אחרי הכלים זוכים לחוכמה..

הכנת כלים לעבודת השם זה בעיקר תיקון המידות. בכללות זה תיקון המידות והתרחקות מתאוות מיותרות של העולם הזה וככל שאדם זוכה יותר לעבוד על תיקון המידות שלו ולהתרחק מתאוות העולם הזה, ע“י זה האדם זוכה שיהיה כלי להמשיך בתוכו את השמן. כתוב בזוהר הקדוש שהשמן נקרא שמן משחת קודש, שמן שנמשח ממידת הקודש והקודש זה החוכמה. ברגע שאדם מכין את הכלים הרוחניים והנפשיים שלו שזה תיקון המידות והתרחקות מתאוות מיותרות של העולם הזה, ע“י זה האדם זוכה להיות כלי שאפשר להמשיך בתוכו שמן. השמן זה אור החוכמה לכן הזוהר אומר שמידת הקודש זה חוכמה ושמן משחת קודש הכוונה שמן שנמשח, השפעה שנמשכת, ממידת חוכמה. אז אחרי הכנת הכלים אדם יכול לזכות לחוכמת התורה שזה כולל גם בפשטות את לימוד התורה וגם הבנה בדרכי ההבנה, שאדם מבין קצת יותר איך הקב“ה מנהיג את העולם – זה בחינת השמן, אבל אף על-פי
שאדם מתקן את מידותיו ואף על-פי שאדם זוכה לחוכמת התורה, עדיין חסר מאוד תיקון הלב. תיקון הלב זה
שהלב יבער להקב“ה. להתחיל את העבודה של בעירת
הלב זה לשים פתילה בתוך השמן – רבינו אומר להפוך
את כל מה שאדם לומד לתפילה, ופתילה זה אותיות תפילה לכן אי אפשר בלי תפילה

יש כלי ויש שמן ויש פתילה, מה עוד חסר?

-כמה שאדם תיקן ומתקן את מידותיו וכמה שאדם לומד וזוכה לחוכמה התורה, בלי תפילה א“א עדיין להבעיר את הלב, א“א להבעיר את כל המציאות שלנו, א“א להבעיר את כל הנפש רוח נשמה שלנו להקב“ה. אז הפתילה זה רמז על העניין של התפילה ואנחנו רואים שגם כשיש לנו כלי וגם כשיש לנו שמן וגם כשיש לנו פתילה, עדיין זה לא דולק, צריך את השלב האחרון וזה ההדלקה – מה מרמז העניין של ההדלקה? אומר רבי נתן בליקוטי הלכות שכמה שאדם ירצה לעסוק לבדו בעבודת השם, עם כל זה הוא לא יצליח להבעיר את עצמו, פה צריך להתחבר ולהתקשר
עם הצדיק שנקרא ’והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה‘ – להבה זה הכוח המבעיר..

להבעיר את הכל!

אחרי הכנת הכלי שזה תיקון המידות והבחינה של החוכמה שזה השמן והתפילה שזה הפתילה – אז אנחנו זוכים להתחבר עם הצדיק ואז הצדיק יכול להבעיר את כל העבודה הזאת להקב“ה. זה היה רמז אחד בעניין של חנוכה. רמז נוסף כתוב בספר ’בני יששכר‘: הגמרא במסכת שבת דנה בשאלה האם מותר להדליק נר חנוכה
מנר חנוכה? נניח שיש פתילה ארוכה או שאפשר להטות את הנר – באמת זה מותר..

האם מותר להדליק ע“י קיסם

-שואלת הגמרא עוד שאלה האם מותר להדליק נר מנר ע“י קיסם? קיסם זה כבר לא מצווה. להדליק נר מנר חנוכה זה להדליק נר מצווה מנר מצווה, אבל הקיסם זה כבר דבר חיצוני, האם אפשר להדליק את הנר השני מהנר הראשון אבל ע“י קיסם? באמת הגמרא נשארת עם השאלה הזאת אבל בשו“ע בהלכות חנוכה כתוב שמותר להדליק נר מנר אבל ע“י קיסם אסור ויש מתירים. בעצם יש מחלוקת אם מותר להדליק ע“י קיסם. אומר הבני יששכר שלהדליק נר מנר, הרי הנר זה הבעירה, זה החוכמה וזה האור של התורה שמאיר, ז“א שהתורה יכולה להאיר מנשמה לנשמה ואדרבה, אדם יכול לקבל תורה ואור של תורה ממישהו אחר וע“י זה הוא יזכה גם להארה הפרטית שלו, ז“א שזה לא מונע. משה קיבל תורה מסיני – יש צדיקים שמקבלים תורה מהקב“ה אבל כתוב בספרים הקדושים שלא כל אחד יכול לקבל את התורה מהקב“ה, אז אנחנו מקבלים תורה אחד מהשני, אנחנו מאירים אחד בשני את התורה ואין בזה שום חיסרון, זה הדין שמדליקים נר מנר, אבל השאלה פה האם מותר להשתמש בגורם חיצוני כדי להאיר את התורה, למשל אדם רוצה להסביר איזה רעיון, האם מותר לו להשתמש בדבר חיצוני כדי להאיר איזה אור של התורה? הכוונה להביא את זה מהמדע ומהפילוסופיה, דוגמאות שלא קשורות בתורה – זה המחלוקת.

אין שום היתר להביא שום ראייה מאריסטו

כותב הבני יששכר שבשו“ת הרמ“א שהיה גדול הפוסקים האשכנזים כידוע, כותב בשו“ת שלו כדי להסביר איזה נושא מסויים, והרמ“א כותב איזה דבר בשם אריסטו. המהרש“ל יוצא בשצף קצף גדול מאוד נגד הרמ“א והוא כותב שאין שום היתר להביא שום ראייה מאריסטו, הדבר הזה לא מתקבל בשום פנים ואופן. אומר הבני יששכר שהוויכוח בין הרמ“א למהרש“ל זה בעצם קשור להאם מותר להדליק נר מנר ע“י קיסם, האם מותר לנו להשתמש בחוכמות חיצוניות כדי להאיר את התורה. אומר הבני יששכר שהלכה למעשה אלו ואלו דברי א-לקים חיים – אם אדם יודע בעצמו שאם הוא ישתמש באיזה נתון ידיעה מהחוכמה החיצונית, וזה לא יזיק לו, זה המתירים

במנהגי ישראל יש סודות מאוד גבוהים

באמת לא כל אחד יכול להיות בטוח בזה שהחוכמות החיצוניות באמת לא ישפיעו עליו לכן המהרש“ל חשש מאוד למציאות הזאת לכן הוא יצא כנגד הרמ“א. באמת דעת הרמב“ם זה שמותר להשתמש בשפחות לניקוי הבית, ככה כותב הרמב“ם בספר מורה-נבוכים, הכוונה שמותר להשתמש בחוכמות החיצונית שזה השפחות, בשביל איזה נקודות שקשורות לניקוי הבית. הבית שלנו זה התורה לכן לפעמים צריך להשתמש בחוכמות החיצוניות אבל תמיד צריך לזכור שהם בגדר של שפחות. זה עוד נקודה בענייני חנוכה. עכשיו ניגע בנקודה יותר עמוקה, כתוב שמנהג ישראל, תורה. בפשטות הכוונה לא לזלזל במנהגי ישראל, אבל כתוב בספרים הקדושים שזה לא רק הכוונה אלא לפעמים דווקא בתוך מנהגי ישראל הקב“ה מגלה סודות מאוד-מאוד גבוהים ולפעמים יותר גדולים מהמצוות עצמם, זה בחינה של סיפורי מעשיות משנים קדמוניות – ע“י דבר שהתקבל בתורה מנהג בעמ“י, לפעמים הקב“ה מסתיר תורה מאוד-מאוד גבוהה, דווקא בתוך המנהג. אחד המנהגים של חנוכה זה סביבונים.

מה לצדיקים הקדושים ולמשחק בסביבון

סביבונים זה הדבר הכי פשוט בעולם, מדוע צדיקים מאוד-מאוד גדולים היו נוהגים לשחק בסביבונים? החת“ם סופר היה מקפיד כל חג חנוכה לשחק בסביבון. היה לו סביבון מיוחד שהוא היה מקפיד לשחק בו. תלמידי הבעש“ט, החוזה מלובלין ועוד, היו מאוד-מאוד מקפידים על העניין זה לשחק בסביבון ,זה מאוד לא מובן. מה לצדיקים הקדושים ולגדולי התורה ולמשחק בסביבון? יש עוד שאלה בעצם מה המקור של המנהג, מתי בעצם עמ“י התחיל לשחק בסביבונים? יש אומרים שמקור המשחק זה עוד מתקופת היוונים. היוונים אסרו על לימוד התורה, אז היהודים היו מכינים סביבונים וכשהיו שומעים שהיוונים באים לבדוק אם הם לומדים תורה, מיד הם היו מחביאים את הספרים ומתחילים לשחק בסביבונים – יש אומרים שזה התחיל אחרי תקופת הראשונים

אצילות בריאה יצירה ועשייה

רבינו בשיחות הר“ן שיחה מ‘ מביא את סוד הדריידיל (סביבון ביידיש). לכאורה על הסביבון המקורי כתוב ’נס גדול היה שם‘, ככה היה כתוב על הסביבונים בחו“ל, אבל בארץ התחילו לכתוב נס גדול היה פה. רבינו אומר רומז לנס גדול היה שם, שזה רמז לכל העולמות משורשם העליון עד לעולם שלנו, זה הולך ככה: נס גדול היה שם – נון זה נפרדים, הכוונה למלאכים. גימל זה עולם הממוצע, שין זה שפלים, זה העולם השפל, העולם שלנו, העולם הגשמי. והא זה חומר היולי שזה הממוצע בין הבורא לנברא. אז למעשה זה ארבע עולמות כנגד אצילות בריאה יצירה עשייה, כמובא בספרים הקדושים. זה רמז אחד למה צריך להיות כתוב על הסביבון נס גדול היה שם ולא נס גדול היה פה. עכשיו נכנס קצת לעומק הדבר כי בסביבון
יש הרבה-הרבה מאוד רמזים וסודות – הרב כתב תפילה מיוחדת לפני סיבוב הסביבון.

ריבוע זה האור הפנימי וזה מידת המשפט

עכשיו נכנס קצת לתוך הנושא הזה של הסביבון ומה הסודות שנרמזים בתוך העניין של הסביבון. יסוד ראשון – בתורה נ“ט חלק ראשון בליקוטי מוהר“ן, התורה שנקראת היכל הקודש, שם רבינו מזכיר מושג, למעשה התורה די בנויה על המושג הזה והמקור של המושג זה בזוהר הקדוש פרשת בראשית דף ה‘. הזוהר מסביר שיש כזה מושג שנקרא ’ריבועא בגו עיגולא‘ ריבוע שבתוך העיגול. הזוהר אומר לפי רוב המפרשים שהריבוע מרמז על האור הפנימי והעיגול מרמז על האור המקיף. רבינו אומר שהאור הפנימי זה עבודת מידת המשפט ואילו העיגול זה כיסא הכבוד – ז“א שיש לנו כמה מושגים שעדיין לא ברורים לנו כ“כ אבל על כל פנים זה כיוון
של הסתכלות – ריבוע זה העניין של האור הפנימי ורבינו אומר שזה מידת המשפט..

מסמל את כל עבודת השם בעולם הזה

ריבוע למעשה מרמז בהרבה בחינות ובהרבה צדדים על המציאות של העולם שלנו כי העולם שלנו בנוי מארבע רוחות השמיים שזה ריבוע – מזרח, מולו מערב, צפון ודרום. אנחנו רואים את זה בברית בין הבתרים שם הקב“ה אמר לאברהם אבינו ’שא עיניך וראה.. צפנה ונגבה וקדמה וימה‘. בחלום יעקב אנחנו עוד פעם רואים את זה, הקב“ה קיפל את הארץ תחתיו ואמר לו ’והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה, אצל משה רבינו גם רואים כיוונים אחרים ’עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפנה ותימנה ומזרחה‘ – אנחנו רואים את ארבע רוחות השמיים גם בעניין הדגלים, דגל מזרחי, דגל מחנה יהודה. הדרומי, ראובן. המערבי, אפרים. והצפוני דן. אנחנו שוב רואים את החלוקה הזאת לעניין של ריבוע. הזוהר הקדוש מאוד מאריך בעניין
הזה של הריבוע וארבע רוחות השמיים ובכללות נגיד שארבע רוחות השמיים, הריבוע, מידת המשפט, האור הפנימי, הכל הולך על יסוד אחד ומהלך אחד שכוונת הדברים שזה בעצם מרמז ומסמל את כל עבודת השם שלנו בעולם הזה. הריבוע זה בחינת העבודה שלנו. בעולם הזה יש ניסיון בין טוב לרע וכן הלאה לכל העבודה שלנו.

רבינו אומר שאדם צריך לשפוט את עצמו

הצפון זה נקרא גבורות והדרום זה חסדים ואומר רבינו האר“י הקדוש שכל הנשמות זה מהגבורות והחסדים, ז“א שאנחנו יצאנו מהצפון ומהדרום. הגבורות זה עניין של כעס, החסדים זה בדיוק הפוך, לעשות יותר מדי חסד, לא לריב, לא להתווכח, לא להתמודד איפה שכן צריך להתמודד, זה העניין של הגבורות והחסדים. מזרח ומערב זה זריחת השמש ושקיעת השמש. הזריחה זה שיש
לאדם הרבה אור רוחני וזה המזרח לכן זה גם נקרא מלשון זורח, ואילו המערב זה השקיעה, לכן ארבע רוחות
השמיים זה העניין של המשפט. רבינו אומר שאדם צריך לשפוט את עצמו והכוונה לעבודה הרוחנית שלו בעולם הזה

העיגול – בחינת האור המקיף

-יוצא מכל זה שעניין הריבוע מרמז על כל סדר ועניין הנהגת עבודת האדם בעולם הזה, לכן זה אור פנימי כי זה עבודה פנימית שלנו, וזה עבודת המשפט כי ע“י המשפט אנחנו עובדים את הקב“ה, וכן ארבע רוחות השמיים וכן הלאה. אז כל זה מרמז על העבודה שלנו בעולם הזה לעומת זה בזוהר הקדוש כתוב שהעיגול זה בחינת האור המקיף ורבינו אומר שזה מרמז על כיסא הכבוד. מה הכוונה בעצם בעניין של העיגול שזה מרמז על כל הבחינות האלה? אומר רבי נתן בליקוטי הלכות שזה עוד בחינה של עבודה אבל זה בחינה של עבודה אחרת לגמרי במהותה ממה שמרמז הריבוע. הריבוע מרמז על הבחינה של סור מרע ועשה טוב, יש יצר טוב ויש יצר רע ואדם צריך להילחם ביצר הרע ולהתחבר עם היצר הטוב וזה המציאות של העולם הזה, זה העבודה שלנו בעולם הזה.

מסירות נפש להיות סור מרע ועשה טוב

העיגול מרמז על עבודה אחרת לגמרי במהותה, זה הבחינה של כיסא הכבוד, זה הביטול למלכות השם, בעצם העניין של כיסא הכבוד והעיגול זה להכיר שבאמת אני לא יכול לעבוד את הקב“ה, אז מה אני צריך לעשות בעולם הזה? לא להתייאש מהרחמים ובאמת זה גם עבודה רק שזה עבודה ממהות אחרת מעבודת הריבוע. עבודת הריבוע זה תלוי בי, אני צריך למסור את הנפש להיות סור מרע ועשה טוב, ואילו עבודת העיגול זה העבודה שאדם מכיר בעצמו ואומר להקב“ה: אני לא יכול אבל אני לא מתייאש מלבקש ממך ואז למעשה שתי הבחינות האלה ביחד זה בכלליות כולל את כל עבודת השם של האדם בעולם הזה, כשהריבוע זה המסירות נפש, ההשתדלות וההתאמצות אבל יש מצבים שאדם רואה שהיצה“ר יותר חזק ממנו וצריך לדעת שלכל אדם יש חלקים שהוא בהכרח לא יכול להתמודד כנגד היצה“ר

אתה יכול לתת לי את הכוחות לעבודתך

זה מוכרח להיות שלאדם יש דברים שהוא לא יכול להתמודד כנגד היצה“ר – אז אולי אין לנו מה לעשות בזה? העבודה שלנו זה לא להתייאש מלצעוק להשם ולהתחנן ולבקש ממנו, לגלות את דעתנו ולהגיד להקב“ה: אני יודע שאני לא יכול, אין לי כוחות אבל לך יש כוחות לתת לי את הכוחות, אתה בעל הכוחות כולם – זה הכוונה בעל הכוחות כולם. אדם שיש לו בעלות על דבר מסויים, יכול לחלק את זה, הוא יכול לתת את זה מתנה, יכול למכור את זה, יכול לעשות עם זה מה שהוא רוצה, זה הכוונה בקריאת שמע בעל הכוחות כולם, אתה יכול לתת לי את הכוחות לעבוד אותך, אז בעצם עבודת העיגול, זה העבודה של ההכנעה וההתבטלות להקב“ה, ובאמת זה סדר עבודה שלם של תפילה ושל תשובה, לא להתייאש מהרחמים של הקב“ה, מכיוון ששתי העבודות האלה שנרמזים בעניין של הריבוע והעיגול, הם שורשים מאוד-מאוד גבוהים בכל הנהגת העולם, זה מה שהזוהר אומר ריבוע בתוך עיגול, לכן על כל עבודה שהיא כללית יש צדיקים שקשורים יותר עם העבודה הזאת, צריך לדעת כלל, מהאדם הגדול ביותר ועד לאדם הקטן ביותר יש עבודות של עיגול ועבודות של ריבוע

על פי האמת לא היה אכפת לי לירות בו

יש תחומים שאנחנו יכולים לעבוד את הקב“ה, אנחנו מסוגלים להתגבר על היצר הרע ויש תחומים שאנחנו לא יכולים לעבוד את הקב“ה – יש לפעמים אדם שלפי שורש נשמתו יש לו יותר עבודה מבחינת עיגולא ויש צדיקים שיש להם יותר עבודה בבחינת ריבועא, פירוש הדבר הלכה למעשה זה שיש דברים בחיים שלנו שאנחנו יכולים לשלוט עליהם, קשה לי ואני מאוד רוצה להרביץ למישהו, ועל פי האמת לא היה אכפת לי גם לירות בו, אבל אני מבין שזה לא הדרך של רבינו, אני מאוד רוצה לעשות את זה אבל אני מתגבר אז אני לא יורה בו, זה הכוונה שיש תחומים שאדם יכול להתגבר על היצר הרע אבל יש תחומים שאדם לא יכול להתגבר על היצר הרע ואצל כל אחד זה בבחינה אחרת, יש כאלה צדיקים שיש להם בדקות המחשבה יצר הרע שהם לא יכולים להתגבר עליו, אבל
יש כאלה שזה אצלם בדיבור או במעשה – אבל לכל אחד חייב להיות מצד הנהגת העולם, תחומים שזה יותר חזק ממנו

הכי קשה זה לעשות שיתוף

צריך לדעת שכמו שיש לנו עבודה בריבוע שזה איפה שאנחנו כן יכולים להתמודד שזה נקרא ד‘ האמות של האדם שזה הריבוע, צריך לדעת שיש גם עבודה בעיגול וזה לא להתייאש ולבקש רחמים מהקב“ה ולהאמין שהקב“ה שנקרא בעל הכוחות כולם, יכול לתת לי כוח להתגבר
על היצר הרע, זה העבודה של העיגולא. באמת אם
אנחנו נתבונן בעומק הדבר נשים לב איך לכל אדם הדבר הכי קשה זה לעשות שיתוף ואיחוד בין שתי העבודות האלה, כי אם לאדם היה תקופה
שהלך לו טוב והוא הצליח להנהיג את עצמו, זה נקרא עבודת הריבוע והוא עשה אותה

כאלה ששוכחים את שמם מרוב הטשטוש

ב“ה הוא בחר בטוב ומסר את הנפש שזה עבודת הריבוע, פתאום אחרי חודש ימים הוא הגיע לעבודת העיגול, פתאום לקחו לו את כל הכוחות והוא לא יכול לעשות שום דבר, הוא מרגיש חולשה וחלישות הדעת גדולה מאוד. בחודש האחרון הוא היה רבי שמעון בר יוחאי, כל בוקר בארבע הוא כבר במקווה, אח“כ התבודדות, נץ, לימוד וכן הלאה, הוא היה ממש רשב“י, פתאום אחרי חודש הוא קם בשמונה וחצי, תשע בבוקר והוא לא זוכר בדיוק איך קוראים לו. אחרי יום-יומיים כאלה הוא שם את התעודת-זהות ליד המיטה כדי שאיך שהוא יקום בבוקר הוא יגיד מודה אני ויסתכל בתעודת זהות מה השם שלו – יש כאלה ששוכחים את השם שלהם בבוקר מרוב הטשטוש שלהם – קשה לנו מאוד לדעת לעבור בין העבודה הזאתי לעבודה הזאתי…

ריבועא, יוסף הצדיק. עיגולא, דוד המלך

מאוד קשה לאחד את העבודות האלה ויש הרבה מצבים שאדם נמצא בעיגולא והוא חסר אונים, אז הוא לא מתייאש וצועק, פתאום נותנים לו כוחות, אבל הוא לא רגיל לזה. לכן הקושי הכי גדול זה לעשות את האיחוד בין הריבועא לעיגולא. אמרנו שיש צדיקים שעברו הרבה מסירות נפש של ריבוע ויש צדיקים שעברו הרבה את עבודת העיגול שזה הרבה ביטול להקב“ה – לכל אדם יש את שתי העבודות רק שיש צדיקים שהם יותר מבחינת ריבועא ויש שהם יותר מבחינת עיגולא. כתוב בזוהר הקדוש ששורש הצדיקים של המסירות נפש של הריבועא והוא למעשה סלל ונתן כוח לעמ“י לכל הדורות למסור את הנפש זה יוסף הצדיק, ואילו העבודה של העיגולא זה הבחינה של דוד המלך, כמו שדוד המלך אמר להקב“ה ’כגמל עלי אמו כגמל
עלי נפשי‘ – הגמרא בסנהדרין אומרת:  אני מוטל לפניך כגולם. אם אני מרים את
היד זה כי אתה נתת לי את הכוח להרים את היד, אני נושם כי אתה מנשים
אותי – זה העבודה של העיגולא, להכיר איך כל הכוחות וכל המציאות זה אין עוד מלבדו

לא להתייאש ולהמשיך לצעוק להקב“ה

דוד המלך שהוא משבט יהודה, כל הענף של יהודה זה הבחינה של עבודת ההתבטלות שזה עבודת העיגולא, לעומת זה יוסף זה העבודה של הריבוע. רבינו כותב בכמה מקומות וגם בתורה ו‘ ’והעיקר זה להיות בקי ברצוא ובקי בשוב‘ – רצוא זה העלייה, זה בחינת העבודה של הריבוע, שאדם מרגיש שיש לו כוחות. בקי בשוב שם אדם מרגיש את החולשה, באמת זה עבודה גבוה אבל שם אדם מרגיש חולשה, לא להתייאש ולהמשיך לצעוק להקב“ה זה עבודה מאוד לא פשוטה. רבינו אומר שבירור הדעת השלם זה להיות בקי ברצוא ובקי בשוב, זה האיחוד בין העיגולא לריבועא – למעשה עד כאן זה היסוד הראשון בסיבוב הסביבון – למעשה כשאנחנו מסובבים את הסביבון למעשה אם מסתכלים עליו מלמעלה זה ריבוע, באמת הסביבון נשאר ריבוע אבל שימו לב בשעה שאנחנו מסובבים את הסביבון אז רואים מלמעלה עיגול אבל באמת יש פה ריבוע, זה הסוד של עיגולא בתוך ריבועא

רק העיניים שלנו רואות עיגול

הכוונה הראשונה בסביבון זה לעשות איחוד בין העבודה של העיגולא ובין העבודה של הריבועא. שימו לב, בטבע האדם יותר קל לנו לקבל בתור עבודה זה את העבודה של הריבוע שזה סוד מרע ועשה טוב, זה מה שאנחנו מבינים, לכן שימו לב שהריבוע נעשה מחומר גשמי, הריבוע זה העץ עצמו. את העיגול רק העין רואה, באמת הסביבון המרובע נהיה עגול כשמסובבים אותו? רק העיניים רואות עיגול, הכוונה שהעיניים זה עיני השכל, ז“א שבעיני השכל אנחנו צריכים לעלות אל הביטול ולהבין שיש הנהגה כזאת שהקב“ה מנהיג אותנו באופן כזה שאין לנו שום כוח ואנחנו מתבטלים אליו. כשמסובבים את הסביבון צריך לכוון הלכה למעשה שמנהיגים אותנו בבחינת ריבוע לעשות מסירות נפש, אבל כשמנהיגים אותנו בביטול לא להתייאש ולא להפסיק לצעוק להקב“ה, וזה נקרא הדעת השלימה, הכוונה לדעת מתי שאני בריבועא לעשות את העבודה של הריבוע, בזמן שאני בעיגולא אפילו שזה מנוגד לשכלי לעשות את העבודה של העיגול

הוא לא נופל בדעתו בחלישות הכי גדולה

העבודה של הביטול דורשת הסתכלות שכלית לכן באמת אין עיגול, זה רק בעיניים שלנו נראה עיגול שזה הסוד של האיחוד בין שתי הבחינות האלה, שאדם לא מתבלבל ויודע לעבוד את הקב“ה במסירות נפש הכי גדולה כשנותנים לו כוח ולא נופל בדעתו כשהוא בחלישות הכי גדולה – זה האיחוד בין דוד ויוסף ובין העיגולא לריבועא כי זה הכל אותה בחינה. במקור היה כתוב על הסביבון נס גדול היה שם, זה אותיות נ‘ג‘ה‘ש – בפרשת ויגש כתוב ואת יהודה שלח לפני אל יוסף להורת לפניו גשנה

שנה שלימה של הבלבולים הכי גדולים…

מה זה גשנה? נס גדול היה שם. יעקב אבינו שולח את יהודה אל יוסף. יהודה זה בחינת העיגולא ויוסף זה בחינת הריבועא, כי האיחוד של יהודה ויוסף זה סוד הגאולה, לכן זה נרמז במילה גשנה שזה בגימטריה משיח. כל העניין של המשיחים מתגלה בעולם כפי האיחוד בין יהודה ויוסף וכל אדם חייב לעבור את שתי הבחינות האלה. גם יוסף צריך את העבודה של דוד וגם דוד צריך את העבודה של יוסף. במדרש רבה בפרשת וישב כתוב שיוסף בא הביתה כדי לעשות עבירה
מרוב הבלבולים שעברו עליו, שנה שלימה של הבלבולים הכי גדולים בעולם, והיא באה אליו עם תורות גבוהות, היא אמרה לו: אני רואה באצטגנינות שלי שמשיח הולך לצאת מהבית הזה, והיא ראתה נכון, רק שהיא התבלבלה ולא ידעה שזה לא ממנה זה מהבת שלה אסנת. היא הצליח לבלבל את יוסף ומרוב הבלבולים והיצר הרע כתוב במדרש שיוסף בא הביתה לעשות עבירה ואומר המדרש שהתגלה
לו דמות דיוקנו של אביו ויש מי שאומר שגם רחל התגלתה אליו – יוסף הצדיק ברח.

אם אתה נכנס…אני מחריב את העולם!!

שואל המתנות כהונה: אני לא מבין כ“כ את המעלה של יוסף, אין לי טענה ליוסף, כזה בחור צעיר וכאלה נסיונות, אבל למה כתוב שביום הזה יוסף זכה להתעטר במידת היסוד העליונה? ויותר קשה לי מה שכתוב במדרש אבכיר שזה ראשי תיבות אמן במהרה כן יהי רצון: כתוב וינס החוצה. אחרי שהוא יצא התגבר עליו היצר והוא שוב רצה להכנס לעשות את העבירה ואז התגלה אליו הקב“ה ואמר לו: אם אתה נכנס הביתה אני לוקח אבן ומחריב את העולם, כשהוא שמע את זה הוא ברח – אומר המתנות כהונה עכשיו עוד יותר קשה ללי מה המעלה של יוסף. לפני הרבה שנים שמעתי תירוץ נפלא מאוד מהאדמו“ר מפוריסוב: עד היום הזה יוסף היה שנה בבית פוטיפר וכתוב שכל יום אשת פוטיפר היתה משדלת את יוסף ומפתה אותו בבגדים מסוימים ובצהריים מחליפה ובערב שוב מחליפה בגדים, פירוש הדבר ששנה שלימה היא העמידה אותו בניסיונות הכי קשים שיכולים להיות בעולם. יוסף עמד במסירות נפש הכי גדולה שיכולה להיות בעצם עד היום האחרון יוסף תיקן לגמרי את הריבוע..

זה פיתויים של כישופים, בשמים וקטורת

המסירות נפש שיוסף הצדיק לעמוד בניסיון זה היתה המסירות נפש הכי גדולה שיכולה להיות בכל המציאות עם כל התנאים שהוא היה בהם ורבינו אומר שא“א לתאר איזה פיתויים היו לה, הכל זה כישופים ובשמים וקטורת, אין לשער איזה פיתויים היו לו והוא עמד בכל הפיתויים האלה – אחרי כל השנה הוא כבר תיקן את הריבועא לגמרי, אז מה חסר לו לתקן עכשיו? את העיגולא, חסר לו להכיר שנכון יוסף, שנה מסרת את הנפש אבל אם אני לא נותן לך את הכוח למסור את הנפש, יוסף אתה הולך לעשות את העבירה וזה מה שהראו לו ביום האחרון, הקב“ה אמר לו: אני צריך לאיים עלייך שאני אחריב את העולם, אם לא אתה תלך לעשות את העבירה. ביום האחרון זה כבר לא היה נקודה של מסירות נפש, את זה הוא כבר תיקן..

האיחוד של דוד ויוסף זה איחוד הגאולה

הנקודה של יוסף ביום האחרון היתה לעלות לבחינה של העיגולא ולהכיר שאין עוד מלבדו, שגם הריבוע שלי זה ריבועא גו עיגולא, כל הכוח של הריבועא זה מה שנמשך מסוד העיגולא. בעצם פה יוסף נכלל עם דוד, שדוד זה שיא הביטול ויוסף זה שיא המסירות נפש, והאיחוד של יהודה ויוסף או דוד ויוסף זה האיחוד של הגאולה זה האיחוד של העיגולא וריבועא וכל העניין של משיח תלוי בו וזה הסוד של הסביבון, זה הגשנה של הסביבון וזה הכוונה הראשונה שצריך לכוון בסוד הסביבון שאנחנו מכוונים לעשות איחוד בין העיגולא לריבועא כי באמת הסביבון הוא ריבוע, ז“א שאנחנו משתפים עיגול וריבוע ביחד וע“י זה מתאחדים יהודה ויוסף, אנחנו מקבלים דעת לעבוד נכון את הקב“ה בריבועא ובעיגולא. זה כוונה ראשונה בסביבון..

כוחות הלב זה עולם ההרגשה של האדם

יש כוונה נוספת בסביבון, הזכרנו שיוון זה היה בעצם בכללות כוח הטומאה וביוון היו כלולים שלושה מחוזות שזה שלוש כוחות של הטומאה – אתונה זה כנגד האות יוד במילה יוון, זה כל הפילוסופיה היוונית שזה בעצם מלווה אותנו עד ביאת משיח צדקנו. האות ואו זה להמשיך את הרגל של היוד ככה כתוב בזוהר הקדוש שהאות ואו זה יוד ארוכה. מה כוונת הזוהר הקדוש? הואו זה כוחות הלב, זה עולם ההרגשה של האדם – בקדושה עולם ההרגשה נמשך מהמוח. המוח שליט על הלב, בעל התניא כותב שלא נולד המוח בתולדתו אלא כדי להוליד ולכוון ולהדריך את הלב. בקדושה, המוח שזה שכל האמיתי זה לשלוט על הלב, להנהיג את המידות שלנו בצורה נכונה, זה הואו. בטומאה הלב מנהיג את המוח, הלב רוצה לכעוס ולחמוד ואז מהלב זה יורד יותר למטה לנון הסופית שזה הכבד, וזה התאוות הגשמיות של העולם

פתאום אדם מתעורר מהמקום החשוך

כל כללות האדם נרמזת ביוד ואו נון שזה יוון, זה החוכמה הפילוסופית וכל מטרתה זה להצדיק את כל הכעסים, ההקפדות והמידות המקולקלות ולטהר את השרץ, הכוונה שכל תאוות העולם מותרות, למעשה בקדושה התורה מלמדת אותנו איך לתקן את הלב ואת המידות לכן הסדר מוח לב כבד שזה מל’’ך זה באמת הסדר הנכון אבל ביוון התאוות שבכבד והכעסים וההקפדות שבלב רוצים למלוך ואז הם שולחים הודעה למוח שזה היוד ואומרים לו תצדיק את התאוות שלנו ואת השחיתויות שאנחנו רוצים לעשות, זה נקרא סדר יוון. באמת כשהמידות והתאוות מתגברות וזה הולך למוח אז הקליפה מקבלת כוח מאוד גדול ועוצמתי ומאוד קשה לבטל את זה. רבינו אומר שלצדיק האמת יש השגות א-לוקות ממקום מאוד-מאוד גבוה והוא ממשיך את זה לכלליות נשמות ישראל, זה נקרא המקיפים העליונים של הצדיק וזה יכול לתקן גם את הנשמות שנפלו בסוף הנון הסופית למטה-למטה. פתאום אדם מתעורר בתשובה מהמקום הכי חשוך בעולם – הכל זה נמשך מהפעולות הרוחניות של המקיפים של צדיק האמת שזה אורות רוחניים
מאוד גדולים וזה מגיע עד למטה-למטה ומאיר, זה הכוונה השנייה בסביבון.

הפוסט פרשת מקץ תשפ"ו | חנוכה כלים לקבל את האור האלוקי הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

אלכסנדר מוקדון מלך 6 שנים

הגלות הראשונה זה בבל, הגלות השנייה זה פרס ומדי, הגלות השלישית זה יוון והגלות הרביעית זה אדום. בתקופת שמעון הצדיק אז קם אלכסנדר מוקדון שהיה אז המלך של יוון, הוא מלך בסה“כ 6 שנים ובשש שנים האלה הוא כבש את כל העולם של אז. אז התחילה המלכות של יוון במשך כמאתיים שנה. בהתחלה ידוע שהיה קשר טוב בין עמ“י לבין יוון ולאט-לאט הקשר התחיל להתערער עד שהגיע למצב של המתיוונים והמלחמות של החשמונאים עם היוונים. הניצחון של החשמונאים על היוונים זה היה מאתיים שנה אחרי שבנו את בית המקדש השני, ז“א שזה הזמן של מלכות יוון בעולם בעצם. למעשה כל ההנהגה בעולם השתנתה בשעה שעמ“י בנה את בית המקדש השני, ז“א שזה היה שינוי כללי של הבריאה – מדוע? אנשי כנסת הגדולה שהיו מאה ועשרים חברים, בניהם היו נביאים, חגי מלאכי וזכריה, היה בניהם עזרא הסופר, נחמיה ושמעון הצדיק שהיה הכהן הגדול – הם החליטו לבטל את המציאות של היצה“ר בעולם כמו שהגמרא במסכת יומא כותבת. צריך לדעת שברגע שהם ביטלו את היצה“ר של העבודה-זרה, כל ההנהגה של העולם השתנתה. כי כל התכלית של בעולם
וכל התפקיד שלנו בעולם זה בירור הטוב מהרע ולהתקרב להקב“ה מתוך הבירור הזה

זה יצה“ר ממהות אחרת ממה שיש היום

עד שעמ“י בנה את בית המקדש השני, עיקר הכוח הרע בעולם זה היצה“ר של הע“ז. לנו אין שום מושג מה זה היצה“ר של ע“ז, אנחנו לא מכירים את זה – אם נדייק יש התנוצצויות של היצה“ר גם בימנו, אבל בעקרון אנחנו לא מבינים מה זה היצה“ר של ע“ז, זה יצה“ר ממהות אחרת לגמרי ממה שהיום קורה. במסכת סנהדרין כתוב
שרב אשי הגיע עם התלמידים בישיבה לפרק חלק, שזה למי יש חלק לעולם הבא ולמי אין חלק לעולם הבא, אז הוא אמר את אלה שאין להם חלק לעולם הבא בסוף היום. רב אשי אמר מחר נדבר מחברינו, הוא התכוון למנשה מלך יהודה. הגמרא מספרת שבאותו לילה מנשה בא לרב אשי בחלום ונפגע מאיך שכינה אותו רב אשי…

זה תקף את האדם

מנשה נפגע מזה שרב אשי קרא לו חבר. אמר לנו מנשה: וכי חבר שלך או של אבא שלך אני? רב אשי לא הבין. מנשה טעון כנגד רב אשי: אם אתה היית בדור שלי שהיה את היצה“ר של ע“ז, היית רץ לעבוד ע“ז והיית מרים את שולי-החלוק שלך. במה אנחנו החזקנו מעמד? שאת שולי-החלוק לא הרמנו. למה זה נקרא להחזיק מעמד? כי אמרנו שאולי בריצה נסתבך עם שולי-החלוק, ניפול ונקבל מכה וככה לא נצטרך ללכת לעבוד ע“ז. ז“א שהיצה“ר של הע“ז זה היה ממש כפייה, זה תקף את האדם…

היום רואים רק את הניצוצות

אף אחד לא יכל לעמוד בניסיון של הע“ז, לכן מנשה אומר לבעל התלמוד הבבלי, אתה לא מבין בכלל מה היה בדורות שלנו – מכאן אנחנו למדים עד כמה זה היה עולם אחר לגמרי ואת זה ביטלו אנשי כנסת הגדולה. היצה“ר של העבודה זרה גרם להשתוקקות כ“כ גדולה בלב של האדם להתחבר עם המקום הזה ולעבוד עבודה זרה שברגע שהיתה לאדם את ההתחברות הזאת, גם אם הוא מבין שהוא לא צריך לעשות את זה, הוא רץ לעשות את זה – היום אפשר לראות את זה בשתי דברים וזה רק ניצוצות של הדבר, ז“א שאז זה היה הרבה יותר חזק. זה ההתמכרות לסמים והתאווה הידועה (ניאוף). אנחנו יודעים שאדם שמכור לסמים, בפרט אם זה סמים קשים, הוא לא שולט על עצמו, המקום שולט עליו, זה המושג מכור. מכור זה להיות עבד, מכור זה מפרשת בהר כי תמכור ממכרת עבד. ברגע שאנשי כנסת הגדולה ביטלו את זה, הרי הם לא ביטלו את תכלית הבריאה, הרי תכלית הבריאה זה שעם ישראל יהיה בעולם הזה ויברר את הטוב מהרע. אז בעצם כל ההנהגה השתנתה. מה שהיה שורש הרע שזה ע“ז וזה לעומת זה ברא א-לקים, כנגד זה מה היה בקדושה? הנבואה

ברייתות, מדרשים, תלמוד או זוהר הקדוש

הנבואה היתה כנגד העבודה זרה. ברגע שביטלו את הע“ז בטלה גם הנבואה מהעולם, לכן הנביאים האחרונים היו מאנשי כנסת הגדולה שביטלו את היצר הרע של העבודה זרה. אז מה המלבוש והדרך החדשה של הבירור בין הטוב והרע והמלחמה בין הקדושה והטומאה? איפה זה עכשיו מתגלה? עכשיו זה נקרא בסוד בירור החוכמה. מצד הקדושה אנחנו יכולים לראות שבתקופה שביטלו את הע“ז התחילה להתגלות חוכמת התורה בעולם, בפרט חוכמת התורה שבעל-פה. אנחנו רואים שבבית
ראשון היו מלכים, היו נביאים היו מלחמות השם אבל אנחנו לא רואים ברייתות, מדרשים, תלמוד או זוהר מבית ראשון, הכל זה בעצם מבית שני ואילך, מדוע?
כי ברגע שביטלו את היצר הרע של עבודה זרה בעולם, התבטלה גם הנבואה בעולם..

פתאום בתוך יוון צומחת לה הפילוסופיה

ברגע שהתבטלה הנבואה מה כוח הקדושה שהתגלה בעולם? התורה שבע“פ לכן אפשר לראות את זה בהיסטוריה שהדבר הזה מאוד מדוייק. אנחנו יודעים שעד שתבוא הגאולה אז זה כנגד זה עשה א-לקים, אז מה הולך כנגד זה? זה בעצם החוכמה היוונית, זה מה שעומד בטומאה ובכוחות הקליפה כנגד הקדושה, וזה מאוד מעניין לראות שאת המדינות הכי אליליות שהיו בעולם זה יוון. היה להם על כל דבר ודבר אליל. היה כזה מקום שנקרא הר אולימפוס, זה בעצם היתה השכונה של האלילים. לכל דבר היה להם אליל לכל דבר – רואים שכל הצמיחה שלהם וכל התרבות שלהם זה עבודת אלילים וזה מאוד מעניין שבתקופה שעמ“י התחילו לבנות את בית המקדש השני וביטלו את היצה“ר של עבודה זרה בעולם, זה תהליך זה לא כמו שמכבים מנורת חשמל, אלא נכנסים לתהליך היסטורי ורואים איך ופתאום בתוך יוון צומחת תנועה שהיא בדיוק הפוך מכל התרבות וההיסטוריה היוונית, הפילוסופיה.

היה להם ידיעות מאוד מופלגות בדבר…

למעשה כל החכמים הראשונים והפילוסופים של יוון קמו אז. אריסטו חי בתקופת שמעון הצדיק. אפלטון, סוקרטס ופיתגורס ועוד רשימה ארוכה של פילוסופים, בעצם כל אלה צומחים ומתחילים לגלות את כל השיטה הפילוסופית בתחילת בית המקדש השני. מדוע? כי ברגע שאנשי כנסת הגדולה ביטלו את היצה“ר של ע“ז בעולם, יוון נכנסה לתהליך של ביטול כל עבודת האליליות בתוכה. ובאמת זה התגלה לא רק בפילוסופיה אלא גם במתמטיקה ובאסטרונומיה, היה להם ידיעות מאוד מופלגות, הם היו חכמים מאוד גדולים להרע. אז למעשה אלכסנדר מוקדון זה הכוח הצבאי של יוון כמו שאמרנו שבשש שנים הוא כבש את כל העולם ומתפתחת כל התרבות היוונית. מובא שביוון היו 3 אזורים, ולכל אזור היה את התרבות שלו
ואת המציאות שלו. האזור הראשון זה אתונה, אנחנו
יודעים קצת מהגמרא שכל הפילוסופים זה מאזור אתונה…

תחרויות למרגלות אולימפוס

יש את אזור מוקדון שאלכסנדר מוקדון בא משם. שם זה בעצם כל הלוחמים של יוון, כל הכוח הצבאי והמלחמה של יוון בא בעצם משם. האזור השלישי של יוון זה ספרטה, לא צריך להאריך, ספרטה זה ספורט. המילה ספורט זה מספרטה. אם אתונה זה חוכמה ומוקדון זה המלחמה והכוח הצבאי אז ספרטה זה למעשה תרבות הגוף, הכוונה
להערצה של הכושר הגופני. התחרויות הראשונות
בעולם של ספורט התחילו בספרטה. עד מתי זה נמשך? עד היום. אפילו המושגים נשארו עד היום. היום התחרויות ספורט הכי גדולות בעולם נקראות אולימפיאדה, על שם
ההר אולימפוס, כי הם היו עושים לכבוד האלילים שלהם תחרויות ספורט פעם בשנה

לא מתבטלים להקב“ה לתורה ולצדיקים

העניין של ספרטה זה הערצת הגוף, ביוון זה התבטא או בכושר לרוץ, לקפוץ וכן הלאה כל העניין של האתלטיקה, דבר שני ברגע שמעריצים את הספורט מיד מעריצים עוד דבר וזה את היופי של הגוף, זה הולך תמיד ביחד. למעשה כל התרבות היוונית זה השלוש מחוזות האלה – החוכמה היוונית, המלחמתיות של מוקדון והערצת הגוף של ספרטה – זה למעשה יוון של אז. התרבות היוונית היא בעצם מתפתחת על השלוש נקודות האלה וברגע שלא מתבטלים לתורה מיד מתבטלים לצד השני, כי אין מציאות שאדם לא מתבטל, רק השאלה היא למה אדם מתבטל. או שמתבטל להקב“ה, לתורה ולצדיקים או שהוא מתבטל לצד השני, לכן אחד השאיפות הפנימיות של יוון היתה להשליט את התרבות שלהם בכל העולם. ברגע שהם התחילו עם המהלך שלהם, פה מתחילה ההתנגשות עם עמ“י. צריך לדעת שאין רשות לאף עם להתקרב אלינו, אבל מתי כן יש רשות? כשהתרבות שלהם והחן של השקר שלהם נכנס אלינו..

