בעזרת השם נלמד מעניין הזמן שבו אנחנו נמצאים עכשיו, ספירת העומר,
כי כל זמן יש לו את ההשפעה וההנהגה המיוחדת לאותו זמן ועל-ידי
שאנחנו לומדים מעניין הזמן על-ידי זה אנחנו בעצם מכינים כלים לקבל את השפע של הזמן. עכשיו אנחנו נמצאים בימים שמובא הרבה בספרים הקדושים ורבי נתן גם כותב את זה בליקוטי הלכות שימי ספירת העומר הם למעשה ימים שורשיים מאוד לכל סדר המציאות שלנו, הן בכלל עם-ישראל והן אצל כל אחד ואחד מאתנו בפרטיות

במצב של חיסרון דעת גדול

המשמעות הפנימית של ימי העומר הם לא רק לימי העומר אלא למעשה זה לכל החיים שלנו. נתבונן מה המשמעות ומהם עומקם של הדברים – מובא בספרים שכאשר מסתכלים על כל סדר יציאת מצרים זה מחולק לארבעה שלבים, השלב הראשון זה שעמ“י היה במצרים, השלב השני זה יציאת מצרים שלמעשה זה נמשך יממה אחת בט“ו בניסן, לאחר מכן מתחילים 49 ימי ספירת העומר, השלב הרביעי זה שבועות וקבלת התורה – הזמנים האלה שעמ“י היה בזמן גלות מצרים ויציאת מצרים, למעשה ר‘ נתן כותב שהשלבים האלה מלווים את כל החיים שלנו במחזוריות, כל פעם אנחנו עוברים איזשהו שלב מתוך הארבעה שלבים האלה. נתבונן מהם הארבעה שלבים – השלב הראשון זה גלות מצרים, רבינו האר“י כותב שגלות מצרים זה גלות הדעת, ז“א שהיה חיסרון דעת. כשאדם יודע שיש בורא לעולם שהוא מנהיג ומשגיח ויש לו דרישות מאתנו שזה המצוות וההלכות וע“י זה הקב“ה נותן לנו שכר וכן הלאה, זה נקרא דעת. בזמן שעמ“י היה במצרים כשהיה גלות הדעת, עמ“י היה במצב של חיסרון דעת גדול מאוד על הנקודה של ההשגחה הפרטית,
שיש מנהיג ומלך לעולם – מכאן רואים שחייב כל אדם לעבור מצד הנהגת העולם לא משנה באיזה אופן ובאיזה דרך, שלב של חיסרון הדעת

כל אדם חייב לעבור מצב של חיסרון דעת

כשאדם נמצא בחיסרון הדעת הוא לא יודע שיש בורא לעולם, הוא לא חי את המציאות הזאת, גם אם הוא ידע באיזה ידיעה שכלית זה עדיין לא אומר שיש לו דעת כי דעת זה החיבור בין המוח לבין הלב ’וידעת היום והשבות אל לבבך‘, צריך על כל פנים להרגיש קצת בלב שיש בורא לעולם. מצד זה שעמ“י היה בגלות מצרים ועיקר הגלות זה חיסרון הדעת, כתוב בספרים הקדושים שכל אדם חייב לעבור איזשהו שלב שהוא לא יודע שיש בורא לעולם, יכול להיות שבאיזה הבנה שכלית אנחנו יודעים שיש בורא לעולם אבל אנחנו לא חיים עפ“י זה, אנחנו לא מרגישים את זה ואין לנו שום קשר והתחברות עם המקום הזה וממילא האדם רודף אחרי דברים של העולם הזה

להיות סגן רה“מ

כל מציאות העולם והבריאה זה מציאות של חיסרון ותמיד האדם יחפש דרך למלא את החיסרון, אם זה בא דרך התורה, המצוות המעשים טובים וכן הלאה, אז מיד האדם ילך למקומות אחרים וזה בהכרח, אין אפשרות בין זה לבין זה, אדם לא יכול לחיות בחלל ריק, אז אדם ירצה שיהיה לו מיליון $ בעובר ושוב, הוא רוצה להיות סגן ראש הממשלה, הוא רוצה להיות במסיבות טבע הכי מסעירות שבעולם, זה לא משנה מה..

הוא לא יודע שהוא במצרים

האדם היהודי הוא חכם אז הוא יודע מיד לטכס את העצה מאיפה לשאוב את החיות שלו – זה השלב הראשון שנקרא גלות מצרים – כשאדם נמצא בשלב הזה ובמציאות הזאת, אין שום אפשרות שבעולם שאדם יתחיל להתעורר ולחפש את הקב“ה, מדוע? כי אדם לא יודע. כל הגלות זה אי-ידיעה אז ברגע שאדם לא יודע, אין שום סיבה שבעולם שעכשיו הוא ילך ויחפש איזה דרך להתקרב אל הקב“ה. השלב השני שזה יציאת מצרים, על זה כתוב בהגדה של פסח ’ועברתי בארץ מצרים, אני ולא מלאך, אני ולא שרף אני ולא שליח, אני השם‘ – זה גילוי שכינה. עומק הדבר זה שכדי לעבור לשלב השני שזה יציאת מצרים שזה לצאת מהמציאות של חיסרון דעת, חייב להיות התגלות א-לוקית, אף אדם לא מתקרב להקב“ה או חוזר בתשובה מתוך איזשהו דבר שהוא עושה, זה חייב להיות שהקב“ה בעצמו מאיר לו בתוך מצרים, זה חייב להיות כי אם אדם מתעורר הוא לא לגמרי במצרים. כשאדם נמצא בתוך מצרים הוא פשוט לא יודע אז ממילא אין תביעה כנגדו. כל תשובה שנעשית בעולם זה חייב להתחיל להיות ממציאות שהקב“ה בעצמו מעיר את האדם. כל אחד שיתבונן בעצמו וישאל אחרים יראה
שיש קושייה שאנחנו לא יכולים להסביר: איך חזרנו בתשובה?

בנץ כל עמ“י רץ אחרי עמוד הענן למדבר

אדם היה באמצע איזה ריצה, להשיג מיליון דולר או להיות סגן ראש הממשלה וכן הלאה, שימו לב כשאדם מתעורר לתשובה הוא לא מפסיק לרוץ אלא הוא משנה את הכיוון ריצה שלו, פתאום האדם רץ לכולל או רץ לישיבה, איך זה קורה? באמת זה הקב“ה בעצמו שולח את האור הא-לוקי שלו אלינו – באותו רגע שמאיר בנו האור הא-לוקי הזה, באותו רגע אין שום קושיות, אין שום שאלות, אין שום מניעות, שום תאווה בעולם, שום רצון אחר – הכל מתבטל למציאות הזאת וזה היה ממש יציאת מצרים. ביציאת מצרים אף אחד לא אמר כלום פשוט בנץ החמה של ט“ו בניסן  עמוד הענן התחיל ללכת למדבר וכל עם ישראל רץ אחרי עמוד הענן וזה מה שקורה
לנו ברוך השם, מדי פעם בפעם אדם רואה את עמוד הענן ופשוט מתחיל לרוץ אחריו.

הבחינה של יציאת מצרים נעלמה מאתנו

השכינה לקחה אותנו בעצם אחריה אבל בשלב הזה ובמציאות הזאת אם נתבונן בעומק הדבר יש משהו עיקרי שחסר פה – חסר פה העבודה והבחירה שלנו – בשלב השני אין עבודה ובחירה שלנו כי כשמאיר אור א-לוקי לנשמה יהודית הנשמה היהודית תרוץ אחרי זה גם לקצה השני של העולם. עיקר תכלית בריאת העולם ומה שהקב“ה רוצה מאתנו בעיקר זה את העבודה לכן אומר הזוהר הקדוש ורבינו האר“י שבזמן יציאת מצרים בצאת הכוכבים של ט“ו בניסן האור הזה הסתלק ואז התחיל השלב השלישי שנקרא ימי העומר. בימי העומר האור הזה הסתלק ובשעה שהוא הסתלק כל הבחינה של יציאת מצרים נעלמה מאתנו אבל אומר רבינו האר“י הקדוש כלל גדול מאוד שאותו הוא מזכיר הרבה פעמים: אין שום אור שמאיר שמסתלק, שהוא מסתלק לגמרי, תמיד כל אור רוחני משאיר רשימו (רושם) במקום שבו
הוא האיר, במקרה הזה זה הנשמות שלנו בעצמן, האור של יציאת מצרים האיר
בנו ואחרי 24 שעות הוא הסתלק – ר‘ נתן כותב שעכשיו בפרטיות זה לא חייב
להיות יממה אחת, האור הזה מאיר לאדם וזה יכול להיות חצי שנה, שנה או חודשיים..

האור עצמו לא נשאר רק הרשימו נשאר

רק הקב“ה יודע כמה זמן האור הזה צריך להאיר לאדם – זה מאיר לנו וכשזה מאיר אדם לא שואל שום שאלות, הוא פשוט רץ. בד“כ אדם רץ כמה חודשים,
נכנס לישיבה או לכולל, אחרי כמה חודשים שהאור מסתלק אדם קם בבוקר מסתכל בראי ואומר: מאיפה יש לי פיאות וזקן, איך הגעתי למצב הזה בכלל שיש לי כיפה ופיאות,
מה אני עושה פה בכלל במקום הזה? אנחנו אומרים את
זה קצת בבדיחותא אבל פתאום אדם מתעורר למציאות חדשה לגמרי וזה נקרא השלב השלישי של יציאת מצרים וזה ימי ספירת העומר – מה העומק והפנימיות של
ימי העומר? אומר רבינו האר“י הקדוש שהאור של יציאת מצרים הסתלק מאתנו אבל כמו שאמרנו כל אור משאיר רשימו, נשאר בתוכנו הרשימו של יציאת מצרים, האור עצמו לא נשאר אבל הרשימו של יציאת מצרים נשאר בתוכנו

להרגיש את התענוג והאהבה

מה ההבדל הלכה למעשה בין יציאת מצרים לבין הרשימו של יציאת מצרים? כתוב בספרים הקדושים שבזמן שיש את האור של יציאת מצרים שעל זה נאמר בהגדה ’ועברתי בארץ מצרים, אני ולא מלאך, אני ולא שרף אני ולא שליח, אני השם‘ זה גילוי שכינה – בזמן הזה האדם מרגיש את האהבה ואת התענוג להיות עם הקב“ה – להרגיש את התענוג ואת האהבה להשם זה מבטל את כל מציאות העולם הזה, בשלב הזה אין תאוות ואין מידות רעות, המציאות
של העולם הזה מתבטלת אצל האדם בשלב הזה – זה בזמן הארה של יציאת מצרים..

אנחנו רק זוכרים שטוב להיות עם הקב“ה

-בזמן הרשימו אנחנו לא מרגישים את התענוג ואת אהבת השם כמו ביציאת
מצרים, מה כן יש לנו? אנחנו זוכרים שטוב לנו להיות עם הקב“ה, אנחנו לא מרגישים את הטוב אנחנו רק זוכרים שטוב להיות עם הקב“ה ולמעשה עיקר העבודה שלנו בעולם הזה זה בזמן הזה – ימי ספירת העומר הם שורשיים לכל השנה לכן לא רק בימי העומר יש לנו את העבודה הזאת אלא חייב להיות אחת לכמה זמן שתתחדש אצלנו העבודה של ימי העומר. אדם קיבל הארה רוחנית ואז הוא הרגיש את התענוג להיות עם הקב“ה ובימי העומר זה מסתלק אבל אנחנו לא שוכחים שטוב להיות עם הקב“ה, ואז היצה“ר שבזמן יציאת מצרים חשבנו שהוא התפטר כי כל אדם שנמצא ביציאת מצרים בטוח שכל הסיפור של היצה“ר זה משהו היסטורי, אני זוכר שפעם היה לי יצה“ר. באותו זמן אדם מרגיש כ“כ טוב להיות קרוב להקב“ה אז אין תאוות של העולם הזה ואין מידות רעות, אין כעס ואין גאווה, אין כלום, אבל אז היצר הרע חוזר..

נותן לנו את הכוח להתמודד כנגד היצה“ר

-היצה“ר חוזר לאדם עם שיטות חדשות. צריך לדעת שהיצה“ר הוא החסיד ברסלב הראשון, הוא לא מתייאש, הוא חוזר בחזרה עם כל התוקף שלו – פתאום אדם קם בבוקר והוא כעסן, בעל גאווה, הוא נופל לשיגעונות, הכל חוזר אליו, אבל צריך לדעת שזה  הזמן של העבודה – מה נותן לנו את הכוח לעמוד כנגדו? הרשימו של אור יציאת מצרים, שאנחנו זוכרים שטוב להיות עם הקב“ה – זה בעצם נותן לנו את הכוח להתמודד כנגד היצה“ר כי באמת בזמן הזה של ימי העומר יש מצבים שהיצה“ר כ“כ מתעצם כנגדנו שאם לא היה לנו כוח מצד הרשימו אז ח“ו היינו יכולים להתייאש
כי זה לא פשוט, היצה“ר לא מוותר לנו והוא בא במלחמות גדולות מאוד כנגדנו.
אם נתבונן עיקר הלב של המלחמה זה בשלוש בחינות, דבר ראשון כל המידות
הלא טובות מתעוררות בימי העומר. בזמן יציאת מצרים האדם בטוח שהוא
כבר יצא ממידת הכעס, רבינו אומר שבזמנים האלה אדם בכלל שוכח שיש כזה דבר..

קנאה, שנאה, הקפדה, גאווה ורצון לכבוד

בימי העומר פתאום הכל חוזר וכל המלחמה בעצם מתבטאת בשלוש בחינות: דבר ראשון זה מידות לא-טובות. דבר שני זה התאוות של העולם הזה והדבר השלישי זה האמונה. פתאום האמונה מתערערת: השם כן משגיח עליי או לא? השם כן רוצה אותי או לא? הבלבולים על האמונה זה קושיות שיש לנו על הקב“ה ועל הצדיקים. באמת יש בזה הרבה מאוד בחינות, אם נסתכל במידות
לא-טובות אז ברוך השם לא חסר, יש קנאה, שנאה, הקפדה, גאווה, רצונות של כבוד וכן הלאה. תאוות של העולם הזה? ברוך השם יש הרבה תאוות. בלבולים באמונה? יש הרבה בלבולים באמונה. כשאנחנו מסתכלים על העבודה אנחנו צריכים לעשות סדר בכל העבודה הזאת ואת זה למעשה חז“ל גילו לנו – המקור זה בזוהר הקדוש ואחר-כך זה מובא עוד הרבה בספרים הקדושים – הסדר של העבודה זה שבע הספירות, בכל יום בספירת העומר
יש איזה בחינה של ספירה אחרת שאנחנו מתקנים. בכלליות יש שבע ספירות כידוע: חסד, גבורה, תפארת,
נצח, הוד, יסוד, מלכות – כל אחת מהספירות האלה
כלולות מכל השבע, ז“א שיש שבע בחינות בכל ספירה וספירה, מה עומק כל העניין של הספירות הלכה למעשה?

מה בעצם העבודה שיש לנו?

עומק העניין זה שבכל ספירה יש בה סדר שלם של עבודה וכאשר אנחנו עושים את העבודה לפי סדר הספירות שזה שבע השבועות של ספירת העומר בזה אנחנו ממשיכים תיקון כללי על כל המידות, על כל התאוות ועל כל הבלבולים באמונה – ההתבוננות בעבודה שיוצאת הלכה למעשה מהספירות היא בעצם כוללת בתוכה את כל העבודה הרוחנית שלנו. הרבה ספרים גילו לנו והרחיבו לנו מה העבודה שלנו לפי הספירות כי זה עבודה שהיא כוללת את הכל. התורה נתנה לנו שבע שבועות שזה כנגד השבע מידות האלה, נתחיל להתבונן קצת בספירות מה העבודה שיש לנו וגם נזכור שימי העומר כלליים לכל החיים שלנו..

ספירת החסד זה התיקון של כל המידות

נתבונן בזה לפי הסדר, הספירה הראשונה זה ספירת החסד. כשאנחנו אומרים שיש עבודה בספירת החסד הכוונה שיש מידה רוחנית שגם מתגלית בתוכנו שאפשר לקחת את זה אל הלא-טוב ואפשר לקחת את זה אל הטוב ויש לנו עבודה של בירור איך אנחנו בעצם זוכים לעשות את העבודה ואת התיקון של מידת החסד. רואים שספירת החסד זה התיקון של כל המידות לכן רואים שאברהם אבינו שהוא השורש של כל נשמות ישראל לכן מידתו היא מידת החסד מכיוון שזה השורש של הכל. בפשטות שבדבר העבודה שלנו זה כמובן להשתדל לעשות חסד עם הזולת – הפשטות של הדברים זה שאנחנו משתדלים לעשות חסד עם הזולת זה פשט הדברים

כדי לקבל יותר היינו מוכנים לתת קצת…

מה העומק של מידת החסד? מובא בספרים הקדושים שהקב“ה ברא אותנו עם 2 כלים ושתי כוחות יסודיים מאוד בנפש, אחד זה הרצון והצורך שלנו לקבל ואחד זה הרצון והכוח שלנו לתת, לכל אדם יש רצון לקבל ויש רצון לתת – לפני שאדם מתבונן בעבודה של המידות ובעבודה הרוחנית אנחנו בעצם חיים עפ“י הטבע, איך שאנחנו גדלים ככה אנחנו גדלים, כשאנחנו הולכים עפ“י הטבע לעולם האדם נמצא במציאות שהוא רוצה לקבל – לפני שאנחנו מתחילים לעבוד את העבודה הרוחנית האדם רוצה לקבל, אם כל אחד יתבונן טוב בחייו עד שהוא הגיע לתורה, לצדיק ולעבודה הרוחנית למעשה היינו באיזשהו מהלך של חיפוש, חיפשנו בעולם הזה איך אנחנו מקבלים
הכי טוב והכי הרבה וכל המרבה לקבל הרי זה משובח, מה שאדם היה מוכן לתת זה מכיוון שיהודי הוא אדם חכם והוא יודע שיש דברים שכדי לקבל אותם צריך לתת, אם אני לא יהיה מוכן לתת או על כל פנים לשחק תפקיד שאני מוכן לתת אז אני לא יקבל, אז כדי לקבל יותר היינו מוכנים לתת קצת, ז“א זה משחק כזה, זה דיפלומטיה..

היום רודפים אחרי התאוות במסירות נפש

כביכול אדם מציג את עצמו שהוא בעל חסד, בעל נתינה וכל הלאה אבל באמת לאמיתה אם אדם לא הגיע למדרגה של העבודה הרוחנית האדם רק מחפש דרכים לקבל, אם זה בתאוות אם זה במידות, אם זה בכבוד, אם זה בגאווה, בתאוות אכילה, בתאווה הידועה (ניאוף), ממון וכל האלה, לא משנה מה. יש כמה צינורות של קבלה וכל המרבה לקבל הרי זה משובח, כל התרבות המערבית בעצם בנויה על מין מסר כזה, זה מולקולות באוויר, אם יש דבר שאתה יכול לקבל בכבוד בגאווה ובתאווה ואתה לא תקבל את זה אתה תיתן את הדין על זה, לכן אנחנו רואים שהיום רודפים אחרי התאוות במסירות נפש, ביראת שמיים, כי אדם מרגיש שאם יש איזה תאווה שהוא יכול לקבל והוא לא יקבל אותה אז יענישו אותו, אז רודפים במסירות נפש אחרי זה. העבודה שלנו זה להתעורר ולהתבונן שיש לנו עוד כוח בתוכנו, בטבע הכוח הזה נעלם בתוכנו אבל יש עוד כוח בתוכנו וזה כוח הנתינה לזולת ובאמת עיקר העבודה שלנו פה זה להמעיט ברצון לקבל ולהגביר ולגלות בתוכנו את הרצון של הנתינה..

אחד המצרכים הכי עיקריים

מכיוון שהיינו צריכים לעבור את גלות מצרים וגלות מצרים זה בעצם להעצים את הקבלה לכן קשה שלנו כי עכשיו יש לנו טבעים שאנחנו צריכים להתגבר עליהם אבל צריך לדעת שכל שורש האושר והשמחה של האדם זה כמה שאדם זוכה להיות בבחינת נותן, שם זה כל השורש של השמחה ושל האושר של האדם. היום אחד המצרכים הכי-הכי עיקריים בכדור הארץ זה שמחה ואושר – כולם מחפשים את זה, הולכים לפסיכיאטרים, לפסיכולוגים, יש כאלה שאומרים אולי זה נמצא בעשבים מסויים, בכדורים מסויימים, כל מיני הזיות, אולי שמה נמצא האושר והשמחה, נוסעים להודו..

ככל שאדם יותר נותן ככה הוא יותר שמח

-נוסעים לכל העולם אבל מה בעצם מחפשים? כולם מחפשים בעצם אושר ושמחה, כל התרבות המערבית אומרת: כמה שתקבל יותר תענוגים אתה תהיה יותר מאושר ושמח וצריך לדעת שזה עיקר-עיקר עלמא דשקרא, אין שקר יותר גדול מזה כי ככל שמתעצם באדם הרצון וההתמכרות לקבל האדם נהיה יותר עצוב ודכאוני, כל השמחה זה כשאדם מגלה בתוכו את הרצון לתת, ככל שאדם הוא יותר בבחינת נותן לזולת האדם יותר שמח – שורש העצבות זה הקבלה, שורש השמחה זה הנתינה, צריך לדעת שזה כלל גדול מאוד. לפני כמה שנים יהודי שהכרתי סבל ממה שהוא סבל אז הוא הלך לפסיכיאטר, הוא סבל הרבה מעצבות ודיכאון אז הפסיכיאטר
הציע לו ללכת לאיזשהו סוג של תאווה והוא אמר לו ששם הוא ימצא את האושר שלו..

לצאת מכל מצוקות העצבות והדיכאון:

אותו יהודי בא וסיפר לי את מה שאמר לו הפסיכיאטר, אמרתי לו: תראה איזה שוטה הפסיכיאטר הזה, הוא עכשיו הולך להטביע אותך עוד יותר בעצבות ובדיכאון, אז אתה תקבל איזשהו משהו לכמה שעות, אחרי זה יתעצם בתוכך הצורך והרצון לקבל, מחר בבוקר אתה תהיה מדוכא פי-שתיים מאתמול, אחרי כמה ימים אתה תלך לפסיכיאטר ותגיד: תראה, אני יותר עצוב ממה שהייתי בפעם הקודמת. אז הוא יגיד לך: אם כך אין ברירה, אתה במצב מאוד-מאוד בעייתי, אתה חייב לקבל כדורים נגד דיכאונות ואז מתחילים להלעיט את האדם בכדורים – עיקר היציאה מכל המצוקות של העצבות והדיכאון זה לחפש איך להיות נותן. באמת העבודה ביום-יום היא לחפש הזדמנויות קטנות, לא ללכת בגדול, לא להתחיל להפוך עולמות, הכוונה להתחיל לחפש דברים קטנים שאנחנו הופכים להיות נותנים ולא מקבלים. לדוגמא יושבים עם המשפחה או עם החברים ואוכלים, יש כאלה משפחות שיש להם מסורת קדמונית שבסוף הסעודה שותים תה, בד“כ כל בעל מכובד בפרט אם הוא תלמיד חכם הוא יודע שמלפני הבריאה כתוב שמי מכין את התה? מה זה לא הדבר
הכי פשוט בעולם? בוודאי שהאישה מכינה את התה, מבריאת העולם זה כתוב ככה..

אדרבה עיקר העבודה בדברים הקטנים

-אם נתבונן בעומק הדבר, מה אנחנו רוצים? לשבת על הכיסא ושיביאו לנו תה, אנחנו לא רוצים להיות נותנים פה אנחנו רוצים להיות מקבלים
פה, אדרבה עיקר העבודה בדברים הקטנים האלה זה
תמיד לחפש איך אנחנו זוכים להיות נותנים ולעבוד על הדברים הקטנים שבחיים שלנו, להיות נותנים ולא מקבלים, בכל הזדמנות. רבינו האר“י שואל שאלה על פרקי אבות, כתוב (פרק ד‘-ט“ו) ’הוי מקדים בשלום כל אדם‘ – אומר רבינו האר“י הקדוש שיש פה במשנה הדגשה, בד“כ אנחנו לא שמים לב לזה, המשנה אומרת הוי מקדים כל אדם, ז“א שיש עניין להיות הראשון שאומר שלום. אומר רבינו האר“י שעומק הדבר זה שכששני אנשים נפגשים, הראשון שאומר שלום הוא בבחינת נותן והמחזיר שלום הוא כבר בבחינת מקבל כי הוא אומר את השלום אחרי שהוא כבר מקבל שלום

’הוי מקדים בשלום כל אדם‘

מפה לומדים שאפילו לכאורה בדבר כ“כ פשוט שלא דורש פה עכשיו איזה מאמץ מיוחד, זה דבר פשוט מחיי היום-יום שלנו – אומר רבינו האר“י הקדוש שאפילו זה פועל תיקון גדול מאוד, עצם העובדה שאנחנו בבחינת הנותנים בלהגיד שלום ולא מהמקבלים – לכן אנחנו צריכים להרגיל את עצמנו בכל דבר בחיים שלנו להאיר בתוכנו את כוח הנתינה ולראות כמה שפחות אנחנו צריכים לקבל – אדם לא יכול להיות בבחינת אפס-קבלה, אתם תמיד צריך להיות מקבל, אולי אם היינו בבחינת משה רבינו היינו רק בבחינת נותן. אנחנו עדיין במציאות שאנחנו צריכים לקבל אבל צריך לחפש ולהשתדל מאוד איך לחזק בתוכנו את נק‘ הנתינה ולא את נק‘ הקבלה..

בבית ברזים מזהב, בחוץ צי של מכוניות

לפני ארבע שנים בערך ניגש אליי מישהו אחרי השיעור בת“א, ברוך בעל תשובה חסיד ברסלב והוא סיפר לי סיפור מאוד-מאוד קשה על דוד שלו, יהודי בן שבעים פלוס שעבר אסון מאוד גדול במשפחה שלו, הוא אחד האנשים הכי עשירים בת“א, ברזים מזהב וצי של מכוניות ליד הבית, אדם עשיר מאוד. הוא עבר אסון מאוד גדול ובאסון הזה עוד האשימו אותו שהוא אשם בזה. אותו יהודי שרגיל כל החיים שלו להיות שולט ומנהיג ותקיף וחכם והכל בעצם מונהג ומסודר אצלו וכל העולם נכנע ומתבטל להוד רוממותו, פתאום בגיל שבעים פלוס הוא קיבל מכה נוראית, הוא נכנס לדיכאון גדול. אחיין שלו בא אליי ואמר לי: דוד שלי מסוגר בבית והוא בעצם
חי בגיהנום – משם למדתי שיכול להיות שבגיהנום יש ברזים מזהב, זה עדיין גיהנום..

