מכיוון שאנחנו נמצאים לפני ראש השנה, נראה כמה נקודות שקשורות לעניין של ראש השנה, נקודה ראשונה זה שאלה שמתעוררת כל שנה וזה למעשה שאלה הלכתית: האם מותר לדבר עם הצדיק בציון שלו? האם מותר לפנות לצדיק ולבקש ממנו בקשות? למעשה זה עניין הלכתי – מובא בפוסקים ובמקובלים שערב ראש השנה זה היום המסוגל ביותר להשתטחות על קברי צדיקים. בשולחן ערוך בהלכות ראש השנה הרמ“א כותב על גודל המעלה של להשתטח על קברי צדיקים..

רב מני פנה לאביו שנפטר…

ועוד הרמ“א כותב: אך אל ישים מגמתו נגד המתים אלא יבקש מהשם יתברך שיתן עליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר – המשנה ברורה מביא את דברי הרמ“א ולמעשה המקור של הרמ“א זה המהרי“ל שהוא למעשה נקרא אבי הפסיקה האשכנזית – לפי דבריהם אסור לדבר עם הצדיק בציון שלו אבל מותר לבקש בזכות הצדיק אבל לא לפנות אליו ישירות – זה המקור של האיסור, המהרי“ל, המגן אברהם, הרמ“א והמשנה ברורה אבל למעשה צריך לדעת שהדבר הזה שנוי במחלוקת גדולה מאוד ורוב-רוב הפוסקים חולקים על הפסק הזה, לא מצאנו פוסק ספרדי שאומר שאסור לפנות אל המתים אבל לא רק הפוסקים הספרדים אלא גם רוב הפוסקים האשכנזים מתירים את זה, בין היתר זה הפרי מגדים שהוא אחד הפוסקים האשכנזים הגדולים שבד“כ הולכים בדרך הרמ“א והמגן אברהם, הוא בעצמו כותב שבאמת לא כך ההלכה מכיוון שיש כמה וכמה ראיות הן מהזוהר הקדוש הן מהש“ס והן ממדרשי חז“ל ולומדים מכך שכן פנו אל הצדיקים הנפטרים כגון כלב בן יפונה שהיה מהמרגלים והשתטח על קברי האבות, הוא פנה אל אברהם אבינו ואמר לו: כשם שמשה התפלל על תלמידו ככה אני מבקש ממך שתתפלל עליי, ובאמת בזכות
זה הוא גם ניצל בעצמו המרגלים, ויש גמרא שמספרת על רב מני שפנה לאביו שנפטר

באמת אין בעיה לפנות אל הצדיק בציון

היה לרב מני בעיה שציערו אותו והוא פנה לאבא שלו שכבר נפטר ובאמת הוא נענה ועזר לו – לכן רוב הפוסקים כותבים שבאמת אין בעיה לפנות אל הצדיקים בציון שלהם ולבקש מהם בקשה, אם כך הרי גם המהרי“ל, המגן אברהם והרמ“א בוודאי ידעו את כל המקורות האלה מהש“ס ומהזוהר הקדוש אז למה למעשה הם אוסרים את זה אם זה כתוב במפורש? למעשה הם אוסרים כדי שאדם לא יבוא לידי בלבול ויתבלבל מי בעצם נותן לי: הצדיק? הקב“ה? אז זה מצד זה שלא יהיה בלבול בדבר, לכן הרבה פעמים כשאנחנו מגיעים לרשב“י, לרבינו, ליוסף הצדיק וכן הלאה, כשאדם מגיע והוא רוצה לפנות לצדיק, למעשה מצד ההלכה מותר לפנות אל הצדיק

גמגומים וצירופים

יש ספר מאוד ידוע שנקרא ’פסקי תשובות‘ של מחבר בין זמננו שמביא את זה בהלכות ראש השנה והוא בעצמו כותב שרוב הפוסקים מתירים את זה – אבל בכל אופן אם נרצה להתייחס לאלה שאוסרים, יש עצה פשוטה שמתייחסת לדבריהם וזה דבר טוב, להגיד פעם אחת כשמגיעים לציון: הרני מוסר מודעה שאני יודע שיש רק אחד יחיד ומיוחד שהוא נותן ומשפיע את הכל וזה הקב“ה ואין עוד מלבדו, אני פונה לצדיק מכיוון שהצדיק הוא הסנגור והוא המליץ והוא יודע איך לעשות צירופים מהגמגומים שלי. אני מגמגם בתפילה ואני לא יודע בכלל לבקש, הצדיק אמר שהוא יודע לעשות צירופים לכן אני פונה אליו כי הוא יודע להעלות את התפילות שלנו..

הרי אסור לדרוש אל המתים

כשאדם מוסר את המודעה הזאת אז לכל השיטות ולכל הדעות אין שום בעיה לפנות אל הצדיק, כשאנחנו פונים לצדיק ואומרים לו תעזור לי כוונתנו היא שהצדיק מעלה את התפילה שלנו, הוא יודע את השערים של התפילה והוא יודע איך לפעול למעלה אז אנחנו מוסרים לו את הדבר הזה. יש שאומרים שזה נקרא ודורש אל המתים, והרי כתוב שאסור לדרוש אל המתים – צריך לדעת שזה למעשה כתוב בזוהר הקדוש בפרשת אחרי מות והבית יוסף מביא את זה ולמעשה זה גם נפסק בשולחן ערוך יורה דעה סימן קע“ט שם מרן כותב שדורש אל המתים זה אדם שמרעיב את עצמו, לן בבית הקברות ותכליתו זה להמשיך על עצמו רוח טומאה – זה נקרא דורש אל המתים, אבל אומר הזוהר הקדוש שברגע שאנחנו באים בתשובה ותפילה לקברות צדיקים אז בוודאי שאין לזה שום קשר להלכה של דורש אל המתים. לפני 12 שנה בערך הגיע אברך ת“ח לאומן,
הוא לא היה ברסלבר והוא שמע את החסידים שמדברים על מסורת שבה רבינו נמצא בקיבוץ בראש השנה והוא נמצא איתנו ומתפלל איתנו..

להשאיר את השולחן את הכיסא והמיטה

-הוא שמע את זה אז הוא ניסה לעקוץ אותי בדרך אירוניה ואמר לי: ומה יהיה אם רבינו ירצה לתקוע בשופר? איך נצא ידי חובה? אמרתי לו: מה הבעיה? רבינו יתקע בשופר ונצא ידי חובה. אז הוא אמר לי: ובמתים חופשי, אדם שנפטר הוא פטור מהמצוות לכן הוא לא יכול להוציא את האחר ידי חובת המצווה. אמרתי לו: אל תדאג, אם רבינו יתקע בשופר כולנו נצא ידי חובה – הגמרא במסכת כתובות דף ק“ג מספרת על פטירתו של רבי יהודה הנשיא. לפני פטירתו הוא בין היתר ציווה להשאיר את השולחן שלו, את הכיסא ואת המיטה שלו. מספרת הגמרא שהרבה שנים
אחרי פטירתו הוא היה בא כל ליל שבת הביתה למשפחה שלו, ממש כמו שהיה בחייו

לרבי עקיבא איגר יש פה קושייה הלכתית

-כשהדבר נודע ע“י השכנה, רבי יהודה הנשיא הפסיק להגיע כדי לא להוציא לעז על הצדיקים הראשונים – רואים את הענווה של רבי שאפילו בעולם העליון רבי אמר: מכיוון שעכשיו נודע שאני בא, יגידו שאני יותר צדיק משאר הצדיקים שלא באים, בגלל זה הוא הפסיק לבוא – אפילו למעלה רבי מגלה את מידת הענווה שלו, הצדיק עולה למעלה עם כל המידות הטובות שלו. אחד מגדולי הפוסקים האחרונים, רבי עקיבא איגר מקשה על הסיפור הזה, זה שרבי יהודה בא לעשות קידוש כל ערב שבת זה לא קשה לרבי עקיבא איגר, אם צדיק רוצה הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, הוא רוצה לבוא הביתה מישיבה של מעלה? בסדר. לרבי עקיבא איגר יש קושייה הלכתית: הרי אם רבי בא הביתה לאשתו ולילדים אז מן הסתם שהוא יעשה קידוש, הרי זה לא מכובד שהבן יעשה קידוש, אז שואל רבי עקיבא איגר: איך הוא הוציא ידי חובה את בני-ביתו והרי כתוב ’ובמתים חופשי‘? רבי עקיבא איגר שואל את זה בגיליון הש“ס..

רבינו יכול להיות שליח ציבור ובעל תוקע

אומר רבי עקיבא איגר בשם הספר חסידים חידוש נורא מאוד בהלכה: מה שכתוב שצדיקים במיתתם קרויים חיים, גם לעניין זה שאם הם באים מעולם עליון אלינו, הם חייבים במצוות והם מוציאים אותנו ידי חובה – באמת לאמיתה בדקנו את זה וכמעט כל האחרונים ללא יוצא מן הכלל מסכימים עם רבי עקיבא איגר, ככה שאם בא צדיק לעולמינו מאיזה סיבה, הם מקיים מצוות והוא יכול להוציא אותנו ידי חובה, רבינו יכול להיות שליח ציבור ורבינו יכול להיות בעל-תוקע, אין שום בעיה בבחינה הזאת. ובאמת הדבר הזה זה חידוש גדול בדבר הזה שצדיקים במיתתם קרויים חיים זה גם לעניין ההלכתי ולא רק לעניין של השקפה ומדרגה רוחנית שהם פועלים בעולם העליון עבורנו

מותר לדבר עם הצדיק בציון

הרבה פעמים שואלים האם מותר  לדבר עם הצדיק עם הצדיק על הציון? אז כמו שאמרנו רוב-רוב הפוסקים סוברים שמותר לדבר עם הצדיק בציון ואין בזה שום איסור הלכתי והעניין של דורש אל המתים זה בכלל לא שייך, זה רק כאשר אדם מכוון להמשיך על עצמו רוח טומאה, זה לא קשור לעניין של ההליכה שלנו לקברות צדיקים – אנחנו אומרים את ההלכה הזאת כי כל שנה בנסיעה לאומן הרבה מתעוררים לשאלה הזאת, אז טוב לדעת את זה ולהגיד את זה גם לאחרים. בעזרת השם נראה עוד נקודה בעניין של ראש השנה בדרך הליטאית – הרב דסלר בספר ’מכתב מאליהו‘ מביא גמרא ידועה שמופיעה במסכת ראש השנה גם בבבלי וגם בירושלמי, שם הגמרא אומרת שהשטן שומע את תקיעות השופר והוא נבהל, הוא מפחד. שואלים שאלה: ממה הוא נבהל? מרעשים? הרי את כל הפיצוצים בעולם הוא עושה, זה מה הוא נבהל?

להעלות את הס“מ למדרגת מלאך קדוש

במסכת ראש השנה בבבלי לא כתוב מה הסיבה שהשטן נבהל מהתקיעות אבל בירושלמי כתוב שכשהוא שומע תקיעה אחת של שופר הוא נבהל ולא נבהל, הוא אומר: שמא תקיעת השופר באה להודיע על תחיית המתים? בפעם הראשונה הוא לא בטוח אבל בפעם השנייה הוא כבר חושב שזה השופר של הגאולה. הוא מפחד מהגאולה כי הוא יודע שבגאולה מעבירים אותו מן העולם, זה גם שאלה: ממה הוא מפחד? הרי באמת עתיד הקב“ה לשחוט את הס“מ. לכאורה זה קושייה גדולה: על מה ולמה ישחטו אותו? על זה שהוא עשה מסירות נפש לעשות את התפקיד שלו? אומר רבינו האר“י הקדוש שכששוחטים בהמה יש כוונות עפ“י הסוד להעלות את הניצוץ הקדוש, אומר רבינו האר“י הקדוש שהשחיטה של הס“מ זה להעלות אותו למדרגה של מלאך קדוש, זה הכוונה של השחיטה. על כל פנים אומר הירושלמי שהוא נבהל מתקיעת השופר כי הוא חושב שהגיעה הגאולה, זה לא כתוב בגמרא בבבלי

לא אשרי העם שומעי או תוקעי-תרועה

יש כמה וכמה פירושים בבבלי מדוע השטן נבהל כשהוא שומע את שתי תקיעות השופר, בירושלמי יש סיבה ברורה שהוא מפחד שמא זה השופר של הגאולה ומכיוון שזה לא כתוב בירושלמי אז המפרשים אומרים חידושים משלהם. הרב דסלר מביא בשם היערות דבש (רבי יונתן איבשיץ) שאומר יסוד גדול מאוד בדבר הזה: יש מדרש וזוהר על הפסוק ’אשרי העם יודעי תרועה באור פניך יהלכון‘ – הזוהר והמדרש מדקדקים בלשון של הפסוק ’אשרי העם יודעי תרועה‘ ז“א שיש איזה עניין לדעת בתרועה, לא אשרי העם שומעי תרועה, לא אשרי העם תוקעי תרועה אלא אשרי העם יודעי תרועה , ז“א שיש פה איזה עניין לדעת בעניין תקיעת השופר – שואל הרב איבשיץ מה הידיעה שאנחנו צריכים לדעת שעל זה הפסוק משבח את עמ“י שאנחנו יודעים את סוד התרועה? דבר ראשון בוודאי שיש הרבה כוונת עפ“י הסוד מה פועל השופר, בוודאי שכוונת הפסוק זה קודם כל לדעת את הכוונות עפ“י הסוד..

לא ישפטו אותו בבית-דין של צדיק הדור

מצוות תקיעת השופר פועלת כוונות מאוד-מאוד גבוהות ולמעשה כל השפע של השנה הקרובה נפתח ברגע שמתחילים לתקוע בשופר. תקיעת השופר מתחילה להוריד את השפע של כל השנה החדשה לכן זה דבר מאוד גבוה, אבל רבי יונתן איבשיץ מביא פירוש אחר לפסוק: עמ“י יודע מה פועלת התרועה, בשעה שעמ“י תוקע בשופר כל הבתי-דין למעלה יושבים לדון. למעלה יש הרבה בית-דין, שמעתי מכמה צדיקים וזה גם כתוב בספרים שיש כמה בתי-דין מכיוון שכל אדם נשפט לפי עניינו, אחד שהוא כל השנה עושה את כל העבירות שבעולם לא ישפטו אותו בבית-דין עם אחד מצדיקי הדור, אנחנו יכולים להבין שזה משפט אחר לגמרי והסתכלות אחרת לגמרי לכן בשמיים יש הרבה בתי-דין ואחד מהבתי-דין שיש בשמיים זה הבית-דין של רבינו, שמעתי את זה מכמה מזקני ברסלב שלרבינו יש את הבית-דין שלו למעלה ועל זה רבינו
אמר: אני מעביר אתכם בדין, הכוונה אני פועל בשבילכם את כל הפעולות שאתם תצטרכו כדי להגיע לתיקון שלכם..

מקבלים את הדין באהבה..

אומר רבי יונתן איבשיץ שכתוב שהבתי-דין למעלה לא מתחילים לדון עד שאנחנו לא תוקעים בשופר. ברגע שעמ“י תוקעים בשופר כל הבתי דין מתחילים לדון, ז“א שתקיעת השופר זה למעשה הכרזה שלנו שהבתי-דין יתחילו לדון. אומר רבי יונתן איבשיץ שכשאנחנו תוקעים בשופר אנחנו צריכים לכוון שעכשיו הבתי-דין יושבים לדון ואנחנו מקבלים את דינו של הקב“ה באהבה ובשמחה כי כל מה שהשם עושה איתנו הכל לטובה וגם אם הוא ידון אותנו חלילה לכל מיני קשיים והתמודדויות גם זה לטובה ואנחנו מקבלים את כל מלכותו, הנהגתו ודינו של הקב“ה באהבה ובשמחה, זה מה  שר‘ יונתן איבשיץ אומר שצריך לכוון

אין דבר שממתיק את הדין מכלל עמ“י

מוסיף ואומר רבי יונתן איבשיץ שזה מה שמבלבל את הס“מ – הבלבול של השטן זה שאנחנו מקבלים את הדין באהבה כי ברגע שעמ“י מקבל את ההנהגה ואת הדין
של הקב“ה באהבה, מיד הקב“ה קם מכיסא דין ויושב על כיסא רחמים – אין
דבר שממתיק את הדין מעמ“י בכלל ומעל כל אחד מאתנו בפרטיות ברגע שאדם מקבל את ההנהגה של הקב“ה באהבה ובשמחה – זה מה שרבינו אומר
בסיפורי מעשיות במעשה מבעל תפילה: לא רצה הגיבור אלא הכנעה, מה הכוונה? אנחנו רואים שהעולם מונהג בגבורות בפרט ראש השנה, הכוונה שככה הקב“ה רצה וברא את העולם שאנחנו נעבור פה ניסיונות, קשיים והתמודדויות, אדם
עובר צמצומים, הסתרת פנים וכן האלה, בעולם הזה עובר עלינו הרבה קשיים
ובאמת השורש של כל זה הוא שבאמת ככה הקב“ה רוצה שנעבור את הקשיים האלה.

רוצה לעבוד אותך מתוך שמחה והרחבה

אומר ר‘ יונתן איבשיץ בשם המדרש שהיסוד הראשון בהסתכלות בהנהגה של הקב“ה זה להסכים עם הקב“ה איך שהוא מנהיג אותנו – זה למעשה שורש תיקון האמונה, שאדם אומר להקב“ה: אני רוצה שיהיה סיעתא דשמייא ואני רוצה שיהיה רחמים, אני רוצה לעבוד אותך מתוך שמחה, מתוך הרחבה, אני רוצה ללמוד הרבה תורה, אני רוצה להיות צדיק ואני רוצה להיות קדוש, אבל איך שאתה תנהיג אותי אני מקבל באהבה ובשמחה גם אם זה לא יהיה לפי הרצונות שלי – אומר רבי יונתן איבשיץ שזה היסוד של אשרי העם יודעי תרועה, אנחנו מזמינים את הבתי-דין
לדון אותנו ואנחנו מקבלים באהבה ובשמחה את מה שהקב“ה יעשה איתנו, ואין
לך המתקת הדין יותר גדולה מזה. למעשה רבינו במעשה מבעל תפילה אומר
’לא רצה הגיבור אלא הכנעה‘ – הגיבור זה הגבורות, זה הנהגת הגבורות שהקב“ה מנהיג אותנו ורבינו מגלה לנו בסיפור הזה שעיקר תכלית ההנהגה של הגבורות
זה שנסכים עם ההנהגה של הקב“ה. רבינו אומר שם שיש שתי דרכים בכלליות להמתיק גבורות: 1- להתפלל שיתמתקו הגבורות. 2- להסכים עם ההנהגה של הקב“ה. אומר רבינו שלהסכים עם ההנהגה של הקב“ה זה יותר גבוה ממה שאדם מתפלל

הוא הקיז דם, בלע שן של שום והתעלף

כשאדם מתפלל זה פועל אבל להסכים עם מה שהקב“ה עושה עם האדם זה יותר גבוה מהתפילה, ככה מובא בסיפור מעשה מבעל תפילה. יש מעשה בגמרא במסכת תענית, למעשה המעשה הוא ידוע אבל לא כל הפרטים שלו ידועים, הגמרא מספרת על אחד מגדולי ישראל רבי אלעזר בן פדת שהיה המרא דאתרא של א“י אחרי רבי יוחנן. רבי אלעזר בן פדת היה בעניות עצומה, הוא היה עני גדול מאוד ויום אחד הוא הקיז דם ולא היה לו חתיכת פרי להשיב את נפשו אחרי ההקזת דם והוא התעלף. היה לו שן אחת של שום, הוא בלע אותה והתעלף מרוב חולשה

בשביל מה להחריב את העולם

-הגמרא מספרת שכשהחכמים שמעו את זה הם באו לבקר אותו, הוא היה מעולף והם ראו אותו בוכה, צוחק וניצוץ של אש יוצא לו מהמצח. כשהוא התעורר שאלו אותו החכמים: למה בכית, צחקת ומה זה הניצוץ שיצא לך מהמצח? אמר להם רבי אלעזר בן פדת: כשהתעלפתי בא הקב“ה לבקר אותי, רואים מפה שהקב“ה מקיים מצוות כפשוטו, מניח תפילין, מבקר חולים. עכשיו רבי אלעזר חולה? הקב“ה בא לבקר אותו כפשוטו. אמר להם רבי אלעזר: הקב“ה אמר לי: אלעזר בני, אם אתה רוצה אני אחריב את העולם ואברא אותו מחדש, אולי יהיה לך מזונות. רבי אלעזר אמר:
מה צריך להחריב עכשיו את כל העולם בשביל תפוח-עץ?

אם כבר עברתי חצי אז בוא נגמור ככה

מה ביקשתי? ארמונות של פאר? רציתי תפוח-עץ ובננה – כתוב בספרים הקדושים שזה סוד מאוד גדול מה שהקב“ה אמר לו – רבי אלעזר שמע את זה ושאל את הקב“ה: עברתי כבר את מחצית מחיי? הקב“ה אמר לו: כן. אמר רבי אלעזר לחכמים: כששמעתי שכבר עברתי חצי מהחיים שלי בכיתי. רבי אלעזר אמר להקב“ה: אם כבר עברתי חצי מהחיים אז בוא נגמור עם זה ככה, אל תחריב את העולם. אמר לו הקב“ה: בגלל שהסכמת איתי עם ההנהגה הזאת, עכשיו אני מגלה לך סוד, על זה שהסכמת אני מכין לך בגן-עדן י“ג נהרות של אפרסמון שכל אחד מהם יותר גדול מפרת וחדקל. אמר רבי אלעזר לחכמים: על זה חייכתי ושמחתי – אם מדייקים בגמרא אז הקב“ה לא אמר לו יש לך י“ג נהרות של אפרסמון על זה שלמדת תורה או על זה שקיימת מצוות – על זה שהסכמת איתי שאתה סובל כזאת עניות ואתה לא מתמרמר על הדבר הזה, על זה אתה מקבל י“ג נהרות של אפרסמון – מדוע? כי זה יסוד כל האמונה: להסכים עם ההנהגה של הקב“ה, מפה אנו לומדים דבר מאוד עמוק:

אתה גם יכול לתת לי וגם לתת לכל אחד

הרי הקב“ה ברא את העולם במידת הדין כמו שכתוב במדרש ואנחנו יודעים שזה לטובתנו הנצחית, הקב“ה עשה את כל זה בשבילנו, בוודאי שהוא לא צריך את זה, אבל במקום גדולתו שם אתה מוצא את ענוותנותו של הקב“ה. ברגע שאדם מסכים עם ההנהגה של הקב“ה פה בעולם הזה, אין מעלה יותר גדולה מזה בכל יסוד האמונה, כל יסוד האמונה עומד על הנקודה הזאת שאדם אומר להקב“ה: קשה לי, אני צריך פה להתמודד עם דברים, אני עובר צמצומים והשם ירחם על מה שעובר עליי אבל אתה יודע מה, אם זה מה שאתה עושה אני יודע שהכל לטובתי ואני מסכים איתך – על זה אומר הקב“ה לרבי אלעזר בן פדת: על זה קיבלת י“ג נהרות של אפרסמון. אמר רבי אלעזר להקב“ה: זה כל מה שיש לך לתת לי? פה רואים איזה קירבה יש לצדיקים עם הקב“ה. אמר לו הקב“ה: אם אני אתן לך יותר מה אני אתן לחברים שלך? אמר לו רבי אלעזר: וכי מאדם שאין לו ביקשתי? מה הבעיה? אתה יכול לתת לי ואתה יכול לתת לכל אחד. על זה הקב“ה היכה לו במצח באצבע, כתוב בראשונים שהקב“ה עשה את זה מחיבה ולא מהקפדה ומזה יצא לו ניצוץ אש במצח.

מקבלים באהבה כי אתה עושה לטובתנו

רואים שהצדיקים שמוסרים את הנפש לעשות את רצונו של הקב“ה פה בעולם הזה, איזה קירבה הם זוכים לקבל מהקב“ה שהם כביכול יכולים לבוא אליו בטענות, ’זה כל מה שיש לך לתת לי?‘ מהיסוד הזה רואים שברגע שאדם מקבל את ההנהגה של הקב“ה, בפרט כשאדם עובר איזה צמצום או איזה ניסיון או קושי, אין מעלה יותר גדולה מהנקודה הזאת שאדם מסכים עם הקב“ה – זה מה שאומר פה הרב דסלר בשם הרב איבשיץ שזה היסוד של ’אשרי העם יודעי תרועה‘ וצריך לכוון את הדבר הזה בתקיעת השופר: הקב“ה, אנחנו רוצים לעבוד אותך כל השנה, אנחנו רוצים להיות ברחמים, בהרחבה ובחסדים ומה שתגזור עלינו אנו מקבלים באהבה כי אנו יודעים שאתה עושה רק לטובתנו

מדוע תיקנו לנו יומיים לר“ה?

אומר המדרש אשרי העם יודעי תרועה, מכירים לרצות את בוראם בתרועה והוא עומד מכיסא דין לכיסא רחמים והופך להם את מידת הדין למידת רחמים – זה לשון מדרש רבה. כל מה שאמרנו זה רבי יונתן איבשיץ מסביר את המדרש הזה לפי מה שאמרנו, שמסכימים לקבל את ההנהגה. יש עוד נקודה שהיא אחת הנקודות המרכזיות שלמעשה הרבה מדברים על הנקודה הזאת וזה השאלה הידועה: מדוע תיקנו לנו שני ימים לראש השנה? הרי אנחנו יודעים שזה לא כמו יו“ט שני של גלויות והראייה לדבר שגם בא“י עושים יו“ט שני של ראש השנה. בגמרא במסכת ראש השנה כתוב טעם

קלקול אחד במשך 420 שנה של ביהמ“ק

-בתקופת בית המקדש היו מקדשים את החודש עפ“י עדים, והלווים פעם אחת קלקלו בשיר וכדי לתקן את זה תיקנו לדורות יומיים ראש השנה – צריך לדעת שאמנם זה הפירוש שהגמרא מביאה אבל הרבה פעמים הפשט לא עונה בשלמות על כל הקושיות. התוספות במסכת ראש השנה אומרים שכל הקלקול היה פעם אחת במשך 420 שנה של תקופת בית המקדש השני – על פעם אחת שהלווים קלקלו בשיר, הכוונה אמרו שיר של יום-חול במקום שיר של ראש השנה, על זה תיקנו לכל הדורות לכל עמ“י עד ביאת משיח צדקנו יומיים ראש השנה? אפילו שעכשיו אין לנו אפשרות לקלקל בשיר כי עכשיו לא מקדשים את החודש עפ“י עדים, יש לנו לוח מדוייק ועכשיו אי אפשר לטעות בדבר הזה – אז עפ“י הפשט נשארת קושייה, בגלל טעות שקרתה פעם אחת תיקנו לכל הדורות עוד יומיים של ראש השנה? ככה דרכה של תורה, להגיד תירוץ עפ“י הפשט ולהסביר את זה יותר לעומק, אנחנו רואים את הדבר הזה הרבה פעמים, לכן הזוהר הקדוש בפרשת פנחס שואל את השאלה הזאת..

יום א‘ זה דינא קשיא ויום ב‘ דינא רפיא

אומר הזוהר הקדוש בפרשת פנחס את התשובה הידועה שכתובה הרבה בספרים: היום הראשון זה דינא קשיא והיום השני זה דינא רפיא, בלשון הזוהר הקדוש יש שתי בתי-דין קשיא ורפיא ושניהם השתכחו ביחד, הכוונה ששניהם נמצאים ביחד, יש שיתוף של שתי בתי-הדין. רבינו האר“י הקדוש מביא את דברי הזוהר ומפרש שדינא קשיא זה דין הפנימיות או דין הנשמות ודינא רפיא זה דין החיצוניות או דין העולמות. עדיין לא מובן מה ההבדל בין היום הראשון ליום השני, כי בעצם היום השני זה תקנה של רבנן כדי להקל עלינו בדין אבל מה ההקלה? מדברי הזוהר ומדברי האר“י לא מובן הלכה למעשה מה משמעות ההקלה. הרב דסלר שואל
את השאלה הזאת ומתרץ ואומר פה חידוש גדול מאוד ועמוק מאוד ונפלא מאוד..

להיות כלי לצדיק האמיתי ולתקן את העולם

אומר הרב דסלר: מי יכול לעמוד בדין כזה שדנים אותו על הנטיות הדקות שיש לו בלב ועל המחשבות שיש לו בלב, מי יכול בכלל לעמוד בדין כזה? רוב עמ“י לא יכולים לעמוד בדין כזה? אומר הרב דסלר שזה המשמעות של דינא קשיא, זה הדין האמיתי כמו שהתורה בעצם רצתה וזה היום הראשון של ר“ה שדנים את האדם בעצם על הפנימיות הלב, הנפש והמחשבה לכן רוב עמ“י לא יכול לעמוד בדין כזה קשה שנקרא דינא קשיא, אם כך מה תיקנו לנו חז“ל בדינא רפיא? אומר הרב דסלר: ומכיוון שאין במעשיו לגלות את כבודו באופן ישיר, הכוונה לא יכולים לעבוד את העבודה הזאת, תוכן החיים שלנו הוא במה שאנחנו עוסקים בהכנות הנדרשות לצדיק לצורכי עבודתו, היינו שתכליתנו היא להיות כלי לצדיק האמיתי ולתקן
את העולם שבו עושה הצדיק את עבודתו ועל-כן המשפט הוא לא מכוון לפי מעשינו כי לפי מעשינו אין לנו זכות קיום אלא אנחנו זוכים לפי צורכי עבודת הצדיק

עד כמה אנחנו ראויים לשמש את הצדיק

בהמשך הרב דסלר אומר שכל מה שדנים אותנו זה דנים אותנו האם יש לנו זכות לשמש את הצדיק ועל זה הדין שלנו וזה דינא רפיא – כל הדינא רפיא שלא תובעים את האדם על הפנימיות של הדינא קשיא אלא בודקים האם יש לאדם זכות לשמש את הצדיק או אין לו זכות לשמש את הצדיק – זה דבר פלאי מאוד וזה חידוש עצום מאוד מה שכותב פה הרב דסלר בספר מכתב מאליהו – האדם נידון אם הוא ראוי לזכות לשמש את הצדיק, זה הלשון של הרב דסלר. אנחנו רואים שהרב דסלר הסביר לנו עכשיו הבנה חדשה מה זה דינא רפיא אבל עם כל זה, תכלית כל בריאת העולם היא שכל יהודי יעשה את העבודה הפנימית, אז אם כך זה שחז“ל מצאו לנו דרך שיהיה דינא רפיא וידונו אותנו כמה אנחנו ראויים לשמש את הצדיק, איך זה בעצם מקיים את תכלית בריאת העולם שכל יהודי יעבוד את הקב“ה באמת בפנימיות?

אדם לא יכול לעשות את העבודה הזאת

בזוהר הקדוש כתוב שיש שתי בתי-דין, בית דין עליון שהוא קשיא ובית דין
תחתון שהוא רפיא ושניהם נמצאים ביחד, הכוונה שההתבטלות לצדיק זה לא רק שעכשיו דנים אותנו מצד ההתבטלות לצדיק אלא עצם העובדה שאדם מתבטל לצדיק כפי שהוא מתבטל לצדיק, הצדיק בעצם יעזור לו להגיע לדינא קשיא, לעבודה של היום הראשון, זה עומק התירוץ של הרב דסלר, בעצם שתי הבתי-דין פועלים ביחד. אדם לא יכול לעשות את העבודה של היום הראשון דהיינו לתקן את המידות ולזכך אותם בדקות הזאת – כשאדם מתקרב לצדיק אז מתחילים לדון
אותו על ההתקרבות לצדיק – התקרבת לצדיק? יש לך זכות קיום, אומר הרב דסלר בספר מכתב מאליהו שלאדם יש זכות קיום לפי ההתקרבות שלו לצדיק מכיוון שכפי ההתקרבות של האדם לצדיק, הצדיק יביא אותנו לעבודה של היום הראשון..

אכילה זה להפוך את הדבר למהות אחרת

-בעצם ע“י הצדיק אנחנו מקיימים את תכלית הבריאה, את הרצון של הקב“ה שנעבוד אותו בפנימיות. הקב“ה רוצה שכל יהודי יעבוד אותו בפנימיות רק שאי-אפשר בלי הצדיק לכן זה היסוד של הדינא רפיא שזה היום השני של ר“ה, ובאמת רבינו אומר בליקוטי מוהר“ן בתורה קכ“ט: גם אם קשה לאדם לעבוד את הקב“ה לפי מידותיו, עצם ההתקרבות של האדם לצדיק, ע“י זה האדם יהפך להיות מהותו של הצדיק ואדם יוכל להיות ממש כפי הצדיק עצמו רבינו אומר משל: כמו שאדם אוכל ירק, על-ידי האכילה בעצם מעלים את האכילה למדרגת אדם, אכילה זה להפוך דבר למהות אחרת, מצומח לאדם – אז כשאדם מתבטל ומתקרב ורוצה להתקרב לצדיק, על-ידי זה הוא נאכל לצדיק, הכוונה שהוא נהפך להיות
למהות הצדיק – בכתבי רבינו האר“י הקדוש ובפרט בשער הגלגולים רבינו האר“י הקדוש כותב שע“י שאדם רוצה לעבוד את הקב“ה ומתקרב לצדיקים האמיתיים, אז נשמת הצדיק מתעברת באדם ועל-ידי זה אדם נהפך להיות למהותו של הצדיק ..

ע“י ההתקרבות לצדיק נפתחים פתחים

עצם העובדה שאדם רוצה להתקרב לצדיק, משמיים מסייעים לאדם. הבן איש חי כותב בבן יהוידע: וכמעט כל התיקונים של הדורות האחרונים זה ע“י הבחינה הזאת של ההתקרבות לצדיק. הרמח“ל כותב באוצרות הרמח“ל: אדם יכול להיות במדרגת משה רבינו ממש עצם ההתקרבות וההתבטלות שלו לצדיקים – זה למעשה מה שהרב דסלר כותב שכל העניין של ההתקרבות לצדיקים זה הדינא רפיא וע“י זה בעצם נפתח לנו הפתחים שאדם כבר לא יכול לעבוד את השם מצד עצמו. עכשיו הקב“ה פתח לדורות שלנו דרך וזה הסוד של הדינא רפיא, שע“י ההתבטלות לצדיק נפתח לנו כל הדרכים להגיע ליום הראשון של ר“ה.

הפוסט פרשת כי תבא | גודל מעלת השתטחות על קברי צדיקים הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

בברסלב נוהגים ללמוד בחודש אלול את תורה ו‘ בליקוטי מוהר“ן חלק א‘, בתורה הזאת יש הרבה מאוד עצות ויסודות של תשובה והכנה לקראת ראש השנה, לכן המנהג בברסלב ללמוד את התורה הזאת בחודש אלול כהכנה לראש השנה. רבינו מתחיל את התורה כך: ’כי צריך כל אדם למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום. כי מי שרודף אחר הכבוד, אינו זוכה לכבוד א-לקים, אלא לכבוד של מלכים, שנאמר בו ’כבד מלכים חקר דבר‘ אבל מי שבורח מן הכבוד, שממעט בכבוד עצמו ומרבה בכבוד המקום, אזי הוא זוכה לכבוד א-לקים..‘

כשישמע בזיונו ידום וישתוק

רבינו ממשיך ואומר ’ואז אין בני אדם חוקרים על כבודו אם הוא ראוי אם לאו, ועליו נאמר (שם): ’כבד א-לקים הסתר דבר‘, כי אסור לחקר על הכבוד הזה.‘ – יש יסוד שנקרא ’כבוד מלכים‘ ו‘כבוד א-לקים‘. אדם צריך לזכות להשיג ולהגיע לכבוד א-לקים ולא לכבוד מלכים, ומי זוכה לכבוד
א-לקים? מי שבורח מהכבוד, אבל ממשיך רבינו ואומר שאי-אפשר לזכות לכבוד הזה אלא על-ידי שאדם חוזר בתשובה – רבינו אומר לנו פה חידוש שהוא קצת שונה מספרים אחרים: עיקר התשובה כשישמע בזיונו, ידום וישתוק. הכוונה שאדם ישתוק גם כשהוא יכול להחזיר לשני. ברגע שמקבלים את הביזיונות זה קשה ומצער
אבל צריך לדעת שהדבר החזק ביותר שהכי פועל למחילת עוונות זה כשאדם מקיים ישמע ביזיונו ידום וישתוק –
מי שלא יכול לשתוק יכול לעשות תשובה בדרך של
רבינו האר“י הקדוש, על כל עבירה לעשות תעניות. אם אדם חילל שבת הוא צריך לעשות שמונים וארבע תעניות, אז יש כאלה בדור שלנו שצריכים לבוא בארבע גלגולים בשביל שהם יוכלו לאכול באמצע השבוע. אבל יש דרך אחרת של תשובה: עיקר התשובה כשישמע בזיונו, ידום וישתוק. קשה לנו לקבל את זה אבל צריך לדעת שאין דבר שיותר פועל למחילת עוונות עבורנו מאשר כשאנחנו זוכים לקיים  ’כשישמע בזיונו, ידום וישתוק‘.
צריך לדעת שבכל פעם שמבזים אותנו ואנחנו שותקים מוחלים לנו אין-ספור עוונות

עיקר התשובה שלנו תלויה במישהו אחר

יש ספר שמפרש את הליקו“מ ונקרא ’ביאור הליקוטים‘ של ר‘ אברהם בר‘ נחמן, הוא שואל שאלה על מה שאומר רבינו: אם עיקר התשובה זה ישמע בזיונו ידום וישתוק, אז עד שלא נמצא מתנדב שיבזה אותנו, לכאורה אני לא יכול לחזור בתשובה. אם נגיע למצב שלא מבזים אותנו עכשיו אז אנחנו לא יכולים לחזור בתשובה? יוצא מזה שעיקר התשובה שלנו תלויה במישהו אחר שצריך לבוא ולבזות אותנו – מסביר ר‘ אברהם יסוד מאוד גדול: מה שאמר רבינו זה לאו דווקא אם מישהו אחר מבזה אותנו..

גורם לעוד בעיות

מסביר ר‘ אברהם בר נחמן שלפעמים יש גם ביזיונות אחרים. לפעמים מי שמבזה אותנו זה הקב“ה בעצמו. יש כזאת הנהגה כלפינו שבעצם הקב“ה הוא זה ששולח לנו ביזיונות. הרבה פעמים רואים שאנחנו רוצים, משתדלים ומוסרים נפש לדברים ברוחניות אבל אין לנו שום סיעתא דשמייא להצליח ולא רק זה אלא לפעמים אדם הופך עולמות בהשתדלות ובמסירות נפש לעשות משהו בקדושה כגון התחזקות בלימוד התורה, בתפילה, בעשיית חסדים וכן הלאה, אבל יש כאלה מצבים שאחרי כל ההשתדלות שאנחנו עושים
אז במקרה הטוב אנחנו לא מצליחים, אבל הרבה פעמים אנחנו רואים שכל מה שאנחנו עושים גורם לעוד ועוד בעיות

לענות, לבעוט ולבוא בטענות

לא רק שאנחנו לא מצליחים אלא אנחנו עוד שוברים כלים עם כל מה שאנחנו מנסים לעשות – אומר ר‘ אברהם בר‘ נחמן שגם זה נקרא ביזיון. זה ביזיון שהקב“ה שולח לך. ישמע בזיונו ידום וישתוק הולך גם על מצבים שאתה בעצמך נמצא בכישלון. היום אין מצב שאין לאדם בעיות, אבל צריך לדעת שגם זה שיש לאדם כישלונות ובעיות, זה גם נקרא בגדר ביזיונות ואומר לנו רבינו שגם על זה צריך לקיים ישמע בזיונו ידום וישתוק, הכוונה לקבל את זה באהבה, באמונה ובשמחה, בוודאי שזה מאוד-מאוד קשה – בכלליות יש בזה 3 דרגות: דרגה אחת זה כשאדם שותק, הוא רוצה לענות, לבעוט ולבוא בטענות כלפי מישהו אבל הוא שותק – זה דרגה אחת. יש דרגה יותר גבוהה שגם כאשר מבזים את האדם אזי הוא כבר מקבל את זה באהבה. הכי גבוה שזה גם השלמות היא כשאדם יקבל את זה בשמחה. כשאדם מקבל את הביזיונות שלו בשמחה זה הדבר הכי גבוה. אין דרך יותר גבוה לזיכוך הנפש מאשר לקיים ישמע בזיונו ידום וישתוק. הגמרא מספרת על דוד המלך שהוא היה מלך חסיד

אבשלום סחף אחריו כמעט את כל עמ“י

דוד המלך כמעט לא ישן, הוא כל היום היה עסוק בתורה, תפילה, מלחמות השם ולזכות את עמ“י, דוד המלך זה רק מציאות של מסירות נפש. אומרים חז“ל שעם כל זה דוד המלך עדיין לא זכה לתקן את הרגל הרביעית שבמרכבה. כתוב בזוהר הקדוש שהניסיון הכי קשה של דוד המלך היה המרד של אבשלום מכיוון שדוד המלך אהב אותו ואבשלום מרד בו בצורה נוראית. אבשלום סחף אחריו כמעט את כל עמ“י. בעקבות מרד אבשלום דוד המלך היה צריך לברוח מירושלים. בשעת הבריחה
רדפו אחריו ורצו להרוג אותו אז הוא היה עייף, צמא ורעב, זאת היתה שעה מאוד קשה ובשעה הזאת הוא עבר דרך איזור שבו גר שמעי בן-גרא שלא כל-כך אהב אותו

באותה שעה מסתכלים בחוכמה עליונה

שמעי בן גרא מצאצאי שאול המלך. כתוב בספר שמואל ב‘: ’שמעי בן גרא יצא יצוא ומקלל, ויסקל באבנים את דוד ואת כל עבדי המלך דוד‘. על זה אמר דוד המלך: ’והוא קללני קללה נמרצת‘ אומרים חז“ל שנמרצת זה ראשי תיבות: נואף-ממזר-רוצח-צר-תועבה.  יש הלכה שאומרת שמלך דן יחידי.  מותר למלך לדון מורד במלכות גם בלי בית-דין. למלך מותר לדון את המורד למלכות למיתה בלי שום יועצים – זה נקרא מלך דן יחידי. באותו זמן היה איתו שר הצבא שלו, אבישי בן צוריה. אבישי היה אחיין של דוד המלך וידוע מחז“ל שהבנים של צוריה היו גיבורים בצורה נוראית. אין מי שיעמוד כנגד הבנים של צוריה. אבישי אמר לדוד המלך: כבוד המלך, רק תגיד לי מילה ואני מבער את שמעי מהעולם במכה אחת – באותו רגע דוד המלך אמר ליואב בן צוריה: השם אמר לו קלל – אומר הזוהר הקדוש שבאותה שעה דוד המלך הסתכל בחוכמה העליונה. כשאדם מקבל ביזיון והוא אומר שמשמיים נשלח לו הביזיון הזה, אז אומר הזוהר הקדוש שזה נקרא שבאותה שעה אנחנו מסתכלים בחוכמה העליונה.

תורה, תפילה, מלחמות השם וזיכוי עמ“י

אין דבר יותר גבוה מזה שאדם יודע שהקב“ה שולח לו את הביזיונות. ברגע שדוד המלך אמר לאבישי בן צוריה: השם אמר לו קלל – אומרים חז“ל שיצאה בת-קול ואמרה: זכית להיות רגל רביעית של המרכבה. ז“א שדוד המלך זכה לתקן את הבחינה של המשיח כאשר הוא קיים את העצה הזאת ישמע בזיונו ידום וישתוק. ברגע שדוד המלך שתק על הקללה של שמעי בן גרא הוא קיים את העצה הזאת והוא זכה להיות מלך המשיח – זה דבר נורא: כל העבודה של דוד המלך בתורה, תפילה, מלחמות השם וזיכוי עמ“י, כל זה לא זיכה אותו והוא עדיין לא יכול היה להגיע למדרגה של מלך המשיח, אבל בזה שהוא קיים ישמע בזיונו ידום וישתוק באותו רגע הוא זכה להיות רגל רביעית במרכבה – הדבר
הזה זה ראייה וחיזוק גדול מאוד עד כמה הדבר הזה פועל..