כל העולם זה בעצם פועל יוצר מהלב שלנו

-ברגע שזה מוצא חן בעיננו משם הם מקבלים בעצם את כל הרשות ואת כל הכוח וזה המושג של המתיוונים שהם בעצם מבחינה רוחנית אלה שהביאו בעצם את יוון לארץ, כי ברגע שמצא חן בעיניהם הספורט, היופי של הגוף והמלחמתיות שלהם והחוכמה שלהם – ברגע שהם התחברו איתם אז יוון מגיעה לארץ – ככה זה פועל בעולם. כי כל העולם זה פעולה של הלב של האדם היהודי כמו ששלמה המלך אומר בקהלת: את העולם נתן בלבם – מה הכוונה? כל העולם זה בעצם פועל יוצא מהלב שלנו, אם עמ“י מקבל תרבות מסויימת אז אנחנו מזמינים אותם בעצם לארץ. אם אנחנו דוחים אותה אז אין להם רשות בכלל להתקרב אלינו. דוגמא לדבר זה שבט לוי במצרים, ברגע שהם לא התקרבו לתרבות המצרית אז אין למצרים רשות בכלל להתקרב לשבט לוי, כל עמ“י משועבדים בצורה נוראית וללוי אין להם רשות בכלל להתקרב, לכאורה עפ“י הטבע לא היתה סיבה שהם לא ישעבדו גם את הלווים, אבל ברגע שהלווים לא מתפעלים מהתרבות המצרית, ממילא אין למצרים רשות להתקרב אליהם.

המלחמה הרוחנית מתחלקת לשלושה

כדי להכנס קצת לעומק של יוון עם השלוש מחוזות נגיד הקדמה קצרה כדי להבין קצת את כל המהלך הפנימי שבעצם מאז עד ביאת משיח צדקנו רק הולך ומתעצם. רבינו האר“י הקדום בספר עץ חיים כותב על זה קצת באריכות שהמלחמה הרוחנית שיש בתוך האדם מתחלקת בעיקרה לשלושה חלקים וזה מה שכתוב בספרים הקדושים: נפש רוח ונשמה. משכן הנשמה זה במוח, משכן הרוח זה בלב ומשכן הנפש זה בכבד. למעשה הנפש רוח ונשמה זה שלוש גילויים רוחניים ואור א-לוקי בתוכנו, זה שלוש דרגות ובחינות כלליות של התגלות האור הא-לוקי בתוכנו. הנשמה שמשכנה במוח זה למעשה כל כוח המחשבה של האדם, ז“א שכל כוח המחשבה שבאדם זה לפי מה שמאיר בו. הבחינה של
הרוח זה בעצם אור הרגש, ז“א שזה בעצם ההרגשה שלנו…

יש את הצד הטוב ויש גם רע

– תכונת הנפש זה התאווה, אבל אם נתבונן בעצם מה זה התאווה זה הצימאון הפנימי שאדם מרגיש בתוכו. יש רצון שהוא בתחום ההרגש, אדם רוצה משהו. אבל כשאדם משתוקק מאוד לדבר זה נקרא צימאון. השורש של הרגשת הצימאון זה מבחינת הנפש שמשם כוח התאוות של העולם הזה, אבל כנגד זה גם יש בצד הטוב – לכן כל השלוש בחינות האלה של נפש רוח ונשמה, שם בעצם העבודה הרוחנית שלנו. בכל אחד מהחלקים האלה קודם כל בפנימיות ובמהות שלהם זה אורות א-לוקות, זה אור
א-לוקי שמאיר באדם, אלא בגלל חטא אדם הראשון ועוד הוספנו לזה במשך הדורות עוד קצת, התערבב הרע עם הטוב ביחד, לכן בכל אחד מהחלקים של הנפש רוח ונשמה יש את הצד הטוב שזה עצם האור הא-לוקי ויש את הצד הרע שבתוך זה – נתבונן בכל אחד מהחלקים מה זה הצד הטוב ומה זה הצד הרע

לעורר את הנפש הבהמית שבתוכנו להשם

החלק הרע שבנפש זה נקרא הנפש הבהמית, בדור שלנו לא צריך להרחיב בזה כי לצערנו אנחנו מכירים את זה יותר מדי טוב, זה בעצם עומק תאוות העולם הזה, זה התאוות הגשמיות של העולם הזה. לעומת זה יש את הנפש הא-לוקית, מה זה? זה מצאה לך נפשי כמה לך בשרי, כמו שאנחנו רואים שיש תאוות בגשמיות צריך לדעת שהשורש הפנימי זה התאווה ברוחניות, זה בבחינת גרסה נפשי לתאבה, כאיל תערג על אפיקי מים וכן הלאה, דוד המלך בעצם מעורר את הנפש הבהמית שבתוכנו וזה בעצם הצימאון להקב“ה. הצדיקים שזוכים להאיר את הנפש הבהמית שבתוכם, הרבה פעמים הגיעו למצב שהם לא שלטו על עצמם. כמו להבדיל שיש בתאוות הגשמיות של העולם איבוד שליטה, ככה יש בחינה של איבוד שליטה גם בצד השני…

הרב שך זצ“ל כמעט בן 90 ורץ במדרגות

מספרים על רבי לוי יצחק מברדיטשוב שהיתה לו כזה שמחה וכזה השתוקקות למצוות מעשיות שאחד הדברים שהיה הכי בעיה אצל רבי לוי יצחק זה השלוש
מצות של ליל הסדר, למה זה היה בעיה? כי כל פעם שהוא היה תופס את המצות
הוא היה שובר אותם מרוב התלהבות. היו מכינים לו סטים של שלוש מצות. הוא
רק היה מחזיק אותם ביד והוא היה מרגיש כזה שמחה וכזה השתוקקות שהוא
היה שובר אותם. סיפר לי אחד מזקני אנ“ש בבני ברק שהוא היה קשור עם הרב
ש“ך זצ“ל. כשהרב שך היה בא למסור שיעור בפונוביז‘ הוא היה קרוב לגיל
תשעים ובכניסה לישיבה יש מדרגות. כשהוא היה מגיע למדרגות היו רואים
שהוא מתחיל לרוץ במדרגות. אז סיפר לי אחד מזקני אנ“ש ששאלו אותו פעם
למה הוא רץ? אז הוא אמר שהוא לא יודע שהוא רץ, הוא כבר מרגיש את
השיעור תורה שהוא הולך למסור והוא היה מרגיש כזה השתוקקות וכיסופים
שהגוף כבר לבד היה רץ – זה בחינת הנפש הא-לוקית שהיא כנגד הנפש הבהמית…

משה רבינו שואל את הצדיקים בשמיים..

הבחינה של הרוח שזה בעצם הבירור בעולם הרגשי שלנו, ובדור שלנו הבירור הזה מאוד עוצמתי, כי הרבה חושבים שהניסיון הכי גדול שלנו זה התאוות, נכון שזה ניסיון עצום ונורא אבל הולך ומתברר שהניסיון של העולם הרגשי זה יותר חזק מהניסיון של עולם התאווה. כמובן שיש בעולם הרגשי שלנו אור א-לוקי,  כל העניין של אהבה, חסד, נתינה, סבלנות לשני, להכיל את השני, לרצות להבין את השני, לרחם וכן הלאה – כל זה בחינת האור הא-לוקי שבבחינת הרוח. הרוח הא-לוקית שבתוכנו זה בעצם המידות הטובות. יש ספד שנקרא דניאל איש חמודות, זה ספר מאוד מעניין, זה שיחות שהיו למשה רבינו כשהוא עלה לקבל את התורה עם צדיקים שכבר נפטרו מן העולם. הוא הלך לשאול את הצדיקים איך הם זכו למדרגות כאלה גבוהות וגם שילמדו אותו איך להנהיג
את עמ“י. הצדיק האחרון שהוא הגיע זה עמרם, אבא שלו..

השיחה של משה רבינו ואביו

כשהוא הגיע להיכל של עמרם אז עמרם אמר לו: בני משה, אני יודע למה באת לשמיים, לקבל את התורה ולהנחיל אותה לעמ“י. ועתה אלמדך כיצד להנהיג את עמ“י. דע, שהרחמים והסליחה והבנת הזולת זה עצם האור הא-לוקי שבליבך וכל כעס והקפדה זה מהסיגים והפסולת וע“ז שבלב האדם. זה למעשה הבירור שבתוך הלב. ז“א המידות הטובות והרגשות החיוביים שיש בתוכנו זה האור הא-לוקי בעצמו, לעומת זה הכעס וההקפדה, הקנאה, הפחדים והחרדות, והעצבויות והדיכאונות – אלה בעצם כל הסיגים שבעולם הרגש שלנו בבחינת בירור הרוח. אז בעבודה של בירור הרוח הטוב מהרע זה תמיד לחפש עצות ודרכים איך אנחנו מאירים בתוכנו את האור הרוחני הא-לוקי שבתוכנו כמו שאמרנו שזה מידות טובות, ואיך אנחנו דוחים את המידות הרעות מתוכנו

העיסוק המדעי בעצמו הוא אינו כפירה

הבחינה של הנשמה זה החוכמה הבינה והדעת שיש באדם, ז“א אדם בעצם בעולם הזה מחובר עם עולם מחשבה שלם, וגם אם הוא לא חושב הוא מחובר עם עולם מחשבה שלם. ככל שאדם יותר מחובר לתורה בכלל ולתורה שבע“פ בכלל, בפרט לתורה של הצדיקים שזה המשך התורה שבע“פ, ככל שאדם מסתכל על החיים ועל המציאות מתוך המשקפיים של התורה, בזה הוא בעצם מאיר את הנשמה
הא-לוקית. לעומת זה יש הרבה שכל והרבה שכליות וחוכמות שעומדים זה לעומת זה עשה א-לוקים. השורש של כל החוכמות זה בעצם הפילוסופיה היוונית והמדע. המדע מצד עצמו הוא לא כפירה, עצם העיסוק המדעי בעצמו הוא לא כפירה,
רק שיש אצלו טוב ורע מעורבב, אדם יכול לקחת את המדע ולראות את גדולת השם..

השמש זורחת במערב ושוקעת במזרח?

מי שמתבונן בפלאי הבריאה יכול לראות את נפלאות הבריאה ולראות את גדולת השם בצורה נוראית בדברים האלה – אבל אפשר לקחת את זה גם לצד הרע, הכוונה לכפירה ולמרד במלכות השם. השורש היסודי מדוע הפילוסופיה והמדעים יכולים ללכת לכיוון הכפירה זה מובא קצת בספרים הקדושים שהמדע זה שכל אמיתי, רק הנקודה היא שהמדע מתבונן בתהליכים הקבועים שיש בבריאה, ז“א שהקב“ה ברא את העולם עם השגחה פרטית שהוא משנה את הבריאה, אבל בתוך הבריאה יש גם סדר קבוע. מישהו פעם ראה את השמש זורחת במעבר ושוקעת במזרח? אף פעם לא ראינו, ויש לנו דיוקים עד חלקיק השנייה מתי היא זורחת ואיפה היא זורחת וכן הלאה. אין שינויים בדברים האלה. הקביעות זה הפתח והיסוד לכפירה מכיוון שיש קביעות אז מנצלים את החוקים הקבועים ואז אדם מרגיש כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל. ז“א מדען ממציא את החללית הכי משוכללת בעולם. אני יגיד לכם סוד גדול במדע, הוא לא צריך בכלל לעבוד על מידת הכעס כדי להמציא את המכונה הזאת

גם אם לא תשמור עיניים החללית תעבוד

-הוא הולך בבוקר מהבית לעבודה, ואין כנגדו שום תביעה במדע שהוא ישמור את העיניים בדרך, החללית תעבוד אותו דבר אם הוא ישמור את העיניים ואם הוא לא ישמור את העיניים, אם הוא יהיה כעסן או לא – מדוע? כי זה החוקים הקבועים. כל העניין של החוקים הקבועים זה בעצם המציאות והפתח של הבחירה שהקב“ה נתן בעולם שאומרת לאדם: אתה לא חייב לעבוד על עצמך. רבינו האר“י כותב בספר הליקוטים בפרשת נח ששורש הכפירה של נמרוד ובבל זה היה שהם היו חכמים גדולים מאוד (הרבה יותר מהמדענים של
היום) אבל הם ידעו עדיין את החוקים הקבועים, הם אמרו: אנחנו עושים את מה שאנחנו רוצים ומי יגיד לנו מה
לעשות? אומר רבינו האר“י הקדוש שהם לא רצו
להתבטל כנגד מלכות השם בטענה שהשמיים שמיים להשם והארץ נתן לבני אדם – יש פירוד בין השמיים לבין הארץ

מדע, פילוסופיה ואסטרונומיה

למעשה הפילוסופיה, המדע והכפירה זה עומד כנגד חוכמת התורה. כמו שאנחנו יודעים היום שיש כ“כ הרבה ידיעות במדע, באסטרונומיה ובטכנולוגיה, ככל שיותר יודעים וזה יותר מתפרט, כוח הכפירה שיכול לצמוח מזה הוא יותר גדול, מה עומד כנגד זה? זה העמקות וההרחבה שיש בתורה שבע“פ. אם הפילוסופיה והמדע באים להכחיש את מלכות השם, אז התורה שבע“פ באה לגלות את מלכות השם וזה נקרא הבירור שבמחשבה שזה בירור הנשמה. אז השלוש בחינות האלה שזה במחשבה, בהרגשה ובתאווה זה שלשו בחינות וזה לעומת זה עשה א-לקים ופה אנחנו בעצם מתבררים. השלוש מחוזות
של יוון זה אתונה, שזה הפילוסופים, זה כנגד החלק הרע או הצד הקליפה שבנשמה…

משיח צדקנו ילמדנו את תורת האותיות

מוקדוניה שזה בעצם גבורה של שקר של גאווה ושל שליטה זה בעצם כנגד בחינת הרוח ואילו ספרטה זה הספורט והערצת הגוף, זה כנגד הנפש הבהמית. לכן ביוון היו כלולים בעצם כל כוחות הטומאה, הם שורש לכל כוחות הטומאה עד ביאת משיח צדקנו, כמו שאמרנו מקודם אפשר לראות שעד היום משתמשים במושגים של יוון הקדומה. כתוב בספרים הקדושים וגם רבינו מביא את זה שידוע שבסוד האותיות, האותיות בסודות וברמזים שלהם הם מרמזים את כל הבחינות הרוחניות. רבינו אמר שיש תורה שנקראת תורה של האותיות. מה שאנחנו לומדים היום זה תורה של מילים ומשפטים אבל צריך לדעת שלכל אות בלשון הקודש יש אין-ספור תורות כשיבוא משיח צדקנו ויפתח הדעת אז נתחיל ללמוד בעצם את התורה של האותיות. יש דברים מאוד-מאוד עמוקים בדבר הזה, אנחנו יודעים רק קצת מתורת האותיות..

כוח המחשבה הוא שמתפשט בתוך הלב

בספרים הקדושים כתוב שכשנכנסים לתוך האותיות יש את צורת האות ויש את הגימטריה של האות ויש את המילוי של האות. לדוגמא אם לוקחים את האות יוד אז אנחנו רואים קודם כל שזה אות קטנה במבנה שלה, הגימטריה שלה זה 10, זה הספירה העשירית מלמעלה למטה, והמילוי שלה זה יוד ואו דלת. בכללות נראה שלוש אותיות. מה התורה של האות יוד? למעשה רש“י אומר את זה על הפסוק אז ישיר משה – יוד על שם המחשבה נאמרה. ידוע בכל ספרי המקובלים שהאות יוד של שם ה-ויה זה כנגד המחשבה. הזוהר הקדוש אומר שהאות ואו זה יוד ארוכה. לכאורה הזוהר הקדוש צריך להגיד לנו כזה דבר? כל ילד בכיתה ב‘ יודע להגיד את זה. למה מתכוון הזוהר? אמרנו קודם שהכוח של הנשמה זה במחשבה וכוח הרוח זה כוח ההרגשה. מה שהזוהר הקדוש אומר שהאות ואו זה יוד ארוכה זה מרמז פה על הקשר בין המחשבה להרגשה של הלב, ז“א שהאות ואו זה כנגד הלב שלנו. כשמאריכים את האות יוד ומקבלים את האות ואו הכוונה שכוח המחשבה הוא זה שמתפשט בתוך הלב, בעצם הזוהר אומר שהעולם הרגשי שלנו מופעל כתוצאה מהעולם המחשבתי שלנו, אז האות ואו זה מרמז על הבחינה של ההרגשות שבלב..

הגדר של אדם כשהוא שולט על התאווה

מה זה נון סופית? זה בעצם להאריך את האות ואו עד לכבד, מהלב לכבד. מה שמפעיל את עולם התאוות זה עולם הרגש. אני זוכר שלפני עשרות שנים ראיתי מחקר ששאלו שם מה הסיבה שאנשים נופלים לתאוות אכילה, הכוונה שם היתה על אכילה כפייתית שזה דבר נורא מאוד, זה בולמוס של אכילה  ואדם לא יכול להפסיק לאכול עד שממש נהיים חולים מזה, תלוי לפי החריפות. אז במחקר הזה אמרו שהסיבה והשורש זה שאדם סובל מהרגשה שלא אוהבים אותו לכן הוא נופל לתאוות הגשמיות האלה, ז“א עצם שורש התאווה זה בעצם בעולם הרגש, שזה בלב. זה הסוד להמשיך את הואו שבלב לנון סופית, כי הנון סופית זה בעצם עולם התאוות הגשמי, לכן הכי קשה זה לתקן את הנון סופית, לכן כתוב בספרים הקדושים שהנון יורדת מתחת לשורה, כי התאווה הגשמית זה בעצם מוריד את האדם מתחת לגדר האדם. כל המושג של הגדר של אדם זה כשאדם שולט על התאוות הגשמיות ולא משועבד לתאוות הגשמיות. ברגע שאדם משועבד לתאוות הגשמיות אז מה בינו לבין הבהמה? יש לו את הנפש הבהמית כמו שיש לחיה או לבהמה ובזה אדם יורד מתחת לשורה ז“א לגדר האדם וזה הסוד של הנון שיורדת למטה, ומתי יש את הבירור של המקום הזה של התעצמות הנפש הבהמית? זה הכי חריף בעקבתא דמשיחא.

הוא לומד בעיון ושוחה בנושא כמו דג במים

בעקבתא דמשיחא זה עיקר הבירור של המקום הזה לכן כתוב שבעקבתא דמשיחא יום חמישים שערי טומאה שזה גימטריה של הנון סופית. אז השלוש אותיות האלה מרמזות בעצם על המוח שזה הנשמה, הרוח שזה הלב והנפש שזה בכבד. ואם נשים לב זה הכלל כלול בתוך יוון. יוון מרמזת בתוכה על כל הבחינות האלה. עכשיו אם נתבונן קצת לעומק, בכל אחד בנשמה יש את כל השלוש בחינות, ברוח יש את כל השלוש בחינות וגם בתאווה יש את כל השלוש בחינות. נסביר קצת מה הכוונה, ברגע שאדם מתבונן בעניין מסויים, למשל הוא לומד בעניין מסויים והוא לומד בזה ומרחיב בנושא הזה, באופן טבעי מה קורה לאדם שלומד תקופה יחסית איזה נושא מסויים והוא לומד שם בעיון והוא שוחה בנושא כמו דג במים, מה יקרה לו מבחינה רגשית? הוא יתחבר עם המקום הזה באהבה והוא יאהב את המקום הזה עד שזה כבר יכול להוליד בתוכו השתוקקות למקום הזה. בעולם המחשבתי ובנשמה יש הרגשה ויש תאווה, כשאדם מעיין הרבה הוא מרגיש את המקום הזה והוא יכול להגיע למצב שהוא משתוקק למקום הזה. בעצם העולם ההרגשתי והעולם של הצימאון הוא נולד מההתבוננות של הנשמה – לעומת זאת יש מצב שמא שקובע אצל האדם זה העולם ההרגשתי, ז“א שברגש שלו הוא משתוקק למקום נפשי מסויים ואז כל המחשבה שלו תלך לכיוון הזה, מילדות חינכו אותו שבברזיל יש נופים

כיום אנו עוסקים בבירור של הרוח והנפש

חינכו אותו בכזה חינוך – אז הוא כ“כ משתוקק בלב שלו להגיע לברזיל, אז מה בעצם יקרה? המחשבה שלו עכשיו תהיה משועבדת להרגשה שלו. כשאדם מאוד-מאוד רוצה משהו בלב הוא משעבד את המחשבה להרגשה שבלב, ויש את הבחינה של התאווה, כשהיא מאוד-מאוד מתגברת היא משעבדת את כל הקומה, השאלה היא בעצם מאיפה זה מתחיל? האם זה מתחיל מהנשמה ואז המחשבה היא קובעת והיא מובילה את כל המהלך ואז האדם מרגיש השתוקקות וצמא להשם כמו דוד המלך זה תיקון כל הקומה. לעומת זה, מהצד השני כשיש לאדם רצון לתאווה מסויימת הוא משעבד מלמטה למעלה את כל הקומה, אז כל העולם המחשבה שלו עכשיו זה איך אני משיג את התאווה שאלה מאיפה זה בעצם מתחיל. כיום אנחנו עוסקים בעיקר בבירור של הרוח והנפש, לכן את אף אחד לא מעניין איזה מחלוקת בפילוסופיה בין השיטה של אריסטו לבין השיטה של שמעון הצדיק, אנחנו בכלל לא מבינים על מה הם מדברים, אנחנו מאוד רחוקים מזה, הסיבה היא לא שאנחנו לא יכולים להבין או שאין לנו את הדעת, אלא כי ירדנו לבירור אחר, לכן הקב“ה מעצים בתוכנו את הבירור של הלב ושל הנפש, זה בא לידי ביטוי בעומק התאוות,
ושם השאלה היא מה מניע את מה, האם הנשמה שמכירה את מלכות השם מובילה את כל הקומה או שהתאווה שרוצה את התאווה היא זאת שמניעה את כל הקומה…

כל הדור מכור, השאלה היא באיזה דרגה

אם נתבונן מאז בריאת העולם יש תאוות, אבל היום עיקר כוח הרע זה שמניפים על דגל התרבות שכל התאוות מותרות, זה חירות הפרט וזה חירות האדם וזה בריאת העולם. מי שמדבר נגד תאוות אפילו התאוות המוזרות, כמו הגאים, איך הוא נחשב היום בתרבות המערבית-החילונית? אין כפירה יותר גדולה מזה. הירידה שלנו למקום הזה זה מה שמסתיר מאוד את האור הא-לוקי ומתחת לשורה שמה כבר מגיעים למציאות שהנפש הבהמית מתקשרת עם המקום שלה בגלל שתכונתה זה השתוקקות וצימאון, לכן היא מתקשר עם המקום שלה וזה כבר בחינה של התמכרות – למעשה זה מושג לא פשוט כי כל הדור מכור, רק השאלה באיזה דרגה ולמה, זה שיש לנו הלכות שיעזרו לנו זה לא שאנחנו לא מכורים אלא אנחנו מכורים מתונים, כל יום צריך להגיד מזמור לתודה שהצילו אותנו מהשיגעון הזה שעובר על העולם. המושג התמכרות זה שאדם כבר איבד את השליטה על עצמו והוא לא יכול לצאת מהמקום הזה. כשאדם יורד מהנון הסופית הוא כבר לא יכול לצאת מהמקום הזה. אומר רבינו האר“י הקדוש שברגע שאדם קצת התחיל את הירידה הוא
כבר לא יכול לעלות בכוחות עצמו בשום פנים ואופן. עם כל זה אנחנו רואים
שברוך השם המהפכה האמיתית של הדור שלנו זה התשובה, אז איך זה בעצם קורה?

רשב“י המשיך אור עד לעקבתא דמשיחא

רבינו מרמז את כל הנקודה הזאת בתורה י“ב חלק שני : כשאדם נופל למקומות המטונפים והבתי ע“ז זהה נקרא הסתרה שבתוך הסתרה ושם אין אור א-לוקי שמגיע למקום הזה כמו שהקב“ה אומר: וכבודי לאחר לא אתן. אז השכינה לא מאירה, זה הסוד של הנון הסופית של יוון. צריך לדעת שיוון מאז היווצרותה, כל תכליתה זה להגיע למקום הזה, כמו שחז“ל אומרים שעמ“י לא עשו את העגל כדי להתיר את העריות, כך היוונים של הפילוסופיה שלהם היתה להתיר את העריות. מה השורש של האור הרוחני שמאיר במקומות הנמוכים? בסוד בראשית מאמר סתום, כל תיקוני הזוהר זה 70 תיקונים (פירושים) על המילה בראשית. רשב“י המשיך אור מבראשית מאמר סתום עד העקבתא דמשיחא לכן הוא אמר בהאי חיבורא יפקון מגלותא, שימו לב שבשם רבי שמעון נרמז העניין הזה שמעון זה שמעו-ן, שמעו בתורה שלי לנון הסופית. אני מתחיל להמשיך לכם את התורה של הנון הסופית עדי שינחמו אתכם בתורה הזאת, מי ינחם אתכם? רבי נחמן. נחמן זה נחמה בנון הסופית. הצדיק צריך להמשיך את זה וזה ע“י הבחינה של נתן תורת אמת, ר‘ נתן ממשיך את זה עוד ועוד להאיר את זה בעומק הדבר.

הפוסט פרשת וישב תשפ"ו | ענייני חנוכה בפנימיות ובעומק של הדברים הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

שעה אחת מהאור הגנוז..

הקב“ה גנז את האור הגנוז ביום רביעי בבוקר בנץ החמה מכיוון שזה היה היום שהקב“ה תלה את המאורות בשמיים שזה השמש, הירח והכוכבים ומאז במקום האור הגנוז התחילו להאיר בעולם השמש, הירח והכוכבים – הדבר
הזה מובא בהרבה ספרים אבל בירושלמי כתוב שבנץ החמה של יום שישי של בריאת העולם, הקב“ה חזר להאיר את האור הגנוז, מכיוון שהיום הזה זה היום שהקב“ה ברא
את אדם הראשון ואדם הראשון זה תכלית הבריאה,
לכן החזיר הקב“ה את האור הגנוז להאיר פעם נוספת ביום שישי בבוקר, כל זה לכבוד בריאת אדם הראשון.
לאחר שאדם הראשון חטא ונגזר עליו הגירוש מגן-עדן, הקב“ה רצה לגנוז את האור – אומר הירושלמי שאז באה השבת הראשונה וביקשה מהקב“ה להשאיר את האור הגנוז עד לאחר השבת – הקב“ה קיבל את בקשתה של השבת והאור הגנוז נשאר להאיר עד מוצאי-שבת. לאחר אותה שבת הקב“ה גנז את האור הזה עד לעתיד לבוא – יוצא שסה“כ האור הגנוז האיר פעם נוספת שתים-עשרה שעות ביום השישי מהנץ החמה ועד לשקיעת החמה
ועוד עשרים-וארבע שעות של השבת – סה“כ האור הגנוז חזר להאיר
שלושים-ושש שעות – כל זה מובא בגמרא בירושלמי במסכת ברכות. הרוקח מביא את הגמרא הזאת ואומר: כך קיבלתי שכל נר חנוכה מאיר שעה אחת מהאור הגנוז.

בברסלב בוערת אש (א‘ באייר תק“ע)

מובא בפשט הגמרא והרמב“ם פוסק את זה להלכה וזה מובא גם בתורת הסוד שחצי שעה זה עיקר ההארה של חנוכה. לכן היו צדיקים שהיו יושבים מול נרות חנוכה
ולא עושים שום דבר, רק מסתכלים על הנרות, והם היו מעידים שהם ראו בנרות חנוכה את כל מה שעתיד להיות כל השנה עד חנוכה הבא. איפה מצאנו שמסתכלים על אש ואפשר לראות את העתיד? כידוע כשרבינו היה אדמו“ר ומנהיג, למעשה רוב הזמן הוא היה גר בברסלב ולא באומן. בא‘ באייר תק“ע זה היה שבת ר“ח אייר,
בליל שבת פרצה שריפה וכמעט שרפה את כל ברסלב, באותה תקופה היו בתים מעץ.

עוזבים את ברסלב

..כל החסידים ורבינו נאלצו לעבור את הנהר (נהר בוג) וישבו על גבעה כל הלילה וראו איך הבתים נשרפים. כמובן שכולם היו בצער עצום, בכל אופן זה היה הבתים שלהם עם כל הרכוש ואי-אפשר לכבות את השריפה. רבינו ישב כל הלילה והסתכל על האש הזאת והיה בשמחה גדולה ואף אחד לא ידע על-מה ולמה. במוצא“ש רבינו אמר לארגן מיד את כל החפצים, עוזבים את ברסלב ועוברים לגור בעיר אומן – אף אחד לא הבין למה, ובאמת תוך יומיים וחצי ארגנו את כל הציוד ואת כל החפצים של רבינו ויצאו מברסלב בכרכרה עם סוסים לאומן. בעגלה רבינו אמר לר‘ נתן : משמיים הראו לי באותו לילה שראיתי את האש את כל מה שעתיד להיות עד שיבוא משיח צדקנו ואני חייב לעזוב. עכשיו מתחילה כל הדרך של הגאולה.

מגדולי המקובלים באיטליה

כשמסתכלים על הנרות של חנוכה אפשר לקבל הארה מהאור הגנוז – כל העניין של חנוכה שאנחנו זוכים
להאיר את האור הגנוז. יש ספר שנקרא ’שומר אמונים הקדמון‘, כתב אותו אחד המקובלים הגדולים באיטליה, קראו לו ר‘ יוסף אירגאס. הוא כותב כך: בחצי שעה שמאיר נר חנוכה, יש בזה בחינה יותר גבוהה מהמנורה בבית המקדש, מכיוון שבחצי שעה מאיר אור בית המקדש ממש. המנורה של בית המקדש האירה אור מאוד גדול בבית המקדש אבל נר חנוכה מאיר בכל בית ובזה נר חנוכה יותר גדול אפילו מהמנורה. כל גדולי הצדיקים והמקובלים מביאים את השומר האמונים הזה ואומרים שכפשוטו בחצי שעה הראשונה יש לנו הארת בית המקדש ממש בכל
בית. חנוכה זה הבחינה שנקראת האור הגנוז – בוודאי שיש בזה אין-ספור סודות שאנחנו לא יכולים לדעת ולא יכולים להבין מה זה האור הגנוז, אבל אנחנו יכולים להתבונן בזה מעט: למעשה האור הגנוז נברא ביום הראשון של בריאת העולם וזה כתוב בתורה ’ויאמר א-לקים יהי אור ויהי אור‘. הבריאה הראשונה זה האור וזה האור הגנוז. כשכתוב בתורה על בריאת האור, עיקר המשמעות זה חוכמה בינה ודעת,
כשאדם זוכה להבין ולהשיג דברים בפרט אם זה בתורה זה נקרא שהוא קיבל עכשיו אור

האור של התורה -’חכמת אדם תאיר פניו‘

כל הבנה והשגה שאדם מבין ומשיג בתורה הקדושה זה נקרא האור של
בריאת העולם אבל יש את האור הנגלה ויש את האור הגנוז. האור הנגלה זה
התורה שאנחנו לומדים ומבינים, אם זה פסוק, הלכה או משנה. ברגע שאדם
לומד משהו ומבין אז באותו רגע הוא מקבל את הבחינה של האור של
התורה, זה נקרא שהאור של התורה מאיר בו, לכן הפסוק אומר:  ’חכמת
אדם תאיר פניו‘ – החוכמה וההבנה של האדם זה למעשה האור של בריאת העולם.

לקבל בחנוכה ניצוצות מהחוכמה הגנוזה

האור הגנוז זה חוכמה ודעת אבל מסוג וממין אחר מהחוכמה שאנחנו יכולים להשיג היום שזה האור הנגלה. היום אנחנו לא יכולים להשיג את החוכמה הגנוזה אבל אנחנו יכולים לקבל ניצוצות מהחוכמה הגנוזה של סוד האור הגנוז ובחנוכה אדם יכול לקבל מקיום מצוות נר חנוכה ומההסתכלות בנרות את בחינת החוכמה שתאיר לעתיד לבוא. צריך קצת להתבונן עד כמה שאנחנו יכולים להבין מה זה האור הגנוז וכדי להתבונן בדבר הזה נביא דוגמא ממקום אחר – בספר ישעיה יש נבואה של נחמה לאחר החורבן. הקב“ה אומר לעמ“י ’נחמו נחמו עמי יאמר א-לקיכם‘. הקב“ה מנחם אותנו ואמר לנו: אני לא עוזב אתכם לעד, עוד יהיה תיקון לבית המקדש. שואלים המפרשים מדוע יש כאן לשון כפולה (נחמו נחמו)? נחמו אחד זה האור הרגיל, נחמו נחמו עמי זה סוד האור הגנוז. מה ההבדל בין להגיד פעם אחת נחמו לבין להגיד פעמיים שזה נחמה כפולה? מובא בספרים משל או דרך להבין מה זה הנחמה הכפולה:

כשהוא נזכר בזה יש לו צער מאוד גדול

..לא עלינו ולא על אף אחד מישראל אדם חלה במחלה מאוד קשה ובעקבות זה הוא צריך לשכב שנה בבית החולים. אחרי שנה של מצב מאוד לא נעים, ברוך השם הקב“ה סייע ונשלחה לו רפואה, הוא יוצא מבית החולים – עצם זה שהוא בריא ויצא מבית החולים זה משמח אותו, יש לו שמחה מזה שהוא בריא עכשיו, אבל בכל פעם שהוא נזכר במה שהוא עבר בשנה הזאת הוא מרגיש צער מאוד גדול – זה נקרא נחמה אחת, שאדם היה בצרה והוא יצא מהצרה הזאת. עצם העובדה שהוא יצא מהצרה הזאת הוא מרגיש שמחה ונחמה. מה זה נחמו נחמו עמי שזה נחמה על-גבי נחמה? שאדם זוכה להשיג את הטוב הגדול שהיה בכל השנה שהוא היה בבית החולים, עכשיו אדם מבין הבנה חדשה לגמרי: אני רואה איזה טוב נמשך עליי בזכות השנה שהייתי צריך לעבור בה את המציאות של המחלה ושל ביה“ח – עכשיו השמחה שלו היא שמחה כפולה, גם שהוא הבריא וגם שהוא היה חולה, מכיוון שעכשיו הוא מבין שעצם העובדה שהוא היה חולה זה בעצם טובה גדולה מאוד בשבילו

בחינה של מעין עולם הבא

..מידת הגאווה זה ההפסד הכי גדול שיש לאדם בעולם הזה. צריך לדעת שיש סיבה לכל מה שאנחנו לא מצליחים בין ברוחניות ובין בגשמיות – הגאווה. לפעמים הקב“ה מרחם עלינו אז הוא מעביר אותנו באיזה תיקון או באיזה צמצום ובזה הוא מתקן לנו את מידת הגאווה, אז כשיש לאדם את הצמצום והוא יוצא ממנו זה נחמה אחת, אבל כשאדם מבין שכל מה שהוא עבר זה בעצם רפואות, אזי הוא שמח בדבר הזה שהוא היה צריך לעבור. הוא מבין שהצער שהוא עבר זה בעצם התיקון הכי גדול, אז הוא שמח גם על התיקון עצמו – זה נקרא דעת כפולה שזה ’נחמו נחמו עמי‘ לכן אומר רבינו בתורה ד‘ בליקוטי מוהר“ן: ’כשאדם יודע שכל מארעותיו הם לטובתו, זאת הבחינה היא מעין
עולם הבא‘ – בעולם הבא כולנו נשיג איך כל מה שעבר עלינו זה בעצם טובה מאוד גדולה ואז אנחנו נשמח בכל, אנחנו לא נשמח רק על הדברים הטובים אלא על הכל..

כשאדם יודע שכל מארעותיו הם לטובתו

..לעתיד לבוא כמו שאנחנו נשמח על הדברים הטובים, כך אנחנו נשמח על הדברים הלא נעימים פי 2, אנחנו נראה שמהדברים הלא נעימים צמחו לנו טובות יותר גדולות מאשר מהדברים הנעימים, מכיוון שזה הכל רפואות להכין אותנו לעתיד לבוא. כשאדם מתחיל להבין את הנקודה הזאת ’כשאדם יודע שכל מארעותיו הם לטובתו, זאת הבחינה היא מעין עולם הבא‘ – זה כבר השגה שנקראת מעין האור הגנוז. הרבה פעמים יש דברים שמצערים אותנו בעולם הזה: יש כאלה שמצטערים על המקום שבו הם נולדו, אחד אומר: אשתי לא בסדר, הילדים לא בסדר, בעל הבית לא בסדר..

כשיש צרה, הדמים זורמים במהירות ללב

נכון להיום יש בעולם בערך 7 וחצי מיליארד אנשים – תמיד אנחנו נמצא מישהו אחד להתמרמר עליו ולטעון כנגדו – זה מה שאומר רבינו כשאדם יודע שבאמת כל מארעותיו הם לטובתו, כשאדם מתבונן בנקודה הזאת וזוכה להשיג את זה, זה בעצם תיקון הנפש הכי גדול ואת זה אנחנו יכולים לקבל מבחינת הנר של חנוכה, להתחיל לקבל את האור הגנוז ולדעת שכל מה שעבר, עובר ויעבור עלינו, הכל זה לטובתנו. באמת אין דבר יותר קשה מזה, זה דבר שמאוד קל להגיד אבל הכי קשה זה לקיים את זה. אומר רבינו בתורה ב‘ חלק שני שנקראת ’ימי חנוכה‘: שכידוע הדמים זורמים בגוף ועיקר המשאבה והריכוז של הדמים זה בלב. בלב יש את הצד הימני ואת הצד השמאלי. כשיש צרה לאדם הדמים מתחילים לזרום במהירות אל הלב – מסכן הלב שסובל עכשיו את כל הצרות. כואב לאדם הרגל? הדמים מיד רצים לספר את זה ללב.

כשיש מועקת-הלב, מתחילה עקמומיות

אם יש לאדם איזה בעיה הדמים מיד רצים ללב לספר לו את זה, אז הלב מתחיל להרגיש את המועקה וכך אנחנו מרגישים את המועקות שבלב, וברגע שיש ללב
מועקות אזי יש ללב עקמומיות ואז אדם כבר לא יכול לחשוב בצורה נכונה. צריך
לדעת כלל: ברגע שאדם נמצא באיזה צער, התרגשות או כעס בלב – אזי כל
מה שנראה, נחליט, נחשוב ונקבע לעצמנו, זה בוודאי לא האמת. אם אדם
מחליט החלטה בשעה שהוא כועס או שהוא בצער אזי אפשר להרוויח פה דבר אחד: מה שחשבתי זה
בוודאי לא האמת – זה כלל גדול מאוד. הלב משדר למוח את המצוקה ואז המוח מתחיל להתבלבל יחד עם הלב ואז נעשה בלבול מאוד גדול בתוכנו. ככל שאדם מבין וזוכה להבין שכל מאורעותיו הם לטובתו,  זה מתחיל להכניס
את כל הזרימה של הדמים למהלך נכון, שזה מהלך
שקט ורגוע. כשיש מהלך רגוע של הדמים ואדם רגוע בלב אזי מהמקום הזה אדם מתחיל להתבונן בחסדים
של הקב“ה ואזי הוא מקבל שמחה-זה הסוד של השמחה.

נופלת לו פתקא משמיים

השמחה זה הרגשה שבלב, הלב מרגיש את השמחה. כשהלב מרגיש את המצוקות הוא לא יכול להרגיש את השמחה. עכשיו לפני הגאולה בכל יום אדם קם בבוקר, אומר ’מודה אני לפניך‘ ומיד נופלת לו פתקא משמיים עם 25 בעיות חדשות. מי שיש לו כל יום 25 בעיות חדשות צריך
להגיד להקב“ה תודה שזה רק 25. יש כאלה שהבעיות שלהם זה סדרה חשבונית עולה, ביום ראשון זה 25 בעיות, יום שני זה כבר 35 בעיות וכן הלאה עד שאדם כבר אומר: אי אפשר לסבול את העולם הזה – היום רוב בני האדם אומרים שהם לא יכולים לסבול את העולם הזה מרוב
שיש להם בעיות. היום קוראים לזה בעיות רגשיות, מכיוון שכל הזמן הלב במצוקה..

כל שנייה העולם מתהפך מהצד הזה לזה

..אי אפשר כבר לסבול את זה, אז מה אנשים עושים? סיפרו לי כמה רופאים ש80% במדינת ישראל היום משתמשים בתרופות הרגעה, יש הומאופתי, כימי וטבעי. היום כולם צריכים את התרופות הרגעה מכיוון שלפני הגאולה כל הדמים רצים חזק. כל העולם זז במהירות עצומה, השיגעונות של הבני אדם מסובבים את כדור הארץ – כל זה בגלל שיש בירור שנקרא הבירור שלפני הגאולה. כדי לעבור את הבירור הזה בשלום זה חייב להיות ע“י הבחינה של האור הגנוז, הכוונה שאדם ילמד להתבונן שהוא לא מבין מה שקורה, כל שנייה העולם מתהפך מהצד הזה לצד הזה – צריכים לדעת שזהו סוד האור הגנוז. מה שאנחנו יכולים לעשות אנחנו חייבים לעשות לטובה, אסור לנו להתבטל בעולם הזה, צריך להתפלל שיהיה בסדר ולהשתדל לפעול בפועל מה שאפשר כדי לעשות את הדברים הטובים, אבל מעבר לזה אח“כ צריך לדעת: השם, מה שאתה רוצה זה מה שקורה, אני יודע שאני צריך להביא פרנסה..

אחרי 4 חודשים עם חובות של חצי מיליון

..פתחתי עסק. איך יכול להיות שאחרי 4 חודשים אני עם חצי מיליון שקל חובות בעסק אחרי שעבדתי מהבוקר ועד חצות הלילה ומסרתי את הנפש ועשיתי
את הדברים הכי נכונים? אני לא יודע איך זה יכול להיות אבל ככה השם רוצה. אנחנו לא מבינים את זה, הכל מתהפך בעניינים שאנחנו בכלל לא מבינים. הסוד של האור הגנוז זה נקרא סוד המשקפיים, הכוונה שכל הנקודה היא איך אנחנו מסתכלים על הדברים. אדם צריך לפעול ולהשתדל לעשות מה שהוא יכול, אבל אח“כ אדם צריך לדעת איך להסתכל על הדברים. להסתכל בצורה נכונה ולהבין שיש בורא לעולם שמנהיג פה את הכל ועושה פה איזשהו סדר, והסדר הזה הוא כולו הכנה לגאולה. אנחנו מבינים איך מכינים את העולם לגאולה? מאיפה אנחנו מבינים?? אנחנו לא מבינים את זה – כשאדם מסתכל ככה על הדברים, זה נקרא להסתכל במשקפיים במבט של האור הגנוז: שהכל לטובה רק שאנחנו לא מבינים את הטובה הזאת,
ואז אדם באמת יכול לזכות להתחיל לקבל רגיעה. בלי זה אי-אפשר היום להיות רגוע.

