אין לנו יצה“ר לאכול עוגת בוץ

למעשה יש בחינה יש היא יותר גבוהה מבחינת הבן וזה בחינת הבת. הכוח והרצון הפנימי שלנו לקבל תענוגים זה חלק מבריאת העולם וזה תכלית בריאת העולם אבל מכיוון שהקב“ה רוצה את העבודה שלנו בעולם הזה לכן הקב“ה ברא את כל מציאות היצה“ר שמציע לנו פיתויים ואת התענוגים שלו. למעשה עיקר המלחמה שלנו בעולם הזה זה מאיפה אנחנו מקבלים את התענוגים, מצד הקדושה וזה העבודה של הבן שבתוכנו שצריך ללמד את הבת מאיפה לקבל את התענוגים. בספר לשם שבו ואחלמה כתוב שהקב“ה השאיל תענוגים ליצה“ר, אחרת לא היה שום פיתוי בזה, ז“א שכל הכוח שלו לפתות אותנו זה מצד זה שיש לו תענוגים כי במקום שאין תענוגים אף אחד מאתנו לא יתפתה – יש לנו יצה“ר לאכול עוגת קצפת או עוגת גבינה אבל אין לנו יצה“ר לאכול עוגת בוץ, מה הסיבה? מכיוון שאין בזה תענוג לכן אנחנו לא מתפתים אחרי זה, ז“א שכל המלחמה והבירור זה בעצם מהיכן לקבל את התענוגים, בוודאי שהתכלית והשלמות זה לקבל מהקדושה

ללמד את הבת מהיכן לקבל את התענוגים

-בעולם הזה יש על זה מלחמה וזה קשה וזה העבודה של הבן בתוכנו, שזה נקרא בחינת כוח המברר, ללמד את הבחינה של הבת בתוכנו מהיכן לקבל את התענוגים, זה למעשה הבן והבת בסיפור שנאבדו ביער, בהתחלה הם היו קטנים – זה מרמז על קטנות הדעת וקטנות המוחין שבתוכנו, בהתחלה אנחנו לא יודעים את האמת כי יצר האדם רע מנעוריו, לפני שאדם מקבל את ההתעוררות וגם בשלבים הראשונים זה עדיין נקרא שהאדם בקטנות הדעת, הכוונה שאדם עדיין לא הרגיל את עצמו ללכת בדרכי התורה, בדרכי הקדושה ובדרכי עבודת השם, אז הבת מאוד מפתה, מבחינת הבת יש ליצה“ר כוח לפתות אותנו, לכן כתוב ’רגליה יורדת מות‘, הכוונה שמבחינת הבת יש את כל הירידה, כל הכוח של היצה“ר לפתות אותנו זה תמיד בא מבחינת הבת

המהלך תמיד חוזר

רבינו אומר שהבן והבת היו ביער וזה זמני הקטנות והם צעקו ובכו, בד“כ בזמנים האלה אין לאדם הרבה דעת איך להתמודד אז רבינו כבר אומר לנו מה העצה. מדרגה לדרגה המהלך הזה תמיד חוזר אפילו אצל צדיק או אצל אדם שלומד שנים, תמיד תחזור הבחינה של הקטנות זה חייב להיות ככה. בכל עלייה לעולם חדש או למדרגה חדשה חוזרת כל הבחינה של הקטנות לכן הסיפור כל הזמן חוזר על עצמו כמו מעגל השנה..

הפרוז‘קטור שמאיר בנשמה

רבינו אומר ובזה טועים החסידים שהם חושבים שהם נפלו ממדרגתם, רבינו אומר לא נפלת ממדרגתך אלא עלית למדרגה חדשה ולעולם חדש, הכוונה שכל הסיבוב שעברת מקטנות לגדלות חוזר חלילה, אם כך מה הטעם של כל מחזור? זה נדמה לנו שחזרנו אבל באמת אנחנו בעולם רוחני יותר גבוה וחדש ושם אנחנו מתחילים את כל המהלך מחדש אבל באמת אתה לא באותו מקום שהיית בעבר, אתה באמת עולה למדרגה רק שכל המלחמה מתעוררת פעם נוספת, אז רבינו אומר שבזמני הקטנות העצה זה ’וצעקו ובכו‘ לדעת את הנקודה של הצעקה והתפילה להקב“ה בזמנים האלה. רבינו כותב בסיפור ובתוך כך בא אצלם קבצן אחד – הקבצן מרמז על הסיוע שהקב“ה מסייע לנו בשעה שאנחנו נמצאים בזמני הקטנות כי זה כלל גדול מאוד שאדם באמת בכוחו לא יכול לצאת מהמציאות הזאת של הקטנות כי היצה“ר יותר חזק מאתנו, אם כך מה רוצים מאתנו? את הצעקה ואת הרצון שנגלה את הרצון שלנו ואז משמיים מסייעים לנו. כשאתה מרגיש שאתה לא יכול ואתה צועק להקב“ה אז משמיים מסייעים וזה הקבצנים, זה סוד ההארה של הצדיקים שמסייעים לנו. הנשמה של הצדיק
זה כמו פרוז’קטור שמאיר בנו ואז אנחנו מקבלים כוח
שנותן לנו להתקדם הלאה ולהתחיל לעסוק בטוב –  העניין של הצדיק היה מימות עולם

בלי הסיוע של הצדיק א“א לעשות דבר...

רבינו האר“י כותב במפורש שאדם לא יכול לעשות שום פעולה ברוחניות כלי שנשמה של צדיק תאיר בו, תעורר אותו, תיתן לו את הכוח ותסייע לו להתחיל לחזור בתשובה, לעסוק בעבודת השם ולהתחזק – רבינו האר“י כותב חידוש גדול מאוד שאפילו צדיקים בעולם הזה צריכים צדיק עליון שיסייע להם, זה המציאות של העולם שבלי הסיוע של צדיק א“א לעשות שום-דבר זה דברים מאוד מפורשים בדברי רבינו האר“י הקדוש, לכן הקבצן שבא בתוך הצעקות של הבן והבת, זה מרמז על הארה של צדיק שמסייעת להם בתוך היער שזה הזמנים של הקטנות, להחזיק מעמד בתוך כל התוהו ובהו שקורה. היסוד הראשון של העולם זה והארץ היתה תוהו..

והשבות אל לבבך כי השם הוא הא-לקים

בראשית זה סיפור כל בריאת העולם ובהתחלה התורה מספרת לנו ’בראשית ברא
א-לקים את השמים ואת הארץ‘ שנדע שיש בורא לעולם שברא יש מאין את העולמות, זה הפסוק הראשון, מה הפסוק השני? הפסוק השני בא להגיד לנו מה המציאות של העולם ’והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום‘ אבל באמת בפסוק הזה גם כתוב מה נעשה ’ורוח א-לקים מרחפת על פני המים‘ בעל הטורים כותב שזה גימטריה רוחו של משיח, זה הבחינה של רוחו של הצדיק שמרחפת בתוהו ובוהו והיא מסייעת לנו להחזיק מעמד בתוך התוהו ובוהו – מה זה הפסוק השלישי? ’ויאמר
א-לקים יהי אור ויהי אור‘, רבינו אומר בסיפור שהקבצן שזה הצדיק נותן לנו מהלחם שלו, מה זה הלחם של הצדיק? הזכרנו שלחם זה גימטריה 78 שזה שלוש פעמים שם ה-ויה, זה סוד הלחם, זה האור שהצדיק משפיע לנו והאור זה הבחינה של הדעת. דעת זה ’וידעת היום והשבות אל לבבך כי השם הוא הא-לקים‘ מתחילים להכיר את הדרכים ולהכיר את הקב“ה ואת האמונה, מתחילים להתחבר איתו. רבינו אומר ששבעה קבצנים חזרו כל פעם. כל פעם בא צדיק אחר נתן להם מהלחם ועזב אותם..

מה זה האכזריות הזאת? זה ילדים קטנים

הבן והבת שזה אנחנו רצו ללכת עם הקבצן שזה הצדיק, אבל הקבצן לא רוצה לקחת אותם ואומר להם: את זה איני רוצה שתלכו עימי, והוא משאיר אותם לבד ביער, זה לא מובן, מה זה האכזריות הזאת? יש ביער ילדים קטנים ואתה יכול לקחת אותם אז למה אתה משאיר אותם ביער? באמת זה יסוד מאוד גדול כי אדם חייב להישאר ביער, הוא חייב להישאר בתוך הקטנות עד שהוא מברר את כל ענייני הקטנות, ז“א יש נקודות רוחניות של תורה, של אמונה ושל קדושה שנמצאים בתוך היער אז אדם חייב לעבור את זה והצדיק מסייע לנו להחזיק מעמד בתוך היער אבל הוא לא מוציא אותנו מהיער עד שלא יגיע הזמן. צריך לדעת יסוד מאוד גדול שברגע שאדם בירר את מה שהוא היה צריך לברר בזמני הקטנות, אזי מיד מוציאים אותו, ברגע אחד מוציאים את האדם מהיער. יש ספר מאוד יסודי וחשוב בחסידות שנקרא פרי הארץ ושם הוא אומר שלא משאירים את האדם אפילו לא אלפית השנייה יותר ממה שצריך אבל גם לא מוותרים לאדם על אלפית השנייה, זה הכל הולך כחוט השערה ומכוון בהשגחה פרטית כמה זמן צריך לעבור את הקטנות כי באמת בזמני הקטנות נעשה בירור מאוד גדול

זה מדוד ושקול כחוט השערה

צריך לדעת שזה גזירת הבריאה שאדם יעבור את זמני הקטנות. ברגע שאדם מתקשר עם הצדיק ורוצה לחזור בתשובה ולהתקרב להקב“ה אז הוא כבר במהלך האמת ובמהלך הטוב – אז לכאורה תוציאו אותו מהיער? תן לו גדלות המוחין שכל היום ישב וילמד תורה ויהיה בדבקות – אבל אי אפשר לעשות את זה מכיוון שמצד גזירת הבריאה אדם חייב לעבור את זמני הקטנות, לכן צריך לדעת שזה מדוד ושקול כחוט השערה ובשמיים לא טועים בדבר הזה – זה יסוד מאוד גדול.

עד כדי כך צריך לעבור בצורה כ“כ חריפה

כל מה שעובר על האדם זה הולך ממש כחוט השערה וזה מאוד מדויק ומדוקדק וזה יסוד מאוד גדול באמונה – סה“כ עובר על כל אחד מאתנו מה שעובר והרבה פעמים אנחנו שואלים את הקב“ה: עד כמה צריך לעבור? עד כדי כך צריך לעבור את זה בצורה כ“כ חריפה? אין אחד בדור שלנו שלא שואל את הקב“ה את השאלה הזאת, אם הוא לא שואל את זה בפה, בוודאי שהנשמה שלו שואלת את הקב“ה את השאלה הזאת – אומר פרי הארץ: תדע שזה מדוקדק כחוט השערה עפ“י התיקון שלך, לכן הקבצנים לא רצו להוציא תא הבן והבת מהיער, ביום יום יש לנו ניסיון מאוד גדול בדבר הזה, לקבל את ההנהגה של הקב“ה ולא להתלונן בתוך הפנימיות שלנו..

רק התקרבתי אלייך ונהיה לי יותר תיקונים

להקב“ה יש נציג בעולמנו, ברגע שאנחנו מתלוננים על הקב“ה הרבה פעמים לא נעים לנו לגשת להקב“ה ישירות אז אנחנו מתלוננים על הנציג שלו שזה הצדיק: רגע ראיתי שאתה יכול להושיע, ראיתי אצלך ישועות, ראיתי כבר הרחבות, הייתי באומן והרגשתי שאני מקבל אורות גדולים שלא כדרך הטבע אז למה צריך לעבור את הצמצומים האלה? אומר הרב שהרבה פעמים באים בתלונה על הצדיק, לפעמים לא נעים לנו להתלונן ישירות על הקב“ה אז אנחנו ממשיכים את כל התלונות על הצדיק, זה מה שכתוב שמשה בא לגאול את עמ“י אז מה אמרו לו הניצבים, יש אומרים שזה דתן ואבירם ויש אומרים שזה שוטרי-ישראל שהיו מצד עצמם צדיקים, הם פשוט קיבלו מכות. אחרי שמשה ואהרן באו לפרעה הם קיבלו יותר מכות, אז הם אמרו למשה: מה עשיתם לנו? מאז שבאתם לדבר עם פרעה רק הכבדתם את העבודה, רואים שיש פה תלונות על הצדיק, רק התקרבתי אלייך ונהיה לי יותר תיקונים מה הולך פה? באתי עם רצונות טובים וגם הרגשתי שאני מתעלה אבל פתאום כזאת הסתרה וכזה צמצום? אז באים בתלונות על הצדיק ורואים שאפילו משה רבינו מבחינה מסויימת התבלבל מהטענה הזאת ואומר להקב“ה: למה הרעות לעם הזה?

מגיע זמן הגאולה והגלות רק מתגברת..!

הקב“ה אומר למשה רבינו ללכת לפרעה ולגאול את עמ“י, מגיע זמן הגאולה. משה ואהרן באים לדבר עם פרעה ומה קורה לעמ“י אחרי זה ? רק מתגברת הגלות, כל העבודה רק מתגברת יותר ויותר, מה היגיון בזה? מה המהלך של ההנהגה של הקב“ה? כתוב בספרים הקדושים שמכיוון שהקב“ה רצה לזרז את הגאולה לכן כדי לזרז את הזמן הקב“ה הגביר את השעבוד אבל תיכף ומיד כבר באה הגאולה – כל זה באה ללמד אותנו את היסוד שהכל מדוקדק כחוט את השערה, לפעמים קשה לנו לקבל את זה שזה עד כדי כך אבל אדם צריך לדעת כלל שאין האדם מקבל הסתרה, צמצום או קושי אפילו לא אלפית השנייה יותר ממה שהוא צריך, זה עד כדי כך מדוקדק

עשו ביניהם שיהיו תמיד ביחד

הצמצום והקושי למעשה בונה את האדם, אנחנו לא מרגישים את זה אבל זה בונה אותנו לכן שבע פעמים הבן והבת עוברים את זה שזה בחינת שבע יפול צדיק וקם, רבי נתן אומר שבע כפול עשרת אלפים פעמים. אחרי שבא להם הקבצן השביעי שזה אחרי שבע פעמים של הנפילה, אח“כ נגמר להם הלחם ומספר רבינו: והתחילו לילך לישוב, עד שבאו לאיזה דרך. והלכו על אותו הדרך עד שבאו לאיזה כפר. ונכנסו אלו הבנים באיזה בית, והיו מרחמים עליהם ונתנו להם לחם. וחזרו ונכנסו באיזה בית, ונתנו להם גם כן, והיו מחזרים על הפתחים. וראו שזה טוב לפניהם. ועשו ביניהם שיהיו תמיד ביחד. ועשו להם שקים גדולות, והיו מחזירים על הפתחים, והלכו על כל השמחות: על סעודת ברית מילה ועל חתונות, והלכו להם למקום אחר. והלכו לעיירות, והיו מחזרים על הפתחים. והלכו על הירידים, וישבו בין הבעטלירש (קבצנים) כדרך שיושבים שם על ’הפריזביס‘ (אצטבאות – אבן) עם הטעליר (צלחת לאסיפת מטבעות). עד שהיו אלו הבנים מפורסמים אצל כל הבעטלירש. כי כולם הכירו אותם, וידעו מהם שאלו הם הבנים שנאבדו ביער כנ"ל. כאן מתחיל שלב חדש..

יכול להיות בפרנסה, בזיווג, בתוך הבית וכו‘

רבינו אומר שהם התחילו ללכת לאיזה יישוב – אחרי שעובר על האדם הרבה בירורים והרבה נפילות בתוך החושך מגיעים ליישוב, הכוונה שמגיעים לבחינה מסויימת של יישוב הדעת, מתחילים להבין את המהלך שהקב“ה מנהיג אותנו, כי רוב הבירורים שעוברים עלינו, זה נראה לנו הרבה פעמים שזה מצד זה שיש קשיים, זה יכול להיות בפרנסה, בזיווג, בתוך הבית וכו‘ אדם מרגיש הרבה פעמים שהקשיים באים מבחוץ…

אדם מתחיל להבין את ההנהגה של השם

-אומר רבינו תדע לך שכל הקשיים זה נראה בעולם הזה כאילו זה בא מבחוץ אבל אם אין משהו בפנימיות שלך שצריך את הקשיים האלה אז הקשיים האלה לא קיימים, אין להם מציאות אמיתית אלא זה רק התגלות שאנחנו צריכים לעבור, זה משהו בחיצוניות שמשקף משהו בפנימיות שלנו. בשלב מסויים אחרי שאדם הרבה התברר והשתדל ונלחם בזה, יש שלב שאדם מגיע למקום שנקרא יישוב בדעת. במקום הזה  אדם מתחיל להתגבר בתוכו ומתחיל לקבל את הדברים בצורה אחרת – התבגרות זה לא התבגרות שהעולם קוראים לו התבגרות, אלא התבגרות ברוחניות – אדם מתחיל יותר להבין את ההנהגה של הקב“ה. ישב אצלי יהודי וסיפר לי שהוא מאוד מתמודד עם הפרנסה, ב“ה יש להם משפחה ברוכת-ילדים, הוא אמר לי: היום אני יכול לסכם את זה, אתה יודע כמה פעמים עברתי קשיים הכי גדולים ונלחמתי בכל הכוחות שלי בידיים, ברגליים, בראש, בדיבור ובכל דרך אפשרית ותמיד הדברים היו מתרסקים מולי, היום אני כבר יודע שבמצבים האלה שראיתי שכבר אין לי כוח ואני כבר
לא יודע מה לעשות ונכנעתי, דווקא במצבים האלה היו באות לי הברכות הכי גדולות..

התחברו לקבצנים והתחילו לחיות כמותם

מתוך כל המעברים שאדם עובר אז הוא מתחיל להבין את סדר ההנהגה של העולם וזה מביא אותו ליישוב הדעת לכן רבינו אומר שהם התחילו ללכת ליישוב, ליישוב הדעת. ואומר רבינו שכשהם התחילו ללכת ליישוב עד שהם הגיעו לאיזה דרך והתחילו לחזר על הפתחים והוטב לפניהם הדרך הזאת, עד שהם התחברו לחבורה של קבצנים והם התחילו לחיות כקבצנים – פה רבינו מרמז על יסוד מאוד עמוק שבעצם מסביר גם את כל העניין של היער והיציאה מהיער – עכשיו הם עלו למקום חדש, הם הצטרפו לקבצנים, הם הבינו שזה תכליתם והוטב לפניהם הדרך הזאת, הם הבינו שזו הדרך – מה רבינו מרמז בנקודה הזאת?

להתפלל עם הרב בנץ בניגונים

אם נתבונן על הסדר של המציאות שלנו הרבה פעמים אנחנו מרגישים שיש דברים שאנחנו יכולים לעשות, זה גם בגשמיות אבל בעיקר ברוחניות, זה משתנה מזמן לזמן אבל תמיד יש משהו שאנחנו יכולים לעשות, יש זמנים שמסייעים לנו אז אנחנו יכולים לקום מוקדם בבוקר, להתפלל עם הרב בנץ בניגונים, ללמוד אח“כ תורה וכו‘,
יש סיוע בדבר. כשיש סיוע אדם מרגיש שמחה, אדם שמח בזה כי כשיש הארה וסיוע ללמוד תורה ולהתפלל, לתת צדקה ולקיים את המצוות, זה גן-עדן, זה הכי טוב שיכול להיות בעולם, הנשמה מרגישה את השמחה הכי גדולה כשהיא נמצאת במקום הזה, אבל אנחנו רואים שמי פעם בפעם יש מציאות של קשיים מאוד גדולים שמתעוררים כנגדנו כל אחד לפי בחינתו, הרבה פעמים אנחנו מרגישים מצב של חוסר
אונים בעבודה הרוחנית שלנו – שני המצבים האלה הם שניהם מצבי אמת, שניהם מצבים של השגחה פרטית שהקב“ה מנהיג אותנו ושניהם באים בעצם לתקן דברים..

רק רוצה להוציא את הכעסים הפנימיים

מחטא אדם הראשון ואנחנו עוד הוספנו בדרך, ירד עלינו שתי בחינות שצריך לתקן: אחד זה עצלות ברוחניות, פירוש הדבר שאין לאדם חשק לקום ולהתגבר על היצה“ר בעבודת השם, לדוגמא אנחנו הולכים ברחוב ויש לנו מצווה מדאורייתא ’ולא תתורו‘, עכשיו כל אחד מאתנו יודע כמה קשה להוריד את העיניים ברחוב. דוגמא נוספת זה מידת הכעס שבאדם, כשאדם כועס הוא רק רוצה להוציא החוצה ולבטא את כל הכעסים הפנימיים שלו וכן הלאה – שימו לב שיש כאן מלחמה כנגד העצלות להתעורר ברוחניות והעבודה הזאת זה עבודה של מסירות נפש, זה חלק אחד אמיתי בעבודת השם שאנחנו צריכים להתעורר כנגד מידות, תאוות, קשיים והתמודדויות..

אור שלהבת הנשמה בוערת עד האין סוף

-אנחנו רואים שכמו שזה ברוחניות זה גם בגשמיות, אדם שרוצה להצליח בעבודה צריך לעשות מסירות נפש על הדבר. אז דבר אחד זה צריך לדעת שבעולם הזה יש מצבים שצריכים למסור את הנפש, להתאמץ ולהשתדל. אם כל העבודה שלנו היתה רק בתחום הזה של המסירות נפש והיינו מצליחים ללכת בדרך הזאת, אז מה היה קורה? תוך שלושה חודשים כל אחד מאתנו כבר היה צדיק מאוד גדול. מצד הנשמה שלנו אנחנו רוצים למסור את הנפש כי בתורה מ“ט רבינו אומר שאור השלהבת של הנשמה היהודית בוערת עד האין סוף, יהודי מוכן למסור את הנפש עד הסוף ותוך שלושה, ארבעה חודשים אדם הופך להיות הצדיק הכי גדול, אז מה חסר בזה שכולנו נהיה צדיקים? מה הבעיה  בזה? מדוע אנחנו מגיעים למצבים ששמים לאדם אזיקים על הידיים ועל הרגליים והוא לא יכול לעשות שום דבר? הרבה פעמים משביתים את האדם, לכל אחד יש את הדרגה ואת העוצמה שלו שהוא מרגיש שהוא חסר אונים לחלוטין, גם זה אמת וגם זה ההנהגה של הקב“ה. אם הדרך היתה רק של מסירות נפש אז היינו צדיקים אבל היינו צדיקים בעלי-גאווה, היינו מרגישים כוחי ועוצם ידי..

כן הולך לך, וזה מה שצריך עכשיו להיות..

כדי לעזור לנו לברר את הגאווה אז אנחנו עוברים את המצב של החוסר אונים, אנחנו מרגישים שהקב“ה לקח מאתנו את כל הסיוע ואת כל הסיעתא דשמייא ופתאום אנחנו מרגישים שאנחנו לא מסוגלים ואז מה נקודת העבודה במקום הזה? כשאדם בקטנות המוחין ובמצב של החוסר אונים מה קורה לאדם? או שהוא כעוס על הקב“ה או שיותר מצוי שאדם יהיה עצוב ומדוכא, שום דבר לא הולך לי – זה לא הולך לך שום דבר, זה כן הולך לך וזה מה שעכשיו צריך להיות, זה לא טעות בהנהגה וזה גם לא טעות שלך, זה המציאות שצריכה להיות – אז מה דורשים מאתנו במצב הזה? להכיר שבעצם אם הקב“ה לא עוזר לי אז אני לא מסוגל לעשות שום דבר, לבוא אליו בהכנעה שזה ההכרה וההבנה שאנחנו מבינים שאם הקב“ה לא עוזר לנו אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר – ההבנה הזאת מתקנת את כל החיסרון בזמנים של המסירות נפש. כי בזמנים שהולך לאדם הוא עושה טוב, הוא באמת מתחזק ומשתדל לעשות כל שביכולתו אבל אז בהכרח שיכנס לאדם גאווה..

חודש וחצי כמעט כמו רשב“י

בזמנים של החוסר אונים כשאנחנו מבינים את הנקודה הזאת, אנחנו מבינים לא לכעוס על הקב“ה ולא להיות בעצבות. כעס ועצבות זה אותו מטבע רק צדדים שונים כי שניהם זה חוסר השלמה עם ההנהגה של הקב“ה: למה עשית אותי חסר אונים? למה אתה מחליש אותי? למה אני לא יכול לעבוד אותך כמו בהתחלה? חודש וחצי קמתי לפני הנץ, טבלתי במקווה, התבודדתי והרגשתי חודש וחצי כמעט כמו רשב“י, למה אתה לא מסייע לי? זה אי-הסכמה עם ההנהגה של הקב“ה ובאמת בשורש זה אי-הבנה..

את מה שאני יכול לעשות, אני חייב לעשות

בעצם אנחנו לא מבינים שככה הקב“ה רוצה, שיהיה לך עכשיו אזיקים על הידיים ועל הרגליים ואתה צריך לקבל את זה – מה ז“א? מה שאני יכול לעשות, אני חייב לעשות. אבל מה שאני לא יכול לעשות, אני לא כועס על הקב“ה ואני לא עצוב מזה שהקב“ה עושה לי את זה אלא אני בא ואומר להקב“ה: תעזור לי, רק אתה יכול לעזור לי, אני נכנע לפנייך כי אני חסר אונים, מי אני? גרגיר עפר, אם אתה לא מסייע לי אני לא יכול לעשות שום דבר. שתי הבחינות האלה הם הכרח המציאות לכן הזמנים האלה, עד שאדם לא מקבל את הנקודה של ההכנעה והסכמה שזה חלק מסדר ההנהגה, אז משאירים את האדם ביער, תישאר בקטנות עד שתבין שאתה לא יכול לצאת לבד מהיער. הקב“ה אומר: עד שאני לא יושיע אותך, אתה לא יכול לצאת

אתה לא יכול לצאת בלי סיוע מהקב“ה..

אדם צריך להבין את הנקודה הזאת וזה נקרא בספרי החסידות והקבלה: להפוך את האני לאין. רואים הרבה בספרים הקדושים שמדרגתם הצדיקים זה מדרגת האין, מה זה? מה הוא לא מציאות? זה לא הכוונה שהוא לא מציאות אלא זה אני ואין בדעת של האדם – האני בדעת של האדם זה אני יצליח, אני אסתדר, אני יודע איך להסתדר בכל אל תדאגו, ככה אדם נולד, קודם כל אני יכול להסתדר עם הכל. האין זה להבין שאני לא יכול בלי הסיעתא דשמייא ואנחנו כל הזמן הופכים את האני לאין, עד שלב מסויים שאדם לא מגיע לאיזה מדרגה באין, לא נותנים לו לצאת מהיער, אומרים
לו: תשב פה ביער, כי אתה לא מבין שאתה לא יכול לצאת מהיער בלי שהקב“ה
לא יסייע לך, אז הדבר הזה חוזר חלילה וזה השבע יפול צדיק וקם, שכל הנפילות
זה רק להבין ולהשיג שאם הקב“ה לא מסייע לי אני לא יכול לצאת. אפילו אצל צדיקים גדולים הם גם צריכים לעבור את הבירור הזה לפי בחינתם. מתי אדם הופך את האני לאין, שהוא לא סומך על עצמו והוא סומך על הקב“ה? בנפילה של האדם..

’ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת‘

דוד המלך הוא מלך המשיח ומשיח בן-דוד, הוא מתקן את כל הבריאה. בישעיה כתוב ’הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד‘, זה הולך ע למשיח צדקנו ורבינו האר“י כותב שהוא ישיג יותר מכל הצדיקים שהיו בכל הדורות, אם הוא צריך להשיג את השלמות אז איזה שלמות הוא צריך להשיג? להפוך אני לאין, אם זה ע“י כישלון ע“י נפילה, לא חייב להיות בעבירה אבל זה חייב להיות בחינה של נפילות וכישלונות, אז איך הוא ישיג את כל זה? מספרת הגמרא בסנהדרין דף צו: רב נחמן שאל את רבי יצחק: ראית את בר-נפלי? אמר ליה: מאן בר-נפלי? אמר ליה: משיח. הלוא כתיב ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת. איך המשיח זוכה לכל הבחינות שלו? ע“י הבחינה של הבר-נפלי אבל הנקודה שלו זה שהוא לא עוזב את הקב“ה וזה נקרא להפוך את האני לאין, הוא צריך להגיע אל האין השלם שזה הרגל הרביעית במרכבה

התורה מגדלת, מחנכת ומצמיחה אותנו

בגלל שהמשיח צריך להגיע לבחינה כזאת גבוהה בשלמות, הוא צריך לעבור כ“כ הרבה נפילות כדי לברר את הבחינה הזאת של להפוך את האני לאין. לפני כמה שבועות אחד האברכים אמר לי חידוש מאוד יפה: מה זה הכינוי בן תורה? בן מקבל מהאבא ומהאמא את הכוחות הרוחניים, האבא והאמא צריכים לגדל אותו לחנך אותו וכו, אז בן תורה זה הכוונה שהתורה היא האבא והאמא של האדם, היא מגדלת אותו ומחנכת אותו, היא מצמיחה אותו וכן האלה, זה הכוונה בפשטות בן תורה, שהוא מקבל את חיותו ואת כוחו מהתורה. הוא אמר לי: אם זה המושג בן תורה, אז משיח מקבל את כל חיותו וגדילתו וצמיחתו מהנפילות, כי זה בן הנפילות. כמו שבן מקבל מהאבא והאמא ובן תורה מקבל מהתורה אז המשיח מקבל מהנפילות, איך זה? מכיוון שהוא יודע להתבונן בכל נפילה איך להתקרב על-ידה עוד יותר להקב“ה, ומה ההתקרבות? להפוך אני לאין, הוא מכיר יותר בעומק כמה הוא תלוי בהקב“ה..

רבי עקיבא טיפס אחריה עד לחצי הדקל

יש מעשה שמובא בגמרא במסכת קידושין, הגמרא מספרת על רבי עקיבא שהיה גדול התנאים, כתוב שהוא היה שורש התורה שבע“פ, כל המשנה והברייתות והגמרות הכל זה מרבי עקיבא – כתוב שרבי עקיבא היה בן גרים ולפי בחינתו הוא היה בעל תשובה והוא היה בעל ענווה ושפלות עצומה, אבל דבר אחד רבי עקיבא לא היה יכול להבין: איך יהודי נכשל בענייני הקדושה והצניעות. רבי עקיבא היה כ“כ קדוש שהוא לא היה יכול להבין איך יהודי נכשל בזה. אומרת הגמרא שהוא היה מלגלג מעוברי עבירה, רש“י כותב: כסבור היה רבי עקיבא שאם הם היו רוצים הם היו יכולים לעמוד בניסיונות. אומרת הגמרא שיום אחד התחזה לו השטן כאישה יפה ורבי עקיבא התחיל לרדוף אחריה, אותו שטן עלה לראש הדקל ואומר הגמרא
שרבי עקיבא עלה עד לחצי הדקל ואז התגלה לו השטן ואמר: לולא שמכריזים
עלייך בשמיים הזהרו ברבי עקיבא ובתורתו, הייתי מכשיל אותך עכשיו בדבר עבירה.

אם הקב“ה לא עוזר אני לא יכול לעשות!

-מה זה כל הבירור הזה של רבי עקיבא? פה רבי עקיבא השיג שלמות מאוד גדולה, באותה נקודה שחשבת שזה רק תלוי בך ופה עוד לא ביררת את הנקודה של האין ושל הסיעתא דשמייא שאילולי הקב“ה עוזר לך אתה לא יכול לעשות שום דבר, רבי עקיבא הוא תנא קדוש אז הוא לא יכול להבין מה זה יהודי שלא נשמר בקדושה, אז לימדו אותו את הנקודה הזאת וזה נקרא בר-נפלי, שלומד מתוך הנפילות שלו עוד יותר להתקרב להקב“ה, זה מה שרבינו אומר שהבן והבת יצאו מהיער והתחילו ללכת באיזה דרך והטוב בעיניהם לחזר על הפתחים, זה ההשגה שאפשר לצאת איתה מהיער שאם הקב“ה לא עוזר לי אני לא יכול לעשות שום דבר. מה זה מחזרים על הפתחים? הפתחים זה הכותל המערבי, שמעון הצדיק, שמואל הנביא, רשב“י, יוסף הצדיק, רבינו, זה יכול להיות השדה או ליקוטי תפילות וכו‘ זה הפתחים של התפילות…

מסייעים לאדם והוא מתחיל לצאת מהיער

-כל דרך של תפילה זה נקרא מחזרים על הפתחים, שאדם מבין שאם הקב“ה לא עוזר לי אני לא יכול לעשות שום דבר. ככל שאדם מבין את זה יותר הוא יותר יוצא מהיער ומתחיל לגדול, הגדילה של האדם מותנת בנקודה הזאת. ככל שאדם יותר מבין עד כמה הוא צריך את הקב“ה ככה מסייעים לאדם מן השמיים והוא מתחיל לצאת מהיער. רבינו אמר שכל מה שהוא בא לעולם זה כדי ללמד את נשמות ישראל את דרך התפילה – מישהו הקריא לי שיחה של המוהרא“ש שסיפר שלו אחד מאנ“ש שפעם הוא היה בכותל והוא שמע איזה יהודי מתפלל כי כאב לו השיניים והוא אמר להקב“ה: תרפא לי השיניים, והוא חזר על זה כמה פעמים ואז הוא פתח את הפה והראה להשם את השן שכואבת לו. המוהרא“ש סיפר שזה הדרך של ההתבודדות, שאפשר להראות להקב“ה איזה שן כואבת לי, להרגיש כזאת קירבה להקב“ה, זה החבר הכי טוב שלנו, זה הרב הכי טוב שיש לנו, זה האבא הכי טוב שיש לנו והצדיק בא להאיר לנו את הנקודה הזאת.

הפוסט פרשת שמות תשפ"ו | ממשיכים עם המעשה משבעת הקבצנים ח"ט הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

אותו סיפור חוזר שבע פעמים

– ואז חזר ובא בעטליר (קבצן) שהיה חרש, וככה הסיפור הזה חוזר שבע פעמים. הבן והבת הקטנים, בני ארבע וחמש שנים, נאבדו ביער והם צועקים ובוכים כי אין להם מה לאכול, ואז הגיע אליהם הקבצן הראשון שזה הקצבן העיוור, אותו סיפור חוזר שבע פעמים, הקבצן בא עם לחם ונותן להם לאכול והם רוצים ללכת איתו. הקבצן מברך אותם: אני מברך אתכם שתהיו זקנים כמוני. כשהקבצן בא ללכת הם רוצים ללכת איתו והוא אומר להם: את זה איני רוצה שתלכו עימי, והוא משאיר אותם ביער, ככה זה חוזר שבע פעמים. כמו שהזכרנו הקבצנים זה כל קומת האדם, זה העיוור, החירש, הכבד-פה, בעל הצוואר העקום, בעל החטוטרת, בלי ידיים ובלי רגליים – אלו שבעת הקבצנים וכל אחד מהקבצנים נותן לבן ולבת לחם והוא לא רוצה לקחת אותם. לאחר שהיו כל שבעת הקבצנים רבינו מספר: והתחילו לילך ליישוב, עד שבאו לאיזה דרך. והלכו על אותו הדרך עד שבאו לאיזה כפר. ונכנסו אלו הבנים באיזה בית, והיו מרחמים עליהם ונתנו להם לחם. התחלנו לדבר על זה שהבן והבת זה למעשה שתי מציאויות וכוחות רוחניים שקיימים משורש הבריאה ועל זה נאמר ’זכר ונקבה בראם‘.

יש לבחינה הזאת שורש מאוד-מאוד גבוה

יש בבריאה כוח שנקרא כוח הזכר ויש כוח הנקבה שזה הבן והבת ולמעשה בכל נברא ובכל אחד מאתנו יש בן ובת. בכלליות הבן זה נקרא הכוח המברר שבתוכנו, לברר זה הכוונה ללמוד מה האמת ומה שקר, מה טוב ומה רע, ואח“כ להילחם על זה. אחרי שאדם לומד אז מתחילה העבודה הקשה – לוקח לנו בערך שעתיים-שלוש ללמוד שמידת הכעס היא מידה לא טובה אבל אח“כ צריך שבעים שנה לעבוד על זה – כל הלימוד והעבודה זה נקרא כוח הבן שבתוכנו. כוח הבת שבתוכנו זה למעשה המקום והמציאות הפנימית שהקב“ה ברא את כולנו באופן כזה שאדם רוצה לקבל חיות ותענוגים ויש לבחינה הזאת שורש מאוד-מאוד גבוה, למעשה זה תכלית הבריאה כי הקב“ה ברא את העולם כדי להיטיב איתנו, ההטבה זה שהוא נותן לנו חיות שמחה ואושר.

מהי כל הבחירה??

בשבת בבוקר אנחנו אומרים בקידוש ’אז תתענג על השם והרכבתיך על במתי ארץ‘ – מובטח לכל נשמות ישראל שנגיע אל המקום הזה של התענוג, הששת אלפים שנה שבהם אנחנו נמצאים זה הבן עוזר לבת, הכוונה שכוח הבן שבתוכנו עוזר לנו לברר מאיפה לקבל את התענוגים. כל הבחירה זה בעצם במקום של קבלת התענוגים. בטבעיות האדם, אדם מחפש את התענוגים בעולם הזה, ככה נבראנו, יצר האדם רע מנעוריו..

לעשות סדנא או קורס מזורז

קודם כל אדם מחפש את התענוגים בעולם הזה, עם הזמן כל אחד לפי שורש נשמתו, הקב“ה נותן לו את הניצוץ של האמת ואז אדם מתחיל להילחם על זה, קודם כל אדם מתחיל ללמוד כמו שכתוב ’וידעת היום‘ ואח“כ העבודה שלנו כל החיים זה ’והשבות אל לבבך‘, כי ללמוד מה אמת מה שקר, מה טוב ומה רע זה יחסית לא לוקח הרבה זמן, אפשר לעשות סדנא או קורס מזורז וללמוד את הכל אבל כל הנקודה היא כל החיים להילחם על להשיב את זה אל הלב, ז“א לקנות את המידות הטובות ואת ההתרחקות מהתאוות המיותרות של העולם הזה – זה למעשה הבן והבת, רבינו אומר שהם קטנים ושהם נאבדו ביער. הזכרנו את זה שכתוב בזוהר הקדוש שהגימטריה של יער זה 280 וזה נקרא פר-דינים. פר דינים זה כל הדינים שיש בעולם, בין אם זה כל מיני חוויות ומציאויות של צער שאנחנו עוברים, בין אם זה ניסיונות של מידות ותאוות שעוברות עלינו, כל זה נקרא יער. מתי אדם אבוד ביער, הכוונה מתי אדם נמצא בהנהגה של הפר דינים? כשהוא קטן. הקטנות של המוחין של הדעת היא גורמת לנו להיות בתוך המציאות של היער שזה הפר דינים, לכן העבודה שלנו כל החיים זה למעשה מדרגה לדרגה משלב לשלב להגיע למצב שנקרא גדלות המוחין

בן 70 מתרגז כמו ילד קטן על איזה שטות

גדלות המוחין זה נקרא להתבגר באמת. להתבגר באמת זה לא שאלה של גיל, באמת אדם יכול להיות בן 60 או 70 ולהתרגז כמו ילד קטן על איזה שטות. כשאדם זוכה להגדיל את הדעת, פירוש הדבר שהוא זוכה ללמוד יותר ולהבין יותר אבל עיקר העיקרים זה להשיב את זה אל הלב, זה הקנייה של המידות הטובות וזה נקרא גדלות המוחין, לכן רבינו מספר שאחרי שבעת הקבצנים הם יצאו מהיער והתחילו ללכת למקום יישוב. יצאו מן היער זה שהם יצאו מהפר דינים, מהקטנות מוחין. זה שהבן והבת היו ביער זה הולך על כל נשמות ישראל ומכאן רואים שאין אדם שלא עובר את היער ואת הקטנות מוחין, זה למעשה גזירת הבריאה שכל אדם יעבור זמני קטנות וזמנים של הסתלקות הדעת וכשאנחנו בתוך הדינים אז יש תאוות ומידות לא טובות.

..בסכנה מאוד גדולה שלא יפלו בעצמם

השבעת הקבצנים שנותנים את הלחם לבן ולבת ואז הם הולכים ואומרים לבת ולבת: איני רוצה שתלכו עימי, זה למעשה השלבים שאנחנו מתמודדים כשאנחנו בתוך היער. בתקופתנו ועלינו זה כמעט כל החיים, אנחנו עדיין ביער, בגיל מסויים מתחילים לצאת מהיער אבל זה לוקח הרבה זמן עד שיוצאים מהיער, מההנהגה של הפר דינים. דיברנו על זה שהקבצנים זה מרמז על צדיקים מאוד גדולים, שבעת הקבצנים זה כנגד שבעת הרועים, זה למעשה הצדיקים שעוסקים בתיקון נשמות ישראל – זה כתוב הרבה בזוהר הקדוש, במדרשי חז“ל ובעוד ספרים שאצל הצדיקים בכללות זה מחולק לשתיים, יש צדיקים שהם צדיקים לעצמם, ברוך השם הם באמת אנשים יראי שמיים והם עובדים את הקב“ה אבל הם לא במקום ובמצב שהם יכולים לעזור לאחרים, ברגע שהם ירצו ללכת לעזור לאחרים הם בסכנה מאוד גדולה שהם בעצמם יפלו, לכן משמיים גם לא מנהיגים אותם שהם ילכו ויעזרו לאחרים, הקב“ה אומר: אתה צריך להיות צדיק לעצמך. אבל יש צדיקים שכל עניינם ותפקידם בעולם זה לעזור לנשמות אחרות, זה מה שרבינו קורא צדיק האמת, זה לא הכוונה ששאר הצדיקים הם לא אמיתיים, אלא לחלק, יש צדיקים שהם צדיקים לעצמם ויש צדיקים שעוזרים לנשמות ישראל להגיע לתיקון שלהם – זה 2 בחינות אחרות לגמרי.

בעל תשובה 15שנה גדול ממשה רבינו?!

הגמרא במסכת ברכות אומרת: מקום שבעלי תשובה עומדין, צדיקים גמורים אינם עומדים. לכאורה הדבר הזה קשה, אם מסתכלים על פשט הגמרא הבעל תשובה יותר גבוה מהצדיק, פה מתעוררת שאלה שהרבה פעמים שואלים על הגמרא הזאת: יבוא בעל תשובה של 15 שנה ויגיד שהוא יותר גבוה ממשה רבינו? משה רבינו ורשב“י הם צדיקים גמורים, זה מבלבל ומטעה אבל צריך לדעת שיש צדיק גמור, יש בעל תשובה ויש צדיקי האמת. צדיקי האמת זה בחינה אחרת לגמרי, לא עליהם נאמר מקום שבעלי תשובה עומדין, צדיקים גמורים אינם עומדין. הצדיקים האלה הם הצדיקים שעוסקים בתיקון נשמות ישראל וזה בחינה אחרת לגמרי, זה שבעת רועים הקדושים, וכל הצדיקים הגדולים שהיו במשך הדורות, אנחנו רואים שעבודתם ותורתם זה למעשה היתה עבודה שהועילה לכל נשמות ישראל ולכל הדורות..