בדרך שאדם רוצה..מוליכין..!

אנחנו צריכים לדעת שזה אחד הדברים שהכי קשה לקיים ועל זה צריך להתפלל להקב“ה שיזכה אותנו לא לכעוס ואנחנו צריכים גם לעשות הרבה שיחות-חברים כדי לחזק אחד את השני, מכיוון שכאשר מתחילים לעשות את העבודה הזאת אז אנחנו 50 פעם נכשלים ואז אנחנו זוכים לשתוק פעם אחת. אחרי 15 שנה זוכים להגיע למדרגה שנופלים 40 פעם ושותקים פעם אחת – צריך לדעת שזו דרך קשה אבל יש לנו יסוד מאוד גדול: בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו – אם אדם רוצה אז משמיים נותנים לו סיוע ועוזרים לו לקיים את זה.  ברגע שאדם זוכה לשתוק על הביזיונות שלו שידע שהוא נקי מכל הדמים העכורים – רבינו אומר שמנקים לאדם את כל הדמים העכורים שזה כל התאוות והמידות הלא טובות ברגע שהוא זוכה לקיים את העצה של עיקר התשובה. רבינו אומר בהתחלת התורה: ’כי צריך כל אדם למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום‘ – יש מושג שנקרא ’כבוד מלכים‘

בלב האדם יש השתוקקות וצימאון עצום

-ויש מושג שנקרא ’כבוד א-לקים‘ – התכלית והתיקון של כל העולם שנזכה לכבוד א-לקים ושנתרחק מכבוד מלכים. בלב של כל אחד מאתנו יש רצון מאוד-מאוד גדול שהוא יותר גדול מכל התאוות וזה נקרא תאוות הכבוד. בלב האדם יש השתוקקות וצימאון עצום ונורא שכל אחד יכבד אותו. צריך לדעת שבשעה שאדם עושה מעשה טוב, באותו רגע עוברים לו בערך 80 מחשבות: מי רואה את זה? מי שם לב לזה? וכן הלאה, ועיקר החיות שלנו מהנקודה הזאת – זה נקרא כבוד, שאנשים יכבדו אותנו, יעריכו אותנו ויאהבו אותנו. זה בסדר אנחנו צריכים שיהיה אהבת ישראל אבל הרבה פעמים זה בא מתוך חשבון. אדם עושה חסד והוא כבר עושה חשבון מה כולם יגידו..

נתן לס“מ להריח והוא הפיל אותו לשאול

יש סיפור נורא מאוד: היה פעם מקובל עצום ונורא שהחליט להביא את הגאולה. הוא ידע קבלה מעשית אז הוא עשה תעניות וסיגופים, הוא הוריד מלאך מהשמיים והמלאך הזה גילה לו את כל הסדר של הגאולה. אותו מקובל עשה את כל הסדר הזה עם עשרה תלמידים, אחרי 40 יום הוא תפס את הס“מ. הוא תפס את הס“מ ועכשיו כל מה שנשאר לו זה להביא את הס“מ לבית דין של מעלה. ברגע שהוא מביא את הס“מ לבית דין של מעלה נגמר התיקון, מגיעה הגאולה ומתגלה משיח צדקנו. בדרך לבית דין הס“מ אמר לו: תן לי לאכול, אין לי כוח. אותו מקובל אמר לו: אני לא נותן לך שום דבר. הם הלכו עוד קצת ואז הס“מ אמר לו: אני אגיד לך את האמת, אין לי כוח יותר. אם אתה לא נותן לי עכשיו משהו אני מתמוטט, תן לי רק להריח משהו כדי שיהיה לי כוח להגיע לבית דין של מעלה. אותו מקובל אמר לו: אני מוכן לתת לך להריח. הוא נתן לו להריח ואז הס“מ התיר את כל השלשלאות והפיל את אותו מקובל לשאול תחתיות – כך נגמר הסיפור הזה. אחד מתלמידי הבעש“ט אמר שהטעות שלו היתה שבאותו רגע שהס“מ אמר לו: אם אתה לא נותן לי להריח
אני לא יכול להגיע לבית דין של מעלה – באותו הרגע עברה בתוכו מחשבה והוא אמר:

צריך לדעת שזה יצר הרע שיש לכל אחד

-אם הוא לא יגיע לבית דין של מעלה אז מי יספר שאני הכנעתי אותו?? זאת הסיבה שהוא נתן לו להריח – בגלל הנקודה הזאת הכל נכשל. אנחנו תמיד אומרים לעצמנו: מי יספר שעשינו את זה? הרבה פעמים אנחנו עושים לאנשים טובות רק כדי שיספרו מי עשה את המעשה הזה – זה נקרא ’כבוד מלכים‘ וצריך לדעת שזה יצר הרע שיש לכל אחד מאתנו. באנו לעולם הזה עם מתנה טובה: יש לנו יצר הרע כדי שכל העולם ידע על הדברים המוצלחים שאנחנו עושים, ואם אנחנו נכשלים אנחנו לא מוכנים שמישהו ידע מזה. יש אנשים שהולכים עם אין-ספור הכחשות: אני לא עשיתי את זה, אני לא הייתי וכן הלאה – זאת התאווה של כבוד מלכים וזה צד אחד
של הדברים, וכל אחד צריך לשאוף להגיע לכבוד א-לקים..

זה הדבר היחידי שיכול לנצח

כשם שיש תאווה גדולה לכבוד החיצוני שזה כבוד של בני-אדם, כך צריך לדעת שיש כוח יותר חזק ויותר פנימי וזה לזכות לחיבור ולדביקות עם הקב“ה שזה נקרא כבוד
א-לקים. כבוד א-לקים זה כשאנחנו זוכים שהשכינה תשרה בתוכנו, והתענוג והקשר עם הקב“ה זה הדבר היחידי שיכול לנצח בתוכנו את הכבוד מלכים. הדבר היחידי שיכול להתמודד כנגד התאווה של הכבוד זה כשאנחנו זוכים ללכת בדרך של חיפוש הכבוד א-לקים, יש במושג הזה אין-ספור דרגות, אבל כבוד א-לקים זה התחברות של הלב והמוח (המחשבה וההרגשה) עם הקב“ה

שכל יהודי יהיה מקום להשראת השכינה

כל תכלית בריאת העולם ומתן תורה זה ’ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם‘ – שהלב של כל יהודי יהיה מקום להשראת השכינה בתוכנו, הכוונה לזכות להרגשה וחיבור עם הקב“ה. כל תכלית בריאת העולם זה שכל יהודי יגיע להתחברות עם הקב“ה וכל מה שאנחנו מתפללים ומצפים ומחכים שיהיה בימ“ק זה כדי שנזכה להגיע לנקודה הזאת: שנזכה להרשאת השכינה בתוכנו. בהשראת השכינה יש 2 בחינות כלליות: להרגיש את אהבת השם בלב. ברגע שאדם מרגיש את אהבת השם בלב הוא לא מרגיש שהוא צריך או רוצה משהו מהעולם הזה, כל העולם הזה מאוס בעיניו. כל התאוות וכל הדימיונות והבלבולים זה כשיש מסך ביננו לבין הקב“ה, ברגע שיש איזה בקיעה במסך הזה והקב“ה מאיר לנו מהאור שלו, אנחנו מקבלים אור מהאין סוף שזה אהבת השם ויראת השם, ובאותו רגע שאדם מרגיש את זה אזי מתבטלות על תאוות העולם הזה, ולא רק זה אלא באותו רגע אדם מרגיש שהוא לא יכול לסבול את העולם הזה..

כל יהודי יזכה לזה בוודאות השאלה מתי

ההשתדלות שלנו זה לזכות ולחפש דרכים ועצות איך להגיע לכבוד א-לקים שזה השראת השכינה בתוכנו – המדרגה הראשונה של השראת השכינה זה להרגיש אהבת השם ויראת השם בלב, אבל יש מדרגה יותר גבוהה שנקראת ’אהבה שבדעת‘. ’אהבה שבדעת‘ זה שאדם זוכה שפותחים לו את המוח ופתאום הוא רואה מראות
א-לקים – כל יהודי יכול ויזכה לזה בוודאות, השאלה היא מתי. כשאדם זוכה שהשכל פתאום נפתח בכזה אור גדול אזי הוא רואה מסוף העולם ועד קצהו ומשם הוא מרגיש התחברות עם השכינה – זה מדרגה נוספת של כבוד א-לקים. כל העבודה שלנו כל ימי חיינו זה לזכות לכבוד א-לקים, זה החיבור הפנימי של הנשמות עם הקב“ה וזה התכלית. כל ההסתרה וכל מה שעובר עלינו בעולם הזה – כל זה כדי שנילחם לזכות להגיע לנקודה הזאת. רבינו מגלה לנו פה סוד מאוד גדול: תדע לך, הדבר הכי חזק שגורם להסתרה של כבוד א-לקים שקשה לנו להתחבר עם הקב“ה, זה כבוד מלכים, שזה האהבה שלנו לכבוד של העולם הזה. כשאדם אוהב את הכבוד של העולם הזה זה עושה לו הסתרה על כבוד א-לקים, לכן כל המלחמה זה
לדעת עצות ודרכים כיצד לזכות לבטל את הכבוד מלכים וממילא לזכות לכבוד א-לקים

בכל פעם מתבטל בתוכנו הכבוד מלכים

כבוד מבני-אדם זה בעצם ההסתרה הכי גדולה על הקשר, על החיבור והדביקות עם הקב“ה. בליקוטי מוהר“ן וליקוטי הלכות יש לנו הרבה עצות איך זוכים להתגבר על כבוד מלכים, אבל בתורה הזאת רבינו אומר לנו עצה יסודית ושורשית מאוד: ישמע בזיונו ידום וישתוק. כל פעם שאדם שומע ביזיונות, אם זה מאחרים, או אם מצד כישלונות ואדם מקבל את זה באהבה ובאמונה אז צריך לדעת שבכל פעם מתבטל בתוכנו הכבוד מלכים. זה מאוד קשה לעקור מתוכנו את הכבוד מלכים מכיוון שזה כ“כ שורשי בתוך נפש האדם, שלאדם יותר קל עכשיו לחצות את כל האוקיינוס בשחייה מאשר לוותר על כבוד מלכים. בתורה הזאת רבינו אומר לנו שהעצה הראשונה היא שאדם יקבל את כל ההנהגה של הקב“ה עליו באמונה, באהבה ובשמחה. הגמרא במסכת עירובין אומרת שכל התורה שבעל-פה זה מר‘ עקיבא, הוא היה שורש התורה שבעל-פה. העבודה של רבי עקיבא כל ימי חייו היתה
בבחינת ישמע בזיונו ידום וישתוק ויש בזה סודות מאוד גדולים

גם שם הוא אוהב את הקב“ה

כתוב: ’ואהבת את השם א-לקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך‘ – בכל לבבך זה גם כשיש לי יצר הרע, גם אז צריך להתחזק באהבת השם. בכל נפשך זה להתחזק באהבת השם גם בשעה שהקב“ה לוקח את חיי. בכל מאדך זה להתחזק באהבת השם גם בכל הנהגה ומידה שהקב“ה מנהיג אותי – אלו שלוש  דרגות באהבת השם. אומר רבינו האר“י הקדוש שבכל יום שרבי עקיבא היה אומר ’ובכל נפשך‘ הוא היה מצייר בדעתו ששורפים אותו והורגים אותו בחרבות ובסכינים בכל מיני מיתות משונות והוא בכל זאת אוהב את השם יתברך בתוך ההריגות האלה.

ר‘ עקיבא רצה לרדת להסתרה הכי גדולה

אומר רבינו האר“י הקדוש שבשעה שאדם אומר ’ובכל נפשך‘ והוא מצייר בדעתו שהורגים אותו והוא מתחזק באהבת השם – הוא ממתיק דינים מעל כל עמ“י. הוא עושה ייחודים עליונים וזה מבטל גזירות מעל כל עמ“י. רבי עקיבא כל ימי חייו היה מגיע ל‘ובכל נפשך‘ והוא היה נכנס לכזאת התבוננות עמוקה שעכשיו שורפים והורגים אותי. העבודה הפנימית של ר‘ עקיבא היתה להוכיח לעצמו ולהקב“ה שהוא לא עוזב אותו בשום מקרה. ברוך השם עכשיו נותנים לנו שפע אז אנחנו לא עוזבים את הקב“ה אבל מי יודע אם ח“ו יתחילו להעביר אותנו  ניסיונות יותר מדי קשים אם נחזיק באמונה? אף אחד לא יכול לדעת. רבי עקיבא רצה לרדת להסתרה הכי גדולה..

משה שאל את השם: זו תורה וזו שכרה?

רבי עקיבא רצה להגיע לניסיונות הכי קשים כדי להוכיח להקב“ה: אני נאמן לך גם במקום הזה, אני מתחזק באהבת השם אפילו אם תעביר אותי את הצער הכי גדול בעולם. כל ימי חייו ר‘ עקיבא אמר: מי יתן ויבוא לידיי פסוק זה ואקיימנו. כשמשה רבינו ראה את גדולת ר‘ עקיבא ואח“כ את מיתתו כיצד שורפים את גופו במסרקות של ברזל הוא שאל את הקב“ה: זו תורה וזו שכרה? הקב“ה אמר למשה רבינו: שתוק, כך עלה במחשבה. איזה מחשבה עלתה? אומרים חז“ל שהקב“ה אמר למשה רבינו: אני קיימתי ’רצון יראיו יעשה‘ – כל ימי חייו ר‘ עקיבא רצה לעבור כזאת מיתה כדי להוכיח את אהבתו אליי גם במקום כזה של שיא הצער ושיא ההסתרה. ר‘ עקיבא זאת נשמה שבאה לעולם כדי להוכיח נאמנות ואהבת השם בהסתרה הכי גדולה. בגלל שלר‘ עקיבא היתה כזאת עבודה הוא גילה את התורה שבע“פ לכל עמ“י

נמצא שצריך לעשות תשובה על תשובה

ר‘ עקיבא זכה לכבוד א-לקים, חז“ל אומרים שאין ברייה יכולה לעמוד במחיצתו מרוב המעלה הגדולה שלו – כיצד הוא זכה לכל זה? הוא קיים כל ימי חייו את הנקודה של ישמע בזיונו ידום וישתוק. הפסוק שהיה שגור בפיו כל ימי חייו הוא ’כל מאן דעביד רחמנא, לטב עביד‘ – כל מה שהשם עושה לטובה הוא עושה. בזמנים של צער וייסורים ר‘ עקיבא היה מקבל את הכל באהבה, זה מלחמה פנימית. ברגע שעובר עלינו צער אנחנו מיד רוצים לבעוט ולהתקומם: השם למה עשית לי את זה? צריך לדעת שהמלחמה זה להיכנע בכל מצב ולקבל באהבה ובשמחה את ההנהגה של הקב“ה ואז האדם זוכה לכבוד א-לקים שזה השראת השכינה ואז אדם זוכה להרגיש קשר וחיבור עם הקב“ה. בהמשך התורה רבינו אומר לנו: וצריך לאחז תמיד במידת התשובה, כי מי יאמר: ’זכיתי לבי, טהרתי מחטאתי‘? כי בשעה שאדם אומר: חטאתי, עויתי, פשעתי, אפילו זה אי אפשר לומר בבר-לבב בלי פניה. נמצא, שצריך לעשות תשובה על התשובה הראשונה

לעשות תשובה על תשובה…

רבינו אומר לנו לעשות תשובה על תשובה ואח“כ לעשות תשובה על תשובה על תשובה. הגאון מוילנא אומר שאדם צריך לעשות תשובה עד שזורקים את העפר על הקבר שלו מכיוון שגם בהלוויה יש ניסיון של גאווה. הנשמה הולכת בלוויה שלה ואז היא מתגאה ואומרת: תראו כמה אנשים באו להלוויה שלי. אז עד לרגע הזה יש לאדם ניסיון של גאווה. לכן רבינו אומר שאדם צריך לאחוז תמיד במידת התשובה, אפילו אם האדם באמת צדיק והוא עושה חסדים עם כל העולם אבל גם אז זה לא משנה לעניין של ההתבודדות. יכול להיות שכל העולם מכבד אותך, יכול להיות שזה התפקיד והתיקון של בעולם, אבל אתה צריך לבוא להתבודדות ולהגיד להשם : אבא, אני ואתה יודעים את האמת, מה אני אעשה שהם טועים ומתבלבלים?

לאט-לאט פותחים פתח לתשובה אחרת

-רבינו שצריך תמיד לאחוז במידת התשובה, גם אם יגידו לך שאתה המשיח זה לא משנה, אתה צריך לעשות תשובה. רבינו מגלה לנו עצה נפלאה מאוד כיצד להישמר מהפיתויים ומהנוכלויות של הנחש שנמצא בתוכנו: אל תפסיק להיות בעל תשובה לרגע אחד, ואז האדם יצא זכאי ונקי לגמרי מהעולם הזה. יש עוד הבנה מה זה נקרא לעשות תשובה על תשובה וזה נקודה מאוד עמוקה: בהתחלה אדם עושה תשובה ואומר להשם: תסלח לי אתמול כעסתי, לפני שנה עשיתי כך וכך – זה נקרא המדרגה הראשונה של התשובה וחייבים לעשות אותה, לאט-לאט עם הזמן מביאים אותו משמיים למדרגה של תשובה על תשובה. כשאדם רוצה באמת מעומק הלב לצאת מהדברים הלא טובים שבהם הוא נמצא והוא מבקש את זה מעומק הלב, אז לאט-לאט מתחילים לפתוח לו פתח והבנה לתשובה אחרת לגמרי , זה נקרא תשובה על תשובה.

תדע לך שאתה בכלל לא עשית את זה.

במדרגת התשובה השנייה מתחילים לגלות לאדם משמיים יסודות אחרים לגמרי, פתאום נפקחות לו העיניים והוא מקבל הבנות חדשות לגמרי, לזה זוכים ע“י תשובה. במדרגה השנייה של התשובה האדם מקבל הבנות והוא מתחיל לראות בפנימיות שלו שהוא בעצם מעולם לא עשה שום עבירה – איפה שהייתי ומה שעשיתי זה בעצם הקב“ה עשה את כל זה – פתאום אדם מקבל עיניים, הכוונה שהוא מקבל השגה והבנה לראות שכל מה שהוא עשה זה לא הוא – זה נקרא התשובה העליונה שזה תשובה מאהבה. אדם עשה דבר לא טוב והוא כל יום מרגיש חרטה ובא ואומר להשם מעומק הלב: תסלח לי – אחרי שנה פתאום פותחים לו שכל חדש לראות דבר חדש ואז משמיים מראים לו: תדע לך, העבירה הזאת שאתה כבר שנה עושה
עליה תשובה, אתה בכלל לא עשית את זה. הקב“ה אומר לאדם: תדע לך כל העבירות שעשית זה אני בכלל עשיתי וזה נקרא תשובה מאהבה ובאותו רגע
שאדם משיג את ההשגה זאת אז צריך לדעת שכל העוונות שלו וכל
העבירות שלו מתהפכים לזכויות, זה הסוד שהגמרא אומרת שמי
שעושה תשובה מאהבה העוונות מתהפכים לו לזכויות – אין קושיות
מהדרגה הראשונה של התשובה לדרגה השנייה של התשובה, זה שתי דרגות שונות.

אבא כעסתי, אני עושה תשובה, תסלח לי

אנחנו צריכים ללכת בדרך הפשוטה, לעשות תשובה ולהתחרט, להגיד להשם: אבא, אתמול כעסתי, אני עושה תשובה, תסלח לי. לא שמרתי את העיניים, תסלח לי. היתה לי מחשבה לא טובה, תסלח לי – אנחנו צריכים להגיד את זה בפשטות
אבל צריך להתמיד בזה. אם אין לאדם התעוררות בלב שיצא לשדה, חודש אלול זה חודש מאוד-מאוד גבוה, יש בו אורות של תשובה, הכוונה שיש בחודש הזה
הרבה סיעתא דשמייא לחזור בתשובה. משמיים מסייעים בחודש
אלול לחזור בתשובה, אז כל יום צריך לבוא לשיחה עם הקב“ה ולהתחרט, עד שבשלב מסויים הקב“ה בעצמו יפתח לנו את זה – פתאום פותחים לנו צוהר ואז האדם רואה: רגע, העבירה הזאת שאני כבר 5 שנים עושה עליה תשובה, בכלל לא אני עשיתי את זה. זה הקב“ה הביא אותי למצב הזה, לא ידעתי, לקחו לי את השכל וכו‘

עוד עצה זה להיות בקי ברצוא ובקי בשוב

כשזוכים לתשובה מאהבה שזה תשובה עילאה, אזי כל העוונות שאדם עשה בכל הגילגולים מתהפכים להיות זכויות. כל התכלית זה להגיע להשגה הזאת שנקראת תשובה עילאה, הכוונה שאדם יזכה לראות שהוא מעולם לא עשה שום-דבר. הכל היה רוח-השם, השם הזיז אותו, השם הביא אותו וכן הלאה. בדור שלנו אין בכלל עוונות. רבינו אומר שאין רשעים בעמ“י, זה הכל שוגג ואונס, רק שצריך לזכות לראות ולהשיג את זה. רבינו אומר תעשה תשובה כל יום ואז משמיים יפתחו לך לראות שמעולם לא עשית שום-דבר ואז כל העוונות שלך יתהפכו לזכויות. תשובה עילאה, שאדם מעלה את כל עולם הבחירה לעולם הידיעה וזה התכלית ותיקון העולם. רבינו נותן לנו עצה מעשית נוספת כיצד לזכות לתשובה: וכשרוצה אדם לילך בדרכי התשובה, צריך להיות בקי בהלכה, הינו בקי ברצוא, בקי בשוב, כמו שכתוב (בזוהר ויקהל ריג:, האזינו רצב.): 'זכאה מאן דעיל ונפיק', הכוונה מי שעולה ויורד. רבינו אומר לנו שבקי ברצוא זה להיות בקי ולהבין איך להעלות את
סוד העליות. בקי בשוב זה לדעת איך לרדת, הכוונה לדעת איך לעלות ולדעת איך לרדת. רבינו אומר לנו שהסוד של חודש אלול זה שאדם יודע איך לעלות ואיך לרדת

בשעה 9 הוא למעלה, בתשע וחצי למטה

-כשאדם יודע את זה אזי הוא זוכה ללכת בדרכי התשובה וימין השם פשוטה לקבל את תשובתו. זה יסוד מאוד גדול: אנחנו זוכים ללכת בדרכי התשובה ע“י שאדם זוכה להיות בקי ברצוא ובקי בשוב. כל אחד רואה שבמהלך החיים שלו יש זמנים של עלייה ויש זמנים של ירידה, לפעמים אנחנו עולים ולפעמים יורדים, ככל שמתקרבת הגאולה המצב שלנו מתחיל להיות כמו ’גלגל-ענק‘, בעיה היא שלפעמים הוא מסתובב יותר מדי מהר – בשעה 8 בבוקר אנחנו נמצאים על הגלגל למעלה ואנחנו כמו מלאכים, הבעיה שבשעה 8 וחצי הגלגל כבר הסתובב ואנחנו למטה ואז האדם רואה שכל הסטרא אחרא של כל העולם נמצאת אצלו בראש. בשעה 9 הוא למעלה, בשעה 9 וחצי הוא למטה וכן הלאה וכן הלאה – רבינו אומר שצריך דעת גדולה כיצד לעבור את המצבים האלה, הכוונה לדעת איך להתנהג נכון בזמני העלייה ואיך להתנהג נכון בזמני הירידה וכשאדם יודע זאת אזי נפתחות לו כל הדרכים בתשובה…

מישהו הגיע איתך, אתה אף פעם לא לבד

דבר ראשון צריך לדעת איך להתנהג בזמני העלייה. בזמני העלייה נותנים
לאדם שפע רוחני וכל מה שהוא יעשה יפתח לו באותו זמן, אם זה לימוד תורה
אם זה תפילה ואם זה מלאכה – כל מה שאדם עושה בזמניי העלייה הוא מצליח. ברוך השם זה דבר גדול ודבר נפלא אבל אומר לנו רבינו שצריך לדעת איך לעבור
נכון את זמני העלייה מכיוון שברגע שאתה נמצא בעלייה צריך לדעת כלל
מאוד גדול: ברגע שהגעת לעלייה, מישהו הגיע איתך, אתה אף פעם לא לבד – היצר הרע בא אתנו לעלייה הזאת והוא יושב לידנו. היצר הרע שמח מאוד בעלייה
שלנו, הוא גם כן אוהב לעלות ואז לאט-לאט הוא בא ורוצה להאיר בנו את
הנקודה הזאת: במאה שנים האחרונות לא היתה נשמה כמו שלך בעולם.
ככל שאדם נמצא יותר זמן בעלייה כך היצר הרע מעמיק בדעת הזאת
ובלי הדעת של הצדיק אין אדם שיכול להינצל ממנו. בקי ברצוא זה
לדעת: ברגע שאתה בעלייה יש עכשיו יצר רע שרוצה להכניס בך מחשבות של גאווה

לא ליפול בשום פנים ואופן לעצבות וייאוש

צריך לדעת שיש כזה יצר הרע ובזמן שאדם בעלייה הוא צריך לדעת שהאויב שלו זה מחשבות של גאווה – זה נקרא בקי ברצוא. ברגע שיש לאדם גאווה אז התולדה של זה היא הקפדה, אנחנו מקפידים על השני בגלל שיש לנו גאווה. אז צריך לדעת בעלייה לא להתגאות ולא להקפיד על אף אדם. בקי בשוב זה הבקיאות בירידות: ברגע שאדם עובר ירידות, נפילות והתרסקויות, אזי הניסיון הוא ניסיון אחר. בעלייה הוא אומר לנו אין עוד אחד כמוך בכל העולמות, בירידה הוא גם אומר לנו אין כמוך בכל העולמות. הוא אומר לנו אין נשמה גרועה, מקולקלת ומושחתת כמוך בכל העולמות – זה בדיוק הפוך. בקי בשוב זה לדעת: לא ליפול בשום-פנים ואופן לעצבות ולייאוש. ברגע הירידה אדם רוצה להגיד לך: אין לך שום תקווה, אולי בעולם הבא אחרי שישרפו אותך 7000 שנה בגיהינום ועוד 7000 שנה, תזכה להיות אפר באיזה פינה בגן-עדן. צריך לדעת לא להאמין בשום פנים ואופן ליצר הרע בזמן הירידה והסתרת פנים. רבי נתן אומר שהתורה הכי גבוהה בעולם זה התורה של בקי בשוב. כשאדם בירידה הוא צריך לדעת  שהיסוד הכי גדול בעולם הוא שהקב“ה אף פעם לא יעזוב אותך.

הפוסט פרשת כי תצא | הכנה לראש השנה ולטיסה לציון באומן הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

אנחנו נמצאים בימים שכל השנה הבאה תלויה בהם אז נדבר קצת מהעניין של אלול וראש-השנה. חודש אלול נקרא ’חודש הרחמים והסליחות‘ – רבינו האר“י הקדוש כותב שי“ג מידות של רחמים נפתחים בחודש אלול ואנחנו יכולים לפעול הרבה מאוד פעולות בחודש הזה, כמובן שזה הכנה לראש-השנה ולימים הנוראים. העבודה של חודש אלול זה העבודה של התשובה, השאלה היא מה אנחנו צריכים לעשות כדי לחזור בתשובה? בספר ירמיהו אומר הנביא  לעמ“י בשם הקב“ה: ’הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי‘ – יש דיוק מאוד גדול והרבה מאוד מהמפרשים עומדים על הדיוק הזה

הבני יששכר והנודע ביהודה

הטענה של הקב“ה לעמ“י היא ’על אמרך לא חטאתי‘ – ’הבני יששכר‘, החיד“א, הנודע ביהודה ועוד רשימה ארוכה של מפרשים מדייקים פה דיוק מאוד לא פשוט: הקב“ה אומר לנו: אני לא שופט אתכם על מה שחטאתם, אני שופט אתכם ’על אמרך לא חטאתי‘ – מיד מתעוררת פה השאלה: ומה עם החטאים עצמם? עליהם אין משפט? הרי הקב“ה לא אומר שהוא שופט על החטא עצמו, מכאן מדייקים הרבה מהמפרשים ומגדולי ישראל שעיקר התביעה על האדם זה לא על עצם החטא אלא על הכחשת החטא, כשאדם אומר לא חטאתי, על זה יש תביעה. הבני יששכר, החיד“א ועוד, כותבים שבאמת על החטאים יש הרבה לימוד זכות, אחרי הכל אנחנו נמצאים פה בעולם הזה. בוודאי שאין לנו היתר לחטוא, אנחנו צריכים להשתדל בכל יכולתנו להיות בבחינת ’סור מרע ועשה טוב‘, אבל עם כל זה המציאות של האדם בעולם הזה היא מציאות לא פשוטה ולא קלה, יש יצר הרע מאוד גדול שמכשיל
אותנו, לאו דווקא בעבירות, זה יכול להיות מידות לא טובות

כועסים מתגאים ומקפידים..

אנחנו כועסים, מקפידים, מתגאים וכן הלאה וזה המציאות של העולם, העבודה
שלנו בחודש אלול היא להתבונן איפה נכשלנו במשך כל השנה, לכל אחד יש את הבחינות שלו – את זה שאנחנו נכשלים הקב“ה יכול להבין, אבל הקב“ה שואל: למה אתם לא מבקשים סליחה ולא מבקשים מכאן ואילך לא להיכשל יותר?!יש כאלה שאומרים את הווידוי בסליחות והם מכוונים על החילונים שלא יודעים להגיד סליחות אבל צריך לדעת שכל העבודה שלנו זה להתבונן על מה שאנחנו נכשלים ואז האדם יכול לצאת זכאי בדין מכיוון שהקב“ה רוצה שנתבונן בדרכים שלנו ונראה איפה אנחנו נמצאים, הקב“ה אומר לאדם: אל תלביש על עצמך לבושים שהם לא שלך. אתה רוצה לצאת נקי וזכאי בדין? אם אדם יודע את האמת והוא הולך
בדרך האמת, אז הוא יכול בקלות לצאת זכאי בדין – זה מה שמלמד אותנו הנביא ירמיהו: הקב“ה רוצה מאתנו את ההתבוננות, הוא נתן לנו שכל כדי שנתבונן על עצמנו

מצווה עושה תיקון

צריך להקדיש לפחות 15 או 20 דק‘ ביום להתבונן איך אנחנו מתנהגים בשמירת העיניים, איך אנחנו מתנהגים במידות כמו כעס, גאווה וכן הלאה – יש דברים שאדם לא יכול לדעת, אבל אנחנו צריכים להתבונן במה שאנחנו יכולים לדעת, וברגע שאנחנו מזהים את זה ומבקשים מהקב“ה מעומק הלב סליחה וכפרה ומבקשים שלא ניכשל יותר בדבר הזה, למעשה עשינו את החלק שלנו בתשובה – כמו שעבירה עושה קלקול, כך מצווה עושה תיקון, זה מה שרבינו אמר ’אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן‘ – ככל שאדם יזכה יותר ויותר ללכת בדרך הזאת, כך עם הזמן יסייעו לו משמיים

היסוד הראשון של חודש אלול

ברגע שהקב“ה רואה שאדם עושה את ההשתדלות שלו, אז הוא יסייע לו ויפתח לו – זה היסוד הראשון של העבודה של חודש אלול: להשתמש בשכל שהקב“ה נתן לנו ולהתבונן בדרכים שלנו, לראות איפה טעינו וכן הלאה. בשעה שנתן הנביא בא לדוד המלך וסיפר לו את הסיפור על ’כבשת הרש‘ (על העשיר שלקח את הכבשה היחידה שהיתה לעני) הוא שאל את דוד המלך: מה הדין של אותו עשיר?
דוד המלך הלך לפי האמת ואמר: בן-מוות האיש. אמר לו נתן הנביא: אתה האיש. אתה בעצמך אותו עשיר שלקחת את כבשת הרש. מיד אמר דוד המלך: חטאתי להשם – שימו לב, דוד המלך לא מנסה לתרץ שום תירוץ, הוא לא בא ואומר: מה הבעיה? קודם כל היא לא היתה אישה נשואה אלא היא היתה גרושה מכיוון שכל מי שיוצא למלחמה בצבא דוד נותן גט לאשתו. וחוץ מזה דוד המלך היה בעל רוח הקודש והוא היה יכול להגיד לנתן הנביא: אני לא מבין מה הטענה? הרי בת-שבע מיועדת לי מששת ימי בראשית. אני ובת-שבע צריכים להביא את מלך המשיח לעולם – דוד המלך יכל להגיד את כל הדברים האלה אבל אנחנו רואים שברגע שנתן הנביא הוכיח אותו, דוד המלך לא מחפש תירוצים אלא הוא מיד אומר לנתן הנביא: חטאתי להשם.

האישה שנתת לי הרביצה לי עד שאכלתי

חז“ל אומרים דבר נורא מאוד. כאשר הקב“ה שאל את אדם הראשון: ’המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת?‘ אדם הראשון ענה: ’האשה אשר נתתה עמדי הוא נתנה לי מן העץ ואכל‘ – אדם הראשון לא מיד מודה. שמעתי מאחד מהצדיקים שאמר שאם אדם הראשון מיד היה אומר: אכלתי. אז יכול להיות שהוא אפילו לא היה מגורש מגן-עדן. חז“ל אומרים שזה היה פגם מאוד גדול ברגע שהוא השליך הכל על האישה. שימו לב, לא רק שאדם הראשון לא מודה אלא הוא עוד מתלונן על הקב“ה ’האשה אשר נתתה עמדי‘ – אתה נתת לי את האישה הזאת. אומר בעל הטורים שאדם הראשון אמר להקב“ה כך: האישה שנתת לי, היא ’שהכיתני בעץ עד ששמעתי לדבריה‘ – אני רק רציתי שלום בית וישר קיבלתי מכות לכן הייתי חייב לאכול. אומרים לנו חז“ל דבר נורא: כשדוד המלך אמר  ’חטאתי להשם‘ הוא מיד תיקן את החטא של אדם הראשון, אבל הקב“ה נתן עוד צ‘אנס לתקן את הדבר הזה..

איך אנחנו מתנהגים גם כשאנחנו צודקים?

’ויאמר השם אל קין אי הבל אחיך? ויאמר לא ידעתי, השמר אחי אנכי?‘ עכשיו הרגת את קין ואתה אומר להקב“ה: השומר אחי אנוכי?? אנחנו צריכים לדעת שאדם הראשון היה אדם מאוד-מאוד גדול, אין לנו שום השגה בכלל מי זה היה
אדם הראשון, כל הנשמות היו כלולות באדם הראשון. רבינו האר“י הקדוש
כותב שלא נחשוב לרגע שקין הוא אדם פשוט, קין יותר גבוה מהבל בשורש
ולעתיד לבוא הנשמות של קין יהיו יותר גבוהות מהנשמות של הבל. אלו 2 אנשים מאוד גדולים שחטאו ומה אנחנו רואים? הכחשה. לכן אנחנו צריכים לתקן את
הדבר הזה  ומי שהתחיל את התיקון הזה היה דוד המלך שמיד אמר ’חטאתי להשם‘ – זה העבודה של חודש אלול. אם יש מחלוקת בבית או בעבודה זה לא משנה
מי צודק, בחודש אלול אנחנו בודקים איך אנחנו מתנהגים גם כשאנחנו
צודקים. לפעמים יכול להיות שאדם צודק בעצם המחלוקת אבל זה שהוא
רוצה להרביץ לחבר שלו, בזה הוא לא צודק ואנחנו צריכים לתקן את הנקודה הזאת..

אם נעשה דין למטה אין נעשה דין למעלה

בחודש אלול אנחנו צריכים לעשות עבודה של התבוננות כדי לראות את האמת ולזכור לא לפחד לומר את
האמת,    כי אדרבה יש כזה יצר הרע שאומר לנו: אם אתה תגיד את האמת אז ידעו אותה, כל עוד אתה לא אומר אז לא ידעו אותה – צריך לדעת שבשמיים יודעים בדיוק איפה אנחנו, מה מעשינו ומה המציאות שלנו. ההמתקה של הדינים זה ההודאה על האמת ועל זה כתוב במדרש רבה פרשת שופטים (ה,ה): ’אמר רבי אליעזר, אם נעשה
הדין למטה, אין הדין נעשה למעלה, ואם לא נעשה הדין למטה, הדין נעשה למעלה‘ – באמת הקב“ה ברא
את העולם במידת הדין אבל אין הכרח שהדין יהיה למעלה..

ראש השנה עד שמחת תורה

זה היה היסוד של העבודה של חודש אלול. עכשיו נתבונן בראש השנה שזה למעשה נמשך עד שמחת תורה וזה נבנה שלב אחרי שלב. חכמינו זכרונם לברכה אומרים לנו שבראש השנה נקבעת כל המציאות שלנו למשך כל השנה. אדם לא יכול לעשות הרבה עבודות ביומיים של ראש השנה,
אבל אנחנו כן יכולים לפעול ולעשות כמה דברים:
עיקר העבודה בראש השנה זה לגלות את הרצון שלנו,
 מה אנחנו רוצים. זה מתחיל מערב ראש השנה, ללכת ארבעים ושמונה שעות ולתאר איך אנחנו רוצים את החיים שלנו, איך אני זוכה לתת צדקות למשפחות עניות וכן הלאה, אח“כ לחשוב איך
אתה קם חצות, עושה שעה התבודדות, אחרי זה לומד ליקוטי מוהר“ן, זוהר
הקדוש וגמרא – ביומיים של ראש השנה צריך לגלות את הרצונות שלנו להקב“ה.

יום הכיפורים, שמחת תורה והושענה רבה

לאחר מכן יש שבועיים שבהם אנחנו חוזרים בתשובה ושוב אנחנו מגלים את הרצונות, שזה יום הכיפורים ושמחת תורה, עד שבהושענא רבה יש את הפתקאות שם נכתב ונחתם מה שקבעו לנו בראש השנה, לכן אנחנו מתפללים הרבה ועושים הקפות, למחרת יש את שמחת תורה שאז מתחילה כל העבודה שלנו. היסוד של הדבר הוא לגלות רצונות טובים לפני הקב“ה כמו שרבינו כותב בשיחות הר“ן כ“א: ’בראש השנה צריכין להיות חכם שיחשב רק מחשבות טובות‘. עיקר העבודה של חודש אלול וראש השנה זה העבודה של הרצונות, שכל אחד יתבונן מה הוא באמת רוצה בעולם הזה, אם אתה רוצה חצי מיליארד דולר אז תבקש חצי מיליארד דולר. מישהו אמר לי שהוא אוהב מרצדס, אז אמרתי לו: תבקש מרצדס, אדרבה עכשיו חותמים את הכל, אבל אם אדם מבין שהתכלית זה לרצות לעסוק בעבודת השם מתוך שמחה, אהבה והארה פנימית שזה פי אין-סוף מכל הצלחות העולם הזה, אזי הוא לא ירצה את הגשמיות, להפך זה סתם מבלבל אותו. העבודה שלנו היא להתבונן ולהשיב אל הלב מה אנחנו באמת רוצים ולאיזה ’דוכן‘ כדאי לנו ללכת בראש השנה..

לנסוע להתבודדות עם מרצדס או ב.מ.וו

בתוך לב האדם יש רצונות של העולם הזה, בוודאי שעוד לא זכינו לתקן את הכל. אם אדם לא עושה את ההכנה הזאת אז הוא בא ורוצה רוחניות עם גשמיות. הוא רוצה ללכת להתבודד כל יום בשדה, אבל אחד רוצה לנסוע לשדה עם מרצדס ואחד רוצה לנסוע לשדה עם ב.מ.וו – אם אדם לא עושה את הבירור הזה בתוכו אז הוא בעצם בא                  עם הערבוב הזה לראש השנה. לכן אעפ“י שזה קיים בתוכנו בגלל שאנחנו לא מלאכים, עם כל זה ההכנה הזאת לראות מה אנחנו באמת רוצים מאוד מועילה ואנחנו צריכים להגיד להקב“ה: אעפ“י שיש לי רצונות לב.מ.וו, למרצדס ולאיזה
וילה קטנה, אני באמת מבקש ממך שתעזור לי להגיע לנקודה של התכלית
האמתית, אעפ“י שיש לי בלב כל מיני דמיונות ושטויות. העבודה של ראש
השנה זה מחשבות טובות, הכוונה לחשוב על הדברים הטובים שאנחנו רוצים
לזכות להיות בתוכם כל השנה. צריך לדעת כלל גדול שכמו שאנחנו בונים בית,
אזי יש זמן שלוקח לבנות את הבית, הבית לא יורד מהשמיים, צריך לעבוד על הבית…

לעשות הכנה לדברים טובים

צריך לבנות קירות ורצפה ותקרה וכן הלאה, ואחרי שבונים את הבית אז אפשר להתחיל לקשט אותו, לצבוע אותו באיזה צבע שרוצים ואז להביא את הריהוט ולתלות תמונות והשלב השלישי זה שאנחנו עוברים לגור שם. אז יש לנו
2 שלבים עיקריים: 1- העבודה על הבית. 2- המגורים
בבית – זה נקרא בלשון הקבלה ’גבורות וחסדים‘.
אומר רבינו האר“י הקדוש שראש השנה זה יום של דין וגבורות ואחר-כך בסוכות מגיע העניין של החסדים.
ברוך השם אנחנו רוצים דברים טובים אבל כדי שנוכל
לקבל את הדברים הטובים צריך לעשות הכנה לקבל
את הדברים הטובים, הכוונה להכין כלים. הכנת הכלים זה נקרא גבורות, והגבורות חייבות להיות לפני החסדים. כדי לקבל את האור הא-לוקי צריך שיהיה כלים לקבל את זה והכנת הכלים זה נקרא גבורות – מה שנקבע בראש השנה  זה סדר הכנת הכלים שתהיה לנו כל השנה, הכוונה מה אנחנו צריכים לעשות ולעבור כדי לקבל את האור של השם

לקבל את האור של הקב“ה!

כשמבקשים מהקב“ה את הרצונות הטובים אנחנו צריכים לבקש מהקב“ה עוד בקשה, זה נקרא בקשה צדדית: שכל זה יבוא בהמתקה גדולה, שהכנת הכלים לא תהיה בצער ובייסורים גדולים. מכיוון שלבנות בית זה עבודה קשה אבל אם יש פועלים טובים ומכשור מתקדם אזי הרבה יותר קל לבנות את הבית – זה נקרא לבקש מהקב“ה שכל הגבורות של ראש השנה יהיו בהמתקה. כל מטרתנו בראש השנה זה לבנות את הבית, הכוונה מה נצטרך לעשות, לעבור ולעבוד כדי שנוכל לקבל את הבית שלם, הכוונה לקבל את האור של הקב“ה וזה התיקון של הגבורות, ולבקש שכל זה יבוא בהמתקה..

כל לילה בשדה בחצות, אח“כ גמרא ונץ

כתוב בספרים הקדושים שהגבורות יורדות בזמן תקיעת השופר, לכן אפשר לבקש לפני התקיעות ולכוון בתקיעות שהם יהיו ממתוקות. אחת הפעולות שאנחנו עושים בתקיעת השופר נקראת ’למתק את הגבורות‘. העבודה שלנו בראש השנה זה הנקודה של הרצונות – היסוד הגדול זה מה שאמר לנו רבינו לחשוב מחשבות טובות, הכוונה לרצונות טובים, תחשוב בדעתך איך בכל לילה אתה בשדה בחצות, אח“כ תחשוב איך אתה לומד גמרא, מתפלל בנץ וכן הלאה והלאה – אבל אדם אומר: אני לא שייך לכל זה. בסדר, אבל בראש השנה לא אומרים לך לעשות, אומרים לך לרצות. מה אכפת לך לרצות? הרי הקב“ה הוא כל יכול והוא יכול לתת לך את הדבר הזה

הוא רחוק מקבלת עול מלכות שמיים..

