בעניין הזה מגבילה. אמרתי לו: אתה בשעה 6 בערב אתה מעשן ולא יעזור שום דבר, להגיד לך לא לעשן אני יודע שאי אפשר אבל אתה יכול לחכות 10 דקות? אמר לי: כן. אמרתי לו: תתאפק 10 דקות ותדע לך שהעשר דקות האלה שהמתנת, שרצית לעשן ולא עישנת התחילו לעורר בתוכך את כוח ההתגברות וכוח ההתאפקות – כך כל פעם תבדוק כמה זמן אתה יכול להתאפק – זה מה שרבינו אמר מעט זה גם טוב, אנחנו צריכים להתחיל להרגיל את עצמנו למידת ההתאפקות.

הפוסט ימי העומר אצל כל אחד ואחד בפרטיות הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

בתורה ע“ד בליקו“מ חלק שני רבינו אומר: ’כי בתחלה היו כל ההתחלות מפסח, ועל כן כל המצוות הם זכר ליציאת מצרים. ועכשו…(ולא סיים)‘. מוסיף על זה ר‘ נתן ואומר ’ועכשו כל ההתחלות מפורים‘ – ר‘ נתן כותב בהרבה תורות מה היתה כוונת רבינו כשהוא אמר את זה. נתבונן קצת בנקודה הזאת קודם כל לראות מה זה פסח ומה זה פורים: אנחנו יודעים שכל חג זה זכר לאיזה מאורע היסטורי שהיה ואותו מאורע קבע איזשהו סדר ותיקון בכל עולמות ואומר רבינו האר“י הקדוש שכל שנה חוזר אותו סדר להיות כמו שהוא היה בזמן המאורע..

העולמות הרוחניים העליונים

מסביר רבינו האר“י הקדוש שיש מאורעות שהיו שכנגד זה נעשה תיקון למעלה בכל העולמות הרוחניים העליונים, אצילות, בריאה ועשייה והתיקון הרוחני הזה חוזר בכל פעם כל שנה באותו תאריך וזה עושה את החג. למעשה החג נקבע עפ“י סדר המאורעות העליונים שנעשו. כשמגיע פסח זה לא משהו שרירותי שבט“ו בניסן אנחנו עושים את ליל הסדר אלא באמת כל העולמות עושים עכשיו ליל הסדר, ז“א שיש סדר שלם של תיקון. רבינו אומר שפעם היו כל התתחלות מפסח ועכשיו מפורים – מה העניין של פסח ומה זה העניין של פורים? הגמרא במסכת מגילה אומרת שצריך להסמיך גאולה לגאולה, הכוונה להסמיך את גאולת פורים לגאולת פסח. למעשה לעמ“י בכלליות היו 2 גאולות, גאולת פסח ויציאת מצרים, עמ“י נולד כעם של עבדים והיה את כל הנס של יציאת מצרים, והגאולה הכללית השנייה היתה בפורים מכיוון שפורים היה 957 שנים אחרי יציאת מצרים. אחרי שעמ“י כבר הגיע לא“י ובנה את בית המקדש הראשון, ואחרי שהוא נחרב ועמ“י יצאו לגלות בבל, לפני בית המקדש השני היה את כל סיפור המגילה, את המן תלו 3 שנים לפני שהתחילו לבנות את בית המקדש השני ואז היתה גאולה נוספת לעמ“י, הם עלו לא“י ובנו את ביהמ“ק השני ..

נקבע סדר אחר של התקרבות להשם

אז התחילה תקופה חדשה בתולדות עמ“י שנקראת ’תקופת בית המקדש השני‘ ששונה במהותה ממה שהיה קודם לכן. רבינו אומר שבהתחלה כל ההתחלות היו מפסח ועכשיו מפורים – מסביר ר‘ נתן בעומק הדבר שיציאת מצרים יצרה מציאות של קשר ושל התחברות של עמ“י בכלליות ובפרטיות עם הקב“ה והקב“ה רצה
והיה חפץ שזה יהיה סדר התיקון וההתקרבות של עמ“י אליו ועכשיו עמ“י לא יכל לעמוד בזה (כמו שנראה בהמשך) לכן היה את כל עניין חורבן בית המקדש
הראשון, כל גלות בבל וכל סיפור המגילה ואז נקבע סדר אחר של התקרבות להקב“ה..

התיקון של פסח..

רבינו אומר פעם היו כל ההתחלות מפסח, הכוונה שכל סדר ההתקרבות שלנו אל הקב“ה היה צריך להיות כמו ביציאת מצרים, בהתחלה כל סדר ההתקרבות שלנו להקב“ה
היה צריך להיות כמו בזמן יציאת מצרים אבל אנחנו לא הצלחנו לעמוד בזה לכן
נקבע סדר חדש וזה פורים, הכוונה שצריך להתחיל עם סדר ותיקון פורים ובעזרת השם להגיע לפסח. הקב“ה לא ויתר על התיקון של פסח, מסביר ר‘ נתן שהכוונה שעכשיו צריך להתחיל מסדר ותיקון של פורים, ואחר כך צריך ללכת בדרך של פסח, צריך להבין מהם כוונת הדברים:

יש להם תפילות שירים ניגונים

פסח בשורשו גילה עבודה יותר גבוה לעם ישראל בכלל ולכל אחד מאתנו באופן פרטי מאשר פורים. פורים זה היה ירידה בדרגה, הכוונה ירידה בדרישה של הקב“ה מאתנו.
הקדוש ברוך הוא שלח אותנו לעולם הזה כי הוא חפץ בעבודה שבאה מתוך הסתרה ומתוך הניסיון והקושי. המלאכים עובדים את הקדוש ברוך הוא ויש להם
תפילות, שירים, ניגונים, ייחודים ויש להם קדושות שהם אומרים – את כל זה יש אצל המלאכים וכתוב בספרים הקדושים שהם אש, קוראים להם ’שרפים‘ כי הם
נשרפים מרוב הקדושה שלהם. בעולם הזה הרבה פעמים אנחנו מגיעים לתפילה, לוקחים את הסידור וברוך השם שאנחנו מצליחים להגיד את המילים, הרבה פעמים זה
סדר התפילה שלנו, פשוט לקרוא. במציאות שלנו קשה
לנו מאוד להתחבר ולהתקשר עם הקב“ה, הזכרנו הרבה פעמים שזה כל המושג שנקרא בריאת העולם.
עולם זה העלמה, הקב“ה ברא העלמה והסתרה והוא עשה את זה כי הוא חפץ בעבודת העולמות התחתונים והנמוכים…

יש לו קשיים גדולים מאוד..!

מישהו הביא לי את הספר ’אורות התשובה‘ של הרב קוק הראשון, ושם יש לו
יסודות נפלאים מאוד בענייני התשובה, הוא אומר שם: ויש מי שרוצה
לחזור בתשובה ויש לו מניעות עצומות מאוד כי אין טבעיו ותאוותיו
ומידותיו מאפשרות לו לחזור בתשובה, ואף על פי כן הוא אוחז ברעיון התשובה,
הכוונה שהוא לא עוזב את הרצונות ואת המחשבות על התשובה, ויתברר
לעתיד לבוא שבמקום שבעל תשובה שיש לו קשיים גדולים מאוד
לחזור בתשובה ולא עזב את דרך התשובה, במקום שהוא עומד צדיק
לא יכול לעמוד, כי הבעל תשובה נקרא לידו צדיק, ואין לשער
את גודל ההשגות שהוא יזכה לעתיד לבוא בגלל גודל הקשיים שהיו לו עכשיו..

שולפים סכינים וחרבות ומתחילים מלחמה

כל ההשתדלות והעבודה שלנו במקום שבו אנחנו נמצאים עם כל ההסתרה זה לבקוע את המסכים שנמצאים ביננו לבין הקב“ה כדי להתחבר עם הקב“ה וכל העבודה של הסטרא אחרא זה למנוע את זה מאתנו וזה כל המלחמות, כשהם רואים יהודי שרוצה להתחבר עם הקב“ה הם שולפים סכינים וחרבות ומתחילים להילחם כנגדו – יש
כמה דרכים להתקרב להקב“ה אלא שמצד עצמנו אין לנו מושג איך להתקרב להקב“ה. אדם מעצמו לא יכול לדעת איך מתקרבים להקב“ה אז עפ“י מה אנחנו הולכים ומקיימים? התורה והצדיקים מגלים לנו את העצות ואת הדרכים להתקרב להקב“ה וצריך לדעת פה כלל גדול מאוד: אין שכלו של האדם יודע באמת איך להתקרב להקב“ה, מי שרוצה חייב ללכת לתורה ולצדיקים שמפרשים לנו את התורה והם
יתנו לנו את העצות, כי אנחנו מצד עצמנו לא יכולים לדעת איך להתקרב להקב“ה..

את הדרך של פסח ואת הדרך של פורים

יש כמה וכמה דרכים איך להתקרב להקב“ה אבל בכלליות יש את הדרך של פסח ויש את הדרך של פורים וזה מה שרבינו אומר, בהתחלה הקב“ה נתן לנו את הדרך של פסח והוא ראה בחורבן בית המקדש הראשון שאנחנו לא יכולים ללכת בדרך של פסח אז הוא נתן לנו גם את הדרך של פורים, זה הכוונה פעם כל ההתחלות היו מפסח ועכשיו מפורים. הדרך של פסח זה נקרא שאדם לומד להקשיב לעצמו, לרחשי-ליבו.
צריך לדעת שמה שאדם חושב ומרגיש זה לא מקרה. לפני שמגיעים לתורה, לאמונה ולדרך של צדיקים אנשים לא מתבוננים מאיפה הם חושבים ומרגישים, באה התורה ומגלה לנו שהמחשבות שעוברות באדם וההרגשות
שאדם מרגיש בתוך ליבו – זה השפה שהקב“ה מדבר איתנו

ארבעים שנה לימוד במדבר

הקב“ה מדבר איתנו דרך הפנימיות שלנו – הדרך של פסח זה דרך של התקרבות להקב“ה שנקראת הדרך הפנימית לכן גם משה רבינו שהוא בחינת הצדיק של הפנימיות, הוא לימד את עמ“י 40 שנה במדבר. מדבר זה מלשון מדבר, שצריך לדבר עם הקב“ה, לעשות התבודדות בשדות, במדבריות ובכל מקום שאדם נמצא לבד. הדרך של יציאת מצרים שזאת הדרך שהקב“ה רצה שנתקרב אליו זה הדרך של התמימות והפשיטות שאדם לומד להקשיב לעצמו, כמובן בדרך התורה ובהתייעצות עם צדיקים, לאט-לאט אדם מתחיל לזהות, להבחין ולגלות בתוכו בעצם מסרים שהקב“ה מוסר לנו, אפשר לראות את זה בפשטות, הקב“ה מדבר איתנו בשפת הנפש – הרגשות הלב שלנו זה מסרים שהקב“ה מוסר לנו, הדרך שהקב“ה הכי רוצה שכל יהודי יתקרב אליו זה הדרך שאדם ילמד להבין את המחשבות
שלו ויותר מזה להקשיב לרגשות הלב שלו ולפי זה הוא ידע איך להתקרב להקב“ה…

לפני זה לא היה צריך תפילות מסודרות

יש כזאת דרך שנקראת דרך התמימות והפשיטות וזה דרך המדבר. ביציאת מצרים עמ“י זכה להתגלויות כאלה גדולות והוא זכה שהיה לו את המנהיג הכי גדול, משה רבינו, שנתן לנו את התורה, והיו נביאים שראו מה שראו – כל זה היה כדי להביא את עמ“י לדרך הזאת שכל יהודי ויהודי יוכל להקשיב לעצמו ודרך זה להתקרב להקב“ה, לכן אנחנו רואים שעד שעמ“י לא בנה את בית המקדש השני  לא היו תפילות מסודרות, לא היה תפילת 18, שחרית, מנחה וערבית אלא אנשי כנסת הגדולה תיקנו את זה אח“כ. אומר הרמב“ם שלפני שאנשי כנסת הגדולה תיקנו את התפילה לא היה צריך שיהיה תפילות מסודרות, הקב“ה לא רצה שנתפלל מתוך סידורים. סידורים זה מלשון סדר שהכל כבר מסודר, הקב“ה רצה שנבוא ונדבר איתו ממה שאנחנו מרגישים לפי המקום שבו אנחנו נמצאים ובדורות האלה היתה כזאת הנהגה שהיתה דרך פתוחה להתחבר התחברות של הלב עם הקב“ה וזה נקרא עבודת הלב…

הרבה תפילה והתבודדות כדי לברר פה

עבודת הלב זה עבודה פנימית וכל אחד היה מרגיש שהוא כביכול עושה דו-שיח שלם עם הקב“ה. בוודאי שללכת בדרך העבודה הזאת זה התכלית הכי רצויה אצל הקב“ה. הקב“ה נתן לנו תרי“ג מצוות וצדיקים שיכוונו וידריכו אותנו אבל בדורות ההם, כל הכוונה היתה להביא את האדם לעבודה הפנימית והפרטית שלו שתתחבר ותתקשר עם הקב“ה לפני הנפש והפנימיות שלו, אבל זה דורש הרבה מאוד מהאדם. הלשם שבו ואחלמה כותב שהדרך הזאת של פסח שזה הדרך של הפנימיות, דורשת הרבה מאוד מאמץ ואמת מהאדם מכיוון שברגע שאדם נכנס לעבודה הפנימית
 אז היצר הרע מנסה הרבה להכשיל אותו ואדם צריך לעשות הרבה תפילה
והרבה התבודדות כדי לברר פה את נקודת האמת ובעיקר אדם צריך רצון פנימי להגיע להתחברות אמתית של קשר של אהבה עם הקב“ה בדרך הזאת, ובעומק
הדבר כל זה היה החטא של אנשי בית המקדש הראשון, הם לא עבדו את עבודת הלב.

אנחנו צריכים תמיד לרצות להגיע לפסח

אם אדם יהודי לא מחפש את הנקודה של עבודת הלב, להתחבר עם הלב שלו להקב“ה הוא יכול להגיע לעבירות הכי חמורות. כשנחרב בית המקדש הראשן והקב“ה ראה שעמ“י לא יכול לעמוד בעבודה הפנימית, מפורים נעשתה דרך אחרת שזה נקרא הדרך החיצונית. בדרך החיצונית יש סדר של תורה, של תפילה ושל מצוות, גם אם אתה מרגיש וגם אם אתה לא מרגיש תעשה את זה, אתה חייב עכשיו לשמור על הסדרים ועל התקנות שאנשי כנסת הגדולה לנו תיקנו שזה היה מיד אחרי פורים. ברגע שאנחנו נשמור על הסדרים של אנשי כנסת הגדולה והכל יהיה מסודר, זה ישמור עלינו מפני היצר הרע ואנחנו לא ניפול – זה מה שאומר רבינו שבהתחלה הקב“ה רצה את העבודה הפנימית אבל הוא ראה שאף אחד לא יכול לעמוד בזה אז הוא נתן לנו את הדרך של פורים: יש סדר שלם לכל היום, אתה תקיים את הסדר הזה והסדר הזה בעצמו ישמור עלייך – זה הכוונה שעכשיו ההתחלה צריכה להיות מפורים אבל אומר ר‘ נתן שאנחנו תמיד צריכים לרצות להגיע לפסח, הכוונה שאנחנו צריכים להגיע למדרגה של
יציאת מצרים וזה כל העניין של הדור שלנו ושל צדיק האמת

זה מכניס יותר לעבודת הלב

רבינו מלמד אותנו ונותן לנו כלים ומדריך אותנו איך לזכות להגיע לנקודה הפנימית – 2 הנקודות היסודיות שרבינו מלמד אותנו זה ההתקשרות עם הצדיק וההתבודדות – ברגע שאנחנו מקיימים את 2 העצות האלה, זה מוביל אותנו ומכניס אותנו יותר ויותר לעבודת הלב, לכן אנחנו רואים הרבה פעמים שבדור שלנו יש קשיים מאוד-מאוד גדולים  לשמור את פשט התורה, בדור שלנו זה פלא, לאנשים יש הרבה יראת-שמיים והרבה רצונות וכיסופים לעשות את רצון הקב“ה והרבה פעמים הם גם מוסרים את
הנפש והרבה פעמים הם מתוסכלים למה הם לא זוכים לעשות את מה שאנחנו
רוצים לעשות. אם היינו יכולים לעשות את כל מה שאנחנו רוצים אז היום שמונים אחוז מהדור שלנו היו צדיקים כמו תנאים, מצד הרצונות אנחנו רוצים הכי הרבה..

כיסופים מאוד גדולים לעבוד את הקב“ה

רואים שכמה שאדם זוכה לעבוד את הקב“ה תמיד הוא מתוסכל למה הוא לא יכול לעשות יותר – יש כיסופים מאוד גדולים לעבוד את הקב“ה – צריך לדעת שהמניעות שאנחנו מרגישים זה הדרך שאנחנו הולכים מפורים לפסח, הכוונה מהמדרגה של העבודה החיצונית למדרגה של העבודה הפנימית הקב“ה רוצה את הלב שלנו, הוא רוצה שנשתוקק ונחפש את הדרכים איך מתחברים אליו בעבודת הלב, הכוונה באיזה עצות ובאיזה דרכים אנחנו ממשיכים את ההארה שלו לתוך הלב שלנו, כי הדור הזה נקרא דורו של משיח בן-דוד, כי זה הכל בא מכוחו של בן-דוד, מכוחו של דוד המלך..

דוד המלך היה שומע את ניגוני ליבו..

כל עניינו של דוד המלך מוטבע בתוכו. כמו שאבא מעביר לבנו את התכונות בפנימיות שלו כך גם המשיח נקרא בן-דוד מצד עבודת דוד המלך. אומר ר‘ צדוק הכהן מלובלין שדוד המלך היה עובד את הקב“ה לא ע התורה אלא על-פי שורשי-התורה, הכוונה עפ“י הרגשות ליבו. דוד המלך היה כל-כך ברצונות וכיסופים להקב“ה שהוא היה שומע את ניגוני הלב שלו וזה סוד הניגונים שלו. את דוד המלך אנחנו מכירים מגיל עשרים ושמונה, כאשר שמואל בא למשוח אותו, אבל מה היה קודם? לא כתוב ב
ספר שמואל אבל כתוב במדרשים שדוד המלך היה רועה ובדרך כלל זה לא
היה בחברת בני-אדם כי המשפחה שלו ביזתה אותו, חשבו שהוא ממזר וכן הלאה
לכן היו שולחים אותו להרים הרחוקים אז רוב הזמן הוא היה לבד וכל העשרים ושמונה שנים הראשונות שלו זה היה דרך של תפילה, התבודדות והתחברות עם הקב“ה

ביזיונות ממש עד השנים האחרונות לחייו

לדוד המלך לא היו חברים, אבא שלו ואחים שלו לא רצו להכיר אותו – אנחנו לא משיגים את דוד המלך מכיוון שכפי כמה שאדם זוכה להרגיש את הקב“ה בתוך הלב אז העולם הזה זה הטעות הכי גדולה מכיוון שאדם שעובד עפ“י הלב בעולם הזה הוא נראה הכי שבור והכי מרוסק, אף אחד לא מבין אותו בכלל – כדי להתחבר בפנימיות עם הקב“ה זה דרך שונה מאוד מהדרך של החיצוניות, זה עניין אחר לגמרי, הקב“ה מנהיג אותו לפי הבחינה של עבודת הלב וזה דרך שונה מאוד מהדרך של החיצוניות. דוד המלך היה האדם עם הכי הרבה ירידות והכי הרבה התרסקויות בעולם ואפילו עד היום האחרון לא עזבו אותו במנוחה, דוד המלך נפטר בגיל 70 ובגיל 67 היה מרד אבשלום, הוא עבר ממש עד השנים האחרונות של חייו בזיונות ורדיפות וכל זה כדי להביא
אותו יותר ויותר בפנימיות של התחברות פנימית עם הקב“ה. הדרך של יציאת מצרים שזה פסח זה דרך שלימה.

התחברות פנימית עם הלב

בד“כ כשאנחנו מתחילים להתקרב לצדיק אז הצדיק מכניס אותנו לדרך הזאת. רבינו אומר שכל העניין של פורים זה ההכנה לפסח, פורים מטהר אותנו לפסח לכן באה פרשת פרה שזה הטהרה מטומאת מת. טומאת הלב זה המסכים על הלב, גם כשאנחנו עובדים את הקדוש ברוך הוא ומדקדקים במצוות, אם אנחנו לא עובדים אותו על-פי ההתחברות הפנימית עם הלב זה נקרא פורים. לפי בחינת העבודה של פורים אתה נקרא צדיק, לפי עבודת פסח בכלל לא התחלת לעבוד את השם מכיוון שהבחינה שהקדוש ברוך הוא
רוצה זה ההתחברות הפנימית וזוהי דרך שלימה.
מדוד המלך אנחנו יכולים לראות הרבה כללים והרבה תנאים איך הדרך הזאת של העבודה הפנימית נעשית ואחד הדברים זה מה שרבינו אמר שבדרך הזאת אין לאדם הרבה כבוד בעולם הזה – מי שמחפש כבוד שידע שאין כבוד בדרך הזאת וגם הרבה פעמים הולך לאדם שלא כסדר, פעם הוא מצליח ופעם
הוא נכשל – יש מסכים על הלב ואדם לא מרגיש את הקב“ה, הקדוש ברוך הוא
רוצה לעזור לו להוריד את המסכים וזה על-ידי שאדם מקבל צרורות של ביזיונות..

הביזיונות גורמים ללב האדם להישבר..

ברגע שמתחילים לבזות את האדם הביזיונות גורמים ללב האדם להישבר, וזה גורם לו לשבירת הלב, עכשיו כשנשבר לו הלב אפשר לקרב אותו יותר להקב“ה, ולא רק זה אלא כתוב בספרים הקדושים שבדרך הזאת הקב“ה יכול להפיל את האדם לתוך עוונות בלבד שיהיה לו לב-שבור. אנחנו לא מבינים את הדרך הזאת מכיוון שהקב“ה מוביל את האדם לפי כללים ושכל שאנחנו לא מבינים כי כל הדרך הזאת זה לשבור את המסכים שיש על הלב של האדם ועל זה אומר הזוהר הקדוש ’רחמנא ליבא בעי‘ – הקב“ה רוצה את הלב והוא יודע מה שובר את המסכים שיש על הלב של האדם..

רוצה לעבוד אותך כמו הצדיק הכי גדול

יכול להיות שאדם למד חודש תורה והוא במוחין דגדלות אז הקב“ה יודע שכדי לשבור לו את המסכים הוא צריך להסתובב שבועיים ברחובות באיזה תוהו-ובוהו וזה ישבור לו את המסכים שיש לו על הלב – אין השגה בדבר הזה לכן אומר ר‘ צדוק שאדם שמונהג בדרך הזאת צריך כל הזמן להקשיב לרחשי-ליבו כי הקב“ה מדבר איתו דרך רחשי-ליבו. באמת בהתחלה אנו באים מעבודה חיצונית וזה חייב להיות כך. מצד ההשתדלות אנחנו צריכים לעשות השתדלות לעשות את הסדרים כמו שהתורה וחז“ל קבעו לנו, זה ההשתדלות שלנו, אבל אם אדם רואה שפתאום זמן מסויים מכניסים אותו לתוך מערבולות והוא בכלל לא יודע מתי בוקר ומתי צהריים מרוב כל מה שעובר עליו, על כל פנים שאדם לא יתבלבל מזה. אנחנו צריכים לגלות את דעתנו ולהגיד להקב“ה: אבא אני רוצה לעבוד אותך כמו הצדיק הכי גדול – ואז מה שעובר על האדם שלא יתבלבל. אומר רבינו בשיחות הר“ן אות ג‘: ’ואפילו כשנופלים מאד חס ושלום וכל אחד נפל למקום שנפל רחמנא לצלן, אף על פי כן אסור לייאש עצמו…

לגדולתו אין חקר, אפשר לחזור אליו בנקל

ממשיך רבינו ואומר: כי תשובה גבוה למעלה מן התורה, על כן אין שום ייאוש בעולם, כי אם יזכה יהיו נעשין מעוונותיו עניין אחר לגמרי, וכמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (יומא נו:): שנתהפכין העוונות לזכויות, ויש בעניין זה סתרי נסתרות‘ ממשיך רבינו ואומר ’רק הכלל שמכל הנפילות והירידות שבעולם רחמנא לצלן יכולים לחזור אליו יתברך בנקל כי לגדולתו אין חקר. והעיקר שהכל תלוי בו, שלא יהיה מייאש עצמו מלצעוק אל השם ולהתחנן ולהתפלל אליו יתברך תמיד‘ – לא משנה מה עבר, עובר ויעבור על האדם, על כל פנים שאדם לא יעזוב את הדרך של הצעקה וההתחברות עם הקב“ה

נמצא פה בשיא המערבולות

שאדם יגיד להקב“ה: אני אותך לא עוזב, אני נמצא פה בשיא המערבולת, שיא ההסתרה ושיא הבלבול ואני לא מבין כלום, אני לא יודע איפה צד ימין ואיפה צד שמאל, אבל אני רוצה אותך, אני רוצה להתקרב אלייך – רבינו אומר בשיחות הר“ן שיש בדבר הזה סתרי נסתרות ועוונות נתהפכין ברגע אחד להיות זכויות כי ברגע שאדם קובע בליבו ובדעתו שיהיה מה שלא יהיה, לא משנה איפה
אני אהיה ומה יהיה איתי, אני יודע דבר אחד: אין לי
שום רצון אחר חוץ מלהתקרב להקב“ה מכיוון שהכל
זה שקר. לפעמים אני מתבלבל מהשקר לעשר דקות
אבל הייתי מבולבל, באמת אני רוצה אותך. רבינו אומר שהעיקר זה לא לעזוב את הרצון הפנימי שלנו להתחבר עם הקב“ה. כפי כמה שהרצון הפנימי להתחבר עם הקב“ה קבוע וחזק בליבו של האדם זה נקרא הדרך של יציאת מצרים של המדבר ושל פסח.