הרפואה שלך: כל ליל-שישי לחלק סלים

אז האחיין של אותו אדם עשיר שעד אותה מכה היה נגד הדת בא אליי ואמר לי: דוד שלי שואל מה יכול להוציא אותו מהדיכאון? הוא היה בדיכאון גדול מאוד כי הוא גרם למשהו מאוד כואב. אמרתי לו: תראה, דוד שלך הוא יהודי מאוד עשיר, אם הוא רוצה להתחיל לרפאות את עצמו הוא חייב לעשות דבר אחד, לעשות גמ“ח למשפחות עניות אבל לא לתת כסף לגמ“ח אלא הוא בעצמו ילך לקנות את המוצרים, הוא בעצמו יארוז, אפשר לעזור לו אבל שהוא יארוז את זה וכל ליל שישי הוא יסע בעצמו אל המשפחות האלה יקח את הסלים ויתן להם, אמרתי לו שאם הוא יעשה את זה כל ליל שישי זה יהיה הרפואה שלו. למה? כי הוא היה במצב כ“כ דכאוני ואם הוא יגלה בתוכנו את העניין של הנתינה וזה יהיה אצלו במסירות נפש במקום שבו הוא נמצא, זה יכול להתחיל לרפאות אותו, צריך לעשות עוד דברים אבל זה ההתחלה והבסיס של הרפואה שלו – זה המידה הראשונה וזה נקרא מידת החסד.

מה הכינוי של כזה אדם בעולם? פראייר

מידת החסד זה הספירה הראשונה ובעצם כל תיקון נפש האדם מתחיל מהנקודה הזאת וכמו שאמרנו זה לא ללכת בגדול על הנקודה הזאת אלא לחפש בדברים קטנים איפה אני יכול לוותר על הקבלה ולהיות נותן – היום אם אדם הוא זה שבד“כ נותן ועושה איך בעולם קוראים לזה? מה הכינוי שלו? פראייר. פראייר זה מלשון חופשי באנגלית (פרי-Free). שימו לב היצה“ר צועק לאדם: אם אתה יותר מדי נותן לזולת ואתה לא דואג לקבל פי-שתיים ממה שאתה מקבל אתה פראייר, תשימו לב בתוכן של הדבר קודם כל הוא טוען טענה אמיתית, האדם נהיה חופשי, ממי הוא נהיה חופשי? מהיצה“ר, רק שהוא אומר את זה בנימה של לעג ובוז כדי להחליש אותנו בנקודה הזאת, זה תרבות שלימה שאומרת לאדם: אם אתה תהיה נותן אתה בעצם מפסיד את החיים שלך – זה הנקודה הראשונה לעבוד על המידה הראשונה, להפוך את הקבלה לנתינה שזה בעצם מידת החסד – המידה השנייה שהיא כנגד מידת הגבורה או הגבורות זה בפשטות ’איזהו גיבור הכובש את יצרו‘ כמובן שמידת הגבורה זה לכבוש את היצר אבל נתבונן בעומק הדבר בפנימיות של עבודת הגבורה:

אדם שכועס יכול להחריב את העולם..!!

כל עניין היצה“ר זה בעצם לפרוץ את הגבולות של הרצונות של התאוות ושל המידות, ,פירוש הדבר שאם אדם יושב עכשיו ואוכל ארוחת צהריים רגילה, ארבעה שניצלים, היצה“ר זה לפרוץ את הגבולות ז“א אל תגיד לי איך לאכול, אני יאכל איך שאני רוצה במהירות שאני רוצה וערב פסח אז אני חייב לבער את הצלחת שלא יהיה בה פירור – מה פירוש הדבר? היצה“ר שבלב ושברצונות ובתאוות זה לפרוץ את כל הגבולות ואל תגיד לי מה לעשות – לעומת זה עבודת הגבורות שבנפש זה נקרא כוח ההתאפקות, פירוש הדבר שאני שולט על התאוות ולא התאוות שולטות עליי,
זה כוח נפשי. ז“א שאדם יושב מול הצלחת וצריך לאכול, אני אקבע איך לאכול
ולא הצלחת או השניצל יקבעו לי איך לאכול – כמה קשה זה כשיש רצונות
בלב, אפשר לראות את זה גם במידת הכעס, ברגע שמתעוררת בלב מידת הכעס
אז האדם באותו רגע יכול להחריב את כל העולם, הוא מאבד את השכל
לגמרי בהתעוררות מידת הכעס, שוב לשלוט על המידה ולא שהמידה תשלוט עלינו, הכוח בנפש לשלוט על המידות שבלב ועל התאוות שבלב זה נקרא כוח ההתאפקות.

יש מצב שהתאוות שולטות עליו לגמרי

גם בנקודה הזאת כל העניין של מצרים זה היה בדיוק פריצת כל הגבולות, להחליש את כוח ההתאפקות ולהמעיט אותו עד שיהיה בבחינת אפס, כל הקליפה והטומאה של מצרים זה היה כל המרבה בתאוות הרי זה משובח, ככל שאדם מתרגל לתאוות הוא מחליש מאוד בתוכו את כוח השליטה וכוח ההתאפקות עד שיש מצב ויש שלב שאדם איבד את הכוח לגמרי – התאוות שולטות עליו לגמרי והוא איבד את זה,
וזה מושג שהוא מאוד מקובל בימינו, כשאדם כבר איבד את כל כוח הגבורה וכוח ההתאפקות זה המושג שנקרא מכור. היום יש מכור לסמים, לאלכוהול, לאינטרנט. סיפר לי יהודי שהוא אחד המומחים בארץ בדבר הזה שהיום ההתמכרות לאינטרנט יותר גדולה מההתמכרות לסמים, אבל אם נתבונן התאווה, המקום הזה המציאות הזאת והתענוג שיש במקום הזה שולט על האדם לגמרי והאדם לא יכול להנהיג את עצמו במקום הזה – למעשה זה היסוד של ההתמכרות עבודת הגבורה זה להרגיל
את עצמנו לשלוט על התאוות ועל הרצונות שיש לנו בתוך הלב, זה יסוד מאוד גדול.

לגלות בנו כל פעם את כוח ההתאפקות

גם במידת הגבורות כמו במידת החסד צריך לדעת שאי אפשר להפוך את זה במאה שמונים מעלות, הלוואי והיינו יכולים בעבודה של חודש ימים לגלות בנו את כל כוח ההתאפקות ונהיה שולטים, הלוואי. אבל צריך לדעת שזה עבודה של חיים, זה עבודה של שנים כל פעם לגלות בתוכנו את כוח ההתאפקות – רבינו אמר גם מעט זה טוב – לפני 3 שנים בערך ניגש אליי ידיד שלי בן חמישים שהוא בעל תשובה ומגיל צעיר מאוד הוא רגיל לעשן כל יום בכל שעה עגולה סיגריה של גראס, זה קביעות ומסירות נפש, הוא אמר לי: תראה, אני רוצה להפסיק, אם אתה תגיד לי להפסיק אני יסכים איתך ברעיון אבל במעשה אני אומר לך מראש, אני לא יכול להפסיק, אני יותר מדי מחובר וקשור עם המקום הזה, יש עצה למצב הזה? אמרתי לו: כן, זה מה שרבינו אמר גם מעט זה טוב, מה הכוונה? הוא עכשיו קשור עם המקום הזה בקשירה כזאת ובהתמכרות כזאת שהוא לא יכול להפסיק את זה בבת אחת. אמרתי לו: חסר לך עכשיו בנפש את כוח ההתגברות על הדבר הזה, כוח ההתאפקות. הגבורה בנפש להתגבר על זה חסרה אז מה תעשה? תתחיל לאט-לאט.

מבטיח שתוך שנה+ אתה מרים 50 קילו

יש יהודי שהוא רוצה להרים חמישים קילו במשקולות אבל היום הוא בקושי מרים 10 קילו, הוא מגיע לחדר כושר ושואל את המדריך: מה אני יעשה? המדריך יגיד לו: חודש תרים רק 10 קילו, אחר-כך שלושה שבועות תרים 12 קילו וכן הלאה, אני מבטיח לך שתוך שנה ושלושה חודשים אתה מרים חמישים קילו – כמו שזה בשרירים הגשמיים בגוף ככה הנפש בעניין הזה מגבילה. אמרתי לו: אתה בשעה 6 בערב אתה מעשן ולא יעזור שום דבר, להגיד לך לא לעשן אני יודע שאי אפשר אבל אתה יכול לחכות 10 דקות? אמר לי: כן. אמרתי לו: תתאפק 10 דקות ותדע לך שהעשר דקות האלה שהמתנת, שרצית לעשן ולא עישנת התחילו לעורר בתוכך את כוח ההתגברות וכוח ההתאפקות – כך כל פעם תבדוק כמה זמן אתה יכול להתאפק – זה מה שרבינו אמר מעט זה גם טוב, אנחנו צריכים להתחיל להרגיל את עצמנו למידת ההתאפקות.

הפוסט פרשת בהר בחוקותי | ימי העומר זה הזמן להתקרב להקב“ה ! הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

מכיוון שהשבוע זה שבוע שחל בו ל“ג בעומר אז בעזרת השם נלמד קצת בכלליות את עניין התנאים ובפרט על רבי שמעון בר יוחאי – הסיפור על רשב“י מובא בגמרא במסכת שבת דף לג וגם בזה יש רמז וסימן כי לג זה העניין של ל“ג בעומר והזוהר הקדוש קורא לרשב“י ’שבת‘. הסיפור הוא די-ידוע אבל יש עוד הרבה דברים לדייק ולדקדק בהם ואנחנו נראה שהסיפור הוא לא כפשוטו. הגמרא מספרת על שלושה חכמים: ר‘ יהודה, ר‘ יוסי ורשב“י שישבו ביחד ודיברו על מלכות רומי

’ראש-המדברים‘ בכל מקום

ר‘ יהודה זה ר‘ יהודה בר אלעאי. ר‘ יהודה פתח ואמר: כמה נאים מעשיהן על אומה זו, תיקנו שווקים, תיקנו גשרים ותיקנו מרחצאות. ר‘ יוסי שתק ורשב“י אמר: כל מה שתיקנו לא תיקנו אלא לצורך עצמן, תיקנו שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות כדי לעדן את עצמן, גשרים כדי
ליטול מהם כסף -כששלושת החכמים ישבו ודיברו היה איתם עוד יהודי בשם יהודה בן גרים – כל הראשונים כותבים שיהודה בן גרים לא היה אדם רע, נהפוך הוא יש מקום שכתוב שהוא היה צדיק, אבל בוודאי שהוא לא היה אדם שלילי – יהודה בן גרים הלך וסיפר את הדברים האלה, רש“י ושאר הראשונים כותבים שהוא לא הלך במטרה להפיץ את הדברים, אלא הוא ישב וסיפר את זה לחברים שלו או למשפחה שלו אבל הדברים הגיעו למלכות, בפשטות המלכות הכוונה למלכות רומי. הדברים הגיעו למלכות והם גזרו על כל אחד גזירה לפי מה שהוא אמר, ר‘ יהודה ששיבח את המלכות יהיה ראש-המדברים בכל מקום וזה מובא שכל מקום שהתאספו חכמי ישראל יחד, הראשון שתמיד פתח בדברים היה ר‘ יהודה. ר‘ יוסי שתק, על זה שהוא לא שיבח את המלכות גזרו עליו שיגלה
לציפורי ואילו רשב“י שגינה את המלכות גזרו עליו שיהרג..

נס אחד זה עינא דמיא ונס שני עץ חרוב

רבי שמעון בר-יוחאי ורבי אלעזר הלכו ולמדו כל היום תורה בביהכ"נ ואשתו של רשב“י היתה שולחת להם אוכל. כאשר ראה רשב“י שהגזירה מתחזקת ומחפשים אותם הוא אמר לבנו: אם יתפסו את אימא וחלילה יצערו אותה היא תגלה איפה אנחנו ואז הם ברחו למערה. 12 שנה ישבו רשב“י ור‘ אלעזר ולמדו תורה במערה והגמרא מספרת שנעשה להם 2 ניסים, נס אחד זה שנברא להם עינא דמיא (מעיין) והנס השני שנברא להם עץ חרובים וזה מה שהם אכלו כל השלוש עשרה שנה.
הם ידעו שהם לא יוכלו להשיג בגדים אז כדי שהבגדים לא יתבלו הם חפרו
בור וכיסו את עצמם בחול וככה הם למדו תורה 12 שנה. לאחר 12 שנה הגיע אליהו הנביא לפתח המערה ואמר כך: מי יודיע לבר-יוחאי שמת הקיסר והתבטלה הגזירה?

הוא לא יכול לסבול

מכוח ההודעה הזאת של אליהו הנביא, רבי שמעון בר-יוחאי ורבי אלעזר יצאו מהמערה – הגמרא מספרת שהם כבר לא היו בגדר בני אדם, אחרי שתים עשרה שנה כאלה רבי שמעון
ורבי אלעזר לא היו כבר בגדר בני אדם לכן הם היו מלאכים ומלאך לא יכול
לסבול את גשמיות העולם הזה ואת שטות העולם הזה לכן אומרת הגמרא
שהם ראו אנשים שזורעים וקוצרים והם אמרו: עוזבים חיי-עולם ועוסקים בחיי-שעה

…לומד מהרשעים שבגיהנום

כל מקום שהם היו מסתכלים הם היו שורפים אותו מהקדושה שלהם – יצאה בת-קול ואמרה: להחריב עולמי יצאתם? תחזרו למערה, הם חזרו למערה לעוד שנה. נשים לב שיש הבדל מאוד-מאוד משמעותי בין השתים עשרה שנה שהם היו במערה לבין השנה הנוספת שהם היו במערה – 12 שנה זה היה מכוח הגזירה של הקיסר, השנה הזאת זה כבר בת-קול, השכינה גזרה עליהם את השנה הזאת. עברו 12 חודשים נוספים ואז רשב“י אמר לר‘ אלעזר: דינם של רשעים בגיהנום זה 12 חודש, דיינו לגזירה הזאת – מזה למד רשב“י שהם יכולים לצאת מהמערה, – שימו לב מאיפה רשב“י לומד שהוא יכול לצאת מהמערה, מהרשעים בגיהנום – מה הקשר שלך לרשעים בגיהנום? זה לא מובן. הם יצאו מהמערה והגמרא אומרת שכל מקום שהיה מסתכל ר‘ אלעזר היה שורף אבל רשב“י היה מרפא. אומר הבן איש חי ועוד מפרשים מדוע ר‘ אלעזר שורף ורשב“י מרפא, מכיוון שהשנה השלוש עשרה הם היו צריכים להגיע לי“ג מידות של רחמים – אחרי שתים עשרה שנה הם היו מלאכים, אחרי שלוש עשרה שנה הם נהיו צדיקים, ידוע שר‘ נתן כותב שהצדיק יותר גבוה ממלאך, מלאך לא יכול לסבול את הגשמיות של העולם הזה, הוא לא יכול לסבול טומאה והוא לא יכול לסבול אדם שעושה עבירות, מהקדושה שלו  הוא שורף אותו..

לבחורים קשה להגיע לסוד הזקן העליון

הצדיק יותר גבוה ממלאך בזה שהוא יכול לסבול גם את כל בעלי העבירות ואת כל הטומאה בעולם, אחרי 13 שנה רשב“י הגיע לזה. ר‘ אלעזר לא הגיע לזה מכיוון שכתוב שסוד הרחמים האמיתיים של הצדיקים זה נקרא י“ג מידות של רחמים וזה נקרא סוד הזקן העליון. הצבע של הזקן העליון זה לבן וזה סוד הרחמים, אומר רבינו האר“י הקדוש שזקן לבן זה סימן לרחמים – אז כל אחד צריך להתפלל שיהיה לו זקן לבן, המקובלים מתפללים שיהיה להם זקן לבן. אומר הבן איש חי שבחורים צעירים קשה להם להגיע לשם לכן ר‘ אלעזר עדיין שורף את העולם. יום אחד הם הלכו ביחד בדרך וראו סבא (אדם מבוגר) שרץ עם 2 אגודות הדסים בידיו, שאלו אותו: מה זה?

מהיכן המקור להדסים לכבוד יום שבת?

אותו סבא אמר להם שיש לו הדסים לכבוד שבת, כדי לברך עליהם – זה המקור שמברכים על הדסים בשבת. אז הם שאלו אותו: למה לך 2 אגודות של הדסים? אמר להם: אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור. אמר רבי שמעון לרבי אלעזר בנו: ראה כמה חביבין מצוות על ישראל. אומרת הגמרא שהתיישבה דעתו של ר‘ אלעזר. מהסיפור הזה ר‘ אלעזר בן ר‘ שמעון הפסיק לשרוף את העולם, הוא הגיע בעצם לרחמים של רשב“י שהוא יכול לסבול את העולם – עד כאן זה בעצם הפשט של הסיפור בקצרה. נתבונן בכמה נקודות בסיפור הזה ונראה שבאמת הסיפור הזה פה הוא מאוד לא מובן. דבר ראשון השיחה של ר‘ שמעון, ר‘ יהודה ור‘ יוסי היתה זמן קצר יחסית אחרי חורבן בית המקדש השני. כידוע הרב של כל החכמים היה ר‘ עקיבא ור‘ עקיבא היה בן 68 כשנחרב בית המקדש השני, ז“א שר‘ שמעון, ר‘ יהודה ור‘ יוסי חיו גם בתקופת סוף בית המקדש השני, השיחה הזאת שהם ניהלו בינם לא היתה
יותר משלושים שנה אחרי בית המקדש השני. מה שהרומאים עשו לארץ, כדי
לקרב את זה לדעתנו ולהרגשתנו, זה לא פחות ממה שהנאצים ימח-שמם עשו בשואה

נחל של דם ירד מביתר עד למישור החוף

הרומאים הרגו בארץ מיליונים של יהודים, זה לא רק שהם החריבו את בית המקדש והחריבו את ירושלים אלא מספרת הגמרא על ביתר, היו שם מאות-אלפים ואת כולם הרגו. הגמרא אומרת שירד נחל של דם מביתר שהגיע למישור החוף וכמה שנים החקלאים הגויים היו משתמשים בדם הזה כדי להשקות את השדות, ז“א אין אומה רשעית כאומה הזאת – מתעוררת פה שאלה מאוד גדולה: איך יכול להיות שר‘ יהודה מגדולי התנאים יכול לשבח אותם? כדי להבין את זה, 10 שנים אחרי השואה יושבים 3 מגדולי הדור ואחד אומר: בוא תראה כמה נאים מעשיהם של האומה הזאת, הגרמנים הנאצים ימח-שמם, הם בנו בניינים, בנו בתים, פיתחו את גרמניה – יעלה על הדעת כזה דבר שצדיק כזה גדול ישבח את הרומאים? זה לא יעלה על הדעת דבר כזה

רומי יצאה במפח נפש מהדין

נקודה נוספת שעוד יותר קשה על רבי יהודה, הגמרא במסכת  ע“ז דף ב‘ עמוד ב‘ אומרת שלעתיד לבוא יכנסו כל האומות לדרוש שכרם מהקב“ה ומכיוון שרומי היא מלכות חשובה אז הם נכנסים ראשונים, הם יכנסו ראשונים. הקב“ה יגיד להם: על מה אתם רוצים שכר? מה עשיתם? הרומאים אמרו: בנינו שווקים ומרחצאות, עשינו גשרים
וכל זה לכבוד ישראל. הקב“ה אמר להם: כל מה שעשיתם זה רק בשביל עצמכם, לא עשיתם שום דבר בשביל
עמ“י ובשביל הקדושה. אומרת הגמרא שמלכות רומי
יצאה במפח נפש מדינו של הקב“ה, ז“א שבעצם יש לנו גמרא מפורשת שאומרת שהקב“ה לא קיבל את הטענה הזאת שיש ברומאים איזה נקודה טובה, זה גמרא מפורשת

חז“ל הלבישו בסיפור דברי תורה עמוקים

בוודאי שר‘ יהודה בר אלעאי יודע את הגמרא הזאת, הוא גם יודע שהקב“ה דחה את הטענה של הרומאים אז איך יכול להיות שר‘ יהודה משבח את הרומאים, גם בפשטות הסברה אומרת שלא לשבח אותם ואתה גם יודע שהקב“ה ידחה את כל הטענות שלהם אז איך יכול להיות שאתה משבח אותם? נקודה נוספת זה שבאמת לכל אורך הסיפור השם רומי לא מוזכר אלא מה כתוב? או אומה זאת או מלכות. לכן מכוח השאלות האלה אנחנו צריכים לדעת שידוע שהאגדתות בש“ס זה הכל סודות התורה, אדרבה האגדתות שבש“ס הם סודות יותר גדולים מדברי הפשט של הגמרא, חז“ל הלבישו בדרך של מעשיות דברי תורה מאוד עמוקים, זה בעצם הפנימיות
של האגדתות שבש“ס. נקודה נוספת, אומר רבינו האר“י הקדוש יסוד מאוד
גדול בהבנת העניין של התנאים, זה גם אצל האמוראים אבל זה עוד יותר אצל התנאים

בספר תורה של ר‘ מאיר כתוב כותנת אור

אומר רבינו האר“י הקדוש שהתורה של התנאים זה לא כמו שאנחנו לומדים תורה ומשתדלים להבין, הבנו? אז אנחנו אומרים מה שהבנו. התנאים כבר היו במדרגה רוחנית כ“כ גבוהה שלמעשה הנשמה שלהם האירה את התורה. כשאחד התנאים אומר תורה זה כבר משורש הנשמה שלו. כל יהודי מחובר בשורש נשמתו עם התורה אבל דברי התנאים הנשמה שלהם כבר מגלה את התורה שהם צריכים לגלות, זה המדרגה הכי גבוהה בלימוד התורה. הגמרא במסכת עירובין אומרת שר‘ מאיר היה סופר סת“ם ובספרו של ר‘ מאיר היה כתוב את הפסוק ’ויעש השם א-לקים לאדם ולאשתו כותנת עור‘ אבל בספרו של ר‘ מאיר היה כתוב ’כותנת אור‘ באלף. כולם שואלים איך יכול להיות? אם משנים אות בספר תורה אז הספר תורה פסול, זה הלכה. איך הספר תורה של ר‘ מאיר לא פסול? לכן יש כאלה שנדחקים לפרש שלא הכוונה ספר התורה של ר‘ מאיר אלא ספר הפירושים של ר‘ מאיר אבל זה מאוד קשה

לכל נשמה יש למעלה ספר תורה פרטי

-התירוץ הזה הוא מאוד קשה מכיוון ששם הגמרא אומרת שר‘ מאיר היה סופר סת“ם ורבי ישמעאל אמר לר‘ מאיר: תהיה זהיר במלאכתך כי שמיים וארץ תלויים בספרי תורה שאתה כותב ועל זה אומרת הגמרא שרבי מאיר היה כותב ’כותנת אור‘ עם האות אלף. לכן באמת זה שאלה גדולה מאוד, אומר הבני יששכר חידוש נורא מאוד: באמת לכל נשמה יהודית יש למעלה ספר תורה ולעתיד לבוא כל יהודי יגלה את הספר התורה הפרטי שלו למעלה, הכוונה לפי שורש נשמת האדם ככה התורה מצטיירת למעלה. אומר הבני יששכר שר‘ מאיר כבר
ידע את ספר התורה שלו למעלה – מי שיודע את הספר
תורה שלו למעלה יכול לכתוב ספר תורה לפי מה שהוא יודע

או תוותרו או שתעשו פשרה

אומר הבני יששכר וכל זה מובא בשם רבינו האר“י הקדוש שכל תורה שתנא אמר זה היה תורה שהיתה נובעת משורש נשמתו, זה לא תורה שכלית אלא זה תורה נשמתית, הנשמה שלו כבר היתה מגלה את התורה הזאתי לכן אנחנו רואים שהיו בין התנאים מחלוקות עצומות, לכאורה למה אתם לא מוותרים אחד לשני, או שתעשו פשרה. הם לא יכולים להתפשר כי באמת אלו ואלו דברי א-לקים חיים, כל אחד אומר את זה לפי שורש הנשמה שלו. גם פה בשיחה שהיתה בין שלושת החכמים היא בכלל לא היתה במעשיה של רומי, נזכור שאין לנו אומה רשעית כמו רומי ולא יכול להיות שתנא ישבח את הרומאים אלא זה בכלל עניין אחר לגמרי. התנאים ידעו שעמ“י הולך לצאת לגלות של אלפי שנים, השנה זה יהיה 1951 מחורבן בית המקדש השני, הם ידעו ברוח הקודש שעמ“י הולך לצאת לגלות מאוד קשה עם הרבה מאוד ניסיונות וייסורים והסתרות פנים מאוד-מאוד קשות שהולך לעבור על כל הדורות בעם ישראל

בזכות המסירות נפש של 10 הרוגי מלכות

התנאים ידעו את זה, מה שהם פעלו בעבודה שלהם ובתפילה שלהם זה היה בשביל עמ“י לכל הדורות, דוגמא לדבר זה עשרת הרוגי מלכות שבעצם פעלו פעולה רוחנית בשביל עמ“י לכל הדורות. אומר רבינו האר“י הקדוש שאנחנו לא יודעים מה הם חסכו לנו בזה שהם קיבלו את המיתה בכזה שמחה ואהבה – אומר רבינו האר“י הקדוש שהם ביטלו את כל הפנימיות של הדין – מה שאנחנו עוברים זה רק החיצוניות של הדין, אם ח“ו היינו צריכים לעבור את הפנימיות של הדין ז“א שכל 30 שנה היינו צריכים לעבור שואה – בזכות המסירות נפש של עשרת הרוגי מלכות נחסך לנו כל הבחינה הזאת, לכן זה דוגמא שהם פעלו פעולה לכל הדורות. התנאים פה ישבו ודנו בשאלה אחרת לגמרי: איך נכון ומה צריכה להיות הדרך שעמ“י
הולך להתמודד עם ההסתרת פנים ועם הגלות הגדולה שהולכת לעבור על כל הדורות?

להסתכל על הטוב של הקב“ה בהסתרה

זה היה הנושא של השיחה שלהם לכן הם לא מזכירים את המילה רומי אלא הם אומרים ’אומה זאת‘ אומה בגימטריה זה 52. יש מושג בקבלה שנקרא שם ב“נ (52), פירוש הדבר שזה הנהגת העולם הזה בפרט בזמן הצמצום וההסתרה – ר‘ יהודה הוא מצד שורש החסדים, אומר רבינו האר“י הקדוש שבכלליות יש לנו עבודה של 3 קווים, זה מושג שחוזר הרבה-הרבה פעמים בכתבי רבינו האר“י הקדוש, 3 קווים הכוונה שיש 3 יסודות בעבודה שלנו בכלליות, 3 יסודות בעבודה שלנו להקב“ה. השלוש קווים האלה זה נקרא קו הימין, קו השמאל וקו האמצע. הקו הימין זה החסדים, ר‘ יהודה הוא מצד החסדים. ר‘ יהודה אומר מה העבודה של החסדים בזמן ההסתרה: בוא וראה כמה נאים מעשיהם של אומה זו, על מה אנחנו צריכים להסתכל? על הטוב של הקב“ה שנמצא בתוך ההסתרה הזאת, העבודה שלנו
זה לחפש את הנקודה הטובה של ההנהגה של הקב“ה בכל ההסתרות ובכל הצמצומים

לראות את החסדים של הקב“ה בכל דבר

בתורה ד‘ בליקו“מ רבינו אומר ’כשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו, זאת הבחינה היא מעין עולם הבא שנאמר בהשם אהלל דבר בא-לקים אהלל דבר‘ השם זה החסדים, כשהקב“ה עושה לי חסדים אני אומר לו תודה. א-לקים זה השם של הדין שזה הצמצומים וההסתרה, גם אהלל דבר. זה מה שרבי יהודה אומר, העבודה שלנו בזמן ההסתרה זה ללכת ולהתבונן ולחפש ולראות כל הזמן שכל מה שהשם עושה לנו זה הכל לטובתנו וידוע שזה עבודה מאוד-מאוד גדולה בבירור הדעת הנקודה הזאת לראות את החסדים של הקב“ה בכל דבר ודבר. אומר רבינו שככל שאדם זוכה לזכך את שכלו בבחינה הזאת לראות שבעצם הכל לטובה אז איזה תיקון אדם זוכה לעשות בדבר הזה? הוא מקבל דעת בדיבור שלו. על התורה הזאת ר‘ נתן כותב שיש דיבורים שהם בכלל לא נקראים דיבורים
זה צפצופי-עופות, אדם מדבר שטויות, יושב חמש
שעות ומדבר על פוליטיקה, על כדורגל ועל כדורסל, אומר ר‘ נתן שזה לא הגדר של הדיבור, דיבור זה דעת, זה
לדבר על התורה על אמונה על קדושה, יראת שמיים וכו‘..