להגיד תודה כי כל מה שקורה זה לטובה

אם אדם לא ממליך היום את הקב“ה, הכוונה להבין שיש בורא לעולם שמנהיג את העולם והוא עושה את הכל לטובה כדי להכין את כולנו לקראת הגאולה, אזי אדם יכול היום לצאת מדעתו מרוב השיגעונות שקורים היום בעולם. כל העניין של רבינו זה לקבל את המשקפיים שמראות איך להסתכל על הדברים, לכן רבינו אומר ’כשאדם יודע שכל מארעותיו הם לטובתו, זאת הבחינה היא מעין עולם הבא‘ והנדבך הנוסף של הדבר הזה הוא להתחיל להתרגל להגיד להקב“ה תודה על כל מה שעובר. בחנוכה מאיר האור הגנוז לכן קבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל להקב“ה מכיוון שכל העניין של להתקשר ולהתחבר עם האור הגנוז זה שאדם זוכה להגיד להקב“ה תודה.
להגיד תודה מכיוון שכל מה שקורה זה לטובה. כשאדם יודע שבכל מה שקורה יש טובה גדולה מאוד אז הוא אומר תודה.

כל פרסי האוסקר בעולם

הנקודה הראשונה של האור הגנוז זה איך להסתכל על הדברים ולדעת שמה שאנחנו רואים עכשיו זה סרט, רק
מה אל תיכנס יותר מדי חזק לסרט. יש במאי עולמי,
לפני שישחטו אותו יתנו לו את כל פרסי האוסקר
והבימוי בעולם וזה היצר הרע. מובא במדרש
שבשעה שעמ“י היה במדבר 39 ימים אחרי שמשה
רבינו עלה להר סיני לקבל את התורה, עפ“י האמת
למחרת משה רבינו צריך לרדת ולתת את התורה לעמ“י, אבל מה עמ“י רואה? הם רואים את ההלוויה של משה רבינו בשמיים, 600 אלף גברים יושבים במדבר סיני מסתכלים על השמיים ורואים
את ההלוויה של משה רבינו – איזה סרט ואיזה הפקה עשה היצר
הרע ולא היה בכלל כזה דבר-מפה נלמד איזה כוח גדול יש ליצר הרע להטעות אותנו..

יותר מהעבירות הוא רוצה את העצבות

האור הגנוז הוא מעל השכל, אני לא מבין למה המציאות הזאת עכשיו לטובה, אבל מעל לשכל אני מאמין שהכל לטובה – למעשה פעם זה היה עצה ודרך בעבודת השם, היום זה פיקוח נפש להסתכל על הדברים ככה, אם אדם לא הולך בדרך הזאת אזי אחרי כמה ימים הוא הולך לקבל טיפול פסיכיאטרי מכל מה שעובר ובכל יום זה רק הולך ומחריף. אומר רבינו שיותר ממה שהיצר הרע רוצה עבירות, הוא רוצה עצבות ודיכאון. אחרי חטא אדם הראשון כל מה שהיצר הרע רוצה מאתנו זה שנהיה עצובים, כל החיות שלו זה כשיהודי עצוב. ההתבוננות בחסדים של הקב“ה, גם כשאנחנו לא מבינים למה זה טוב, זה למעשה ביטול כל הכוח של היצר הרע. כל החושך זה כשאדם חושב שיש פה משהו רע, אבל כשאדם מבין ומשיג שזה הכל בעצם טובות
וחסדים מאוד גדולים, זה בעצם ביטול החושך וזה בעצם הבחינה של האור הגנוז..

לכוון בפשטות לקבל את האור הגנוז

צריך לכוון על זה ממש כפשוטו כשמדליקים נרות חנוכה, לכוון לקבל את האור הגנוז, הכוונה שנזכה לדעת שכל מה שהקב“ה עושה הכל לטובה. רבינו אומר בתורה י“ב חלק שני נקודה נוספת בעניין האור הגנוז, רבינו מקשה קושייה: ידוע שכל מציאות שקיימת, יכולה להיות קיימת אך ורק מהאור של השם. המושג מציאות חייב להכיל בתוכו אור השם. אם אין אור השם, אין מציאות. דבר שהאור של הקב“ה יוצא ממנו, פשוט הופך להיות חוזר לאין. כל המציאות זה אור השם, אז הקב“ה מאיר את כל הבריאה. רבינו מביא את הפסוק 'מלא כל הארץ כבודו' ומקשה עליו מהפסוק ’וכבודי לאחר לא אתן‘, כבודי זה האור שלי, את האור שלי לאחר לא אתן. אחר זה נקרא המקומות המטונפים ובתי עבודה זרה, רבינו מתכוון לשני שורשים של היצר הרע. המקומות המטונפים זה עומק התאוות של העולם הזה. בתי עבודה זרה זה כל הכפירה של העולם הזה. אז איפה שיש עומק של תאוות העולם הזה שזה נקרא נוקבא דתהומא רבא, ובתי עבודה זרה שזה הכפירות, שם כבודי לאחר לא אתן – הקב“ה אומר שם אני לא אתן את האור שלי. אז רבינו מקשה ושואל: הרי אין שום מציאות מבלעדי השם, וברגע שהשם לא מאיר בשום מקום אזי המקום והמציאות הזאת בטלה. מצד שני ’וכבודי לאחר לא אתן‘ – אז איך מתקיימים כל המקומות שנקראים המקומות המטונפים ובתי עבודה זרה? הרי הקב“ה אומר וכבודי לאחר לא אתן..

מקמות מטונפים ובתי ע“ז

..התירוץ שרבינו מביא זה סוד מאוד-מאוד גדול: יש כבוד השם, שזה האור של השם שמקיים את הבריאה, אבל יש בחינה שהקב“ה מקיים את הבריאה ממקום מאוד-מאוד גבוה שנקרא ’בראשית מאמר סתום‘, זה סוד הכתר העליון ולמעשה זה האור הגנוז. אומר רבינו שהמקום הזה
מחייה את המקומות המטונפים ובתי עבודה זרה – רבינו אומר לא להתבונן בזה יותר מדי מכיוון שזה פלא. יש פה דבר פלאי, ככל שהמקום יותר שקוע בנוקבא דתהומא רבא ויותר בכפירה, שם בעצם האור והחיות של השם שמקיימת את המקום הזה, היא יותר ויותר גבוהה עד שזה
בבחינת הכתר העליון שזה שורש כל העולמות וכל הבריאה.

החיות היא ממקום כ“כ גבוה

..רבינו מסביר למה דווקא כזה אור וחיות ממקום כזה גבוה מאירים שם, מכיוון שבכל מקום שזה מאיר זה מאיר בצורה נסתרת, לא יודעים ששם השם האיר את זה. לכן יכולים להיות כופרים שעושים את כל הדברים נגד השם, ולקבל חיות מהקב“ה, והם בכלל לא יודעים מהקב“ה. החיות שמקבלים במקומות האלה היא ממקום כ“כ גבוה לכן היא נסתרת ונעלמת ומי שנמצא שם לא יודע בכלל שהוא חי מכוח השם. יוצא מפה דבר נורא ורבינו אומר לא להתבונן בזה יותר מדי, ככל שהמקום יותר נמוך כך מחיה אותו אור רוחני יותר גבוה

במסיבת טבע עם עוד איזה  70,000 גויים

מדוע הקב“ה עשה שתהיה מציאות כזאת של מקומות מטונפים ובית עבודה זרה, שהוא בעצמו מחיה את המקום הזה מהמקום הכי גבוה? כל זה בשביל מה?
רבינו עונה על זה ואומר שיש נשמות שהתיקון שלהם זה לקבל חיות ואור מהאור הגנוז, ואי אפשר למצוא את האור הזה מכיוון שהוא גנוז בעולמות עליונים.
רבינו אומר שאם אדם יהודי נפל למקומות המטונפים ובתי עבודה זרה ומשם שואל ’איה מקום כבודו‘? הכוונה איך אני יכול להתקרב ולעבוד את הקב“ה? אזי יתגלה לו האור הגנוז במקום שבו הוא נמצא ועל זה נאמר מתכלית הירידה לתכלית העלייה, מהמקום הכי נמוך הוא יעלה למקום הכי גבוה. באמת כל מה שרבינו אומר שם זה מאוד סתום וצריך הרבה הבנה, עכשיו אדם נמצא באיזה מסיבת טבע עם עוד איזה 70,000 גויים, ר‘ נתן שואל מי נמצא בכזה מקום ושואל ומחפש איך להתקרב להקב“ה? באמת מי שנמצא שם לא יכול להתעורר ולשאול איך להתקרב להקב“ה..

סיפורי מעשיות במסיבת טבע בגרמניה

..אומר ר‘ נתן שיש צדיקים נקראים צדיקים יחידי הדורות, זה נקרא צדיק האמת. כל הצדיקים אמיתיים אבל צדיק האמת זה צדיק שעוסק בתיקון נשמות ישראל. צדיקים יחידי הדורות זכו להשיג ולהגיע אל האור הגנוז מצד הקדושה שלהם ואומר ר‘ נתן שהצדיק שהגיע למדרגה רוחנית כ“כ גבוהה שהוא נקרא בסוד האור הגנוז, הוא מאיר לכל הנשמות שנמצאים במקומות המטונפים ובתי עבודה זרה
שמעורר אותם להתחיל לחפש את הקב“ה. לכן מהצדיק מקבלים הרהורי תשובה. יכול להיות שאדם יהיה במסיבת טבע וידברו איתו שם על ר‘ נחמן מברסלב. סיפר לי יהודי שהיה במסיבת טבע בגרמניה בראש השנה תשע“ו, פתאום באה אליו גוייה ונתנה לו במתנה שקית עם ספר, אחרי יומיים שלושה הוא פותח את הספר ורואה ’סיפורי מעשיות משנים קדמוניות‘ של ר‘ נחמן מברסלב. כל יהודי בדור שלנו
אם הוא לא קיבל את הספר עצמו הוא קיבל את האותיות של הספר מכיוון שאין
 אף אדם שחזר בתשובה ויכול להסביר למה ואיך הוא חזר בתשובה, אין כזה דבר..

זה הנשמות הכי גבוהות בכל הדורות

אף אחד לא יודע איך הוא חזר בתשובה, כל אחד היה במקום שבו הוא היה – מה פתאום התחלת לחשוב על הקב“ה? הצדיק בעצמו מוריד את הניצוץ הזה. אומר ר‘ נתן שאדם שנמצא במקומות האלה, אם הוא לא מקבל ניצוץ והארה מהאור הגנוז אזי הוא לא מוכן בכלל לדבר עם אף אחד. אומר ר‘ צדוק הכהן מלובלין בספר ’צדקת הצדיק‘ שהנשמות שיורדות למקומות האלה וזה כמעט כל הדור, זה הנשמות הכי גבוהות מכל הדורות, זה נשמות ששייכות לאור הגנוז, אם הם לא מקבלים את האור הגנוז אין מה לדבר איתם בכלל. אם תבוא ותגיד להם מוסר זה בכלל לא מדבר אליהם, תבוא ותגיד למישהו יש גיהנום הוא יגיד לך אני לא מפחד משום גיהנום, למה זה ככה? מכיוון שזה נשמות שבאות מצד מידת אהבה. הניצוץ של האור הגנוז זה ניצוץ של אהבה. היום אם לא מקבלים ניצוץ מבחינת אהבה, הנשמות בכלל לא מוכנות לדבר. כתוב בספרים הקדושים שהנשמות שלפני הגאולה זה נשמות כ“כ גבוהות שבאמת השורש שלהם זה מבחינת האור הגנוז, הם חייבים להרגיש
את שיא האהבה ושיא הקשר עם הקב“ה – הצדיק מאיר לנשמות את הנקודה הזאת

יורד ממדרגת רשב“י והוא כבר עצוב

צריך לדעת שברגע שיהודי שמקבל את הניצוץ הזה של האור הגנוז שזה אור נצחי של אהבה וחיבור ביננו לבין הקב“ה, באותו רגע אפילו הצדיקים הכי גדולים בדור לא עומדים לידו, מספיק לקבל ניצוץ אחד והוא מיד הופך להיות ר‘ שמעון בר יוחאי. יום אחד הוא יורד ממדרגת ר‘ שמעון בר יוחאי והוא כבר עצוב, הוא לא מוכן לעבוד את הקב“ה, כל זה בגלל שזה נשמות שהם מבחינת האהבה. רבינו אומר שבראשית מאמר סתום והמקומות המטונפים ובתי עבודה זרה, זה עצמו סוד האור הגנוז.
ידוע שכל העולם נמשל לגוף האדם והמקומות הנמוכים נרמזים למקומות הנמוכים בגוף האדם לכן הירידה זה נרמז בסוד הרגלין, זה העקבתא דמשיחא. עכשיו אנחנו בעקביים שזה נקרא התגברות של הבחינה של התאוות והשיגעונות והנשמות ירדו לשם, ומתכלית הירידה עולים לתכלית העלייה. ’הרוקח‘ אומר שכאשר מדליקים את נר חנוכה אזי מדליקים את האור הגנוז, זה עומק העניין של מה שהגמרא שואלת עד מתי מדליקין את נר חנוכה? ועונה הגמרא עד שתכלה רגל מן השוק..

להאיר בחנוכה את הנחל נובע מקור חוכמה

מה זה עד שתכלה רגל מן השוק? עד שיכלו כל הנשמות בסוד הרגלין מהשוק שזה המקומות המטונפים ובתי עבודה זרה. עד שלא יעלו כל הנשמות מהמקום הזה, לא מפסיקים להדליק את נר חנוכה. אז מה נעשה אחרי חנוכה? צריך לדעת שאחת הכוונות החשובות והאמתיות של חנוכה, זה מובא ב’שער הכוונות‘ של רבינו האר“י הקדוש, כאשר מברכים את הברכה ’להדליק נר חנוכה‘ זה ראשי תיבות ’נחל‘ אומר רבינו האר“י הקדוש: ושם תכוון כוונה שעכשיו מאיר בעולם אור קדוש שנקרא נחל. אומר רבינו הרש“ש שהנחל הזה הוא ’נחל נובע מקור חוכמה‘- צריך לדעת
שכל העניין של הצדיק זה להאיר את האור הגנוז. הכוונה הזאת היא כוונה אמתית, זה לא איזה וורט, זה כוונה אמתית משער הכוונות, צריך לכוון בהדלקה שעכשיו מאירים את הנחל נובע מקור חוכמה. בלשם ייחוד של הדלקת נרות חנוכה
של הרש“ש כתוב: עכשיו אנחנו מאירים נחל נובע מקור חוכמה – מאירים את רבינו.

איזה טובות נצחיות הוא עושה אתנו

מה הכוונה להאיר את רבינו? הכוונה שרבינו בעצמו זה האור הגנוז, לכן רבינו
משנה והופך את כל ההסתכלות שלנו על העולם. רבינו מלמד אותנו איך
להסתכל על הדברים, צריך לדעת שכל פעם שיש לאדם עצבות, ייאוש, חרדות,
כעס ופחד זה אומר שעכשיו מראים לו איזה סרט, אתה עצוב מסרט, אתה
מיואש מסרט ואתה כועס מסרט, זה לא המציאות מכיוון שהמציאות לא עושה
אותנו עצובים. המציאות זה הקב“ה וזה רק שמחה, מציאות זה גם לא פחד
מכיוון שהקב“ה שומר עלינו ’הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל‘. אדם
גם לא כועס מכיוון שאם זה הקב“ה אז על מה אני אכעס? על הטובות שהוא
עושה איתי? אדם בא ופגע בך? אם יש לך כסף מיד תיתן לו צדקה. כל מי שמעליב אותנו מיד צריך לתת לו צדקה או פדיון, איזה טובות נצחיות הוא עושה איתנו.

הפלת אותי??? עצבות לא תקבל ממני!!!

כל הבירור של האור הגנוז זה הכל לברר את כל הסרטים שהיצר הרע מקרין לנו כל היום. יש כמה סימנים מובהקים שהיצר הרע בעצמו הוא חסיד ברסלב מכיוון שהוא לא מתייאש, היצר הרע מקיים ’אין שום ייאוש בעולם כלל‘, עד שלא ישחטו אותו הוא כל יום עובד במסירות נפש על הפקה חדשה והוא עושה את זה יותר ויותר גדול. איפה היצר הרע באמת מתייאש? כשהוא עובד במסירות נפש להפיל יהודי לאיזה ביצה, משבר או חושך, והוא מסר את הנפש מכיוון שלהפיל יהודי זה לא פשוט, יהודי מתנגד ולא רוצה ליפול, אז הוא עשה מסירות נפש, שלח שליחים ועבד על הרקע, לפעמים הוא עובד שבועות וחודשים כדי להפיל איזה יהודי, בסוף הוא הצליח, אבל אם היהודי הזה מקושר עם רבינו אז הוא שוכב למטה בביצה והיצר הרע ככה שמח ומרגיש שזהו עכשיו הוא קיבל את החיות, אבל זה שמקושר עם רבינו שוכב בביצה ואומר ליצר הרע בחיוך: הפלת אותי,
עצבות לא תקבל ממני. אתם יודעים איזה ייאוש זה ליצר
הרע? רבינו עובד לייאש את היצר הרע. הסוד של הצדיק זה
שהוא מאיר בתוכנו את השמחה, את ההתחזקות ואת ההתעודדות.

הפוסט פרשת וישלח תשפ"ו | האור הגנוז שעתיד הקב“ה להאיר הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

בעזרת השם נסכם בקצרה את מה שדיברנו בשבוע שעבר ואז נמשיך בנושא. יש שאלה מדוע חכמים תיקנו יומיים ראש השנה, אנחנו רואים שזה לא התקנה של יו“ט שני של גלויות, יש הרבה הבדלים בהלכה, ההבדל הבולט הוא שגם בא“י עושים יומיים ראש השנה, מכאן אנחנו רואים שזה תקנה אחרת. בשבוע שעבר דיברנו על זה שלכאורה יש מחלוקת מה הטעם שתיקנו את היומיים – בגמרא במסכת ראש השנה כתוב שפעם אחת היה מצב שנקרא ’קלקלו הלווים בשיר‘, מה כוונת הדברים?

אין אפשרות שיקרה בלבול

-בתקופת בית המקדש היו מקדשים את החודש לפי עדים, זה נקרא לקדש עפ“י הראייה, והעדים הגיעו קצת מאוחר, אחרי חצות היום ואז הלווים במקום להגיד שיר של ראש השנה, אמרו שיר של יום חול. כדי שלא יקרה יותר מצב כזה חז“ל תיקנו שיהיה יומיים ראש השנה, זה בפשטות הטעם עפ“י הגמרא, שמא יקלקלו הלווים בשיר – בשבוע שעבר אמרנו שהטעם הזה לכאורה קצת קשה, מכיוון שכל המקרה הזה קרה פעם אחת בכל זמן ביהמ“ק השני, אז בגלל שבמשך 420 שנה פעם אחת קרה שהלווים אמרו שיר של יום חול במקום שיר של יו“ט, כי בבית המקדש הם היו אומרים מזמורים מיוחדים שהיה לכל יום ויום וגם לימים טובים, אז בגלל שפעם אחת העדים הגיעו מאוחר מדי, ובאמת קידשו את היום אבל הלווים הספיקו כבר להגיד שיר של יום, הם אמרו שיר של יום חול, אז בגלל שהלווים קלקלו, תיקנו שכל השנים, כל הדורות, כל עמ“י יעשו פעמיים ראש השנה כדי שלא יקרה מצב שיקלקלו הלווים בשיר – לכאורה זה קשה, בגלל טעות אחת שקרתה שאמרו שיר של יום חול במקום שיר של יו“ט, על זה תיקנו לנו לכל הדורות ראש השנה יומיים? הקושייה הזאת נהיית יותר קשה כי באמת אחרי חורבן בית המקדש אנחנו גם לא מקדשים עפ“י הראייה, ז“א שאין בכלל אפשרות שיקרה הבלבול הזה, כל זה היה בזמן ביהמ“ק כשהיו באים עדים

זה קרה רק פעם אחת במשך 420 שנה..

היו באים 2 עדים ורק אז היו מקדשים את החודש, אבל אחרי חורבן בית המקדש תיקנו כבר לכל הדורות 2 ימים טובים מכיוון שלא מקדשים עפ“י הראייה, ’הלל נשיאה‘ שהיה אחד החכמים קידש לנו למעשה את כל הזמנים לכל הדורות עד ביאת משיח צדקנו, ז“א שהמצב הזה בכלל לא יכול לקרות – אם כך על מה ולמה תיקנו בעצם יומיים ראש השנה, אם כל הטעם זה שמא יקלקלו הלווים בשיר, אז א‘ הם לא יכולים לקלקל וב‘ גם כשהיתה המציאות הזאת זה קרה רק פעם אחת במשך 420 שנה – על זה מתקנים תקנה שכל עמ“י כל הדורות ישמרו יומיים ראש השנה? זה באמת קשה אבל על כל פנים זה הטעם שהגמרא אומרת שמא יקלקלו הלווים בשיר..

דינא קשיא ורפיא

בשבוע שעבר הזכרנו שבזוהר הקדוש כתוב טעם אחר לגמרי, הזוהר הקדוש אומר שבאמת יש שתי בתי-דין, הכוונה שיש שתי מהלכים בדין, דינא קשיא ודינא רפיא. כדי שיהיה אפשרות גם לדינא קשיא וגם לדינא קשיא לכן חילקו חכמים את ראש השנה ליומיים, יום הראשון זה דינא קשיא והיום השני זה דינא רפיא לכן תיקנו תקנה של יומיים ראש השנה, לכאורה בפשטות משמע מדברי הזוהר הקדוש שבין הטעם של הזוהר לטעם של הגמרא לכאורה אין שום קשר בין הטעמים

’לא תרצח‘ זה לא רק להרוג

אנחנו צריכים לדעת כלל ויסוד מאוד גדול, אעפ“י שבגמרא יש טעמים עפ“י הפשט, בטעמים עפ“י הפשט יש סודות מאוד גדולים ותמיד כשנעמיק בדבר אנחנו נראה שהטעמים עפ“י הפשט והטעמים עפ“י הסוד הם בעצם אותם טעמים, זה 2 דרכים לגלות לנו בעצם את המהלך הרוחני של החגים או במקרה של מצוות אחרות. נתבונן קצת מהו הטעם של הזוהר, בשבוע שעבר אמרנו את עומק דברי הזוהר עפ“י דברי הרב דסלר בספר מכתב מאליהו, זה למעשה חידוש שלו שהוא מסביר מה זה דינא קשיא ומה זה דינא רפיא. הרב דסלר כותב שמה יסוד שהוא למעשה היסוד של כל התורה – הקב“ה נתן לנו תורה והוא ברא את העולם בשביל זה שכל יהודי יעבוד על המידות ועל התאוות הפנימיות והדקות שבתוך הנפש, מה שכתוב בעשרת הדיברות ’לא תרצח‘ אין הכוונה רק שאדם לא ילך ויהרוג את השני, ו’לא תגנוב אין הכוונה רק שלא נגנוב אחד מהשני, בשביל זה לא צריך להיות מתן תורה והקב“ה לא צריך לעשות התגלות א-לקית כ“כ גדולה בשביל להגיד לנו שאסור לרצוח ואסור לגנוב, אנחנו רואים שגם הגויים בשכלם גם הם כותבים בספר החוקים שלהם שאסור לרצוח, אסור לגנוב ואסור לנאוף

לעקור את השורשים של הרצח מהנפש

הרבה פעמים הגויים מחמירים יותר מאתנו בדברים האלה, אם כך השאלה היא מדוע הקב“ה היה צריך לעשות התגלות א-לקית כדי להגיד לנו לא תרצח ולא תגנוב. הלא תרצח ולא תגנוב שכתוב בעשרת הדיברות זה לא מה שכתוב אצל הגויים, זה עניין אחר לגמרי, זה עניין הרבה יותר עמוק ופנימי – נכון שבוודאי שהלא תרצח והלא תגנוב כולל גם את המעשה לא לרצוח ולא לגנוב, בוודאי שזה גם כולל את זה, אבל הקב“ה בעצם מצווה לנו על דבר הרבה יותר עמוק: לעקור את השורשים של הרצח ושל הגניבה ושל הלא תחמוד ולא תנאף מתוך הנפש, את זה גוי לא יכול בכלל להבין. אפשר להגיד לגוים שאסור לרצוח ואסור לגנוב אבל אתה לא יכול להגיד לגוי:
תעקור מתוך הלב והנפש שלך את השורשים של הרציחה שזה כעס, הקפדה, קנאה..

זה עניין אחר לגמרי מהספרים של הגויים

תגיד לגוי: תשמור את העיניים ותשמור את המחשבה בענייני קדושה, אם תגיד את זה לגוי הוא בכלל לא יבין על מה אתה מדבר, הוא לא מבין שיש בזה בכלל בעיה, נהפוך הוא, מצד הגוי זה כמעט מצווה מדאורייתא לא לשמור את העיניים ולחשוב מחשבות של תאווה, הגויים לא יכולים להבין את מה שהם לא יכולים להשיג שזה העבודה הפנימית שיש בדבר הזה שזה עבודת המידות ותיקון התאוות בתוך הלב שלנו, גויים לא יכולים להבין את המושג הזה. לכן מה שהתורה מצווה עלינו זה עניין אחר לגמרי ממה שכתוב בספרי הגויים. בספרי הגויים זה תקנה חברתית, החברה, המדינה והעם לא יכולים להתנהל אם אין שוטרים ושופטים וחוקים שאסור לרצוח ואסור לגנוב ואסור לחמוד וכן הלאה, את זה הגויים יכולים להבין אבל להגיד לגוי: תעקור מתוכך את כל הכעס ואת כל ההקפדה, לגוי אין אפילו מושג בהבנה של הדבר הזה – זה כל בריאת העולם. כל בריאת העולם זה שהקב“ה הוריד אותנו לעולם ויש לנו מלחמה בין הנשמה הא-לוקית והנפש הבהמית. הנפש הבהמית כועסת, מקפידה ועצובה, הנפש הבהמית חומדת ומתאווה – בתוך הנפש הבהמית יש את כל הדמיונות

תאמין שאתה יכול לעקור את זה מתוכך

למעשה תכלית בריאת העולם ומתן תורה זה שהקב“ה אומר לנו על-ידי התורה ועל-ידי הצדיקים שאנחנו יכולים להתגבר ולעקור את המידות האלה – גוי בוודאי לא מאמין בזה ואנחנו אומרים שהלוואי שאנחנו נאמין בזה, הלוואי שאנחנו נאמין שבאמת אנחנו יכולים לעקור את זה מתוכנו, צריך להתקרב מאוד-מאוד לצדיקים, לנסוע לרבינו בראש השנה כדי להאמין שבאמת אפשר לעקור את זה מתוכנו. צריך להתפלל בראש השנה בציון של רבינו באומן: רבינו, אני רוצה שתעזור לי להוציא את כל זה מתוכי, אבל לפני שאתה מוציא את כל זה מתוכי, תעזור לי להאמין שבאמת אפשר להוציא את זה מתוכי – אדם כבר לא מאמין שהוא באמת יכול להתגבר על כל התאוות ועל כל המידות..

מי היה יכול לעמוד בדין כזה?

בעצם כל תכלית בריאת העולם וכל העניין של מתן תורה זה לתת לנו את הכלים ואת הדרך איך כל יהודי יכול לעקור את כל המידות ואת כל התאוות המיותרות מתוך נפשו וזה התכלית, לכן בראש השנה כדנים אותנו, דנים אותנו על תכלית הבריאה ותכלית מתן תורה – לכן הזוהר הקדוש אומר שהיום הראשון זה דינא קשיא, כי ביום הראשון דנים את האדם גם על המחשבות שלו, לא רק על המעשים. הדינא קשיא זה דין של צדיקים מאוד גדולים – בדין של היום הראשון אדם צריך לעמוד בדין שהוא מסר את הנפש על שמירת עיניים ושהוא מסר את הנפש על הדקות של המחשבה – לכן אומר הזוהר הקדוש מי יוכל לעמוד בכזה דין? רוב עמ“י בוודאי שלא יכולים לעמוד בדין כזה, אם היה לנו רק את היום הראשון אז מי היה יכול לעמוד בדין?

עשה שלום בין העולם הליטאי לברסלב..

95% מעמ“י לא יכולים לעמוד בדין בדינא קשיא בוודאי ובוודאי שלא בדורות שלנו שהניסיונות כ“כ קשים, אם יתחילו לדון אותנו על מחשבה של הקפדה אז והוא רחום יכפר עוון, לכן אומר הזוהר הקדוש שחכמים ראו את הגלות הגדולה לכן הם תיקנו עוד יום אחד שיהיה לנו איזה מהלך במשפט שאנחנו יכולים לעמוד בדין וזה הדינא הרפיא שזה היום השני. יש כמה פירושים מה הכוונה דינא רפיא ומן הסתם כל אחד הוא אמת לפי עניינו, אמרנו שהדינא קשיא זה שדנים את האדם על מה שקורה בתוכו בדקויות הנפש, אם לאדם יש תאוות והוא לא נלחם במסירות נפש מספיק כנגד המידות הלא טובות אז ביום הראשון א“א אפשר לעמוד בדין הזה, לכן חכמים ראו את זה ותיקנו לנו את היום השני אבל מה הם תיקנו לנו למעשה? הרב דסלר אומר חידוש עצום ונורא מאוד ופה הרב דסלר עשה שלום בין העולם הליטאי לברסלב

אדם יכול להתבטל לצדיק, עכ“פ לרצות

-אומר הרב דסלר שכל מה שדנים את האדם ביום השני של ראש השנה זה רק על דבר אחד: כמה הוא זוכה להתבטל לצדיק האמיתי, אין לאדם זכות קיום אלא אם כן הוא מתבטל לצדיק האמיתי – זה למעשה הדינא רפיא, זה הדין של היום השני. להתבטל לצדיק אדם יכול, עכ“פ להשתדל ולרצות. להתבטל לצדיק הכוונה להשתדל ללמוד את התור של הצדיק, לקיים את העצות של הצדיק, בפרט את העצות המרכזיות שזה הנסיעה בראש השנה לאומן, ההתבודדות וכן הלאה. ברגע שאנחנו עושים את שלנו, למעשה על זה דנים אותנו. הרב דסלר אומר שכל הדין של היום השני זה אם יש לאדם זכות לשמש את הצדיק האמיתי, ר‘ נתן אומר שלשמש את הצדיק האמיתי זה הכוונה לקיים את העצות שלו, להפיץ את התורה שלו, לחזק וכן הלאה – המהלך של הרב דסלר זה שכל הדינא רפיא זה למעשה כמה אדם זוכה להתבטל לצדיק האמיתי – ברגע שאדם זוכה להתבטל לצדיק האמיתי הוא זכאי בדין..

לכאורה אנו מפסידים בזה את התכלית

בשבוע שעבר שאלנו: הרי לכאורה יש קושייה על התירוץ של הרב דסלר, הרי כך התכלית של מתן תורה זה שכל יהודי יעבוד על המידות שלו ויתקן את עצמו לכן חייב להיות את הדין של היום הראשון כי כל הדין של היום הראשון שזה דינא קשיא, שבעצם דנים את האדם על הדקות של המידות שלו ובשביל זה הקב“ה ברא את העולם, אז מה הועילו חכמים בתקנתם אם הם תיקנו לנו עכשיו להתבטל לצדיק? לכאורה אנחנו מפסידים בזה את תכלית בריאת העולם כי תכלית בריאת העולם זה היום הראשון, לעמוד בדינא קשיא, הכוונה שנזכה לתקן את המידות שלנו עד שורשם – כל המושג של העולם הבא זה שאדם זוכה לפי כמה שהוא זוכה לתקן את המידות ולצאת מתאוות מיותרות, על זה אדם זוכה – אז אם תיקנו לנו להתבטל לצדיק אז איך אנחנו מקיימים את תכלית בריאת העולם שזה בעצם לתקן את עצמנו, לכאורה זה קושייה על דברי הרב דסלר. בעומק הדבר יש פה יסוד מאוד-מאוד גדול

הוא ממוצע בין בורא לנברא

-ע“י ההתבטלות לצדיק, כמה שנזכה להתבטל לצדיק, ע“י זה נזכה להגיע לעבודה של היום הראשון, פירוש הדר שכשאדם זוכה להתבטל לצדיק אז יש בזה סוד גדול מאוד. רבינו אומר בכמה תורות אבל בתורה י“ג חלק ראשון רבינו אומר שככל שאדם זוכה להתבטל לצדיק אז הצדיק מעלה אותו למקום אחר לגמרי, פירוש הדבר שהתבטלות לצדיק זה לא רק איזה משמעות חיצונית. ברגע שאדם זוכה לדעת שהצדיק זה בעצם השליח של הקב“ה, הוא נברא כמונו אבל אומר רבינו האר“י הקדוש שהוא ממוצע. בספר
עץ חיים שער מ“ב רבינו האר“י הקדוש אומר שהצדיק הוא ממוצע בין בורא לנברא..

האור הזה נותן לנו כוחות נפשיים ורוחניים

צריך לדעת מה כוונת רבינו האר“י שאומר שהצדיק הוא ממוצע בין בורא לנברא, הצדיק הוא נברא כמו כל הנבראים, רק מחמת שהוא כל-כך זיכך את עצמו עד שהוא הפך להיות הגילוי של הקב“ה בבריאה. יש בורא ויש נברא והצדיק הוא נברא ולא בורא, אבל הצדיק כל-כך זיכך את עצמו וכל-כך תיקן את מידותיו וכל-כך התרחק מכל תאוות העולם הזה עד שהוא הופך להיות המציאות של הפרוז’קטור שמגלה את האור הא-לוקי בעולם – זה הכוונה שהצדיק הוא ממוצע בין בורא לנברא כמו שאומר רבינו האר“י הקדוש. בגלל שהוא הגיע למדרגה כזאת אז הוא עכשיו הצדיק יכול להתעבר באדם, כמה שאדם מתקרב לצדיק ככה הנשמה של הצדיק מתעברת באדם. מה זה נקרא סוד העיבור? נכון שיש בזה סודות גדולים מאוד ואנחנו לא מבינים בסודות אבל אומר רבינו האר“י הקדוש שהנשמה של הצדיק מאירה בנו והאור שאנחנו מקבלים מהנשמה של הצדיק נותן לנו כוחות נפשיים ורוחניים יותר ממידתנו

מצד עצמנו אנו לא יכולים להתגבר על זה

היום אדם אומר: יש לי הרגלים מהיצר הרע שאני לא יכול להתגבר עליהם. הוא צודק, הוא ניסה בעשר שנים האחרונות לא לכעוס בשום מצב. עשר שנים הוא מנסה לעמוד בזה ועשר שנים הוא נכשל בזה, אז הוא צודק, הוא לא יכול להתגבר על זה, הוא אומר: יש לי קבלות על זה שאני לא יכול להתגבר על זה, הוא צודק, אין לו כוחות נפשיים – אין לנו כוחות נפשיים להתגבר כל אחד לפי עניינו ומקומו ותיקונו, יש דברים שאדם לא יכול להתגבר עליהם. אומר רבינו האר“י הקדוש שבאמת אדם לא יכול להתגבר אבל ברגע שאדם זוכה להתבטל ולהתקרב לצדיק, צריך לדעת שהצדיק מאיר בו כוחות חדשים לגמרי שלא ממהות האדם, על זה אנחנו סומכים. באמת מצד עצמנו אנחנו לא יכולים להתגבר על זה אבל ברגע שאדם מתבטל לצדיק, בפרט הנסיעה לציון בראש השנה, צריך להגיד על הציון: רבינו, אתה יודע, אני לא צריך להגיד לך מי אני ומה עברתי בחיים שלי, אני יודע שאתה יודע אתה זה, אתה אמרת שאתה יכול לעשות אותי כמוך ממש. צריך לתפוס את הדיבור של רבינו ולהתעקש איתו על זה, אנחנו לא חייבנו את רבינו לזה אלא רבינו בא מעצמו ואמר בחיי מוהר“ן ’אני יכול לעשות אתכם כמוני ממש‘ אז לבוא לציון ולהגיד לרבינו: הנסיעה לפה לא קלה, הדרכים לא כ“כ פשוטות, אוקראינה זה לא המדינה הכי ידידותית והכי נעימה..

עכשיו אני מחייב אותך לתקן אותי לגמרי

להגיד לרבינו: אני מוסר את הנפש על הדיבורים שלך ועל ההבטחות שלך ועל מה שאני מאמין שיש לך את הכוח לפעול, עכשיו אני מחייב אותך לתקן אותי לגמרי – לפני הגאולה יש בחינה של ’חוצפה תסגי‘ ר‘ צדוק אומר שחוצפה תסגי גם בקדושה לא רק בס“א – להגיד לרבינו: באתי לפה, תתקן אותי לגמרי. יש דיבור שרבי נתן אמר פעם לרבינו: תקשור אותי לשק שלך ולא משנה מה תעשה אל תתיר בשום אופן את הכבלים. לרבי נתן היה שפלות עצומה, הוא היה קדוש וטהור נורא, הוא אמר לרבינו: תראה, אם אתה לא תסייע לי אני לא יודע לאן אני יכול להגיע, אני יכול להגיע להרבה דברים לא טובים – הוא דיבר על הדקויות של הדקויות

צריך לעשות כל שביכולתנו!

באמת הצדיק מתעבר בנו ומאיר בנו אור ואז האדם מקבל כוחות מעל לטבע ומעל למציאות שלו, צריך לדעת שזה אחד מסודות הגאולה – כל אחד מאתנו צריך לעשות כל מה שביכולתו במלחמה כדי היצה“ר, אנחנו לא פטורים, אנחנו צריכים לעשות כל מה שביכולתנו אבל בהכרח יש דברים שאנחנו לא יכולים, זה חלק מעניין הגאולה שיהיה יצה“ר יותר חזק מהאדם, אם כך מה נעשה? היצה“ר שיותר חזק מאתנו, כל עניינו זה להביא אותנו לאמונה ולביטול להקב“ה ולצדיק, להגיד להקב“ה: אני לא יכול אבל אתה יכול, תשלח את הצדיק שיתקן
אותי וזה נקרא סוד העיבור. רבינו אומר בתורה י“ג, בתורה נ“ט ובעוד כמה
תורות שהנשמה של הצדיק מאירה באדם, פתאום האדם מקבל כוחות אחרים לגמרי

פיתוי קטן ואדם יכול למצוא עצמו בהודו

כל הנסיעה בראש השנה זה להגיד לרבינו: תתעבר בי, רבינו אל תעזוב אותי בשום פנים ואופן – אפשר להגיד לרבינו: אל תסמוך עליי שאני אהיה צדיק, אני לא יודע מה יהיה איתי כשאני יגיע לארץ, אני לא יודע מה יהיה אחרי סוכות – בד“כ עד סוכות יש את האור של יוה“כ וסוכות, זה אורות רוחניים גדולים, אבל יומיים אחרי סוכות והוא רחום יכפר עוון מאיפה שאדם יכול למצוא את עצמו, פיתוי הכי קטן ופתאום אדם יכול למצוא את עצמו בהודו או בצד השני של כדור הארץ, או פיזי או נפשי, היום לא צריך לנסוע עד להודו, יש כבר אפליקציות של נסיעה להודו, אפשר בבית כבר להיות בהודו, כל הדמיונות של העולם הכי מזומנים – אז להגיד לרבינו: אל תסמוך עליי, אני באתי אלייך, אתה רואה שאני הולך לעשות שטויות? אז תקפיץ אליי את כל המלאכים

רב יצחק חשב שמדובר בעבריין או פושע

עצם ההבנה שאנחנו לא יכולים בכוחות עצמנו אלא אנחנו צריכים שיסייעו לו, זה בעצמו חלק מתיקון הגאולה, להבין שאנחנו צריכים סיוע. יש יסוד של ביטול שזה הבנה והכרה, שאדם אומר: אני לא יכול בכוחות עצמי אלא אני צריך שיעזרו לי. כתוב בגמרא במסכת סנהדרין: שאל רב נחמן את רב יצחק: ראית את בר-נפלי (בן הנפילות)? אמר לו רב יצחק: מי זה בר נפלי? הוא חשב שמדובר באיזה עבריין, פושע או לפחות באיזה יהודי שהשם ירחם עליו, אתה מכנה אותו בן הנפילות, ז“א שכל יום הוא נופל, זה לא כינוי פשוט. אמר לו רב נחמן: זה המשיח. אמר לו: למשיח אתה קורא בר נפלי? אמר לו רב יצחק: והרי כתוב ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת. עומק הדברים זה סוד גדול מאוד שקשור לגאולה, לפני ביאת משיח צדקנו נצטרך לעבור הרבה-הרבה ירידות רוחניות ולא מבחירה. כתוב בזוהר הקדוש שיש בחינה שצריך לעבור בר-נפלי והבחינה הזאת זה שיש כוחות רוחניים שנלחמים איתנו ואנחנו לא יכולים לנצח – התכלית של כל זה היא כדי שמתוך המקום הזה נבוא להכרה כזאת שנדע שאנחנו לא יכולים לבד, אני צריך סיעתא דשמייא, עזרה מהקב“ה

אני לא יכול לבד אבל אתה יכול לעזור לי

להגיד להקב“ה: תשלח את הצדיק שיעזור לי ויתעבר בי – זה נקודה של תיקון מאוד גדולה כי זה מוליד את הענווה בנפש, זה מוליד את הנקודה של הביטול להקב“ה, לכן אנחנו צריכים לעבור את כל מה שאנחנו עוברים עכשיו, את כל הבחינה של סוכת דוד הנופלת אבל אם האדם מתחבר עם הנקודה הנכונה שהיא: אני לא יכול לבד אבל אתה יכול לעזור לי ואני מאמין באמונה שלימה שאתה עוזר לי. לקבל מכל נפילה יותר הבנה פנימית שבלי סיעתא דשמייא אני לא יכול – זה אחד הנקודות הכי חזקות של ראש השנה של רבינו, לקבל את הנקודה הזאת ולהאמין שאם רבינו אמר ’אני יכול לעשות אתכם כמוני ממש‘ אז רבינו יכול לעשות את זה – להאמין שכל אחד מאתנו יכול להיות במדרגת רבינו ממש. יש מחלוקת מה רבינו התכוון כשאמר כמוני ממש

בדורנו, רוצה להיות כרבינו…!

בדור שלנו קשה להאמין שאפשר להגיע למדרגת רבינו אז יש שפירשו שכמו שרבינו הגיע לשלמות שלו אז ככה כל אחד יכול להגיע לשלמות שלו – הרבה מפרשים את זה ככה כי זה מובן, בדור שלנו עם מה שאדם עובר, הוא יכול להיות כמו רבינו? צריך לדעת שיש בזה מחלוקת למה רבינו התכוון, אז אמרנו שאיך שאדם יפרש את זה ככה זה יתקיים, צריך להגיד לרבינו: אני לא מוותר, אני מפרש את כמוני ממש, כמוך ממש, כמו שאמרת כפשוטו. צריך להיות עקשן בדבר הזה ולא לוותר על זה – צריך לדעת שהקב“ה אוהב את ההתעקשויות האלה. למעשה עומק העניין של התקנה של יומיים ראש השנה שזה דינא רפיא שזה כמו שאומר הרב דסלר ההתבטלות לצדיק, תכליתה שע“י ההתבטלות לצדיק, הצדיק יביא אותנו למדרגה של העבודה של היום הראשון..

אדם לא יכול לעמוד בכל הבירורים האלה

הזוהר הקדוש אומר שבראש השנה מתאחדים שתי הבתי דין, הכוונה שאדם
אומר: אני מתבטל לצדיק וע“י ההתבטלות לצדיק אנחנו נגיע לעבודה של היום הראשון, הוא יעזור לנו להגיע למקום הזה של הדינא קשיא, שנוכל לעבוד את הקב“ה כמו הצדיקים בתיקון פנימיות המידות והתאוות – אם אנחנו לא מתבטלים לצדיק ואנחנו סומכים רק על עצמנו אז באמת אדם לא יכול לעמוד בכל הבירורים האלה וכשאדם לא יכול לעמוד בכל הבלבולים האלה האדם נופל לצמצומים והיום רואים את זה ממש בחוש. רבינו אומר ’כל העולם יהיו ברסלב‘, לפני כמה שנים זה היה נראה כדבר דמיוני, היום רואים איך שהדבר הזה מתחיל להיות פשוט בעולם,
זה לא העניין של ההשתייכות, פשוט רואים איך שהדעת של רבינו מרפא את העולם.