יש צדיק גמור ויש צדיק אמת

אנחנו רואים שדוד המלך עבר שבעים שנה את כל מה שהוא עבר, אבל מה שהוא כתב וגילה ומה שאנחנו יודעים באתגליא זה ספר תהלים, אין יהודי שלא תופס את ספר תהלים בכל מיני שלבים של החיים, למעשה כל ספר תהלים זה הארה מנשמת דוד, פה מתעוררת השאלה: מה ההבדל בין הצדיקים שעוסקים בתיקון נשמות ישראל לבין הצדיקים הגמורים? ועמך כלם צדיקים, באמת אלה צדיקים ואלה צדיקים אז מה ההבדל בינם? רבי נתן כותב בליקוטי הלכות שהצדיק האמת הוא כולל בעל תשובה וצדיק, זה לא מובן, משה רבינו נקרא בעל תשובה וצדיק? הוא מעולם לא עשה עבירה

לא נתן שום מקום ליצה“ר להסית ולפתות

איך רשב“י נקרא בעל תשובה? הרי בעל תשובה זה אדם שעשה עבירה ועכשיו הוא עושה תשובה על זה, את זה אנחנו מבינים, אבל איך צדיק גמור שמעולם לא חטא איך הוא יכול להיקרא בעל תשובה? אם רבי נתן כתב כזה דבר צריך להיות לזה הבנה עמוקה – יש ספר מאוד חשוב ויסודי בחסידות שנקרא פרי הארץ ושם הוא אומר יסוד מאוד גדול בנקודה הזאת שמאיר ומברר מה זה הנקודה של צדיק האמת: יש צדיקים שנכון שהם לא חטאו אבל בעבודה הפנימית שלהם הם הגיעו לעומק הנפש שלהם, צדיק גמור זה צדיק שלא נתן שום מקום ליצה“ר להסית ולפתות אותו, צדיק האמת נכנס לתוך הנפש שלו בהתבוננות ומגלה את עמקי הנפש שלו ומה הוא רואה?

אפילו לנו קשה להבין את היצר של בלעם

-הצדיק האמת רואה בתוך הנפש שלו שבאמת הוא לא חוטא אבל כל החטאים אפשריים, הוא רואה שיש לו כוחות של יצר הרע כאלה גדולים בתוכו שאם הקב“ה לא שומר עליו הוא יכול לעשות את העבירות של כל עם ישראל ואדרבה לצדיק האמת יש נשמה גבוהה וכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, הוא רואה שבלי הסיעתא דשמייא הוא באמת יכול לעשות את כל העבירות שבעולם. אומר פרי הארץ בפרשה אחרת שכל מה שבלעם עשה במעשה, עבר במחשבתו של משה רבינו, פירוש
הדבר שמשה רבינו היה צריך לברר כזה יצר הרע נורא ואיום. ברוך השם אפילו בדור שלנו קשה להבין מה זה היצר הרע של בלעם, אז לחשוב שכל זה עבר במחשבתו
של משה רבינו. אומר פרי הארץ שהצדיק מגלה ומזהה בתוכו את כל הבחינות
האלה ומהגילוי הזה שהוא מגלה בתוכו הוא לא חוטא בפועל אבל הוא מזהה מה האפשרות אם הקב“ה לא שומר עליו, אז מה הוא עושה? אין-סוף תשובה, יש לו לב שבור והוא כ“כ בהכנעה ובשפלות כזאת יותר מכל הבעלי תשובה שיש בעם ישראל.

משה מרגיש יותר גרוע מכל המוכי שחין

כתוב בפרקי אבות דרבי נתן: עשרים וארבע מוכי שחין היו בירושלים ודעתו של משה רבינו שפלה מכולם. משה רבינו מרגיש יותר גרוע מכל המוכי שחין שהיו בירושלים, זה כמובן עבודות של התבודדות והתבוננות של הרבה תפילה וצעקה להקב“ה ואז הקב“ה מראה לצדיק: תראה מה האפשרות שאתה תהיה, ואז הוא מקבל מזה כזה לב שבור שהוא נהיה הבעל תשובה הכי גדול, לכן הצדיק האמת נקרא גם בעל תשובה, מצד הזיהוי הזה שהוא מגלה בתוכו. אבל אומר פרי הארץ שמזה שהוא מזהה בתוכו את כל המיני יצה“ר, אם זה צדיק שקשור לאלף אנשים אז הוא מכיר את היצה“ר של כל האלף אנשים וכו‘, עכשיו אנחנו יכולים להבין מה זה צדיק שהוא שורש כל נשמות ישראל, מה הוא יכול לזהות בתוכו.

הוא נמשך אחרי היצה“ר שלו

מצד אחד הוא הצדיק הכי גדול בעולם אבל הוא מזהה בתוכו את האפשרות הזאת לכן הוא מקבל שפלות, ענווה והכנעה הכי גדולה בעולם, זה נקרא הבעל תשובה שבבחינת הצדיק. אומר פרי הארץ שמזה שהוא מזהה בתוכו את כל הבחינות האלה מתעוררת אצל הצדיק שאלה: אז למה אני יושב בכזאת קדושה ולומד תורה ומקבל השגות ואני מתפלל כאלה תפילות להקב“ה, ופלוני מסתובב ברחובות והולך לכל מיני מקומות ונמשך אחרי היצה“ר שלו – מה ההבדל ביני לבינו? ואז הוא רואה שכל ההבדל בינו לבין בעל עבירה זה רק החסדים של הקב“ה ששומר עליו ועל פלוני הוא לא שומר. אומר פרי הארץ שמזה הצדיק מקבל אהבת ישראל, כי הוא רואה שאין שום חילוק בינו לבין בעל העבירה הכי גדול בישראל ואז הוא מתאחד באהבה אמיתית
עם כל נשמות ישראל, מחמת שהוא יודע באמיתות ליבו ונפשו שאין שום חילוק
בינו לבינם – אומר פרי הארץ שצדיק כזה יכול לעלות ולתקן את כל נשמות ישראל..

’דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב‘

הצדיקים האמיתיים שהם בחינת הקבצנים יכולים להאיר לנו – חז“ל לימדו אותנו שדברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב – מחמת שהצדיק הזה יודע שבעצמו
איזה שפלות ואיזה הכנעה מזה שהוא רואה לאן הוא יכול להגיע, מחמת זה הוא באמת אוהב את כל ישראל וכשהוא מדבר איתו הדברים שלו מאירים בתוכנו.
יהודי זה הברא הכי חכם בבריאה, אי אפשר לרמות יהודי, אם מישהו בא לדבר איתנו מצד שכל ולא מצד זה שהוא קנה את הדברים בלב, אין לנו שום התחברות
עם הדיבור שלו אבל אם הוא מדבר איתנו מצד זה שהוא בעצמו נמצא במקום
הזה, הדיבורים האלה נכנסים ללב שלנו לכן הצדיקים האלה יכולים להחזיר אותנו בתשובה

זה לא חידוש של החסידות, זה תמיד היה

הרבה פעמים אנחנו שומעים בחסידות בכלל ובברסלב בפרט את כל הנושא הזה שנקרא ההתקשרות עם הצדיקים, שומעים על גודל המעלה וגודל החשיבות של הדבר, והרבה פעמים חושבים שכל הנושא הזה של ההתקשרות עם הצדיקים
זה חידוש שהבעש“ט התחיל לגלות את זה בחסידות ורבינו העמיק את זה ומוליך אותנו בדרך הזאת, כזאת סברה יש בעולם, יש כאלה שבאים מעולם קצת רחוק מהחסידות והם כבר מתחילים להתבלבל, בעבר שמעתי בעצמי כמה טענות: זה לא עבודה זרה? מה זה עניין הזה של ההתקשרות עם הצדיק? למה אתה צריך צדיק להתקשר איתו? יש לך את הקב“ה, דבר איתו. למה אתה צריך להתקשר עם צדיק? צריך לדעת פה נקודה מאוד-יסודית ועמוקה, ההתקשרות עם הצדיקים וכל עניין הצדיק זה לא חידוש של החסידות, זה היה מימות-עולם, זה כתוב בזוהר הקדוש בהרבה מאוד מקומות, רבינו האר“י הקדוש שגילה לכל העולם ולכל הבריאה
את תורת הסוד והקבלה, מרבה מאוד לדבר על הנקודה של ההתקשרות עם הצדיקים

אין שום אפשרות להעלות את הפעולות

אחד הספרים של רבינו האר“י הקדוש, יש לו שמונה שערים. רבינו חיים ויטאל חילק את הספר לשמונה חלקים, זה נקרא שמונה שערים, שם יש שער שנקרא שער רוח הקודש, זה שער מאוד עמוק ומאוד נורא, זה כל הכוונות והייחודים וזה הרבה סודות הלכה למעשה שהוא גילה בשער רוח הקודש – רבינו חיים ויטאל שערך את כל התורה של האר“י יש לו שלוש הקדמות לשער רוח הקודש כפי שהוא קיבל את זה מרבינו האר“י וכל הצדיקים הסכימו פה אחד שדברי רבינו חיים ויטאל (המהרח“ו) זה דברי רבינו האר“י. המהרח“ו כותב שם בהקדמה ג‘ כך: אין שום פעולה, לא של תורה, לא של תפילה לא של מצווה, לא של ברכה ושל כל דבר רוחני שאדם עושה בעולם הזה, אין שום אפשרות להעלות את זה בלי שנשמה של צדיק תעזור לו להעלות את זה, אין מציאות

חייב שנשמה של צדיק תעזור

המהרח“ו פוסק שם הלכה בסכינא חריפא – כל פעולה חייבת שצדיק יעזור לו להעלות את הדבר הזה – אנחנו בעולם הזה לא יודעים את זה בגלל הגשמיות של העולם, ההסתרה והיצר הרע שיש, יש לנו את העשייה שלנו, את הרצונות שלנו ואת ההשתדלות שלנו, אבל אומר המהרח“ו שאנחנו לא יכולים להעלות את זה למעלה, חייב שנשמה של צדיק תעזור והוא גם אומר שמות של צדיקים מסוימים  שאלפי שנים אחרי פטירתם הם נמצאים בעולם איתנו והם מסייעים לנו. אומר המהרח“ו שכל מקום ששני יהודים לומדים תורה, בוודאי שיש שם נשמה של צדיק שעוזרת להם בלימוד התורה, ומי שיש לו זכות יראה את הנשמה, לנו בד“כ אין את הזכות הזאת רק צריך להאמין למהרח“ו שזה באמת כך – אין שום פעולה שעולה למעלה בלי שיהיה איזה צדיק שיסייע לנו, יתר על כן ידוע שבעל הסידור של תורת הסוד זה רבינו הרש“ש (רבי שלום שרעבי) שהיה קודש הקודשים.

אין בעל מדרגה שיכול לחלוק על הרש“ש

למעשה הרש“ש פסק לנו את כל הכוונות שיש בסידור, גם אם מתווכחים בכוונות על עניינים מסוימים זה כמו בהלכה הכוונה זה איך לפרש את הרש“ש, אבל אין מישהו שהוא בעל מדרגה שהוא יכול לחלוק על הרש“ש. אפשר להתווכח מה מרן אמר בשולחן ערוך אבל אי אפשר לחלוק על מרן. הרש“ש כותב בכוונות של ק“ש של ערבית, אנחנו אומרים שמע ישראל, השם א-לוקינו, השם אחד – בהשם הראשון צריך לכוון: הרני מקשר את עצמי עם נפש הצדיק. כשאומרים א-לוקינו מכוונים: הרני מקשר את עצמי עם רוח הצדיק. כשאומרים השם מכוונים: הרני מקשר את עצמי עם נשמת הצדיק. בסידור של הכוונות כתוב במפורש על ההתקשרות עם הצדיקים..

רגע, מגיע שהחלק שלך עם הצדיקים???

זה יסוד מאוד חשוב לדעת שעצם ההתקשרות עם הצדיקים זה לא איזה רעיון מעורפל של איזה צדיק אלא זה אחד מהיסודות הכי גדולים של התורה, למעשה זה נפסק להלכה בשם רבינו חיים ויטאל שאם א“א להעלות שום דבר רוחני בלי נשמה של צדיק. יש בזה עוד כלל ויסוד: כשאדם עושה את הפעולה של ההתקשרות בפרט אם זה עם צדיק מסויים, זה קורה כפי המחשבה של האדם ואנחנו צריכים לברר עם איזה צדיקים כדאי להתקשר, איפה זה כתוב? רבינו האר“י מקשה קושייה בשער הכוונות ושואל: בברכה על הצדיקים ועל החסידים אנחנו אומרים ’ושים חלקנו עמהם‘, שואל רבינו האר“י מה הכוונה? יבוא עכשיו אדם שהוא בעל עבירות, מתפלל 18 ואומר ושים חלקנו עמהם, תשים את החלק שלי עם הצדיקים, רגע, מגיע לך שהחלק שלך יהיה עם הצדיקים? מה ז“א? איך אתה יכול בכלל לבקש כזאת בקשה אם אתה לא נמצא במקום הזה? שים חלקי עם אברהם, יצחק ויעקב בגן עדן..

מגיע לך להיות איתם? אתה תהיה איתם

לדוגמא אדם אומר: בשבילי התורה זה לשמור שבת ולהניח תפילין, ב“ה. הוא בא להתפלל 18 ואומר שים חלקנו עמהם, שים חלקי עם אברהם, יצחק ויעקב – רבינו האר“י הקדוש מקשה את הקושייה הזאת שבער הכוונות ואומר: איך בכלל אפשר לבקש כזאת בקשה? כל שכן אם אנשי כנסת הגדולה תיקנו את התפילה, אז מה הם תיקנו פה בעצם? אומר רבינו האר“י שאם מגיע לך להיות איתם, אתה תהיה איתם. אם לא מגיע לך להיות איתם מה יעזור לך שתבקש את זה, אתה לא במקום הזה. מכוח הקושייה הזאת אומר רבינו האר“י פירוש נורא על זה, יודע שאדם שעושה עבירות, לוקחים לו את המצוות ונותנים אותם לאיזה צדיק, מסביר רבינו האר“י: שים חלקנו עמהם, אם אני נכשל באיזה עבירה שלוקחים ממני מצוות, אז יש צדיקים שאם נותנים להם את המצוות הם לא מחזירים, אבל יש צדיקים שהם טובי-עין ואם נותנים להם
הם שומרים את המצווה וברגע שאדם חוזר בתשובה הם מיד מחזירים לו את זה – הם לא רוצים להנות שלא מחלקם

מטיט ולבנים בניינים נפלאים

את החלק שלוקחים מאתנו כתוצאה מהעבירות שלנו, שים חלקנו עמהם, עם הצדיקים שיש להם עין-טובה וכשנחזור בתשובה הם יחזירו לנו את זה – זה כוונה שכתובה בשער הכוונות של רבינו האר“י . עפ“י דברי רבינו האר“י הקדוש אמרנו שתמיד בברכה הזאת צריך לכוון על רבינו, שאם יש איזה בעיה שיפנו עם זה לרבינו. אמרתי יתר על זה שגם אם אין בעיה שיפנו את זה לרבינו, שיהיה פיקדון אצל רבינו. למעשה זה שיחה מפורשת של רבינו בחיי מוהר“ן
שאמר תנו לי טיט ולבנים ואבנה מזה בניינים נפלאים בשמיים

מקבלים מזה תועלת מאוד-מאוד גדולה

רבינו אמר תנו לי את החומר גלם, תנו לי את המצוות שלכם ואת המעשים הטובים שלכם, ואחרי 120 שנה אני אפתיע אתכם מה עשיתי מהדברים שלכם – זה שיחה של רבינו. הצדיק יכול לעשות מזה צירופים ובניינים נפלאים מאוד למעלה ואח“כ הוא נותן את זה לאדם. לכן בברכה על הצדיקים מאוד-מאוד טוב לכוון שים חלקנו עמהם, אצל רבינו. אמרנו את הדברים האלה כי זה יסודות מאוד גדולים ולא יודעים אותם שכל ההתקשרות של האדם עם הצדיק זה תועלת עצומה מאוד לנפש האדם. כשאדם אומר הרני מקשר, מדליק נר לצדיק ונוסע לציון של הצדיק אז באמת אנחנו מקבלים מזה תועלת מאוד-מאוד גדולה מכל העבודה הזאת. מה שרבינו אומר פה זה דבר נפלא, הבן והבת היו קטנים וצעקו ללחם – הצעקה הזאת ללחם זה אנחנו בזמני  הקטנות שלנו, אנחנו צועקים ללחם, צועקים לחיסרון, זה יכול להיות ברוחניות וזה יכול להיות בגשמיות, תלוי איזה מצוקה עכשיו מרגישים אז אדם צועק על הדבר הזה

אם היינו יודעים היינו צועקים על הסיבה

בזמן הקטנות אנחנו לא מבינים שום דבר, אנחנו לא מבינים על מה אנחנו צריכים לצעוק ואנחנו לא מבינים מה באמת חסר לנו כי החסרונות שאנחנו מרגישים זה לא באמת החסרונות האמיתיים, זה יורד ומשתלשל אז זה בא בלבושים אבל אנחנו לא יודעים בדיוק על מה להתפלל. למשל לאדם מסויים יש מידת הגאווה, אז כתוב בספרים הקדושים שמידת הגאווה מולידה דינים על האדם, פתאום יהיה לו חיסרון בממון, למה יש לו חיסרון בממון? כי יש לו גאווה אבל הוא לא יודע את זה,
הוא צועק על הממון כי זה מה שהוא מרגיש. כשהבן והבת צעקו ביער כשלא
היה להם מה לאכול הכוונה שהם צעקו על החסרונות שלהם, לא בהכרח שהם ידעו לכוון באמת על השורש של החיסרון ועל הנקודה האמתית שמולידה את החיסרון, כי אם היינו יודעים את זה היינו צועקים ישר על הסיבה שמולידה את כל החסרונות.

עצם העובדה שאדם צועק על החסרונות

אם אדם היה יודע שאין לו ממון בגלל הגאווה הוא לא היה צועק שאין לו ממון או שחסר לו כל מיני דברים אלא הוא היה צועק ישר על הגאווה. הגאווה זה חבר שלנו שלא עוזב אתנו עד 120 שנה, מה שנשאר לנו זה רק לצעוק על זה. אז רבינו אומר שבזמני הקטנות הם צעקו על החסרונות של הם ורבינו אומר כך: בתוך כך בא אצלם בעטליר אחד. מה זה בתוך כך? רבינו מרמז פה על יסוד מאוד גדול, אדם יהודי פה בעולם הזה צועק על החסרונות שלו? הקב“ה מושיע אותו. גם אם האדם לא צועק על החסרונות האמיתיים כי אדם לא יודע לצעוק על החסרונות האמיתיים, עצם העובדה שאדם צועק על החסרונות שלו, כבר נמשכת לו הישועה. למה? כי עצם העובדה שאדם צועק להשם גם אם זה לא על הנקודה הנכונה זה כבר סיבה להושיע

בנ“י זעקו והקב“ה התגלה למשה בסנה

אז קודם כל נמשכת ישועה לאדם כמו שכתוב בפרשה ’ויאנחו בנ“י מהעבדה ויזעקו, ותעל שועתם אל הא-לוקים‘, שימו לב הם צעקו על העבודה הקשה, הם אפילו לא ידעו לצעוק על תשובה, על גאולה ועל ישועה, הם נאנחו וצעקו על העבודה, ותעל שוועתם אל השם, יהודי צועק פה בעולם הזה אז זה כבר מיד עולה למעלה. אז מתחילה הישועה, בתוך כך בא אצלם בעטליר אחד. כתוב בספרים הקדושים שיש כמה דרכים שבהם הקב“ה מושיע אותנו והיסוד של כל הישועות זה שהקב“ה שולח לנו צדיקים שיושיעו אותנו, זה יכול להיות בכמה בחינות. מיד אחרי שבנ“י זעקו להקב“ה, מיד הקב“ה מתגלה למשה רבינו בסנה ואומר לו: לך תגאל את
עמ“י. זה בחינה אחת שכפשוטו בא צדיק חי ופועל בתוכנו ומעורר אותנו ומתחיל להושיע אותנו מהעבודה הקשה של מצרים, אבל יש עוד בחינה שרבינו האר“י מאוד-מאוד מאריך בה וזה מובא הרבה בספריו הקדושים בעיקר בספר שער הגלגולים, שם אומר רבינו האר“י הקדוש שהישועה של האדם ברובד הפנימי יותר זה שנשמה של צדיק באה לאדם ומתעברת בו, זה סודות מאוד גדולים, מה
שאנחנו מבינים זה שהנשמה של הצדיק זה כמו פרוז’קטור של אור בא ומאיר לאדם

קם בבוקר ומשנה את הדרך בקיצוניות…!

פתאום אדם מקבל חיות התעוררות וכוח לקום על הרגליים וכל זה בא מכוח הנשמות של הצדיקים שמאירים לנו, בכתבי האר“י זה נקרא ’סוד העיבור‘, לכן רבינו אומר את הלשון הזו וצעקו ובכו כי לא היה להם לחם, בתוך כך בא אצלם בעטליר אחד. מה זה בתוך כך? מתוך הצעקות שלהם הקב“ה כבר שולח להם את הצדיק שיושיע אותם, איך אנחנו מרגישים את זה? פתאום חושבים מחשבות אחרות, פתאום מרגישים הרגשות אחרות, פתאום מקבלים חיות ושמחה. רואים שבדור שלנו הכוח הרוחני והנתיב המרכזי של הדור שלנו זה דרך התשובה וכל אחד יכול לראות בעצמו איך הוא חזר בתשובה ואיך הוא התעורר בכלל לחשוב על הקב“ה, זה לא נס? אדם בכלל היה באיזה מציאות מסויימת והתוכניות שלו היו לגמרי אחרות, לא רק התוכניות אלא גם הרצונות, המחשבות והמעשים, הוא בכל להלך בדרך אחרת לגמרי, מי חשב שהוא ילך בדרך הזאת? פתאום אדם קם בבוקר, מקבל איזה התנוצצות אחרת לגמרי והוא משנה את הדרך שלו בשינוי מאוד קיצוני..

כשהצדיק מאיר בו הוא מרגיש בגן-עדן

-אחרי שבוע הוא פתאום מוצא את עצמו בישיבה, אם נשים לב מאיפה הדבר הזה קרה? מאיפה זה הגיע? עיקר העלייה שלנו זה שע“י הצעקות שלנו בא הקבצן ומתחיל להאיר לנו, ויש לו שקים שהוא נושא בהם לחם והוא נותן לנו מהלחם לאכול. לחם זה גימטריה 78 שזה שלוש פעמים שם ה-ויה, שזה מרמז על חוכמה בינה ודעת שזה מוחין. לצדיק יש שקים עם מוחין והוא יכול להאיר לנו, הוא נותן לנו לחם שזה מוחין. כשהצדיק מתחיל להאיר לנו פתאום אנחנו מתחילים להבין דברים ולהסתכל על דברים בצורה אחרת לגמרי, החיים שלנו מתחילים להשתנות מכוח ההארה של החוכמה בינה ודעת שהצדיק האיר בנו, השורש הרוחני של הלחם זה בחוכמה בינה ודעת. כשאדם מרגיש שהצדיק מאיר בו אז האדם מרגיש שהוא בגן עדן, אז הוא רוצה שזה יהיה כל הזמן, מה אומר הקבצן: את זה איני רוצה שתלכו עימי

לרמז לנו על הדרך ששבע יפול צדיק וקם

הקבצן לא מוכן לקחת אותם איתו  – זה לא מובן מה זה האכזריות הזאת? למה אתה עוזב ילדים קטנים ביער? הם בצער גדול מאוד, לא רחמנות? אבל הקבצן לא מוכן לקחת אותם וזה חוזר שבע פעמים, זה לא מובן. רבינו מרמז בזה למעשה על כל סדר ההנהגה שכולנו עוברים, ימי עלייה וימי ירידה, באמת חייבים לעבור את המהלך הזה, את הבחינה שיש התגלות ואז אדם מרגיש אהבה וקשר לתורה ולקדושה אבל פתאום זה הולך ומסתלק ונופלים לחושך ולצמצום וככה זה חוזר חלילה, בסיפור שלנו זה חוזר 7 פעמים, לרמז לנו על הדרך של שבע יפול צדיק וקם. רבינו מגלה פה את המהלך של ההנהגה שחייב להיות ימי עלייה וימי ירידה, ימי גדולת מוחין וימי צמצום. צריך לדעת שהנפילה והירידה לקטנות זה חלק  מסדר הנהגת העולם, זה סדר הבריאה. הקבצן לא רוצה לקחת אותם
כי הצדיק מתנהג כפי סדר ההנהגה של הקב“ה, הוא מבוטל לגמרי להקב“ה.

הפוסט פרשת ויחי תשפ"ו | ממשיכים עם המעשה משבעת הקבצנים ח"ח הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

ברך אותם שיהיו זקנים כמותו

נעשה הקדמה קצרה, הזכרנו שהיה בריחה באיזה מדינה וברחו כולם, וביער נאבדו ילד וילדה קטנים ולא היה להם מה לאכול, אז הם צעקו ובכו ובתוך-כך בא אצלם קבצן עיוור ונתן להם לאכול, היה לו שקים עם לחם, והתחילו אלו הבן והבת להתקרב אליו ולהיות כרוכים אחריו. ונתן להם לחם לאכול, ואכלו. ושאל אותם: מהיכן באתם לכאן? השיבו לו: אין אנו יודעים, כי היו בנים קטנים כנ"ל. והתחיל לילך מהם, ובקשו ממנו שיקח אותם עמו. ואמר להם: את זה איני רוצה, שתלכו עמי. בתוך כך הסתכלו – והנה הוא עיוור. וברכם שיהיו כמותו, שיהיו זקנים כמותו, והשאיר להם עוד לחם לאכול והלך לו, והבנים נשארו לבד ביער. המעשה הזה חוזר שוב שבע פעמים. למעשה אם נשים לב זה כל קומת האדם ובוודאי שיש בזה רמזים מאוד עמוקים. הקבצן הראשון זה העיוור, אח“כ החירש, הכבד פה, בעל הצוואר העקום, בעל החטוטרת, בלי הידיים ובלי רגליים – אלו שבעת הקבצנים, בהמשך נראה שכל חיסרון זה רמזים על עניינים רוחניים מאוד-מאוד גבוהים. נחזור לעניין של
הבת והבת שנאבדו ביער. לפני שבועיים התחלנו לעסוק קצת בנושא הזה, נזכיר קצת את מה שדיברנו לפני שבועיים

בכל מקום ומקום בבריאה יש זכר ונקבה

הבן והבת מרמזים למעשה על יסוד ועל שורש גדול מאוד בבריאה, כתוב בפרשת בראשית ’זכר ונקבה בראם‘, זה לא הולך רק על איש ואישה אלא למעשה זה שתי מהויות ושתי מציאויות וכוחות רוחניים שנמצאים משורש הבריאה ועד סוף כל הבריאה, שבכל מקום ומקום בבריאה יש תמיד זכר ונקבה. בעולמות הרוחניים העליונים זכר ונקבה זה לא שתי נבראים שונים במהותם, למרות שכתוב בספרים הקדושים שגם אצל המלאכים יש בחינה של זכר ונקבה, זה לא כמו בעולמנו, אבל גם שם יש זכר ונקבה וגם למעלה מהמלאכים גם שם יש זכר ונקבה. התחלנו לדבר קצת מה זה העניין של הזכר שזה הבן ומה זה העניין של הנקבה שזה הבת – כתוב בספרים הקדושים שבכל מקום לפי מציאות העולם, נלמד את מציאות המושג של זכר ונקבה

זה נמצא בכל אדם

הכוחות שנקראים זכר ונקבה שזה הבן והבת, הם נמצאים בכל אדם, גם באיש יש בן ובת וגם באישה יש בן ובת, אלא למה האישה נקראת בחינת הבת והנוקבה? מכיוון שאצלה יותר דומיננטי כוחות הנקבה, ואילו אצל האיש יותר דומיננטי זה כוחות הזכר, אבל באמת לכל אחד יש את שתי הכוחות האלה. למעשה כל תיקון הבריאה זה לעשות שלום
בין הבת והבת ומכיוון שזה משתלשל אל המציאות שלנו זה מתגלה בהרבה בחינות…

דרכו של איש לצאת למלחמה

זה מתחיל משלום פנימי בין הבן והבת הפנימיים של האדם,. דיברנו על זה שלמעשה הבן זה כוח התורה וכוח הלימוד והעשייה הלכה למעשה במסירות נפש לעשות את מה שכתוב בתורה וזה מלחמה, גם ללמוד את הדברים, גם להסכים ולקבל אותם והכי קשה זה ליישם אותם הלכה למעשה. התורה זה לא רק המצוות זה גם תיקון המידות והתרחקות מתאוות העולם הזה, זה גם נקודות פנימיות מאוד, להתרחק ממידת הכעס – כל זה נקרא כוח הבן או כוח הזכר שבאדם ועל זה הגמרא אומרת ’דרכה של איש לצאת למלחמה ואין דרכה של אישה לצאת למלחמה‘, כי כל כוח המלחמה נמשך מכוח הזכר שבתוכנו וכמו שאמרנו אם נראה אישה שיש לה מסירות נפש ברוחניות זה כי יש לה כוח של זכר חזק, זה לא שלאיש יש את זה ולאישה לא. גם לאיש יש את שתי הכוחות וגם לאישה יש את שתי הכוחות. לכן כוח הזכר זה למעשה המלחמה כאשר המלחמה האמיתית והגבורות האמיתיות זה בחינת איזהו גיבור הכובש את יצרו, זה המלחמה האמיתית. ברגע שנלחמים על הישגים של העולם הזה זה נפילת הכוח, זה נקרא שמשתמשים בכוח הזה לעולם הזה, אבל המקום האמיתי של הגילוי של הזכר זה כשנלחמים את מלחמתה של תורה..

תוך חמש שעות להכין שיחה על התורה..

מלחמתה של תורה זה שאנחנו זוכים ללמוד מה השם רוצה מאתנו ואח“כ להילחם לקיים את זה כי זה לא פשוט לקיים את מה שהשם מצווה עלינו, לדוגמא: הקב“ה מצווה עלינו ’ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם‘ וכל אחד מאתנו יודע כמה
קשה לקיים ולא תתורו. דוגמא נוספת: הצדיקים מגלים לנו את התורה אז רבינו אומר בתורה ו‘ עיקר התשובה כשישמע בזיונו, ידום וישתוק. כל מי שמקורב קצת לרבינו מכיר את התורה הזאת ומן הסתם כבר כל אחד יכול לשבת חמש שעות ולהכין שיחה על התורה הזאת, אבל כמה שנים צריך אח“כ כדי לקיים את זה? שבעים
שנה. זה היחס, אפשר תוך חמש שעות להכין את השיחה הזאת אבל צריך שבעים שנה לעבוד על הנקודה הזאת, המלחמה לקיים את הדברים היא מאוד-מאוד קשה..

חייבים מיד לבדוק אם יש לאדם הזה דופק

למעשה כל כוח הגבורה, המלחמה והלימוד זה נקרא כוח הזכר או כוח האיש שבאדם, כוח הבת או כוח הנוקבא זה כוח אחר לגמרי – הזכרנו לפני שבועיים את מה שכתוב במסילת ישרים: לא נברא האדם אלא להתענג. דברי המסילת ישרים הם מאוד-מאוד עמוקים, שורש הבריאה זה למעשה הכוח, המציאות, הרצון והצורך של האדם לקבל תענוגים, אנחנו צריכים לדעת שככה נבראנו – הקב“ה ברא כל אחד מאתנו שבהכרח הוא יחפש תענוגים, אין בחירה על הנקודה הזאת. אם יבוא אדם ויגיד: אני ביטלתי כל רצון לקבל תענוגים. חייבים מיד לקחת לאותו אדם את היד כדי לבדוק לו את הדופק, אם יש לו דופק אז הוא אמר דבר לא נכון, אדם חי מחפש תענוגים. אין כזאת מציאות שאדם לא יחפש תענוגים, הרי נבראנו לשם כך, אדרבה תכלית הבריאה היא שהקב“ה רוצה להיטיב איתנו, איך הוא יטיב איתנו? בתענוגים שלו כמו שאנחנו אומרים בשבת בבוקר בקידוש: אז תתענג על השם והרכבתיך על במתי ארץ.

תענוגים מצד הקדושה או מצד הטומאה

אם האדם מוכרח בתענוג אז איפה נקודת הבחירה בזה? בגלל שהקב“ה רצה את העבודה ואת הבחירה ואת המציאות של העבודה שלנו בעולם הזה, לכן הקב“ה ברא למעשה בכלליות 2 צינורות כלליים של תענוגים: תענוגים שבאים מצד הקדושה, ותענוגים שבאים מצד הטומאה, זה לעומת זה עשה הא-לקים. יצר האדם רע מנעוריו, קודם כל האדם מחפש את התענוגים של העולם הזה, עד יום הבר מצווה, גם אם הילד הוא מחונך והולך בדרכים טובות, זה רק הכנה, רק מכינים אותו למלחמה שתהיה לו בגיל 13 מכיוון שבהכרח שהכוח הדומיננטי שבאדם עד גיל 13, זה חיפוש התענוגים של העולם הזה, של הגשמיות שבאה מצד הטומאה. כל העבודה שלנו בכלליות זה להעלות את כוח התענוג שזה למעשה לתקן את הבת, זה נקרא תיקון המלכות ותיקון השכינה, זה תיקון הבת שבתוכנו. העבודה שלנו זה לתקן אותה ולהעלות אותה, הכוונה זה לא לבטל את רצון התענוג כי זה בלתי-אפשרי, כל עוד אדם חי בהכרח שהוא יחפש תענוג, זה לא לבטל את זה אלא זה להעלות אותו ממקום שרוצים את התענוגים מגשמיות ומטומאת העולם, להעלות את זה לקבל את התענוגים ממקום רוחני..

חיות, שמחה, אושר ותענוג…

אם אדם יודע שעוגת קצפת גורמת לו לעונג מאוד-מאוד גדול, העבודה שלו זה להעלות את הרצון ואת הצורך הזה לקבל תענוג, לקבל את זה מתורה, מתפילה, מהתבודדות, ממעשים טובים, ממצוות וכן הלאה – זה למעשה תיקון הנוקבא שבתוכנו – רבינו האר“י הקדוש מרבה מאוד-מאוד להביא בספריו את המושג הזה שנקרא נוקבא שבגופו, זה כוח הבת שבתוכנו. העבודה שלנו זה לא לבטל את זה אלא להעלות את זה, הכוונה להרגיל את הנקודה הזאת בתוך הנפש שלנו שהחיות, השמחה, האושר והתענוג שלנו, יהיה מצד לימוד התורה, תפילה, התבודדות, התקשרות לצדיקים, שיחות של אמונה, קיום המצוות – כל זה נקרא צינור הקדושה..

הטבע שלנו נמשך אחרי תענוגי-העולם

צריך לדעת שלמעשה כל תיקון העולם זה תיקון הבת, אבל מי יכול לתקן את הבת? רק הבן יכול לתקן את הבת, ז“א שרק כוח המלחמה שבתוכנו יכול לתקן את כוח הבת שבתוכנו, הסיבה היא שיצר האדם רע מנעוריו, בפרט אחרי חטא אדם הראשון ובמשך הדורות הוספנו עוד קצת חבילות, הכוונה שהתקשרנו עם תענוגי העולם הזה עוד ועוד אז הטבעיות שלנו נמשכת אחרי תענוגי העולם הזה. קודם כל נמשכים אחרי תענוגי העולם הזה – מכיוון שאנחנו נמשכים אחרי תענוגי העולם הזה, זה נקרא שהבת בגלות – עיקר המושג שכינה בגלות או שכינתא בעפרא זה הכוונה על הדבר הזה, הכוונה שהחיות, הרצון והמשיכה שלנו זה לקבל את התענוג מהעולם הזה

ע“י המלחמה הזאת אנו מעלים את הבת

כל תיקון העולם זה להעלות את השכינה מהעפר, אבל הלכה למעשה אנחנו באמת מקימים את השכינה מהעפר כשאנחנו מקימים את הבת שבתוכנו. כשאנחנו מעלים את הבת שבתוכנו לקבל את תענוגי השם אז אנחנו בעצם מעלים את השכינה, זה לקיים לאוקמא שכינתא מעפרא, להוציא את השכינה מהגלות. צריך לדעת שאדם מתחיל מזה שהוא בגלות, זה נקודת ההתחלה, אנחנו מתחילים מנקודת חיסרון, קודם כל הבת בגלות, הבת אוהבת את העולם הזה, הכוונה שאדם רוצה את התענוגים מהעולם הזה והוא מחפש את זה פה בעולם הזה, ואז הבן שבתוכנו שזה כוח הלימוד וכוח המלחמה, ע“י המלחמה של הבן שזה לדעת מה הקב“ה רוצה מאתנו ע“י התורה והתורה של הצדיקים, ואנחנו נלחמים את המלחמה הזאת וע“י המלחמה הזאת אנחנו מעלים את הבת עד שהבת תשתווה לבן, בלשון המקובלים זה
נקרא שהיא תהיה באותה קומה עם הבן, הכוונה שהבת תרצה את מה שהבן רוצה..

יודע שהתורה זה אמת והתפילה זה אמת

לבן קל לדעת שהאמת זה התורה כי זה השכל. כשיש לאדם נקודת אמת ונקודת יראת שמיים הוא יודע שהתורה זה אמת והתפילה זה אמת, ההתבודדות זה אמת, הצדיקים זה אמת, המצוות זה אמת ואדם יודע את זה. ברגע שהבת שזה רצונות הלב והמקום שאנחנו מחפשים את התענוג, הוא רוצה לגמרי את מה שהבן רוצה, זה נקרא האיחוד השלם וזה תיקון העולם ותיקון האדם, לכן כתוב שלעתיד לבוא בעולמות הרוחניים העליונים, הבן והבת יהיו שווים בקומתם, הכוונה שמה שהבן רוצה הוא מיד מאיר לבת בלי מחיצות, אין הסתרות וזה ביטול היצר הרע, אז בעצם  מתבטל כל מציאות היצר הרע בעולם, לכן רבינו מתחיל את הסיפור ואומר שכל הסיפור הזה למעשה זה הסיפור של הבן והבת, איך הם גדלים ביחד ואיך הם מתחתנים ומה שקורה בחתונה שלהם. רבינו מספר שהם הלכו לאיבוד ביער והם היו קטנים, זה ההתחלה של
כל מדרגה רוחנית של האדם, קודם כל מתחילים מקטנות…

רבינו: ובזה טועים החסידים…

זה כלל גדול מאוד שכל מדרגה רוחנית תמיד מתחילה מקטנות, יכול להיות שאדם בחצי שנה האחרונה ב“ה היה מלאך-השם, ב“ה כל בוקר קם מוקדם, מתפלל, מתבודד, ממש מלאך-השם ופתאום אחרי חצי שנה אדם מתעורר בבוקר והוא חושב שעולם כמנהגו נוהג, הוא קם שעתיים אחרי הזמן, מסתכל על התפילין ולוקח לו כמה שניות כדי לזכור מה זה בכלל, אח“כ כשהוא מניח אותם הוא לא מרגיש שום-דבר, פתאום הכל התהפך עליו. רבינו אומר בתורה כ“ה: ובזה טועים החסידים שהם חושבים שהם נפלו, זה לא נפילה וזה לא ירידה, אומר רבינו שזה עלייה..

זה תחושה כי המלחמה מתעצמת נגדו

אם זה עלייה אז למה עכשיו הרבה יותר קשה לי? אומר רבינו: כי עלית לעולם חדש. בעולם חדש אתה מתחיל את כל הסדר מהקטנות כדי להגיע לגדלות של אותו עולם וככה זה חוזר חלילה מעולם לעולם – תמיד צריך לדעת את זה, לכן אם אדם רואה שפתאום הכל מסתלק ממנו, שידע שזה סימן שהוא עלה לעולם חדש ולמדרגה חדשה, כי באמת אם אדם רוצה ומשתדל אז בוודאי שאין אצלו ירידה, זה רק תחושה כי כל המלחמה מתעצמת כנגדו, רבינו אומר: תדע לך שאתה עכשיו במדרגה של עולם חדש. רבינו אומר בלשון הזו: ובזה טועים החסידים, הם חושבים שהם נפלו וירדו. היצה“ר בעצם רוצה תמיד לבטל את כוח הבן, הוא לא רוצה לבטל את כוח הבת כי כל החיות שלו זה בעצם מכוח הבת שבתוכנו. היצה“ר עובד כנגד הבן שבאדם, לבלבל אותו, להחליש אותו וכן הלאה ואז הבן לא יוכל לעבוד את העבודה שלו ואז אם אין כוח ודעת לבן אז ממילא הבת באופן טבעי תמשך אחרי תאוות העולם הזה..

היצר הרע רוצה לבלבל, להחליש או לבטל

אומר רבינו האר“י הקדוש שכל מה שהיצה“ר רוצה זה לבלבל או להחליש או לבטל לגמרי את כוח הבן שבתוכנו ולחזק את כוח הבת שבתוכנו כי כשיהודי משתוקק לתאוות אז משמיים ממשיכים תאוות לעולם, לכן רואים שבכל כוחות הטומאה שבעולם חייבים להכנס יהודים, אם לא יכנסו יהודי אז אין להם מה לעשות, האפיפיור לא יכול לעשות שום דבר, הוא חייב איזה חברותא יהודית כדי להמשיך את הטומאה לעולם. אמרנו פעם שבדור המבול, דור הפלגה ודור סדום, נשמות ישראל ונשמות הגויים היו מעורבבים ביחד, ככה אומר הזוהר הקדוש ורבינו האר“י, לכן היו כאלה חטאים בדור המבול, היה מוח יהודי עם רצונות של גוי בגוף אחד ואין לך חורבן העולם יותר מזה – ברגע שיהודי נמשך אחרי תאוות של העולם הזה אנחנו מחריבים את העולם, גויים לא יכולים להחריב את העולם. אומר רבינו האר“י הקדוש חידוש מאוד נפלא על פרשת השבוע: פרעה נקרא הבחינה הגבוהה ביותר בקליפה, פרעה זה כתר דקליפה. זה שורש כל הגלויות, כל הקליפות וכל הטומאות, מה פרעה אומר לעם?