המלכות = השכינה וההנהגה

מתוך התורה של רבינו מסביר ר‘ נתן איך אדם זוכה לדבר דיבורים של דעת: ככל שהוא זוכה יותר לראות את החסדים של הקב“ה זה נקרא שהוא מזכך את מוחו וזה בסוד הלובן העליון ואז האדם מקבל דיבורים של דעת, הוא מדבר על הקב“ה – זה מה שאומרת הגמרא, ר‘ יהודה אומר תסתכל בכל פרט ובכל בחינה ברחמים ובחסדים של הקב“ה. המלכות זה השכינה וזה ההנהגה של הקב“ה, מה גזרה
עליו המלכות? אתה תהיה ראש-המדברים בכל מקום. ראש זה עולם המחשבה, מדברים זה עולם התיקון – אתה תהיה שורש של התיקון של כל הצדיקים לקשר
את המחשבה עם הדיבור, זה מה שהגמרא אומרת, אתה תקשר את הדעת עם הדיבור

ר‘ יהודה נתן לנו את הכוח לעבודה הזאת

כל השלושה תנאים לא פעלו את זה רק בשביל עצמם לגלות את זה אלא הם כיוונו בזה להכניס את המהלך הזה לעמ“י עד שיבוא משיח צדקנו, ר‘ יהודה נתן לנו כוח לעבוד את העבודה הזאת לכן כתוב שסתם מעשה בחסיד אחד שמובא בש“ס זה הולך על ר‘ יהודה כי הוא שורש החסדים וזה הבחינה של ר‘ יהודה. לעומת זאת ר‘ יוסי הולך בדרך אחרת, הוא שותק. ר‘ יוסי זה נקרא תיקון קו האמצע וקו האמצע עולה למקום הכי גבוה עד סוד הכתר העליון. איפה ראינו את זה? רבינו אומר בתורה ו‘ שעיקר התשובה זה ישמע ביזיונו ידום וישתוק וע“י זה עולה לכתר העליון – זה העבודה של ר‘ יוסי. ר‘ יוסי אומר שבשעה שמבזים את האדם או שהוא נכנס להסתרת פנים וצמצום אז הלב של האדם מוצף ברגשות של עצבות, כעס הקפדה וכו‘

כשהלב מוצף באיזשהו רגש עוצמתי אז

-העצה בזמן הזה זה השתיקה, ברגע שאדם מרגיש שהוא כל-כולו בוער בכעס או בצער או בעצבות צריך לדעת שאין עצה ואין תבונה – עכשיו זה עבודה של שתיקה כי ברגע שאדם שותק זה משכך את הלב, זה כמו ים סוער וכדי להביא להכנס לים צריך שהים יהיה רגוע – איך זוכים לרגיעה? תשתוק, צריך לדעת שזה כלל גדול מאוד. לא תמיד מצליחים לשתוק אבל עכ“פ צריך לדעת כלל מאוד גדול: תמיד כשהלב מוצף באיזשהו רגש עוצמתי, מה שאני חושב באותו זמן ומה שאני מדבר באותו זמן זה שטויות והבלים ודמיונות, אנחנו מדברים שטויות ודמיונות בזמן הזה אבל לפחות שנדע שאנחנו מדברים שטויות ודמיונות. לפני כמה חודשים הייתי באיזה בעיה של שלום בית, הבעל היה גבורות, הוא היה אש אז ישבתי ודיברתי איתו..

שתדעי לך מראש זה הכל שטויות והבלים

-אמרתי לו: תראה לא צריך לכעוס, צריך לקבל באהבה וכן הלאה. הוא אמר לי: אבל כשזה תוקף אותי אני לא מצליח לשתוק. אמרתי לו: אני מבין אותך, אני מזדהה איתך כי גם אני לא מצליח תמיד לשתוק אז אנחנו באותו סירה, אני מציע לך שתגיד לאשתך פעם-פעמיים בשבוע: כשאני כועס אני לא מצליח לשתוק אבל רק שתדעי מראש שכל מה שאני אומר לך זה הכל שטויות והבלים, תביני שעכשיו קיבלתי ראש של שטות וכל מה שאני אומר לך זה שטויות והבלים. לפחות תרגיע אותה כי היא חושבת שאתה אומר אמת. תגיד לה שאתה מבין שזה הכל שטויות – בשעת הכעס ובשעת הרגש אדם מדבר מה שהוא מדבר אבל באמת העצה הכי טובה אם אפשר בזמנים האלה זה פשוט לשתוק. יש כזה משחק של ילדים שנקרא ’משחק השקט‘ אז שאדם יגזור על עצמו להיות בשקט ולא לדבר, זה למעשה העבודה של ר‘ יוסי לכן חז“ל אומרים שבכל מקום הלכה כמו ר‘ יוסי כי טעמו ונימוקו עימו. בפשטות אנחנו מבינים שטעמו ונימוקו עימו הכוונה שהוא
היה מסביר אותה ומנמק את ההלכה טוב-טוב וקיבלו את זה

היה משמח את הלב בתורה

כל מקום שר‘ יוסי חולק עם תנא הלכה כמו ר‘ יוסי כי טעמו ונימוקו עימו – יש פה שאלה: כשאנחנו אומרים נימוקו הכוונה שהוא מסביר את ההלכה. מה הכוונה טעמו? שהוא גם מסביר את ההלכה אז למה צריך להגיד לשון כפולה טעמו ונימוקו עימו? אלא ר‘ יוסי בסוד השתיקה היה עולה לעולם הטעמים. עולם הטעמים זה נקרא עולם הניגונים, כמו שיש בתורה טעמים, נקודות, תגים ואותיות, ידוע שהטעמים של התורה זה הכי גבוה, זה נקרא סוד עולם הניגון. רבינו אומר שלכל תורה יש את הניגון שלה – ר‘ יוסי בסוד השתיקה עולה לעולם הטעמים, לעולם הניגונים
לכן כשהוא היה מגלה תורה הוא לא רק היה מסביר את התורה אלא טעמו עימו, הוא היה מגלה גם את הניגון של התורה הכוונה שהוא היה משמח את הלב בתורה הזאת..

וחרב הוצאת מתערה שלפת נגד צרריך

בחיי מוהר“ן רבינו אומר שאילו הייתי מגלה את הניגונים של התורות שלי היתה מתבטלת הבחירה בעולם כי כולם היו רצים אחרי הקב“ה. בכל תורה יש שכל של התורה ויש ניגון של התורה. הניגון של התורה זה עוד יותר גבוה מהתורה עצמה, זה השמחה. לפעמים אנחנו לומדים תורה ואנחנו מרגישים שמחה מאוד גדולה עצם השכל, עצם הידיעה של הדבר ועצם ההתחדשות של הדבר אבל מה שאנחנו מקבלים היום זה רק ניצוץ של הניגון. באמת הניגונים של כל תורה הם מאוד גבוהים וסוד השתיקה עולה למקום הזה – זה ר‘ יוסי בקו האמצע. ר‘ שמעון זה קו השמאל, קו הגבורות – אומר רבינו האר“י הקדוש שאין לך עבודה יותר קשה מהעבודה של תיקון הגבורות. צריך לעשות המתקה על העניין של הגבורות לכן בשיר של רשב“י כתוב ’נאזרת בגבורה, ובמלחמת אש דת השערה, וחרב הוצאת מתערה, שלפת נגד צרריך‘..

אם יש לצדיק עדיין איזה בחינה של רע..

תיקונו ועבודתו של רשב“י זה עניין הגבורות. עניין הגבורות בבחינה הזאת זה להתגרות ברשעים. לכל אחד יש עבודה לפי שורש נשמתו, העבודה של רשב“י זה לא לפחד מהרשעים ולהתגרות בהם, כאשר צדיק נכנס לעבודה כזאת זה עבודה הכי קשה והכי מסוכנת מכיוון שאם לצדיק יש עדיין איזה בחינה של רע בתוכו ואין צדיק שיעשה טוב בארץ ולא יחטא כי אחרי הכל גם אדם שעובד את הקב“ה במסירות נפש אבל עדיין זה לא ראייה שבפנימיות הלב שלו הוא נקי לגמרי, יכול להיות שיש לו קצת הקפדה, יכול להיות שיש לו קצת גאווה, לא הרבה אבל אולי יש לו עוד
איזה מידות או תאוות שעדיין לא מתוקנות, כשצדיק נכנס לעבודה של גבורות
שזה להתגרות ברשעים זה מסוכן מאוד כי כל נקודה רעה שיש בו, קודם כל דנים
אותו על הדבר הזה לכן זה הסכנה הגדולה שהוא יכול לעורר על עצמו את מידת הדין

חייב להמית כל נקודה של יצה“ר בתוכך

מה זה להתגרות ברשעים? זה לעורר את מידת הדין על הרשעים, זה לתבוע עונשים על הרשעים, לקטרג על הרשעים – ברגע שבא צדיק ומקטרג על הרשעים צריך לדעת שבשמיים אומרים לו: בסדר צריך לקחת את הרשעים ולהעמיד אותם לדין? בסדר גמור אנחנו מקבלים את הטענה שלך אבל אנחנו הוגנים, אתה עוררת את מידת הדין אז אתה הראשון שנכנס לדין לכן זה מסוכן מאוד להכנס לעבודה הזאת, לכן אומרת הגמרא שגזרה עליו המלכות? שיהרג. המלכות זה סוד השכינה היא אומרת לרשב“י: אתה רוצה להכנס לעבודה כזאת להתגרות ברשעים אז אתה צריך לקיים בעצמך ’אדם כי ימות באהל‘ אתה חייב להמית כל נקודה של יצה“ר שיש בתוכך. הצדיק השלם שנכנס לעבודה של להתגרות ברשעים חייב להיות במדרגה של אדם הראשון שלפני החטא לכן אומרת הגמרא שגזרו עליו ללכת ולהמית את עצמו באהלה של תורה ע“י זה לא יהיה לך שום קשר של נקודה של גשמיות העולם

יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין

כל נקודה של גשמיות העולם זה מעורר קטרוג על האדם – רשב“י הבין את זה לכן הוא אמר לר‘ אלעזר הולכים לבית כנסת ולא יוצאים משם, יומם ולילה נשב ונלמד תורה. כשהגזירה התחזקה הבין רשב“י שזה לא מספיק העבודה הזאת לשבת כל היום בבית כנסת וללמוד תורה, זה דבר גדול מאוד אבל זה לא להיות במדרגת אדם הראשון לפני החטא – כדי לבטל כל רע צריך לקיים כפשוטו מה שהתורה אומרת בפרשת חקת ’אדם כי ימות באהל‘ אנחנו חייב לבטל את עצמנו. אדם שהוא מת קוברים אותו באדמה, אמר רשב“י בוא נכנס למערה ונקבור את עצמנו כמו שקוברים מת – מבריאת העולם לא היה אדם שלמד 13 שנה תורה כשהוא קבור באדמה, רשב“י ור‘ אלעזר היחידים שלמדו ככה תורה 13 שנה, אומרת הגמרא שזה לא דבר פשוט. בהמשך הגמרא מספרת שר‘ פנחס בן יאיר שהיה חותנו של רשב“י ראה אותו ברחצה אז הוא ראה את העור שלו, יש אומרים שהוא היה לגמרי חלודה, יש אומרים שזה היה כמו אדמה, היה אפשר לשתול ערוגות על העור של רשב“י. ר‘ פנחס בן יאיר התנא הגדול ראה את זה והתחיל לבכות, הדמעות ירדו על העור של רשב“י והוא התחיל לצעוק מכאבים, אסור לגעת בעור כזה, לקח שנים עד שריפאו את זה – עד היכן הגיעו הייסורים של המערה. בגמרא במסכת סוכה (דף מה)
אומרת הגמרא: אמר ר‘ שמעון בר-יוחאי יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין

ר‘ יוסי זכה לעשות תשובה עצומה ונוראית

למה לא אמרו את זה תנאים אחרים שגם הם יכולים לפטור את העולם מהדין? כולם היו קדושי-עליון וצדיקים, למה דווקא רשב“י אומר אני ור‘ אלעזר יכולים לפטור את העולם מן הדין, רש“י במסכת סוכה אומר: בזכותי, אני סובל כל עונותיהם ופוטרן מן הדין. רשב“י נכנס למערה כדי לבטל כל נקודה של רע ממנו כי מצד שורש נשמתו הוא היה חייב לבטל כל נקודה של רע כדי להתגרות ברשעים. אומר הבן איש חי בבן יהוידע ’נעשה אדם נאמר בעבורך‘ הכוונה שר‘ שמעון ור‘ אלעזר זכו להיות במדרגת אדם הראשון שלפני החטא, הם ביטלו את הכל. אדם הראשון עשה תשובה אל הקב“ה אמר לו: אתה תחזור למדרגה שלך לאחר מיתה, חייב לעבור מיתה כדיל להגיע למדרגת אדם הראשון שלפני החטא – רשב“י ור‘ אלעזר עברו את זה במערה, הם עברו את התיקון כי עפר אתה ולעפר תשוב במערה לכן הם זכו להיות במדרגת אדם הראשון שלפני החטא. לנכד של רשב“י, הבן של ר‘ אלעזר קראו ר‘ יוסי, מספרת הגמ‘ במסכת בבא מציעא שהוא היה שבאבניק אבל הוא זכה לעשות תשובה עצומה ונוראית עד שהוא היה במדרגת לימוד התורה כמו רשב“י ור‘ אלעזר

עץ חרוב זה מרמז על עניין של החורבן..

מספרת הגמרא שכשר‘ יוסי נפטר רצו להביא אותו למערה במירון, היה שם נחש בפתח המערה והוא לא נתן להכניס אותו, אז כל העם שהביאו אותו אמרו: באמת הוא בעל תשובה וצדיק אבל הוא לא במדרגת רשב“י ור‘ אלעזר, מספרת הגמרא שיצאה בת קול ואמרה: לא, הוא במדרגת רשב“י ור‘ אלעזר, אין לו זכות להיקבר במערה פה כי הוא לא עבר את השלוש עשרה שנה של הייסורים במערה, על זה אומר הבן איש חי שהנחש הזה שהיה על פתח המערה זה לגלות לנו שרשב“י ור‘ אלעזר תיקנו את בחינת הנחש לגמרי בשלוש עשרה שנה האלה – בשביל זה רשב“י נכנס למערה ובאמת כל העניין שלו היה לגלות את עץ החרוב ואת עינא דמיא שזה סוד המעיין, מה הכוונה? רבינו האר“י הקדוש אומר שעפ“י התורה ועפ“י הזוהר כל עולם נקרא עץ, אילן. לכן יש עץ החיים יש עץ הדעת טוב ורע ורבינו האר“י שמתאר את כל העולמות קרא לספר הגדול שלו עץ החיים, כפ“י הקבלה יש סיבה למה עולם נקרא בשם עץ או אילן. הגמ’ אומרת שנברא לו עץ החרוב כי הוא בא לתקן את חורבן העולם אחרי חורבן בית המקדש השני לכן נברא לו עץ החרוב לרמז את העניין הזה..

נכנס כדי לבטל כל רע וכל קטרוג

איך רשב“י מתקן את עץ החרוב שזה החורבן? על-ידי המעיין שנברא בדרך של נס. המעיין זה התורה כי אין מים אלא תורה, בזכות זה שהוא תיקן את עצמו בכזאת בחינה היה לרשב“י רשות לגלות את כל הזוהר הקדוש וידוע מה שאמר רשב“י בעצמו: בהאי חיבורא יפקון מן
גלותא, ז“א שסודות התורה שהוא גילה הם בעצם היסוד והדרך של
כל הגאולה של עם ישראל וזה המלחמה שהוא נכנס: לבטל כל רע
וכל קטרוג מעל עצמו ואז היה לו את הרשות לגלות את הזוהר הקדוש.

הפוסט פרשת אמור | לג בעומר רבי יהודה, רבי יוסי ורבי שמעון בר-יוחאי הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

במצב של חיסרון דעת גדול

המשמעות הפנימית של ימי העומר הם לא רק לימי העומר אלא למעשה זה לכל החיים שלנו. נתבונן מה המשמעות ומהם עומקם של הדברים – מובא בספרים שכאשר מסתכלים על כל סדר יציאת מצרים זה מחולק לארבעה שלבים, השלב הראשון זה שעמ“י היה במצרים, השלב השני זה יציאת מצרים שלמעשה זה נמשך יממה אחת בט“ו בניסן, לאחר מכן מתחילים 49 ימי ספירת העומר, השלב הרביעי זה שבועות וקבלת התורה – הזמנים האלה שעמ“י היה בזמן גלות מצרים ויציאת מצרים, למעשה ר‘ נתן כותב שהשלבים האלה מלווים את כל החיים שלנו במחזוריות, כל פעם אנחנו עוברים איזשהו שלב מתוך הארבעה שלבים האלה. נתבונן מהם הארבעה שלבים – השלב הראשון זה גלות מצרים, רבינו האר“י כותב שגלות מצרים זה גלות הדעת, ז“א שהיה חיסרון דעת. כשאדם יודע שיש בורא לעולם שהוא מנהיג ומשגיח ויש לו דרישות מאתנו שזה המצוות וההלכות וע“י זה הקב“ה נותן לנו שכר וכן הלאה, זה נקרא דעת. בזמן שעמ“י היה במצרים כשהיה גלות הדעת, עמ“י היה במצב של חיסרון דעת גדול מאוד על הנקודה של ההשגחה הפרטית,
שיש מנהיג ומלך לעולם – מכאן רואים שחייב כל אדם לעבור מצד הנהגת העולם לא משנה באיזה אופן ובאיזה דרך, שלב של חיסרון הדעת

כל אדם חייב לעבור מצב של חיסרון דעת

כשאדם נמצא בחיסרון הדעת הוא לא יודע שיש בורא לעולם, הוא לא חי את המציאות הזאת, גם אם הוא ידע באיזה ידיעה שכלית זה עדיין לא אומר שיש לו דעת כי דעת זה החיבור בין המוח לבין הלב ’וידעת היום והשבות אל לבבך‘, צריך על כל פנים להרגיש קצת בלב שיש בורא לעולם. מצד זה שעמ“י היה בגלות מצרים ועיקר הגלות זה חיסרון הדעת, כתוב בספרים הקדושים שכל אדם חייב לעבור איזשהו שלב שהוא לא יודע שיש בורא לעולם, יכול להיות שבאיזה הבנה שכלית אנחנו יודעים שיש בורא לעולם אבל אנחנו לא חיים עפ“י זה, אנחנו לא מרגישים את זה ואין לנו שום קשר והתחברות עם המקום הזה וממילא האדם רודף אחרי דברים של העולם הזה

האדם תמיד יחפש

כל מציאות העולם והבריאה זה מציאות של חיסרון ותמיד האדם יחפש דרך למלא את החיסרון, אם זה בא דרך התורה, המצוות המעשים טובים וכן הלאה, אז מיד האדם ילך למקומות אחרים וזה בהכרח, אין אפשרות בין זה לבין זה, אדם לא יכול לחיות בחלל ריק, אז אדם ירצה שיהיה לו מיליון $ בעובר ושוב, הוא רוצה להיות סגן ראש הממשלה, הוא רוצה להיות במסיבות טבע הכי מסעירות שבעולם, זה לא משנה מה..

אני ולא שרף, אני ולא שליח

האדם היהודי הוא חכם אז הוא יודע מיד לטכס את העצה מאיפה לשאוב את החיות שלו – זה השלב הראשון שנקרא גלות מצרים – כשאדם נמצא בשלב הזה ובמציאות הזאת, אין שום אפשרות שבעולם שאדם יתחיל להתעורר ולחפש את הקב“ה, מדוע? כי אדם לא יודע. כל הגלות זה אי-ידיעה אז ברגע שאדם לא יודע, אין שום סיבה שבעולם שעכשיו הוא ילך ויחפש איזה דרך להתקרב אל הקב“ה. השלב השני שזה יציאת מצרים, על זה כתוב בהגדה של פסח ’ועברתי בארץ מצרים, אני ולא מלאך, אני ולא שרף אני ולא שליח, אני השם‘ – זה גילוי שכינה. עומק הדבר זה שכדי לעבור לשלב השני שזה יציאת מצרים שזה לצאת מהמציאות של חיסרון דעת, חייב להיות התגלות א-לוקית, אף אדם לא מתקרב להקב“ה או חוזר בתשובה מתוך איזשהו דבר שהוא עושה, זה חייב להיות שהקב“ה בעצמו מאיר לו בתוך מצרים, זה חייב להיות כי אם אדם מתעורר הוא לא לגמרי במצרים. כשאדם נמצא בתוך מצרים הוא פשוט לא יודע אז ממילא אין תביעה כנגדו. כל תשובה שנעשית בעולם זה חייב להתחיל להיות ממציאות שהקב“ה בעצמו מעיר את האדם. כל אחד שיתבונן בעצמו וישאל אחרים יראה
שיש קושייה שאנחנו לא יכולים להסביר: איך חזרנו בתשובה?

בנץ כל עמ“י רץ אחרי עמוד הענן למדבר

אדם היה באמצע איזה ריצה, להשיג מיליון דולר או להיות סגן ראש הממשלה וכן הלאה, שימו לב כשאדם מתעורר לתשובה הוא לא מפסיק לרוץ אלא הוא משנה את הכיוון ריצה שלו, פתאום האדם רץ לכולל או רץ לישיבה, איך זה קורה? באמת זה הקב“ה בעצמו שולח את האור הא-לוקי שלו אלינו – באותו רגע שמאיר בנו האור הא-לוקי הזה, באותו רגע אין שום קושיות, אין שום שאלות, אין שום מניעות, שום תאווה בעולם, שום רצון אחר – הכל מתבטל למציאות הזאת וזה היה ממש יציאת מצרים. ביציאת מצרים אף אחד לא אמר כלום פשוט בנץ החמה של ט“ו בניסן  עמוד הענן התחיל ללכת למדבר וכל עם ישראל רץ אחרי עמוד הענן וזה מה שקורה
לנו ברוך השם, מדי פעם בפעם אדם רואה את עמוד הענן ופשוט מתחיל לרוץ אחריו.

הבחינה של יציאת מצרים נעלמה מאתנו

השכינה לקחה אותנו בעצם אחריה אבל בשלב הזה ובמציאות הזאת אם נתבונן בעומק הדבר יש משהו עיקרי שחסר פה – חסר פה העבודה והבחירה שלנו – בשלב השני אין עבודה ובחירה שלנו כי כשמאיר אור א-לוקי לנשמה יהודית הנשמה היהודית תרוץ אחרי זה גם לקצה השני של העולם. עיקר תכלית בריאת העולם ומה שהקב“ה רוצה מאתנו בעיקר זה את העבודה לכן אומר הזוהר הקדוש ורבינו האר“י שבזמן יציאת מצרים בצאת הכוכבים של ט“ו בניסן האור הזה הסתלק ואז התחיל השלב השלישי שנקרא ימי העומר. בימי העומר האור הזה הסתלק ובשעה שהוא הסתלק כל הבחינה של יציאת מצרים נעלמה מאתנו אבל אומר רבינו האר“י הקדוש כלל גדול מאוד שאותו הוא מזכיר הרבה פעמים: אין שום אור שמאיר שמסתלק, שהוא מסתלק לגמרי, תמיד כל אור רוחני משאיר רשימו (רושם) במקום שבו
הוא האיר, במקרה הזה זה הנשמות שלנו בעצמן, האור של יציאת מצרים האיר
בנו ואחרי 24 שעות הוא הסתלק – ר‘ נתן כותב שעכשיו בפרטיות זה לא חייב
להיות יממה אחת, האור הזה מאיר לאדם וזה יכול להיות חצי שנה, שנה או חודשיים..

האור עצמו לא נשאר רק הרשימו נשאר

רק הקב“ה יודע כמה זמן האור הזה צריך להאיר לאדם – זה מאיר לנו וכשזה מאיר אדם לא שואל שום שאלות, הוא פשוט רץ. בד“כ אדם רץ כמה חודשים,
נכנס לישיבה או לכולל, אחרי כמה חודשים שהאור מסתלק אדם קם בבוקר מסתכל בראי ואומר: מאיפה יש לי פיאות וזקן, איך הגעתי למצב הזה בכלל שיש לי כיפה ופיאות,
מה אני עושה פה בכלל במקום הזה? אנחנו אומרים את
זה קצת בבדיחותא אבל פתאום אדם מתעורר למציאות חדשה לגמרי וזה נקרא השלב השלישי של יציאת מצרים וזה ימי ספירת העומר – מה העומק והפנימיות של
ימי העומר? אומר רבינו האר“י הקדוש שהאור של יציאת מצרים הסתלק מאתנו אבל כמו שאמרנו כל אור משאיר רשימו, נשאר בתוכנו הרשימו של יציאת מצרים, האור עצמו לא נשאר אבל הרשימו של יציאת מצרים נשאר בתוכנו

להרגיש את התענוג והאהבה

מה ההבדל הלכה למעשה בין יציאת מצרים לבין הרשימו של יציאת מצרים? כתוב בספרים הקדושים שבזמן שיש את האור של יציאת מצרים שעל זה נאמר בהגדה ’ועברתי בארץ מצרים, אני ולא מלאך, אני ולא שרף אני ולא שליח, אני השם‘ זה גילוי שכינה – בזמן הזה האדם מרגיש את האהבה ואת התענוג להיות עם הקב“ה – להרגיש את התענוג ואת האהבה להשם זה מבטל את כל מציאות העולם הזה, בשלב הזה אין תאוות ואין מידות רעות, המציאות
של העולם הזה מתבטלת אצל האדם בשלב הזה – זה בזמן הארה של יציאת מצרים..

אנחנו רק זוכרים שטוב להיות עם הקב“ה

-בזמן הרשימו אנחנו לא מרגישים את התענוג ואת אהבת השם כמו ביציאת
מצרים, מה כן יש לנו? אנחנו זוכרים שטוב לנו להיות עם הקב“ה, אנחנו לא מרגישים את הטוב אנחנו רק זוכרים שטוב להיות עם הקב“ה ולמעשה עיקר העבודה שלנו בעולם הזה זה בזמן הזה – ימי ספירת העומר הם שורשיים לכל השנה לכן לא רק בימי העומר יש לנו את העבודה הזאת אלא חייב להיות אחת לכמה זמן שתתחדש אצלנו העבודה של ימי העומר. אדם קיבל הארה רוחנית ואז הוא הרגיש את התענוג להיות עם הקב“ה ובימי העומר זה מסתלק אבל אנחנו לא שוכחים שטוב להיות עם הקב“ה, ואז היצה“ר שבזמן יציאת מצרים חשבנו שהוא התפטר כי כל אדם שנמצא ביציאת מצרים בטוח שכל הסיפור של היצה“ר זה משהו היסטורי, אני זוכר שפעם היה לי יצה“ר. באותו זמן אדם מרגיש כ“כ טוב להיות קרוב להקב“ה אז אין תאוות של העולם הזה ואין מידות רעות, אין כעס ואין גאווה, אין כלום, אבל אז היצר הרע חוזר..