…שיתף את מידת הרחמים במידת הדין

מרוב הבלבולים שעוברים על האדם כל שנייה, האדם יכול לצאת מדעתו מרוב הבלבולים הנפשיים והרוחניים שעוברים על הדור שלנו – זה דבר נפלא מאוד לראות  עד כמה רבינו יורד ומאיר למצבים שלנו ונותן לנו עצות למקומות ולמצבים שבו אנחנו נמצאים וכשאדם מתחבר עם הדעת של הצדיק ע“י זה אנחנו יכולים להמתיק את כל הגבורות שעוברות עלינו. רבינו האר“י הקדוש אומר שכל העבודה של ראש השנה נקראת מיתוק הגבורות, כל התפילות וכל הסדר של תקיעות השופר זה נקרא מיתוק הגבורות – הקב“ה ברא את העולם במידת הדין והוא רוצה שיהיה מידת הדין אבל הוא שיתף את מידת הרחמים במידת הדין, הקב“ה נתן לנו דרך להקל את הגבורות, הכוונה להכניס דעת בתוך הגבורות..

בפרט ובפרט פרטיות

אם אין דעת אדם לא יכול לעמוד בגבורות, הוא רואה כאלה שיגעונות והוא רואה שכל העולם מתבלבל עכשיו, כל מה שקורה בעולם בכלל ובפרט ובפרטי-פרטיות זה הסתרת פנים, הניסיון שלנו זה לא ליפול בדעתנו ולא להתפעל מכל המשברים והגלים שעוברים עלינו – דוד המלך שהוא שורש התיקון אומר ’כל משבריך וגליך עלי עברו‘. דוד המלך כזה צדיק אז למה צריך להתקיים בו כל משבריך וגליך עלי עברו? כי דוד זה הנשמה שיכולה להפוך את כל המשברים והגלים לניגונים להשם

השם הוא הא-לקים !!

הסוד של  המיתוק של ראש השנה זה לכוון שיהיה לנו דעת בכל השנה וזה גם מה שרבינו אומר לחשוב מחשבות טובות. איזה דעת צריך להיות לנו? וידעת היום והשבות אל לבבך כי השם הוא הא-לקים. א-לקים זה הטבע, זה ההנהגה הנגלית, השם זה רחמים. השם הוא הא-לקים זה לראות את הרחמים
בכל המשברים ואז להתחבר עם הנקודה של אהבה ושמחה וניגון עם כל
המשברים שעוברים עלינו – זה הסוד של ראש השנה וזה נקרא המיתוק של הגבורות

לחסל את השני ולעשות לו תיקון הכללי

אנחנו רואים שזה הרצון של הקב“ה שיהיו את כל הצמצומים האלה וכל הגבורות האלו לכן אומר רבינו האר“י: תמתק אותם, הכוונה תכוון שכל דבר שיקרה לך תראה את הקב“ה ותראה את החסד של הקב“ה בכל דבר – זה נקרא כל משבריך וגליך עלי עברו. כל הניסיון של האדם שהוא לא רואה את הקב“ה בתוך התמונה – מישהו ציער אותו? אז הוא כל כולו נגד האדם הזה ולפי מה שהוא עשה לו זה פשוט שהוא חייב בארבע מיתות בית-דין, הוא רוצה לחסל את האדם ולעשות לו ’תיקון הכללי‘, כשאדם נמצא במצב הזה הוא כל כולו הקפדות, כעסים וכן הלאה. ברגע שאדם אומר: רגע, אבל אין עוד מלבדו, בסדר, הוא ציער אותי וביזה אותי אבל
איפה הקב“ה בתמונה? וכי הוא יכול לעשות לי משהו אם הקב“ה לא רוצה? זה נקרא מיתוק הגבורות והכי קשה למתק את הגבורות זה כשאדם לא רואה את הקב“ה

אבשלום, שאול, פלשתים ושמעי בן גרא

המיתוק זה לראות שזה הקב“ה אבל ברגע שאדם לא רואה שזה הקב“ה והוא לא מתחבר עם נקודת האמונה אז שם זה הכי קשה. כתוב במדרש ובזוהר שהניסיון הכי קשה של דוד המלך כל ימי חייו זה הקללות שקילל אותו שמעי בן גרא, ברגע שהוא עמד בניסיון הזה והוא אמר ’השם אמר לו קלל‘, הוא זכה להיות מלכא משיחא,
על הדבר הזה הוא זכה להיות מלך המשיח – שואלים: דוד המלך עבר כ“כ הרבה דברים בחייו וסכנות ורדיפות והוא היה כחוט השערה ממיתה, אז דווקא הקללות
של שמעי בן גרא כ“כ היו קשות לדוד המלך יותר מאבשלום, יותר מהרדיפות
של שאול, מהמלחמות עם הפלשתים, למה הניסיון הזה היה הכי קשה לדוד המלך?

בשמיים מקללים אותי

ראיתי פירוש נפלא מאוד בדבר הזה: שמעי בן גרא היה אדם גדול מאוד, הוא היה גם רבו של שלמה המלך, הוא היה אדם מאוד גדול בתורה. דוד המלך אמר: אם אדם כזה גדול בתורה מקלל אותי, יכול להיות שבשמיים מקללים אותי, זה הכוונה השם אמר לו קלל. כבר מנדים אותי בשמיים וזה הכי קשה, כשאדם מאבד את התקווה והוא חושב שכבר בשמיים לא רוצים אותו, זה הניסיון הכי קשה בעולם. כל עוד יש ניסיונות אבל אדם יודע שהקב“ה איתו ועושה את זה לטובתו וזה
רק חסדים של הקב“ה אזי יהודי יכול
להחזיק מעמד בהכל, ברגע שאדם לא רואה את הקב“ה בתמונה והוא חושב שכבר בשמיים מאסו בו, אז אין דבר יותר קשה מזה.

התחברות ולא פירוד

בהבנה הראשונה דוד המלך נבהל כי הוא חשב שמשמיים כבר מקללים אותו אבל הוא מיד התחבר עם הנקודה שהקב“ה עושה את הכל לטובתו ואז מיד יצאה בת קול ואמרה לו: אתה הרגל הרביעית במרכבה, הוא הפך גם את הנקודה הזאת למזמור לדוד, הכוונה להתחברות ולא לפירוד לכן דוד המלך הוא שורש הגאולה ושורש התיקון, הסוד של המיתוק של הגבורות זה לקבל באהבה ובשמחה והיום זה עבודה נוראית..

שנזכה לשמוח וקבל את כל מה שעובר

היום בכל שנייה מראים לאדם חורבן אחר, כל שנייה יש בעיה כזאת ובעיה כזאת ובעיה כזאת, לפעמים אדם אומר: טוב, תן לי שנייה לנשום בן בעיה לבעיה, תן לי רגע איזה מרווח – עבודה שלנו זה למתק את זה, הכוונה להגיד: יש בורא לעולם והכל לטובה, זה הכל רק חסדים של השם. צריך לכוון בתקיעות: שנזכה לשמוח ולקבל את כל מה שעובר עלינו באהבה וזה סוד המיתוק, להפוך את הכל לניגונים, זה עומק העבודה של הלווים בבית המקדש. הלווים זה העניין של הגבורות, ע“י הניגונים הם היו ממתקים את הגבורות לכל עמ“י בכל השנה – העיקר זה הדעת של רבינו איך לעבור את העולם הזה בשלום.

הפוסט פרשת נצבים | מדוע חכמים תיקנו יומיים ראש השנה? הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

מכיוון שאנחנו נמצאים לפני ראש השנה, נראה כמה נקודות שקשורות לעניין של ראש השנה, נקודה ראשונה זה שאלה שמתעוררת כל שנה וזה למעשה שאלה הלכתית: האם מותר לדבר עם הצדיק בציון שלו? האם מותר לפנות לצדיק ולבקש ממנו בקשות? למעשה זה עניין הלכתי – מובא בפוסקים ובמקובלים שערב ראש השנה זה היום המסוגל ביותר להשתטחות על קברי צדיקים. בשולחן ערוך בהלכות ראש השנה הרמ“א כותב על גודל המעלה של להשתטח על קברי צדיקים..

רב מני פנה לאביו שנפטר…

ועוד הרמ“א כותב: אך אל ישים מגמתו נגד המתים אלא יבקש מהשם יתברך שיתן עליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר – המשנה ברורה מביא את דברי הרמ“א ולמעשה המקור של הרמ“א זה המהרי“ל שהוא למעשה נקרא אבי הפסיקה האשכנזית – לפי דבריהם אסור לדבר עם הצדיק בציון שלו אבל מותר לבקש בזכות הצדיק אבל לא לפנות אליו ישירות – זה המקור של האיסור, המהרי“ל, המגן אברהם, הרמ“א והמשנה ברורה אבל למעשה צריך לדעת שהדבר הזה שנוי במחלוקת גדולה מאוד ורוב-רוב הפוסקים חולקים על הפסק הזה, לא מצאנו פוסק ספרדי שאומר שאסור לפנות אל המתים אבל לא רק הפוסקים הספרדים אלא גם רוב הפוסקים האשכנזים מתירים את זה, בין היתר זה הפרי מגדים שהוא אחד הפוסקים האשכנזים הגדולים שבד“כ הולכים בדרך הרמ“א והמגן אברהם, הוא בעצמו כותב שבאמת לא כך ההלכה מכיוון שיש כמה וכמה ראיות הן מהזוהר הקדוש הן מהש“ס והן ממדרשי חז“ל ולומדים מכך שכן פנו אל הצדיקים הנפטרים כגון כלב בן יפונה שהיה מהמרגלים והשתטח על קברי האבות, הוא פנה אל אברהם אבינו ואמר לו: כשם שמשה התפלל על תלמידו ככה אני מבקש ממך שתתפלל עליי, ובאמת בזכות
זה הוא גם ניצל בעצמו המרגלים, ויש גמרא שמספרת על רב מני שפנה לאביו שנפטר

באמת אין בעיה לפנות אל הצדיק בציון

היה לרב מני בעיה שציערו אותו והוא פנה לאבא שלו שכבר נפטר ובאמת הוא נענה ועזר לו – לכן רוב הפוסקים כותבים שבאמת אין בעיה לפנות אל הצדיקים בציון שלהם ולבקש מהם בקשה, אם כך הרי גם המהרי“ל, המגן אברהם והרמ“א בוודאי ידעו את כל המקורות האלה מהש“ס ומהזוהר הקדוש אז למה למעשה הם אוסרים את זה אם זה כתוב במפורש? למעשה הם אוסרים כדי שאדם לא יבוא לידי בלבול ויתבלבל מי בעצם נותן לי: הצדיק? הקב“ה? אז זה מצד זה שלא יהיה בלבול בדבר, לכן הרבה פעמים כשאנחנו מגיעים לרשב“י, לרבינו, ליוסף הצדיק וכן הלאה, כשאדם מגיע והוא רוצה לפנות לצדיק, למעשה מצד ההלכה מותר לפנות אל הצדיק

גמגומים וצירופים

יש ספר מאוד ידוע שנקרא ’פסקי תשובות‘ של מחבר בין זמננו שמביא את זה בהלכות ראש השנה והוא בעצמו כותב שרוב הפוסקים מתירים את זה – אבל בכל אופן אם נרצה להתייחס לאלה שאוסרים, יש עצה פשוטה שמתייחסת לדבריהם וזה דבר טוב, להגיד פעם אחת כשמגיעים לציון: הרני מוסר מודעה שאני יודע שיש רק אחד יחיד ומיוחד שהוא נותן ומשפיע את הכל וזה הקב“ה ואין עוד מלבדו, אני פונה לצדיק מכיוון שהצדיק הוא הסנגור והוא המליץ והוא יודע איך לעשות צירופים מהגמגומים שלי. אני מגמגם בתפילה ואני לא יודע בכלל לבקש, הצדיק אמר שהוא יודע לעשות צירופים לכן אני פונה אליו כי הוא יודע להעלות את התפילות שלנו..

הרי אסור לדרוש אל המתים

כשאדם מוסר את המודעה הזאת אז לכל השיטות ולכל הדעות אין שום בעיה לפנות אל הצדיק, כשאנחנו פונים לצדיק ואומרים לו תעזור לי כוונתנו היא שהצדיק מעלה את התפילה שלנו, הוא יודע את השערים של התפילה והוא יודע איך לפעול למעלה אז אנחנו מוסרים לו את הדבר הזה. יש שאומרים שזה נקרא ודורש אל המתים, והרי כתוב שאסור לדרוש אל המתים – צריך לדעת שזה למעשה כתוב בזוהר הקדוש בפרשת אחרי מות והבית יוסף מביא את זה ולמעשה זה גם נפסק בשולחן ערוך יורה דעה סימן קע“ט שם מרן כותב שדורש אל המתים זה אדם שמרעיב את עצמו, לן בבית הקברות ותכליתו זה להמשיך על עצמו רוח טומאה – זה נקרא דורש אל המתים, אבל אומר הזוהר הקדוש שברגע שאנחנו באים בתשובה ותפילה לקברות צדיקים אז בוודאי שאין לזה שום קשר להלכה של דורש אל המתים. לפני 12 שנה בערך הגיע אברך ת“ח לאומן,
הוא לא היה ברסלבר והוא שמע את החסידים שמדברים על מסורת שבה רבינו נמצא בקיבוץ בראש השנה והוא נמצא איתנו ומתפלל איתנו..

להשאיר את השולחן את הכיסא והמיטה

-הוא שמע את זה אז הוא ניסה לעקוץ אותי בדרך אירוניה ואמר לי: ומה יהיה אם רבינו ירצה לתקוע בשופר? איך נצא ידי חובה? אמרתי לו: מה הבעיה? רבינו יתקע בשופר ונצא ידי חובה. אז הוא אמר לי: ובמתים חופשי, אדם שנפטר הוא פטור מהמצוות לכן הוא לא יכול להוציא את האחר ידי חובת המצווה. אמרתי לו: אל תדאג, אם רבינו יתקע בשופר כולנו נצא ידי חובה – הגמרא במסכת כתובות דף ק“ג מספרת על פטירתו של רבי יהודה הנשיא. לפני פטירתו הוא בין היתר ציווה להשאיר את השולחן שלו, את הכיסא ואת המיטה שלו. מספרת הגמרא שהרבה שנים
אחרי פטירתו הוא היה בא כל ליל שבת הביתה למשפחה שלו, ממש כמו שהיה בחייו

לרבי עקיבא איגר יש פה קושייה הלכתית

-כשהדבר נודע ע“י השכנה, רבי יהודה הנשיא הפסיק להגיע כדי לא להוציא לעז על הצדיקים הראשונים – רואים את הענווה של רבי שאפילו בעולם העליון רבי אמר: מכיוון שעכשיו נודע שאני בא, יגידו שאני יותר צדיק משאר הצדיקים שלא באים, בגלל זה הוא הפסיק לבוא – אפילו למעלה רבי מגלה את מידת הענווה שלו, הצדיק עולה למעלה עם כל המידות הטובות שלו. אחד מגדולי הפוסקים האחרונים, רבי עקיבא איגר מקשה על הסיפור הזה, זה שרבי יהודה בא לעשות קידוש כל ערב שבת זה לא קשה לרבי עקיבא איגר, אם צדיק רוצה הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, הוא רוצה לבוא הביתה מישיבה של מעלה? בסדר. לרבי עקיבא איגר יש קושייה הלכתית: הרי אם רבי בא הביתה לאשתו ולילדים אז מן הסתם שהוא יעשה קידוש, הרי זה לא מכובד שהבן יעשה קידוש, אז שואל רבי עקיבא איגר: איך הוא הוציא ידי חובה את בני-ביתו והרי כתוב ’ובמתים חופשי‘? רבי עקיבא איגר שואל את זה בגיליון הש“ס..

רבינו יכול להיות שליח ציבור ובעל תוקע

אומר רבי עקיבא איגר בשם הספר חסידים חידוש נורא מאוד בהלכה: מה שכתוב שצדיקים במיתתם קרויים חיים, גם לעניין זה שאם הם באים מעולם עליון אלינו, הם חייבים במצוות והם מוציאים אותנו ידי חובה – באמת לאמיתה בדקנו את זה וכמעט כל האחרונים ללא יוצא מן הכלל מסכימים עם רבי עקיבא איגר, ככה שאם בא צדיק לעולמינו מאיזה סיבה, הם מקיים מצוות והוא יכול להוציא אותנו ידי חובה, רבינו יכול להיות שליח ציבור ורבינו יכול להיות בעל-תוקע, אין שום בעיה בבחינה הזאת. ובאמת הדבר הזה זה חידוש גדול בדבר הזה שצדיקים במיתתם קרויים חיים זה גם לעניין ההלכתי ולא רק לעניין של השקפה ומדרגה רוחנית שהם פועלים בעולם העליון עבורנו

מותר לדבר עם הצדיק בציון

הרבה פעמים שואלים האם מותר  לדבר עם הצדיק עם הצדיק על הציון? אז כמו שאמרנו רוב-רוב הפוסקים סוברים שמותר לדבר עם הצדיק בציון ואין בזה שום איסור הלכתי והעניין של דורש אל המתים זה בכלל לא שייך, זה רק כאשר אדם מכוון להמשיך על עצמו רוח טומאה, זה לא קשור לעניין של ההליכה שלנו לקברות צדיקים – אנחנו אומרים את ההלכה הזאת כי כל שנה בנסיעה לאומן הרבה מתעוררים לשאלה הזאת, אז טוב לדעת את זה ולהגיד את זה גם לאחרים. בעזרת השם נראה עוד נקודה בעניין של ראש השנה בדרך הליטאית – הרב דסלר בספר ’מכתב מאליהו‘ מביא גמרא ידועה שמופיעה במסכת ראש השנה גם בבבלי וגם בירושלמי, שם הגמרא אומרת שהשטן שומע את תקיעות השופר והוא נבהל, הוא מפחד. שואלים שאלה: ממה הוא נבהל? מרעשים? הרי את כל הפיצוצים בעולם הוא עושה, זה מה הוא נבהל?

להעלות את הס“מ למדרגת מלאך קדוש

במסכת ראש השנה בבבלי לא כתוב מה הסיבה שהשטן נבהל מהתקיעות אבל בירושלמי כתוב שכשהוא שומע תקיעה אחת של שופר הוא נבהל ולא נבהל, הוא אומר: שמא תקיעת השופר באה להודיע על תחיית המתים? בפעם הראשונה הוא לא בטוח אבל בפעם השנייה הוא כבר חושב שזה השופר של הגאולה. הוא מפחד מהגאולה כי הוא יודע שבגאולה מעבירים אותו מן העולם, זה גם שאלה: ממה הוא מפחד? הרי באמת עתיד הקב“ה לשחוט את הס“מ. לכאורה זה קושייה גדולה: על מה ולמה ישחטו אותו? על זה שהוא עשה מסירות נפש לעשות את התפקיד שלו? אומר רבינו האר“י הקדוש שכששוחטים בהמה יש כוונות עפ“י הסוד להעלות את הניצוץ הקדוש, אומר רבינו האר“י הקדוש שהשחיטה של הס“מ זה להעלות אותו למדרגה של מלאך קדוש, זה הכוונה של השחיטה. על כל פנים אומר הירושלמי שהוא נבהל מתקיעת השופר כי הוא חושב שהגיעה הגאולה, זה לא כתוב בגמרא בבבלי

לא אשרי העם שומעי או תוקעי-תרועה

יש כמה וכמה פירושים בבבלי מדוע השטן נבהל כשהוא שומע את שתי תקיעות השופר, בירושלמי יש סיבה ברורה שהוא מפחד שמא זה השופר של הגאולה ומכיוון שזה לא כתוב בירושלמי אז המפרשים אומרים חידושים משלהם. הרב דסלר מביא בשם היערות דבש (רבי יונתן איבשיץ) שאומר יסוד גדול מאוד בדבר הזה: יש מדרש וזוהר על הפסוק ’אשרי העם יודעי תרועה באור פניך יהלכון‘ – הזוהר והמדרש מדקדקים בלשון של הפסוק ’אשרי העם יודעי תרועה‘ ז“א שיש איזה עניין לדעת בתרועה, לא אשרי העם שומעי תרועה, לא אשרי העם תוקעי תרועה אלא אשרי העם יודעי תרועה , ז“א שיש פה איזה עניין לדעת בעניין תקיעת השופר – שואל הרב איבשיץ מה הידיעה שאנחנו צריכים לדעת שעל זה הפסוק משבח את עמ“י שאנחנו יודעים את סוד התרועה? דבר ראשון בוודאי שיש הרבה כוונת עפ“י הסוד מה פועל השופר, בוודאי שכוונת הפסוק זה קודם כל לדעת את הכוונות עפ“י הסוד..

לא ישפטו אותו בבית-דין של צדיק הדור

מצוות תקיעת השופר פועלת כוונות מאוד-מאוד גבוהות ולמעשה כל השפע של השנה הקרובה נפתח ברגע שמתחילים לתקוע בשופר. תקיעת השופר מתחילה להוריד את השפע של כל השנה החדשה לכן זה דבר מאוד גבוה, אבל רבי יונתן איבשיץ מביא פירוש אחר לפסוק: עמ“י יודע מה פועלת התרועה, בשעה שעמ“י תוקע בשופר כל הבתי-דין למעלה יושבים לדון. למעלה יש הרבה בית-דין, שמעתי מכמה צדיקים וזה גם כתוב בספרים שיש כמה בתי-דין מכיוון שכל אדם נשפט לפי עניינו, אחד שהוא כל השנה עושה את כל העבירות שבעולם לא ישפטו אותו בבית-דין עם אחד מצדיקי הדור, אנחנו יכולים להבין שזה משפט אחר לגמרי והסתכלות אחרת לגמרי לכן בשמיים יש הרבה בתי-דין ואחד מהבתי-דין שיש בשמיים זה הבית-דין של רבינו, שמעתי את זה מכמה מזקני ברסלב שלרבינו יש את הבית-דין שלו למעלה ועל זה רבינו
אמר: אני מעביר אתכם בדין, הכוונה אני פועל בשבילכם את כל הפעולות שאתם תצטרכו כדי להגיע לתיקון שלכם..

מקבלים את הדין באהבה..

אומר רבי יונתן איבשיץ שכתוב שהבתי-דין למעלה לא מתחילים לדון עד שאנחנו לא תוקעים בשופר. ברגע שעמ“י תוקעים בשופר כל הבתי דין מתחילים לדון, ז“א שתקיעת השופר זה למעשה הכרזה שלנו שהבתי-דין יתחילו לדון. אומר רבי יונתן איבשיץ שכשאנחנו תוקעים בשופר אנחנו צריכים לכוון שעכשיו הבתי-דין יושבים לדון ואנחנו מקבלים את דינו של הקב“ה באהבה ובשמחה כי כל מה שהשם עושה איתנו הכל לטובה וגם אם הוא ידון אותנו חלילה לכל מיני קשיים והתמודדויות גם זה לטובה ואנחנו מקבלים את כל מלכותו, הנהגתו ודינו של הקב“ה באהבה ובשמחה, זה מה  שר‘ יונתן איבשיץ אומר שצריך לכוון

אין דבר שממתיק את הדין מכלל עמ“י

מוסיף ואומר רבי יונתן איבשיץ שזה מה שמבלבל את הס“מ – הבלבול של השטן זה שאנחנו מקבלים את הדין באהבה כי ברגע שעמ“י מקבל את ההנהגה ואת הדין
של הקב“ה באהבה, מיד הקב“ה קם מכיסא דין ויושב על כיסא רחמים – אין
דבר שממתיק את הדין מעמ“י בכלל ומעל כל אחד מאתנו בפרטיות ברגע שאדם מקבל את ההנהגה של הקב“ה באהבה ובשמחה – זה מה שרבינו אומר
בסיפורי מעשיות במעשה מבעל תפילה: לא רצה הגיבור אלא הכנעה, מה הכוונה? אנחנו רואים שהעולם מונהג בגבורות בפרט ראש השנה, הכוונה שככה הקב“ה רצה וברא את העולם שאנחנו נעבור פה ניסיונות, קשיים והתמודדויות, אדם
עובר צמצומים, הסתרת פנים וכן האלה, בעולם הזה עובר עלינו הרבה קשיים
ובאמת השורש של כל זה הוא שבאמת ככה הקב“ה רוצה שנעבור את הקשיים האלה.

רוצה לעבוד אותך מתוך שמחה והרחבה

אומר ר‘ יונתן איבשיץ בשם המדרש שהיסוד הראשון בהסתכלות בהנהגה של הקב“ה זה להסכים עם הקב“ה איך שהוא מנהיג אותנו – זה למעשה שורש תיקון האמונה, שאדם אומר להקב“ה: אני רוצה שיהיה סיעתא דשמייא ואני רוצה שיהיה רחמים, אני רוצה לעבוד אותך מתוך שמחה, מתוך הרחבה, אני רוצה ללמוד הרבה תורה, אני רוצה להיות צדיק ואני רוצה להיות קדוש, אבל איך שאתה תנהיג אותי אני מקבל באהבה ובשמחה גם אם זה לא יהיה לפי הרצונות שלי – אומר רבי יונתן איבשיץ שזה היסוד של אשרי העם יודעי תרועה, אנחנו מזמינים את הבתי-דין
לדון אותנו ואנחנו מקבלים באהבה ובשמחה את מה שהקב“ה יעשה איתנו, ואין
לך המתקת הדין יותר גדולה מזה. למעשה רבינו במעשה מבעל תפילה אומר
’לא רצה הגיבור אלא הכנעה‘ – הגיבור זה הגבורות, זה הנהגת הגבורות שהקב“ה מנהיג אותנו ורבינו מגלה לנו בסיפור הזה שעיקר תכלית ההנהגה של הגבורות
זה שנסכים עם ההנהגה של הקב“ה. רבינו אומר שם שיש שתי דרכים בכלליות להמתיק גבורות: 1- להתפלל שיתמתקו הגבורות. 2- להסכים עם ההנהגה של הקב“ה. אומר רבינו שלהסכים עם ההנהגה של הקב“ה זה יותר גבוה ממה שאדם מתפלל

הוא הקיז דם, בלע שן של שום והתעלף

כשאדם מתפלל זה פועל אבל להסכים עם מה שהקב“ה עושה עם האדם זה יותר גבוה מהתפילה, ככה מובא בסיפור מעשה מבעל תפילה. יש מעשה בגמרא במסכת תענית, למעשה המעשה הוא ידוע אבל לא כל הפרטים שלו ידועים, הגמרא מספרת על אחד מגדולי ישראל רבי אלעזר בן פדת שהיה המרא דאתרא של א“י אחרי רבי יוחנן. רבי אלעזר בן פדת היה בעניות עצומה, הוא היה עני גדול מאוד ויום אחד הוא הקיז דם ולא היה לו חתיכת פרי להשיב את נפשו אחרי ההקזת דם והוא התעלף. היה לו שן אחת של שום, הוא בלע אותה והתעלף מרוב חולשה

בשביל מה להחריב את העולם

-הגמרא מספרת שכשהחכמים שמעו את זה הם באו לבקר אותו, הוא היה מעולף והם ראו אותו בוכה, צוחק וניצוץ של אש יוצא לו מהמצח. כשהוא התעורר שאלו אותו החכמים: למה בכית, צחקת ומה זה הניצוץ שיצא לך מהמצח? אמר להם רבי אלעזר בן פדת: כשהתעלפתי בא הקב“ה לבקר אותי, רואים מפה שהקב“ה מקיים מצוות כפשוטו, מניח תפילין, מבקר חולים. עכשיו רבי אלעזר חולה? הקב“ה בא לבקר אותו כפשוטו. אמר להם רבי אלעזר: הקב“ה אמר לי: אלעזר בני, אם אתה רוצה אני אחריב את העולם ואברא אותו מחדש, אולי יהיה לך מזונות. רבי אלעזר אמר:
מה צריך להחריב עכשיו את כל העולם בשביל תפוח-עץ?

אם כבר עברתי חצי אז בוא נגמור ככה

מה ביקשתי? ארמונות של פאר? רציתי תפוח-עץ ובננה – כתוב בספרים הקדושים שזה סוד מאוד גדול מה שהקב“ה אמר לו – רבי אלעזר שמע את זה ושאל את הקב“ה: עברתי כבר את מחצית מחיי? הקב“ה אמר לו: כן. אמר רבי אלעזר לחכמים: כששמעתי שכבר עברתי חצי מהחיים שלי בכיתי. רבי אלעזר אמר להקב“ה: אם כבר עברתי חצי מהחיים אז בוא נגמור עם זה ככה, אל תחריב את העולם. אמר לו הקב“ה: בגלל שהסכמת איתי עם ההנהגה הזאת, עכשיו אני מגלה לך סוד, על זה שהסכמת אני מכין לך בגן-עדן י“ג נהרות של אפרסמון שכל אחד מהם יותר גדול מפרת וחדקל. אמר רבי אלעזר לחכמים: על זה חייכתי ושמחתי – אם מדייקים בגמרא אז הקב“ה לא אמר לו יש לך י“ג נהרות של אפרסמון על זה שלמדת תורה או על זה שקיימת מצוות – על זה שהסכמת איתי שאתה סובל כזאת עניות ואתה לא מתמרמר על הדבר הזה, על זה אתה מקבל י“ג נהרות של אפרסמון – מדוע? כי זה יסוד כל האמונה: להסכים עם ההנהגה של הקב“ה, מפה אנו לומדים דבר מאוד עמוק:

אתה גם יכול לתת לי וגם לתת לכל אחד

הרי הקב“ה ברא את העולם במידת הדין כמו שכתוב במדרש ואנחנו יודעים שזה לטובתנו הנצחית, הקב“ה עשה את כל זה בשבילנו, בוודאי שהוא לא צריך את זה, אבל במקום גדולתו שם אתה מוצא את ענוותנותו של הקב“ה. ברגע שאדם מסכים עם ההנהגה של הקב“ה פה בעולם הזה, אין מעלה יותר גדולה מזה בכל יסוד האמונה, כל יסוד האמונה עומד על הנקודה הזאת שאדם אומר להקב“ה: קשה לי, אני צריך פה להתמודד עם דברים, אני עובר צמצומים והשם ירחם על מה שעובר עליי אבל אתה יודע מה, אם זה מה שאתה עושה אני יודע שהכל לטובתי ואני מסכים איתך – על זה אומר הקב“ה לרבי אלעזר בן פדת: על זה קיבלת י“ג נהרות של אפרסמון. אמר רבי אלעזר להקב“ה: זה כל מה שיש לך לתת לי? פה רואים איזה קירבה יש לצדיקים עם הקב“ה. אמר לו הקב“ה: אם אני אתן לך יותר מה אני אתן לחברים שלך? אמר לו רבי אלעזר: וכי מאדם שאין לו ביקשתי? מה הבעיה? אתה יכול לתת לי ואתה יכול לתת לכל אחד. על זה הקב“ה היכה לו במצח באצבע, כתוב בראשונים שהקב“ה עשה את זה מחיבה ולא מהקפדה ומזה יצא לו ניצוץ אש במצח.

מקבלים באהבה כי אתה עושה לטובתנו

רואים שהצדיקים שמוסרים את הנפש לעשות את רצונו של הקב“ה פה בעולם הזה, איזה קירבה הם זוכים לקבל מהקב“ה שהם כביכול יכולים לבוא אליו בטענות, ’זה כל מה שיש לך לתת לי?‘ מהיסוד הזה רואים שברגע שאדם מקבל את ההנהגה של הקב“ה, בפרט כשאדם עובר איזה צמצום או איזה ניסיון או קושי, אין מעלה יותר גדולה מהנקודה הזאת שאדם מסכים עם הקב“ה – זה מה שאומר פה הרב דסלר בשם הרב איבשיץ שזה היסוד של ’אשרי העם יודעי תרועה‘ וצריך לכוון את הדבר הזה בתקיעת השופר: הקב“ה, אנחנו רוצים לעבוד אותך כל השנה, אנחנו רוצים להיות ברחמים, בהרחבה ובחסדים ומה שתגזור עלינו אנו מקבלים באהבה כי אנו יודעים שאתה עושה רק לטובתנו

מדוע תיקנו לנו יומיים לר“ה?

אומר המדרש אשרי העם יודעי תרועה, מכירים לרצות את בוראם בתרועה והוא עומד מכיסא דין לכיסא רחמים והופך להם את מידת הדין למידת רחמים – זה לשון מדרש רבה. כל מה שאמרנו זה רבי יונתן איבשיץ מסביר את המדרש הזה לפי מה שאמרנו, שמסכימים לקבל את ההנהגה. יש עוד נקודה שהיא אחת הנקודות המרכזיות שלמעשה הרבה מדברים על הנקודה הזאת וזה השאלה הידועה: מדוע תיקנו לנו שני ימים לראש השנה? הרי אנחנו יודעים שזה לא כמו יו“ט שני של גלויות והראייה לדבר שגם בא“י עושים יו“ט שני של ראש השנה. בגמרא במסכת ראש השנה כתוב טעם

קלקול אחד במשך 420 שנה של ביהמ“ק

-בתקופת בית המקדש היו מקדשים את החודש עפ“י עדים, והלווים פעם אחת קלקלו בשיר וכדי לתקן את זה תיקנו לדורות יומיים ראש השנה – צריך לדעת שאמנם זה הפירוש שהגמרא מביאה אבל הרבה פעמים הפשט לא עונה בשלמות על כל הקושיות. התוספות במסכת ראש השנה אומרים שכל הקלקול היה פעם אחת במשך 420 שנה של תקופת בית המקדש השני – על פעם אחת שהלווים קלקלו בשיר, הכוונה אמרו שיר של יום-חול במקום שיר של ראש השנה, על זה תיקנו לכל הדורות לכל עמ“י עד ביאת משיח צדקנו יומיים ראש השנה? אפילו שעכשיו אין לנו אפשרות לקלקל בשיר כי עכשיו לא מקדשים את החודש עפ“י עדים, יש לנו לוח מדוייק ועכשיו אי אפשר לטעות בדבר הזה – אז עפ“י הפשט נשארת קושייה, בגלל טעות שקרתה פעם אחת תיקנו לכל הדורות עוד יומיים של ראש השנה? ככה דרכה של תורה, להגיד תירוץ עפ“י הפשט ולהסביר את זה יותר לעומק, אנחנו רואים את הדבר הזה הרבה פעמים, לכן הזוהר הקדוש בפרשת פנחס שואל את השאלה הזאת..

יום א‘ זה דינא קשיא ויום ב‘ דינא רפיא

אומר הזוהר הקדוש בפרשת פנחס את התשובה הידועה שכתובה הרבה בספרים: היום הראשון זה דינא קשיא והיום השני זה דינא רפיא, בלשון הזוהר הקדוש יש שתי בתי-דין קשיא ורפיא ושניהם השתכחו ביחד, הכוונה ששניהם נמצאים ביחד, יש שיתוף של שתי בתי-הדין. רבינו האר“י הקדוש מביא את דברי הזוהר ומפרש שדינא קשיא זה דין הפנימיות או דין הנשמות ודינא רפיא זה דין החיצוניות או דין העולמות. עדיין לא מובן מה ההבדל בין היום הראשון ליום השני, כי בעצם היום השני זה תקנה של רבנן כדי להקל עלינו בדין אבל מה ההקלה? מדברי הזוהר ומדברי האר“י לא מובן הלכה למעשה מה משמעות ההקלה. הרב דסלר שואל
את השאלה הזאת ומתרץ ואומר פה חידוש גדול מאוד ועמוק מאוד ונפלא מאוד..

להיות כלי לצדיק האמיתי ולתקן את העולם

אומר הרב דסלר: מי יכול לעמוד בדין כזה שדנים אותו על הנטיות הדקות שיש לו בלב ועל המחשבות שיש לו בלב, מי יכול בכלל לעמוד בדין כזה? רוב עמ“י לא יכולים לעמוד בדין כזה? אומר הרב דסלר שזה המשמעות של דינא קשיא, זה הדין האמיתי כמו שהתורה בעצם רצתה וזה היום הראשון של ר“ה שדנים את האדם בעצם על הפנימיות הלב, הנפש והמחשבה לכן רוב עמ“י לא יכול לעמוד בדין כזה קשה שנקרא דינא קשיא, אם כך מה תיקנו לנו חז“ל בדינא רפיא? אומר הרב דסלר: ומכיוון שאין במעשיו לגלות את כבודו באופן ישיר, הכוונה לא יכולים לעבוד את העבודה הזאת, תוכן החיים שלנו הוא במה שאנחנו עוסקים בהכנות הנדרשות לצדיק לצורכי עבודתו, היינו שתכליתנו היא להיות כלי לצדיק האמיתי ולתקן
את העולם שבו עושה הצדיק את עבודתו ועל-כן המשפט הוא לא מכוון לפי מעשינו כי לפי מעשינו אין לנו זכות קיום אלא אנחנו זוכים לפי צורכי עבודת הצדיק

עד כמה אנחנו ראויים לשמש את הצדיק

בהמשך הרב דסלר אומר שכל מה שדנים אותנו זה דנים אותנו האם יש לנו זכות לשמש את הצדיק ועל זה הדין שלנו וזה דינא רפיא – כל הדינא רפיא שלא תובעים את האדם על הפנימיות של הדינא קשיא אלא בודקים האם יש לאדם זכות לשמש את הצדיק או אין לו זכות לשמש את הצדיק – זה דבר פלאי מאוד וזה חידוש עצום מאוד מה שכותב פה הרב דסלר בספר מכתב מאליהו – האדם נידון אם הוא ראוי לזכות לשמש את הצדיק, זה הלשון של הרב דסלר. אנחנו רואים שהרב דסלר הסביר לנו עכשיו הבנה חדשה מה זה דינא רפיא אבל עם כל זה, תכלית כל בריאת העולם היא שכל יהודי יעשה את העבודה הפנימית, אז אם כך זה שחז“ל מצאו לנו דרך שיהיה דינא רפיא וידונו אותנו כמה אנחנו ראויים לשמש את הצדיק, איך זה בעצם מקיים את תכלית בריאת העולם שכל יהודי יעבוד את הקב“ה באמת בפנימיות?

אדם לא יכול לעשות את העבודה הזאת

בזוהר הקדוש כתוב שיש שתי בתי-דין, בית דין עליון שהוא קשיא ובית דין
תחתון שהוא רפיא ושניהם נמצאים ביחד, הכוונה שההתבטלות לצדיק זה לא רק שעכשיו דנים אותנו מצד ההתבטלות לצדיק אלא עצם העובדה שאדם מתבטל לצדיק כפי שהוא מתבטל לצדיק, הצדיק בעצם יעזור לו להגיע לדינא קשיא, לעבודה של היום הראשון, זה עומק התירוץ של הרב דסלר, בעצם שתי הבתי-דין פועלים ביחד. אדם לא יכול לעשות את העבודה של היום הראשון דהיינו לתקן את המידות ולזכך אותם בדקות הזאת – כשאדם מתקרב לצדיק אז מתחילים לדון
אותו על ההתקרבות לצדיק – התקרבת לצדיק? יש לך זכות קיום, אומר הרב דסלר בספר מכתב מאליהו שלאדם יש זכות קיום לפי ההתקרבות שלו לצדיק מכיוון שכפי ההתקרבות של האדם לצדיק, הצדיק יביא אותנו לעבודה של היום הראשון..

אכילה זה להפוך את הדבר למהות אחרת

-בעצם ע“י הצדיק אנחנו מקיימים את תכלית הבריאה, את הרצון של הקב“ה שנעבוד אותו בפנימיות. הקב“ה רוצה שכל יהודי יעבוד אותו בפנימיות רק שאי-אפשר בלי הצדיק לכן זה היסוד של הדינא רפיא שזה היום השני של ר“ה, ובאמת רבינו אומר בליקוטי מוהר“ן בתורה קכ“ט: גם אם קשה לאדם לעבוד את הקב“ה לפי מידותיו, עצם ההתקרבות של האדם לצדיק, ע“י זה האדם יהפך להיות מהותו של הצדיק ואדם יוכל להיות ממש כפי הצדיק עצמו רבינו אומר משל: כמו שאדם אוכל ירק, על-ידי האכילה בעצם מעלים את האכילה למדרגת אדם, אכילה זה להפוך דבר למהות אחרת, מצומח לאדם – אז כשאדם מתבטל ומתקרב ורוצה להתקרב לצדיק, על-ידי זה הוא נאכל לצדיק, הכוונה שהוא נהפך להיות
למהות הצדיק – בכתבי רבינו האר“י הקדוש ובפרט בשער הגלגולים רבינו האר“י הקדוש כותב שע“י שאדם רוצה לעבוד את הקב“ה ומתקרב לצדיקים האמיתיים, אז נשמת הצדיק מתעברת באדם ועל-ידי זה אדם נהפך להיות למהותו של הצדיק ..

ע“י ההתקרבות לצדיק נפתחים פתחים

עצם העובדה שאדם רוצה להתקרב לצדיק, משמיים מסייעים לאדם. הבן איש חי כותב בבן יהוידע: וכמעט כל התיקונים של הדורות האחרונים זה ע“י הבחינה הזאת של ההתקרבות לצדיק. הרמח“ל כותב באוצרות הרמח“ל: אדם יכול להיות במדרגת משה רבינו ממש עצם ההתקרבות וההתבטלות שלו לצדיקים – זה למעשה מה שהרב דסלר כותב שכל העניין של ההתקרבות לצדיקים זה הדינא רפיא וע“י זה בעצם נפתח לנו הפתחים שאדם כבר לא יכול לעבוד את השם מצד עצמו. עכשיו הקב“ה פתח לדורות שלנו דרך וזה הסוד של הדינא רפיא, שע“י ההתבטלות לצדיק נפתח לנו כל הדרכים להגיע ליום הראשון של ר“ה.