האם זאת היא דרך חדשה או דרך ישנה?

עמ“י הלך 40 שנה במדבר, זה ללכת בתוך הדרך של הדיבורים. אומר פרי הארץ שהקב“ה אמר: אם אני אכניס אותם ישר לארץ אז כל אחד ישב תחת גפנו ותחת תאנתו ויתחיל להיות סדר, הכל יהיה מסודר אצלם ויהיה להם טוב, הם ילמדו תורה ויהיה להם יישוב הדעת אבל אני רוצה את התפילות ואת הצעקות שלהם. את אותם צעקות שהם צעקו אליי במצרים כשהמצרים הרביצו להם, אני רוצה שהם יקנו את זה בשלמות הלב, שגם אם הם יהיו איש תחת גפנו ותחת תאנתו, גם אז שלא יעזבו את הצעקות האלה. אומר פרי הארץ שהקב“ה אמר: אם עמ“י יכנסו עכשיו לא“י הם ישכחו את הדרך הזאת של העבודה הפנימית לכן אני אוליך אותם 40 שנה במדבר, שכל אחד יעשה כל יום שעתיים התבודדות במדבר – תיקון המדבר זה סוד המדבר (מלשון דיבור). צריך לדעת שהדרך הזאת זה דרך חדשה לגמרי, זה מה שרבינו
אמר אני מוליך אתכם בדרך חדשה שהיא ישנה. אם זאת חדשה אז למה היא ישנה?

לפעמים זה נראה שזה ההפך מהתורה

האם יש פה סתירה בדברי רבינו? אלא זאת דרך חדשה שתוביל אותנו לאותם מקומות שהצדיקים בדורות הקודמים הגיעו שזה ההתחברות השלמה עם הקדוש ברוך הוא. צריך לדעת שבדרך הזאת אנחנו כמעט ולא מבינים כלום ואין לנו
הבנה בדבר הזה לכן אנחנו לא מבינים מה קורה אתנו היום. הרבה פעמים בדור
שלנו יש הרבה קושיות עם כל מה שעובר עלינו ולכאורה לפעמים זה נראה
שאנחנו נמצאים במצבים שהם היפך התורה – כל יהודי יודע את דרך התורה וגם
מי ששכח נזכר בזה מהר מכיוון שהנשמה שלו יודעת – ברוך השם אנחנו יודעים
את דרכי התורה, פתאום כשמתקרבים לרבינו רואים דרך חדשה לגמרי – צריך לדעת שזה הכוונה שרבינו אמר אני מוליך אתכם בדרך חדשה שהיא ישנה, כי זאת דרך חדשה שתוביל אותנו לאותו מקום של הצדיקים של פעם רק בדרכים חדשות לגמרי

רשב“י, האר“י הקדוש, הבעש“ט ורבינו

רבינו אומר שהעיקר זה לא לעזוב את הרצונות ואת הצעקה, אם אדם ח“ו נפל לבחינות לא טובות, רבינו אומר: אל תתפעל מזה. בוודאי שאנחנו עושים את כל ההשתדלות להיות ’סור מרע‘ ולא ליפול למקומות לא טובים אבל אם קרה
שנפלנו רבינו אומר: תעשה מחאה ותגלה את הרצונות הטובים שלך ותמשיך הלאה – הרבה פעמים יש קושיות גדולות על כל זה, איך רבינו אמר כאלה דברים?? לכאורה זה נראה שזה נגד כל מה שלמדנו בתורה, אבל צריך לדעת שיש בזה כלל מאוד גדול: יש מדרש שאומר שמשיח צדקנו ישב אתנו וילמד אותנו איך להתקרב להקב“ה, הוא יתן לנו דרכים, עצות ודברי-תורה איך להתקרב להקב“ה – אומר
רבי נתן שאצל רבינו יש כבר את הדרכים האלו – כל מה שאנחנו רואים ולא מבינים איך רבינו אומר כאלה עצות זה כבר נמשך מהתורה של המשיח. האור של
משיח כבר התגלה בעולם, זה התחיל מר‘ שמעון בר יוחאי, האר“י הבעש“ט ורבינו..

נראה קטן, לא מכבדים ומעריכים אותו

החידוש של רבינו זה שהוא הוריד את כל התורות ואת כל הסודות והפנימיות של התורה להלכה למעשה לכל יהודי במקום שבו הוא נמצא וזהו החידוש הגדול של רבינו. כידוע מידת משיח בן-יוסף זה תיקון מידת היסוד, הכוונה שיש לו גבורות גדולות מאוד בקדושה, אז כשהוא רוצה הוא מוסר את הנפש ויש לו את הכוחות למסור את הנפש – בספר ישעיה כתוב ’והקטן יהיה לאלף‘ – הקטן זה דוד המלך, היום משיח בן-דוד נראה קטן, לא מכבדים אותו ולא מעריכים אותו כי אף אחד לא משיג בו. הסוד של משיח בן-דוד יותר גדול מהסוד של משיח בן-יוסף, לעתיד לבוא יתגלה שהוא הסוד של הפלא העליון, פלא זה אותיות אלף. עכשיו יש הנהגה של משיח בן-יוסף ויש את ההשגה של האלף שזה הפלא העליון שזה משיח בן-דוד.

….משיח בן דוד זה בחינה אחרת לגמרי

 כל הדורות היו בעיקר מונהגים ע“י בחינת היסוד שזה משיח בן-יוסף. ההנהגה בדרך הזאת של משיח בן-יוסף זה שלאדם יש כוח בנפש לעשות מסירות נפש לקיים את המצוות ואת התורה וזה היה הניסיון של כל הדורות אבל הגאולה השלימה הרי תהיה ע“י משיח בן דוד ומשיח בן-דוד זה כבר בחינה אחרת לגמרי. משיח בן-דוד זה אמונה שלימה והתבטלות שלימה להקב“ה, הכוונה לדעת שאין עוד מלבדו יתברך..

שיש לו אזיקים על הידיים ועל הרגליים

היום אין כבוד לעבודה הזאת של משיח בן-דוד אלא הכבוד הוא למעלת היסוד (משיח בן-יוסף) כי היום אי אפשר להשיג את המעלה של העבודה של משיח בן-דוד שזה סוד האלף. כל הדורות היו מונהגים ע“י יסוד משיח בן-יוסף אבל הגאולה השלימה תהיה ע“י משיח בן-דוד אז לפני הגאולה אנחנו צריכים לבוא למידה שלו שזה אמונה שלימה וביטול שלם להקב“ה וזה הבלבול הגדול שקורה, כי מצד אחד אנחנו מתחזקים ורוצים ללכת בדרך של יוסף ושל משיח בן-יוסף: אני רוצה להתקרב אלייך אז תן לי את כוחות הנפש לעשות את רצונך – אדם בא לעשות אבל פתאום הוא רואה שיש לו אזיקים על הידיים ועל הרגליים – כל זה מכיוון שאנחנו עדיין בהשגה של יוסף ואנחנו צריכים להגיע לבחינה של דוד וזה כל הבלבול הגדול. הקב“ה שלח את רבינו ואת כל הצדיקים האמתיים וכל זה התחיל מרשב“י כדי שיגלו וידריכו אותנו מה לעשות בדרך הזאת – כדי להינצל הספקות של עמלק שהוא מטיל בנו, הדרך היא לאחוז בהתקשרות חזקה עם הצדיק מכיוון שהצדיק מלמד אותנו איך לעבור את הים הזה של כל הבלבולים ושל כל המבוכות בשלום..

לאחוז חזק מאוד בהתקשרות ובעצות

כאשר יש לנו בלבול כזה גדול בדרך העצה היא לאחוז חזק מאוד בהתקשרות ובעצות של הצדיק, בפרט בעצה של ההתבודדות וזה נקרא הדרך מפורים לפסח. ביציאת מצרים הרצון של הקב“ה היה שהכי קטן בעמ“י ילך בדרך הזאת של הביטול השלם אבל עמ“י לא יכל להחזיק במדרגה הזאת כי זה דורש הרבה עבודת הלב והתחזקות לא ליפול מכל מה שעובר עלינו, לא החזקנו מעמד ונחרב בית המקדש הראשון ואז נולדה הדרך של פורים שזה הדרך של יוסף ואז נקבעה דרך חדשה שזה דרך יותר חיצונית, הכוונה שהעיקר זה לקיים את המעשים, אבל לפני הגאולה אנחנו עוברים מבחינת יוסף לבחינת דוד והדרך הזאת זה הדרך מפורים לפסח. חודש אדר וניסן זה החודשים הכי מסוגלים בשנה ללכת יותר בדרך של ההתבודדות – עכשיו מאיר אור גדול של התבודדות, כל אחד כמה שהוא יכול ואיפה שהוא יכול, העיקר זה להתרגל לדבר עם הקב“ה, הכוונה להגיע להתחברות הפנימית עם הקב“ה.

הפוסט ’כל המצוות הם זכר ליציאת מצרים‘ הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

בעזרת השם נמשיך עוד כמה נקודות בעניין של פורים. בירושלמי במסכת מגילה

יש דבר מעניין, הגמרא דנה שם מי התיר לחכמי אותו הדור למעשה בהוראת מרדכי ואסתר, לכתוב את מגילת אסתר, כי הוסיפו עוד ספר לכתבי הקודש וזה לא פשוט להוסיף עוד ספר לכתבי הקודש, צריך היתר. אז הגמרא אומרת ששמונים וחמש חכמים ונביאים מאוד-מאוד הצטערו והתלבטו בנושא הזה כי מרדכי
ואסתר ביקשו מהם לכתוב והם לא ידעו מאיפה יש להם היתר, עד שלמדו את זה מפסוק. בעניין עמלק הקב“ה אומר למשה: כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע.

מגילת אסתר היתה בהר סיני

-הגמרא שמה אומרת שהחכמים של אותו הדור דרשו: כתב זאת, זה התורה שבכתב. זכרון, זה בנביאים. בספר, זה בכתובים. עדיין לא היה  כתוב את הכתובים וזה היה בעצם ההיתר לכתוב את מגילת אסתר. אומרת שם הגמרא בשם חמשה אמוראים שהם רב, רבי חנינא, רבי יונתן, רבי יהושע בן לוי ובר כפרא, אומרת הגמרא חידוש מאוד גדול. אומרת הגמרא שמגילת אסתר ניתנה למשה רבינו בהר סיני, היה כבר את מגילת אסתר בהר סיני, לכן לעתיד לבוא יתבטלו כל הספרים, חמשה חומשי תורה ומגילת אסתר לא יתבטלו.
כי למגילת אסתר יש דין של אחד מהחמשה חומשי תורה, זה חלק מהחמשה חומשי תורה, כך אומרת הגמרא בירושלמי

לעבור את החוויה של הצער

נשאלת השאלה: אם משה רבינו קיבל את מגילת אסתר בהר סיני במתן תורה, עם כל השמות, עם כל המאורעות ועם הכל, הרי הקב“ה הוא גלוי וידוע והוא עבר הוה ועתיד, אז משה רבינו קיבל את הכל, אז למה משה רבינו לא מסר את זה לעמ“י בהר סיני? הראשונים מפרשים שעמ“י היה צריך לעבור את החוויה של הצער ושל התשובה בזמן גזירת המן. ע“י שהם עברו את החוויה של הצער ושל התשובה שהם עשו בזמן שהמן גזר את הגזירה, בזכות זה היה קבלת התורה פעם שנייה ועמ“י זכה למעלה רוחנית מאוד גדולה בזכות זה וזה למעשה חג פורים. אם משה רבינו היה נותן את כל מגילת אסתר אז לא היו עוברים את כל הצער כי היו רואים שהגזירה תתבטל..

כי היינו רואים שכבר הכל יסתדר לטובה

-זה הסיבה שמשה רבינו לא מסר את מגילת אסתר לעמ“י. יש פה יסוד מאוד גדול. אנחנו רואים שההסתרת פנים זה כדי שאנחנו נעבור את הניסיונות בעולם הזה, כי באמת אם היינו יודעים איך זה יגמר אז לא היינו בצער. כי היינו כבר רואים את הסוף והיינו רואים שכבר הכל יסתדר לטובה. הכל יתהפך לטובה אז לא היינו מצטערים ואם לא היינו מצטערים אז לא היינו חוזרים בתשובה ולא היינו מתפללים מעומק הלב

בתוך המאורעות..

אז אם היו מראים לנו איך זה יגמר אז היינו מפסידים את עיקר התיקון, לכן לא מגלים לנו את העתיד, כך כתוב בראשונים של הירושלמי, לכן משה רבינו לא נתן לנו את המגילה. אבל מה אנחנו כן לומדים מפה? לומדים מפה יסוד מאוד גדול שבאמת הכל מתהפך לטובה, ז“א שכל המאורעות הם רק לטובתנו רק בתוך המאורעות אנחנו לא רואים את זה אז אנחנו מתלוננים. בתוך המאורעות אנחנו מתמרמרים, מרגישים לא טוב, אבל באמת כשהדברים עוברים ובפרט בסוף אנחנו נראה איך שהכל-הכל היה לטובה

יהיה סדר של עליית העולמות

עפ“י מה שאמרנו נבין יסוד מאוד גדול זה סוגיא שדנים בה קצת בקבלה שזה נקרא סדר עליית העולמות. אחרי שיבוא משיח צדקנו, העולמות יעלו, יהיה סדר של עליית העולמות כשיבוא משיח צדקנו. חז“ל בזוהר במדרשים ובגמרא יש הרבה דברים מה יהיה אחרי הגאולה, אבל אנחנו לא יכולים לדעת מה יהיה בדיוק הסדר, כי בדברי חז“ל נראה שיש הרבה דברים שהם סותרים אחד את השני, זה לא כ“כ מובן. יש ספר שנקרא ספר הדעה של אחד מגדולי המקובלים האשכנזים שהיה חי לפני מאה ועשרים שנה בירושלים, הרב אלישיב זצ“ל, הוא הסבא של הרב אלישיב זצ“ל הפוסק

ארבעים שנה של ימות משיח

הוא כתב סדרת ספרים שנקראת לשם שבו ואחלמה, אחד הספרים שלו נקרא ספר הדעה שם הוא סיכם את כל מאמרי חז“ל במדרשים בזוהר ובספרי המקובלים, מה יהיה למעשה מהרגע שמשיח צדקנו יתגלה, ויש שם יסוד מאוד גדול מה שכותב הלשם, זה מובא בחלק ב‘ בספר הדעה: ברגע שבע“ה יתגלה משיח צדקנו, יהיה ארבעים שנה של ימות משיח. ימות משיח זה למעשה עולם כמנהגו נוהג, אין שינוי גדול בבריאה אבל אז כבר יתקיים ולא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ידעו עוד מלחמה, וגר זאב עם כבש. לא יהיה מלחמות בעולם, כל העולם יכיר בחשיבות של עמ“י, יהיה לנו כבר את בית המקדש, נקריב קורבנות.
עוונות במזיד ויצה“ר של לעשות במזיד לא יהיה, מה שכן יכול להיות זה שגגות,
לכן גם יהיה בית המקדש ובעצם נוכל להקריב קורבן חטאת שמתקן את עניין השגגות

יצה“ר של כעסים, קנאה, רציחות והקפדות

בארבעים שנה האלה מה התכלית? הלשון של הלשם זה שבארבעים שנה האלה יתוקן זוהמת העולם לגמרי, מה הכוונה זוהמת העולם לגמרי? היצה“ר הגס, המכוער של כעסים של קנאה, של רציחות, של הקפדות ותאוות מיותרות של העולם הזה, זה יתבטל לגמרי מן העולם בתוך הארבעים שנה האלה, אחרי זה תתחיל תקופה חדשה..

הולדה זה בעצם נס רק שזה מורגל אצלנו

התקופה החדשה תמשך 214 שנים, והתקופה הזאת נקראת תקופת תחיית המתים, זה לא יהיה בפעם אחת אלא זה יקח 214 שנים, הצדיקים שיהיו בדורות האלה הם מידי פעם בפעם יקבלו רשימות ויהיה להם מטה מיוחד והם ילכו לקברים, ידפקו על הקבר ויגידו: הגיע הזמן שלך לקום. יהיה להם ממש כתובות את מי להעיר. ככל שיש לאדם יותר זכות ככה הוא יקום לתחייה יותר מהר. למעשה נכנס בקרוב מאוד לתקופה הזאת שתחיית המתים יהיה טבעי אצלנו כמו הולדה עכשיו. כמו שעכשיו כל הולדה זה נס רק שאנחנו לא מתפעלים מזה כי זה מורגל אצלנו, ככה יהיה תחיית המתים, יהיה הולדה ויהיה גם תחיית המתים. מי שיקום בתחיית המתים כבר יהיה לו גוף של אדם הראשון שלפני החטא, לא יהיה כותנות עור אלא יהיה כותנות אור. אומר הלשם שבמשך התקופה הזאת יחיו בני אדם ומלאכים ביחד. מלאכים הכוונה למי שקם בתחיית המתים שהוא יהיה בבחינת מלאך, הוא יוכל להתעופף ולעשות דברים רוחניים. לאט-לאט כולם יעברו את התהליך של תחיית המתים, כולם יעברו את השלב של תחיית המתים, גם הצדיקים כי יש גזירה מחטא אדם הראשון אל עפר תשוב. אומר הלשם שאצל הצדיקים הם ימותו ואחרי שנה הם יתעוררו, כמו שינה..

רק קורבן אחד ישאר להקריב בביהמ“ק

אומר הלשם שבמשך 214 שנה האלה אז יתוקן עביות- העולם, הכוונה שיצה“ר של עבירות ושל מידות מקולקלות כבר לא יהיה, לכן גם לא יהיה יותר קורבנות, רק קורבן אחד ישאר להקריב בבית המקדש – קורבן תודה. על התקופה הזאת אומרים חז“ל שעתידים כל הקורבנות להתבטל חוץ מקורבן תודה. כל מה שישאר זה רק קורבן תודה. מה הכוונה שיתוקן עביות-העולם? 40 הראשונות זה לתקן את החלק הרע של העולם שכמו שאמרנו זה המידות הלא טובות וכן הלאה. אבל מה נשאר לתקן אחרי שתיקנו את כל זה? עכשיו אנחנו עושים את התשובה האחרונה. עביות העולם זה למעשה לתקן את ההסתרה שהיתה אצלנו מההנהגה של הקב“ה, של הבנו את הקב“ה. מה יש לנו לתקן שם? הקורבן מרמז על התיקון, אז אנחנו צריכים לעשות תשובה וזה מה שרבינו אומר בתורה ו‘ שצריך לעשות תשובה וצריך לעשות תשובה על תשובה.

מה לתקן בתשובה על תשובה

מה אנחנו צריכים לתקן בתשובה העליונה שזה תשובה על תשובה? שהתמרמרנו על ההנהגה של הקב“ה. כל נקודה של הרגשנו מספיק שמחה איך הקב“ה מנהיג אותנו, אז על זה צריך עכשיו לעשות תשובה, לכן הקורבן היחידי שנשאר זה רק תודה. במאתיים וארבע עשרה שנה האלה אז נבין ונשיג כמה שהקב“ה היה טוב אתנו בכל נקודה ונקודה, בכל חלקיק שנייה הוא היה רק טוב אתנו. אחרי זה עוסקים כבר בתיקון כלל הבריאה, זה באלף השביעית, זה נקרא להעלות את השכינה בחזרה אל עולם האצילות, זה מצד גזירה מה שחז“ל אומרים שהקב“ה אמר ללבנה לכי ומעטי את עצמך, זה בעצם שורש רוחני מאוד-מאוד גבוה, היום אנחנו לא משיגים בדבר הזה, אחרי שנתקן
את כל העולמות אז נשיג את ההבחינה הזאת וזה יהיה התיקון של האלף השביעית..

מתקנים את כלל הבריאה שעולה לאצילות

אז אמרנו שארבעים שנה זה תקופת ימות משיח, 214 שנה זה תחיית המתים ואח“כ אנחנו מגיעים לאלף השביעית. באלף השביעית אנחנו מתקנים את כלל הבריאה שעולה לעולם האצילות. ומהו התיקון? זה להכיר את החסדים של הקב“ה. אז נזכור מהרגע שנבראנו עד הרגע שהגיע משיח צדקנו, ונשיג כל פעם ופעם יותר ויותר
את כל החסדים שהקב“ה עשה איתנו בכל נקודה ונקודה. זה העבודה שיש לנו.
אומר הלשם שבאלף השמינית אנחנו כבר עולים לעולם האצילות – אין לנו שום מושג בזה הלשון של המקובלים שבאלף השמינית אנחנו נשיג את עצמות הא-לוקות.

בפורים יש הארה מצד האלף השמינית..

עצמות-הא-לקות זה מושג מאוד-מאוד גבוה. היום אנחנו לא יודעים אפילו להגיד מה זה להשיג את עצמות הא-לקות. רבי נתן כותב בליקוטי הלכות שנשיג אז את החשיבות שלנו בעצמנו, זה פרט אחד מתוך ההשגה הזאת. אז נבין בעצם את ערך עבודתנו עד כמה בעצם פעלנו בעולם הזה. את כל המהלך הזה הלשם מקשר לעניין של פורים, אומר הלשם מה שכתוב שעתידים כל המועדים להתבטל ופורים לא יתבטל, מדוע? מכיוון שפורים נמשך מצד האלף השמינית, ז“א שבפורים יש לנו יומיים שיש הארה מהאלף השמינית, הכוונה מעצמות הא-לוקות. בלשון המקובלים זה נקרא הארת יסוד אבא, היא תאיר בבריאה רק באלף השמינית אבל מצד הרחמים, החסדים ואהבת השם לעמ“י, יומיים בשנה הוא מאיר לנו את זה בשני ימי פורים שזה י“ד וט“ו באדר. לכן הלכה למעשה צריך לדעת שאפשר לפעול דברים מאוד-מאוד גדולים בפורים. למעשה מה אנחנו צריכים לקנות בפורים? דבר אחד: כמה הקב“ה הוא טוב איתנו. זה נקודה אחת. לכל אחד מאתנו יש בלב התמרמרות, הכוונה לדברים שלא מוצאים חן בעייננו. אנחנו היינו משפרים ומסדרים קצת את ההנהגה….

אנחנו אומרים שהקב“ה הוא טוב ומיטיב

במקרה הפשוט אם חסר לאדם כל חודש 2500 ₪, בוודאי שזה יותר טוב אם יהיה לו עוד 2500 ₪ בחודש – אז יש התמרמרות בלב, יש איזה טענה בלב: למה זה קורה ככה? לכל אחד מאתנו יש כמה נקודות בלב, אנחנו לא אומרים שהקב“ה הוא לא טוב, אנחנו אומרים שהקב“ה הוא טוב והוא מיטיב אבל יש מקום קצת לשיפור, לשפר את הנהגת העולם. בפורים צריכים להשיג שזה השלמות
של הטוב. שלמות הטוב זה להבין שאין פרט אחד
שזה לא שלמות של טוב שהוא מנהיג אותנו, זה דבר אחד…

להחליש את החשיבות שלנו

נקודה שנייה שמשיגים בפורים זה להשיג את החשיבות שלנו, שאדם ידע שלהחשיב את עצמו, כמובן לא מצד גאווה אלא מצד של אדרבה לחזק את עצמנו, כי עבודת היצה“ר בדור שלנו זה מאוד להחליש את החשיבות שלנו, הוא נותן לכל אדם הרגשה: מה אתה שווה? היום אנשים פשוט ממשיכים לקיים מצוות רק מצד זה שהם לא רוצים לעשות עבירות אבל הם לא מעריכים ולא מחשיבים את זה, כי אם היינו מעריכים ויודעים מה החשיבות שלנו שזה בחינה שתתגלה באלף השמינית, אז באמת היינו רצים כל היום ללמוד, להתפלל, לעשות מצוות בשמחה כזאת גדולה כי היינו יודעים מה אנחנו פועלים באמת, אז יש יצה“ר כזה שמסתיר מאתנו את החשיבות שלנו, של המעשים שלנו ושל הפעולות שלנו, וזה נקרא והנחש היה ערום מכל חית השדה, זה הערמומיות של הנחש. שלמה המלך אומר בקהלת ’גם את העלם נתן בלבם‘, זה יסוד מאוד גדול. שלמה המלך אומר: אם אדם יודע להסתכל נכון על מאורעות העולם, הוא ימצא איך כל העולם נמצא בתוך הלב שלנו, זה הכוונה את כל העולם נתן בלבם, כל מאורעות העולם. הבירור של פורים זה היה מול קליפת עמלק…

המן ראה את כל אשר נעשה באצילות

רבינו האר“י אומר בלשון הזו שמעולם לא היה קליפה כזאת קשה כמו המן, שהיה שורש מאוד-מאוד גבוה בבחינה של עמלק. אז אומר רבינו האר“י שהמן פעל את כל הפעולות שלו מתוך ראייה רוחנית מאוד-מאוד גבוהה, זה לא היה סתם דברים פשוטים. הוא היה לפי לשון המקובלים בעולם הבריאה והוא ראה את כל אשר נעשה באצילות. הגמרא אומרת שאין מי שיודע לקטרג על עמ“י כמו המן. במה הוא
מקטרג עלינו יותר מאחרים? אומרת הגמרא אמר רבה, אין לך בעל לשון הרע על עם ישראל כמו המן. מה מיוחד בו? הוא לא מקטרג על העבירות שלנו אלא הוא טוען
על המצוות שלנו, הטענה שלו זה שהמצוות שעם ישראל עושה זה לא לשם-שמיים.