נותן לנו את הכוח להתמודד כנגד היצה“ר

-היצה“ר חוזר לאדם עם שיטות חדשות. צריך לדעת שהיצה“ר הוא החסיד ברסלב הראשון, הוא לא מתייאש, הוא חוזר בחזרה עם כל התוקף שלו – פתאום אדם קם בבוקר והוא כעסן, בעל גאווה, הוא נופל לשיגעונות, הכל חוזר אליו, אבל צריך לדעת שזה  הזמן של העבודה – מה נותן לנו את הכוח לעמוד כנגדו? הרשימו של אור יציאת מצרים, שאנחנו זוכרים שטוב להיות עם הקב“ה – זה בעצם נותן לנו את הכוח להתמודד כנגד היצה“ר כי באמת בזמן הזה של ימי העומר יש מצבים שהיצה“ר כ“כ מתעצם כנגדנו שאם לא היה לנו כוח מצד הרשימו אז ח“ו היינו יכולים להתייאש
כי זה לא פשוט, היצה“ר לא מוותר לנו והוא בא במלחמות גדולות מאוד כנגדנו.
אם נתבונן עיקר הלב של המלחמה זה בשלוש בחינות, דבר ראשון כל המידות
הלא טובות מתעוררות בימי העומר. בזמן יציאת מצרים האדם בטוח שהוא
כבר יצא ממידת הכעס, רבינו אומר שבזמנים האלה אדם בכלל שוכח שיש כזה דבר..

קנאה, שנאה, הקפדה, גאווה ורצון לכבוד

בימי העומר פתאום הכל חוזר וכל המלחמה בעצם מתבטאת בשלוש בחינות: דבר ראשון זה מידות לא-טובות. דבר שני זה התאוות של העולם הזה והדבר השלישי זה האמונה. פתאום האמונה מתערערת: השם כן משגיח עליי או לא? השם כן רוצה אותי או לא? הבלבולים על האמונה זה קושיות שיש לנו על הקב“ה ועל הצדיקים. באמת יש בזה הרבה מאוד בחינות, אם נסתכל במידות
לא-טובות אז ברוך השם לא חסר, יש קנאה, שנאה, הקפדה, גאווה, רצונות של כבוד וכן הלאה. תאוות של העולם הזה? ברוך השם יש הרבה תאוות. בלבולים באמונה? יש הרבה בלבולים באמונה. כשאנחנו מסתכלים על העבודה אנחנו צריכים לעשות סדר בכל העבודה הזאת ואת זה למעשה חז“ל גילו לנו – המקור זה בזוהר הקדוש ואחר-כך זה מובא עוד הרבה בספרים הקדושים – הסדר של העבודה זה שבע הספירות, בכל יום בספירת העומר
יש איזה בחינה של ספירה אחרת שאנחנו מתקנים. בכלליות יש שבע ספירות כידוע: חסד, גבורה, תפארת,
נצח, הוד, יסוד, מלכות – כל אחת מהספירות האלה
כלולות מכל השבע, ז“א שיש שבע בחינות בכל ספירה וספירה, מה עומק כל העניין של הספירות הלכה למעשה?

מה בעצם העבודה שיש לנו?

עומק העניין זה שבכל ספירה יש בה סדר שלם של עבודה וכאשר אנחנו עושים את העבודה לפי סדר הספירות שזה שבע השבועות של ספירת העומר בזה אנחנו ממשיכים תיקון כללי על כל המידות, על כל התאוות ועל כל הבלבולים באמונה – ההתבוננות בעבודה שיוצאת הלכה למעשה מהספירות היא בעצם כוללת בתוכה את כל העבודה הרוחנית שלנו. הרבה ספרים גילו לנו והרחיבו לנו מה העבודה שלנו לפי הספירות כי זה עבודה שהיא כוללת את הכל. התורה נתנה לנו שבע שבועות שזה כנגד השבע מידות האלה, נתחיל להתבונן קצת בספירות מה העבודה שיש לנו וגם נזכור שימי העומר כלליים לכל החיים שלנו..

ספירת החסד זה התיקון של כל המידות

נתבונן בזה לפי הסדר, הספירה הראשונה זה ספירת החסד. כשאנחנו אומרים שיש עבודה בספירת החסד הכוונה שיש מידה רוחנית שגם מתגלית בתוכנו שאפשר לקחת את זה אל הלא-טוב ואפשר לקחת את זה אל הטוב ויש לנו עבודה של בירור איך אנחנו בעצם זוכים לעשות את העבודה ואת התיקון של מידת החסד. רואים שספירת החסד זה התיקון של כל המידות לכן רואים שאברהם אבינו שהוא השורש של כל נשמות ישראל לכן מידתו היא מידת החסד מכיוון שזה השורש של הכל. בפשטות שבדבר העבודה שלנו זה כמובן להשתדל לעשות חסד עם הזולת – הפשטות של הדברים זה שאנחנו משתדלים לעשות חסד עם הזולת זה פשט הדברים

כדי לקבל יותר היינו מוכנים לתת קצת…

מה העומק של מידת החסד? מובא בספרים הקדושים שהקב“ה ברא אותנו עם 2 כלים ושתי כוחות יסודיים מאוד בנפש, אחד זה הרצון והצורך שלנו לקבל ואחד זה הרצון והכוח שלנו לתת, לכל אדם יש רצון לקבל ויש רצון לתת – לפני שאדם מתבונן בעבודה של המידות ובעבודה הרוחנית אנחנו בעצם חיים עפ“י הטבע, איך שאנחנו גדלים ככה אנחנו גדלים, כשאנחנו הולכים עפ“י הטבע לעולם האדם נמצא במציאות שהוא רוצה לקבל – לפני שאנחנו מתחילים לעבוד את העבודה הרוחנית האדם רוצה לקבל, אם כל אחד יתבונן טוב בחייו עד שהוא הגיע לתורה, לצדיק ולעבודה הרוחנית למעשה היינו באיזשהו מהלך של חיפוש, חיפשנו בעולם הזה איך אנחנו מקבלים
הכי טוב והכי הרבה וכל המרבה לקבל הרי זה משובח, מה שאדם היה מוכן לתת זה מכיוון שיהודי הוא אדם חכם והוא יודע שיש דברים שכדי לקבל אותם צריך לתת, אם אני לא יהיה מוכן לתת או על כל פנים לשחק תפקיד שאני מוכן לתת אז אני לא יקבל, אז כדי לקבל יותר היינו מוכנים לתת קצת, ז“א זה משחק כזה, זה דיפלומטיה..

היום רודפים אחרי התאוות במסירות נפש

כביכול אדם מציג את עצמו שהוא בעל חסד, בעל נתינה וכל הלאה אבל באמת לאמיתה אם אדם לא הגיע למדרגה של העבודה הרוחנית האדם רק מחפש דרכים לקבל, אם זה בתאוות אם זה במידות, אם זה בכבוד, אם זה בגאווה, בתאוות אכילה, בתאווה הידועה (ניאוף), ממון וכל האלה, לא משנה מה. יש כמה צינורות של קבלה וכל המרבה לקבל הרי זה משובח, כל התרבות המערבית בעצם בנויה על מין מסר כזה, זה מולקולות באוויר, אם יש דבר שאתה יכול לקבל בכבוד בגאווה ובתאווה ואתה לא תקבל את זה אתה תיתן את הדין על זה, לכן אנחנו רואים שהיום רודפים אחרי התאוות במסירות נפש, ביראת שמיים, כי אדם מרגיש שאם יש איזה תאווה שהוא יכול לקבל והוא לא יקבל אותה אז יענישו אותו, אז רודפים במסירות נפש אחרי זה. העבודה שלנו זה להתעורר ולהתבונן שיש לנו עוד כוח בתוכנו, בטבע הכוח הזה נעלם בתוכנו אבל יש עוד כוח בתוכנו וזה כוח הנתינה לזולת ובאמת עיקר העבודה שלנו פה זה להמעיט ברצון לקבל ולהגביר ולגלות בתוכנו את הרצון של הנתינה..

אחד המצרכים הכי עיקריים

מכיוון שהיינו צריכים לעבור את גלות מצרים וגלות מצרים זה בעצם להעצים את הקבלה לכן קשה שלנו כי עכשיו יש לנו טבעים שאנחנו צריכים להתגבר עליהם אבל צריך לדעת שכל שורש האושר והשמחה של האדם זה כמה שאדם זוכה להיות בבחינת נותן, שם זה כל השורש של השמחה ושל האושר של האדם. היום אחד המצרכים הכי-הכי עיקריים בכדור הארץ זה שמחה ואושר – כולם מחפשים את זה, הולכים לפסיכיאטרים, לפסיכולוגים, יש כאלה שאומרים אולי זה נמצא בעשבים מסויים, בכדורים מסויימים, כל מיני הזיות, אולי שמה נמצא האושר והשמחה, נוסעים להודו..

ככל שאדם יותר נותן ככה הוא יותר שמח

-נוסעים לכל העולם אבל מה בעצם מחפשים? כולם מחפשים בעצם אושר ושמחה, כל התרבות המערבית אומרת: כמה שתקבל יותר תענוגים אתה תהיה יותר מאושר ושמח וצריך לדעת שזה עיקר-עיקר עלמא דשקרא, אין שקר יותר גדול מזה כי ככל שמתעצם באדם הרצון וההתמכרות לקבל האדם נהיה יותר עצוב ודכאוני, כל השמחה זה כשאדם מגלה בתוכו את הרצון לתת, ככל שאדם הוא יותר בבחינת נותן לזולת האדם יותר שמח – שורש העצבות זה הקבלה, שורש השמחה זה הנתינה, צריך לדעת שזה כלל גדול מאוד. לפני כמה שנים יהודי שהכרתי סבל ממה שהוא סבל אז הוא הלך לפסיכיאטר, הוא סבל הרבה מעצבות ודיכאון אז הפסיכיאטר
הציע לו ללכת לאיזשהו סוג של תאווה והוא אמר לו ששם הוא ימצא את האושר שלו..

לצאת מכל מצוקות העצבות והדיכאון:

אותו יהודי בא וסיפר לי את מה שאמר לו הפסיכיאטר, אמרתי לו: תראה איזה שוטה הפסיכיאטר הזה, הוא עכשיו הולך להטביע אותך עוד יותר בעצבות ובדיכאון, אז אתה תקבל איזשהו משהו לכמה שעות, אחרי זה יתעצם בתוכך הצורך והרצון לקבל, מחר בבוקר אתה תהיה מדוכא פי-שתיים מאתמול, אחרי כמה ימים אתה תלך לפסיכיאטר ותגיד: תראה, אני יותר עצוב ממה שהייתי בפעם הקודמת. אז הוא יגיד לך: אם כך אין ברירה, אתה במצב מאוד-מאוד בעייתי, אתה חייב לקבל כדורים נגד דיכאונות ואז מתחילים להלעיט את האדם בכדורים – עיקר היציאה מכל המצוקות של העצבות והדיכאון זה לחפש איך להיות נותן. באמת העבודה ביום-יום היא לחפש הזדמנויות קטנות, לא ללכת בגדול, לא להתחיל להפוך עולמות, הכוונה להתחיל לחפש דברים קטנים שאנחנו הופכים להיות נותנים ולא מקבלים. לדוגמא יושבים עם המשפחה או עם החברים ואוכלים, יש כאלה משפחות שיש להם מסורת קדמונית שבסוף הסעודה שותים תה, בד“כ כל בעל מכובד בפרט אם הוא תלמיד חכם הוא יודע שמלפני הבריאה כתוב שמי מכין את התה? מה זה לא הדבר
הכי פשוט בעולם? בוודאי שהאישה מכינה את התה, מבריאת העולם זה כתוב ככה..

אדרבה עיקר העבודה בדברים הקטנים

-אם נתבונן בעומק הדבר, מה אנחנו רוצים? לשבת על הכיסא ושיביאו לנו תה, אנחנו לא רוצים להיות נותנים פה אנחנו רוצים להיות מקבלים
פה, אדרבה עיקר העבודה בדברים הקטנים האלה זה
תמיד לחפש איך אנחנו זוכים להיות נותנים ולעבוד על הדברים הקטנים שבחיים שלנו, להיות נותנים ולא מקבלים, בכל הזדמנות. רבינו האר“י שואל שאלה על פרקי אבות, כתוב (פרק ד‘-ט“ו) ’הוי מקדים בשלום כל אדם‘ – אומר רבינו האר“י הקדוש שיש פה במשנה הדגשה, בד“כ אנחנו לא שמים לב לזה, המשנה אומרת הוי מקדים כל אדם, ז“א שיש עניין להיות הראשון שאומר שלום. אומר רבינו האר“י שעומק הדבר זה שכששני אנשים נפגשים, הראשון שאומר שלום הוא בבחינת נותן והמחזיר שלום הוא כבר בבחינת מקבל כי הוא אומר את השלום אחרי שהוא כבר מקבל שלום

’הוי מקדים בשלום כל אדם‘

מפה לומדים שאפילו לכאורה בדבר כ“כ פשוט שלא דורש פה עכשיו איזה מאמץ מיוחד, זה דבר פשוט מחיי היום-יום שלנו – אומר רבינו האר“י הקדוש שאפילו זה פועל תיקון גדול מאוד, עצם העובדה שאנחנו בבחינת הנותנים בלהגיד שלום ולא מהמקבלים – לכן אנחנו צריכים להרגיל את עצמנו בכל דבר בחיים שלנו להאיר בתוכנו את כוח הנתינה ולראות כמה שפחות אנחנו צריכים לקבל – אדם לא יכול להיות בבחינת אפס-קבלה, אתם תמיד צריך להיות מקבל, אולי אם היינו בבחינת משה רבינו היינו רק בבחינת נותן. אנחנו עדיין במציאות שאנחנו צריכים לקבל אבל צריך לחפש ולהשתדל מאוד איך לחזק בתוכנו את נק‘ הנתינה ולא את נק‘ הקבלה..

בבית ברזים מזהב, בחוץ צי של מכוניות

לפני ארבע שנים בערך ניגש אליי מישהו אחרי השיעור בת“א, ברוך בעל תשובה חסיד ברסלב והוא סיפר לי סיפור מאוד-מאוד קשה על דוד שלו, יהודי בן שבעים פלוס שעבר אסון מאוד גדול במשפחה שלו, הוא אחד האנשים הכי עשירים בת“א, ברזים מזהב וצי של מכוניות ליד הבית, אדם עשיר מאוד. הוא עבר אסון מאוד גדול ובאסון הזה עוד האשימו אותו שהוא אשם בזה. אותו יהודי שרגיל כל החיים שלו להיות שולט ומנהיג ותקיף וחכם והכל בעצם מונהג ומסודר אצלו וכל העולם נכנע ומתבטל להוד רוממותו, פתאום בגיל שבעים פלוס הוא קיבל מכה נוראית, הוא נכנס לדיכאון גדול. אחיין שלו בא אליי ואמר לי: דוד שלי מסוגר בבית והוא בעצם
חי בגיהנום – משם למדתי שיכול להיות שבגיהנום יש ברזים מזהב, זה עדיין גיהנום..

הרפואה שלך: כל ליל-שישי לחלק סלים

אז האחיין של אותו אדם עשיר שעד אותה מכה היה נגד הדת בא אליי ואמר לי: דוד שלי שואל מה יכול להוציא אותו מהדיכאון? הוא היה בדיכאון גדול מאוד כי הוא גרם למשהו מאוד כואב. אמרתי לו: תראה, דוד שלך הוא יהודי מאוד עשיר, אם הוא רוצה להתחיל לרפאות את עצמו הוא חייב לעשות דבר אחד, לעשות גמ“ח למשפחות עניות אבל לא לתת כסף לגמ“ח אלא הוא בעצמו ילך לקנות את המוצרים, הוא בעצמו יארוז, אפשר לעזור לו אבל שהוא יארוז את זה וכל ליל שישי הוא יסע בעצמו אל המשפחות האלה יקח את הסלים ויתן להם, אמרתי לו שאם הוא יעשה את זה כל ליל שישי זה יהיה הרפואה שלו. למה? כי הוא היה במצב כ“כ דכאוני ואם הוא יגלה בתוכנו את העניין של הנתינה וזה יהיה אצלו במסירות נפש במקום שבו הוא נמצא, זה יכול להתחיל לרפאות אותו, צריך לעשות עוד דברים אבל זה ההתחלה והבסיס של הרפואה שלו – זה המידה הראשונה וזה נקרא מידת החסד.

מה הכינוי של כזה אדם בעולם? פראייר

מידת החסד זה הספירה הראשונה ובעצם כל תיקון נפש האדם מתחיל מהנקודה הזאת וכמו שאמרנו זה לא ללכת בגדול על הנקודה הזאת אלא לחפש בדברים קטנים איפה אני יכול לוותר על הקבלה ולהיות נותן – היום אם אדם הוא זה שבד“כ נותן ועושה איך בעולם קוראים לזה? מה הכינוי שלו? פראייר. פראייר זה מלשון חופשי באנגלית (פרי-Free). שימו לב היצה“ר צועק לאדם: אם אתה יותר מדי נותן לזולת ואתה לא דואג לקבל פי-שתיים ממה שאתה מקבל אתה פראייר, תשימו לב בתוכן של הדבר קודם כל הוא טוען טענה אמיתית, האדם נהיה חופשי, ממי הוא נהיה חופשי? מהיצה“ר, רק שהוא אומר את זה בנימה של לעג ובוז כדי להחליש אותנו בנקודה הזאת, זה תרבות שלימה שאומרת לאדם: אם אתה תהיה נותן אתה בעצם מפסיד את החיים שלך – זה הנקודה הראשונה לעבוד על המידה הראשונה, להפוך את הקבלה לנתינה שזה בעצם מידת החסד – המידה השנייה שהיא כנגד מידת הגבורה או הגבורות זה בפשטות ’איזהו גיבור הכובש את יצרו‘ כמובן שמידת הגבורה זה לכבוש את היצר אבל נתבונן בעומק הדבר בפנימיות של עבודת הגבורה:

אדם שכועס יכול להחריב את העולם..!!

כל עניין היצה“ר זה בעצם לפרוץ את הגבולות של הרצונות של התאוות ושל המידות, ,פירוש הדבר שאם אדם יושב עכשיו ואוכל ארוחת צהריים רגילה, ארבעה שניצלים, היצה“ר זה לפרוץ את הגבולות ז“א אל תגיד לי איך לאכול, אני יאכל איך שאני רוצה במהירות שאני רוצה וערב פסח אז אני חייב לבער את הצלחת שלא יהיה בה פירור – מה פירוש הדבר? היצה“ר שבלב ושברצונות ובתאוות זה לפרוץ את כל הגבולות ואל תגיד לי מה לעשות – לעומת זה עבודת הגבורות שבנפש זה נקרא כוח ההתאפקות, פירוש הדבר שאני שולט על התאוות ולא התאוות שולטות עליי,
זה כוח נפשי. ז“א שאדם יושב מול הצלחת וצריך לאכול, אני אקבע איך לאכול
ולא הצלחת או השניצל יקבעו לי איך לאכול – כמה קשה זה כשיש רצונות
בלב, אפשר לראות את זה גם במידת הכעס, ברגע שמתעוררת בלב מידת הכעס
אז האדם באותו רגע יכול להחריב את כל העולם, הוא מאבד את השכל
לגמרי בהתעוררות מידת הכעס, שוב לשלוט על המידה ולא שהמידה תשלוט עלינו, הכוח בנפש לשלוט על המידות שבלב ועל התאוות שבלב זה נקרא כוח ההתאפקות.

יש מצב שהתאוות שולטות עליו לגמרי

גם בנקודה הזאת כל העניין של מצרים זה היה בדיוק פריצת כל הגבולות, להחליש את כוח ההתאפקות ולהמעיט אותו עד שיהיה בבחינת אפס, כל הקליפה והטומאה של מצרים זה היה כל המרבה בתאוות הרי זה משובח, ככל שאדם מתרגל לתאוות הוא מחליש מאוד בתוכו את כוח השליטה וכוח ההתאפקות עד שיש מצב ויש שלב שאדם איבד את הכוח לגמרי – התאוות שולטות עליו לגמרי והוא איבד את זה,
וזה מושג שהוא מאוד מקובל בימינו, כשאדם כבר איבד את כל כוח הגבורה וכוח ההתאפקות זה המושג שנקרא מכור. היום יש מכור לסמים, לאלכוהול, לאינטרנט. סיפר לי יהודי שהוא אחד המומחים בארץ בדבר הזה שהיום ההתמכרות לאינטרנט יותר גדולה מההתמכרות לסמים, אבל אם נתבונן התאווה, המקום הזה המציאות הזאת והתענוג שיש במקום הזה שולט על האדם לגמרי והאדם לא יכול להנהיג את עצמו במקום הזה – למעשה זה היסוד של ההתמכרות עבודת הגבורה זה להרגיל
את עצמנו לשלוט על התאוות ועל הרצונות שיש לנו בתוך הלב, זה יסוד מאוד גדול.

לגלות בנו כל פעם את כוח ההתאפקות

גם במידת הגבורות כמו במידת החסד צריך לדעת שאי אפשר להפוך את זה במאה שמונים מעלות, הלוואי והיינו יכולים בעבודה של חודש ימים לגלות בנו את כל כוח ההתאפקות ונהיה שולטים, הלוואי. אבל צריך לדעת שזה עבודה של חיים, זה עבודה של שנים כל פעם לגלות בתוכנו את כוח ההתאפקות – רבינו אמר גם מעט זה טוב – לפני 3 שנים בערך ניגש אליי ידיד שלי בן חמישים שהוא בעל תשובה ומגיל צעיר מאוד הוא רגיל לעשן כל יום בכל שעה עגולה סיגריה של גראס, זה קביעות ומסירות נפש, הוא אמר לי: תראה, אני רוצה להפסיק, אם אתה תגיד לי להפסיק אני יסכים איתך ברעיון אבל במעשה אני אומר לך מראש, אני לא יכול להפסיק, אני יותר מדי מחובר וקשור עם המקום הזה, יש עצה למצב הזה? אמרתי לו: כן, זה מה שרבינו אמר גם מעט זה טוב, מה הכוונה? הוא עכשיו קשור עם המקום הזה בקשירה כזאת ובהתמכרות כזאת שהוא לא יכול להפסיק את זה בבת אחת. אמרתי לו: חסר לך עכשיו בנפש את כוח ההתגברות על הדבר הזה, כוח ההתאפקות. הגבורה בנפש להתגבר על זה חסרה אז מה תעשה? תתחיל לאט-לאט.

מבטיח שתוך שנה+ אתה מרים 50 קילו

יש יהודי שהוא רוצה להרים חמישים קילו במשקולות אבל היום הוא בקושי מרים 10 קילו, הוא מגיע לחדר כושר ושואל את המדריך: מה אני יעשה? המדריך יגיד לו: חודש תרים רק 10 קילו, אחר-כך שלושה שבועות תרים 12 קילו וכן הלאה, אני מבטיח לך שתוך שנה ושלושה חודשים אתה מרים חמישים קילו – כמו שזה בשרירים הגשמיים בגוף ככה הנפש בעניין הזה מגבילה. אמרתי לו: אתה בשעה 6 בערב אתה מעשן ולא יעזור שום דבר, להגיד לך לא לעשן אני יודע שאי אפשר אבל אתה יכול לחכות 10 דקות? אמר לי: כן. אמרתי לו: תתאפק 10 דקות ותדע לך שהעשר דקות האלה שהמתנת, שרצית לעשן ולא עישנת התחילו לעורר בתוכך את כוח ההתגברות וכוח ההתאפקות – כך כל פעם תבדוק כמה זמן אתה יכול להתאפק – זה מה שרבינו אמר מעט זה גם טוב, אנחנו צריכים להתחיל להרגיל את עצמנו למידת ההתאפקות.

הפוסט ימי העומר אצל כל אחד ואחד בפרטיות הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

הפוסט עין הרע הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

רבי נתן מברסלב – הקדמה

רבי נתן מברסלב, המכונה גם בפי כל – מוהרנ"ת (ראשי תיבות: מורינו ורבינו הרב רבי נתן)

בעיירת נמירוב, בשנת התק"מ (1780, למניינם),  בחמישה עשר לחודש שבט, ירדה לעולם נשמה חדשה. רבי נתן שטרנהרץ, המוכר גם כ"רבי נתן מברסלב".

רבי נתן מברסלב, נולד להוריו, לרבי נפתלי הירץ שטרנהרץ, שהיה תלמיד חכם עצום וסוחר אמיד מהעיר נמירוב, ולאמו, מרת חיה לאנע.

רבי נתן מברסלב, כונה בילדותו "העילוי מנמירוב".

ילדותו של רבי נתן מברסלב

רבי נתן מברסלב נולד וגדל בעיירת נעמירוב. עוד כילד קטן בערה בו אהבת השם ותשוקה עזה ללמוד תורתו של מקום.

רבי נתן מברסלב, גדל בסביבה מתנגדת לדרכה של חסידות (באותם ימים, החסידות היתה דרך חדשה, והיו לה מתנגדים רבים, גדולי עולם ותלמידי חכמים מופלגים, אשר מיהרו להגן מפני שינויים בדרכי התורה הקדושה. לימים, דרכה של החסידות בכלל ודרכה של חסידות ברסלב בפרט, השתרשה בקרב בני ישראל הקדושים, שהרי חסידות בעיקרה, להתחסד עם קונו, ולעבוד אותו מתוך שמחה פנימית. דרך חדשה אותה רבי נתן מברסלב, לימים, תלמידו המובהק של רבי נחמן מברסלב, העביר הלאה במסירות וליאות שאין שני לה).

למעשה, מסופר שרבי נתן מברסלב, גדל כשליבו נשבר בקרבו על עבודת השם שלו, ואינו יודע מזור ומוצא לנפשו. שפך שיחו לקונו, רבי נתן מברסלב, אשר יורה לו את הדרך הנכונה לפתוח את ליבו בעבודתו, ולהכניס יותר עבודת השם, קיום מצוות מתוך שמחה.

כבר בהיותו בן 12 שנים בלבד, התפרסם שמו של רבי נתן מברסלב כלמדן מופלג אשר כונה בפי כל "העילוי מנעמירוב".

רבי נתן מברסלב – בא בברית הנישואין

רבי נתן מברסלב, נודע כבר בגיל 12 שנים, כתלמיד חכם מופלג. 

בשנת תקנ"ג, כשהיה רבי נתן מברסלב, בן 13 שנים, נשא לאשה את מרת אסתר שיינדל, ביתו של תלמיד חכם מופלג, רבי דוד צבי אוירבך, אשר היה מוכר וכונה כ"רבי דוד צבי הגדול", וזאת בשל יגיעותיו המפלגות בעבודת השם שלו.

רבי נתן מברסלב, חי עם אשתו, מרת אסתר שיינדל, במשך שנתיים תמימות, אצל חמיו, בעיר שאריגראד שבאוקראינה. חמיו של רבי נתן מברסלב, היה ממתנגדי דרכה של החסידות, ואף הזהיר את בני הבית להתרחק מאותם חסידים.