אנחנו רואים שחז“ל תיקנו לנו בתפילות של ראש השנה 3 ברכות נוספות שהן: מלכויות, זכרונות ושופרות. למעשה השלוש בחינות האלה זה כלליות העבודה
שלנו במשך כל השנה כולה. האמונה וההתקרבות להקב“ה זה בכלליות אבל אחרי
זה יש התבוננות יותר פרטית. כדי לזכות ולבנות את הבניין של הרצונות צריך לתקן את הבחינה שנקראת מלכויות, הכוונה לקבל עול מלכות שמיים – אנחנו רוצים לקבל את המלכות של הקב“ה עלינו. מישהו אמר לי: ברוך השם זכיתי ואני שומר תורה ומצוות ויש לי יראת שמיים, אז מה העבודה שלי במלכויות? אמרתי לו: נכון, עצם העובדה שאדם מקיים את התורה ואת המצוות אז בוודאי שזה נקרא שהוא מקבל את המלכות של הקב“ה, אבל צריך לזכור שברוחניות תמיד יש רובד בתוך רובד.                יכול להיות שאדם בבחינת המעשים מקבל עול מלכות שמיים, אבל בבחינה
של הפנימיות, של הלב ושל הנפש שלו הוא עדיין רחוק מקבלת עול מלכות שמיים.

ניסיונות, קשיים, התמודדויות והסתרה

לקבל עול מלכות שמיים בחיצוניות זה לעשות את מה שהקב“ה רוצה ולהימנע מהמעשים שהקב“ה לא רוצה שנעשה, זה ההתחלה והיסוד לתקן את המקום שנקרא מלכות השם. הקב“ה מנהיג את כל אחד ואחד מאתנו לפי סודות ההנהגה, אנחנו רואים שאנחנו עוברים ניסיונות, קשיים, התמודדויות והסתרת פנים וזה חייב להיות מכיוון שכך הקב“ה ברא את העולם. לפני שכל אדם מגיע ל‘ויהי אור‘ הוא חייב לעבור קודם ‘והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום‘.
אנחנו חייבים לעבור את זה ורואים בחוש איך כל אחד צריך לעבור את כל הניסיונות והקשיים – צריך לדעת שעיקר עבודת האמונה וקבלת עול מלכות השם זה דווקא במקום הזה של ההסתרה, כיצד? כאשר מקבלים את זה באהבה ובשמחה. אין דבר יותר גדול מזה שאדם יכול לקבל את
כל מה שעובר עליו באהבה ובשמחה. עיקר שלמות
האמונה וקבלת עול מלכות שמיים נמדד בנקודה הזאת של ההסתרה שאנחנו לא מבינים מדוע הקב“ה מנהיג אותנו כך

מאדם הראשון ועד המשיח

חייב להיות לכל אדם מאדם הראשון ועד ביאת
משיח צדקנו הסתרת פנים. אין אדם שיכול לעבור
את העולם הזה בלי הסתרת פנים – זה חוק בבריאה, כל
אחד חייב לעבור את זה. באמת יש פה ניסיון מאוד גדול
וזה עיקר העניין של המלכויות בראש השנה.
צריך לכוון במלכויות שנזכה כל הזמן רק להתחזק יותר ויותר ושנקבל באהבה ובשמחה את כל מה שהקב“ה מעביר אותנו. צריך לדעת שככל שאדם זוכה להעמיק  וללכת בדרך הזאת, הוא זוכה להיות בן העולם הבא. אדם שמקבל את כל ההנהגה
באהבה ובשמחה זה בעצמו מבטיח לו שהוא בן העולם הבא, זה העניין של המלכויות

תעצור ותשאל: למה באתי לכאן בכלל?!

ר‘ עקיבא הוא שורש התורה שבע“פ וכל ימי חייו היה שגור בפיו: ’כל דעביד רחמנא לטב עביד‘ – אנחנו רואים פה פלא, כמה שר‘ עקיבא היה חכם כ“כ גדול, אבל עבודת הלב שלו היתה כל הזמן ללמד זכות על הקב“ה – אם עשית כך, זה רק לטובה – זה העניין של המלכויות בתפילה של ראש השנה. אח“כ יש זכרונות, אנחנו מברכים ’זוכר הברית‘. יש בזה כמה סיבות מדוע תיקנו את הברכה הזאת. דבר אחד אנחנו מבקשים מהקב“ה: שיתעורר זכרוננו לפניו, כביכול אנחנו אומרים להקב“ה: אל תשכח אותנו, אבל בד-בבד יש פה עוד כוונה של עבודה בדבר הזה, שאדם יכוון שהוא תמיד יזכור את הקב“ה, מכיוון שעיקר העבודה של היצר הרע היא להפיל שכחה על האדם. לפעמים אנחנו יכולים למצוא את עצמנו שעות חושבים על איזה עניין ובכל הזמן הזה בכלל לא חשבנו על הקב“ה, אנחנו מגיעים למנחה ואדם צריך לעצור לכמה דקות ולשאול: רגע, למה באתי לכאן בכלל?! כל זה מרוב טרדות העולם

מתקן את הברית? זוכה לזכור את הקב“ה

ראיתי בשם אחד הצדיקים שכותב שהתכלית של האדם היהודי זה שלא ימוש זיכרון השם מנגד עיניו 24 שעות ביממה – לעתיד לבוא תהיה לנו המדרגה הזאת ואנחנו נזכה לקיים זאת 24 שעות, כתוב בספרי המקובלים שכשאדם זוכה לזה אזי נפתחים לפניו כל ההיכלות. כפי כמה שאדם זוכר את הקב“ה כך הוא זוכה שיתפחו לפניו ההיכלות והוא יכול להתחיל לטייל בהיכלות וזה כבר בחינה של השכר שיהיה לעתיד לבוא. המקובלים אומרים שכשאדם מצייר את שם השם לנגד עיניו זה מתקן את הבחינה של הזיכרון. דבר נוסף שדנים אותנו עליו בראש השנה זה העניין של הזיכרון. כפי כמה שאדם זוכה לתקן את הברית כך הוא זוכה לזכור את הקב“ה, לפי תיקון הברית הקב“ה זוכר אותנו ואנחנו אותו. זה אחד הניסיונות הכי גדולים בדור שלנו והיצר הרע שולח לנו את הדמיונות שלו בכל שנייה. זה באמת ניסיון מאוד קשה, אבל צריך לדעת דבר אחד בנקודה הזאת: זה שיש בזה ניסיונות זה הכרח המציאות, אין אדם שאין לו ניסיונות בדבר הזה, לכן שאדם לא יתבלבל ויפול בדעתו מזה שהוא רואה שיש לו מלחמות בדבר הזה, מכיוון שזה חייב להיות. אז מה אנחנו יכולים וצריכים לעשות? לדעת להעלות כל הזמן את כל מה שעובר עלינו לדיבור עם הקב“ה

תבקש מהקב“ה סיעתא דשמייא ורחמים

ברגע שאתה רואה שעובר עלייך כל מיני דמיונות ובלבולים, מיד תיקח את הדבר הזה ותספר להקב“ה מה עובר עלייך, אל תתבייש. תבקש ממנו סיעתא דשמייא ורחמים על הדבר הזה – צריך לדעת שברגע שאדם עושה את זה אזי
כל מה שעובר עליו לא נקרא קלקול. קלקול זה שאדם
שט ומטייל עכשיו באיזה עולם עם הפקה של הוליווד
והוא שוכח את הקב“ה ולאט-לאט נברא לו עולם דמיוני, אבל אם אנחנו לוקחים את המקום הזה לדיבורים עם הקב“ה ומגלים לפניו רצונות שאנחנו לא רוצים את הדבר הזה, זה העבודה שלנו לתיקון הברית וכפי תיקון הברית
כך האדם זוכה לזכור את הקב“ה, זה הבחינה של הזכרונות. 

כשזוכים שיפתחו לנו המוחין

לאחר מכן יש את הבחינה של השופרות, אנחנו אומרים: ’תקע בשופר גדול לחרותנו‘ – רואים שהעניין של שופר זה חירות, כשעבדים יוצאים לחירות אזי תוקעים בשופר. מהי החירות האמתית של הנשמה של האדם היהודי? צריך לדעת שאנחנו נרגיש חירות אמתית רק במקום אחד, כשנפתחין המוחין של האדם. ברגע שנפתחין לאדם המוחין והוא מתחיל לקבל השגות בתורה, באמונה ובקדושה
זה בעצם המקום של החירות. כל עוד המוחין שלנו
סגורים ואנחנו לא יכולים להשיג כל פעם עוד ועוד דברים בתורה וביראת שמיים, זה העבדות האמתית של הנשמה, אך כשאנחנו זוכים שיפתחו לנו המוחין, שם אנחנו יוצאים לחירות. לכן העניין של שופרות זה חירות..

לקבל את ההנהגה יותר באהבה ושמחה

תקיעת השופר זה פתיחת המחסומים והדלתות שיש על המוחין הסגורים שלנו ואז האדם מתחיל להבין ולהשיג השגות, וככל שהמחשבה והלב של האדם נמצאים יותר בתורה ובהתבוננות של אמונה והשגות, צריך לדעת ששם האדם מרגיש יותר ויותר את עולם החירות – למעשה זה החירות האמתית שלנו, אין מושג של חירות אחרת בעולם. כל המושגים של חירות וחופש זה הכל זמני ופרטי פה בעולם הזה, אבל החירות האמתית היא החירות הנצחית וזה העניין של השופרות. כפי כמה שאנחנו זוכים לתקן את המלכויות והזכרונות אז אנחנו זוכים לתקן את השופרות, הכוונה היא  שככל שאדם מקבל את ההנהגה של הקב“ה יותר באהבה ובשמחה, משם הוא זוכה יותר לזכור את הקב“ה ואז למעשה הוא זוכה שיפתחו לו כל השערים. לכל אדם יהודי מהגדול ביותר עד לקטן ביותר יש כוח בנשמה לראות מסוף העולם ועד קצהו, זה המהות שלנו וזה המקום האמיתי שלנו, העולם הזה הוא רק גלות לצורך עבודה

הוא הולך לישון והנשמה עולה למעלה…!

היו צדיקים מאוד גדולים שזכו לעשות את העבודה הזאת והמחשבה שלהם היתה מסתובבת למעלה ולמטה כהרף-עין. רבינו האר“י אמר לר‘ חיים ויטאל שיש לו רשות להכנס לכל ההיכלות למעלה ולשמוע כל חידוש תורה שאומרים למעלה, בלילה הוא הולך לישון והנשמה עולה למעלה, אז שואלים אותו: לאן אתה רוצה ללכת? אז פעם הוא רוצה לשמוע תורה מיונתן בן-עוזיאל, פעם הוא רוצה לשמוע תורה מר‘ שמעון בר-יוחאי – באמת כל יהודי בנוי לבחינה הזאת וזה המקום האמיתי שלנו, אבל הקב“ה ברא סדר עבודה בעולם הזה וזה העניין של הזכרונות והמלכויות ואז גם זוכים לשופרות שזה עולם החירות כשנפתחין המוחין של האדם.

שתי נשים: האחת אהובה והאחת שנואה

זה בחינה אחת של העבודה בראש השנה אבל יש התבוננות נוספת בכל הסדר של העבודה והבניין שאנחנו צריכים לעבוד בראש השנה: בפרשת כי תצא ראינו שיש הרבה מצוות, על אחת מהמצוות יש כמה וכמה קושיות. בתחילת הפרשה כתוב:
’כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה…לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכר…כי הוא ראשית אנו לו משפט הבכרה‘ – התורה מספרת לנו על איש שיש לו שתי נשים, האחת אהובה והאחת שנואה, שואל הרב יצחק אייזיק מזידיטשוב שאלה יפה ומתבקשת, כתוב בתורה ’האחת אהובה והאחת שנואה‘ יש כאן אות ’הא‘ מיותרת. לכאורה היה יותר מתאים להגיד: אחת אהובה ואחת שנואה. מה העניין של ה’הא‘ הנוספת? זאת ’הא הידיעה‘. אומר הרב מזידיטשוב שהא הידיעה שבפסוק הזה פירושה שהאהובה והשנואה שכתובים בפסוק שלנו זה אהובה ושנואה ידועות, אנחנו כבר מכירים אותן. הא הידיעה
הופכת אותם לשתי נשים ידועות שכבר שמענו עליהן, לכן אנחנו כבר מכירים אותן

לא יעלה על הדעת שיעקב שונא את אשתו

אומר הרב מזידיטשוב שיש שתי נשים שאנחנו כבר מכירים שהן אהובה ושנואה והן לאה ורחל. כל הפרשה הזאת מרמזת לנו על העניין של לאה ורחל. כתוב בפסוק ’וירא השם כי שנואה לאה‘ שואל הרב מזידיטשוב: וכי יעלה על הדעת שיעקב אבינו שונא את אשתו?! א“א להתחיל אפילו לחשוב בדבר הזה ובוודאי שיעקב אבינו לא שונא את לאה – אז מה עומק הדבר? יעקב, לאה ורחל מצד גודל קדושתם ומעלתם והעבודה שהם עשו בעולם הזה, תיקנו סדרים שלמים של הנהגות לכל הדורות, לכן היום יעקב, לאה ורחל לא נקראים רק על שם העניין הפרטי שלהם אלא גם על שם שהם תיקנו סדר הנהגה שלם בכל הדורות. כשאנחנו אומרים היום לאה ורחל זה סדר הנהגה שהקב“ה מנהיג אותנו, זה הסיבה שאנחנו אומרים תיקון חצות שזה תיקון רחל ותיקון לאה – לאה ורחל הפרטיות לא צריכות שנתקן אותן, ברוך השם
הן מתוקנות הרבה-הרבה יותר מאתנו. כשאנחנו אומרים תיקון לאה ותיקון
רחל הכוונה על איזה בחינה של הנהגה שהקב“ה מנהיג אותנו שנקראת לאה ורחל..

רחל זה עלמא דאתגליא ולאה דאתכסיא

מובא הרבה בספרים הקדושים שהעניין של רחל נקרא עלמא דאתגליא והעניין של לאה זה עלמא דאתכסיא. מה זה עלמא דאתגליא ועלמא דאתכסיא לעניין העבודה שלנו בעולם הזה? בוודאי שיש בזה סודות גדולים אבל לעניין העבודה שלנו, רחל זה הכוונה שהקב“ה משפיע לנו שפע לעבוד אותו מתוך גילוי פנים. בשעה שאדם יכול לשבת וללמוד תורה ויש לו סיעתא דשמייא לעסוק במצוות, במעשים טובים ובתפילה – זה אומר שההנהגה עכשיו היא באתגליא ויש בזה עבודה גדולה מאוד.

אנו אוהבים ורוצים את העלמא דאתגליא

ההנהגה של הקב“ה עכשיו נגלית עליו ויש בזה עבודה גדולה מאוד. כמובן שבזמן ההנהגה הזאת צריך לקחת את ההשפעה הזאת ולעבוד את הקב“ה בכל הכוחות, אבל אנחנו יודעים שיש עוד סדר שלם בהנהגה וזה הסוד של לאה שזה עלמא דאתכסיא, הכוונה שהאור הא-לוקי נסתר מאתנו ואנחנו עכשיו נמצאים במציאות של הסתרת פנים. בד“כ אנחנו אוהבים ורוצים יותר את העבודה באתגליא אבל אומר הרב מזידיטשוב זאת הכוונה ’וירא השם כי שנואה לאה‘ – לא לאה הפרטית שנואה אלא עלמא דאתכסיא, הכוונה שכל סדר העבודה וההנהגה שהקב“ה מנהיג אותנו בהסתרת פנים – זה שנוא אצלנו, אנחנו לא אוהבים את זה וזה הסוד של לאה

בעולם הזה צריך לעשות מסירות נפש

אומר הרב מזידיטשוב חידוש מאוד גדול: יש עבודה באתגליא ויש עבודה באתכסיא. בוודאי שהאדם היה רוצה שהעבודה באתגליא תהיה העיקר ועל זה אומרת לנו התורה: ’לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכר‘ אתה לא יכול לתת את הבכורה לאהובה מכיוון שבאמת לאמיתה העבודה באתכסיא יותר גבוהה מהעבודה באתגליא. כשאדם זוכה לעבוד את הקב“ה מתוך מצבי-האתכסיא זה יותר גבוה והוא פועל יותר מאשר כשהוא זוכה לעבוד בזמני האתגליא. מובא בספרים הקדושים שבכלליות יש כמה תיקונים בעבודה שלנו שאנחנו צריכים לתקן ולעבוד בעולם הזה ואחד מהם זה עבודה של מאמץ ומסירות נפש – אדם בעולם הזה צריך לעשות מסירות נפש, הכוונה להתאמץ. לדוגמא: אדם חושב שכשהוא יסיים לעבור את הרחוב אז יחכה לו מישהו שיבקש ממנו דו“ח על כל מי שעבר ברחוב, לכן הוא מסתכל על כל מי שעובר ברחוב מההתחלה ועד הסוף – צריך להתאמץ  כנגד הרצון הזה – זה העבודה של האתגליא שזה ההתאמצות והמסירות נפש

התיקון שלך בעולם זה לא להתאבד!!

העבודה של האתכסיא זה כשהקדוש ברוך-הוא נסתר ואז הרבה פעמים לא רק שאדם לא יכול לעשות שום דבר אלא אדם צריך להחזיק מעמד. שמעתי מהרב אליעזר ברלנד שליט“א שאמר פעם לבן-אדם: התיקון שלך בעולם זה לא להתאבד, אתה מניח תפילין לפעמים? זה כבר מצד הבונוס. יש מצבים שאדם כ“כ בהסתרה שהוא כבר בקושי יודע איפה זה צד ימין ואיפה זה שמאל. העבודה בזמן של ההסתרה זה לקבל את ההנהגה של הקב“ה באהבה ובשמחה. כתוב ששורש כל השבירות, הכישלונות והחטאים של כל הדורות, נקרא ’אנא אמלוך‘, הכוונה שאדם רוצה לקחת את המלכות לידיים שלו. כל העניין של לאה זה למסור את המלכות להקב“ה, אבל באמת אדם לא יכול למסור את המלכות בשלמות להקב“ה בעולם הזה. בכל אדם יש ’אנא אמלוך‘ ואת זה אפשר לתקן עם הסוד של לאה, להמליך את הקב“ה גם בשעה שהוא מסתיר את הפנים מאתנו ואנחנו נופלים וככה בעצם אנחנו זוכים להמליך את הקב“ה ולתקן את ה’אנא אמלוך‘ שלו.

הפוסט פרשת שופטים |  אלול חודש הרחמים והסליחות הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

במשנה בסוף מסכת תענית כתוב: אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמשה (ט“ו) באב וכיום הכיפורים. המשנה אומרת שביום הזה היו יוצאות  בנות-ישראל לחול בכרמים, לבושות בבגדי לבן שאולין, כדי לא לבייש את מי שאין לו, והבחורים היו הולכים לכרמים לראות את הריקודים והיו בחורים להם בנות-זוג. הרבה שידוכים היו בריקודים האלה, אחד השידוכים הידועים לנו זה שאול המלך שהיה משבט בנימין והוא הכיר את אשתו באירועים האלה. יש כמה שאלות על כל המהלך הזה, השאלה הראשונה היא: איך יכול להיות שחכמי ישראל התירו כזה דבר? זה נראה ונשמע כאחד הדברים שלגמרי נגד התורה, איך התירו לבנות ישראל ללכת לרקוד ולבחורים ללכת לבחור כלה, זה דרך של שידוכים?? איפה שמענו כזה דבר??

ראו שאין שום חשש לקלקול

-באמת זה שאלה מאוד קשה, וצריך לדעת שזה היה עפ“י דעת חכמים. מובא בספרים שבשני הימים האלה, בט“ו באב וביום הכיפורים, היתה יורדת קדושה כ“כ גבוהה לעולם שהיא מעין הקדושה שתהיה אחרי שיבוא משיח צדקנו, ואחרי שיבוא משיח צדקנו, כשיתבטל היצה“ר, לא יהיה מציאות של מציאת-חן אלא אם כן זה הזיווג האמיתי, וחכמים ראו ברוח קודשם שבשני הימים האלה בזמן בית המקדש הראשון, היה יורד כזה אור של קדושה לעולם ולכן הם לא פחדו מקלקול, הם היו בטוחים והם ראו שאין שום חשש של קלקול ביום הזה. ביום הזה, אם יש מציאת-חן זה וודאי הזיווג האמיתי. הבני יששכר שואל שאלה על זה: מדוע דווקא בשני הימים האלה זה קרה? אומר הבני יששכר שביום הכיפורים אנחנו יכולים להבין כי בהמשך המשנה כתוב ’צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו (שיר השירים ג)‘. המשנה ממשיכה ואומרת:  ביום חתנתו, זה מתן תורה. וביום שמחת לבו, זה בנין בית המקדש. רש“י כותב שם שיום מתן תורה זה יום הכיפורים…

ירד אור של זיווגים אמיתיים ביום הכיפורים

-למה יוה“כ ולא חג השבועות? כי בחג השבועות עמ“י שמע את עשרת הדיברות אבל את הלוחות השניים שמשה רבינו נתן לעמ“י זה היה ביוה“כ באותה שנה, אחרי מתן תורה. הלוחות זה כמו הטבעת שהחתן נותן לכלה בקידושין. אומר הבני יששכר שעמ“י התקדש להקב“ה ביוה“כ, זה הבחינה של הקידושין. בגלל שהיה קידושין בין הקב“ה לעמ“י ע“י הלוחות השניים, אז ירד אור של זיווגים אמיתיים ביוה“כ, לכן הם הלכו לחול בכרמים. לפני כמה שנים שמעתי מהרב דבר נפלא: כתוב בגמרא בירושלמי שבבית המקדש השני היה תלוי חוט אדום ביוה“כ, ובשעה שהכהן הגדול היה עושה את עבודת יוה“כ לאט-לאט החוט היה הולך ומלבין וידעו שאז נמחלו כל העוונות של עמ“י..

כל החוטים הלבינו

-זה היה בזמן בית המקדש הראשון ויש אומרים שזה היה גם בתחילת בית המקדש השני בזמן שמעון הצדיק, אז החוט היה בכל בית בישראל, היה כזה השגחה פרטית שהחוט לא היה בבית המקדש אלא בכל בית פרטי החוט היה תלוי. היו אומרים תפילת כל נדרי, מתפללים ערבית ויושבים כל הלילה, עושים תשובה ומסתכלים על החוט. אז הרב אמר לי שעד הבוקר לא היה חוט אחד אדום בעמ“י, כל החוטים היו מלבינים. כל החוטים הלבינו, אז זהו זה מחילת עוונות, אז מה יגידו: סלח לי, כפר לי? זהו, נסלח לך  אז מה עושים ביוה“כ? יוצאים לכרמים
לחול ולמצוא זיווגים – ככה הרב תירץ את הקושייה הזאתי.

הבני יששכר ורבי צדוק הכהן

-אומר הבני יששכר מובן למה יוה“כ זה יום של זיווגים, אבל למה ט“ו באב? מה מיוחד ביום הזה שירד כזה אור של זיווגים לעולם? אומר הבני יששכר חידוש נפלא מאוד שמופיע בעוד שני ספרים, כתוב שאדם וחוה שכל נשמות ישראל כלולים בהם, נבראו ביום שישי לבריאת העולם, אבל ביום הראשון לבריאת העולם, היה את המחשבה לברוא את נשמות ישראל. במסכת סוטה כתוב שארבעים יום קודם יצירת הוולד מכריזים בשמיים: בת פלוני לבן פלוני. אז עלה במחשבה ליצירת הולד בכ“ה באלול, ארבעים יום לפני זה ט“ו באב. אז אומר הבני יששכר שבט“ו באב לפני בריאת העולם כבר עלה במחשבה: בת פלוני, זה כל נשמות ישראל. לבן פלוני, זה הקב“ה. היחוד והזיווג והקשר בין נשמות ישראל עלה בעצם בפעם הראשונה בבריאה בט“ו באב. אומר הבני יששכר שמכאן נמשך שזה יום שיורדת בו קדושת הזיווגים. הבחינה הזאת זה העניין של ט“ו באב. אבל בסוף המשנה כתוב ביום חתנתו, זה מתן תורה. וביום שמחת לבו, זה בנין בית המקדש

בניין בית המקדש השלישי יהיה בט“ו באב

-לכאורה מלשון המשנה זה לא ברור מתי זה יום בניין בית המקדש, וגם למה המשנה הביאה את כל המהלך הזה במשנה הזאת שמדברת בהלכות ט‘ באב, לאחר מכן המשנה מדברת על ט“ו באב, אחרי זה בסוף המשנה אומרת כתוב ביום חתנתו, זה מתן תורה. וביום שמחת לבו, זה בנין בית המקדש – לכאורה לא מובן מה הקשר בין מתן תורה לבניין בית המקדש למה שהמשנה דיברה קודם שזה ט‘ באב וט“ו באב? אומר רבי צדוק הכהן מלובלין חידוש מאוד מעניין: בניין בית המקדש השלישי יהיה בט“ו באב לכן זה הקשר של המשנה, יום מתן תורה זה יום הכיפורים שעל זה דיברה המשנה קודם, אבל גם כדי לחדש שיום בניין בית המקדש יהיה בט“ו באב. לכאורה מאיפה רבי צדוק הכהן לוקח את החידוש הזה שבניין בית המקדש יהיה בט“ו באב?

יבוא אריה ויחריב את האריה בחודש אב

רבי צדוק לוקח את העניין הזה מתוך דברי חז“ל מפורשים. בספר פסיקתא דרב כהנא, פסיקתא י“ג בסוף הפרק כתוב: אמר רבי אבון שחודש אב זה בחינת האריה. המזל של חודש אב זה אריה, לכן יבוא ארי שזה נבוכדנצר ויחריב את הבניין שנקרא בניין אריאל שזה אריה. יבוא אריה ויחריב את האריה בחודש שמזלו אריה. עתיד הקב“ה שנקרא אריה כמו שכתוב אריה שאג מי לא יירא, ויבנה את בית המקדש השלישי בחודש אב שהוא מזל אריה. על זה אומר רבי צדוק הכהן מלובלין: ובוודאי שהיום הראוי לבניין בית המקדש זה ט“ו באב. אנחנו רואים שבניין בית המקדש זה יהיה בחודש אב. המהר“ל מפראג בספר נצח ישראל שואל למה החורבן היה בחודש אב וכנגד זה הבניין יהיה בחודש אב? אומר המהר“ל מפראג יסוד מאוד גדול: ידוע שלכל חודש יש את השפע המיוחד שלו, וזה מה שאנחנו קצת יודעים מהעניין של המזלות, לכל חודש יש צירוף שם הוי-ה וכן הלאה. לכל חודש יש את השפע המיוחד שלו ואנחנו רואים שעניין השפע של כל חודש זה לא רק בעניין של השקפה או קבלה אלא זה גם יורד להלכה: משנכס אב ממעטין בשמחה. ואם יש לאדם דין עם גוי שלא ידון איתו בימים האלה, לעומת זה רואים בחודש אדר: משנכנס אדר מרבין בשמחה…

זה יהיה החודש הכי גבוה מכל החודשים

-אנחנו רואים שיש הרבה הלכות בעניין של החודשים והמועדים. אומר המהר“ל מפראג: ובאמת תוקפו והשפעתו של חודש אב זה גדול מכל החודשים. ההשפעה שלו כ“כ גדולה, לכן הכי קשה לתקן ולקדש את העניין של השפע המיוחד של חודש אב, ועל כן מתעורר הקטרוג דווקא בחודש אב. אבל לעתיד לבוא כשהקב“ה יתקן את בניין בית המקדש השלישי, זה יהיה החודש הכי גבוה בכל החודשים, לכן ניסן חודש הגאולה זה נקרא אביב, אומר הבני יששכר שאביב זה אב קטן. בחודש אב זה יהיה יותר גבוהה מחודש ניסן. נתבונן קצת מה זה העניין של תיקון האריה שהוא שורש חורבן ביהמ“ק, ותיקונו יהיה גם שורש בניין בית המקדש השלישי והניצחי.

השור הוא המלך שבבהמות

ברגע שנזכה לתקן את האריה אז נזכה כבר לבניין בית המקדש השלישי. מה זה העניין של תיקון האריה? אריה זה בגימטריה 216, זה מספר ידוע מאוד בקבלה ובחסידות, זה יוצא בגימטריה גבורה. ז“א שיש פה איזה תיקון מאוד-מאוד פנימי ועמוק בעניין של הגבורות. דבר נוסף: אריה נקרא מלך החיות וגם חז“ל אומרים שאריה הוא המלך שבחיות והשור הוא המלך שבבהמות. אריה כידוע זה חיה טמאה והיא מסמלת בעולם הזה את הגבורה. כתוב בספר יחזקאל שיחזקאל הנביא ראה את המרכבה. במרכבה יש ארבע פינות והוא ראה שצד ימין של המרכבה זה אריה, צד שמאל של המרכבה זה שור, והאמצע זה נשר ואדם. נשים לב לכמה דברים: חיה טמאה בעולם הזה נרמזת במרכבה העליונה. המושג המרכבה זה צינורות של שפע שנמצאים בספירות ונפעלים ע“י ספירות ושמות הוי-ה וייחודים עליונים – פעולות רוחניות מאוד עליונות שהמושגים אריה, שור, אדם ונשר זה מרמז על הבחינות העליונות האלה..

אפשרות ליצה“ר להפוך אותם לצד שלו

יש 2 קושיות בדבר הזה: הרי בעולם הזה הסמל והטבע של האריה זה גבורה ולמעלה במרכבה הוא נמצא בצד ימין של המרכבה, זה צד החסדים. קושייה שנייה: איך חיה טמאה בעולם הזה בכלל נמצאת במרכבה העליונה ואיך היא מרמזת על הבחינות העליונות. אומר המהר“ל מפראג שכמעט כל סודות התיקון והגאולה תלויים בהבנה של הסוגייה הזאת של תיקון האריה. בוודאי שכל מה שיורד מהקב“ה זה הכל השפעות קדושות וטהורות שיורדות לעולם הזה, אבל יש מידות של הקב“ה שבשעה שהם יורדת לעולם הזה יש אפשרות ליצר הרע לאחוז בהם ולהפוך אותם לצד שלו..

איך שם קדוש מתהפך להיות שם של ע“ז

-הזוהר הקדוש, כל כתבי רבינו האר“י וכל הספרים הקדושים כותבים
שהמידה שלמעלה היא קדושה וכשהיא יורדת למטה יש אחיזה לסטרא אחרא, זה נקרא מידת הגבורות. זה בעצם האחיזה של כל כוחות היצר הרע. דרך אחת לראות את זה, לכל מידה רוחנית יש שם קדוש, השם של הגבורות זה שם א-לקים.
בוודאי שזה שם קדוש אבל נשים-לב לדבר פלאי, שם א-לקים הופך להיות שם של עבודה זרה, אלהים אחרים. איך שם קדוש מתהפך להיות שם של עבודה זרה?
וכי התורה לא יכלה לבחור שם אחר למושג עבודה זרה? כתוב בספרי
המקובלים שבוודאי שיש פה רמז מאוד עמוק שדווקא במידות האלה של הגבורות, למעלה זה קדוש וכשזה יורד למטה זה יורד בהשתלשלות של טומאה ויש פה אחיזה.

כל ההתעוררות, האור והאש שיש לנו בלב

נתבונן בעניין הזה קצת הלכה למעשה מה הכוונה שהגבורות הם קדושות בשורשם אבל כשהם יורדות למטה הם הופכות להיות האחיזה של היצה“ר. כל דבר זה אור רוחני, האור הרוחני של הגבורות שיורד אלינו זה בהתלהבות והתעוררות הלב, אנחנו יכולים להבין שאפשר לקחת את כל התעוררות הלב ואת כל האור שיש, ואת כל האש שיש בלב ולקדש את זה מאוד ולהעלות את זה למקום מאוד עליון, בבחינת האש שלי תוקד עד ביאת משיח, שאדם בוער להקב“ה, ללימוד התורה ולקיום המצוות – כל זה בא מצד הגבורות שבנפש, פה האדם משתמש בזה לצד הקדושה וזה באמת שם א-לקים שזה שם קדוש, אבל בד-בבד אנחנו יודעים שברגע שהלב שלנו מתלהב, ולא משנה ממה, יכול להיות מדבר טוב, מיד היצה“ר בא ולוקח את זה. לדוגמא: ב“ה אדם למד ארבע שעות גמרא, שעתיים ליקו“מ, שער הכוונת, עץ חיים, שעה וחצי התבודדות, 7 פעמים תיקון הכללי – כשהוא חוזר בשבע בערב הביתה אחרי 12 שעות של קדושה, הוא מרגיש בדרגת מלאך, והוא בא עם כל הקדושה הנוראית הזאת שבוערת בו, עכשיו לא דיברו איתו לפי רום-מעלתו, אשתו לא דיברה איתו לפי כבודו. באותו רגע ההקפדות הכי גדולות בעולם יכולות לרדת לעולם. כתוב בספרים הקדושים שהיניקה של היצה“ר זה מהתלהבויות הלב, מההשפעות האלה בתוך הלב, היצה“ר ישר לוקח את זה או לכעס והקפדות, או שהוא לוקח את זה לתאוות העולם הזה ובפרט לתאווה הידועה..

יוצא לתפילה בשעה 7 וחצי..

היצה“ר יודע איך לקחת את ההתלהבויות של הלב לצד שלו, זה נקרא האחיזה של הסטרא אחרא בבורות. העבודה שלנו זה להעלות פה את הגבורות בעולם הזה. עכשיו אנחנו לא מתוקנים לכן כשהגבורות מגיעות אלינו, הרבה פעמים הם מגיעות בדרך של קלקול. ברגע שאנחנו מתלהבים, אנחנו שורפים חצי מכדור הארץ. למשל רואים אדם שהוא נמצא בקדושה מאוד גבוהה שלושה שבועות וכמובן שהוא מתפלל בנץ אחרי שהוא קם בעלות השחר, טבל במקווה ואמר שלוש פעמים תיקון הכללי. עכשיו אם הוא רואה יהודי יוצא לתפילה בשעה 7 וחצי בבוקר, הוא אומר לעצמו: ספק אם אותו אדם יהודי. כל זה נקרא היניקה של היצר הרע מהגבורות

ע“י מה ממשיכים אורו של משיח בעולם

מכיוון שהמידות שלנו לא מתוקנות ויש לנו קצת תאוות של העולם הזה, איך שהלב מתעורר, מיד בא היצה“ר ולוקח את זה. לכן הגבורות אצלנו הם בבחינת אריה, פה בעולם הזה זה טמא, הכוונה זה רמז לעניין של האחיזה של היצה“ר. העבודה שלנו זה להעלות את הגבורות, להעלות את האריה התחתון לאריה העליון, לעלות את זה לאריה של החסדים. ז“א את כל ההקפדות ואת כל התאוות של העולם הזה, להפוך לחסדים. עיקר העבודה שלנו זה בעניין ההקפדות וזה מה שאומר רבינו בליקוטי מוהר“ן שע“י שאדם הופך את הכעס לרחמנות, ממשיך אורו ורוחו של משיח בעולם.

הגבורה של עמ“י לא היתה בגדר הטבע

רוחו של משיח נמשכת בעולם ע“י שהופך את הכעס לרחמנות – זה דיוק נפלא מאוד מה שרבינו אומר שזה דיקא ממשיך אור של משיח בעולם, שכל הגאולה תלויה בעניין של תיקון האריה כמו שהמהר“ל מפראג אומר שזה להעלות את האריה התחתון לאריה העליון, ורבינו אומר שעיקר העבודה זה להפוך את הכעס לרחמנות. מי שיצא לו לקרוא קצת בספר יוספון על עניין החורבן, הוא חי בתקופת חורבן בית המקדש, קראו לו יוסף בן מתתיהו, הוא חי את התקופה הזאת. הוא בעצמו היה מפקד הגליל במרד של הרומאים והם תפסו אותו בשבי. בספר הוא מתאר את כל העניין של החורבן מסיפורים חיים מתוך המלחמות. הדבר שרואים לכל האורך מתקופת החשמונאים, זה שעמ“י קיבל השפעה של גבורה כ“כ גדולה ועוצמה שלמעשה לא היה אומה בעולם שיכלו להילחם עם עמ“י. הגבורה של עמ“י זה לא היה בגדר הטבע, זה התחיל מהחשמונאים שאז ירדה ההשפעה הזאת ע“י המסירות נפש של החשמונאים וזה המשיך עד החורבן, למעשה אף צבא בעולם לא רצה להילחם עם עמ“י מהגבורה שלהם. בזמן המצור על ירושלים הגיעו בחורים יהודים במטרה להגן על ירושלים ועל בית המקדש, ז“א שהם באו עם נקודה של מסירות נפש

אם הם רצו וגם אם לא נכנס בהם גאווה

-הם לא פחדו מהמוות, הם היו יוצאים בין חמשה לעשרה בחורים למחנה הרומאים, הם היו מטפסים על החומות, יורדים, הרוגים אלף רומאים וחזרים לעיר. הרומאים לא היו יכולים לעשות להם שום דבר מרוב הגבורה שלהם – הם באו לירושלים למסור את הנפש כדי לשמור על ירושלים ועל בית המקדש. תוך כמה חודשים (בשנה האחרונה של החורבן), פתאום התהפך כל העניין שלהם והם הפכו להיות רוצחים כאלה שלמעשה, ספק מי הרג יותר יהודים, הם או הרומאים. בסוף ספר יוספון הוא כותב שהם ספרו בירושלים את ההריגות שעשו הבחורים בירושלים והם הרגו למעלה ממיליון יהודים. איך זה יכול להיות שבחורים שבאו במסירות הנפש והיו מוכנים למות למען עמ“י, למען ירושלים ולמען בית המקדש, פתאום התהפכו להיות כאלה רוצחים? מאוד חשוב לנו לדעת איך קרה כזה דבר. דבר אחד זה שכוח הגבורה שלהם היה כ“כ גדול עד שגם אם הם רצו או לא, נכנס בהם גאווה..

רצחו לא-פחות מהרומאים

 -כל הכוח של עמ“י זה מהביטול להקב“ה, ברגע שנכנס גאווה פה התחילה הסטייה. הנקודה השנייה זה שכתוצאה מהגאווה הם ראו: אנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו
רוצים אנחנו נלחמים ואף אחד לא יכול להילחם איתנו,
הם הפסיקו לשמוע לחכמי ישראל. בירושלים היה אז
ראש החכמים, רבן יוחנן בן זכאי, ברגע שנכנס בהם קצת גאווה והם התנתקו מרבן יוחנן בן זכאי, תוך כמה חודשים הם רצחו יהודים לא-פחות ממה שרצחו הרומאים..

בהתחלה עשו מסירות נפש הכי גדולה

זה ממש דוגמא מאוד מוחשית לפגם האריה, איך הגבורות שהקב“ה השפיע עליהם כאלה גבורות נוראיות, עד איפה זה ירד שהם הפכו להיות רוצחים של עמ“י בעצמם. התיקון של זה בעצם זה תיקון הגאווה והעניין שהכל תלוי בו זה הביטול לצדיקים האמיתיים. צריך לדעת שאנחנו לבד לא יכולים לברר. גם אם האדם הוא ת“ח והוא אדם חכם וירא שמיים אמיתי – יש שלב שאם הוא לא מתבטל לצדיק, היצה“ר יותר חכם ממנו, ויש בזה מדרגות. יכול להיות שאצל אחד הניסיון זה לא במצוות או בעברות, אלא יש יצה“ר רוחני מאוד שמטעה – הם היו בטוחים שהם עושים את המסירות נפש הכי גדולה לעמ“י והם התהפכו להיות הרוצחים הכי גדולים. שמעתי מאחד הצדיקים שאמר לי לפני שנים, שבדור שלנו כשאנחנו מסתכלים על הגבורה, רואים בדיוק הפוך, היום בקושי אדם יכול להרים יד מרוב מה שעובר על כל אחד ואחד

לא יודעים להיכנע בלי ההתבטלות לצדיק

-אז אותו צדיק אמר לי שהרבה מהדור הזה, הם מהגיבורים שהיו בזמן חורבן בית המקדש שבאו בגלגול כדי לעבור עכשיו את ההכנעה, מה שהיה חסר בזמן ההוא, עכשיו צריך לתקן את זה ע“י הכנעה. עכשיו מי שלא רוצה להיכנע, מכניעים אותו. זה מה שרבינו אומר בסיפורי מעשיות במעשה מבעל תפילה: לא רצה הגיבור אלא הכנעה. אז העבודה שלנו בתיקון האריה להעלות את האריה מלמטה למעלה זה העיקר ע“י הכנעה אבל אנחנו לא יודעים  איך להיכנע אם אנחנו לא מתבטלים לצדיק האמת, כמו שאמרנו צריך לדעת, שגם אם אדם יקרא וילמד וירצה, היצה“ר תמיד יותר חכם מאתנו, הוא תמיד ידע מאיפה להפיל אותנו – אלא אם כן אדם זוכה לבטל את דעתו לפני צדיקים אמיתיים, ברע שאדם מתבטל לצדיקים אמיתיים, משמיים מסייעים לו לברר את הנקודה. הביטול לצדיקים באופן כללי זה קודם כל שאדם ידע בנפשו: אני לא יודע לברר את האמת והיצה“ר יכול להטעות אותי ולבלבל אותי בשנייה אחת, לזרוק אותי לתהומות שאני לא יודע איך לצאת מהם – ברגע שאדם יודע את זה משמיים זה כבר נקרא בחינה של התבטלות לצדיק וזה שומר על האדם…

מי שנמצא בראש המגדל יכול להדריך…

התקשרות עם הצדיק זה באמת יסוד פשוט בתורה, ביהדות ובהשקפה האמיתית, הרמח“ל כותב את זה במסילת ישרים: העולם הזה זה גן הנבוכים ובמרכז הגן יש מגדל, ורק מי שנמצא בראש המגדל יכול להדריך את הנבוכים וזה הבחינה של הצדיק שהגיע למרכז הגן ויכול להדריך את הנבוכים – אז בוודאי שמבחינתנו היסוד של הכל זה הנקודה של התבטלות לצדיק עם כל הבחינות השונות שיש בדבר. זה לא דבר אחד, אבל אמרנו קודם כל שאדם יקשר את עצמו עם הצדיקים, ושאדם ידע שמה שיש לו ומה שהוא זכה ומה שהוא מקבל זה בזכות המסירות נפש שהצדיקים עושים עבורנו – עצם זה שאדם יודע את זה, זה כבר נקודה של התבטלות – אח“כ כמה שאדם יכול יותר, להדליק נרות לצדיקים, לנסוע לקברות צדיקים, להתקרב לצדיק חי, להתפלל איתו, לשאול אותו וכו‘

לקבל הכל באהבה ובשמחה

-כל אחד מה שהוא יכול לעשות בנקודה שלה ההתקשרות עם הצדיק זה דבר מאוד-מאוד גדול וזה היסוד של התיקון, לכן עיקר-עיקר העבודה שלנו להעלות את האריה התחתון לאריה העליון, הדבר הראשון זה הבחינה של ההתבטלות לצדיקים והצדיקים מלמדים אותנו את הבחינה השנייה שזה לקבל את ההנהגה של הקב“ה באהבה ובשמחה וזה מה שרבינו אומר: לא רצה הגיבור אלא הכנעה. הגיבור בסיפור זה הגבורות העליונות – אז צריך לדעת שכל הגבורות שיורדות אלינו בעולם הזה, וזה לא משנה איך זה מתלבש, פעם זה מתלבש בפרנסה, פעם זה בבית, פעם בעבודה וכן הלאה, היסוד של תיקון הגבורות זה תמיד לזכור שיש בורא לעולם והוא הוריד עליי את הגבורות. נגיד שזה לא בהכרח שאדם לא צריך להגיב בעולם הזה – אם פלוני גנב ממנו ממון, מותר לו ללכת ולתבוע את פלוני בבית-דין או לעשות את מה שהתורה מתירה לנו, זה לא קשור לנק‘ ההכנעה…

כנראה יש עוד כמה לכלוכים שצריך לתקן

מידת ההכנעה זה הקבלה בלב להנהגה של הקב“ה, לא לכעוס ולא להתמרמר על הקב“ה: למה עשית לי את הדבר הזה? זה  הכוונה לא רצה הגיבור אלא הכנעה. פעם שמעתי מאחד הצדיקים, האדמו“ר מפוריסוב, שסיפר שלאחד התלמידים היה שכן שהיה נוהג לשפוך למרפסת שלהם מים-מלוכלכים, הצינור של המרפסת שלו היה בדיוק מעל המרפסת שלהם ולא עזר שהעירו וביקשו. האדמו“ר אמר: אין בעיה לקחת אותו לבית דין, תיקח אותו לבית דין. אבל אתה תעשה תשובה, תדע לך שאם זרקו עליך מים מלוכלכים מלמעלה, כנראה שיש עוד כמה לכלוכים שאתה צריך לתקן

להתבטל ולהסכים להנהגה של הקב“ה

זה שני מישורים של התייחסות. יש מישור של התייחסות בעולם העשייה שאנחנו חיי בו, אבל יש מישור של תיקון הלב שזה הכנעה. זה לקבל ולדעת שמאת השם זה יצא וזה לטובה – זה 2 הבחינות וזה עיקר העבודה שלנו, ההתקשרות לצדיקים והנקודה של ההכנעה. מי שצריך לתקן את הבחינה של האריה בשלמות זה כמובן הצדיק שצריך לתקן את זה. כל העבודה של הצדיק ובשלמות הכי גדולה זה יהיה של משיח, זה להעלות את האריה התחתון לאריה העליון עד שהוא יבטל לגמרי את מציאות האריה התחתון – כל צדיק, ככל שהוא יותר גדול, הוא נשמה כללית, אז ברגע שהוא מבטל בתוכו את האריה התחתון, את כל הגבורות, אז כבר יבטל את זה בעולם הזה ובזה הוא ייסע לנו ויביא את הגאולה. העבודה שלנו זה להתבטל אליו ולהסכים עם ההנהגה של הקב“ה, אבל מה העבודה של הצדיק? צריך לדעת שהעבודה של הצדיק זה עבודה נוראית מאוד. בספר ישעיהו פרק נ“ג יש את הנבואה על המשיח, כל המפרשים של הפשט לא כותבים שזה הולך על המשיח, זה נבואה נוראית מאוד על המשיח. מדרש תנחומא בפרשת תולדות אומר שכל
זה הולך על המשיח. אומר הרמ“ע מפאנו שפה נרמז כל העניין של עבודת המשיח…

אין לי טענות לאף אחד, אני אשם בהכל

-בספר ישעיהו פרק נ“ג פסוק י‘ כתוב ’השם חפץ דכאו החלי אם תשים אשם נפשו יראה זרע יאריך ימים וחפץ השם בידו יצלח‘ – אומר הרמ“ע מפאנו, אם תשים אשם נפשו, כל מה שהוא יעבור, השם חפצו בכל זה, השם יידכא אותו בחולי ובבית האסורים, ככה כתוב, וכל העולם ילעג לו ויבוז לו, ומה הוא יעשה? ישים אשם בנפשו, הכל הוא יאשים את עצמו: אין לי טענות לאף אחד, אני אחראי על הכל. אומר הרמ“ע מפאנו שפה נרמז כל העבודה הזאת, שככל שהצדיק יותר גדול, ככה הוא עובר יותר ייסורים ויותר ביזיונות ומשגעים אותו בצורה מאוד-מאוד חריפה, ומה הוא עושה עם כל זה? העבודה שלו זה שלא יהיה לו אחד חלקי מיליארד
שום הקפדה על מישהו שעשה לו את כל זה, זה הכוונה אם יתן אשם לנפשו,
יראה זרע יאריך ימים וחפץ השם בידו יצלח – כל העבודה של הגאולה זה שהוא יסבול אין-סוף ביזיונות ורק ע“י הבחינה הזאת הוא באמת יכול להביא את הגאולה..