אומרים שהם עושים את זה לשם שמיים

המן אומר לאחשוורוש שכל היום הם בטלים מעבודת המלך, למה? כל שבוע הם אומרים שביום שבת הם לא יכולים לעבוד, אח“כ כל החגים שלהם. ומה הם עושים בזה? הם אומרים שהם מקיימים את המצוות, הם יושבים כל היום ורק אוכלים והם אומרים שהם עושים את זה לשם שמיים. הם עצלנים והם לא רוצים ללכת לעבוד, הם רק אוהבים לאכול ולהנות מהעולם הזה, יושבים שלוש וארבע שעות בסעודה, ליל הסדר בכלל, הם יושבים על הלילה ואוכלים והם אומרים שהם משבחים את הקב“ה. המן אומר לאחשוורוש: כל המצוות שלהם זה לתאוות שלהם, זה בכלל לא לשם שמיים. ככה הגמרא במסכת מגילה אומרת, לכן אומר רבה שאין לך בעל לשון הרע כמו המן שיודע לקטרג על המצוות שלנו ולא על העבירות שלנו. אומר הבני יששכר שכנגד זה מה הצדיק עושה? הוא צריך לבטל את הקטרוג של המן. אומר הבני יששכר דבר נפלא: הצדיק מוכיח להקב“ה שלא רק שהמצוות של עמ“י זה לשם שמיים אלא אפילו העבירות שלהם זה לשם שמיים, אפילו שהם נכשלו בעבירות, באמת בפנימיות הכוונה שלהם היתה לשם שמיים. ע“י זה הוא יכול לבטל את הקטרוג של המן. זה ההתמודדות של המן ומרדכי, זה הקליפה וכנגד זה הצדיק האמת

להגיד שמישהו עשה עבירה מתוך דעת?

אמרנו קודם בשם שלמה המלך ’גם את העלם נתן בלבם‘, צריך לדעת שם יש את כל הדברים האלה בעולם אז יש את זה גם בלב שלנו, יש המן בלב שלנו ויש מרדכי בלב שלנו – מה זה המן בלב שלנו? כמו שהמן מקטרג על עמ“י שאין ערך למצוות שלהם, שזה לא לשם שמיים. גם בלב שלנו הוא נמצא ואומר לנו: המצוות שלכם לא שוות כלום, תראה איך אתה מקיים מצוות ותראה איך אתה נראה. ככל שאדם זוכה יותר להתקשר עם הצדיק, הצדיק יגלה לנו שאפילו אם אדם חלילה נכשל בעבירות, זה גם כן היה רק מטירוף הדעת ורצינו בעצם את האמת ואת הטוב. אם נסתכל היום על העולם החילוני, כולנו מכירים את המציאות של העולם החילוני, אפשר להגיד שמישהו עשה עבירה מתוך דעת??

לא ניצלת את ההזדמנויות..!

מה כל החינוך החילוני היום מחנך? אם יש לך איזה אפשרות לעשות איזה עבירה או איזה תאווה ולא תעשה את זה, אתה תיתן את הדין על זה. אז רודפים אחרי זה היום ביראת שמיים. החילונים שאין להם עדיין נקודת אמת הם רודפים אחרי התאוות מתוך פחד, שיום אחד הם יתנו את הדין: איך לא ניצלת את ההזדמנויות שלך. לכן הצדיק מגלה שבעצם גם בעבירות של ישראל זה גם כן מחיפוש, מחוסר דעת ומטירוף הדעת. הבחינה הזאת של המן וכנגד זה מרדכי צריך לדעת שזה נמצא גם בתוכנו. המן שבתוכנו מנסה להחליש את ההרגשה של החשיבות שלא נחשיב את עבודתנו. שלא יהיה לנו חשיבות ממה שאנחנו עושים

להשיב ללב שהשם עושה את הכל לטובה

הצדיק מגלה לנו שלא רק שהעבודה שלנו חשובה אלא גם שיהודי שרוצה את התשובה ואת האמת, גם אם הוא טועה בדרך וגם אם הוא נכשל בדרך כל אחד בבחינות שלו, לפי האמת גם זה לשם שמיים, כי זה בא מתוך טירוף הדעת, הוא לא התכוון לעשות שום דבר. לכן כל הבירור הזה זה נקרא הארת מרדכי, זה הארת צדיק האמת שבתוכנו, זה לדעת 2 נקודות של הבירור, נקודה אחת זה שכל מה שהשם עושה זה הכל לטובה ולהשיב את זה אל הלב גם במקומות שאנחנו לא מרגישים את הטוב של הקב“ה, להסתכל ולהתבונן בפנימיות איך זה רק לטובה. הנקודה השנייה זה נקרא בחינה מלהשיג בעצמות הא-לוקות, הלשם כותב שאין לשער מה יתברר לעתיד לבוא החשיבות של כל יהודי. לעתיד לבוא כל הבריאה תראה שכל נשמה יהודית היא בחינת א-לוקות. אמנם צריך להבין את זה ולעיין בזה בעומק המושג הזה

שנוכל להרגיש ולהעריך את המעשים שלנו

הקב“ה נתן לנו כוח נורא ואיום ובאלף השמינית אז אנחנו נשיג את החשיבות הזאת. אומר הלשם שזה מה שאנחנו יכולים להשיג ביומיים של פורים. הלשון של אחד המפרשים הוא כותב ככה, שההארה הזאת היא מאוד גבוהה, ועניינה ותכליתה זה לקבוע את אמיתות א-לוקותו בליבנו. זה העניין של פורים. לכן המנהג בברסלב זה להשתדל כל אחד מה שהוא יכול כמה שיותר לזכות לתפילה ולהתבודדות, בד“כ כל השנים יוצאים בברסלב לשדות בליל פורים. אז בלילה זה הרבה תפילה והעניין של ההתבודדות ולבקש שיקבע בליבנו אמיתות א-לוקותו, זה לדעת שכל מה שהוא עושה זה לטובה ושנוכל להרגיש ולהעריך את המעשים שלנו, שנחשיב את המעשים שלנו, שנדע שאנחנו חשובים – כל זה, זה לא לעניין גאווה אלא זה לעניין של לקבל חיות ושמחה, לעשות את המצוות ללמוד תורה ולהתפלל ולדעת מה אנחנו פועלים בדבר הזה. עכשיו נתבונן קצת איך כל הבחינה הזאת התגלתה, נגיד בקצרה את היסוד של כל המהלך של הנס של פורים כמו כפי שרבינו האר“י כותב את זה בכמה מספריו.

אור ושפע רוחני גדול שיורד ומתגלה בעולם

רבינו האר“י מסביר עפ“י הסוד את הסדר של המאורעות כפי שהם היו אז בשושן וממה נעשה העניין של פורים. רבינו האר“י מסביר שיש בכלליות שני מצבים בעמ“י, זמן של גלות וזמן של גאולה. זמן גאולה זה הזמנים שבית המקדש הראשון והשני היו קיימים, וזמן גלות זה כשאין בית מקדש. מסביר רבינו האר“י שבין הזמנים האלה יש סדר הנהגה אחר. ההנהגה בזמן בית המקדש וזמן הגלות זה לא אותה הנהגה. בפשטות כמובן שכשיש בית מקדש ויש כהנים וכהן גדול ויש קורבנות, יש אור ושפע רוחני גדול שיורד ומתגלה בעולם, בלשון המקובלים זה נקרא שבזמן בית המקדש האיחוד למעלה זה פנים בפנים, הכוונה שיש אור רוחני שמאיר בעולם

יהיה לו קושי להבין ולהתחבר

בזמן הגלות זה נקרא כביכול הכרובים אם קודשא בריך הוא ושכינתיה זה אחור באחור. זה מושגים מהקבלה כאשר מה שאנחנו יכולים להבין מזה זה שפנים בפנים זה שיש שפע והתגלות ואור רוחני מאוד גדול, למשל אדם לומד תורה בזמן פנים בפנים או אחור באחור, זה עניין אחר לגמרי. באחור באחור יהיה לו קושי להבין וקושי להתחבר. בפנים בפנים הוא מיד יתחבר עם זה, הוא יאהב הרבה יותר את הלימוד והוא יבין הרבה יותר את הלימוד, זה יאיר לו. אדם בא להתפלל 18 בזמן פנים בפנים או בזמן אחור באחור, זה 2 דברים אחרים לגמרי – אנחנו מרגישים קצת מזה כי באופן פרטי אנחנו עוברים את שתי הבחינות האלה, אחור באחור ופנים בפנים. בכללות זה כמו שרבינו אומר זה זמן גלות
וזמן גאולה, אבל בין הזמן של הגלות לזמן של הגאולה, הכוונה לעבור מאחור
לאחור לפנים בפנים, יש תהליך שנקרא בלשון המקובלים שינה, או דורמיטא או נסירה

ההנהגה וההשגחה היא משהו אחר לגמרי

שינה, דורמיטא ונסירה אלו שלושה מושגים שבעצם מתייחסים למעבר בין הגלות לגאולה, ואומר רבינו האר“י הקדוש שאין זמן קשה לעמ“י כמו בזמן הדורמיטא והנסירה, כי אז כביכול הקב“ה ישן. יש כזה מושג בקבלה שהקב“ה נרדם, כביכול הוא ישן, אין מי שישגיח עלינו. זה נכון שבאחור באחור יש קשיים ויש התמודדויות וזה לא כמו פנים בפנים אבל יש השגחה, ז“א כן אפשר ללמוד, זה יותר קשה אבל כן אפשר ללמוד, יש השגחה על עמ“י, אבל בזמן הדורמיטא הקב“ה ישן ולא משגיח על עמ“י. ואז אומר רבינו האר“י שבוודאי ובוודאי שמתקיים הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל, אז מסביר רבינו האר“י שההנהגה וההשגחה על עם ישראל היא
בחינה אחרת לגמרי. זה לא כמו בזמן גלות וזה לא כמו בזמן גאולה, יש פה עכשיו סדר אחר לגמרי של ההנהגה, ובאמת כל מה ששומר עלינו לא נמצא בזמן הדורמיטא

מאוד מאוד רוחנית ומאוד מאוד גבוהה

אומר רבינו האר“י שאין לך עת צרה וקושי לעמ“י כמו הזמן הזה של הדורמיטא לכן הקב“ה מגלה הארה חדשה לגמרי שלא מאירה בשום זמן אלא בזמן הדורמיטא, בשום זמן, לא כשיש בית מקדש ולא כשיש גלות. בלשון הקבלה ההארה הזאת נקראת הארת יסוד אבא, או הארת מרדכי. מצד אחד יש הסתלקות של בחינות של שמירה על עמ“י, אבל בזמן הזה מאיר הארת יסוד אבא, זה בחינה חדשה לגמרי, היא מאוד-מאוד רוחנית והיא מאוד-מאוד גבוהה, היא יותר גבוהה מכל הבחינות ששומרות על עמ“י במצבים האחרים. אם אנחנו זוכים להתחבר עם זה אז אנחנו יכולים אדרבה, דווקא בזמן הזה להתעלות מאוד. אבל הניסיון והקושי זה להתחבר עם ההארה הזאת. אומר רבינו האר“י הקדוש שאין שום דבר שיורד מלמעלה אלא אם כן יש משהו פה בעולם הזה שפועל לירידה. הקב“ה ברא את הבריאה שחייב להיות פעולה מצד עמ“י, לפעמים חלק, לפעמים אחד, לפעמים רבים, לפעמים במצווה כזאת, זה תלוי מה אנחנו צריכים לפעול אבל כל דבר שיורד מלמעלה, חייב שיהיה כנגדו או צדיק פה בעולם הזה או פעולה בעולם הזה של הכלל או של הפרט…

שיש צדיק כזה גדול שיכול לשמור עלינו

מי ממשיך ואיך נמשך הארת יסוד אבא, מאיפה זה נמשך? אומר רבינו האר“י הקדוש שהארת יסוד אבא זה רק מצדיק האמת, אין שום בחינה שיכולה להמשיך את ההארה הזאת ולשמור על עמ“י אלא שיש צדיק כזה גדול בדור שיכול לשמור עלינו. ואז כל כוחות הטומאה ברוחניות ובגשמיות יודעים את זה ומנסים עכשיו להתנכל לעמ“י. הם יודעים שעכשיו הארת יסוד אבא שומרת עלינו והם יודעים שהצדיק ממשיך את זה, לכן כל מלחמתם תהיה כנגד הצדיק – כל זה כתוב בשער הכוונת, זה לא דרוש בחסידות או מישהו שהתעורר לפני כמה ימים עם איזה השגה, זה כתבו בשער הכוונות שזה כל הסדר של העניין של פורים, עכשיו נראה איך כל זה קורה בתוך המגילה. סדר המאורעות היו כך בי“ג בניסן המן הפיל פור ויצא לו על אדר, מיד הוא הלך עם התוצאות של הפור אל אחשוורוש שיסכים עם התוכנית שלו

’זה לא פשוט להתעסק עם העם הזה..!‘

כאשר הוא בא אל אחשוורוש והוא ניסה לשכנע אותו, הגמרא והמדרש אומרים שאחשוורוש אמר לו: המן, אין לי אהבה גדולה אליהם, מבחינתי של יהיו בעולם אבל אתה יודע שכל מי שניסה להתעסק איתם, נענש. חז“ל אומרים שהוא הזכיר לו את פרעה, את סנחריב ואת נבוכדנצר, הוא אמר לו זה לא פשוט להתעסק עם העם הזה, יש עליהם שמירה ממקום מאוד גבוה, זה מסוכן להתעסק איתם. מה המן טוען כנגדו? במגילה כתוב ישנו עם אחד מפזר ומפרד בין העמים – הגמרא אומרת שהמן אמר לו א-לוקיהם של אלה ישן. לכאורה צריך להבין, אתה כ“כ שוטה המן? אתה לא אומר שאין את הקב“ה אלא מה אתה אומר? יש את הקב“ה, אני מאמין בהקב“ה, רק אני רוצה להגיד לך למה אנחנו יכולים לגזור עליהם גזירה? כי הוא הלך לישון. מה הוא התעייף? מה בעצם המן טוען ואחשוורוש מקבל את הטענה הזאת. רבינו האר“י אומר שהשיחה של המן ואחשוורוש זאת היתה שיחה של שני מקובלים מאוד מאוד גדולים, המן השיג השגות נוראיות. הוא אמר לו תדע לך שיש דורמיטא ושינה למעלה, יש נסירה, והקב“ה מכין עכשיו את עמ“י לקראת בניין בית המקדש השני. אם אנחנו ננצל את הזמן הזה שא-לוקיהם של אלה ישן, הכוונה זה העניין של הדורמיטא והשינה בבחינת מה שאמרנו קודם שהכרובים וקודשא בריך הוא ושכינתיה, יש בחינה בקבלה שנקראת שינה למעלה. המן ידע את זה שיש שינה למעלה והוא אומר לאחשוורוש בוא נגזור גזירה. אחשוורוש אמר לו: קח את הטבעת

מרדכי שלח את התך שזה אליהו הנביא

אחשוורוש אמר להמן: אתה מקובל א-לוקי, קח את הטבעת שלי ותחתום מה שאתה רוצה. בי“ג בניסן המן שולח את האיגרות חתומות בטבעת המלך להשמיד להרוג ולאבד בי“ג באדר, עוד 12 חודשים (זאת היתה שנה מעוברת). המן שולח את האיגרות מיד, כל זה היה בי“ג בניסן. בי“ד בניסן בבוקר, מרדכי שלח את התך שהוא אליהו הנביא אל אסתר לספר לה את כל זה, היא לא ידעה את כל זה. מה אסתר עושה כל היום? יושבת בחדר ומתבודדת, היא לא יודעת כלום ממה שקורה בעולם, כתוב במדרש שאסתר מעולם לא ראתה פני גבר חוץ ממרדכי, היא היתה בת 75, אז זה נקרא הבעטליר העיוור. מרדכי שלח ואמר לה: נגזרה גזירה לכי לאחשוורוש לבטל את זה, אסתר אמרה לו אם כך צומו עלי שלושת ימים ואלך אל המלך. זה היה בי“ד בניסן. מיד מרדכי שהיה מצדיקי הדור, בית הדין של שושן גזרו שלא עושים ליל סדר, שלושה ימים של תענית. למחרת בט“ו בניסן אסתר הלכה אל אחשוורוש.

ראה שהארת יסוד אבא שומרת על עמ“י

אחשוורוש אמר לה: אסתר מה שאלתך ומה בקשתך? יבוא המלך והמן היום אל המשתה אשר עשיתי לו. ז“א שכבר באותו יום אחה“צ היה את המשתה שאסתר עשתה להמן ואחשוורוש, לפי רוב המפרשים זה היה בט“ו בניסן בצהריים (יו“ט ראשון של פסח) כתוב ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לבב, לא הזמינה המלכה אלא רק את המלך ואותי, איזה חשיבות נותנים לי, ואיך שהוא יוצא מהארמון הוא פוגש את מרדכי. ומרדכי? לא קם ולא זע. מה כתוב מיד אחרי זה? וימלא המן חמה על מרדכי. המן בא אל זרש ואל אוהביו וסיפר להם את כל גדולתו והוא מספר להם שמרדכי לא קם ולא זע ולא משתחווה. אומר רבינו האר“י מה ההקפדה והכעס של המן? בסדר יש פה איזה בעיה עם מישהו שהוא מורד במלכות ולא מתנהג כסדר הנכון אבל מה זה וימלא המן חמה. ומה הם אמרו לו על זה? תעשה עץ 50 אמה ותלך מיד לאחשוורוש ותגיד לו שיתלה את מרדכי. הוא עשה את הדבר הזה. אומר רבינו האר“י מדוע המן עשה מזה כזה עניין והוא הלך לספר את זה לזרש ולכל
אוהביו ויועציו – המן ראה שהארת יסוד אבא שומרת על עמ“י ולא נותנת לגזירה שלו לצאת אל הפועל וההארה הזאת נמשכת ע“י מרדכי, ועד שהוא לא יבטל את מרדכי, הגזירה הזאת לא תצא לפועל. על זה הוא בא להתייעץ איתם, זאת היתה התייעצות של מקובלים. הם ראו את הארת יסוד אבא והם ראו איך מבטלים את זה..

צדקה? הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל

אומר רבינו האר“י הקדוש שזרש היתה חכמה גדולה יותר מכל היועצים שלו בענייני כישוף וטומאה, והיא אמרה להמן: תעשה עץ 50 אמה ולך עכשיו תגיד לאחשוורוש שיתלה אותו. 50 אמה זה מאוד גבוה. מה העניין? היא אמרה לו תדע לך שמרדכי הוא 49 שערי קדושה ולא תוכל לבטל אלא אם כן תפעל בשער החמישים של הטומאה, לכן המילה אמה זה מידת אורך אבל זה גם השפעה, היא אמרה לו אם לא תפעל כנגדו מחמישים שערי טומאה אתה לא תבטל אותו. עד כאן היא צדקה, אבל הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל. אומר רבינו האר“י שבגלל העצה הזאת הוא העלה את מרדכי לשער החמישים של הטומאה, לכן יש לנו הכרת הטוב להמן, מרדכי עלה לשער החמישים של הקדושה כדי לבטל את העצה הזאת של זרש והמן. בלילה ההוא נדדה שנת המלך. מה זה נדדה? עברה ממקום למקום או ברוחניות זה לעבור ממצב למצב. הכוונה שבאותו לילה נגמרה הדורמיטא, זה נקרא שקודשא בריך ושכינתיה חזרו להיות פנים בפנים, נעשה נס כזה גדול, כל הנהגת העולם משתנית ברגע שנהיה פנים בפנים.

הפוסט פרשת כי תשא | פורים ומגילת אסתר בהסתכלות פנימית הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

יתגלה עומק עניין החסדים

אם אין צורך לבקש על חסרונות אז איזה חיבור יהיה לנו עם הקב“ה? רק להכיר את החסדים ואז יתגלה עומק עניין החסדים ואז אנחנו נראה איך כל הבריאה מתחילתה ועד סופה כולל כל מה שקרה לנו בעולם הזה, הכל זה רק חסד של הקב“ה לכן לא ישארו שום קורבנות, הכוונה שלא ישאר דרך להתקשר עם הקב“ה אלא רק להודות לו וזה מה שכתוב שלעתיד לבוא כל הקורבנות יתבטלו חוץ מקורבן תודה ועל זה נאמר ’כי מלאה הארץ דעה את השם כמים לים מכסים‘ זה כל שעשוע הבא, כל התענוגים זה הכרת החסדים וכל פעם נכיר את זה יותר בעמקות וזה יהיה כל התענוג של העולם הבא. רבינו מוסיף ואומר: ’ובחינת תודה, שהוא שעשוע עולם הבא, זה בחינת הלכות, כי ההלכות שזוכין ללמוד, בפרט מי שזוכה לחדש בהם, זה בחינת שעשוע עולם הבא, בבחינת : 'כל השונה הלכות בכל יום, מבטח לו שהוא בן העולם הבא'. כי כשנתחדש הלכה, נתחדש שכל וידיעה, והדעת הוא עקר שעשוע עולם הבא כנ"ל‘. השכל החדש מגלה יותר את החסדים של הקב“ה שזה עיקר שעשוע עולם הבא – לכאורה רבינו אומר לנו פה דבר שצריך התבוננות..

זה מדבר על ההתגלות שתהיה לעתיד

מצד אחד אנחנו מבינים וזה יסוד שמובא הרבה מאוד בספרים שהשעשוע והתענוגים של העולם הבא זה להכיר את החסדים של הקב“ה ואז נודה לו, זה מה שאנחנו אמרים בנשמת כל חי ואילו פינו מלאה שירה כים…אין אנחנו מספיקין להודות – זה מדבר על ההתגלות שתהיה לעתיד לבוא שכמה שנודה להקב“ה לא נספיק להודות לו כי השגת החסדים והטובות של הקב“ה תהיה יותר מהירה מהאפשרות שלנו להודות להקב“ה – זה יסוד ידוע שמובא הרבה מאוד בספרים שמפרשים את מה שחז“ל אומרים במדרש ’כל הקרבנות בטלין חוץ מקורבן תודה‘..

ההלכה והתודה

רבינו אומר לנו פה לכאורה חידוש שכל העניין הזה בעצם קשור ללימוד הלכות – אדם לומד ’הלכות מוקצה בשבת‘ או ’הלכות בשר וחלב‘, מה הקשר הפנימי והעמוק שרבינו מקשר בין לימוד ההלכות לעניין של התודה? מה הקשר בין זה לזה שרבינו אומר שזה תלוי בזה? ועוד דבר רבינו אומר, רבינו מביא רמז שעניין ההלכה קשור לתודה ממזמור ק‘: ’מזמור לתודה הריעו להשם כל הארץ‘, הריעו להשם כל הארץ  ראשי תיבות הלכה ופה נרמז העניין שההלכות קשורות לתודה

ביטלו את היצה“ר של ע“ז

בהמשך רבינו אומר עוד דבר: ’וכשזוכין לבחינת תודה הלכה, על ידי זה נתגלה אור האמת ומאיר בהדיבור‘ ואז גם הדיבור של האדם זה דיבור אמת – אז יש לנו פה 3 נקודות, דבר ראשון זה העניין של התודה והודאה זה הכרת החסדים של הקב“ה ואז הלב אומר בשמחה ברצון ובהשתוקקות תודה להקב“ה. דבר שני רבינו אומר לנו שזה קשור לעניין של לימוד הלכות ודבר שלישי שרבינו אומר שזה מאיר בתוך הדיבור של האדם שיהיה דיבור של אמת – שלוש הנקודות האלה צריכות התבוננות, כל המהלך הזה זה יסוד מאוד-מאוד עמוק ונשים לב שרבינו מקשר את כל זה לעניין של חנוכה כי רבינו מתחיל את התורה ואומר שימי חנוכה הם ימי הודאה – כדי להתבונן קצת בעומק הדבר נעשה הקדמה ואז נכנס קצת לעומקם של הדברים: עם ישראל חזרו מגלות בבל ובנו את בית המקדש השני ואז גדולי ישראל היו אנשי כנסת הגדולה שבניהם היו שמעון הצדיק, היו גם נביאים חגי ומלאכי וגם עזרה ונחמיה – זה היה מאה ועשרים חכמים מאוד גדולים היו בניהם בעלי רוח הקודש ונביאים
והם למעשה תיקנו לעם ישראל תקנות לכל תקופת
בית המקדש השני אבל כמו שנראה זה באמת לא רק
לתקופת בית שני אלא זה בעצם לכל העבודה ולכל הבירור שלנו עד ביאת משיח צדקנו

לא מכירים את זה וזה נראה כשטות..

הגמרא אומרת שאחד מהדברים שאנשי כנסת הגדולה עשו זה היה לבטל את היצר הרע של העבודה זרה – שימו לב איזה כוח יש לחכמי התורה, הם החליטו שהעניין של היצר הרע של העבודה זרה הוא יותר מדי קשה, הוא רק מכשיל את עמ“י אז הם ביטלו אותו. היום אנחנו כמעט ולא מכירים את היצר הרע של העבודה זרה ולנו זה נראה כשטות – צריך לדעת שזה נראה לנו היום כשטות בגלל שאנשי כנסת הגדולה ביטלו את היצה“ר של זה כי אם היה יצה“ר של זה היינו רואים איזה עוצמה יש
לדבר הזה, מי שהיה נופל ליצה“ר של עבודה זרה היה לו מאוד-מאוד קשה לצאת מזה

עושה מה שהוא רוצה והכל מוצדק…!