פרעה רוצה להטביע ולהמית את הבנים

’ויצו פרעה לכל עמו לאמר כל הבן הילוד היארה תשליכהו וכל הבת תחיון‘ אומר רבינו האר“י הקדוש שפרעה, כתר דקליפה, שורש הקליפה, רוצה לבטל את כוח הבן ולהחיות את כוח הבת שבתוכנו, הוא רוצה להגביר את התאוות שבתוכנו שזה כוח הבת ולבטל את כוח הבן, התורה היא ניצחית אז כל פסוק בתורה מתקיים בכל דור ודור. בפשט פרעה רוצה להטביע ולהמית את הבנים ולהחיות את הבנות, התורה מתקיימת בכל דור ודור אז איך הפסוק הזה מתקיים בדורות שלנו? כתוב בספרים הקדושים שהיאור זה הנהר הראשון היצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים, שם האחד פישון הוא הסבב את כל ארץ החוילה אשר שם הזהב, זה הנילוס של מצרים. הנהר הראשון זה כנגד היוד של שם ה-ויה, זה חוכמות מאוד גדולות – מה אומר פרעה?

חוכמות, תאוריות ופילוסופיות

כל הבן הילוד היארה תשליכהו – פרעה שזה הס“מ אומר: כל הבן שנולד תשליכו אותו לתוך חוכמות ובלבולים, תבלבלו אותו בכל מיני חוכמות של העולם הזה, בכל מיני תאוריות, תלמדו אותו פילוסופיות, כל מיני פסיכולוגיה וכל מיני תורות, למה? כי ברגע שהבן יהיה מבולבל אז ממילא הוא לא יכול לעזור לבת. אדם מבולבל לא יכול להעלות את הנוקבא שבתוכו למקום גבוה, חייבים תורה וצדיק כדי שיתן לנו את הכלים איך לעשות את זה, לכן כל העניין של היצר הרע זה כל הבן הילוד היארה תשליכהו, תשליכו אותו לתוך יאור שזה אור י‘, אור החוכמה, ותבלבלו אותו. תכניסו לו כל מיני אוניברסיטאות וכן הלאה, וכל זה במטרה אחת
שהבן יתבלבל ולא יוכל להדריך את הבת בנקודה נכונה. ברגע שאדם נתפס
לאיזה פילוסופיה או איזה חוכמה מבולבלת, הבת כבר מנצחת אותו, הכוונה
שבאופן טבעי הבת רוצה את תאוות העולם וצריך להילחם כדי להעלות אותה,
ברגע שלאדם לא ברור דרך התורה ודרך הצדיקים ודרך צדיק האמת, אז כוחות הנפש שלו מתפזרים והוא לא יכול להעלות את הבת, אין לו את היכולת להעלות את הבת..

מניין של יהודים זה לא כמו 30 מיליון מצרים

כל כוחות היצה“ר והס“א רוצים לקיים כל הבן הילוד היארה תשליכהו וכל הבת תחיון – אומר רבינו האר“י הקדוש שפרעה רוצה להחיות את הבת שבתוכנו כי פרעה יודע שלהמשיך כוח טומאה ותאוות לעולם הזה זה נשמות ישראל מסוגלות. אף אחד לא יכול להמשיך טומאה לעולם כמו נשמות ישראל. פרעה אומר: יש לי 30 מיליון מצרים, זה לא כמו מניין של יהודים שמורידים טומאה לעולם. זה מה שרבינו אומר שהבן והבת שהלכו לאיבוד ביער זה אנחנו בעצמנו, זה כוח הבן וכוח הבת שבתוכנו..

יש לו צמצומים בלב ועובר עליו מה שעובר

הכל תמיד מתחיל ממצב של קטנות וזה חוזר חלילה כי כל מדרגה חדשה צריך להתחיל את כל המהלך של הקטנות כדי להגיע עוד פעם לגדלות אבל זה כבר בעולם חדש ואח“כ זה חוזר עוד פעם הדבר הזה. מה זה בעצם קטנות וגדלות ברוחניות? זה כתוב הרבה מאוד בספרים הקדושים שקטנות זה קטנות המוחין וגדלות זה גדלות המוחין, הכוונה שבזמן שאדם בגדלות אז קודם כל אין לו התעוררות של הלב יש לו צמצומים בלב ועובר עליו מה שעובר עליו, בזמן הזה גם השכל לא עובד חזק,
פתאום הוא הופך להיות מבולבל. גדלות המוחין זה שמאיר לו אור של שכל, של מחשבה, אור בלב, הוא מרגיש כיסופים להתפלל, ללמוד תורה, להתחזק וגם מה שהוא יעשה הוא יבין וזה יאיר לו. הקטנות והגדלות זה קטנות המוחין וגדלות המוחין. כל אחד שיתבונן יכול לראות בחוש איך יש יום שמה שנלמד באותו יום ומה שיגידו לנו אנחנו נהיה החכמים הכי גדולים בעולם אבל יכול להיות שלמחרת אפילו אלף-בית אנחנו בקושי נבין, בקושי נזכור את הצורה של האותיות, גם זה יכול להיות..

אז מה העצה של אדם שנפל לקטנות??

מה שרבינו אומר שהבן והבת הקטנים הלכו לאיבוד היער, זה אנחנו במצבי הקטנות. אומר רבינו שלא היה להם מה לאכול – לאכול זה גם אוכל רוחני, אין תורה ואין כוחות לעסוק בעבודת השם, לא היה להם מה לאכול. אז מה העצה של אדם שנפל לקטנות? רבינו אומר צעקו ובכו. הצעקה והבכייה זה הדרך שלנו בזמני הקטנות, תמיד צריך לזכור כלל מאוד גדול: ברגע שאנחנו מרגישים שסגר עלינו המדבר ונפלנו לקטנות ולצמצום, להשתדל מאוד, לפעמים גם זה לא אפשרי אבל העבודה שלנו זה להתחבר באותו זמן עם הצעקה ועם התפילה. זה מאוד מעניין שרבינו אומר בתורה כ“א מה יעשה אדם שמסתלקים המקיפים? המקיפים בקיצור זה למעשה גדלות המוחין. כשמסתלקים המקיפים אדם נופל לקטנות..

הצעקה יכולה להיות בשקט..

אז רבינו שואל מה יעשה אדם שהסתלקו ממנו המקיפים? ע“י צעקות אדם מוליד את המוחין. צעקה זה יכול להיות צעקת הלב וזה יכול להיות בדיבור, העיקר שזה יבוא מפנימיות הלב ופנימיות הנפש. תמיד שאדם רואה שהוא נופל לקטנות המוחין, ברגע שהוא שם לב זה, צריך לראות איך מתחברים עם העבודה של הצעקה. צעקה זה יכול להיות גם בשקט אבל זה צריך לבוא מעומק הלב. רבינו אומר שע“י זה מולידים את המוחין. אז המוחין חוזרים לאדם כפי הצעקות שלו, כפי כמה שאדם צועק מעומק הלב. זה מה שרבינו אומר שלא היה להם מה לאכול, לא היה להם אוכל רוחני שזה המוחין, לא היה להם את המוחין האלה אז מיד רבינו אומר לנו את העצה: צעקו ובכו. אם אדם יכול לבכות זה עוד יותר טוב אבל העיקר שזה צריך להיות בחינה של צעקת הלב

העיקר זה להרגיש בעומק הלב את הצער

מאוד מעניין שרבינו בתורה כ“א רושם שהולדת המוחין זה ע“י צעקה ובסוף התורה רבי אומר: את השאלה הזאת הקשו במקום שהקשו ורבינו תירץ להם את הקושייא. אומר רבי נתן שלמעלה במתיבתא דרקיעא שאלו מה יעשה אדם כשמסתלקים ממנו המוחין? למעלה לא ידעו תשובה על זה, לא ידעו עצה מה לעשות, אומר רבי נתן שרבינו שמע את השאלה הזאת, קרא לתלמידים ואמר להם: בואו ואני יגיד לכם תורה. רבי נתן אומר שהתורה הזאת זה בעצם תירוץ לקושייה שהקשו במתיבתא דרקיעא ודרך אגב אנחנו הרווחנו את תורה כ“א, זה בונוס כי רבינו לא אמר את התורה בשבילנו – זה מה שרבינו אומר שתמיד צריך לראות איך אנחנו מתחברים עם נקודת הצעקה שזה למעשה העצה, זה יכול להיות כפשוטו צעקה, אם אדם לא יכול לצעוק אז יש את צעקת הלב, העיקר להרגיש בעומק הלב את הצער: איפה אני נמצא?

זמני הקטנות = מצוקה לנשמה היהודית

בזמן הקטנות זה למעשה מצוקה לנשמה היהודית, לחלק א-לוק שבתוכנו זה מצוקה לכן אומר רבינו שתמיד צריך להתחבר עם נקודת הצעקה, להתרגל שזה העצה, לראות את זה כמו הלכה. צריך להתרגל להתחבר עם הנקודה הזאת כי ברגע שאדם יתחבר עם נקודת הצעקה כל פעם שמסתלקים לו המוחין אז הוא מיד מוליד את המוחין מחדש, מה שהמוחין לפעמים לא חוזרים זה כי אדם לא התחבר עם נקודת הצעקה, אמנם יש לפעמים סדר של תיקון או גזירה שאדם צריך לעבור זמן מסויים בלי מוחין אבל ברוב בפעמים ע“י צעקה אדם מיד יכול להוליד את המוחין. אומר רבינו: וצעקו ובכו ובתוך-כך בא אצלם קבצן עיוור ונתן להם לאכול, היה לו שקים עם לחם, והתחילו אלו הבן והבת להתקרב אליו ולהיות כרוכים אחריו. ונתן להם לחם לאכול, ואכלו. ושאל אותם: מהיכן באתם לכאן? השיבו לו: אין אנו יודעים, כי היו בנים קטנים כנ"ל. והתחיל לילך מהם, ובקשו ממנו שיקח אותם עמו. ואמר להם: את זה איני רוצה, שתלכו עמי. הקבצן העיוור לא רוצה לקחת אותם איתו, הוא רק ברך אותם שיהיו זקנים כמותו – זה לא מובן, מה זה האכזריות הזאת?

בלי נקודת הקבצן א“א להיות צדיק אמיתי

שני ילדים קטנים ביער, למה אתה לא מוציא אותם מהיער? פה צריך להכנס קצת לעומק הדבר, על מי מרמזים הקבצנים? רבינו אומר שזה הצדיקים הכי גדולים בעמ“י במשך כל הדורות, שבע הקבצנים זה כנגד שבעת הרועים, המשיחים והצדיקים שנקראים מרכבה להקב“ה, הם מגלים את השכינה והם מגלים את התורה, את הדרך ואת העצות בעולם, זה העניין של הקבצנים שזה הצדיקים האלה – מדוע רבינו קורא להם קבצנים? שמעתי לפני הרבה שנים מאחד מזקני ברסלב שאמר שהעניין של הקבצנים זה ללמד אותנו, איך זוכים להיות צדיק כזה? רק ע“י קבצן, רק כשאדם יודע שבעולם הזה האומנות האמתית זה להיות קבצן, אז אדם יכול להיות צדיק אמיתי, בלי הנקודה של הקבצן אדם לא יכול להיות צדיקי אמיתי..

אומני – הקבצנות של ב“ב לפני 35 שנה..

להיות קבצן זה להיות קבצן אצל השם, מי שמכיר את הקבצנים היום את ירידת הדורות – אני זוכר בבני ברק לפני 35 שנה היו כמה קבצנים שהם היו אומני-הקבצנות, הכוונה שלא היה סיכוי לעבור בלי שתיתן להם משהו, זה לא משנה מה, הם היו עושים את זה עם כזה יראת שמיים וחן שלא היית יכול שלא לתת להם, היית מרגיש שלא לתת להם זה העבירה הכי גדולה בעולם, זה כמו לחלל שבת, הם היו קבצנים קדושים, הם היו כאלה אומנים: אין לך כסף? אולי תביא מהבית, אולי יש לך קצת אוכל, אולי צ‘קים, משהו – הוא עוקף אותך מכל הצדדים ולא מוכן לוותר בשום פנים ואופן, זה נקרא הקבצנים הקדושים. אמר לי אחד מזקני אנ“ש שזוכים להיות צדיק האמת ע“י קבצן בקדושה, קבצן בתפילות, הכוונה שלא מוותרים להקב“ה, אנחנו יודעים שזה פיקוח נפש ואם אתה לא נותן לי אנחנו עוקפים
אותך מכל הצדדים, לא לוותר להקב“ה מכל צד אבל בד בבד לא לדחוק את השעה..

ההתעקשות בדרך התפילה זה אומנות

התפללת 20 יום בכותל ולא התקבלה התפילה? אז תעבור לקברי צדיקים, תיסע לשמעון הצדיק, לא פעלת שם? תלך ליער, לא פעלת שם? תחזור לכותל – לא מוותרים להקב“ה וזה נקרא הקבצן שבקדושה. אמר לי אחד מזקני אנ“ש שרבינו נתן להם את תפקיד הקבצים בסיפור כדי ללמד אותנו את הנקודה הזאת זה ההתעקשות בדרך התפילה זה אומנות מאוד גדולה. אז הקבצנים זה מרמז למעשה על הצדיקים הגדולים שהם נקראים בספר עץ חיים של רבינו האר“י הקדוש, בחינת מרכבה – צריך קצת לחדד את הנקודה הזאת, אומר רבינו האר“י הקדוש
שבכל הבריאה יש ממוצע ויש הדרגתיות בעולם. יש ממוצע בין כל מציאות ומציאות

בורא יש רק אחד, יחיד ומיוחד: הקב“ה!!

אומר רבינו הארי הקדוש שבין הדומם לצומח יש ממוצע שיש לו תכונות של דומם ותכונות של צומח וזה האלמוגים, יש להם גדילה ומצד שני הם אבנים אז הם כוללים את תכונות הדומם והצומח. בין הצומח לחי יש חיה שנקראת אדני-השדה, זה מוזכר במשנה, שם כתוב שאדני השדה זה חיה שמחוברת עם חבל הטבור שלה לאדמה כמו עץ עם שורשים והוא יונק את החיות ואת האוכל שלו מהחבל הזה וברגע שחותכים את החבל הזה החיה הזאת מיד מתה, אז יש בה תכונות של חיה ותכונות של צמח, בין הבעל חי לאדם זה הקוף, ואומר רבינו האר“י שיש ממוצע בין האדם לבורא, והצדיק הוא הממוצע בין בורא לנברא והן-הן האבות שהם מרכבה לשכינה – צריך להבין את זה כי אחרי הכל בורא יש רק אחד יחיד ומיוחד וזה הקב“ה

לאט-לאט הצדיק הופך להיות כמו מראה

רבינו האר“י מתכוון שהצדיק הוא ממוצע, הכוונה שהוא כ“כ זיכך ותיקן את מידותיו הגשמיות ואת תאוותיו ורצונות העולם הזה, הוא זיכך את זה כ“כ עד שהוא הפך להיות מציאות שמאירה את אור השם בבהירות הכי גדולה. אין שום כלי, דרך ומציאות בבריאה כולה משורש הבריאה ועד סוף כל הבריאה מי שיכול לגלות את אור השם בכל העולמות יותר מאשר הצדיק. פירוש הדבר שהם בעצם הדרך לגלות את אור השם בתוך הבריאה, אמרנו את זה כי לפעמים מתבלבלים מהלשונות האלה. צריך לדעת שבורא יש רק אחד וכל השאר זה נבראים אלא ככל שאדם מזכך את עצמו יותר ויותר בתיקון הלב, לאט-לאט הצדיק הופך להיות כמו מראה שקופה ואז אור השם מאיר דרכו לכל הבריאה, זה מה שכתוב הרבה בספרים הקדושים שאין שום נברא ושום מציאות שיכולה לגלות את אור השם בבריאה יותר מאשר הצדיק לכן הצדיק נקרא ממוצע בין הבורא לנברא. ככל שהצדיק מזכך את עצמו יותר ויותר מתגלה בו א-לוקות ואז מתגלה בתוך הנשמה הא-לוקית כמה הוא אוהב את עמ“י וזה הסיעתא דשמייא הכי גדולה כי אז הוא מקבל את המסירות נפש, ככל שהצדיק יותר נקי ככה יותר תגלה בתוכו אהבת ישראל וזה מתבטא בשתי בחינות: שהוא מוכן לעשות יותר מסירות נפש בשבילנו ובחינה
שנייה זה שהוא מוכן לרדת ליהודי הכי רחוק ומקולקל בעולם ולעזור גם לו.

הפוסט פרשת ויגש תשפו | ממשיכים עם המעשה משבעת הקבצנים ח"ז הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

אחרי הכלים זוכים לחוכמה..

הכנת כלים לעבודת השם זה בעיקר תיקון המידות. בכללות זה תיקון המידות והתרחקות מתאוות מיותרות של העולם הזה וככל שאדם זוכה יותר לעבוד על תיקון המידות שלו ולהתרחק מתאוות העולם הזה, ע“י זה האדם זוכה שיהיה כלי להמשיך בתוכו את השמן. כתוב בזוהר הקדוש שהשמן נקרא שמן משחת קודש, שמן שנמשח ממידת הקודש והקודש זה החוכמה. ברגע שאדם מכין את הכלים הרוחניים והנפשיים שלו שזה תיקון המידות והתרחקות מתאוות מיותרות של העולם הזה, ע“י זה האדם זוכה להיות כלי שאפשר להמשיך בתוכו שמן. השמן זה אור החוכמה לכן הזוהר אומר שמידת הקודש זה חוכמה ושמן משחת קודש הכוונה שמן שנמשח, השפעה שנמשכת, ממידת חוכמה. אז אחרי הכנת הכלים אדם יכול לזכות לחוכמת התורה שזה כולל גם בפשטות את לימוד התורה וגם הבנה בדרכי ההבנה, שאדם מבין קצת יותר איך הקב“ה מנהיג את העולם – זה בחינת השמן, אבל אף על-פי
שאדם מתקן את מידותיו ואף על-פי שאדם זוכה לחוכמת התורה, עדיין חסר מאוד תיקון הלב. תיקון הלב זה
שהלב יבער להקב“ה. להתחיל את העבודה של בעירת
הלב זה לשים פתילה בתוך השמן – רבינו אומר להפוך
את כל מה שאדם לומד לתפילה, ופתילה זה אותיות תפילה לכן אי אפשר בלי תפילה

יש כלי ויש שמן ויש פתילה, מה עוד חסר?

-כמה שאדם תיקן ומתקן את מידותיו וכמה שאדם לומד וזוכה לחוכמה התורה, בלי תפילה א“א עדיין להבעיר את הלב, א“א להבעיר את כל המציאות שלנו, א“א להבעיר את כל הנפש רוח נשמה שלנו להקב“ה. אז הפתילה זה רמז על העניין של התפילה ואנחנו רואים שגם כשיש לנו כלי וגם כשיש לנו שמן וגם כשיש לנו פתילה, עדיין זה לא דולק, צריך את השלב האחרון וזה ההדלקה – מה מרמז העניין של ההדלקה? אומר רבי נתן בליקוטי הלכות שכמה שאדם ירצה לעסוק לבדו בעבודת השם, עם כל זה הוא לא יצליח להבעיר את עצמו, פה צריך להתחבר ולהתקשר
עם הצדיק שנקרא ’והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה‘ – להבה זה הכוח המבעיר..

להבעיר את הכל!

אחרי הכנת הכלי שזה תיקון המידות והבחינה של החוכמה שזה השמן והתפילה שזה הפתילה – אז אנחנו זוכים להתחבר עם הצדיק ואז הצדיק יכול להבעיר את כל העבודה הזאת להקב“ה. זה היה רמז אחד בעניין של חנוכה. רמז נוסף כתוב בספר ’בני יששכר‘: הגמרא במסכת שבת דנה בשאלה האם מותר להדליק נר חנוכה
מנר חנוכה? נניח שיש פתילה ארוכה או שאפשר להטות את הנר – באמת זה מותר..

האם מותר להדליק ע“י קיסם

-שואלת הגמרא עוד שאלה האם מותר להדליק נר מנר ע“י קיסם? קיסם זה כבר לא מצווה. להדליק נר מנר חנוכה זה להדליק נר מצווה מנר מצווה, אבל הקיסם זה כבר דבר חיצוני, האם אפשר להדליק את הנר השני מהנר הראשון אבל ע“י קיסם? באמת הגמרא נשארת עם השאלה הזאת אבל בשו“ע בהלכות חנוכה כתוב שמותר להדליק נר מנר אבל ע“י קיסם אסור ויש מתירים. בעצם יש מחלוקת אם מותר להדליק ע“י קיסם. אומר הבני יששכר שלהדליק נר מנר, הרי הנר זה הבעירה, זה החוכמה וזה האור של התורה שמאיר, ז“א שהתורה יכולה להאיר מנשמה לנשמה ואדרבה, אדם יכול לקבל תורה ואור של תורה ממישהו אחר וע“י זה הוא יזכה גם להארה הפרטית שלו, ז“א שזה לא מונע. משה קיבל תורה מסיני – יש צדיקים שמקבלים תורה מהקב“ה אבל כתוב בספרים הקדושים שלא כל אחד יכול לקבל את התורה מהקב“ה, אז אנחנו מקבלים תורה אחד מהשני, אנחנו מאירים אחד בשני את התורה ואין בזה שום חיסרון, זה הדין שמדליקים נר מנר, אבל השאלה פה האם מותר להשתמש בגורם חיצוני כדי להאיר את התורה, למשל אדם רוצה להסביר איזה רעיון, האם מותר לו להשתמש בדבר חיצוני כדי להאיר איזה אור של התורה? הכוונה להביא את זה מהמדע ומהפילוסופיה, דוגמאות שלא קשורות בתורה – זה המחלוקת.

אין שום היתר להביא שום ראייה מאריסטו

כותב הבני יששכר שבשו“ת הרמ“א שהיה גדול הפוסקים האשכנזים כידוע, כותב בשו“ת שלו כדי להסביר איזה נושא מסויים, והרמ“א כותב איזה דבר בשם אריסטו. המהרש“ל יוצא בשצף קצף גדול מאוד נגד הרמ“א והוא כותב שאין שום היתר להביא שום ראייה מאריסטו, הדבר הזה לא מתקבל בשום פנים ואופן. אומר הבני יששכר שהוויכוח בין הרמ“א למהרש“ל זה בעצם קשור להאם מותר להדליק נר מנר ע“י קיסם, האם מותר לנו להשתמש בחוכמות חיצוניות כדי להאיר את התורה. אומר הבני יששכר שהלכה למעשה אלו ואלו דברי א-לקים חיים – אם אדם יודע בעצמו שאם הוא ישתמש באיזה נתון ידיעה מהחוכמה החיצונית, וזה לא יזיק לו, זה המתירים

במנהגי ישראל יש סודות מאוד גבוהים

באמת לא כל אחד יכול להיות בטוח בזה שהחוכמות החיצוניות באמת לא ישפיעו עליו לכן המהרש“ל חשש מאוד למציאות הזאת לכן הוא יצא כנגד הרמ“א. באמת דעת הרמב“ם זה שמותר להשתמש בשפחות לניקוי הבית, ככה כותב הרמב“ם בספר מורה-נבוכים, הכוונה שמותר להשתמש בחוכמות החיצונית שזה השפחות, בשביל איזה נקודות שקשורות לניקוי הבית. הבית שלנו זה התורה לכן לפעמים צריך להשתמש בחוכמות החיצוניות אבל תמיד צריך לזכור שהם בגדר של שפחות. זה עוד נקודה בענייני חנוכה. עכשיו ניגע בנקודה יותר עמוקה, כתוב שמנהג ישראל, תורה. בפשטות הכוונה לא לזלזל במנהגי ישראל, אבל כתוב בספרים הקדושים שזה לא רק הכוונה אלא לפעמים דווקא בתוך מנהגי ישראל הקב“ה מגלה סודות מאוד-מאוד גבוהים ולפעמים יותר גדולים מהמצוות עצמם, זה בחינה של סיפורי מעשיות משנים קדמוניות – ע“י דבר שהתקבל בתורה מנהג בעמ“י, לפעמים הקב“ה מסתיר תורה מאוד-מאוד גבוהה, דווקא בתוך המנהג. אחד המנהגים של חנוכה זה סביבונים.

מה לצדיקים הקדושים ולמשחק בסביבון

סביבונים זה הדבר הכי פשוט בעולם, מדוע צדיקים מאוד-מאוד גדולים היו נוהגים לשחק בסביבונים? החת“ם סופר היה מקפיד כל חג חנוכה לשחק בסביבון. היה לו סביבון מיוחד שהוא היה מקפיד לשחק בו. תלמידי הבעש“ט, החוזה מלובלין ועוד, היו מאוד-מאוד מקפידים על העניין זה לשחק בסביבון ,זה מאוד לא מובן. מה לצדיקים הקדושים ולגדולי התורה ולמשחק בסביבון? יש עוד שאלה בעצם מה המקור של המנהג, מתי בעצם עמ“י התחיל לשחק בסביבונים? יש אומרים שמקור המשחק זה עוד מתקופת היוונים. היוונים אסרו על לימוד התורה, אז היהודים היו מכינים סביבונים וכשהיו שומעים שהיוונים באים לבדוק אם הם לומדים תורה, מיד הם היו מחביאים את הספרים ומתחילים לשחק בסביבונים – יש אומרים שזה התחיל אחרי תקופת הראשונים

אצילות בריאה יצירה ועשייה

רבינו בשיחות הר“ן שיחה מ‘ מביא את סוד הדריידיל (סביבון ביידיש). לכאורה על הסביבון המקורי כתוב ’נס גדול היה שם‘, ככה היה כתוב על הסביבונים בחו“ל, אבל בארץ התחילו לכתוב נס גדול היה פה. רבינו אומר רומז לנס גדול היה שם, שזה רמז לכל העולמות משורשם העליון עד לעולם שלנו, זה הולך ככה: נס גדול היה שם – נון זה נפרדים, הכוונה למלאכים. גימל זה עולם הממוצע, שין זה שפלים, זה העולם השפל, העולם שלנו, העולם הגשמי. והא זה חומר היולי שזה הממוצע בין הבורא לנברא. אז למעשה זה ארבע עולמות כנגד אצילות בריאה יצירה עשייה, כמובא בספרים הקדושים. זה רמז אחד למה צריך להיות כתוב על הסביבון נס גדול היה שם ולא נס גדול היה פה. עכשיו נכנס קצת לעומק הדבר כי בסביבון
יש הרבה-הרבה מאוד רמזים וסודות – הרב כתב תפילה מיוחדת לפני סיבוב הסביבון.

ריבוע זה האור הפנימי וזה מידת המשפט

עכשיו נכנס קצת לתוך הנושא הזה של הסביבון ומה הסודות שנרמזים בתוך העניין של הסביבון. יסוד ראשון – בתורה נ“ט חלק ראשון בליקוטי מוהר“ן, התורה שנקראת היכל הקודש, שם רבינו מזכיר מושג, למעשה התורה די בנויה על המושג הזה והמקור של המושג זה בזוהר הקדוש פרשת בראשית דף ה‘. הזוהר מסביר שיש כזה מושג שנקרא ’ריבועא בגו עיגולא‘ ריבוע שבתוך העיגול. הזוהר אומר לפי רוב המפרשים שהריבוע מרמז על האור הפנימי והעיגול מרמז על האור המקיף. רבינו אומר שהאור הפנימי זה עבודת מידת המשפט ואילו העיגול זה כיסא הכבוד – ז“א שיש לנו כמה מושגים שעדיין לא ברורים לנו כ“כ אבל על כל פנים זה כיוון
של הסתכלות – ריבוע זה העניין של האור הפנימי ורבינו אומר שזה מידת המשפט..

מסמל את כל עבודת השם בעולם הזה

ריבוע למעשה מרמז בהרבה בחינות ובהרבה צדדים על המציאות של העולם שלנו כי העולם שלנו בנוי מארבע רוחות השמיים שזה ריבוע – מזרח, מולו מערב, צפון ודרום. אנחנו רואים את זה בברית בין הבתרים שם הקב“ה אמר לאברהם אבינו ’שא עיניך וראה.. צפנה ונגבה וקדמה וימה‘. בחלום יעקב אנחנו עוד פעם רואים את זה, הקב“ה קיפל את הארץ תחתיו ואמר לו ’והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה, אצל משה רבינו גם רואים כיוונים אחרים ’עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפנה ותימנה ומזרחה‘ – אנחנו רואים את ארבע רוחות השמיים גם בעניין הדגלים, דגל מזרחי, דגל מחנה יהודה. הדרומי, ראובן. המערבי, אפרים. והצפוני דן. אנחנו שוב רואים את החלוקה הזאת לעניין של ריבוע. הזוהר הקדוש מאוד מאריך בעניין
הזה של הריבוע וארבע רוחות השמיים ובכללות נגיד שארבע רוחות השמיים, הריבוע, מידת המשפט, האור הפנימי, הכל הולך על יסוד אחד ומהלך אחד שכוונת הדברים שזה בעצם מרמז ומסמל את כל עבודת השם שלנו בעולם הזה. הריבוע זה בחינת העבודה שלנו. בעולם הזה יש ניסיון בין טוב לרע וכן הלאה לכל העבודה שלנו.

רבינו אומר שאדם צריך לשפוט את עצמו

הצפון זה נקרא גבורות והדרום זה חסדים ואומר רבינו האר“י הקדוש שכל הנשמות זה מהגבורות והחסדים, ז“א שאנחנו יצאנו מהצפון ומהדרום. הגבורות זה עניין של כעס, החסדים זה בדיוק הפוך, לעשות יותר מדי חסד, לא לריב, לא להתווכח, לא להתמודד איפה שכן צריך להתמודד, זה העניין של הגבורות והחסדים. מזרח ומערב זה זריחת השמש ושקיעת השמש. הזריחה זה שיש
לאדם הרבה אור רוחני וזה המזרח לכן זה גם נקרא מלשון זורח, ואילו המערב זה השקיעה, לכן ארבע רוחות
השמיים זה העניין של המשפט. רבינו אומר שאדם צריך לשפוט את עצמו והכוונה לעבודה הרוחנית שלו בעולם הזה

העיגול – בחינת האור המקיף

-יוצא מכל זה שעניין הריבוע מרמז על כל סדר ועניין הנהגת עבודת האדם בעולם הזה, לכן זה אור פנימי כי זה עבודה פנימית שלנו, וזה עבודת המשפט כי ע“י המשפט אנחנו עובדים את הקב“ה, וכן ארבע רוחות השמיים וכן הלאה. אז כל זה מרמז על העבודה שלנו בעולם הזה לעומת זה בזוהר הקדוש כתוב שהעיגול זה בחינת האור המקיף ורבינו אומר שזה מרמז על כיסא הכבוד. מה הכוונה בעצם בעניין של העיגול שזה מרמז על כל הבחינות האלה? אומר רבי נתן בליקוטי הלכות שזה עוד בחינה של עבודה אבל זה בחינה של עבודה אחרת לגמרי במהותה ממה שמרמז הריבוע. הריבוע מרמז על הבחינה של סור מרע ועשה טוב, יש יצר טוב ויש יצר רע ואדם צריך להילחם ביצר הרע ולהתחבר עם היצר הטוב וזה המציאות של העולם הזה, זה העבודה שלנו בעולם הזה.

מסירות נפש להיות סור מרע ועשה טוב

העיגול מרמז על עבודה אחרת לגמרי במהותה, זה הבחינה של כיסא הכבוד, זה הביטול למלכות השם, בעצם העניין של כיסא הכבוד והעיגול זה להכיר שבאמת אני לא יכול לעבוד את הקב“ה, אז מה אני צריך לעשות בעולם הזה? לא להתייאש מהרחמים ובאמת זה גם עבודה רק שזה עבודה ממהות אחרת מעבודת הריבוע. עבודת הריבוע זה תלוי בי, אני צריך למסור את הנפש להיות סור מרע ועשה טוב, ואילו עבודת העיגול זה העבודה שאדם מכיר בעצמו ואומר להקב“ה: אני לא יכול אבל אני לא מתייאש מלבקש ממך ואז למעשה שתי הבחינות האלה ביחד זה בכלליות כולל את כל עבודת השם של האדם בעולם הזה, כשהריבוע זה המסירות נפש, ההשתדלות וההתאמצות אבל יש מצבים שאדם רואה שהיצה“ר יותר חזק ממנו וצריך לדעת שלכל אדם יש חלקים שהוא בהכרח לא יכול להתמודד כנגד היצה“ר

אתה יכול לתת לי את הכוחות לעבודתך

זה מוכרח להיות שלאדם יש דברים שהוא לא יכול להתמודד כנגד היצה“ר – אז אולי אין לנו מה לעשות בזה? העבודה שלנו זה לא להתייאש מלצעוק להשם ולהתחנן ולבקש ממנו, לגלות את דעתנו ולהגיד להקב“ה: אני יודע שאני לא יכול, אין לי כוחות אבל לך יש כוחות לתת לי את הכוחות, אתה בעל הכוחות כולם – זה הכוונה בעל הכוחות כולם. אדם שיש לו בעלות על דבר מסויים, יכול לחלק את זה, הוא יכול לתת את זה מתנה, יכול למכור את זה, יכול לעשות עם זה מה שהוא רוצה, זה הכוונה בקריאת שמע בעל הכוחות כולם, אתה יכול לתת לי את הכוחות לעבוד אותך, אז בעצם עבודת העיגול, זה העבודה של ההכנעה וההתבטלות להקב“ה, ובאמת זה סדר עבודה שלם של תפילה ושל תשובה, לא להתייאש מהרחמים של הקב“ה, מכיוון ששתי העבודות האלה שנרמזים בעניין של הריבוע והעיגול, הם שורשים מאוד-מאוד גבוהים בכל הנהגת העולם, זה מה שהזוהר אומר ריבוע בתוך עיגול, לכן על כל עבודה שהיא כללית יש צדיקים שקשורים יותר עם העבודה הזאת, צריך לדעת כלל, מהאדם הגדול ביותר ועד לאדם הקטן ביותר יש עבודות של עיגול ועבודות של ריבוע

על פי האמת לא היה אכפת לי לירות בו

יש תחומים שאנחנו יכולים לעבוד את הקב“ה, אנחנו מסוגלים להתגבר על היצר הרע ויש תחומים שאנחנו לא יכולים לעבוד את הקב“ה – יש לפעמים אדם שלפי שורש נשמתו יש לו יותר עבודה מבחינת עיגולא ויש צדיקים שיש להם יותר עבודה בבחינת ריבועא, פירוש הדבר הלכה למעשה זה שיש דברים בחיים שלנו שאנחנו יכולים לשלוט עליהם, קשה לי ואני מאוד רוצה להרביץ למישהו, ועל פי האמת לא היה אכפת לי גם לירות בו, אבל אני מבין שזה לא הדרך של רבינו, אני מאוד רוצה לעשות את זה אבל אני מתגבר אז אני לא יורה בו, זה הכוונה שיש תחומים שאדם יכול להתגבר על היצר הרע אבל יש תחומים שאדם לא יכול להתגבר על היצר הרע ואצל כל אחד זה בבחינה אחרת, יש כאלה צדיקים שיש להם בדקות המחשבה יצר הרע שהם לא יכולים להתגבר עליו, אבל
יש כאלה שזה אצלם בדיבור או במעשה – אבל לכל אחד חייב להיות מצד הנהגת העולם, תחומים שזה יותר חזק ממנו

הכי קשה זה לעשות שיתוף

צריך לדעת שכמו שיש לנו עבודה בריבוע שזה איפה שאנחנו כן יכולים להתמודד שזה נקרא ד‘ האמות של האדם שזה הריבוע, צריך לדעת שיש גם עבודה בעיגול וזה לא להתייאש ולבקש רחמים מהקב“ה ולהאמין שהקב“ה שנקרא בעל הכוחות כולם, יכול לתת לי כוח להתגבר
על היצר הרע, זה העבודה של העיגולא. באמת אם
אנחנו נתבונן בעומק הדבר נשים לב איך לכל אדם הדבר הכי קשה זה לעשות שיתוף ואיחוד בין שתי העבודות האלה, כי אם לאדם היה תקופה
שהלך לו טוב והוא הצליח להנהיג את עצמו, זה נקרא עבודת הריבוע והוא עשה אותה

כאלה ששוכחים את שמם מרוב הטשטוש

ב“ה הוא בחר בטוב ומסר את הנפש שזה עבודת הריבוע, פתאום אחרי חודש ימים הוא הגיע לעבודת העיגול, פתאום לקחו לו את כל הכוחות והוא לא יכול לעשות שום דבר, הוא מרגיש חולשה וחלישות הדעת גדולה מאוד. בחודש האחרון הוא היה רבי שמעון בר יוחאי, כל בוקר בארבע הוא כבר במקווה, אח“כ התבודדות, נץ, לימוד וכן הלאה, הוא היה ממש רשב“י, פתאום אחרי חודש הוא קם בשמונה וחצי, תשע בבוקר והוא לא זוכר בדיוק איך קוראים לו. אחרי יום-יומיים כאלה הוא שם את התעודת-זהות ליד המיטה כדי שאיך שהוא יקום בבוקר הוא יגיד מודה אני ויסתכל בתעודת זהות מה השם שלו – יש כאלה ששוכחים את השם שלהם בבוקר מרוב הטשטוש שלהם – קשה לנו מאוד לדעת לעבור בין העבודה הזאתי לעבודה הזאתי…

ריבועא, יוסף הצדיק. עיגולא, דוד המלך

מאוד קשה לאחד את העבודות האלה ויש הרבה מצבים שאדם נמצא בעיגולא והוא חסר אונים, אז הוא לא מתייאש וצועק, פתאום נותנים לו כוחות, אבל הוא לא רגיל לזה. לכן הקושי הכי גדול זה לעשות את האיחוד בין הריבועא לעיגולא. אמרנו שיש צדיקים שעברו הרבה מסירות נפש של ריבוע ויש צדיקים שעברו הרבה את עבודת העיגול שזה הרבה ביטול להקב“ה – לכל אדם יש את שתי העבודות רק שיש צדיקים שהם יותר מבחינת ריבועא ויש שהם יותר מבחינת עיגולא. כתוב בזוהר הקדוש ששורש הצדיקים של המסירות נפש של הריבועא והוא למעשה סלל ונתן כוח לעמ“י לכל הדורות למסור את הנפש זה יוסף הצדיק, ואילו העבודה של העיגולא זה הבחינה של דוד המלך, כמו שדוד המלך אמר להקב“ה ’כגמל עלי אמו כגמל
עלי נפשי‘ – הגמרא בסנהדרין אומרת:  אני מוטל לפניך כגולם. אם אני מרים את
היד זה כי אתה נתת לי את הכוח להרים את היד, אני נושם כי אתה מנשים
אותי – זה העבודה של העיגולא, להכיר איך כל הכוחות וכל המציאות זה אין עוד מלבדו

לא להתייאש ולהמשיך לצעוק להקב“ה

דוד המלך שהוא משבט יהודה, כל הענף של יהודה זה הבחינה של עבודת ההתבטלות שזה עבודת העיגולא, לעומת זה יוסף זה העבודה של הריבוע. רבינו כותב בכמה מקומות וגם בתורה ו‘ ’והעיקר זה להיות בקי ברצוא ובקי בשוב‘ – רצוא זה העלייה, זה בחינת העבודה של הריבוע, שאדם מרגיש שיש לו כוחות. בקי בשוב שם אדם מרגיש את החולשה, באמת זה עבודה גבוה אבל שם אדם מרגיש חולשה, לא להתייאש ולהמשיך לצעוק להקב“ה זה עבודה מאוד לא פשוטה. רבינו אומר שבירור הדעת השלם זה להיות בקי ברצוא ובקי בשוב, זה האיחוד בין העיגולא לריבועא – למעשה עד כאן זה היסוד הראשון בסיבוב הסביבון – למעשה כשאנחנו מסובבים את הסביבון למעשה אם מסתכלים עליו מלמעלה זה ריבוע, באמת הסביבון נשאר ריבוע אבל שימו לב בשעה שאנחנו מסובבים את הסביבון אז רואים מלמעלה עיגול אבל באמת יש פה ריבוע, זה הסוד של עיגולא בתוך ריבועא

רק העיניים שלנו רואות עיגול

הכוונה הראשונה בסביבון זה לעשות איחוד בין העבודה של העיגולא ובין העבודה של הריבועא. שימו לב, בטבע האדם יותר קל לנו לקבל בתור עבודה זה את העבודה של הריבוע שזה סוד מרע ועשה טוב, זה מה שאנחנו מבינים, לכן שימו לב שהריבוע נעשה מחומר גשמי, הריבוע זה העץ עצמו. את העיגול רק העין רואה, באמת הסביבון המרובע נהיה עגול כשמסובבים אותו? רק העיניים רואות עיגול, הכוונה שהעיניים זה עיני השכל, ז“א שבעיני השכל אנחנו צריכים לעלות אל הביטול ולהבין שיש הנהגה כזאת שהקב“ה מנהיג אותנו באופן כזה שאין לנו שום כוח ואנחנו מתבטלים אליו. כשמסובבים את הסביבון צריך לכוון הלכה למעשה שמנהיגים אותנו בבחינת ריבוע לעשות מסירות נפש, אבל כשמנהיגים אותנו בביטול לא להתייאש ולא להפסיק לצעוק להקב“ה, וזה נקרא הדעת השלימה, הכוונה לדעת מתי שאני בריבועא לעשות את העבודה של הריבוע, בזמן שאני בעיגולא אפילו שזה מנוגד לשכלי לעשות את העבודה של העיגול

הוא לא נופל בדעתו בחלישות הכי גדולה

העבודה של הביטול דורשת הסתכלות שכלית לכן באמת אין עיגול, זה רק בעיניים שלנו נראה עיגול שזה הסוד של האיחוד בין שתי הבחינות האלה, שאדם לא מתבלבל ויודע לעבוד את הקב“ה במסירות נפש הכי גדולה כשנותנים לו כוח ולא נופל בדעתו כשהוא בחלישות הכי גדולה – זה האיחוד בין דוד ויוסף ובין העיגולא לריבועא כי זה הכל אותה בחינה. במקור היה כתוב על הסביבון נס גדול היה שם, זה אותיות נ‘ג‘ה‘ש – בפרשת ויגש כתוב ואת יהודה שלח לפני אל יוסף להורת לפניו גשנה

שנה שלימה של הבלבולים הכי גדולים…

מה זה גשנה? נס גדול היה שם. יעקב אבינו שולח את יהודה אל יוסף. יהודה זה בחינת העיגולא ויוסף זה בחינת הריבועא, כי האיחוד של יהודה ויוסף זה סוד הגאולה, לכן זה נרמז במילה גשנה שזה בגימטריה משיח. כל העניין של המשיחים מתגלה בעולם כפי האיחוד בין יהודה ויוסף וכל אדם חייב לעבור את שתי הבחינות האלה. גם יוסף צריך את העבודה של דוד וגם דוד צריך את העבודה של יוסף. במדרש רבה בפרשת וישב כתוב שיוסף בא הביתה כדי לעשות עבירה
מרוב הבלבולים שעברו עליו, שנה שלימה של הבלבולים הכי גדולים בעולם, והיא באה אליו עם תורות גבוהות, היא אמרה לו: אני רואה באצטגנינות שלי שמשיח הולך לצאת מהבית הזה, והיא ראתה נכון, רק שהיא התבלבלה ולא ידעה שזה לא ממנה זה מהבת שלה אסנת. היא הצליח לבלבל את יוסף ומרוב הבלבולים והיצר הרע כתוב במדרש שיוסף בא הביתה לעשות עבירה ואומר המדרש שהתגלה
לו דמות דיוקנו של אביו ויש מי שאומר שגם רחל התגלתה אליו – יוסף הצדיק ברח.