הפוסט פרשת כי תבא | גודל מעלת השתטחות על קברי צדיקים הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

בברסלב נוהגים ללמוד בחודש אלול את תורה ו‘ בליקוטי מוהר“ן חלק א‘, בתורה הזאת יש הרבה מאוד עצות ויסודות של תשובה והכנה לקראת ראש השנה, לכן המנהג בברסלב ללמוד את התורה הזאת בחודש אלול כהכנה לראש השנה. רבינו מתחיל את התורה כך: ’כי צריך כל אדם למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום. כי מי שרודף אחר הכבוד, אינו זוכה לכבוד א-לקים, אלא לכבוד של מלכים, שנאמר בו ’כבד מלכים חקר דבר‘ אבל מי שבורח מן הכבוד, שממעט בכבוד עצמו ומרבה בכבוד המקום, אזי הוא זוכה לכבוד א-לקים..‘

כשישמע בזיונו ידום וישתוק

רבינו ממשיך ואומר ’ואז אין בני אדם חוקרים על כבודו אם הוא ראוי אם לאו, ועליו נאמר (שם): ’כבד א-לקים הסתר דבר‘, כי אסור לחקר על הכבוד הזה.‘ – יש יסוד שנקרא ’כבוד מלכים‘ ו‘כבוד א-לקים‘. אדם צריך לזכות להשיג ולהגיע לכבוד א-לקים ולא לכבוד מלכים, ומי זוכה לכבוד
א-לקים? מי שבורח מהכבוד, אבל ממשיך רבינו ואומר שאי-אפשר לזכות לכבוד הזה אלא על-ידי שאדם חוזר בתשובה – רבינו אומר לנו פה חידוש שהוא קצת שונה מספרים אחרים: עיקר התשובה כשישמע בזיונו, ידום וישתוק. הכוונה שאדם ישתוק גם כשהוא יכול להחזיר לשני. ברגע שמקבלים את הביזיונות זה קשה ומצער
אבל צריך לדעת שהדבר החזק ביותר שהכי פועל למחילת עוונות זה כשאדם מקיים ישמע ביזיונו ידום וישתוק –
מי שלא יכול לשתוק יכול לעשות תשובה בדרך של
רבינו האר“י הקדוש, על כל עבירה לעשות תעניות. אם אדם חילל שבת הוא צריך לעשות שמונים וארבע תעניות, אז יש כאלה בדור שלנו שצריכים לבוא בארבע גלגולים בשביל שהם יוכלו לאכול באמצע השבוע. אבל יש דרך אחרת של תשובה: עיקר התשובה כשישמע בזיונו, ידום וישתוק. קשה לנו לקבל את זה אבל צריך לדעת שאין דבר שיותר פועל למחילת עוונות עבורנו מאשר כשאנחנו זוכים לקיים  ’כשישמע בזיונו, ידום וישתוק‘.
צריך לדעת שבכל פעם שמבזים אותנו ואנחנו שותקים מוחלים לנו אין-ספור עוונות

עיקר התשובה שלנו תלויה במישהו אחר

יש ספר שמפרש את הליקו“מ ונקרא ’ביאור הליקוטים‘ של ר‘ אברהם בר‘ נחמן, הוא שואל שאלה על מה שאומר רבינו: אם עיקר התשובה זה ישמע בזיונו ידום וישתוק, אז עד שלא נמצא מתנדב שיבזה אותנו, לכאורה אני לא יכול לחזור בתשובה. אם נגיע למצב שלא מבזים אותנו עכשיו אז אנחנו לא יכולים לחזור בתשובה? יוצא מזה שעיקר התשובה שלנו תלויה במישהו אחר שצריך לבוא ולבזות אותנו – מסביר ר‘ אברהם יסוד מאוד גדול: מה שאמר רבינו זה לאו דווקא אם מישהו אחר מבזה אותנו..

גורם לעוד בעיות

מסביר ר‘ אברהם בר נחמן שלפעמים יש גם ביזיונות אחרים. לפעמים מי שמבזה אותנו זה הקב“ה בעצמו. יש כזאת הנהגה כלפינו שבעצם הקב“ה הוא זה ששולח לנו ביזיונות. הרבה פעמים רואים שאנחנו רוצים, משתדלים ומוסרים נפש לדברים ברוחניות אבל אין לנו שום סיעתא דשמייא להצליח ולא רק זה אלא לפעמים אדם הופך עולמות בהשתדלות ובמסירות נפש לעשות משהו בקדושה כגון התחזקות בלימוד התורה, בתפילה, בעשיית חסדים וכן הלאה, אבל יש כאלה מצבים שאחרי כל ההשתדלות שאנחנו עושים
אז במקרה הטוב אנחנו לא מצליחים, אבל הרבה פעמים אנחנו רואים שכל מה שאנחנו עושים גורם לעוד ועוד בעיות

לענות, לבעוט ולבוא בטענות

לא רק שאנחנו לא מצליחים אלא אנחנו עוד שוברים כלים עם כל מה שאנחנו מנסים לעשות – אומר ר‘ אברהם בר‘ נחמן שגם זה נקרא ביזיון. זה ביזיון שהקב“ה שולח לך. ישמע בזיונו ידום וישתוק הולך גם על מצבים שאתה בעצמך נמצא בכישלון. היום אין מצב שאין לאדם בעיות, אבל צריך לדעת שגם זה שיש לאדם כישלונות ובעיות, זה גם נקרא בגדר ביזיונות ואומר לנו רבינו שגם על זה צריך לקיים ישמע בזיונו ידום וישתוק, הכוונה לקבל את זה באהבה, באמונה ובשמחה, בוודאי שזה מאוד-מאוד קשה – בכלליות יש בזה 3 דרגות: דרגה אחת זה כשאדם שותק, הוא רוצה לענות, לבעוט ולבוא בטענות כלפי מישהו אבל הוא שותק – זה דרגה אחת. יש דרגה יותר גבוהה שגם כאשר מבזים את האדם אזי הוא כבר מקבל את זה באהבה. הכי גבוה שזה גם השלמות היא כשאדם יקבל את זה בשמחה. כשאדם מקבל את הביזיונות שלו בשמחה זה הדבר הכי גבוה. אין דרך יותר גבוה לזיכוך הנפש מאשר לקיים ישמע בזיונו ידום וישתוק. הגמרא מספרת על דוד המלך שהוא היה מלך חסיד

אבשלום סחף אחריו כמעט את כל עמ“י

דוד המלך כמעט לא ישן, הוא כל היום היה עסוק בתורה, תפילה, מלחמות השם ולזכות את עמ“י, דוד המלך זה רק מציאות של מסירות נפש. אומרים חז“ל שעם כל זה דוד המלך עדיין לא זכה לתקן את הרגל הרביעית שבמרכבה. כתוב בזוהר הקדוש שהניסיון הכי קשה של דוד המלך היה המרד של אבשלום מכיוון שדוד המלך אהב אותו ואבשלום מרד בו בצורה נוראית. אבשלום סחף אחריו כמעט את כל עמ“י. בעקבות מרד אבשלום דוד המלך היה צריך לברוח מירושלים. בשעת הבריחה
רדפו אחריו ורצו להרוג אותו אז הוא היה עייף, צמא ורעב, זאת היתה שעה מאוד קשה ובשעה הזאת הוא עבר דרך איזור שבו גר שמעי בן-גרא שלא כל-כך אהב אותו

באותה שעה מסתכלים בחוכמה עליונה

שמעי בן גרא מצאצאי שאול המלך. כתוב בספר שמואל ב‘: ’שמעי בן גרא יצא יצוא ומקלל, ויסקל באבנים את דוד ואת כל עבדי המלך דוד‘. על זה אמר דוד המלך: ’והוא קללני קללה נמרצת‘ אומרים חז“ל שנמרצת זה ראשי תיבות: נואף-ממזר-רוצח-צר-תועבה.  יש הלכה שאומרת שמלך דן יחידי.  מותר למלך לדון מורד במלכות גם בלי בית-דין. למלך מותר לדון את המורד למלכות למיתה בלי שום יועצים – זה נקרא מלך דן יחידי. באותו זמן היה איתו שר הצבא שלו, אבישי בן צוריה. אבישי היה אחיין של דוד המלך וידוע מחז“ל שהבנים של צוריה היו גיבורים בצורה נוראית. אין מי שיעמוד כנגד הבנים של צוריה. אבישי אמר לדוד המלך: כבוד המלך, רק תגיד לי מילה ואני מבער את שמעי מהעולם במכה אחת – באותו רגע דוד המלך אמר ליואב בן צוריה: השם אמר לו קלל – אומר הזוהר הקדוש שבאותה שעה דוד המלך הסתכל בחוכמה העליונה. כשאדם מקבל ביזיון והוא אומר שמשמיים נשלח לו הביזיון הזה, אז אומר הזוהר הקדוש שזה נקרא שבאותה שעה אנחנו מסתכלים בחוכמה העליונה.

תורה, תפילה, מלחמות השם וזיכוי עמ“י

אין דבר יותר גבוה מזה שאדם יודע שהקב“ה שולח לו את הביזיונות. ברגע שדוד המלך אמר לאבישי בן צוריה: השם אמר לו קלל – אומרים חז“ל שיצאה בת-קול ואמרה: זכית להיות רגל רביעית של המרכבה. ז“א שדוד המלך זכה לתקן את הבחינה של המשיח כאשר הוא קיים את העצה הזאת ישמע בזיונו ידום וישתוק. ברגע שדוד המלך שתק על הקללה של שמעי בן גרא הוא קיים את העצה הזאת והוא זכה להיות מלך המשיח – זה דבר נורא: כל העבודה של דוד המלך בתורה, תפילה, מלחמות השם וזיכוי עמ“י, כל זה לא זיכה אותו והוא עדיין לא יכול היה להגיע למדרגה של מלך המשיח, אבל בזה שהוא קיים ישמע בזיונו ידום וישתוק באותו רגע הוא זכה להיות רגל רביעית במרכבה – הדבר
הזה זה ראייה וחיזוק גדול מאוד עד כמה הדבר הזה פועל..

בדרך שאדם רוצה..מוליכין..!

אנחנו צריכים לדעת שזה אחד הדברים שהכי קשה לקיים ועל זה צריך להתפלל להקב“ה שיזכה אותנו לא לכעוס ואנחנו צריכים גם לעשות הרבה שיחות-חברים כדי לחזק אחד את השני, מכיוון שכאשר מתחילים לעשות את העבודה הזאת אז אנחנו 50 פעם נכשלים ואז אנחנו זוכים לשתוק פעם אחת. אחרי 15 שנה זוכים להגיע למדרגה שנופלים 40 פעם ושותקים פעם אחת – צריך לדעת שזו דרך קשה אבל יש לנו יסוד מאוד גדול: בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו – אם אדם רוצה אז משמיים נותנים לו סיוע ועוזרים לו לקיים את זה.  ברגע שאדם זוכה לשתוק על הביזיונות שלו שידע שהוא נקי מכל הדמים העכורים – רבינו אומר שמנקים לאדם את כל הדמים העכורים שזה כל התאוות והמידות הלא טובות ברגע שהוא זוכה לקיים את העצה של עיקר התשובה. רבינו אומר בהתחלת התורה: ’כי צריך כל אדם למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום‘ – יש מושג שנקרא ’כבוד מלכים‘

בלב האדם יש השתוקקות וצימאון עצום

-ויש מושג שנקרא ’כבוד א-לקים‘ – התכלית והתיקון של כל העולם שנזכה לכבוד א-לקים ושנתרחק מכבוד מלכים. בלב של כל אחד מאתנו יש רצון מאוד-מאוד גדול שהוא יותר גדול מכל התאוות וזה נקרא תאוות הכבוד. בלב האדם יש השתוקקות וצימאון עצום ונורא שכל אחד יכבד אותו. צריך לדעת שבשעה שאדם עושה מעשה טוב, באותו רגע עוברים לו בערך 80 מחשבות: מי רואה את זה? מי שם לב לזה? וכן הלאה, ועיקר החיות שלנו מהנקודה הזאת – זה נקרא כבוד, שאנשים יכבדו אותנו, יעריכו אותנו ויאהבו אותנו. זה בסדר אנחנו צריכים שיהיה אהבת ישראל אבל הרבה פעמים זה בא מתוך חשבון. אדם עושה חסד והוא כבר עושה חשבון מה כולם יגידו..

נתן לס“מ להריח והוא הפיל אותו לשאול

יש סיפור נורא מאוד: היה פעם מקובל עצום ונורא שהחליט להביא את הגאולה. הוא ידע קבלה מעשית אז הוא עשה תעניות וסיגופים, הוא הוריד מלאך מהשמיים והמלאך הזה גילה לו את כל הסדר של הגאולה. אותו מקובל עשה את כל הסדר הזה עם עשרה תלמידים, אחרי 40 יום הוא תפס את הס“מ. הוא תפס את הס“מ ועכשיו כל מה שנשאר לו זה להביא את הס“מ לבית דין של מעלה. ברגע שהוא מביא את הס“מ לבית דין של מעלה נגמר התיקון, מגיעה הגאולה ומתגלה משיח צדקנו. בדרך לבית דין הס“מ אמר לו: תן לי לאכול, אין לי כוח. אותו מקובל אמר לו: אני לא נותן לך שום דבר. הם הלכו עוד קצת ואז הס“מ אמר לו: אני אגיד לך את האמת, אין לי כוח יותר. אם אתה לא נותן לי עכשיו משהו אני מתמוטט, תן לי רק להריח משהו כדי שיהיה לי כוח להגיע לבית דין של מעלה. אותו מקובל אמר לו: אני מוכן לתת לך להריח. הוא נתן לו להריח ואז הס“מ התיר את כל השלשלאות והפיל את אותו מקובל לשאול תחתיות – כך נגמר הסיפור הזה. אחד מתלמידי הבעש“ט אמר שהטעות שלו היתה שבאותו רגע שהס“מ אמר לו: אם אתה לא נותן לי להריח
אני לא יכול להגיע לבית דין של מעלה – באותו הרגע עברה בתוכו מחשבה והוא אמר:

צריך לדעת שזה יצר הרע שיש לכל אחד

-אם הוא לא יגיע לבית דין של מעלה אז מי יספר שאני הכנעתי אותו?? זאת הסיבה שהוא נתן לו להריח – בגלל הנקודה הזאת הכל נכשל. אנחנו תמיד אומרים לעצמנו: מי יספר שעשינו את זה? הרבה פעמים אנחנו עושים לאנשים טובות רק כדי שיספרו מי עשה את המעשה הזה – זה נקרא ’כבוד מלכים‘ וצריך לדעת שזה יצר הרע שיש לכל אחד מאתנו. באנו לעולם הזה עם מתנה טובה: יש לנו יצר הרע כדי שכל העולם ידע על הדברים המוצלחים שאנחנו עושים, ואם אנחנו נכשלים אנחנו לא מוכנים שמישהו ידע מזה. יש אנשים שהולכים עם אין-ספור הכחשות: אני לא עשיתי את זה, אני לא הייתי וכן הלאה – זאת התאווה של כבוד מלכים וזה צד אחד
של הדברים, וכל אחד צריך לשאוף להגיע לכבוד א-לקים..

זה הדבר היחידי שיכול לנצח

כשם שיש תאווה גדולה לכבוד החיצוני שזה כבוד של בני-אדם, כך צריך לדעת שיש כוח יותר חזק ויותר פנימי וזה לזכות לחיבור ולדביקות עם הקב“ה שזה נקרא כבוד
א-לקים. כבוד א-לקים זה כשאנחנו זוכים שהשכינה תשרה בתוכנו, והתענוג והקשר עם הקב“ה זה הדבר היחידי שיכול לנצח בתוכנו את הכבוד מלכים. הדבר היחידי שיכול להתמודד כנגד התאווה של הכבוד זה כשאנחנו זוכים ללכת בדרך של חיפוש הכבוד א-לקים, יש במושג הזה אין-ספור דרגות, אבל כבוד א-לקים זה התחברות של הלב והמוח (המחשבה וההרגשה) עם הקב“ה

שכל יהודי יהיה מקום להשראת השכינה

כל תכלית בריאת העולם ומתן תורה זה ’ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם‘ – שהלב של כל יהודי יהיה מקום להשראת השכינה בתוכנו, הכוונה לזכות להרגשה וחיבור עם הקב“ה. כל תכלית בריאת העולם זה שכל יהודי יגיע להתחברות עם הקב“ה וכל מה שאנחנו מתפללים ומצפים ומחכים שיהיה בימ“ק זה כדי שנזכה להגיע לנקודה הזאת: שנזכה להרשאת השכינה בתוכנו. בהשראת השכינה יש 2 בחינות כלליות: להרגיש את אהבת השם בלב. ברגע שאדם מרגיש את אהבת השם בלב הוא לא מרגיש שהוא צריך או רוצה משהו מהעולם הזה, כל העולם הזה מאוס בעיניו. כל התאוות וכל הדימיונות והבלבולים זה כשיש מסך ביננו לבין הקב“ה, ברגע שיש איזה בקיעה במסך הזה והקב“ה מאיר לנו מהאור שלו, אנחנו מקבלים אור מהאין סוף שזה אהבת השם ויראת השם, ובאותו רגע שאדם מרגיש את זה אזי מתבטלות על תאוות העולם הזה, ולא רק זה אלא באותו רגע אדם מרגיש שהוא לא יכול לסבול את העולם הזה..

כל יהודי יזכה לזה בוודאות השאלה מתי

ההשתדלות שלנו זה לזכות ולחפש דרכים ועצות איך להגיע לכבוד א-לקים שזה השראת השכינה בתוכנו – המדרגה הראשונה של השראת השכינה זה להרגיש אהבת השם ויראת השם בלב, אבל יש מדרגה יותר גבוהה שנקראת ’אהבה שבדעת‘. ’אהבה שבדעת‘ זה שאדם זוכה שפותחים לו את המוח ופתאום הוא רואה מראות
א-לקים – כל יהודי יכול ויזכה לזה בוודאות, השאלה היא מתי. כשאדם זוכה שהשכל פתאום נפתח בכזה אור גדול אזי הוא רואה מסוף העולם ועד קצהו ומשם הוא מרגיש התחברות עם השכינה – זה מדרגה נוספת של כבוד א-לקים. כל העבודה שלנו כל ימי חיינו זה לזכות לכבוד א-לקים, זה החיבור הפנימי של הנשמות עם הקב“ה וזה התכלית. כל ההסתרה וכל מה שעובר עלינו בעולם הזה – כל זה כדי שנילחם לזכות להגיע לנקודה הזאת. רבינו מגלה לנו פה סוד מאוד גדול: תדע לך, הדבר הכי חזק שגורם להסתרה של כבוד א-לקים שקשה לנו להתחבר עם הקב“ה, זה כבוד מלכים, שזה האהבה שלנו לכבוד של העולם הזה. כשאדם אוהב את הכבוד של העולם הזה זה עושה לו הסתרה על כבוד א-לקים, לכן כל המלחמה זה
לדעת עצות ודרכים כיצד לזכות לבטל את הכבוד מלכים וממילא לזכות לכבוד א-לקים

בכל פעם מתבטל בתוכנו הכבוד מלכים

כבוד מבני-אדם זה בעצם ההסתרה הכי גדולה על הקשר, על החיבור והדביקות עם הקב“ה. בליקוטי מוהר“ן וליקוטי הלכות יש לנו הרבה עצות איך זוכים להתגבר על כבוד מלכים, אבל בתורה הזאת רבינו אומר לנו עצה יסודית ושורשית מאוד: ישמע בזיונו ידום וישתוק. כל פעם שאדם שומע ביזיונות, אם זה מאחרים, או אם מצד כישלונות ואדם מקבל את זה באהבה ובאמונה אז צריך לדעת שבכל פעם מתבטל בתוכנו הכבוד מלכים. זה מאוד קשה לעקור מתוכנו את הכבוד מלכים מכיוון שזה כ“כ שורשי בתוך נפש האדם, שלאדם יותר קל עכשיו לחצות את כל האוקיינוס בשחייה מאשר לוותר על כבוד מלכים. בתורה הזאת רבינו אומר לנו שהעצה הראשונה היא שאדם יקבל את כל ההנהגה של הקב“ה עליו באמונה, באהבה ובשמחה. הגמרא במסכת עירובין אומרת שכל התורה שבעל-פה זה מר‘ עקיבא, הוא היה שורש התורה שבעל-פה. העבודה של רבי עקיבא כל ימי חייו היתה
בבחינת ישמע בזיונו ידום וישתוק ויש בזה סודות מאוד גדולים

גם שם הוא אוהב את הקב“ה

כתוב: ’ואהבת את השם א-לקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך‘ – בכל לבבך זה גם כשיש לי יצר הרע, גם אז צריך להתחזק באהבת השם. בכל נפשך זה להתחזק באהבת השם גם בשעה שהקב“ה לוקח את חיי. בכל מאדך זה להתחזק באהבת השם גם בכל הנהגה ומידה שהקב“ה מנהיג אותי – אלו שלוש  דרגות באהבת השם. אומר רבינו האר“י הקדוש שבכל יום שרבי עקיבא היה אומר ’ובכל נפשך‘ הוא היה מצייר בדעתו ששורפים אותו והורגים אותו בחרבות ובסכינים בכל מיני מיתות משונות והוא בכל זאת אוהב את השם יתברך בתוך ההריגות האלה.

ר‘ עקיבא רצה לרדת להסתרה הכי גדולה

אומר רבינו האר“י הקדוש שבשעה שאדם אומר ’ובכל נפשך‘ והוא מצייר בדעתו שהורגים אותו והוא מתחזק באהבת השם – הוא ממתיק דינים מעל כל עמ“י. הוא עושה ייחודים עליונים וזה מבטל גזירות מעל כל עמ“י. רבי עקיבא כל ימי חייו היה מגיע ל‘ובכל נפשך‘ והוא היה נכנס לכזאת התבוננות עמוקה שעכשיו שורפים והורגים אותי. העבודה הפנימית של ר‘ עקיבא היתה להוכיח לעצמו ולהקב“ה שהוא לא עוזב אותו בשום מקרה. ברוך השם עכשיו נותנים לנו שפע אז אנחנו לא עוזבים את הקב“ה אבל מי יודע אם ח“ו יתחילו להעביר אותנו  ניסיונות יותר מדי קשים אם נחזיק באמונה? אף אחד לא יכול לדעת. רבי עקיבא רצה לרדת להסתרה הכי גדולה..

משה שאל את השם: זו תורה וזו שכרה?

רבי עקיבא רצה להגיע לניסיונות הכי קשים כדי להוכיח להקב“ה: אני נאמן לך גם במקום הזה, אני מתחזק באהבת השם אפילו אם תעביר אותי את הצער הכי גדול בעולם. כל ימי חייו ר‘ עקיבא אמר: מי יתן ויבוא לידיי פסוק זה ואקיימנו. כשמשה רבינו ראה את גדולת ר‘ עקיבא ואח“כ את מיתתו כיצד שורפים את גופו במסרקות של ברזל הוא שאל את הקב“ה: זו תורה וזו שכרה? הקב“ה אמר למשה רבינו: שתוק, כך עלה במחשבה. איזה מחשבה עלתה? אומרים חז“ל שהקב“ה אמר למשה רבינו: אני קיימתי ’רצון יראיו יעשה‘ – כל ימי חייו ר‘ עקיבא רצה לעבור כזאת מיתה כדי להוכיח את אהבתו אליי גם במקום כזה של שיא הצער ושיא ההסתרה. ר‘ עקיבא זאת נשמה שבאה לעולם כדי להוכיח נאמנות ואהבת השם בהסתרה הכי גדולה. בגלל שלר‘ עקיבא היתה כזאת עבודה הוא גילה את התורה שבע“פ לכל עמ“י

נמצא שצריך לעשות תשובה על תשובה

ר‘ עקיבא זכה לכבוד א-לקים, חז“ל אומרים שאין ברייה יכולה לעמוד במחיצתו מרוב המעלה הגדולה שלו – כיצד הוא זכה לכל זה? הוא קיים כל ימי חייו את הנקודה של ישמע בזיונו ידום וישתוק. הפסוק שהיה שגור בפיו כל ימי חייו הוא ’כל מאן דעביד רחמנא, לטב עביד‘ – כל מה שהשם עושה לטובה הוא עושה. בזמנים של צער וייסורים ר‘ עקיבא היה מקבל את הכל באהבה, זה מלחמה פנימית. ברגע שעובר עלינו צער אנחנו מיד רוצים לבעוט ולהתקומם: השם למה עשית לי את זה? צריך לדעת שהמלחמה זה להיכנע בכל מצב ולקבל באהבה ובשמחה את ההנהגה של הקב“ה ואז האדם זוכה לכבוד א-לקים שזה השראת השכינה ואז אדם זוכה להרגיש קשר וחיבור עם הקב“ה. בהמשך התורה רבינו אומר לנו: וצריך לאחז תמיד במידת התשובה, כי מי יאמר: ’זכיתי לבי, טהרתי מחטאתי‘? כי בשעה שאדם אומר: חטאתי, עויתי, פשעתי, אפילו זה אי אפשר לומר בבר-לבב בלי פניה. נמצא, שצריך לעשות תשובה על התשובה הראשונה

לעשות תשובה על תשובה…

רבינו אומר לנו לעשות תשובה על תשובה ואח“כ לעשות תשובה על תשובה על תשובה. הגאון מוילנא אומר שאדם צריך לעשות תשובה עד שזורקים את העפר על הקבר שלו מכיוון שגם בהלוויה יש ניסיון של גאווה. הנשמה הולכת בלוויה שלה ואז היא מתגאה ואומרת: תראו כמה אנשים באו להלוויה שלי. אז עד לרגע הזה יש לאדם ניסיון של גאווה. לכן רבינו אומר שאדם צריך לאחוז תמיד במידת התשובה, אפילו אם האדם באמת צדיק והוא עושה חסדים עם כל העולם אבל גם אז זה לא משנה לעניין של ההתבודדות. יכול להיות שכל העולם מכבד אותך, יכול להיות שזה התפקיד והתיקון של בעולם, אבל אתה צריך לבוא להתבודדות ולהגיד להשם : אבא, אני ואתה יודעים את האמת, מה אני אעשה שהם טועים ומתבלבלים?

לאט-לאט פותחים פתח לתשובה אחרת

-רבינו שצריך תמיד לאחוז במידת התשובה, גם אם יגידו לך שאתה המשיח זה לא משנה, אתה צריך לעשות תשובה. רבינו מגלה לנו עצה נפלאה מאוד כיצד להישמר מהפיתויים ומהנוכלויות של הנחש שנמצא בתוכנו: אל תפסיק להיות בעל תשובה לרגע אחד, ואז האדם יצא זכאי ונקי לגמרי מהעולם הזה. יש עוד הבנה מה זה נקרא לעשות תשובה על תשובה וזה נקודה מאוד עמוקה: בהתחלה אדם עושה תשובה ואומר להשם: תסלח לי אתמול כעסתי, לפני שנה עשיתי כך וכך – זה נקרא המדרגה הראשונה של התשובה וחייבים לעשות אותה, לאט-לאט עם הזמן מביאים אותו משמיים למדרגה של תשובה על תשובה. כשאדם רוצה באמת מעומק הלב לצאת מהדברים הלא טובים שבהם הוא נמצא והוא מבקש את זה מעומק הלב, אז לאט-לאט מתחילים לפתוח לו פתח והבנה לתשובה אחרת לגמרי , זה נקרא תשובה על תשובה.

תדע לך שאתה בכלל לא עשית את זה.

במדרגת התשובה השנייה מתחילים לגלות לאדם משמיים יסודות אחרים לגמרי, פתאום נפקחות לו העיניים והוא מקבל הבנות חדשות לגמרי, לזה זוכים ע“י תשובה. במדרגה השנייה של התשובה האדם מקבל הבנות והוא מתחיל לראות בפנימיות שלו שהוא בעצם מעולם לא עשה שום עבירה – איפה שהייתי ומה שעשיתי זה בעצם הקב“ה עשה את כל זה – פתאום אדם מקבל עיניים, הכוונה שהוא מקבל השגה והבנה לראות שכל מה שהוא עשה זה לא הוא – זה נקרא התשובה העליונה שזה תשובה מאהבה. אדם עשה דבר לא טוב והוא כל יום מרגיש חרטה ובא ואומר להשם מעומק הלב: תסלח לי – אחרי שנה פתאום פותחים לו שכל חדש לראות דבר חדש ואז משמיים מראים לו: תדע לך, העבירה הזאת שאתה כבר שנה עושה
עליה תשובה, אתה בכלל לא עשית את זה. הקב“ה אומר לאדם: תדע לך כל העבירות שעשית זה אני בכלל עשיתי וזה נקרא תשובה מאהבה ובאותו רגע
שאדם משיג את ההשגה זאת אז צריך לדעת שכל העוונות שלו וכל
העבירות שלו מתהפכים לזכויות, זה הסוד שהגמרא אומרת שמי
שעושה תשובה מאהבה העוונות מתהפכים לו לזכויות – אין קושיות
מהדרגה הראשונה של התשובה לדרגה השנייה של התשובה, זה שתי דרגות שונות.

אבא כעסתי, אני עושה תשובה, תסלח לי

אנחנו צריכים ללכת בדרך הפשוטה, לעשות תשובה ולהתחרט, להגיד להשם: אבא, אתמול כעסתי, אני עושה תשובה, תסלח לי. לא שמרתי את העיניים, תסלח לי. היתה לי מחשבה לא טובה, תסלח לי – אנחנו צריכים להגיד את זה בפשטות
אבל צריך להתמיד בזה. אם אין לאדם התעוררות בלב שיצא לשדה, חודש אלול זה חודש מאוד-מאוד גבוה, יש בו אורות של תשובה, הכוונה שיש בחודש הזה
הרבה סיעתא דשמייא לחזור בתשובה. משמיים מסייעים בחודש
אלול לחזור בתשובה, אז כל יום צריך לבוא לשיחה עם הקב“ה ולהתחרט, עד שבשלב מסויים הקב“ה בעצמו יפתח לנו את זה – פתאום פותחים לנו צוהר ואז האדם רואה: רגע, העבירה הזאת שאני כבר 5 שנים עושה עליה תשובה, בכלל לא אני עשיתי את זה. זה הקב“ה הביא אותי למצב הזה, לא ידעתי, לקחו לי את השכל וכו‘

עוד עצה זה להיות בקי ברצוא ובקי בשוב

כשזוכים לתשובה מאהבה שזה תשובה עילאה, אזי כל העוונות שאדם עשה בכל הגילגולים מתהפכים להיות זכויות. כל התכלית זה להגיע להשגה הזאת שנקראת תשובה עילאה, הכוונה שאדם יזכה לראות שהוא מעולם לא עשה שום-דבר. הכל היה רוח-השם, השם הזיז אותו, השם הביא אותו וכן הלאה. בדור שלנו אין בכלל עוונות. רבינו אומר שאין רשעים בעמ“י, זה הכל שוגג ואונס, רק שצריך לזכות לראות ולהשיג את זה. רבינו אומר תעשה תשובה כל יום ואז משמיים יפתחו לך לראות שמעולם לא עשית שום-דבר ואז כל העוונות שלך יתהפכו לזכויות. תשובה עילאה, שאדם מעלה את כל עולם הבחירה לעולם הידיעה וזה התכלית ותיקון העולם. רבינו נותן לנו עצה מעשית נוספת כיצד לזכות לתשובה: וכשרוצה אדם לילך בדרכי התשובה, צריך להיות בקי בהלכה, הינו בקי ברצוא, בקי בשוב, כמו שכתוב (בזוהר ויקהל ריג:, האזינו רצב.): 'זכאה מאן דעיל ונפיק', הכוונה מי שעולה ויורד. רבינו אומר לנו שבקי ברצוא זה להיות בקי ולהבין איך להעלות את
סוד העליות. בקי בשוב זה לדעת איך לרדת, הכוונה לדעת איך לעלות ולדעת איך לרדת. רבינו אומר לנו שהסוד של חודש אלול זה שאדם יודע איך לעלות ואיך לרדת

בשעה 9 הוא למעלה, בתשע וחצי למטה

-כשאדם יודע את זה אזי הוא זוכה ללכת בדרכי התשובה וימין השם פשוטה לקבל את תשובתו. זה יסוד מאוד גדול: אנחנו זוכים ללכת בדרכי התשובה ע“י שאדם זוכה להיות בקי ברצוא ובקי בשוב. כל אחד רואה שבמהלך החיים שלו יש זמנים של עלייה ויש זמנים של ירידה, לפעמים אנחנו עולים ולפעמים יורדים, ככל שמתקרבת הגאולה המצב שלנו מתחיל להיות כמו ’גלגל-ענק‘, בעיה היא שלפעמים הוא מסתובב יותר מדי מהר – בשעה 8 בבוקר אנחנו נמצאים על הגלגל למעלה ואנחנו כמו מלאכים, הבעיה שבשעה 8 וחצי הגלגל כבר הסתובב ואנחנו למטה ואז האדם רואה שכל הסטרא אחרא של כל העולם נמצאת אצלו בראש. בשעה 9 הוא למעלה, בשעה 9 וחצי הוא למטה וכן הלאה וכן הלאה – רבינו אומר שצריך דעת גדולה כיצד לעבור את המצבים האלה, הכוונה לדעת איך להתנהג נכון בזמני העלייה ואיך להתנהג נכון בזמני הירידה וכשאדם יודע זאת אזי נפתחות לו כל הדרכים בתשובה…

מישהו הגיע איתך, אתה אף פעם לא לבד

דבר ראשון צריך לדעת איך להתנהג בזמני העלייה. בזמני העלייה נותנים
לאדם שפע רוחני וכל מה שהוא יעשה יפתח לו באותו זמן, אם זה לימוד תורה
אם זה תפילה ואם זה מלאכה – כל מה שאדם עושה בזמניי העלייה הוא מצליח. ברוך השם זה דבר גדול ודבר נפלא אבל אומר לנו רבינו שצריך לדעת איך לעבור
נכון את זמני העלייה מכיוון שברגע שאתה נמצא בעלייה צריך לדעת כלל
מאוד גדול: ברגע שהגעת לעלייה, מישהו הגיע איתך, אתה אף פעם לא לבד – היצר הרע בא אתנו לעלייה הזאת והוא יושב לידנו. היצר הרע שמח מאוד בעלייה
שלנו, הוא גם כן אוהב לעלות ואז לאט-לאט הוא בא ורוצה להאיר בנו את
הנקודה הזאת: במאה שנים האחרונות לא היתה נשמה כמו שלך בעולם.
ככל שאדם נמצא יותר זמן בעלייה כך היצר הרע מעמיק בדעת הזאת
ובלי הדעת של הצדיק אין אדם שיכול להינצל ממנו. בקי ברצוא זה
לדעת: ברגע שאתה בעלייה יש עכשיו יצר רע שרוצה להכניס בך מחשבות של גאווה

לא ליפול בשום פנים ואופן לעצבות וייאוש

צריך לדעת שיש כזה יצר הרע ובזמן שאדם בעלייה הוא צריך לדעת שהאויב שלו זה מחשבות של גאווה – זה נקרא בקי ברצוא. ברגע שיש לאדם גאווה אז התולדה של זה היא הקפדה, אנחנו מקפידים על השני בגלל שיש לנו גאווה. אז צריך לדעת בעלייה לא להתגאות ולא להקפיד על אף אדם. בקי בשוב זה הבקיאות בירידות: ברגע שאדם עובר ירידות, נפילות והתרסקויות, אזי הניסיון הוא ניסיון אחר. בעלייה הוא אומר לנו אין עוד אחד כמוך בכל העולמות, בירידה הוא גם אומר לנו אין כמוך בכל העולמות. הוא אומר לנו אין נשמה גרועה, מקולקלת ומושחתת כמוך בכל העולמות – זה בדיוק הפוך. בקי בשוב זה לדעת: לא ליפול בשום-פנים ואופן לעצבות ולייאוש. ברגע הירידה אדם רוצה להגיד לך: אין לך שום תקווה, אולי בעולם הבא אחרי שישרפו אותך 7000 שנה בגיהינום ועוד 7000 שנה, תזכה להיות אפר באיזה פינה בגן-עדן. צריך לדעת לא להאמין בשום פנים ואופן ליצר הרע בזמן הירידה והסתרת פנים. רבי נתן אומר שהתורה הכי גבוהה בעולם זה התורה של בקי בשוב. כשאדם בירידה הוא צריך לדעת  שהיסוד הכי גדול בעולם הוא שהקב“ה אף פעם לא יעזוב אותך.

הפוסט פרשת כי תצא | הכנה לראש השנה ולטיסה לציון באומן הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

אנחנו נמצאים בימים שכל השנה הבאה תלויה בהם אז נדבר קצת מהעניין של אלול וראש-השנה. חודש אלול נקרא ’חודש הרחמים והסליחות‘ – רבינו האר“י הקדוש כותב שי“ג מידות של רחמים נפתחים בחודש אלול ואנחנו יכולים לפעול הרבה מאוד פעולות בחודש הזה, כמובן שזה הכנה לראש-השנה ולימים הנוראים. העבודה של חודש אלול זה העבודה של התשובה, השאלה היא מה אנחנו צריכים לעשות כדי לחזור בתשובה? בספר ירמיהו אומר הנביא  לעמ“י בשם הקב“ה: ’הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי‘ – יש דיוק מאוד גדול והרבה מאוד מהמפרשים עומדים על הדיוק הזה

הבני יששכר והנודע ביהודה

הטענה של הקב“ה לעמ“י היא ’על אמרך לא חטאתי‘ – ’הבני יששכר‘, החיד“א, הנודע ביהודה ועוד רשימה ארוכה של מפרשים מדייקים פה דיוק מאוד לא פשוט: הקב“ה אומר לנו: אני לא שופט אתכם על מה שחטאתם, אני שופט אתכם ’על אמרך לא חטאתי‘ – מיד מתעוררת פה השאלה: ומה עם החטאים עצמם? עליהם אין משפט? הרי הקב“ה לא אומר שהוא שופט על החטא עצמו, מכאן מדייקים הרבה מהמפרשים ומגדולי ישראל שעיקר התביעה על האדם זה לא על עצם החטא אלא על הכחשת החטא, כשאדם אומר לא חטאתי, על זה יש תביעה. הבני יששכר, החיד“א ועוד, כותבים שבאמת על החטאים יש הרבה לימוד זכות, אחרי הכל אנחנו נמצאים פה בעולם הזה. בוודאי שאין לנו היתר לחטוא, אנחנו צריכים להשתדל בכל יכולתנו להיות בבחינת ’סור מרע ועשה טוב‘, אבל עם כל זה המציאות של האדם בעולם הזה היא מציאות לא פשוטה ולא קלה, יש יצר הרע מאוד גדול שמכשיל
אותנו, לאו דווקא בעבירות, זה יכול להיות מידות לא טובות

כועסים מתגאים ומקפידים..

אנחנו כועסים, מקפידים, מתגאים וכן הלאה וזה המציאות של העולם, העבודה
שלנו בחודש אלול היא להתבונן איפה נכשלנו במשך כל השנה, לכל אחד יש את הבחינות שלו – את זה שאנחנו נכשלים הקב“ה יכול להבין, אבל הקב“ה שואל: למה אתם לא מבקשים סליחה ולא מבקשים מכאן ואילך לא להיכשל יותר?!יש כאלה שאומרים את הווידוי בסליחות והם מכוונים על החילונים שלא יודעים להגיד סליחות אבל צריך לדעת שכל העבודה שלנו זה להתבונן על מה שאנחנו נכשלים ואז האדם יכול לצאת זכאי בדין מכיוון שהקב“ה רוצה שנתבונן בדרכים שלנו ונראה איפה אנחנו נמצאים, הקב“ה אומר לאדם: אל תלביש על עצמך לבושים שהם לא שלך. אתה רוצה לצאת נקי וזכאי בדין? אם אדם יודע את האמת והוא הולך
בדרך האמת, אז הוא יכול בקלות לצאת זכאי בדין – זה מה שמלמד אותנו הנביא ירמיהו: הקב“ה רוצה מאתנו את ההתבוננות, הוא נתן לנו שכל כדי שנתבונן על עצמנו

מצווה עושה תיקון

צריך להקדיש לפחות 15 או 20 דק‘ ביום להתבונן איך אנחנו מתנהגים בשמירת העיניים, איך אנחנו מתנהגים במידות כמו כעס, גאווה וכן הלאה – יש דברים שאדם לא יכול לדעת, אבל אנחנו צריכים להתבונן במה שאנחנו יכולים לדעת, וברגע שאנחנו מזהים את זה ומבקשים מהקב“ה מעומק הלב סליחה וכפרה ומבקשים שלא ניכשל יותר בדבר הזה, למעשה עשינו את החלק שלנו בתשובה – כמו שעבירה עושה קלקול, כך מצווה עושה תיקון, זה מה שרבינו אמר ’אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן‘ – ככל שאדם יזכה יותר ויותר ללכת בדרך הזאת, כך עם הזמן יסייעו לו משמיים

היסוד הראשון של חודש אלול

ברגע שהקב“ה רואה שאדם עושה את ההשתדלות שלו, אז הוא יסייע לו ויפתח לו – זה היסוד הראשון של העבודה של חודש אלול: להשתמש בשכל שהקב“ה נתן לנו ולהתבונן בדרכים שלנו, לראות איפה טעינו וכן הלאה. בשעה שנתן הנביא בא לדוד המלך וסיפר לו את הסיפור על ’כבשת הרש‘ (על העשיר שלקח את הכבשה היחידה שהיתה לעני) הוא שאל את דוד המלך: מה הדין של אותו עשיר?
דוד המלך הלך לפי האמת ואמר: בן-מוות האיש. אמר לו נתן הנביא: אתה האיש. אתה בעצמך אותו עשיר שלקחת את כבשת הרש. מיד אמר דוד המלך: חטאתי להשם – שימו לב, דוד המלך לא מנסה לתרץ שום תירוץ, הוא לא בא ואומר: מה הבעיה? קודם כל היא לא היתה אישה נשואה אלא היא היתה גרושה מכיוון שכל מי שיוצא למלחמה בצבא דוד נותן גט לאשתו. וחוץ מזה דוד המלך היה בעל רוח הקודש והוא היה יכול להגיד לנתן הנביא: אני לא מבין מה הטענה? הרי בת-שבע מיועדת לי מששת ימי בראשית. אני ובת-שבע צריכים להביא את מלך המשיח לעולם – דוד המלך יכל להגיד את כל הדברים האלה אבל אנחנו רואים שברגע שנתן הנביא הוכיח אותו, דוד המלך לא מחפש תירוצים אלא הוא מיד אומר לנתן הנביא: חטאתי להשם.

האישה שנתת לי הרביצה לי עד שאכלתי

חז“ל אומרים דבר נורא מאוד. כאשר הקב“ה שאל את אדם הראשון: ’המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת?‘ אדם הראשון ענה: ’האשה אשר נתתה עמדי הוא נתנה לי מן העץ ואכל‘ – אדם הראשון לא מיד מודה. שמעתי מאחד מהצדיקים שאמר שאם אדם הראשון מיד היה אומר: אכלתי. אז יכול להיות שהוא אפילו לא היה מגורש מגן-עדן. חז“ל אומרים שזה היה פגם מאוד גדול ברגע שהוא השליך הכל על האישה. שימו לב, לא רק שאדם הראשון לא מודה אלא הוא עוד מתלונן על הקב“ה ’האשה אשר נתתה עמדי‘ – אתה נתת לי את האישה הזאת. אומר בעל הטורים שאדם הראשון אמר להקב“ה כך: האישה שנתת לי, היא ’שהכיתני בעץ עד ששמעתי לדבריה‘ – אני רק רציתי שלום בית וישר קיבלתי מכות לכן הייתי חייב לאכול. אומרים לנו חז“ל דבר נורא: כשדוד המלך אמר  ’חטאתי להשם‘ הוא מיד תיקן את החטא של אדם הראשון, אבל הקב“ה נתן עוד צ‘אנס לתקן את הדבר הזה..

איך אנחנו מתנהגים גם כשאנחנו צודקים?

’ויאמר השם אל קין אי הבל אחיך? ויאמר לא ידעתי, השמר אחי אנכי?‘ עכשיו הרגת את קין ואתה אומר להקב“ה: השומר אחי אנוכי?? אנחנו צריכים לדעת שאדם הראשון היה אדם מאוד-מאוד גדול, אין לנו שום השגה בכלל מי זה היה
אדם הראשון, כל הנשמות היו כלולות באדם הראשון. רבינו האר“י הקדוש
כותב שלא נחשוב לרגע שקין הוא אדם פשוט, קין יותר גבוה מהבל בשורש
ולעתיד לבוא הנשמות של קין יהיו יותר גבוהות מהנשמות של הבל. אלו 2 אנשים מאוד גדולים שחטאו ומה אנחנו רואים? הכחשה. לכן אנחנו צריכים לתקן את
הדבר הזה  ומי שהתחיל את התיקון הזה היה דוד המלך שמיד אמר ’חטאתי להשם‘ – זה העבודה של חודש אלול. אם יש מחלוקת בבית או בעבודה זה לא משנה
מי צודק, בחודש אלול אנחנו בודקים איך אנחנו מתנהגים גם כשאנחנו
צודקים. לפעמים יכול להיות שאדם צודק בעצם המחלוקת אבל זה שהוא
רוצה להרביץ לחבר שלו, בזה הוא לא צודק ואנחנו צריכים לתקן את הנקודה הזאת..