באותה תקופה, ההתנגדות לחסידות הייתה גדולה מאוד, התנגדות שעוררה מחלוקות רבות.

לאחר שנתיים בהם היה סמוך לשולחן חמיו, ובהם התעלה רבי נתן מברסלב, עד שנחשב לתלמיד חכם עצום ומופלג, אשר שקדנותו בלימוד היתה לשם דבר, חזר רבי נתן מברסלב ואשתו, לעיר נעמירוב, לבית הוריו.

רבי נתן מברסלב היה מוקף בתלמידי חכמים אשר התנגדו לדרכם של החסידות, בינהם היה אביו, רבי נפתלי וחמיו, רבי דוד צבי אוירבך אשר אלו ניסו בכל כוחם לשמור על בני ביתם מפני "השפעה חדשה" זו.

** חשוב לציין שההתנגדות של גדולי הדור דאז הייתה מבוססת על שמירה קפדנית מפני שינויים בתורתו של מקום. אף אחד לא כפר בתורה הקדושה ולא העיז לחשוב בכיוון זה. כיום, בחסידות בכלל ובחסידות ברסלב בפרט, עבודת השם מתוך שמחה פנימית מהותית, הינה נחלת הכלל, וכל יהודי באשר הוא, חפץ לעבוד את בוראו מתוך שמחה. 

כל דבר שמעורר את הלב, לעבודתו יתברך, מבורך בפי כל.

רבי נתן מברסלב  – תחילתה של חסידות

כאמור, קולות המתנגדים נשמעו מול אברכי החסידות בכלל ובחסידות ברסלב בפרט.

ויכוחים היו נשמעים בבתי המדרש בדבר הדרך הנכונה לעבודת השם.

כמובן, ידוע כי הויכוחים הללו, היו כולם לשם שמיים, וכל שחפצה נפשם של כל האברכים באשר הם, בין אם תלמידי חסידויות ובין אם אלו אשר המשיכו את דרכם, הכל היה לשם שמיים וכולם רצו לשמור את תורתו הקדושה ולעבוד את הבורא.

כיצד החל את דרכו, רבי נתן מברסלב, לדרכה של החסידות?

על כך ועוד, יסופר כאן בהמשך.

מסופר שבין אברכי נעמירוב, היו כאלה שטעמו טעמה של חסידות. 

רבי נתן מברסלב, היה מהבולטים שבין אלו אשר התנגדו לדרכה זו, והויכוחים בבתי המדרש היו תדיר.

אותם חסידים, הרבו לספר בשבחם של רבותיהם, ואת עבודת השם העצומה שלהם, מתוך שמחה.

תשובתו של רבי נתן מברסלב על טענתם, היתה במחי יד: "עבודה?" אמר להם רבי נתן מברסלב, "עבודה אמיתית ראיתי אצל חמי, שארבעים שנה לא ישן על מיטה, ויומם ולילה הגה בתורת ה'. וכי אתם יודעים עבודה מהי…".

כשהגיעו הויכוחים בעניין שמחה וחיות בעבודת השם, נגעו בנימי נפשו של רבי נתן מברסלב, הרי זו היתה משאלתו – בקשתו לבוראו. על כך הפיל תחינה לבורא עולם שייסיע בידו לעבוד אותו מתוך פתיחות הלב.

כאן, היתה ידם של אותם חסידים, עליונה.

רבי נתן מברסלב, חש את אותו כאב, את אותו חסרון בעבודתו. חסרון בעבודה מתוך שמחה.

כך, אט אט החלו הדברים לחלחל אל ליבו והחל, רבי נתן מברסלב, להקשיב לדבריהם של אותם חסידים ולבחון את הדברים לאמיתותם.

רבי נתן מברסלב – החזק ועלה !

כמנהגם של תלמידי החכמים דאז, במוצאי שבת קודש, היו יושבים תלמידי הרב מברדישטוב, בסעודת מלווה מלכה. עסוקים היו, אותם תלמידי חכמים, בינהם גם רבינו, רבי נתן מברסלב, על ביטול ה"יש". על עקירת הגאווה משורשה.

תוך כדי לימוד, ביקשו החסידים מרבי נתן מברסלב, שיועיל להביא מעט מזונות, לסעודה.

יצא רבי נתן מברסלב לכיוון בית האופה, להביא להם כבקשתם.

בדרכו לבית האופה, חש הוא, רבי נתן מברסלב, את כאבו וצערו על שאינו מוצא מזור לנפשו המשתוקקת לעבודת השם שלו. עבר לו, רבי נתן מברסלב ליד בית מדרש, וסר הוא מיד למקום, התנה את צערו ושפך שיחו בפני קונו על כאבו, עד ששכח מדברי המאפים אותם התבקש להביא…

המשיך רבי נתן מברסלב לאמר מזמורי תהילים עד שנפל ארצה מרוב צער, בכי ותפילה ונרדם…

ובחלומו, רואה הוא, רבי נתן מברסלב, סולם. מנסה רבינו לעלות לסולם, ונופל. מנסה שוב, ונופל. כל קימה מביאה אותו, את רבי נתן מברסלב, לעליה גבוהה יותר וכך גם הנפילה.

כשהגיע לראש הסולם, נפל ארצה ונחבל. כשגופו כאוב, ואפסו כוחותיו, לפתע צץ לפניו אברך צעיר. פניו הטובות והמאירות, של האברך מול רבי נתן מברסלב, נסכו בו כוחות חדשים. 

האברך הצעיר הורה לו, לרבינו לקום וכך היו דבריו: "אברך! טפס שוב, אולם החזק היטב!"

רבי נתן מברסלב ניעור משנתו, ופני האברך חקוקים בליבו.

נזכרו הוא, לשם מה יצא, ורץ להביא את דברי המאפים לתלמידי החכמים בבית המדרש.

רבי נתן מברסלב – פגישה גורלית עם רבי נחמן מברסלב

רבי נתן מברסלב, קבע את מושבו בברסלב, עיר סמוכה לנעמירוב.

רבי נתן מברסלב, שומע על רבי חדש שהגיע לעיר, רבי המדבר על רוחניות והתעלות, על עבודה מתוך שמחה.

כמים קרים על נפש עייפה, שומע הוא, רבי נתן מברסלב, וליבו משתוקק לשמוע את דבריו של אותו רבי חדש.

כך, יצא לו רבי נתן מברסלב לכיוונו של רבינו.

המאור הגדול והמאור הקטן, נפגשים… פגישה גורלית אשר תשנה את כל כיוונו ועבודתו של רבי נתן מברסלב. פגישה אשר תחילתה, המשכיות של החסידות, חסידות ברסלב.

רבינו, רבי נחמן מברסלב, פוגש את רבי נתן ואומר לו באלו המילים: "מזה זמן רב אנו מכירים, אלא שעד עתה לא נפגשנו…", ורבי נתן נזכר לפתע באברך שראה בחלומו, האברך שהחזיקו מליפול, שיעצו איך לעלות, והנה הוא לפניו! הנה האברך!

כך החלה מערכת יחסים של רב ותלמידו המובהק, בין רבי נחמן מברסלב לרבי נתן מברסלב.

רבי נחמן מברסלב, ראה בו, ברבי נתן את המשכו, את המשך החסידות וידע כי הוא האדם אשר ידע אל נכון להמשיך את דרכו ולהפיץ את אורו בעולם כולו.

עבודתו העיקרית של רבי נתן מברסלב

רבי נתן מברסלב היה חסיד מובהק של רבינו. לצד התעלות רוחנית מתמדת המשיך הוא את דרכו של רבינו, דרך החסידות והחל, רבי נתן מברסלב, להעלות על הכתב את כל אמרי פיו של רבינו.

רבי נתן מברסלב עסק במלאכת הקודש, על פי הוראתו של רבו ומסר נפש ממש, בכדי להפיץ את תורתו של רבינו.

אחד החיבורים הידועים והראשונים בהם עסק רבי נתן מברסלב, היה "ליקוטי מוהר"ן" החלק הראשון אשר יצא לבית דפוס (בשנת תקס"ח)

בשנת תקס"ט, לאחר השריפה הגדולה בברסלב, עקר רבינו מברסלב, וקבע את מגוריו בעיר אומן, שם עתיד היה, רבי נתן מברסלב, להסתלק מן העולם.

בחול המועד סוכות תקע"א, כאשר נסע רבינו לברסלב, ליווה אותו תלמידו, רבי נתן מברסלב. 

שם, באותה נסיעה, שמע מפי רבינו את דברי אלוקים חיים: "לכו חזו" (מודפסת בתחילת ליקוטי מוהר"ן).

רבי נתן מברסלב – ממשיך את רבו

בראש השנה האחרון של רבינו, קיבל רבי נתן מברסלב, מפי רבו, את הזכות והחובה הגדולה לפקוד את רבינו תדיר, בראש השנה, גם לאחר הסתלקותו מן העולם, וש"אין דבר גדול מזה", כפי שנהג רבינו לאמר.

ביום שלישי, היום החמישי של חול המועד סוכות שנת תקע"א, נפטר רבינו הקדוש, רבי נחמן מברסלב, ונסתלק לבית עולמו, שם נקבר יום לאחר מכן, בכבוד גדול, בבית החיים העתיק של העיר אומן, במקום בו רצה רבי נחמן להיקבר.

רבינו הקדוש נסתלק לבית עולמו, ותפקידו של רבי נתן מברסלב רוקם עור וגידים להפצת אורו ותורתו של רבינו.

רבי נתן מברסלב – ליקוטי תפילות

רבי נתן מברסלב, החלק לרשום את תפילותיו באופן מסודר, בשנת תקע"ה.

חסידים אשר שהו במחיצתו, השתוקקו לתפילות אלו, והעתיקו לעצמם.

בשנה שלאחר מכן, החל רבי נתן לעסוק בהדפסת הספר הקדות "סיפורי מעשיות" וידוע שעל הדפסה זו, אמר: "לשבח גדול יהיה לי שיאמרו בהלווייתי 'כאן מוליכים את זה שהדפיס את סיפורי מעשיות"…"

רבי נתן מברסלב – שיקום החסידות

עיקרה של המחלוקת החלה לדעוך. אט אט החל רבי נתן מברסלב לקבץ שוב את החסידים היראים לדבר השם, המשתוקקים לעבודה מתוך דבקות ושמחה כעבודת החסידות.

החל, רבי נתן מברסלב, להפיץ את תורת השם בערים ובעיירות.

רבי נתן מברסלב, מעולם לא טען להיות ממשיכו של רבו, רבי נחמן אלא המשיך בעבודתו שמשנתו שגורה בפיו, להנחיל את תורתו של רבינו ולשמר את חסידות ברסלב.

לטענתו, הרבי תמיד ישאר רבי נחמן, ואין לו מחליף.

כך, רבי נתן מברסלב, היה מרבה לנדוד בין קהילות יהודיות ומפיץ את שיחותיו ומאמריו של רבו ואף הדפיס את ספריו לאחר שעמל עוד בימי חייו של רבינו, תוך הקפדה יתרה שלא לזוז ימינה ושמאלה מרעיונותיו הנשגבים של רבינו, רבי נחמן מברסלב.

בשנת 1811 למניינם, הדפיס רבי נתן מברסלב, את ספרי "ליקוטי מוהר"ן ואת "ספר המידות".

בשנים 1819-1821,העמיד בית דפוס בביתו, שם המשיך להדפיס את ספריו והשלים את הדפסת ספר המידות וה"תיקון הכללי".

רבי נתן מברסלב השקיע את כל מרצו והונו בהוצאת ספרי רבינו, ספרי חסידות ברסלב, לאור ובכך סייע רבות לתפוצת הרבה, ספרים שממשיכים להפרסם ולהשפיע את השפעתם על כל חסידי ברסלב עד היום.

רבות עמל, רבי נתן מברסלב להפיץ את החסידות של רבו. עמל רב המלווה בקשיים כלכליים ופיזיים, לא אחת היה רבי נתן מברסלב נרדף על ידי הרשויות בגין התעסקותו בחסידות.

המתנגדים הרבים שהיו אז, לחסידות, הפכו את הוויכוח לפאן אגרסיבי ורכושו של רבי נתן מברסלב הוחרם ונאסר עליו לגור עוד בברסלב.

בעקבות כך, נאלץ רבי נתן מברסלב לעזור את העיר ולחזור לעיר הולדתו, נעמירוב.

רבי נתן מברסלב – מסיים את תפקידו בעולמו

כאמור, לאחר שנאלץ רבי נתן מברסלב, לעזור את העיר ולחזור לעיר הולדתו.

רבי נתן מברסלב, הוזהר על ידי רבו, שיתן דעתו על תפקידו החשוב בהעברת והפצת החסידות, ועל כי יהיה הוא נרדף: "ירדפו אותך, ירדפו אותך, ירדפו אותך… אבל ה' יתברך יגמור בעדך". 

רבי נתן מברסל לא רק שהיה נרדף אלא אף היה בבית האסורים, משום שמתנגדי החסידות רדפו אותו עד שבקשו את נפשו ממש.

אף בבית האסורים, לא הרפה רבי נתן מברסלב, ידו מהמלאכה ואף כתב שם חידושי תורה, שלימים הודפסו בספרו "ליקוטי הלכות".

בשנת 1838 למניינם, חזר לעיר ברסלב ובשנת התר"ה (1844 למניינם), ביום שישי עשרה בטבת, מיד לאחר הדלקת נרות שבת קודש, החזיר רבי נתן מברסלב את נשמתו, לבוראו בעיר ברסלב ונפטר לבית עולמו כשהוא בן 64 שנים.

את מקומו של רבי נתן מברסלב, לאחר מותו, מילא כעת רבי נחמן חזן מטולצ'ין, סיפור חיים בפני עצמו.

רבי נתן מברסלב – חיבוריו

מבין כל חיבוריו של רבי נתן מברסלב, ניתן למצוא את החיבורים הבאים:

• ליקוטי מוהר"ן
• קיצור ליקוטי מוהר"ן – סידר רבי נתן מברסלב, על פי ליקוטי מוהר"ן.
• ליקוטי הלכות – שילוב של הלכה לתורת הנסתר על פי ליקוטי מוהר"ן (סדרת ספרים בת שמונה חרכים שחיבר אותם רבי נתן מברסלב, אשר סדרה זו נחשבת לחשובה ביותר בחסידות ברסלב).
• ליקוטי עצות – נושאים המסודרים על פי הא'-ב'. על פי ליקוטי מוהר"ן ( חיבור תורני, המבוסס על הספר "ליקוטי מוהר"ן וחובר על ידי רבי נתן. מטרת הספר היתה להוציא עצות מעשיות ולסדרן לפי נושאים על מנת להקל על הקוראים ועל אלו המתקשים בלימוד של ליקוטי מוהר"ן)
• ליקוטי תפילות – תפילות המבוססות על מאמרים מתוך ליקוטי מוהר"ן (חיבור של שני כרכים המכיל כ 210 תפילות אותן חיבר רבי נתן מברסלב. התפילות בנויות על פי דרשותיו שמסר רבינו, רבי נחמן שהודפסו בספר "ליקוטי מוהר"ן)
• עלים לתרופה – קובץ מכתבים של רבי נתן מברסלב, אשר נועדו לבנו, רבי יצחק (לקט של מעל חמש מאות מכתבים שכתב רבי נתן מברסלב לתלמידיו, ידידיו, חסידיו ובעיקר לבנו רבי יצחק).
• חיי מוהר"ן – זהו ספר בסיסי בחסידות ברסלב, המתאר את קורות חייו של רבי נחמן מברסלב. בין היתר, מכיל ספר זה שיחות ודרשות רבות של רבינו, רבי נחמן מברסלב. הספר מחולק לכמה פרקים על אורחות חייו בתקופות שונות של רבינו.
• שבחי הר"ן – תיאור השתלשלות רבו של רבי נתן מברסלב, רבי נחמן מברסלב, במסעו לארץ ישראל, ארץ הקודש, בתקופת נפוליאון בונפרטה (שבחי הר"ן – ראשי תיבות שבחי הרב נחמן. ספר ביוגרפי על רבי נחמן מברסלב, אשר נכתב על ידי תלמידו, רבי נתן מברסלב. עיקרו של ספר זה, הוא הנהגותיו של רבינו, רבי נחמן עוד מימי ילדותו עד בחרותו כתלמיד חכם מובהק אשר זכה לכהן כאדמו"ר, עד פטירתו.
• שמות צדיקים – ספר זה, נכתב על ידי רבי נתן מברסלב המבוסס על דברי רבו. הספר מכיל את שמותיהם של כל הציקים המזוכרים בתנ"ך, במשנה, בגמרא, במדרשים ובספר הזוהר, וכן צדיקים רבים נוספים: גאונים,ראשונים ואחרונים, עד לדורו. במהדורות מאוחרות יותר, נוספו שמותיהם של חסידי ברסלב וצדיקים נוספים.
• קנאת ה' צבאות – 

ועוד חיבורים נפלאים של רבינו, רבי נתן מברסלב.

ציטוטים  מתוך ספריו של רבי נתן מברסלב:

ספר ליקוטי עצות – "דרכים ישרים ועצות נפלאות, עצת ה' אשר לעולם יעמודו, הנובעים ממעיין היוצא מבית ה' מתורתו של רבנו הקדוש רבי נחמן מברסלב, לעורר ולהקיץ, לחזק ולקרב את כל אדם, מכל מקום שהוא, להנטותו לתחייה, להחלימו ולרפאו ולהחיותו בחיים אמיתיים ונצחיים, לשים לו שארית לנצח נצחים."

כך היתה דרכו של רבי נתן מברסלב, וכך החסידות ממשיכה עד היום. אמנם ללא מנהיג ואדמו"ר, אך זו לא החסידות היחידה הקיימת כיום, ללא אדמו"ר.

ספר ליקוטי תפילות – "..גם טוב לעשות מהתורה – תפילה, דהיינו כשלומד או שומע איזה מאמר תורה מצדיק האמת, אזי יעשה מזה תפילה, דהיינו לבקש ולהתחנן לפניו יתברך על כל מה שנאמר שם באותו המאמר, מתי יזכה גם הוא לבוא לכל זה, וכמה הוא רחוק מזה, ויבקש מאיתו יתברך שיזכהו לבוא לכל הנאמר שם באותו המאמר. והמשכיל והחפץ באמת, יוליכו ה' בדרך אמת, ויבין בעצמו דבר מתוך דבר, איך להתנהג בזה, באופן שיהיו דבריו דברי חן וטענות נכונות, לרצותו יתברך שיקרבהו לעבודתו באמת. ועניין השיחה זו עולה למקום גבוה מאוד, ובפרט כשעושה מתורה תפילה, מזה נעשה שעשועים גדולים מאוד למעלה"

ספר "שמות הצדיקים" – 

מִי שֶׁהַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא חָשׁוּב בְּעֵינָיו, יִכְתֹּב בְּסֵפֶר כָּל שְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים וְהַתַּנָּאִים וְהַיְרֵאִים לְזִכָּרוֹן"

זכותו של רבי נתן מברסלב תגן עלינו ועל כל עם ישראל, אמן.

הפוסט רבי נתן מברסלב | ביוגרפיה הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

קורות חייו של רבי נחמן מברסלב

 רבי נחמן מברסלב – "שגם אם ימלאו ימיו, אזי אחרי הסתלקותי, מי שיבוא על קברי ויאמר שם אלו העשרה מזמורים ויתן פרוטה לצדקה, אפילו גדלו ועצמו עוונותיו וחטאיו מאד מאד, חס ושלום, אזי אתאמץ… להושיעו ולתקנו". 

אלו דברי רבי נחמן מברסלב אשר שגורים בפיהם של חסידיו, עד היום.

רבי נחמן מברסלב – הקדמה

רבי נחמן מברסלב הצליח להקים את מפעל חייו בפעילות ענפה של כעשרים שנה.

מייסד חסידות ברסלב וכאדמו"ר המכהן בה, רבי נחמן מברסלב הספיק לעשות רעש גדול בעולם היהדות ובעולם החסידות בפרט, ועוד בזמן קצר, עד אשר נקטף לעולמו בשנות ה-40 לחייו.

הולדתו של רבי נחמן מברסלב בעיירת מז'יבוז', כשברקע מלחמות עקובות מדם, הצליח רבי נחמן מברסלב ליצור סביבו קהל חסידים אשר חשקה נפשם לעבוד את הקדוש ברוך הוא מתוך שמחה אמיתית ושותים אלו, בצמא את דברי מים חיים של רבי נחמן מברסלב, חסידים שדבק בו עד היום, גם ללא אדמו"ר.

רבי נחמן מברסלב – מקום הולדתו

רבי נחמן מברסלב נולד בעיירת מז'יבוז שבאוקרינה, בתאריך א' בניסן התקל"ב (בתקופתו של רבי נחמן מברסלב, עיירת מז'יבוז היתה שייכת לאיחוד הפולני-ליטאי, אשר בימים אלו החלה חלוקת פולין).

רבי נחמן מברסלב נולד להוריו, הרב שמחה והרבנית, מרת פיגא. אמו של רבי נחמן, הייתה נכדתו של הבעל שם טוב (הבעל שם טוב, היה אבי תנועת החסידות), מצד אימה, מרת אדל.

ימים קשים ידע רבי נחמן מברסלב. ימים אשר העוני שרר בכל פינה, והעם היהודי בגולה נצמד ושאב את כוחותיו מגדולי דור באשר הם.

רבי נחמן גדל  לצידו של הבעל שם טוב, כאשר ביתו מכיל תלמידי חכמים גדולים וענקי רוח, תדיר ומהם ינק את תורת החסידות. 

שם, לצידם של ענקי הרוח, החל רבי נחמן מברסלב את התבודדותו עם בוראו, ולאט לאט התעצבה אישיותו ועבודתו לאחד מענקי הרוח של עם ישראל.

עוד כילד רך בשנים, רבי נחמן מברסלב ניחן בשכלו החריף, במידותיו הנעלות וביכולותיו הטרומיות כעובד השם המתייגע בתורה הקדושה.

גם כאשר הבעל שם טוב נפטר לעולמו, המשיך רבי נחמן מברסלב לפקוד את קברו ולא סר מדברי רבותיו, מצמיחתה של דרך החסידות בעבודת השם.

בימיו של רבי נחמן מברסלב, היה מקובל להינשא בגיל צעיר מאוד. שכלו החריף, ידיעותיו בתורה הקדושה, בגרותו ובשלותו של רבי נחמן מברסלב הביאה אותו להינשא בגיל 13, על כך ידובר בהמשך, אם ירצה השם.

רבי נחמן מברסלב – מילד עם קשיים לנער תלמיד חכם

רבי נחמן מברסלב, ידוע בפי כל כעילוי. כתלמיד חכם מופלג בעל דרגות נשגבות בעבודת קודש. כאמור, בחילת דרכו לא הייתה סוגה בשושנים שכן תחילת לימודו בתורה הקדושה, היתה מלווה בקשיים הבנה. כבר אז, היה מפיל, רבי נחמן מברסלב, תחינה בפני בוראו ומתייפח בפניו, שיתן בו בינה ודעת. שיפתח תודעתו לתורתו הקדושה. שיזכה להבין דברי אלוקים חיים.

ברבות השנים, כך מספרים, שרבי נחמן מברסלב התוודה על כך שאת כל ההשגות שהשם יתברך סייע בידו להגיע אליהם, הצליח בחסדי השם עליו, בזכות אותן בכיות, תפילות, תחנונים והתבודדויות של אותן שנים, בהם חשקה נפשו להתייגע ולעמול בתורתנו הקדושה.

כך למעשה,  הרבה רבי נחמן מברסלב, על ידי עמל ויגיעה בתורה, על ידי תחנונים לפניו יתברך,וזכה להגיע לגדולות ולהשגות גבוהות בנסתר ובנגלה.

רבי נחמן מברסלב, זכה להקים קהילת חסידים שעד היום, גם ללא רועה נאמן, ממשיכים הם את דרכו, את אהבתו והתמסרותו לתיקון נשמות ישראל, את עבודת השם מתוך התבודדות, על ידי התבוננות פנימה, לנפשו של כל אחד באשר הוא.

דרך עבודת השם המיוחדת והמרוממת, אותה הנחיל לנו רבי נחמן מברסלב.

רבי נחמן מברסלב – נישואין 

בהיות רבי נחמן מברסלב בן 13 למצוות, נכנס בברית הנישואין עם בתו של רבי אפרים מכפר הוסיאטין, שכן לאחר חתונתו, עבר רבי נחמן מברסלב לגור בבית חותנו ולהמשיך להתבשם מתלמידי חכמים אשר היו פוקדים את מעונו חדשות לבקרים.

כך למעשה, המשיך רבי נחמן מברסלב להתעלות בלימודו כהמשך לימים מקדם אשר שהה במחיצתו של גדולי הדור וביניהם סבו, הבעל שם טוב.

חמיו של רבי נחמן מברסלב, לא העלה על דעתו עד כמה מגיעה גדולתו של רבינו, שכן היה נוהג לעבוד את בוראו בהצנע לכת, עבודתו היתה בהסתרה מוחלטת ובחשאיות. למעט רעייתו, אשר השביעה שלא לגלות את סודו, איש לא ידע על מדרגתו הרוחנית והשגותיו הנעלות בתורת השם.

מסופר שפעם חמיו של רבי נחמן מברסלב, כל כך התאכזב מחתנו זה, עד כי חשב שמקח טעות נעשה כאן, והתלונן פעם בפני אחד מאורחיו הצדיקים שנהגו לשהות בביתו. רבי נחמן מברסלב אשר שמע את השיחה, פרץ בבכי, אך לא גילה דבר מידיעותיו. את ידיעותיו אלו, שמר, רבי נחמן מברסלב,לעצמו. בינו לבין בוראו.

בינתיים, הרבה רבי נחמן מברסלב להתבודד ביערות, ולהתקרב עוד לבוראו. שם בילה רבינו את מרבית זמנו בהתייחדות, בהתבודדות ובלימוד תמידי, אשר הביאו אותו להתעלות רוחנית גבוהה. 

בשנותיו אלו, עד גיל 18, עשה רבי נחמן מברסלב בעבודה מתמדת ומייגעת, אשר הצליח השם בידו, להתעלות מעלה מעלה, על ידי סיגופים וצומות, זיכוך הגוף והנפש ולימוד מתמיד ללא הרף.

רבי נחמן מברסלב – תחילת נדודים

מספר שנים לאחר שנישא רבי נחמן מברסלב, ודר בבית חמיו, אשר סיפק לו את כל צרכו וצרכי אישתו, ואיפשר לו ללמוד מבלי מפרע ואפילו סיפק לו חדרון קטן, בו יכל היה להתבודד ולהתעלות בלימודו, בצער ובכאב רב, עלתה לבית עולמה אשת חמיו.

ביתו, בית חמיו כבר לא היה כמקודם. חמיו נישא בשנית, וכעת הרבנית שינתה את סדר חדרי הבית. ביניהם היה גם חדרו הקטן, בו הרבה ללמוד ולהתבודד, רבי נחמן מברסלב.

רבינו, רבי נחמן מברסלב, העריך את שהותו בבית חמיו, ואת שנות לימודיו והתעלותו בבית זה. ידע, רבינו, כי תמה תקופה זו. כעת, פינה את מקומו ועקר את מושבו לעיר מדוודיבקה.