אם אתה נכנס…אני מחריב את העולם!!

שואל המתנות כהונה: אני לא מבין כ“כ את המעלה של יוסף, אין לי טענה ליוסף, כזה בחור צעיר וכאלה נסיונות, אבל למה כתוב שביום הזה יוסף זכה להתעטר במידת היסוד העליונה? ויותר קשה לי מה שכתוב במדרש אבכיר שזה ראשי תיבות אמן במהרה כן יהי רצון: כתוב וינס החוצה. אחרי שהוא יצא התגבר עליו היצר והוא שוב רצה להכנס לעשות את העבירה ואז התגלה אליו הקב“ה ואמר לו: אם אתה נכנס הביתה אני לוקח אבן ומחריב את העולם, כשהוא שמע את זה הוא ברח – אומר המתנות כהונה עכשיו עוד יותר קשה ללי מה המעלה של יוסף. לפני הרבה שנים שמעתי תירוץ נפלא מאוד מהאדמו“ר מפוריסוב: עד היום הזה יוסף היה שנה בבית פוטיפר וכתוב שכל יום אשת פוטיפר היתה משדלת את יוסף ומפתה אותו בבגדים מסוימים ובצהריים מחליפה ובערב שוב מחליפה בגדים, פירוש הדבר ששנה שלימה היא העמידה אותו בניסיונות הכי קשים שיכולים להיות בעולם. יוסף עמד במסירות נפש הכי גדולה שיכולה להיות בעצם עד היום האחרון יוסף תיקן לגמרי את הריבוע..

זה פיתויים של כישופים, בשמים וקטורת

המסירות נפש שיוסף הצדיק לעמוד בניסיון זה היתה המסירות נפש הכי גדולה שיכולה להיות בכל המציאות עם כל התנאים שהוא היה בהם ורבינו אומר שא“א לתאר איזה פיתויים היו לה, הכל זה כישופים ובשמים וקטורת, אין לשער איזה פיתויים היו לו והוא עמד בכל הפיתויים האלה – אחרי כל השנה הוא כבר תיקן את הריבועא לגמרי, אז מה חסר לו לתקן עכשיו? את העיגולא, חסר לו להכיר שנכון יוסף, שנה מסרת את הנפש אבל אם אני לא נותן לך את הכוח למסור את הנפש, יוסף אתה הולך לעשות את העבירה וזה מה שהראו לו ביום האחרון, הקב“ה אמר לו: אני צריך לאיים עלייך שאני אחריב את העולם, אם לא אתה תלך לעשות את העבירה. ביום האחרון זה כבר לא היה נקודה של מסירות נפש, את זה הוא כבר תיקן..

האיחוד של דוד ויוסף זה איחוד הגאולה

הנקודה של יוסף ביום האחרון היתה לעלות לבחינה של העיגולא ולהכיר שאין עוד מלבדו, שגם הריבוע שלי זה ריבועא גו עיגולא, כל הכוח של הריבועא זה מה שנמשך מסוד העיגולא. בעצם פה יוסף נכלל עם דוד, שדוד זה שיא הביטול ויוסף זה שיא המסירות נפש, והאיחוד של יהודה ויוסף או דוד ויוסף זה האיחוד של הגאולה זה האיחוד של העיגולא וריבועא וכל העניין של משיח תלוי בו וזה הסוד של הסביבון, זה הגשנה של הסביבון וזה הכוונה הראשונה שצריך לכוון בסוד הסביבון שאנחנו מכוונים לעשות איחוד בין העיגולא לריבועא כי באמת הסביבון הוא ריבוע, ז“א שאנחנו משתפים עיגול וריבוע ביחד וע“י זה מתאחדים יהודה ויוסף, אנחנו מקבלים דעת לעבוד נכון את הקב“ה בריבועא ובעיגולא. זה כוונה ראשונה בסביבון..

כוחות הלב זה עולם ההרגשה של האדם

יש כוונה נוספת בסביבון, הזכרנו שיוון זה היה בעצם בכללות כוח הטומאה וביוון היו כלולים שלושה מחוזות שזה שלוש כוחות של הטומאה – אתונה זה כנגד האות יוד במילה יוון, זה כל הפילוסופיה היוונית שזה בעצם מלווה אותנו עד ביאת משיח צדקנו. האות ואו זה להמשיך את הרגל של היוד ככה כתוב בזוהר הקדוש שהאות ואו זה יוד ארוכה. מה כוונת הזוהר הקדוש? הואו זה כוחות הלב, זה עולם ההרגשה של האדם – בקדושה עולם ההרגשה נמשך מהמוח. המוח שליט על הלב, בעל התניא כותב שלא נולד המוח בתולדתו אלא כדי להוליד ולכוון ולהדריך את הלב. בקדושה, המוח שזה שכל האמיתי זה לשלוט על הלב, להנהיג את המידות שלנו בצורה נכונה, זה הואו. בטומאה הלב מנהיג את המוח, הלב רוצה לכעוס ולחמוד ואז מהלב זה יורד יותר למטה לנון הסופית שזה הכבד, וזה התאוות הגשמיות של העולם

פתאום אדם מתעורר מהמקום החשוך

כל כללות האדם נרמזת ביוד ואו נון שזה יוון, זה החוכמה הפילוסופית וכל מטרתה זה להצדיק את כל הכעסים, ההקפדות והמידות המקולקלות ולטהר את השרץ, הכוונה שכל תאוות העולם מותרות, למעשה בקדושה התורה מלמדת אותנו איך לתקן את הלב ואת המידות לכן הסדר מוח לב כבד שזה מל’’ך זה באמת הסדר הנכון אבל ביוון התאוות שבכבד והכעסים וההקפדות שבלב רוצים למלוך ואז הם שולחים הודעה למוח שזה היוד ואומרים לו תצדיק את התאוות שלנו ואת השחיתויות שאנחנו רוצים לעשות, זה נקרא סדר יוון. באמת כשהמידות והתאוות מתגברות וזה הולך למוח אז הקליפה מקבלת כוח מאוד גדול ועוצמתי ומאוד קשה לבטל את זה. רבינו אומר שלצדיק האמת יש השגות א-לוקות ממקום מאוד-מאוד גבוה והוא ממשיך את זה לכלליות נשמות ישראל, זה נקרא המקיפים העליונים של הצדיק וזה יכול לתקן גם את הנשמות שנפלו בסוף הנון הסופית למטה-למטה. פתאום אדם מתעורר בתשובה מהמקום הכי חשוך בעולם – הכל זה נמשך מהפעולות הרוחניות של המקיפים של צדיק האמת שזה אורות רוחניים
מאוד גדולים וזה מגיע עד למטה-למטה ומאיר, זה הכוונה השנייה בסביבון.

הפוסט פרשת מקץ תשפ"ו | חנוכה כלים לקבל את האור האלוקי הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

אלכסנדר מוקדון מלך 6 שנים

הגלות הראשונה זה בבל, הגלות השנייה זה פרס ומדי, הגלות השלישית זה יוון והגלות הרביעית זה אדום. בתקופת שמעון הצדיק אז קם אלכסנדר מוקדון שהיה אז המלך של יוון, הוא מלך בסה“כ 6 שנים ובשש שנים האלה הוא כבש את כל העולם של אז. אז התחילה המלכות של יוון במשך כמאתיים שנה. בהתחלה ידוע שהיה קשר טוב בין עמ“י לבין יוון ולאט-לאט הקשר התחיל להתערער עד שהגיע למצב של המתיוונים והמלחמות של החשמונאים עם היוונים. הניצחון של החשמונאים על היוונים זה היה מאתיים שנה אחרי שבנו את בית המקדש השני, ז“א שזה הזמן של מלכות יוון בעולם בעצם. למעשה כל ההנהגה בעולם השתנתה בשעה שעמ“י בנה את בית המקדש השני, ז“א שזה היה שינוי כללי של הבריאה – מדוע? אנשי כנסת הגדולה שהיו מאה ועשרים חברים, בניהם היו נביאים, חגי מלאכי וזכריה, היה בניהם עזרא הסופר, נחמיה ושמעון הצדיק שהיה הכהן הגדול – הם החליטו לבטל את המציאות של היצה“ר בעולם כמו שהגמרא במסכת יומא כותבת. צריך לדעת שברגע שהם ביטלו את היצה“ר של העבודה-זרה, כל ההנהגה של העולם השתנתה. כי כל התכלית של בעולם
וכל התפקיד שלנו בעולם זה בירור הטוב מהרע ולהתקרב להקב“ה מתוך הבירור הזה

זה יצה“ר ממהות אחרת ממה שיש היום

עד שעמ“י בנה את בית המקדש השני, עיקר הכוח הרע בעולם זה היצה“ר של הע“ז. לנו אין שום מושג מה זה היצה“ר של ע“ז, אנחנו לא מכירים את זה – אם נדייק יש התנוצצויות של היצה“ר גם בימנו, אבל בעקרון אנחנו לא מבינים מה זה היצה“ר של ע“ז, זה יצה“ר ממהות אחרת לגמרי ממה שהיום קורה. במסכת סנהדרין כתוב
שרב אשי הגיע עם התלמידים בישיבה לפרק חלק, שזה למי יש חלק לעולם הבא ולמי אין חלק לעולם הבא, אז הוא אמר את אלה שאין להם חלק לעולם הבא בסוף היום. רב אשי אמר מחר נדבר מחברינו, הוא התכוון למנשה מלך יהודה. הגמרא מספרת שבאותו לילה מנשה בא לרב אשי בחלום ונפגע מאיך שכינה אותו רב אשי…

זה תקף את האדם

מנשה נפגע מזה שרב אשי קרא לו חבר. אמר לנו מנשה: וכי חבר שלך או של אבא שלך אני? רב אשי לא הבין. מנשה טעון כנגד רב אשי: אם אתה היית בדור שלי שהיה את היצה“ר של ע“ז, היית רץ לעבוד ע“ז והיית מרים את שולי-החלוק שלך. במה אנחנו החזקנו מעמד? שאת שולי-החלוק לא הרמנו. למה זה נקרא להחזיק מעמד? כי אמרנו שאולי בריצה נסתבך עם שולי-החלוק, ניפול ונקבל מכה וככה לא נצטרך ללכת לעבוד ע“ז. ז“א שהיצה“ר של הע“ז זה היה ממש כפייה, זה תקף את האדם…

היום רואים רק את הניצוצות

אף אחד לא יכל לעמוד בניסיון של הע“ז, לכן מנשה אומר לבעל התלמוד הבבלי, אתה לא מבין בכלל מה היה בדורות שלנו – מכאן אנחנו למדים עד כמה זה היה עולם אחר לגמרי ואת זה ביטלו אנשי כנסת הגדולה. היצה“ר של העבודה זרה גרם להשתוקקות כ“כ גדולה בלב של האדם להתחבר עם המקום הזה ולעבוד עבודה זרה שברגע שהיתה לאדם את ההתחברות הזאת, גם אם הוא מבין שהוא לא צריך לעשות את זה, הוא רץ לעשות את זה – היום אפשר לראות את זה בשתי דברים וזה רק ניצוצות של הדבר, ז“א שאז זה היה הרבה יותר חזק. זה ההתמכרות לסמים והתאווה הידועה (ניאוף). אנחנו יודעים שאדם שמכור לסמים, בפרט אם זה סמים קשים, הוא לא שולט על עצמו, המקום שולט עליו, זה המושג מכור. מכור זה להיות עבד, מכור זה מפרשת בהר כי תמכור ממכרת עבד. ברגע שאנשי כנסת הגדולה ביטלו את זה, הרי הם לא ביטלו את תכלית הבריאה, הרי תכלית הבריאה זה שעם ישראל יהיה בעולם הזה ויברר את הטוב מהרע. אז בעצם כל ההנהגה השתנתה. מה שהיה שורש הרע שזה ע“ז וזה לעומת זה ברא א-לקים, כנגד זה מה היה בקדושה? הנבואה

ברייתות, מדרשים, תלמוד או זוהר הקדוש

הנבואה היתה כנגד העבודה זרה. ברגע שביטלו את הע“ז בטלה גם הנבואה מהעולם, לכן הנביאים האחרונים היו מאנשי כנסת הגדולה שביטלו את היצר הרע של העבודה זרה. אז מה המלבוש והדרך החדשה של הבירור בין הטוב והרע והמלחמה בין הקדושה והטומאה? איפה זה עכשיו מתגלה? עכשיו זה נקרא בסוד בירור החוכמה. מצד הקדושה אנחנו יכולים לראות שבתקופה שביטלו את הע“ז התחילה להתגלות חוכמת התורה בעולם, בפרט חוכמת התורה שבעל-פה. אנחנו רואים שבבית
ראשון היו מלכים, היו נביאים היו מלחמות השם אבל אנחנו לא רואים ברייתות, מדרשים, תלמוד או זוהר מבית ראשון, הכל זה בעצם מבית שני ואילך, מדוע?
כי ברגע שביטלו את היצר הרע של עבודה זרה בעולם, התבטלה גם הנבואה בעולם..

פתאום בתוך יוון צומחת לה הפילוסופיה

ברגע שהתבטלה הנבואה מה כוח הקדושה שהתגלה בעולם? התורה שבע“פ לכן אפשר לראות את זה בהיסטוריה שהדבר הזה מאוד מדוייק. אנחנו יודעים שעד שתבוא הגאולה אז זה כנגד זה עשה א-לקים, אז מה הולך כנגד זה? זה בעצם החוכמה היוונית, זה מה שעומד בטומאה ובכוחות הקליפה כנגד הקדושה, וזה מאוד מעניין לראות שאת המדינות הכי אליליות שהיו בעולם זה יוון. היה להם על כל דבר ודבר אליל. היה כזה מקום שנקרא הר אולימפוס, זה בעצם היתה השכונה של האלילים. לכל דבר היה להם אליל לכל דבר – רואים שכל הצמיחה שלהם וכל התרבות שלהם זה עבודת אלילים וזה מאוד מעניין שבתקופה שעמ“י התחילו לבנות את בית המקדש השני וביטלו את היצה“ר של עבודה זרה בעולם, זה תהליך זה לא כמו שמכבים מנורת חשמל, אלא נכנסים לתהליך היסטורי ורואים איך ופתאום בתוך יוון צומחת תנועה שהיא בדיוק הפוך מכל התרבות וההיסטוריה היוונית, הפילוסופיה.

היה להם ידיעות מאוד מופלגות בדבר…

למעשה כל החכמים הראשונים והפילוסופים של יוון קמו אז. אריסטו חי בתקופת שמעון הצדיק. אפלטון, סוקרטס ופיתגורס ועוד רשימה ארוכה של פילוסופים, בעצם כל אלה צומחים ומתחילים לגלות את כל השיטה הפילוסופית בתחילת בית המקדש השני. מדוע? כי ברגע שאנשי כנסת הגדולה ביטלו את היצה“ר של ע“ז בעולם, יוון נכנסה לתהליך של ביטול כל עבודת האליליות בתוכה. ובאמת זה התגלה לא רק בפילוסופיה אלא גם במתמטיקה ובאסטרונומיה, היה להם ידיעות מאוד מופלגות, הם היו חכמים מאוד גדולים להרע. אז למעשה אלכסנדר מוקדון זה הכוח הצבאי של יוון כמו שאמרנו שבשש שנים הוא כבש את כל העולם ומתפתחת כל התרבות היוונית. מובא שביוון היו 3 אזורים, ולכל אזור היה את התרבות שלו
ואת המציאות שלו. האזור הראשון זה אתונה, אנחנו
יודעים קצת מהגמרא שכל הפילוסופים זה מאזור אתונה…

תחרויות למרגלות אולימפוס

יש את אזור מוקדון שאלכסנדר מוקדון בא משם. שם זה בעצם כל הלוחמים של יוון, כל הכוח הצבאי והמלחמה של יוון בא בעצם משם. האזור השלישי של יוון זה ספרטה, לא צריך להאריך, ספרטה זה ספורט. המילה ספורט זה מספרטה. אם אתונה זה חוכמה ומוקדון זה המלחמה והכוח הצבאי אז ספרטה זה למעשה תרבות הגוף, הכוונה
להערצה של הכושר הגופני. התחרויות הראשונות
בעולם של ספורט התחילו בספרטה. עד מתי זה נמשך? עד היום. אפילו המושגים נשארו עד היום. היום התחרויות ספורט הכי גדולות בעולם נקראות אולימפיאדה, על שם
ההר אולימפוס, כי הם היו עושים לכבוד האלילים שלהם תחרויות ספורט פעם בשנה

לא מתבטלים להקב“ה לתורה ולצדיקים

העניין של ספרטה זה הערצת הגוף, ביוון זה התבטא או בכושר לרוץ, לקפוץ וכן הלאה כל העניין של האתלטיקה, דבר שני ברגע שמעריצים את הספורט מיד מעריצים עוד דבר וזה את היופי של הגוף, זה הולך תמיד ביחד. למעשה כל התרבות היוונית זה השלוש מחוזות האלה – החוכמה היוונית, המלחמתיות של מוקדון והערצת הגוף של ספרטה – זה למעשה יוון של אז. התרבות היוונית היא בעצם מתפתחת על השלוש נקודות האלה וברגע שלא מתבטלים לתורה מיד מתבטלים לצד השני, כי אין מציאות שאדם לא מתבטל, רק השאלה היא למה אדם מתבטל. או שמתבטל להקב“ה, לתורה ולצדיקים או שהוא מתבטל לצד השני, לכן אחד השאיפות הפנימיות של יוון היתה להשליט את התרבות שלהם בכל העולם. ברגע שהם התחילו עם המהלך שלהם, פה מתחילה ההתנגשות עם עמ“י. צריך לדעת שאין רשות לאף עם להתקרב אלינו, אבל מתי כן יש רשות? כשהתרבות שלהם והחן של השקר שלהם נכנס אלינו..

כל העולם זה בעצם פועל יוצר מהלב שלנו

-ברגע שזה מוצא חן בעיננו משם הם מקבלים בעצם את כל הרשות ואת כל הכוח וזה המושג של המתיוונים שהם בעצם מבחינה רוחנית אלה שהביאו בעצם את יוון לארץ, כי ברגע שמצא חן בעיניהם הספורט, היופי של הגוף והמלחמתיות שלהם והחוכמה שלהם – ברגע שהם התחברו איתם אז יוון מגיעה לארץ – ככה זה פועל בעולם. כי כל העולם זה פעולה של הלב של האדם היהודי כמו ששלמה המלך אומר בקהלת: את העולם נתן בלבם – מה הכוונה? כל העולם זה בעצם פועל יוצא מהלב שלנו, אם עמ“י מקבל תרבות מסויימת אז אנחנו מזמינים אותם בעצם לארץ. אם אנחנו דוחים אותה אז אין להם רשות בכלל להתקרב אלינו. דוגמא לדבר זה שבט לוי במצרים, ברגע שהם לא התקרבו לתרבות המצרית אז אין למצרים רשות בכלל להתקרב לשבט לוי, כל עמ“י משועבדים בצורה נוראית וללוי אין להם רשות בכלל להתקרב, לכאורה עפ“י הטבע לא היתה סיבה שהם לא ישעבדו גם את הלווים, אבל ברגע שהלווים לא מתפעלים מהתרבות המצרית, ממילא אין למצרים רשות להתקרב אליהם.

המלחמה הרוחנית מתחלקת לשלושה

כדי להכנס קצת לעומק של יוון עם השלוש מחוזות נגיד הקדמה קצרה כדי להבין קצת את כל המהלך הפנימי שבעצם מאז עד ביאת משיח צדקנו רק הולך ומתעצם. רבינו האר“י הקדום בספר עץ חיים כותב על זה קצת באריכות שהמלחמה הרוחנית שיש בתוך האדם מתחלקת בעיקרה לשלושה חלקים וזה מה שכתוב בספרים הקדושים: נפש רוח ונשמה. משכן הנשמה זה במוח, משכן הרוח זה בלב ומשכן הנפש זה בכבד. למעשה הנפש רוח ונשמה זה שלוש גילויים רוחניים ואור א-לוקי בתוכנו, זה שלוש דרגות ובחינות כלליות של התגלות האור הא-לוקי בתוכנו. הנשמה שמשכנה במוח זה למעשה כל כוח המחשבה של האדם, ז“א שכל כוח המחשבה שבאדם זה לפי מה שמאיר בו. הבחינה של
הרוח זה בעצם אור הרגש, ז“א שזה בעצם ההרגשה שלנו…

יש את הצד הטוב ויש גם רע

– תכונת הנפש זה התאווה, אבל אם נתבונן בעצם מה זה התאווה זה הצימאון הפנימי שאדם מרגיש בתוכו. יש רצון שהוא בתחום ההרגש, אדם רוצה משהו. אבל כשאדם משתוקק מאוד לדבר זה נקרא צימאון. השורש של הרגשת הצימאון זה מבחינת הנפש שמשם כוח התאוות של העולם הזה, אבל כנגד זה גם יש בצד הטוב – לכן כל השלוש בחינות האלה של נפש רוח ונשמה, שם בעצם העבודה הרוחנית שלנו. בכל אחד מהחלקים האלה קודם כל בפנימיות ובמהות שלהם זה אורות א-לוקות, זה אור
א-לוקי שמאיר באדם, אלא בגלל חטא אדם הראשון ועוד הוספנו לזה במשך הדורות עוד קצת, התערבב הרע עם הטוב ביחד, לכן בכל אחד מהחלקים של הנפש רוח ונשמה יש את הצד הטוב שזה עצם האור הא-לוקי ויש את הצד הרע שבתוך זה – נתבונן בכל אחד מהחלקים מה זה הצד הטוב ומה זה הצד הרע

לעורר את הנפש הבהמית שבתוכנו להשם

החלק הרע שבנפש זה נקרא הנפש הבהמית, בדור שלנו לא צריך להרחיב בזה כי לצערנו אנחנו מכירים את זה יותר מדי טוב, זה בעצם עומק תאוות העולם הזה, זה התאוות הגשמיות של העולם הזה. לעומת זה יש את הנפש הא-לוקית, מה זה? זה מצאה לך נפשי כמה לך בשרי, כמו שאנחנו רואים שיש תאוות בגשמיות צריך לדעת שהשורש הפנימי זה התאווה ברוחניות, זה בבחינת גרסה נפשי לתאבה, כאיל תערג על אפיקי מים וכן הלאה, דוד המלך בעצם מעורר את הנפש הבהמית שבתוכנו וזה בעצם הצימאון להקב“ה. הצדיקים שזוכים להאיר את הנפש הבהמית שבתוכם, הרבה פעמים הגיעו למצב שהם לא שלטו על עצמם. כמו להבדיל שיש בתאוות הגשמיות של העולם איבוד שליטה, ככה יש בחינה של איבוד שליטה גם בצד השני…

הרב שך זצ“ל כמעט בן 90 ורץ במדרגות

מספרים על רבי לוי יצחק מברדיטשוב שהיתה לו כזה שמחה וכזה השתוקקות למצוות מעשיות שאחד הדברים שהיה הכי בעיה אצל רבי לוי יצחק זה השלוש
מצות של ליל הסדר, למה זה היה בעיה? כי כל פעם שהוא היה תופס את המצות
הוא היה שובר אותם מרוב התלהבות. היו מכינים לו סטים של שלוש מצות. הוא
רק היה מחזיק אותם ביד והוא היה מרגיש כזה שמחה וכזה השתוקקות שהוא
היה שובר אותם. סיפר לי אחד מזקני אנ“ש בבני ברק שהוא היה קשור עם הרב
ש“ך זצ“ל. כשהרב שך היה בא למסור שיעור בפונוביז‘ הוא היה קרוב לגיל
תשעים ובכניסה לישיבה יש מדרגות. כשהוא היה מגיע למדרגות היו רואים
שהוא מתחיל לרוץ במדרגות. אז סיפר לי אחד מזקני אנ“ש ששאלו אותו פעם
למה הוא רץ? אז הוא אמר שהוא לא יודע שהוא רץ, הוא כבר מרגיש את
השיעור תורה שהוא הולך למסור והוא היה מרגיש כזה השתוקקות וכיסופים
שהגוף כבר לבד היה רץ – זה בחינת הנפש הא-לוקית שהיא כנגד הנפש הבהמית…

משה רבינו שואל את הצדיקים בשמיים..

הבחינה של הרוח שזה בעצם הבירור בעולם הרגשי שלנו, ובדור שלנו הבירור הזה מאוד עוצמתי, כי הרבה חושבים שהניסיון הכי גדול שלנו זה התאוות, נכון שזה ניסיון עצום ונורא אבל הולך ומתברר שהניסיון של העולם הרגשי זה יותר חזק מהניסיון של עולם התאווה. כמובן שיש בעולם הרגשי שלנו אור א-לוקי,  כל העניין של אהבה, חסד, נתינה, סבלנות לשני, להכיל את השני, לרצות להבין את השני, לרחם וכן הלאה – כל זה בחינת האור הא-לוקי שבבחינת הרוח. הרוח הא-לוקית שבתוכנו זה בעצם המידות הטובות. יש ספד שנקרא דניאל איש חמודות, זה ספר מאוד מעניין, זה שיחות שהיו למשה רבינו כשהוא עלה לקבל את התורה עם צדיקים שכבר נפטרו מן העולם. הוא הלך לשאול את הצדיקים איך הם זכו למדרגות כאלה גבוהות וגם שילמדו אותו איך להנהיג
את עמ“י. הצדיק האחרון שהוא הגיע זה עמרם, אבא שלו..

השיחה של משה רבינו ואביו

כשהוא הגיע להיכל של עמרם אז עמרם אמר לו: בני משה, אני יודע למה באת לשמיים, לקבל את התורה ולהנחיל אותה לעמ“י. ועתה אלמדך כיצד להנהיג את עמ“י. דע, שהרחמים והסליחה והבנת הזולת זה עצם האור הא-לוקי שבליבך וכל כעס והקפדה זה מהסיגים והפסולת וע“ז שבלב האדם. זה למעשה הבירור שבתוך הלב. ז“א המידות הטובות והרגשות החיוביים שיש בתוכנו זה האור הא-לוקי בעצמו, לעומת זה הכעס וההקפדה, הקנאה, הפחדים והחרדות, והעצבויות והדיכאונות – אלה בעצם כל הסיגים שבעולם הרגש שלנו בבחינת בירור הרוח. אז בעבודה של בירור הרוח הטוב מהרע זה תמיד לחפש עצות ודרכים איך אנחנו מאירים בתוכנו את האור הרוחני הא-לוקי שבתוכנו כמו שאמרנו שזה מידות טובות, ואיך אנחנו דוחים את המידות הרעות מתוכנו

העיסוק המדעי בעצמו הוא אינו כפירה

הבחינה של הנשמה זה החוכמה הבינה והדעת שיש באדם, ז“א אדם בעצם בעולם הזה מחובר עם עולם מחשבה שלם, וגם אם הוא לא חושב הוא מחובר עם עולם מחשבה שלם. ככל שאדם יותר מחובר לתורה בכלל ולתורה שבע“פ בכלל, בפרט לתורה של הצדיקים שזה המשך התורה שבע“פ, ככל שאדם מסתכל על החיים ועל המציאות מתוך המשקפיים של התורה, בזה הוא בעצם מאיר את הנשמה
הא-לוקית. לעומת זה יש הרבה שכל והרבה שכליות וחוכמות שעומדים זה לעומת זה עשה א-לוקים. השורש של כל החוכמות זה בעצם הפילוסופיה היוונית והמדע. המדע מצד עצמו הוא לא כפירה, עצם העיסוק המדעי בעצמו הוא לא כפירה,
רק שיש אצלו טוב ורע מעורבב, אדם יכול לקחת את המדע ולראות את גדולת השם..

השמש זורחת במערב ושוקעת במזרח?

מי שמתבונן בפלאי הבריאה יכול לראות את נפלאות הבריאה ולראות את גדולת השם בצורה נוראית בדברים האלה – אבל אפשר לקחת את זה גם לצד הרע, הכוונה לכפירה ולמרד במלכות השם. השורש היסודי מדוע הפילוסופיה והמדעים יכולים ללכת לכיוון הכפירה זה מובא קצת בספרים הקדושים שהמדע זה שכל אמיתי, רק הנקודה היא שהמדע מתבונן בתהליכים הקבועים שיש בבריאה, ז“א שהקב“ה ברא את העולם עם השגחה פרטית שהוא משנה את הבריאה, אבל בתוך הבריאה יש גם סדר קבוע. מישהו פעם ראה את השמש זורחת במעבר ושוקעת במזרח? אף פעם לא ראינו, ויש לנו דיוקים עד חלקיק השנייה מתי היא זורחת ואיפה היא זורחת וכן הלאה. אין שינויים בדברים האלה. הקביעות זה הפתח והיסוד לכפירה מכיוון שיש קביעות אז מנצלים את החוקים הקבועים ואז אדם מרגיש כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל. ז“א מדען ממציא את החללית הכי משוכללת בעולם. אני יגיד לכם סוד גדול במדע, הוא לא צריך בכלל לעבוד על מידת הכעס כדי להמציא את המכונה הזאת

גם אם לא תשמור עיניים החללית תעבוד

-הוא הולך בבוקר מהבית לעבודה, ואין כנגדו שום תביעה במדע שהוא ישמור את העיניים בדרך, החללית תעבוד אותו דבר אם הוא ישמור את העיניים ואם הוא לא ישמור את העיניים, אם הוא יהיה כעסן או לא – מדוע? כי זה החוקים הקבועים. כל העניין של החוקים הקבועים זה בעצם המציאות והפתח של הבחירה שהקב“ה נתן בעולם שאומרת לאדם: אתה לא חייב לעבוד על עצמך. רבינו האר“י כותב בספר הליקוטים בפרשת נח ששורש הכפירה של נמרוד ובבל זה היה שהם היו חכמים גדולים מאוד (הרבה יותר מהמדענים של
היום) אבל הם ידעו עדיין את החוקים הקבועים, הם אמרו: אנחנו עושים את מה שאנחנו רוצים ומי יגיד לנו מה
לעשות? אומר רבינו האר“י הקדוש שהם לא רצו
להתבטל כנגד מלכות השם בטענה שהשמיים שמיים להשם והארץ נתן לבני אדם – יש פירוד בין השמיים לבין הארץ

מדע, פילוסופיה ואסטרונומיה

למעשה הפילוסופיה, המדע והכפירה זה עומד כנגד חוכמת התורה. כמו שאנחנו יודעים היום שיש כ“כ הרבה ידיעות במדע, באסטרונומיה ובטכנולוגיה, ככל שיותר יודעים וזה יותר מתפרט, כוח הכפירה שיכול לצמוח מזה הוא יותר גדול, מה עומד כנגד זה? זה העמקות וההרחבה שיש בתורה שבע“פ. אם הפילוסופיה והמדע באים להכחיש את מלכות השם, אז התורה שבע“פ באה לגלות את מלכות השם וזה נקרא הבירור שבמחשבה שזה בירור הנשמה. אז השלוש בחינות האלה שזה במחשבה, בהרגשה ובתאווה זה שלשו בחינות וזה לעומת זה עשה א-לקים ופה אנחנו בעצם מתבררים. השלוש מחוזות
של יוון זה אתונה, שזה הפילוסופים, זה כנגד החלק הרע או הצד הקליפה שבנשמה…

משיח צדקנו ילמדנו את תורת האותיות

מוקדוניה שזה בעצם גבורה של שקר של גאווה ושל שליטה זה בעצם כנגד בחינת הרוח ואילו ספרטה זה הספורט והערצת הגוף, זה כנגד הנפש הבהמית. לכן ביוון היו כלולים בעצם כל כוחות הטומאה, הם שורש לכל כוחות הטומאה עד ביאת משיח צדקנו, כמו שאמרנו מקודם אפשר לראות שעד היום משתמשים במושגים של יוון הקדומה. כתוב בספרים הקדושים וגם רבינו מביא את זה שידוע שבסוד האותיות, האותיות בסודות וברמזים שלהם הם מרמזים את כל הבחינות הרוחניות. רבינו אמר שיש תורה שנקראת תורה של האותיות. מה שאנחנו לומדים היום זה תורה של מילים ומשפטים אבל צריך לדעת שלכל אות בלשון הקודש יש אין-ספור תורות כשיבוא משיח צדקנו ויפתח הדעת אז נתחיל ללמוד בעצם את התורה של האותיות. יש דברים מאוד-מאוד עמוקים בדבר הזה, אנחנו יודעים רק קצת מתורת האותיות..

כוח המחשבה הוא שמתפשט בתוך הלב

בספרים הקדושים כתוב שכשנכנסים לתוך האותיות יש את צורת האות ויש את הגימטריה של האות ויש את המילוי של האות. לדוגמא אם לוקחים את האות יוד אז אנחנו רואים קודם כל שזה אות קטנה במבנה שלה, הגימטריה שלה זה 10, זה הספירה העשירית מלמעלה למטה, והמילוי שלה זה יוד ואו דלת. בכללות נראה שלוש אותיות. מה התורה של האות יוד? למעשה רש“י אומר את זה על הפסוק אז ישיר משה – יוד על שם המחשבה נאמרה. ידוע בכל ספרי המקובלים שהאות יוד של שם ה-ויה זה כנגד המחשבה. הזוהר הקדוש אומר שהאות ואו זה יוד ארוכה. לכאורה הזוהר הקדוש צריך להגיד לנו כזה דבר? כל ילד בכיתה ב‘ יודע להגיד את זה. למה מתכוון הזוהר? אמרנו קודם שהכוח של הנשמה זה במחשבה וכוח הרוח זה כוח ההרגשה. מה שהזוהר הקדוש אומר שהאות ואו זה יוד ארוכה זה מרמז פה על הקשר בין המחשבה להרגשה של הלב, ז“א שהאות ואו זה כנגד הלב שלנו. כשמאריכים את האות יוד ומקבלים את האות ואו הכוונה שכוח המחשבה הוא זה שמתפשט בתוך הלב, בעצם הזוהר אומר שהעולם הרגשי שלנו מופעל כתוצאה מהעולם המחשבתי שלנו, אז האות ואו זה מרמז על הבחינה של ההרגשות שבלב..

הגדר של אדם כשהוא שולט על התאווה

מה זה נון סופית? זה בעצם להאריך את האות ואו עד לכבד, מהלב לכבד. מה שמפעיל את עולם התאוות זה עולם הרגש. אני זוכר שלפני עשרות שנים ראיתי מחקר ששאלו שם מה הסיבה שאנשים נופלים לתאוות אכילה, הכוונה שם היתה על אכילה כפייתית שזה דבר נורא מאוד, זה בולמוס של אכילה  ואדם לא יכול להפסיק לאכול עד שממש נהיים חולים מזה, תלוי לפי החריפות. אז במחקר הזה אמרו שהסיבה והשורש זה שאדם סובל מהרגשה שלא אוהבים אותו לכן הוא נופל לתאוות הגשמיות האלה, ז“א עצם שורש התאווה זה בעצם בעולם הרגש, שזה בלב. זה הסוד להמשיך את הואו שבלב לנון סופית, כי הנון סופית זה בעצם עולם התאוות הגשמי, לכן הכי קשה זה לתקן את הנון סופית, לכן כתוב בספרים הקדושים שהנון יורדת מתחת לשורה, כי התאווה הגשמית זה בעצם מוריד את האדם מתחת לגדר האדם. כל המושג של הגדר של אדם זה כשאדם שולט על התאוות הגשמיות ולא משועבד לתאוות הגשמיות. ברגע שאדם משועבד לתאוות הגשמיות אז מה בינו לבין הבהמה? יש לו את הנפש הבהמית כמו שיש לחיה או לבהמה ובזה אדם יורד מתחת לשורה ז“א לגדר האדם וזה הסוד של הנון שיורדת למטה, ומתי יש את הבירור של המקום הזה של התעצמות הנפש הבהמית? זה הכי חריף בעקבתא דמשיחא.

הוא לומד בעיון ושוחה בנושא כמו דג במים

בעקבתא דמשיחא זה עיקר הבירור של המקום הזה לכן כתוב שבעקבתא דמשיחא יום חמישים שערי טומאה שזה גימטריה של הנון סופית. אז השלוש אותיות האלה מרמזות בעצם על המוח שזה הנשמה, הרוח שזה הלב והנפש שזה בכבד. ואם נשים לב זה הכלל כלול בתוך יוון. יוון מרמזת בתוכה על כל הבחינות האלה. עכשיו אם נתבונן קצת לעומק, בכל אחד בנשמה יש את כל השלוש בחינות, ברוח יש את כל השלוש בחינות וגם בתאווה יש את כל השלוש בחינות. נסביר קצת מה הכוונה, ברגע שאדם מתבונן בעניין מסויים, למשל הוא לומד בעניין מסויים והוא לומד בזה ומרחיב בנושא הזה, באופן טבעי מה קורה לאדם שלומד תקופה יחסית איזה נושא מסויים והוא לומד שם בעיון והוא שוחה בנושא כמו דג במים, מה יקרה לו מבחינה רגשית? הוא יתחבר עם המקום הזה באהבה והוא יאהב את המקום הזה עד שזה כבר יכול להוליד בתוכו השתוקקות למקום הזה. בעולם המחשבתי ובנשמה יש הרגשה ויש תאווה, כשאדם מעיין הרבה הוא מרגיש את המקום הזה והוא יכול להגיע למצב שהוא משתוקק למקום הזה. בעצם העולם ההרגשתי והעולם של הצימאון הוא נולד מההתבוננות של הנשמה – לעומת זאת יש מצב שמא שקובע אצל האדם זה העולם ההרגשתי, ז“א שברגש שלו הוא משתוקק למקום נפשי מסויים ואז כל המחשבה שלו תלך לכיוון הזה, מילדות חינכו אותו שבברזיל יש נופים

כיום אנו עוסקים בבירור של הרוח והנפש

חינכו אותו בכזה חינוך – אז הוא כ“כ משתוקק בלב שלו להגיע לברזיל, אז מה בעצם יקרה? המחשבה שלו עכשיו תהיה משועבדת להרגשה שלו. כשאדם מאוד-מאוד רוצה משהו בלב הוא משעבד את המחשבה להרגשה שבלב, ויש את הבחינה של התאווה, כשהיא מאוד-מאוד מתגברת היא משעבדת את כל הקומה, השאלה היא בעצם מאיפה זה מתחיל? האם זה מתחיל מהנשמה ואז המחשבה היא קובעת והיא מובילה את כל המהלך ואז האדם מרגיש השתוקקות וצמא להשם כמו דוד המלך זה תיקון כל הקומה. לעומת זה, מהצד השני כשיש לאדם רצון לתאווה מסויימת הוא משעבד מלמטה למעלה את כל הקומה, אז כל העולם המחשבה שלו עכשיו זה איך אני משיג את התאווה שאלה מאיפה זה בעצם מתחיל. כיום אנחנו עוסקים בעיקר בבירור של הרוח והנפש, לכן את אף אחד לא מעניין איזה מחלוקת בפילוסופיה בין השיטה של אריסטו לבין השיטה של שמעון הצדיק, אנחנו בכלל לא מבינים על מה הם מדברים, אנחנו מאוד רחוקים מזה, הסיבה היא לא שאנחנו לא יכולים להבין או שאין לנו את הדעת, אלא כי ירדנו לבירור אחר, לכן הקב“ה מעצים בתוכנו את הבירור של הלב ושל הנפש, זה בא לידי ביטוי בעומק התאוות,
ושם השאלה היא מה מניע את מה, האם הנשמה שמכירה את מלכות השם מובילה את כל הקומה או שהתאווה שרוצה את התאווה היא זאת שמניעה את כל הקומה…

כל הדור מכור, השאלה היא באיזה דרגה

אם נתבונן מאז בריאת העולם יש תאוות, אבל היום עיקר כוח הרע זה שמניפים על דגל התרבות שכל התאוות מותרות, זה חירות הפרט וזה חירות האדם וזה בריאת העולם. מי שמדבר נגד תאוות אפילו התאוות המוזרות, כמו הגאים, איך הוא נחשב היום בתרבות המערבית-החילונית? אין כפירה יותר גדולה מזה. הירידה שלנו למקום הזה זה מה שמסתיר מאוד את האור הא-לוקי ומתחת לשורה שמה כבר מגיעים למציאות שהנפש הבהמית מתקשרת עם המקום שלה בגלל שתכונתה זה השתוקקות וצימאון, לכן היא מתקשר עם המקום שלה וזה כבר בחינה של התמכרות – למעשה זה מושג לא פשוט כי כל הדור מכור, רק השאלה באיזה דרגה ולמה, זה שיש לנו הלכות שיעזרו לנו זה לא שאנחנו לא מכורים אלא אנחנו מכורים מתונים, כל יום צריך להגיד מזמור לתודה שהצילו אותנו מהשיגעון הזה שעובר על העולם. המושג התמכרות זה שאדם כבר איבד את השליטה על עצמו והוא לא יכול לצאת מהמקום הזה. כשאדם יורד מהנון הסופית הוא כבר לא יכול לצאת מהמקום הזה. אומר רבינו האר“י הקדוש שברגע שאדם קצת התחיל את הירידה הוא
כבר לא יכול לעלות בכוחות עצמו בשום פנים ואופן. עם כל זה אנחנו רואים
שברוך השם המהפכה האמיתית של הדור שלנו זה התשובה, אז איך זה בעצם קורה?

רשב“י המשיך אור עד לעקבתא דמשיחא

רבינו מרמז את כל הנקודה הזאת בתורה י“ב חלק שני : כשאדם נופל למקומות המטונפים והבתי ע“ז זהה נקרא הסתרה שבתוך הסתרה ושם אין אור א-לוקי שמגיע למקום הזה כמו שהקב“ה אומר: וכבודי לאחר לא אתן. אז השכינה לא מאירה, זה הסוד של הנון הסופית של יוון. צריך לדעת שיוון מאז היווצרותה, כל תכליתה זה להגיע למקום הזה, כמו שחז“ל אומרים שעמ“י לא עשו את העגל כדי להתיר את העריות, כך היוונים של הפילוסופיה שלהם היתה להתיר את העריות. מה השורש של האור הרוחני שמאיר במקומות הנמוכים? בסוד בראשית מאמר סתום, כל תיקוני הזוהר זה 70 תיקונים (פירושים) על המילה בראשית. רשב“י המשיך אור מבראשית מאמר סתום עד העקבתא דמשיחא לכן הוא אמר בהאי חיבורא יפקון מגלותא, שימו לב שבשם רבי שמעון נרמז העניין הזה שמעון זה שמעו-ן, שמעו בתורה שלי לנון הסופית. אני מתחיל להמשיך לכם את התורה של הנון הסופית עדי שינחמו אתכם בתורה הזאת, מי ינחם אתכם? רבי נחמן. נחמן זה נחמה בנון הסופית. הצדיק צריך להמשיך את זה וזה ע“י הבחינה של נתן תורת אמת, ר‘ נתן ממשיך את זה עוד ועוד להאיר את זה בעומק הדבר.

הפוסט פרשת וישב תשפ"ו | ענייני חנוכה בפנימיות ובעומק של הדברים הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

שעה אחת מהאור הגנוז..