אם נעשה דין למטה אין נעשה דין למעלה

בחודש אלול אנחנו צריכים לעשות עבודה של התבוננות כדי לראות את האמת ולזכור לא לפחד לומר את
האמת,    כי אדרבה יש כזה יצר הרע שאומר לנו: אם אתה תגיד את האמת אז ידעו אותה, כל עוד אתה לא אומר אז לא ידעו אותה – צריך לדעת שבשמיים יודעים בדיוק איפה אנחנו, מה מעשינו ומה המציאות שלנו. ההמתקה של הדינים זה ההודאה על האמת ועל זה כתוב במדרש רבה פרשת שופטים (ה,ה): ’אמר רבי אליעזר, אם נעשה
הדין למטה, אין הדין נעשה למעלה, ואם לא נעשה הדין למטה, הדין נעשה למעלה‘ – באמת הקב“ה ברא
את העולם במידת הדין אבל אין הכרח שהדין יהיה למעלה..

ראש השנה עד שמחת תורה

זה היה היסוד של העבודה של חודש אלול. עכשיו נתבונן בראש השנה שזה למעשה נמשך עד שמחת תורה וזה נבנה שלב אחרי שלב. חכמינו זכרונם לברכה אומרים לנו שבראש השנה נקבעת כל המציאות שלנו למשך כל השנה. אדם לא יכול לעשות הרבה עבודות ביומיים של ראש השנה,
אבל אנחנו כן יכולים לפעול ולעשות כמה דברים:
עיקר העבודה בראש השנה זה לגלות את הרצון שלנו,
 מה אנחנו רוצים. זה מתחיל מערב ראש השנה, ללכת ארבעים ושמונה שעות ולתאר איך אנחנו רוצים את החיים שלנו, איך אני זוכה לתת צדקות למשפחות עניות וכן הלאה, אח“כ לחשוב איך
אתה קם חצות, עושה שעה התבודדות, אחרי זה לומד ליקוטי מוהר“ן, זוהר
הקדוש וגמרא – ביומיים של ראש השנה צריך לגלות את הרצונות שלנו להקב“ה.

יום הכיפורים, שמחת תורה והושענה רבה

לאחר מכן יש שבועיים שבהם אנחנו חוזרים בתשובה ושוב אנחנו מגלים את הרצונות, שזה יום הכיפורים ושמחת תורה, עד שבהושענא רבה יש את הפתקאות שם נכתב ונחתם מה שקבעו לנו בראש השנה, לכן אנחנו מתפללים הרבה ועושים הקפות, למחרת יש את שמחת תורה שאז מתחילה כל העבודה שלנו. היסוד של הדבר הוא לגלות רצונות טובים לפני הקב“ה כמו שרבינו כותב בשיחות הר“ן כ“א: ’בראש השנה צריכין להיות חכם שיחשב רק מחשבות טובות‘. עיקר העבודה של חודש אלול וראש השנה זה העבודה של הרצונות, שכל אחד יתבונן מה הוא באמת רוצה בעולם הזה, אם אתה רוצה חצי מיליארד דולר אז תבקש חצי מיליארד דולר. מישהו אמר לי שהוא אוהב מרצדס, אז אמרתי לו: תבקש מרצדס, אדרבה עכשיו חותמים את הכל, אבל אם אדם מבין שהתכלית זה לרצות לעסוק בעבודת השם מתוך שמחה, אהבה והארה פנימית שזה פי אין-סוף מכל הצלחות העולם הזה, אזי הוא לא ירצה את הגשמיות, להפך זה סתם מבלבל אותו. העבודה שלנו היא להתבונן ולהשיב אל הלב מה אנחנו באמת רוצים ולאיזה ’דוכן‘ כדאי לנו ללכת בראש השנה..

לנסוע להתבודדות עם מרצדס או ב.מ.וו

בתוך לב האדם יש רצונות של העולם הזה, בוודאי שעוד לא זכינו לתקן את הכל. אם אדם לא עושה את ההכנה הזאת אז הוא בא ורוצה רוחניות עם גשמיות. הוא רוצה ללכת להתבודד כל יום בשדה, אבל אחד רוצה לנסוע לשדה עם מרצדס ואחד רוצה לנסוע לשדה עם ב.מ.וו – אם אדם לא עושה את הבירור הזה בתוכו אז הוא בעצם בא                  עם הערבוב הזה לראש השנה. לכן אעפ“י שזה קיים בתוכנו בגלל שאנחנו לא מלאכים, עם כל זה ההכנה הזאת לראות מה אנחנו באמת רוצים מאוד מועילה ואנחנו צריכים להגיד להקב“ה: אעפ“י שיש לי רצונות לב.מ.וו, למרצדס ולאיזה
וילה קטנה, אני באמת מבקש ממך שתעזור לי להגיע לנקודה של התכלית
האמתית, אעפ“י שיש לי בלב כל מיני דמיונות ושטויות. העבודה של ראש
השנה זה מחשבות טובות, הכוונה לחשוב על הדברים הטובים שאנחנו רוצים
לזכות להיות בתוכם כל השנה. צריך לדעת כלל גדול שכמו שאנחנו בונים בית,
אזי יש זמן שלוקח לבנות את הבית, הבית לא יורד מהשמיים, צריך לעבוד על הבית…

לעשות הכנה לדברים טובים

צריך לבנות קירות ורצפה ותקרה וכן הלאה, ואחרי שבונים את הבית אז אפשר להתחיל לקשט אותו, לצבוע אותו באיזה צבע שרוצים ואז להביא את הריהוט ולתלות תמונות והשלב השלישי זה שאנחנו עוברים לגור שם. אז יש לנו
2 שלבים עיקריים: 1- העבודה על הבית. 2- המגורים
בבית – זה נקרא בלשון הקבלה ’גבורות וחסדים‘.
אומר רבינו האר“י הקדוש שראש השנה זה יום של דין וגבורות ואחר-כך בסוכות מגיע העניין של החסדים.
ברוך השם אנחנו רוצים דברים טובים אבל כדי שנוכל
לקבל את הדברים הטובים צריך לעשות הכנה לקבל
את הדברים הטובים, הכוונה להכין כלים. הכנת הכלים זה נקרא גבורות, והגבורות חייבות להיות לפני החסדים. כדי לקבל את האור הא-לוקי צריך שיהיה כלים לקבל את זה והכנת הכלים זה נקרא גבורות – מה שנקבע בראש השנה  זה סדר הכנת הכלים שתהיה לנו כל השנה, הכוונה מה אנחנו צריכים לעשות ולעבור כדי לקבל את האור של השם

לקבל את האור של הקב“ה!

כשמבקשים מהקב“ה את הרצונות הטובים אנחנו צריכים לבקש מהקב“ה עוד בקשה, זה נקרא בקשה צדדית: שכל זה יבוא בהמתקה גדולה, שהכנת הכלים לא תהיה בצער ובייסורים גדולים. מכיוון שלבנות בית זה עבודה קשה אבל אם יש פועלים טובים ומכשור מתקדם אזי הרבה יותר קל לבנות את הבית – זה נקרא לבקש מהקב“ה שכל הגבורות של ראש השנה יהיו בהמתקה. כל מטרתנו בראש השנה זה לבנות את הבית, הכוונה מה נצטרך לעשות, לעבור ולעבוד כדי שנוכל לקבל את הבית שלם, הכוונה לקבל את האור של הקב“ה וזה התיקון של הגבורות, ולבקש שכל זה יבוא בהמתקה..

כל לילה בשדה בחצות, אח“כ גמרא ונץ

כתוב בספרים הקדושים שהגבורות יורדות בזמן תקיעת השופר, לכן אפשר לבקש לפני התקיעות ולכוון בתקיעות שהם יהיו ממתוקות. אחת הפעולות שאנחנו עושים בתקיעת השופר נקראת ’למתק את הגבורות‘. העבודה שלנו בראש השנה זה הנקודה של הרצונות – היסוד הגדול זה מה שאמר לנו רבינו לחשוב מחשבות טובות, הכוונה לרצונות טובים, תחשוב בדעתך איך בכל לילה אתה בשדה בחצות, אח“כ תחשוב איך אתה לומד גמרא, מתפלל בנץ וכן הלאה והלאה – אבל אדם אומר: אני לא שייך לכל זה. בסדר, אבל בראש השנה לא אומרים לך לעשות, אומרים לך לרצות. מה אכפת לך לרצות? הרי הקב“ה הוא כל יכול והוא יכול לתת לך את הדבר הזה

הוא רחוק מקבלת עול מלכות שמיים..

אנחנו רואים שחז“ל תיקנו לנו בתפילות של ראש השנה 3 ברכות נוספות שהן: מלכויות, זכרונות ושופרות. למעשה השלוש בחינות האלה זה כלליות העבודה
שלנו במשך כל השנה כולה. האמונה וההתקרבות להקב“ה זה בכלליות אבל אחרי
זה יש התבוננות יותר פרטית. כדי לזכות ולבנות את הבניין של הרצונות צריך לתקן את הבחינה שנקראת מלכויות, הכוונה לקבל עול מלכות שמיים – אנחנו רוצים לקבל את המלכות של הקב“ה עלינו. מישהו אמר לי: ברוך השם זכיתי ואני שומר תורה ומצוות ויש לי יראת שמיים, אז מה העבודה שלי במלכויות? אמרתי לו: נכון, עצם העובדה שאדם מקיים את התורה ואת המצוות אז בוודאי שזה נקרא שהוא מקבל את המלכות של הקב“ה, אבל צריך לזכור שברוחניות תמיד יש רובד בתוך רובד.                יכול להיות שאדם בבחינת המעשים מקבל עול מלכות שמיים, אבל בבחינה
של הפנימיות, של הלב ושל הנפש שלו הוא עדיין רחוק מקבלת עול מלכות שמיים.

ניסיונות, קשיים, התמודדויות והסתרה

לקבל עול מלכות שמיים בחיצוניות זה לעשות את מה שהקב“ה רוצה ולהימנע מהמעשים שהקב“ה לא רוצה שנעשה, זה ההתחלה והיסוד לתקן את המקום שנקרא מלכות השם. הקב“ה מנהיג את כל אחד ואחד מאתנו לפי סודות ההנהגה, אנחנו רואים שאנחנו עוברים ניסיונות, קשיים, התמודדויות והסתרת פנים וזה חייב להיות מכיוון שכך הקב“ה ברא את העולם. לפני שכל אדם מגיע ל‘ויהי אור‘ הוא חייב לעבור קודם ‘והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום‘.
אנחנו חייבים לעבור את זה ורואים בחוש איך כל אחד צריך לעבור את כל הניסיונות והקשיים – צריך לדעת שעיקר עבודת האמונה וקבלת עול מלכות השם זה דווקא במקום הזה של ההסתרה, כיצד? כאשר מקבלים את זה באהבה ובשמחה. אין דבר יותר גדול מזה שאדם יכול לקבל את
כל מה שעובר עליו באהבה ובשמחה. עיקר שלמות
האמונה וקבלת עול מלכות שמיים נמדד בנקודה הזאת של ההסתרה שאנחנו לא מבינים מדוע הקב“ה מנהיג אותנו כך

מאדם הראשון ועד המשיח

חייב להיות לכל אדם מאדם הראשון ועד ביאת
משיח צדקנו הסתרת פנים. אין אדם שיכול לעבור
את העולם הזה בלי הסתרת פנים – זה חוק בבריאה, כל
אחד חייב לעבור את זה. באמת יש פה ניסיון מאוד גדול
וזה עיקר העניין של המלכויות בראש השנה.
צריך לכוון במלכויות שנזכה כל הזמן רק להתחזק יותר ויותר ושנקבל באהבה ובשמחה את כל מה שהקב“ה מעביר אותנו. צריך לדעת שככל שאדם זוכה להעמיק  וללכת בדרך הזאת, הוא זוכה להיות בן העולם הבא. אדם שמקבל את כל ההנהגה
באהבה ובשמחה זה בעצמו מבטיח לו שהוא בן העולם הבא, זה העניין של המלכויות

תעצור ותשאל: למה באתי לכאן בכלל?!

ר‘ עקיבא הוא שורש התורה שבע“פ וכל ימי חייו היה שגור בפיו: ’כל דעביד רחמנא לטב עביד‘ – אנחנו רואים פה פלא, כמה שר‘ עקיבא היה חכם כ“כ גדול, אבל עבודת הלב שלו היתה כל הזמן ללמד זכות על הקב“ה – אם עשית כך, זה רק לטובה – זה העניין של המלכויות בתפילה של ראש השנה. אח“כ יש זכרונות, אנחנו מברכים ’זוכר הברית‘. יש בזה כמה סיבות מדוע תיקנו את הברכה הזאת. דבר אחד אנחנו מבקשים מהקב“ה: שיתעורר זכרוננו לפניו, כביכול אנחנו אומרים להקב“ה: אל תשכח אותנו, אבל בד-בבד יש פה עוד כוונה של עבודה בדבר הזה, שאדם יכוון שהוא תמיד יזכור את הקב“ה, מכיוון שעיקר העבודה של היצר הרע היא להפיל שכחה על האדם. לפעמים אנחנו יכולים למצוא את עצמנו שעות חושבים על איזה עניין ובכל הזמן הזה בכלל לא חשבנו על הקב“ה, אנחנו מגיעים למנחה ואדם צריך לעצור לכמה דקות ולשאול: רגע, למה באתי לכאן בכלל?! כל זה מרוב טרדות העולם

מתקן את הברית? זוכה לזכור את הקב“ה

ראיתי בשם אחד הצדיקים שכותב שהתכלית של האדם היהודי זה שלא ימוש זיכרון השם מנגד עיניו 24 שעות ביממה – לעתיד לבוא תהיה לנו המדרגה הזאת ואנחנו נזכה לקיים זאת 24 שעות, כתוב בספרי המקובלים שכשאדם זוכה לזה אזי נפתחים לפניו כל ההיכלות. כפי כמה שאדם זוכר את הקב“ה כך הוא זוכה שיתפחו לפניו ההיכלות והוא יכול להתחיל לטייל בהיכלות וזה כבר בחינה של השכר שיהיה לעתיד לבוא. המקובלים אומרים שכשאדם מצייר את שם השם לנגד עיניו זה מתקן את הבחינה של הזיכרון. דבר נוסף שדנים אותנו עליו בראש השנה זה העניין של הזיכרון. כפי כמה שאדם זוכה לתקן את הברית כך הוא זוכה לזכור את הקב“ה, לפי תיקון הברית הקב“ה זוכר אותנו ואנחנו אותו. זה אחד הניסיונות הכי גדולים בדור שלנו והיצר הרע שולח לנו את הדמיונות שלו בכל שנייה. זה באמת ניסיון מאוד קשה, אבל צריך לדעת דבר אחד בנקודה הזאת: זה שיש בזה ניסיונות זה הכרח המציאות, אין אדם שאין לו ניסיונות בדבר הזה, לכן שאדם לא יתבלבל ויפול בדעתו מזה שהוא רואה שיש לו מלחמות בדבר הזה, מכיוון שזה חייב להיות. אז מה אנחנו יכולים וצריכים לעשות? לדעת להעלות כל הזמן את כל מה שעובר עלינו לדיבור עם הקב“ה

תבקש מהקב“ה סיעתא דשמייא ורחמים

ברגע שאתה רואה שעובר עלייך כל מיני דמיונות ובלבולים, מיד תיקח את הדבר הזה ותספר להקב“ה מה עובר עלייך, אל תתבייש. תבקש ממנו סיעתא דשמייא ורחמים על הדבר הזה – צריך לדעת שברגע שאדם עושה את זה אזי
כל מה שעובר עליו לא נקרא קלקול. קלקול זה שאדם
שט ומטייל עכשיו באיזה עולם עם הפקה של הוליווד
והוא שוכח את הקב“ה ולאט-לאט נברא לו עולם דמיוני, אבל אם אנחנו לוקחים את המקום הזה לדיבורים עם הקב“ה ומגלים לפניו רצונות שאנחנו לא רוצים את הדבר הזה, זה העבודה שלנו לתיקון הברית וכפי תיקון הברית
כך האדם זוכה לזכור את הקב“ה, זה הבחינה של הזכרונות. 

כשזוכים שיפתחו לנו המוחין

לאחר מכן יש את הבחינה של השופרות, אנחנו אומרים: ’תקע בשופר גדול לחרותנו‘ – רואים שהעניין של שופר זה חירות, כשעבדים יוצאים לחירות אזי תוקעים בשופר. מהי החירות האמתית של הנשמה של האדם היהודי? צריך לדעת שאנחנו נרגיש חירות אמתית רק במקום אחד, כשנפתחין המוחין של האדם. ברגע שנפתחין לאדם המוחין והוא מתחיל לקבל השגות בתורה, באמונה ובקדושה
זה בעצם המקום של החירות. כל עוד המוחין שלנו
סגורים ואנחנו לא יכולים להשיג כל פעם עוד ועוד דברים בתורה וביראת שמיים, זה העבדות האמתית של הנשמה, אך כשאנחנו זוכים שיפתחו לנו המוחין, שם אנחנו יוצאים לחירות. לכן העניין של שופרות זה חירות..

לקבל את ההנהגה יותר באהבה ושמחה

תקיעת השופר זה פתיחת המחסומים והדלתות שיש על המוחין הסגורים שלנו ואז האדם מתחיל להבין ולהשיג השגות, וככל שהמחשבה והלב של האדם נמצאים יותר בתורה ובהתבוננות של אמונה והשגות, צריך לדעת ששם האדם מרגיש יותר ויותר את עולם החירות – למעשה זה החירות האמתית שלנו, אין מושג של חירות אחרת בעולם. כל המושגים של חירות וחופש זה הכל זמני ופרטי פה בעולם הזה, אבל החירות האמתית היא החירות הנצחית וזה העניין של השופרות. כפי כמה שאנחנו זוכים לתקן את המלכויות והזכרונות אז אנחנו זוכים לתקן את השופרות, הכוונה היא  שככל שאדם מקבל את ההנהגה של הקב“ה יותר באהבה ובשמחה, משם הוא זוכה יותר לזכור את הקב“ה ואז למעשה הוא זוכה שיפתחו לו כל השערים. לכל אדם יהודי מהגדול ביותר עד לקטן ביותר יש כוח בנשמה לראות מסוף העולם ועד קצהו, זה המהות שלנו וזה המקום האמיתי שלנו, העולם הזה הוא רק גלות לצורך עבודה

הוא הולך לישון והנשמה עולה למעלה…!

היו צדיקים מאוד גדולים שזכו לעשות את העבודה הזאת והמחשבה שלהם היתה מסתובבת למעלה ולמטה כהרף-עין. רבינו האר“י אמר לר‘ חיים ויטאל שיש לו רשות להכנס לכל ההיכלות למעלה ולשמוע כל חידוש תורה שאומרים למעלה, בלילה הוא הולך לישון והנשמה עולה למעלה, אז שואלים אותו: לאן אתה רוצה ללכת? אז פעם הוא רוצה לשמוע תורה מיונתן בן-עוזיאל, פעם הוא רוצה לשמוע תורה מר‘ שמעון בר-יוחאי – באמת כל יהודי בנוי לבחינה הזאת וזה המקום האמיתי שלנו, אבל הקב“ה ברא סדר עבודה בעולם הזה וזה העניין של הזכרונות והמלכויות ואז גם זוכים לשופרות שזה עולם החירות כשנפתחין המוחין של האדם.

שתי נשים: האחת אהובה והאחת שנואה

זה בחינה אחת של העבודה בראש השנה אבל יש התבוננות נוספת בכל הסדר של העבודה והבניין שאנחנו צריכים לעבוד בראש השנה: בפרשת כי תצא ראינו שיש הרבה מצוות, על אחת מהמצוות יש כמה וכמה קושיות. בתחילת הפרשה כתוב:
’כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה…לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכר…כי הוא ראשית אנו לו משפט הבכרה‘ – התורה מספרת לנו על איש שיש לו שתי נשים, האחת אהובה והאחת שנואה, שואל הרב יצחק אייזיק מזידיטשוב שאלה יפה ומתבקשת, כתוב בתורה ’האחת אהובה והאחת שנואה‘ יש כאן אות ’הא‘ מיותרת. לכאורה היה יותר מתאים להגיד: אחת אהובה ואחת שנואה. מה העניין של ה’הא‘ הנוספת? זאת ’הא הידיעה‘. אומר הרב מזידיטשוב שהא הידיעה שבפסוק הזה פירושה שהאהובה והשנואה שכתובים בפסוק שלנו זה אהובה ושנואה ידועות, אנחנו כבר מכירים אותן. הא הידיעה
הופכת אותם לשתי נשים ידועות שכבר שמענו עליהן, לכן אנחנו כבר מכירים אותן

לא יעלה על הדעת שיעקב שונא את אשתו

אומר הרב מזידיטשוב שיש שתי נשים שאנחנו כבר מכירים שהן אהובה ושנואה והן לאה ורחל. כל הפרשה הזאת מרמזת לנו על העניין של לאה ורחל. כתוב בפסוק ’וירא השם כי שנואה לאה‘ שואל הרב מזידיטשוב: וכי יעלה על הדעת שיעקב אבינו שונא את אשתו?! א“א להתחיל אפילו לחשוב בדבר הזה ובוודאי שיעקב אבינו לא שונא את לאה – אז מה עומק הדבר? יעקב, לאה ורחל מצד גודל קדושתם ומעלתם והעבודה שהם עשו בעולם הזה, תיקנו סדרים שלמים של הנהגות לכל הדורות, לכן היום יעקב, לאה ורחל לא נקראים רק על שם העניין הפרטי שלהם אלא גם על שם שהם תיקנו סדר הנהגה שלם בכל הדורות. כשאנחנו אומרים היום לאה ורחל זה סדר הנהגה שהקב“ה מנהיג אותנו, זה הסיבה שאנחנו אומרים תיקון חצות שזה תיקון רחל ותיקון לאה – לאה ורחל הפרטיות לא צריכות שנתקן אותן, ברוך השם
הן מתוקנות הרבה-הרבה יותר מאתנו. כשאנחנו אומרים תיקון לאה ותיקון
רחל הכוונה על איזה בחינה של הנהגה שהקב“ה מנהיג אותנו שנקראת לאה ורחל..

רחל זה עלמא דאתגליא ולאה דאתכסיא

מובא הרבה בספרים הקדושים שהעניין של רחל נקרא עלמא דאתגליא והעניין של לאה זה עלמא דאתכסיא. מה זה עלמא דאתגליא ועלמא דאתכסיא לעניין העבודה שלנו בעולם הזה? בוודאי שיש בזה סודות גדולים אבל לעניין העבודה שלנו, רחל זה הכוונה שהקב“ה משפיע לנו שפע לעבוד אותו מתוך גילוי פנים. בשעה שאדם יכול לשבת וללמוד תורה ויש לו סיעתא דשמייא לעסוק במצוות, במעשים טובים ובתפילה – זה אומר שההנהגה עכשיו היא באתגליא ויש בזה עבודה גדולה מאוד.

אנו אוהבים ורוצים את העלמא דאתגליא

ההנהגה של הקב“ה עכשיו נגלית עליו ויש בזה עבודה גדולה מאוד. כמובן שבזמן ההנהגה הזאת צריך לקחת את ההשפעה הזאת ולעבוד את הקב“ה בכל הכוחות, אבל אנחנו יודעים שיש עוד סדר שלם בהנהגה וזה הסוד של לאה שזה עלמא דאתכסיא, הכוונה שהאור הא-לוקי נסתר מאתנו ואנחנו עכשיו נמצאים במציאות של הסתרת פנים. בד“כ אנחנו אוהבים ורוצים יותר את העבודה באתגליא אבל אומר הרב מזידיטשוב זאת הכוונה ’וירא השם כי שנואה לאה‘ – לא לאה הפרטית שנואה אלא עלמא דאתכסיא, הכוונה שכל סדר העבודה וההנהגה שהקב“ה מנהיג אותנו בהסתרת פנים – זה שנוא אצלנו, אנחנו לא אוהבים את זה וזה הסוד של לאה

בעולם הזה צריך לעשות מסירות נפש

אומר הרב מזידיטשוב חידוש מאוד גדול: יש עבודה באתגליא ויש עבודה באתכסיא. בוודאי שהאדם היה רוצה שהעבודה באתגליא תהיה העיקר ועל זה אומרת לנו התורה: ’לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכר‘ אתה לא יכול לתת את הבכורה לאהובה מכיוון שבאמת לאמיתה העבודה באתכסיא יותר גבוהה מהעבודה באתגליא. כשאדם זוכה לעבוד את הקב“ה מתוך מצבי-האתכסיא זה יותר גבוה והוא פועל יותר מאשר כשהוא זוכה לעבוד בזמני האתגליא. מובא בספרים הקדושים שבכלליות יש כמה תיקונים בעבודה שלנו שאנחנו צריכים לתקן ולעבוד בעולם הזה ואחד מהם זה עבודה של מאמץ ומסירות נפש – אדם בעולם הזה צריך לעשות מסירות נפש, הכוונה להתאמץ. לדוגמא: אדם חושב שכשהוא יסיים לעבור את הרחוב אז יחכה לו מישהו שיבקש ממנו דו“ח על כל מי שעבר ברחוב, לכן הוא מסתכל על כל מי שעובר ברחוב מההתחלה ועד הסוף – צריך להתאמץ  כנגד הרצון הזה – זה העבודה של האתגליא שזה ההתאמצות והמסירות נפש

התיקון שלך בעולם זה לא להתאבד!!

העבודה של האתכסיא זה כשהקדוש ברוך-הוא נסתר ואז הרבה פעמים לא רק שאדם לא יכול לעשות שום דבר אלא אדם צריך להחזיק מעמד. שמעתי מהרב אליעזר ברלנד שליט“א שאמר פעם לבן-אדם: התיקון שלך בעולם זה לא להתאבד, אתה מניח תפילין לפעמים? זה כבר מצד הבונוס. יש מצבים שאדם כ“כ בהסתרה שהוא כבר בקושי יודע איפה זה צד ימין ואיפה זה שמאל. העבודה בזמן של ההסתרה זה לקבל את ההנהגה של הקב“ה באהבה ובשמחה. כתוב ששורש כל השבירות, הכישלונות והחטאים של כל הדורות, נקרא ’אנא אמלוך‘, הכוונה שאדם רוצה לקחת את המלכות לידיים שלו. כל העניין של לאה זה למסור את המלכות להקב“ה, אבל באמת אדם לא יכול למסור את המלכות בשלמות להקב“ה בעולם הזה. בכל אדם יש ’אנא אמלוך‘ ואת זה אפשר לתקן עם הסוד של לאה, להמליך את הקב“ה גם בשעה שהוא מסתיר את הפנים מאתנו ואנחנו נופלים וככה בעצם אנחנו זוכים להמליך את הקב“ה ולתקן את ה’אנא אמלוך‘ שלו.

הפוסט פרשת שופטים |  אלול חודש הרחמים והסליחות הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

במשנה בסוף מסכת תענית כתוב: אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמשה (ט“ו) באב וכיום הכיפורים. המשנה אומרת שביום הזה היו יוצאות  בנות-ישראל לחול בכרמים, לבושות בבגדי לבן שאולין, כדי לא לבייש את מי שאין לו, והבחורים היו הולכים לכרמים לראות את הריקודים והיו בחורים להם בנות-זוג. הרבה שידוכים היו בריקודים האלה, אחד השידוכים הידועים לנו זה שאול המלך שהיה משבט בנימין והוא הכיר את אשתו באירועים האלה. יש כמה שאלות על כל המהלך הזה, השאלה הראשונה היא: איך יכול להיות שחכמי ישראל התירו כזה דבר? זה נראה ונשמע כאחד הדברים שלגמרי נגד התורה, איך התירו לבנות ישראל ללכת לרקוד ולבחורים ללכת לבחור כלה, זה דרך של שידוכים?? איפה שמענו כזה דבר??

ראו שאין שום חשש לקלקול

-באמת זה שאלה מאוד קשה, וצריך לדעת שזה היה עפ“י דעת חכמים. מובא בספרים שבשני הימים האלה, בט“ו באב וביום הכיפורים, היתה יורדת קדושה כ“כ גבוהה לעולם שהיא מעין הקדושה שתהיה אחרי שיבוא משיח צדקנו, ואחרי שיבוא משיח צדקנו, כשיתבטל היצה“ר, לא יהיה מציאות של מציאת-חן אלא אם כן זה הזיווג האמיתי, וחכמים ראו ברוח קודשם שבשני הימים האלה בזמן בית המקדש הראשון, היה יורד כזה אור של קדושה לעולם ולכן הם לא פחדו מקלקול, הם היו בטוחים והם ראו שאין שום חשש של קלקול ביום הזה. ביום הזה, אם יש מציאת-חן זה וודאי הזיווג האמיתי. הבני יששכר שואל שאלה על זה: מדוע דווקא בשני הימים האלה זה קרה? אומר הבני יששכר שביום הכיפורים אנחנו יכולים להבין כי בהמשך המשנה כתוב ’צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו (שיר השירים ג)‘. המשנה ממשיכה ואומרת:  ביום חתנתו, זה מתן תורה. וביום שמחת לבו, זה בנין בית המקדש. רש“י כותב שם שיום מתן תורה זה יום הכיפורים…

ירד אור של זיווגים אמיתיים ביום הכיפורים

-למה יוה“כ ולא חג השבועות? כי בחג השבועות עמ“י שמע את עשרת הדיברות אבל את הלוחות השניים שמשה רבינו נתן לעמ“י זה היה ביוה“כ באותה שנה, אחרי מתן תורה. הלוחות זה כמו הטבעת שהחתן נותן לכלה בקידושין. אומר הבני יששכר שעמ“י התקדש להקב“ה ביוה“כ, זה הבחינה של הקידושין. בגלל שהיה קידושין בין הקב“ה לעמ“י ע“י הלוחות השניים, אז ירד אור של זיווגים אמיתיים ביוה“כ, לכן הם הלכו לחול בכרמים. לפני כמה שנים שמעתי מהרב דבר נפלא: כתוב בגמרא בירושלמי שבבית המקדש השני היה תלוי חוט אדום ביוה“כ, ובשעה שהכהן הגדול היה עושה את עבודת יוה“כ לאט-לאט החוט היה הולך ומלבין וידעו שאז נמחלו כל העוונות של עמ“י..

כל החוטים הלבינו

-זה היה בזמן בית המקדש הראשון ויש אומרים שזה היה גם בתחילת בית המקדש השני בזמן שמעון הצדיק, אז החוט היה בכל בית בישראל, היה כזה השגחה פרטית שהחוט לא היה בבית המקדש אלא בכל בית פרטי החוט היה תלוי. היו אומרים תפילת כל נדרי, מתפללים ערבית ויושבים כל הלילה, עושים תשובה ומסתכלים על החוט. אז הרב אמר לי שעד הבוקר לא היה חוט אחד אדום בעמ“י, כל החוטים היו מלבינים. כל החוטים הלבינו, אז זהו זה מחילת עוונות, אז מה יגידו: סלח לי, כפר לי? זהו, נסלח לך  אז מה עושים ביוה“כ? יוצאים לכרמים
לחול ולמצוא זיווגים – ככה הרב תירץ את הקושייה הזאתי.

הבני יששכר ורבי צדוק הכהן

-אומר הבני יששכר מובן למה יוה“כ זה יום של זיווגים, אבל למה ט“ו באב? מה מיוחד ביום הזה שירד כזה אור של זיווגים לעולם? אומר הבני יששכר חידוש נפלא מאוד שמופיע בעוד שני ספרים, כתוב שאדם וחוה שכל נשמות ישראל כלולים בהם, נבראו ביום שישי לבריאת העולם, אבל ביום הראשון לבריאת העולם, היה את המחשבה לברוא את נשמות ישראל. במסכת סוטה כתוב שארבעים יום קודם יצירת הוולד מכריזים בשמיים: בת פלוני לבן פלוני. אז עלה במחשבה ליצירת הולד בכ“ה באלול, ארבעים יום לפני זה ט“ו באב. אז אומר הבני יששכר שבט“ו באב לפני בריאת העולם כבר עלה במחשבה: בת פלוני, זה כל נשמות ישראל. לבן פלוני, זה הקב“ה. היחוד והזיווג והקשר בין נשמות ישראל עלה בעצם בפעם הראשונה בבריאה בט“ו באב. אומר הבני יששכר שמכאן נמשך שזה יום שיורדת בו קדושת הזיווגים. הבחינה הזאת זה העניין של ט“ו באב. אבל בסוף המשנה כתוב ביום חתנתו, זה מתן תורה. וביום שמחת לבו, זה בנין בית המקדש

בניין בית המקדש השלישי יהיה בט“ו באב

-לכאורה מלשון המשנה זה לא ברור מתי זה יום בניין בית המקדש, וגם למה המשנה הביאה את כל המהלך הזה במשנה הזאת שמדברת בהלכות ט‘ באב, לאחר מכן המשנה מדברת על ט“ו באב, אחרי זה בסוף המשנה אומרת כתוב ביום חתנתו, זה מתן תורה. וביום שמחת לבו, זה בנין בית המקדש – לכאורה לא מובן מה הקשר בין מתן תורה לבניין בית המקדש למה שהמשנה דיברה קודם שזה ט‘ באב וט“ו באב? אומר רבי צדוק הכהן מלובלין חידוש מאוד מעניין: בניין בית המקדש השלישי יהיה בט“ו באב לכן זה הקשר של המשנה, יום מתן תורה זה יום הכיפורים שעל זה דיברה המשנה קודם, אבל גם כדי לחדש שיום בניין בית המקדש יהיה בט“ו באב. לכאורה מאיפה רבי צדוק הכהן לוקח את החידוש הזה שבניין בית המקדש יהיה בט“ו באב?

יבוא אריה ויחריב את האריה בחודש אב

רבי צדוק לוקח את העניין הזה מתוך דברי חז“ל מפורשים. בספר פסיקתא דרב כהנא, פסיקתא י“ג בסוף הפרק כתוב: אמר רבי אבון שחודש אב זה בחינת האריה. המזל של חודש אב זה אריה, לכן יבוא ארי שזה נבוכדנצר ויחריב את הבניין שנקרא בניין אריאל שזה אריה. יבוא אריה ויחריב את האריה בחודש שמזלו אריה. עתיד הקב“ה שנקרא אריה כמו שכתוב אריה שאג מי לא יירא, ויבנה את בית המקדש השלישי בחודש אב שהוא מזל אריה. על זה אומר רבי צדוק הכהן מלובלין: ובוודאי שהיום הראוי לבניין בית המקדש זה ט“ו באב. אנחנו רואים שבניין בית המקדש זה יהיה בחודש אב. המהר“ל מפראג בספר נצח ישראל שואל למה החורבן היה בחודש אב וכנגד זה הבניין יהיה בחודש אב? אומר המהר“ל מפראג יסוד מאוד גדול: ידוע שלכל חודש יש את השפע המיוחד שלו, וזה מה שאנחנו קצת יודעים מהעניין של המזלות, לכל חודש יש צירוף שם הוי-ה וכן הלאה. לכל חודש יש את השפע המיוחד שלו ואנחנו רואים שעניין השפע של כל חודש זה לא רק בעניין של השקפה או קבלה אלא זה גם יורד להלכה: משנכס אב ממעטין בשמחה. ואם יש לאדם דין עם גוי שלא ידון איתו בימים האלה, לעומת זה רואים בחודש אדר: משנכנס אדר מרבין בשמחה…

זה יהיה החודש הכי גבוה מכל החודשים

-אנחנו רואים שיש הרבה הלכות בעניין של החודשים והמועדים. אומר המהר“ל מפראג: ובאמת תוקפו והשפעתו של חודש אב זה גדול מכל החודשים. ההשפעה שלו כ“כ גדולה, לכן הכי קשה לתקן ולקדש את העניין של השפע המיוחד של חודש אב, ועל כן מתעורר הקטרוג דווקא בחודש אב. אבל לעתיד לבוא כשהקב“ה יתקן את בניין בית המקדש השלישי, זה יהיה החודש הכי גבוה בכל החודשים, לכן ניסן חודש הגאולה זה נקרא אביב, אומר הבני יששכר שאביב זה אב קטן. בחודש אב זה יהיה יותר גבוהה מחודש ניסן. נתבונן קצת מה זה העניין של תיקון האריה שהוא שורש חורבן ביהמ“ק, ותיקונו יהיה גם שורש בניין בית המקדש השלישי והניצחי.

השור הוא המלך שבבהמות

ברגע שנזכה לתקן את האריה אז נזכה כבר לבניין בית המקדש השלישי. מה זה העניין של תיקון האריה? אריה זה בגימטריה 216, זה מספר ידוע מאוד בקבלה ובחסידות, זה יוצא בגימטריה גבורה. ז“א שיש פה איזה תיקון מאוד-מאוד פנימי ועמוק בעניין של הגבורות. דבר נוסף: אריה נקרא מלך החיות וגם חז“ל אומרים שאריה הוא המלך שבחיות והשור הוא המלך שבבהמות. אריה כידוע זה חיה טמאה והיא מסמלת בעולם הזה את הגבורה. כתוב בספר יחזקאל שיחזקאל הנביא ראה את המרכבה. במרכבה יש ארבע פינות והוא ראה שצד ימין של המרכבה זה אריה, צד שמאל של המרכבה זה שור, והאמצע זה נשר ואדם. נשים לב לכמה דברים: חיה טמאה בעולם הזה נרמזת במרכבה העליונה. המושג המרכבה זה צינורות של שפע שנמצאים בספירות ונפעלים ע“י ספירות ושמות הוי-ה וייחודים עליונים – פעולות רוחניות מאוד עליונות שהמושגים אריה, שור, אדם ונשר זה מרמז על הבחינות העליונות האלה..

אפשרות ליצה“ר להפוך אותם לצד שלו

יש 2 קושיות בדבר הזה: הרי בעולם הזה הסמל והטבע של האריה זה גבורה ולמעלה במרכבה הוא נמצא בצד ימין של המרכבה, זה צד החסדים. קושייה שנייה: איך חיה טמאה בעולם הזה בכלל נמצאת במרכבה העליונה ואיך היא מרמזת על הבחינות העליונות. אומר המהר“ל מפראג שכמעט כל סודות התיקון והגאולה תלויים בהבנה של הסוגייה הזאת של תיקון האריה. בוודאי שכל מה שיורד מהקב“ה זה הכל השפעות קדושות וטהורות שיורדות לעולם הזה, אבל יש מידות של הקב“ה שבשעה שהם יורדת לעולם הזה יש אפשרות ליצר הרע לאחוז בהם ולהפוך אותם לצד שלו..

איך שם קדוש מתהפך להיות שם של ע“ז

-הזוהר הקדוש, כל כתבי רבינו האר“י וכל הספרים הקדושים כותבים
שהמידה שלמעלה היא קדושה וכשהיא יורדת למטה יש אחיזה לסטרא אחרא, זה נקרא מידת הגבורות. זה בעצם האחיזה של כל כוחות היצר הרע. דרך אחת לראות את זה, לכל מידה רוחנית יש שם קדוש, השם של הגבורות זה שם א-לקים.
בוודאי שזה שם קדוש אבל נשים-לב לדבר פלאי, שם א-לקים הופך להיות שם של עבודה זרה, אלהים אחרים. איך שם קדוש מתהפך להיות שם של עבודה זרה?
וכי התורה לא יכלה לבחור שם אחר למושג עבודה זרה? כתוב בספרי
המקובלים שבוודאי שיש פה רמז מאוד עמוק שדווקא במידות האלה של הגבורות, למעלה זה קדוש וכשזה יורד למטה זה יורד בהשתלשלות של טומאה ויש פה אחיזה.

כל ההתעוררות, האור והאש שיש לנו בלב

נתבונן בעניין הזה קצת הלכה למעשה מה הכוונה שהגבורות הם קדושות בשורשם אבל כשהם יורדות למטה הם הופכות להיות האחיזה של היצה“ר. כל דבר זה אור רוחני, האור הרוחני של הגבורות שיורד אלינו זה בהתלהבות והתעוררות הלב, אנחנו יכולים להבין שאפשר לקחת את כל התעוררות הלב ואת כל האור שיש, ואת כל האש שיש בלב ולקדש את זה מאוד ולהעלות את זה למקום מאוד עליון, בבחינת האש שלי תוקד עד ביאת משיח, שאדם בוער להקב“ה, ללימוד התורה ולקיום המצוות – כל זה בא מצד הגבורות שבנפש, פה האדם משתמש בזה לצד הקדושה וזה באמת שם א-לקים שזה שם קדוש, אבל בד-בבד אנחנו יודעים שברגע שהלב שלנו מתלהב, ולא משנה ממה, יכול להיות מדבר טוב, מיד היצה“ר בא ולוקח את זה. לדוגמא: ב“ה אדם למד ארבע שעות גמרא, שעתיים ליקו“מ, שער הכוונת, עץ חיים, שעה וחצי התבודדות, 7 פעמים תיקון הכללי – כשהוא חוזר בשבע בערב הביתה אחרי 12 שעות של קדושה, הוא מרגיש בדרגת מלאך, והוא בא עם כל הקדושה הנוראית הזאת שבוערת בו, עכשיו לא דיברו איתו לפי רום-מעלתו, אשתו לא דיברה איתו לפי כבודו. באותו רגע ההקפדות הכי גדולות בעולם יכולות לרדת לעולם. כתוב בספרים הקדושים שהיניקה של היצה“ר זה מהתלהבויות הלב, מההשפעות האלה בתוך הלב, היצה“ר ישר לוקח את זה או לכעס והקפדות, או שהוא לוקח את זה לתאוות העולם הזה ובפרט לתאווה הידועה..

יוצא לתפילה בשעה 7 וחצי..

היצה“ר יודע איך לקחת את ההתלהבויות של הלב לצד שלו, זה נקרא האחיזה של הסטרא אחרא בבורות. העבודה שלנו זה להעלות פה את הגבורות בעולם הזה. עכשיו אנחנו לא מתוקנים לכן כשהגבורות מגיעות אלינו, הרבה פעמים הם מגיעות בדרך של קלקול. ברגע שאנחנו מתלהבים, אנחנו שורפים חצי מכדור הארץ. למשל רואים אדם שהוא נמצא בקדושה מאוד גבוהה שלושה שבועות וכמובן שהוא מתפלל בנץ אחרי שהוא קם בעלות השחר, טבל במקווה ואמר שלוש פעמים תיקון הכללי. עכשיו אם הוא רואה יהודי יוצא לתפילה בשעה 7 וחצי בבוקר, הוא אומר לעצמו: ספק אם אותו אדם יהודי. כל זה נקרא היניקה של היצר הרע מהגבורות

ע“י מה ממשיכים אורו של משיח בעולם

מכיוון שהמידות שלנו לא מתוקנות ויש לנו קצת תאוות של העולם הזה, איך שהלב מתעורר, מיד בא היצה“ר ולוקח את זה. לכן הגבורות אצלנו הם בבחינת אריה, פה בעולם הזה זה טמא, הכוונה זה רמז לעניין של האחיזה של היצה“ר. העבודה שלנו זה להעלות את הגבורות, להעלות את האריה התחתון לאריה העליון, לעלות את זה לאריה של החסדים. ז“א את כל ההקפדות ואת כל התאוות של העולם הזה, להפוך לחסדים. עיקר העבודה שלנו זה בעניין ההקפדות וזה מה שאומר רבינו בליקוטי מוהר“ן שע“י שאדם הופך את הכעס לרחמנות, ממשיך אורו ורוחו של משיח בעולם.