רצתה ההשגחה העליונה, שרבינו, רבי נחמן מברסלב יוציא מהכוח אל הפועל את גדולתו ולא ישמור רק לעצמו. שכן זמן  להעמיד תלמידים ולהעביר את ידיעותיו והשגותיו לדורות הבאים.

כך למעשה החל רבי נחמן מברסלב, להתפרסם ושמו נישא למרחק, כמו גם דרכו בעבודת השם.

כאן, בעיר מדווידבקה, החל רבינו, רבי נחמן מברסלב את דרכו כמנהיג רוחני דגול והחלה קבוצת חסידים להתקבץ סביבו, סביב עבודתו, עבודת השם הייחודית.

רבי נחמן מברסלב, הוביל את חסידיו לדרך חדשה – ישנה. שכן תורתנו הקדושה, אינה מוחלפת בשום תורה אחרת. על כך אין עוררין. דרכו של רבי נחמן מברסלב הייתה התייחדות תמידית עם הבורא, והתעוררות הלב לעבודה מתוך שמחה, ועל כך גם כתובים כל ספריו ואמרי פיו.

רבי נחמן מברסלב – יצירת קהילה

עוד לפני שעזב רבי נחמן מברסלב, את העייר הוסיאטין, בה שהה אצל חמיו, רבי אפרים, החלו שמועות בדבר גדולתו של רבי נחמן מברסלב להישמע ואט אט, החלו חסידים להסתופף במחיצתו, בדרכו.

עיקר עבודתו של רבי נחמן מברסלב, היתה לקרב ולתקן נשמות ישראל הקדושות לאבינו שבשמיים. רבינו שם מגמתו העיקרית להכניס בעבודת השם שלנו, שמחה פנימית והתבוננות פנימה, לנפש.

בכל מאודו, רצה רבי נחמן מברסלב, להפיץ את אורה של תורתנו הקדושה על ידי פתיחת הלב, ואין פתיחת הלב, אלא קודם ככלי מלא שמחה והודיה.

עם ישראל באותה תקופה, צמא היה לדבריו של רבי נחמן מברסלב, שהיו אלו דברי פיוס ונחמה, דברי שבח והודיה, דברים המשמחים את הלב, על עצם היותנו יהודים, בניו של מקום.

כבר אז, יצר לו רבי נחמן מברסלב, מתנגדים אשר התנגדו לדרך עבודת השם החדשה.

חשש זה היה מובן וחיוני, שכן כל דרך חדשה חייבת להיבדק על ידי גדולי הדור. תלמידי חכמים מופלגים, שאכן זו הדרך הפותחת לבבות ליראתו ולאהבתו יתברך, כך סבר, חי והאמין בכל נימי ליבו, רבי נחמן מברסלב.

דרך חדשה יחסית, ייסד לו, רבי נחמן מברסלב. יחד עם זאת, ראה רבינו בחכמתו, את חלישות הדור מאידך ואת הצורך הגדול בעבודה פנימית מתוך שמחה שהיא זו אשר תפתח ותגדיל לעשות ותפתח את ליבותיהם של עם ישראל הקדוש לאביהם שבשמיים.

חסידותו של רבי נחמן מברסלב, הביאה עימה חילוקי דעות בנוגע לרוח החדשה, אשר החלה לנשוב באותם ימים. אך כולם היו תמימי דעים את מי אנו עובדים, את אבינו שבשמיים. שבעים פנים לה, לתורה הקדושה. על כך לא חלק רבי נחמן מברסלב, אלא אדרבא, הביא רוח גבית של התבודדות מתוך התייחדות עם הבורא יתברך.

רבי נחמן מברסלב – עליה לארץ ישראל 

בשנת תקנ"ח החליט רבינו לעלות לארץ הקודש, ארץ ישראל.

רבי נחמן מברסלב ידע, שכדי להמשיך בהתעלות רוחנית, רק בארץ ישראל, באדמת הקודש שלנו, תהיה לו האפשרות להמשיך בעבודתו – התבודדותו.

חרף התנגדותם של בני משפחתו, יצא רבי נחמן מברסלב מביתו ועלה ארצה.

עת מלחמה הייתה אז, עת כניסתו של רבינו לארץ ישראל. מלחמה עקובה מדם בין צבאו של המצביא האדיר, נפוליאון לבין הטורקים.

אך דבר לא מנע ממנו, ולא היווה מכשול עבור רבינו, כאשר שיקול רוחני, היקר מפנינים ומפז, עומד על הפרק.

כשנה תמימה, ארכה נסיעתו של רבי נחמן מברסלב, עד אשר הגיע לארץ ישראל. נסיעה אשר היתה כרוכה בה מאמצים כבירים ולדבריו, בגדר של פיקוח נפש של ממש.

הנסיעות וההפלגות שהיו בימים אלו, היו כרוכות בסכנות ממשיות, כגון רוחות סערה, רעב, חולי, שודדי ים ועוד.

מסופר שרבי נחמן מברסלב, לא פעם, עבר בזיונות, לכתחילה, על מנת לזכך את נפשו ולהגיע זך לארץ הקודש.

כאמור, רבינו שאף והשתוקק תמיד להגיע לאדמת ארץ ישראל הקדושה והרבה לדבר על כך. 

רבי נחמן מברסלב, הרבה לדבר ולחזק על מעלתה ושבחה של ארץ ישראל, ועל המדרגות העצומות שיהודי יכול לרכוש, לו רק ישכיל ויעשה כן.

בכל אופן, רבי נחמן מברסלב מגיע לארץ ישראל וכאמור, רוחות מלחמה נושבות. 

המהפכה הצרפתית בעיצומה ורבינו, רבי נחמן מברסלב, בן כ"ו שנים כאשר הגיע ארצה. צעיר ורך בשנים אך ראשו בשימיימה, וגדולתו בעמלו ושמעו הולך וגדל בכל מקום בו הוא נמצא.

הימים, ימים קשים מבחינה כלכלית, אך כשביטחון ואמונה באמתחתו של רבי נחמן מברסלב, גם מחסור במעות לדרך ארוכה, לא ימנעו ממנו, ממטרה נעלה אשר שם לו לנגד עיניו, לטהר נשמות קדושות של בורא עולם.

כאמור, ששהותו של רבי נחמן מברסלב, בארץ הקודש, היתה קצרה ביותר, אך מלאה חתחתים. רבי נחמן מברסלב, עשה את שהיה עליו לעשות, כמובן במהירות יתרה לעושי מצוות, כפי שתלמידי חכמים עושים, ושב לארצות נכר.

רבי נחמן מברסלב עם הרה"ק מקאליסק

ערב שבת, פרשת נח, הרה"ק רבי אברהם מאליסק, הזמין את רבי נחמן מברסלב לשהות אצלו, בקרבתו ולהשתעשע עימו בחידושי תורה הן בנגלה והן בנסתר. ואכן, רבי נחמן מברסלב נענה להצעה נדיבה זו.

מסופר שהרה"ק מקאליסק הרבה להתענג ולהשתעשע עם רבי נחמן מברסלב, צעיר בימים וגאון בחכמתו וידיעותיו.

כשבוע לאחר מכן, ביקר רבי נחמן מברסלב את קברו של סבו, הרה"ק רבי נחמן מהורדנקא, מקורבו של הבעל שם טוב הקדוש.

כך נסע לו, רבי נחמן מברסלב, למירון לציון של רבי שמעון בר יוחאי תוך ניגונים אל תוך הלילה בשמחה פנימית, אמיתית.

 לאחר תפילות על קברי תנאים ואמוראים בגליל, חזר רבי נחמן מברסלב, לטבריה.

את אשר התרחש בעיר טבריה, עם רבי נחמן מברסלב, את כל המאורעות אשר פקדו את רבינו בעיר זו, יסופר בהמשך.

רבי נחמן מברסלב – בעיר טבריה

עוד בזמן שהותו של רבי נחמן מברסלב, בעיר טבריה, פרצה מגפת דבר בעיר.

בזמנם, מגפות היו פוקדות, השם ירחם. מרפא ומזור לא היה נחלת הכלל וכאשר מגפה כזו או אחרת היתה פוקדת יישוב, חללים רבים היו למגפה.

ולעניין התפרצות מגפת הדבר בעיר טבריה, כמעט שלא ניתן היה למצוא בית אחד בלי חללים, השם ירחם.

רבי נחמן מברסלב, רצה לברוח מן העיר, אך השערים היו סגורים. אין פרץ ואין יוצאת.

במצב זה של פיקוח נפש, ובהלה רבתית, רבי נחמן מברסלב נשא תפילה לבורא עולם שיצילנו ממצב זה ויגן עליו מפני החולאים.

כך מצא את עצמו, רבי נחמן מברסלב, מטפס על החומה כדי לרדת מעברה השני.

כאשר רצה לקפוץ מעבר לחומה, גילה לתדהמתו, שתחתיו עומדת לה ימה של טבריה, הכנרת.

כך רבי נחמן מברסלב היה תלוי בין חומה לימה, ונשא תפילה לבוראו שיושיעו אותו.

כאמור, מצב סכנה זה, אשר היה שרוי בו רבי נחמן מברסלב, היה מנת חלקו במסעו לארץ ישראל וגם בזמן שהותו.

כמו כל הנסיונות והמניעים אשר היוו לו חיץ בינו לבין חפצו לעשות רצון אבינו שבשמיים, וגם את זה הוא צלח, בסיעתא דשמיא.

כעת, פנה רבי נחמן מברסלב, אל העיר צפת ומהעיר צפת לאחר סיום תיקונו אשר מיהר לעשות, חזר לארצות נכר.

רבי נחמן מברסלב – תלמידו המובהק – רבי נתן

רבי נחמן מברסלב, קבע את מושבו בברסלב, בשנת תקס"ב. בעת הזאת, היה לו, לרבי נחמן מברסלב, תלמיד מובהק, אשר לימים נהיה המשכו ואף העלה על הכתב את שיחותיו, דרשותיו ואת דרכו של רבי נחמן מברסלב, רבי נתן. 

רבי נחמן מברסלב, ראה בו בתלמידו, רבי נתן מברסלב, את גדולתו וחיבבו וקירבו ואף גילה לו סודות רבים. פעם התבטא, רבי נחמן מברסלב, שאילולא רבי נתן, לא היה נשאר לו, לרבינו אפילו דף אחד… רבי נתן הקדיש את כל מרצו וכוחו על מנת להעלות על הכתב ולהפיץ בעולם את תורת רבינו, רבי נחמן מברסלב ואת דרשותיו בדרך עבודת השם. כאמור כל מאמציו של רבי נתן נשאו פירות, ועד היום רואים אנו את כתביו של רבי נחמן מברסלב בכל בית ובית של חסידיו וממשיכי דרכו.

שם, בעיר ברסלב, נתן רבי נחמן מברסלב את שמה של החסידות, חסידות ברסלב, הידועה.

רבי נחמן מברסלב – מגלה את התיקון הכללי

רבי נחמן מברסלב הרבה לגלות את העניין ואת הסודות הגלומים ב"תיקון הכללי" (התיקון הכללי כולל עשרה פרקי תהילים והם: טז, לב, מא, מב, נט, עז, צ, קה, קלז, קנ. אלו הם עשרת הפרקים אשר גילה רבי נחמן מברסלב לחסידיו והרבה להפיץ תיקון כללי זה, כתיקון לפגמי הברית. רבי נחמן מברסלב גילה את התיקון הכללי בשנת תקס"ה, אולם את עשרת מזמורי התהילים המדוייקים, המהווים את התיקון הכללי, גילה רבי נחמן מברסלב בשלב מאוחר יותר).

ה"תיקון הכללי" של רבי נחמן מברסלב, הודפס לראשונה בין השנים תק"פ – תקפ"א. 

כאמור, ה"תיקון הכללי" של רבי נחמן מברסלב, הודפס בביתו של רבי נתן וביוזמת בנו, רבי שכנא. עשרת המזמורים כתובים במבוא, מ"ליקוטי מוהר"ן", יחד עם תפילה שחוברה ע"י רבי נתן מברסלב, יש לומר אותה אחרי אמירת  אלו המזמורים.

מהדורות נוספות של ה"תיקון הכללי" של רבי נחמן מברסלב, הודפסו עם חומר נוסף מליקוטי מוהר"ן, ח"ב, צב ושיחות הר"ן קמא (הסיפור על גילוי התיקון הכללי), במקרים מסוימים נדפס עם פירושים ותרגומים של עשרת המזמורים, וכן תפילות נוספות של רבי נחמן מברסלב.

רבי נחמן מברסלב – הסתלקותו מן העולם

רבי נחמן מברסלב חלה, יחד עם בני משפחתו. רבינו הרגיש שקיצו קרב, ובמשך כל אותו הקיץ רמז רבי נחמן מברסלב, לתלמידיו על כי הסתלקותו מן העולם קריבה.

אולם תלמידיו אשר היו קרובים לרבי נחמן מברסלב, מיאנו להאמין לבשורת איוב זו. תלמידיו – חסידיו, לא העלו בדעתם שרבי נחמן מברסלב, צעיר בימים, יעזוב אותם ללא רועה, עזובים וכואבים, הנותרים לבד בעולם, ללא מנהיג.

לא, לא זו היתה הנהגתו של רבי נחמן מברסלב. אין ייאוש כלל בעולם, היה שגור בפיו ובפי תלמידיו. יהודי לעולם לא עזוב, יהודי לעולם לא לבד. כך חי רבי נחמן מברסלב, וכך הנחיל לחסידיו.

רבי נחמן מברסלב – ראש השנה

רבי נחמן מברסלב ציפה שחסידיו יסעדו על שולחנו בראש השנה. כך התבטא לא פעם, רבינו על כך שכל עסקו, הוא ראש השנה.

רבי נחמן מברסלב רמז לחסידיו על מעלת ראש השנה והחשיבות הרבה ביום זה, ורמז נוסף נתן, על כך שגם לאחר הסתלקותו מן העולם, יש להמשיך להתקבץ אצלו, וכי אין דבר גדול מזה.

רבי נחמן מברסלב – ימיו האחרונים

ערב סוכות, התגברה מחלתו של רבי נחמן מברסלב ורבינו נחלש מאד.

בלילה שלאחר מכן, ליל ערב סוכות, סידר רבי נחמן מברסלב צוואה לפני רבי נתן ואמר לו שעליו לתת שלוש מאות אדומים (סוג של מטבע דאז) לביתו, חיה. ולאשתו – הכתובה.

יומו האחרון של רבי נחמן מברסלב הגיע. רביעי דסוכות, ח"י תשרי תקע"א. יום רביעי של סוכות. ישוב היה, רבי נחמן מברסלב, על כסאו, מעוטף בטליתו ומתפלל. אחר כך לקח את ארבעת המינים, אחזם בידו, ושיב על מיטתו כשסידור של האר"י ז"ל היה מונח על ברכיו. גמר את ההלל, אמר השוענות ו…

"אינני עוזב אתכם" אמר רבי נחמן מברסלב. שכב במיטתו עד שנפטר. תלמידו המובהק, רבי נתן זעק זעקה גדולה: "רבי, רבי למה עזבתנו?". רבינו סובב פניו אליו, כאומר: "איני עוזב אתכם, חס ושלום".

נקי, זך וטהור עלה רבי נחמן מברסלב ונאסף אל אבותינו בקדושה ובטהרה.

תמו ונשלמו חייו של רבי נחמן מברסלב, אך לא נשלמה משימתו, העברת דרכו והפצתו לעולם. לעם ישראל, צאן קדושים. חסידיו של רבי נחמן מברסלב ממשיכים את דרכו בהפצת אורה של התורה הקדושה, ובהפצת רעיונותיו הנשגבים לקרב בניו של מקום.

הפוסט רבי נחמן מברסלב | ביוגרפיה הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

רואים שיש משמעות למקום

-נתבונן קצת בבחינה הזאת על העניין של ירושלים. לפני החורבן מה היה בירושלים? את בית המקדש, את ירושלים ואת החומות. אנחנו רואים שיש חשיבות מאוד עמוקה ורחבה לשלושת המקומות האלה, וזה בא לידי ביטוי גם בהלכה. לדוגמא בתוך בית המקדש בתוך אזורים מסויימים מותר לאכול קורבנות שנקראים קודשים, כגון חטאת  ואשם.  אז המקום מגדיר בעצם את ההלכה. קדשים-קלים שזה מה שאנחנו אומרים בבוקר במשניות, נאכלים בכל העיר. אומרת הגמרא במסכת מגילה שהחומות היו מגדירים את המקום של העיר, ז“א שאם אדם היה אוכל על השער של ירושלים, 10 ס“מ פנימה הוא אוכל קדשים-קלים, מברך על זה ועושה מצווה מהתורה לאכול קדשים-קלים. הוא יוצא 10 ס“מ החוצה מחוץ לחומה, אם הוא אוכל שם קדשים-קלים, לפי רוב הראשונים זה נקרא דין של שחוטי-חוץ והא מתחייב בכרת. ז“א שחצי מטר הבדילו בין מצווה לבין עבירה חמורה, רואים שיש משמעות למקום..

זה הנקודה הכי פנימית בנפש של האדם

בירושלים היו שלוש בחינות גאוגרפיות, היה את בית המקדש ומקום בית המקדש, היה את ירושלים והיה את החומות – כנגד זה יש שלוש בחינות בנפש האדם, מכיוון שאמרנו שיש עולם שנה נפש. מה שיש בגאוגרפיה של העולם, יש גם בזמן וגם בנפש האדם. להבין את הקשר בין המקום לבין הנפש שלנו זה למעשה התבוננות ועבודה שלימה שע“י זה אנחנו יכולים לזכות עבודה גדולה בעניין ש לתיקון בית המקדש, נתחיל להתבונן ממקום המקדש. המקום של בית המקדש זה נקרא הנקודה היחידה שבנפש או הכתר שבנפש, זה הנקודה הכי פנימית בנפש של האדם היהודי..

הרגשה של נוכחות

-מהי הנקודה הכי פנימית בנפש של האדם היהודי? זה הדביקות בהקב“ה. בחסידות קוראים לזה הרגשה של נוכחות, לפעמים יש לאדם סיעתא דשמייא והארה והוא ממש מרגיש שהקב“ה נמצא איתו, לפעמים יש התנוצצות של זה בזמן תפילה, התבודדות  או בזמן לימוד – יש איזה סיעתא דשמייא ואז האדם בעצם מרגיש את הקירבה הגדולה ביותר להקב“ה, הוא מרגיש שהקב“ה ממש נמצא איתו, ולמעשה ההרגשה הזאת פועלת אצלנו ומאוד מבטלת את מציאות העולם הזה, ז“א את הרצונות שלנו לעולם הזה.

הוא ירצה להגיע למקום הזה

ברגע שאדם מרגיש את האור, את קירבת השם, את החיבור ואת הדביקות בהקב“ה, באותו רגע הכל מתבטל, כי השורש של כל הרצונות זה חיות, שמחה ותענוג. אדם רוצה את מה שהוא מרגיש שיכול לתת לו חיות שמחה ותענוג. אם אדם מאמין שיש איזה מקום בעולם שיכול להחיות אותו, כי ככה סיפרו לו, אז הוא ירצה להגיע למקום הזה. הרצונות מתעוררים בעצם למה שיכול לתת לנו חיות שמחה ותענוג. ברגע שאנחנו מרגישים את קירבת השם, הכל מתבטל, זה נקרא שהדביקות בהקב“ה מבטלת את העולם הזה, לא מבטלת אותו מצד זה שהוא לא קיים, הוא ממשיך להיות קיים. המושג הזה שהיא מבטלת את מציאות העולם, הכוונה שהיא מבטלת כל רצון שלנו להתחבר ולהתקשר עם העולם הזה. לדוגמא אם יש לאדם תאוות ממון, והוא פתאום מרגיש דביקות בהשם, באותו רגע הוא לא יכול בכלל לחשוב על ממון. כל מחשבה על תאווה או ממון מתבטלת וזה נקרא בעצם האור של בית המקדש. המציאות של בית המקדש זה נקודת הדביקות, ובאמת אנחנו הפסדנו את זה בחורבן בית המקדש – נכון שיש התנוצצויות, מדי פעם בפעם הקב“ה נותן לנו איזה התנוצצות בהבחינה הזאת אבל צריך לדעת שביחס למה שהיה בזמן בית המקדש, אנחנו מקבלים איזה ניצוץ מדי פעם בפעם רק כדי שנישאר יהודים, אבל בזמן בית המקדש, כשאדם
היה הולך להתפלל מנחה וערבית בבית המקדש, הוא היה בוער להשם שלושה חודשים

מאיר כזה אור בנפש ובנשמה של האדם

בזמן בית המקדש היה מאיר כזה אור בנפש ובנשמה של האדם, והאדם היה מקבל כוחות גדולים מאוד, זה כל המושג שנקרא עלייה לרגל. נכון שזה היה רק בשלושה חגים, אבל כל עלייה של יהודי לבית המקדש זה כל השנה זה היה בחינה של עלייה לרגל. הרגליים בלשון החסידות והקבלה זה נקרא נצח והוד, זה ההתחברות בנפש עם העולם הזה. אנחנו מחוברים – אנחנו חיים בעולם הזה וב“ה יש משפחה ופרנסה ויש טרדות של העולם הזה, אז אנחנו נמצאים פה וממילא גם מתקשרים עם העולם הזה..

בכל פעם היה לאדם עלייה גדולה לרגלין

ההתקשרות עם העולם הזה זה נקרא בחינת הרגלין. בקומת האדם, הרגלין זה נקרא ההתקשרות ש להאדם עם העולם הזה. מה זה העלייה לרגל? להעלות את הרגלין. כל הרצונות של העולם הזה היו עולים לדביקות גדולה מאוד בהקב“ה בשעה שהיו מגיעים לבית המקדש. בשלושת המועדים, ברגלים, היה בחינה של עלייה גדולה, אבל למעשה בכל פעם שאדם היה מגיע לבית המקדש, היה לו עלייה גדולה מאוד לרגלין שלו, כל רצונות שלו לעולם היו עולים למקום מאוד גבוה, כי זה האור של בית המקדש, זה נקרא היחידה שבנפש, זה הכתר שבנפש וזה הדביקות בהקב“ה – זה הבחינה הראשונה והכי פנימית שנקראת בית המקדש. מסביב לבית המקדש היה את ירושלים. ירושלים זה למעשה עיר ובעיר גרים משפחות ויש בתי מסחר ועסקים. ז“א שבעצם חיי היום-יום היו בירושלים – מה העבודה של ירושלים? אמרנו שהאור
של בית המקדש זה דביקות, אז מה זה העבודה של ירושלים? זה לחבר את חיי היום-יום עם בית המקדש. כיצד? התורה והצדיקים הם מלמדים אותנו איך לחבר את זה..

הוא כל הזמן נשאר מחובר עם ביהמ“ק..

הצדיקים והתורה זה לא 2 דברים – הצדיקים מפרשים לנו את התורה. למרות שהתורה היא כתובה, אעפ“כ בלי הצדיקים אנחנו נטעה מאוד כי יש דברים שאנחנו לא יכולים להבין בתורה בלי הצדיקים, לכן הצדיקים והתורה זה אותה בחינה, הצדיקים מלמדים אותנו את התורה. יש הלכות, וברגע שאנחנו חיים את החיים עפ“י ההלכה ועפ“י התורה, אז אפילו שאנחנו בירושלים, בגשמיות, ולא בבית המקדש, בחיי היום-יום אנחנו לא נמצאים בנקודת הדביקות, אבל עם כל זה ברגע שאדם מקיים את ההלכה, אז הוא נשאר כל הזמן מחובר בעצם עם בית המקדש, אין ניתוק בין בית המקדש לירושלים. כדי שלא יהיה פירוד וניתוק, זה התורה..

’כשישמע ביזיונו ידום וישתוק‘

התורה בעצם היא זאת שמלמדת אותנו איך לחיות את החיים ועם כל זה לא להפסיד את נקודת הדבקות. נקודת התורה זה לא רק בהלכות, בוודאי שזה מתחיל שם, אל מעבר לזה יש בזה כל הזמן יותר דקות ויותר פנימיות. לדוגמא הרבה פעמים לא מדברים אלינו לפי כבודנו, עכשיו כשמבזים אותנו או אם רק לא מכבדים אותנו מספיק, אז אנחנו מתרגזים ואנחנו מקפידים על הדבר הזה, וההקפדה והכעס זה דבר מאוד טבעי, באמת ההוא התנהג לא בסדר, אבל מה הצדיקים מלמדים אותנו? בתורה ו‘ בליקוטי-מוהר“ן כתוב שעיקר התשובה זה כשישמע בזיונו, ידום וישתוק, וכלול בתוך התורה הזאת עיקר התשובה והתיקון והעלייה של האדם. הצדיקים מלמדים אותנו לא את הלכות התורה אלא את הלכות עבודת השם של התורה – פה הרבה פעמים או שאנחנו חולקים על הצדיק או שפשוט יש לנו הגהות על הצדיק, זה נקרא הגהות על הליקו“מ

חומות מפרידות ביננו לבין האויבים שלנו

זה עוד בחינה של ירושלים, ז“א חיי היום-יום שלנו זה הבחינה של העיר וזה למעשה חיי היום-יום שלנו. כולנו חיים בעולם הזה וחייבים לחיות בעולם הזה, כי אדם חי עם אשתו ועם הילדים עם כל ההתמודדות והוא צריך להביא פרנסה הביתה וכן הלאה, זה הבחינה של ירושלים וכמו שאמרנו החיבור של ירושלים לנקודת בית המקדש שזה נקודת הדביקות, זה שאנחנו משתדלים ונלחמים לחיות עפ“י התורה והעצות שהצדיקים מלמדים אותנו – זה הבחינה של ירושלים. הבחינה של החומות,
אם נתבונן למה היו חומות בירושלים? זה היה להגנה על העיר, בכל זמן המצור
על ירושלים, מחוץ לחומות היו את הגויים שנלחמו ובתוך החומות היה את עמ“י, ז“א שבגשמיות החומות מפרידות בעצם ביננו לבין האויבים שלנו – זה תפקיד החומות. ברוחניות, עניין החומות זה שאנחנו יודעים שהיצר הרע נלחם איתנו 24/7..