כל עבודתו של משיח זה ’אם ישים אשם‘

כתוב בחז“ל שהשם של משיח בן דוד זה מנחם בן עדיאל, ובפרקי היכלות כתוב שהשם של משיח בן יוסף זה נחמיה בן חושיאל. אומר הרמ“ע מפאנו שכל עבודתו של משיח זה אם ישים אשם בנפשו, שהוא יקח על עצמו את הכל. בפסוקים שלפני כתוב ’אכן חלינו הוא נשא ומכאבינו סבלם‘. הכל זה העוונות של עצמנו. וכתוב בספרים שגם אם הוא נכשל במשהו זה רק בגללנו עכשיו, זה רק בשביל לזכות אותנו.

איפה ראינו כזה חץ? זה כמו טיל סקאד.

זה עבודה מאוד נוראית, ושלא יהיה שום התנגדות לצדיק, לקבל את הביזיונות הכי-הכי גדולים בעולם, מה שלא יהיה. כתוב בזוהר בבראשית וגמרא במסכת מועד קטן שדוד המלך היה יורה חץ ובירייה אחת היה הורג 800 איש. הבן איש חי שואל בבן יהוידע, איפה ראינו כזה דבר? זה לא חץ, זה טיל סקאד. אומר הבן איש חי שבחיצים של דוד המלך היה כוח רוחני והחץ היה נכנס מאחד לשני, עד 800 איש. על זה היה מצטער דוד כל ימי חייו שהיה הורג רק 800 איש ולא אלף איש. אמרתי שעפ“י הפשט לא מובן בכלל מה הצער שלו, תוציא עוד חץ ותירה בעוד 800 איש. כמובן שיש בעניין הזה עומק גדול. אומרת הגמרא שעל זה היה דוד מצטער כל ימי חייו, ואמר לו הקב“ה רק בגלל אוריה החיתי אתה לא תהרוג אלף. שימו לב שהכל מדויק.

לטובתו ולתיקונו היו צריכים להרוג אותו

איזה טענה היתה על אוריה החיתי? אומר הזוהר הקדוש שדוד המלך שלח את אוריה למות בחרב בני עמון, הוא אמר ליואב בן צוריה שיש לאוריה דין מוות אז שישים אותו בחזית במלחמה עם עמון, וכך היה, באמת הרגו אותו. אומר הזוהר הקדוש שבאמת אוריה החיתי היה חייב מיתה כי הוא היה מורד במלכות, הוא ביזה את דוד המלך והוא באמת היה חייב מיתה, לתיקונו היה צריך להרוג אותו, לטובתו, אם לא יהרגו אותו פה הוא יעלה עם העוון למעלה – אז מה היתה הטענה כנגד דוד?

הצדיקים שומרים על המאתיים למשיח

הטענה היתה למה לא הרגת אותו? למה שלחת אותו למות בחרב בני עמון ולא הרגת אותו אתה. כתוב בזוהר שכל מי שנהרג בחרב בני עמון, עצם המיתה היתה גורמת לו צער כי היו שמות טומאה על החרבות שלהם, וזה מיתה מצערת, ולאוריה היתה את הזכות שאתה תהרוג אותו  ולא בני עמון. אומר הזוהר הקדוש שזה כל הטענה שהיתה כנגד דוד המלך ועל זה דוד המלך היה הורג ביריית חץ 800 איש ולא אלף. ולמה באמת דוד המלך לא הרג אותו? אומר הזוהר הקדוש דבר נורא, דוד המלך חשש מחילול השם, שלא יגידו אני לוקח את אשתו והורג אותו, הוא פחד שיהיה חילול השם. בוודאי שהוא כיוון לשם שמיים, אבל הקב“ה אומר לו: לכן תהרוג 800 ולא אלף, על זה שעשית את החשבון שיגידו עלייך רוצח ונואף, לכן תהרוג 800 ולא אלף. אומר רבינו האר“י הקדוש שבוודאי שכל העניין של החץ בסוד. יש שם קדוש שנקרא גבורות דעתיק והגימטריה שלו זה אלף, בכללות יש שם שתי מדרגות. למעשה דוד המלך הגיע למדרגה של העתיק אבל הוא לא הגיע לגבורות דעתיק, בפשטות זה מדרגת אחת מתחת. ועל זה נאמר ’האלף לך שלמה ומאתים לנטרים את פריו‘. הנוטרים את פריו זה הצדיקים במשך הדורות ששומרים על המאתיים האלה עד שיבוא משיח צדקנו ויזכה למדרגת האלף.

הפוסט פרשת ואתחנן | ט“ו באב, קדושת הזיווגים ותיקון האריה הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

בעזרת השם נעסוק בעניין של העבודה של ספירת העומר – השורש של
ימי ספירת העומר זה כל עבודת התשובה שלנו לכן יש לעניין העומר
חשיבות מאוד גדולה מכיוון שפסח זה הבחינה של הסיעתא דשמייא, האיתערותא דלעילא, שהקב“ה מוציא אותנו מגלות הדעת שזה מצרים, ושבועות
זה קבלת התורה אחרי שאדם הכין את עצמו לקראת זה. רבי נתן כותב
בליקוטי הלכות שהשלושה זמנים האלה שנקראים פסח, ספירת העומר ושבועות
הם שורשיים מאוד, צריך לדעת שלעולם אנחנו נמצאים
או ביציאת מצרים ואז זה הסיעתא דשמייא שאדם מקבל…

עוד התקשרות עם הקב“ה..

יציאת מצרים זה התעוררות רוחנית או עלייה רוחנית אבל מיד לאחר מכן זה נלקח מהאדם כדי שהאדם יעבוד בעצמו על הבחינה הזאת ואחרי שאדם עובד ועושה כל שביכולתו שזה בעיקר תיקון המידות, תיקון התאוות המיותרות
וכל מיני ספיקות ובלבולים שיש לנו באמונה, זה
השלוש הנקודות העיקריות של העבודה שלנו ואז אנחנו על-ידי זה מכינים את עצמנו לקבל את הבחינה של חג שבועות שזה קבלת התורה, חג שבועות זה עוד התקשרות והתחברות של הנשמה שלנו עם הקב“ה וכל פעם זה חוזר חלילה כי העבודה שלנו זה תמיד ממדרגה למדרגה,
אי-אפשר בפעם אחת לקנות את כל המדרגות ולהגיע לדביקות שלימה. העבודה הכללית שמוטלת עלינו זה הימים של ספירת העומר ובאמת למעשה העבודה כוללת את כל תיקון המידות, כל תיקון התאוות וכל הבלבולים שיש לנו באמונה ויש אין-ספור פרטים בבחינה הזאת ואז התורה מגלה לנו את הסוד של השבעה-שבועות שזה
העניין של השבע שזה שבע יסודות ושבע מידות רוחניות כלליות – כשאנחנו זוכים לעבוד על השבע מידות האלה
אנחנו זוכים לעבוד בכלליות על כל תיקון הנפש, כי יש תמיד דבר שנקרא תיקון הכללי

כמה שיותר לקבל גאווה, כבוד וסיפוקים

כמו שרבינו גילה את העשרה מזמורים שזה התיקון הכללי לעניין פגם הברית אז רבינו אומר שלכל דבר ודבר יש את התיקון הכללי שלו, התיקון הכללי של כל בחינות הנשמה של האדם זה למעשה השבע מידות והשבע שבועות האלה שזה כנגד שבע מידות רוחניות. אמרנו שהחסד זה העבודה להפוך את הרצון ואת הצורך שלנו לקבל לרצון לתת – מצד הטבע ומצד הבריאה הטבעים שלנו זה שאנחנו רוצים להיות כמה שיותר מקבלים גאווה, כבוד, סיפוקים וכן הלאה – העבודה הרוחנית שלנו כנגד זה היא להפוך את כל בחינת הקבלה והרצון לקבל להפוך את זה לנתינה, זה יסוד שורשי בעבודת החסד. בשבוע שעבר הזכרנו שעניין הגבורה זה העניין של כוח ההתאפקות..

לקיים מצוות ביעור

יש לאדם כוח להתאפק אבל היצה“ר רוצה לפרוץ את הגבולות, בוודאי שהוא רוצה לפרוץ לדברים אסורים אבל גם בדברים מותרים – האוכל כשר והכל מותר והכל בסדר וגם מברכים אבל לגמור את זה כמה שיותר מהר, כאילו שיש לנו עכשיו חיוב לקיים מצוות
ביעור חמץ, עוד כמה דקות אסור שיישאר שום אוכל בצלחת – העבודה של היצה“ר זה לפרוץ גבולות וכנגד זה יש לנו כוח בתוכנו, זה כוח בנשמה שלנו שנקרא גבורות..

יש אמת ויש אמת לאמיתה

מידת הגבורה זה העניין של ההתאפקות – כשמתעורר הרצון לאיזשהו עניין ואנחנו יכולים להתגבר עליו ולהתאפק בדבר הזה. בשבוע שעבר דיברנו שצריך לפתח את הדבר הזה, זה כמו שרירים שצריך להתרגל ולהאיר בתוכנו את כוח ההתאפקות, זה העניין של מידת הגברות בכלליות והמידה השלישית זה מידת התפארת שהיא כנגד יעקב אבינו ועליה נאמר ’תתן אמת ליעקב‘ – כי המידה של יעקב אבינו שהיא מידת התפארת יש לה כמה פירושים והבנות אבל אחד היסודות זה מידת האמת. יש אמת כללית ויש אמת פרטית או כמו שרבינו אומר שיש אמת ויש אמת לאמיתה. התורה מגלה לנו את האמת הכללית, יש בורא לעולם שמשגיח ומנהיג את העולם – בוודאי שזה אמת אבל זה אמת כללית. האמת הפרטית שזה בבחינת האמת לאמיתה זה שאדם זוכה להאיר את המלכות של הקב“ה בתוך החיים הפרטיים שלנו, לראות בתוך החיים הפרטיים שלנו מה הקב“ה רוצה מאתנו. לפני כמה חודשים הייתי בבעיה של שלום בית וב“ה היתה שם התעוררות הגבורות, היה עת-רצון והאישה יצאה אז שאלתי את הבעל: תראה, אני מאוד מעריך ומכבד את כל מה שאתה אומר רק יש לי שאלה אלייך, הרי אתה חסיד ברסלב ואתה עושה כל יום שעה התבודדות, אתה נוסע לרבינו לר“ה עשרות שנים, למה אתה לא מקיים את תורה ו‘? ישמע בזיונו ידום וישתוק

..להאיר מה באמת הקב“ה רוצה מאתנו

רבינו אמר עיקר התשובה ישמע ביזיונו ידום וישתוק, אמרתי לו: אתה לא יכול לקיים את זה במאה אחוז אבל תקיים את זה קצת. הוא אמר לי: בוודאי שהתורה של רבינו זה אמת וצריך לקיים את תורה ו‘ אבל רבינו לא התכוון למצב שבו אני נמצא, לא
על זה רבינו אמר ישמע ביזיונו ידום וישתוק. צריך לדעת שרבינו התכוון גם
לנקודה הזאת ולמקרה הזה של אותו יהודי וזה הבירור של האמת לאמיתה, שבתוך החיים הפרטיים שלנו אנחנו זוכים להאיר מה באמת הקב“ה רוצה מאתנו,
צריך לדעת שאדם יכול לדעת את כל הליקוטי מוהר“ן וכל הליקוטי הלכות
ועוד ספרים אבל ברגע הניסיון יש מצב שהוא לא יוכל לראות מה הקב“ה רוצה ממנו.

כן, יש לי כבוד, יש לי גאווה, יש לי כעס וכו‘

תורה ס“ז בליקו“מ חלק שני נקראת ’בראשית – לעיני כל ישראל‘, שם רבינו אומר מה היסוד הראשון שאדם יתחיל לראות את האמת וזה גם יסוד כללי מאוד: רבינו אומר כשמתקרבים לצדיק האמיתי נפקחין העיניים ויכול לראות והעיקר יראה את עצמו, יראה את עצמו איפה הוא אוחז בכל המידות ובכל התאוות וככל שאדם מכיר את עצמו הכוונה מכיר את עצמו ביצה“ר שלו – כן יש לי כבוד ויש לי גאווה ויש לי כעס ויש לי קנאה וכן הלאה, ברוך השם יש רשימה לא-מבוטלת – ככל שאדם מכיר את זה אומר רבינו שאדם יכול להתחיל לראות באמת מה הקב“ה רוצה מאתנו. הכניסה לאמת לאמיתה זה ע“י שאדם מכיר את עצמו ככה רבינו אומר בתורה ס“ז חלק שני וזה יסוד מאוד גדול כי יש כוח דמיוני, רבינו אומר עתה ראוי לקרוא ליצה“ר בשם חדש ’המדמה‘. המדמה עומד כנגד האמת לאמיתה והוא נוטע בתוכנו דמיונות.

מהצדיקים הנסתרים והדור לא יודע ממנו

לדוגמא אדם קם שלושה ימים והולך לו טוב שלושה ימים בלימוד, ברוך השם התפילות זה אור גדול מאוד – אחרי שלושה ימים כאלה אדם מתחיל להתפלא מדוע אנשים בעצם לא זוכים לראות עד כמה הם צריכים להתבטל אליו, מספיק שלושה ימים שהולך לאדם טוב ואדם מתחיל להתפלא, אבל אח“כ יש לו תירוץ לזה: כנראה שאני מהצדיקים הנסתרים והדור לא צריך לדעת ממני אבל באמת לאמיתה כל הדור חי בזכותי – בד“כ לוקח שלושה ימים עד שאדם מגיע להכרה הזאת. אבל מכיוון שהקב“ה מרחם עלינו אז ביום הרביעי אדם מקבל איזה סטירת-לחי ופתאום הוא מוצא את עצמו במקום אחרי לגמרי ומתעורר והבין שהוא בירר את השלושה ימים – מעשה אמיתי שהיה לפני כמה שנים:

התבודדות לפני עלות השחר

ידיד טוב שלי מקרית-ספר סיפר לי שהלך לו כמה חודשים בעבודת השם והוא ממש הרגיש מלאך השם-צבאות, כל בוקר הוא קם לפני עלות השחר, מקווה, התבודדות, לימוד שולחן-ערוך, תפילה בנץ כמו רשב“י. הוא מספר לי שאחרי כמה שבועות כאלה יום אחד הוא חוזר הביתה בשעה 7 וחצי בבוקר, לפתע הוא רואה אברך שיוצא עם תפילין ביד בדרך לתפילה. הוא סיפר לי שעברה לו מחשבה בראש: יהודי מתפלל בשעה 7 וחצי בבוקר?? הקב“ה כ“כ אוהב אותו אז למחרת הוא הראה לו על עצמו שיהודי יכול להתפלל שחרית גם בשעה 9 – זה נקרא הבירור של האמת לאמיתה, שאדם יכיר את עצמו ורבינו אומר שאדרבה ע“י זה נפקחין העיניים, מהנקודה הזאת האדם יכול להתחיל להבין יסודות ודרכים עמוקים מאוד איך הקב“ה מנהיג את העולם – אלו השלוש המידות הראשונות שהם כנגד חסד, גבורה ותפארת

רוצה להשכיח מאתנו בעצם את התכלית

אחרי מידת התפארת זה מידת הנצח. למילה נצח יש שתי משמעויות ורמז אחד. המשמעות של המילה נצח בפשטות זה נצחיות אבל יש עוד משמעות לנצח ובאמת 2 הדברים קשורים זה בזה. רבינו אומר שצריך שיהיה לאדם כל יום זיכרון עלמא דאתי (עולם הבא) ורבינו חוזר על הנקודה הזאת כמה פעמים שצריך שיהיה לאדם זיכרון עלמא דאתי. כשאנחנו נמצאים בעולם הזה, היצה“ר נותן לנו הרגשה ותחושה שלמעשה עיקר המציאות ועיקר החשיבות זה פה בעולם הזה – קשה לנו מאוד להתרומם במחשבה ובדעת לחשוב שבעצם כל מציאות העולם הזה זה מציאות ארעית וזמנית מאוד ומעלתה הגדולה היא רק בבחינה אחת, עד כמה היא מכינה אותנו באמת לחיי-הנצח. העבודה של היצה“ר זה להעצים מאוד את חשיבות ההצלחות של העולם הזה ולהשכיח מאתנו בעצם את התכלית של העבודה הרוחנית להכין את עצמנו למציאות הנצחית והאמיתית. יש סיפור ידוע על אדם שהיה קרוב מאוד לרבינו ואח“כ הוא נהיה סוחר עשיר והוא מאוד הצליח והיה טרוד מאוד במסחר..

עפ“י הראייה הזאת העולם הזה יקר מאוד

-מרוב טרדתו במסחר אזי כל הדיבורים של הצדיק התחילו לראות בעיניו כשגעון, אני יכול עכשיו להרוויח כסף, מה זאת אומרת ללכת עכשיו לעשות התבודדות, זה לא יעלה על הדעת. במעשה מבעל תפילה רבינו אומר שיש מדינה של תאוות ממון ושם יש הגדרה מאוד ברורה מה זה הזמן: ’טיים איז מני‘ (זמן זה כסף) – המשמעות של הזמן זה כסף, איכות הזמן מוגדרת לפי כמה שאתה מרוויח, ככל שאתה מרוויח יותר כסף כך הזמן מתעלה יותר ויותר – זה הרוח הדמיונית שמכניסה את האדם לתוך מציאות העולם הזה. הבירור הראשון של מידת הנצח זה מה שרבינו אומר שאדם צריך לזכור כל יום בעלמא דאתי, כשאדם יזכור שכל המציאות שלנו פה בעולם זה רק הכנה, אדרבה כשמסתכלים על זה בצורה הזאת אז העולם הוא יקר מאוד, כי על כל מצווה, כל לימוד תורה וכל חסד מה אנחנו יכולים להרוויח בדבר הזה. אם אדם יודע שהעולם הזה זה כלי והכנה באמת לנצחיות האמיתית אז האדם באמת מנצל את העולם הזה בצורה הכי טובה, אבל היצה“ר אומר לאדם שעולם הבא זה עוד נצח..

אולי פיליפיני יסחב אותם בכיסא גלגלים

אפשר לראות את העניין הזה של הנצחיות בתוכנו ובאחרים – לפני כמה זמן סיפר לי מישהו סיפור על אנשים בני 50+ שעשו כ“כ הרבה עוולות, גנבו וגזלו בכל מיני דרכים מאוד חריפות דרך כל מיני תרמיות, אז אמרתי לזה שסיפר לי את זה: אתה יודע, אם הם יודעים שהם חיים פה לפחות עוד אלף שנה אז אני עוד יכול לחשוב שזה שווה לעשות את כל זה, אבל אמרתי לו: אם יהיו לחברה האלה זכות אז עוד מעט איזה פיליפיני יסחב אותם עם כיסא גלגלים, הם כ“כ מוסרים את הנפש, עוד מעט הם כבר לא פה. אז אותו חסיד של רבינו התרחק מרבינו בעקבות ההצלחה הממונית, יום אחד רבינו ראה אותו דרך החלון והוא קרא לו. לא היה לו נעים לא לבוא לצדיק אז הוא בא לרבינו, רבינו הכניס אותו לחדר ולקח אותו לחלון, זה היה בברסלב. רבינו שאל אותו מה אתה רואה בחלון? אמר לו החסיד: אני רואה אנשים דוכנים וסוסים. רבינו אמר לו: אתה יודע, עוד חמישים שנה יהיו פה סוסים אחרים, דוכנים אחרים ואנשים אחרים, לאן אתה רץ?

אין לך כוח להשתחרר ממני!

לאן אתה רץ? עולם חולף הופכים לנצחיות ואת העולם הנצחי הופכים לטפל – זה הנקודה הראשונה בבירור מידת הנצח – בתוך הבחינה הזאת יש גם נקודה מאוד עמוקה, שורש הנשמה של האדם היהודי היא לא מפה, היא באמת נצחית אבל כשאנחנו מגיעים לעולם הזה והנשמה מתלבשת בתוך גוף, אחת הטענות החזקות שהיצה“ר טוען לאדם זה שהוא אומר: באמת אין לך כוח נצחי, והראייה היא שהנה, אני יותר חזק ממך ואתה חייב להיות משועבד לי – אדם נופל לאיזה תאווה מתאוות העולם הזה, נניח תאוות אכילה, תאוות ממון או התאווה הידועה (ניאוף), אחד הדברים שהיצה“ר אומר לאדם זה: תדע לך, אין לך כוח לצאת ולהשתחרר ממני – אני יותר חזק ממך והוא מביא לאדם ראיות, לדוגמא שמירת העיניים: כמה פעמים השתדלת בשמירת עיניים, מתי הפעם הראשונה ששמעת על גודל המעלה
של שמירת העיניים, הנה תראה מיום ששמעת ועד היום הזה תראה כמה פעמים רצית, ניסית, התפללת ותראה שאתה עושה מה שאני אומר לך, לא מה שאתה רוצה..

עבד זה שאדם משתעבד לתאוות העולם

אחת הטענות של היצה“ר זה להגיד לנו: אתם העבדים שלי – יש בזה סוד מאוד גדול, הכוונה של היצה“ר זה: אתם מוכרחים להתנהל לפי התאוות שלי כי אני יותר חזק מכם. בפרשת בהר רש“י כותב על הפסוק ’כי לי בנ“י עבדים‘ – שטרי קודם. רש“י מביא את זה בשתי מקומות בפרשה – עומק הדבר זה סוד בירור מידת הנצח. יש דיני עבד עברי בפשטות אבל יש פנימיות לעניין העבד, זה שאדם משתעבד לאיזה תאווה..

לעסוק בעניין של הממון 22 שעות ביממה

כשאדם משתעבד לאיזה תאווה מתאוות העולם הזה למעשה אדם נהיה עבד של התאווה הזאת, הוא ממש מוכרח לעבוד עבודות לתאווה הזאת, אם זה תאוות ממון אנחנו רואים שזה מסירות נפש יומם ולילה, זה 22 שעות ביממה אך ורק לעסוק בעניין של התאוות ממון – ברגע שאדם יודע שהוא יכול להרוויח כסף אנחנו רואים שהאדם לא מתעייף, מוסר את הנפש ולא מתעייף. אם אדם יודע שהוא ירוויח כסף אז אין עייפות, זה פלא. עוד דבר שאפשר לראות, לפני כמה שנים אמר לי מישהו: אתה רוצה לדעת איך עובדים את הקב“ה במסירות נפש? אם תוכל תהיה שלושה-ארבעה חודשים עם אחד מהמעומדים לבחירות לראש-הממשלה, אז תראה מה זה מסירות נפש, לא ישנים, לא אוכלים, כמעט ולא שותים, רצים ממקום למקום
בכוחות אין-סופיים, רק המחשבה שיש לו איזה סיכוי שעוד שלושה או ארבעה חודשים יגידו שהוא ראש הממשלה, הוא לא ישן ולא אוכל כלום – מוסר את הנפש..

יש לנו עבדות שקודמת לכל העבדויות פה

התאוות והמידות הופכות את האדם להיות עבד לדבר – אנחנו יודעים שאם יש תאווה אדם יעשה הכל כדי להשיג את זה – זה הפנימיות של העבדות של העבד העברי, היצה“ר בא וצועק את הצעקות האלה בעולם: תדעו לכם, אתם מוכרחים בדבר הזה, אתם לא יכולים להשתחרר ממני כי אני יותר חזק ממכם – מה מגלה לנו הפרשה? שטרי קודם. נכון שהנשמה בא לעולם והיא יורדת לגוף ולנפש בהמית, אז כל אחד עובר מה שעובר בעניין של תאוות העולם הזה אבל צריך לדעת שיש שטר קודם – יש לנו עבדות קודמת לכל העבדויות שאנחנו יכולים לרדת פה בעולם הזה, מה זה העבדות הזאת? הקב“ה אומר ’כי
לי בני ישראל עבדים, עבדי הם‘ – אנחנו העבדים של
הקב“ה והפנימיות של הדבר זה שכל העבדות שאדם נופל אליה פה בעולם הזה זה כי הוא מקבל מאיזשהו צינור תענוג ואז הוא בעצם מתמכר ומתחבר ומתקשר עם התענוג הזה..

מוטבע בתוך הנשמות שלנו

התענוג הוא שמקשר ומחבר את הנפש עם המציאות, אבל יש שורש לכל נשמה יהודית. כתוב בזוהר הקדוש שלפני שאדם בא לעולם, הקב“ה מראה לאדם ולא רק מראה אלא נותן לו לחוות את כל התענוגים שאדם יכול לזכות אם הוא יעשה את העבודה הנכונה בעולם הזה וזה מוטבע בתוך הנשמות שלנו. הזיכרון הזה נמצא באי-ידיעה אצלנו אבל הוא קיים בתוך הנפש שלנו, מצד הנשמה אנחנו יודעים שאצל הקב“ה יש תענוג פי אין-סוף מכל תענוגי העולם הזה וזה מה שמשחרר אותנו מכל העבדות של העולם הזה. חדש ימינו כקדם – כמו שהיינו בימי קדם לפני שהנשמה בא לעולם וחווינו את הגן-עדן ואת התענוג להיות איתך, חדש אותנו למציאות הזאת.

הוא לא עוצר בריצה הוא פשוט משנה כיוון

הפרשה מגלה לנו שכמה שיהודי ירד לעולם הזה וכמה שיהודי יתבלבל בתאוות של העולם הזה אבל צריך לדעת שבפנימיות הנשמה שלנו יש לנו כוח נצחי יותר גדול מכל תאוות העולם הזה, לכן כשהקב“ה רוצה להחזיק מישהו בתשובה זה הדבר הכי קל אצל הקב“ה, מה הוא עושה? דבר מאוד פשוט, הוא מזכיר לו ניצוץ אחד חלקי מיליארדים שבמיליארדים את התענוג להיות איתו. לפני שאדם קיבל את הניצוץ אתה רואה אותו רץ לאיזה כיוון, להיות סגן ראש-הממשלה, להיות מיליונר ולהיות בתוך השיגעונות הכי גדולים של העולם הזה, הוא נמצא בריצה גדולה כי עמ“י זה עם של מסירות נפש, לא משנה לאן רצים, רצים במסירות נפש – בתוך הריצה הזאת הוא מקבל את הניצוץ, שימו לב, הוא לא עוצר בריצה אלא פשוט משנה כיוון, הוא רץ לתוך ישיבה, לתוך כולל או ביהכ"נ ומתחיל לעבוד את הקב“ה כמו השרפים והצדיקים
הכי גדולים, הוא רק מקבל את הניצוץ וישר עובד את הקב“ה בבחינות הכי גבוהות..

כוחות להתגבר על המשברים שבעולם!

-אחרי כמה חודשים כשהקב“ה לוקח את הניצוץ פתאום אדם שואל את עצמו: רגע, איפה אני נמצא בכלל, כי ברגע שזה מאיר האדם רץ, הוא לא יודע שום דבר – תמיד צריך לזכור שיש בתוכנו כוח יותר גדול מכל מציאויות העולם הזה ובאמת יש לו משמעות מאוד גדולה לדבר הזה שיש בתוך הנשמה שלנו פה בעולם הזה, זה לא שמה, פה בתוכנו יש לנו כוח-נצחי, זה דבר מאוד מהותי ומאוד יסודי מכיוון שהרבה פעמים אדם מגיע למשברים בעולם הזה, לפעמים יש בתוך העולם הזה שבירות ואז האדם נכנס לדיכאונות ולעצבויות, הוא כבר לא מאמין בכלום, אבל צריך לדעת מה שרבינו אמר אין שום ייאוש בעולם כלל הכוונה שאנחנו צריכים לדעת שיש לנו כוח להתגבר ולהתעלות מעל כל המשברים של העולם הזה כי שורש הנשמה שלנו יותר גבוהה מכל המציאויות של העולם הזה. לפני כמה זמן ישבתי ודיברתי עם
אנשים שעושים טיפולים נפשיים ורגשיים וכן הלאה – הם סיפרו לי שלפעמים מגיעים אליהם אנשים במשברים מאוד-מאוד גדולים, אמרתי להם: תראו לטפל
אין לי מושג, לא למדתי את זה ואני לא יודע איך לטפל אבל אתם כמטפלים
צריכים לדעת שלכל יהודי יש את כל הכוחות להתגבר על כל המשברים שיש בעולם..

אצל הפסיכיאטר הראשי של כדור הארץ

רק צריך להתחבר אולי ע“י תפילה אולי בצורה מעשית אולי לעשות לו קופת חיסכון שכל טיפול יוסיף מאה שקל ולקנות לו כרטיס טיסה לרבינו, שיקבל טיפול אצל הפסיכיאטר הראשי של כדור הארץ, לשלוח אותו לקליניקה המרכזית ואח“כ אפשר להמשיך את הטיפולים פה בארץ, כי ברגע שאנחנו מתחברים עם הצדיק עם הנקודה הנצחית שבתוכנו אדם מקבל כוחות להתמודד עם כל המשברים של העולם הזה, רק צריך לדעת את זה ולעורר את הנקודה הזאת, צריך הרבה תפילה על הדבר הזה – זה עוד משמעות בעניין מידת הנצח, לא רק לזכור שיש חיים נצחיים בעלמא דאתי אלא לזכור שיש גם נקודה נצחית בתוכנו פה בעולם הזה, אנחנו מחוברים
עם הנקודה הזאת וזה כוח גדול מאוד לכן יהודי יכול
לצאת מכל התאוות של העולם הזה בגלל שהשטר של הקב“ה קודם לשטרות העולם הזה, העבדות שלנו להקב“ה.

הגוי לא מאמין שזה אפשרי

יש הבדל מהותי בן יהודי לגוי, גוי לא מאמין שאפשר לצאת מתאוות העולם הזה, בפרט לא מהתאווה הידועה, אחד הדברים שהגויים מתווכחים עם היהדות זה שהגויים טוענים כנגדנו: אתם לא יכולים להשתחרר מתאוות העולם הזה, אין מציאות כזאת. הכוח שלנו והצעקה שלנו זה: בוודאי שאפשר לצאת. השטר שלי קודם הכוונה
שהכוח שלנו להתגבר על כל תאוות העולם הזה מצד היותנו מחוברים עם
התענוג של הקב“ה, זה נותן לנו את הכוח לצאת מכל תאוות העולם הזה – זה
בחינה אחת במידה של הנצח וממילא זה נותן לנו גם את הכוח לנצח את כל המלחמות

כזה גילוי א-לוקות שהנשמות ברחו מהגוף

כלל שמאיר בתוכנו הנקודה הנצחית משם אנחנו גם מקבלים את הכוח לנצח את המלחמות שאנחנו צריכים להתמודד בעולם הזה – למעשה עיקר עבודת הנצח זה הזיכרון בעלמא דאתי כמו שרבינו אומר שכל יום צריך לזכור שיש עולם הבא, הכל זה רק הכנה פה – זה נקודה אחת. הנקודה השנייה זה ההתקשרות עם הצדיק, כי הצדיק כל פעם מלבה בתוכנו את הנקודה הזאת. הזוהר הקדוש אומר שבאמת כל יהודי קיבל את הנקודה הנצחית לפני שהוא בא לעולם. בחינה נוספת שקיבלנו בתוכנו
זה שכתוב שכל נשמות ישראל היו במתן תורה, כל הנשמות היו במתן תורה אם
זה בגוף ואם זה בנשמה, כשהקב“ה אמר ’אנכי השם א-לקיך‘ ו’לא יהיה לך
א-לקים אחרים על פני‘ היה כזה גילוי של א-לוקות בנשמות לכן הנשמות ברחו מהגוף

אשתי לא בסדר, הילדים לא בסדר וכו‘

מידת הנצח זה ההתקשרות עם הצדיק והזיכרון של העלמא דאתי (עולם הבא) הוא מעורר בתוכנו את הבחינות האלה של מידת הנצח. המידה שאחרי מידת הנצח נקראת מידת ההוד – אומר רבינו האר“י הקדוש בכמה מקומות שעיקר הכניסה לקדושה ועיקר תיקון הנשמות ועליית כל הניצוצות והנשמות זה במידת ההוד. מידת ההוד זה השורש של כל העליות, כך אומר רבינו האר“י הקדוש. מידת ההוד מרמזת על כל הבחינות של ההסתרות פנים שאנחנו עוברים בעולם הזה וכשאנחנו עוברים הסתרת פנים זה ריחוק ומסך שהאור של השם לא מגיע אלינו – אנחנו יכולים לראות שלפעמים יש לנו ימים שברוך השם אנחנו עובדים את הקב“ה ואנחנו כבר 80% רשב“י, הבעיה שיום-יומיים אחרי זה והוא רחום יכפר עוון. רבינו אמר שאחד הניסיונות של הדור שלנו זה פעם מלאך פעם גלח (כומר ביידיש) – המצב של ההסתרת פנים זה הבירור של מידת ההוד, אומר רבינו הקדוש שכל הגלות שעדיין לא תוקנה בעולם זה מידת ההוד. קלקול מידת ההוד זה דוה, הכוונה שאדם אומר: לא טוב לי, זה לא בסדר, אשתי לא בסדר, הילדים לא בסדר וכן הלאה וכן הלאה

לראות איך יש בהכל טובה מאוד גדולה

ההתמרמרות שאדם מסתכל על כל מה שקורה איתו בעין-שלילית זה קלקול מידת ההוד, ההיפוך של מידת ההוד זה טוב להודות להשם ולזמר לשמך עליון – ללמוד איך להסתכל על כל דבר ודבר בעין חיוביות, אחד התיקונים הכי גדולים של הדור שלנו זה תיקון מידת ההוד, הכוונה ללמוד איך להסתכל על כל מה שקורה לנו, אם זה בחיים הפרטיים שלנו עם עצמנו, עם המשפחה, עם החברים, עם החברה, עם עמ“י ועם כל הבריאה – כל הזמן להתחבר עם הנקודה שאמר ר‘ עקיבא ’כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד‘ – לראות איך יש בהכל טובה מאוד גדולה. לפני שאדם מגיע לבירור של מידת ההוד הכוונה בלי עבודה רוחנית, האדם הופך להיות מר-נפש..

היצה“ר לא התפטר וגם לא הלך הביתה

העבודה שלנו במידת ההוד זה להסתכל במשקפיים חדשות על העולם, לראות את החסדים ואת הטוב של הקב“ה. זה שנכשלים בעולם הזה וזה שמקבלים קצת ביזיונות בעולם הזה זה כתוב באיזה ספר שזה לא טוב? אדרבה כל הדעת האמיתית זה לראות איך כל המאורעות של החיים שלנו הם רק לטובתנו, גם כשעוברים עלינו קצת צמצומים וביזיונות ועובר עלינו מה שעובר עלינו, אדרבה תסתכל בעצם שאדם לא יכול לעלות ולא יכול להתעלות אם לא מדי פעם בפעם נותנים לנו איזה מכה או סטירה להחזיר אותנו למסלול – גם כשאנחנו הולכים במסלול טוב היצה“ר לא התפטר ולא הלך הביתה והוא גם לא מתייאש אז אחרי כמה זמן הוא מטעה אותנו, המכה שהקב“ה נותן לנו זה חסד מאוד גדול כדי להחזיר אותנו למסלול הנכון – זה נקרא תיקון מידת ההוד, להפוך דוה להוד, להפוך את העצבות ואת ההתמרמרות להסתכלות חיובית על כל המציאות שלנו עד שנגיע לטוב להודות להשם ולזמר לשמך עליון. היום אחת הבעיות שכולם מתמודדים איתם זה למעשה גם הסחורה הכי יקרה בארץ: שמחה, אושר ושלוות הנפש – צריך לדעת שהשורש זה ’טוב להודות להשם‘ לקבל משקפיים אחרות וזה רפואת הנפש. המידה שאחרי מידת ההוד זה מידת היסוד – ידוע שהיא נקראת יסוד כי כל בניין הנפש של האדם עומד על המידה הזאת – עפ“י רוב מידת היסוד מתייחסת לעניין של תיקון התאווה הידועה..

נעשית בחינה שנקראת מסילות-בלבבם

המשמעות הפנימית של מידת היסוד היא יותר רחבה – מידת היסוד זה הצורך והכוח בנפש האדם להתחבר ולהתקשר. האדם חייב להתקשר, אדם לא יכול לחיות בעולם הזה בחלל ריק, בלי חברים, בלי אנשים שהוא מקבל מהם, מכבד אותם ומעריץ אותם. התיקון הראשון של מידת היסוד אצלנו זה עם מי אנחנו מתחברים ומתקשרים – עם מי שהאדם מתחבר ומתקשר מיד יש התחברות והתקשרות נפשית ורוחנית, לא חייב שאדם יכיר את אישית את מי שהוא מתחבר ומתקשר איתו, אדם יכול להעריץ איזה דמות והנפש שלו מתחילה להתקשר עם אותה דמות. אומר רבינו שברגע שיש התקשרות בין שני אנשים או אפילו בין אדם לאיזה דמות, מיד נעשה בחינה שנקראת מסילות-בלבבם, הכוונה מה שיש בלב של האדם שאתה מתקשר אליו עובר אלייך והלב שלך אליו, ז“א שבעצם יש פה התחברות נפשית ורוחנית עם מי שאנחנו מתקשרים, לכן רבינו אמר להגיד את היסוד הזה כל יום ’הרני מקשר את עצמי‘ החשיבות הגדולה זה שנזכה להתחבר עם הצדיקים האמיתיים..

להעריץ כדורסלן כושי בגובה של 2 מטר

ההתקשרות שלנו עם נפש הצדיק פועלת מסילות-בלבבם, הכוונה מה שיש לך בלב הולך לצדיק ומה שיש בלב של הצדיק הולך אלינו – איזה מתנה גדולה זאת, לא רק שהצדיק נותן לנו את הלב שלו אלא הוא גם לוקח את הלב שלנו, זה כל התקווה שלנו שיקח את מה שיש לנו בלב, ב“ה זכינו להכניס לתוך הלב את כל הדמיונות של העולם הזה ואנחנו מחפשים מישהו שיקח את זה מאתנו – כל פעם שאדם אומר הרני מקשר את עצמי, משתטח על הציון של הצדיק ולומד את התורה של הצדיק אז כל הדמיונות והשטויות שיש לנו בלב עוברים אל הצדיק ומה שיש בלב של הצדיק עובר אלינו, לעומת זאת יש אדם שמעריץ איזה כדורסלן כושי בגובה 2 מטר ועשרה, צריך לדעת שמה שיש בלב של הכושי הזה עובר אלייך, זה סכנה גדולה מאוד להתחבר עם כאלה דברים, לכן ההתקשרות עם הצדיק זה יסוד מאוד-מאוד גדול..

החיות של היצר הרע כולה שקר והבל…!

התיקון והבירור של המלכות שזה המידה האחרונה זה לאן אנחנו מפנים את המבט שלנו מאיפה לקבל את החיות כי צריך לדעת שאין אדם בעולם הזה שלא מפנה את המבט לאיזה מקום, אם זה מצד הקדושה ואם זה מהצד השני. גם הס“א מפנה את מבטה לקבל כי מציאות האדם בעולם זה מציאות של חיסרון לכן כולם מפנים את מבטם לקבל חיות מאיזשהו מקום. התיקון של מידת המלכות זה שאנחנו מפנים את המבט שלנו להקב“ה – הטענה של הס“א וכוחות הטומאה זה: יש לי חיות לתת לכם. אבל כל החיות של היצה“ר זה חיות שכולה שקר והבל, זה דמיונות. הזוהר הקדוש אומר שכל חיות שאדם מקבל מצד היצה“ר זה נקרא בבחינת מדבר ובסופו של דבר זה יביא לחורבן והרס לעומת זאת כשאדם מוסר את הנפש לקבל את החיות מצד הקדושה, לפעמים צריך לוותר על דברים וכו‘ – באותו רגע שאדם עושה מסירות נפש הס“א צועקת לו: אתה הולך להחריב את כל החיים שלך. אבל צריך לדעת שאם אדם עשה מסירות נפש להקב“ה, פתאום הוא יראה איך הכל פתאום מתהפך לאיזה בניין שאי אפשר לדעת בכלל איך הדבר הזה נבנה – זה התיקון והבירור של מידת המלכות.