הגבורה של עמ“י לא היתה בגדר הטבע

רוחו של משיח נמשכת בעולם ע“י שהופך את הכעס לרחמנות – זה דיוק נפלא מאוד מה שרבינו אומר שזה דיקא ממשיך אור של משיח בעולם, שכל הגאולה תלויה בעניין של תיקון האריה כמו שהמהר“ל מפראג אומר שזה להעלות את האריה התחתון לאריה העליון, ורבינו אומר שעיקר העבודה זה להפוך את הכעס לרחמנות. מי שיצא לו לקרוא קצת בספר יוספון על עניין החורבן, הוא חי בתקופת חורבן בית המקדש, קראו לו יוסף בן מתתיהו, הוא חי את התקופה הזאת. הוא בעצמו היה מפקד הגליל במרד של הרומאים והם תפסו אותו בשבי. בספר הוא מתאר את כל העניין של החורבן מסיפורים חיים מתוך המלחמות. הדבר שרואים לכל האורך מתקופת החשמונאים, זה שעמ“י קיבל השפעה של גבורה כ“כ גדולה ועוצמה שלמעשה לא היה אומה בעולם שיכלו להילחם עם עמ“י. הגבורה של עמ“י זה לא היה בגדר הטבע, זה התחיל מהחשמונאים שאז ירדה ההשפעה הזאת ע“י המסירות נפש של החשמונאים וזה המשיך עד החורבן, למעשה אף צבא בעולם לא רצה להילחם עם עמ“י מהגבורה שלהם. בזמן המצור על ירושלים הגיעו בחורים יהודים במטרה להגן על ירושלים ועל בית המקדש, ז“א שהם באו עם נקודה של מסירות נפש

אם הם רצו וגם אם לא נכנס בהם גאווה

-הם לא פחדו מהמוות, הם היו יוצאים בין חמשה לעשרה בחורים למחנה הרומאים, הם היו מטפסים על החומות, יורדים, הרוגים אלף רומאים וחזרים לעיר. הרומאים לא היו יכולים לעשות להם שום דבר מרוב הגבורה שלהם – הם באו לירושלים למסור את הנפש כדי לשמור על ירושלים ועל בית המקדש. תוך כמה חודשים (בשנה האחרונה של החורבן), פתאום התהפך כל העניין שלהם והם הפכו להיות רוצחים כאלה שלמעשה, ספק מי הרג יותר יהודים, הם או הרומאים. בסוף ספר יוספון הוא כותב שהם ספרו בירושלים את ההריגות שעשו הבחורים בירושלים והם הרגו למעלה ממיליון יהודים. איך זה יכול להיות שבחורים שבאו במסירות הנפש והיו מוכנים למות למען עמ“י, למען ירושלים ולמען בית המקדש, פתאום התהפכו להיות כאלה רוצחים? מאוד חשוב לנו לדעת איך קרה כזה דבר. דבר אחד זה שכוח הגבורה שלהם היה כ“כ גדול עד שגם אם הם רצו או לא, נכנס בהם גאווה..

רצחו לא-פחות מהרומאים

 -כל הכוח של עמ“י זה מהביטול להקב“ה, ברגע שנכנס גאווה פה התחילה הסטייה. הנקודה השנייה זה שכתוצאה מהגאווה הם ראו: אנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו
רוצים אנחנו נלחמים ואף אחד לא יכול להילחם איתנו,
הם הפסיקו לשמוע לחכמי ישראל. בירושלים היה אז
ראש החכמים, רבן יוחנן בן זכאי, ברגע שנכנס בהם קצת גאווה והם התנתקו מרבן יוחנן בן זכאי, תוך כמה חודשים הם רצחו יהודים לא-פחות ממה שרצחו הרומאים..

בהתחלה עשו מסירות נפש הכי גדולה

זה ממש דוגמא מאוד מוחשית לפגם האריה, איך הגבורות שהקב“ה השפיע עליהם כאלה גבורות נוראיות, עד איפה זה ירד שהם הפכו להיות רוצחים של עמ“י בעצמם. התיקון של זה בעצם זה תיקון הגאווה והעניין שהכל תלוי בו זה הביטול לצדיקים האמיתיים. צריך לדעת שאנחנו לבד לא יכולים לברר. גם אם האדם הוא ת“ח והוא אדם חכם וירא שמיים אמיתי – יש שלב שאם הוא לא מתבטל לצדיק, היצה“ר יותר חכם ממנו, ויש בזה מדרגות. יכול להיות שאצל אחד הניסיון זה לא במצוות או בעברות, אלא יש יצה“ר רוחני מאוד שמטעה – הם היו בטוחים שהם עושים את המסירות נפש הכי גדולה לעמ“י והם התהפכו להיות הרוצחים הכי גדולים. שמעתי מאחד הצדיקים שאמר לי לפני שנים, שבדור שלנו כשאנחנו מסתכלים על הגבורה, רואים בדיוק הפוך, היום בקושי אדם יכול להרים יד מרוב מה שעובר על כל אחד ואחד

לא יודעים להיכנע בלי ההתבטלות לצדיק

-אז אותו צדיק אמר לי שהרבה מהדור הזה, הם מהגיבורים שהיו בזמן חורבן בית המקדש שבאו בגלגול כדי לעבור עכשיו את ההכנעה, מה שהיה חסר בזמן ההוא, עכשיו צריך לתקן את זה ע“י הכנעה. עכשיו מי שלא רוצה להיכנע, מכניעים אותו. זה מה שרבינו אומר בסיפורי מעשיות במעשה מבעל תפילה: לא רצה הגיבור אלא הכנעה. אז העבודה שלנו בתיקון האריה להעלות את האריה מלמטה למעלה זה העיקר ע“י הכנעה אבל אנחנו לא יודעים  איך להיכנע אם אנחנו לא מתבטלים לצדיק האמת, כמו שאמרנו צריך לדעת, שגם אם אדם יקרא וילמד וירצה, היצה“ר תמיד יותר חכם מאתנו, הוא תמיד ידע מאיפה להפיל אותנו – אלא אם כן אדם זוכה לבטל את דעתו לפני צדיקים אמיתיים, ברע שאדם מתבטל לצדיקים אמיתיים, משמיים מסייעים לו לברר את הנקודה. הביטול לצדיקים באופן כללי זה קודם כל שאדם ידע בנפשו: אני לא יודע לברר את האמת והיצה“ר יכול להטעות אותי ולבלבל אותי בשנייה אחת, לזרוק אותי לתהומות שאני לא יודע איך לצאת מהם – ברגע שאדם יודע את זה משמיים זה כבר נקרא בחינה של התבטלות לצדיק וזה שומר על האדם…

מי שנמצא בראש המגדל יכול להדריך…

התקשרות עם הצדיק זה באמת יסוד פשוט בתורה, ביהדות ובהשקפה האמיתית, הרמח“ל כותב את זה במסילת ישרים: העולם הזה זה גן הנבוכים ובמרכז הגן יש מגדל, ורק מי שנמצא בראש המגדל יכול להדריך את הנבוכים וזה הבחינה של הצדיק שהגיע למרכז הגן ויכול להדריך את הנבוכים – אז בוודאי שמבחינתנו היסוד של הכל זה הנקודה של התבטלות לצדיק עם כל הבחינות השונות שיש בדבר. זה לא דבר אחד, אבל אמרנו קודם כל שאדם יקשר את עצמו עם הצדיקים, ושאדם ידע שמה שיש לו ומה שהוא זכה ומה שהוא מקבל זה בזכות המסירות נפש שהצדיקים עושים עבורנו – עצם זה שאדם יודע את זה, זה כבר נקודה של התבטלות – אח“כ כמה שאדם יכול יותר, להדליק נרות לצדיקים, לנסוע לקברות צדיקים, להתקרב לצדיק חי, להתפלל איתו, לשאול אותו וכו‘

לקבל הכל באהבה ובשמחה

-כל אחד מה שהוא יכול לעשות בנקודה שלה ההתקשרות עם הצדיק זה דבר מאוד-מאוד גדול וזה היסוד של התיקון, לכן עיקר-עיקר העבודה שלנו להעלות את האריה התחתון לאריה העליון, הדבר הראשון זה הבחינה של ההתבטלות לצדיקים והצדיקים מלמדים אותנו את הבחינה השנייה שזה לקבל את ההנהגה של הקב“ה באהבה ובשמחה וזה מה שרבינו אומר: לא רצה הגיבור אלא הכנעה. הגיבור בסיפור זה הגבורות העליונות – אז צריך לדעת שכל הגבורות שיורדות אלינו בעולם הזה, וזה לא משנה איך זה מתלבש, פעם זה מתלבש בפרנסה, פעם זה בבית, פעם בעבודה וכן הלאה, היסוד של תיקון הגבורות זה תמיד לזכור שיש בורא לעולם והוא הוריד עליי את הגבורות. נגיד שזה לא בהכרח שאדם לא צריך להגיב בעולם הזה – אם פלוני גנב ממנו ממון, מותר לו ללכת ולתבוע את פלוני בבית-דין או לעשות את מה שהתורה מתירה לנו, זה לא קשור לנק‘ ההכנעה…

כנראה יש עוד כמה לכלוכים שצריך לתקן

מידת ההכנעה זה הקבלה בלב להנהגה של הקב“ה, לא לכעוס ולא להתמרמר על הקב“ה: למה עשית לי את הדבר הזה? זה  הכוונה לא רצה הגיבור אלא הכנעה. פעם שמעתי מאחד הצדיקים, האדמו“ר מפוריסוב, שסיפר שלאחד התלמידים היה שכן שהיה נוהג לשפוך למרפסת שלהם מים-מלוכלכים, הצינור של המרפסת שלו היה בדיוק מעל המרפסת שלהם ולא עזר שהעירו וביקשו. האדמו“ר אמר: אין בעיה לקחת אותו לבית דין, תיקח אותו לבית דין. אבל אתה תעשה תשובה, תדע לך שאם זרקו עליך מים מלוכלכים מלמעלה, כנראה שיש עוד כמה לכלוכים שאתה צריך לתקן

להתבטל ולהסכים להנהגה של הקב“ה

זה שני מישורים של התייחסות. יש מישור של התייחסות בעולם העשייה שאנחנו חיי בו, אבל יש מישור של תיקון הלב שזה הכנעה. זה לקבל ולדעת שמאת השם זה יצא וזה לטובה – זה 2 הבחינות וזה עיקר העבודה שלנו, ההתקשרות לצדיקים והנקודה של ההכנעה. מי שצריך לתקן את הבחינה של האריה בשלמות זה כמובן הצדיק שצריך לתקן את זה. כל העבודה של הצדיק ובשלמות הכי גדולה זה יהיה של משיח, זה להעלות את האריה התחתון לאריה העליון עד שהוא יבטל לגמרי את מציאות האריה התחתון – כל צדיק, ככל שהוא יותר גדול, הוא נשמה כללית, אז ברגע שהוא מבטל בתוכו את האריה התחתון, את כל הגבורות, אז כבר יבטל את זה בעולם הזה ובזה הוא ייסע לנו ויביא את הגאולה. העבודה שלנו זה להתבטל אליו ולהסכים עם ההנהגה של הקב“ה, אבל מה העבודה של הצדיק? צריך לדעת שהעבודה של הצדיק זה עבודה נוראית מאוד. בספר ישעיהו פרק נ“ג יש את הנבואה על המשיח, כל המפרשים של הפשט לא כותבים שזה הולך על המשיח, זה נבואה נוראית מאוד על המשיח. מדרש תנחומא בפרשת תולדות אומר שכל
זה הולך על המשיח. אומר הרמ“ע מפאנו שפה נרמז כל העניין של עבודת המשיח…

אין לי טענות לאף אחד, אני אשם בהכל

-בספר ישעיהו פרק נ“ג פסוק י‘ כתוב ’השם חפץ דכאו החלי אם תשים אשם נפשו יראה זרע יאריך ימים וחפץ השם בידו יצלח‘ – אומר הרמ“ע מפאנו, אם תשים אשם נפשו, כל מה שהוא יעבור, השם חפצו בכל זה, השם יידכא אותו בחולי ובבית האסורים, ככה כתוב, וכל העולם ילעג לו ויבוז לו, ומה הוא יעשה? ישים אשם בנפשו, הכל הוא יאשים את עצמו: אין לי טענות לאף אחד, אני אחראי על הכל. אומר הרמ“ע מפאנו שפה נרמז כל העבודה הזאת, שככל שהצדיק יותר גדול, ככה הוא עובר יותר ייסורים ויותר ביזיונות ומשגעים אותו בצורה מאוד-מאוד חריפה, ומה הוא עושה עם כל זה? העבודה שלו זה שלא יהיה לו אחד חלקי מיליארד
שום הקפדה על מישהו שעשה לו את כל זה, זה הכוונה אם יתן אשם לנפשו,
יראה זרע יאריך ימים וחפץ השם בידו יצלח – כל העבודה של הגאולה זה שהוא יסבול אין-סוף ביזיונות ורק ע“י הבחינה הזאת הוא באמת יכול להביא את הגאולה..

כל עבודתו של משיח זה ’אם ישים אשם‘

כתוב בחז“ל שהשם של משיח בן דוד זה מנחם בן עדיאל, ובפרקי היכלות כתוב שהשם של משיח בן יוסף זה נחמיה בן חושיאל. אומר הרמ“ע מפאנו שכל עבודתו של משיח זה אם ישים אשם בנפשו, שהוא יקח על עצמו את הכל. בפסוקים שלפני כתוב ’אכן חלינו הוא נשא ומכאבינו סבלם‘. הכל זה העוונות של עצמנו. וכתוב בספרים שגם אם הוא נכשל במשהו זה רק בגללנו עכשיו, זה רק בשביל לזכות אותנו.

איפה ראינו כזה חץ? זה כמו טיל סקאד.

זה עבודה מאוד נוראית, ושלא יהיה שום התנגדות לצדיק, לקבל את הביזיונות הכי-הכי גדולים בעולם, מה שלא יהיה. כתוב בזוהר בבראשית וגמרא במסכת מועד קטן שדוד המלך היה יורה חץ ובירייה אחת היה הורג 800 איש. הבן איש חי שואל בבן יהוידע, איפה ראינו כזה דבר? זה לא חץ, זה טיל סקאד. אומר הבן איש חי שבחיצים של דוד המלך היה כוח רוחני והחץ היה נכנס מאחד לשני, עד 800 איש. על זה היה מצטער דוד כל ימי חייו שהיה הורג רק 800 איש ולא אלף איש. אמרתי שעפ“י הפשט לא מובן בכלל מה הצער שלו, תוציא עוד חץ ותירה בעוד 800 איש. כמובן שיש בעניין הזה עומק גדול. אומרת הגמרא שעל זה היה דוד מצטער כל ימי חייו, ואמר לו הקב“ה רק בגלל אוריה החיתי אתה לא תהרוג אלף. שימו לב שהכל מדויק.

לטובתו ולתיקונו היו צריכים להרוג אותו

איזה טענה היתה על אוריה החיתי? אומר הזוהר הקדוש שדוד המלך שלח את אוריה למות בחרב בני עמון, הוא אמר ליואב בן צוריה שיש לאוריה דין מוות אז שישים אותו בחזית במלחמה עם עמון, וכך היה, באמת הרגו אותו. אומר הזוהר הקדוש שבאמת אוריה החיתי היה חייב מיתה כי הוא היה מורד במלכות, הוא ביזה את דוד המלך והוא באמת היה חייב מיתה, לתיקונו היה צריך להרוג אותו, לטובתו, אם לא יהרגו אותו פה הוא יעלה עם העוון למעלה – אז מה היתה הטענה כנגד דוד?

הצדיקים שומרים על המאתיים למשיח

הטענה היתה למה לא הרגת אותו? למה שלחת אותו למות בחרב בני עמון ולא הרגת אותו אתה. כתוב בזוהר שכל מי שנהרג בחרב בני עמון, עצם המיתה היתה גורמת לו צער כי היו שמות טומאה על החרבות שלהם, וזה מיתה מצערת, ולאוריה היתה את הזכות שאתה תהרוג אותו  ולא בני עמון. אומר הזוהר הקדוש שזה כל הטענה שהיתה כנגד דוד המלך ועל זה דוד המלך היה הורג ביריית חץ 800 איש ולא אלף. ולמה באמת דוד המלך לא הרג אותו? אומר הזוהר הקדוש דבר נורא, דוד המלך חשש מחילול השם, שלא יגידו אני לוקח את אשתו והורג אותו, הוא פחד שיהיה חילול השם. בוודאי שהוא כיוון לשם שמיים, אבל הקב“ה אומר לו: לכן תהרוג 800 ולא אלף, על זה שעשית את החשבון שיגידו עלייך רוצח ונואף, לכן תהרוג 800 ולא אלף. אומר רבינו האר“י הקדוש שבוודאי שכל העניין של החץ בסוד. יש שם קדוש שנקרא גבורות דעתיק והגימטריה שלו זה אלף, בכללות יש שם שתי מדרגות. למעשה דוד המלך הגיע למדרגה של העתיק אבל הוא לא הגיע לגבורות דעתיק, בפשטות זה מדרגת אחת מתחת. ועל זה נאמר ’האלף לך שלמה ומאתים לנטרים את פריו‘. הנוטרים את פריו זה הצדיקים במשך הדורות ששומרים על המאתיים האלה עד שיבוא משיח צדקנו ויזכה למדרגת האלף.

הפוסט פרשת ואתחנן | ט“ו באב, קדושת הזיווגים ותיקון האריה הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

בעזרת השם נעסוק בעניין של העבודה של ספירת העומר – השורש של
ימי ספירת העומר זה כל עבודת התשובה שלנו לכן יש לעניין העומר
חשיבות מאוד גדולה מכיוון שפסח זה הבחינה של הסיעתא דשמייא, האיתערותא דלעילא, שהקב“ה מוציא אותנו מגלות הדעת שזה מצרים, ושבועות
זה קבלת התורה אחרי שאדם הכין את עצמו לקראת זה. רבי נתן כותב
בליקוטי הלכות שהשלושה זמנים האלה שנקראים פסח, ספירת העומר ושבועות
הם שורשיים מאוד, צריך לדעת שלעולם אנחנו נמצאים
או ביציאת מצרים ואז זה הסיעתא דשמייא שאדם מקבל…

עוד התקשרות עם הקב“ה..

יציאת מצרים זה התעוררות רוחנית או עלייה רוחנית אבל מיד לאחר מכן זה נלקח מהאדם כדי שהאדם יעבוד בעצמו על הבחינה הזאת ואחרי שאדם עובד ועושה כל שביכולתו שזה בעיקר תיקון המידות, תיקון התאוות המיותרות
וכל מיני ספיקות ובלבולים שיש לנו באמונה, זה
השלוש הנקודות העיקריות של העבודה שלנו ואז אנחנו על-ידי זה מכינים את עצמנו לקבל את הבחינה של חג שבועות שזה קבלת התורה, חג שבועות זה עוד התקשרות והתחברות של הנשמה שלנו עם הקב“ה וכל פעם זה חוזר חלילה כי העבודה שלנו זה תמיד ממדרגה למדרגה,
אי-אפשר בפעם אחת לקנות את כל המדרגות ולהגיע לדביקות שלימה. העבודה הכללית שמוטלת עלינו זה הימים של ספירת העומר ובאמת למעשה העבודה כוללת את כל תיקון המידות, כל תיקון התאוות וכל הבלבולים שיש לנו באמונה ויש אין-ספור פרטים בבחינה הזאת ואז התורה מגלה לנו את הסוד של השבעה-שבועות שזה
העניין של השבע שזה שבע יסודות ושבע מידות רוחניות כלליות – כשאנחנו זוכים לעבוד על השבע מידות האלה
אנחנו זוכים לעבוד בכלליות על כל תיקון הנפש, כי יש תמיד דבר שנקרא תיקון הכללי

כמה שיותר לקבל גאווה, כבוד וסיפוקים

כמו שרבינו גילה את העשרה מזמורים שזה התיקון הכללי לעניין פגם הברית אז רבינו אומר שלכל דבר ודבר יש את התיקון הכללי שלו, התיקון הכללי של כל בחינות הנשמה של האדם זה למעשה השבע מידות והשבע שבועות האלה שזה כנגד שבע מידות רוחניות. אמרנו שהחסד זה העבודה להפוך את הרצון ואת הצורך שלנו לקבל לרצון לתת – מצד הטבע ומצד הבריאה הטבעים שלנו זה שאנחנו רוצים להיות כמה שיותר מקבלים גאווה, כבוד, סיפוקים וכן הלאה – העבודה הרוחנית שלנו כנגד זה היא להפוך את כל בחינת הקבלה והרצון לקבל להפוך את זה לנתינה, זה יסוד שורשי בעבודת החסד. בשבוע שעבר הזכרנו שעניין הגבורה זה העניין של כוח ההתאפקות..

לקיים מצוות ביעור

יש לאדם כוח להתאפק אבל היצה“ר רוצה לפרוץ את הגבולות, בוודאי שהוא רוצה לפרוץ לדברים אסורים אבל גם בדברים מותרים – האוכל כשר והכל מותר והכל בסדר וגם מברכים אבל לגמור את זה כמה שיותר מהר, כאילו שיש לנו עכשיו חיוב לקיים מצוות
ביעור חמץ, עוד כמה דקות אסור שיישאר שום אוכל בצלחת – העבודה של היצה“ר זה לפרוץ גבולות וכנגד זה יש לנו כוח בתוכנו, זה כוח בנשמה שלנו שנקרא גבורות..

יש אמת ויש אמת לאמיתה

מידת הגבורה זה העניין של ההתאפקות – כשמתעורר הרצון לאיזשהו עניין ואנחנו יכולים להתגבר עליו ולהתאפק בדבר הזה. בשבוע שעבר דיברנו שצריך לפתח את הדבר הזה, זה כמו שרירים שצריך להתרגל ולהאיר בתוכנו את כוח ההתאפקות, זה העניין של מידת הגברות בכלליות והמידה השלישית זה מידת התפארת שהיא כנגד יעקב אבינו ועליה נאמר ’תתן אמת ליעקב‘ – כי המידה של יעקב אבינו שהיא מידת התפארת יש לה כמה פירושים והבנות אבל אחד היסודות זה מידת האמת. יש אמת כללית ויש אמת פרטית או כמו שרבינו אומר שיש אמת ויש אמת לאמיתה. התורה מגלה לנו את האמת הכללית, יש בורא לעולם שמשגיח ומנהיג את העולם – בוודאי שזה אמת אבל זה אמת כללית. האמת הפרטית שזה בבחינת האמת לאמיתה זה שאדם זוכה להאיר את המלכות של הקב“ה בתוך החיים הפרטיים שלנו, לראות בתוך החיים הפרטיים שלנו מה הקב“ה רוצה מאתנו. לפני כמה חודשים הייתי בבעיה של שלום בית וב“ה היתה שם התעוררות הגבורות, היה עת-רצון והאישה יצאה אז שאלתי את הבעל: תראה, אני מאוד מעריך ומכבד את כל מה שאתה אומר רק יש לי שאלה אלייך, הרי אתה חסיד ברסלב ואתה עושה כל יום שעה התבודדות, אתה נוסע לרבינו לר“ה עשרות שנים, למה אתה לא מקיים את תורה ו‘? ישמע בזיונו ידום וישתוק

..להאיר מה באמת הקב“ה רוצה מאתנו

רבינו אמר עיקר התשובה ישמע ביזיונו ידום וישתוק, אמרתי לו: אתה לא יכול לקיים את זה במאה אחוז אבל תקיים את זה קצת. הוא אמר לי: בוודאי שהתורה של רבינו זה אמת וצריך לקיים את תורה ו‘ אבל רבינו לא התכוון למצב שבו אני נמצא, לא
על זה רבינו אמר ישמע ביזיונו ידום וישתוק. צריך לדעת שרבינו התכוון גם
לנקודה הזאת ולמקרה הזה של אותו יהודי וזה הבירור של האמת לאמיתה, שבתוך החיים הפרטיים שלנו אנחנו זוכים להאיר מה באמת הקב“ה רוצה מאתנו,
צריך לדעת שאדם יכול לדעת את כל הליקוטי מוהר“ן וכל הליקוטי הלכות
ועוד ספרים אבל ברגע הניסיון יש מצב שהוא לא יוכל לראות מה הקב“ה רוצה ממנו.

כן, יש לי כבוד, יש לי גאווה, יש לי כעס וכו‘

תורה ס“ז בליקו“מ חלק שני נקראת ’בראשית – לעיני כל ישראל‘, שם רבינו אומר מה היסוד הראשון שאדם יתחיל לראות את האמת וזה גם יסוד כללי מאוד: רבינו אומר כשמתקרבים לצדיק האמיתי נפקחין העיניים ויכול לראות והעיקר יראה את עצמו, יראה את עצמו איפה הוא אוחז בכל המידות ובכל התאוות וככל שאדם מכיר את עצמו הכוונה מכיר את עצמו ביצה“ר שלו – כן יש לי כבוד ויש לי גאווה ויש לי כעס ויש לי קנאה וכן הלאה, ברוך השם יש רשימה לא-מבוטלת – ככל שאדם מכיר את זה אומר רבינו שאדם יכול להתחיל לראות באמת מה הקב“ה רוצה מאתנו. הכניסה לאמת לאמיתה זה ע“י שאדם מכיר את עצמו ככה רבינו אומר בתורה ס“ז חלק שני וזה יסוד מאוד גדול כי יש כוח דמיוני, רבינו אומר עתה ראוי לקרוא ליצה“ר בשם חדש ’המדמה‘. המדמה עומד כנגד האמת לאמיתה והוא נוטע בתוכנו דמיונות.

מהצדיקים הנסתרים והדור לא יודע ממנו

לדוגמא אדם קם שלושה ימים והולך לו טוב שלושה ימים בלימוד, ברוך השם התפילות זה אור גדול מאוד – אחרי שלושה ימים כאלה אדם מתחיל להתפלא מדוע אנשים בעצם לא זוכים לראות עד כמה הם צריכים להתבטל אליו, מספיק שלושה ימים שהולך לאדם טוב ואדם מתחיל להתפלא, אבל אח“כ יש לו תירוץ לזה: כנראה שאני מהצדיקים הנסתרים והדור לא צריך לדעת ממני אבל באמת לאמיתה כל הדור חי בזכותי – בד“כ לוקח שלושה ימים עד שאדם מגיע להכרה הזאת. אבל מכיוון שהקב“ה מרחם עלינו אז ביום הרביעי אדם מקבל איזה סטירת-לחי ופתאום הוא מוצא את עצמו במקום אחרי לגמרי ומתעורר והבין שהוא בירר את השלושה ימים – מעשה אמיתי שהיה לפני כמה שנים:

התבודדות לפני עלות השחר

ידיד טוב שלי מקרית-ספר סיפר לי שהלך לו כמה חודשים בעבודת השם והוא ממש הרגיש מלאך השם-צבאות, כל בוקר הוא קם לפני עלות השחר, מקווה, התבודדות, לימוד שולחן-ערוך, תפילה בנץ כמו רשב“י. הוא מספר לי שאחרי כמה שבועות כאלה יום אחד הוא חוזר הביתה בשעה 7 וחצי בבוקר, לפתע הוא רואה אברך שיוצא עם תפילין ביד בדרך לתפילה. הוא סיפר לי שעברה לו מחשבה בראש: יהודי מתפלל בשעה 7 וחצי בבוקר?? הקב“ה כ“כ אוהב אותו אז למחרת הוא הראה לו על עצמו שיהודי יכול להתפלל שחרית גם בשעה 9 – זה נקרא הבירור של האמת לאמיתה, שאדם יכיר את עצמו ורבינו אומר שאדרבה ע“י זה נפקחין העיניים, מהנקודה הזאת האדם יכול להתחיל להבין יסודות ודרכים עמוקים מאוד איך הקב“ה מנהיג את העולם – אלו השלוש המידות הראשונות שהם כנגד חסד, גבורה ותפארת

רוצה להשכיח מאתנו בעצם את התכלית

אחרי מידת התפארת זה מידת הנצח. למילה נצח יש שתי משמעויות ורמז אחד. המשמעות של המילה נצח בפשטות זה נצחיות אבל יש עוד משמעות לנצח ובאמת 2 הדברים קשורים זה בזה. רבינו אומר שצריך שיהיה לאדם כל יום זיכרון עלמא דאתי (עולם הבא) ורבינו חוזר על הנקודה הזאת כמה פעמים שצריך שיהיה לאדם זיכרון עלמא דאתי. כשאנחנו נמצאים בעולם הזה, היצה“ר נותן לנו הרגשה ותחושה שלמעשה עיקר המציאות ועיקר החשיבות זה פה בעולם הזה – קשה לנו מאוד להתרומם במחשבה ובדעת לחשוב שבעצם כל מציאות העולם הזה זה מציאות ארעית וזמנית מאוד ומעלתה הגדולה היא רק בבחינה אחת, עד כמה היא מכינה אותנו באמת לחיי-הנצח. העבודה של היצה“ר זה להעצים מאוד את חשיבות ההצלחות של העולם הזה ולהשכיח מאתנו בעצם את התכלית של העבודה הרוחנית להכין את עצמנו למציאות הנצחית והאמיתית. יש סיפור ידוע על אדם שהיה קרוב מאוד לרבינו ואח“כ הוא נהיה סוחר עשיר והוא מאוד הצליח והיה טרוד מאוד במסחר..

עפ“י הראייה הזאת העולם הזה יקר מאוד

-מרוב טרדתו במסחר אזי כל הדיבורים של הצדיק התחילו לראות בעיניו כשגעון, אני יכול עכשיו להרוויח כסף, מה זאת אומרת ללכת עכשיו לעשות התבודדות, זה לא יעלה על הדעת. במעשה מבעל תפילה רבינו אומר שיש מדינה של תאוות ממון ושם יש הגדרה מאוד ברורה מה זה הזמן: ’טיים איז מני‘ (זמן זה כסף) – המשמעות של הזמן זה כסף, איכות הזמן מוגדרת לפי כמה שאתה מרוויח, ככל שאתה מרוויח יותר כסף כך הזמן מתעלה יותר ויותר – זה הרוח הדמיונית שמכניסה את האדם לתוך מציאות העולם הזה. הבירור הראשון של מידת הנצח זה מה שרבינו אומר שאדם צריך לזכור כל יום בעלמא דאתי, כשאדם יזכור שכל המציאות שלנו פה בעולם זה רק הכנה, אדרבה כשמסתכלים על זה בצורה הזאת אז העולם הוא יקר מאוד, כי על כל מצווה, כל לימוד תורה וכל חסד מה אנחנו יכולים להרוויח בדבר הזה. אם אדם יודע שהעולם הזה זה כלי והכנה באמת לנצחיות האמיתית אז האדם באמת מנצל את העולם הזה בצורה הכי טובה, אבל היצה“ר אומר לאדם שעולם הבא זה עוד נצח..

אולי פיליפיני יסחב אותם בכיסא גלגלים

אפשר לראות את העניין הזה של הנצחיות בתוכנו ובאחרים – לפני כמה זמן סיפר לי מישהו סיפור על אנשים בני 50+ שעשו כ“כ הרבה עוולות, גנבו וגזלו בכל מיני דרכים מאוד חריפות דרך כל מיני תרמיות, אז אמרתי לזה שסיפר לי את זה: אתה יודע, אם הם יודעים שהם חיים פה לפחות עוד אלף שנה אז אני עוד יכול לחשוב שזה שווה לעשות את כל זה, אבל אמרתי לו: אם יהיו לחברה האלה זכות אז עוד מעט איזה פיליפיני יסחב אותם עם כיסא גלגלים, הם כ“כ מוסרים את הנפש, עוד מעט הם כבר לא פה. אז אותו חסיד של רבינו התרחק מרבינו בעקבות ההצלחה הממונית, יום אחד רבינו ראה אותו דרך החלון והוא קרא לו. לא היה לו נעים לא לבוא לצדיק אז הוא בא לרבינו, רבינו הכניס אותו לחדר ולקח אותו לחלון, זה היה בברסלב. רבינו שאל אותו מה אתה רואה בחלון? אמר לו החסיד: אני רואה אנשים דוכנים וסוסים. רבינו אמר לו: אתה יודע, עוד חמישים שנה יהיו פה סוסים אחרים, דוכנים אחרים ואנשים אחרים, לאן אתה רץ?

אין לך כוח להשתחרר ממני!

לאן אתה רץ? עולם חולף הופכים לנצחיות ואת העולם הנצחי הופכים לטפל – זה הנקודה הראשונה בבירור מידת הנצח – בתוך הבחינה הזאת יש גם נקודה מאוד עמוקה, שורש הנשמה של האדם היהודי היא לא מפה, היא באמת נצחית אבל כשאנחנו מגיעים לעולם הזה והנשמה מתלבשת בתוך גוף, אחת הטענות החזקות שהיצה“ר טוען לאדם זה שהוא אומר: באמת אין לך כוח נצחי, והראייה היא שהנה, אני יותר חזק ממך ואתה חייב להיות משועבד לי – אדם נופל לאיזה תאווה מתאוות העולם הזה, נניח תאוות אכילה, תאוות ממון או התאווה הידועה (ניאוף), אחד הדברים שהיצה“ר אומר לאדם זה: תדע לך, אין לך כוח לצאת ולהשתחרר ממני – אני יותר חזק ממך והוא מביא לאדם ראיות, לדוגמא שמירת העיניים: כמה פעמים השתדלת בשמירת עיניים, מתי הפעם הראשונה ששמעת על גודל המעלה
של שמירת העיניים, הנה תראה מיום ששמעת ועד היום הזה תראה כמה פעמים רצית, ניסית, התפללת ותראה שאתה עושה מה שאני אומר לך, לא מה שאתה רוצה..

עבד זה שאדם משתעבד לתאוות העולם

אחת הטענות של היצה“ר זה להגיד לנו: אתם העבדים שלי – יש בזה סוד מאוד גדול, הכוונה של היצה“ר זה: אתם מוכרחים להתנהל לפי התאוות שלי כי אני יותר חזק מכם. בפרשת בהר רש“י כותב על הפסוק ’כי לי בנ“י עבדים‘ – שטרי קודם. רש“י מביא את זה בשתי מקומות בפרשה – עומק הדבר זה סוד בירור מידת הנצח. יש דיני עבד עברי בפשטות אבל יש פנימיות לעניין העבד, זה שאדם משתעבד לאיזה תאווה..

לעסוק בעניין של הממון 22 שעות ביממה

כשאדם משתעבד לאיזה תאווה מתאוות העולם הזה למעשה אדם נהיה עבד של התאווה הזאת, הוא ממש מוכרח לעבוד עבודות לתאווה הזאת, אם זה תאוות ממון אנחנו רואים שזה מסירות נפש יומם ולילה, זה 22 שעות ביממה אך ורק לעסוק בעניין של התאוות ממון – ברגע שאדם יודע שהוא יכול להרוויח כסף אנחנו רואים שהאדם לא מתעייף, מוסר את הנפש ולא מתעייף. אם אדם יודע שהוא ירוויח כסף אז אין עייפות, זה פלא. עוד דבר שאפשר לראות, לפני כמה שנים אמר לי מישהו: אתה רוצה לדעת איך עובדים את הקב“ה במסירות נפש? אם תוכל תהיה שלושה-ארבעה חודשים עם אחד מהמעומדים לבחירות לראש-הממשלה, אז תראה מה זה מסירות נפש, לא ישנים, לא אוכלים, כמעט ולא שותים, רצים ממקום למקום
בכוחות אין-סופיים, רק המחשבה שיש לו איזה סיכוי שעוד שלושה או ארבעה חודשים יגידו שהוא ראש הממשלה, הוא לא ישן ולא אוכל כלום – מוסר את הנפש..

יש לנו עבדות שקודמת לכל העבדויות פה

התאוות והמידות הופכות את האדם להיות עבד לדבר – אנחנו יודעים שאם יש תאווה אדם יעשה הכל כדי להשיג את זה – זה הפנימיות של העבדות של העבד העברי, היצה“ר בא וצועק את הצעקות האלה בעולם: תדעו לכם, אתם מוכרחים בדבר הזה, אתם לא יכולים להשתחרר ממני כי אני יותר חזק ממכם – מה מגלה לנו הפרשה? שטרי קודם. נכון שהנשמה בא לעולם והיא יורדת לגוף ולנפש בהמית, אז כל אחד עובר מה שעובר בעניין של תאוות העולם הזה אבל צריך לדעת שיש שטר קודם – יש לנו עבדות קודמת לכל העבדויות שאנחנו יכולים לרדת פה בעולם הזה, מה זה העבדות הזאת? הקב“ה אומר ’כי
לי בני ישראל עבדים, עבדי הם‘ – אנחנו העבדים של
הקב“ה והפנימיות של הדבר זה שכל העבדות שאדם נופל אליה פה בעולם הזה זה כי הוא מקבל מאיזשהו צינור תענוג ואז הוא בעצם מתמכר ומתחבר ומתקשר עם התענוג הזה..

מוטבע בתוך הנשמות שלנו

התענוג הוא שמקשר ומחבר את הנפש עם המציאות, אבל יש שורש לכל נשמה יהודית. כתוב בזוהר הקדוש שלפני שאדם בא לעולם, הקב“ה מראה לאדם ולא רק מראה אלא נותן לו לחוות את כל התענוגים שאדם יכול לזכות אם הוא יעשה את העבודה הנכונה בעולם הזה וזה מוטבע בתוך הנשמות שלנו. הזיכרון הזה נמצא באי-ידיעה אצלנו אבל הוא קיים בתוך הנפש שלנו, מצד הנשמה אנחנו יודעים שאצל הקב“ה יש תענוג פי אין-סוף מכל תענוגי העולם הזה וזה מה שמשחרר אותנו מכל העבדות של העולם הזה. חדש ימינו כקדם – כמו שהיינו בימי קדם לפני שהנשמה בא לעולם וחווינו את הגן-עדן ואת התענוג להיות איתך, חדש אותנו למציאות הזאת.

הוא לא עוצר בריצה הוא פשוט משנה כיוון

הפרשה מגלה לנו שכמה שיהודי ירד לעולם הזה וכמה שיהודי יתבלבל בתאוות של העולם הזה אבל צריך לדעת שבפנימיות הנשמה שלנו יש לנו כוח נצחי יותר גדול מכל תאוות העולם הזה, לכן כשהקב“ה רוצה להחזיק מישהו בתשובה זה הדבר הכי קל אצל הקב“ה, מה הוא עושה? דבר מאוד פשוט, הוא מזכיר לו ניצוץ אחד חלקי מיליארדים שבמיליארדים את התענוג להיות איתו. לפני שאדם קיבל את הניצוץ אתה רואה אותו רץ לאיזה כיוון, להיות סגן ראש-הממשלה, להיות מיליונר ולהיות בתוך השיגעונות הכי גדולים של העולם הזה, הוא נמצא בריצה גדולה כי עמ“י זה עם של מסירות נפש, לא משנה לאן רצים, רצים במסירות נפש – בתוך הריצה הזאת הוא מקבל את הניצוץ, שימו לב, הוא לא עוצר בריצה אלא פשוט משנה כיוון, הוא רץ לתוך ישיבה, לתוך כולל או ביהכ"נ ומתחיל לעבוד את הקב“ה כמו השרפים והצדיקים
הכי גדולים, הוא רק מקבל את הניצוץ וישר עובד את הקב“ה בבחינות הכי גבוהות..

כוחות להתגבר על המשברים שבעולם!

-אחרי כמה חודשים כשהקב“ה לוקח את הניצוץ פתאום אדם שואל את עצמו: רגע, איפה אני נמצא בכלל, כי ברגע שזה מאיר האדם רץ, הוא לא יודע שום דבר – תמיד צריך לזכור שיש בתוכנו כוח יותר גדול מכל מציאויות העולם הזה ובאמת יש לו משמעות מאוד גדולה לדבר הזה שיש בתוך הנשמה שלנו פה בעולם הזה, זה לא שמה, פה בתוכנו יש לנו כוח-נצחי, זה דבר מאוד מהותי ומאוד יסודי מכיוון שהרבה פעמים אדם מגיע למשברים בעולם הזה, לפעמים יש בתוך העולם הזה שבירות ואז האדם נכנס לדיכאונות ולעצבויות, הוא כבר לא מאמין בכלום, אבל צריך לדעת מה שרבינו אמר אין שום ייאוש בעולם כלל הכוונה שאנחנו צריכים לדעת שיש לנו כוח להתגבר ולהתעלות מעל כל המשברים של העולם הזה כי שורש הנשמה שלנו יותר גבוהה מכל המציאויות של העולם הזה. לפני כמה זמן ישבתי ודיברתי עם
אנשים שעושים טיפולים נפשיים ורגשיים וכן הלאה – הם סיפרו לי שלפעמים מגיעים אליהם אנשים במשברים מאוד-מאוד גדולים, אמרתי להם: תראו לטפל
אין לי מושג, לא למדתי את זה ואני לא יודע איך לטפל אבל אתם כמטפלים
צריכים לדעת שלכל יהודי יש את כל הכוחות להתגבר על כל המשברים שיש בעולם..

אצל הפסיכיאטר הראשי של כדור הארץ

רק צריך להתחבר אולי ע“י תפילה אולי בצורה מעשית אולי לעשות לו קופת חיסכון שכל טיפול יוסיף מאה שקל ולקנות לו כרטיס טיסה לרבינו, שיקבל טיפול אצל הפסיכיאטר הראשי של כדור הארץ, לשלוח אותו לקליניקה המרכזית ואח“כ אפשר להמשיך את הטיפולים פה בארץ, כי ברגע שאנחנו מתחברים עם הצדיק עם הנקודה הנצחית שבתוכנו אדם מקבל כוחות להתמודד עם כל המשברים של העולם הזה, רק צריך לדעת את זה ולעורר את הנקודה הזאת, צריך הרבה תפילה על הדבר הזה – זה עוד משמעות בעניין מידת הנצח, לא רק לזכור שיש חיים נצחיים בעלמא דאתי אלא לזכור שיש גם נקודה נצחית בתוכנו פה בעולם הזה, אנחנו מחוברים
עם הנקודה הזאת וזה כוח גדול מאוד לכן יהודי יכול
לצאת מכל התאוות של העולם הזה בגלל שהשטר של הקב“ה קודם לשטרות העולם הזה, העבדות שלנו להקב“ה.

הגוי לא מאמין שזה אפשרי

יש הבדל מהותי בן יהודי לגוי, גוי לא מאמין שאפשר לצאת מתאוות העולם הזה, בפרט לא מהתאווה הידועה, אחד הדברים שהגויים מתווכחים עם היהדות זה שהגויים טוענים כנגדנו: אתם לא יכולים להשתחרר מתאוות העולם הזה, אין מציאות כזאת. הכוח שלנו והצעקה שלנו זה: בוודאי שאפשר לצאת. השטר שלי קודם הכוונה
שהכוח שלנו להתגבר על כל תאוות העולם הזה מצד היותנו מחוברים עם
התענוג של הקב“ה, זה נותן לנו את הכוח לצאת מכל תאוות העולם הזה – זה
בחינה אחת במידה של הנצח וממילא זה נותן לנו גם את הכוח לנצח את כל המלחמות

כזה גילוי א-לוקות שהנשמות ברחו מהגוף

כלל שמאיר בתוכנו הנקודה הנצחית משם אנחנו גם מקבלים את הכוח לנצח את המלחמות שאנחנו צריכים להתמודד בעולם הזה – למעשה עיקר עבודת הנצח זה הזיכרון בעלמא דאתי כמו שרבינו אומר שכל יום צריך לזכור שיש עולם הבא, הכל זה רק הכנה פה – זה נקודה אחת. הנקודה השנייה זה ההתקשרות עם הצדיק, כי הצדיק כל פעם מלבה בתוכנו את הנקודה הזאת. הזוהר הקדוש אומר שבאמת כל יהודי קיבל את הנקודה הנצחית לפני שהוא בא לעולם. בחינה נוספת שקיבלנו בתוכנו
זה שכתוב שכל נשמות ישראל היו במתן תורה, כל הנשמות היו במתן תורה אם
זה בגוף ואם זה בנשמה, כשהקב“ה אמר ’אנכי השם א-לקיך‘ ו’לא יהיה לך
א-לקים אחרים על פני‘ היה כזה גילוי של א-לוקות בנשמות לכן הנשמות ברחו מהגוף

אשתי לא בסדר, הילדים לא בסדר וכו‘

מידת הנצח זה ההתקשרות עם הצדיק והזיכרון של העלמא דאתי (עולם הבא) הוא מעורר בתוכנו את הבחינות האלה של מידת הנצח. המידה שאחרי מידת הנצח נקראת מידת ההוד – אומר רבינו האר“י הקדוש בכמה מקומות שעיקר הכניסה לקדושה ועיקר תיקון הנשמות ועליית כל הניצוצות והנשמות זה במידת ההוד. מידת ההוד זה השורש של כל העליות, כך אומר רבינו האר“י הקדוש. מידת ההוד מרמזת על כל הבחינות של ההסתרות פנים שאנחנו עוברים בעולם הזה וכשאנחנו עוברים הסתרת פנים זה ריחוק ומסך שהאור של השם לא מגיע אלינו – אנחנו יכולים לראות שלפעמים יש לנו ימים שברוך השם אנחנו עובדים את הקב“ה ואנחנו כבר 80% רשב“י, הבעיה שיום-יומיים אחרי זה והוא רחום יכפר עוון. רבינו אמר שאחד הניסיונות של הדור שלנו זה פעם מלאך פעם גלח (כומר ביידיש) – המצב של ההסתרת פנים זה הבירור של מידת ההוד, אומר רבינו הקדוש שכל הגלות שעדיין לא תוקנה בעולם זה מידת ההוד. קלקול מידת ההוד זה דוה, הכוונה שאדם אומר: לא טוב לי, זה לא בסדר, אשתי לא בסדר, הילדים לא בסדר וכן הלאה וכן הלאה

לראות איך יש בהכל טובה מאוד גדולה

ההתמרמרות שאדם מסתכל על כל מה שקורה איתו בעין-שלילית זה קלקול מידת ההוד, ההיפוך של מידת ההוד זה טוב להודות להשם ולזמר לשמך עליון – ללמוד איך להסתכל על כל דבר ודבר בעין חיוביות, אחד התיקונים הכי גדולים של הדור שלנו זה תיקון מידת ההוד, הכוונה ללמוד איך להסתכל על כל מה שקורה לנו, אם זה בחיים הפרטיים שלנו עם עצמנו, עם המשפחה, עם החברים, עם החברה, עם עמ“י ועם כל הבריאה – כל הזמן להתחבר עם הנקודה שאמר ר‘ עקיבא ’כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד‘ – לראות איך יש בהכל טובה מאוד גדולה. לפני שאדם מגיע לבירור של מידת ההוד הכוונה בלי עבודה רוחנית, האדם הופך להיות מר-נפש..