למעשה היום יש לנו ניצוצות ושאריות מהיצה“ר של עבודה זרה, היום זה מתגלה בממון, שימו לב אנשים עובדים את הממון. ברגע שאדם מגיע לעניין של הממון לפעמים כל השכל נלקח מהאדם, זה בן-אדם אחר לגמרי והרבה פעמים רואים את זה, יש אדם עד ענייני ממון ויש אדם מענייני מממון ואילך זה כך מכיוון שהתגבר עליו היצה“ר ופתאום רואים אדם אחר לגמרי. אדם יכול לקום בנץ ולהיות צדיק כל החיים שלו אבל כשזה מגיע לממון יש לו הלכות חדשות ובריאה חדשה, הוא עושה מה שהוא רוצה והכל מוצדק, הוא יכול להצדיק את העוולות הכי גדולות בגלל תאוות הממון לכן רבינו אומר שזה עדיין שאריות ובחינה של העבודה זרה. בדור שלנו יש עוד דבר שאפשר לראות את העניין של השעבוד של העבודה זרה וזה הסמים והיצה“ר של העבודה הזרה היה יותר חזק מהסמים הכי חזקים היום אמרנו את זה קצת כדי לקרב לדעתנו מה זה היצה“ר של הע“ז. יש סיפור ידוע על מנשה ורב
אשי שהיה ראש הישיבה בבבל, הגמרא מספרת שרב אשי אמר ’מחר נדבר מחברנו‘
הוא התכוון למלכים שאין להם חלק לעולם הבא, בין המלכים שכתובים שם זה מנשה

היית מרים את החלוק כדי לרוץ לע“ז

יש מחלוקת בדבר אבל יש דעה שאומרת שמנשה אין לו חלק לעולם הבא, בזוהר הקדוש כתוב שהוא עשה תשובה גדולה מאוד ויש לו היכל של בעלי תשובה בגן-עדן אבל שם בגמרא זה מחלוקת. אז רב אשי שהיה מאלה שכתבו את התלמוד-הבבלי והוא היה ראש ישיבה ענק בבבל אמר לתלמידים שלו ’מחר נדבר מחברנו‘ הוא התכוון למנשה. באותו יום הם הגיעו בלימוד הגמרא עד למנשה והוא התכוון להגיד להם היום נגמר הלימוד ומחר נדבר מחברנו שזה מנשה – הגמרא מספרת שמנשה בא אליו בחלום ואמר לו: מה אני חבר שלך?! מנשה לימד את רב אשי הלכה שרב אשי לא ידע ממנה. רב אשי אמר לו: אם אתה אדם כזה גדול אז איך עבדת עבודה זרה? אמר לו מנשה: תראה כשאנחנו היינו הולכים לעבוד ע“ז זרה לא הרמנו את החלוק (הם היו הולכים עם חלוקים) כדי שאולי בדרך ניפול מהחלוק ואז לא נוכל ללכת לעבוד ע“ז, אבל
אם אתה היית בדור שלנו אתה היית מרים את החלוק כדי שלא תיפול – עד כדי כך היה נורא היצה“ר של העבודה זרה.

מיד התבטלה גם הנבואה

אנשי כנסת הגדולה ביטלו את היצה“ר הזה אבל הרי יש כלל ויסוד, הקב“ה רוצה שנהיה בתוך מציאות של עבודה ובחירה בין הטוב לבין הרע אז אם ביטלו את שורש כוח הרע, מה בעצם תהיה עבודתנו בעולם הזה? אם ביטלו כזה כוח גדול של יצה“ר אז איך ימשיך העולם בהנהגת הבחירה בין הטוב ובין הרע? מובא בספרים הקדושים יסוד מאוד גדול בדבר הזה, ברגע שהתבטל היצה“ר של ע“ז מיד גם התבטלה הנבואה בעמ“י כי הנבואה זה כנגד היצה“ר של הע“ז ואז כל העולם עבר להנהגה חדשה לגמרי, עכשיו התבטלה בקדושה הנבואה והתבטלה העבודה זרה בטומאה – מיד ההנהגה השתנתה והתחילה הנהגה חדשה, התחילה להתגלות החוכמה היוונית, הפילוסופיה היוונית – זה לעומת זה עשה א-לקים

המשנה הברייתות המדרשים והזוהר

הכוח הטומאה החדש שירד לעולם זה היה חכמת יוון, כל המדע וכל הפילוסופיה וכל הכפירה של כל הדורות השורש של הכל זה מחוכמת יוון, הם למעשה השורש של כל המחשבה כנגד התורה. אז התגלתה בעולם חכמת יוון אבל זה לעומת זה עשה
א-לקים אז מה התגלה בקדושה כנגד חוכמת יוון בקדושה? אם נתבונן אנחנו מדברים על התחלת בניין בית שני, מה התגלה כל תקופת בית שני וגם אח“כ? התורה שבע“פ. כל המשנה, הגמרא הברייתות המדרשים והזוהר כל זה התורה שבע“פ וכל זה התגלה בתקופת בית שני. בבית ראשון היה נבואה ורוח הקודש והיו השגות א-לוקות

לומד תורה שבע“פ או באוניברסיטה?

עם כל זה בבית ראשון לא היה הרבה תורה, רוב התורה ובפרט התורה שבע“פ מתגלית בעיקר מבית שני ואילך לכן זה לעומת זה עשה א-לקים – התגלתה הנהגה חדשה לגמרי בעולם החוכמה היוונית כנגד החוכמה שבע“פ, למעשה מכאן ואילך עד ביאת משיח צדקנו עיקר הבירור הוא בין חוכמת יוון שכמו שאמרנו כל החוכמות של הכפירה וההסתרה שורשם זה בחוכמת יוון ולעומת זה התורה שבע“פ לכן היום עיקר הבירור זה בין שתי הבחינות האלה – עכשיו נתבונן מה הבירור בניהם, האם זה מסתכם בזה שאני לומד תורה שבע“פ ולא לומד באוניברסיטה? זה לא כך, זה קצת יותר מורכב. כתוב בזוהר הקדוש: מה היא ואו? יוד ארוכה, הכוונה אם תאריך את הרגל של האות יוד תקבל את האות ואו. ברוך השם יש לי ילד בכיתה ב‘, אם אני יגיד לו להאריך את האות יוד ואני אשאל אותו מה זה? הוא יגיד לי ואו. ילד בכיתה ב‘ יודע שאם מאריכים את הרגל של האות יוד מקבלים ואו, זה מה שכתוב בספר של
כל הסודות של התורה? אז מה בעצם אומר לנו פה הזוהר הקדוש? למעשה הזוהר
אומר לנו פה דבר מאוד-מאוד עמוק שכל הבנת האדם והתורה עומדת על הדבר הזה.

קשר מאוד חזק ועוצמתי בין המוח ללב

אומר הזוהר הקדוש שהאותיות מרמזות על כוחות רוחניים ועל מציאויות רוחניות מכיוון שהקב“ה ברא את העולם ע“י הסתכלות באותיות התורה לכן כל אות בלשון הקודש זה מרמז על כל ענייני הבריאה. כוח המחשבה שבאדם זה נרמז באות יוד, כוח ההרגשה הכוונה ללב האדם נרמז באות ואו – אומר הזוהר הקדוש דבר עמוק ופנימי: יש קשר מאוד-מאוד חזק ועוצמתי בין המוח ללב, הכוונה בין המחשבה להרגשה. כל העבודה שלנו בעולם הזה זה להאריך את היוד, הכוונה שהמחשבה תתפשט בלב ולא הפוך שהלב יתפשט במוח, נתבונן קצת מהם כוונת הדברים:

להשליט את המוח על הלב

הזוהר הקדוש בעצם מגלה לנו שיש קשר וחיבור מאוד גדול וחזק בין כוח המחשבה שבאדם לכוח ההרגשה שבאדם, שימו לב לכאורה זה 2 דברים שונים. למחשבה יש את התכונות שלה, אם אדם יושב עכשיו ולומד איזה נושא מסויים אז מה זה משנה איך שהוא ירגיש? זה במוח וזה בלב. אומר הזוהר הקדוש שמה שאדם לומד ומה שאדם חושב זה מיד משפיע על ההרגשה שלו ומאיר לתוך הלב שלו. כל העבודה של עמ“י בקדושה זה להשליט את המוח על הלב ולא את הלב על המוח – מה נותן למוח את האפשרות לשלוט על הלב? בכל הספרים הקדושים כתוב שיש רק דבר אחד וזה לימוד התורה. התורה זה החוכמה שנותנת לאדם את האפשרות שהמוח ינהיג את הלב ולא הפוך

המוח שלך חושב את מה שהלב רוצה?

כל חוכמה אחרת שאדם ילמד או כל שכל אחר שאדם ילך בו ולא משנה איזה שכל זה, אם זה שכל של פילוסופיה של מדע או סתם שכל של העולם הזה כגון איך לעשות כסף – אם זה לא מחובר לתורה שימו לב מה שולט על מה, הלב שולט על המוח, מה ז“א? בלב יש רצונות ורגשות ואם אדם לא מחבר את המחשבה שלו לתורה אז בסופו של דבר הוא יחשוב את מה שהלב רוצה שהוא יחשוב. בקדושה
הלב מרגיש את מה שהמוח רוצה שהוא ירגיש, בטומאה המוח חושב את מה שהלב רוצה – התורה מלמדת אותנו איך האמת שזה הרצון של הקב“ה תנהיג את הלב ולא הפוך. עכשיו בואו נראה איך כל הענף הזה בקדושה, ברגע שאדם זוכה לחבר את המחשבה שלו עם התורה ועם הצדיקים (זה קשור בזה) אז לאט-לאט המוח מתחיל להנהיג את הלב, לפעמים זה קשה כי יש רצונות בלב שקשה לוותר עליהם אבל כשאדם זוכה לוותר על הרצונות שבלב להלכה שזה רצון השם אז מה האדם
זוכה לקנות בלב? את השמחה. כשהמוח שולט על הלב אז האדם מאבד את השמחה..

אין אנחנו מספיקין להודות ולהלל…

בעל התניא אומר שלא נברא השכל אלא להנהיג את הלב. כשאדם זוכה להנהיג את המוח על הלב אז הוא זוכה למידת השמחה אבל כשהלב שולט על המוח אדם מגיע לעצבות – באותו רגע הוא מקבל את הסיפוק של התאווה של אותו רגע אבל בעצם הוא מקבל דינים לתוך הבית, פתאום כל הצרות של העולם מתחילות – אדם לא יודע את זה, באותו רגע הוא רוצה את התאווה והוא רוצה להתיר את זה לעצמו,
זה שאדם כופף את עצמו וביטל את עצמו לתורה ע“י זה אדם זוכה לשמחה כי זה עולם החירות, זה משחרר את האדם מהכבלים של העולם הזה של עצבויות ודיכאונות העולם הזה ואז אדם מתחיל לקבל שמחה. כשאדם שמח הוא זוכה לראות את החסדים של הקב“ה כי השמחה מולידה בתוכנו לראות שהקב“ה טוב איתנו, העצבות מראה לנו שהקב“ה כביכול לא טוב אתנו כי זה הכל שקר, השמחה מראה לנו שהקב“ה טוב אתנו ואז מה אנחנו רוצים לעשות? נשמת כל חי ואילו פינו
מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו.. אין אנחנו מספיקין להודות ולהלל ולשבח

אדם מרגיש את השמחה ומודה להשם

שימו לב לעומק הדבר, זה מה שרבינו אומר הקשר בין תודה ושמחה להלכה – ע“י שאנחנו שומרים על ההלכה שאנחנו הולכים עפ“י התורה אנחנו זוכים ליישר את העקמומיות שבלב שלנו ואז אנחנו מתחילים להרגיש שמחה כי ’לישרי לב שמחה‘. העקמומיות שבלב מונעת את השמחה, לב ישר מרגיש את השמחה ולב ישר מקבלים ע“י התורה, שמשעבדים את הלב לתורה אדם מתחיל להרגיש שמחה והוא מתחיל להודות להקב“ה, בעומק הדבר זה מה שרבינו אמר הקשר בין התודה שזה מזמור לתודה ונשמת כל חי לבין ההלכות כי ההלכות זה כנגד המחשבה, זה הדעת תורה ואילו ההודיה והשמחה שבלב זה כנגד הלב אז כשהמוח שולט על הלב ע“י התורה משם מגיעים לשמחה לכן רבינו אמר שההלכה והתודה קשורים זה לזה – ’מזמור לתודה הריעו להשם כל הארץ‘, הריעו להשם כל הארץ זה ראשי תיבות של הלכה..

מה הכוונה דיבור של אמת

ככל שאדם זוכה לשתי הבחינות האלה שזה ההלכה שזה להתבטל לדעת תורה והשמחה שבלב וההודיה זה מאיר בתוך הדיבור של האדם שיהיה דיבור של אמת, הרבה פעמים שואלים מה רבינו התכוון כשהוא אמר דיבור של אמת, מה זה דיבור של אמת? דיבור של אמת זה שבתוך הדיבור של האדם קיימת הנקודה הזאת שהקב“ה טוב
איתי, דיבור של שקר זה השם לא טוב איתי. כשאדם
רואה שהשם טוב איתו אדם שמח וכשאדם רואה שהשם לא טוב איתו אז האדם עצוב ומקפיד – כל הכעס ההקפדה והעצבות באה מזה שאדם לא רואה את הטובות של הקב“ה, הוא כועס על הקב“ה..

למה אתה עושה לי כאלה דברים?!?!

בספר ’מכתב מאליהו‘ כתוב שהשורש של כל כעס ועצבות זה שבעצם האדם לא מסכים עם הקב“ה, הוא חולק עם הקב“ה. יש שיחה שרבינו אומר שיש גבול דק בין לב נשבר לעצבות, לב נשבר זה כולו קדושה ועצבות זה הסטרא אחרא וזה גבול דק בין זה לזה. לב נשבר זה שאדם מתחרט ואומר: מה עשיתי? הוא אומר להקב“ה, אתה אבא שלי ואתה כ“כ טוב איתי אז אדם מתחרט ורבינו אומר שזה כולו קדושה. עצבות זה עניין אחר לגמרי, האדם כועס בלב על הקב“ה: למה אתה עושה לי כאלה דברים?? זה ההבדל בין לב נשבר לעצבות, לכן הקומה של הקדושה זה שע“י שאנחנו לומדים את התורה ומשעבדים את עצמנו להלכה, זוכים לשמחה שבלב ואז זה מאיר בתוך הדיבור שיהיה דיבור של אמת – שימו לב זה שלא שצריך שאדם דווקא ידבר עכשיו על החסדים של הקב“ה, יכול להיות שאדם ידבר גם על נושאים אחרים לגמרי, יכול להיות שהוא יושב עם אשתו ומדבר איתה עכשיו על חינוך ילדים..

שיחת חברים של התמרמרות על השם

יכול להיות שהוא יושב עכשיו עם חבר שלו ומדבר על עסקים או על כל מיני דברים או שהוא לומד תורה – יש אמת בתוך הדיבור, הכוונה שאדם רואה את החסדים של הקב“ה זה מתחיל להאיר לו בתוך הדיבור, זה הבחינה של ’חכמת אדם תאיר פניו‘ שהדיבור בעצמו זה דיבור של אור, אבל כשאדם הולך עם התמרמרות ועם כעס והקפדה ובשורש זה הקפדה על הקב“ה, בתוך הטון של הדיבור שלו נכנס כעס ועצבות, לא רוצים לשמוע את אותו אדם, הבעיה שגם השני נמצא במצב הזה אז כבר יש פה שיחת חברים שבפנימיות זה הכל התמרמרות על הקב“ה אז כל אחד יושב ומתמרמר – כל העבודה שלנו זה להאיר את הדיבור שזה הולך ע“י תיקון המחשבה שזה ההלכה שאנחנו משעבדים את עצמנו לתורה ואז מרגישים את השמחה ואת ההודאה בלב ואז זה מאיר בתוך הדיבור – אז אמרנו שהמחשבה זה האות יוד וההרגשה זה האות ואו וכשהדיבור בתיקונו זה נקרא נון כפופה וכשאדם זוכה לשלוש הבחינות האלה זה מאיר לשכינה והשכינה זה האות הא, לכן נמשלו
ישראל ליונה ’יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה הראיני את מראיך השמיעיני את קולך‘

הלב היווני זה כוחי ועוצם ידי עשו לי…!

הראיני את מראיך זה ע“י מעשים טובים. השמיעיני את קולך זה ע“י תורה ותפילה. היונה נרמזת לכנסת ישראל ולכל יהודי בזמן התיקון, יונה זה זמן התיקון של הדבר, זה המחשבה, ההרגשה והדיבור שזה הנון וזה מאיר לשכינה זה היונה, לכן ישראל נמשלו ליונה – כל זה בקומת התיקון. לעומת זה אמרנו שכל הקליפה של טומאת יוון שזה הבירור שלנו עד שיבוא משיח צדקנו, זה הכל הולך הפוך –  המחשבה זה חוכמת יוון והשורש של הלב היווני זה כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה – ברגע שאדם נופל לגאווה מיד הוא נופל לכעס לקנאה להקפדות וכן הלאה וכשאדם נופל ללב כזה של כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה השלב הבא הוא שזה יורד מהלב לכבד ואיזה אות מרמזת על עניין הכבד? הנון הסופית. נון סופית זה אות שיורדת מתחת לשורה, הבחינה של הכבד זה נקרא מתחת לגדר האדם

אותו דבר כמו בהמה וחיה

גדר האדם זה מחשבה והרגשה, זה מוח ולב, לחשוב בעניינים של קדושה ולהרגיש את הקדושה – תאוות העולם הזה זה נקרא מתחת לגדר האדם, איך רואים את זה? כשאדם הראשון גורש מגן עדן הוא טען והתמרמר ואמר: מעכשיו אני וחמור נאכל מאבוס אחד – הכוונה שבגירוש האדם מגן עדן ירדנו לתאוות העולם הזה, בירידה לתאוות העולם הזה אין הבדל בין אדם לבין בהמה וחיה, אנחנו אותו דבר כמו בהמות, הם רעבים וגם אנחנו רעבים, הם מתאווים לתאוות העולם הזה וגם אנחנו מתאווים לתאוות העולם הזה. תאוות העולם הזה זה גדר בהמה לכן הנון הסופית מרמזת על הירידה לגדר התחתון וצריך להעלות את זה..

חכמי אתונה היו משועבדים לספרטה

בנון הסופית אדם ירד מתחת לגדר האדם וברגע שהלב והתאווה פועלים מלמטה למעלה, לא המחשבה קובעת מה הלב ירגיש אלא הלב והתאווה מרגישים את מה המוח יחשוב, אז נולדות תאוריות, חוכמות ופילוסופיות להצדיק את התאווה וכתוב בספרים הקדושים שבפרט את התאווה הידועה (ניאוף). הקליפה צועקת: אל תיגע לי בתאווה הידועה ואל תתערב בזה. ההרגשות והרצונות שבלב והתאוות הם מנהיגות את המוח, ז“א שבעצם הקליפה שולטת על המוח במקום שהמוח ישלוט על הלב לכן זה נרמז באות יוד באות ואו ובאות נון שזה יון. ביוון יש 3 מחוזות, מחוז אתונה שזה כנגד החוכמה היוונית, מחוז מוקדוניה שזה היו הגיבורים, כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה, מחוז ספרטה זה היה מחוז הספורט וזה היה הנון הסופית שם זה היה הערצת הגוף ואת התאוות של הגוף, למעשה חכמי אתונה היו משועבדים לספרטה..

התגלות הפילוסופיה היוונית בעולם:

החוכמה היוונית כל כולה זה בעצם להתיר את התאוות של העולם הזה לכן יוון זה כנגד היונה, זה לעומת זה עשה א-לקים – העבודה שלנו זה בשלוש הבחינות האלה: במחשבה להתקשר עם התורה שבע“פ, בהרגשה זה להתקשר ולהתחבר עם מידת החסד ומידת הענווה שזה נקרא הלב המתוקן שזה השמחה וההודיה להקב“ה, ובתאווה להעלות את זה לבחינת יונה שכל התאוות של העולם הזה יהיו קשורות כולם עם יונתי בחגוי הסלע שזה התורה והקדושה – לפעמים התורה מצווה עלינו על תאווה, לדוגמא כתוב שאדם צריך למעט באכילת שישי כדי שיכנס תאב לשבת, שימו לב איפה שהתורה מצווה לנו על תאווה זה מצווה, אדם צריך להרגיש תאוות אכילה בסעודת שבת, למעשה יש מקומות שהתורה מקדשת גם את התאוות כל זה היונה, לעומת זה יוון זה כל השלוש בחינות האלה של המוח שבטומאה, הלב והתאוות – כל יהודי בעצם מברר את השלוש בחינות האלה רק שיש דורות שיותר צריכים לברר את העניין של המחשבה כגון בתקופת בית שני וגם אחרי החורבן היה הרבה בירור במחשבה לכן אז התעצמה והתגלתה מאוד הפילוסופיה היוונית בעולם..

למישהו יש היום בעיה עם פילוסופיה?

כנגד הפילוסופיה היוונית שהתגלתה בעולם היה גילוי של התורה שבע“פ בעולם. ע“י התורה שבע“פ היו מבררים בעצם את השקר של החוכמה והפילוסופיה היוונית, זה לא מחייב שהם אמרו דברים של שקר, גם אם זה היה דברים נכונים זה היה הכל בעצם כדי להצדיק את התאווה של העולם הזה לכן זה בעצם המלחמה. לאחר מכן יש עבודה של המידות. האות ואו של יוון זה ההקפדות, הכעס, הגאווה וכן הלאה ואח“כ זה הנון שזה בירור התאווה – לכל אדם בכל דור יש בירור בשלוש נקודות האלה אבל ההבדל בין דור לדור ובין אדם לאדם זה איזה בחינה יותר מתעצמת לברר אותה. אומר האור החיים הקדוש וזה מובא בספרים הקדושים שבדורות האחרונים יורדים לחמישים שערי טומאה, שימו לב הגימטריה של נון זה חמישים, זה החמישים שערי טומאה, הנון הסופית של יוון זה החמישים שערי טומאה לכן אנחנו יורדים למטה מתחת לשורה בדורות שלנו – שימו לב, בדורות שלנו למישהו יש בעיה עם הפילוסופיה? בדורות שלנו גם לא מצד הקדושה מה אכפת לאדם מפילוסופיה?

רוצה במבה, ביסלי ותאוות העולם הזה

מה אדם רוצה בדור שלנו? במבה, ביסלי ותאוות העולם הזה – זה הכל, רוצים
את תאוות העולם הזה, הסיבה היא מכיוון שירדנו לברר בסוף הנון הסופית.
הדור שלנו נקרא עקבתא דמשיחא, זה סוד העקביים וזה בנון הסופית
למטה-למטה. כשיורדים בנון הסופית מאוד-מאוד קשה לעלות משם. כשאדם ירד בלב רק במידות לא טובות הוא עוד יכול לתקן ולהתחבר עם היוד אבל ברגע שאדם ירד בנון הסופית הוא כבר לא יכול להתחבר עם הקדושה, שם למטה מתחת
לשורה זה חושך ’וימש חשך‘ לכן שם מאוד קשה לברר את צד הקדושה שנמצא איך להתחבר עם הקדושה, לכן יש מצב בעקביים שכבר אי אפשר להתחבר
עם הקדושה – בקצה של הנון הסופית יש חצי סנטימטר ששם כבר אי אפשר להעלות יותר אבל אנחנו יודעים שהקב“ה אמר ולא ידח ממנו נדח ותמיד הקב“ה מכין תיקון לכל מצב אז מה התיקון למקום הזה? הצדיק, הוא יכול ומתקן את כל העולם

קוצו של יוד, סוד הכתר והאור הגנוז..

ברגע שאדם מכיר, חווה והתחבר עם תאוות העולם הזה קשה מאוד-מאוד להתנתק משם, כל הלב שלו שם וכל המחשבה שלו שם והוא יצדיק את הכל, לכן הצדיק לא יכול לתקן את העולם בבחינת המוח וההרגשה לכן הצדיק חייב להעלות לקוצו של יוד שזה נקרא סוד הכתר, שם אין שום פגם מגיע למקום הזה והצדיקים שזכו להגיע לקוצו של יוד יכולים לתקן את כל הנשמות בכל הנפילות כי קוצו של יוד זה נקרא סוד האוד הגנוז והאור הגנוז יותר גבוה מכל קלקולי העולם הזה לכן יהודי תמיד יכול להגיע לתשובה ולתיקון מכיוון שבשורש הנשמה שלנו זה באור הגנוז רק שאנחנו
כל-כך בהסתרה ובהעלמה מזה שאנחנו לא יודעים איך להתחבר עם זה.
הצדיק שנמצא בסוד האור הגנוז יכול להאיר לנו מקוצו של יוד עד סוף העקביים שזה סוד הנון הסופית ולהעלות אותנו משם. זה מה שרבינו אומר בתורה ל‘ שככל
שהחולה יותר גדול ככה צריך רופא יותר גדול – חולה גדול זה בסוף הנון
הסופית והרופא הגדול זה קוצו של יוד שמשם הצדיק יכול להאיר לנו למטה-למטה.

א“א להבין איזה עוצמה של קליפה!