הקב“ה גנז את האור הגנוז ביום רביעי בבוקר בנץ החמה מכיוון שזה היה היום שהקב“ה תלה את המאורות בשמיים שזה השמש, הירח והכוכבים ומאז במקום האור הגנוז התחילו להאיר בעולם השמש, הירח והכוכבים – הדבר
הזה מובא בהרבה ספרים אבל בירושלמי כתוב שבנץ החמה של יום שישי של בריאת העולם, הקב“ה חזר להאיר את האור הגנוז, מכיוון שהיום הזה זה היום שהקב“ה ברא
את אדם הראשון ואדם הראשון זה תכלית הבריאה,
לכן החזיר הקב“ה את האור הגנוז להאיר פעם נוספת ביום שישי בבוקר, כל זה לכבוד בריאת אדם הראשון.
לאחר שאדם הראשון חטא ונגזר עליו הגירוש מגן-עדן, הקב“ה רצה לגנוז את האור – אומר הירושלמי שאז באה השבת הראשונה וביקשה מהקב“ה להשאיר את האור הגנוז עד לאחר השבת – הקב“ה קיבל את בקשתה של השבת והאור הגנוז נשאר להאיר עד מוצאי-שבת. לאחר אותה שבת הקב“ה גנז את האור הזה עד לעתיד לבוא – יוצא שסה“כ האור הגנוז האיר פעם נוספת שתים-עשרה שעות ביום השישי מהנץ החמה ועד לשקיעת החמה
ועוד עשרים-וארבע שעות של השבת – סה“כ האור הגנוז חזר להאיר
שלושים-ושש שעות – כל זה מובא בגמרא בירושלמי במסכת ברכות. הרוקח מביא את הגמרא הזאת ואומר: כך קיבלתי שכל נר חנוכה מאיר שעה אחת מהאור הגנוז.

בברסלב בוערת אש (א‘ באייר תק“ע)

מובא בפשט הגמרא והרמב“ם פוסק את זה להלכה וזה מובא גם בתורת הסוד שחצי שעה זה עיקר ההארה של חנוכה. לכן היו צדיקים שהיו יושבים מול נרות חנוכה
ולא עושים שום דבר, רק מסתכלים על הנרות, והם היו מעידים שהם ראו בנרות חנוכה את כל מה שעתיד להיות כל השנה עד חנוכה הבא. איפה מצאנו שמסתכלים על אש ואפשר לראות את העתיד? כידוע כשרבינו היה אדמו“ר ומנהיג, למעשה רוב הזמן הוא היה גר בברסלב ולא באומן. בא‘ באייר תק“ע זה היה שבת ר“ח אייר,
בליל שבת פרצה שריפה וכמעט שרפה את כל ברסלב, באותה תקופה היו בתים מעץ.

עוזבים את ברסלב

..כל החסידים ורבינו נאלצו לעבור את הנהר (נהר בוג) וישבו על גבעה כל הלילה וראו איך הבתים נשרפים. כמובן שכולם היו בצער עצום, בכל אופן זה היה הבתים שלהם עם כל הרכוש ואי-אפשר לכבות את השריפה. רבינו ישב כל הלילה והסתכל על האש הזאת והיה בשמחה גדולה ואף אחד לא ידע על-מה ולמה. במוצא“ש רבינו אמר לארגן מיד את כל החפצים, עוזבים את ברסלב ועוברים לגור בעיר אומן – אף אחד לא הבין למה, ובאמת תוך יומיים וחצי ארגנו את כל הציוד ואת כל החפצים של רבינו ויצאו מברסלב בכרכרה עם סוסים לאומן. בעגלה רבינו אמר לר‘ נתן : משמיים הראו לי באותו לילה שראיתי את האש את כל מה שעתיד להיות עד שיבוא משיח צדקנו ואני חייב לעזוב. עכשיו מתחילה כל הדרך של הגאולה.

מגדולי המקובלים באיטליה

כשמסתכלים על הנרות של חנוכה אפשר לקבל הארה מהאור הגנוז – כל העניין של חנוכה שאנחנו זוכים
להאיר את האור הגנוז. יש ספר שנקרא ’שומר אמונים הקדמון‘, כתב אותו אחד המקובלים הגדולים באיטליה, קראו לו ר‘ יוסף אירגאס. הוא כותב כך: בחצי שעה שמאיר נר חנוכה, יש בזה בחינה יותר גבוהה מהמנורה בבית המקדש, מכיוון שבחצי שעה מאיר אור בית המקדש ממש. המנורה של בית המקדש האירה אור מאוד גדול בבית המקדש אבל נר חנוכה מאיר בכל בית ובזה נר חנוכה יותר גדול אפילו מהמנורה. כל גדולי הצדיקים והמקובלים מביאים את השומר האמונים הזה ואומרים שכפשוטו בחצי שעה הראשונה יש לנו הארת בית המקדש ממש בכל
בית. חנוכה זה הבחינה שנקראת האור הגנוז – בוודאי שיש בזה אין-ספור סודות שאנחנו לא יכולים לדעת ולא יכולים להבין מה זה האור הגנוז, אבל אנחנו יכולים להתבונן בזה מעט: למעשה האור הגנוז נברא ביום הראשון של בריאת העולם וזה כתוב בתורה ’ויאמר א-לקים יהי אור ויהי אור‘. הבריאה הראשונה זה האור וזה האור הגנוז. כשכתוב בתורה על בריאת האור, עיקר המשמעות זה חוכמה בינה ודעת,
כשאדם זוכה להבין ולהשיג דברים בפרט אם זה בתורה זה נקרא שהוא קיבל עכשיו אור

האור של התורה -’חכמת אדם תאיר פניו‘

כל הבנה והשגה שאדם מבין ומשיג בתורה הקדושה זה נקרא האור של
בריאת העולם אבל יש את האור הנגלה ויש את האור הגנוז. האור הנגלה זה
התורה שאנחנו לומדים ומבינים, אם זה פסוק, הלכה או משנה. ברגע שאדם
לומד משהו ומבין אז באותו רגע הוא מקבל את הבחינה של האור של
התורה, זה נקרא שהאור של התורה מאיר בו, לכן הפסוק אומר:  ’חכמת
אדם תאיר פניו‘ – החוכמה וההבנה של האדם זה למעשה האור של בריאת העולם.

לקבל בחנוכה ניצוצות מהחוכמה הגנוזה

האור הגנוז זה חוכמה ודעת אבל מסוג וממין אחר מהחוכמה שאנחנו יכולים להשיג היום שזה האור הנגלה. היום אנחנו לא יכולים להשיג את החוכמה הגנוזה אבל אנחנו יכולים לקבל ניצוצות מהחוכמה הגנוזה של סוד האור הגנוז ובחנוכה אדם יכול לקבל מקיום מצוות נר חנוכה ומההסתכלות בנרות את בחינת החוכמה שתאיר לעתיד לבוא. צריך קצת להתבונן עד כמה שאנחנו יכולים להבין מה זה האור הגנוז וכדי להתבונן בדבר הזה נביא דוגמא ממקום אחר – בספר ישעיה יש נבואה של נחמה לאחר החורבן. הקב“ה אומר לעמ“י ’נחמו נחמו עמי יאמר א-לקיכם‘. הקב“ה מנחם אותנו ואמר לנו: אני לא עוזב אתכם לעד, עוד יהיה תיקון לבית המקדש. שואלים המפרשים מדוע יש כאן לשון כפולה (נחמו נחמו)? נחמו אחד זה האור הרגיל, נחמו נחמו עמי זה סוד האור הגנוז. מה ההבדל בין להגיד פעם אחת נחמו לבין להגיד פעמיים שזה נחמה כפולה? מובא בספרים משל או דרך להבין מה זה הנחמה הכפולה:

כשהוא נזכר בזה יש לו צער מאוד גדול

..לא עלינו ולא על אף אחד מישראל אדם חלה במחלה מאוד קשה ובעקבות זה הוא צריך לשכב שנה בבית החולים. אחרי שנה של מצב מאוד לא נעים, ברוך השם הקב“ה סייע ונשלחה לו רפואה, הוא יוצא מבית החולים – עצם זה שהוא בריא ויצא מבית החולים זה משמח אותו, יש לו שמחה מזה שהוא בריא עכשיו, אבל בכל פעם שהוא נזכר במה שהוא עבר בשנה הזאת הוא מרגיש צער מאוד גדול – זה נקרא נחמה אחת, שאדם היה בצרה והוא יצא מהצרה הזאת. עצם העובדה שהוא יצא מהצרה הזאת הוא מרגיש שמחה ונחמה. מה זה נחמו נחמו עמי שזה נחמה על-גבי נחמה? שאדם זוכה להשיג את הטוב הגדול שהיה בכל השנה שהוא היה בבית החולים, עכשיו אדם מבין הבנה חדשה לגמרי: אני רואה איזה טוב נמשך עליי בזכות השנה שהייתי צריך לעבור בה את המציאות של המחלה ושל ביה“ח – עכשיו השמחה שלו היא שמחה כפולה, גם שהוא הבריא וגם שהוא היה חולה, מכיוון שעכשיו הוא מבין שעצם העובדה שהוא היה חולה זה בעצם טובה גדולה מאוד בשבילו

בחינה של מעין עולם הבא

..מידת הגאווה זה ההפסד הכי גדול שיש לאדם בעולם הזה. צריך לדעת שיש סיבה לכל מה שאנחנו לא מצליחים בין ברוחניות ובין בגשמיות – הגאווה. לפעמים הקב“ה מרחם עלינו אז הוא מעביר אותנו באיזה תיקון או באיזה צמצום ובזה הוא מתקן לנו את מידת הגאווה, אז כשיש לאדם את הצמצום והוא יוצא ממנו זה נחמה אחת, אבל כשאדם מבין שכל מה שהוא עבר זה בעצם רפואות, אזי הוא שמח בדבר הזה שהוא היה צריך לעבור. הוא מבין שהצער שהוא עבר זה בעצם התיקון הכי גדול, אז הוא שמח גם על התיקון עצמו – זה נקרא דעת כפולה שזה ’נחמו נחמו עמי‘ לכן אומר רבינו בתורה ד‘ בליקוטי מוהר“ן: ’כשאדם יודע שכל מארעותיו הם לטובתו, זאת הבחינה היא מעין
עולם הבא‘ – בעולם הבא כולנו נשיג איך כל מה שעבר עלינו זה בעצם טובה מאוד גדולה ואז אנחנו נשמח בכל, אנחנו לא נשמח רק על הדברים הטובים אלא על הכל..

כשאדם יודע שכל מארעותיו הם לטובתו

..לעתיד לבוא כמו שאנחנו נשמח על הדברים הטובים, כך אנחנו נשמח על הדברים הלא נעימים פי 2, אנחנו נראה שמהדברים הלא נעימים צמחו לנו טובות יותר גדולות מאשר מהדברים הנעימים, מכיוון שזה הכל רפואות להכין אותנו לעתיד לבוא. כשאדם מתחיל להבין את הנקודה הזאת ’כשאדם יודע שכל מארעותיו הם לטובתו, זאת הבחינה היא מעין עולם הבא‘ – זה כבר השגה שנקראת מעין האור הגנוז. הרבה פעמים יש דברים שמצערים אותנו בעולם הזה: יש כאלה שמצטערים על המקום שבו הם נולדו, אחד אומר: אשתי לא בסדר, הילדים לא בסדר, בעל הבית לא בסדר..

כשיש צרה, הדמים זורמים במהירות ללב

נכון להיום יש בעולם בערך 7 וחצי מיליארד אנשים – תמיד אנחנו נמצא מישהו אחד להתמרמר עליו ולטעון כנגדו – זה מה שאומר רבינו כשאדם יודע שבאמת כל מארעותיו הם לטובתו, כשאדם מתבונן בנקודה הזאת וזוכה להשיג את זה, זה בעצם תיקון הנפש הכי גדול ואת זה אנחנו יכולים לקבל מבחינת הנר של חנוכה, להתחיל לקבל את האור הגנוז ולדעת שכל מה שעבר, עובר ויעבור עלינו, הכל זה לטובתנו. באמת אין דבר יותר קשה מזה, זה דבר שמאוד קל להגיד אבל הכי קשה זה לקיים את זה. אומר רבינו בתורה ב‘ חלק שני שנקראת ’ימי חנוכה‘: שכידוע הדמים זורמים בגוף ועיקר המשאבה והריכוז של הדמים זה בלב. בלב יש את הצד הימני ואת הצד השמאלי. כשיש צרה לאדם הדמים מתחילים לזרום במהירות אל הלב – מסכן הלב שסובל עכשיו את כל הצרות. כואב לאדם הרגל? הדמים מיד רצים לספר את זה ללב.

כשיש מועקת-הלב, מתחילה עקמומיות

אם יש לאדם איזה בעיה הדמים מיד רצים ללב לספר לו את זה, אז הלב מתחיל להרגיש את המועקה וכך אנחנו מרגישים את המועקות שבלב, וברגע שיש ללב
מועקות אזי יש ללב עקמומיות ואז אדם כבר לא יכול לחשוב בצורה נכונה. צריך
לדעת כלל: ברגע שאדם נמצא באיזה צער, התרגשות או כעס בלב – אזי כל
מה שנראה, נחליט, נחשוב ונקבע לעצמנו, זה בוודאי לא האמת. אם אדם
מחליט החלטה בשעה שהוא כועס או שהוא בצער אזי אפשר להרוויח פה דבר אחד: מה שחשבתי זה
בוודאי לא האמת – זה כלל גדול מאוד. הלב משדר למוח את המצוקה ואז המוח מתחיל להתבלבל יחד עם הלב ואז נעשה בלבול מאוד גדול בתוכנו. ככל שאדם מבין וזוכה להבין שכל מאורעותיו הם לטובתו,  זה מתחיל להכניס
את כל הזרימה של הדמים למהלך נכון, שזה מהלך
שקט ורגוע. כשיש מהלך רגוע של הדמים ואדם רגוע בלב אזי מהמקום הזה אדם מתחיל להתבונן בחסדים
של הקב“ה ואזי הוא מקבל שמחה-זה הסוד של השמחה.

נופלת לו פתקא משמיים

השמחה זה הרגשה שבלב, הלב מרגיש את השמחה. כשהלב מרגיש את המצוקות הוא לא יכול להרגיש את השמחה. עכשיו לפני הגאולה בכל יום אדם קם בבוקר, אומר ’מודה אני לפניך‘ ומיד נופלת לו פתקא משמיים עם 25 בעיות חדשות. מי שיש לו כל יום 25 בעיות חדשות צריך
להגיד להקב“ה תודה שזה רק 25. יש כאלה שהבעיות שלהם זה סדרה חשבונית עולה, ביום ראשון זה 25 בעיות, יום שני זה כבר 35 בעיות וכן הלאה עד שאדם כבר אומר: אי אפשר לסבול את העולם הזה – היום רוב בני האדם אומרים שהם לא יכולים לסבול את העולם הזה מרוב
שיש להם בעיות. היום קוראים לזה בעיות רגשיות, מכיוון שכל הזמן הלב במצוקה..

כל שנייה העולם מתהפך מהצד הזה לזה

..אי אפשר כבר לסבול את זה, אז מה אנשים עושים? סיפרו לי כמה רופאים ש80% במדינת ישראל היום משתמשים בתרופות הרגעה, יש הומאופתי, כימי וטבעי. היום כולם צריכים את התרופות הרגעה מכיוון שלפני הגאולה כל הדמים רצים חזק. כל העולם זז במהירות עצומה, השיגעונות של הבני אדם מסובבים את כדור הארץ – כל זה בגלל שיש בירור שנקרא הבירור שלפני הגאולה. כדי לעבור את הבירור הזה בשלום זה חייב להיות ע“י הבחינה של האור הגנוז, הכוונה שאדם ילמד להתבונן שהוא לא מבין מה שקורה, כל שנייה העולם מתהפך מהצד הזה לצד הזה – צריכים לדעת שזהו סוד האור הגנוז. מה שאנחנו יכולים לעשות אנחנו חייבים לעשות לטובה, אסור לנו להתבטל בעולם הזה, צריך להתפלל שיהיה בסדר ולהשתדל לפעול בפועל מה שאפשר כדי לעשות את הדברים הטובים, אבל מעבר לזה אח“כ צריך לדעת: השם, מה שאתה רוצה זה מה שקורה, אני יודע שאני צריך להביא פרנסה..

אחרי 4 חודשים עם חובות של חצי מיליון

..פתחתי עסק. איך יכול להיות שאחרי 4 חודשים אני עם חצי מיליון שקל חובות בעסק אחרי שעבדתי מהבוקר ועד חצות הלילה ומסרתי את הנפש ועשיתי
את הדברים הכי נכונים? אני לא יודע איך זה יכול להיות אבל ככה השם רוצה. אנחנו לא מבינים את זה, הכל מתהפך בעניינים שאנחנו בכלל לא מבינים. הסוד של האור הגנוז זה נקרא סוד המשקפיים, הכוונה שכל הנקודה היא איך אנחנו מסתכלים על הדברים. אדם צריך לפעול ולהשתדל לעשות מה שהוא יכול, אבל אח“כ אדם צריך לדעת איך להסתכל על הדברים. להסתכל בצורה נכונה ולהבין שיש בורא לעולם שמנהיג פה את הכל ועושה פה איזשהו סדר, והסדר הזה הוא כולו הכנה לגאולה. אנחנו מבינים איך מכינים את העולם לגאולה? מאיפה אנחנו מבינים?? אנחנו לא מבינים את זה – כשאדם מסתכל ככה על הדברים, זה נקרא להסתכל במשקפיים במבט של האור הגנוז: שהכל לטובה רק שאנחנו לא מבינים את הטובה הזאת,
ואז אדם באמת יכול לזכות להתחיל לקבל רגיעה. בלי זה אי-אפשר היום להיות רגוע.

להגיד תודה כי כל מה שקורה זה לטובה

אם אדם לא ממליך היום את הקב“ה, הכוונה להבין שיש בורא לעולם שמנהיג את העולם והוא עושה את הכל לטובה כדי להכין את כולנו לקראת הגאולה, אזי אדם יכול היום לצאת מדעתו מרוב השיגעונות שקורים היום בעולם. כל העניין של רבינו זה לקבל את המשקפיים שמראות איך להסתכל על הדברים, לכן רבינו אומר ’כשאדם יודע שכל מארעותיו הם לטובתו, זאת הבחינה היא מעין עולם הבא‘ והנדבך הנוסף של הדבר הזה הוא להתחיל להתרגל להגיד להקב“ה תודה על כל מה שעובר. בחנוכה מאיר האור הגנוז לכן קבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל להקב“ה מכיוון שכל העניין של להתקשר ולהתחבר עם האור הגנוז זה שאדם זוכה להגיד להקב“ה תודה.
להגיד תודה מכיוון שכל מה שקורה זה לטובה. כשאדם יודע שבכל מה שקורה יש טובה גדולה מאוד אז הוא אומר תודה.

כל פרסי האוסקר בעולם

הנקודה הראשונה של האור הגנוז זה איך להסתכל על הדברים ולדעת שמה שאנחנו רואים עכשיו זה סרט, רק
מה אל תיכנס יותר מדי חזק לסרט. יש במאי עולמי,
לפני שישחטו אותו יתנו לו את כל פרסי האוסקר
והבימוי בעולם וזה היצר הרע. מובא במדרש
שבשעה שעמ“י היה במדבר 39 ימים אחרי שמשה
רבינו עלה להר סיני לקבל את התורה, עפ“י האמת
למחרת משה רבינו צריך לרדת ולתת את התורה לעמ“י, אבל מה עמ“י רואה? הם רואים את ההלוויה של משה רבינו בשמיים, 600 אלף גברים יושבים במדבר סיני מסתכלים על השמיים ורואים
את ההלוויה של משה רבינו – איזה סרט ואיזה הפקה עשה היצר
הרע ולא היה בכלל כזה דבר-מפה נלמד איזה כוח גדול יש ליצר הרע להטעות אותנו..

יותר מהעבירות הוא רוצה את העצבות

האור הגנוז הוא מעל השכל, אני לא מבין למה המציאות הזאת עכשיו לטובה, אבל מעל לשכל אני מאמין שהכל לטובה – למעשה פעם זה היה עצה ודרך בעבודת השם, היום זה פיקוח נפש להסתכל על הדברים ככה, אם אדם לא הולך בדרך הזאת אזי אחרי כמה ימים הוא הולך לקבל טיפול פסיכיאטרי מכל מה שעובר ובכל יום זה רק הולך ומחריף. אומר רבינו שיותר ממה שהיצר הרע רוצה עבירות, הוא רוצה עצבות ודיכאון. אחרי חטא אדם הראשון כל מה שהיצר הרע רוצה מאתנו זה שנהיה עצובים, כל החיות שלו זה כשיהודי עצוב. ההתבוננות בחסדים של הקב“ה, גם כשאנחנו לא מבינים למה זה טוב, זה למעשה ביטול כל הכוח של היצר הרע. כל החושך זה כשאדם חושב שיש פה משהו רע, אבל כשאדם מבין ומשיג שזה הכל בעצם טובות
וחסדים מאוד גדולים, זה בעצם ביטול החושך וזה בעצם הבחינה של האור הגנוז..

לכוון בפשטות לקבל את האור הגנוז

צריך לכוון על זה ממש כפשוטו כשמדליקים נרות חנוכה, לכוון לקבל את האור הגנוז, הכוונה שנזכה לדעת שכל מה שהקב“ה עושה הכל לטובה. רבינו אומר בתורה י“ב חלק שני נקודה נוספת בעניין האור הגנוז, רבינו מקשה קושייה: ידוע שכל מציאות שקיימת, יכולה להיות קיימת אך ורק מהאור של השם. המושג מציאות חייב להכיל בתוכו אור השם. אם אין אור השם, אין מציאות. דבר שהאור של הקב“ה יוצא ממנו, פשוט הופך להיות חוזר לאין. כל המציאות זה אור השם, אז הקב“ה מאיר את כל הבריאה. רבינו מביא את הפסוק 'מלא כל הארץ כבודו' ומקשה עליו מהפסוק ’וכבודי לאחר לא אתן‘, כבודי זה האור שלי, את האור שלי לאחר לא אתן. אחר זה נקרא המקומות המטונפים ובתי עבודה זרה, רבינו מתכוון לשני שורשים של היצר הרע. המקומות המטונפים זה עומק התאוות של העולם הזה. בתי עבודה זרה זה כל הכפירה של העולם הזה. אז איפה שיש עומק של תאוות העולם הזה שזה נקרא נוקבא דתהומא רבא, ובתי עבודה זרה שזה הכפירות, שם כבודי לאחר לא אתן – הקב“ה אומר שם אני לא אתן את האור שלי. אז רבינו מקשה ושואל: הרי אין שום מציאות מבלעדי השם, וברגע שהשם לא מאיר בשום מקום אזי המקום והמציאות הזאת בטלה. מצד שני ’וכבודי לאחר לא אתן‘ – אז איך מתקיימים כל המקומות שנקראים המקומות המטונפים ובתי עבודה זרה? הרי הקב“ה אומר וכבודי לאחר לא אתן..

מקמות מטונפים ובתי ע“ז

..התירוץ שרבינו מביא זה סוד מאוד-מאוד גדול: יש כבוד השם, שזה האור של השם שמקיים את הבריאה, אבל יש בחינה שהקב“ה מקיים את הבריאה ממקום מאוד-מאוד גבוה שנקרא ’בראשית מאמר סתום‘, זה סוד הכתר העליון ולמעשה זה האור הגנוז. אומר רבינו שהמקום הזה
מחייה את המקומות המטונפים ובתי עבודה זרה – רבינו אומר לא להתבונן בזה יותר מדי מכיוון שזה פלא. יש פה דבר פלאי, ככל שהמקום יותר שקוע בנוקבא דתהומא רבא ויותר בכפירה, שם בעצם האור והחיות של השם שמקיימת את המקום הזה, היא יותר ויותר גבוהה עד שזה
בבחינת הכתר העליון שזה שורש כל העולמות וכל הבריאה.

החיות היא ממקום כ“כ גבוה

..רבינו מסביר למה דווקא כזה אור וחיות ממקום כזה גבוה מאירים שם, מכיוון שבכל מקום שזה מאיר זה מאיר בצורה נסתרת, לא יודעים ששם השם האיר את זה. לכן יכולים להיות כופרים שעושים את כל הדברים נגד השם, ולקבל חיות מהקב“ה, והם בכלל לא יודעים מהקב“ה. החיות שמקבלים במקומות האלה היא ממקום כ“כ גבוה לכן היא נסתרת ונעלמת ומי שנמצא שם לא יודע בכלל שהוא חי מכוח השם. יוצא מפה דבר נורא ורבינו אומר לא להתבונן בזה יותר מדי, ככל שהמקום יותר נמוך כך מחיה אותו אור רוחני יותר גבוה

במסיבת טבע עם עוד איזה  70,000 גויים

מדוע הקב“ה עשה שתהיה מציאות כזאת של מקומות מטונפים ובית עבודה זרה, שהוא בעצמו מחיה את המקום הזה מהמקום הכי גבוה? כל זה בשביל מה?
רבינו עונה על זה ואומר שיש נשמות שהתיקון שלהם זה לקבל חיות ואור מהאור הגנוז, ואי אפשר למצוא את האור הזה מכיוון שהוא גנוז בעולמות עליונים.
רבינו אומר שאם אדם יהודי נפל למקומות המטונפים ובתי עבודה זרה ומשם שואל ’איה מקום כבודו‘? הכוונה איך אני יכול להתקרב ולעבוד את הקב“ה? אזי יתגלה לו האור הגנוז במקום שבו הוא נמצא ועל זה נאמר מתכלית הירידה לתכלית העלייה, מהמקום הכי נמוך הוא יעלה למקום הכי גבוה. באמת כל מה שרבינו אומר שם זה מאוד סתום וצריך הרבה הבנה, עכשיו אדם נמצא באיזה מסיבת טבע עם עוד איזה 70,000 גויים, ר‘ נתן שואל מי נמצא בכזה מקום ושואל ומחפש איך להתקרב להקב“ה? באמת מי שנמצא שם לא יכול להתעורר ולשאול איך להתקרב להקב“ה..

סיפורי מעשיות במסיבת טבע בגרמניה

..אומר ר‘ נתן שיש צדיקים נקראים צדיקים יחידי הדורות, זה נקרא צדיק האמת. כל הצדיקים אמיתיים אבל צדיק האמת זה צדיק שעוסק בתיקון נשמות ישראל. צדיקים יחידי הדורות זכו להשיג ולהגיע אל האור הגנוז מצד הקדושה שלהם ואומר ר‘ נתן שהצדיק שהגיע למדרגה רוחנית כ“כ גבוהה שהוא נקרא בסוד האור הגנוז, הוא מאיר לכל הנשמות שנמצאים במקומות המטונפים ובתי עבודה זרה
שמעורר אותם להתחיל לחפש את הקב“ה. לכן מהצדיק מקבלים הרהורי תשובה. יכול להיות שאדם יהיה במסיבת טבע וידברו איתו שם על ר‘ נחמן מברסלב. סיפר לי יהודי שהיה במסיבת טבע בגרמניה בראש השנה תשע“ו, פתאום באה אליו גוייה ונתנה לו במתנה שקית עם ספר, אחרי יומיים שלושה הוא פותח את הספר ורואה ’סיפורי מעשיות משנים קדמוניות‘ של ר‘ נחמן מברסלב. כל יהודי בדור שלנו
אם הוא לא קיבל את הספר עצמו הוא קיבל את האותיות של הספר מכיוון שאין
 אף אדם שחזר בתשובה ויכול להסביר למה ואיך הוא חזר בתשובה, אין כזה דבר..

זה הנשמות הכי גבוהות בכל הדורות

אף אחד לא יודע איך הוא חזר בתשובה, כל אחד היה במקום שבו הוא היה – מה פתאום התחלת לחשוב על הקב“ה? הצדיק בעצמו מוריד את הניצוץ הזה. אומר ר‘ נתן שאדם שנמצא במקומות האלה, אם הוא לא מקבל ניצוץ והארה מהאור הגנוז אזי הוא לא מוכן בכלל לדבר עם אף אחד. אומר ר‘ צדוק הכהן מלובלין בספר ’צדקת הצדיק‘ שהנשמות שיורדות למקומות האלה וזה כמעט כל הדור, זה הנשמות הכי גבוהות מכל הדורות, זה נשמות ששייכות לאור הגנוז, אם הם לא מקבלים את האור הגנוז אין מה לדבר איתם בכלל. אם תבוא ותגיד להם מוסר זה בכלל לא מדבר אליהם, תבוא ותגיד למישהו יש גיהנום הוא יגיד לך אני לא מפחד משום גיהנום, למה זה ככה? מכיוון שזה נשמות שבאות מצד מידת אהבה. הניצוץ של האור הגנוז זה ניצוץ של אהבה. היום אם לא מקבלים ניצוץ מבחינת אהבה, הנשמות בכלל לא מוכנות לדבר. כתוב בספרים הקדושים שהנשמות שלפני הגאולה זה נשמות כ“כ גבוהות שבאמת השורש שלהם זה מבחינת האור הגנוז, הם חייבים להרגיש
את שיא האהבה ושיא הקשר עם הקב“ה – הצדיק מאיר לנשמות את הנקודה הזאת

יורד ממדרגת רשב“י והוא כבר עצוב

צריך לדעת שברגע שיהודי שמקבל את הניצוץ הזה של האור הגנוז שזה אור נצחי של אהבה וחיבור ביננו לבין הקב“ה, באותו רגע אפילו הצדיקים הכי גדולים בדור לא עומדים לידו, מספיק לקבל ניצוץ אחד והוא מיד הופך להיות ר‘ שמעון בר יוחאי. יום אחד הוא יורד ממדרגת ר‘ שמעון בר יוחאי והוא כבר עצוב, הוא לא מוכן לעבוד את הקב“ה, כל זה בגלל שזה נשמות שהם מבחינת האהבה. רבינו אומר שבראשית מאמר סתום והמקומות המטונפים ובתי עבודה זרה, זה עצמו סוד האור הגנוז.
ידוע שכל העולם נמשל לגוף האדם והמקומות הנמוכים נרמזים למקומות הנמוכים בגוף האדם לכן הירידה זה נרמז בסוד הרגלין, זה העקבתא דמשיחא. עכשיו אנחנו בעקביים שזה נקרא התגברות של הבחינה של התאוות והשיגעונות והנשמות ירדו לשם, ומתכלית הירידה עולים לתכלית העלייה. ’הרוקח‘ אומר שכאשר מדליקים את נר חנוכה אזי מדליקים את האור הגנוז, זה עומק העניין של מה שהגמרא שואלת עד מתי מדליקין את נר חנוכה? ועונה הגמרא עד שתכלה רגל מן השוק..

להאיר בחנוכה את הנחל נובע מקור חוכמה

מה זה עד שתכלה רגל מן השוק? עד שיכלו כל הנשמות בסוד הרגלין מהשוק שזה המקומות המטונפים ובתי עבודה זרה. עד שלא יעלו כל הנשמות מהמקום הזה, לא מפסיקים להדליק את נר חנוכה. אז מה נעשה אחרי חנוכה? צריך לדעת שאחת הכוונות החשובות והאמתיות של חנוכה, זה מובא ב’שער הכוונות‘ של רבינו האר“י הקדוש, כאשר מברכים את הברכה ’להדליק נר חנוכה‘ זה ראשי תיבות ’נחל‘ אומר רבינו האר“י הקדוש: ושם תכוון כוונה שעכשיו מאיר בעולם אור קדוש שנקרא נחל. אומר רבינו הרש“ש שהנחל הזה הוא ’נחל נובע מקור חוכמה‘- צריך לדעת
שכל העניין של הצדיק זה להאיר את האור הגנוז. הכוונה הזאת היא כוונה אמתית, זה לא איזה וורט, זה כוונה אמתית משער הכוונות, צריך לכוון בהדלקה שעכשיו מאירים את הנחל נובע מקור חוכמה. בלשם ייחוד של הדלקת נרות חנוכה
של הרש“ש כתוב: עכשיו אנחנו מאירים נחל נובע מקור חוכמה – מאירים את רבינו.

איזה טובות נצחיות הוא עושה אתנו

מה הכוונה להאיר את רבינו? הכוונה שרבינו בעצמו זה האור הגנוז, לכן רבינו
משנה והופך את כל ההסתכלות שלנו על העולם. רבינו מלמד אותנו איך
להסתכל על הדברים, צריך לדעת שכל פעם שיש לאדם עצבות, ייאוש, חרדות,
כעס ופחד זה אומר שעכשיו מראים לו איזה סרט, אתה עצוב מסרט, אתה
מיואש מסרט ואתה כועס מסרט, זה לא המציאות מכיוון שהמציאות לא עושה
אותנו עצובים. המציאות זה הקב“ה וזה רק שמחה, מציאות זה גם לא פחד
מכיוון שהקב“ה שומר עלינו ’הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל‘. אדם
גם לא כועס מכיוון שאם זה הקב“ה אז על מה אני אכעס? על הטובות שהוא
עושה איתי? אדם בא ופגע בך? אם יש לך כסף מיד תיתן לו צדקה. כל מי שמעליב אותנו מיד צריך לתת לו צדקה או פדיון, איזה טובות נצחיות הוא עושה איתנו.

הפלת אותי??? עצבות לא תקבל ממני!!!

כל הבירור של האור הגנוז זה הכל לברר את כל הסרטים שהיצר הרע מקרין לנו כל היום. יש כמה סימנים מובהקים שהיצר הרע בעצמו הוא חסיד ברסלב מכיוון שהוא לא מתייאש, היצר הרע מקיים ’אין שום ייאוש בעולם כלל‘, עד שלא ישחטו אותו הוא כל יום עובד במסירות נפש על הפקה חדשה והוא עושה את זה יותר ויותר גדול. איפה היצר הרע באמת מתייאש? כשהוא עובד במסירות נפש להפיל יהודי לאיזה ביצה, משבר או חושך, והוא מסר את הנפש מכיוון שלהפיל יהודי זה לא פשוט, יהודי מתנגד ולא רוצה ליפול, אז הוא עשה מסירות נפש, שלח שליחים ועבד על הרקע, לפעמים הוא עובד שבועות וחודשים כדי להפיל איזה יהודי, בסוף הוא הצליח, אבל אם היהודי הזה מקושר עם רבינו אז הוא שוכב למטה בביצה והיצר הרע ככה שמח ומרגיש שזהו עכשיו הוא קיבל את החיות, אבל זה שמקושר עם רבינו שוכב בביצה ואומר ליצר הרע בחיוך: הפלת אותי,
עצבות לא תקבל ממני. אתם יודעים איזה ייאוש זה ליצר
הרע? רבינו עובד לייאש את היצר הרע. הסוד של הצדיק זה
שהוא מאיר בתוכנו את השמחה, את ההתחזקות ואת ההתעודדות.

הפוסט פרשת וישלח תשפ"ו | האור הגנוז שעתיד הקב“ה להאיר הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

..זה בעצם סיפור שלא נגמר

-רבינו עזב את הסיפור החיצוני והתחיל את הסיפור של שבעת הקבצנים. תוך כדי הסיפור אנחנו נראה שמכלל הסיפור רבינו סיפר סיפור של שישה קבצנים, את הסיפור של הקבצן השביעי גם את זה רבינו לא סיים לכן זה בעצם סיפור של נגמר. כשרבינו סיפר את הסיפור של הקבצן השישי הוא אמר שאת הסיפור של הקבצן השביעי כבר יספר לנו משיח צדקנו. כשנדע את הסיפור של הקבצן השביעי נדע גם איך תוקן הבן מלך שנפל לאפיקורסות אבל זה כבר משיח יספר לנו – לכן אמרנו פעם שחשוב ללמוד את הסיפור הזה כי אחד השיעורים הראשונים שמשיח ימסור לנו זה יהיה על הקבצן השביעי אז כדאי ללמוד טוב את הסיפור הזה כי זה הכנה לשיעורים של משיח צדקנו בע“ה. הסיפור עם השבעה קבצנים למעשה זה התורה
הכי עמוקה שיש לנו מרבינו מכיוון שבתוך הסיפורים
של הקבצנים כלול כל הליקוטי מוהר“ן, כל השיחות,
כל הסיפורי מעשיות, הכל בתוך הסיפור של השבעת הקבצנים לכן הדברים מאוד-מאוד עמוקים ובע“ה נתחיל לאט-לאט. פה רבינו מתחיל לספר לנו מעין פתיחה והקדמה
למעשה של הקבצנים עצמם, אז רבינו מתחיל את הסיפור כך:

התחילו להתקרב ולהיות כרוכים אחריו

’ויהי היום. והיה בריחה באיזה מדינה, וברחו כולם. ובדרך בריחתם עברו דרך איזה יער. ואבדו שם זכר ונקבה: אחד איבד זכר ואחד איבד נקבה‘, ז“א שהבן והבת הם לא קרובי משפחה. משפחה אחת איבדה ילד ומשפחה אחת איבדה בת. ’ועדיין היו בנים קטנים, בני ארבע וחמש שנים. ולא היה להם מה לאכול. וצעקו ובכו, כי לא היה להם
מה לאכול. בתוך כך בא אצלם בעטליר (קבצן) אחד עם השקים שלו, שנושא בהם לחם. והתחילו אלו הבנים (הכוונה לבן ולבת) להתקרב אליו ולהיות כרוכים אחריו. ונתן להם לחם לאכול, ואכלו. ושאל אותם: מהיכן באתם לכאן? השיבו לו: אין אנו יודעים, כי היו בנים קטנים כנ"ל. והתחיל לילך מהם, וביקשו ממנו שיקח אותם
עימו. ואמר להם: את זה איני רוצה, שתלכו עמי. בתוך כך הסתכלו – והנה הוא עיור..‘

השם יתברך משגיח

רבינו ממשיך את הסיפור ואומר: ’והיה אצלם פלא: מאחר שהוא עיור, איך יודע לילך? (ובאמת הוא חידוש מה שהיה קשה להם זאת. כי עדיין היו בנים קטנים, רק שהיו בנים חכמים, והיה פלא אצלם כנ"ל). וברכם (זה הבעטליר העיור) שיהיו
כמותו, שיהיו זקנים כמותו והשאיר להם עוד לחם לאכול והלך לו. והבינו אלו
הבנים כי השם יתברך השגיח עליהם, והזמין להם בעטליר עיור בכאן ליתן להם אוכל.‘

עבודה, מלחמה והשתדלות

’ויהי היום. והיה בריחה באיזה מדינה, וברחו כולם. ובדרך בריחתם עברו דרך איזה יער.‘ – השאלה הראשונה שנשאלת: איזה יום זה היה? הכוונה לאיזה יום מרמז רבינו? בכמה סיפורים רבינו מתחיל את המהלך מבריאת העולם מכיוון שהרמזים והסיפורים זה מתחילת בריאת העולם לכן הרבה פעמים אנחנו רואים שרבינו מתחיל את הסיפור למעשה מתחילת בריאת העולם, לכן בפשטות ויהי היום זה בריאת העולם. כשאנחנו מדברים על בריאת העולם עיקר הכוונה זה על לבריאת האדם, ז“א זה יום שישי של בריאת העולם. רבינו אומר ’והיה בריחה באיזה מדינה, וברחו כולם‘, רבינו מרמז לנו פה רמז מאוד גדול שכל מהלך הבריאה היה על היסוד של הבריחה – בריחה בהיפוך אותיות זה בחירה – ז“א שכל בריאת העולם זה בשביל הבחירה. הקב“ה ברא את העולם הזה שיהיה לנו פה עבודה, מלחמה, השתדלות ומאמץ בין הטוב ובין הרע. איפה בעצם נמצא השורש והיסוד של הרע? צריך לדעת שזה נמצא בתוכנו, זה היצה“ר ויצר הטוב שיש בתוכנו. הקב“ה בעצמו רצה וכך הוא ברא את העולם שיהיה עבודה ובחירה בין הטוב ובין הרע – פה מתעוררת שאלה גדולה: הקב“ה הוא הטוב השלם והוא
ברא את כל הבריאה כדי להיטיב, אז מדוע הוא ברא את הרע?

אנחנו לא יכולים לשער ולהשיג בדעתנו!

הרי הרע גורם לנו לצער גדול מאוד וייסורים מאוד גדולים, כל המלחמות וכל מה שקורה בעולם זה הכל מצד מציאות הרע, אז למה הקב“ה לא ברא אותנו ישר בגן-עדן בלי כל אפשרות הבחירה. חז“ל אומרים שזה כדי שלא יהיה נהמא דכיסופא, פירוש הדבר שלא יהיה לחם של בושה. אומר הבעל לשם שבו ואחלמה שאנחנו לא יכולים לשער ולהשיג בדעתנו כמה גדול יהיה התענוג והשכר הנצחי בגלל שעברנו את העולם הזה, זה נקודה שאנחנו לא יכולים להבין פה, אין לנו שום יכולת לשער בדעתנו עד כמה יהיה יותר טוב בגלל שעברנו את העולם הזה – זה באמת פי אין
סוף יותר טוב. יש פה רמז מה שרבינו אומר והיה בריחה. בהמשך נראה שכל הסיפור זה בעצם על הבירור והירידה של נשמות ישראל לעולם הזה לברר את הטוב מהרע..