היצה“ר לא התפטר וגם לא הלך הביתה

העבודה שלנו במידת ההוד זה להסתכל במשקפיים חדשות על העולם, לראות את החסדים ואת הטוב של הקב“ה. זה שנכשלים בעולם הזה וזה שמקבלים קצת ביזיונות בעולם הזה זה כתוב באיזה ספר שזה לא טוב? אדרבה כל הדעת האמיתית זה לראות איך כל המאורעות של החיים שלנו הם רק לטובתנו, גם כשעוברים עלינו קצת צמצומים וביזיונות ועובר עלינו מה שעובר עלינו, אדרבה תסתכל בעצם שאדם לא יכול לעלות ולא יכול להתעלות אם לא מדי פעם בפעם נותנים לנו איזה מכה או סטירה להחזיר אותנו למסלול – גם כשאנחנו הולכים במסלול טוב היצה“ר לא התפטר ולא הלך הביתה והוא גם לא מתייאש אז אחרי כמה זמן הוא מטעה אותנו, המכה שהקב“ה נותן לנו זה חסד מאוד גדול כדי להחזיר אותנו למסלול הנכון – זה נקרא תיקון מידת ההוד, להפוך דוה להוד, להפוך את העצבות ואת ההתמרמרות להסתכלות חיובית על כל המציאות שלנו עד שנגיע לטוב להודות להשם ולזמר לשמך עליון. היום אחת הבעיות שכולם מתמודדים איתם זה למעשה גם הסחורה הכי יקרה בארץ: שמחה, אושר ושלוות הנפש – צריך לדעת שהשורש זה ’טוב להודות להשם‘ לקבל משקפיים אחרות וזה רפואת הנפש. המידה שאחרי מידת ההוד זה מידת היסוד – ידוע שהיא נקראת יסוד כי כל בניין הנפש של האדם עומד על המידה הזאת – עפ“י רוב מידת היסוד מתייחסת לעניין של תיקון התאווה הידועה..

נעשית בחינה שנקראת מסילות-בלבבם

המשמעות הפנימית של מידת היסוד היא יותר רחבה – מידת היסוד זה הצורך והכוח בנפש האדם להתחבר ולהתקשר. האדם חייב להתקשר, אדם לא יכול לחיות בעולם הזה בחלל ריק, בלי חברים, בלי אנשים שהוא מקבל מהם, מכבד אותם ומעריץ אותם. התיקון הראשון של מידת היסוד אצלנו זה עם מי אנחנו מתחברים ומתקשרים – עם מי שהאדם מתחבר ומתקשר מיד יש התחברות והתקשרות נפשית ורוחנית, לא חייב שאדם יכיר את אישית את מי שהוא מתחבר ומתקשר איתו, אדם יכול להעריץ איזה דמות והנפש שלו מתחילה להתקשר עם אותה דמות. אומר רבינו שברגע שיש התקשרות בין שני אנשים או אפילו בין אדם לאיזה דמות, מיד נעשה בחינה שנקראת מסילות-בלבבם, הכוונה מה שיש בלב של האדם שאתה מתקשר אליו עובר אלייך והלב שלך אליו, ז“א שבעצם יש פה התחברות נפשית ורוחנית עם מי שאנחנו מתקשרים, לכן רבינו אמר להגיד את היסוד הזה כל יום ’הרני מקשר את עצמי‘ החשיבות הגדולה זה שנזכה להתחבר עם הצדיקים האמיתיים..

להעריץ כדורסלן כושי בגובה של 2 מטר

ההתקשרות שלנו עם נפש הצדיק פועלת מסילות-בלבבם, הכוונה מה שיש לך בלב הולך לצדיק ומה שיש בלב של הצדיק הולך אלינו – איזה מתנה גדולה זאת, לא רק שהצדיק נותן לנו את הלב שלו אלא הוא גם לוקח את הלב שלנו, זה כל התקווה שלנו שיקח את מה שיש לנו בלב, ב“ה זכינו להכניס לתוך הלב את כל הדמיונות של העולם הזה ואנחנו מחפשים מישהו שיקח את זה מאתנו – כל פעם שאדם אומר הרני מקשר את עצמי, משתטח על הציון של הצדיק ולומד את התורה של הצדיק אז כל הדמיונות והשטויות שיש לנו בלב עוברים אל הצדיק ומה שיש בלב של הצדיק עובר אלינו, לעומת זאת יש אדם שמעריץ איזה כדורסלן כושי בגובה 2 מטר ועשרה, צריך לדעת שמה שיש בלב של הכושי הזה עובר אלייך, זה סכנה גדולה מאוד להתחבר עם כאלה דברים, לכן ההתקשרות עם הצדיק זה יסוד מאוד-מאוד גדול..

החיות של היצר הרע כולה שקר והבל…!

התיקון והבירור של המלכות שזה המידה האחרונה זה לאן אנחנו מפנים את המבט שלנו מאיפה לקבל את החיות כי צריך לדעת שאין אדם בעולם הזה שלא מפנה את המבט לאיזה מקום, אם זה מצד הקדושה ואם זה מהצד השני. גם הס“א מפנה את מבטה לקבל כי מציאות האדם בעולם זה מציאות של חיסרון לכן כולם מפנים את מבטם לקבל חיות מאיזשהו מקום. התיקון של מידת המלכות זה שאנחנו מפנים את המבט שלנו להקב“ה – הטענה של הס“א וכוחות הטומאה זה: יש לי חיות לתת לכם. אבל כל החיות של היצה“ר זה חיות שכולה שקר והבל, זה דמיונות. הזוהר הקדוש אומר שכל חיות שאדם מקבל מצד היצה“ר זה נקרא בבחינת מדבר ובסופו של דבר זה יביא לחורבן והרס לעומת זאת כשאדם מוסר את הנפש לקבל את החיות מצד הקדושה, לפעמים צריך לוותר על דברים וכו‘ – באותו רגע שאדם עושה מסירות נפש הס“א צועקת לו: אתה הולך להחריב את כל החיים שלך. אבל צריך לדעת שאם אדם עשה מסירות נפש להקב“ה, פתאום הוא יראה איך הכל פתאום מתהפך לאיזה בניין שאי אפשר לדעת בכלל איך הדבר הזה נבנה – זה התיקון והבירור של מידת המלכות.

הפוסט פרשת במדבר | ימי העומר – הכנה לקראת חג השבועות הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

בעזרת השם נלמד מעניין הזמן שבו אנחנו נמצאים עכשיו, ספירת העומר,
כי כל זמן יש לו את ההשפעה וההנהגה המיוחדת לאותו זמן ועל-ידי
שאנחנו לומדים מעניין הזמן על-ידי זה אנחנו בעצם מכינים כלים לקבל את השפע של הזמן. עכשיו אנחנו נמצאים בימים שמובא הרבה בספרים הקדושים ורבי נתן גם כותב את זה בליקוטי הלכות שימי ספירת העומר הם למעשה ימים שורשיים מאוד לכל סדר המציאות שלנו, הן בכלל עם-ישראל והן אצל כל אחד ואחד מאתנו בפרטיות

במצב של חיסרון דעת גדול

המשמעות הפנימית של ימי העומר הם לא רק לימי העומר אלא למעשה זה לכל החיים שלנו. נתבונן מה המשמעות ומהם עומקם של הדברים – מובא בספרים שכאשר מסתכלים על כל סדר יציאת מצרים זה מחולק לארבעה שלבים, השלב הראשון זה שעמ“י היה במצרים, השלב השני זה יציאת מצרים שלמעשה זה נמשך יממה אחת בט“ו בניסן, לאחר מכן מתחילים 49 ימי ספירת העומר, השלב הרביעי זה שבועות וקבלת התורה – הזמנים האלה שעמ“י היה בזמן גלות מצרים ויציאת מצרים, למעשה ר‘ נתן כותב שהשלבים האלה מלווים את כל החיים שלנו במחזוריות, כל פעם אנחנו עוברים איזשהו שלב מתוך הארבעה שלבים האלה. נתבונן מהם הארבעה שלבים – השלב הראשון זה גלות מצרים, רבינו האר“י כותב שגלות מצרים זה גלות הדעת, ז“א שהיה חיסרון דעת. כשאדם יודע שיש בורא לעולם שהוא מנהיג ומשגיח ויש לו דרישות מאתנו שזה המצוות וההלכות וע“י זה הקב“ה נותן לנו שכר וכן הלאה, זה נקרא דעת. בזמן שעמ“י היה במצרים כשהיה גלות הדעת, עמ“י היה במצב של חיסרון דעת גדול מאוד על הנקודה של ההשגחה הפרטית,
שיש מנהיג ומלך לעולם – מכאן רואים שחייב כל אדם לעבור מצד הנהגת העולם לא משנה באיזה אופן ובאיזה דרך, שלב של חיסרון הדעת

כל אדם חייב לעבור מצב של חיסרון דעת

כשאדם נמצא בחיסרון הדעת הוא לא יודע שיש בורא לעולם, הוא לא חי את המציאות הזאת, גם אם הוא ידע באיזה ידיעה שכלית זה עדיין לא אומר שיש לו דעת כי דעת זה החיבור בין המוח לבין הלב ’וידעת היום והשבות אל לבבך‘, צריך על כל פנים להרגיש קצת בלב שיש בורא לעולם. מצד זה שעמ“י היה בגלות מצרים ועיקר הגלות זה חיסרון הדעת, כתוב בספרים הקדושים שכל אדם חייב לעבור איזשהו שלב שהוא לא יודע שיש בורא לעולם, יכול להיות שבאיזה הבנה שכלית אנחנו יודעים שיש בורא לעולם אבל אנחנו לא חיים עפ“י זה, אנחנו לא מרגישים את זה ואין לנו שום קשר והתחברות עם המקום הזה וממילא האדם רודף אחרי דברים של העולם הזה

להיות סגן רה“מ

כל מציאות העולם והבריאה זה מציאות של חיסרון ותמיד האדם יחפש דרך למלא את החיסרון, אם זה בא דרך התורה, המצוות המעשים טובים וכן הלאה, אז מיד האדם ילך למקומות אחרים וזה בהכרח, אין אפשרות בין זה לבין זה, אדם לא יכול לחיות בחלל ריק, אז אדם ירצה שיהיה לו מיליון $ בעובר ושוב, הוא רוצה להיות סגן ראש הממשלה, הוא רוצה להיות במסיבות טבע הכי מסעירות שבעולם, זה לא משנה מה..

הוא לא יודע שהוא במצרים

האדם היהודי הוא חכם אז הוא יודע מיד לטכס את העצה מאיפה לשאוב את החיות שלו – זה השלב הראשון שנקרא גלות מצרים – כשאדם נמצא בשלב הזה ובמציאות הזאת, אין שום אפשרות שבעולם שאדם יתחיל להתעורר ולחפש את הקב“ה, מדוע? כי אדם לא יודע. כל הגלות זה אי-ידיעה אז ברגע שאדם לא יודע, אין שום סיבה שבעולם שעכשיו הוא ילך ויחפש איזה דרך להתקרב אל הקב“ה. השלב השני שזה יציאת מצרים, על זה כתוב בהגדה של פסח ’ועברתי בארץ מצרים, אני ולא מלאך, אני ולא שרף אני ולא שליח, אני השם‘ – זה גילוי שכינה. עומק הדבר זה שכדי לעבור לשלב השני שזה יציאת מצרים שזה לצאת מהמציאות של חיסרון דעת, חייב להיות התגלות א-לוקית, אף אדם לא מתקרב להקב“ה או חוזר בתשובה מתוך איזשהו דבר שהוא עושה, זה חייב להיות שהקב“ה בעצמו מאיר לו בתוך מצרים, זה חייב להיות כי אם אדם מתעורר הוא לא לגמרי במצרים. כשאדם נמצא בתוך מצרים הוא פשוט לא יודע אז ממילא אין תביעה כנגדו. כל תשובה שנעשית בעולם זה חייב להתחיל להיות ממציאות שהקב“ה בעצמו מעיר את האדם. כל אחד שיתבונן בעצמו וישאל אחרים יראה
שיש קושייה שאנחנו לא יכולים להסביר: איך חזרנו בתשובה?

בנץ כל עמ“י רץ אחרי עמוד הענן למדבר

אדם היה באמצע איזה ריצה, להשיג מיליון דולר או להיות סגן ראש הממשלה וכן הלאה, שימו לב כשאדם מתעורר לתשובה הוא לא מפסיק לרוץ אלא הוא משנה את הכיוון ריצה שלו, פתאום האדם רץ לכולל או רץ לישיבה, איך זה קורה? באמת זה הקב“ה בעצמו שולח את האור הא-לוקי שלו אלינו – באותו רגע שמאיר בנו האור הא-לוקי הזה, באותו רגע אין שום קושיות, אין שום שאלות, אין שום מניעות, שום תאווה בעולם, שום רצון אחר – הכל מתבטל למציאות הזאת וזה היה ממש יציאת מצרים. ביציאת מצרים אף אחד לא אמר כלום פשוט בנץ החמה של ט“ו בניסן  עמוד הענן התחיל ללכת למדבר וכל עם ישראל רץ אחרי עמוד הענן וזה מה שקורה
לנו ברוך השם, מדי פעם בפעם אדם רואה את עמוד הענן ופשוט מתחיל לרוץ אחריו.

הבחינה של יציאת מצרים נעלמה מאתנו

השכינה לקחה אותנו בעצם אחריה אבל בשלב הזה ובמציאות הזאת אם נתבונן בעומק הדבר יש משהו עיקרי שחסר פה – חסר פה העבודה והבחירה שלנו – בשלב השני אין עבודה ובחירה שלנו כי כשמאיר אור א-לוקי לנשמה יהודית הנשמה היהודית תרוץ אחרי זה גם לקצה השני של העולם. עיקר תכלית בריאת העולם ומה שהקב“ה רוצה מאתנו בעיקר זה את העבודה לכן אומר הזוהר הקדוש ורבינו האר“י שבזמן יציאת מצרים בצאת הכוכבים של ט“ו בניסן האור הזה הסתלק ואז התחיל השלב השלישי שנקרא ימי העומר. בימי העומר האור הזה הסתלק ובשעה שהוא הסתלק כל הבחינה של יציאת מצרים נעלמה מאתנו אבל אומר רבינו האר“י הקדוש כלל גדול מאוד שאותו הוא מזכיר הרבה פעמים: אין שום אור שמאיר שמסתלק, שהוא מסתלק לגמרי, תמיד כל אור רוחני משאיר רשימו (רושם) במקום שבו
הוא האיר, במקרה הזה זה הנשמות שלנו בעצמן, האור של יציאת מצרים האיר
בנו ואחרי 24 שעות הוא הסתלק – ר‘ נתן כותב שעכשיו בפרטיות זה לא חייב
להיות יממה אחת, האור הזה מאיר לאדם וזה יכול להיות חצי שנה, שנה או חודשיים..

האור עצמו לא נשאר רק הרשימו נשאר

רק הקב“ה יודע כמה זמן האור הזה צריך להאיר לאדם – זה מאיר לנו וכשזה מאיר אדם לא שואל שום שאלות, הוא פשוט רץ. בד“כ אדם רץ כמה חודשים,
נכנס לישיבה או לכולל, אחרי כמה חודשים שהאור מסתלק אדם קם בבוקר מסתכל בראי ואומר: מאיפה יש לי פיאות וזקן, איך הגעתי למצב הזה בכלל שיש לי כיפה ופיאות,
מה אני עושה פה בכלל במקום הזה? אנחנו אומרים את
זה קצת בבדיחותא אבל פתאום אדם מתעורר למציאות חדשה לגמרי וזה נקרא השלב השלישי של יציאת מצרים וזה ימי ספירת העומר – מה העומק והפנימיות של
ימי העומר? אומר רבינו האר“י הקדוש שהאור של יציאת מצרים הסתלק מאתנו אבל כמו שאמרנו כל אור משאיר רשימו, נשאר בתוכנו הרשימו של יציאת מצרים, האור עצמו לא נשאר אבל הרשימו של יציאת מצרים נשאר בתוכנו

להרגיש את התענוג והאהבה

מה ההבדל הלכה למעשה בין יציאת מצרים לבין הרשימו של יציאת מצרים? כתוב בספרים הקדושים שבזמן שיש את האור של יציאת מצרים שעל זה נאמר בהגדה ’ועברתי בארץ מצרים, אני ולא מלאך, אני ולא שרף אני ולא שליח, אני השם‘ זה גילוי שכינה – בזמן הזה האדם מרגיש את האהבה ואת התענוג להיות עם הקב“ה – להרגיש את התענוג ואת האהבה להשם זה מבטל את כל מציאות העולם הזה, בשלב הזה אין תאוות ואין מידות רעות, המציאות
של העולם הזה מתבטלת אצל האדם בשלב הזה – זה בזמן הארה של יציאת מצרים..

אנחנו רק זוכרים שטוב להיות עם הקב“ה

-בזמן הרשימו אנחנו לא מרגישים את התענוג ואת אהבת השם כמו ביציאת
מצרים, מה כן יש לנו? אנחנו זוכרים שטוב לנו להיות עם הקב“ה, אנחנו לא מרגישים את הטוב אנחנו רק זוכרים שטוב להיות עם הקב“ה ולמעשה עיקר העבודה שלנו בעולם הזה זה בזמן הזה – ימי ספירת העומר הם שורשיים לכל השנה לכן לא רק בימי העומר יש לנו את העבודה הזאת אלא חייב להיות אחת לכמה זמן שתתחדש אצלנו העבודה של ימי העומר. אדם קיבל הארה רוחנית ואז הוא הרגיש את התענוג להיות עם הקב“ה ובימי העומר זה מסתלק אבל אנחנו לא שוכחים שטוב להיות עם הקב“ה, ואז היצה“ר שבזמן יציאת מצרים חשבנו שהוא התפטר כי כל אדם שנמצא ביציאת מצרים בטוח שכל הסיפור של היצה“ר זה משהו היסטורי, אני זוכר שפעם היה לי יצה“ר. באותו זמן אדם מרגיש כ“כ טוב להיות קרוב להקב“ה אז אין תאוות של העולם הזה ואין מידות רעות, אין כעס ואין גאווה, אין כלום, אבל אז היצר הרע חוזר..

נותן לנו את הכוח להתמודד כנגד היצה“ר

-היצה“ר חוזר לאדם עם שיטות חדשות. צריך לדעת שהיצה“ר הוא החסיד ברסלב הראשון, הוא לא מתייאש, הוא חוזר בחזרה עם כל התוקף שלו – פתאום אדם קם בבוקר והוא כעסן, בעל גאווה, הוא נופל לשיגעונות, הכל חוזר אליו, אבל צריך לדעת שזה  הזמן של העבודה – מה נותן לנו את הכוח לעמוד כנגדו? הרשימו של אור יציאת מצרים, שאנחנו זוכרים שטוב להיות עם הקב“ה – זה בעצם נותן לנו את הכוח להתמודד כנגד היצה“ר כי באמת בזמן הזה של ימי העומר יש מצבים שהיצה“ר כ“כ מתעצם כנגדנו שאם לא היה לנו כוח מצד הרשימו אז ח“ו היינו יכולים להתייאש
כי זה לא פשוט, היצה“ר לא מוותר לנו והוא בא במלחמות גדולות מאוד כנגדנו.
אם נתבונן עיקר הלב של המלחמה זה בשלוש בחינות, דבר ראשון כל המידות
הלא טובות מתעוררות בימי העומר. בזמן יציאת מצרים האדם בטוח שהוא
כבר יצא ממידת הכעס, רבינו אומר שבזמנים האלה אדם בכלל שוכח שיש כזה דבר..

קנאה, שנאה, הקפדה, גאווה ורצון לכבוד

בימי העומר פתאום הכל חוזר וכל המלחמה בעצם מתבטאת בשלוש בחינות: דבר ראשון זה מידות לא-טובות. דבר שני זה התאוות של העולם הזה והדבר השלישי זה האמונה. פתאום האמונה מתערערת: השם כן משגיח עליי או לא? השם כן רוצה אותי או לא? הבלבולים על האמונה זה קושיות שיש לנו על הקב“ה ועל הצדיקים. באמת יש בזה הרבה מאוד בחינות, אם נסתכל במידות
לא-טובות אז ברוך השם לא חסר, יש קנאה, שנאה, הקפדה, גאווה, רצונות של כבוד וכן הלאה. תאוות של העולם הזה? ברוך השם יש הרבה תאוות. בלבולים באמונה? יש הרבה בלבולים באמונה. כשאנחנו מסתכלים על העבודה אנחנו צריכים לעשות סדר בכל העבודה הזאת ואת זה למעשה חז“ל גילו לנו – המקור זה בזוהר הקדוש ואחר-כך זה מובא עוד הרבה בספרים הקדושים – הסדר של העבודה זה שבע הספירות, בכל יום בספירת העומר
יש איזה בחינה של ספירה אחרת שאנחנו מתקנים. בכלליות יש שבע ספירות כידוע: חסד, גבורה, תפארת,
נצח, הוד, יסוד, מלכות – כל אחת מהספירות האלה
כלולות מכל השבע, ז“א שיש שבע בחינות בכל ספירה וספירה, מה עומק כל העניין של הספירות הלכה למעשה?

מה בעצם העבודה שיש לנו?

עומק העניין זה שבכל ספירה יש בה סדר שלם של עבודה וכאשר אנחנו עושים את העבודה לפי סדר הספירות שזה שבע השבועות של ספירת העומר בזה אנחנו ממשיכים תיקון כללי על כל המידות, על כל התאוות ועל כל הבלבולים באמונה – ההתבוננות בעבודה שיוצאת הלכה למעשה מהספירות היא בעצם כוללת בתוכה את כל העבודה הרוחנית שלנו. הרבה ספרים גילו לנו והרחיבו לנו מה העבודה שלנו לפי הספירות כי זה עבודה שהיא כוללת את הכל. התורה נתנה לנו שבע שבועות שזה כנגד השבע מידות האלה, נתחיל להתבונן קצת בספירות מה העבודה שיש לנו וגם נזכור שימי העומר כלליים לכל החיים שלנו..

ספירת החסד זה התיקון של כל המידות

נתבונן בזה לפי הסדר, הספירה הראשונה זה ספירת החסד. כשאנחנו אומרים שיש עבודה בספירת החסד הכוונה שיש מידה רוחנית שגם מתגלית בתוכנו שאפשר לקחת את זה אל הלא-טוב ואפשר לקחת את זה אל הטוב ויש לנו עבודה של בירור איך אנחנו בעצם זוכים לעשות את העבודה ואת התיקון של מידת החסד. רואים שספירת החסד זה התיקון של כל המידות לכן רואים שאברהם אבינו שהוא השורש של כל נשמות ישראל לכן מידתו היא מידת החסד מכיוון שזה השורש של הכל. בפשטות שבדבר העבודה שלנו זה כמובן להשתדל לעשות חסד עם הזולת – הפשטות של הדברים זה שאנחנו משתדלים לעשות חסד עם הזולת זה פשט הדברים

כדי לקבל יותר היינו מוכנים לתת קצת…

מה העומק של מידת החסד? מובא בספרים הקדושים שהקב“ה ברא אותנו עם 2 כלים ושתי כוחות יסודיים מאוד בנפש, אחד זה הרצון והצורך שלנו לקבל ואחד זה הרצון והכוח שלנו לתת, לכל אדם יש רצון לקבל ויש רצון לתת – לפני שאדם מתבונן בעבודה של המידות ובעבודה הרוחנית אנחנו בעצם חיים עפ“י הטבע, איך שאנחנו גדלים ככה אנחנו גדלים, כשאנחנו הולכים עפ“י הטבע לעולם האדם נמצא במציאות שהוא רוצה לקבל – לפני שאנחנו מתחילים לעבוד את העבודה הרוחנית האדם רוצה לקבל, אם כל אחד יתבונן טוב בחייו עד שהוא הגיע לתורה, לצדיק ולעבודה הרוחנית למעשה היינו באיזשהו מהלך של חיפוש, חיפשנו בעולם הזה איך אנחנו מקבלים
הכי טוב והכי הרבה וכל המרבה לקבל הרי זה משובח, מה שאדם היה מוכן לתת זה מכיוון שיהודי הוא אדם חכם והוא יודע שיש דברים שכדי לקבל אותם צריך לתת, אם אני לא יהיה מוכן לתת או על כל פנים לשחק תפקיד שאני מוכן לתת אז אני לא יקבל, אז כדי לקבל יותר היינו מוכנים לתת קצת, ז“א זה משחק כזה, זה דיפלומטיה..

היום רודפים אחרי התאוות במסירות נפש

כביכול אדם מציג את עצמו שהוא בעל חסד, בעל נתינה וכל הלאה אבל באמת לאמיתה אם אדם לא הגיע למדרגה של העבודה הרוחנית האדם רק מחפש דרכים לקבל, אם זה בתאוות אם זה במידות, אם זה בכבוד, אם זה בגאווה, בתאוות אכילה, בתאווה הידועה (ניאוף), ממון וכל האלה, לא משנה מה. יש כמה צינורות של קבלה וכל המרבה לקבל הרי זה משובח, כל התרבות המערבית בעצם בנויה על מין מסר כזה, זה מולקולות באוויר, אם יש דבר שאתה יכול לקבל בכבוד בגאווה ובתאווה ואתה לא תקבל את זה אתה תיתן את הדין על זה, לכן אנחנו רואים שהיום רודפים אחרי התאוות במסירות נפש, ביראת שמיים, כי אדם מרגיש שאם יש איזה תאווה שהוא יכול לקבל והוא לא יקבל אותה אז יענישו אותו, אז רודפים במסירות נפש אחרי זה. העבודה שלנו זה להתעורר ולהתבונן שיש לנו עוד כוח בתוכנו, בטבע הכוח הזה נעלם בתוכנו אבל יש עוד כוח בתוכנו וזה כוח הנתינה לזולת ובאמת עיקר העבודה שלנו פה זה להמעיט ברצון לקבל ולהגביר ולגלות בתוכנו את הרצון של הנתינה..

אחד המצרכים הכי עיקריים

מכיוון שהיינו צריכים לעבור את גלות מצרים וגלות מצרים זה בעצם להעצים את הקבלה לכן קשה שלנו כי עכשיו יש לנו טבעים שאנחנו צריכים להתגבר עליהם אבל צריך לדעת שכל שורש האושר והשמחה של האדם זה כמה שאדם זוכה להיות בבחינת נותן, שם זה כל השורש של השמחה ושל האושר של האדם. היום אחד המצרכים הכי-הכי עיקריים בכדור הארץ זה שמחה ואושר – כולם מחפשים את זה, הולכים לפסיכיאטרים, לפסיכולוגים, יש כאלה שאומרים אולי זה נמצא בעשבים מסויים, בכדורים מסויימים, כל מיני הזיות, אולי שמה נמצא האושר והשמחה, נוסעים להודו..

ככל שאדם יותר נותן ככה הוא יותר שמח

-נוסעים לכל העולם אבל מה בעצם מחפשים? כולם מחפשים בעצם אושר ושמחה, כל התרבות המערבית אומרת: כמה שתקבל יותר תענוגים אתה תהיה יותר מאושר ושמח וצריך לדעת שזה עיקר-עיקר עלמא דשקרא, אין שקר יותר גדול מזה כי ככל שמתעצם באדם הרצון וההתמכרות לקבל האדם נהיה יותר עצוב ודכאוני, כל השמחה זה כשאדם מגלה בתוכו את הרצון לתת, ככל שאדם הוא יותר בבחינת נותן לזולת האדם יותר שמח – שורש העצבות זה הקבלה, שורש השמחה זה הנתינה, צריך לדעת שזה כלל גדול מאוד. לפני כמה שנים יהודי שהכרתי סבל ממה שהוא סבל אז הוא הלך לפסיכיאטר, הוא סבל הרבה מעצבות ודיכאון אז הפסיכיאטר
הציע לו ללכת לאיזשהו סוג של תאווה והוא אמר לו ששם הוא ימצא את האושר שלו..

לצאת מכל מצוקות העצבות והדיכאון:

אותו יהודי בא וסיפר לי את מה שאמר לו הפסיכיאטר, אמרתי לו: תראה איזה שוטה הפסיכיאטר הזה, הוא עכשיו הולך להטביע אותך עוד יותר בעצבות ובדיכאון, אז אתה תקבל איזשהו משהו לכמה שעות, אחרי זה יתעצם בתוכך הצורך והרצון לקבל, מחר בבוקר אתה תהיה מדוכא פי-שתיים מאתמול, אחרי כמה ימים אתה תלך לפסיכיאטר ותגיד: תראה, אני יותר עצוב ממה שהייתי בפעם הקודמת. אז הוא יגיד לך: אם כך אין ברירה, אתה במצב מאוד-מאוד בעייתי, אתה חייב לקבל כדורים נגד דיכאונות ואז מתחילים להלעיט את האדם בכדורים – עיקר היציאה מכל המצוקות של העצבות והדיכאון זה לחפש איך להיות נותן. באמת העבודה ביום-יום היא לחפש הזדמנויות קטנות, לא ללכת בגדול, לא להתחיל להפוך עולמות, הכוונה להתחיל לחפש דברים קטנים שאנחנו הופכים להיות נותנים ולא מקבלים. לדוגמא יושבים עם המשפחה או עם החברים ואוכלים, יש כאלה משפחות שיש להם מסורת קדמונית שבסוף הסעודה שותים תה, בד“כ כל בעל מכובד בפרט אם הוא תלמיד חכם הוא יודע שמלפני הבריאה כתוב שמי מכין את התה? מה זה לא הדבר
הכי פשוט בעולם? בוודאי שהאישה מכינה את התה, מבריאת העולם זה כתוב ככה..

אדרבה עיקר העבודה בדברים הקטנים

-אם נתבונן בעומק הדבר, מה אנחנו רוצים? לשבת על הכיסא ושיביאו לנו תה, אנחנו לא רוצים להיות נותנים פה אנחנו רוצים להיות מקבלים
פה, אדרבה עיקר העבודה בדברים הקטנים האלה זה
תמיד לחפש איך אנחנו זוכים להיות נותנים ולעבוד על הדברים הקטנים שבחיים שלנו, להיות נותנים ולא מקבלים, בכל הזדמנות. רבינו האר“י שואל שאלה על פרקי אבות, כתוב (פרק ד‘-ט“ו) ’הוי מקדים בשלום כל אדם‘ – אומר רבינו האר“י הקדוש שיש פה במשנה הדגשה, בד“כ אנחנו לא שמים לב לזה, המשנה אומרת הוי מקדים כל אדם, ז“א שיש עניין להיות הראשון שאומר שלום. אומר רבינו האר“י שעומק הדבר זה שכששני אנשים נפגשים, הראשון שאומר שלום הוא בבחינת נותן והמחזיר שלום הוא כבר בבחינת מקבל כי הוא אומר את השלום אחרי שהוא כבר מקבל שלום

’הוי מקדים בשלום כל אדם‘

מפה לומדים שאפילו לכאורה בדבר כ“כ פשוט שלא דורש פה עכשיו איזה מאמץ מיוחד, זה דבר פשוט מחיי היום-יום שלנו – אומר רבינו האר“י הקדוש שאפילו זה פועל תיקון גדול מאוד, עצם העובדה שאנחנו בבחינת הנותנים בלהגיד שלום ולא מהמקבלים – לכן אנחנו צריכים להרגיל את עצמנו בכל דבר בחיים שלנו להאיר בתוכנו את כוח הנתינה ולראות כמה שפחות אנחנו צריכים לקבל – אדם לא יכול להיות בבחינת אפס-קבלה, אתם תמיד צריך להיות מקבל, אולי אם היינו בבחינת משה רבינו היינו רק בבחינת נותן. אנחנו עדיין במציאות שאנחנו צריכים לקבל אבל צריך לחפש ולהשתדל מאוד איך לחזק בתוכנו את נק‘ הנתינה ולא את נק‘ הקבלה..

בבית ברזים מזהב, בחוץ צי של מכוניות

לפני ארבע שנים בערך ניגש אליי מישהו אחרי השיעור בת“א, ברוך בעל תשובה חסיד ברסלב והוא סיפר לי סיפור מאוד-מאוד קשה על דוד שלו, יהודי בן שבעים פלוס שעבר אסון מאוד גדול במשפחה שלו, הוא אחד האנשים הכי עשירים בת“א, ברזים מזהב וצי של מכוניות ליד הבית, אדם עשיר מאוד. הוא עבר אסון מאוד גדול ובאסון הזה עוד האשימו אותו שהוא אשם בזה. אותו יהודי שרגיל כל החיים שלו להיות שולט ומנהיג ותקיף וחכם והכל בעצם מונהג ומסודר אצלו וכל העולם נכנע ומתבטל להוד רוממותו, פתאום בגיל שבעים פלוס הוא קיבל מכה נוראית, הוא נכנס לדיכאון גדול. אחיין שלו בא אליי ואמר לי: דוד שלי מסוגר בבית והוא בעצם
חי בגיהנום – משם למדתי שיכול להיות שבגיהנום יש ברזים מזהב, זה עדיין גיהנום..

הרפואה שלך: כל ליל-שישי לחלק סלים

אז האחיין של אותו אדם עשיר שעד אותה מכה היה נגד הדת בא אליי ואמר לי: דוד שלי שואל מה יכול להוציא אותו מהדיכאון? הוא היה בדיכאון גדול מאוד כי הוא גרם למשהו מאוד כואב. אמרתי לו: תראה, דוד שלך הוא יהודי מאוד עשיר, אם הוא רוצה להתחיל לרפאות את עצמו הוא חייב לעשות דבר אחד, לעשות גמ“ח למשפחות עניות אבל לא לתת כסף לגמ“ח אלא הוא בעצמו ילך לקנות את המוצרים, הוא בעצמו יארוז, אפשר לעזור לו אבל שהוא יארוז את זה וכל ליל שישי הוא יסע בעצמו אל המשפחות האלה יקח את הסלים ויתן להם, אמרתי לו שאם הוא יעשה את זה כל ליל שישי זה יהיה הרפואה שלו. למה? כי הוא היה במצב כ“כ דכאוני ואם הוא יגלה בתוכנו את העניין של הנתינה וזה יהיה אצלו במסירות נפש במקום שבו הוא נמצא, זה יכול להתחיל לרפאות אותו, צריך לעשות עוד דברים אבל זה ההתחלה והבסיס של הרפואה שלו – זה המידה הראשונה וזה נקרא מידת החסד.

מה הכינוי של כזה אדם בעולם? פראייר

מידת החסד זה הספירה הראשונה ובעצם כל תיקון נפש האדם מתחיל מהנקודה הזאת וכמו שאמרנו זה לא ללכת בגדול על הנקודה הזאת אלא לחפש בדברים קטנים איפה אני יכול לוותר על הקבלה ולהיות נותן – היום אם אדם הוא זה שבד“כ נותן ועושה איך בעולם קוראים לזה? מה הכינוי שלו? פראייר. פראייר זה מלשון חופשי באנגלית (פרי-Free). שימו לב היצה“ר צועק לאדם: אם אתה יותר מדי נותן לזולת ואתה לא דואג לקבל פי-שתיים ממה שאתה מקבל אתה פראייר, תשימו לב בתוכן של הדבר קודם כל הוא טוען טענה אמיתית, האדם נהיה חופשי, ממי הוא נהיה חופשי? מהיצה“ר, רק שהוא אומר את זה בנימה של לעג ובוז כדי להחליש אותנו בנקודה הזאת, זה תרבות שלימה שאומרת לאדם: אם אתה תהיה נותן אתה בעצם מפסיד את החיים שלך – זה הנקודה הראשונה לעבוד על המידה הראשונה, להפוך את הקבלה לנתינה שזה בעצם מידת החסד – המידה השנייה שהיא כנגד מידת הגבורה או הגבורות זה בפשטות ’איזהו גיבור הכובש את יצרו‘ כמובן שמידת הגבורה זה לכבוש את היצר אבל נתבונן בעומק הדבר בפנימיות של עבודת הגבורה:

אדם שכועס יכול להחריב את העולם..!!

כל עניין היצה“ר זה בעצם לפרוץ את הגבולות של הרצונות של התאוות ושל המידות, ,פירוש הדבר שאם אדם יושב עכשיו ואוכל ארוחת צהריים רגילה, ארבעה שניצלים, היצה“ר זה לפרוץ את הגבולות ז“א אל תגיד לי איך לאכול, אני יאכל איך שאני רוצה במהירות שאני רוצה וערב פסח אז אני חייב לבער את הצלחת שלא יהיה בה פירור – מה פירוש הדבר? היצה“ר שבלב ושברצונות ובתאוות זה לפרוץ את כל הגבולות ואל תגיד לי מה לעשות – לעומת זה עבודת הגבורות שבנפש זה נקרא כוח ההתאפקות, פירוש הדבר שאני שולט על התאוות ולא התאוות שולטות עליי,
זה כוח נפשי. ז“א שאדם יושב מול הצלחת וצריך לאכול, אני אקבע איך לאכול
ולא הצלחת או השניצל יקבעו לי איך לאכול – כמה קשה זה כשיש רצונות
בלב, אפשר לראות את זה גם במידת הכעס, ברגע שמתעוררת בלב מידת הכעס
אז האדם באותו רגע יכול להחריב את כל העולם, הוא מאבד את השכל
לגמרי בהתעוררות מידת הכעס, שוב לשלוט על המידה ולא שהמידה תשלוט עלינו, הכוח בנפש לשלוט על המידות שבלב ועל התאוות שבלב זה נקרא כוח ההתאפקות.

יש מצב שהתאוות שולטות עליו לגמרי

גם בנקודה הזאת כל העניין של מצרים זה היה בדיוק פריצת כל הגבולות, להחליש את כוח ההתאפקות ולהמעיט אותו עד שיהיה בבחינת אפס, כל הקליפה והטומאה של מצרים זה היה כל המרבה בתאוות הרי זה משובח, ככל שאדם מתרגל לתאוות הוא מחליש מאוד בתוכו את כוח השליטה וכוח ההתאפקות עד שיש מצב ויש שלב שאדם איבד את הכוח לגמרי – התאוות שולטות עליו לגמרי והוא איבד את זה,
וזה מושג שהוא מאוד מקובל בימינו, כשאדם כבר איבד את כל כוח הגבורה וכוח ההתאפקות זה המושג שנקרא מכור. היום יש מכור לסמים, לאלכוהול, לאינטרנט. סיפר לי יהודי שהוא אחד המומחים בארץ בדבר הזה שהיום ההתמכרות לאינטרנט יותר גדולה מההתמכרות לסמים, אבל אם נתבונן התאווה, המקום הזה המציאות הזאת והתענוג שיש במקום הזה שולט על האדם לגמרי והאדם לא יכול להנהיג את עצמו במקום הזה – למעשה זה היסוד של ההתמכרות עבודת הגבורה זה להרגיל
את עצמנו לשלוט על התאוות ועל הרצונות שיש לנו בתוך הלב, זה יסוד מאוד גדול.

לגלות בנו כל פעם את כוח ההתאפקות

גם במידת הגבורות כמו במידת החסד צריך לדעת שאי אפשר להפוך את זה במאה שמונים מעלות, הלוואי והיינו יכולים בעבודה של חודש ימים לגלות בנו את כל כוח ההתאפקות ונהיה שולטים, הלוואי. אבל צריך לדעת שזה עבודה של חיים, זה עבודה של שנים כל פעם לגלות בתוכנו את כוח ההתאפקות – רבינו אמר גם מעט זה טוב – לפני 3 שנים בערך ניגש אליי ידיד שלי בן חמישים שהוא בעל תשובה ומגיל צעיר מאוד הוא רגיל לעשן כל יום בכל שעה עגולה סיגריה של גראס, זה קביעות ומסירות נפש, הוא אמר לי: תראה, אני רוצה להפסיק, אם אתה תגיד לי להפסיק אני יסכים איתך ברעיון אבל במעשה אני אומר לך מראש, אני לא יכול להפסיק, אני יותר מדי מחובר וקשור עם המקום הזה, יש עצה למצב הזה? אמרתי לו: כן, זה מה שרבינו אמר גם מעט זה טוב, מה הכוונה? הוא עכשיו קשור עם המקום הזה בקשירה כזאת ובהתמכרות כזאת שהוא לא יכול להפסיק את זה בבת אחת. אמרתי לו: חסר לך עכשיו בנפש את כוח ההתגברות על הדבר הזה, כוח ההתאפקות. הגבורה בנפש להתגבר על זה חסרה אז מה תעשה? תתחיל לאט-לאט.

מבטיח שתוך שנה+ אתה מרים 50 קילו

יש יהודי שהוא רוצה להרים חמישים קילו במשקולות אבל היום הוא בקושי מרים 10 קילו, הוא מגיע לחדר כושר ושואל את המדריך: מה אני יעשה? המדריך יגיד לו: חודש תרים רק 10 קילו, אחר-כך שלושה שבועות תרים 12 קילו וכן הלאה, אני מבטיח לך שתוך שנה ושלושה חודשים אתה מרים חמישים קילו – כמו שזה בשרירים הגשמיים בגוף ככה הנפש בעניין הזה מגבילה. אמרתי לו: אתה בשעה 6 בערב אתה מעשן ולא יעזור שום דבר, להגיד לך לא לעשן אני יודע שאי אפשר אבל אתה יכול לחכות 10 דקות? אמר לי: כן. אמרתי לו: תתאפק 10 דקות ותדע לך שהעשר דקות האלה שהמתנת, שרצית לעשן ולא עישנת התחילו לעורר בתוכך את כוח ההתגברות וכוח ההתאפקות – כך כל פעם תבדוק כמה זמן אתה יכול להתאפק – זה מה שרבינו אמר מעט זה גם טוב, אנחנו צריכים להתחיל להרגיל את עצמנו למידת ההתאפקות.

הפוסט פרשת בהר בחוקותי | ימי העומר זה הזמן להתקרב להקב“ה ! הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.