כדי שהצדיק יוכל להתכלל במדרגה כזאת שנקראת קוצו של יוד או סוד עתיק או רישא דלא אתידע, זה רק ע“י שהצדיק מוכן לקבל על עצמו את כל הייסורים וההסתרות והביזיונות והניסיונות של העולם ולרדת לעומק החשכה של מצרים ושם הוא מחובר עם הקב“ה, הוא לא עוזב את הקב“ה גם בעומק הגלות וההסתרת פנים ומשם הוא מתחבר עם הקב“ה באמונה ובשמחה ובהתעודדות וע“י זה הצדיק עולה לקוצו של יוד שזה סוד הכתר. בפרשה שלנו כתוב ויוסף הורד מצרימה, הוא ירד לכל הקליפות של מצרים, קודם כל הוא ירד לקליפת הברית שזה אשת פוטיפר, זאת היתה קליפה נוראית שאי אפשר בכלל להבין איזה עוצמה של קליפה, היא כל יום מדברת איתו ומנסה לפתות אותו בכל הפיתויים שיש בעולם והוא עמד בזה – מה יוסף הצדיק מקבל על זה? שתים עשרה שנה בבית האסורים, אי אפשר בכלל להבין
באיזה הסתרה עצומה יוסף היה בבית האסורים, צריך לזכור ששמה אין עורכי-דין..

הוא יכול לתקן ולהאיר לכל הנשמות

יוסף רק אומר לשר המשקים: תזכיר אותי – אתה יוסף מדבר על השתדלות? אתה מתקשר לעורך-דין? תקבל עוד שנתיים בכלא רק על זה שדיברת על השתדלות. מדוע כ“כ הקפידו עליו? כי אתה יוסף יורד למקום כזה חשוך ולכזאת הסתרה ששם אתה חייב לדעת שאין עוד מלבדו, אין שום מציאות שיכולה לעזור
לך במקום הזה רק הקב“ה ואתה רוצה לעשות השתדלות? תשאר
עוד שנתיים בבית האסורים רק כדי להבין את זה. מה יוסף עושה
בבית האסורים? ויהי יוסף איש מצליח – אומר המדרש רבה בפרשת וישב ’איש קפוז‘, מפזז ומכרכר, הוא כל היום היה רוקד בבית האסורים הוא היה מרים את העקביים שזה סוד הנון, בהסתרה הכי גדולה הוא חייב להעלות אותם מהקרקע שזה העצבות והדמיונות.
כשיוסף העלה את זה משם אחרי שלוש עשרה שנה הוא משתחרר בפרשת מקץ. מקץ זה הקוץ של היוד, יוסף בבית האסורים זכה לעלות לקוץ של היוד ואז הוא יכול לתקן את כל הנשמות ולהאיר לכל הנשמות.

הפוסט תורה ב‘ חלק שני בליקו“מ: ’ימי חנכה‘ הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

משה מדבר עם השם במדבר

כתוב שמשה היה רועה את צאן יתרו במדבר והזוהר הקדוש אומר שמדבר זה דיבורים, הוא היה הולך במדבר סיני וכל הזמן מדבר עם הקב“ה. כשהוא היה בן 79 הקב“ה התגלה אליו ואמר לו: לך תגאל את עמ“י. משה רבינו לא העלה בדעתו בכלל שיכול להיות שהוא הגואל של עמ“י – בסדר, אתה עניו ואתה חושב שאתה לא ראוי, אבל הקב“ה אומר לך: לך תגאל את עמ“י. משה רבינו הציע להקב“ה שישלח את אהרן ואת פנחס והרמב“ן מוסיף ואומר שמשה אמר להקב“ה: לא משנה את מי תשלח בעולם הוא יותר טוב ממני. משה רבינו לא רצה לפגוע בכבוד של אהרן, עד כדי כך הוא חושב על השני, הוא אמר: אהרן רוצה להיות המנהיג, פתאום יבוא האח הצעיר שלו ויגיד שהקב“ה שלח
אותו להיות המנהיג? אז הקב“ה אמר
למשה רבינו: תדע לך זה שאתה חושב שאהרן יפגע
זה בגלל שאתה לא מספיק מעריך את אהרן, כשאהרן
ישמע את זה הוא ישמח, הקב“ה אומר לו ’וראך ושמח בלבו‘ – השמחה של אהרן היתה כ“כ שלימה שלא היה לו אפילו כחוט השערה של קנאה או טענה כנגד אחיו הצעיר….

מידות טובות זה תיקון העולם

כתוב שבזכות זה שאהרן שמח בליבו כאשר הוא ראה את משה רבינו, הוא זכה להיות הכהן הגדול ולשאת את האורים-ותומים על הלב. האורים-ותומים זה רוח הקודש, אז כל מי שלא מקנא בחבר שלו שידע שהוא יכול לזכות לרוח הקודש, אם אתה רואה את ההצלחה של החבר ואתה שמח בזה, אתה תזכה שיהיה לך אורים-ותומים על הלב שזה רוח הקדוש. המידות הטובות זה בעצם כל תיקון העולם, אם אנחנו רוצים לתקן את העולם אנחנו צריכים לתקן את המידות שלנו וזה בעצם כל תיקון של העולם..

לבן וגם כולם ידעו..

רחל ויתרה ללאה וזה לא היה ויתור פשוט בכלל – היא היתה נביאה והיא ידעה שמהחתונה עם יעקב אבינו הולך לצאת כל
עם-ישראל, ויעקב אבינו ראה ברוח הקודש שהיא צריכה להיות אשתו אז הוא
 אמר לה את תהיי אשתי. את לאה הוא לא ראה כי הוא לא השיג את המדרגה
שלה, הוא לא ראה את המדרגה שלה אז הוא חשב שהיא בכלל לא
צריכה להיות אשתו, אבל הוא לא ידע שלאה במדרגה כ“כ גבוהה. אז הוא
אמר לרחל את תהיי הכלה שלי והוא אמר את זה ללבן וכולם ידעו שרחל זה
הכלה שלו, אז בשביל שלאה לא תתבייש, רחל התחלפה איתה בלילה של החתונה…

לכל אחד יש קנאה גדולה בלב על החבר

זה ויתור נוראי, בלילה של החתונה לוותר על החתן ששנים היא מחכה ומתפללת לזה. כל הצדיקים מתפללים בשמיים שעמ“י יחזור מהגלות והקב“ה אומר: אני לא מקשיב לכם. אבל כשרחל באה ומתחילה לבכות הקב“ה לא מוכן לסבול את הבכי שלה, הוא מיד אומר לה: ’מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך..ושבו בנים לגבולם‘ – מה זה יש שכר לפעולתך? איזה פעולה? שוויתרת ללאה. לכל זה זוכים כשאדם זוכה לעבוד על המידות, בפרט על הנקודה הזאת של הקנאה. יהודי הוא חכם אז הוא יודע להסתיר את הקנאה אבל לכל אחד יש קנאה מאוד גדולה בלב על החבר. צריך להתבודד כל הזמן על הנקודה הזאת שלא נקנא בחברים שלנו גם אם הם מצליחים – זאת היתה הנקודה של אהרן הכהן. הקב“ה אמר למשה רבינו: כמה שאתה דואג לכבוד אחיך, אתה לא יודע לאיזה דרגה הוא הגיע, הוא הגיע לדרגה כזאת שהוא יראה אותך מנהיג של עמ“י והוא ישמח בליבו, הכוונה זה לא שהוא רק יראה לך פנים של שמחה אלא גם בלב תהיה לו שמחה גדולה.
אמרנו שהקב“ה ביקש ממשה רבינו לגאול את עמ“י ומשה רבינו התווכח איתו 7 ימים, בסוך הוא הסכים ואחרי שעם-ישראל יצאו ממצרים משה רבינו חזר לאוהל, הוא
אמר: אמרו לי להוציא את עם-ישראל ממצרים, זהו הוצאתי, אני חוזר להיות אדם פשוט, אז הקב“ה אמר לו: בבקשה תעביר אותם את ים-סוף, אחרי קריעת ים-סוף משה רבינו חזר לאוהל שלו..

משה רבינו מתווכח עם הקב“ה 7 ימים..

הקב“ה אמר למשה רבינו: בבקשה תביא את עמ“י להר סיני, אחרי הר סיני משה רבינו גם-כן חזר לאוהל ואמר: אני אדם פשוט. אז הקב“ה אמר לו: בבקשה בוא תיתן את התורה לעמ“י, וכן הלאה. משה רבינו מתווכח עם הקב“ה 7 ימים ואז הקב“ה אומר לו: אתה דואג כ“כ לכבוד של אהרן אחיך? אז אתה תדבר לאהרן ואהרן
ידבר במקומך עם עמ“י ועם פרעה. משה רבינו כ“כ דאג לכבוד של אהרן שהקב“ה אמר לו: בסדר, לך ואהרן ידבר בשבילך. יש פירוש על החומש שנקרא ’העמק דבר‘….

אם משה רבינו היה מדבר אז היתה גאולה

את הפירוש ’העמק דבר‘ על החומש חיבר הנצי“ב מוולוז‘ין שחי לפני 2 דורות באירופה, הוא היה התלמיד של ר‘ חיים מוולוז‘ין, והוא כותב דבר נורא ואיום: זה שמשה רבינו ביקש שאהרן ידבר במקומו בגלל שהוא דאג לכבוד אהרון, זאת היתה טעות, אצל משה רבינו זאת היתה טעות – אם הקב“ה אומר לך אז עם כל הכבוד לענווה שלך ולמידות הטובות שלך, אתה צריך להתבטל להקב“ה. אומר הנצי“ב דבר נורא ואיום: אם משה רבינו בעצמו היה מדבר את כל הדיבורים ולא אהרן אזי לא היה שום חטא לעמ“י והגאולה היתה שלימה ועמ“י היה מגיע לגאולה השלימה. כשהקב“ה שלח את משה רבינו לגאול את עמ“י הוא שלח אותו לגאול בגאולה שלימה, אם משה רבינו היה מסכים לדבר אז תוך 3 ימים היתה גאולה שלימה לעמ“י.

בגלל שהדיבור עבר דרך מסך שנקרא אהרן

אומר הנצי“ב מווזלוזי‘ן דבר נורא מאוד: בדיבור של הצדיקים יש כוח, זה לא המילים שהם מוציאים – בדיבור אנחנו מבינים את המילים, הכוונה את התוכן של הדיבורים, אבל יש נקודה יותר עמוקה, כתוב שנפש האדם זה ’רוח ממללא‘, כמו שכתוב ’נפשי יצאה בדברו‘, כשהצדיקים מדברים זה רוחניות שלימה. לפי מדרגת הצדיק ככה יש רוחניות שלימה, זה אור רוחני שבא לעולם. מהדיבור של משה רבינו בא כזה אור לכן אומר הנצי“ב מוולוז‘ין שאם משה רבינו היה מסכים ללכת ולדבר אז היה כזה כוח לדיבורים שלו ששום יהודי לא היה חוטא. זה שהיה אפשרות של חטא זה בגלל שהדיבור של משה רבינו עבר דרך מסך שנקרא אהרן. אהרן היה צדיק עצום, נורא וקדוש-עליון אבל הוא לא היה במדרגה של משה רבינו, אז הדיבור של אהרן זה כבר היה צמצום, אז כל האפשרות של עמ“י לחטוא היה בגלל שהדיבור הזה עבר את המסך של אהרן, כך אומר הנצי“ב…

יוצאים לשלושה ימים וחוזרים

באמת עמ“י היה מיועד בעצם להביא את הגאולה תוך 3 ימים, מאיפה אנחנו יודעים את זה? הקב“ה אמר למשה רבינו לך תגיד לפרעה שעמ“י יצאו לזבוח-זבח דרך 3 ימים ואחרי זה חוזרים למצרים. משה רבינו בא לפרעה ואמר לו: הקב“ה שלח אותי להגיד לך שתשלח את עמ“י ללכת שלושה ימים לזבוח-זבח ואנחנו חוזרים למצרים.
אנחנו יודעים שעם-ישראל יצא ולא חזר למצרים,
אז זה לא מובן, הקב“ה אמר למשה רבינו להגיד לפרעה
דבר שהוא לא אמת? הרי אנחנו יודעים שעמ“י לא חזר לעולם למצרים – זאת שאלה גדולה מאוד. צריך לדעת שבוודאי שהקב“ה לא אמר למשה
רבינו לשקר את פרעה – התוכנית המקורית היתה אם פרעה היה מוכן לשלוח
את עם-ישראל בלי 10 המכות, אז עם-ישראל היה הולך להר סיני, מקבל את
התורה ואחרי קבלת התורה עמ“י היו חוזרים למצרים, כך כתוב בספרים הקדושים..

התוכנית היתה לחזור למצרים עם התורה.

הרבי מקאמארנא אומר שהתוכנית היתה לחזור למצרים עם התורה – בשביל מה לחזור למצרים עם התורה? כי עמ“י היו במצרים במ“ט שערי-טומאה ואי-אפשר שתהיה גאולה עד שלא ירדו לחמישים שערים טומאה – אם היו מקבלים את התורה הם היו חוזרים למצרים, יורדים לשער החמישים של הטומאה, מחזירים גם את המצרים בתשובה, כל העולם כבר היה חוזר בתשובה ואז עמ“י היו הולכים עם משה רבינו לא“י, בונים את בית המקדש ואז כבר היתה גאולה שלימה – כך אומר הרבי מקאמארנא בספר ’היכל הברכה‘, אבל מכיוון שפרעה לא הסכים לשלח את עמ“י
אז כבר אי אפשר לעשות את כל התיקון הזה והכל השתנה, אחרת זה לא מובן
איך זה שכביכול הקב“ה אמר למשה רבינו לשקר את פרעה, זה לא היה שקר אלא זאת היתה התוכנית המקורית, אבל מכיוון שפרעה לא הסכים לכל המהלך לכן השתנתה כל התוכנית. בכל אופן למשה רבינו היה פחד גדול ללכת ולגאול את עמ“י..

..הרי משה רבינו יודע את הכוח של הקב“ה

בספרים שואלים ממה בעצם היה הפחד של משה רבינו? מה הבעיה, מה אתה מפחד מפרעה? משה רבינו יודע את הכוח של הקב“ה, הוא יודע שברגע אחד הוא יכול להכות את פרעה בכאלה מכות שפרעה יתבטל. כתוב בספרים הקדושים שמשה לא פחד מפרעה, הוא ידע שאפשר לבטל את פרעה אלא הוא פחד מעמ“י. הוא אמר: הם במ“ט שערי-טומאה, איך אני אוציא את עמ“י ממ“ט שערי-טומאה?? אני יודע שהם הולכים לעשות עליי כאלה מחלוקות וכל יום הם יקשו עליי 1000 קושיות, אבל אני לא דואג מזה, אני דואג איך אני יוציא אותם ממ“ט שערי-טומאה? זה היה בעצם  החשש של משה רבינו, הוא אמר: אני לא במדרגה רוחנית כ“כ גבוהה שאני
יכול להוציא את עמ“י ממ“ט שערי טומאה. צריך להבין
מה זה שער-טומאה בכלל: שער-טומאה זה מושג
שאומר מהי מידת התקשרות הנפש של האדם עם הטומאה

התקשרות הנפש עם הטומאה

שערי-טומאה זה כמו מדד שאומר כמה כוח ועוצמת-התאווה והמידות הלא טובות יש בנפש האדם. ככל שהנפש של האדם קשורה עם התאוות ועם המידות הלא טובות זה נקרא שהוא יותר בשערי-טומאה. התאווה הכי חזקה זה מ“ט (49) שערי-טומאה, כי השער החמישים של הטומאה זה כבר עניין אחר לגמרי, זה כבר עניין של המוחין וזה כבר סברות של הקליפה (הסטרא אחרא), אבל 49 שערי-טומאה זה התקשרות נפשית מאוד חזקה עם הטומאה. חז“ל אומרים שעמ“י היה במ“ט שערי-טומאה במצרים, הם היו קשורים עם הרבה טומאה אבל בעיקר עם עבודה זרה – אומר המדרש שעמ“י אמרו למשה רבינו: איך אנחנו עוזבים את מצרים ואין במצרים גבעה שלא עשינו בה עבודה זרה? בכל א“י מצרים עבדנו עבודה זרה, כך אומר המדרש רבה. משה רבינו אמר: בסדר, אני יבוא ויגיד להם שאני גואל אותם ונתחיל לתת מכות לפרעה, השאלה היא אם עמ“י בכלל ירצה לצאת ממצרים

מנגלים וסעודות שחיתות!

למה שעמ“י לא ירצו לצאת ממצרים? משה רבינו אמר: אני יבוא ויגיד להם שהיום צריך לצאת ממצרים אז הם יכולים להגיד לי כך: בדיוק הגיע איזה סרט או איזה תיאטרון לקהיר שהם לא הספיקו לראות אותו, אז הם יגידו לי כך: משה, את ההצגה הזאת אי-אפשר לבטל, בוא נחכה עוד יום-יומיים, נראה את ההצגה הזאת ואחרי זה נצא ממצרים. אחרי שהם כבר יצאו ממצרים הם
אמרו למשה : למה הוצאת אותנו למות במדבר? אתה לא זוכר? היה לנו שם בשר ודגים, היינו עושים מנגלים וסעודות שחיתות, אז מה אם קצת הרביצו לנו, לא
שווה לקבל קצת מכות? אתה לא יודע איזה תיאטרון ואיזה עבודה זרה
היתה שמה?? ברוך השם שאנחנו לא מכירים את התאווה של העבודה זרה, היום
אין תאוות כאלה, זאת התאווה הכי חזקה בעולם, רק שחז“ל ביטלו את היצה“ר הזה..

לפי מידת הביטול הוא מאיר את אור השם

כתוב שהתאווה של העבודה זרה זה היה כמו אש שבוערת בעצמות, יש בזה סודות מאוד גדולים – הגמרא במסכת יומא אומרת שבשעה שביטלו את היצה“ר של העבודה זרה, יצא גור של אריה מאש מקודש-הקודשים והתנדף לשמיים, ז“א שכל התאווה של עבודה זרה זה מאש של קודש-הקודשים, זה סוד מאוד גדול שבכל התאוות יש אש שהמקור והשורש שלה זה בכלל מקודש הקודשים, כי כל תאווה זה אהבת השם, רק שהיא מתלבשת בלבושים של גשמיות של העולם הזה. משה רבינו אמר להקב“ה: איך אני הולך להוציא אותם? לאן אני לוקח אותם למדבר? הם רוצים לראות תיאטרון – מזה משה רבינו פחד, לכן הקב“ה אמר: תלך ואני אגאל את עמ“י, הצדיק מבוטל לגמרי להקב“ה, כי לפי מידת הביטול הוא זוכה להאיר את אור השם. כשמשה רבינו הגיע למצרים ועמ“י ראו מכה ועוד מכה הם ראו את הכוח של משה..

הקטרוג היה: אלו ואלו עובדי עבודה זרה

כולם כבר פחדו ממשה, הם ראו שהוא מרים את המטה שלו וממלא את כל מצרים בדם, אח“כ בצפרדעים, אח“כ בכינים – כולם רואים שיש למשה רבינו כוח של קדושה נוראית – כתוב שבמכה התשיעית (מכת חושך) 80% (4/5) מעמ“י מתו, מה היתה הסיבה? אם נגיד שהם היו רשעים וכל השאר צדיקים אז אלה שיצאו ממצרים גם היו רשעים, מאיפה אנחנו יודעים את זה? אנחנו לא רוצים להגיד לשון-הרע על עמ“י אבל הרי המלאכים קיטרגו על אלה שיצאו ממצרים, המלאכים אמרו גם במכת בכורות, גם בליל הסדר וגם בים-סוף: מה עמ“י יותר טוב מהמצרים?
המלאכים למעלה זה לא כמו העו“ד למטה, מי שרוצה ללכת ללמוד משפטים יש עכשיו קורסי הכנה איך לשקר יותר טוב, אתה לא יכול להתקבל למחלקה למשפטים
אם אתה לא יודע לשקר טוב, חבל על הזמן, אתה
סתם תפסיד כסף וזמן, זה אומנות השקר, אבל למעלה
זה עולם האמת – המלאכים אמרו על עמ“י: אלו
ואלו עובדי עבודה זרה, ז“א שבמשפט אמת באו
המלאכים וטענו לפני הקב“ה: עמ“י לא יותר טוב מהמצרים.

80% מעם ישראל לא האמינו

במשך שנה שלימה משה רבינו בא ואמר לעמ“י: באתי לגאול אתכם, לצאת ממצרים ולקבל את התורה, אנחנו עם סגולה. ר‘ נתן אומר בליקוטי הלכות דבר נורא: 80% מעמ“י לא האמין למשה רבינו, איך זה יכול להיות? מכת חושך זאת היתה המכה התשיעית, עד אז הם ראו שמונה מכות של שינויי הטבע שלא היו מבריאת העולם, משה רבינו אומר למצרים: עכשיו יהיה דם. כל ארץ מצרים מתמלאת בדם, אח“כ צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד וארבה, הכל זה שינויי הטבע, אז איך יכול להיות שעמ“י לא מאמין למשה רבינו?? יש מדרש שאומר
שכל שיחה שמשה רבינו דיבר עם פרעה, בכל הבתים
בא“י מצרים שמעו את זה, זה הרדיו הראשון שהיה בעולם

יכול להפוך את כל העולם כולו

אז איך יכול להיות שאחרי 8 מכות, 80% מעמ“י לא מאמין למשה רבינו שהוא יכול להוציא אותם ממצרים? זאת שאלה של ר‘ נתן. מסביר ר‘ נתן שעמ“י ראו שמשה יכול להפוך את מצרים, הם רואים את זה עין בעין, אבל לעמ“י היה קשה משהו אחר, הם ראו שמשה רבינו יכול להכות את המצרים, אבל עמ“י אמר למשה רבינו: איך תוציא אותנו מתוך השערי-טומאה, הרי אתה אומר שאנחנו הולכים להיות צדיקים ולקבל את התורה. משה, אתה יכול להפוך את כל העולם כולו אבל אני רואה שאתה לא יכול להוציא אותי ממ“ט שערי טומאה – למה זה היה נראה כך? מכיוון שבחיצוניות התחילה הגאולה, בניסן יצאו ממצרים ובתשרי של אותה שנה כבר התבטל מהם לגמרי השעבוד, הם כבר יכלו להיות בבית ולעשות מסיבות ומנגלים, כבר לא היה שעבוד, אז הם ראו שכבר התחילה הגאולה אבל חז“ל אומרים שבכל התקופה הזאת לא רק שהמלחמה הנפשית והרוחנית שהיתה להם עם 49 שערי טומאה לא הפסיקה  אלא הפוך, המלחמה התגברה שלהם, כל יום ויום היצה“ר התגבר עליהם עוד יותר…

הרי אם אין תיאטרון וטומאה אז לאן נלך?!

מה עמ“י רואה? עמ“י רואה שמשה רבינו יכול להכות את המצרים ולתת להם מכות ולהפוך את כל העולם, אבל להוציא אותנו מהשערי טומאה הוא לא יכול. הפוך, הם יותר אוהבים את העולם הזה, לכן המדרש אומר שבאותו חודש שיצאו, משה רבינו אמר להם: החודש הזה (ניסן) אנחנו נגאלים. עמ“י אמרו לו: איך אתה אומר שאנחנו יוצאים ממצרים וכל ארץ מצרים מלאה בעבודה הזרה שלנו, אנחנו שקועים פה, תהפוך את מצרים ותוציא אותנו מפה אבל לאן תוציא אותנו? אם יש לך עבודה זרה במדבר אנחנו באים איתך, אם אין תיאטרון ואת כל הטומאה שיש במצרים אז לאן נלך?? אנחנו נהיה בחלל ריק, מה יהיה התוכן של החיים שלנו? כל זה כתוב במדרש..

חמישית מהעם התבטלו לצדיק והם זכו…!

הניסיון של עמ“י היה הנקודה הזאת: מצד אחד הם ראו שדברים קורים בעולם אבל הם ראו שהם בעצמם לא רק שלא יוצאים אלא הפוך, יותר ויותר מתחברים
עם כוחות הטומאה – ר‘ נתן אומר שארבע חמישיות (80%) מעם-ישראל לא האמין
למשה רבינו שהוא יכול לגאול אותם לכן הם מתו במכת חושך, כל הזכות
של החמישית שכן יצאו ממצרים זה בגלל שהם התבטלו למשה רבינו, גם הם
לא הבינו איך הוא יכול להוציא אותם אבל הם
התבטלו לצדיק. הצדיק אמר: אני יוציא אתכם. הם אמרו: יותר קל לי להבין קבלה ו’עץ חיים‘, איך הוא יוציא
אותי מפה אני לא מבין אבל אם משה אמר שהוא
יכול להוציא אותנו אז הוא יוציא אותנו – זה היה חמישית מכלל עם-ישראל. באמת איך היתה היציאה? מובא
הרבה בספרים הקדושים ורבינו האר“י הקדוש אומר שליל הסדר נקרא כך כי זה הלילה הכי לא מסודר בשנה….