הפוסט פרשת במדבר | ימי העומר – הכנה לקראת חג השבועות הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

בעזרת השם נלמד מעניין הזמן שבו אנחנו נמצאים עכשיו, ספירת העומר,
כי כל זמן יש לו את ההשפעה וההנהגה המיוחדת לאותו זמן ועל-ידי
שאנחנו לומדים מעניין הזמן על-ידי זה אנחנו בעצם מכינים כלים לקבל את השפע של הזמן. עכשיו אנחנו נמצאים בימים שמובא הרבה בספרים הקדושים ורבי נתן גם כותב את זה בליקוטי הלכות שימי ספירת העומר הם למעשה ימים שורשיים מאוד לכל סדר המציאות שלנו, הן בכלל עם-ישראל והן אצל כל אחד ואחד מאתנו בפרטיות

במצב של חיסרון דעת גדול

המשמעות הפנימית של ימי העומר הם לא רק לימי העומר אלא למעשה זה לכל החיים שלנו. נתבונן מה המשמעות ומהם עומקם של הדברים – מובא בספרים שכאשר מסתכלים על כל סדר יציאת מצרים זה מחולק לארבעה שלבים, השלב הראשון זה שעמ“י היה במצרים, השלב השני זה יציאת מצרים שלמעשה זה נמשך יממה אחת בט“ו בניסן, לאחר מכן מתחילים 49 ימי ספירת העומר, השלב הרביעי זה שבועות וקבלת התורה – הזמנים האלה שעמ“י היה בזמן גלות מצרים ויציאת מצרים, למעשה ר‘ נתן כותב שהשלבים האלה מלווים את כל החיים שלנו במחזוריות, כל פעם אנחנו עוברים איזשהו שלב מתוך הארבעה שלבים האלה. נתבונן מהם הארבעה שלבים – השלב הראשון זה גלות מצרים, רבינו האר“י כותב שגלות מצרים זה גלות הדעת, ז“א שהיה חיסרון דעת. כשאדם יודע שיש בורא לעולם שהוא מנהיג ומשגיח ויש לו דרישות מאתנו שזה המצוות וההלכות וע“י זה הקב“ה נותן לנו שכר וכן הלאה, זה נקרא דעת. בזמן שעמ“י היה במצרים כשהיה גלות הדעת, עמ“י היה במצב של חיסרון דעת גדול מאוד על הנקודה של ההשגחה הפרטית,
שיש מנהיג ומלך לעולם – מכאן רואים שחייב כל אדם לעבור מצד הנהגת העולם לא משנה באיזה אופן ובאיזה דרך, שלב של חיסרון הדעת

כל אדם חייב לעבור מצב של חיסרון דעת

כשאדם נמצא בחיסרון הדעת הוא לא יודע שיש בורא לעולם, הוא לא חי את המציאות הזאת, גם אם הוא ידע באיזה ידיעה שכלית זה עדיין לא אומר שיש לו דעת כי דעת זה החיבור בין המוח לבין הלב ’וידעת היום והשבות אל לבבך‘, צריך על כל פנים להרגיש קצת בלב שיש בורא לעולם. מצד זה שעמ“י היה בגלות מצרים ועיקר הגלות זה חיסרון הדעת, כתוב בספרים הקדושים שכל אדם חייב לעבור איזשהו שלב שהוא לא יודע שיש בורא לעולם, יכול להיות שבאיזה הבנה שכלית אנחנו יודעים שיש בורא לעולם אבל אנחנו לא חיים עפ“י זה, אנחנו לא מרגישים את זה ואין לנו שום קשר והתחברות עם המקום הזה וממילא האדם רודף אחרי דברים של העולם הזה

להיות סגן רה“מ

כל מציאות העולם והבריאה זה מציאות של חיסרון ותמיד האדם יחפש דרך למלא את החיסרון, אם זה בא דרך התורה, המצוות המעשים טובים וכן הלאה, אז מיד האדם ילך למקומות אחרים וזה בהכרח, אין אפשרות בין זה לבין זה, אדם לא יכול לחיות בחלל ריק, אז אדם ירצה שיהיה לו מיליון $ בעובר ושוב, הוא רוצה להיות סגן ראש הממשלה, הוא רוצה להיות במסיבות טבע הכי מסעירות שבעולם, זה לא משנה מה..

הוא לא יודע שהוא במצרים

האדם היהודי הוא חכם אז הוא יודע מיד לטכס את העצה מאיפה לשאוב את החיות שלו – זה השלב הראשון שנקרא גלות מצרים – כשאדם נמצא בשלב הזה ובמציאות הזאת, אין שום אפשרות שבעולם שאדם יתחיל להתעורר ולחפש את הקב“ה, מדוע? כי אדם לא יודע. כל הגלות זה אי-ידיעה אז ברגע שאדם לא יודע, אין שום סיבה שבעולם שעכשיו הוא ילך ויחפש איזה דרך להתקרב אל הקב“ה. השלב השני שזה יציאת מצרים, על זה כתוב בהגדה של פסח ’ועברתי בארץ מצרים, אני ולא מלאך, אני ולא שרף אני ולא שליח, אני השם‘ – זה גילוי שכינה. עומק הדבר זה שכדי לעבור לשלב השני שזה יציאת מצרים שזה לצאת מהמציאות של חיסרון דעת, חייב להיות התגלות א-לוקית, אף אדם לא מתקרב להקב“ה או חוזר בתשובה מתוך איזשהו דבר שהוא עושה, זה חייב להיות שהקב“ה בעצמו מאיר לו בתוך מצרים, זה חייב להיות כי אם אדם מתעורר הוא לא לגמרי במצרים. כשאדם נמצא בתוך מצרים הוא פשוט לא יודע אז ממילא אין תביעה כנגדו. כל תשובה שנעשית בעולם זה חייב להתחיל להיות ממציאות שהקב“ה בעצמו מעיר את האדם. כל אחד שיתבונן בעצמו וישאל אחרים יראה
שיש קושייה שאנחנו לא יכולים להסביר: איך חזרנו בתשובה?

בנץ כל עמ“י רץ אחרי עמוד הענן למדבר

אדם היה באמצע איזה ריצה, להשיג מיליון דולר או להיות סגן ראש הממשלה וכן הלאה, שימו לב כשאדם מתעורר לתשובה הוא לא מפסיק לרוץ אלא הוא משנה את הכיוון ריצה שלו, פתאום האדם רץ לכולל או רץ לישיבה, איך זה קורה? באמת זה הקב“ה בעצמו שולח את האור הא-לוקי שלו אלינו – באותו רגע שמאיר בנו האור הא-לוקי הזה, באותו רגע אין שום קושיות, אין שום שאלות, אין שום מניעות, שום תאווה בעולם, שום רצון אחר – הכל מתבטל למציאות הזאת וזה היה ממש יציאת מצרים. ביציאת מצרים אף אחד לא אמר כלום פשוט בנץ החמה של ט“ו בניסן  עמוד הענן התחיל ללכת למדבר וכל עם ישראל רץ אחרי עמוד הענן וזה מה שקורה
לנו ברוך השם, מדי פעם בפעם אדם רואה את עמוד הענן ופשוט מתחיל לרוץ אחריו.

הבחינה של יציאת מצרים נעלמה מאתנו

השכינה לקחה אותנו בעצם אחריה אבל בשלב הזה ובמציאות הזאת אם נתבונן בעומק הדבר יש משהו עיקרי שחסר פה – חסר פה העבודה והבחירה שלנו – בשלב השני אין עבודה ובחירה שלנו כי כשמאיר אור א-לוקי לנשמה יהודית הנשמה היהודית תרוץ אחרי זה גם לקצה השני של העולם. עיקר תכלית בריאת העולם ומה שהקב“ה רוצה מאתנו בעיקר זה את העבודה לכן אומר הזוהר הקדוש ורבינו האר“י שבזמן יציאת מצרים בצאת הכוכבים של ט“ו בניסן האור הזה הסתלק ואז התחיל השלב השלישי שנקרא ימי העומר. בימי העומר האור הזה הסתלק ובשעה שהוא הסתלק כל הבחינה של יציאת מצרים נעלמה מאתנו אבל אומר רבינו האר“י הקדוש כלל גדול מאוד שאותו הוא מזכיר הרבה פעמים: אין שום אור שמאיר שמסתלק, שהוא מסתלק לגמרי, תמיד כל אור רוחני משאיר רשימו (רושם) במקום שבו
הוא האיר, במקרה הזה זה הנשמות שלנו בעצמן, האור של יציאת מצרים האיר
בנו ואחרי 24 שעות הוא הסתלק – ר‘ נתן כותב שעכשיו בפרטיות זה לא חייב
להיות יממה אחת, האור הזה מאיר לאדם וזה יכול להיות חצי שנה, שנה או חודשיים..

האור עצמו לא נשאר רק הרשימו נשאר

רק הקב“ה יודע כמה זמן האור הזה צריך להאיר לאדם – זה מאיר לנו וכשזה מאיר אדם לא שואל שום שאלות, הוא פשוט רץ. בד“כ אדם רץ כמה חודשים,
נכנס לישיבה או לכולל, אחרי כמה חודשים שהאור מסתלק אדם קם בבוקר מסתכל בראי ואומר: מאיפה יש לי פיאות וזקן, איך הגעתי למצב הזה בכלל שיש לי כיפה ופיאות,
מה אני עושה פה בכלל במקום הזה? אנחנו אומרים את
זה קצת בבדיחותא אבל פתאום אדם מתעורר למציאות חדשה לגמרי וזה נקרא השלב השלישי של יציאת מצרים וזה ימי ספירת העומר – מה העומק והפנימיות של
ימי העומר? אומר רבינו האר“י הקדוש שהאור של יציאת מצרים הסתלק מאתנו אבל כמו שאמרנו כל אור משאיר רשימו, נשאר בתוכנו הרשימו של יציאת מצרים, האור עצמו לא נשאר אבל הרשימו של יציאת מצרים נשאר בתוכנו

להרגיש את התענוג והאהבה

מה ההבדל הלכה למעשה בין יציאת מצרים לבין הרשימו של יציאת מצרים? כתוב בספרים הקדושים שבזמן שיש את האור של יציאת מצרים שעל זה נאמר בהגדה ’ועברתי בארץ מצרים, אני ולא מלאך, אני ולא שרף אני ולא שליח, אני השם‘ זה גילוי שכינה – בזמן הזה האדם מרגיש את האהבה ואת התענוג להיות עם הקב“ה – להרגיש את התענוג ואת האהבה להשם זה מבטל את כל מציאות העולם הזה, בשלב הזה אין תאוות ואין מידות רעות, המציאות
של העולם הזה מתבטלת אצל האדם בשלב הזה – זה בזמן הארה של יציאת מצרים..

אנחנו רק זוכרים שטוב להיות עם הקב“ה

-בזמן הרשימו אנחנו לא מרגישים את התענוג ואת אהבת השם כמו ביציאת
מצרים, מה כן יש לנו? אנחנו זוכרים שטוב לנו להיות עם הקב“ה, אנחנו לא מרגישים את הטוב אנחנו רק זוכרים שטוב להיות עם הקב“ה ולמעשה עיקר העבודה שלנו בעולם הזה זה בזמן הזה – ימי ספירת העומר הם שורשיים לכל השנה לכן לא רק בימי העומר יש לנו את העבודה הזאת אלא חייב להיות אחת לכמה זמן שתתחדש אצלנו העבודה של ימי העומר. אדם קיבל הארה רוחנית ואז הוא הרגיש את התענוג להיות עם הקב“ה ובימי העומר זה מסתלק אבל אנחנו לא שוכחים שטוב להיות עם הקב“ה, ואז היצה“ר שבזמן יציאת מצרים חשבנו שהוא התפטר כי כל אדם שנמצא ביציאת מצרים בטוח שכל הסיפור של היצה“ר זה משהו היסטורי, אני זוכר שפעם היה לי יצה“ר. באותו זמן אדם מרגיש כ“כ טוב להיות קרוב להקב“ה אז אין תאוות של העולם הזה ואין מידות רעות, אין כעס ואין גאווה, אין כלום, אבל אז היצר הרע חוזר..

נותן לנו את הכוח להתמודד כנגד היצה“ר

-היצה“ר חוזר לאדם עם שיטות חדשות. צריך לדעת שהיצה“ר הוא החסיד ברסלב הראשון, הוא לא מתייאש, הוא חוזר בחזרה עם כל התוקף שלו – פתאום אדם קם בבוקר והוא כעסן, בעל גאווה, הוא נופל לשיגעונות, הכל חוזר אליו, אבל צריך לדעת שזה  הזמן של העבודה – מה נותן לנו את הכוח לעמוד כנגדו? הרשימו של אור יציאת מצרים, שאנחנו זוכרים שטוב להיות עם הקב“ה – זה בעצם נותן לנו את הכוח להתמודד כנגד היצה“ר כי באמת בזמן הזה של ימי העומר יש מצבים שהיצה“ר כ“כ מתעצם כנגדנו שאם לא היה לנו כוח מצד הרשימו אז ח“ו היינו יכולים להתייאש
כי זה לא פשוט, היצה“ר לא מוותר לנו והוא בא במלחמות גדולות מאוד כנגדנו.
אם נתבונן עיקר הלב של המלחמה זה בשלוש בחינות, דבר ראשון כל המידות
הלא טובות מתעוררות בימי העומר. בזמן יציאת מצרים האדם בטוח שהוא
כבר יצא ממידת הכעס, רבינו אומר שבזמנים האלה אדם בכלל שוכח שיש כזה דבר..

קנאה, שנאה, הקפדה, גאווה ורצון לכבוד

בימי העומר פתאום הכל חוזר וכל המלחמה בעצם מתבטאת בשלוש בחינות: דבר ראשון זה מידות לא-טובות. דבר שני זה התאוות של העולם הזה והדבר השלישי זה האמונה. פתאום האמונה מתערערת: השם כן משגיח עליי או לא? השם כן רוצה אותי או לא? הבלבולים על האמונה זה קושיות שיש לנו על הקב“ה ועל הצדיקים. באמת יש בזה הרבה מאוד בחינות, אם נסתכל במידות
לא-טובות אז ברוך השם לא חסר, יש קנאה, שנאה, הקפדה, גאווה, רצונות של כבוד וכן הלאה. תאוות של העולם הזה? ברוך השם יש הרבה תאוות. בלבולים באמונה? יש הרבה בלבולים באמונה. כשאנחנו מסתכלים על העבודה אנחנו צריכים לעשות סדר בכל העבודה הזאת ואת זה למעשה חז“ל גילו לנו – המקור זה בזוהר הקדוש ואחר-כך זה מובא עוד הרבה בספרים הקדושים – הסדר של העבודה זה שבע הספירות, בכל יום בספירת העומר
יש איזה בחינה של ספירה אחרת שאנחנו מתקנים. בכלליות יש שבע ספירות כידוע: חסד, גבורה, תפארת,
נצח, הוד, יסוד, מלכות – כל אחת מהספירות האלה
כלולות מכל השבע, ז“א שיש שבע בחינות בכל ספירה וספירה, מה עומק כל העניין של הספירות הלכה למעשה?

מה בעצם העבודה שיש לנו?

עומק העניין זה שבכל ספירה יש בה סדר שלם של עבודה וכאשר אנחנו עושים את העבודה לפי סדר הספירות שזה שבע השבועות של ספירת העומר בזה אנחנו ממשיכים תיקון כללי על כל המידות, על כל התאוות ועל כל הבלבולים באמונה – ההתבוננות בעבודה שיוצאת הלכה למעשה מהספירות היא בעצם כוללת בתוכה את כל העבודה הרוחנית שלנו. הרבה ספרים גילו לנו והרחיבו לנו מה העבודה שלנו לפי הספירות כי זה עבודה שהיא כוללת את הכל. התורה נתנה לנו שבע שבועות שזה כנגד השבע מידות האלה, נתחיל להתבונן קצת בספירות מה העבודה שיש לנו וגם נזכור שימי העומר כלליים לכל החיים שלנו..

ספירת החסד זה התיקון של כל המידות

נתבונן בזה לפי הסדר, הספירה הראשונה זה ספירת החסד. כשאנחנו אומרים שיש עבודה בספירת החסד הכוונה שיש מידה רוחנית שגם מתגלית בתוכנו שאפשר לקחת את זה אל הלא-טוב ואפשר לקחת את זה אל הטוב ויש לנו עבודה של בירור איך אנחנו בעצם זוכים לעשות את העבודה ואת התיקון של מידת החסד. רואים שספירת החסד זה התיקון של כל המידות לכן רואים שאברהם אבינו שהוא השורש של כל נשמות ישראל לכן מידתו היא מידת החסד מכיוון שזה השורש של הכל. בפשטות שבדבר העבודה שלנו זה כמובן להשתדל לעשות חסד עם הזולת – הפשטות של הדברים זה שאנחנו משתדלים לעשות חסד עם הזולת זה פשט הדברים

כדי לקבל יותר היינו מוכנים לתת קצת…

מה העומק של מידת החסד? מובא בספרים הקדושים שהקב“ה ברא אותנו עם 2 כלים ושתי כוחות יסודיים מאוד בנפש, אחד זה הרצון והצורך שלנו לקבל ואחד זה הרצון והכוח שלנו לתת, לכל אדם יש רצון לקבל ויש רצון לתת – לפני שאדם מתבונן בעבודה של המידות ובעבודה הרוחנית אנחנו בעצם חיים עפ“י הטבע, איך שאנחנו גדלים ככה אנחנו גדלים, כשאנחנו הולכים עפ“י הטבע לעולם האדם נמצא במציאות שהוא רוצה לקבל – לפני שאנחנו מתחילים לעבוד את העבודה הרוחנית האדם רוצה לקבל, אם כל אחד יתבונן טוב בחייו עד שהוא הגיע לתורה, לצדיק ולעבודה הרוחנית למעשה היינו באיזשהו מהלך של חיפוש, חיפשנו בעולם הזה איך אנחנו מקבלים
הכי טוב והכי הרבה וכל המרבה לקבל הרי זה משובח, מה שאדם היה מוכן לתת זה מכיוון שיהודי הוא אדם חכם והוא יודע שיש דברים שכדי לקבל אותם צריך לתת, אם אני לא יהיה מוכן לתת או על כל פנים לשחק תפקיד שאני מוכן לתת אז אני לא יקבל, אז כדי לקבל יותר היינו מוכנים לתת קצת, ז“א זה משחק כזה, זה דיפלומטיה..

היום רודפים אחרי התאוות במסירות נפש

כביכול אדם מציג את עצמו שהוא בעל חסד, בעל נתינה וכל הלאה אבל באמת לאמיתה אם אדם לא הגיע למדרגה של העבודה הרוחנית האדם רק מחפש דרכים לקבל, אם זה בתאוות אם זה במידות, אם זה בכבוד, אם זה בגאווה, בתאוות אכילה, בתאווה הידועה (ניאוף), ממון וכל האלה, לא משנה מה. יש כמה צינורות של קבלה וכל המרבה לקבל הרי זה משובח, כל התרבות המערבית בעצם בנויה על מין מסר כזה, זה מולקולות באוויר, אם יש דבר שאתה יכול לקבל בכבוד בגאווה ובתאווה ואתה לא תקבל את זה אתה תיתן את הדין על זה, לכן אנחנו רואים שהיום רודפים אחרי התאוות במסירות נפש, ביראת שמיים, כי אדם מרגיש שאם יש איזה תאווה שהוא יכול לקבל והוא לא יקבל אותה אז יענישו אותו, אז רודפים במסירות נפש אחרי זה. העבודה שלנו זה להתעורר ולהתבונן שיש לנו עוד כוח בתוכנו, בטבע הכוח הזה נעלם בתוכנו אבל יש עוד כוח בתוכנו וזה כוח הנתינה לזולת ובאמת עיקר העבודה שלנו פה זה להמעיט ברצון לקבל ולהגביר ולגלות בתוכנו את הרצון של הנתינה..

אחד המצרכים הכי עיקריים

מכיוון שהיינו צריכים לעבור את גלות מצרים וגלות מצרים זה בעצם להעצים את הקבלה לכן קשה שלנו כי עכשיו יש לנו טבעים שאנחנו צריכים להתגבר עליהם אבל צריך לדעת שכל שורש האושר והשמחה של האדם זה כמה שאדם זוכה להיות בבחינת נותן, שם זה כל השורש של השמחה ושל האושר של האדם. היום אחד המצרכים הכי-הכי עיקריים בכדור הארץ זה שמחה ואושר – כולם מחפשים את זה, הולכים לפסיכיאטרים, לפסיכולוגים, יש כאלה שאומרים אולי זה נמצא בעשבים מסויים, בכדורים מסויימים, כל מיני הזיות, אולי שמה נמצא האושר והשמחה, נוסעים להודו..

ככל שאדם יותר נותן ככה הוא יותר שמח

-נוסעים לכל העולם אבל מה בעצם מחפשים? כולם מחפשים בעצם אושר ושמחה, כל התרבות המערבית אומרת: כמה שתקבל יותר תענוגים אתה תהיה יותר מאושר ושמח וצריך לדעת שזה עיקר-עיקר עלמא דשקרא, אין שקר יותר גדול מזה כי ככל שמתעצם באדם הרצון וההתמכרות לקבל האדם נהיה יותר עצוב ודכאוני, כל השמחה זה כשאדם מגלה בתוכו את הרצון לתת, ככל שאדם הוא יותר בבחינת נותן לזולת האדם יותר שמח – שורש העצבות זה הקבלה, שורש השמחה זה הנתינה, צריך לדעת שזה כלל גדול מאוד. לפני כמה שנים יהודי שהכרתי סבל ממה שהוא סבל אז הוא הלך לפסיכיאטר, הוא סבל הרבה מעצבות ודיכאון אז הפסיכיאטר
הציע לו ללכת לאיזשהו סוג של תאווה והוא אמר לו ששם הוא ימצא את האושר שלו..

לצאת מכל מצוקות העצבות והדיכאון:

אותו יהודי בא וסיפר לי את מה שאמר לו הפסיכיאטר, אמרתי לו: תראה איזה שוטה הפסיכיאטר הזה, הוא עכשיו הולך להטביע אותך עוד יותר בעצבות ובדיכאון, אז אתה תקבל איזשהו משהו לכמה שעות, אחרי זה יתעצם בתוכך הצורך והרצון לקבל, מחר בבוקר אתה תהיה מדוכא פי-שתיים מאתמול, אחרי כמה ימים אתה תלך לפסיכיאטר ותגיד: תראה, אני יותר עצוב ממה שהייתי בפעם הקודמת. אז הוא יגיד לך: אם כך אין ברירה, אתה במצב מאוד-מאוד בעייתי, אתה חייב לקבל כדורים נגד דיכאונות ואז מתחילים להלעיט את האדם בכדורים – עיקר היציאה מכל המצוקות של העצבות והדיכאון זה לחפש איך להיות נותן. באמת העבודה ביום-יום היא לחפש הזדמנויות קטנות, לא ללכת בגדול, לא להתחיל להפוך עולמות, הכוונה להתחיל לחפש דברים קטנים שאנחנו הופכים להיות נותנים ולא מקבלים. לדוגמא יושבים עם המשפחה או עם החברים ואוכלים, יש כאלה משפחות שיש להם מסורת קדמונית שבסוף הסעודה שותים תה, בד“כ כל בעל מכובד בפרט אם הוא תלמיד חכם הוא יודע שמלפני הבריאה כתוב שמי מכין את התה? מה זה לא הדבר
הכי פשוט בעולם? בוודאי שהאישה מכינה את התה, מבריאת העולם זה כתוב ככה..

אדרבה עיקר העבודה בדברים הקטנים

-אם נתבונן בעומק הדבר, מה אנחנו רוצים? לשבת על הכיסא ושיביאו לנו תה, אנחנו לא רוצים להיות נותנים פה אנחנו רוצים להיות מקבלים
פה, אדרבה עיקר העבודה בדברים הקטנים האלה זה
תמיד לחפש איך אנחנו זוכים להיות נותנים ולעבוד על הדברים הקטנים שבחיים שלנו, להיות נותנים ולא מקבלים, בכל הזדמנות. רבינו האר“י שואל שאלה על פרקי אבות, כתוב (פרק ד‘-ט“ו) ’הוי מקדים בשלום כל אדם‘ – אומר רבינו האר“י הקדוש שיש פה במשנה הדגשה, בד“כ אנחנו לא שמים לב לזה, המשנה אומרת הוי מקדים כל אדם, ז“א שיש עניין להיות הראשון שאומר שלום. אומר רבינו האר“י שעומק הדבר זה שכששני אנשים נפגשים, הראשון שאומר שלום הוא בבחינת נותן והמחזיר שלום הוא כבר בבחינת מקבל כי הוא אומר את השלום אחרי שהוא כבר מקבל שלום

’הוי מקדים בשלום כל אדם‘

מפה לומדים שאפילו לכאורה בדבר כ“כ פשוט שלא דורש פה עכשיו איזה מאמץ מיוחד, זה דבר פשוט מחיי היום-יום שלנו – אומר רבינו האר“י הקדוש שאפילו זה פועל תיקון גדול מאוד, עצם העובדה שאנחנו בבחינת הנותנים בלהגיד שלום ולא מהמקבלים – לכן אנחנו צריכים להרגיל את עצמנו בכל דבר בחיים שלנו להאיר בתוכנו את כוח הנתינה ולראות כמה שפחות אנחנו צריכים לקבל – אדם לא יכול להיות בבחינת אפס-קבלה, אתם תמיד צריך להיות מקבל, אולי אם היינו בבחינת משה רבינו היינו רק בבחינת נותן. אנחנו עדיין במציאות שאנחנו צריכים לקבל אבל צריך לחפש ולהשתדל מאוד איך לחזק בתוכנו את נק‘ הנתינה ולא את נק‘ הקבלה..

בבית ברזים מזהב, בחוץ צי של מכוניות

לפני ארבע שנים בערך ניגש אליי מישהו אחרי השיעור בת“א, ברוך בעל תשובה חסיד ברסלב והוא סיפר לי סיפור מאוד-מאוד קשה על דוד שלו, יהודי בן שבעים פלוס שעבר אסון מאוד גדול במשפחה שלו, הוא אחד האנשים הכי עשירים בת“א, ברזים מזהב וצי של מכוניות ליד הבית, אדם עשיר מאוד. הוא עבר אסון מאוד גדול ובאסון הזה עוד האשימו אותו שהוא אשם בזה. אותו יהודי שרגיל כל החיים שלו להיות שולט ומנהיג ותקיף וחכם והכל בעצם מונהג ומסודר אצלו וכל העולם נכנע ומתבטל להוד רוממותו, פתאום בגיל שבעים פלוס הוא קיבל מכה נוראית, הוא נכנס לדיכאון גדול. אחיין שלו בא אליי ואמר לי: דוד שלי מסוגר בבית והוא בעצם
חי בגיהנום – משם למדתי שיכול להיות שבגיהנום יש ברזים מזהב, זה עדיין גיהנום..

הרפואה שלך: כל ליל-שישי לחלק סלים

אז האחיין של אותו אדם עשיר שעד אותה מכה היה נגד הדת בא אליי ואמר לי: דוד שלי שואל מה יכול להוציא אותו מהדיכאון? הוא היה בדיכאון גדול מאוד כי הוא גרם למשהו מאוד כואב. אמרתי לו: תראה, דוד שלך הוא יהודי מאוד עשיר, אם הוא רוצה להתחיל לרפאות את עצמו הוא חייב לעשות דבר אחד, לעשות גמ“ח למשפחות עניות אבל לא לתת כסף לגמ“ח אלא הוא בעצמו ילך לקנות את המוצרים, הוא בעצמו יארוז, אפשר לעזור לו אבל שהוא יארוז את זה וכל ליל שישי הוא יסע בעצמו אל המשפחות האלה יקח את הסלים ויתן להם, אמרתי לו שאם הוא יעשה את זה כל ליל שישי זה יהיה הרפואה שלו. למה? כי הוא היה במצב כ“כ דכאוני ואם הוא יגלה בתוכנו את העניין של הנתינה וזה יהיה אצלו במסירות נפש במקום שבו הוא נמצא, זה יכול להתחיל לרפאות אותו, צריך לעשות עוד דברים אבל זה ההתחלה והבסיס של הרפואה שלו – זה המידה הראשונה וזה נקרא מידת החסד.

מה הכינוי של כזה אדם בעולם? פראייר

מידת החסד זה הספירה הראשונה ובעצם כל תיקון נפש האדם מתחיל מהנקודה הזאת וכמו שאמרנו זה לא ללכת בגדול על הנקודה הזאת אלא לחפש בדברים קטנים איפה אני יכול לוותר על הקבלה ולהיות נותן – היום אם אדם הוא זה שבד“כ נותן ועושה איך בעולם קוראים לזה? מה הכינוי שלו? פראייר. פראייר זה מלשון חופשי באנגלית (פרי-Free). שימו לב היצה“ר צועק לאדם: אם אתה יותר מדי נותן לזולת ואתה לא דואג לקבל פי-שתיים ממה שאתה מקבל אתה פראייר, תשימו לב בתוכן של הדבר קודם כל הוא טוען טענה אמיתית, האדם נהיה חופשי, ממי הוא נהיה חופשי? מהיצה“ר, רק שהוא אומר את זה בנימה של לעג ובוז כדי להחליש אותנו בנקודה הזאת, זה תרבות שלימה שאומרת לאדם: אם אתה תהיה נותן אתה בעצם מפסיד את החיים שלך – זה הנקודה הראשונה לעבוד על המידה הראשונה, להפוך את הקבלה לנתינה שזה בעצם מידת החסד – המידה השנייה שהיא כנגד מידת הגבורה או הגבורות זה בפשטות ’איזהו גיבור הכובש את יצרו‘ כמובן שמידת הגבורה זה לכבוש את היצר אבל נתבונן בעומק הדבר בפנימיות של עבודת הגבורה:

אדם שכועס יכול להחריב את העולם..!!

כל עניין היצה“ר זה בעצם לפרוץ את הגבולות של הרצונות של התאוות ושל המידות, ,פירוש הדבר שאם אדם יושב עכשיו ואוכל ארוחת צהריים רגילה, ארבעה שניצלים, היצה“ר זה לפרוץ את הגבולות ז“א אל תגיד לי איך לאכול, אני יאכל איך שאני רוצה במהירות שאני רוצה וערב פסח אז אני חייב לבער את הצלחת שלא יהיה בה פירור – מה פירוש הדבר? היצה“ר שבלב ושברצונות ובתאוות זה לפרוץ את כל הגבולות ואל תגיד לי מה לעשות – לעומת זה עבודת הגבורות שבנפש זה נקרא כוח ההתאפקות, פירוש הדבר שאני שולט על התאוות ולא התאוות שולטות עליי,
זה כוח נפשי. ז“א שאדם יושב מול הצלחת וצריך לאכול, אני אקבע איך לאכול
ולא הצלחת או השניצל יקבעו לי איך לאכול – כמה קשה זה כשיש רצונות
בלב, אפשר לראות את זה גם במידת הכעס, ברגע שמתעוררת בלב מידת הכעס
אז האדם באותו רגע יכול להחריב את כל העולם, הוא מאבד את השכל
לגמרי בהתעוררות מידת הכעס, שוב לשלוט על המידה ולא שהמידה תשלוט עלינו, הכוח בנפש לשלוט על המידות שבלב ועל התאוות שבלב זה נקרא כוח ההתאפקות.

יש מצב שהתאוות שולטות עליו לגמרי

גם בנקודה הזאת כל העניין של מצרים זה היה בדיוק פריצת כל הגבולות, להחליש את כוח ההתאפקות ולהמעיט אותו עד שיהיה בבחינת אפס, כל הקליפה והטומאה של מצרים זה היה כל המרבה בתאוות הרי זה משובח, ככל שאדם מתרגל לתאוות הוא מחליש מאוד בתוכו את כוח השליטה וכוח ההתאפקות עד שיש מצב ויש שלב שאדם איבד את הכוח לגמרי – התאוות שולטות עליו לגמרי והוא איבד את זה,
וזה מושג שהוא מאוד מקובל בימינו, כשאדם כבר איבד את כל כוח הגבורה וכוח ההתאפקות זה המושג שנקרא מכור. היום יש מכור לסמים, לאלכוהול, לאינטרנט. סיפר לי יהודי שהוא אחד המומחים בארץ בדבר הזה שהיום ההתמכרות לאינטרנט יותר גדולה מההתמכרות לסמים, אבל אם נתבונן התאווה, המקום הזה המציאות הזאת והתענוג שיש במקום הזה שולט על האדם לגמרי והאדם לא יכול להנהיג את עצמו במקום הזה – למעשה זה היסוד של ההתמכרות עבודת הגבורה זה להרגיל
את עצמנו לשלוט על התאוות ועל הרצונות שיש לנו בתוך הלב, זה יסוד מאוד גדול.

לגלות בנו כל פעם את כוח ההתאפקות

גם במידת הגבורות כמו במידת החסד צריך לדעת שאי אפשר להפוך את זה במאה שמונים מעלות, הלוואי והיינו יכולים בעבודה של חודש ימים לגלות בנו את כל כוח ההתאפקות ונהיה שולטים, הלוואי. אבל צריך לדעת שזה עבודה של חיים, זה עבודה של שנים כל פעם לגלות בתוכנו את כוח ההתאפקות – רבינו אמר גם מעט זה טוב – לפני 3 שנים בערך ניגש אליי ידיד שלי בן חמישים שהוא בעל תשובה ומגיל צעיר מאוד הוא רגיל לעשן כל יום בכל שעה עגולה סיגריה של גראס, זה קביעות ומסירות נפש, הוא אמר לי: תראה, אני רוצה להפסיק, אם אתה תגיד לי להפסיק אני יסכים איתך ברעיון אבל במעשה אני אומר לך מראש, אני לא יכול להפסיק, אני יותר מדי מחובר וקשור עם המקום הזה, יש עצה למצב הזה? אמרתי לו: כן, זה מה שרבינו אמר גם מעט זה טוב, מה הכוונה? הוא עכשיו קשור עם המקום הזה בקשירה כזאת ובהתמכרות כזאת שהוא לא יכול להפסיק את זה בבת אחת. אמרתי לו: חסר לך עכשיו בנפש את כוח ההתגברות על הדבר הזה, כוח ההתאפקות. הגבורה בנפש להתגבר על זה חסרה אז מה תעשה? תתחיל לאט-לאט.

מבטיח שתוך שנה+ אתה מרים 50 קילו

יש יהודי שהוא רוצה להרים חמישים קילו במשקולות אבל היום הוא בקושי מרים 10 קילו, הוא מגיע לחדר כושר ושואל את המדריך: מה אני יעשה? המדריך יגיד לו: חודש תרים רק 10 קילו, אחר-כך שלושה שבועות תרים 12 קילו וכן הלאה, אני מבטיח לך שתוך שנה ושלושה חודשים אתה מרים חמישים קילו – כמו שזה בשרירים הגשמיים בגוף ככה הנפש בעניין הזה מגבילה. אמרתי לו: אתה בשעה 6 בערב אתה מעשן ולא יעזור שום דבר, להגיד לך לא לעשן אני יודע שאי אפשר אבל אתה יכול לחכות 10 דקות? אמר לי: כן. אמרתי לו: תתאפק 10 דקות ותדע לך שהעשר דקות האלה שהמתנת, שרצית לעשן ולא עישנת התחילו לעורר בתוכך את כוח ההתגברות וכוח ההתאפקות – כך כל פעם תבדוק כמה זמן אתה יכול להתאפק – זה מה שרבינו אמר מעט זה גם טוב, אנחנו צריכים להתחיל להרגיל את עצמנו למידת ההתאפקות.

הפוסט פרשת בהר בחוקותי | ימי העומר זה הזמן להתקרב להקב“ה ! הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

מכיוון שהשבוע זה שבוע שחל בו ל“ג בעומר אז בעזרת השם נלמד קצת בכלליות את עניין התנאים ובפרט על רבי שמעון בר יוחאי – הסיפור על רשב“י מובא בגמרא במסכת שבת דף לג וגם בזה יש רמז וסימן כי לג זה העניין של ל“ג בעומר והזוהר הקדוש קורא לרשב“י ’שבת‘. הסיפור הוא די-ידוע אבל יש עוד הרבה דברים לדייק ולדקדק בהם ואנחנו נראה שהסיפור הוא לא כפשוטו. הגמרא מספרת על שלושה חכמים: ר‘ יהודה, ר‘ יוסי ורשב“י שישבו ביחד ודיברו על מלכות רומי

’ראש-המדברים‘ בכל מקום

ר‘ יהודה זה ר‘ יהודה בר אלעאי. ר‘ יהודה פתח ואמר: כמה נאים מעשיהן על אומה זו, תיקנו שווקים, תיקנו גשרים ותיקנו מרחצאות. ר‘ יוסי שתק ורשב“י אמר: כל מה שתיקנו לא תיקנו אלא לצורך עצמן, תיקנו שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות כדי לעדן את עצמן, גשרים כדי
ליטול מהם כסף -כששלושת החכמים ישבו ודיברו היה איתם עוד יהודי בשם יהודה בן גרים – כל הראשונים כותבים שיהודה בן גרים לא היה אדם רע, נהפוך הוא יש מקום שכתוב שהוא היה צדיק, אבל בוודאי שהוא לא היה אדם שלילי – יהודה בן גרים הלך וסיפר את הדברים האלה, רש“י ושאר הראשונים כותבים שהוא לא הלך במטרה להפיץ את הדברים, אלא הוא ישב וסיפר את זה לחברים שלו או למשפחה שלו אבל הדברים הגיעו למלכות, בפשטות המלכות הכוונה למלכות רומי. הדברים הגיעו למלכות והם גזרו על כל אחד גזירה לפי מה שהוא אמר, ר‘ יהודה ששיבח את המלכות יהיה ראש-המדברים בכל מקום וזה מובא שכל מקום שהתאספו חכמי ישראל יחד, הראשון שתמיד פתח בדברים היה ר‘ יהודה. ר‘ יוסי שתק, על זה שהוא לא שיבח את המלכות גזרו עליו שיגלה
לציפורי ואילו רשב“י שגינה את המלכות גזרו עליו שיהרג..

נס אחד זה עינא דמיא ונס שני עץ חרוב

רבי שמעון בר-יוחאי ורבי אלעזר הלכו ולמדו כל היום תורה בביהכ"נ ואשתו של רשב“י היתה שולחת להם אוכל. כאשר ראה רשב“י שהגזירה מתחזקת ומחפשים אותם הוא אמר לבנו: אם יתפסו את אימא וחלילה יצערו אותה היא תגלה איפה אנחנו ואז הם ברחו למערה. 12 שנה ישבו רשב“י ור‘ אלעזר ולמדו תורה במערה והגמרא מספרת שנעשה להם 2 ניסים, נס אחד זה שנברא להם עינא דמיא (מעיין) והנס השני שנברא להם עץ חרובים וזה מה שהם אכלו כל השלוש עשרה שנה.
הם ידעו שהם לא יוכלו להשיג בגדים אז כדי שהבגדים לא יתבלו הם חפרו
בור וכיסו את עצמם בחול וככה הם למדו תורה 12 שנה. לאחר 12 שנה הגיע אליהו הנביא לפתח המערה ואמר כך: מי יודיע לבר-יוחאי שמת הקיסר והתבטלה הגזירה?

הוא לא יכול לסבול

מכוח ההודעה הזאת של אליהו הנביא, רבי שמעון בר-יוחאי ורבי אלעזר יצאו מהמערה – הגמרא מספרת שהם כבר לא היו בגדר בני אדם, אחרי שתים עשרה שנה כאלה רבי שמעון
ורבי אלעזר לא היו כבר בגדר בני אדם לכן הם היו מלאכים ומלאך לא יכול
לסבול את גשמיות העולם הזה ואת שטות העולם הזה לכן אומרת הגמרא
שהם ראו אנשים שזורעים וקוצרים והם אמרו: עוזבים חיי-עולם ועוסקים בחיי-שעה

…לומד מהרשעים שבגיהנום

כל מקום שהם היו מסתכלים הם היו שורפים אותו מהקדושה שלהם – יצאה בת-קול ואמרה: להחריב עולמי יצאתם? תחזרו למערה, הם חזרו למערה לעוד שנה. נשים לב שיש הבדל מאוד-מאוד משמעותי בין השתים עשרה שנה שהם היו במערה לבין השנה הנוספת שהם היו במערה – 12 שנה זה היה מכוח הגזירה של הקיסר, השנה הזאת זה כבר בת-קול, השכינה גזרה עליהם את השנה הזאת. עברו 12 חודשים נוספים ואז רשב“י אמר לר‘ אלעזר: דינם של רשעים בגיהנום זה 12 חודש, דיינו לגזירה הזאת – מזה למד רשב“י שהם יכולים לצאת מהמערה, – שימו לב מאיפה רשב“י לומד שהוא יכול לצאת מהמערה, מהרשעים בגיהנום – מה הקשר שלך לרשעים בגיהנום? זה לא מובן. הם יצאו מהמערה והגמרא אומרת שכל מקום שהיה מסתכל ר‘ אלעזר היה שורף אבל רשב“י היה מרפא. אומר הבן איש חי ועוד מפרשים מדוע ר‘ אלעזר שורף ורשב“י מרפא, מכיוון שהשנה השלוש עשרה הם היו צריכים להגיע לי“ג מידות של רחמים – אחרי שתים עשרה שנה הם היו מלאכים, אחרי שלוש עשרה שנה הם נהיו צדיקים, ידוע שר‘ נתן כותב שהצדיק יותר גבוה ממלאך, מלאך לא יכול לסבול את הגשמיות של העולם הזה, הוא לא יכול לסבול טומאה והוא לא יכול לסבול אדם שעושה עבירות, מהקדושה שלו  הוא שורף אותו..

לבחורים קשה להגיע לסוד הזקן העליון

הצדיק יותר גבוה ממלאך בזה שהוא יכול לסבול גם את כל בעלי העבירות ואת כל הטומאה בעולם, אחרי 13 שנה רשב“י הגיע לזה. ר‘ אלעזר לא הגיע לזה מכיוון שכתוב שסוד הרחמים האמיתיים של הצדיקים זה נקרא י“ג מידות של רחמים וזה נקרא סוד הזקן העליון. הצבע של הזקן העליון זה לבן וזה סוד הרחמים, אומר רבינו האר“י הקדוש שזקן לבן זה סימן לרחמים – אז כל אחד צריך להתפלל שיהיה לו זקן לבן, המקובלים מתפללים שיהיה להם זקן לבן. אומר הבן איש חי שבחורים צעירים קשה להם להגיע לשם לכן ר‘ אלעזר עדיין שורף את העולם. יום אחד הם הלכו ביחד בדרך וראו סבא (אדם מבוגר) שרץ עם 2 אגודות הדסים בידיו, שאלו אותו: מה זה?

מהיכן המקור להדסים לכבוד יום שבת?