כשהנפש הבהמית ראתה ’עוגת-קצפת‘

אנחנו רואים שהיצה“ר תמיד נלחם איתנו וכדי להתמודד כנגדו צריך לדעת שצריך גדרים וסייגים ואם אדם לא עושה את זה בתוכו, אין מציאות שאדם יכול לעמוד כנגד היצה“ר. ז“א אדם לא יכול להגיד: אני לא צריך לשמור את העיניים, לי מותר להסתכל לכל מקום במרחב ובחלל – אדם כזה יבוא לידי חטא, כי אם הוא לא עושה גדרים וסייגים אז אין לו חומות בינו לבין האויבים. אז החומות זה למעשה הגדרים והסייגים שבתוכנו. אם נכנס עוד קצת לעומק המושג של גדרים וסייגים, זה למעשה כוח בנפש, בחסידות זה נקרא כוח ההשתלטות בנפש. הנפש הבהמית ראתה עוגת קצפת וידוע שהיא טעימה והיא גם נראית ממש-טוב, עכשיו אדם רוצה לאכול את זה. אין איסור לאכול עוגות קצפת, אבל לגבי העוגה הזאת יש בעיה שאין עליה הכשר

אין לה בעיה להחליק בעסקאות אלף ₪

-בגלל שלא נתנו הכשר לעוגה, אדם לא ירצה לאכול את העוגה? בוודאי שהוא ירצה לאכול את העוגה. התורה אומרת לנו ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, אבל הנפש הבהמית כן רוצה לתור וכן רוצה להסתכל. אם אנחנו מתבוננים בזה, צריך לשים לב שבעצם צריך כוח בנפש כדי לקיים את הגדרים ואת הסייגים, זה לא פשוט. כולנו יודעים כמה זה קשה לשמור את העיניים בשלמות כשאנחנו הולכים ברחוב. אנחנו כל הזמן במלחמה עם רצונות של העולם הזה – גובה החומה ועובי החומה זה בעצם כוח שלנו בנפש להתגבר כנגד הנפש הבהמית. הנפש הבהמית אוהבת את תאוות העולם הזה, היא אוהבת ממון, ואין לה בעיה להחליק בעסקאות עוד איזה אלף ₪ לטובתנו. העניין של החומה זה בעצם הכוח בנפש לבטל את הנפש הבהמית – כל אחד יכול לראות שיש ימים שמאירים לנו משמיים ואז האדם מלאך, הוא לא רואה ולא חושב כלום אבל יכול להיות שמחר בבוקר האדם יקום ואז והוא רחום יכפר עוון, פתאום הוא רוצה את כל התאוות של העולם הזה

הצדיק מוביל את הלב שלו

המלחמה בעצם זה לבנות בתוכנו את חומות ירושלים, כאשר העניין של חומות ירושלים זה למעשה לבנות בעצם את הכוח בנפש לשלוט על הנפש הבהמית. עוד הסתכלות על כל העניין הזה, זה נקרא למעשה תיקון היסוד. בד“כ הרבה בספרים זה מיוחס לעניין של התאווה הידועה (ניאוף), אבל באמת זה לא רק על התאווה הידועה אלא זה הולך על כל רצונות הנפש הבהמית. תיקון היסוד זה נקרא הכוח שלנו לשלוט על עצמנו וזה מה שחז“ל אומרים שצדיקים ליבם ברשותם ואילו הרשעים ליבם ברשותם, הכוונה שהרצון שבלב לא מוביל את הצדיק אלא הצדיק מוביל את הלב שלו וזה בעצם הנקודה של חומות ירושלים..

בחורים יורדים מהחומה ומכים ברומאים

רואים דבר נורא בבחינה הזאת, באמת החומות של ירושלים היו במציאות כזאת שהאויבים לא יכלו להכנס פנימה. מי שעשה את המצור על ירושלים בבית שני זה המצביא הרומאי אספסיינוס,  אחרי כמעט 3 שנים של מצור על ירושלים הוא הגיע למסקנה שא“א לכבוש את ירושלים. היו בחורים בירושלים שהגיעו מכל מיני מקומות בארץ כדי להילחם ולהגן על ירושלים. הם היו כ“כ גיבורים שלאספסיינוס היה את הצבא הכי חזק וגדול בעולם ואעפ“כ הוא אמר: עם ירושלים א“א להילחם. זה כתוב במדרשי חז“ל וזה מובא באריכות בספר יוספון שמקובל על כל הראשונים כספר נאמן ומדויק. הוא כותב שם שהרומאים לא ראו כזאת גבורה. היו יוצאים חמשה בחורים דרך החומה, היו יורדים למחנה הרומאי עם חרב ביד, ומתנפלים על איזה אלף או אלפיים רומאים, כל אחד היה לוקח ארבע מאות. אותם בחורים היו מדי פעם נפצעים ונהרגים, הרבה פעמים גם לא הצליחו לפגוע בהם. עד שאספסיינוס אמר שזה מקום שאי אפשר לכבוש אותו והוא כבר עזב את ירושלים והלך לקיסריה..

היתה רק טעות אחת וזה סיבת החורבן..

-לפני שאספסיינוס הגיע לקיסריה, סיפרו לו שהבחורים בירושלים התחילו לריב אחד עם השני, היהודים רבים בינם לבין עצמם. אספסיינוס אמר: אם הם רבים בינם לבין עצמם אנחנו יכולים לכבוש אותם ולפני שהוא הגיע לקיסריה הוא חזר לירושלים וזה היה המצור שהוביל לחורבן. באמת זה מה שחז“ל אומרים על מה חרב הבית השני. על שנאת חינם. זה היה מלחמות בין הקבוצות של הבחורים בינם לבין עצמם, וזה היה דבר נורא מאוד. הבחורים הגיעו להגן במסירות נפש על ירושלים ועל בית המקדש וכמו שאמרנו הם היו גיבורים גדולים מאוד-מאוד, ועם כל זה היתה להם רק טעות אחת וזה סיבת החורבן. הטעות שלהם היתה שבאותו הדור היה את זקן החכמים בירושלים, רבן יוחנן בן זכאי, והם היו כאלה גיבורים עם כאלה הצלחות, אז לא צריך לשמוע לרבן יוחנן בן זכאי, הנה אנחנו רואים שאנחנו כבר משתלטים ומצליחים להסתדר טוב מאוד עם הרומאים אז לא צריך לשמוע לרבן יוחנן בן זכאי..

הפכו להיות הרוצחים הכי גדולים בעמ“י

-ברגע שהם התנתקו מהחכמים זה נורא מאוד מה שקרה – באמת בהתחלה הם באו עם נקודה אמיתית להגן על ירושלים ועל בית המקדש. ברגע שהם עזבו את הדעת של התורה ושל החכמים כמו שאמרנו קודם – בלי החכמים אין תורה. אתם רוצים לשמור על בית המקדש ועל ירושלים, אין מציאות אמיתית שאתם שומרים על משהו, אם אתם לא מתבטלים לחכמי הדור, אין כזה דבר. לאדם יש השגות, ברגע שהם עזבו את התורה, תוך תקופה יחסית קצרה של כמה חודשים, הם הפכו להיות הרוצחים הכי גדולים בעמ“י, הם הרגו יהודים בירושלים יותר מהרומאים. בספר יוספון לקראת סוף הכרך השני, באחד הפרקים האחרונים, הוא כותב שהם ספרו את הרוגי ירושלים ע“י הבחורים והיו למעלה ממיליון הרוגים יהודים..

הופך להיות העם הכי מסוכן

א“א לתאר איזה רציחות היו בתוך ירושלים, ואיך כל זה התחיל? ברגע שהם אמרו: אנחנו כבר מבינים, אנחנו כבר יודעים מה לעשות ואנחנו כבר יודעים איך להסתדר. ברגע שהם אמרו את זה ועזבו את החכמים, הם הפכו להיות הרוצחים הכי גדולים. עמ“י עם כל הכוח והעוצמה, אם הוא לא מחובר לתורה, הוא הופך להיות העם המסוכן ביותר בעולם. זה מלמד אותנו יסוד מאוד גדול, הבחינה שהיא כנגד היצה“ר זה הגדרים והסייגים והכוח הפנימי, זה העניין של החומות, אבל גם אם אדם בנה חומות כנגד המידות הלא-טובות וכנגד התאוות של העולם הזה, אם אין אהבת ישראל בתוך האדם, לא יעזור שום דבר, החומות לא יעזרו. החומות זה נקרא החומה הפנימית, זה הבחינה הפנימית של העבודה של לבנות את ההגנה על ירושלים, ואם אין אהבת ישראל, עין-טובה ולימוד זכות, החומות לא יעזרו לכן רבינו אומר על תורה רפ“ב ’אזמרה‘, שזה תורה שצריך ללכת איתה עד ביאת משיח צדקנו, מדוע? כי הם לא יכלו להחריב את החומות בלי השנאת חינם בתוך ירושלים, וזה בעצם העבודה שלנו שהחומות באמת יהיו יציבות…

סיוע מאוד גדול לאדם שרוצה להתחזק

יש פה שתי בחינות של עבודה: עבודה של גדרים וסייגים שזה העבודה של חומות ירושלים. והעבודה של אהבת ישראל שזה לבנות בעצם את השלמות בתוכנו. אמרנו שיש שלוש נקודות שזה בית המקדש, ירושלים והחומות. בעניין החומות איך אנחנו בונים את הגדרים ואת הסייגים? צריך לדעת שבאמת יש לנו עבודה קשה בדבר הזה. מדוע? כי באמת אין חומות לירושלים. כשהיה חומות בירושלים והיו יכולים
לאכול בכל העיר קדשים-קלים ובבית המקדש קדשים והיה את הקורבנות – זה
היה סיוע מאוד-מאוד גדול משמיים לכל אדם שהיה רוצה להתחזק. עכשיו
כשאין את בית המקדש ואין אין ירושלים ואין את החומות, ז“א שעכשיו הכל פרוץ…

’התשובה‘ זה הדבר הכי לא-טבעי בעולם

-עכשיו בדור שלנו הכל פרוץ אבל אם נתבונן נראה מה התהליך הכי משמעותי והמהפכה הכי גדולה שיש בעמ“י זה התשובה. לפני ארבעים וחמש שנה בערך התחילה התנועה של התשובה, וכיום יש בעמ“י 2 מיליון בעלי תשובה, ז“א ששלושים אחוז מעמ“י עשו תהליך של תשובה. זה מה שכתוב שמשיח בא בהיסח הדעת, כי התשובה זה בעצם אורו של משיח. בדור שלנו אם שואלים על סימן מובהק לגאולה זה העניין של התשובה. כי התשובה זה הדבר הכי לא-טבעי בעולם, למה? כי פתחו 50,000 שערי טומאה ובכל אתר ואתר כל אחד יכול להשיג את כל התאוות של העולם הזה, ואעפ“כ רוב עמ“י חוזר בתשובה – צריך לדעת שזה אור רוחני עצום. אם אנחנו בעצם מתבוננים, מה זה התרבות החילונית שזה התרבות המערבית? נגדיר את זה בקצרה כי לא צריך להאריך בזה, בתרבות המערבית שזורמת לתוך הארץ יש כזאת ”מצווה“ גדולה מאוד, כל המרבה בתאוות הרי זה משובח, ואם יהיה לך תאווה ואתה לא תשיג אותה, אתה תיתן את הדין על זה, לכן רואים שאנשים רודפים היום אחרי התאוות ביראת שמיים ובמסירות נפש, אדם מפחד שהוא יתן את הדין אם הוא
לא השיג איזה תאווה, אם היתה איזה עוגה ולא השיג אותה, זה ממש פחד בשבילו..

בדורנו לעשות איזה מגבלה זה ”כפירה“

-אמרנו את זה קצת בבדיחותא אבל באמת זה כל התרבות המערבית: כל המרבה בתאוות ובשיגעונות של העולם הזה, הרי זה משובח, זה יסוד שמרבים לדבר עליו בתקשורת, וגם ח“ו לא להגביל שום הגבלה. אם יש איזה רעיון מוסרי לעשות איזה הגבלה זה ממש כפירה בדור שלנו. עכשיו מה הקושי הגדול? כל זה בעצם זה הפרצה בחומות ירושלים. זה הבחינה הזאת שאין כלום, נמחקו חומות ירושלים. אין שום דבר. עכשיו כל אדם לפי הזכות שלו, בגיל 20, 25, 30 או 35, יום אחד הקב“ה מעיר אותו ושולח לו ניצוץ א-לוקי לתוך הנשמה. אדם לא יודע שזה קרה אבל יום אחד הוא קם בבוקר ואומר: יש בורא לעולם. ועכשיו הוא מתחיל לחפש איך להתקרב. עכשיו מה הנקודה פה? שאדם לא בא ממצב-אפס. אדם בא עם אין-סוף הרגלים של תאוות ורצונות של העולם הזה, ואנחנו יודעים שככל שאדם ויותר חווה את זה הוא יותר מתקשר עם הבחינה הזאת, לכאורה זה עבודה מאוד-מאוד קשה לבנות את חומות ירושלים. מאוד קשה לבנות את הגדרים…

כמה קשה לבנות את החומות

-אחרי פריצת גדרים כ“כ גדולה, כמה זה קשה לבנות את חומות ירושלים – מילא, כל אדם צריך לבנות את זה ולכל אדם יש קושי, אבל מי שהתרגל לעשות גדרים וחומות זה נגד התרבות האנושית. מי שהתרגל לכל זה, עכשיו לבוא ולבנות את זה, זה קושי בתוך קושי במציאות הזאת. אז מה אנחנו יכולים לעשות? באופן כללי זה בנוי על שני יסודות. יסוד ראשון זה בוודאי שכל אחד מאתנו חייב לעשות את כל מה שביכולתו כדי לעשות גדרים וסייגים, ז“א קודם כל לעשות
את מה שאנחנו יכולים. אתה יכול לעשות קצת? אתה חייב לעשות את הקצת הזה..

לפעמים אין גדרים וסייגים על המחשבה

ניקח לדוגמא את מידת הכעס, על כל עשר פעמים שמכעיסים אותך אתה יכול פעם אחת לשתוק? אתה חייב לשתוק את הפעם הזאת – ז“א מה שאדם יכול לעשות, אדם מחויב לעשות, קודם כל אנחנו צריכים לעשות את שלנו. אפילו שזה מעט אנחנו חייבים לעשות את שלנו. אבל באמת המציאות היא שיש הרבה-הרבה דברים שהם יותר חזקים מאתנו, היצה“ר יותר עוצמתי מאתנו. צריך לזכור שהיצה“ר זה בארבע בחינות כלליות בתוכנו, זה ברצון, במחשבה, בדיבור ובמעשה. אפילו אם יש לאדם גדרים וסייגים על המעשה, הרבה פעמים אין לו גדרים וסייגים על המחשבה, גם זה יצה“ר שצריך לתקן אותו ואדם רואה: אני לא יכול שלא לחשוב, או שלא לרצות

• זה לא עצה בעבודת השם זה פיקוח נפש

אז אמרנו שקודם כל אדם מחויב לעשות את מה שביכולתו, אבל מה אנחנו עושים במקום שאנחנו לא יכולים לא יכולים לעשות? לכאורה אם הצדיקים לא היו מלמדים אותנו פה דרכים ועצות, היינו מתייאשים. כי אנחנו רואים שהיצר הרע זורק חצים. פה הצדיקים מלמדים אותנו יסוד שזה לא עצה בעבודת השם אלא זה פיקוח נפש בדור שלנו – לדעת את כוח הצעקה והמחאה והתפילה והדיבור עם הקב“ה. יכול להיות שבאמת יש יצר הרע באיזה בחינה שהוא יותר חזק ממך ואתה לא רוצה שיהיה לך את הדבר הזה ואתה לא יכול להתגבר עליו, יש מצב כזה. לא נכחיש את המציאות של הדור שלנו שבאמת יש מצבים שזה יותר חזק מהאדם – אתה לא יכול להתגבר עליו, אבל אתה כן יכול לצעוק. אתה כן יכול לעשות את המחאה, את הרצון ואתה דיבור עם הקב“ה ואדרבה, ככל שהיצה“ר יותר יתגבר עלייך, העבודה שלך זה תתחזק ותתגבר ברצונות בדיבורים ובהתחזקות ברצונות, לא להתייאש, זה נקודה מאוד חשובה, ואם אתה רואה שכבר חודש וחצי אתה עושה מחאה ורצונות והיצה“ר צוחק ואומר: תמשיך הלאה, זה בכלל לא מפריע לי. והוא ממשיך להכות בנו

ברגע שיהודי נלחם זה נקרא שהוא מנצח

-הרבה פעמים סיפרו לי אנשים שמרוב הכעס על היצה“ר הם קיללו אותו והקפידו עליו וכן הלאה, אבל הוא בכלל לא רגיש ולא נפגע, לא אכפת לו בכלל. אבל צריך לדעת כלל מאוד גדול, נפילה אמיתית זה לא הניסיונות שעוברים עלינו אלא זה רק אם אדם באמת התייאש. אם אדם אומר: השם עזב אותי, השם לא רוצה אותי, אני לא יכול ולא מצליח, זה באמת נפילה אמיתית. לפני 22 שנה בערך שמעתי מהרב שליט“א שאמר יסוד נפלא מאוד: כל עוד האדם היהודי נלחם, הוא בשמיים נקרא תמיד מנצח. בשמיים לא מחפשים את הניצחונות שלנו, כי אם הקב“ה עוזר לנו אנחנו בקלות מנצחים ואם הקב“ה לא עוזר לנו, לא יעזור כלום, אנחנו לא יכולים לנצח

הקב“ה מתאווה לצעקות שלנו בקושי…!

.מה אנחנו יכולים לעשות? הרב אמר להילחם. הכוונה הרצון, התפילה, הדיבור, עם השם והמחאה – כל עוד אדם יהודי נלחם הוא תמיד נקרא מנצח. לפני כמה שבועות ניגש אליי יהודי שב“ה התקרב לרבינו ומתבודד ועושה מחאה ורצונות ואמר לי: תשמע, קיבלתי את הדברים, אבל לא נותנים לנו קצת מנוחה? זה כל יום מתחדש ויש עוד חצים ועוד מלחמה. שאלתי אותו: כשהיצה“ר מתגבר עלייך מה אתה עושה? הוא אמר לי: אני צועק להשם, אני עושה מחאה, רצונות, אני נופל וקם, כל הזמן מתחבר עם הקב“ה. אז שאלתי אותו: מה אתה שואל? למה אין לך מנוחה? כתוב בספרים הקדושים שכאשר יש ליהודי מלחמה והוא צועק להשם ומעלה את זה כל הזמן להשם, הקב“ה מתאווה לצעקות שלנו בתוך הקושי והמלחמות האלה….

הרמב“ם כותב שמשיח יבנה את ביהמ“ק

התאווה של הקב“ה, זה התפילות והצעקות של האדם היהודי בעולם הזה. אתה יודע איזה שמחה אתה עושה להקב“ה? אז הוא אמר לי: למה אני צריך להילחם כ“כ הרבה? אמרתי לו: תראה ביום הראשון עשית כזאת מלחמה ועשית כאלה תענוגים למעלה, ביום שני בבוקר הקב“ה כבר מתגעגע לתענוגים האלה שעולים אליו מהצעקות ומהתמודדויות שלך, אז הוא נותן לך עוד יום להתמודד כל עוד יהודי מתמודד הקב“ה יתן לו להתמודד, למה? כי אין תענוג אצל הקב“ה יותר
ממה שיהודי מתמודד בעולם הזה. צריך לדעת שזה יסוד מאוד גדול. יש מחלוקת ראשונים רש“י ותוספות במסכת ר“ה וסוכה אומרים שבית הבית וירושלים
הכל ירד מהשמיים, הרמב“ם בהלכות מלכים כותב שהמשיח יבנה את בית המקדש.

העשייה שלנו זה הבניין של בית המקדש

לכאורה יש פה מחלוקת ראשונים האם בית המקדש וירושלים יבנה מהשמיים או שאנחנו נבנה את זה. אמרנו שאפשר ליישב את המחלוקת הזאת, בוודאי שזה דברים מאוד עמוקים, מה שאנחנו עושים זה כנגד מה שבונה את בית המקדש, מכיוון שאנחנו לא יכולים לבד, אז הקב“ה משלים את זה בבחינה שיורדת משמיים. לכן העשייה שלנו זה הבניין של בית המקדש שאנחנו עושים אותו. מה שאנחנו מבקשים מהקב“ה זה שמה שאנחנו לא יכולים תעשה אתה. זה הבנייה מלמעלה. איך זה יהיה בסופו של דבר, אז הרמב“ם אומר: ולא נדע איך יהיו הדברים עד שיקרו. אחד התירוצים לישב את זה, זה שהבניין של החומר זה יהיה על ידנו, אבל ירד על זה אור א-לוקי גדול מאוד, זה גם בחינה ליישב את העניין של למעלה ולמטה

חומות בגובה של 100 מ‘ ובעובי של 10 מ‘

זה העניין של החומות – מה שאנחנו יכולים לעשות אנחנו חייבים לעשות, מה שאנחנו לא יכולים לעשות, לא להתייאש מלבקש מהקב“ה שישלים את החומות. נניח שהחומה צריכה להיות בגובה מאה מטר, בעובי של עשר מטר, צריך חומות רציניות כי הם אף פעם לא מפסיקים להילחם, אז הצלחנו לבנות מטר? צריך לבקש מהקב“ה שישלים לנו 99 מטר. באמת אם אנחנו יודעים לאחוז בשתי הבחינות האלה יחד, לעשות מה שבידנו ולבקש על מה שלא בידנו, בוודאי שהאדם יצליח, יהיה מלחמות אבל בסופו של דבר נבנה את זה. נקודה נוספת – אמרנו קודם שבית המקדש זה הדביקות, זה הנקודה בלב שהאדם מרגיש את האור של הקב“ה. היום רואים שהעולם מלא באין סוף פיתויים. צריך לדעת שכל יצה“ר כנגדנו זה רק בבחינה אחת, ברגע שאנחנו רוצים ומשתוקקים לעולם הזה. ברגע שאנחנו מאמינים שהעולם הזה יכול לתת לנו חיות שמחה ותענוג זה מה שמעורר את מידת הדין, לכן התיקון זה להתבונן מה באמת חסר לנו, אור השם וקרבת השם.

הפוסט תשעה באב, החורבן ותיקון בית המקדש  הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

יש יצר הרע של ’מלאך קדוש‘

רבינו אומר בתורה ע“ב שהיצה“ר של צדיקים ושל אנשים גדולים במעלה זה ’מלאך קדוש‘, בפשטות הכוונה שהיצה“ר מצליח להטעות ולבלבל את הצדיקים בהטעיות דקות מאוד במחשבה שכל זה מתלבש גם בדברי מצווה, ז“א שבזמן המחלוקת הם סוברים שזה מצווה לחלוק – זה הכוונה מלאך קדוש. רבינו אומר שיש יצה“ר של הדמים העכורים, זה כפשוטו, עבירה. אבל היצה“ר של מלאך קדוש הכוונה שאין להם יצה“ר של עבירות אלא הם עדיין לא ביררו משהו בעולם המחשבה והיצה“ר מצליח להטעות אותם במחשבות. אומר רבי נתן בליקוטי הלכות שהוא מצליח להפוך עבירה במלבוש של מצווה. ז“א באותו זמן הצדיקים שמוטעים ע“י מלאך קדוש חושבים שזה מצווה,  הם עושים את זה לשם-מצווה, זה הכוונה מלאך קדוש. השאלה היא איך יש כוח ליצה“ר להטעות את הצדיקים ע“י הבחינה שנקראת מלאך קדוש? חייב להיות איזה נקודה פנימית שהם עדיין לא ביררו בתוך המידות שלהם. בד“כ זה מידת הגאווה, מידת הקנאה ומידת הכעס. הצדיקים הם אנשים באמת גדולים במעלה, קרח היה אדם גדול מאוד במעלתו וזה כתוב בזוהר הקדוש ובמדרש, אבל אם יש איזה דקות של המידות שהם עדיין לא ביררו, זה האחיזה של היצר הרע להטעות אותם. לכן רבי נתן כותב בליקוטי הלכות שאפילו אם אדם באמת זוכה למדרגות רוחניות גבוהות מאוד, עם כל זה, תמיד היצה“ר יכול להטעות אותו..

כל עוד יש יצר הרע בעולם האדם בסכנה

זה שאדם זכה למדרגה רוחנית גבוהה, עדיין לא מובטח לו שהיצה“ר לא יכול להטעות אותו, כי היצה“ר יכול להטעות מאוד אפילו אנשים גדולים במעלה. רבי צדוק הכהן מלובלין כותב שכל עוד יש בחינה של יצה“ר בעולם, אפילו אם האדם עצמו מתוקן מיצה“ר, אם יש יצה“ר בעולם האדם בסכנה וזה היתה הטעות של קרח. אז מה יכול האדם לעשות כדי לא לטעות? כתוב הרבה בספרים שאדם צריך לדעת ’אדם מועד לעולם‘, תמיד אפשר לטעות, שאף פעם לא נהיה בטוחים במאה אחוז במה שאנחנו רואים או מבינים או משיגים, בפרט אם זה עניין של מחלוקת על מישהו..

לא לקיים את זה..

אדם צריך  תמיד לפחד מהמחלוקת, במיוחד אם זה מחלוקת על צדיקים. היצה“ר בא ואומר לאדם שזה אחת המצוות הכי גדולות לחלוק, צריך להגיד לו: אתה צודק, אבל אני מעדיף לא לקיים את המצווה הזאת. כתוב הרבה בספרים הקדושים שהיצה“ר נתפס בעיקר בעניין של המחלוקת ואח“כ זה הדבר שהכי קשה לתקן יותר מכל העבירות. לדוגמא האחים הקדושים שטעו בכל העניין של יוסף, חז“ל אומרים שאת חטא מכירת יוסף אנחנו מתקנים עד ביאת משיח צדקנו, ויש דעה שאומרת שגם אחרי שיבוא משיח צדקנו יצטרכו לתקן

נקודה פנימית שלא תוקנה

-העניין של מכירת יוסף הוא כ“כ חמור. בוודאי שהאחים הם קדושי-עליון, זה כל שורשי נשמות ישראל, ועם כל זה, היצה“ר הצליח להטעות אותם ולהכשיל אותם בנקודה של המחלוקת, וזה היה היסוד של הטעות של קרח. אבל על מה נתפס היצה“ר? כמו שאמרנו, אפילו אדם גדול חייב שיהיה איזה מידה לא טובה או נקודה פנימית שלא תוקנה בשלמות ואז היצה“ר נתפס על זה. מה היה אצל קרח? אומר מדרש תנחומא וגם מדרש רבה שלקהת היו ארבעה בנים: עמרם, יצהר, חברון ועזיאל. עמרם הבכור במשפחת קהת והבנים שלו קיבלו את המתנות ואת המעלות הכי גדולות בעמ“י. משה קיבל את ההנהגה כידוע ומסר לנו את התורה והוא גדול הנביאים, ואהרן הוא כהן. לאחר מכן יש את יצהר, הבן הבכור של יצהר זה קרח. לאחר מכן יש את חברון ועזיאל. עזיאל הוא הבן הקטן. הבן של עזיאל זה אלצפן והוא נבחר להיות נשיא בית-אב למשפחת קהת. ז“א שהוא אחראי על כל שבט לוי, וכמו שאמרנו זה היתה המשפחה הכי חשובה עם התפקידים הכי חשובים בתקופת המדבר. כאשר קרח ראה שמשה רבינו דילג עליו, כי אם נסתכל משה ואהרן, קרח ואלצפן הם בני-דודים, אבל קרח יותר גדול ביחס לאלצפן…

הקב“ה מעיד עליו: והאיש משה ענו מאד

אומר קרח: זה שמשה ואהרן קיבלו את התפקידים החשובים זה מובן כי הם הבנים של הבכור, אבל למה משה דילג עליי ובחר את אלצפן בן עזיאל – מכאן אמר קרח: אם כך, זה לא לשם שמיים, זה פרוטקציות. ברגע שקרח ראה שיש פה אי-סדר ודילגו עליו כשמגיע לו התפקיד הזה, הוא הקפיד על משה רבינו והוא הרגיש קנאה באלצפן שקיבל את התפקיד הבכיר להיות נשיא בית-אב לקהתי. היצה“ר הצליח להטעות אותו ולשכנע אותו: כל מה שרבינו עושה זה לא לשם שמיים. נזכור שלפני
2 פרשיות הקב“ה מעיד בתורה: והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על
פני האדמה. כשאנחנו מתבוננים בדבר הזה זה דבר מבהיל, קרח היה אדם גדול מאוד..

אם קרח טעה אז איפה אנחנו נמצאים?!