זה האי סדר שעושה לנו סדר

מבחינת האורות הרוחניים שמושפעים באותו לילה, זה שינוי של כל הסדרים. בליל הסדר הכל הפוך, הכוונות הכי קשות זה הכוונות של ליל הסדר וזה נקרא לילה של
אי-סדר אבל האי-סדר הזה עושה סדר לכל השנה. הסיבה שכל זה היה בדרך כזאת מכיוון שהקב“ה אמר שלא יהיה כוח לאור של הקדושה להוציא את האדם מהמ“ט שערי טומאה. אומר רבינו האר“י שהקב“ה הוריד בבת-אחת אור כ“כ גדול בליל הסדר וכל האורות הרוחניים היו שלא כסדר וברגע אחד עמ“י יצא ממצרים והנקודה הזאת זה סוד מאוד גדול: אף אחד לא יכול להוציא את הנפש
שלו משערי טומאה, אין כזה דבר בעולם שאדם
יכול להוציא את עצמו משערי טומאה, אבל אדם יכול להאמין לצדיק שהקב“ה יכול לגאול אותנו – כל הנקודה שלנו זה להאמין שיש גאולה ולחכות בכיסופים וברצונות לגאולה אבל כשהשם יחליט לגאול את האדם אז ברגע אחד הוא יכול להוציא אותו מכל המ“ט
שערי טומאה, אבל עד שהקב“ה לא יחליט להוציא את האדם לא יעזור שום דבר…

לא להיות עצלן ובטלן תעשה מה שאפשר

אדם יושב עם אזיקים על הידיים ועל הרגליים אז מה כן אפשר לעשות? הלכה למעשה אסור שאדם יהיה עצלן ובטלן, מה שאדם יכול לעשות שיעשה אבל העיקר זה רצונות וכיסופים, כל הזמן צריך לרצונות ולכסוף – כל היהדות זה רצונות וכיסופים, זה הסוד של היהדות: ’איש יהודי היה בשושן‘ כתוב בספרים שהגימטריה של איש יהודי זה רצון. הנקודה של עמ“י היתה להאמין למשה רבינו שיש גאולה,
מי שהאמין למשה רבינו זכה להיגאל, מי שלא האמין למשה רבינו מת במכת
חושך, כל הנקודה היתה להאמין לצדיק וזה בעצם היה כל הבירור,
לכן בליל הסדר ברגע אחד ירד אור רוחני עצום ונורא והיתה התגלות שכינה במצרים..

בבוקר עם ישראל התחילו לרוץ אחרי הענן

זאת היתה התגלות נוראית בחצות ליל הסדר, השכינה התגלתה בעמוד אש בלילה ובעמוד ענן ביום ובבוקר עמוד הענן התחיל לנוע למדבר, באותו רגע עמ“י התחיל לרוץ אחרי הענן – זה הסוד של כל התשובה. איך אדם חוזר בתשובה? הרי אף אחד לא יכול לחזור בתשובה בכוחות עצמו, היום בדור שלנו איך אדם בכלל יחזור? אין לו אפילו מחשבות לחזור, בשביל מה לחזור בתשובה בכלל? מה רע בכל מיני מקומות שיש בעולם?? זה בגלל שהוא נמצא במצרים, זה נקרא מצרים הפרטית של כל אדם שזה המיצרים של הנפש וזה היצר הרע. אז השכינה מתגלית לאדם בתוך מצרים שלו, קודם כל רוצים להוציא אותו מהמקום שלו אז הענן מתחיל לנוע והאדם
ישר אחריו, כי זה כלל גדול מאוד: יש כל הזמן גילוי של השכינה רק שאנחנו לא רואים אותה כי היא לא מתגלית לנו, לכן כשרוצים להוציא אדם ממצרים, פותחים
לו לכמה דקות את העיניים, פתאום הוא רואה את השכינה והוא רואה כזה אור רוחני

’..לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה‘

כשמתגלית לאדם השכינה אז לאן שהשכינה לא תנוע הוא מיד יסע אחריה – זה הסוד של התשובה, לרוץ אחרי עמוד הענן. הענן נסע למדבר וכל עמ“י רצו אחרי זה ועל זה הקב“ה אומר ’זכרתי לך חסד נעוריך..לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה‘, שעמ“י רצו אחרי הענן. כמה זמן היתה ההארה הזאת? בדיוק 24 שעות, בט“ו בניסן השכינה הסתלקה, לא לגמרי אבל היא הסתלקה ומאז התחילו כל הניסיונות, כל הקשיים וכל ההתמודדויות כי ברגע שהאור של השם מסתלק אז מיד מתחילים הניסיונות של האדם, אז למה הקב“ה סילק את האור שלו חלקית? כדי שיהיה ניסיונות ועכשיו עמ“י יגלה מסירות נפש – כדי להתקרב להקב“ה קודם כל צריך להאיר אור גדול ואח“כ האור מסתלק ואדם נלחם בחושך כדי להחזיק מעמד
עד שהוא יקבל את התורה. הסוד של הגאולה מארבעים ותשע שערי טומאה זה שאדם צריך לחכות בסבלנות ואפילו שמשמיים מראים לו: גם המשיח לא יכול להוציא אותך מהמקום שאתה נמצא עם כל הדימיונות שלך ועם כל השטויות שלך..

אבל תדע לך שזה בכלל לא בידיים שלך…!

צריך לדעת שיש כלל: ’לא ידח ממנו נדח‘ ובכלל הזה אין יוצא מן הכלל, כל יהודי יזכה לגאולה. רוב הנשמות שלנו זה הארבע חמישיות שמתו במכת חושך כי הם לא האמינו למשה רבינו שהוא יכול לגאול אותם – עכשיו אנחנו נמצאים בתוך מכת חושך כמו שכתוב ’וימש חשך‘, נותנים לנו קצת להסתובב ברחובות אבל אנחנו בעצם במכת חושך רוחני ואדם לא רואה פתח שתהיה לו גאולה, אבל צריך לדעת שעיקר הניסיון זה להמתין בסבלנות עד שתהיה הגאולה הפרטית והכללית. הרבה פעמים אנשים חושבים שהניסיון הוא שאני יהיה צדיק – זה טוב שאתה רוצה להיות צדיק וזה דבר גדול מאוד שאתה רוצה להיות צדיק, תעשה את כל ההשתדלות אבל תדע לך שזה בכלל לא בידיים שלך, עד שהקב“ה לא יוריד לעולם את האור
הזה לעולם אז לא יעזור לאדם שום דבר, הוא יחשוב על שטויות והוא ירצה שטויות.

..נראה שאין סיכוי בעולם שהוא יהיה צדיק

למה אתה חושב עדיין על שטויות? כי אתה עדיין בחושך. הניסיון הוא להמתין בסבלנות ולהאמין באמונה שלימה שהקב“ה יגאל אותי, זה עיקר הניסיון. אנחנו לא האמנו למשה רבינו במצרים והיינו מהארבע חמישיות של מכת חושך לכן עכשיו אנחנו צריכים להאמין לרבינו שזה ההמשכה של משה רבינו. רבינו גילה לנו שעיקר הניסיון זה לא שאתה תגאל את עצמך, כי אף אחד לא יכול להוציא את עצמו ממ“ט שערי טומאה, כל הניסיון זה שנאמין שבאמת יש גאולה פרטית וכללית, אז גם אם עובר עלינו מה שעובר עלינו ונראה לאדם שבשום פנים ואופן אין סיכוי בעולם שהוא יהיה צדיק ושהוא באמת יכול לצאת מהרע – צריך לדעת שכל אחד יכול לזכות לזה והניסיון הכי גדול להאמין בזה, כל אחד צריך להאמין שהוא יכול לזכות לכל המדרגות של הקדושה, אבל בנתיים היצה“ר יראה לכל אחד מאתנו 70,000 פעם שזה לא יכול להיות – צריך לדעת שאנחנו מחוייבים לעשות את ההשתדלות שלנו אבל העיקר זה שלא משנה מה יעבור על האדם, גם אם הוא יעבור משברים וגלים ויוכיחו לו בכל השכל בעולם שהוא לא יכול להיות צדיק, אדם צריך להאמין באמונה שלימה שבוודאי ובוודאי שהוא יכול להיות צדיק, לא לוותר על זה ברצון אף פעם..

יש ייחוד למסור את הנפש ולקבל את רוח

ברגע שאדם לא עוזב את הרצונות האלה אז לכל אחד ואחד יש את הליל סדר שלו, הכוונה שלכל אחד יש דבר כזה שפתאום מורידים עליו אור, הוא הלך לישון והוא קם בבוקר עם נשמה אחרת, זה באמת ככה, זה לא לשון גוזמה. רבינו האר“י הקדוש כותב ב’שער הגלגולים‘ שבשעה שאדם משלים מדרגה מסויימת לדוגמא הוא השלים את תיקון הנפש, ואז הוא הולך לישון בלילה ואז לוקחים לו את
הנפש ונותנים לו רוח, אדם קם חדש בבוקר והוא אפילו לא יודע מה קרה בלילה. למקובלים יש ייחוד כזה שהם עושים כדי למסור את הנפש ולקבל רוח, אבל אנחנו לא יודעים את הייחודים האלה ואנחנו גם לא יודעים מתי לכוון את זה – שמעתי מהרב ברלנד שליט“א דבר נורא מאוד: בגלל שאנחנו לא יודעים את הסוד של הייחוד הזה, לכן צדיקים מתים בצעירותם, למה? בגלל שהם סיימו את תיקון הנפש והם לא יודעים לקבל את הרוח אז הם מתים בצעירותם וצריכים לחזור בגלגול כדי לקבל רוח, אבל מי שמקורב לצדיק האמת וזוכה להתבטל לצדיק אז כשמגיע שלב תיקון הנפש הצדיק עושה בשבילנו את כל הייחוד הזה ובלילה מחליפים לנו את הנפש ואנחנו מקבלים רוח חדשה, מי שלא מקורב לצדיק יכול לסיים את
הש“ס ולתקן את הנפש אבל אז הוא צריך לחזור בגלגול כדי לעשות את תיקון הרוח.

הקב“ה מוריד לו ברגע מוחין מאוד גדולים

מי שמקורב לצדיק אז הוא כבר ידאג שיעשו לו את כל השינוי הזה – העיקר זה שאדם יהפוך את כל זה לרצונות להשם, להגיד להשם: יהי רצון שאני יאהב אותך כמו שאני אוהב את העוגה הזאתי. צריך להפוך את האהבות לתפילות: יהי רצון שאני יאהב אותך ושיהיו לי אלייך כיסופים כמו שיש לי כיסופים לעולם הזה, תעזור לי לאהוב אותך כמו שאני אוהב את העולם הזה – כל זה היה בעצם הסוד איך יוצאים ממ“ט שערי טומאה, זה נקרא לילה שלא כסדר וזה נקרא סוד הגאולה. אם יש לאדם סבלנות והוא ממתין אז הקב“ה מוריד לו ברגע אחד מוחין מאוד גדולים ובזכות האור הזה יוצאים ממצרים. המצווה הראשונה שהקב“ה ציווה על עמ“י כעם במצרים זה מצוות קידוש החודש, זה היה בראש חודש ניסן. כידוע ללבנה (ירח) יש מחזוריות כי הוא מסתובב סביב כדור הארץ לכן אנחנו רואים אותו מתחילת החודש ועד אמצע החודש מתמלא ומאמצע החודש הוא הולך ונקטן עד שיש כמה רגעים בסוף החודש שהירח נעלם לגמרי ואין אפשרות לראות אותו ואז הירח נולד מחדש..

כל רגע הכל יכול להתחדש לגמרי, גם אני.

מולד הלבנה זה שהירח נולד – צריכים שיהיו עדים שרואים את הירח אחרי שהוא נולד ובאים לבית דין הגדול בירושלים ומעידים שהם ראו את מולד הלבנה ואז ביה“ד היה יוצא לרחובה של עיר והיו אומרים: מקודש, מקודש, מקודש ואז כל החודש היה מתקדש – המצווה הזאת זה השורש של כל היהדות, השורש של המילה חודש זה חדש, כל הנקודה זה ההתחדשות, הכוונה שבכל רגע ורגע הקב“ה בורא את כל העולם מחדש וזה מלחמה מאוד גדולה. העניין של ההתחדשות זה להאמין באמונה שלימה שכל רגע ורגע הכל יכול להתחדש לגמרי, גם אני בעצמי, ולזה זוכים ע“י ההתקשרות עם הצדיק וההתבודדות, להגיד להשם: תעזור לי לראות שאני כמו תינוק שנולד, כל הנקודה זה להתחדש בכל רגע כמו הצדיקים האמתיים.

הפוסט פסח | האם משה יכול להוציא את מצרים מעמ“י? הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

רואים שיש משמעות למקום

-נתבונן קצת בבחינה הזאת על העניין של ירושלים. לפני החורבן מה היה בירושלים? את בית המקדש, את ירושלים ואת החומות. אנחנו רואים שיש חשיבות מאוד עמוקה ורחבה לשלושת המקומות האלה, וזה בא לידי ביטוי גם בהלכה. לדוגמא בתוך בית המקדש בתוך אזורים מסויימים מותר לאכול קורבנות שנקראים קודשים, כגון חטאת  ואשם.  אז המקום מגדיר בעצם את ההלכה. קדשים-קלים שזה מה שאנחנו אומרים בבוקר במשניות, נאכלים בכל העיר. אומרת הגמרא במסכת מגילה שהחומות היו מגדירים את המקום של העיר, ז“א שאם אדם היה אוכל על השער של ירושלים, 10 ס“מ פנימה הוא אוכל קדשים-קלים, מברך על זה ועושה מצווה מהתורה לאכול קדשים-קלים. הוא יוצא 10 ס“מ החוצה מחוץ לחומה, אם הוא אוכל שם קדשים-קלים, לפי רוב הראשונים זה נקרא דין של שחוטי-חוץ והא מתחייב בכרת. ז“א שחצי מטר הבדילו בין מצווה לבין עבירה חמורה, רואים שיש משמעות למקום..

זה הנקודה הכי פנימית בנפש של האדם

בירושלים היו שלוש בחינות גאוגרפיות, היה את בית המקדש ומקום בית המקדש, היה את ירושלים והיה את החומות – כנגד זה יש שלוש בחינות בנפש האדם, מכיוון שאמרנו שיש עולם שנה נפש. מה שיש בגאוגרפיה של העולם, יש גם בזמן וגם בנפש האדם. להבין את הקשר בין המקום לבין הנפש שלנו זה למעשה התבוננות ועבודה שלימה שע“י זה אנחנו יכולים לזכות עבודה גדולה בעניין ש לתיקון בית המקדש, נתחיל להתבונן ממקום המקדש. המקום של בית המקדש זה נקרא הנקודה היחידה שבנפש או הכתר שבנפש, זה הנקודה הכי פנימית בנפש של האדם היהודי..

הרגשה של נוכחות

-מהי הנקודה הכי פנימית בנפש של האדם היהודי? זה הדביקות בהקב“ה. בחסידות קוראים לזה הרגשה של נוכחות, לפעמים יש לאדם סיעתא דשמייא והארה והוא ממש מרגיש שהקב“ה נמצא איתו, לפעמים יש התנוצצות של זה בזמן תפילה, התבודדות  או בזמן לימוד – יש איזה סיעתא דשמייא ואז האדם בעצם מרגיש את הקירבה הגדולה ביותר להקב“ה, הוא מרגיש שהקב“ה ממש נמצא איתו, ולמעשה ההרגשה הזאת פועלת אצלנו ומאוד מבטלת את מציאות העולם הזה, ז“א את הרצונות שלנו לעולם הזה.

הוא ירצה להגיע למקום הזה

ברגע שאדם מרגיש את האור, את קירבת השם, את החיבור ואת הדביקות בהקב“ה, באותו רגע הכל מתבטל, כי השורש של כל הרצונות זה חיות, שמחה ותענוג. אדם רוצה את מה שהוא מרגיש שיכול לתת לו חיות שמחה ותענוג. אם אדם מאמין שיש איזה מקום בעולם שיכול להחיות אותו, כי ככה סיפרו לו, אז הוא ירצה להגיע למקום הזה. הרצונות מתעוררים בעצם למה שיכול לתת לנו חיות שמחה ותענוג. ברגע שאנחנו מרגישים את קירבת השם, הכל מתבטל, זה נקרא שהדביקות בהקב“ה מבטלת את העולם הזה, לא מבטלת אותו מצד זה שהוא לא קיים, הוא ממשיך להיות קיים. המושג הזה שהיא מבטלת את מציאות העולם, הכוונה שהיא מבטלת כל רצון שלנו להתחבר ולהתקשר עם העולם הזה. לדוגמא אם יש לאדם תאוות ממון, והוא פתאום מרגיש דביקות בהשם, באותו רגע הוא לא יכול בכלל לחשוב על ממון. כל מחשבה על תאווה או ממון מתבטלת וזה נקרא בעצם האור של בית המקדש. המציאות של בית המקדש זה נקודת הדביקות, ובאמת אנחנו הפסדנו את זה בחורבן בית המקדש – נכון שיש התנוצצויות, מדי פעם בפעם הקב“ה נותן לנו איזה התנוצצות בהבחינה הזאת אבל צריך לדעת שביחס למה שהיה בזמן בית המקדש, אנחנו מקבלים איזה ניצוץ מדי פעם בפעם רק כדי שנישאר יהודים, אבל בזמן בית המקדש, כשאדם
היה הולך להתפלל מנחה וערבית בבית המקדש, הוא היה בוער להשם שלושה חודשים

מאיר כזה אור בנפש ובנשמה של האדם

בזמן בית המקדש היה מאיר כזה אור בנפש ובנשמה של האדם, והאדם היה מקבל כוחות גדולים מאוד, זה כל המושג שנקרא עלייה לרגל. נכון שזה היה רק בשלושה חגים, אבל כל עלייה של יהודי לבית המקדש זה כל השנה זה היה בחינה של עלייה לרגל. הרגליים בלשון החסידות והקבלה זה נקרא נצח והוד, זה ההתחברות בנפש עם העולם הזה. אנחנו מחוברים – אנחנו חיים בעולם הזה וב“ה יש משפחה ופרנסה ויש טרדות של העולם הזה, אז אנחנו נמצאים פה וממילא גם מתקשרים עם העולם הזה..

בכל פעם היה לאדם עלייה גדולה לרגלין

ההתקשרות עם העולם הזה זה נקרא בחינת הרגלין. בקומת האדם, הרגלין זה נקרא ההתקשרות ש להאדם עם העולם הזה. מה זה העלייה לרגל? להעלות את הרגלין. כל הרצונות של העולם הזה היו עולים לדביקות גדולה מאוד בהקב“ה בשעה שהיו מגיעים לבית המקדש. בשלושת המועדים, ברגלים, היה בחינה של עלייה גדולה, אבל למעשה בכל פעם שאדם היה מגיע לבית המקדש, היה לו עלייה גדולה מאוד לרגלין שלו, כל רצונות שלו לעולם היו עולים למקום מאוד גבוה, כי זה האור של בית המקדש, זה נקרא היחידה שבנפש, זה הכתר שבנפש וזה הדביקות בהקב“ה – זה הבחינה הראשונה והכי פנימית שנקראת בית המקדש. מסביב לבית המקדש היה את ירושלים. ירושלים זה למעשה עיר ובעיר גרים משפחות ויש בתי מסחר ועסקים. ז“א שבעצם חיי היום-יום היו בירושלים – מה העבודה של ירושלים? אמרנו שהאור
של בית המקדש זה דביקות, אז מה זה העבודה של ירושלים? זה לחבר את חיי היום-יום עם בית המקדש. כיצד? התורה והצדיקים הם מלמדים אותנו איך לחבר את זה..

הוא כל הזמן נשאר מחובר עם ביהמ“ק..

הצדיקים והתורה זה לא 2 דברים – הצדיקים מפרשים לנו את התורה. למרות שהתורה היא כתובה, אעפ“כ בלי הצדיקים אנחנו נטעה מאוד כי יש דברים שאנחנו לא יכולים להבין בתורה בלי הצדיקים, לכן הצדיקים והתורה זה אותה בחינה, הצדיקים מלמדים אותנו את התורה. יש הלכות, וברגע שאנחנו חיים את החיים עפ“י ההלכה ועפ“י התורה, אז אפילו שאנחנו בירושלים, בגשמיות, ולא בבית המקדש, בחיי היום-יום אנחנו לא נמצאים בנקודת הדביקות, אבל עם כל זה ברגע שאדם מקיים את ההלכה, אז הוא נשאר כל הזמן מחובר בעצם עם בית המקדש, אין ניתוק בין בית המקדש לירושלים. כדי שלא יהיה פירוד וניתוק, זה התורה..

’כשישמע ביזיונו ידום וישתוק‘

התורה בעצם היא זאת שמלמדת אותנו איך לחיות את החיים ועם כל זה לא להפסיד את נקודת הדבקות. נקודת התורה זה לא רק בהלכות, בוודאי שזה מתחיל שם, אל מעבר לזה יש בזה כל הזמן יותר דקות ויותר פנימיות. לדוגמא הרבה פעמים לא מדברים אלינו לפי כבודנו, עכשיו כשמבזים אותנו או אם רק לא מכבדים אותנו מספיק, אז אנחנו מתרגזים ואנחנו מקפידים על הדבר הזה, וההקפדה והכעס זה דבר מאוד טבעי, באמת ההוא התנהג לא בסדר, אבל מה הצדיקים מלמדים אותנו? בתורה ו‘ בליקוטי-מוהר“ן כתוב שעיקר התשובה זה כשישמע בזיונו, ידום וישתוק, וכלול בתוך התורה הזאת עיקר התשובה והתיקון והעלייה של האדם. הצדיקים מלמדים אותנו לא את הלכות התורה אלא את הלכות עבודת השם של התורה – פה הרבה פעמים או שאנחנו חולקים על הצדיק או שפשוט יש לנו הגהות על הצדיק, זה נקרא הגהות על הליקו“מ

חומות מפרידות ביננו לבין האויבים שלנו

זה עוד בחינה של ירושלים, ז“א חיי היום-יום שלנו זה הבחינה של העיר וזה למעשה חיי היום-יום שלנו. כולנו חיים בעולם הזה וחייבים לחיות בעולם הזה, כי אדם חי עם אשתו ועם הילדים עם כל ההתמודדות והוא צריך להביא פרנסה הביתה וכן הלאה, זה הבחינה של ירושלים וכמו שאמרנו החיבור של ירושלים לנקודת בית המקדש שזה נקודת הדביקות, זה שאנחנו משתדלים ונלחמים לחיות עפ“י התורה והעצות שהצדיקים מלמדים אותנו – זה הבחינה של ירושלים. הבחינה של החומות,
אם נתבונן למה היו חומות בירושלים? זה היה להגנה על העיר, בכל זמן המצור
על ירושלים, מחוץ לחומות היו את הגויים שנלחמו ובתוך החומות היה את עמ“י, ז“א שבגשמיות החומות מפרידות בעצם ביננו לבין האויבים שלנו – זה תפקיד החומות. ברוחניות, עניין החומות זה שאנחנו יודעים שהיצר הרע נלחם איתנו 24/7..

כשהנפש הבהמית ראתה ’עוגת-קצפת‘

אנחנו רואים שהיצה“ר תמיד נלחם איתנו וכדי להתמודד כנגדו צריך לדעת שצריך גדרים וסייגים ואם אדם לא עושה את זה בתוכו, אין מציאות שאדם יכול לעמוד כנגד היצה“ר. ז“א אדם לא יכול להגיד: אני לא צריך לשמור את העיניים, לי מותר להסתכל לכל מקום במרחב ובחלל – אדם כזה יבוא לידי חטא, כי אם הוא לא עושה גדרים וסייגים אז אין לו חומות בינו לבין האויבים. אז החומות זה למעשה הגדרים והסייגים שבתוכנו. אם נכנס עוד קצת לעומק המושג של גדרים וסייגים, זה למעשה כוח בנפש, בחסידות זה נקרא כוח ההשתלטות בנפש. הנפש הבהמית ראתה עוגת קצפת וידוע שהיא טעימה והיא גם נראית ממש-טוב, עכשיו אדם רוצה לאכול את זה. אין איסור לאכול עוגות קצפת, אבל לגבי העוגה הזאת יש בעיה שאין עליה הכשר

אין לה בעיה להחליק בעסקאות אלף ₪

-בגלל שלא נתנו הכשר לעוגה, אדם לא ירצה לאכול את העוגה? בוודאי שהוא ירצה לאכול את העוגה. התורה אומרת לנו ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, אבל הנפש הבהמית כן רוצה לתור וכן רוצה להסתכל. אם אנחנו מתבוננים בזה, צריך לשים לב שבעצם צריך כוח בנפש כדי לקיים את הגדרים ואת הסייגים, זה לא פשוט. כולנו יודעים כמה זה קשה לשמור את העיניים בשלמות כשאנחנו הולכים ברחוב. אנחנו כל הזמן במלחמה עם רצונות של העולם הזה – גובה החומה ועובי החומה זה בעצם כוח שלנו בנפש להתגבר כנגד הנפש הבהמית. הנפש הבהמית אוהבת את תאוות העולם הזה, היא אוהבת ממון, ואין לה בעיה להחליק בעסקאות עוד איזה אלף ₪ לטובתנו. העניין של החומה זה בעצם הכוח בנפש לבטל את הנפש הבהמית – כל אחד יכול לראות שיש ימים שמאירים לנו משמיים ואז האדם מלאך, הוא לא רואה ולא חושב כלום אבל יכול להיות שמחר בבוקר האדם יקום ואז והוא רחום יכפר עוון, פתאום הוא רוצה את כל התאוות של העולם הזה

הצדיק מוביל את הלב שלו

המלחמה בעצם זה לבנות בתוכנו את חומות ירושלים, כאשר העניין של חומות ירושלים זה למעשה לבנות בעצם את הכוח בנפש לשלוט על הנפש הבהמית. עוד הסתכלות על כל העניין הזה, זה נקרא למעשה תיקון היסוד. בד“כ הרבה בספרים זה מיוחס לעניין של התאווה הידועה (ניאוף), אבל באמת זה לא רק על התאווה הידועה אלא זה הולך על כל רצונות הנפש הבהמית. תיקון היסוד זה נקרא הכוח שלנו לשלוט על עצמנו וזה מה שחז“ל אומרים שצדיקים ליבם ברשותם ואילו הרשעים ליבם ברשותם, הכוונה שהרצון שבלב לא מוביל את הצדיק אלא הצדיק מוביל את הלב שלו וזה בעצם הנקודה של חומות ירושלים..