אותו סבא אמר להם שיש לו הדסים לכבוד שבת, כדי לברך עליהם – זה המקור שמברכים על הדסים בשבת. אז הם שאלו אותו: למה לך 2 אגודות של הדסים? אמר להם: אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור. אמר רבי שמעון לרבי אלעזר בנו: ראה כמה חביבין מצוות על ישראל. אומרת הגמרא שהתיישבה דעתו של ר‘ אלעזר. מהסיפור הזה ר‘ אלעזר בן ר‘ שמעון הפסיק לשרוף את העולם, הוא הגיע בעצם לרחמים של רשב“י שהוא יכול לסבול את העולם – עד כאן זה בעצם הפשט של הסיפור בקצרה. נתבונן בכמה נקודות בסיפור הזה ונראה שבאמת הסיפור הזה פה הוא מאוד לא מובן. דבר ראשון השיחה של ר‘ שמעון, ר‘ יהודה ור‘ יוסי היתה זמן קצר יחסית אחרי חורבן בית המקדש השני. כידוע הרב של כל החכמים היה ר‘ עקיבא ור‘ עקיבא היה בן 68 כשנחרב בית המקדש השני, ז“א שר‘ שמעון, ר‘ יהודה ור‘ יוסי חיו גם בתקופת סוף בית המקדש השני, השיחה הזאת שהם ניהלו בינם לא היתה
יותר משלושים שנה אחרי בית המקדש השני. מה שהרומאים עשו לארץ, כדי
לקרב את זה לדעתנו ולהרגשתנו, זה לא פחות ממה שהנאצים ימח-שמם עשו בשואה

נחל של דם ירד מביתר עד למישור החוף

הרומאים הרגו בארץ מיליונים של יהודים, זה לא רק שהם החריבו את בית המקדש והחריבו את ירושלים אלא מספרת הגמרא על ביתר, היו שם מאות-אלפים ואת כולם הרגו. הגמרא אומרת שירד נחל של דם מביתר שהגיע למישור החוף וכמה שנים החקלאים הגויים היו משתמשים בדם הזה כדי להשקות את השדות, ז“א אין אומה רשעית כאומה הזאת – מתעוררת פה שאלה מאוד גדולה: איך יכול להיות שר‘ יהודה מגדולי התנאים יכול לשבח אותם? כדי להבין את זה, 10 שנים אחרי השואה יושבים 3 מגדולי הדור ואחד אומר: בוא תראה כמה נאים מעשיהם של האומה הזאת, הגרמנים הנאצים ימח-שמם, הם בנו בניינים, בנו בתים, פיתחו את גרמניה – יעלה על הדעת כזה דבר שצדיק כזה גדול ישבח את הרומאים? זה לא יעלה על הדעת דבר כזה

רומי יצאה במפח נפש מהדין

נקודה נוספת שעוד יותר קשה על רבי יהודה, הגמרא במסכת  ע“ז דף ב‘ עמוד ב‘ אומרת שלעתיד לבוא יכנסו כל האומות לדרוש שכרם מהקב“ה ומכיוון שרומי היא מלכות חשובה אז הם נכנסים ראשונים, הם יכנסו ראשונים. הקב“ה יגיד להם: על מה אתם רוצים שכר? מה עשיתם? הרומאים אמרו: בנינו שווקים ומרחצאות, עשינו גשרים
וכל זה לכבוד ישראל. הקב“ה אמר להם: כל מה שעשיתם זה רק בשביל עצמכם, לא עשיתם שום דבר בשביל
עמ“י ובשביל הקדושה. אומרת הגמרא שמלכות רומי
יצאה במפח נפש מדינו של הקב“ה, ז“א שבעצם יש לנו גמרא מפורשת שאומרת שהקב“ה לא קיבל את הטענה הזאת שיש ברומאים איזה נקודה טובה, זה גמרא מפורשת

חז“ל הלבישו בסיפור דברי תורה עמוקים

בוודאי שר‘ יהודה בר אלעאי יודע את הגמרא הזאת, הוא גם יודע שהקב“ה דחה את הטענה של הרומאים אז איך יכול להיות שר‘ יהודה משבח את הרומאים, גם בפשטות הסברה אומרת שלא לשבח אותם ואתה גם יודע שהקב“ה ידחה את כל הטענות שלהם אז איך יכול להיות שאתה משבח אותם? נקודה נוספת זה שבאמת לכל אורך הסיפור השם רומי לא מוזכר אלא מה כתוב? או אומה זאת או מלכות. לכן מכוח השאלות האלה אנחנו צריכים לדעת שידוע שהאגדתות בש“ס זה הכל סודות התורה, אדרבה האגדתות שבש“ס הם סודות יותר גדולים מדברי הפשט של הגמרא, חז“ל הלבישו בדרך של מעשיות דברי תורה מאוד עמוקים, זה בעצם הפנימיות
של האגדתות שבש“ס. נקודה נוספת, אומר רבינו האר“י הקדוש יסוד מאוד
גדול בהבנת העניין של התנאים, זה גם אצל האמוראים אבל זה עוד יותר אצל התנאים

בספר תורה של ר‘ מאיר כתוב כותנת אור

אומר רבינו האר“י הקדוש שהתורה של התנאים זה לא כמו שאנחנו לומדים תורה ומשתדלים להבין, הבנו? אז אנחנו אומרים מה שהבנו. התנאים כבר היו במדרגה רוחנית כ“כ גבוהה שלמעשה הנשמה שלהם האירה את התורה. כשאחד התנאים אומר תורה זה כבר משורש הנשמה שלו. כל יהודי מחובר בשורש נשמתו עם התורה אבל דברי התנאים הנשמה שלהם כבר מגלה את התורה שהם צריכים לגלות, זה המדרגה הכי גבוהה בלימוד התורה. הגמרא במסכת עירובין אומרת שר‘ מאיר היה סופר סת“ם ובספרו של ר‘ מאיר היה כתוב את הפסוק ’ויעש השם א-לקים לאדם ולאשתו כותנת עור‘ אבל בספרו של ר‘ מאיר היה כתוב ’כותנת אור‘ באלף. כולם שואלים איך יכול להיות? אם משנים אות בספר תורה אז הספר תורה פסול, זה הלכה. איך הספר תורה של ר‘ מאיר לא פסול? לכן יש כאלה שנדחקים לפרש שלא הכוונה ספר התורה של ר‘ מאיר אלא ספר הפירושים של ר‘ מאיר אבל זה מאוד קשה

לכל נשמה יש למעלה ספר תורה פרטי

-התירוץ הזה הוא מאוד קשה מכיוון ששם הגמרא אומרת שר‘ מאיר היה סופר סת“ם ורבי ישמעאל אמר לר‘ מאיר: תהיה זהיר במלאכתך כי שמיים וארץ תלויים בספרי תורה שאתה כותב ועל זה אומרת הגמרא שרבי מאיר היה כותב ’כותנת אור‘ עם האות אלף. לכן באמת זה שאלה גדולה מאוד, אומר הבני יששכר חידוש נורא מאוד: באמת לכל נשמה יהודית יש למעלה ספר תורה ולעתיד לבוא כל יהודי יגלה את הספר התורה הפרטי שלו למעלה, הכוונה לפי שורש נשמת האדם ככה התורה מצטיירת למעלה. אומר הבני יששכר שר‘ מאיר כבר
ידע את ספר התורה שלו למעלה – מי שיודע את הספר
תורה שלו למעלה יכול לכתוב ספר תורה לפי מה שהוא יודע

או תוותרו או שתעשו פשרה

אומר הבני יששכר וכל זה מובא בשם רבינו האר“י הקדוש שכל תורה שתנא אמר זה היה תורה שהיתה נובעת משורש נשמתו, זה לא תורה שכלית אלא זה תורה נשמתית, הנשמה שלו כבר היתה מגלה את התורה הזאתי לכן אנחנו רואים שהיו בין התנאים מחלוקות עצומות, לכאורה למה אתם לא מוותרים אחד לשני, או שתעשו פשרה. הם לא יכולים להתפשר כי באמת אלו ואלו דברי א-לקים חיים, כל אחד אומר את זה לפי שורש הנשמה שלו. גם פה בשיחה שהיתה בין שלושת החכמים היא בכלל לא היתה במעשיה של רומי, נזכור שאין לנו אומה רשעית כמו רומי ולא יכול להיות שתנא ישבח את הרומאים אלא זה בכלל עניין אחר לגמרי. התנאים ידעו שעמ“י הולך לצאת לגלות של אלפי שנים, השנה זה יהיה 1951 מחורבן בית המקדש השני, הם ידעו ברוח הקודש שעמ“י הולך לצאת לגלות מאוד קשה עם הרבה מאוד ניסיונות וייסורים והסתרות פנים מאוד-מאוד קשות שהולך לעבור על כל הדורות בעם ישראל

בזכות המסירות נפש של 10 הרוגי מלכות

התנאים ידעו את זה, מה שהם פעלו בעבודה שלהם ובתפילה שלהם זה היה בשביל עמ“י לכל הדורות, דוגמא לדבר זה עשרת הרוגי מלכות שבעצם פעלו פעולה רוחנית בשביל עמ“י לכל הדורות. אומר רבינו האר“י הקדוש שאנחנו לא יודעים מה הם חסכו לנו בזה שהם קיבלו את המיתה בכזה שמחה ואהבה – אומר רבינו האר“י הקדוש שהם ביטלו את כל הפנימיות של הדין – מה שאנחנו עוברים זה רק החיצוניות של הדין, אם ח“ו היינו צריכים לעבור את הפנימיות של הדין ז“א שכל 30 שנה היינו צריכים לעבור שואה – בזכות המסירות נפש של עשרת הרוגי מלכות נחסך לנו כל הבחינה הזאת, לכן זה דוגמא שהם פעלו פעולה לכל הדורות. התנאים פה ישבו ודנו בשאלה אחרת לגמרי: איך נכון ומה צריכה להיות הדרך שעמ“י
הולך להתמודד עם ההסתרת פנים ועם הגלות הגדולה שהולכת לעבור על כל הדורות?

להסתכל על הטוב של הקב“ה בהסתרה

זה היה הנושא של השיחה שלהם לכן הם לא מזכירים את המילה רומי אלא הם אומרים ’אומה זאת‘ אומה בגימטריה זה 52. יש מושג בקבלה שנקרא שם ב“נ (52), פירוש הדבר שזה הנהגת העולם הזה בפרט בזמן הצמצום וההסתרה – ר‘ יהודה הוא מצד שורש החסדים, אומר רבינו האר“י הקדוש שבכלליות יש לנו עבודה של 3 קווים, זה מושג שחוזר הרבה-הרבה פעמים בכתבי רבינו האר“י הקדוש, 3 קווים הכוונה שיש 3 יסודות בעבודה שלנו בכלליות, 3 יסודות בעבודה שלנו להקב“ה. השלוש קווים האלה זה נקרא קו הימין, קו השמאל וקו האמצע. הקו הימין זה החסדים, ר‘ יהודה הוא מצד החסדים. ר‘ יהודה אומר מה העבודה של החסדים בזמן ההסתרה: בוא וראה כמה נאים מעשיהם של אומה זו, על מה אנחנו צריכים להסתכל? על הטוב של הקב“ה שנמצא בתוך ההסתרה הזאת, העבודה שלנו
זה לחפש את הנקודה הטובה של ההנהגה של הקב“ה בכל ההסתרות ובכל הצמצומים

לראות את החסדים של הקב“ה בכל דבר

בתורה ד‘ בליקו“מ רבינו אומר ’כשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו, זאת הבחינה היא מעין עולם הבא שנאמר בהשם אהלל דבר בא-לקים אהלל דבר‘ השם זה החסדים, כשהקב“ה עושה לי חסדים אני אומר לו תודה. א-לקים זה השם של הדין שזה הצמצומים וההסתרה, גם אהלל דבר. זה מה שרבי יהודה אומר, העבודה שלנו בזמן ההסתרה זה ללכת ולהתבונן ולחפש ולראות כל הזמן שכל מה שהשם עושה לנו זה הכל לטובתנו וידוע שזה עבודה מאוד-מאוד גדולה בבירור הדעת הנקודה הזאת לראות את החסדים של הקב“ה בכל דבר ודבר. אומר רבינו שככל שאדם זוכה לזכך את שכלו בבחינה הזאת לראות שבעצם הכל לטובה אז איזה תיקון אדם זוכה לעשות בדבר הזה? הוא מקבל דעת בדיבור שלו. על התורה הזאת ר‘ נתן כותב שיש דיבורים שהם בכלל לא נקראים דיבורים
זה צפצופי-עופות, אדם מדבר שטויות, יושב חמש
שעות ומדבר על פוליטיקה, על כדורגל ועל כדורסל, אומר ר‘ נתן שזה לא הגדר של הדיבור, דיבור זה דעת, זה
לדבר על התורה על אמונה על קדושה, יראת שמיים וכו‘..

המלכות = השכינה וההנהגה

מתוך התורה של רבינו מסביר ר‘ נתן איך אדם זוכה לדבר דיבורים של דעת: ככל שהוא זוכה יותר לראות את החסדים של הקב“ה זה נקרא שהוא מזכך את מוחו וזה בסוד הלובן העליון ואז האדם מקבל דיבורים של דעת, הוא מדבר על הקב“ה – זה מה שאומרת הגמרא, ר‘ יהודה אומר תסתכל בכל פרט ובכל בחינה ברחמים ובחסדים של הקב“ה. המלכות זה השכינה וזה ההנהגה של הקב“ה, מה גזרה
עליו המלכות? אתה תהיה ראש-המדברים בכל מקום. ראש זה עולם המחשבה, מדברים זה עולם התיקון – אתה תהיה שורש של התיקון של כל הצדיקים לקשר
את המחשבה עם הדיבור, זה מה שהגמרא אומרת, אתה תקשר את הדעת עם הדיבור

ר‘ יהודה נתן לנו את הכוח לעבודה הזאת

כל השלושה תנאים לא פעלו את זה רק בשביל עצמם לגלות את זה אלא הם כיוונו בזה להכניס את המהלך הזה לעמ“י עד שיבוא משיח צדקנו, ר‘ יהודה נתן לנו כוח לעבוד את העבודה הזאת לכן כתוב שסתם מעשה בחסיד אחד שמובא בש“ס זה הולך על ר‘ יהודה כי הוא שורש החסדים וזה הבחינה של ר‘ יהודה. לעומת זאת ר‘ יוסי הולך בדרך אחרת, הוא שותק. ר‘ יוסי זה נקרא תיקון קו האמצע וקו האמצע עולה למקום הכי גבוה עד סוד הכתר העליון. איפה ראינו את זה? רבינו אומר בתורה ו‘ שעיקר התשובה זה ישמע ביזיונו ידום וישתוק וע“י זה עולה לכתר העליון – זה העבודה של ר‘ יוסי. ר‘ יוסי אומר שבשעה שמבזים את האדם או שהוא נכנס להסתרת פנים וצמצום אז הלב של האדם מוצף ברגשות של עצבות, כעס הקפדה וכו‘

כשהלב מוצף באיזשהו רגש עוצמתי אז

-העצה בזמן הזה זה השתיקה, ברגע שאדם מרגיש שהוא כל-כולו בוער בכעס או בצער או בעצבות צריך לדעת שאין עצה ואין תבונה – עכשיו זה עבודה של שתיקה כי ברגע שאדם שותק זה משכך את הלב, זה כמו ים סוער וכדי להביא להכנס לים צריך שהים יהיה רגוע – איך זוכים לרגיעה? תשתוק, צריך לדעת שזה כלל גדול מאוד. לא תמיד מצליחים לשתוק אבל עכ“פ צריך לדעת כלל מאוד גדול: תמיד כשהלב מוצף באיזשהו רגש עוצמתי, מה שאני חושב באותו זמן ומה שאני מדבר באותו זמן זה שטויות והבלים ודמיונות, אנחנו מדברים שטויות ודמיונות בזמן הזה אבל לפחות שנדע שאנחנו מדברים שטויות ודמיונות. לפני כמה חודשים הייתי באיזה בעיה של שלום בית, הבעל היה גבורות, הוא היה אש אז ישבתי ודיברתי איתו..

שתדעי לך מראש זה הכל שטויות והבלים

-אמרתי לו: תראה לא צריך לכעוס, צריך לקבל באהבה וכן הלאה. הוא אמר לי: אבל כשזה תוקף אותי אני לא מצליח לשתוק. אמרתי לו: אני מבין אותך, אני מזדהה איתך כי גם אני לא מצליח תמיד לשתוק אז אנחנו באותו סירה, אני מציע לך שתגיד לאשתך פעם-פעמיים בשבוע: כשאני כועס אני לא מצליח לשתוק אבל רק שתדעי מראש שכל מה שאני אומר לך זה הכל שטויות והבלים, תביני שעכשיו קיבלתי ראש של שטות וכל מה שאני אומר לך זה שטויות והבלים. לפחות תרגיע אותה כי היא חושבת שאתה אומר אמת. תגיד לה שאתה מבין שזה הכל שטויות – בשעת הכעס ובשעת הרגש אדם מדבר מה שהוא מדבר אבל באמת העצה הכי טובה אם אפשר בזמנים האלה זה פשוט לשתוק. יש כזה משחק של ילדים שנקרא ’משחק השקט‘ אז שאדם יגזור על עצמו להיות בשקט ולא לדבר, זה למעשה העבודה של ר‘ יוסי לכן חז“ל אומרים שבכל מקום הלכה כמו ר‘ יוסי כי טעמו ונימוקו עימו. בפשטות אנחנו מבינים שטעמו ונימוקו עימו הכוונה שהוא
היה מסביר אותה ומנמק את ההלכה טוב-טוב וקיבלו את זה

היה משמח את הלב בתורה

כל מקום שר‘ יוסי חולק עם תנא הלכה כמו ר‘ יוסי כי טעמו ונימוקו עימו – יש פה שאלה: כשאנחנו אומרים נימוקו הכוונה שהוא מסביר את ההלכה. מה הכוונה טעמו? שהוא גם מסביר את ההלכה אז למה צריך להגיד לשון כפולה טעמו ונימוקו עימו? אלא ר‘ יוסי בסוד השתיקה היה עולה לעולם הטעמים. עולם הטעמים זה נקרא עולם הניגונים, כמו שיש בתורה טעמים, נקודות, תגים ואותיות, ידוע שהטעמים של התורה זה הכי גבוה, זה נקרא סוד עולם הניגון. רבינו אומר שלכל תורה יש את הניגון שלה – ר‘ יוסי בסוד השתיקה עולה לעולם הטעמים, לעולם הניגונים
לכן כשהוא היה מגלה תורה הוא לא רק היה מסביר את התורה אלא טעמו עימו, הוא היה מגלה גם את הניגון של התורה הכוונה שהוא היה משמח את הלב בתורה הזאת..

וחרב הוצאת מתערה שלפת נגד צרריך

בחיי מוהר“ן רבינו אומר שאילו הייתי מגלה את הניגונים של התורות שלי היתה מתבטלת הבחירה בעולם כי כולם היו רצים אחרי הקב“ה. בכל תורה יש שכל של התורה ויש ניגון של התורה. הניגון של התורה זה עוד יותר גבוה מהתורה עצמה, זה השמחה. לפעמים אנחנו לומדים תורה ואנחנו מרגישים שמחה מאוד גדולה עצם השכל, עצם הידיעה של הדבר ועצם ההתחדשות של הדבר אבל מה שאנחנו מקבלים היום זה רק ניצוץ של הניגון. באמת הניגונים של כל תורה הם מאוד גבוהים וסוד השתיקה עולה למקום הזה – זה ר‘ יוסי בקו האמצע. ר‘ שמעון זה קו השמאל, קו הגבורות – אומר רבינו האר“י הקדוש שאין לך עבודה יותר קשה מהעבודה של תיקון הגבורות. צריך לעשות המתקה על העניין של הגבורות לכן בשיר של רשב“י כתוב ’נאזרת בגבורה, ובמלחמת אש דת השערה, וחרב הוצאת מתערה, שלפת נגד צרריך‘..

אם יש לצדיק עדיין איזה בחינה של רע..

תיקונו ועבודתו של רשב“י זה עניין הגבורות. עניין הגבורות בבחינה הזאת זה להתגרות ברשעים. לכל אחד יש עבודה לפי שורש נשמתו, העבודה של רשב“י זה לא לפחד מהרשעים ולהתגרות בהם, כאשר צדיק נכנס לעבודה כזאת זה עבודה הכי קשה והכי מסוכנת מכיוון שאם לצדיק יש עדיין איזה בחינה של רע בתוכו ואין צדיק שיעשה טוב בארץ ולא יחטא כי אחרי הכל גם אדם שעובד את הקב“ה במסירות נפש אבל עדיין זה לא ראייה שבפנימיות הלב שלו הוא נקי לגמרי, יכול להיות שיש לו קצת הקפדה, יכול להיות שיש לו קצת גאווה, לא הרבה אבל אולי יש לו עוד
איזה מידות או תאוות שעדיין לא מתוקנות, כשצדיק נכנס לעבודה של גבורות
שזה להתגרות ברשעים זה מסוכן מאוד כי כל נקודה רעה שיש בו, קודם כל דנים
אותו על הדבר הזה לכן זה הסכנה הגדולה שהוא יכול לעורר על עצמו את מידת הדין

חייב להמית כל נקודה של יצה“ר בתוכך

מה זה להתגרות ברשעים? זה לעורר את מידת הדין על הרשעים, זה לתבוע עונשים על הרשעים, לקטרג על הרשעים – ברגע שבא צדיק ומקטרג על הרשעים צריך לדעת שבשמיים אומרים לו: בסדר צריך לקחת את הרשעים ולהעמיד אותם לדין? בסדר גמור אנחנו מקבלים את הטענה שלך אבל אנחנו הוגנים, אתה עוררת את מידת הדין אז אתה הראשון שנכנס לדין לכן זה מסוכן מאוד להכנס לעבודה הזאת, לכן אומרת הגמרא שגזרה עליו המלכות? שיהרג. המלכות זה סוד השכינה היא אומרת לרשב“י: אתה רוצה להכנס לעבודה כזאת להתגרות ברשעים אז אתה צריך לקיים בעצמך ’אדם כי ימות באהל‘ אתה חייב להמית כל נקודה של יצה“ר שיש בתוכך. הצדיק השלם שנכנס לעבודה של להתגרות ברשעים חייב להיות במדרגה של אדם הראשון שלפני החטא לכן אומרת הגמרא שגזרו עליו ללכת ולהמית את עצמו באהלה של תורה ע“י זה לא יהיה לך שום קשר של נקודה של גשמיות העולם

יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין

כל נקודה של גשמיות העולם זה מעורר קטרוג על האדם – רשב“י הבין את זה לכן הוא אמר לר‘ אלעזר הולכים לבית כנסת ולא יוצאים משם, יומם ולילה נשב ונלמד תורה. כשהגזירה התחזקה הבין רשב“י שזה לא מספיק העבודה הזאת לשבת כל היום בבית כנסת וללמוד תורה, זה דבר גדול מאוד אבל זה לא להיות במדרגת אדם הראשון לפני החטא – כדי לבטל כל רע צריך לקיים כפשוטו מה שהתורה אומרת בפרשת חקת ’אדם כי ימות באהל‘ אנחנו חייב לבטל את עצמנו. אדם שהוא מת קוברים אותו באדמה, אמר רשב“י בוא נכנס למערה ונקבור את עצמנו כמו שקוברים מת – מבריאת העולם לא היה אדם שלמד 13 שנה תורה כשהוא קבור באדמה, רשב“י ור‘ אלעזר היחידים שלמדו ככה תורה 13 שנה, אומרת הגמרא שזה לא דבר פשוט. בהמשך הגמרא מספרת שר‘ פנחס בן יאיר שהיה חותנו של רשב“י ראה אותו ברחצה אז הוא ראה את העור שלו, יש אומרים שהוא היה לגמרי חלודה, יש אומרים שזה היה כמו אדמה, היה אפשר לשתול ערוגות על העור של רשב“י. ר‘ פנחס בן יאיר התנא הגדול ראה את זה והתחיל לבכות, הדמעות ירדו על העור של רשב“י והוא התחיל לצעוק מכאבים, אסור לגעת בעור כזה, לקח שנים עד שריפאו את זה – עד היכן הגיעו הייסורים של המערה. בגמרא במסכת סוכה (דף מה)
אומרת הגמרא: אמר ר‘ שמעון בר-יוחאי יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין

ר‘ יוסי זכה לעשות תשובה עצומה ונוראית

למה לא אמרו את זה תנאים אחרים שגם הם יכולים לפטור את העולם מהדין? כולם היו קדושי-עליון וצדיקים, למה דווקא רשב“י אומר אני ור‘ אלעזר יכולים לפטור את העולם מן הדין, רש“י במסכת סוכה אומר: בזכותי, אני סובל כל עונותיהם ופוטרן מן הדין. רשב“י נכנס למערה כדי לבטל כל נקודה של רע ממנו כי מצד שורש נשמתו הוא היה חייב לבטל כל נקודה של רע כדי להתגרות ברשעים. אומר הבן איש חי בבן יהוידע ’נעשה אדם נאמר בעבורך‘ הכוונה שר‘ שמעון ור‘ אלעזר זכו להיות במדרגת אדם הראשון שלפני החטא, הם ביטלו את הכל. אדם הראשון עשה תשובה אל הקב“ה אמר לו: אתה תחזור למדרגה שלך לאחר מיתה, חייב לעבור מיתה כדיל להגיע למדרגת אדם הראשון שלפני החטא – רשב“י ור‘ אלעזר עברו את זה במערה, הם עברו את התיקון כי עפר אתה ולעפר תשוב במערה לכן הם זכו להיות במדרגת אדם הראשון שלפני החטא. לנכד של רשב“י, הבן של ר‘ אלעזר קראו ר‘ יוסי, מספרת הגמ‘ במסכת בבא מציעא שהוא היה שבאבניק אבל הוא זכה לעשות תשובה עצומה ונוראית עד שהוא היה במדרגת לימוד התורה כמו רשב“י ור‘ אלעזר

עץ חרוב זה מרמז על עניין של החורבן..

מספרת הגמרא שכשר‘ יוסי נפטר רצו להביא אותו למערה במירון, היה שם נחש בפתח המערה והוא לא נתן להכניס אותו, אז כל העם שהביאו אותו אמרו: באמת הוא בעל תשובה וצדיק אבל הוא לא במדרגת רשב“י ור‘ אלעזר, מספרת הגמרא שיצאה בת קול ואמרה: לא, הוא במדרגת רשב“י ור‘ אלעזר, אין לו זכות להיקבר במערה פה כי הוא לא עבר את השלוש עשרה שנה של הייסורים במערה, על זה אומר הבן איש חי שהנחש הזה שהיה על פתח המערה זה לגלות לנו שרשב“י ור‘ אלעזר תיקנו את בחינת הנחש לגמרי בשלוש עשרה שנה האלה – בשביל זה רשב“י נכנס למערה ובאמת כל העניין שלו היה לגלות את עץ החרוב ואת עינא דמיא שזה סוד המעיין, מה הכוונה? רבינו האר“י הקדוש אומר שעפ“י התורה ועפ“י הזוהר כל עולם נקרא עץ, אילן. לכן יש עץ החיים יש עץ הדעת טוב ורע ורבינו האר“י שמתאר את כל העולמות קרא לספר הגדול שלו עץ החיים, כפ“י הקבלה יש סיבה למה עולם נקרא בשם עץ או אילן. הגמ’ אומרת שנברא לו עץ החרוב כי הוא בא לתקן את חורבן העולם אחרי חורבן בית המקדש השני לכן נברא לו עץ החרוב לרמז את העניין הזה..

נכנס כדי לבטל כל רע וכל קטרוג

איך רשב“י מתקן את עץ החרוב שזה החורבן? על-ידי המעיין שנברא בדרך של נס. המעיין זה התורה כי אין מים אלא תורה, בזכות זה שהוא תיקן את עצמו בכזאת בחינה היה לרשב“י רשות לגלות את כל הזוהר הקדוש וידוע מה שאמר רשב“י בעצמו: בהאי חיבורא יפקון מן
גלותא, ז“א שסודות התורה שהוא גילה הם בעצם היסוד והדרך של
כל הגאולה של עם ישראל וזה המלחמה שהוא נכנס: לבטל כל רע
וכל קטרוג מעל עצמו ואז היה לו את הרשות לגלות את הזוהר הקדוש.

הפוסט פרשת אמור | לג בעומר רבי יהודה, רבי יוסי ורבי שמעון בר-יוחאי הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

במצב של חיסרון דעת גדול

המשמעות הפנימית של ימי העומר הם לא רק לימי העומר אלא למעשה זה לכל החיים שלנו. נתבונן מה המשמעות ומהם עומקם של הדברים – מובא בספרים שכאשר מסתכלים על כל סדר יציאת מצרים זה מחולק לארבעה שלבים, השלב הראשון זה שעמ“י היה במצרים, השלב השני זה יציאת מצרים שלמעשה זה נמשך יממה אחת בט“ו בניסן, לאחר מכן מתחילים 49 ימי ספירת העומר, השלב הרביעי זה שבועות וקבלת התורה – הזמנים האלה שעמ“י היה בזמן גלות מצרים ויציאת מצרים, למעשה ר‘ נתן כותב שהשלבים האלה מלווים את כל החיים שלנו במחזוריות, כל פעם אנחנו עוברים איזשהו שלב מתוך הארבעה שלבים האלה. נתבונן מהם הארבעה שלבים – השלב הראשון זה גלות מצרים, רבינו האר“י כותב שגלות מצרים זה גלות הדעת, ז“א שהיה חיסרון דעת. כשאדם יודע שיש בורא לעולם שהוא מנהיג ומשגיח ויש לו דרישות מאתנו שזה המצוות וההלכות וע“י זה הקב“ה נותן לנו שכר וכן הלאה, זה נקרא דעת. בזמן שעמ“י היה במצרים כשהיה גלות הדעת, עמ“י היה במצב של חיסרון דעת גדול מאוד על הנקודה של ההשגחה הפרטית,
שיש מנהיג ומלך לעולם – מכאן רואים שחייב כל אדם לעבור מצד הנהגת העולם לא משנה באיזה אופן ובאיזה דרך, שלב של חיסרון הדעת

כל אדם חייב לעבור מצב של חיסרון דעת

כשאדם נמצא בחיסרון הדעת הוא לא יודע שיש בורא לעולם, הוא לא חי את המציאות הזאת, גם אם הוא ידע באיזה ידיעה שכלית זה עדיין לא אומר שיש לו דעת כי דעת זה החיבור בין המוח לבין הלב ’וידעת היום והשבות אל לבבך‘, צריך על כל פנים להרגיש קצת בלב שיש בורא לעולם. מצד זה שעמ“י היה בגלות מצרים ועיקר הגלות זה חיסרון הדעת, כתוב בספרים הקדושים שכל אדם חייב לעבור איזשהו שלב שהוא לא יודע שיש בורא לעולם, יכול להיות שבאיזה הבנה שכלית אנחנו יודעים שיש בורא לעולם אבל אנחנו לא חיים עפ“י זה, אנחנו לא מרגישים את זה ואין לנו שום קשר והתחברות עם המקום הזה וממילא האדם רודף אחרי דברים של העולם הזה

האדם תמיד יחפש

כל מציאות העולם והבריאה זה מציאות של חיסרון ותמיד האדם יחפש דרך למלא את החיסרון, אם זה בא דרך התורה, המצוות המעשים טובים וכן הלאה, אז מיד האדם ילך למקומות אחרים וזה בהכרח, אין אפשרות בין זה לבין זה, אדם לא יכול לחיות בחלל ריק, אז אדם ירצה שיהיה לו מיליון $ בעובר ושוב, הוא רוצה להיות סגן ראש הממשלה, הוא רוצה להיות במסיבות טבע הכי מסעירות שבעולם, זה לא משנה מה..

אני ולא שרף, אני ולא שליח

האדם היהודי הוא חכם אז הוא יודע מיד לטכס את העצה מאיפה לשאוב את החיות שלו – זה השלב הראשון שנקרא גלות מצרים – כשאדם נמצא בשלב הזה ובמציאות הזאת, אין שום אפשרות שבעולם שאדם יתחיל להתעורר ולחפש את הקב“ה, מדוע? כי אדם לא יודע. כל הגלות זה אי-ידיעה אז ברגע שאדם לא יודע, אין שום סיבה שבעולם שעכשיו הוא ילך ויחפש איזה דרך להתקרב אל הקב“ה. השלב השני שזה יציאת מצרים, על זה כתוב בהגדה של פסח ’ועברתי בארץ מצרים, אני ולא מלאך, אני ולא שרף אני ולא שליח, אני השם‘ – זה גילוי שכינה. עומק הדבר זה שכדי לעבור לשלב השני שזה יציאת מצרים שזה לצאת מהמציאות של חיסרון דעת, חייב להיות התגלות א-לוקית, אף אדם לא מתקרב להקב“ה או חוזר בתשובה מתוך איזשהו דבר שהוא עושה, זה חייב להיות שהקב“ה בעצמו מאיר לו בתוך מצרים, זה חייב להיות כי אם אדם מתעורר הוא לא לגמרי במצרים. כשאדם נמצא בתוך מצרים הוא פשוט לא יודע אז ממילא אין תביעה כנגדו. כל תשובה שנעשית בעולם זה חייב להתחיל להיות ממציאות שהקב“ה בעצמו מעיר את האדם. כל אחד שיתבונן בעצמו וישאל אחרים יראה
שיש קושייה שאנחנו לא יכולים להסביר: איך חזרנו בתשובה?

בנץ כל עמ“י רץ אחרי עמוד הענן למדבר

אדם היה באמצע איזה ריצה, להשיג מיליון דולר או להיות סגן ראש הממשלה וכן הלאה, שימו לב כשאדם מתעורר לתשובה הוא לא מפסיק לרוץ אלא הוא משנה את הכיוון ריצה שלו, פתאום האדם רץ לכולל או רץ לישיבה, איך זה קורה? באמת זה הקב“ה בעצמו שולח את האור הא-לוקי שלו אלינו – באותו רגע שמאיר בנו האור הא-לוקי הזה, באותו רגע אין שום קושיות, אין שום שאלות, אין שום מניעות, שום תאווה בעולם, שום רצון אחר – הכל מתבטל למציאות הזאת וזה היה ממש יציאת מצרים. ביציאת מצרים אף אחד לא אמר כלום פשוט בנץ החמה של ט“ו בניסן  עמוד הענן התחיל ללכת למדבר וכל עם ישראל רץ אחרי עמוד הענן וזה מה שקורה
לנו ברוך השם, מדי פעם בפעם אדם רואה את עמוד הענן ופשוט מתחיל לרוץ אחריו.

הבחינה של יציאת מצרים נעלמה מאתנו

השכינה לקחה אותנו בעצם אחריה אבל בשלב הזה ובמציאות הזאת אם נתבונן בעומק הדבר יש משהו עיקרי שחסר פה – חסר פה העבודה והבחירה שלנו – בשלב השני אין עבודה ובחירה שלנו כי כשמאיר אור א-לוקי לנשמה יהודית הנשמה היהודית תרוץ אחרי זה גם לקצה השני של העולם. עיקר תכלית בריאת העולם ומה שהקב“ה רוצה מאתנו בעיקר זה את העבודה לכן אומר הזוהר הקדוש ורבינו האר“י שבזמן יציאת מצרים בצאת הכוכבים של ט“ו בניסן האור הזה הסתלק ואז התחיל השלב השלישי שנקרא ימי העומר. בימי העומר האור הזה הסתלק ובשעה שהוא הסתלק כל הבחינה של יציאת מצרים נעלמה מאתנו אבל אומר רבינו האר“י הקדוש כלל גדול מאוד שאותו הוא מזכיר הרבה פעמים: אין שום אור שמאיר שמסתלק, שהוא מסתלק לגמרי, תמיד כל אור רוחני משאיר רשימו (רושם) במקום שבו
הוא האיר, במקרה הזה זה הנשמות שלנו בעצמן, האור של יציאת מצרים האיר
בנו ואחרי 24 שעות הוא הסתלק – ר‘ נתן כותב שעכשיו בפרטיות זה לא חייב
להיות יממה אחת, האור הזה מאיר לאדם וזה יכול להיות חצי שנה, שנה או חודשיים..

האור עצמו לא נשאר רק הרשימו נשאר

רק הקב“ה יודע כמה זמן האור הזה צריך להאיר לאדם – זה מאיר לנו וכשזה מאיר אדם לא שואל שום שאלות, הוא פשוט רץ. בד“כ אדם רץ כמה חודשים,
נכנס לישיבה או לכולל, אחרי כמה חודשים שהאור מסתלק אדם קם בבוקר מסתכל בראי ואומר: מאיפה יש לי פיאות וזקן, איך הגעתי למצב הזה בכלל שיש לי כיפה ופיאות,
מה אני עושה פה בכלל במקום הזה? אנחנו אומרים את
זה קצת בבדיחותא אבל פתאום אדם מתעורר למציאות חדשה לגמרי וזה נקרא השלב השלישי של יציאת מצרים וזה ימי ספירת העומר – מה העומק והפנימיות של
ימי העומר? אומר רבינו האר“י הקדוש שהאור של יציאת מצרים הסתלק מאתנו אבל כמו שאמרנו כל אור משאיר רשימו, נשאר בתוכנו הרשימו של יציאת מצרים, האור עצמו לא נשאר אבל הרשימו של יציאת מצרים נשאר בתוכנו

להרגיש את התענוג והאהבה

מה ההבדל הלכה למעשה בין יציאת מצרים לבין הרשימו של יציאת מצרים? כתוב בספרים הקדושים שבזמן שיש את האור של יציאת מצרים שעל זה נאמר בהגדה ’ועברתי בארץ מצרים, אני ולא מלאך, אני ולא שרף אני ולא שליח, אני השם‘ זה גילוי שכינה – בזמן הזה האדם מרגיש את האהבה ואת התענוג להיות עם הקב“ה – להרגיש את התענוג ואת האהבה להשם זה מבטל את כל מציאות העולם הזה, בשלב הזה אין תאוות ואין מידות רעות, המציאות
של העולם הזה מתבטלת אצל האדם בשלב הזה – זה בזמן הארה של יציאת מצרים..

אנחנו רק זוכרים שטוב להיות עם הקב“ה

-בזמן הרשימו אנחנו לא מרגישים את התענוג ואת אהבת השם כמו ביציאת
מצרים, מה כן יש לנו? אנחנו זוכרים שטוב לנו להיות עם הקב“ה, אנחנו לא מרגישים את הטוב אנחנו רק זוכרים שטוב להיות עם הקב“ה ולמעשה עיקר העבודה שלנו בעולם הזה זה בזמן הזה – ימי ספירת העומר הם שורשיים לכל השנה לכן לא רק בימי העומר יש לנו את העבודה הזאת אלא חייב להיות אחת לכמה זמן שתתחדש אצלנו העבודה של ימי העומר. אדם קיבל הארה רוחנית ואז הוא הרגיש את התענוג להיות עם הקב“ה ובימי העומר זה מסתלק אבל אנחנו לא שוכחים שטוב להיות עם הקב“ה, ואז היצה“ר שבזמן יציאת מצרים חשבנו שהוא התפטר כי כל אדם שנמצא ביציאת מצרים בטוח שכל הסיפור של היצה“ר זה משהו היסטורי, אני זוכר שפעם היה לי יצה“ר. באותו זמן אדם מרגיש כ“כ טוב להיות קרוב להקב“ה אז אין תאוות של העולם הזה ואין מידות רעות, אין כעס ואין גאווה, אין כלום, אבל אז היצר הרע חוזר..

נותן לנו את הכוח להתמודד כנגד היצה“ר

-היצה“ר חוזר לאדם עם שיטות חדשות. צריך לדעת שהיצה“ר הוא החסיד ברסלב הראשון, הוא לא מתייאש, הוא חוזר בחזרה עם כל התוקף שלו – פתאום אדם קם בבוקר והוא כעסן, בעל גאווה, הוא נופל לשיגעונות, הכל חוזר אליו, אבל צריך לדעת שזה  הזמן של העבודה – מה נותן לנו את הכוח לעמוד כנגדו? הרשימו של אור יציאת מצרים, שאנחנו זוכרים שטוב להיות עם הקב“ה – זה בעצם נותן לנו את הכוח להתמודד כנגד היצה“ר כי באמת בזמן הזה של ימי העומר יש מצבים שהיצה“ר כ“כ מתעצם כנגדנו שאם לא היה לנו כוח מצד הרשימו אז ח“ו היינו יכולים להתייאש
כי זה לא פשוט, היצה“ר לא מוותר לנו והוא בא במלחמות גדולות מאוד כנגדנו.
אם נתבונן עיקר הלב של המלחמה זה בשלוש בחינות, דבר ראשון כל המידות
הלא טובות מתעוררות בימי העומר. בזמן יציאת מצרים האדם בטוח שהוא
כבר יצא ממידת הכעס, רבינו אומר שבזמנים האלה אדם בכלל שוכח שיש כזה דבר..

קנאה, שנאה, הקפדה, גאווה ורצון לכבוד

בימי העומר פתאום הכל חוזר וכל המלחמה בעצם מתבטאת בשלוש בחינות: דבר ראשון זה מידות לא-טובות. דבר שני זה התאוות של העולם הזה והדבר השלישי זה האמונה. פתאום האמונה מתערערת: השם כן משגיח עליי או לא? השם כן רוצה אותי או לא? הבלבולים על האמונה זה קושיות שיש לנו על הקב“ה ועל הצדיקים. באמת יש בזה הרבה מאוד בחינות, אם נסתכל במידות
לא-טובות אז ברוך השם לא חסר, יש קנאה, שנאה, הקפדה, גאווה, רצונות של כבוד וכן הלאה. תאוות של העולם הזה? ברוך השם יש הרבה תאוות. בלבולים באמונה? יש הרבה בלבולים באמונה. כשאנחנו מסתכלים על העבודה אנחנו צריכים לעשות סדר בכל העבודה הזאת ואת זה למעשה חז“ל גילו לנו – המקור זה בזוהר הקדוש ואחר-כך זה מובא עוד הרבה בספרים הקדושים – הסדר של העבודה זה שבע הספירות, בכל יום בספירת העומר
יש איזה בחינה של ספירה אחרת שאנחנו מתקנים. בכלליות יש שבע ספירות כידוע: חסד, גבורה, תפארת,
נצח, הוד, יסוד, מלכות – כל אחת מהספירות האלה
כלולות מכל השבע, ז“א שיש שבע בחינות בכל ספירה וספירה, מה עומק כל העניין של הספירות הלכה למעשה?

מה בעצם העבודה שיש לנו?

עומק העניין זה שבכל ספירה יש בה סדר שלם של עבודה וכאשר אנחנו עושים את העבודה לפי סדר הספירות שזה שבע השבועות של ספירת העומר בזה אנחנו ממשיכים תיקון כללי על כל המידות, על כל התאוות ועל כל הבלבולים באמונה – ההתבוננות בעבודה שיוצאת הלכה למעשה מהספירות היא בעצם כוללת בתוכה את כל העבודה הרוחנית שלנו. הרבה ספרים גילו לנו והרחיבו לנו מה העבודה שלנו לפי הספירות כי זה עבודה שהיא כוללת את הכל. התורה נתנה לנו שבע שבועות שזה כנגד השבע מידות האלה, נתחיל להתבונן קצת בספירות מה העבודה שיש לנו וגם נזכור שימי העומר כלליים לכל החיים שלנו..

ספירת החסד זה התיקון של כל המידות

נתבונן בזה לפי הסדר, הספירה הראשונה זה ספירת החסד. כשאנחנו אומרים שיש עבודה בספירת החסד הכוונה שיש מידה רוחנית שגם מתגלית בתוכנו שאפשר לקחת את זה אל הלא-טוב ואפשר לקחת את זה אל הטוב ויש לנו עבודה של בירור איך אנחנו בעצם זוכים לעשות את העבודה ואת התיקון של מידת החסד. רואים שספירת החסד זה התיקון של כל המידות לכן רואים שאברהם אבינו שהוא השורש של כל נשמות ישראל לכן מידתו היא מידת החסד מכיוון שזה השורש של הכל. בפשטות שבדבר העבודה שלנו זה כמובן להשתדל לעשות חסד עם הזולת – הפשטות של הדברים זה שאנחנו משתדלים לעשות חסד עם הזולת זה פשט הדברים

כדי לקבל יותר היינו מוכנים לתת קצת…

מה העומק של מידת החסד? מובא בספרים הקדושים שהקב“ה ברא אותנו עם 2 כלים ושתי כוחות יסודיים מאוד בנפש, אחד זה הרצון והצורך שלנו לקבל ואחד זה הרצון והכוח שלנו לתת, לכל אדם יש רצון לקבל ויש רצון לתת – לפני שאדם מתבונן בעבודה של המידות ובעבודה הרוחנית אנחנו בעצם חיים עפ“י הטבע, איך שאנחנו גדלים ככה אנחנו גדלים, כשאנחנו הולכים עפ“י הטבע לעולם האדם נמצא במציאות שהוא רוצה לקבל – לפני שאנחנו מתחילים לעבוד את העבודה הרוחנית האדם רוצה לקבל, אם כל אחד יתבונן טוב בחייו עד שהוא הגיע לתורה, לצדיק ולעבודה הרוחנית למעשה היינו באיזשהו מהלך של חיפוש, חיפשנו בעולם הזה איך אנחנו מקבלים
הכי טוב והכי הרבה וכל המרבה לקבל הרי זה משובח, מה שאדם היה מוכן לתת זה מכיוון שיהודי הוא אדם חכם והוא יודע שיש דברים שכדי לקבל אותם צריך לתת, אם אני לא יהיה מוכן לתת או על כל פנים לשחק תפקיד שאני מוכן לתת אז אני לא יקבל, אז כדי לקבל יותר היינו מוכנים לתת קצת, ז“א זה משחק כזה, זה דיפלומטיה..