מידת התקשרות נפש האדם עם הטומאה

עיקר בירור הטוב מהרע זה נקרא הבירור של פרעה. רבינו האר“י הקדוש כותב שפרעה הוא שורש כל כוחות הטומאה. כל כוח הטומאה של פרעה זה נקרא נוקבא דתהומא רבא, הדגל של מצרים זה היה כלב והזוהר הקדוש כותב שקליפת הכלב זה קליפה קשה מאוד, זה בעצם הדרך שהיצה“ר קושר את האדם דרך תאוות העולם הזה – אנחנו רואים שיש בזה דרגות, המושג של שערי טומאה, ארבעים שערי טומאה, חמישים שערי טומאה וכן הלאה – לפני כמה שנים שמעתי מהאדמו“ר מפוריסוב שהמושג שערי טומאה זה מידת התקשרות נפש האדם עם הטומאה, זה הקשירה של קליפת הכלב. אז היה מותר לפרעה רק ארבעים שערי טומאה, מכיוון שזה היה עוד לפני מתן תורה. אומר האור החיים הקדוש שאחרי מתן תורה אנחנו יכולים לרדת גם לשער החמישים. והמושג של השער החמישים זה מושג מאוד מקובל היום בעולם, הרבה מדברים על המושג הזה רק לא קוראים לזה שער החמישים

היום בלשון העממית זה נקרא התמכרות

שער החמישים של הטומאה זה קליפת הכלב שקושרת את האדם, היום בלשון העממית זה נקרא התמכרות. התמכרות זה קשירה, היצה“ר קשר את האדם בקשירה כזאת שאדם כבר לא יכול לשלוט על עצמו יותר, הוא איבד את היכולת לשלוט, זה שער החמישים של הטומאה וזה קליפת הכלב. רבינו האר“י הקדוש כותב בכמה מקומות שעיקר הקשירה של קליפת הכלב זה ע“י התאווה הידועה (ניאוף) וזה נקרא הנוקבא דתהומא רבא. כל הכוח של פרעה זה היה מהתאווה הידועה, ברגע שאדם נתפס בתאווה הידועה משם הקליפה כבר מתחילה לקשור אותו. כל הבחינה הזאת של פרעה וקליפת הכלב זה הקשירה של האדם ובהמשך נראה שלכל אחד מאתנו יש את הבירור הזה ואת היצר הרע הזה והמלחמה והבירור שלנו זה בנקודה הזאת

בשביל המלחמה כנגד פרעה

רבינו האר“י כותב שלכל חודש בשנה יש צירוף אחר של שם ה-ויה, בהרבה סידורים במוסף של ר“ח כאשר אומרים מקדש ישראל וראשי-חודשים, שם מובא כל הצירופים של שם ה-ויה של אותו ר“ח. לכל ר“ח יש צירוף אחר. ’ויהי היום. והיה בריחה‘ שימו לב המילה והיה זה גם צירוף של שם ה-ויה, של איזה חודש? של חודש תשרי לכן רבינו השתמש פה במילה והיה לרמוז לנו על בריאת העולם שזה בתשרי. הצירוף של והיה שזה הצירוף של חודש תשרי שזה בריאה העולם ובריאת האדם. הצירוף והיה יוצא מסופי תיבות של הפסוק ’ויהללו אותה שרי פרעה‘. למה זה הפסוק של הצירוף של חודש תשרי? כי העולם נברא בשביל המלחמה כנגד פרעה. מי מהללים? שרי פרעה. השרים הולכים לפרעה, לס“מ ואומרים לו: הנשמה היהודית הזאת, הכי-הכי
חשוב שנתפוס אותה. למה? כי מיליון גוים לא נותנים לס“מ מה שנותן לו יהודי אחד.

לתפוס את האדם לנוקבא דתהומא רבא

-אין הרבה מה לקבל מגוים, זה המציאות שלהם אבל נשמה יהודית אחת שהם תופסים זה שווה להם מיליונים של גוים. הפשט של הפסוק זה הולך על שרה. שרה זה באמת סוד השכינה וסוד נשמות ישראל. ויהללו אותה שרי פרעה, הם שיבחו את יופייה. שרי פרעה זה כל כוחות היצה“ר, הם משבחים את נשמות ישראל כדי שפרעה יתפוס אותנו, לכן רבינו מתחיל את הסיפור של הבן והבת, שזה כל עניין דרך בריאת העולם, בצירוף הזה והיה שכמו שאמרנו זה צירוף של חודש תשרי, להגיד לנו שכך היה סדר בריאת העולם. בריחה זה הבחירה, והיה זה כל האחיזה וכוחות הס“א שרוצים לתפוס את האדם לנוקבא דתהומא רבא, להפיל אותנו. ’ויהי היום והיה בריחה באיזה מדינה, וברחו כולם‘ – מה זה וברחו כולם? בעולם הזה כולם בוחרים, אפילו הצדיק הכי גדול – אין כזאת מציאות שאין בחירה. וברחו כולם זה ובחרו כולם..

גימטריה של יער זה 280 וזה גם מנצפ“ך

-כולם צריכים לעבור את דרך הבחירה לכן רבינו ממשיך מיד ואומר ובדרך בריחתם עברו דרך איזה יער. ובדרך בריחתם זה ובדרך הבחירה של נשמות ישראל, זה לעבור דרך איזה יער. יער זה כל הסוד של הבירור של נשמות ישראל. המושג יער זה מושג שחוזר הרבה פעמים בזוהר הקדוש ובכתבי רבינו האר“י, הגימטריה של יער זה 280, זה גם גימטריה של האותיות הסופיות מנצפ“ך (ם ן ץ ף ך). מסביר הזוהר הקדוש שכל אות בלשון הקודש מרמזת על הרבה עניינים רוחניים והחמש האותיות הסופיות מנצפ“ך מרמזות על דבר שנקרא גבורות. המנצפ“ך זה כולל את כל מיני הגבורות שבעולם וכל עבודתנו בעולם הזה זה לברר את הגבורות, הכוונה לתקן אותם, להמתיק אותם, להפוך אותם לחסדים, להשתמש בהם לעבודת השם – זה כל העבודה שלנו. ובדרך בריחתם עברו דרך יער, הכוונה דרך הבחירה זה לעבור דרך המנצפ“ך שזה הבירור של הגבורות. נתבונן קצת במה ששייך לנו כי הדברים האלו זה גבוה מעל גבוה, צריך לדעת שהרבה מאוד כוונות של רבינו האר“י הקדוש ותלמידיו זה הכל הולך על העבודה של המנצפ“ך, זה חוזר הרבה-הרבה מאוד בספרים הקדושים

קם חצות והולך לשדות, כולו אש-להבה

הגבורות בשורשם זה למעשה כוחות ואורות רוחניים מאוד גבוהים ומאוד קדושים, אלא שמחטא אדם הראשון והוספנו עוד קצת פגם הגבורות, הגבורות ירדו לעולם הזה ועכשיו צריך לתקן אותם, זה נקרא נפילת הגבורות. בשורש זה למעשה כל הכוחות הרוחניים בלב האדם של התלהבות ורצון וחשק לעבודת השם. לפעמים אנחנו מקבלים במתנה איזה ניצוץ מהגבורות שבקדושה וברגע שזה קורה אדם רץ, קם חצות, הולך לשדות, לומד, מתפלל בנץ, כולו אש-להבה מכיוון שכשהגבורות בקדושה, מצד ההארה הם מאוד רוחניים ומאוד גבוהים. כל התלהבות הלב זה הארת הגבורות, אבל השם ברא את העולם שעיקר האחיזה של היצר הרע זה בגבורות ומה היצה“ר רוצה לעשות? הוא לוקח את הגבורות ומוריד אותם לעולם הזה.

הנר זה לראות כמה אני קטן

היצה“ר מוריד את הגבורות לעולם הזה בכמה וכמה בחינות וזה הגבורות הנפולות, זה בעיקר בשלוש בחינות עיקריות, זה שלוש שורשים. דבר אחד זה לקחת את הגבורות לתאווה הידועה (ניאוף), זה נקרא נפילת הגבורות. דבר שני זה כעס והקפדה ומלווה לזה גם הקנאה שאדם מרגיש בלב, זה עוד בחינה של נפילת הגבורות. הבחינה השלישית זה הגאווה והכבוד שיש בלב האדם ’כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה‘. הרב אמר שכל העניין של חנוכה זה ניצוץ אחד, זה הנר הקטן הזה. מה זה הנר הזה? לראות כמה אני קטן,
זה האור הגנוז של חנוכה, שנזכה לראות את השפלות שלנו.

אין אדם שלא עובר את בירור הגבורות..

-אז השלוש בחינות של הגבורות הנפולות שזה כמו שאמרנו התאווה הידועה, הכעס וההקפדה, והגאווה, ורבינו אומר ובדרך בריחתם עברו דרך איזה יער, הכוונה שכל באי עולם, מהצדיק הגדול ביותר ועד לאדם הקטן ביותר, כולם צריכים לעבור דרך היער שזה בירור הגבורות, אין אדם שלא צריך לעבור את בירור הגבורות ולכל אחד יש בחינה אחרת. לכולנו יש את שלוש הבחינות אבל יש אחד שצריך לברר יותר את הכעס וההקפדה ויש אחד שצריך לברר יותר את הגאווה אבל כולם מבררים בתאווה הידועה ככה רבינו אומר בתורה ל“ו בחלק ראשון בליקוטי מוהר“ן. צריך לדעת
שיש בדבר הזה כמה יסודות וכללים, קודם כל צריך לדעת שהאויבים האמיתיים של האדם בעולם הזה זה הכבוד והגאווה, הכעס וההקפדה והתאווה הידועה.
אם לפעמים אדם כועס על השכן שלו, על הילדים, לפעמים על אשתו – הכל טוב ויפה אבל זה רק מלבושים כי באמת המלחמה האמתית זה על השלוש מידות האלה..

כל השלוש תוקפים והיצר הרע ברסלבר

-כל מה שאנחנו עוברים בעולם ביזיונות וירידות וקשיים והתמודדויות, באמת זה בא מנקודת הבירור של שלושת המידות האלה לכן היסוד הראשון זה להילחם בזה כפשוטו, זה לא דבר פשוט, זה מלחמה, כל השלוש תוקפים והיצה“ר הוא ברסלבר והוא לא מתייאש, יכול להיות שניצחת ומיגרת אותו היום והיית הכי צדיק וקדוש באמת, אבל עד שלא ישחטו אותו הוא לא מתייאש, זה מלחמה תמידית כנגד היצה“ר וזה בעיקר בשלוש בחינות האלה. צריך לדעת עוד נקודה בדבר הזה, בספר היצירה כתוב עשרה עמקים הם, עומק בתוך עומק. יש לזה כמה פירושים, אחד הפירושים זה עומק בתוך עומק בתוכנו כוחות היצה“ר. כמה שאנחנו נלחמים וב“ה עצם זה שאדם נלחם בדור הזה זה כבר דבר גדול מאוד, אבל גם אם אדם זוכה ומנצח והוא באמת צדיק ועובד השם, תדע לך שיש עוד עומק, ואח“כ יש עוד עומק.
עשרה עמקים זה הכוונה שבכל עומק יש עשרה עמקים ובכל אחד מהעשרה עמקים של העשרה עמקים יש עוד עשרה עמקים, זה אלף עמקים, זה עומק בתוך
עומק, הכוונה שכל הזמן מתחדשת מלחמה במקום חדש, בהבנה חדשה ובבירור חדש..

מתגלה לאדם מה יש בתוכו שהוא לא ידע

הרבה פעמים מה שקורה זה שמשמיים כשרואים שאדם רוצה ללכת בדרך האמת, מסייעים לנו לגלות את האמת כי אנחנו לא יודעים בעצמנו עד היכן הדברים מגיעים, עד כמה עמוק הבירור של היצה“ר שבתוכנו ומשמיים מסייעים לנו לברר את זה. לפעמים הסיוע זה בבחינת ימין מקרבת, חסדים, פתאום מגלים ומראים לאדם מה הוא צריך לתקן, אבל לפעמים וזה יותר מצוי זה פשוט עובר דרך קשיים התמודדויות, ביזיונות, ירידות וגם נפילות – מדוע זה גם כן סיוע? כי ברגע שאדם עובר איזה צמצום, נפילה או ירידה, אם האדם באמת הולך בדרך האמת הוא יכול לראות טובה גדולה מאוד גם בירידה וגם בנפילה. מה הטובה שהוא יכול לראות בזה? מתגלה לאדם מה יש בתוכו שהוא לא ידע

המדיה, האייפונים והאינטרנט

הרבה פעמים הירידה והנפילה היא לצורך בירור. כתוב בספרים הקדושים דבר מאוד חריף, לפני הגאולה מתעורר כל הרע בעולם. כל היצה“ר שירד לעולם זה מאוד לא-טבעי, לא שמים לב אבל כל המדיה, כל האייפונים וכל האינטרנט זה בסה“כ בן 23 שנה. לפני 23 שנה זה רק התחיל ממשהו מאוד פרימיטיבי ומאוד בסיסי, ולחשוב שתוך 23 שנה במהירות כזאת הקב“ה שינה את כל העולם, הדבר הזה קרה במהירות עצומה. פה שואלים שאלה על ההנהגה של הקב“ה: למה קב“ה הוריד כזה דעת דקליפה לעולם שפועלת כאלה פעולות, הרי כל מה שהקב“ה עושה לצורך נשמות ישראל, זה הכל לטובה? שמעתי את זה מהאדמו“ר מפוריסוב שאמר שלפני הגאולה הקב“ה הולך להציף את כל מה שיש בתוך האדם החוצה

כדי להוציא החוצה את כל הרע שיש בנו

אם פעם האדם היה רוצה איזה דבר-טומאה הוא היה צריך למסור את הנפש, זה לא היה פשוט, היה צריך להשתדל, להתאמץ ולנסוע. היום יש לך בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, מכשיר קטן בגדול של עשר ס“מ על חמש ס“מ, אתה יכול לטייל בכל העולם ולכאורה אף אחד לא יודע. אז אדם יושב בד‘ אמות שלו ויכול לעשות מה שהוא רוצה – למה? כדי להוציא החוצה את כל הרע שיש בתוכנו. ואמר לי האדמו“ר מפוריסוב שזה שווה להקב“ה גם אם הוא יודע שנשמות ישראל יפלו, כי האמת מתבררת, זה הבירור של הגבורות הכי נסתרות בנפש האדם, הכל יוצא החוצה. לכן גם בהמשך הסיפור רבינו מספר לנו על הצדיק שהוא בחינת משיח, הגנני, שמתקן את כל העולם ורבינו אומר שלפני שהגנני התגלה היו זורקים עליו אבנים וקוראים לו משוגע. יכול להיות שהגנני המשוגע הזה מתקן את העולם? רבינו אומר פה דבר מאוד עמוק..

בירור הגבורות זה לשים הכל על השולחן

רבינו אומר שצדיקים שהם בחינת משיח, הם יהיו משוגעים בעיני העולם – מה זה קשור לתיקון העולם? למה שיבזו את הצדיק וירדפו את הצדיק האמיתי? כדי להוציא החוצה את כל הכעס ואת כל ההקפדה שיש לנו בלב, הכל זה כדי להוציא את זה החוצה ואז נעשה הבירור. אמר לי האדמו“ר מפוריסוב שאפילו שנכשלים בזה, זה לטובה כי ככה האמת מתגלית וזה נקרא הבירור של הגבורות. הבירור של הגבורות זה להוציא הכל החוצה, לשים הכל על השולחן לכן לפני שיבוא משיח צדקנו יהיו כאלה שיראו את עצמם בשיא שיא הגשמיות והתאוות של העולם הזה ועם כל זה הם יהיו ראויים לגאולה וזה מה שכתוב בגמרא: אין משיח בן דוד בא אלא בדור שכולו חייב או כולו זכאי. כולו זכאי זה מובן שהוא ראוי למשיח, אבל אדם שהוא כולו חייב למה הוא ראוי למשיח? כולו חייב זה להוציא החוצה את כל הפנימיות שלו והקב“ה אומר לו: עכשיו שאתה רואה מי אתה באמת, תצעק אליי שאני יציל אותך. אומר
הרב דסלר בספר מכתב מאליהו: ומרוב האמת שאדם יראה על עצמו, בצעקה אחת הוא יכול להיות ראוי למשיח. עומק הדבר זה נקודת האמת וזה נקודת משיח בן דוד..

אם תהיה אמיתי וגם צדיק זה כבר בונוס

נקודת משיח בן דוד זה לא שתהיה צדיק אלא זה תהיה אמיתי – אם תהיה אמיתי וגם תהיה צדיק זה כבר תוספות, זה בונוס, אבל העיקר זה שתהיה אמיתי – כל זה מה שאומר רבינו בסיפור ’ובדרך בריחתם עברו דרך איזה יער‘,  זה המנצפ“ך שזה בירור הגבורות. לסיכום יש בזה 2 בחינות. בחינה אחת זה שנלחמים במידות ובתאוות הלא טובות, זה כפשוטו מלחמה. הבחינה השנייה שזה יותר בעומק הדבר זה שלפני הגאולה מציפים אצל האדם את כל הרע לכן אנחנו רואים את כל הדור משתגע מרוב ההצפה הזאת ועם כל זה אנחנו צריכים לדעת לא להיבהל מכל זה, לא להיבהל מכל מה שמראים לנו, אדרבה תיקח את מה שאתה רואה ובמקום ליפול בדעתך תלך לצעוק להשם שיציל אותך, וצריך לדעת שיש עכשיו סיעתא דשמייא מאוד-מאוד גדולה

אני לא יכול אבל אתה כן יכול

מצד אחד מה שאנחנו יכולים אנחנו נלחמים, מצד שני מה שאנחנו לא יכולים אנחנו צועקים להשם, וצריך לצעוק הרבה להשם ולהגיד לו: אני לא יכול, אני בחמישים שערי טומאה, מה אני יכול לעשות? הכל מוקף סביבי, איפה גדלתי, איך התחנכתי וכו‘, מה אני יכול לעשות? אני לא יכול לעשות, אבל אתה כן יכול לעשות. צריך לבקש את זה הרבה מהשם. זה 2 הבחינות שנקראות בירור הגבורות שזה בירור היער. ואבדו שם זכר ונקבה, אחד אבד זכר ואחד אבד נקבה ועדיין היו בנים קטנים בני ארבע וחמש שנים. לכאורה יש פה שאלה, הרי מה נאבדו ביער? ילד וילדה קטנים – למה רבינו מציין דווקא את המושג זכר ונקבה? כמו שאמרנו שאין שום מילה שרבינו לא מכוון בה

רבינו לא זרק סתם מספר ארבע וחמש..

לכאורה אם היינו מספרים סיפור על ילד וילדה שהלכו לאיבוד ביער, אתם מכירים איזה סופר שהיה כותב ונאבדו ביער זכר ונקבה? מי היה כותב כזה לשון? מה היינו אומרים? נאבדו ביער ילד וילדה או בן ובת קטנים, אבל מדוע רבינו משתמש בו בלשון של זכר ונקבה? זזה נקודה אחת. נקודה שנייה זה שרבינו מציין בהם היו בני ארבע וחמש שנים, למה לא שש ושבע? ביאור הליקוטים כותב שאם רבינו היה כותב שש ושבע אז היינו שואלים למה דווקא שש ושבע, לכאורה רבינו צריך להגיד איזה גיל אז הוא אמר ארבע וחמש – אומר ביאור הליקוטים שזה לא כך, דע לך שגם בזה אם רבינו אמר ארבע וחמש יש לו כוונה בזה, גם בזה יש רמז – אלו 2 נקודות שצריך להבין, למה רבינו קורא לילד ולילדה בכינוי הלא שגרתי זכר ונקבה. דבר שני זה העניין של הגיל, ארבע וחמש. נתחיל מהעניין של הגיל כי זה יותר קל וזה יותר פשוט:

אנחנו הופכים את המציאות של ההנהגה

אמרנו קודם וזה מובא הרבה בחז“ל ובספרים הקדושים שכל האותיות וכל המספרים יש בהם אין סוף תורות וחוכמות רוחניות שנסתרות בתוך כל מושג ומושג, האותיות ד‘ וה‘ שזה ארבע וחמש, מרמזות על עניינים רוחניים מאוד-מאוד גבוהים, זה מרמז על הנהגת העולם זה נקרא המלכות והשכינה שמנהיגה את העולם. כאשר השכינה בדלות ובגלות, זה נרמז באות ד‘, כאשר זוכים לקבל את האור ואת השפע הא-לוקי זה נרמז באות ה‘. הזוהר הקדוש ורבינו האר“י כותבים מה ההבדל בין האות דלת לאות הא, למעשה האות הא אנחנו כותבים דלת ואנחנו ממלאים אותה בד“כ ביוד או בואו, זה הכוונה שאנחנו מאירים לשכינה ולנשמות ישראל בזמן הגלות הארות רוחניות, אז אנחנו הופכים את המציאות של הנהגת העולם מדלת להא וזה למעשה כל עבודתנו בעולם, להפוך את כל ההנהגה מדלת להא

עם ישראל נקראים על שם הבחינה הזאת

הקב“ה כל יום מחדש דלת חדשה כדי שנהפוך אותה להא, לכל יום ויום יש את העבודה שלו. לכן כתוב בקבלה שכל האורות הרוחניים נרמזים באותיות יוד, הא וואו. שימו לב ששם ה-ויה זה יוד, הא, ואו והא. יוד, הא וואו זה האורות הרוחניים שצריכים להאיר אל ההא האחרונה – עבודתנו זה להאיר את היוד, הא ואו שזה כללות האורות הרוחניים, להאיר את זה לאות דלת כדי להפוך אותה לאות הא. שימו לב איך נרמז כל השם שלנו בזה, אנחנו יהודים על שם יהודה, כמו שכתוב בפרשת רבה פרשת ויחי. כל השם שלנו זה על שם יהודה ושימו לב איך בשם יהודה נרמז
כל הסיפור פה. השם יהודה בנוי מיוד, הא, ואו שמאיר לדלת והופך אותה להא, זה כל העבודה של האדם היהודי בעולם, לכן אנחנו נקראים על שם יהודה על שם הבחינה של העבודה הזאת. זה מה שרבינו אומר שהם היו בני דלת והא שנים (ארבע וחמש), לרמוז על כל העבודה שלנו בעולם הזה להפוך את ההנהגה מדלת לאות הא.

כוח הזכר זה כוח המלחמה פה בעולם הזה

אומר רבינו שהבן והבת זה זכר ונקבה, אם נשים לב איפה אנחנו נפגשים עם המושגים זכר ונקבה בפעם הראשונה, בסיפור בריאת העולם. איך כתוב בבריאת העולם ’זכר ונקבה בראם‘. בספרים הקדושים כתוב שזכר ונקבה בראם זה לא הולך רק על אדם וחוה, נכון שזה הולך גם על אדם וחוה, אלא זה הולך מתחילת הבריאה ועד סוף הבריאה, בכל מקום ובכל עולם ובכל בחינה יש זכר ונקבה, ז“א שבשורש הרוחני זכר ונקבה זה לא רק איש ואישה כמו שמתגלים בעולם הזה אלא זה גם אורות רוחניים עליונים כאשר כללות האורות מתחלקים לשתים. יש אורות שנקראים בבחינת זכר ויש אורות שנקראים בבחינת נקבה. אצלנו זה מתגלה בכוחות הנפש. לאדם היהודי יש כוחות שנקראים כוחות הזכר ויש כוחות שנקראים כוחות הנקבה. כל הבריאה וכל פרט בבריאה בנוי מזכר ונקבה מצד הכוחות הרוחניים שנקראים זכר ונקבה. כוח הזכר זה כוח המלחמה פה בעולם הזה והמלחמה האמתית זה מלחמתה של תורה. ע“י לימוד התורה לומדים מהם הדרכים האמתיות בעולם..

זה לא דבר שאדם קונה את זה בקלות…!

לימוד התורה והמלחמה להילחם על עניין התורה, ז“א אם כתוב לא לכעוס אז זה מלחמתה של תורה – אני מתגבר על הכעס. אם כתוב ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, זה שמירת העיניים, אז אנחנו יודעים שזה מלחמה, לשמור על העיניים זה מלחמה זה לא דבר שאדם קונה את זה בקלות. כל הכוח ללמוד וכל הכוח להילחם את מלחמתה של תורה זה הכל כוח הזכר, זה נקרא כוח הזכר. לכן הגמרא אומרת דרכו של איש לצאת למלחמה ואין דרכה של אישה, כי למעשה כוח המלחמה זה כוח הזכר, זה בחינת הזכר. לעומת זאת כוח הנקבה זה כוח אחר לגמרי, זה מהות אחרת לגמרי. כל אדם נברא עם מציאות פנימית בנפש, בעולם הפנימי שלנו, זה נקרא צורך הנפש לקבל תענוגים. כל נברא, בפרט נשמות ישראל מכל הבריאה כולה, יש בהם את הצורך לקבל תענוגים, כך נבראנו, זה לא גנאי או חיסרון, ככה השם
ברא אותנו. כמו שהרמח“ל כותב בספר מסילת ישרים לא נברא האדם אלא להתענג

העבודה זה מהיכן ממשיכים את התענוגים

תכלית בריאת העולם זה בעצם בשביל התענוגים, כמובן שהתכלית האמתית כמו שיהיה לעתיד לבוא זה אז תתענג על השם והרכבתיך על במתי ארץ, התענוגים האמיתיים זה להתענג על השם. בשביל הבחירה הקב“ה הניח מציאות של תענוגים בעולם הזה ואז העבודה שלנו בעצם זה מהיכן אנחנו ממשיכים את התענוגים, האם אנחנו מתחברים עם התענוגים של הקב“ה, של התורה ודרך הקדושה או אנחנו חלילה נמשכים אחרי תענוגי העולם הזה וכולנו יודעים כמה המלחמה הזאת קשה. זה מלחמה מאוד קשה לברר בין התענוגים שבקדושה לבין התענוגים שח העולם הזה – זה מה שרבינו אומר שנאבדו ביער זכר ונקבה, הכוונה ששני הכוחות הרוחניים האלה ירדו לעולם הזה אל גבורות הסתרות וצמצומים של העולם הזה כי אנחנו מבררים אותם. העבודה שלנו למעשה זה לברר את מציאות כוח הזכר וכוח הנקבה..

פתאום אדם רוצה את התענוגים מהתורה

כוח הזכר שבתוכנו שזה העבודה שאנחנו עושים, עולה ומתקן את כוח הנקבה שבתוכנו, הכוונה שאנחנו מלמדים את עצמנו איך לקבל את התענוגים מהקב“ה ולא מהעולם הזה, זה נקרא להעלות ולתקן את כוח הנקבה. למעשה כתוב שהשכינה בגלות והשכינה בעפר, כל המושגים האלה של גלות השכינה  היסוד שלהם זה דבר אחד, כאשר כלל נשמות ישראל מחפשים את התענוגים מהגשמיות של העולם הזה זה נקרא שכינה בגלות או שכינה בעפר, זה הגלות של השכינה שנשמות ישראל מחפשים את זה פה – הקב“ה אומר: כמה תענוגים וכמה אין סוף יש לי לתת לכם ואתם הולכים לחפש את זה פה בעולם הזה , זה הגלות – הפנימיות של המושג גלות זה נמשך מהנקודה הזאת שנשמות ישראל ירדו לכזאת גלות לכן העבודה זה שהזכר שבתוכנו מעלה את הנקבה שבתוכנו. לאט-לאט הלימוד, המלחמה והעבודה שאנחנו עושים, מעלה את המציאות הפנימית שלנו למקום אחר לגמרי, פתאום אדם רוצה את התענוגים מהתורה ומהתפילה.

הפוסט פרשת ויצא תשפו | ממשיכים עם המעשה משבעת הקבצנים ח"ו הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

אעפ“י שזה לפני 2500 שנה

-רבינו נכנס לסיפור בתוך סיפור וגם את הסיפור הפנימי וגם את הסיפור של הבן מלך רבינו לא סיים. רבינו אמר שמשיח צדקנו יגמור לנו את הסיפור הזה ויספר לנו איך הבן מלך יצא מהאפיקורסות. בשבוע שעבר התחלנו לדבר על הנקודה הזאת שהעניין של אהבת החוכמה זה רצון פנימי וזה קיים בתוך נשמות ישראל. מובא בזוהר הקדוש ורבינו האר“י מאריך בזה הרבה מאוד ששורש נשמות ישראל זה בחוכמה, פירוש הדבר שהשמחה והאושר של הנשמה היהודית זה השגות החוכמה שנשיג והחוכמה האמיתית כמובן שזאת התורה אבל כמובן שהקב“ה רוצה שיהיה בחירה בעולם הזה כי כל העולם נברא בשביל הבחירה. בזמן בית המקדש השני אנשי כנסת הגדולה ביטלו את היצה“ר של ע“ז וכנגד זה גם התבטלה הנבואה בעמ“י ולעומת זה, מכיוון שהקב“ה עדיין רוצה שתהיה עבודה עד שיבוא משיח צדקנו, כנגד היצה“ר של הע“ז, ירדה לעולם החוכמה היוונית. למעשה כל המחשבה המערבית כולל המדעים וכולל כל מה שאנחנו לומדים היום על הטכנולוגיות, השורש שלהם זה בעצם בחוכמת יוון. לכן גם היום לומדים הלכה למעשה את חוכמת יוון אעפ“י שזה לפני 2500 שנה בערך, עם כל זה עדיין לומדים את זה כי למעשה היסוד של  כל התרבות של כל העולם זה החוכמה היוונית וההתמודדות כנגד זה תלווה אותנו עד ביאת משיח צדקנו וזה מה שחז“ל וחכמים בכל הדורות קראו לזה החוכמה החיצונית

איך לעבוד את השם יותר טוב ויותר נכון

מדוע יש בחוכמה הזאת כוח טומאה ומה ההבדל בין זה לחוכמת התורה? מובא הרבה בספרים שכשאדם לומד בצורה הנכונה אז כל חוכמת התורה צריכה להוליד בתוכנו רצונות לקבל את המלכות של הקב“ה, התורה מלמדת אותנו איך אנחנו יכולים לעבוד את הקב“ה יותר טוב ויותר נכון, אם זה בתיקון המידות, התרחקות מתאוות מיותרות של העולם הזה, איך לקיים את המצוות בצורה יותר פנימית ויותר עמוקה, פירוש הדבר שהתורה מולידה בתוכנו את הרצונות לקבל עלינו עול מלכות שמיים ואילו בכל החוכמות החיצוניות זה מוליד למעשה את הגאווה, הישות והפירוד מהקב“ה

כל המידות הטובות

הרבה צדיקים כתבו שהבעיה בחוכמות חיצוניות זה מה שזה מוליד בתוך האדם, זה מוליד למעשה בתוך האדם את המרד במלכות השם. ברגע שזה מוליד באדם את הגאווה ואת הישות מכאן כל הקלקולים מיד מתחילים. רבינו כותב בכמה מקומות ששורש כל המידות הטובות זה ענווה ושורש כל המידות הרעות זה גאווה. כשאדם נופל לגאווה מכאן הוא כבר יכול להתדרדר לכל הדברים הלא-טובים. הבעיה והסכנה
שיש בחוכמות החיצוניות זה הגאווה שזה מוליד בתוך האדם

לקיים יותר בעומק ובפנימיות

ברגע שיש באדם גאווה אז הוא למעשה מתרחק מעבודת השם האמתית שזה לקבל עול מלכות שמיים, פירוש הדבר שנקיים את המצוות יותר בעומק ויותר בפנימיות ושנתקן את עצמנו יותר. כל העניין של התורה זה לשעבד את עצמנו שנוכל לקבל את עול מלכות-השם יותר, הכוונה לתקן את המידות ולהתרחק מתאוות מיותרות של העולם הזה ושכל לימוד התורה והמצוות שלנו יהיה מתוך כוונה להתחבר ולהתקשר עם הקב“ה ולקבל את המלכות שלו עלינו. באמת פנימיות כל החוכמות של העולם זה לפרוק עול מלכות שמיים – הבן מלך ששכח טכסיסי מלחמה שכח את הנקודות האלה, הוא אהב חוכמה, כשהוא למד תורה הוא הרגיש תענוג רוחני מאוד-מאוד גדול, אבל אחרי שלומדים תורה צריך לדעת שיוצאים לרחוב אז צריך לשמור
את העיניים, הולכים הביתה אז צריך לעבוד על המידות.
יש לנו תקופות וזמנים בחיים שפתאום מידות לא
טובות תוקפות אותנו וכנגד זה צריך מלחמה והתורה מלמדת אותנו להילחם את המלחמה הזאת. אומר רבינו
שברגע ששוכחים טכסיסי מלחמה הכוונה ששוכחים את העבודה של המידות ושל התאוות, של קבלת עול שמיים, לקבל אמונה בתוך ביזיונות ובתוך כל מיני קשיים – זה נקרא לשכוח טכסיסי מלחמה

היוונים עשו דברים נוראיים בארץ ישראל

אומר רבינו שברגע שאדם שוכח טכסיסי מלחמה, דהיינו שהוא עוזב את העבודה הפשוטה, מיד מגיעים לכפירה, זה מיד מוליד כפירה לכן הבן מלך נפל לכפירה. ביוון היה כמה מחוזות, היה אזור שנקרא אתונה שזה היה מרכז החוכמה ומשם זה מתפשט למוקדוניה שזה הלוחמים שהולכים וכובשים את כל העולם ’כוחי ועוצם ידי‘, זה קלקול המידות. והיה עוד מחוז ביוון שנקרא ספרטה – כל העניין של ספורט זה בעצם מספרטה. ספרטה זה היה כל התאוות הגשמיות של העולם הזה, זה
הערצת הגוף. מכיוון שעמ“י ירד ונדבק בתרבות הזאת אז ירדו למציאות שהיוונים שלטו בארץ וכמו שכתוב הרבה במדרשים ובחז“ל הם עשו דברים נוראיים מאוד בא“י.

’גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים‘

למעשה עמ“י היה אז במצב מאוד-מאוד קשה, היה ממש סכנה נוראית בארץ, למעשה היוונים היו מאוד רעים ואכזריים, כמעט ולא נשארו כבר יהודים שהיו שומרי תורה ומצוות וקנאים לדבר השם. אז למעשה התעוררו משפחת החשמונאים שזה מתתיהו וחמשת בניו שיצאו למלחמה מתוך זה שהם לא ידעו שיעשו להם כאלה ניסים, הם יצאו למלחמה על דעת זה שיהרגו אותם והם היו מוכנים למות על קידוש השם אבל כידוע הקב“ה עשה ניסים מאוד-מאוד גדולים ומופלאים כמו שאנחנו אומרים בתפילה: מסרת גיבורים ביד חלשים, רבים ביד מעטים – כתוב במדרשים ובספר יוספון איך היו המלחמות שם, בד“כ היחס היה אחד לחמשת אלפים או עשרת אלפים, אם היו עשרים חשמונאים אז היה בערך מאה אלף יוונים, זה היה בד“כ היחס, תלוי במלחמות. המלחמה אז זה לא כמו היום שיש טילים ופצצות, זה מלחמה של פנים מול פנים. המפקד הצבאי הראשי היה יהודה המכבי, היה להם מחנות אימונים, יש אומרים שזה היה נקרא מצפה ויש אומרים שמצפה זה קבר שמואל הנביא

 כאשר יהודי מוכן למות על קידוש השם

לפני כל מלחמה החשמונאים היו עושים שלושה ימי הכנה, יהודה המכבי ידע איך לאמן את הצבא שלו הכי טוב בעולם, לא היה שום צבא שהתאמן כמו הצבא של יהודה, מה הם עשו? הם היו עושים שלושה ימים של תענית והתבודדות כל היום, זה היה ההכנה שלהם למלחמה – הם יצאו למלחמה מתוך חולשה גדולה מאוד, מדוע? כי כל היסוד שלהם היה שהם לא יכולים להילחם: אנחנו כהנים, מאיפה אנחנו יודעים להילחם? מה אנחנו חיילים? הסכין היחידה שהחזקנו זה הסכין של שחיטת הקורבנות מעבר לזה אנחנו לא יודעים להילחם – מה הם עשו? יהודה אדרבה הגביר את הביטול בעמ“י, הוא אמר לעמ“י: בטבע אנחנו לא יכולים להילחם נגדם, אנחנו מוסרים הכל להקב“ה. לכן הם היו עושים תענית והיה להם הרבה נקודה של התבטלות. השתי נקודות שהיה לחשמונאים שבזכותם נעשו כל הניסים המופלאים, אחד זה שהם היו מוכנים למות על קידוש השם. רבינו האר“י כותב בספר שער הכוונות שאחד הדברים שפועלים למעלה הכי הרבה זה שיהודי מוכן למות על קידוש השם..

הם אמרו: אם תרצה נמות…

רבינו האר“י אומר: ואם אדם יכוון על למות על קידוש השם אז אפילו אם רבו עוונותיו ועצמו עד מאוד, הכל מתכפר לו. כשיהודי רק חושב ומכוון על זה שהוא מוכן למסור את נפשו על קידוש השם, זה מכפר הרבה מאוד מהעוונות של האדם, עצם המחשבה הזאת – זה היה הנקודה הראשונה של החשמונאים. הנקודה השנייה היתה שעם כל המסירות
נפש שהיתה להם, היה להם הרבה ענווה וביטול. היה להם הרבה מאוד שפלות וענווה, פרוש הדבר להכיר שאין לנו שום כוח ושום יכולות לפעול שום דבר, אם תרצה אנחנו נמות ואם תרצה אנחנו ננצח, הם מסרו את הכל להקב“ה..

אם אין שמן טהור בכל א“י אז מה עושים?

-שתי הנקודות האלה זה שתי נקודות מאוד חזקות בעמ“י. כשאדם מוכן למסור את הנפש לכבוד השם וכל זה מתוך ביטול גדול, שהוא יודע: אין לי שום כוח, לא למסור את הנפש ולא לעשות שום תנועה, הכל זה ממך, וכל ההצלחות שלי זה ממך – שתי הנקודות האלה ביחד שזה ענווה וביטול, גורמות ברוחניות במקום מאוד מאוד גבוה. למעשה כל היסוד של החשמונאים היה בנקודה הזאת לכן הם פעלו את הניסים המופלאים שהיה בזמן הניצחונות ואז כשהגיעו לבית המקדש היה את נס פך השמן. מובא שכאשר אין שמן טהור בכל א“י מותר להדליק בשמן טמא, אבל הקב“ה עשה פה נס שלא בגלל שזה חיוב מצד ההלכה אלא זה היה לפנים משורת-הדין, להראות לעמ“י את גודל החיבה שלו אליהם, שהיה פך אחד של שמן והוא דלק שמונה ימים.

לכבודי תשאיר את האור עוד 24 שעות

יש ספר שנקרא ספר הרוקח חיבר אותו אחד מגדולי הראשונים – רבי אליעזר מגרמיזא – שהיה מבעלי התוספות. הרבה מפרשים כולל החיד“א והבני יששכר כותבים שכל חידוש שיש בספר הרוקח הוא קיבל את זה מאליהו הנביא. הרוקח אומר חידוש לענייני חנוכה ומביא גמרא בירושלמי במסכת ברכות שם כתוב שבשעה שהקב“ה ברא את העולם אז ביום הראשון שהקב“ה אמר ’יהי אור ויהי אור‘ למעשה ביום הזה נברא האור הגנוז והוא האיר עד יום רביעי בשעה שש בערב. בשעה שש בערב הקב“ה תלה את המאורות ואז הוא גנז את האור הגנוז. אומר על זה הירושלמי שבשעה שהקב“ה ברא את אדם הראשון ביום שיש אז לכבוד בריאת אדם הראשון שהוא נזר הבריאה ותכלית כל הבריאה, אז בשעה שש בבוקר הקב“ה החזיר את האור הגנוז להאיר פעם נוספת וכל זה לכבוד בריאת האדם. מיד כשאדם הראשון חטא הקב“ה רצה לגנוז את האור הזה בחזרה ואז שבת-בראשית ביקשה מהקב“ה: לכבודי תשאיר את האור הגנוז עוד עשרים וארבע שעות והקב“ה הסכים לבקשתה..

יש לנו הזדמנות לראות את האור הגנוז

אומר הרוקח שהאור הגנוז האיר סה“כ עוד 36 שעות. מיד בצאת השבת נגנז האור בע“ה עד ביאת משיח צדקנו. אומר הרוקח שסה“כ יש לנו 36 נרות חנוכה לא כולל השמש – כל נר של חנוכה מאיר שעה אחת מהאור הגנוז – בגלל היסוד הזה היו צדיקים שהיו נוהגים לשבת ולהסתכל על הנרות בלי לעשות שום דבר, הם אומרים: יש לנו הזדמנות לראות את האור הגנוז. אז החשמונאים למעשה פעלו פה פעולה רוחנית מאוד-מאוד גדולה. זה לא רק שיש עוד חג לעמ“י אלא למעשה בחג הזה הם המשיכו בחינה של הארה של האור הגנוז לכן אנחנו רואים עד כמה גבוה הבחינה של חנוכה

מדוע חז“ל חיכו עד חנוכה??

בגמרא במסכת שבת שואלת בפשטות שאלה שהיא מתבקשת: הרי אנחנו מברכים אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה – איפה הקב“ה ציווה אותנו? הרי זה מצווה מדרבנן ולא מדאורייתא. הגמרא אומרת 2 תירוצים: אחד- לא תסור מכל אשר יורוך. תירוץ שני רבי יהודה אומר: שאל אביך ויגדך. למעשה התשובה של הגמרא זה שאנחנו בעצם מברכים שהקב“ה ציווה אותנו לשמוע לקול חכמים שהם ציוו אותנו להדליק נר חנוכה – על זה שואל הבני יששכר שאלה: הרי מצוות חנוכה זה המצווה האחרונה מדרבנן, לפני זה יש עוד 6 מצוות, מגילה, ברכות, תפילות – אלו מצוות שהיו לפני חנוכה, למעשה חנוכה זה המצווה האחרונה שתיקנו לנו – אז שואל הבני יששכר: מדוע חז“ל חיכו עד לחנוכה כדי לשאול את השאלה הזאת, הרי פורים קודם לחנוכה. יש כמה תירוצים לשאלה הזאת..

צדיקים שעושים מסירות נפש לכבוד השם

בפשטות אפשר להגיד שעדיין לא היה את הנס של חנוכה לכן הקב“ה לא ציווה אותנו את זה בתורה אבל התשובה שהיא יותר בעומק זה שלפי הרוקח כל המצווה של חנוכה נמשכת מצד האור הגנוז. כל התורה והמצוות שיש לנו בידיים זה מצד האור הנגלה ולא מצד האור הגנוז, הכוונה מצד ההנהגה הרגילה של העולמות. האור הגנוז יותר גבוה מהמצוות ואנחנו לא יודעים את המצוות שיש באור הגנוז. המצווה הזאת של האור הגנוז לא התגלתה לנו כי היא יותר גבוהה ממדרגת התורה אבל בזכות המסירות נפש של החשמונאים הם המשיכו את המצווה הזאת מהאור הגנוז, מכאן נלמד שכל מצווה שנמשכת ע“י מסירות נפש של צדיקים בעמ“י, יותר גבוהה ממדרגות התורה, זה נמשך מהאור הגנוז. את האור הנגלה הקב“ה נתן לנו, את
האור הגנוז הקב“ה לא נתן לנו אבל אם יש צדיקים שעושים מסירות נפש לכבוד השם, הם ממשיכים מצוות וגילויים מצד האור הגנוז – זה הסוד של חנוכה והאור הגנוז

יש אין ספור חידושי תורה בכל הפרד“ס

יש אין סוף סודות באור הגנוז ואחד הדרכים שאפשר לראות עד כמה זה בחינת מעיין שלא פוסקים מימיו – אפשר לראות שבסה“כ בחנוכה יש לנו 2 מצוות, להגיד הלל בבוקר ולהדליק נר חנוכה. כמה הלכות כבר אפשר להגיד בעניין הדלקת הנרות? יש את עניין המקום את זמן ההדלקה וכן הלאה. רואים שהתורה וההלכה של נר חנוכה לא נפסקת, כל הזמן יש עוד חידושים ועוד חידושים עד אין ספור – אומר הבני יששכר שמכיוון שזה נמשך מהאור הגנוז לכן יהיה אין ספור חידושי תורה בכל הפשט, רמז, דרש וסוד של נרות חנוכה ועכשיו בדורות שלנו זה רק הולך ומתגבר יותר ויותר עד אין סוף. מכיוון שזה אור מאוד-מאוד גבוה ויש בזה הרבה דברים מאוד עמוקים אבל אנחנו יכולים קצת לדעת מהעניין של הבחינה של האור הגנוז שמאיר בחנוכה – אחד הדברים שאומר רבינו האר“י הקדוש על העניין של נר חנוכה: הגמרא שואלת עד מתי מדליקים נר חנוכה ועונה הגמרא עד שתכלה רגל מן השוק..