בחורים יורדים מהחומה ומכים ברומאים

רואים דבר נורא בבחינה הזאת, באמת החומות של ירושלים היו במציאות כזאת שהאויבים לא יכלו להכנס פנימה. מי שעשה את המצור על ירושלים בבית שני זה המצביא הרומאי אספסיינוס,  אחרי כמעט 3 שנים של מצור על ירושלים הוא הגיע למסקנה שא“א לכבוש את ירושלים. היו בחורים בירושלים שהגיעו מכל מיני מקומות בארץ כדי להילחם ולהגן על ירושלים. הם היו כ“כ גיבורים שלאספסיינוס היה את הצבא הכי חזק וגדול בעולם ואעפ“כ הוא אמר: עם ירושלים א“א להילחם. זה כתוב במדרשי חז“ל וזה מובא באריכות בספר יוספון שמקובל על כל הראשונים כספר נאמן ומדויק. הוא כותב שם שהרומאים לא ראו כזאת גבורה. היו יוצאים חמשה בחורים דרך החומה, היו יורדים למחנה הרומאי עם חרב ביד, ומתנפלים על איזה אלף או אלפיים רומאים, כל אחד היה לוקח ארבע מאות. אותם בחורים היו מדי פעם נפצעים ונהרגים, הרבה פעמים גם לא הצליחו לפגוע בהם. עד שאספסיינוס אמר שזה מקום שאי אפשר לכבוש אותו והוא כבר עזב את ירושלים והלך לקיסריה..

היתה רק טעות אחת וזה סיבת החורבן..

-לפני שאספסיינוס הגיע לקיסריה, סיפרו לו שהבחורים בירושלים התחילו לריב אחד עם השני, היהודים רבים בינם לבין עצמם. אספסיינוס אמר: אם הם רבים בינם לבין עצמם אנחנו יכולים לכבוש אותם ולפני שהוא הגיע לקיסריה הוא חזר לירושלים וזה היה המצור שהוביל לחורבן. באמת זה מה שחז“ל אומרים על מה חרב הבית השני. על שנאת חינם. זה היה מלחמות בין הקבוצות של הבחורים בינם לבין עצמם, וזה היה דבר נורא מאוד. הבחורים הגיעו להגן במסירות נפש על ירושלים ועל בית המקדש וכמו שאמרנו הם היו גיבורים גדולים מאוד-מאוד, ועם כל זה היתה להם רק טעות אחת וזה סיבת החורבן. הטעות שלהם היתה שבאותו הדור היה את זקן החכמים בירושלים, רבן יוחנן בן זכאי, והם היו כאלה גיבורים עם כאלה הצלחות, אז לא צריך לשמוע לרבן יוחנן בן זכאי, הנה אנחנו רואים שאנחנו כבר משתלטים ומצליחים להסתדר טוב מאוד עם הרומאים אז לא צריך לשמוע לרבן יוחנן בן זכאי..

הפכו להיות הרוצחים הכי גדולים בעמ“י

-ברגע שהם התנתקו מהחכמים זה נורא מאוד מה שקרה – באמת בהתחלה הם באו עם נקודה אמיתית להגן על ירושלים ועל בית המקדש. ברגע שהם עזבו את הדעת של התורה ושל החכמים כמו שאמרנו קודם – בלי החכמים אין תורה. אתם רוצים לשמור על בית המקדש ועל ירושלים, אין מציאות אמיתית שאתם שומרים על משהו, אם אתם לא מתבטלים לחכמי הדור, אין כזה דבר. לאדם יש השגות, ברגע שהם עזבו את התורה, תוך תקופה יחסית קצרה של כמה חודשים, הם הפכו להיות הרוצחים הכי גדולים בעמ“י, הם הרגו יהודים בירושלים יותר מהרומאים. בספר יוספון לקראת סוף הכרך השני, באחד הפרקים האחרונים, הוא כותב שהם ספרו את הרוגי ירושלים ע“י הבחורים והיו למעלה ממיליון הרוגים יהודים..

הופך להיות העם הכי מסוכן

א“א לתאר איזה רציחות היו בתוך ירושלים, ואיך כל זה התחיל? ברגע שהם אמרו: אנחנו כבר מבינים, אנחנו כבר יודעים מה לעשות ואנחנו כבר יודעים איך להסתדר. ברגע שהם אמרו את זה ועזבו את החכמים, הם הפכו להיות הרוצחים הכי גדולים. עמ“י עם כל הכוח והעוצמה, אם הוא לא מחובר לתורה, הוא הופך להיות העם המסוכן ביותר בעולם. זה מלמד אותנו יסוד מאוד גדול, הבחינה שהיא כנגד היצה“ר זה הגדרים והסייגים והכוח הפנימי, זה העניין של החומות, אבל גם אם אדם בנה חומות כנגד המידות הלא-טובות וכנגד התאוות של העולם הזה, אם אין אהבת ישראל בתוך האדם, לא יעזור שום דבר, החומות לא יעזרו. החומות זה נקרא החומה הפנימית, זה הבחינה הפנימית של העבודה של לבנות את ההגנה על ירושלים, ואם אין אהבת ישראל, עין-טובה ולימוד זכות, החומות לא יעזרו לכן רבינו אומר על תורה רפ“ב ’אזמרה‘, שזה תורה שצריך ללכת איתה עד ביאת משיח צדקנו, מדוע? כי הם לא יכלו להחריב את החומות בלי השנאת חינם בתוך ירושלים, וזה בעצם העבודה שלנו שהחומות באמת יהיו יציבות…

סיוע מאוד גדול לאדם שרוצה להתחזק

יש פה שתי בחינות של עבודה: עבודה של גדרים וסייגים שזה העבודה של חומות ירושלים. והעבודה של אהבת ישראל שזה לבנות בעצם את השלמות בתוכנו. אמרנו שיש שלוש נקודות שזה בית המקדש, ירושלים והחומות. בעניין החומות איך אנחנו בונים את הגדרים ואת הסייגים? צריך לדעת שבאמת יש לנו עבודה קשה בדבר הזה. מדוע? כי באמת אין חומות לירושלים. כשהיה חומות בירושלים והיו יכולים
לאכול בכל העיר קדשים-קלים ובבית המקדש קדשים והיה את הקורבנות – זה
היה סיוע מאוד-מאוד גדול משמיים לכל אדם שהיה רוצה להתחזק. עכשיו
כשאין את בית המקדש ואין אין ירושלים ואין את החומות, ז“א שעכשיו הכל פרוץ…

’התשובה‘ זה הדבר הכי לא-טבעי בעולם

-עכשיו בדור שלנו הכל פרוץ אבל אם נתבונן נראה מה התהליך הכי משמעותי והמהפכה הכי גדולה שיש בעמ“י זה התשובה. לפני ארבעים וחמש שנה בערך התחילה התנועה של התשובה, וכיום יש בעמ“י 2 מיליון בעלי תשובה, ז“א ששלושים אחוז מעמ“י עשו תהליך של תשובה. זה מה שכתוב שמשיח בא בהיסח הדעת, כי התשובה זה בעצם אורו של משיח. בדור שלנו אם שואלים על סימן מובהק לגאולה זה העניין של התשובה. כי התשובה זה הדבר הכי לא-טבעי בעולם, למה? כי פתחו 50,000 שערי טומאה ובכל אתר ואתר כל אחד יכול להשיג את כל התאוות של העולם הזה, ואעפ“כ רוב עמ“י חוזר בתשובה – צריך לדעת שזה אור רוחני עצום. אם אנחנו בעצם מתבוננים, מה זה התרבות החילונית שזה התרבות המערבית? נגדיר את זה בקצרה כי לא צריך להאריך בזה, בתרבות המערבית שזורמת לתוך הארץ יש כזאת ”מצווה“ גדולה מאוד, כל המרבה בתאוות הרי זה משובח, ואם יהיה לך תאווה ואתה לא תשיג אותה, אתה תיתן את הדין על זה, לכן רואים שאנשים רודפים היום אחרי התאוות ביראת שמיים ובמסירות נפש, אדם מפחד שהוא יתן את הדין אם הוא
לא השיג איזה תאווה, אם היתה איזה עוגה ולא השיג אותה, זה ממש פחד בשבילו..

בדורנו לעשות איזה מגבלה זה ”כפירה“

-אמרנו את זה קצת בבדיחותא אבל באמת זה כל התרבות המערבית: כל המרבה בתאוות ובשיגעונות של העולם הזה, הרי זה משובח, זה יסוד שמרבים לדבר עליו בתקשורת, וגם ח“ו לא להגביל שום הגבלה. אם יש איזה רעיון מוסרי לעשות איזה הגבלה זה ממש כפירה בדור שלנו. עכשיו מה הקושי הגדול? כל זה בעצם זה הפרצה בחומות ירושלים. זה הבחינה הזאת שאין כלום, נמחקו חומות ירושלים. אין שום דבר. עכשיו כל אדם לפי הזכות שלו, בגיל 20, 25, 30 או 35, יום אחד הקב“ה מעיר אותו ושולח לו ניצוץ א-לוקי לתוך הנשמה. אדם לא יודע שזה קרה אבל יום אחד הוא קם בבוקר ואומר: יש בורא לעולם. ועכשיו הוא מתחיל לחפש איך להתקרב. עכשיו מה הנקודה פה? שאדם לא בא ממצב-אפס. אדם בא עם אין-סוף הרגלים של תאוות ורצונות של העולם הזה, ואנחנו יודעים שככל שאדם ויותר חווה את זה הוא יותר מתקשר עם הבחינה הזאת, לכאורה זה עבודה מאוד-מאוד קשה לבנות את חומות ירושלים. מאוד קשה לבנות את הגדרים…

כמה קשה לבנות את החומות

-אחרי פריצת גדרים כ“כ גדולה, כמה זה קשה לבנות את חומות ירושלים – מילא, כל אדם צריך לבנות את זה ולכל אדם יש קושי, אבל מי שהתרגל לעשות גדרים וחומות זה נגד התרבות האנושית. מי שהתרגל לכל זה, עכשיו לבוא ולבנות את זה, זה קושי בתוך קושי במציאות הזאת. אז מה אנחנו יכולים לעשות? באופן כללי זה בנוי על שני יסודות. יסוד ראשון זה בוודאי שכל אחד מאתנו חייב לעשות את כל מה שביכולתו כדי לעשות גדרים וסייגים, ז“א קודם כל לעשות
את מה שאנחנו יכולים. אתה יכול לעשות קצת? אתה חייב לעשות את הקצת הזה..

לפעמים אין גדרים וסייגים על המחשבה

ניקח לדוגמא את מידת הכעס, על כל עשר פעמים שמכעיסים אותך אתה יכול פעם אחת לשתוק? אתה חייב לשתוק את הפעם הזאת – ז“א מה שאדם יכול לעשות, אדם מחויב לעשות, קודם כל אנחנו צריכים לעשות את שלנו. אפילו שזה מעט אנחנו חייבים לעשות את שלנו. אבל באמת המציאות היא שיש הרבה-הרבה דברים שהם יותר חזקים מאתנו, היצה“ר יותר עוצמתי מאתנו. צריך לזכור שהיצה“ר זה בארבע בחינות כלליות בתוכנו, זה ברצון, במחשבה, בדיבור ובמעשה. אפילו אם יש לאדם גדרים וסייגים על המעשה, הרבה פעמים אין לו גדרים וסייגים על המחשבה, גם זה יצה“ר שצריך לתקן אותו ואדם רואה: אני לא יכול שלא לחשוב, או שלא לרצות

• זה לא עצה בעבודת השם זה פיקוח נפש

אז אמרנו שקודם כל אדם מחויב לעשות את מה שביכולתו, אבל מה אנחנו עושים במקום שאנחנו לא יכולים לא יכולים לעשות? לכאורה אם הצדיקים לא היו מלמדים אותנו פה דרכים ועצות, היינו מתייאשים. כי אנחנו רואים שהיצר הרע זורק חצים. פה הצדיקים מלמדים אותנו יסוד שזה לא עצה בעבודת השם אלא זה פיקוח נפש בדור שלנו – לדעת את כוח הצעקה והמחאה והתפילה והדיבור עם הקב“ה. יכול להיות שבאמת יש יצר הרע באיזה בחינה שהוא יותר חזק ממך ואתה לא רוצה שיהיה לך את הדבר הזה ואתה לא יכול להתגבר עליו, יש מצב כזה. לא נכחיש את המציאות של הדור שלנו שבאמת יש מצבים שזה יותר חזק מהאדם – אתה לא יכול להתגבר עליו, אבל אתה כן יכול לצעוק. אתה כן יכול לעשות את המחאה, את הרצון ואתה דיבור עם הקב“ה ואדרבה, ככל שהיצה“ר יותר יתגבר עלייך, העבודה שלך זה תתחזק ותתגבר ברצונות בדיבורים ובהתחזקות ברצונות, לא להתייאש, זה נקודה מאוד חשובה, ואם אתה רואה שכבר חודש וחצי אתה עושה מחאה ורצונות והיצה“ר צוחק ואומר: תמשיך הלאה, זה בכלל לא מפריע לי. והוא ממשיך להכות בנו

ברגע שיהודי נלחם זה נקרא שהוא מנצח

-הרבה פעמים סיפרו לי אנשים שמרוב הכעס על היצה“ר הם קיללו אותו והקפידו עליו וכן הלאה, אבל הוא בכלל לא רגיש ולא נפגע, לא אכפת לו בכלל. אבל צריך לדעת כלל מאוד גדול, נפילה אמיתית זה לא הניסיונות שעוברים עלינו אלא זה רק אם אדם באמת התייאש. אם אדם אומר: השם עזב אותי, השם לא רוצה אותי, אני לא יכול ולא מצליח, זה באמת נפילה אמיתית. לפני 22 שנה בערך שמעתי מהרב שליט“א שאמר יסוד נפלא מאוד: כל עוד האדם היהודי נלחם, הוא בשמיים נקרא תמיד מנצח. בשמיים לא מחפשים את הניצחונות שלנו, כי אם הקב“ה עוזר לנו אנחנו בקלות מנצחים ואם הקב“ה לא עוזר לנו, לא יעזור כלום, אנחנו לא יכולים לנצח

הקב“ה מתאווה לצעקות שלנו בקושי…!

.מה אנחנו יכולים לעשות? הרב אמר להילחם. הכוונה הרצון, התפילה, הדיבור, עם השם והמחאה – כל עוד אדם יהודי נלחם הוא תמיד נקרא מנצח. לפני כמה שבועות ניגש אליי יהודי שב“ה התקרב לרבינו ומתבודד ועושה מחאה ורצונות ואמר לי: תשמע, קיבלתי את הדברים, אבל לא נותנים לנו קצת מנוחה? זה כל יום מתחדש ויש עוד חצים ועוד מלחמה. שאלתי אותו: כשהיצה“ר מתגבר עלייך מה אתה עושה? הוא אמר לי: אני צועק להשם, אני עושה מחאה, רצונות, אני נופל וקם, כל הזמן מתחבר עם הקב“ה. אז שאלתי אותו: מה אתה שואל? למה אין לך מנוחה? כתוב בספרים הקדושים שכאשר יש ליהודי מלחמה והוא צועק להשם ומעלה את זה כל הזמן להשם, הקב“ה מתאווה לצעקות שלנו בתוך הקושי והמלחמות האלה….

הרמב“ם כותב שמשיח יבנה את ביהמ“ק

התאווה של הקב“ה, זה התפילות והצעקות של האדם היהודי בעולם הזה. אתה יודע איזה שמחה אתה עושה להקב“ה? אז הוא אמר לי: למה אני צריך להילחם כ“כ הרבה? אמרתי לו: תראה ביום הראשון עשית כזאת מלחמה ועשית כאלה תענוגים למעלה, ביום שני בבוקר הקב“ה כבר מתגעגע לתענוגים האלה שעולים אליו מהצעקות ומהתמודדויות שלך, אז הוא נותן לך עוד יום להתמודד כל עוד יהודי מתמודד הקב“ה יתן לו להתמודד, למה? כי אין תענוג אצל הקב“ה יותר
ממה שיהודי מתמודד בעולם הזה. צריך לדעת שזה יסוד מאוד גדול. יש מחלוקת ראשונים רש“י ותוספות במסכת ר“ה וסוכה אומרים שבית הבית וירושלים
הכל ירד מהשמיים, הרמב“ם בהלכות מלכים כותב שהמשיח יבנה את בית המקדש.

העשייה שלנו זה הבניין של בית המקדש

לכאורה יש פה מחלוקת ראשונים האם בית המקדש וירושלים יבנה מהשמיים או שאנחנו נבנה את זה. אמרנו שאפשר ליישב את המחלוקת הזאת, בוודאי שזה דברים מאוד עמוקים, מה שאנחנו עושים זה כנגד מה שבונה את בית המקדש, מכיוון שאנחנו לא יכולים לבד, אז הקב“ה משלים את זה בבחינה שיורדת משמיים. לכן העשייה שלנו זה הבניין של בית המקדש שאנחנו עושים אותו. מה שאנחנו מבקשים מהקב“ה זה שמה שאנחנו לא יכולים תעשה אתה. זה הבנייה מלמעלה. איך זה יהיה בסופו של דבר, אז הרמב“ם אומר: ולא נדע איך יהיו הדברים עד שיקרו. אחד התירוצים לישב את זה, זה שהבניין של החומר זה יהיה על ידנו, אבל ירד על זה אור א-לוקי גדול מאוד, זה גם בחינה ליישב את העניין של למעלה ולמטה

חומות בגובה של 100 מ‘ ובעובי של 10 מ‘

זה העניין של החומות – מה שאנחנו יכולים לעשות אנחנו חייבים לעשות, מה שאנחנו לא יכולים לעשות, לא להתייאש מלבקש מהקב“ה שישלים את החומות. נניח שהחומה צריכה להיות בגובה מאה מטר, בעובי של עשר מטר, צריך חומות רציניות כי הם אף פעם לא מפסיקים להילחם, אז הצלחנו לבנות מטר? צריך לבקש מהקב“ה שישלים לנו 99 מטר. באמת אם אנחנו יודעים לאחוז בשתי הבחינות האלה יחד, לעשות מה שבידנו ולבקש על מה שלא בידנו, בוודאי שהאדם יצליח, יהיה מלחמות אבל בסופו של דבר נבנה את זה. נקודה נוספת – אמרנו קודם שבית המקדש זה הדביקות, זה הנקודה בלב שהאדם מרגיש את האור של הקב“ה. היום רואים שהעולם מלא באין סוף פיתויים. צריך לדעת שכל יצה“ר כנגדנו זה רק בבחינה אחת, ברגע שאנחנו רוצים ומשתוקקים לעולם הזה. ברגע שאנחנו מאמינים שהעולם הזה יכול לתת לנו חיות שמחה ותענוג זה מה שמעורר את מידת הדין, לכן התיקון זה להתבונן מה באמת חסר לנו, אור השם וקרבת השם.

הפוסט תשעה באב, החורבן ותיקון בית המקדש  הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

כוללת בתוכה את כל התורה

-עוד סיבה זה מכיוון שרות עברה תהליך של גיור וגם עמ"י התגייר לפני מתן תורה, לכן קוראים את מגילת רות בחג השבועות. סיבה נוספת, רבינו האר"י הגדול אומר חידוש גדול בדבר הזה: מגילת רות כוללת את כל חמשה חומשי תורה, וכל סודות התורה וכל המציאות של עמ"י שהיתה בעבר, בהווה ובעתיד, כל זה נרמז בתוך מגילת רות. רבינו האר"י הקדוש אומר שמגילת רות בעצם כוללת בתוכה את כל התורה כולה, לכן קוראים את מגילת רות בחג השבועות. מדבריו של רבינו האר"י הקדוש אנחנו לומדים שמגילת רות זה דבר מאוד לא פשוט, בעומק הדבר יש במגילת רות סודות עצומים מאוד, כל תורת הקבלה, החסידות, וכל הפרד"ס כל זה נמצא במגילת רות. יודע שרבינו האר"י הקדוש לא כתב פירושים, למעשה הספרים שיש לנו ממנו, את זה כתב תלמידו, רבינו חיים ויטאל. אחד המקומות היחידים שיש לנו פירוש מהאר"י הקדוש בעצמו זה על מגילת רות. בעזרת השם נתבונן קצת ונסתכל בעומק הדברים בכמה נקודות ונראה מהם הרמזים שיש בפנימיות במגילת רות, אבל לפני שנתחיל נזכיר את סיפור מגילת רות באופן כללי: הגמרא במסכת בבא-בתרא שואלת מי כתב
את מגילת רות ואומרת ששמואל הנביא כתב את מגילת רות

האיסור הוא על מואבי ולא על מואבייה

שמואל הנביא רצה לספר את כל ההשתלשלות של משפחת דוד המלך שהוא המלך של עמ"י ומלך המשיח, וסיבה נוספת היא שבאותה תקופה היתה שאלה האם מותר ליהודי להתחתן עם 'גרת צדק' ממואב? יש הלכה 'לא יבוא מואבי בקהל השם', אם מואבי רוצה להתגייר אנחנו מקבלים אותו אבל אסור לו להתחתן עם יהודייה. מואבי שהתגייר יכול להתחתן עם גרת צדק אבל התורה גזרה עליו שאסור לו להתחתן עם יהודייה, הספק היה האם ההלכה הזאת תקפה גם לגבי אישה מואבייה שבאה ומתגיירת? אומרת הגמרא שהיה ספק מאוד גדול עד ששמואל הנביא ובית דינו הכריעו: מואבי ולא מואבייה, ז"א שהאיסור חל על מואבי ולא על מואבייה – זו הסיבה הנוספת ששמואל הנביא כתב את מגילת רות, כדי לגלות לנו שהמלכות
של עמ"י יצאה ממואבייה וכך להראות שמותר למואבייה שהתגיירה להתחתן עם יהודי

אחרי שבעה בנים

-כתוב במדרש שלספק הזה היתה השלכה גדולה מאוד-מאוד על חיי דוד המלך. ישי, אביו של דוד המלך הוא למעשה  הנכד  של  רות,  ז“א שהוא  צאצא  של  מואבייה. כאשר התעורר הספק האם למואבייה שהתגיירה מותר להתחתן עם יהודי, זה תקף גם על כל הצאצאים שלה ולישי בעצמו התעורר ספק האם מותר לו בכלל לחיות עם יהודייה. ישי התחתן עם יהודייה ששמה נצבת שהיתה אחת הצדיקות של הדור, אבל אומר המדרש שהספק הזה התעורר אחרי שנולדו לו 7 בנים.

היא הופכת להיות גרת צדק

ישי היה ירא שמיים מאוד גדול, עד כדי כך שהגמרא מספרת שכל חייו לא היה לו אפילו לא חטא או עוון אחד. על ישי נאמר שהוא מת 'בעטוי של נחש', הכוונה שהוא מת רק בגלל חטא אדם הראשון, מצד עצמו לא היה לו שום חטא, הוא היה אחד מגדולי ישראל וראש הסנהדרין. אחרי 7 בנים נולד אצלו הספק והוא אמר: אם ההלכה היא שאסור לי להיות עם אשתי, אז כל רגע שאני חי איתה אני עושה איסור, אבל זה לא בטוח. ישי בא לאשתו ואמר לה: נצבת אשתי היקרה, אני לא בטוח אם מותר לי לחיות איתך, לכן כרגע אנחנו בפירוד, אני אתן לך בית ושם תחיי אבל לי ולך אין שום קשר עד שתתברר ההלכה. ישי פרש מאשתו למשך 3 שנים. אחרי 3 שנים ישי רצה להביא עוד ילדים לעולם אבל היה לו ספק אם מותר לו להיות עם יהודייה, הוא ידע שיש פלפול בהלכה, שאם משחררים שפחה כנענית היא הופכת להיות גרת צדק והוא ידע שעם גרת צדק מותר לו להתחתן. לישי היתה שפחה שהיא היתה השפחה של נצבת, הוא בא ואמר לה: יש לי ספק אם מותר לי להיות עם יהודייה, בנתיים אני משחרר אותך ונתחתן, איתך מותר להיות מכיוון ששחררתי אותך. השפחה היתה חכמה והיא באה וסיפרה את זה לנצבת. נצבת אמרה לשפחה מצד רוח הקודש: אני יודעת שמותר לו להיות איתי.

ילדיו של ישי גם היו קנאים ויראי שמיים..

-הן החליטו ביניהן שנצבת תכנס במקומה בלילה אל ישי, וכך עשו. באמת ישי היה עם אשתו והוא לא ידע את זה, באותו הלילה נצבת התעברה. נצבת חזרה לביתה, אחרי שלושה חודשים פתאום רואים שהיא בהריון. כולם עשו אחד ועוד אחד, הרי ישי היה פרוש ממנה שלוש שנים אז אין מציאות שזה מישי, זאת אומרת שנצבת היתה עם מישהו אחר, ואם היא היתה עם מישהו אחר אז על-פי ההלכה העובר
הזה הוא ממזר. הילדים של ישי היו גם יראי שמיים וקנאים, הם אמרו לישי: אבא, בוא נהרוג את האימא עם העובר. ישי בגלל היראת שמיים שלו אמר: אתם צודקים, אבל אנחנו לא לוקחים את הדין לידיים, בואו נתפלל שהעובר ימות – על זה אמר
דוד המלך 'מוזר הייתי לאחי, ונכרי לבני אמי', הכוונה הייתי נחשב בעיני אחיי לממזר.

גבוה קומה – מאוד מרשים ומאוד נאה..