היום רודפים אחרי התאוות במסירות נפש

כביכול אדם מציג את עצמו שהוא בעל חסד, בעל נתינה וכל הלאה אבל באמת לאמיתה אם אדם לא הגיע למדרגה של העבודה הרוחנית האדם רק מחפש דרכים לקבל, אם זה בתאוות אם זה במידות, אם זה בכבוד, אם זה בגאווה, בתאוות אכילה, בתאווה הידועה (ניאוף), ממון וכל האלה, לא משנה מה. יש כמה צינורות של קבלה וכל המרבה לקבל הרי זה משובח, כל התרבות המערבית בעצם בנויה על מין מסר כזה, זה מולקולות באוויר, אם יש דבר שאתה יכול לקבל בכבוד בגאווה ובתאווה ואתה לא תקבל את זה אתה תיתן את הדין על זה, לכן אנחנו רואים שהיום רודפים אחרי התאוות במסירות נפש, ביראת שמיים, כי אדם מרגיש שאם יש איזה תאווה שהוא יכול לקבל והוא לא יקבל אותה אז יענישו אותו, אז רודפים במסירות נפש אחרי זה. העבודה שלנו זה להתעורר ולהתבונן שיש לנו עוד כוח בתוכנו, בטבע הכוח הזה נעלם בתוכנו אבל יש עוד כוח בתוכנו וזה כוח הנתינה לזולת ובאמת עיקר העבודה שלנו פה זה להמעיט ברצון לקבל ולהגביר ולגלות בתוכנו את הרצון של הנתינה..

אחד המצרכים הכי עיקריים

מכיוון שהיינו צריכים לעבור את גלות מצרים וגלות מצרים זה בעצם להעצים את הקבלה לכן קשה שלנו כי עכשיו יש לנו טבעים שאנחנו צריכים להתגבר עליהם אבל צריך לדעת שכל שורש האושר והשמחה של האדם זה כמה שאדם זוכה להיות בבחינת נותן, שם זה כל השורש של השמחה ושל האושר של האדם. היום אחד המצרכים הכי-הכי עיקריים בכדור הארץ זה שמחה ואושר – כולם מחפשים את זה, הולכים לפסיכיאטרים, לפסיכולוגים, יש כאלה שאומרים אולי זה נמצא בעשבים מסויים, בכדורים מסויימים, כל מיני הזיות, אולי שמה נמצא האושר והשמחה, נוסעים להודו..

ככל שאדם יותר נותן ככה הוא יותר שמח

-נוסעים לכל העולם אבל מה בעצם מחפשים? כולם מחפשים בעצם אושר ושמחה, כל התרבות המערבית אומרת: כמה שתקבל יותר תענוגים אתה תהיה יותר מאושר ושמח וצריך לדעת שזה עיקר-עיקר עלמא דשקרא, אין שקר יותר גדול מזה כי ככל שמתעצם באדם הרצון וההתמכרות לקבל האדם נהיה יותר עצוב ודכאוני, כל השמחה זה כשאדם מגלה בתוכו את הרצון לתת, ככל שאדם הוא יותר בבחינת נותן לזולת האדם יותר שמח – שורש העצבות זה הקבלה, שורש השמחה זה הנתינה, צריך לדעת שזה כלל גדול מאוד. לפני כמה שנים יהודי שהכרתי סבל ממה שהוא סבל אז הוא הלך לפסיכיאטר, הוא סבל הרבה מעצבות ודיכאון אז הפסיכיאטר
הציע לו ללכת לאיזשהו סוג של תאווה והוא אמר לו ששם הוא ימצא את האושר שלו..

לצאת מכל מצוקות העצבות והדיכאון:

אותו יהודי בא וסיפר לי את מה שאמר לו הפסיכיאטר, אמרתי לו: תראה איזה שוטה הפסיכיאטר הזה, הוא עכשיו הולך להטביע אותך עוד יותר בעצבות ובדיכאון, אז אתה תקבל איזשהו משהו לכמה שעות, אחרי זה יתעצם בתוכך הצורך והרצון לקבל, מחר בבוקר אתה תהיה מדוכא פי-שתיים מאתמול, אחרי כמה ימים אתה תלך לפסיכיאטר ותגיד: תראה, אני יותר עצוב ממה שהייתי בפעם הקודמת. אז הוא יגיד לך: אם כך אין ברירה, אתה במצב מאוד-מאוד בעייתי, אתה חייב לקבל כדורים נגד דיכאונות ואז מתחילים להלעיט את האדם בכדורים – עיקר היציאה מכל המצוקות של העצבות והדיכאון זה לחפש איך להיות נותן. באמת העבודה ביום-יום היא לחפש הזדמנויות קטנות, לא ללכת בגדול, לא להתחיל להפוך עולמות, הכוונה להתחיל לחפש דברים קטנים שאנחנו הופכים להיות נותנים ולא מקבלים. לדוגמא יושבים עם המשפחה או עם החברים ואוכלים, יש כאלה משפחות שיש להם מסורת קדמונית שבסוף הסעודה שותים תה, בד“כ כל בעל מכובד בפרט אם הוא תלמיד חכם הוא יודע שמלפני הבריאה כתוב שמי מכין את התה? מה זה לא הדבר
הכי פשוט בעולם? בוודאי שהאישה מכינה את התה, מבריאת העולם זה כתוב ככה..

אדרבה עיקר העבודה בדברים הקטנים

-אם נתבונן בעומק הדבר, מה אנחנו רוצים? לשבת על הכיסא ושיביאו לנו תה, אנחנו לא רוצים להיות נותנים פה אנחנו רוצים להיות מקבלים
פה, אדרבה עיקר העבודה בדברים הקטנים האלה זה
תמיד לחפש איך אנחנו זוכים להיות נותנים ולעבוד על הדברים הקטנים שבחיים שלנו, להיות נותנים ולא מקבלים, בכל הזדמנות. רבינו האר“י שואל שאלה על פרקי אבות, כתוב (פרק ד‘-ט“ו) ’הוי מקדים בשלום כל אדם‘ – אומר רבינו האר“י הקדוש שיש פה במשנה הדגשה, בד“כ אנחנו לא שמים לב לזה, המשנה אומרת הוי מקדים כל אדם, ז“א שיש עניין להיות הראשון שאומר שלום. אומר רבינו האר“י שעומק הדבר זה שכששני אנשים נפגשים, הראשון שאומר שלום הוא בבחינת נותן והמחזיר שלום הוא כבר בבחינת מקבל כי הוא אומר את השלום אחרי שהוא כבר מקבל שלום

’הוי מקדים בשלום כל אדם‘

מפה לומדים שאפילו לכאורה בדבר כ“כ פשוט שלא דורש פה עכשיו איזה מאמץ מיוחד, זה דבר פשוט מחיי היום-יום שלנו – אומר רבינו האר“י הקדוש שאפילו זה פועל תיקון גדול מאוד, עצם העובדה שאנחנו בבחינת הנותנים בלהגיד שלום ולא מהמקבלים – לכן אנחנו צריכים להרגיל את עצמנו בכל דבר בחיים שלנו להאיר בתוכנו את כוח הנתינה ולראות כמה שפחות אנחנו צריכים לקבל – אדם לא יכול להיות בבחינת אפס-קבלה, אתם תמיד צריך להיות מקבל, אולי אם היינו בבחינת משה רבינו היינו רק בבחינת נותן. אנחנו עדיין במציאות שאנחנו צריכים לקבל אבל צריך לחפש ולהשתדל מאוד איך לחזק בתוכנו את נק‘ הנתינה ולא את נק‘ הקבלה..

בבית ברזים מזהב, בחוץ צי של מכוניות

לפני ארבע שנים בערך ניגש אליי מישהו אחרי השיעור בת“א, ברוך בעל תשובה חסיד ברסלב והוא סיפר לי סיפור מאוד-מאוד קשה על דוד שלו, יהודי בן שבעים פלוס שעבר אסון מאוד גדול במשפחה שלו, הוא אחד האנשים הכי עשירים בת“א, ברזים מזהב וצי של מכוניות ליד הבית, אדם עשיר מאוד. הוא עבר אסון מאוד גדול ובאסון הזה עוד האשימו אותו שהוא אשם בזה. אותו יהודי שרגיל כל החיים שלו להיות שולט ומנהיג ותקיף וחכם והכל בעצם מונהג ומסודר אצלו וכל העולם נכנע ומתבטל להוד רוממותו, פתאום בגיל שבעים פלוס הוא קיבל מכה נוראית, הוא נכנס לדיכאון גדול. אחיין שלו בא אליי ואמר לי: דוד שלי מסוגר בבית והוא בעצם
חי בגיהנום – משם למדתי שיכול להיות שבגיהנום יש ברזים מזהב, זה עדיין גיהנום..

הרפואה שלך: כל ליל-שישי לחלק סלים

אז האחיין של אותו אדם עשיר שעד אותה מכה היה נגד הדת בא אליי ואמר לי: דוד שלי שואל מה יכול להוציא אותו מהדיכאון? הוא היה בדיכאון גדול מאוד כי הוא גרם למשהו מאוד כואב. אמרתי לו: תראה, דוד שלך הוא יהודי מאוד עשיר, אם הוא רוצה להתחיל לרפאות את עצמו הוא חייב לעשות דבר אחד, לעשות גמ“ח למשפחות עניות אבל לא לתת כסף לגמ“ח אלא הוא בעצמו ילך לקנות את המוצרים, הוא בעצמו יארוז, אפשר לעזור לו אבל שהוא יארוז את זה וכל ליל שישי הוא יסע בעצמו אל המשפחות האלה יקח את הסלים ויתן להם, אמרתי לו שאם הוא יעשה את זה כל ליל שישי זה יהיה הרפואה שלו. למה? כי הוא היה במצב כ“כ דכאוני ואם הוא יגלה בתוכנו את העניין של הנתינה וזה יהיה אצלו במסירות נפש במקום שבו הוא נמצא, זה יכול להתחיל לרפאות אותו, צריך לעשות עוד דברים אבל זה ההתחלה והבסיס של הרפואה שלו – זה המידה הראשונה וזה נקרא מידת החסד.

מה הכינוי של כזה אדם בעולם? פראייר

מידת החסד זה הספירה הראשונה ובעצם כל תיקון נפש האדם מתחיל מהנקודה הזאת וכמו שאמרנו זה לא ללכת בגדול על הנקודה הזאת אלא לחפש בדברים קטנים איפה אני יכול לוותר על הקבלה ולהיות נותן – היום אם אדם הוא זה שבד“כ נותן ועושה איך בעולם קוראים לזה? מה הכינוי שלו? פראייר. פראייר זה מלשון חופשי באנגלית (פרי-Free). שימו לב היצה“ר צועק לאדם: אם אתה יותר מדי נותן לזולת ואתה לא דואג לקבל פי-שתיים ממה שאתה מקבל אתה פראייר, תשימו לב בתוכן של הדבר קודם כל הוא טוען טענה אמיתית, האדם נהיה חופשי, ממי הוא נהיה חופשי? מהיצה“ר, רק שהוא אומר את זה בנימה של לעג ובוז כדי להחליש אותנו בנקודה הזאת, זה תרבות שלימה שאומרת לאדם: אם אתה תהיה נותן אתה בעצם מפסיד את החיים שלך – זה הנקודה הראשונה לעבוד על המידה הראשונה, להפוך את הקבלה לנתינה שזה בעצם מידת החסד – המידה השנייה שהיא כנגד מידת הגבורה או הגבורות זה בפשטות ’איזהו גיבור הכובש את יצרו‘ כמובן שמידת הגבורה זה לכבוש את היצר אבל נתבונן בעומק הדבר בפנימיות של עבודת הגבורה:

אדם שכועס יכול להחריב את העולם..!!

כל עניין היצה“ר זה בעצם לפרוץ את הגבולות של הרצונות של התאוות ושל המידות, ,פירוש הדבר שאם אדם יושב עכשיו ואוכל ארוחת צהריים רגילה, ארבעה שניצלים, היצה“ר זה לפרוץ את הגבולות ז“א אל תגיד לי איך לאכול, אני יאכל איך שאני רוצה במהירות שאני רוצה וערב פסח אז אני חייב לבער את הצלחת שלא יהיה בה פירור – מה פירוש הדבר? היצה“ר שבלב ושברצונות ובתאוות זה לפרוץ את כל הגבולות ואל תגיד לי מה לעשות – לעומת זה עבודת הגבורות שבנפש זה נקרא כוח ההתאפקות, פירוש הדבר שאני שולט על התאוות ולא התאוות שולטות עליי,
זה כוח נפשי. ז“א שאדם יושב מול הצלחת וצריך לאכול, אני אקבע איך לאכול
ולא הצלחת או השניצל יקבעו לי איך לאכול – כמה קשה זה כשיש רצונות
בלב, אפשר לראות את זה גם במידת הכעס, ברגע שמתעוררת בלב מידת הכעס
אז האדם באותו רגע יכול להחריב את כל העולם, הוא מאבד את השכל
לגמרי בהתעוררות מידת הכעס, שוב לשלוט על המידה ולא שהמידה תשלוט עלינו, הכוח בנפש לשלוט על המידות שבלב ועל התאוות שבלב זה נקרא כוח ההתאפקות.

יש מצב שהתאוות שולטות עליו לגמרי

גם בנקודה הזאת כל העניין של מצרים זה היה בדיוק פריצת כל הגבולות, להחליש את כוח ההתאפקות ולהמעיט אותו עד שיהיה בבחינת אפס, כל הקליפה והטומאה של מצרים זה היה כל המרבה בתאוות הרי זה משובח, ככל שאדם מתרגל לתאוות הוא מחליש מאוד בתוכו את כוח השליטה וכוח ההתאפקות עד שיש מצב ויש שלב שאדם איבד את הכוח לגמרי – התאוות שולטות עליו לגמרי והוא איבד את זה,
וזה מושג שהוא מאוד מקובל בימינו, כשאדם כבר איבד את כל כוח הגבורה וכוח ההתאפקות זה המושג שנקרא מכור. היום יש מכור לסמים, לאלכוהול, לאינטרנט. סיפר לי יהודי שהוא אחד המומחים בארץ בדבר הזה שהיום ההתמכרות לאינטרנט יותר גדולה מההתמכרות לסמים, אבל אם נתבונן התאווה, המקום הזה המציאות הזאת והתענוג שיש במקום הזה שולט על האדם לגמרי והאדם לא יכול להנהיג את עצמו במקום הזה – למעשה זה היסוד של ההתמכרות עבודת הגבורה זה להרגיל
את עצמנו לשלוט על התאוות ועל הרצונות שיש לנו בתוך הלב, זה יסוד מאוד גדול.

לגלות בנו כל פעם את כוח ההתאפקות

גם במידת הגבורות כמו במידת החסד צריך לדעת שאי אפשר להפוך את זה במאה שמונים מעלות, הלוואי והיינו יכולים בעבודה של חודש ימים לגלות בנו את כל כוח ההתאפקות ונהיה שולטים, הלוואי. אבל צריך לדעת שזה עבודה של חיים, זה עבודה של שנים כל פעם לגלות בתוכנו את כוח ההתאפקות – רבינו אמר גם מעט זה טוב – לפני 3 שנים בערך ניגש אליי ידיד שלי בן חמישים שהוא בעל תשובה ומגיל צעיר מאוד הוא רגיל לעשן כל יום בכל שעה עגולה סיגריה של גראס, זה קביעות ומסירות נפש, הוא אמר לי: תראה, אני רוצה להפסיק, אם אתה תגיד לי להפסיק אני יסכים איתך ברעיון אבל במעשה אני אומר לך מראש, אני לא יכול להפסיק, אני יותר מדי מחובר וקשור עם המקום הזה, יש עצה למצב הזה? אמרתי לו: כן, זה מה שרבינו אמר גם מעט זה טוב, מה הכוונה? הוא עכשיו קשור עם המקום הזה בקשירה כזאת ובהתמכרות כזאת שהוא לא יכול להפסיק את זה בבת אחת. אמרתי לו: חסר לך עכשיו בנפש את כוח ההתגברות על הדבר הזה, כוח ההתאפקות. הגבורה בנפש להתגבר על זה חסרה אז מה תעשה? תתחיל לאט-לאט.

מבטיח שתוך שנה+ אתה מרים 50 קילו

יש יהודי שהוא רוצה להרים חמישים קילו במשקולות אבל היום הוא בקושי מרים 10 קילו, הוא מגיע לחדר כושר ושואל את המדריך: מה אני יעשה? המדריך יגיד לו: חודש תרים רק 10 קילו, אחר-כך שלושה שבועות תרים 12 קילו וכן הלאה, אני מבטיח לך שתוך שנה ושלושה חודשים אתה מרים חמישים קילו – כמו שזה בשרירים הגשמיים בגוף ככה הנפש בעניין הזה מגבילה. אמרתי לו: אתה בשעה 6 בערב אתה מעשן ולא יעזור שום דבר, להגיד לך לא לעשן אני יודע שאי אפשר אבל אתה יכול לחכות 10 דקות? אמר לי: כן. אמרתי לו: תתאפק 10 דקות ותדע לך שהעשר דקות האלה שהמתנת, שרצית לעשן ולא עישנת התחילו לעורר בתוכך את כוח ההתגברות וכוח ההתאפקות – כך כל פעם תבדוק כמה זמן אתה יכול להתאפק – זה מה שרבינו אמר מעט זה גם טוב, אנחנו צריכים להתחיל להרגיל את עצמנו למידת ההתאפקות.

הפוסט ימי העומר אצל כל אחד ואחד בפרטיות הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

בתורה ע“ד בליקו“מ חלק שני רבינו אומר: ’כי בתחלה היו כל ההתחלות מפסח, ועל כן כל המצוות הם זכר ליציאת מצרים. ועכשו…(ולא סיים)‘. מוסיף על זה ר‘ נתן ואומר ’ועכשו כל ההתחלות מפורים‘ – ר‘ נתן כותב בהרבה תורות מה היתה כוונת רבינו כשהוא אמר את זה. נתבונן קצת בנקודה הזאת קודם כל לראות מה זה פסח ומה זה פורים: אנחנו יודעים שכל חג זה זכר לאיזה מאורע היסטורי שהיה ואותו מאורע קבע איזשהו סדר ותיקון בכל עולמות ואומר רבינו האר“י הקדוש שכל שנה חוזר אותו סדר להיות כמו שהוא היה בזמן המאורע..

העולמות הרוחניים העליונים

מסביר רבינו האר“י הקדוש שיש מאורעות שהיו שכנגד זה נעשה תיקון למעלה בכל העולמות הרוחניים העליונים, אצילות, בריאה ועשייה והתיקון הרוחני הזה חוזר בכל פעם כל שנה באותו תאריך וזה עושה את החג. למעשה החג נקבע עפ“י סדר המאורעות העליונים שנעשו. כשמגיע פסח זה לא משהו שרירותי שבט“ו בניסן אנחנו עושים את ליל הסדר אלא באמת כל העולמות עושים עכשיו ליל הסדר, ז“א שיש סדר שלם של תיקון. רבינו אומר שפעם היו כל התתחלות מפסח ועכשיו מפורים – מה העניין של פסח ומה זה העניין של פורים? הגמרא במסכת מגילה אומרת שצריך להסמיך גאולה לגאולה, הכוונה להסמיך את גאולת פורים לגאולת פסח. למעשה לעמ“י בכלליות היו 2 גאולות, גאולת פסח ויציאת מצרים, עמ“י נולד כעם של עבדים והיה את כל הנס של יציאת מצרים, והגאולה הכללית השנייה היתה בפורים מכיוון שפורים היה 957 שנים אחרי יציאת מצרים. אחרי שעמ“י כבר הגיע לא“י ובנה את בית המקדש הראשון, ואחרי שהוא נחרב ועמ“י יצאו לגלות בבל, לפני בית המקדש השני היה את כל סיפור המגילה, את המן תלו 3 שנים לפני שהתחילו לבנות את בית המקדש השני ואז היתה גאולה נוספת לעמ“י, הם עלו לא“י ובנו את ביהמ“ק השני ..

נקבע סדר אחר של התקרבות להשם

אז התחילה תקופה חדשה בתולדות עמ“י שנקראת ’תקופת בית המקדש השני‘ ששונה במהותה ממה שהיה קודם לכן. רבינו אומר שבהתחלה כל ההתחלות היו מפסח ועכשיו מפורים – מסביר ר‘ נתן בעומק הדבר שיציאת מצרים יצרה מציאות של קשר ושל התחברות של עמ“י בכלליות ובפרטיות עם הקב“ה והקב“ה רצה
והיה חפץ שזה יהיה סדר התיקון וההתקרבות של עמ“י אליו ועכשיו עמ“י לא יכל לעמוד בזה (כמו שנראה בהמשך) לכן היה את כל עניין חורבן בית המקדש
הראשון, כל גלות בבל וכל סיפור המגילה ואז נקבע סדר אחר של התקרבות להקב“ה..

התיקון של פסח..

רבינו אומר פעם היו כל ההתחלות מפסח, הכוונה שכל סדר ההתקרבות שלנו אל הקב“ה היה צריך להיות כמו ביציאת מצרים, בהתחלה כל סדר ההתקרבות שלנו להקב“ה
היה צריך להיות כמו בזמן יציאת מצרים אבל אנחנו לא הצלחנו לעמוד בזה לכן
נקבע סדר חדש וזה פורים, הכוונה שצריך להתחיל עם סדר ותיקון פורים ובעזרת השם להגיע לפסח. הקב“ה לא ויתר על התיקון של פסח, מסביר ר‘ נתן שהכוונה שעכשיו צריך להתחיל מסדר ותיקון של פורים, ואחר כך צריך ללכת בדרך של פסח, צריך להבין מהם כוונת הדברים:

יש להם תפילות שירים ניגונים

פסח בשורשו גילה עבודה יותר גבוה לעם ישראל בכלל ולכל אחד מאתנו באופן פרטי מאשר פורים. פורים זה היה ירידה בדרגה, הכוונה ירידה בדרישה של הקב“ה מאתנו.
הקדוש ברוך הוא שלח אותנו לעולם הזה כי הוא חפץ בעבודה שבאה מתוך הסתרה ומתוך הניסיון והקושי. המלאכים עובדים את הקדוש ברוך הוא ויש להם
תפילות, שירים, ניגונים, ייחודים ויש להם קדושות שהם אומרים – את כל זה יש אצל המלאכים וכתוב בספרים הקדושים שהם אש, קוראים להם ’שרפים‘ כי הם
נשרפים מרוב הקדושה שלהם. בעולם הזה הרבה פעמים אנחנו מגיעים לתפילה, לוקחים את הסידור וברוך השם שאנחנו מצליחים להגיד את המילים, הרבה פעמים זה
סדר התפילה שלנו, פשוט לקרוא. במציאות שלנו קשה
לנו מאוד להתחבר ולהתקשר עם הקב“ה, הזכרנו הרבה פעמים שזה כל המושג שנקרא בריאת העולם.
עולם זה העלמה, הקב“ה ברא העלמה והסתרה והוא עשה את זה כי הוא חפץ בעבודת העולמות התחתונים והנמוכים…

יש לו קשיים גדולים מאוד..!

מישהו הביא לי את הספר ’אורות התשובה‘ של הרב קוק הראשון, ושם יש לו
יסודות נפלאים מאוד בענייני התשובה, הוא אומר שם: ויש מי שרוצה
לחזור בתשובה ויש לו מניעות עצומות מאוד כי אין טבעיו ותאוותיו
ומידותיו מאפשרות לו לחזור בתשובה, ואף על פי כן הוא אוחז ברעיון התשובה,
הכוונה שהוא לא עוזב את הרצונות ואת המחשבות על התשובה, ויתברר
לעתיד לבוא שבמקום שבעל תשובה שיש לו קשיים גדולים מאוד
לחזור בתשובה ולא עזב את דרך התשובה, במקום שהוא עומד צדיק
לא יכול לעמוד, כי הבעל תשובה נקרא לידו צדיק, ואין לשער
את גודל ההשגות שהוא יזכה לעתיד לבוא בגלל גודל הקשיים שהיו לו עכשיו..

שולפים סכינים וחרבות ומתחילים מלחמה

כל ההשתדלות והעבודה שלנו במקום שבו אנחנו נמצאים עם כל ההסתרה זה לבקוע את המסכים שנמצאים ביננו לבין הקב“ה כדי להתחבר עם הקב“ה וכל העבודה של הסטרא אחרא זה למנוע את זה מאתנו וזה כל המלחמות, כשהם רואים יהודי שרוצה להתחבר עם הקב“ה הם שולפים סכינים וחרבות ומתחילים להילחם כנגדו – יש
כמה דרכים להתקרב להקב“ה אלא שמצד עצמנו אין לנו מושג איך להתקרב להקב“ה. אדם מעצמו לא יכול לדעת איך מתקרבים להקב“ה אז עפ“י מה אנחנו הולכים ומקיימים? התורה והצדיקים מגלים לנו את העצות ואת הדרכים להתקרב להקב“ה וצריך לדעת פה כלל גדול מאוד: אין שכלו של האדם יודע באמת איך להתקרב להקב“ה, מי שרוצה חייב ללכת לתורה ולצדיקים שמפרשים לנו את התורה והם
יתנו לנו את העצות, כי אנחנו מצד עצמנו לא יכולים לדעת איך להתקרב להקב“ה..

את הדרך של פסח ואת הדרך של פורים

יש כמה וכמה דרכים איך להתקרב להקב“ה אבל בכלליות יש את הדרך של פסח ויש את הדרך של פורים וזה מה שרבינו אומר, בהתחלה הקב“ה נתן לנו את הדרך של פסח והוא ראה בחורבן בית המקדש הראשון שאנחנו לא יכולים ללכת בדרך של פסח אז הוא נתן לנו גם את הדרך של פורים, זה הכוונה פעם כל ההתחלות היו מפסח ועכשיו מפורים. הדרך של פסח זה נקרא שאדם לומד להקשיב לעצמו, לרחשי-ליבו.
צריך לדעת שמה שאדם חושב ומרגיש זה לא מקרה. לפני שמגיעים לתורה, לאמונה ולדרך של צדיקים אנשים לא מתבוננים מאיפה הם חושבים ומרגישים, באה התורה ומגלה לנו שהמחשבות שעוברות באדם וההרגשות
שאדם מרגיש בתוך ליבו – זה השפה שהקב“ה מדבר איתנו

ארבעים שנה לימוד במדבר

הקב“ה מדבר איתנו דרך הפנימיות שלנו – הדרך של פסח זה דרך של התקרבות להקב“ה שנקראת הדרך הפנימית לכן גם משה רבינו שהוא בחינת הצדיק של הפנימיות, הוא לימד את עמ“י 40 שנה במדבר. מדבר זה מלשון מדבר, שצריך לדבר עם הקב“ה, לעשות התבודדות בשדות, במדבריות ובכל מקום שאדם נמצא לבד. הדרך של יציאת מצרים שזאת הדרך שהקב“ה רצה שנתקרב אליו זה הדרך של התמימות והפשיטות שאדם לומד להקשיב לעצמו, כמובן בדרך התורה ובהתייעצות עם צדיקים, לאט-לאט אדם מתחיל לזהות, להבחין ולגלות בתוכו בעצם מסרים שהקב“ה מוסר לנו, אפשר לראות את זה בפשטות, הקב“ה מדבר איתנו בשפת הנפש – הרגשות הלב שלנו זה מסרים שהקב“ה מוסר לנו, הדרך שהקב“ה הכי רוצה שכל יהודי יתקרב אליו זה הדרך שאדם ילמד להבין את המחשבות
שלו ויותר מזה להקשיב לרגשות הלב שלו ולפי זה הוא ידע איך להתקרב להקב“ה…

לפני זה לא היה צריך תפילות מסודרות

יש כזאת דרך שנקראת דרך התמימות והפשיטות וזה דרך המדבר. ביציאת מצרים עמ“י זכה להתגלויות כאלה גדולות והוא זכה שהיה לו את המנהיג הכי גדול, משה רבינו, שנתן לנו את התורה, והיו נביאים שראו מה שראו – כל זה היה כדי להביא את עמ“י לדרך הזאת שכל יהודי ויהודי יוכל להקשיב לעצמו ודרך זה להתקרב להקב“ה, לכן אנחנו רואים שעד שעמ“י לא בנה את בית המקדש השני  לא היו תפילות מסודרות, לא היה תפילת 18, שחרית, מנחה וערבית אלא אנשי כנסת הגדולה תיקנו את זה אח“כ. אומר הרמב“ם שלפני שאנשי כנסת הגדולה תיקנו את התפילה לא היה צריך שיהיה תפילות מסודרות, הקב“ה לא רצה שנתפלל מתוך סידורים. סידורים זה מלשון סדר שהכל כבר מסודר, הקב“ה רצה שנבוא ונדבר איתו ממה שאנחנו מרגישים לפי המקום שבו אנחנו נמצאים ובדורות האלה היתה כזאת הנהגה שהיתה דרך פתוחה להתחבר התחברות של הלב עם הקב“ה וזה נקרא עבודת הלב…

הרבה תפילה והתבודדות כדי לברר פה

עבודת הלב זה עבודה פנימית וכל אחד היה מרגיש שהוא כביכול עושה דו-שיח שלם עם הקב“ה. בוודאי שללכת בדרך העבודה הזאת זה התכלית הכי רצויה אצל הקב“ה. הקב“ה נתן לנו תרי“ג מצוות וצדיקים שיכוונו וידריכו אותנו אבל בדורות ההם, כל הכוונה היתה להביא את האדם לעבודה הפנימית והפרטית שלו שתתחבר ותתקשר עם הקב“ה לפני הנפש והפנימיות שלו, אבל זה דורש הרבה מאוד מהאדם. הלשם שבו ואחלמה כותב שהדרך הזאת של פסח שזה הדרך של הפנימיות, דורשת הרבה מאוד מאמץ ואמת מהאדם מכיוון שברגע שאדם נכנס לעבודה הפנימית
 אז היצר הרע מנסה הרבה להכשיל אותו ואדם צריך לעשות הרבה תפילה
והרבה התבודדות כדי לברר פה את נקודת האמת ובעיקר אדם צריך רצון פנימי להגיע להתחברות אמתית של קשר של אהבה עם הקב“ה בדרך הזאת, ובעומק
הדבר כל זה היה החטא של אנשי בית המקדש הראשון, הם לא עבדו את עבודת הלב.

אנחנו צריכים תמיד לרצות להגיע לפסח

אם אדם יהודי לא מחפש את הנקודה של עבודת הלב, להתחבר עם הלב שלו להקב“ה הוא יכול להגיע לעבירות הכי חמורות. כשנחרב בית המקדש הראשן והקב“ה ראה שעמ“י לא יכול לעמוד בעבודה הפנימית, מפורים נעשתה דרך אחרת שזה נקרא הדרך החיצונית. בדרך החיצונית יש סדר של תורה, של תפילה ושל מצוות, גם אם אתה מרגיש וגם אם אתה לא מרגיש תעשה את זה, אתה חייב עכשיו לשמור על הסדרים ועל התקנות שאנשי כנסת הגדולה לנו תיקנו שזה היה מיד אחרי פורים. ברגע שאנחנו נשמור על הסדרים של אנשי כנסת הגדולה והכל יהיה מסודר, זה ישמור עלינו מפני היצר הרע ואנחנו לא ניפול – זה מה שאומר רבינו שבהתחלה הקב“ה רצה את העבודה הפנימית אבל הוא ראה שאף אחד לא יכול לעמוד בזה אז הוא נתן לנו את הדרך של פורים: יש סדר שלם לכל היום, אתה תקיים את הסדר הזה והסדר הזה בעצמו ישמור עלייך – זה הכוונה שעכשיו ההתחלה צריכה להיות מפורים אבל אומר ר‘ נתן שאנחנו תמיד צריכים לרצות להגיע לפסח, הכוונה שאנחנו צריכים להגיע למדרגה של
יציאת מצרים וזה כל העניין של הדור שלנו ושל צדיק האמת

זה מכניס יותר לעבודת הלב

רבינו מלמד אותנו ונותן לנו כלים ומדריך אותנו איך לזכות להגיע לנקודה הפנימית – 2 הנקודות היסודיות שרבינו מלמד אותנו זה ההתקשרות עם הצדיק וההתבודדות – ברגע שאנחנו מקיימים את 2 העצות האלה, זה מוביל אותנו ומכניס אותנו יותר ויותר לעבודת הלב, לכן אנחנו רואים הרבה פעמים שבדור שלנו יש קשיים מאוד-מאוד גדולים  לשמור את פשט התורה, בדור שלנו זה פלא, לאנשים יש הרבה יראת-שמיים והרבה רצונות וכיסופים לעשות את רצון הקב“ה והרבה פעמים הם גם מוסרים את
הנפש והרבה פעמים הם מתוסכלים למה הם לא זוכים לעשות את מה שאנחנו
רוצים לעשות. אם היינו יכולים לעשות את כל מה שאנחנו רוצים אז היום שמונים אחוז מהדור שלנו היו צדיקים כמו תנאים, מצד הרצונות אנחנו רוצים הכי הרבה..

כיסופים מאוד גדולים לעבוד את הקב“ה

רואים שכמה שאדם זוכה לעבוד את הקב“ה תמיד הוא מתוסכל למה הוא לא יכול לעשות יותר – יש כיסופים מאוד גדולים לעבוד את הקב“ה – צריך לדעת שהמניעות שאנחנו מרגישים זה הדרך שאנחנו הולכים מפורים לפסח, הכוונה מהמדרגה של העבודה החיצונית למדרגה של העבודה הפנימית הקב“ה רוצה את הלב שלנו, הוא רוצה שנשתוקק ונחפש את הדרכים איך מתחברים אליו בעבודת הלב, הכוונה באיזה עצות ובאיזה דרכים אנחנו ממשיכים את ההארה שלו לתוך הלב שלנו, כי הדור הזה נקרא דורו של משיח בן-דוד, כי זה הכל בא מכוחו של בן-דוד, מכוחו של דוד המלך..

דוד המלך היה שומע את ניגוני ליבו..

כל עניינו של דוד המלך מוטבע בתוכו. כמו שאבא מעביר לבנו את התכונות בפנימיות שלו כך גם המשיח נקרא בן-דוד מצד עבודת דוד המלך. אומר ר‘ צדוק הכהן מלובלין שדוד המלך היה עובד את הקב“ה לא ע התורה אלא על-פי שורשי-התורה, הכוונה עפ“י הרגשות ליבו. דוד המלך היה כל-כך ברצונות וכיסופים להקב“ה שהוא היה שומע את ניגוני הלב שלו וזה סוד הניגונים שלו. את דוד המלך אנחנו מכירים מגיל עשרים ושמונה, כאשר שמואל בא למשוח אותו, אבל מה היה קודם? לא כתוב ב
ספר שמואל אבל כתוב במדרשים שדוד המלך היה רועה ובדרך כלל זה לא
היה בחברת בני-אדם כי המשפחה שלו ביזתה אותו, חשבו שהוא ממזר וכן הלאה
לכן היו שולחים אותו להרים הרחוקים אז רוב הזמן הוא היה לבד וכל העשרים ושמונה שנים הראשונות שלו זה היה דרך של תפילה, התבודדות והתחברות עם הקב“ה

ביזיונות ממש עד השנים האחרונות לחייו

לדוד המלך לא היו חברים, אבא שלו ואחים שלו לא רצו להכיר אותו – אנחנו לא משיגים את דוד המלך מכיוון שכפי כמה שאדם זוכה להרגיש את הקב“ה בתוך הלב אז העולם הזה זה הטעות הכי גדולה מכיוון שאדם שעובד עפ“י הלב בעולם הזה הוא נראה הכי שבור והכי מרוסק, אף אחד לא מבין אותו בכלל – כדי להתחבר בפנימיות עם הקב“ה זה דרך שונה מאוד מהדרך של החיצוניות, זה עניין אחר לגמרי, הקב“ה מנהיג אותו לפי הבחינה של עבודת הלב וזה דרך שונה מאוד מהדרך של החיצוניות. דוד המלך היה האדם עם הכי הרבה ירידות והכי הרבה התרסקויות בעולם ואפילו עד היום האחרון לא עזבו אותו במנוחה, דוד המלך נפטר בגיל 70 ובגיל 67 היה מרד אבשלום, הוא עבר ממש עד השנים האחרונות של חייו בזיונות ורדיפות וכל זה כדי להביא
אותו יותר ויותר בפנימיות של התחברות פנימית עם הקב“ה. הדרך של יציאת מצרים שזה פסח זה דרך שלימה.

התחברות פנימית עם הלב

בד“כ כשאנחנו מתחילים להתקרב לצדיק אז הצדיק מכניס אותנו לדרך הזאת. רבינו אומר שכל העניין של פורים זה ההכנה לפסח, פורים מטהר אותנו לפסח לכן באה פרשת פרה שזה הטהרה מטומאת מת. טומאת הלב זה המסכים על הלב, גם כשאנחנו עובדים את הקדוש ברוך הוא ומדקדקים במצוות, אם אנחנו לא עובדים אותו על-פי ההתחברות הפנימית עם הלב זה נקרא פורים. לפי בחינת העבודה של פורים אתה נקרא צדיק, לפי עבודת פסח בכלל לא התחלת לעבוד את השם מכיוון שהבחינה שהקדוש ברוך הוא
רוצה זה ההתחברות הפנימית וזוהי דרך שלימה.
מדוד המלך אנחנו יכולים לראות הרבה כללים והרבה תנאים איך הדרך הזאת של העבודה הפנימית נעשית ואחד הדברים זה מה שרבינו אמר שבדרך הזאת אין לאדם הרבה כבוד בעולם הזה – מי שמחפש כבוד שידע שאין כבוד בדרך הזאת וגם הרבה פעמים הולך לאדם שלא כסדר, פעם הוא מצליח ופעם
הוא נכשל – יש מסכים על הלב ואדם לא מרגיש את הקב“ה, הקדוש ברוך הוא
רוצה לעזור לו להוריד את המסכים וזה על-ידי שאדם מקבל צרורות של ביזיונות..

הביזיונות גורמים ללב האדם להישבר..

ברגע שמתחילים לבזות את האדם הביזיונות גורמים ללב האדם להישבר, וזה גורם לו לשבירת הלב, עכשיו כשנשבר לו הלב אפשר לקרב אותו יותר להקב“ה, ולא רק זה אלא כתוב בספרים הקדושים שבדרך הזאת הקב“ה יכול להפיל את האדם לתוך עוונות בלבד שיהיה לו לב-שבור. אנחנו לא מבינים את הדרך הזאת מכיוון שהקב“ה מוביל את האדם לפי כללים ושכל שאנחנו לא מבינים כי כל הדרך הזאת זה לשבור את המסכים שיש על הלב של האדם ועל זה אומר הזוהר הקדוש ’רחמנא ליבא בעי‘ – הקב“ה רוצה את הלב והוא יודע מה שובר את המסכים שיש על הלב של האדם..

רוצה לעבוד אותך כמו הצדיק הכי גדול

יכול להיות שאדם למד חודש תורה והוא במוחין דגדלות אז הקב“ה יודע שכדי לשבור לו את המסכים הוא צריך להסתובב שבועיים ברחובות באיזה תוהו-ובוהו וזה ישבור לו את המסכים שיש לו על הלב – אין השגה בדבר הזה לכן אומר ר‘ צדוק שאדם שמונהג בדרך הזאת צריך כל הזמן להקשיב לרחשי-ליבו כי הקב“ה מדבר איתו דרך רחשי-ליבו. באמת בהתחלה אנו באים מעבודה חיצונית וזה חייב להיות כך. מצד ההשתדלות אנחנו צריכים לעשות השתדלות לעשות את הסדרים כמו שהתורה וחז“ל קבעו לנו, זה ההשתדלות שלנו, אבל אם אדם רואה שפתאום זמן מסויים מכניסים אותו לתוך מערבולות והוא בכלל לא יודע מתי בוקר ומתי צהריים מרוב כל מה שעובר עליו, על כל פנים שאדם לא יתבלבל מזה. אנחנו צריכים לגלות את דעתנו ולהגיד להקב“ה: אבא אני רוצה לעבוד אותך כמו הצדיק הכי גדול – ואז מה שעובר על האדם שלא יתבלבל. אומר רבינו בשיחות הר“ן אות ג‘: ’ואפילו כשנופלים מאד חס ושלום וכל אחד נפל למקום שנפל רחמנא לצלן, אף על פי כן אסור לייאש עצמו…

לגדולתו אין חקר, אפשר לחזור אליו בנקל

ממשיך רבינו ואומר: כי תשובה גבוה למעלה מן התורה, על כן אין שום ייאוש בעולם, כי אם יזכה יהיו נעשין מעוונותיו עניין אחר לגמרי, וכמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (יומא נו:): שנתהפכין העוונות לזכויות, ויש בעניין זה סתרי נסתרות‘ ממשיך רבינו ואומר ’רק הכלל שמכל הנפילות והירידות שבעולם רחמנא לצלן יכולים לחזור אליו יתברך בנקל כי לגדולתו אין חקר. והעיקר שהכל תלוי בו, שלא יהיה מייאש עצמו מלצעוק אל השם ולהתחנן ולהתפלל אליו יתברך תמיד‘ – לא משנה מה עבר, עובר ויעבור על האדם, על כל פנים שאדם לא יעזוב את הדרך של הצעקה וההתחברות עם הקב“ה

נמצא פה בשיא המערבולות

שאדם יגיד להקב“ה: אני אותך לא עוזב, אני נמצא פה בשיא המערבולת, שיא ההסתרה ושיא הבלבול ואני לא מבין כלום, אני לא יודע איפה צד ימין ואיפה צד שמאל, אבל אני רוצה אותך, אני רוצה להתקרב אלייך – רבינו אומר בשיחות הר“ן שיש בדבר הזה סתרי נסתרות ועוונות נתהפכין ברגע אחד להיות זכויות כי ברגע שאדם קובע בליבו ובדעתו שיהיה מה שלא יהיה, לא משנה איפה
אני אהיה ומה יהיה איתי, אני יודע דבר אחד: אין לי
שום רצון אחר חוץ מלהתקרב להקב“ה מכיוון שהכל
זה שקר. לפעמים אני מתבלבל מהשקר לעשר דקות
אבל הייתי מבולבל, באמת אני רוצה אותך. רבינו אומר שהעיקר זה לא לעזוב את הרצון הפנימי שלנו להתחבר עם הקב“ה. כפי כמה שהרצון הפנימי להתחבר עם הקב“ה קבוע וחזק בליבו של האדם זה נקרא הדרך של יציאת מצרים של המדבר ושל פסח.

האם זאת היא דרך חדשה או דרך ישנה?

עמ“י הלך 40 שנה במדבר, זה ללכת בתוך הדרך של הדיבורים. אומר פרי הארץ שהקב“ה אמר: אם אני אכניס אותם ישר לארץ אז כל אחד ישב תחת גפנו ותחת תאנתו ויתחיל להיות סדר, הכל יהיה מסודר אצלם ויהיה להם טוב, הם ילמדו תורה ויהיה להם יישוב הדעת אבל אני רוצה את התפילות ואת הצעקות שלהם. את אותם צעקות שהם צעקו אליי במצרים כשהמצרים הרביצו להם, אני רוצה שהם יקנו את זה בשלמות הלב, שגם אם הם יהיו איש תחת גפנו ותחת תאנתו, גם אז שלא יעזבו את הצעקות האלה. אומר פרי הארץ שהקב“ה אמר: אם עמ“י יכנסו עכשיו לא“י הם ישכחו את הדרך הזאת של העבודה הפנימית לכן אני אוליך אותם 40 שנה במדבר, שכל אחד יעשה כל יום שעתיים התבודדות במדבר – תיקון המדבר זה סוד המדבר (מלשון דיבור). צריך לדעת שהדרך הזאת זה דרך חדשה לגמרי, זה מה שרבינו
אמר אני מוליך אתכם בדרך חדשה שהיא ישנה. אם זאת חדשה אז למה היא ישנה?