הנשמות שנפלו עמוק בגלות האחרונה

הפירוש על-פי הפשט זה שכל עוד אנשים שמסתובבים אז יש פרסומי ניסא וצריך להדליק נר חנוכה, בפשטות זה חצי שעה אחרי צאת-הכוכבים. היום הלכה
למעשה שואלים עד מתי אפשר להדליק מכיוון שמנהגי העולם השתנו בעקבות החשמל ובאמת זה שאלה בהלכה אבל אומר רבינו האר“י הקדוש מה הפנימיות הסוד והכוונה של עד שתכלה רגל מן השוק. רגל זה רמז על העקבתא דמשיחא, זה הנשמות שנפלו לרגלין בסוד העקביים, זה הנשמות שנפלו עמוק-עמוק בגלות האחרונה, עפ“י זה אנחנו מדליקים נר חנוכה עד שנעלה את כל הנשמות מהרגלין, הכוונה עד שכולם יחזרו בתשובה. מדוע הנקודה של עד שתכלה רגל מן השוק נאמרה דווקא בנר חנוכה? מכיוון שנר חנוכה זה האור הגנוז והאור הגנוז יכול להחזיר את הנשמות מהמקומות הכי רחוקים והכי נידחים..

בתי ע“ז ומקומות מטונפים

האור הגנוז מעורר בתשובה את הנשמות שנפלו אפילו לחמישים שערי טומאה מכיוון שהאור הגנוז הוא מעל לבריאה, הוא יותר גבוה מהבריאה לכן הוא יכול לתקן את כל השבירות. כל שבירת הכלים שזה ירידת הנשמות בעולם הזה לתאוות, למידות, לכל מיני בלבולים – רבינו קורא לזה בתורה י“ב חלק שני: בתי-עבודה זרה והמקומות המטונפים. כל הכפירות וכל התאוות שיהיו בעולם, כל זה עד האור הגנוז, ברגע שמאיר האור הגנוז מיד הנשמות מתעוררות מכיוון שזה מעל לכל השבירות, זה מתקן ומעלה מעל כל השבירות. אנחנו רואים שבדור שלנו יש זכות, עם כל הקשיים ועם כל מה שאנחנו מתמודדים, עם כל זה יש זכות עצומה לדור שלנו כי צריך לדעת שברוך השם התשובה היא עצומה והיא רק הולכת ומתגברת ובע“ה היא תנצח את כל המלחמות..

בדור שלנו יש כ“כ שיגעונות וכאלה תאוות

כל אחד שזוכה לחזור בתשובה צריך לדעת שהכוח והיכולת לחזור בתשובה זה בהכרח שאדם קיבל התנוצצות מהאור הגנוז כי בדור שלנו שיש כ“כ שיגעונות וכאלה תאוות וטומאות. אז אדם שמתעורר להתקרב להקב“ה בפרט אם הוא היה רחוק ופתאום מהמקום הכי לא צפוי והכי לא הגיוני אדם מתעורר בתשובה, אז בהכרח שהוא קיבל התנוצצות מהאור הגנוז. לפני שלושה שבועות הייתי בארה“ב והגעתי שמה לאיזה מקום בפלורידה שהיו שם בערך ארבעים בחורים ישראלים. איך שנכנסתי לשם ראיתי שזה ישראלים מהחברה שלנו אז יכולתי לדבר איתם חופשי. לפני שנכנסתי ראיתי שמחכה להם שם בחוץ מרצדס ספורט, פורשה וכל מיני מכוניות כאלה, אלו היו בחורים צעירים בני 35-40 אז שאלתי אותם: מה אתם עושים כאן? מה קרה לכם? מה נפלתם על הראש? הם אמרו לי: אנחנו צמאים לדברי תורה..

רוצים לשמוע שיעור תורה, תחזק אותנו

אמרתי להם: אם אתם צמאים לדבר תורה פה אז המשיח כבר הגיע. כמובן שכל זה היה בשמחה עצומה כדי לראות את הצימאון שלהם. הם אמרו לי: אנחנו צמאים, תבוא אלינו לפה פעם או פעמיים בשבוע. צריך לדעת שלהתעורר במציאות כזאת זה חייב להיות התנוצצות של האור הגנוז, זה לשבור את כל הקליפות, את כל הטומאה ואת כל התאוות – בחוץ מחכה לו מרצדס ספורט והוא יכול לעשות מה שהוא רוצה אבל הוא אומר: לא, אני צמא לדבר-תורה, אני רוצה לשמוע איזה שיעור תורה, תחזק אותנו, תגיד לנו איזה מדרש או איזה ליקו“מ – הרצון הזה בא מצד התנוצצות של האור הגנוז והכל נמשך מהמסירות נפש של החשמונאים. זה בחינה אחת באור הגנוז שברגע שאנחנו זוכים שהקב“ה פותח את השערים האלה אז עמ“י זוכה לחזור בתשובה ואין שום דבר בעולם שיכול לעמוד כנגד זה. היצה“ר יכול להציע לאדם את כל התאוות ואת כל השיגעונות אבל ברגע שיש לאדם התנוצצות של האור הגנוז
אז מיד אדם רץ בכל הכוחות שלו. רבינו האר“י הקדוש כותב שיש קשר בין העניין של חנוכה לבין העניין שמובא בפרשת וישלח על המאבק של יעקב אבינו עם הס“מ..

הוא חזר להילחם על הנשמות הכי נידחות

-כתוב ויאבק איש עמו עד עלות השחר. בפשטות אנחנו לא מכירים את המילה הזאת ויאבק. רש“י אומר שהיו מעלים אבק ברגליהם. בעל הטורים אומר ויאבק בגימטריה כיסא הכבוד, מלמד שהיו מעלין אבק עם כיסא הכבוד. רש“י אומר פירוש נוסף שזה לשון של מאבק וחיבוק כמו אנשים שנלחמים להפיל איש את רעהו. המקור של הפירושים של רש“י זה מדרשי חז“ל – לפי הפירוש הראשון יעקב אבינו והמלאך העלו אבק עד כיסא הכבוד, אומר הזוהר הקדוש שזה סוד מאוד גדול, יעקב אבינו חזר להביא פכים קטנים וכתוב בספר הזוהר ובספר הליקוטים של רבינו האר“י שיעקב אבינו חזר להילחם על הנשמות הכי נידחות כי הצדיק תמיד נלחם על הנשמות הכי נידחות..

הם נפלו בסוד גלות הנשמות

הנשמות הכי נידחות נמצאות בכפות הרגליים שזה העקביים של העקבתא דמשיחא. יעקב אבינו נלחם והעלה אבק הכוונה שהצדיק נלחם על הנשמות שנמצאות ברגלין להחזיר אותם ולהעלות אותם עד כיסא הכבוד. כל המלחמה של יעקב אבינו באותו לילה עם הס“מ היתה על הנקודה הזאת. אומר רבינו האר“י הקדוש שיעקב אבינו יצא לחרן כדי להוציא את כל נשמות ישראל מבין הקליפות – ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה זה הכל היה בשביל להוציא את נשמות ישראל שנפלו בסוד גלות הנשמות, אלו נשמות שנפלו למקומות לא טובים עוד מחטא אדם הראשון ואח“כ במשך חטאי הדורות. יעקב אבינו הלך להוציא את כל הנשמות אז הוא התחיל להוציא אותם בדרגות ובשבלים, השלב הראשון זה הנשים..

רוצה להיות בן אדם? קודם תהיה כבש…!

יעקב אבינו הוציא קודם את לאה רחל בלהה וזלפה, לאחר מכן הוא הוציא מהגלות של הקליפות את השבטים – אז מה עם שאר נשמות ישראל? כתוב בשם תלמידי רבינו האר“י שכל השישים ריבוא של צאן שהיו ליעקב אבינו זה כל נשמות ישראל. ז“א שיעקב אבינו התחיל לתקן את נשמות ישראל בסוד הכבשים – מכאן לומדים כלל גדול מאוד: אם אדם רוצה להיות בן אדם, קודם הוא צריך להיות כבש אצל הצדיק. אחרי שאדם יהיה כבש אצל הצדיק הוא יכול להיות בן אדם, זה סוד הביטול. אומר רבינו האר“י שלאחר מכן עדיין נשארו הנשמות הנידחות, הכי קשה להעלות ולתקן אותם, ועל זה יעקב אבינו נלחם עם הס“מ כל הלילה להעלות את הנשמות האלה. הס“מ נגע ביעקב בכף ירכו שמשם הגיע איסור גיד הנשה. יש דיון שלם בהלכה על כל העניין הזה של גיד הנשה ונשאלת השאלה באיזה רגל הס“מ נגע לו?

איזה רגל נפגעה?? רגל ימין או שמאל?

יש כאן נפקא מינא הלכה למעשה איזה גיד לאסור באכילה, יש איסור של גיד הנשה ונשאלה השאלה איזה גיד של הבהמה נאסור, של ימין או שמאל? באמת הלכה למעשה את שניהם אנחנו אוסרים, אבל כתוב וידע בכף ירכו – אם הוא נגע בירך אחד למה אנחנו אוסרים שניים? לפי הפשט לכל היותר נבין שזה מצד חומרה כי יש מחלוקת בזה וזה לא ברור. לפי האמת אומר רבינו האר“י הקדוש שהוא נגע שהס“מ נגע ליעקב בגיד הנשה ברגל ימין אבל יעקב מאיר לשכינה שזה רחל, אצל רחל זה היה ברגל השמאלית – יש בזה הסבר יותר מפורט ואנחנו אומרים את זה בקיצור. אצל יעקב אבינו הוא נגע ברגל הימנית ואצל השכינה שזה רחל זה נולד בבחינה השמאלית, זה הסיבה האמתית שבאמת נפגעו גם הרגל הימנית וגם הרגל השמאלית.

הפכים הקטנים זה בעצם השמן שמצאו

מסביר רבינו האר“י הקדוש שהרגל הימנית זה כנגד מידת הנצח ושמואל הנביא תיקן את זה והרגל השמאלית זה כנגד מידת ההוד וזה לא תוקן עדיין, החשמונאים התחילו לתקן את מידת ההוד אבל עד ביאת משיח צדקנו מידת ההוד לא תתוקן בשלמות. כל הפעולה הזאת שעשה יעקב אבינו במלחמה עם המלאך להעלות את הנשמות מהרגלין לכיסא הכבוד, זה אותה בחינה של החשמונאים שעשו כנגד היוונים, להאיר את האור הגנוז לנשמות שנפלו לרגלין, על זה נלחם יעקב אבינו.
יש 2 ספרים שאחד נקרא ’שפתי כהן‘ שהיה מתלמידי רבינו האר“י, ואחד נקרא ’ברכת שמואל‘ יש לו פירוש ידוע גם על הרא“ש בגמרא ובשתי הספרים האלו
כתוב שהפכים שהלך יעקב אבינו להביא זה בעצם הפך שמן שמצאו החשמונאים בבית המקדש – גם אם זה מדויק גשמי וגם אם לא, מבחינה רוחנית השמן
שעליו נאבק יעקב אבינו עם המלאך והשמן שהדליקו החשמונאים בבית המקדש זה אותה בחינה, להאיר את האור הגנוז לנשמות שנפלו לרגלין וזה העקבתא דמשיחא

פשוט משנה כיוון ורץ בכל הכוח להקב“ה

-בדור שלנו הפעולה הרוחנית של כל העניין הזה היא מאוד-מאוד גבוהה כי גלוי וידוע לפני הקב“ה שהדור הזה ירד לאן שירד ויעבור מה שיעבור, והוא הכין רפואה למכה בבחינת הגילוי של האור הגנוז – יעקב אבינו התחיל את המהלך הזה ואצל החשמונאים היה בזה עוד שלב מאוד-מאוד גדול בדבר הזה כשהמטרה היא אחת: להאיר אור גנוז לדור שלנו ולנשמות שלנו. אמרנו שבחינה אחת באור הגנוז כשהארה אחת מתנוצצת מזה אז מיד הנשמה יוצאת מהגלות ורצה להקב“ה, ברגע שאדם מקבל התנוצצות מהאור הגנוז אפשר לראות איך מהמקום הכי-הכי רחוק בבריאה הוא פשוט משנה סיבוב ורץ בכל הכוחות שלו להקב“ה וברוך השם אנחנו רואים את זה הרבה קורה, אבל אומר רבי נתן בליקוטי הלכות שזה מקרב את האדם ומוציא אותו אבל מכיוון שאם האור הגנוז ישאר בתמידות אצל האדם אז הוא יהיה הצדיק הכי גדול בעולם, אבל לא בזכות העבודה שלו. זה הכל מצד הסיעתא דשמייא לכן האור הגדול הזה חייב להסתלק מהאדם וזה מה שאנחנו רואים הרבה פעמים..

אחרי שהאור הגנוז מאיר, הוא מסתלק.

הרבה פעמים אנחנו רואים אצל מי שמתקרב לצדיק ואצל בעלי תשובה – והיום כולם בעלי תשובה – שאחרי שהאור מאיר, הוא חייב להסתלק כדי שאדם בכוח עבודתו ימשיך את ההארה הזאת ואז זה מה שאנחנו רואים הרבה פעמים. בהתחלה יש שלבים שאדם מקבל אור גדול מאוד ומיד הוא הופך להיות הצדיק הכי גדול בדור והוא עובד את הקב“ה כמו שרבש“י עבד את הקב“ה במערה, הוא לא רוצה את העולם הזה בכלל, אבל אחרי חודשיים-שלושה, חצי שנה, שנה, שנתיים זה מסתלק ואז בעצם כל העבודה של האדם זה להמשיך את הבחינה של האור הגנוז מתוך עבודה קשה, עבודה שבתוך הסתרה וצמצום ומכיוון שאדם גם בא ממקום קשה לכן היצה“ר גם יכול להתגבר עליו מאוד, כי מאיפה שאדם בא ככה מתגבר עליו היצה“ר

כל יהודי נלחם במלחמות עצומות מאוד

אנחנו רואים את המלחמות המאוד גדולות שיש על כל יהודי בדור שלנו. כל יהודי נלחם במלחמות רוחניות עצומות מאוד – הסיבה היא זה המקום הקשה שהוא בא, אבל באמת יש סיבה יותר עמוקה ופנימית והיא שהמלחמה קשה כי כל יהודי בדור שלנו יכול להמשיך ולגלות מתוך עבודתו את האו הגנוז ואז אומר רבי נתן שאדם צריך את הבחינה השנייה של האור הגנוז – שימשכו ויתגלו לנו העצות והדעת איך מחזיקים מעמד ואיך נלחמים המציאות הזאת – זה בעצם החלק החשוב כי זה
נותן לנו את הכלים, את הכוח ואת הדעת מה אנחנו עושים במציאות כזאת ובמקום כזה קשה שיש הסתרת פנים כל-כך גדולה וההתמודדות היא כל-כך גדולה, איך
אנחנו ממשיכים את האור הגנוז בזמן ההסתרה. צריך לדעת שבהתחלה אדם קיבל את זה במתנה, זה האיר לאדם ואח“כ זה מסתלק מהאדם כדי שהאדם יעבוד על זה.

לא משנה באיזה מצב – לפנות להקב“ה

-בזמן העבודה חייבים לקבל כלים שזה עצות, הדרכה והכוונה מה אנחנו עושים ואיך אנחנו מתמודדים בתוך המציאות הזאת ורבי נתן כותב שזה בעצם הדבר הכי גדול בגילוי האור הגנוז, לגלות את העצות איך מתמודדים בתוך המציאות הזאת – יש כמה וכמה עצות ודרכים לראות את הבחינה הזאת אבל היסוד הראשון זה לדעת שבאמת יש דברים שאנחנו לא תמיד שולטים בהם בעולם המעשה. יש מצבים שאנחנו לא שולטים בהם, לפעמים מתעורר באדם רצון לא טוב או מחשבה לא טובה, דיבור לא טוב ויש גם מעשים טובים אפילו שאדם כן רוצה את הטוב לפעמים היצה“ר יכול להתגבר על האדם בכל מיני בחינות – רבינו מגלה לנו את הדרך הראשונה שזה הנקודה לדעת תמיד-תמיד לא משנה באיזה מצב ולא משנה איפה אנחנו נמצאים, מכל מקום לפנות להקב“ה. תמיד לחזור לדיבור איתו ולצעקה ולבקשה ממנו, בכל מצב שאדם נמצא. רבי נתן כותב שיש אהבה שתלויה בדבר ויש אהבה שאינה תלויה בדבר – הקב“ה אוהב את עמ“י אהבה שאינה תלויה בדבר, הוא לא אוהב אותנו רק כשאנחנו צדיקים, הקב“ה אוהב אותנו תמיד, לכן בכל מצב לפנות להקב“ה בדיבור.

הפוסט פרשת תולדות תשפ"ו – ממשיכים עם המעשה משבעת הקבצנים ח"ה הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

בעזרת השם נמשיך עם המעשה משבעת הקבצנים – היינו בקטע בהתחלת הסיפור שרבינו מספר על המלך שמסר את המלוכה לבנו בחייו והרמז של זה, זה שהקב“ה נתן לעמ“י את התורה וזה נקרא המלוכה כמו שהגמרא אומרת ’מן מלכי? רבנן. מי מולך? רבנן. הכוונה איך שאנחנו לומדים תורה ואיך שאנחנו מתנהגים
עם התורה למעשה עמ“י קובע את כל הנהגת העולם ואת כל המציאות לכן זה
בחינת מלוכה שהקב“ה מסר לנו כי יש דברים שביכול זה לא תלוי בהקב“ה – כמובן שככה זה סדר ההנהגה והקב“ה רצה שזה יהיה בצורה כזאת

המלך מושך את כולם אחריו

בהמשך רבינו מספר: וקיבל הבן מלך את המלוכה ביד רמה. ועשה לו שרי מלוכה, ודוכסים ושרים וחיל. וזה הבן מלך היה חכם, והיה אוהב חוכמה מאוד והיו אצלו חכמים גדולים. וכל מי שהיה בא אצלו עם איזה דבר חוכמה – היה אצלו בחשיבות גדול מאוד. והיה נותן להם כבוד ועשירות בשביל החוכמה – בגלל שהבן מלך כ“כ אהב את החוכמה אז כל החשיבות במדינה היתה הכל לפי החוכמה, מי שהיה יודע איזה דבר חוכמה היה חשוב מאוד אצל הבן מלך הזה והוא היה נותן לו כל מה שהוא רוצה, ממון, כבוד וכן הלאה. אנשי המדינה ראו שהכי חשוב אצל המלך זה החוכמה אז כולם נמשכו אל החוכמה כי המלך מושך את כל בני המדינה אחריו וכולם התעסקו רק בחוכמה, אומר רבינו, עד ששכחו בני אותה מדינה ’טכסיסי מלחמה‘ מכיוון שהם אהבו חוכמה הם שכחו מהמלחמה, שכחו טכסיסי מלחמה ואז הם הגיעו כולם למצב של כפירה. ברגע שאדם שוכח את המלחמה אז הוא יכול ליפול לבחינה של כפירה, ומשכו גם את הבן מלך וגם הוא התפקר כמו אותם חכמים של המדינה. שאר בני המדינה לא יכלו אפילו להבין את החוכמה של הבן מלך אבל החכמים והבן מלך התפקרו לגמרי

המשיח יסיים לספר לנו את 2 הסיפורים

רבינו ממשיך ואומר: והבן מלך, מחמת שהיה בו טוב כי נולד עם טוב, והיו לו מדות טובות וישרות, היה נזכר לפעמים: היכן הוא בעולם, ומה הוא עושה וכו'. והיה גונח ומתאנח על זה על שנפל למבוכות כאלו ונתעה כל כך. והיה מתאנח מאוד. אבל תכף כשהיה מתחיל להשתמש עם השכל – חזר ונתחזק אצלו החכמות של אפיקורסית הנ"ל. וכן היה כמה פעמים שהיה נזכר כנ"ל והיה גונח ומתאנח, ותכף כשהתחיל להשתמש עם השכל – חזר ונתחזק אצלו האפיקורסות כנ"ל. הסיפור של הבן מלך פה נגמר ורבינו מתחיל פה סיפור חדש וזה למעשה סיפור בתוך סיפור, את הסיפור של הבן מלך שנפל לכפירה רבינו לא סיים אבל גם את הסיפור הפנימי רבינו לא סיים, ואומר
רבי אברהם בר‘ נחמן שמשיח יסיים לנו את הסיפור הפנימי ואת הסיפור של הבן מלך…

מנהיג את העולם

רבינו אומר שהבן מלך מאור-מאוד אהב חוכמה לכן באותה מדינה היה חשיבות גדולה מאוד לכל ענייני החוכמה וכמו שרבינו אומר ששכחו טכסיסי מלחמה עד נפלו לכפירה – אנחנו יודעים שהסיפורים זה רמזים, בכל פרט בסיפור רבינו נותן לנו רמזים על סתרי הנהגה שלמים ועל סודות ההנהגה, דרכים שהקב“ה מנהיג את העולם ובכל פרט בסיפורי מעשיות יש רמזים מאוד גדולים, מה מרמז העניין הזה של הבן מלך שאהב חוכמה?

הרבה יותר חכמים מהאומות

אומר רבי נתן בליקוטי הלכות ולמעשה היסוד הזה כבר כתוב בחז“ל, השורש העליון הגלוי והידוע של כל נשמות ישראל זה מידת החוכמה, הכוונה היא שכל יהודי מצד הפנימיות שלו חכם ואוהב חוכמה והרבה חיות אדם מקבל מעצם העיסוק בחוכמה, אם אנחנו נתבונן בעצמנו, וברוך השם שזה כך, ברגע שמתגלה לאדם איזה הבנה או השגה חדשה בתורה אפשר לראות איזה שמחה ממלאת את הלב של האדם בעניין החוכמה, כל זה מכיוון שעם ישראל זה עם מאוד-מאוד חכם והשורש והחיות שלנו זה בחוכמה לכן כתוב החכמה תחיה את בעליה וחוכמת אדם תאיר פניו – פירוש הדבר שכולנו בעצם מאוד קשורים עם הדרך של החוכמה. זה שבעולם הזה יש מלחמה, מאבק ובירור זה בגלל תאוות העולם הזה. תאוות העולם הזה מסתירות מאיתנו את עניין החוכמה אבל באמת בפנימיות של נשמות ישראל אנחנו מאוד קשורים עם העניין של החוכמה.
עם ישראל הרבה יותר חכמים מכל אומות העולם הן
מצד השורש שלנו והן מצד זה שקיבלנו את התורה וזה גם אחת הסיבות שאומות העולם מתקנאים בישראל, זה מה שחז“ל אומרים שכשהקב“ה ירד על הר סיני אז ירדה שנאה וקנאה לעולם, התיקון של זה השנאה והקנאה שיש לאומות העולם כנגדנו זה שאנחנו זוכים להתקשר בצורה נכונה עם התורה, ברגע שאנחנו זוכים לזה אנחנו גם נאיר לגויים כמו שכתוב כי מציון תצא תורה ודבר השם מירושלים

אין דבר בעולם הזה שאין עליו יצר הרע!

ברגע שאנחנו לא מתקשרים נכון עם התורה אז הגויים נשארים רק עם הכעסים אלינו, הם לא מתבטלים אלינו אלא הם שונאים אותנו. כשנזכה להתחבר בצורה הנכונה אז גם נאיר לגויים וממילא הם יתבטלו אלינו ולא ישנאו אותנו – זה מה שרבינו אומר שהבן מלך היה אוהב חוכמה כי זה שורש הנשמה שלנו. כשעוסקים בחוכמה זה דבר נפלא כמו שאמרנו החכמה תחיה את בעליה ואנחנו גם
יודעים שאחד התיקונים הכי גדולים זה שאדם זוכה ללמוד תורה, לעיין בה ולהעמיק בה, זה דבר גדול מאוד אבל גם צריך לדעת שאין דבר בעולם הזה שאין עליו יצר הרע

טכסיסי מלחמה זה התמימות והפשיטות

על כל דבר ודבר בעולם הזה יש יצר הרע, ככה השם ברא את העולם, זה לעומת זה עשה הא-לקים ועל כל דבר שבקדושה חייב שיהיה כנגדו דבר שבצד השני כי זה העבודה שלנו וזה הבירור שלנו לכן לאנשים שהם חכמים גדולים גם להם יש יצה“ר, חייב להיות. אומר רבינו שהיצה“ר של החוכמה זה ששוכחים טכסיסי מלחמה, מה רבינו מתכוון הלכה למעשה? טכסיסי מלחמה זה הכוונה לשכוח את העבודה של התמימות והפשיטות. העבודה של התמימות והפשיטות זה העבודה של אמונה פשוטה ותמימה, פירוש הדבר שעם כמה שאדם זוכה לחוכמה, כך הוא גם
צריך להיות פשוט וככל שאדם יותר חכם הוא צריך יותר עבודה של פשטות. עבודה של פשטות זה עבודה של אמונה פשוטה, לדוגמא שאדם מסתכל בכל דבר ודבר
שזה לטובה, שאדם יקיים את מה שרבינו אומר בתורה ו‘ ישמע בזיונו ידום וישתוק..

לזלזל בעבודה של התמימות והפשיטות

-אפילו אם אתה החכם הכי גדול תקבל על עצמך ביזיונות באהבה, כשאדם זוכה גם לעסוק בחוכמה וגם לעסוק בעבודות של תמימות ופשיטות שזה למעשה התקשרות עם הצדיקים, קבלת ביזיונות באהבה, לעשות תשובה בצורה התמימה והפשוטה ביותר, להדליק נרות לצדיקים, תיקון חצות, תפילה בניגונים, תפילה באריכות, להחשיב את התפילה ולדעת את כל החשיבות של כל העבודה הזאת זה שומר על החוכמה שהיא תהיה באמת מצד הקדושה, אבל ככל שאדם זוכה יותר לעסוק ולעיין בחוכמה, היצה“ר זה לזלזל בכל העבודה של התמימות והפשיטות וזה מה שהגמרא אומרת כרום זלות לבני אדם אלו דברים שעומדים ברומו של
עולם ובני אדם מזלזלים בהם – מהם הדברים שעומדים ברומו של עולם? רש“י כותב תפילה, אבל באמת כרום זלות לבני אדם זה כל העבודה של התמימות והפשיטות, ככל שאדם יותר חכם יותר קשה לו לעשות את העבודה הזאת..

להיפרד ולבקש ברכת הדרך

יש מעשה שרבי נתן כותב בימי מוהרנ“ת, פעם הוא היה אצל רבינו בברסלב בחג שבועות וזה יצא ביום חמישי בשבוע, יום שישי זה היה יו“ט שני של גלוית ואז שבת, למעשה זה היה שלושה ימים מחוברים של חג, אז רבי נתן אומר שבשלושה ימים האלה זה היה כמו מתן תורה מרוב האור הרוחני שהיה, רבי נתן קרא לזה חג שבועות הגדול, הוא אמר שהם כמעט ולא ישנו מרוב הקדושה, היה שמחה מאוד גדולה, תפילות באריכות ורבינו אמר דברי תורה מאוד-מאוד עמוקים, אז הרגישו אור מאוד-מאוד גדול. ביום ראשון רבי נתן נכנס לרבינו כדי להיפרד ממנו כי הוא חזר הביתה, הוא היה גר אז בנמירוב, והמנהג של רבי נתן היה להיפרד מרבינו ולבקש ממנו את ברכת-הדרך. מכיוון שהוא היה מאוד קרוב לרבינו אז המנהג של רבי נתן שהוא היה דופק על הדלת של רבינו ונכנס..

…בד-בבד להחזיק בתמימות והפשיטות

-רבי נתן כותב שהוא דפק בדלת של רבינו ונכנס ואז הוא ראה את אחד הדברים הכי מדהימים שהוא ראה אצל רבינו, הוא ראה שרבינו שכב על הרצפה והתפלל מעומק הלב מתי הוא יזכה להיות איש כשר. רבי נתן אומר שהעבודה של יום ראשון היתה יותר מדהימה אצלו מכל העבודה של חג שבועות, רבינו גילה לנו סודות נפלאים והרגשנו אור עצום ונורא אבל איך אחרי שלושה ימים כאלה עם כזאת קדושה נוראית רבינו יכל ביום ראשון להרגיש: מתי אני אזכה להיות איש כשר? ושכב על הרצפה והתפלל מעומק הלב על הנקודה הזאת – זה החוכמה האמתית, לגלות
את ההשגות הכי גדולות אבל בד-בבד גם להחזיק את כל דרכי התמימות והפשיטות ולא לעזוב אותם. אנחנו יודעים שככל שאדם זוכה יותר להכנס לעומק החוכמה,
יותר קשה לו לעשות את העבודות האלה וזה מה שרבינו אומר: שכחו טכסיסי מלחמה

לפי הפשט הוא עשה עבירה מאוד חמורה

לשכוח טכסיסי מלחמה זה לשכוח את העבודה של התמימות והפשיטות ואומר רבינו שזה מוליד את הכפירה בעמ“י, זה מוליד את הכפירה בתוכנו מכיוון שברגע שאין עבודה של תמימות ופשיטות אדם מתחיל להתרחק מהקב“ה וברגע שהוא רחוק מהקב“ה אז כל החוכמה שלו זה הכל הולך לגאווה. ראינו דוגמא ויסוד לזה שמאוד מחדדת את הנקודה של המלחמה, בפרשת וישלח כתוב ’וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו‘, בלבל את יצועי-אביו. חז“ל אומרים שלכאורה לפי הפשט של הכתוב ראובן עשה עבירה מאוד חמורה, ראובן שכב את בלהה אשת אביו, ועוד מתפלפלים בהלכה אם מותר לו או אסור לו היה הדבר הזה, אם היא נקראת אשת אביו או לא נקראת אשת אביו, יש על זה דיון בהלכה אבל למעשה אומרת הגמרא במסכת שבת דף נה: כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה – מסבירים שבאמת ח“ו לחשוב שראובן חלילה עשה עבירה, הוא לא עשה עבירה. שואלים הראשונים והאחרונים
מה ראובן כן עשה? הרי כתוב בתורה שהוא בלבל יצועי אביו, אז מה ראובן כן עשה?

באותו לילה ראובן בא לרמ“א בחלום…

בוודאי שראובן לא עשה עבירה עם בלהה, אלא באותו לילה יעקב היה אמור להיות עם בלהה ומה עשה ראובן? הפריע להם, הוא הסתובב מחוץ לאוהל ועשה רעש ויעקב לא יכל להתייחד עם בלהה וראובן טעה בזה. עפ“י הסיבה הפשוטה רש“י אומר שראובן קינא לאימו, זה היה אחרי פטירת רחל וכל עוד רחל היתה חיה אז הקביעות של יעקב אבינו היתה אצל רחל אבל עכשיו אחרי פטירת רחל צריכה להיות הקביעות אצל לאה, למה הוא הולך לשפחת-רחל? ראובן קינא לכבוד אימו, זה היה בפשטות הסיבה. כתוב שראובן הפריע להם ולא שחס ושלום הוא עשה עבירה עם בלהה. החיד“א אומר שהרמ“א דרש את הנקודה הזאת בפרשת וישלח ואומר החיד“א שבאותו לילה בא ראובן בחלום לרמ“א ונישק אותו ואמר לו: אני מודה לך שפירשת ככה ובאמת ככה זה היה האמת..

הבעל תשובה הראשון בעולם

-מאוד מעניין שגם רבינו אפרים מהראשונים כותב שגם הוא דרש כמו הרמ“א וגם אליו בא ראובן והודה לו על הדבר הזה שהוא דרש את זה לזכותו. ראובן לא טעה אבל הוא לא חטא – כתוב במדרש רבה על הפרשה שלנו שראובן פתח בתשובה תחילה – כמעט כל המפרשים שואלים מה הכוונה? הרי לפני ראובן כבר היו בעלי תשובה גדולים מאוד, קודם כל אדם הראשון שעה אחרי החטא כבר חזר בתשובה, קין חזר בתשובה, תרח חזר בתשובה, ישמעאל חזר בתשובה, ב“ה יש לנו עוד הרבה בעלי תשובה לפני ראובן אז מדוע המדרש אומר שראובן פתח במדרש תחילה? באמת דברי המדרש זה לא הכוונה שראובן הוא הבעל תשובה הראשון בעולם, אלא הוא פתח דרך חדשה לגמרי שלא היתה קודם לכן בתשובה

הוא עשה תשובה על דבר שהוא לא חטא

ראובן סלל דרך חדשה בתשובה, מה הוא חידש? בזוהר הקדוש כתוב שראובן עשה תשובה עילאה. ראובן עשה תשובה על דבר שהוא לא חטא בו, פירוש הדבר שראובן היה מאוד-מאוד מדקדק בפנימיות שלו בעקבות מעשה בלהה הוא התעורר לזה ואז הוא ראה שהוא מאוד יכול לטעות במידות, בתאוות, במחשבות לא טובות, בבלבולים על הצדיק, בבלבולים באמונה, הוא הבין שהוא מאוד יכול לטעות. בלי שהוא יעשה עבירה הוא התעורר לעשות תשובה. אומרים שראובן הוא הראשון לעשות תשובה גם על המצוות שלנו לא רק על העבירות – למעשה עיקר המושג שרבינו אומר פה טכסיסי מלחמה זה הולך בעיקר על הנקודה הזאת. באמת כל עוד האדם בעולם הזה, אפילו אם הוא יהיה הצדיק הכי גדול בעולם, כל  הזמן צריך לחזור בתשובה, להתבונן: אולי אני טועה? אדם בעולם הזה תמיד יכול לטעות בהשגה מה הקב“ה רוצה מאתנו.

ראינו גדולי עולם שנפלו נפילות גדולות

-כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו וכל הזמן יש יצה“ר, והיצה“ר הוא חסיד ברסלב והוא לא מתייאש, למעשה כל עוד האדם בעולם הזה יש לו סכנה שהיצה“ר יטעה אותו. יש ספר שנקרא חכמת המצפון, חיבר אותו תלמיד של החפץ חיים, הוא היה מבעלי המוסר והוא כותב בספרו: ראינו גדולי עולם שנכשלו וטעו ונפלו נפילות גדולות מאוד – מה הסיבה? הוא אומר שזה מכיוון שהיה זמן שהם הפסיקו לחזור בתשובה, ברגע שהם עזבו את הדרך של התשובה אז מיד היצה“ר יכל להפיל אותם כי הוא אורב לכל אחד. חכמת המצפון מסביר שם למה ירבעם בן נבט שהיה בתקופתו של שלמה המלך ורחבעם בן שלמה והגמרא בסנהדרין אומרת שדומים עליו כל חכמי ישראל כעשבי השדה, הוא היה חכם עצום, אין לשער בכלל את חוכמתו, והוא נפל לעשות עגלים לעבודה זרה ומנע מעשרה שבטים מעם ישראל לעלות לבית המקדש.

ברגע אחד היצה“ר הפיל אותו לאן שנפל

אומר חכמת המצפון מדוע ירבעם בן נבט נפל כאלה נפילות ומשה רבינו זכה להיות משה רבינו – ירבעם בן נבט היה גם אדם קדוש מאוד, כתוב שלא היה לו שום פגם בברית, אז מה ההבדל בין שניהם? שירבעם שכח טכסיסי מלחמה, הוא הפסיק לחזור בתשובה ואז ברגע אחד היצה“ר הפיל אותו לאן שהוא נפל, זה הדרך שראובן פתח. הדרך שראובן פתח זה נקרא תמיד לחזור בתשובה ובזה הוא סלל דרך חדשה וכל ימי חייו הוא היה עוסק בתשובה, ולא על העבירות שלו אלא על המצוות שלו, למה צריך לעשות תשובה על המצוות? לעיין האם באמת עשיתי לשם-שמיים, איך דיברתי? האם לא הוצאתי עכשיו כעס, הקפדות וכן הלאה? זה נקרא בזוהר הקדוש תשובה עילאה, עיקר התשובה זה שאדם זוכה להתבונן בתוכו: מה קורה לו במידות ובתאוות בדקויות, כמה פעמים אנחנו מקפידים על מישהו? הרבה פעמים אנחנו כועסים ומקפידים – מי שרוצה להתקרב להקב“ה בהתקרבות אמתית צריך לעשות תשובה גם על הדברים האלה.

תלמיד מובהק של ר‘ אליעזר

רבינו האר“י אומר שראובן בא בגלגול והוא היה רבי אליעזר הגדול שהיה גדול החכמים, רבי אליעזר הוא למעשה בעל המשנה. יש פירוש על פרקי רבי אליעזר של רבי דוד לוריא שם הוא כותב שרבי אליעזר הוא בעל המשנה ואיפה אנחנו רואים רמז לזה? מי התנא הראשון שמוזכר בשמו במסכת ברכות שזאת המסכת הראשונה? רבי אליעזר, התנא האחרון שמוזכר זה גם רבי אליעזר. יש משנה שמזכירה עוד שתי תנאים אחרי המשנה של רבי אליעזר, אז אומר הרד“ל: וידוע שזה לא מדברי המשנה, זה משנה חיצונית שהודפסה במשניות. הגמרא אומרת בסנהדרין שרבי עקיבא הוא בעל התלמוד שזה הגמרא והוא היה תלמידו המובהק של
רבי אליעזר. אומר רבינו האר“י שרבי אליעזר הוא היה גלגול של ראובן וזה תלוי בזה.

מישהו העליל עליו עלילה מאוד חריפה!

מכיוון שרבי אלעזר היה גלגול של ראובן הוא היה מדקדק מאוד במידות ובתאוות וכתוב בספרים הקדושים שע“י הדקדוק והתשובה שפתח ראובן, ע“י זה אדם זוכה שיפתחו לו כל שערי התורה והחוכמה כי התורה והחוכמה זה לא דבר טבעי. בעולם החיצון יש כזה מושג אי-קיו, מנת משכל, אבל צריך לדעת שלהשיג בתורה זה ע“י סיעתא דשמייא. הקב“ה יכול להוריד אור של חוכמה על האדם ואז אדם שלא הבין כלום כל ימי חייו יכול להיות החכם הכי גדול ויש הרבה מעשים ידועים בדבר הזה כמו שהשדי-חמד כותב בהקדמה לספרים שלו שפעם היה מישהו בישיבה שהעליל עליו עלילה מאוד חריפה שהוא הטריד גוייה וכן הלאה, השדי חמד ידע שאם הוא ידבר אז יגרשו את הבחור הזה מהישיבה, אז הוא שתק. הוא שתק לפני ראש הישיבה והרבנים באותה ישיבה שבה הוא למד והוא אמר: לא משנה מה יהיה אני לא מכלים את חברי..

תשובה על כל העברות ועל כל הגלגולים

-השדי חמד מספר שבאותו רגע נפתחו לו כל שערי התורה מהשתיקה הזאת. יש עוד הרבה סיפורים על הנקודה הזאת – זה מה שרבינו אומר פה שהבן מלך נפל לכפירה ואיבד למעשה את החוכמה האמתית מכיוון שהוא שכח טכסיסי מלחמה, היסוד של טכסיסי מלחמה זה הדרך של ראובן, פתח ראובן בתשובה תחילה, זה להיות כל הזמן בלש של עצמנו: איפה כעסנו, איפה הקפדנו, איפה לא שמרנו על העיניים, איפה לא שמרנו את המחשבה, איפה נפלה בתוכנו מחשבה של גאווה וכבוד. צריך לדעת שאנחנו לא יכולים לצאת ידי חובה בשלמות, זה לא הכוונה לעשות את זה בדרך של עצבים ושיגעון אלא בדרך שאדם רוצה ללכת מוליכין אותו, אז ברגע שאדם עושה את ההשתדלות שלו, משמיים מסייעים לו לאט-לאט לתקן. ראיתי שמובא בכמה מפרשים שאדם שהולך בדרך הזאת זה נקרא תשובה עילאה ואדם יזכה לעשות תשובה על כל העבירות שלו בכל הגלגולים עד שיגיע לתקן גם את מה שהוא חטא בחטא אדם הראשון שזה השלמות הכי גדולה – הצדיקים שזכו לתקן את חטא אדם הראשון היו יחידים בדורות שזכו לכזאת מדרגה ואדם שילך תמיד בדרך הזאת של התשובה של ראובן שזה נקרא טכסיסי מלחמה אז אדם יזכה לעשות תשובה על הכל

תשובת ראובן זה התשובה לפגם הברית

הקב“ה אמר לראובן: אתה פתחת בתשובה תחילה, אחד מבני-בניך יעמוד ויחזיר
את עם ישראל בתשובה, מי זה? הושע בן בארי
שהיה משבט ראובן והוא אמר: שובה ישראל עד השם
א-לוקיך כי כשלת בעוונך. ראיתי במפרשים שכתוב שסתם עוון זה פגם הברית – הושע יכול לגלות לעם ישראל את הדרך של התשובה על פגם הברית וידוע שזה הכי קשה לעשות את זה. התשובה על פגם הברית זה התשובה של ראובן, לכן הושע בן בארי אמר את הדבר הזה. הושע
בן בארי אומר: שובה ישראל על זה שכשלת בעווניך, זה פגם הברית, ואיך תשוב להשם א-לוקיך? על ידי התשובה של ראובן – זה עיקר המושג טכסיסי מלחמה שרבינו אומר..