ישי ובניו היו בטוחים במאה אחוז שדוד המלך הוא ממזר, הם לא רצו לקחת את ההלכה לידיים ולהרוג אותו, אבל הם נתנו לו מקום שישן בדיר והם גם אמרו: נשלח אותו לרעות את הצאן במקום שיש חיות טורפות – על זה אמר דוד המלך לשאול המלך 'גם את-הארי, גם-הדוב הכה עבדך', כתוב בגמרא  שבאותו  היום  דוד  המלך  הרג  ארבע  אריות  ושלושה  דובים. ישי ובניו בכל שחרית היו מתפללים: יהי רצון שהממזר הזה יעלם מהעולם. על זה אמר דוד המלך: אל תכנס תפילת הצדיק לפנייך. ישי בכלל לא מוכן להכיר בדוד המלך והמצב הזה נמשך כך 28 שנה. בשעה שהקב"ה שלח את שמואל הנביא לישי כדי למשוח את אחד מבניו למלך, הגיע הבן הבכור, אליאב, הוא היה גבה קומה, מאוד מרשים ומאוד נאה, שמואל הנביא היה
בטוח שהוא המלך של ישראל. הקב"ה אמר לו: 'אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו', וכך היה עם כל שבעת בניו של ישי, השמן לא נשפך על אף אחד מהם..

היו אומרים: בא תשלם, והוא היה משלם

כשנגמרו השבעה בנים, שמואל הנביא שואל את ישי: 'התמו הנערים?' ישי אפילו לא חשב להביא את דוד מהצאן. הוא אמר לשמואל: 'עוד שאר הקטן והנה רעה בצאן', יש עוד שארית והוא רועה את הצאן. שמואל הנביא אמר לישי: תקרא לו. באותה תקופה חשבו שדוד המלך הוא 'הבעייתי של בית-לחם', דוד המלך היה אדמוני,
הוא כל היום היה בוער להקב"ה. אומר המדרש שדוד המלך היה 'תרבות רעה בבית ישי'. כולם אמרו: איזה מסכן ישי, איזה פרחח יצא לו. יש לו 7 ילדים צדיקים והבן השמיני
יצא לא מוצלח, ממש רחמים על ישי. כל בעיה שהיתה
קורה בבית-לחם ישר אמרו שזה דוד. אם היה נשבר משהו, מיד היו אומרים: דוד, בוא תשלם. ודוד המלך היה משלם..

ישי לא רצה להכיר בה ובילד

כשדוד המלך הגיע מהצאן, אומר המדרש דבר נורא, אפילו שמואל הנביא נבהל כשהוא ראה את דוד המלך, הוא ראה אדמוני, ואדמוני זה שופך דמים. הקב"ה מיד אמר לשמואל הנביא: 'קום משחהו, כי זה הוא'. שמואל הנביא קם על רגליו ומשח אותו להיות מלך על ישראל – רק אז גילו לישי משמיים את כל הטעות שלו – ועל זה כתוב במדרש שאמרה נצבת: עכשיו 'אם הבנים שמחה'. כל השנים חיכיתי לרגע הזה שתתגלה האמת. 28 שנה ישי לא רוצה להכיר בה ובדוד, הוא  היה  בטוח  שיש  פה  קלקול  מאוד  גדול.
28 שנה חשבו שדוד המלך ממזר, הוא ישן בדיר וביזו אותו – סוף כל סוף האמת התבררה ודוד המלך זכה להימשח למלך. חז"ל אומרים שכל העשרים ושמונה שנים זה רק היה
הכנה לשנתיים הבאות – עכשיו שאול המלך מתחיל לרדוף אחריו, שאול החליט שהוא מורד במלכות ועכשיו לא היה לו גם את הדיר כדי לישון, הוא לקח שק שינה וישן בהרי חברון. בהרי חברון היה יהודי עשיר שקראו לו 'נבל הכרמלי' והיו לו הרבה עדרים, דוד המלך בין כה וכה הסתתר שם מפני שאול אז
הוא שמר על העדרים של נבל. יום אחד לפני ראש השנה, דוד ואנשיו נשארו בלי אוכל..

נבל הכרמלי לא רצה להכיר טובה לדוד..

דוד המלך שלח עשרה מנעריו לנבל הכרמלי כדי שילווה להם אוכל ואחרי החג דוד יחזיר לנבל. כשהנערים של דוד הגיעו לנבל הכרמלי (כשמו כן הוא) הוא ביזה אותו ואמר: 'מי דוד ומי בן ישי? היום, רבו עבדים המתפרצים איש מפני אדניו', הוא
לא רצה לתת לו כלום. נבל הכרמי לא רצה להכיר לדוד המלך טובה והוא זרק את הנערים מלפניו. כשהנערים סיפרו את זה לדוד המלך. דוד המלך היה חסיד מאוד גדול והוא עשה הכל עפ"י התורה, אבל צריך לזכור שהוא גם היה אדמוני, הוא
אמר: יש הלכה בעמ"י: 'מלך דן יחידי', אני דן אותו למיתה. הוא אמר לאנשיו:
קדימה לעלות על הסוסים: 'ויחגרו איש את חרבו.. ויעלו אחרי דוד כארבע מאות איש'

לבנות לך בית מלכות בעמ“י לנצח נצחים

דוד המלך אמר: לא רק אותו נהרוג אלא אפילו את הכלבים שלא נהרוג. אחד המשרתים של אשת נבל, אביגיל, סיפר לה את כל זה. אביגיל היתה נביאה וחכמה גדולה. היא מיד העמיסה כמה חמורים והיא יצאה לפגוש את דוד המלך לפני שהוא יהרוג את נבל, כשהם נפגשו היא התחילה להתפלפל עם דוד בהלכה. היא אמרה לו: מלך דן יחידי אבל זה רק כשרוב עמ"י מכירים במלכותו. אביגיל אמרה לדוד המלך: עדיין לא רוב עמ"י מכירים במלכותך לכן אין לך את ההיתר 'מלך דן יחידי'. דוד המלך אמר לאביגיל: ברוכה את להשם שהצלת אותי מלשפוך דמים. אביגיל אמרה לדוד: אני יודעת שהקב"ה הולך לבנות לך בית מלכות בעמ"י לנצח נצחים. שמעתי חידוש מהרב ברלנד שליט"א שאמר על זה: אביגיל אמרה לדוד המלך: תדע לך, מהביזיונות האלה שנבל ביזה אותך ומהרדיפות של שאול המלך ומזה שאתה צריך לישון על שק שינה עם אנשיך, מזה אני יודעת שהקב"ה יעשה  לך בית. מכיוון שאם לא תקבל את כל הביזיונות ואת כל הרדיפות האלה, המלכות שלך לא תחזיק מעמד אפילו שנה אחת. שאול הומלך למלך ומיד כולם קיבלו אותו, לכן הוא גם איבד את המלכות במהרה

א“א לבנות בלי ביזיונות, צער וצמצומים

-אביגיל אמרה לדוד המלך: א“א לבנות דבר שבקדושה בלי שירדפו את האדם והוא יעבור ביזיונות, צער וצמצומים. אדם צריך לדעת שאם הוא עובר את כל זה, בונים לו בניין של קדושה. ככל שהדבר הולך יותר כשורה ובקלות אז רוח באה ולוקחת את הדבר הזה. לכן כתוב בגמרא שלא הראו לדוד המלך כל ימי חייו אפילו לא חלום טוב מכיוון שהוא היה צריך לבנות את המלכות הניצחית של ישראל, הוא היה כל בוקר קם ועושה 'הטבת חלום', אפילו את הנחת הזה של חלום טוב לא היה לו. עכשיו נראה איך בעצם מתחיל הסיפור של דוד המלך נזכיר בכלליות את
הסיפור ואז נתבונן בכמה נקודות בעומק הדבר: כל הסיפור הזה היה בתקופת השופטים בעמ"י שזה קצת יותר
ממאה שנה לפני ששלמה המלך בנה את בית המקדש הראשון

הוא הבן של נחשון בן עמינדב

היה רעב מאוד גדול בארץ. היתה משפחה מאוד חשובה מבית-לחם , לאבא קראו אלימלך, לאישה נעמי, ולבנים מחלון וכליון. הם ירדו לשדה מואב מפני  הרעב, משמיים הקפידו  עליהם. הגמרא אומרת בשם רשב“י שאלימלך מחלון וכליון היו מגדולי הדור, הם היו מהצדיקים הגדולים בעמ"י. האבא של אלימלך זה נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה – משמיים הקפידו עליהם, בנתיים מחלון וכליון נשאו 2 נשים מואביות (רות ועפרה). יש מחלוקת בחז"ל האם רות וערפה התגיירו לפני שהם התחתנו עם מחלון וכליון. הזוהר הקדוש אומר שבוודאי שהן התגייר, רבי מאיר אומר שהן לא התגיירו – זה נידון בפוסקים. אנחנו אומרים בפשטות שהן התגיירו מכיוון שאם לא, הם לא
היו מתחתנים איתן. לאחר מכן, מכיוון שהם לא חזרו לא"י, אלימלך, מחלון וכליון מתו

רות וערפה נפרדות אחרי ארבעים שנה

נעמי נשארה עם שתיהן לבד. נעמי אמרה לרות וערפה: לי אין מה לעשות פה יותר, אני חוזרת לא"י. הן אמרו לה: אנחנו באות איתך. נעמי ניסתה להניא אותן והיא אמרה להם: מה יהיה לכם בא"י? אני ענייה, כבוד לא יהיה לנו אחרי כל הסיפור הזה, וספק אם יהיה מישהו שירצה להתחתן איתכן. הן אמרו לנעמי: אעפ"כ אנחנו באות איתך. הן הלכו איתה עד לגבול א"י, ואז נעמי פונה פעם נוספת לרות וערפה ואומרת להן: בנותיי, למה לכן לבוא איתי?? עכשיו זה פעם ראשונה בכל ימי חייהן שרות וערפה נפרדות. רות וערפה היו אחיות תאומות והן היו בנות או נכדות של עגלון מלך מואב, הן גדלו בארמון המלך. בשלב הזה של הכניסה לא"י רות וערפה היו בנות 40, זאת אומרת שארבעים שנה דרכיהן לא נפרדו לרגע אחד, עכשיו בכניסה לא"י הן נפרדות..

זאת לשיא הקדושה וזאת לשיא הטומאה

-כשנעמי מניאה אותן, רות אומרת לנעמי: 'אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין, באשר תמותי אמות ושם אקבר', מה שאת צריכה לעבור אני אעבור, אני אותך לא עוזבת. רות הולכת עם נעמי. ערפה נישקה את רות, היא אוהבת אותה אבל היא חוזרת למואב. בשלב  הזה  הדרכים  של  רות  וערפה  נפרדות.  פה  רואים  דבר  פלאי הזוהר הקדוש אומר: רות היא אימא דמלכות. רות זכתה להוליד את מלכות בית דוד ואת מלכות המשיח בעמ"י. ואומר הזוהר הקדוש שערפה היא אימא דנוקבא דתהומא רבא. רות היא שיא הקדושה וערפה היא שיא הטומאה והדבר הזה הוא פלא: במשך 40 שנה אנחנו לא רואים ולא מוצאים שום הבדל בין רות וערפה, וברגע שדרכיהן נפרדות, באותו הרגע זאת הולכת לשיא הקדושה וזאת הולכת לשיא הטומאה

אותו לילה באו עליה 100 פלישתים וכלב

הגמרא במסכת סוטה אומרת שבאותו הלילה ערפה חזרה לגילולי אביה ובאותו הלילה באו עליה 100 פלישתים וכלב והיא התעברה, ועל זה אומרת הגמרא: 'יבואו בני הנשוקה ויפלו ביד בני הדבוקה' – בני הנשוקה זו ערפה שנשקה לנעמי, באותו לילה היא התעברה וגלית יצא ממנה. בני דבוקה זו רות שדבקה בנעמי, ממנה יצא דוד המלך. הגמרא אומרת 'יבואו בני הנשוקה ויפלו ביד בני הדבוקה' זה דוד שהרג את גלית. לכאורה יש פה דבר פלאי שצריך הרבה התבוננות. כל החיים רות וערפה כ"כ ביחד, הן אחיות תאומות שמתחתנות עם 2 אחים ושתיהן גם מתגיירות. עד גיל 40 כל החיים שלהן זה בבחינת 'העתק הדבק', זה ממש אותו דבר. ברגע שהן נפרדות אנחנו רואים את השוני הגדול והעצום בין רות לבין ערפה. כתוב בספרים הקדושים שיש פה יסוד מאוד גדול, כמו שאמרנו
מגילת רות זה כל התורה כולה וזה גם כל סודות התורה,
לכן בכל סיפור במעשה הזה יש השלכות לכל יהודי ויהודי..

כשרות וערפה חיים בשלום

ר' נתן כותב שיש כאן גילוי עצום מאוד בעניין של רות וערפה ובפירוד שבינהן. כתוב בספרים הקדושים שבכל אדם יש רות וערפה. רות זה אותו חלק בתוכנו שרוצה להוליד את המשיח, הכוונה שרק רוצה להיות דבוק בהקב"ה וזה נקרא 'בני דבוקה', זה אותו  כוח פנימי בתוכנו שרוצה את שיא הדביקות, אבל בכל אחד מאתנו יש גם את הבחינה של ערפה – זה הטוב והרע שנמצאים בתוך האדם. מצד הטוב אדם רוצה להגיע לאורו של משיח שזה הדביקות הכי גדולה בהקב"ה, ולהיות הצדיק הכי גדול. מצד הבחינה של רות שיש באדם היהודי הוא רוצה את שיא הקדושה, אבל מצד ערפה 'והוא רחום יכפר עון' ממה שהאדם רוצה. יש זמנים בחיים של האדם שהקב"ה נותן מציאות כזאת שרות וערפה שבתוכנו חיים בשלום, ואדרבה אנחנו גם לא יודעים לברר בין רות וערפה, הכל בסדר.

מעוררים בכוחות גדולים את היצר הטוב

רות וערפה חיים ביחד, אז ערפה שבתוכנו זה קצת לשון הרע, כעסים, קצת גאווה, אבל כל זה במתינות. אבל יש דבר שנקרא הכניסה לארץ ישראל. ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות. בשעה שהקב"ה רוצה להעלות את עמ"י למדרגה רוחנית חדשה או להעלות את האדם באופן פרטי למדרגה רוחנית חדשה, אז יש כזאת בחינה שמשמיים מעוררים בתוך האדם את רות וערפה. מעוררים בתוך האדם את הכוחות של היצר הטוב בכוחות מאוד גדולים, אבל בד-בבד מעוררים בתוך האדם כוחות היצה“ר בכוחות מאוד גדולים. רות וערפה נמצאות במקום כביכול רדום ועכשיו הן מתעוררות – עד עכשיו אדם לא שם לב והוא לא הרגיש בזה, הוא לא הבחין בין רות וערפה שבתוכו, אז הכל היה בסדר, הוא היה מתפלל, אח"כ יוצא לרחוב ומסתכל קצת, אפשר להסתדר עם הדבר הזה. אבל כשאדם צריך לעלות למדרגה חדשה אזי
רוצים לגלות ולהראות לאדם את הבחינה של הטוב והרע שבתוכו כדי שהוא יברר את זה..

משמיים יכריחו את היצה“ר לצוף ולעלות

-איך זה נעשה? מציפים את כל זה בתוך האדם, וכשמתחילים להכנס לתוך המהלך הזה אדם יכול להיות בבהלה, הוא אומר: אני לא יודע מה קרה. קמתי היום בעלות השחר, טבלתי  במקווה,  עשיתי  התבודדות,  קראתי  תהלים  והתפללתי  בנץ. בשעה 8 הוא הוריד את התפילין ויצא לרחוב ואז 'והוא רחום יכפר עון', בשעה 8 וחצי הוא כבר רוצה לטוב לתאילנד, הוא לא מבין מה הולך פה. פה הוא רוצה להיות כמו ר' שמעון בר-יוחאי ופה הוא רוצה לטוס לתאילנד, כמובן לשם-שמיים כדי לראות נופים – איך דבר כזה יכול להיות? זה המציאות שמעוררים בתוך האדם את
רות וערפה, ואדרבה משמיים יכריחו את היצר הרע בתוך האדם לצוף ולעלות. משמיים לא יוותרו לנו על זה מכיוון שאם היצר הרע לא צף ועולה אז זה לא שהאדם מתוקן, אלא היצר פשוט נשאר במקום חבוי בתוכנו ואנחנו לא יודעים שהוא בתוכנו..

לעשות את הדברים הכי נוראים בעולם

כאשר הקב"ה רוצה להביא אותנו למקום חדש, שזה נקרא הכניסה לארץ ישראל, הקב"ה בעצמו מעלה את רות וערפה בתוכנו. מצד אחד הקב"ה מראה לאדם תראה כמה קדושה יש בתוכך, אבל בד-בבד הקב"ה גם מראה לו את ערפה שיש בתוכו
ואז  אדם רוצה לעשות את הדברים הכי נוראים בעולם. ככל שהמדרגה החדשה שהקב"ה רוצה להעלות אותנו היא יותר גבוהה, כך הבירור הוא יותר עמוק, לכן נעשה בעמ"י עכשיו בירור כ"כ עמוק. לפני שנים שמעתי מהאדמו"ר מפוריסוב שאמר שהבירור הזה מכריח את כל הבחינות של רות לצאת החוצה וגם את כל הבחינות של ערפה לצאת החוצה. אדם שלא יודע שיש בתוכו צד של ערפה לא יודע עדיין מה יש בתוכו. הקב"ה מסייע בידינו שכל הבחינות הכי נוראיות יצאו החוצה מכיוון שכשזה
יוצא החוצה אפשר לתקן. לפני שזה יוצא החוצה אתה לא יכול לתקן את זה אז אתה נשאר עם היצר הרע חבוי בתוכך..

בסה“כ לפני כמה שנים ירד..

לכן רבינו אומר שכשמתקרבים לצדיק האמת נפתחים לאדם העיניים ואז יכול לראות את עצמו. הצדיק מראה לאדם איפה הוא אוחז. הוא מראה לו את ערפה אבל לפני זה הוא מראה לו גם את רות. איך זוכים לברר בתוכנו את רות מערפה? צריך לדעת שברגע שזה עולה בתוכנו לא צריך להיבהל מכיוון שזה לטובה שזה עולה בתוכנו. אם לאדם יש בתוכו רצון לעשות עבירה ולא נעים לו מהשכן שלו או מהמשפחה שלו, זה עדיין לא התיקון, זה טוב אבל זה עדיין לא התיקון. התיקון זה שתרגיש נעים כלפי כולם אבל לא תעשה את העבירה כי אתה לא רוצה לעשות את העבירה – זה נקרא 'הבירור של רות וערפה'. עכשיו יש את אחד הניסיונות הכי קשים בדור וזה דבר פלאי, לפני כמה שנים בסה"כ ירד לעולם האינטרנט – כל הטומאות של כל העולם נמצאים שם. היום אדם לא צריך ללחוץ על כפתורים, פשוט מחליקים את האצבע, עוד מעט ידברו אל הפלאפון, אדם יגיד:
אני רוצה להיות בהיכל הטומאה מספר 2. היום עוד צריך להתאמץ קצת עם האצבע..

עוד יכול להגיד שאתה מכין שיעור תורה

-השאלה האמתית היא: איך באמת הקב"ה הוריד כזה דבר לעולם? זה שכל
חדש שירד לעולם. אם מישהו היה מדבר על האינטרנט לפני 15 שנה זה היה נשמע כמו סיפור 'מדע-בדיוני', אף אחד לא היה מאמין שיהיה כזה דבר. תוך 10 שנים כל העולם נמצא בתוך המקום הזה. בעומק הדבר בוודאי שאנחנו צריכים להילחם בזה ולדחות את זה כמה שיותר, אבל בעומק הדבר זה כדי לברר את שיא האמת
בתוך האדם. אדם נמצא עם מכשיר כזה קטן, אף אחד לא רואה אותו והוא יכול לגלוש בכל היכלות הטומאה, אין בושה כי אף אחד לא ידע, הפוך, אתה עוד יכול להגיד שאתה מכין שיעור תורה – למה הקב"ה עשה את כל זה? זה הבירור של רות וערפה

דבר עם הקדוש ברוך-הוא מתוך הכישלון

יש לפנייך את כל הבחינות של ערפה וזה עוד בחינם. בעומק הדבר כל זה בירור האמת לאמיתה, יש לך את האפשרות הזאת ואתה צועק להשם, אני לא רוצה את זה – אם אתה דוחה את זה, זה שיא האמת בגלל שאתה לא רוצה את זה. כשמתעורר בתוכנו העניין של ערפה, קודם כל צריך לדעת כלל גדול מאוד: הדחייה של ערפה זה ע"י דיבורים עם הקב"ה. כל דיבור שאדם מדבר עם הקב"ה דוחה את ערפה החוצה ושולח אותה בחזרה לשדה מואב. כתוב במדרש: 'קחו עמכם דברים ושובו אל השם', דברים זה דיבורים. הדיבורים שאדם מדבר עם הקב"ה זה בעצמו תיקון גדול מאוד לכל הבחינות של ערפה שבתוכנו. אם אין לאדם ניסיון הוא צריך להגיד להקב"ה: תעזור לי ותשמור אותי, אבל אם יש לאדם ניסיון, צריך לדבר עם הקב"ה מתוך הניסיון, ואם חלילה נכשלת, דבר עם הקב"ה מתוך הכישלון מכיוון שהדיבורים עם הקב"ה זה עצם התיקון. בכל פעם שאדם מדבר עם הקב"ה הוא עושה ע"י זה תיקון גדול מאוד, אין לנו דרך אחרת. כמובן שיש עוד עצות אבל בעומק התיקון
ככל שאדם מדבר ועושה מחאה לפני הקב"ה: יש בתוכי ערפה כמו שאין בכל הדור הזה, אני יכול להוליד את גלית. אם הגויים היו יודעים איזה ערפה יש בתוכנו הם מיד היו באים ומתבטלים אלינו – עצם הדיבורים עם הקב"ה עושה תיקון מאוד גדול..

אבא שבשמיים, לא יכול לכוון לשם שמיים

מישהו הקשה עליי מהמדרש שאומר: אפילו חסיד שבחסידים מכוון להנאתו. המדרש מדבר על ישי, ואם ישי מכוון להנאתו אז איזה מציאות יש לנו לא לכוון להנאתנו? איך אפשר לעשות דברים לשם-שמיים? אמרתי לו: נכון המדרש מגלה שאפילו בחסיד שבחסידים יש בחינות שהוא לא יכול לכוון לשם-שמיים באמת והוא מכוון להנאתו, זו מציאות בתוכנו. אז איך מתקנים את זה? כדי לתקן את המציאות הזאת אנחנו באים אל הקב"ה ואומרים לו: אבא שבשמיים, אני לא יכול לכוון לשם-שמיים, אני מכוון להנאתי. תבוא ותספר להקב"ה שאתה לא יכול לכוון לשם-שמיים. אמרתי לו: זה הבחינה של התיקון של ה'לא לשם-שמיים'. ברגע שאתה אומר להקב"ה אני לא יכול לכוון לשם-שמיים, אבל אני רוצה. לכן כוונת המדרש שאומר: 'אפילו חסיד שבחסידים מכוון להנאתו', הכוונה בלי דיבורים עם הקב"ה

אין לי ברירה ואדרבה אין לי דרך אחרת..

אבל אם אדם לוקח את המציאות הזאת ואומר להקב"ה: אני מכוון להנאתי, תציל אותי מזה. בזה עשית תיקון לדבר. העצה הראשונה כנגד ערפה זה קודם כל הדיבורים הקב"ה. אם ערפה מתעוררת בתוכנו אנחנו צריכים לדעת: לא להיבהל, לא להתבלבל ולא להתבייש – רבינו קורא לדיבורים עם הקב"ה 'עזות דקדושא'. היצר הרע בא ואומר לכל אחד מאתנו: תגיד, אתה לא מתבייש? אתה נראה ככה ומתנהג ככה ואתה עוד בא לספר את זה להקב"ה? אין לך בושה? אתה לא מתבייש? תראה איזה בעל תאווה אתה ואיזה מידות מקולקלות יש בך. רבינו אומר לנו תגיד ליצה“ר כך: לא רק שאני לא מתבייש, אין לי ברירה ואדרבה אין לי דרך אחרת. אני חייב לדבר עם הקב"ה. הקב"ה רוצה שנדבר איתו מתוך שיא השפלות. באותו רגע שאתה מדבר עם הקב"ה אתה יכול לקחת את כל המצבים של הבהמיות ולהעלות אותם לשם-שמיים.

מדי פעם בפעם אדם צריך לצייר בדעתו:

יש תיקון נוסף לערפה וזה כתוב ב'שער הכוונות' של האר“י הקדוש בהלכות קריאת שמע: יש כוונה שאדם מכוון ומצייר בדעתו שהוא מוכן למות על קידוש השם ובכוונה הזאת 'אפילו אם רבו עוונותיו ועצמו עד מאוד', על ידי כל כוונה שאדם מכוון בדעתו שהוא מוכן למות לשם-שמיים על קידוש השם, 'מתכפרים לו כל עוונותיו'. צריך לדעת שזו עצה נפלאה מאוד. מדי פעם בפעם אדם צריך להתרגל לצייר בדעתו: שורפים אותי, חותכים לי את הראש, הורגים אותי ואני מוכן לקבל את זה לשם-שמיים – זאת אחת העצות העצומות והנוראיות. לפני כמה שבועות פגשתי יהודי שאני מכיר, ב“ה הוא עובד השם גדול ות“ח, הוא גם לומד את פנימיות התורה. הוא אמר לי בלשון הזו: תדע לך, כמעט כל מה שהשגתי זה בזכות הכוונה הזאת. על ידי המחשבה הזאת מתכפרים כל עוונותיו של האדם.

הפוסט הקשר שבין מגילת רות לחג השבועות:   הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.