לפעמים זה נראה שזה ההפך מהתורה

האם יש פה סתירה בדברי רבינו? אלא זאת דרך חדשה שתוביל אותנו לאותם מקומות שהצדיקים בדורות הקודמים הגיעו שזה ההתחברות השלמה עם הקדוש ברוך הוא. צריך לדעת שבדרך הזאת אנחנו כמעט ולא מבינים כלום ואין לנו
הבנה בדבר הזה לכן אנחנו לא מבינים מה קורה אתנו היום. הרבה פעמים בדור
שלנו יש הרבה קושיות עם כל מה שעובר עלינו ולכאורה לפעמים זה נראה
שאנחנו נמצאים במצבים שהם היפך התורה – כל יהודי יודע את דרך התורה וגם
מי ששכח נזכר בזה מהר מכיוון שהנשמה שלו יודעת – ברוך השם אנחנו יודעים
את דרכי התורה, פתאום כשמתקרבים לרבינו רואים דרך חדשה לגמרי – צריך לדעת שזה הכוונה שרבינו אמר אני מוליך אתכם בדרך חדשה שהיא ישנה, כי זאת דרך חדשה שתוביל אותנו לאותו מקום של הצדיקים של פעם רק בדרכים חדשות לגמרי

רשב“י, האר“י הקדוש, הבעש“ט ורבינו

רבינו אומר שהעיקר זה לא לעזוב את הרצונות ואת הצעקה, אם אדם ח“ו נפל לבחינות לא טובות, רבינו אומר: אל תתפעל מזה. בוודאי שאנחנו עושים את כל ההשתדלות להיות ’סור מרע‘ ולא ליפול למקומות לא טובים אבל אם קרה
שנפלנו רבינו אומר: תעשה מחאה ותגלה את הרצונות הטובים שלך ותמשיך הלאה – הרבה פעמים יש קושיות גדולות על כל זה, איך רבינו אמר כאלה דברים?? לכאורה זה נראה שזה נגד כל מה שלמדנו בתורה, אבל צריך לדעת שיש בזה כלל מאוד גדול: יש מדרש שאומר שמשיח צדקנו ישב אתנו וילמד אותנו איך להתקרב להקב“ה, הוא יתן לנו דרכים, עצות ודברי-תורה איך להתקרב להקב“ה – אומר
רבי נתן שאצל רבינו יש כבר את הדרכים האלו – כל מה שאנחנו רואים ולא מבינים איך רבינו אומר כאלה עצות זה כבר נמשך מהתורה של המשיח. האור של
משיח כבר התגלה בעולם, זה התחיל מר‘ שמעון בר יוחאי, האר“י הבעש“ט ורבינו..

נראה קטן, לא מכבדים ומעריכים אותו

החידוש של רבינו זה שהוא הוריד את כל התורות ואת כל הסודות והפנימיות של התורה להלכה למעשה לכל יהודי במקום שבו הוא נמצא וזהו החידוש הגדול של רבינו. כידוע מידת משיח בן-יוסף זה תיקון מידת היסוד, הכוונה שיש לו גבורות גדולות מאוד בקדושה, אז כשהוא רוצה הוא מוסר את הנפש ויש לו את הכוחות למסור את הנפש – בספר ישעיה כתוב ’והקטן יהיה לאלף‘ – הקטן זה דוד המלך, היום משיח בן-דוד נראה קטן, לא מכבדים אותו ולא מעריכים אותו כי אף אחד לא משיג בו. הסוד של משיח בן-דוד יותר גדול מהסוד של משיח בן-יוסף, לעתיד לבוא יתגלה שהוא הסוד של הפלא העליון, פלא זה אותיות אלף. עכשיו יש הנהגה של משיח בן-יוסף ויש את ההשגה של האלף שזה הפלא העליון שזה משיח בן-דוד.

….משיח בן דוד זה בחינה אחרת לגמרי

 כל הדורות היו בעיקר מונהגים ע“י בחינת היסוד שזה משיח בן-יוסף. ההנהגה בדרך הזאת של משיח בן-יוסף זה שלאדם יש כוח בנפש לעשות מסירות נפש לקיים את המצוות ואת התורה וזה היה הניסיון של כל הדורות אבל הגאולה השלימה הרי תהיה ע“י משיח בן דוד ומשיח בן-דוד זה כבר בחינה אחרת לגמרי. משיח בן-דוד זה אמונה שלימה והתבטלות שלימה להקב“ה, הכוונה לדעת שאין עוד מלבדו יתברך..

שיש לו אזיקים על הידיים ועל הרגליים

היום אין כבוד לעבודה הזאת של משיח בן-דוד אלא הכבוד הוא למעלת היסוד (משיח בן-יוסף) כי היום אי אפשר להשיג את המעלה של העבודה של משיח בן-דוד שזה סוד האלף. כל הדורות היו מונהגים ע“י יסוד משיח בן-יוסף אבל הגאולה השלימה תהיה ע“י משיח בן-דוד אז לפני הגאולה אנחנו צריכים לבוא למידה שלו שזה אמונה שלימה וביטול שלם להקב“ה וזה הבלבול הגדול שקורה, כי מצד אחד אנחנו מתחזקים ורוצים ללכת בדרך של יוסף ושל משיח בן-יוסף: אני רוצה להתקרב אלייך אז תן לי את כוחות הנפש לעשות את רצונך – אדם בא לעשות אבל פתאום הוא רואה שיש לו אזיקים על הידיים ועל הרגליים – כל זה מכיוון שאנחנו עדיין בהשגה של יוסף ואנחנו צריכים להגיע לבחינה של דוד וזה כל הבלבול הגדול. הקב“ה שלח את רבינו ואת כל הצדיקים האמתיים וכל זה התחיל מרשב“י כדי שיגלו וידריכו אותנו מה לעשות בדרך הזאת – כדי להינצל הספקות של עמלק שהוא מטיל בנו, הדרך היא לאחוז בהתקשרות חזקה עם הצדיק מכיוון שהצדיק מלמד אותנו איך לעבור את הים הזה של כל הבלבולים ושל כל המבוכות בשלום..

לאחוז חזק מאוד בהתקשרות ובעצות

כאשר יש לנו בלבול כזה גדול בדרך העצה היא לאחוז חזק מאוד בהתקשרות ובעצות של הצדיק, בפרט בעצה של ההתבודדות וזה נקרא הדרך מפורים לפסח. ביציאת מצרים הרצון של הקב“ה היה שהכי קטן בעמ“י ילך בדרך הזאת של הביטול השלם אבל עמ“י לא יכל להחזיק במדרגה הזאת כי זה דורש הרבה עבודת הלב והתחזקות לא ליפול מכל מה שעובר עלינו, לא החזקנו מעמד ונחרב בית המקדש הראשון ואז נולדה הדרך של פורים שזה הדרך של יוסף ואז נקבעה דרך חדשה שזה דרך יותר חיצונית, הכוונה שהעיקר זה לקיים את המעשים, אבל לפני הגאולה אנחנו עוברים מבחינת יוסף לבחינת דוד והדרך הזאת זה הדרך מפורים לפסח. חודש אדר וניסן זה החודשים הכי מסוגלים בשנה ללכת יותר בדרך של ההתבודדות – עכשיו מאיר אור גדול של התבודדות, כל אחד כמה שהוא יכול ואיפה שהוא יכול, העיקר זה להתרגל לדבר עם הקב“ה, הכוונה להגיע להתחברות הפנימית עם הקב“ה.

הפוסט ’כל המצוות הם זכר ליציאת מצרים‘ הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

בעזרת השם נמשיך עוד כמה נקודות בעניין של פורים. בירושלמי במסכת מגילה

יש דבר מעניין, הגמרא דנה שם מי התיר לחכמי אותו הדור למעשה בהוראת מרדכי ואסתר, לכתוב את מגילת אסתר, כי הוסיפו עוד ספר לכתבי הקודש וזה לא פשוט להוסיף עוד ספר לכתבי הקודש, צריך היתר. אז הגמרא אומרת ששמונים וחמש חכמים ונביאים מאוד-מאוד הצטערו והתלבטו בנושא הזה כי מרדכי
ואסתר ביקשו מהם לכתוב והם לא ידעו מאיפה יש להם היתר, עד שלמדו את זה מפסוק. בעניין עמלק הקב“ה אומר למשה: כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע.

מגילת אסתר היתה בהר סיני

-הגמרא שמה אומרת שהחכמים של אותו הדור דרשו: כתב זאת, זה התורה שבכתב. זכרון, זה בנביאים. בספר, זה בכתובים. עדיין לא היה  כתוב את הכתובים וזה היה בעצם ההיתר לכתוב את מגילת אסתר. אומרת שם הגמרא בשם חמשה אמוראים שהם רב, רבי חנינא, רבי יונתן, רבי יהושע בן לוי ובר כפרא, אומרת הגמרא חידוש מאוד גדול. אומרת הגמרא שמגילת אסתר ניתנה למשה רבינו בהר סיני, היה כבר את מגילת אסתר בהר סיני, לכן לעתיד לבוא יתבטלו כל הספרים, חמשה חומשי תורה ומגילת אסתר לא יתבטלו.
כי למגילת אסתר יש דין של אחד מהחמשה חומשי תורה, זה חלק מהחמשה חומשי תורה, כך אומרת הגמרא בירושלמי

לעבור את החוויה של הצער

נשאלת השאלה: אם משה רבינו קיבל את מגילת אסתר בהר סיני במתן תורה, עם כל השמות, עם כל המאורעות ועם הכל, הרי הקב“ה הוא גלוי וידוע והוא עבר הוה ועתיד, אז משה רבינו קיבל את הכל, אז למה משה רבינו לא מסר את זה לעמ“י בהר סיני? הראשונים מפרשים שעמ“י היה צריך לעבור את החוויה של הצער ושל התשובה בזמן גזירת המן. ע“י שהם עברו את החוויה של הצער ושל התשובה שהם עשו בזמן שהמן גזר את הגזירה, בזכות זה היה קבלת התורה פעם שנייה ועמ“י זכה למעלה רוחנית מאוד גדולה בזכות זה וזה למעשה חג פורים. אם משה רבינו היה נותן את כל מגילת אסתר אז לא היו עוברים את כל הצער כי היו רואים שהגזירה תתבטל..

כי היינו רואים שכבר הכל יסתדר לטובה

-זה הסיבה שמשה רבינו לא מסר את מגילת אסתר לעמ“י. יש פה יסוד מאוד גדול. אנחנו רואים שההסתרת פנים זה כדי שאנחנו נעבור את הניסיונות בעולם הזה, כי באמת אם היינו יודעים איך זה יגמר אז לא היינו בצער. כי היינו כבר רואים את הסוף והיינו רואים שכבר הכל יסתדר לטובה. הכל יתהפך לטובה אז לא היינו מצטערים ואם לא היינו מצטערים אז לא היינו חוזרים בתשובה ולא היינו מתפללים מעומק הלב

בתוך המאורעות..

אז אם היו מראים לנו איך זה יגמר אז היינו מפסידים את עיקר התיקון, לכן לא מגלים לנו את העתיד, כך כתוב בראשונים של הירושלמי, לכן משה רבינו לא נתן לנו את המגילה. אבל מה אנחנו כן לומדים מפה? לומדים מפה יסוד מאוד גדול שבאמת הכל מתהפך לטובה, ז“א שכל המאורעות הם רק לטובתנו רק בתוך המאורעות אנחנו לא רואים את זה אז אנחנו מתלוננים. בתוך המאורעות אנחנו מתמרמרים, מרגישים לא טוב, אבל באמת כשהדברים עוברים ובפרט בסוף אנחנו נראה איך שהכל-הכל היה לטובה

יהיה סדר של עליית העולמות

עפ“י מה שאמרנו נבין יסוד מאוד גדול זה סוגיא שדנים בה קצת בקבלה שזה נקרא סדר עליית העולמות. אחרי שיבוא משיח צדקנו, העולמות יעלו, יהיה סדר של עליית העולמות כשיבוא משיח צדקנו. חז“ל בזוהר במדרשים ובגמרא יש הרבה דברים מה יהיה אחרי הגאולה, אבל אנחנו לא יכולים לדעת מה יהיה בדיוק הסדר, כי בדברי חז“ל נראה שיש הרבה דברים שהם סותרים אחד את השני, זה לא כ“כ מובן. יש ספר שנקרא ספר הדעה של אחד מגדולי המקובלים האשכנזים שהיה חי לפני מאה ועשרים שנה בירושלים, הרב אלישיב זצ“ל, הוא הסבא של הרב אלישיב זצ“ל הפוסק

ארבעים שנה של ימות משיח

הוא כתב סדרת ספרים שנקראת לשם שבו ואחלמה, אחד הספרים שלו נקרא ספר הדעה שם הוא סיכם את כל מאמרי חז“ל במדרשים בזוהר ובספרי המקובלים, מה יהיה למעשה מהרגע שמשיח צדקנו יתגלה, ויש שם יסוד מאוד גדול מה שכותב הלשם, זה מובא בחלק ב‘ בספר הדעה: ברגע שבע“ה יתגלה משיח צדקנו, יהיה ארבעים שנה של ימות משיח. ימות משיח זה למעשה עולם כמנהגו נוהג, אין שינוי גדול בבריאה אבל אז כבר יתקיים ולא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ידעו עוד מלחמה, וגר זאב עם כבש. לא יהיה מלחמות בעולם, כל העולם יכיר בחשיבות של עמ“י, יהיה לנו כבר את בית המקדש, נקריב קורבנות.
עוונות במזיד ויצה“ר של לעשות במזיד לא יהיה, מה שכן יכול להיות זה שגגות,
לכן גם יהיה בית המקדש ובעצם נוכל להקריב קורבן חטאת שמתקן את עניין השגגות

יצה“ר של כעסים, קנאה, רציחות והקפדות

בארבעים שנה האלה מה התכלית? הלשון של הלשם זה שבארבעים שנה האלה יתוקן זוהמת העולם לגמרי, מה הכוונה זוהמת העולם לגמרי? היצה“ר הגס, המכוער של כעסים של קנאה, של רציחות, של הקפדות ותאוות מיותרות של העולם הזה, זה יתבטל לגמרי מן העולם בתוך הארבעים שנה האלה, אחרי זה תתחיל תקופה חדשה..

הולדה זה בעצם נס רק שזה מורגל אצלנו

התקופה החדשה תמשך 214 שנים, והתקופה הזאת נקראת תקופת תחיית המתים, זה לא יהיה בפעם אחת אלא זה יקח 214 שנים, הצדיקים שיהיו בדורות האלה הם מידי פעם בפעם יקבלו רשימות ויהיה להם מטה מיוחד והם ילכו לקברים, ידפקו על הקבר ויגידו: הגיע הזמן שלך לקום. יהיה להם ממש כתובות את מי להעיר. ככל שיש לאדם יותר זכות ככה הוא יקום לתחייה יותר מהר. למעשה נכנס בקרוב מאוד לתקופה הזאת שתחיית המתים יהיה טבעי אצלנו כמו הולדה עכשיו. כמו שעכשיו כל הולדה זה נס רק שאנחנו לא מתפעלים מזה כי זה מורגל אצלנו, ככה יהיה תחיית המתים, יהיה הולדה ויהיה גם תחיית המתים. מי שיקום בתחיית המתים כבר יהיה לו גוף של אדם הראשון שלפני החטא, לא יהיה כותנות עור אלא יהיה כותנות אור. אומר הלשם שבמשך התקופה הזאת יחיו בני אדם ומלאכים ביחד. מלאכים הכוונה למי שקם בתחיית המתים שהוא יהיה בבחינת מלאך, הוא יוכל להתעופף ולעשות דברים רוחניים. לאט-לאט כולם יעברו את התהליך של תחיית המתים, כולם יעברו את השלב של תחיית המתים, גם הצדיקים כי יש גזירה מחטא אדם הראשון אל עפר תשוב. אומר הלשם שאצל הצדיקים הם ימותו ואחרי שנה הם יתעוררו, כמו שינה..

רק קורבן אחד ישאר להקריב בביהמ“ק

אומר הלשם שבמשך 214 שנה האלה אז יתוקן עביות- העולם, הכוונה שיצה“ר של עבירות ושל מידות מקולקלות כבר לא יהיה, לכן גם לא יהיה יותר קורבנות, רק קורבן אחד ישאר להקריב בבית המקדש – קורבן תודה. על התקופה הזאת אומרים חז“ל שעתידים כל הקורבנות להתבטל חוץ מקורבן תודה. כל מה שישאר זה רק קורבן תודה. מה הכוונה שיתוקן עביות-העולם? 40 הראשונות זה לתקן את החלק הרע של העולם שכמו שאמרנו זה המידות הלא טובות וכן הלאה. אבל מה נשאר לתקן אחרי שתיקנו את כל זה? עכשיו אנחנו עושים את התשובה האחרונה. עביות העולם זה למעשה לתקן את ההסתרה שהיתה אצלנו מההנהגה של הקב“ה, של הבנו את הקב“ה. מה יש לנו לתקן שם? הקורבן מרמז על התיקון, אז אנחנו צריכים לעשות תשובה וזה מה שרבינו אומר בתורה ו‘ שצריך לעשות תשובה וצריך לעשות תשובה על תשובה.

מה לתקן בתשובה על תשובה

מה אנחנו צריכים לתקן בתשובה העליונה שזה תשובה על תשובה? שהתמרמרנו על ההנהגה של הקב“ה. כל נקודה של הרגשנו מספיק שמחה איך הקב“ה מנהיג אותנו, אז על זה צריך עכשיו לעשות תשובה, לכן הקורבן היחידי שנשאר זה רק תודה. במאתיים וארבע עשרה שנה האלה אז נבין ונשיג כמה שהקב“ה היה טוב אתנו בכל נקודה ונקודה, בכל חלקיק שנייה הוא היה רק טוב אתנו. אחרי זה עוסקים כבר בתיקון כלל הבריאה, זה באלף השביעית, זה נקרא להעלות את השכינה בחזרה אל עולם האצילות, זה מצד גזירה מה שחז“ל אומרים שהקב“ה אמר ללבנה לכי ומעטי את עצמך, זה בעצם שורש רוחני מאוד-מאוד גבוה, היום אנחנו לא משיגים בדבר הזה, אחרי שנתקן
את כל העולמות אז נשיג את ההבחינה הזאת וזה יהיה התיקון של האלף השביעית..

מתקנים את כלל הבריאה שעולה לאצילות

אז אמרנו שארבעים שנה זה תקופת ימות משיח, 214 שנה זה תחיית המתים ואח“כ אנחנו מגיעים לאלף השביעית. באלף השביעית אנחנו מתקנים את כלל הבריאה שעולה לעולם האצילות. ומהו התיקון? זה להכיר את החסדים של הקב“ה. אז נזכור מהרגע שנבראנו עד הרגע שהגיע משיח צדקנו, ונשיג כל פעם ופעם יותר ויותר
את כל החסדים שהקב“ה עשה איתנו בכל נקודה ונקודה. זה העבודה שיש לנו.
אומר הלשם שבאלף השמינית אנחנו כבר עולים לעולם האצילות – אין לנו שום מושג בזה הלשון של המקובלים שבאלף השמינית אנחנו נשיג את עצמות הא-לוקות.

בפורים יש הארה מצד האלף השמינית..

עצמות-הא-לקות זה מושג מאוד-מאוד גבוה. היום אנחנו לא יודעים אפילו להגיד מה זה להשיג את עצמות הא-לקות. רבי נתן כותב בליקוטי הלכות שנשיג אז את החשיבות שלנו בעצמנו, זה פרט אחד מתוך ההשגה הזאת. אז נבין בעצם את ערך עבודתנו עד כמה בעצם פעלנו בעולם הזה. את כל המהלך הזה הלשם מקשר לעניין של פורים, אומר הלשם מה שכתוב שעתידים כל המועדים להתבטל ופורים לא יתבטל, מדוע? מכיוון שפורים נמשך מצד האלף השמינית, ז“א שבפורים יש לנו יומיים שיש הארה מהאלף השמינית, הכוונה מעצמות הא-לוקות. בלשון המקובלים זה נקרא הארת יסוד אבא, היא תאיר בבריאה רק באלף השמינית אבל מצד הרחמים, החסדים ואהבת השם לעמ“י, יומיים בשנה הוא מאיר לנו את זה בשני ימי פורים שזה י“ד וט“ו באדר. לכן הלכה למעשה צריך לדעת שאפשר לפעול דברים מאוד-מאוד גדולים בפורים. למעשה מה אנחנו צריכים לקנות בפורים? דבר אחד: כמה הקב“ה הוא טוב איתנו. זה נקודה אחת. לכל אחד מאתנו יש בלב התמרמרות, הכוונה לדברים שלא מוצאים חן בעייננו. אנחנו היינו משפרים ומסדרים קצת את ההנהגה….

אנחנו אומרים שהקב“ה הוא טוב ומיטיב

במקרה הפשוט אם חסר לאדם כל חודש 2500 ₪, בוודאי שזה יותר טוב אם יהיה לו עוד 2500 ₪ בחודש – אז יש התמרמרות בלב, יש איזה טענה בלב: למה זה קורה ככה? לכל אחד מאתנו יש כמה נקודות בלב, אנחנו לא אומרים שהקב“ה הוא לא טוב, אנחנו אומרים שהקב“ה הוא טוב והוא מיטיב אבל יש מקום קצת לשיפור, לשפר את הנהגת העולם. בפורים צריכים להשיג שזה השלמות
של הטוב. שלמות הטוב זה להבין שאין פרט אחד
שזה לא שלמות של טוב שהוא מנהיג אותנו, זה דבר אחד…

להחליש את החשיבות שלנו

נקודה שנייה שמשיגים בפורים זה להשיג את החשיבות שלנו, שאדם ידע שלהחשיב את עצמו, כמובן לא מצד גאווה אלא מצד של אדרבה לחזק את עצמנו, כי עבודת היצה“ר בדור שלנו זה מאוד להחליש את החשיבות שלנו, הוא נותן לכל אדם הרגשה: מה אתה שווה? היום אנשים פשוט ממשיכים לקיים מצוות רק מצד זה שהם לא רוצים לעשות עבירות אבל הם לא מעריכים ולא מחשיבים את זה, כי אם היינו מעריכים ויודעים מה החשיבות שלנו שזה בחינה שתתגלה באלף השמינית, אז באמת היינו רצים כל היום ללמוד, להתפלל, לעשות מצוות בשמחה כזאת גדולה כי היינו יודעים מה אנחנו פועלים באמת, אז יש יצה“ר כזה שמסתיר מאתנו את החשיבות שלנו, של המעשים שלנו ושל הפעולות שלנו, וזה נקרא והנחש היה ערום מכל חית השדה, זה הערמומיות של הנחש. שלמה המלך אומר בקהלת ’גם את העלם נתן בלבם‘, זה יסוד מאוד גדול. שלמה המלך אומר: אם אדם יודע להסתכל נכון על מאורעות העולם, הוא ימצא איך כל העולם נמצא בתוך הלב שלנו, זה הכוונה את כל העולם נתן בלבם, כל מאורעות העולם. הבירור של פורים זה היה מול קליפת עמלק…

המן ראה את כל אשר נעשה באצילות

רבינו האר“י אומר בלשון הזו שמעולם לא היה קליפה כזאת קשה כמו המן, שהיה שורש מאוד-מאוד גבוה בבחינה של עמלק. אז אומר רבינו האר“י שהמן פעל את כל הפעולות שלו מתוך ראייה רוחנית מאוד-מאוד גבוהה, זה לא היה סתם דברים פשוטים. הוא היה לפי לשון המקובלים בעולם הבריאה והוא ראה את כל אשר נעשה באצילות. הגמרא אומרת שאין מי שיודע לקטרג על עמ“י כמו המן. במה הוא
מקטרג עלינו יותר מאחרים? אומרת הגמרא אמר רבה, אין לך בעל לשון הרע על עם ישראל כמו המן. מה מיוחד בו? הוא לא מקטרג על העבירות שלנו אלא הוא טוען
על המצוות שלנו, הטענה שלו זה שהמצוות שעם ישראל עושה זה לא לשם-שמיים.

אומרים שהם עושים את זה לשם שמיים

המן אומר לאחשוורוש שכל היום הם בטלים מעבודת המלך, למה? כל שבוע הם אומרים שביום שבת הם לא יכולים לעבוד, אח“כ כל החגים שלהם. ומה הם עושים בזה? הם אומרים שהם מקיימים את המצוות, הם יושבים כל היום ורק אוכלים והם אומרים שהם עושים את זה לשם שמיים. הם עצלנים והם לא רוצים ללכת לעבוד, הם רק אוהבים לאכול ולהנות מהעולם הזה, יושבים שלוש וארבע שעות בסעודה, ליל הסדר בכלל, הם יושבים על הלילה ואוכלים והם אומרים שהם משבחים את הקב“ה. המן אומר לאחשוורוש: כל המצוות שלהם זה לתאוות שלהם, זה בכלל לא לשם שמיים. ככה הגמרא במסכת מגילה אומרת, לכן אומר רבה שאין לך בעל לשון הרע כמו המן שיודע לקטרג על המצוות שלנו ולא על העבירות שלנו. אומר הבני יששכר שכנגד זה מה הצדיק עושה? הוא צריך לבטל את הקטרוג של המן. אומר הבני יששכר דבר נפלא: הצדיק מוכיח להקב“ה שלא רק שהמצוות של עמ“י זה לשם שמיים אלא אפילו העבירות שלהם זה לשם שמיים, אפילו שהם נכשלו בעבירות, באמת בפנימיות הכוונה שלהם היתה לשם שמיים. ע“י זה הוא יכול לבטל את הקטרוג של המן. זה ההתמודדות של המן ומרדכי, זה הקליפה וכנגד זה הצדיק האמת

להגיד שמישהו עשה עבירה מתוך דעת?

אמרנו קודם בשם שלמה המלך ’גם את העלם נתן בלבם‘, צריך לדעת שם יש את כל הדברים האלה בעולם אז יש את זה גם בלב שלנו, יש המן בלב שלנו ויש מרדכי בלב שלנו – מה זה המן בלב שלנו? כמו שהמן מקטרג על עמ“י שאין ערך למצוות שלהם, שזה לא לשם שמיים. גם בלב שלנו הוא נמצא ואומר לנו: המצוות שלכם לא שוות כלום, תראה איך אתה מקיים מצוות ותראה איך אתה נראה. ככל שאדם זוכה יותר להתקשר עם הצדיק, הצדיק יגלה לנו שאפילו אם אדם חלילה נכשל בעבירות, זה גם כן היה רק מטירוף הדעת ורצינו בעצם את האמת ואת הטוב. אם נסתכל היום על העולם החילוני, כולנו מכירים את המציאות של העולם החילוני, אפשר להגיד שמישהו עשה עבירה מתוך דעת??

לא ניצלת את ההזדמנויות..!

מה כל החינוך החילוני היום מחנך? אם יש לך איזה אפשרות לעשות איזה עבירה או איזה תאווה ולא תעשה את זה, אתה תיתן את הדין על זה. אז רודפים אחרי זה היום ביראת שמיים. החילונים שאין להם עדיין נקודת אמת הם רודפים אחרי התאוות מתוך פחד, שיום אחד הם יתנו את הדין: איך לא ניצלת את ההזדמנויות שלך. לכן הצדיק מגלה שבעצם גם בעבירות של ישראל זה גם כן מחיפוש, מחוסר דעת ומטירוף הדעת. הבחינה הזאת של המן וכנגד זה מרדכי צריך לדעת שזה נמצא גם בתוכנו. המן שבתוכנו מנסה להחליש את ההרגשה של החשיבות שלא נחשיב את עבודתנו. שלא יהיה לנו חשיבות ממה שאנחנו עושים

להשיב ללב שהשם עושה את הכל לטובה

הצדיק מגלה לנו שלא רק שהעבודה שלנו חשובה אלא גם שיהודי שרוצה את התשובה ואת האמת, גם אם הוא טועה בדרך וגם אם הוא נכשל בדרך כל אחד בבחינות שלו, לפי האמת גם זה לשם שמיים, כי זה בא מתוך טירוף הדעת, הוא לא התכוון לעשות שום דבר. לכן כל הבירור הזה זה נקרא הארת מרדכי, זה הארת צדיק האמת שבתוכנו, זה לדעת 2 נקודות של הבירור, נקודה אחת זה שכל מה שהשם עושה זה הכל לטובה ולהשיב את זה אל הלב גם במקומות שאנחנו לא מרגישים את הטוב של הקב“ה, להסתכל ולהתבונן בפנימיות איך זה רק לטובה. הנקודה השנייה זה נקרא בחינה מלהשיג בעצמות הא-לוקות, הלשם כותב שאין לשער מה יתברר לעתיד לבוא החשיבות של כל יהודי. לעתיד לבוא כל הבריאה תראה שכל נשמה יהודית היא בחינת א-לוקות. אמנם צריך להבין את זה ולעיין בזה בעומק המושג הזה

שנוכל להרגיש ולהעריך את המעשים שלנו

הקב“ה נתן לנו כוח נורא ואיום ובאלף השמינית אז אנחנו נשיג את החשיבות הזאת. אומר הלשם שזה מה שאנחנו יכולים להשיג ביומיים של פורים. הלשון של אחד המפרשים הוא כותב ככה, שההארה הזאת היא מאוד גבוהה, ועניינה ותכליתה זה לקבוע את אמיתות א-לוקותו בליבנו. זה העניין של פורים. לכן המנהג בברסלב זה להשתדל כל אחד מה שהוא יכול כמה שיותר לזכות לתפילה ולהתבודדות, בד“כ כל השנים יוצאים בברסלב לשדות בליל פורים. אז בלילה זה הרבה תפילה והעניין של ההתבודדות ולבקש שיקבע בליבנו אמיתות א-לוקותו, זה לדעת שכל מה שהוא עושה זה לטובה ושנוכל להרגיש ולהעריך את המעשים שלנו, שנחשיב את המעשים שלנו, שנדע שאנחנו חשובים – כל זה, זה לא לעניין גאווה אלא זה לעניין של לקבל חיות ושמחה, לעשות את המצוות ללמוד תורה ולהתפלל ולדעת מה אנחנו פועלים בדבר הזה. עכשיו נתבונן קצת איך כל הבחינה הזאת התגלתה, נגיד בקצרה את היסוד של כל המהלך של הנס של פורים כמו כפי שרבינו האר“י כותב את זה בכמה מספריו.

אור ושפע רוחני גדול שיורד ומתגלה בעולם

רבינו האר“י מסביר עפ“י הסוד את הסדר של המאורעות כפי שהם היו אז בשושן וממה נעשה העניין של פורים. רבינו האר“י מסביר שיש בכלליות שני מצבים בעמ“י, זמן של גלות וזמן של גאולה. זמן גאולה זה הזמנים שבית המקדש הראשון והשני היו קיימים, וזמן גלות זה כשאין בית מקדש. מסביר רבינו האר“י שבין הזמנים האלה יש סדר הנהגה אחר. ההנהגה בזמן בית המקדש וזמן הגלות זה לא אותה הנהגה. בפשטות כמובן שכשיש בית מקדש ויש כהנים וכהן גדול ויש קורבנות, יש אור ושפע רוחני גדול שיורד ומתגלה בעולם, בלשון המקובלים זה נקרא שבזמן בית המקדש האיחוד למעלה זה פנים בפנים, הכוונה שיש אור רוחני שמאיר בעולם

יהיה לו קושי להבין ולהתחבר

בזמן הגלות זה נקרא כביכול הכרובים אם קודשא בריך הוא ושכינתיה זה אחור באחור. זה מושגים מהקבלה כאשר מה שאנחנו יכולים להבין מזה זה שפנים בפנים זה שיש שפע והתגלות ואור רוחני מאוד גדול, למשל אדם לומד תורה בזמן פנים בפנים או אחור באחור, זה עניין אחר לגמרי. באחור באחור יהיה לו קושי להבין וקושי להתחבר. בפנים בפנים הוא מיד יתחבר עם זה, הוא יאהב הרבה יותר את הלימוד והוא יבין הרבה יותר את הלימוד, זה יאיר לו. אדם בא להתפלל 18 בזמן פנים בפנים או בזמן אחור באחור, זה 2 דברים אחרים לגמרי – אנחנו מרגישים קצת מזה כי באופן פרטי אנחנו עוברים את שתי הבחינות האלה, אחור באחור ופנים בפנים. בכללות זה כמו שרבינו אומר זה זמן גלות
וזמן גאולה, אבל בין הזמן של הגלות לזמן של הגאולה, הכוונה לעבור מאחור
לאחור לפנים בפנים, יש תהליך שנקרא בלשון המקובלים שינה, או דורמיטא או נסירה

ההנהגה וההשגחה היא משהו אחר לגמרי

שינה, דורמיטא ונסירה אלו שלושה מושגים שבעצם מתייחסים למעבר בין הגלות לגאולה, ואומר רבינו האר“י הקדוש שאין זמן קשה לעמ“י כמו בזמן הדורמיטא והנסירה, כי אז כביכול הקב“ה ישן. יש כזה מושג בקבלה שהקב“ה נרדם, כביכול הוא ישן, אין מי שישגיח עלינו. זה נכון שבאחור באחור יש קשיים ויש התמודדויות וזה לא כמו פנים בפנים אבל יש השגחה, ז“א כן אפשר ללמוד, זה יותר קשה אבל כן אפשר ללמוד, יש השגחה על עמ“י, אבל בזמן הדורמיטא הקב“ה ישן ולא משגיח על עמ“י. ואז אומר רבינו האר“י שבוודאי ובוודאי שמתקיים הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל, אז מסביר רבינו האר“י שההנהגה וההשגחה על עם ישראל היא
בחינה אחרת לגמרי. זה לא כמו בזמן גלות וזה לא כמו בזמן גאולה, יש פה עכשיו סדר אחר לגמרי של ההנהגה, ובאמת כל מה ששומר עלינו לא נמצא בזמן הדורמיטא

מאוד מאוד רוחנית ומאוד מאוד גבוהה

אומר רבינו האר“י שאין לך עת צרה וקושי לעמ“י כמו הזמן הזה של הדורמיטא לכן הקב“ה מגלה הארה חדשה לגמרי שלא מאירה בשום זמן אלא בזמן הדורמיטא, בשום זמן, לא כשיש בית מקדש ולא כשיש גלות. בלשון הקבלה ההארה הזאת נקראת הארת יסוד אבא, או הארת מרדכי. מצד אחד יש הסתלקות של בחינות של שמירה על עמ“י, אבל בזמן הזה מאיר הארת יסוד אבא, זה בחינה חדשה לגמרי, היא מאוד-מאוד רוחנית והיא מאוד-מאוד גבוהה, היא יותר גבוהה מכל הבחינות ששומרות על עמ“י במצבים האחרים. אם אנחנו זוכים להתחבר עם זה אז אנחנו יכולים אדרבה, דווקא בזמן הזה להתעלות מאוד. אבל הניסיון והקושי זה להתחבר עם ההארה הזאת. אומר רבינו האר“י הקדוש שאין שום דבר שיורד מלמעלה אלא אם כן יש משהו פה בעולם הזה שפועל לירידה. הקב“ה ברא את הבריאה שחייב להיות פעולה מצד עמ“י, לפעמים חלק, לפעמים אחד, לפעמים רבים, לפעמים במצווה כזאת, זה תלוי מה אנחנו צריכים לפעול אבל כל דבר שיורד מלמעלה, חייב שיהיה כנגדו או צדיק פה בעולם הזה או פעולה בעולם הזה של הכלל או של הפרט…

שיש צדיק כזה גדול שיכול לשמור עלינו

מי ממשיך ואיך נמשך הארת יסוד אבא, מאיפה זה נמשך? אומר רבינו האר“י הקדוש שהארת יסוד אבא זה רק מצדיק האמת, אין שום בחינה שיכולה להמשיך את ההארה הזאת ולשמור על עמ“י אלא שיש צדיק כזה גדול בדור שיכול לשמור עלינו. ואז כל כוחות הטומאה ברוחניות ובגשמיות יודעים את זה ומנסים עכשיו להתנכל לעמ“י. הם יודעים שעכשיו הארת יסוד אבא שומרת עלינו והם יודעים שהצדיק ממשיך את זה, לכן כל מלחמתם תהיה כנגד הצדיק – כל זה כתוב בשער הכוונת, זה לא דרוש בחסידות או מישהו שהתעורר לפני כמה ימים עם איזה השגה, זה כתבו בשער הכוונות שזה כל הסדר של העניין של פורים, עכשיו נראה איך כל זה קורה בתוך המגילה. סדר המאורעות היו כך בי“ג בניסן המן הפיל פור ויצא לו על אדר, מיד הוא הלך עם התוצאות של הפור אל אחשוורוש שיסכים עם התוכנית שלו

’זה לא פשוט להתעסק עם העם הזה..!‘

כאשר הוא בא אל אחשוורוש והוא ניסה לשכנע אותו, הגמרא והמדרש אומרים שאחשוורוש אמר לו: המן, אין לי אהבה גדולה אליהם, מבחינתי של יהיו בעולם אבל אתה יודע שכל מי שניסה להתעסק איתם, נענש. חז“ל אומרים שהוא הזכיר לו את פרעה, את סנחריב ואת נבוכדנצר, הוא אמר לו זה לא פשוט להתעסק עם העם הזה, יש עליהם שמירה ממקום מאוד גבוה, זה מסוכן להתעסק איתם. מה המן טוען כנגדו? במגילה כתוב ישנו עם אחד מפזר ומפרד בין העמים – הגמרא אומרת שהמן אמר לו א-לוקיהם של אלה ישן. לכאורה צריך להבין, אתה כ“כ שוטה המן? אתה לא אומר שאין את הקב“ה אלא מה אתה אומר? יש את הקב“ה, אני מאמין בהקב“ה, רק אני רוצה להגיד לך למה אנחנו יכולים לגזור עליהם גזירה? כי הוא הלך לישון. מה הוא התעייף? מה בעצם המן טוען ואחשוורוש מקבל את הטענה הזאת. רבינו האר“י אומר שהשיחה של המן ואחשוורוש זאת היתה שיחה של שני מקובלים מאוד מאוד גדולים, המן השיג השגות נוראיות. הוא אמר לו תדע לך שיש דורמיטא ושינה למעלה, יש נסירה, והקב“ה מכין עכשיו את עמ“י לקראת בניין בית המקדש השני. אם אנחנו ננצל את הזמן הזה שא-לוקיהם של אלה ישן, הכוונה זה העניין של הדורמיטא והשינה בבחינת מה שאמרנו קודם שהכרובים וקודשא בריך הוא ושכינתיה, יש בחינה בקבלה שנקראת שינה למעלה. המן ידע את זה שיש שינה למעלה והוא אומר לאחשוורוש בוא נגזור גזירה. אחשוורוש אמר לו: קח את הטבעת

מרדכי שלח את התך שזה אליהו הנביא

אחשוורוש אמר להמן: אתה מקובל א-לוקי, קח את הטבעת שלי ותחתום מה שאתה רוצה. בי“ג בניסן המן שולח את האיגרות חתומות בטבעת המלך להשמיד להרוג ולאבד בי“ג באדר, עוד 12 חודשים (זאת היתה שנה מעוברת). המן שולח את האיגרות מיד, כל זה היה בי“ג בניסן. בי“ד בניסן בבוקר, מרדכי שלח את התך שהוא אליהו הנביא אל אסתר לספר לה את כל זה, היא לא ידעה את כל זה. מה אסתר עושה כל היום? יושבת בחדר ומתבודדת, היא לא יודעת כלום ממה שקורה בעולם, כתוב במדרש שאסתר מעולם לא ראתה פני גבר חוץ ממרדכי, היא היתה בת 75, אז זה נקרא הבעטליר העיוור. מרדכי שלח ואמר לה: נגזרה גזירה לכי לאחשוורוש לבטל את זה, אסתר אמרה לו אם כך צומו עלי שלושת ימים ואלך אל המלך. זה היה בי“ד בניסן. מיד מרדכי שהיה מצדיקי הדור, בית הדין של שושן גזרו שלא עושים ליל סדר, שלושה ימים של תענית. למחרת בט“ו בניסן אסתר הלכה אל אחשוורוש.

ראה שהארת יסוד אבא שומרת על עמ“י

אחשוורוש אמר לה: אסתר מה שאלתך ומה בקשתך? יבוא המלך והמן היום אל המשתה אשר עשיתי לו. ז“א שכבר באותו יום אחה“צ היה את המשתה שאסתר עשתה להמן ואחשוורוש, לפי רוב המפרשים זה היה בט“ו בניסן בצהריים (יו“ט ראשון של פסח) כתוב ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לבב, לא הזמינה המלכה אלא רק את המלך ואותי, איזה חשיבות נותנים לי, ואיך שהוא יוצא מהארמון הוא פוגש את מרדכי. ומרדכי? לא קם ולא זע. מה כתוב מיד אחרי זה? וימלא המן חמה על מרדכי. המן בא אל זרש ואל אוהביו וסיפר להם את כל גדולתו והוא מספר להם שמרדכי לא קם ולא זע ולא משתחווה. אומר רבינו האר“י מה ההקפדה והכעס של המן? בסדר יש פה איזה בעיה עם מישהו שהוא מורד במלכות ולא מתנהג כסדר הנכון אבל מה זה וימלא המן חמה. ומה הם אמרו לו על זה? תעשה עץ 50 אמה ותלך מיד לאחשוורוש ותגיד לו שיתלה את מרדכי. הוא עשה את הדבר הזה. אומר רבינו האר“י מדוע המן עשה מזה כזה עניין והוא הלך לספר את זה לזרש ולכל
אוהביו ויועציו – המן ראה שהארת יסוד אבא שומרת על עמ“י ולא נותנת לגזירה שלו לצאת אל הפועל וההארה הזאת נמשכת ע“י מרדכי, ועד שהוא לא יבטל את מרדכי, הגזירה הזאת לא תצא לפועל. על זה הוא בא להתייעץ איתם, זאת היתה התייעצות של מקובלים. הם ראו את הארת יסוד אבא והם ראו איך מבטלים את זה..

צדקה? הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל

אומר רבינו האר“י הקדוש שזרש היתה חכמה גדולה יותר מכל היועצים שלו בענייני כישוף וטומאה, והיא אמרה להמן: תעשה עץ 50 אמה ולך עכשיו תגיד לאחשוורוש שיתלה אותו. 50 אמה זה מאוד גבוה. מה העניין? היא אמרה לו תדע לך שמרדכי הוא 49 שערי קדושה ולא תוכל לבטל אלא אם כן תפעל בשער החמישים של הטומאה, לכן המילה אמה זה מידת אורך אבל זה גם השפעה, היא אמרה לו אם לא תפעל כנגדו מחמישים שערי טומאה אתה לא תבטל אותו. עד כאן היא צדקה, אבל הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל. אומר רבינו האר“י שבגלל העצה הזאת הוא העלה את מרדכי לשער החמישים של הטומאה, לכן יש לנו הכרת הטוב להמן, מרדכי עלה לשער החמישים של הקדושה כדי לבטל את העצה הזאת של זרש והמן. בלילה ההוא נדדה שנת המלך. מה זה נדדה? עברה ממקום למקום או ברוחניות זה לעבור ממצב למצב. הכוונה שבאותו לילה נגמרה הדורמיטא, זה נקרא שקודשא בריך ושכינתיה חזרו להיות פנים בפנים, נעשה נס כזה גדול, כל הנהגת העולם משתנית ברגע שנהיה פנים בפנים.

הפוסט פרשת כי תשא | פורים ומגילת אסתר בהסתכלות פנימית הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.