שלושה אנשים, שלושה ימים

הצדיקים כל הזמן מזכירים לנו כמה אנחנו צריכים לחזור בתשובה וכמה אנחנו עדיין רחוקים מהאמת – צריך לדעת שהדבר הזה זה יסוד מאוד גדול. אחת המתנות שאדם מקבל כשהוא מתקרב לצדיק האמת זה שהצדיק כל הזמן מעורר אותנו לחזור בתשובה. אז היצה“ר של החוכמה זה להשכיח מאתנו טכסיסי מלחמה הכוונה להשכיח מאתנו את הדרך של התשובה כביכול העיקר זה החוכמה. היצה“ר שעומד כנגד החוכמה אומר: העיקר שאתה עוסק בחוכמה, אחרי שלמדת סוגייה בכזה עיון אולי למדת ליקוטי מוהר“ן עם רבי נתן ועם ביאור הליקוטים ואתה מוסר שיעור, ושלושה אנשים קראו לך שלושה ימים ברציפות: כבוד הרב. אז זה כבר חזקה שאתה כבוד הרב, ואז היצה“ר אומר אם אתה כבר כבוד הרב אז אתה לא צריך לחזור בתשובה

מלא במידות לא טובות ובתאוות העולם

-זה מה שרבינו אומר שאין נפילה יותר גדולה מזה שאדם מתחיל להיות חכם וכבוד הרב, זה לא שרבינו מדבר כנגד החוכמה, חס ושלום, רבינו בעצמו זה נחל נובע מקור חוכמה, ורבינו אומר ללמוד גמרא בעיון – אלא רבינו אומר שככל שאתה עוסק יותר בחוכמה תהיה יותר בעל תשובה, אתה צריך יותר טכסיסי מלחמה כי היצר הרע
תמיד ירצה להפיל אותך בכבוד של הדמיון הזה. צריך לדעת כלל ויסוד מאוד גדול, אם אדם לא הולך בדרך הזאת של ראובן אז יש מציאות שאדם יכול להיות
מלא בתוכו במידות לא-טובות ובתאוות של העולם הזה והוא בטוח במאה אחוז
שמה שהוא נשאר בעולם הזה זה אך ורק כדי לזכות ולהחזיר את החילונים בתשובה, ואדם יכל להיות בטוח בזה כי יש כזה יצר הרע שמשכיח מהאדם את המציאות שלו…

לא כפירות גסות אלא זה כפירות דקות

אדם יכול להיות בתאוות ובמידות רעות והוא בכלל לא רואה את זה. אם אין לאדם את הנקודה של ראובן שפתח בתשובה תחילה אז האדם יכול להיות המדומיין הכי גדול פה בעולם הזה, מלא גאווה, מלא הקפדות ומלא כעסים והוא לא יודע
בכלל מהנקודה הזאת, אז הצדיק מאיר בנו כל הזמן את הנקודה הזאת לא להפסיק להיות על תשובה – לדעת שעדיין יש לנו מידות ויש לנו תאוות, עדיין יש לנו
הרבה בלבולים באמונה, הרבה כפירות, זה לא כפירות גסות אלא זה כפירות דקות, אם אדם כועס על מישהו, הוא לא מסתכל בעצם שהוא שליח של השם, רבינו
אומר שזה בחינה של עבודה זרה בדקות, אם אדם דואג מה יהיה עם מזונותיו וממה הוא יתפרנס, רבינו אומר שזה בדקות חוסר בביטחון שזה חוסר באמונה – צריך לדעת שהעצה כנגד כל זה, זה הדרך של ראובן לחזור בתשובה: כן, פה כעסתי, פה הקפדתי, אפילו אם אף אחד לא יודע, יכול להיות שזה בחינה של ביני לבין עצמי. ככל שאדם יותר מעיין בזה כך נפתח לאדם יותר כל השערים של התורה והחוכמה..

עברנו הרבה מלחמות והרבה ניצחונות..

היצה“ר שעומד כנגד החוכמה זה לשכוח טכסיסי מלחמה – נקשר קצת את כל הסוגייה הזאת ואת כל הנושא הזה על העניין של חנוכה מכיוון שכל העניין של חנוכה זה לא דבר פשוט שחז“ל בעצם קבעו חג לדורות על ניצחון במלחמה שחשמונאים גברו על היוונים והיה גם את נס פך השמן במנורה של בית המקדש. ברוך השם עמ“י עבר הרבה-הרבה מלחמות והרבה-הרבה ניצחונות במשך הדורות והיו ניסים יותר גדולים מהניסים של פך השמן – לכאורה מה הסיבה שקבעו את חג חנוכה לכל הדורות? למעשה רבינו האר“י מדייק את זה בשער הכוונות מתוך לשון הגמרא. הגמרא אומרת מאי חנוכה? בכ“ה בכסלו טימאו היוונים את כל השמנים שבהיכל וכן הלאה, ולשנה אחרי זה חז“ל קבעו שמונה ימי חנוכה אלו להודות ולהלל

חכמים לא ידעו שזה הולך לחזור כל שנה

שואל רבינו האר“י הקדוש מדוע חז“ל לא קבעו את ימי החנוכה כבר באותו שנה של הניצחון והנס? היה ניצחון והיה נס פך השמן ולא קבעו את חג חנוכה – מתי קבעו? שנה אחרי – באותה שנה שהיה את הניצחון ואת נס פך השמן הם ראו הארה רוחנית מאוד-מאוד גדולה יורדת לעולם, החשמונאים היו בעל רוח הקודש והם ראו שיורד אור רוחני מאוד גדול בשמונה ימים האלה אבל מה הם סברו? שההארה הרוחנית הגדולה הזאת, ירדה לעולם רק עכשיו. היה ניצחון והיה נס, עכשיו זה ירד לעולם, הם לא ידעו שזה הולך לחזור כל שנה בכ“ה בכסלו. שנה אחרי זה כשהגיע כ“ה בכסלו פתאום חכמים ראו שכל האור הרוחני שהיה שנה לפני זה בזמן הניצחון יורד עוד פעם לעולם ואז הבינו החכמים שהקב“ה רוצה שההארה הרוחנית שהיתה בזמן הניצחון עצמו כל שנה תרד לעולם, לכן קבעו לכל הדורות את העניין של חנוכה, זה בעצם עניין של רוח הקודש שחכמים השיגו שזה רצונו של הקב“ה ע“י שחכמים ראו את ההארה הרוחנית העצומה שהיתה בזמן הניצחונות איך היא שוב יורדת לעולם

כתוב שעל ידי חנוכה נשלם הכתר העליון

מתעוררת פה שאלה: מדוע הקב“ה קבע חג לדורות דווקא את הנס הזה ואת הניצחון הזה, למעשה חנוכה זה המצווה השביעית מדרבנן. יש 613 מצוות מדאורייתא ושבע מצוות מדרבנן, יוצא שבמניין הכללי של המצוות חג חנוכה זה המצווה השש מאות ועשרים. 620 זה גימטריה כתר – כתוב בספרים הקדושים שע“י חנוכה נשלם הכתר העליון וידוע שיש בזה סודות מאוד גדולים, זה הארה רוחנית מאוד גדולה – אז מה כ“כ מיוחד בחג הזה שהקב“ה קבע אותו לדורות? מובא שלמעשה העניין של חנוכה זה יסוד מאוד גדול בכל הנהגת העולם. כשבנו את ביהמ“ק השני המנהיגים של עמ“י היו אנשי כנסת הגדולה והם ישבו ותיקנו תקנות לעמ“י עד ביאת משיח צדקנו, למעשה לא רק שהם קבעו תקנות אלא הם גם קבעו את כל סדרי ההנהגה ופה אנחנו רואים את ההנהגה שהמלך מסר את המלוכה לבנו בחייו, הם קובעים להקב“ה איך להנהיג את העולם, זה הרבה יותר מתקנות ומצוות שתיקנו אנשי כנסת הגדולה. אנשי כנסת הגדולה ראו את גודל המלחמה
שיש לעמ“י עם היצה“ר של עבודה זרה, היום אנחנו לא מכירים את היצר הרע הזה..

אנשי כנסת הגדולה ידעו זאת והיו מוכנים

היצה“ר של עבודה זרה זה היה יצה“ר נורא ואיום, כשאדם נתפס באיזה נקודה של עבודה זרה אז הוא היה חייב ללכת לעבוד עבודה זרה כמו שהגמרא מספרת את הסיפור הידוע על מנשה ורב אשי. אנשי כנסת הגדולה החליטו לבטל את היצה“ר של עבודה זרה והם ביטלו אותו ובשמיים הסכימו איתם, פה רואים את אחד הדוגמאות שהמלך מסר את המלוכה לבנו בחייו, החכמים החליטו ומשמיים הסכימו. ברגע שהם ביטלו את היצה“ר הזה מהעולם אז בוטל כל המהות וכל הכוח הזה של הצד של הטומאה של העבודה זרה ומיד היה חייב להתבטל דבר שכנגד זה בקדושה כי זה כנגד זה עשה הא-לקים, ברגע שזה מתבטל אז גם הכוח שבקדושה שכנגד זה מתבטל – הכוח שכנגד, זה הנבואה לכן הנביאים האחרונים היו מאנשי כנסת הגדולה והם היו האחרונים. אנשי כנסת הגדולה ידעו את זה והיו מוכנים לזה.

אין סוף לאור הגנוז, זה דבר שלא מפסיק

ברגע שהתבטל היצה“ר של הע“ז כנגד זה התבטלה הנבואה מעמ“י אבל עדיין לא הגיע זמן תיקון העולם אז מה החליף את היצה“ר של הע“ז? החוכמה היוונית. צריך לדעת שחוכמת יוון למעשה זה השורש של היצה“ר שהולך איתנו עד ביאת משיח צדקנו. באמת היוונים היו חכמים מאוד גדולים, חכמים להרע. בגלל שירד כוח כזה בטומאה חייב לרדת כוח כזה בקדושה, עד אז זה היה הנבואה כנגד הע“ז, ברגע שירדה החוכמה היוונית לעולם כנגד זה ירדה התורה שבע“פ לעולם. לכן המאבק בין החשמונאים ליוון זה לא היה מאבק מקומי וזמני אלא למעשה זה היה מלחמה לכל הדורות עד ביאת משיח צדקנו לכן נולד מזה בעצם חג חנוכה בגלל שזה היה משהו כללי לכל הדורות, מכיוון שחנוכה זה מהאור הגנוז ואין לזה סוף לכן תמיד יש התחדשויות בחנוכה וזה דבר שלא מפסיק.

הפוסט פרשת חיי שרה | ממשיכים עם המעשה משבעת הקבצנים ח"ד הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

הקב“ה כולו רחמים וכולו טוב

הראנו כמה דוגמאות שע“י התפילה והתורה של הצדיקים, זה קובע איך שהקב“ה מנהיג את העולם – זה היה היסוד הראשון של הסיפור, זה מסירת המלוכה של המלך לבנו בחייו, לאחר מכן כשהיו שמחים מעצם המסירה של המלוכה אז אומר רבינו שהמלך אמר לבנו: היות שאני חוזה בכוכבים, ואני רואה שאתה עתיד לירד מן המלוכה, בכן תראה שלא יהיה לך עצבות כשתרד מן המלוכה. רק תהיה בשמחה וכשתהיה בשמחה – גם אני אהיה בשמחה. גם כשיהיה לך עצבות, אף על פי כן אני אהיה בשמחה על שאין אתה מלך. כי אינך ראוי למלוכה, מאחר שאינך יכול להחזיק עצמך בשמחה כשאתה יורד מן המלוכה. רבינו מלמד אותנו פה יסוד מאוד עמוק שכמעט כולל את כל תכלית בריאת העולם, חז“ל במדרש רבה בפרשת בראשית אומרים שעלה ברצונו של הקב“ה לברוא את העולם במידת הדין, וחז“ל שואלים מדוע? הרי הקב“ה כולו רחמים וכולו טוב, אלא כל העניין של מידת הדין זה ליצור את המציאות של העבודה והשכר שיהיה לעמ“י לנצח-נצחים, עצם העובדה שאנחנו עוברים את המציאות הקשה עם ההתמודדות ועם כל מה שעובר עלינו, כתוב בספרים הקדושים שהתענוג והשכר שיהיה לנו לעתיד לבוא זה גדול פי אין סוף ממה שהיה אילו היינו מקבלים את כל התענוג ואת כל השכר בלי העבודה, הבחירה ובלי הקשיים שאנו מתמודדים איתם בעולם הזה

זמנים של מלוכה וזמנים שתרד מהמלוכה

למעשה רבינו אומר לנו פה בלשון מאוד קצרה מה תכלית הירידה ומה תכלית כל העבודה שלנו כשאנחנו יורדים, המלך אומר לבנו: אני חוזה בכוכבים. למה רבינו נוקט דווקא בלשון הזו? כי ידוע שלכוכבים יש מסלול ידוע, הקב“ה ברא כוחות טבעיים בבריאה, השמש זורחת בזמנה, הירח וכן הלאה, כל תנועת הכוכבים זה חוכמה מאוד גדולה, הכל קבוע. אומר רבינו שהמלך אומר לבנו אני חוזה בכוכבים, אני חוזה במהלכים הקבועים של הבריאה, שיהיה לך זמנים שיהיה לך מלוכה ויהיה זמנים שאתה תרד מהמלוכה, ר‘ נתן כותב שלפעמים זה קטנות מוחין ולפעמים גדלות מוחין

צמצום והסתרה…

לפעמים אנחנו רואים שיש לנו הארה ואדם רואה את הקב“ה עין בעין, הוא רואה שאין עוד מלבדו, הוא מחובר עם הקב“ה באהבה, בשמחה ובאור גדול מאוד, אבל אומר המלך לבנו: כמו שיש חוקים קבועים בבריאה שזה תנועת הכוכבים, ככה יש גם חוק קבוע בחיים שלך שאתה תרד מהמלוכה, אתה תגיע למצבים של קטנות, של צמצום ושל הסתרת פנים. כשאדם נמצא בגדלות מוחין אז הכל בסדר, אדם מתחבר עם ההנהגה של הקב“ה

פתאום אדם מתמרמר וכועס

באמת כל ההנהגה של העולם זה לא מה שקורה בחוץ אלא זה מה שקורה בפנים, בתוכנו. ההתפעלות שלנו זה לא באמת מהדברים החיצוניים אלא זה הכל מתוך מהלכים פנימיים שקורים בתוכנו – כשאנחנו בגדלות המוחין אנחנו רואים שהכל טוב, אנחנו יכולים לעשות כוונות וייחודים, כל הבריאה זה שם קדוש והכל לטובה, אבל לפעמים רואים איך אחרי כמה דקות אדם מקבל קטנות מוחין ופתאום אדם מתמרמר וכועס ומקפיד ואז לא כדאי לנסות לדבר איתו במצבים האלה – זה מה שהמלך אומר לבנו שזה בעצם הקב“ה אומר לנו: תראו שכמו שיש חוק קבוע בתנועת הכוכבים ככה זה גם אצלכם, החוק הקבוע זה עלייה וירידה. פה רבינו אומר שכל תכלית הבריאה זה בשביל הנקודה הזאת, כל מה שהקב“ה ברא את העולם זה בשביל ההתמודדות שלנו עם הקשיים כי אין תענוג יותר גדול להקב“ה יותר מזה שאנחנו מתמודדים בזמני הקטנות. למעשה כל ההבדל בין אדם למלאך זה ימי הקטנות, למלאך אין ימי קטנות, לאדם יש. מצד שני המלך אומר לבנו: כשאתה תהיה בירידה אני יהיה בשמחה. מדוע? כי זה כל תכלית הבריאה, אין שעשועים ושמחה למעלה בכל העולמות הרוחניים כמו ההתמודדות של האדם היהודי בזמני הקטנות..

ברגע שיש חיבור עם הקב“ה יש שמחה!

רבינו מתחיל את הסיפור הזה שכולל למעשה את כל הדורות ואת כל התורות ביסוד הזה כדי לחזק אותנו מאוד בנקודה הזאת שעובר עלינו זמנים של צמצום, זמנים של קושי וזמנים של הסתרת פנים – היצה“ר בא לאדם ואומר לו: עכשיו הקב“ה לא אוהב אותך ולא רוצה אותך, דחו אותך וכן הלאה וכן הלאה. כל העבודה שלנו זה איך אנחנו זוכים להיות בשמחה בזמן הירידה מן המלכות שזה הקטנות. יסוד השמחה זה נקודה אחת, ברגע שיש חיבור עם הקב“ה יש שמחה, ברגע שיש פירוד יש עצבות. כל העולם היום שואלים איך זוכים לשמחה? יש הרבה תשובות, יש כאלה שאומרים מיליון דולר בעובר ושב, לכל אחד יש רעיון שלו אבל אומר רבינו יסוד נפלא: הנשמה של האדם היהודי שמחה רק במצב אחד, כשהיא יודעת שהיא מחוברת עם הקב“ה..

זה תלוי איך אנחנו מסתכלים על החיים..

ברגע שאנחנו יורדים להסתרה אז מתחילה התורה של היצר הרע שמסביר לנו למה אנחנו פרודים מהקב“ה וממילא ”מצווה גדולה להיות בעצבות“, ואז היצה“ר מחשיך לנו את הנשמה. צריך תמיד לזכור את הנקודה ששמחה זה נקודת החיבור והשורש של נקודת החיבור זה הכל בדעת, הכוונה איך אדם מסתכל על הדברים. החיבור זה שמחה וזה תלוי בעצם איך אנחנו מסתכלים על עצמנו, איך אנחנו מסתכלים על החיים ואיך אנחנו מסתכלים על ההנהגה של הקב“ה, ככל שאנחנו זוכים להתבונן ולהעמיק יותר בנקודה שבאמת הכל לטובה אז האדם זוכה לחיבור וזוכה לשמחה.
כל הירידות זה למעשה שורש הבחירה, איך להסתכל ואיך לקבל נכון את הדברים, הלכה למעשה זה תמיד לחפש את הנקודה של החיבור עם הקב“ה. אחד הכלים שיש לנו בזה הלכה למעשה זה הדיבור עם הקב“ה בעצמו. הדיבור עם הקב“ה זה
דבר מאוד גבוה כי גם אם האדם חלילה בירידה רוחנית או שהיצה“ר מתגבר
עליו במידות ובתאוות וכן הלאה, ברגע שאדם זוכה לקחת את כל זה לדיבור
עם הקב“ה, מיד הכל נתקן, תמיד צריך לזכור את זה. ברגע שאנחנו מדברים עם הקב“ה בתפילה אנחנו מתחברים איתו ומיד אנחנו למעשה מתקנים את כל ההסתרה

כל עוד אדם נלחם במחשבה, ברצון ובדיבור

שמעתי מהרב לפני שנים שאמר את זה בשם הבעש“ט שאמר שבמקום שאדם חושב שמה הוא נמצא ורבינו הוסיף על זה עוד דבר, לא רק במקום שאדם חושב שם הוא נמצא, אלא גם במקום שאדם רוצה שמה הוא נמצא. לפעמים המחשבות לא טובות אבל אדם רוצה להיות במקום טוב, אז הרצון של האדם זה מה שקובע. הרב אמר שכל עוד האדם מדבר עם הקב“ה ונלחם גם אם עובר עלינו ניסיונות במידות ובתאוות, זה מציאות העולם, ברגע שאנחנו לוקחים את זה לחיבור, הכוונה לדיבור עם הקב“ה, מיד זה הכל מתהפך להיות לטובה. אז כל עוד האדם נלחם במחשבה, ברצון ובדיבור, תמיד האדם נקרא מנצח, זה כלל מאוד גדול. לא המציאות שאתה רואה מול העיניים היא באמת המציאות של האדם למעלה. מה אדם רוצה מה אדם מחפש ומה אדם מדבר, זה המציאות של האדם למעלה, לכן יכול להיות שיש לאדם קשיים ניסיונות ומידות אבל הוא מדבר עם הקב“ה אז למעשה הוא מתחבר.

למה הייתם צריכים להזכיר?

גם אם יש לאדם ניסיונות, ברגע שאדם מדבר עם הקב“ה אז הכל עולה למעלה למקום מאוד טוב. לפני כמה חודשים הזכרנו מדרש קצר אבל מאוד יסודי, במדרש רבה פרשת וישב כתוב שבשעה שהאחים חזרו ממצרים ואמרו ליעקב אבינו: דיבר איתנו האיש אדוני-הארץ קשות ואמרנו לו שעדיין יש לנו אח קטן בארץ ואז הוא אמר תביאו לי אותו כי אני רוצה לאמת את דברכם. כשיעקב אבינו שמע את זה הוא מאוד הצטער,
למה הייתם צריכים להזכיר את בנימין? ’למה הרעתם לי להגיד לאיש העוד לכם אח‘

כל העבודה זה לראות שאין דבר לא טוב

את יוסף הוא איבד, שמעון היה אסור במצרים אז יעקב אבינו עכשיו דאג לבנימין, נשאר לו רק בן אחד מרחל אז הוא מאוד דאג לו אז הוא אמר ’למה הרעתם לי להגיד לאיש העוד לכם אח‘, אומר המדרש רבה שמעולם לא הוציא יעקב אבינו דיבור של הבל מפיו אלא זה, למה הרעתם. הקב“ה בא בטענה ליעקב אבינו: הכל אני עושה בשבילך ובשביל בניך, כל העניין של הירידה למצרים, כל הגלות והכל זה הכל בשביל להכין את עמ“י לקראת מתן תורה ואתה אומר למה הרעתם? זה דיבור של הבל. המדרש אומר שהיה להקב“ה טענה על יעקב אבינו. לכאורה יש פה שאלה: הרי יעקב אבינו רואה בפשטות שקורים פה דברים לא טובים אז מה הטענה של הקב“ה כלפי יעקב אבינו? כל העבודה זה לראות שאין דבר לא טוב, גם אם אנחנו לא רואים את זה

להכנס לפנימיות ולראות איך הכל לטובה

אני רואה מציאות מסויימת? באמת מה שאני רואה זה מסך וזה סרט, אני
צריך להכנס לפנימיות ולראות איך הכל לטובה. רבינו ממשיך פה את הסיפור ואומר: וקיבל הבן מלך את המלוכה ביד רמה. ועשה לו שרי מלוכה, ודוכסים ושרים וחיל.
וזה הבן מלך היה חכם, והיה אוהב חוכמה מאוד והיו אצלו חכמים גדולים. וכל מי שהיה בא אצלו עם איזה דבר חוכמה – היה אצלו בחשיבות גדול מאוד. והיה נותן להם כבוד ועשירות בשביל החוכמה, לכל אחד כפי רצונו. מי שהיה רוצה ממון – היה נותן לו ממון, ומי שהיה רוצה כבוד – היה נותן לו כבוד, הכל בשביל החוכמה. ומחמת שהיה חשוב אצלו החוכמה כל כך, היו כולם (העם) לוקחין עצמן אל החוכמה,
ועסקו כל המדינה בחכמות. כי זה היה רוצה ממון, כדי שיקבל ממון על ידי זה. וזה היה רוצה חשיבות וכבוד. ומחמת שכלם עסקו רק בחוכמות על כן שכחו שם באותה המדינה טכסיסי מלחמה, כי היו כלם עוסקין בחכמות. עד שהיו כל בני המדינה חכמים גדולים. עד שהקטן שבאותה המדינה – היה במדינה אחרת חכם גדול מכולם.

הבן מלך נולד עם טוב ועם מידות טובות

-והחכמים שבאותה המדינה היו חכמים מופלגים גדולים מאוד. ומחמת החוכמות נתפקרו החכמים של אותה המדינה. ומשכו גם את הבן מלך הנ"ל לדעתם, ונתפקר גם כן. ושאר בני המדינה לא נתפקרו. מחמת שהיה עמקות ודקות גדול באותה החוכמה של החכמים הנ"ל, על כן לא יכלו שאר בני המדינה לכנס באותה החכמה, ולא הזיק להם. אבל החכמים והבן מלך – נתפקרו כנ"ל. והבן מלך, מחמת שהיה בו טוב כי נולד עם טוב, והיו לו מדות טובות וישרות, היה נזכר לפעמים: היכן הוא בעולם, ומה הוא עושה וכו'. והיה גונח ומתאנח על זה על שנפל למבוכות כאלו ונתעה כל כך. והיה מתאנח מאד. אבל תכף כשהיה מתחיל להשתמש עם השכל – חזר ונתחזק אצלו החכמות של אפיקורסית הנ"ל. וכן היה כמה פעמים שהיה נזכר כנ"ל והיה גונח ומתאנח, ותכף כשהתחיל להשתמש עם השכל – חזר ונתחזק אצלו האפיקורסות כנ"ל.

שם רבינו מגנה את החוכמה

הבן מלך שקיבל את המלוכה, מרוב שאהב חוכמות, נפל לאפיקורסות. למעשה פה רבינו עוזב את הסיפור של הבן מלך והוא לא סיים את הסיפור של הבן מלך אלא הוא נכנס לסיפור בתוך סיפור וגם את הסיפור הפנימי רבינו לא סיים וממילא הוא גם לא סיים את הסיפור של הבן מלך, הוא רק ציין את הנקודה הזאת שהבן מלך אהב חוכמות ובגלל זה הוא נפל לאפיקורסות – יש פה נקודה מאוד עמוקה שרבינו מרמז עליה. מצד אחד רבינו מאוד מדבר ממעלת החוכמה וממעלת הלימוד בעיון וההתבוננות העמוקה, מצד שני אנחנו רואים גם בסיפור הזה וזה יותר מודגש במעשה מחכם ותם ששם רבינו מאוד מגנה את העניין של החוכמה, לכאורה יש פה סתירה..

להגיע למצב ששוכחים טכסיסי מלחמה

מצד אחד רבינו מדבר מאוד ממעלת החוכמה וההבנה וההשגה וההתבוננות, מצד שני רבינו גם מאוד מגנה את החוכמה. בסיפור של החכם ותם וגם בסיפור הזה אנחנו רואים שכל מה שגורם לכל האפיקורסות בעולם זה העיסוק בחוכמה יתר על המידה. צריך ליישב את הדבר הזה מדוע מצד אחד רבינו מדבר מאוד ממעלת החוכמה והלימוד וההתבוננות ומצד שני רבינו גם מאוד מגנה את העניין של החוכמה. למעשה בוודאי שהחוכמה זה חלק של עמ“י והקב“ה נתן לנו את התורה שזה אין-סוף חוכמה וכל המרבה לעיין וללמוד ולהתעמק בעומק הדבר בוודאי שזה דבר גדול מאוד, אלא רבינו מזהיר אותנו על נקודה מאוד עמוקה בדבר הזה שכל העיסוק בחוכמה לא יביא אותנו למצב שאנחנו שוכחים טכסיסי מלחמה, מה זה הלשון הזו? מכיוון שאנחנו
פה בעולם הזה אנחנו צריכים לזכור שאנחנו תמיד נמצאים במלחמה ובהתמודדות..

כל אחד והכוחות והכלים שהקב“ה נתן לו

כל עוד האדם בעולם הזה זה מציאות של מלחמה, זה המציאות של העולם. המלחמה היא בשלושה מישורים עיקריים שזה תיקון המידות ותיקון התאוות ודבר נוסף שבעצם הכל תלוי בו זה הנקודה של העבודה על האמונה. יש אין ספור מדרגות באמונה, רבינו אומר: אם אדם דואג קצת איפה אני יאכל מחר ומה יקרה איתי מחר, זה כבר בדקות בחינה של פגם באמונה. אז למעשה כל ימינו בעולם הזה אנחנו מתמודדים בשלושה מישורים האלה, מישור התאוות, מישור המידות ובנקודה של האמונה. בד בבד שאדם לומד בעולם הזה כל אחד לפי הכלים והכוחות שהקב“ה נתן לו ללמוד ולהעמיק בדברים – בוודאי שזה דבר גדול מאוד אבל אומר רבינו אדם צריך לשים לב: לא לשכוח אני תמיד נמצא במציאות של מלחמה. גם אם אדם הגיע למדרגות רוחניות והשיג חוכמות עצומות, הוא רואה מלאכים וקיבל נבואה, גם
עם כל זה בעולם הזה זה תמיד מלחמה, עד אין ספור מדרגות. רבינו אומר פה כך מכיוון שהנשמה של האדם היהודי מאוד-מאוד אוהבת חוכמה ובאמת החיות הפנימית של הנשמה זה החוכמה, זה מה שכתוב החוכמה תחיה את בעליה, כי אדם מקבל מהחוכמה חיות מאוד גדולה – עם כל זה כשעוסקים בחוכמה אדם צריך לשים לב.

יש לך נשמת משיח? גם אז יש מלחמה…

אדם צריך לשים לב שהחוכמה שהוא עוסק בה לא תשכיח ממנו שבעולם הזה יש עבודה, יש ניסיונות ויש קשיים וגם אם אדם זכה להגיע למדרגות רוחניות מאוד-מאוד גבוהות והוא זכה להשגות אין-סופיות, הוא נביא ובעל רוח הקודש, יש לו נשמה של משיח, עם כל זה הוא במלחמה. אפילו יש לך נשמה של משיח אתה במלחמה בעולם הזה והיצה“ר יכול להפיל כל אדם לשאול תחתיות ממש. יש כמה דוגמאות שראינו את הנקודה הזאת שברגע שאדם קצת נחלש ונשכח בתוכו קצת נקודת העבודה, הוא מיד בסכנה עצומה – אחד המקרים זה המעשה שכתוב בגמרא במסכת סנהדרין על ירבעם בן נבט..

היו לו השגות נוראיות בתורה

-ירבעם בן נבט היה אחד האנשים הכי גדולים שהיה בכל הדורות, הוא היה אדם מאוד-מאוד גדול, רבינו האר“י הקדוש אומר שהתחילה להיות בו נשמת משיח בן יוסף, הוא היה משבט אפרים, הוא היה בן אחרי בן של יוסף הצדיק ולמעשה הוא היה צריך להיות משיח בן יוסף. הגמרא אומרת שדומים עליו חכמי ישראל כעשבי השדה, היו לו השגות נוראיות בתורה ובחוכמה, והקב“ה משח אותו להיות מלך על עשרה שבטים, זה היה מפי השם. אחיה השילוני משח אותו בדבר השם למלך על עשרה שבטים, ועם כל זה ברגע שירבעם בן נבט לא בירר בתוכו נקודה מאוד דקה של גאווה, הוא נרדם קצת על נקודה אחת של גאווה ומיד הלך ועשה עבודה זרה שעוד לא היתה כזאת עבודה זרה בארץ ישראל, הוא עשה שתי
עגלים וכתוב בזוהר הקדוש שהבחינה הזאת עשתה קלקול נוראי עד ביאת משיח צדקנו.

הוא בדה מליבו חג להשם וכל זה כפירה

-דווקא בגלל כל המעלות הגדולות שהיו לירבעם בן נבט, הם שהשכיחו לו את המלחמה ומיד הוא נפל. ברגע אחד הוא לא שם לא שהוא בסכנה והוא נפל בעבודה זרה ולא רק שהוא נפל בעבודה זרה אלא עשרה שבטים בישראל הוא העביר לעבוד עבודה זרה – כל זה מנקודה של גאווה. הגמרא אומרת שבאותו תקופה רחבעם הבן  של שלמה המלך מלך על שני שבטים, יהודה ובנימין. ירבעם בן נבט אמר: אנחנו נעלה לבית המקדש ואז מה יהיה? יש הלכה שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד. כשאנחנו נעלה לעזרה רחבעם בן שלמה ישב בעזרה ואני אעמוד בעזרה – בגלל הפגיעה הזאת בכבוד שלו ירבעם בן נבט ביטל את כל העלייה לרגל לעשרה שבטים, הוא עשה להם עגלים לע“ז והוא בדה מליבו חג חדש להשם והכל זה כפירה נוראית..

דוד המלך ידע כל ימי חייו שהוא במלחמה

-מאיפה התחילה הנקודה הזאת? כל הנקודה התחילה שירבעם בן נבט לא שם לב לנקודה של המלחמה. ברגע שהוא לא שם לב לנקודה של המלחמה באותו רגע הוא כבר נפל. רבינו האר“י הקדוש כותב שאחד הצדיקים היחידים בכל הדורות שזכה בגלגול אחד לתקן את כל הגלגולים שהוא היה צריך זה דוד המלך, הוא אחד היחידים בכל הדורות, אפילו צדיקים מאוד גדולים היו צריכים לעשות איזה בחינות של תיקונים. אומר רבינו האר“י הקדוש בשער הגלגולים שדוד המלך היה אחד היחידים שזכה לתקן את הכל. כתוב בספרים הקדושים שדוד המלך זכה לזה מכיוון שהוא
כל ימי חייו עד הרגע האחרון ידע שהוא במלחמה, לרגע אחד לא היה לו
הרפיה מהמלחמה, הוא הבין שכל רגע היצה“ר יכול להפיל אותו ולהכשיל אותו
והוא כל הזמן נלחם. ברגע שדוד המלך לא הרפה כי הוא הרגיש את הסכנה לכן
הוא זכה לתקן בגלגול אחד מה שצדיקים אחרים צריכים כמה וכמה גלגולים כדי לתקן

אחת הסיבות למלחמה, שיהיה לב שבור

רבינו אומר שצריך טכסיסי מלחמה – משמעות הדבר זה לדעת שיש לנו תמיד שלוש מישורים של עבודה בעולם הזה, המישור של האמונה, המישור של המידות והמישור של התאוות וזה לא עוזב את האדם כל עוד האדם בעולם הזה. אחת הסיבות שיש לאדם מלחמה בעולם הזה זה שזה מוליד בתוך האדם לב שבור – פתאום האדם רואה: אני חשבתי שאני צדיק וכבר זכיתי למדרגות, והוא באמת זכה למדרגות, והקב“ה מראה לצדיק שברגע אחד הוא יכול ליפול לשאול תחתיות ממש. שמעתי פעם מהאדמו“ר מפוריסוב שאמר שאפילו לגדולי-גדולי הצדיקים הקב“ה מראה את זה, זה חידוש מאוד גדול. כתוב במדרש רבה שמשה רבינו התפלל להקב“ה: תכניס אותי לארץ. הוא רצה לקבל ד‘ אמות מאווירה של א“י, משה רבינו ידע את גודל המעלה של א“י והוא רצה לקבל מאווירה של א“י, לא משנה באיזה דרך רק תן לי ללכת ד‘ אמות בא“י. אחד הדברים שהקב“ה אמר לו: אין מלכות נוגעת במלכות, עכשיו הגיע זמן המלכות של יהושע בן נון ואין מלכות נוגעת במלכות. משה רבינו אמר: מה הבעיה? אני מוותר על המלכות, אני אהיה התלמיד של יהושע בן נון..

עושה להם שיעורים פרטיים

משה רבינו כ“כ השתוקק ללכת בא“י שהוא היה מוכן להיות תלמיד של יהושע בן נון. הקב“ה אמר למשה רבינו: אם זה מה שאתה רוצה, בסדר, זאת טענה שמתקבלת. אומר המדרש שמשה רבינו ויהושע היו בפתח האוהל, הקב“ה קרא ליהושע להכנס פנימה והוא נכנס, הקב“ה אמר  לו: כשאתה יוצא החוצה, משה ישאל אותך מה אמרתי
לך, תגיד לו שאין לך רשות להגיד לו. ככה זה היה וזה
באמת פלא גדול איך הקב“ה מתנהג עם הצדיקים, ממש עושה להם שיעורים פרטיים..

ברגע אחד גם אתה יכול ליפול במידות..

יהושע יצא מהאוהל וכמובן משה רבינו שאל אותו: מה הקב“ה אמר לך? אמר לו יהושע: אין לי רשות להגיד לך. באותו רגע אמר משה רבינו: טוב מאה מיתות ולא קנאה אחת בלב. היה לו צביטה של קנאה בלב וככה הוא נפטר מהעולם בנקודה הזאת. מה הקב“ה הראה למשה רבינו? משה, אתה גדול הצדיקים של כל הדורות, גדול הנביאים, מסרת את התורה, כל תיקון העולמות והבריאה תלוי בך אבל ברגע אחד גם אתה יכול עדיין ליפול במידות – זה שהוא ראה את זה, זה היה ההכנה לקבל את הר נבו את החמישים שערי קדושה, הוא היה צריך לעבור את הנקודה הזאת של השפלות. ברגע שאדם יודע שהוא נמצא תמיד בסכנה אז הוא ניצל, זה מה שכתוב בספר חכמת המצפון שמשה רבינו ידע בכל רגע ורגע שהוא במלחמה ואילו ירבעם בן נבט שכח שהוא במלחמה, הוא שכח את הטכסיסי מלחמה זה מה שרבינו אומר לנו פה

ידוע שאין גדול בדורו של ר‘ מאיר כמותו

ראינו את הדבר הזה גם אצל אלישע בן אבויה. אומר רבינו האר“י הקדוש שהגדול מבין הארבעה שנכנסו בפרדס היה אלישע בן אבויה, הוא היה יותר גדול מבן זומא, בן עזאי וגם מרבי עקיבא – הוא היה ענק שבענקים. אנחנו רואים שרבי מאיר למד ממנו תורה גם אחרי שהוא התפקר, מדוע? אומרת הגמרא במסכת עירובין: גלוי וידוע לפני מה שאמר והיה העולם שאין גדול בדורו של רבי מאיר כמותו, הוא היה החכם הכי גדול ורבי מאיר ידע שעדיין יש לו הרבה מה ללמוד מאלישע בו אבויה, מכאן נלמד עד כמה גדול וחכם אלישע בן אבויה, אבל ברגע שיש הרפיה מהמלחמה זה מה שרבינו אומר שוכחים טכסיסי מלחמה, באותו רגע היצה“ר מפיל את האדם, זה מה שכתוב בספר חכמת המצפון שבעולם הזה זה תמיד סכנה, אין שום הבטחה  לשום צדיק בעולם הזה אפילו במדרגות הכי גבוהות כי לפי בחינת המקום שבו הוא נמצא יש שמה גם יצה“ר, כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו, אז תמיד האדם בעולם הזה נמצא בסכנה, זה מה שאמרנו מקודם שרבינו האר“י הקדוש אומר שהאדם היחידי שזכה בגלגול אחד להשלים את הכל זה דוד המלך מכיוון שלא היה לו הרפיה מהמלחמה הרוחנית, כל ימי חייו הוא ידע שהוא במלחמה וזה מה שהביא אותו לתיקון

יש גם יצר הרע גדול בגלל המעלה שלנו

שלוש הנקודות האלה שזה המידות, התאוות והבירורים של האמונה, זה מלווה אותנו כל ימי חיינו ותמיד צריך לדעת שיש לנו מלחמה בדבר הזה. אומר המדרש רבה שמכלל מעלה נשמות ישראל זה שהקב“ה נתן לנשמות ישראל מעלה מאוד-מאוד גדולה כמו שחז“ל אומרים שהקב“ה התייעץ עם נשמות ישראל בשעת בריאת העולם. כביכול הקב“ה אומר יש צד שאני מתבטל אליכם, אנחנו רואים שיש במתיבתא דרקיעא מחלוקת בין החכמים לבין הקב“ה ואז החליטו מי יפסוק הלכה? רבה בר נחמני – שלחו לקרוא לו ממתיבתא דרקיעא כדי שיפסוק כמו מי ההלכה, כמו הקב“ה או כמו חכמי מתיבתא דרקיעא. אומר רבי צדוק בספר פרי צדיק שעל זה נאמר במקום גדולתו שם אתה מוצא את ענוותנותו, ז“א שיש יסוד בבריאה שהקב“ה ברא את הבריאה ואת נשמות ישראל והוא נטע בתוכנו חשיבות מאוד-מאוד גדולה שכביכול אנחנו יכולים לקבוע לו. מצד אחד הקב“ה נתן לנו חשיבות מאוד גדולה אבל צריך לדעת שכנגד זה גם יש יצה“ר גדול בגלל גודל המעלה שלנו

יכול להביא לידי מרד בהנהגה של השם

יש יצר הרע מאוד גדול למרוד בהנהגה של הקב“ה ומשם היצר הרע יכול לינוק,
זה נקרא לינוק את הנקודה של המרד ואצל צדיקים מאוד מאוד גדולים יש ניסיון גדול בדבר הזה, לא לקחת את נקודת החשיבות לנקודה של המרידה, ובנקודה
הזאת זה הטעות של נשמות מאוד-מאוד גדולות. הטעות של נשמות מאוד-מאוד גדולות זה בנקודה הזאת שהחשיבות שהקב“ה נתן להם אצל הצדיקים הגדולים
זה מתגלה בפועל וזה יכול להביא את הצדיק הזה לידי מרד בהנהגה של הקב“ה
וזה מה שאנחנו רואים אצל אלישע בן אבויה, יש לך קושייה על ההנהגה של הקב“ה?

ממעלתו הגיע לבחינה של מרד וחוצפה

ראית את מלאך מטט יושב על הכיסא ויש לך קושיות, מזה כבר מתפקרים? אלא האיר בתוכו גודל החשיבות של נשמות ישראל ושל הנשמה שלו אז הוא הגיע לבחינה של מרד ושל חוצפה כלפי שמייא והוא ירד לאן שהוא ירד. גם אצל אלישע בן אבויה מצד גודל מעלת נשמתו הוא הגיע לבחינה של כפירה ומרד. הגמרא בסנהדרין אומרת שהקב“ה תפס בבגדו ואמר לו: חזור  בך ואני ואתה ובן ישי הולכים לטייל בגן עדן – נשמה יהודית שומעת כזה דבר, מי לא יקפוץ על העסקה הזאת ומי לא ירצה כזה דבר? הקב“ה אמר לו: חזור בך, תעשה תשובה ואני ואתה ובן ישי הולכים לטייל בגן עדן. ירבעם בן נבט מתחיל להתפלפל עם הקב“ה ושואל: מי בראש? למה אתה שואל מי בראש? הרי הקב“ה אמר לך: אני ואתה ובן ישי. אתה בראש. ירבעם רצה לחדד את זה. אז הקב“ה אמר לו: בן ישי בראש. באמת משיח בן דוד יותר גבוה ממשיח בן יוסף. אמר לו ירבעם: אם כך אני לא רוצה לחזור בתשובה..

באמת אתה יותר גבוה לכן אתה קודם..

מי לא היה מוכן לקבל כזאת הצעה? השורש זה מצד החשיבות שהקב“ה נתן לנשמות ישראל שהוא כביכול מתייעץ איתנו ומזה שהוא מתייעץ איתנו יכול להיוולד מרד לכן צריך להיזהר בזה מאוד, זה בד“כ גם ניסיון של צדיקים מאוד גדולים, צריך לדעת שמצד שני היצה“ר שם הוא מאוד-מאוד מתחוכם, זה לא דבר פשוט. ירבעם בן נבט ידע שיש שתי הנהגות, יש עלמא דאתגליא ויש עלמא  דאתכסיא. העלמא דאגתליא זה נקרא הנהגת המלכות והיא מכונת בספרים הקדושים בשם הנהגת אני. אני זה לשון של התגלות. אומר הקב“ה לירבעם: בעלמא דאתגליא אני ואתה ובן ישי הולכים לטייל בגן עדן, באמת אתה יותר גבוה מבן ישי בהנהגה הנגלית לכן אתה קודם לבן ישי בטיול הזה אבל ירבעם היה חכם מאוד גדול..

הוא ירד לאן שירד כי אני סייעתי לו לרדת

ירבעם שאל את הקב“ה: מי בראש? בהנהגה של העלמא דאתכסיא מי קודם? אמר לו הקב“ה: אם אתה שואל שאלות כאלה חכמות אז אתה צודק, בן ישי לפנייך. ירבעם לא היה מוכן לקבל שבהנהגה היותר נצחית ויותר נעלמת בן ישי יותר גדול ממנו. אומר המהר“ל מפראג שירבעם זה יוסף הצדיק, זה שורש עבודת הצדיק בעולם ודוד המלך זה שורש עבודת הבעל תשובה בעולם. בתכלית הנצחית הבעל תשובה יותר גבוה ואומר המהר“ל שזה הוליד מרד בנשמת הצדיק, הוא לא מוכן לקבל כזה דבר שהבעל תשובה שעבר מה שעבר וירד לאן שירד מעלתו מעל הצדיק. הרי אני מעולם לא חטאתי, באמת לכאורה זה טענה אמתית אבל הטעות פה זה קודם להתבטל להנהגה של הקב“ה. אתה צדיק כי סייעתי לך להיות צדיק והוא ירד לאן שהוא ירד כי אני סייעתי לו לרדת לאן שהוא ירד והוא הבין שהכל מהשם. וזה התשובה לכל הקושיות למה הבעל תשובה יכול להיות מעל לצדיק כי בעומק התשובה מתברר שגם כל הנפילות זה
היה מאת השם ואז באמת אין הבדל בין הצדיק לבעל תשובה בבחינה הזאת.

הפוסט פרשת וירא תשפ"ו | ממשיכים עם המעשה משבעת הקבצנים ח"ג הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.