קרח היה בעל רוח הקודשו קדוש בברית ודקות-קטנה של מידת הקנאה והוא הופך את היוצרות והוא עושה את השחור לבן ואת הלבן הוא עושה שחור, וכל זה בא מנקודה קטנה פנימית בתוכו של קנאה. עד כמה מידות לא טובות יכולות להטעות ולבלבל את הבן-אדם, להפוך את היוצרות ולבלבל את העולם. אנחנו בוודאי שיש לנו קנאה קצת יותר מקרח ויש לנו גאווה טיפ-טיפה יותר מקרח אבל על כל פנים כמה אנחנו לא יכולים להסתכל על מישהו אחר ולשפוט מישהו אחר. כמה זה מסוכן לשפוט מישהו אחר, אם קרח במקום שלו שהוא בעל רוח הקודש ונושא הארון, טעה בטעות, אז איפה אנחנו נמצאים בדבר הזה. איך ניצלים מזה? אשרי אדם ירא תמיד, תמיד לפחד מההטעיה של היצר הרע. ברגע שאדם מפחד אז משמיים שומרים עליו. נשאלת שאלה, למעשה הזוהר הקדוש נוגע בשאלה הזאת ואחד מגדולי המקובלים במשך הדורות, הרמ“ע (רבי מנחם עזריה) מפאנו, כתב ספר קדוש מאוד שנקרא עשר מאמרות. במאמר שנקרא מאמר כל חי הוא מסביר באמת למה קרח לא היה נשיא בית-אב הקהתי. באמת זה לא טענה כנגד משה רבינו כי הוא רק עשה את הציווי

עבדות מיותרת בשביל קרח לפי מעלותו

-לפי האמת השאלה היא על הקב“ה, למה הקב“ה דילג באמת על קרח? הרמ“ע מפאנו מרחיב את דברי הזוהר ואומר דבר נורא מאוד. באמת קרח היה אדם כ“כ גדול שהתפקיד נשיא בית-אב הקהתי, זה היה פחיתות ערך בשביל קרח. אומר הרמ“ע מפאנו שזה היה עבדות מיותרת בשבילו. מה התפקיד של נשיא בית-אב הקהתי? להיות אחראי מי נושא את הארון, מי נושא את המנורה, מי נושא את שולחן לחם-הפנים – בוודאי שזה עבודה קדושה מאוד-מאוד. כשהלווים חנו, נשיא בית-אב היה צריך לדאוג איפה חונים, איפה מקימים את המשכן וכו‘ – אין ספק שזה עבודה מאוד-מאוד גדולה. אומר הזוהר הקדוש והרמ“ע מפאנו מרחיב על זה ואומר שקרח היה הרבה יותר גדול מזה

מי יסחוב את זה ומי את זה..

אם קרח היה צריך להתעסק בחיצוניות, שוב אנחנו אומרים שזו עבודה קדושה אבל זה עדיין עבודה חיצונית, צריך להתעסק מי יסחוב את זה ומי יסחוב את זה, איפה להקים את האוהל ואיפה להקים את המשכן, זה עדיין נקרא בחינה של עבודה חיצונית – אומר הרמ“ע מפאנו בשם הזוהר הקדוש שלקרח היתה עבודה רוחנית הרבה-הרבה יותר גבוהה – הזוהר הקדוש אומר שהעבודה של קרח
היתה להמתיק דינים בזעיר אנפין, תיכף נראה מה זה,
יש צדיקים שהם מרכבה לשכינה ומרכבה לבחינות עליונות. אומר הרמ“ע מפאנו שקרח היה מרכבה, הכוונה הוא היה ממשיך את הבחינה של המרכבה העליונה  -הוא גילוי של המרכבה העליונה למטה.

כמעט העבודה של כל אדם בעולם הזה

-קרח היה כ“כ גדול במעלה, לכן להיות נשיא בית-אב הקהתי זה היה ירידה בעבודה שלו, זה לא היתה עלייה בעבודה שלו. אם מתבוננים בזה רואים דבר נורא, מצד אחד קרח מסתכל החוצה ורואה שבחרו באלצפן ומפה הוא נפל, למה אלצפן שהוא יותר צעיר ממני הוא הנשיא ולא אני, הוא רוצה את התפקיד הזה. לפי האמת כמו שאמרנו בשם הזוהר ובשם הרמ“ע מפאנו, בשבילו זה פחיתות ולא מעלה. איזה יסוד יש בדבר הזה? כתוב בספרים שיש פה יסוד עמוק מאוד שזה כמעט כולל את העבודה של כל אדם בעולם הזה – לאן אדם מסתכל? האם אדם מסתכל החוצה או אדם מסתכל פנימה? האם אדם מסתכל על הקב“ה או שהוא מסתכל על החיצוניות של העולם? ברגע שקרח הסתכל החוצה וראה תפקידים ומשרות, לזה יש כזה תפקיד ולזה יש כזה תפקיד ואני כביכול עזבו אותי – הוא מרגיש שהוא נפגע – ממה הוא נפגע בעצם? קרח נפגע מהחיצוניות של התפקידים, בתוך העולם, החברה והמשפחה

 יודע שזה המקום הכי נפלא להתבודדות

אם קרח היה זוכה ללכת בהסתכלות ולראות: מי אני ומה התפקיד שלי וזה לא משנה בכלל ביחס לאף אדם אחר. קרח אתה מקנא? שעה התבודדות בוודאי היה לקרח, כי כל משפחת הקהתי היו ברסלבים, בוודאי שהיה להם שעה התבודדות כל יום, הם היו קמים חצות ועושים שעה התבודדות, היה להם את כל המדבר. מי שהיה במדבר סיני יודע שזה המקום הכי נפלא להתבודדות. בוודאי שהיה לו שעה התבודדות, אבל אם אתה מרגיש שאתה מקנא אז מה העצה? שעתיים התבודדות. אם אדם מרגיש שהוא מקנא, אדרבה תרוץ עוד יותר חזק להתבודדות. כשאדם מזהה בתוכו מידות לא טובות שירוץ לצעוק להקב“ה יותר. אם קרח היה עושה את העבודה הפנימית, את הנקודה של ההתבוננות הפנימית הוא היה מגלה את האמת כי בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. אתה רוצה לדעת באמת מה התפקיד שלך ומה העבודה שלך, היו מגלים לך משמיים שלהיות נשיא בית-אב הקהתי זה רק ירידה, זה לא עלייה, יש לך תפקיד יותר גדול. יתר על כן אומר הרמ“ע מפאנו דבר נורא מאוד. אהרן היה מצד ימין מצד החסדים וקרח היה מצד הגבורות, משה היה הצד האמצעי, קו האמצע. כנגד המרכבה העליונה תמיד צריך שלושה קווים, ימין שמאל ואמצע. זה סודות של הקבלה

מימין מיכאל ומשמאל גבריאל ובאמצע..

-אהרן היה כנגד הימין, כנגד תיקון החסדים. במרכבה למעלה יש את המלאכים מיכאל וגבריאל כמו שאומרים מימיני מיכאל ומשמאלי גבריאל. אומר הרמ“ע מפאנו מימיני מיכאל זה אהרן. אהרן למטה היה כנגד המלאך מיכאל. קרח היה כנגד המלאך גבריאל, הוא היה צריך להיות מרכבה ולהמשיך את הבחינה  במרכבה העליונה את הבחינה של המלאך גבריאל. משה זה כנגד דמות האדם, זה השכינה באמצע. הרמ“ע מפאנו לא כותב את זה בצורה מפורשת, שאדם קרח היה מתאחד עם משה ואהרן ומתבטל אליהם, היו יכולים להביא את הגאולה.

הכוונה לרוץ הרבה אל השם

הניסיון של קרח היה להסתכל החוצה או להסתכל פנימה, איך זוכים להסתכל פנימה? אמרנו מקודם עצה אחת, שעה התבודדות, אם יש לך מידות לא טובות תרוץ לעשות שעתיים התבודדות, אם לא התגברת תגיד 7  תיקון-הכללי, אם לא עזר תעשה ארבע שעות התבודדות – אנחנו אומרים את זה קצת בבדיחותא אבל הכוונה לרוץ הרבה אל השם. מה הניסיון שלנו בעצם? הניסיון שלנו זה בעצם איך זוכים לקבל את ההסתכלות פנימה, הכוונה שאדם יבין מה התפקיד שלו בעולם כי לכל אדם יש תפקיד פרטי ומיוחד שמיועד אך ורק לו ומאוד-מאוד קשה לדעת את זה. אחד ההסתרות הכי גדולות זה מה התפקיד של כל אחד ואחד בעולם. אפילו צדיקים גדולים היו מתפללים להקב“ה שיזכה אותם לדעת
מה התפקיד הפרטי והמיוחד שלהם. לדוגמא יש ספר שנקרא מגיד מישרים של
מרן הבית יוסף שחיבר את השולחן ערוך. היה לו מגיד משמיים שהיה מתגלה אליו..

אנחנו רואים את זה לכל אורך ההיסטוריה

-בדרך כלל המגיד היה מתגלה אליו בשבת בבוקר לפני הנץ בעלות השחר, הוא היה משנן משניות ואז המגיד היה מתגלה אליו ומגלה למרן הבית יוסף המון סודות. אחד הדברים שהמגיד אומר למרן שם בספר: דע שהתפילות שהתפללת שתזכה להגיע לתיקון שלך, התקבלו בשמיים. ז“א שמפה אנחנו לומדים שאפילו מרן הבית יוסף מגדולי הפוסקים של כל הדורות, גם הוא התפלל להגיע לנקודת האמת שלו. אפילו הוא הרגיש שהוא צריך להגיע לנקודת האמת שלו – לכל אורך ההיסטוריה אנחנו רואים את הדבר הזה. זה באמת שאלה גדולה מאוד איך אנחנו זוכים להסתכל פנימה, למעשה בדור שלנו זה נקודת הכוח המדמה, שיש לאדם חשיבות גדולה מאוד בתוכו למה שקורה בחוץ, לעומת זאת הוא מאוד לא שם לב בעצם מי הוא בעצמו ומה תפקידו

הרב עזב את הרבנות והלך להיות עגלון..

יכול להיות שאדם יצליח לקבל כבוד בחוץ, אפילו כבוד תורני או כבוד רוחני אבל זה לא התפקיד שלו אז הוא לא עשה את התפקיד שלו – לא יענישו אותו אבל הוא יצטרף לתקן את זה ולבוא עד פעם לעולם כדי להגיע לתיקון שלו – איך באמת אנחנו זוכים להסתכל פנימה, הכוונה לדעת מה באמת התפקיד שלנו, וצריך לדעת שצריך לזה סיעתא דשמייא מאוד גדולה כי בדבר הזה זה ’עולם הפוך ראיתי‘. יש בספר שבחי הבעש“ט שהרבה מהצדיקים העידו שהסיפורים שלו הם סיפורים אמיתיים, כי  זה נכתב ע“י אדם גדול מתמידי הבעש“ט מסיפורים שהוא ראה בעצמו או שמע מכלי ראשון. הוא מספר שם שפעם אחת הגיע רב מורה הוראה של כמה עיירות אל הבעש“ט והוא שאל אותו: מה תיקון שלי? הבעש“ט אמר לו: להיות עגלון. הרב הזה התבטל למה שאמר לו הבעש“ט, הוא עזב את הרבנות והלך להיות עגלון. אחרי זה הבעש“ט אמר לתלמידים שלו שא“א לתאר איזה סיעתא דשמייא שהוא שמע לו..

הנקודה הפנימית זה ’עולם הפוך ראיתי‘

הבעש“ט אמר שאם אותו רב לא היה שומע לו הוא לא היה מגיע לתיקון שלו, עכשיו כשהוא עגלון הוא יגיע לתיקון שלו. איך זה יכול להיות כזה דבר? ברגע שנוגעים בנקודת הפנימיות זה בחינה של ’עולם הפוך ראיתי‘. איך זוכים שמשמיים יזכו אותנו לראות את נקודת הפנימיות? היסוד הראשון של הדבר זה קודם כל הביטול לצדיקים בכלל ובפרט לצדיק האמת. זה היסוד הראשון כי כל העניין של צדיק האמת זה שהראייה הפנימית היא מאוד פתוחה אצלו. צדיק האמת מסתכל על כל העולמות, על הנשמות, על עצמו, על אחרים, הוא רואה את הכל בנקודת האמת הפנימית, הוא רואה מה התפקיד של כל נשמה. רבי נתן כותב בעלים לתרופה במכתב שע“ה: והאדמו“ר ז“ל ידע ויודע את כל הנשמות מיום ברוא א-לקים אדם על הארץ ועד הסוף האחרון ואת כל הגלגולים שלהם ואת כל התיקונים שלהם וזה דבר קטן אצלו. מה ההשגה של
צדיק האמת זה לית מחשבה תפיסא בך כלל בבחינה הזאת..

רבינו האר“י הקדוש והבעש“ט

אז ע“י ההתקשרות לצדיק האמת יש לאדם סיעתא שמייא מאוד גדולה, נשמת הצדיק מסייעת בידנו. בדורות הקודמים היה את רבינו האר“י ואת רבינו הבעש“ט, הצדיק היה אומר לכל אדם מה שורש נשמתו ומה התיקון שלו. לפני כמה שנים מישהו שאל אותי: למה יגרע חלקנו? הרי בדור הזה אין את מי לשאול, וגם אם יש את מי לשאול
אז זה נדיר מאוד שיגידו, ורואים שכלל ישראל גם לא יכולים לשאול את זה. גם אם אדם יודע שאיש איזה צדיק שיכול להגיד לו, אבל עדיין אנו רואים שזה לא נחלת-הכלל.

משמיים מוליכין את האדם בדרך תיקונו

-את הנקודה הזאת ביררנו לפני הרבה מאוד שנים אצל זקני ברסלב והם אמרו לי תשובה מאוד מעניינת בדבר הזה, הם אמרו: מצד אחד אין לנו את מי לשאול אבל יש לנו מעלה גדולה לדור שלנו, ברגע שאדם מתקשר עם רבינו ועם תלמידי רבינו, רק עצם ההתקשרות, משמיים כבר מוליכים את האדם בדרך התיקון שלו. אחת הראיות שהביאו זה שיחה בחיי מוהר“ן שרבינו אומר בלשון הזו: מובטח אני אצל השם יתברך, שאת זה הקב“ה לא יעשה לי, שיקח את אחד מאנשיי לפני שיגיע לתיקון
שלו. זה כמעט מילה במילה הלשון של רבינו. זאת אומרת רבינו אומר יש לי
הבטחה מהקב“ה, האנשים שלי יגיעו לתקן השלם שלהם. מפה רואים את גודל
כוח ההתקשרות שלנו עם הצדיק – נשמת הצדיק מסייעת לאדם לעשות
את התפקיד שלו ואת העבודה שלו בעולם הזה. לכן האמירה ’הרני מקשר את
עצמי‘, להדליק נר לכבוד הצדיק, ללמוד את התורות של הצדיק, שיחות חברים – כל אחד לפי מקומו ובחינתו. ה דבר מאוד-מאוד גדול, לצדיק יש כוח עצום ונורא מאוד..

התקשרות עם הצדיק זה היסוד הראשון

ההתקשרות עם הצדיק זה היסוד הראשון שאדם יזכה שיפתח לו הדעת והעיניים להסתכל באמת על נקודת האמת על הפנימיות ולא על החיצוניות כי היצר הרע כל הזמן מפתה אותנו להסתכל החוצה. נקודה שנייה שזה בא בעצם מכוח ההתקשרות: יש לנו הרבה מאוד ניסיונות בחיים וקורים לנו כל מיני מאורעות, לפעמים פוגעים בנו, לפעמים היצה“ר מבלבל אותנו בתאוות, יש בעולם הזה כל מיני שיגעונות וב“ה כל יום יש לו את הצמצום שלו ואת ההסתרה שלו – הצמצמום וההסתרה קודם כל מניעים את האדם ליפול בתוך הצמצום וההסתרה, אם מישהו ביזה אותי אז זה או לכעוס עליו או להיות עצוב ומדוכא, אם זה איזה תאווה אז ליפול בתאווה, אם זה ממון אז שיויתי הדולר לנגדי תמיד – כללות העבודה שלנו בזה זה כל הזמן להעלות את זה למלכות של השם, לראות את הקב“ה בכל דבר ודבר – זה עבודה כל החיים..

הולך ללמוד ארבע דפי גמרא בבקיאות

כל העבודה שלנו זה לראות את מלכות השם בתוך ההסתרה ולמעשה זה כללות התורה. התורה נותנת לנו כלים איך לקיים את זה בכל דבר, בכל ניסיון ובכל קושי, תמיד להתחבר ולהתקשר עם הקב“ה. בתורה ו‘ רבינו אומר שעיקר התשובה זה כשישמע בזיונו ידום וישתוק – אומר ביאור הליקוטים שרבינו מדבר על כל ביזיון שעובר עלינו בחיים, לפעמים גם הקב“ה מבזה אותנו. אדם קם בבוקר ואומר היום אני הולך להיות הצדיק הכי גדול בעולם, אני הולך ללמוד 4 דפי גמרא בבקיאות, אח“כ אני אלמד את הסדר בעיון, רש“י תוספות והראשונים, לאחר מכן אני אעשה שעתיים התבודדות ואז שעתיים ליקוטי מוהר“ן בעיון, אח“כ עץ חיים, אח“כ שער הכוונות, כשאני אגיע למנחה-ערבית אני כבר אגיע מלאך ולא אדם. איך שהוא רק פתח את הגמרא הוא לא ידע לקרוא את האותיות, כל המוחין התסלקו
ואדם כל היום רק הולך הלוך וחזור, הלוך ושוב ומשום מה הוא בכלל לא מבין מה כתוב בגמרא הזאת, אתמול הוא
היה גאון עולם, היום הוא לא מבין כלום – צריך לדעת שזה גם בחינה של עיקר התשובה כשישמע בזיונו ידום וישתוק..

לא להתפעל מהחיצוניות!!!

אומר ביאור הליקוטים שישמע ביזיונו ידום וישתוק זה להמליך את הקב“ה בכל המאורעות של החיים שלנו בכל ניסיון ובכל מציאות, זה למעשה מה שרבינו אומר לנו בתורה ו‘ ’ונעשה אדם לישב על הכסא‘ מה כוונת רבינו? שנפתחים לאדם העיניים להתחיל להסתכל על הפנימיות, להבין בעצם מה התפקיד שלי בעולם ולהתחיל להכיר את הנשמה, ולאט-לאט לא להתפעל מהחיצוניות כי מהטבע שלנו אנחנו מאוד מתפעלים מהחיצוניות ולא מרגישים
את הפנימיות. כל העבודה שלנו זה להעביר את המשקל של ההתפעלות
ולהתחיל להתפעל ממה שקורה בתוכנו – להכיר את עצמנו, להכיר את הנשמה
שלנו ולהכיר את הפנימיות שלנו ואז ממילא אדם גם לא מתפעל ממה שקורה בחוץ..

מה מרגישים כלפי השבח וכלפי הביזיון?

באמת מאוד קל להגיע לזה, למעשה זה רק עבודה אחת: שלא יהיה לאדם הבדל אם מבזים אותו או אם משבחים אותו. אם אדם הגיע לזה אז בזה הוא ביטל את כל הראייה-החיצונית. זה הדבר הכי קל בעולם, שלא יהיה לאדם הבדל אם מבזים אותו או משבחים אותו – אמרנו את זה קצת בבדיחותא כי אין דבר יותר קשה מזה בעולם, אין דבר יותר קשה שלא יהיה לאדם שום הבדל בין השבח לביזיון, אדרבה
אחת העצות זה שאדם יתבונן בעצמו וישים לב איך הוא מרגיש כשמשבחים
אותו ושאדם ישים לב איך הוא מרגיש כשמבזים אותו. אז בואו נניח שאדם
באמת הצליח להגיע למדרגה רוחנית שהוא לא הולך להרביץ לזה שביזה אותו אבל שאדם יתבונן בעצמו ויראה מה הוא מרגיש כלפי הביזיון ומה הוא מרגיש כלפי השבח

שיהיה לאדם שווין בין השבח לבין הביזיון

הבחינה של להכנס לכל הפנימיות ההסתכלות, התורה, הדעת והאמונה זה ע“י העצה הזאת וכתוב בספרים הקדושים שזה מה שדוד המלך אומר ’שויתי השם לנגדי תמיד‘. שויתי זה השווין בין הביזיון לבין השבח. כשיש לאדם שוויון בין הביזיון לבין השבח אז הוא רואה את הקב“ה תמיד – זה הבחינה של לראות את הקב“ה תמיד וזה הראייה הפנימית. אבל כמה אדם צריך לעבור בעולם הזה כדי להגיע לזה, כי אין דבר יותר קשה מזה. היום בדור שלנו מי שלא מרביץ לזה שמבזה אותו זה כבר מדרגה רוחנית גבוהה, אם מישהו מצליח מתוך עשר ביזיונות לא להרגיש כעס והקפדה זה כבר מהצדיקים  שצריך לתת להם פדיון. כתוב בגמרא במסכת בבא מציעא דף נט שמה הגמרא אומרת שהיו שואלים את דוד המלך בשעת הלימוד: כבוד הרב, הבא על אשת איש מה דינו? והיו מתכוונים להקניטו וללעוג לו. אמר להם דוד המלך: גלוי וידוע לפני הקב“ה שאם תקרעו את הבשר שלי, טיפת דם לא
תצא משם מרוב שפיכות הדמים שעשו לי, זה הבחינה של שויתי השם לנגדי תמיד..

האחים רצו להרוג אותו ואת אמא שלו!!

-מה דוד המלך היה צריך לעבור כל ימי חייו כדי להגיע לנקודה הפנימית הזאת שהוא אומר טיפת דם אין בי מרוב הביזיונות שביזו אותי. יש מדרש ידוע שמשמיים סיבבו סיבות. הרי דוד המלך היה הבן של ישי אבל הקב“ה סיבב סיבות שישי לא ידע שדוד הוא הבן של, ולא רק זה אלא ישי סבר שדוד ממזר, הקב“ה סיבב שמה סיבוב שלם. לישי היו שבעה בנים וכולם היו בטוחים שדוד המלך הוא ממזר. האחים רצו להרוג אותו ואת אמא שלו, רק ישי מיראת שמיים אמר: אנחנו לא ניגע בהם, אבל לנו יש כוח של תפילה והקב“ה יפרע מהם את זה, מדוד ומנצבת אם דוד. הם היו שולחים לרעות את הצאן במקום של חיות טורפות והם התפללו שחיות יאכלו אותו.

הם מאוד מרשימים, צדיקים ויראי שמיים

עד מתי ישי אבא של דוד המלך שהיה מהצדיקים הקדושים של כל הדורות, עד מתי הוא סבר את זה? עד גיל 28. דוד המלך גדל ככה עד גיל 28. 4בשעה ששמואל הנביא בא למשוח את אחד מהבנים של ישי למלך, הוא הראה את כל השבעה בנים לשמואל הנביא, בנים מאוד מרשימים בהופעה שלהם, צדיקים, יראי שמיים וקדושים. שמואל הנביא התפעל ואמר בוודאי אחד מהם הוא המלך, אבל הכלי של השמן לא נשפך על אף אחד. אז שמואל הנביא אמר לו, חייב להיות לך עוד ילדים, כי הקב“ה אמר לי למשוח את הבן שלך למלך. ישי בכלל לא הבין מה הוא מדבר איתו…

איך יכול להיות בכלל שדוד הוא המלך?!

בהתחלה ישי לא הבין. איזה בן? שמואל הנביא אמר לו: תראה, אני ואתה יכולים להתבלבל אבל הקב“ה לא יכול להתבלבל, הוא אמר לי שזה אחד מהבנים שלך. אז ישי אמר לו: עוד נער קטן לנו בדיר. אני לא מבין איך יכול להיות בכלל שדוד הוא המלך. שמואל הנביא אמר לו: תקרא לו. כששמואל הנביא ראה אותו הוא ישב על הכיסא והוא נבהל, הוא ראה אדמוני שופך דמים. הקב“ה אמר לו: קום על רגליך, משיחי בא ואתה יושב? אפילו שמואל הנביא טעה בדוד המלך. כל העולם טועים בדוד המלך. 28 שנה ככה דוד המלך גדל. רק במאורע הזה גילו את זה משמיים לידי. עד הרגע הזה ישי לא ידע שהוא הבן שלו, ואז התברר לו כל הסיפור וכל הטעות שהיתה

הקדוש ברוך הוא עושה את הכל ולטובה

דוד המלך לא היה מדוכא מכל זה, הוא לא השתמש בתרופות הרגעה, אלא הוא הפך את הכל לשירות ותשבחות להשם – העבודה זה להעלות משיא הצמצום והביזיון ולהעלות את זה כל הזמן לראות את הקב“ה, וזה האמונה השלימה. לראות את הקב“ה זה לא רק לראות שהשם עשה את הדבר, זה לא מספיק, זה המדרגה הראשונה של האמונה. המדרגה הגבוהה יותר זה שהשם עשה את הכל והכל לטובה, זה בעצם השלמות – וככל שאדם זוכה לזה ככה אדם זוכה לראות את הפנימיות ומשמיים יגלו לאדם מה התיקון שלו ומה העבודה שלו ומשמיים ידריכו אותו. כפי העבודה של האמונה לגלות את המלכות של הקב“ה בכל מציאות שלנו זה למעשה הכניסה לפנימיות..

 בדורנו יש מיעוט של הרגשים שבקדושה

הדור שלנו נקרא עקבתא דמשיחא, זה דור של משיח. לכן העבודה והניסיון בזה היא מאוד-מאוד קשה. משיח בן דוד נקרא כך על שם העבודה הרוחנית. כל העבודה של דוד המלך זה נקרא רגל רביעית למרכבה שזה מידת המלכות, הכוונה לקבל את המלכות של הקב“ה בהסתרות וצמצומים הכי גדולים ובגלל הנקודה הזאת, לכן העבודה של הדור שלנו היא כ“כ קשה, כי אנחנו שייכים לעבודה הזאת מצד זה שאנחנו בני דורו של משיח. כל המושג עקבתא דמשיחא זה על שם העקביים, כידוע בעקביים אין כמעט את מערכת העצבים. כותב הלשם שבו ואחלמה שהדור הזה נקרא כך על מיעוט-האור הא-לוקי שמאיר, כי מערכת העצבים זה כנגד גילוי האור הא-לוקי. בעקבתא דמשיחא יש מיעוט של הרגשים בקדושה, זה הבחינה של העבודה של דוד המלך, בתוך ההסתרה לגלות את המלכות
של הקב“ה וזה פותח את העיניים של האדם בעצם להסתכל לתוך הפנימיות.

הפוסט קרח, מלאך קדוש וההסתכלות הפנימית   הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

מה ההשתוקקות הגדולה??

בהתחלה הקב"ה ציווה למנות את עמ"י ולאחר מכן הקב"ה מצווה למשה רבינו את הסדר כיצד עם ישראל צריך ללכת במדבר – זה נקרא 'סדר הדגלים'. השבטים חולקו לארבע דגלים, בכל דגל 3 שבטים כאשר שבט לוי נמצא במרכז
(יש לנו 13 שבטים, כידוע יוסף זה 2 שבטים). זה סדר ההליכה של עם ישראל במדבר. אם אנחנו מסתכלים על החומש אנחנו רואים שהקב"ה רצה לעשות פה סדר. בכל קהילה, עם או קבוצת אנשים צריך שיהיה סדר, אז גם פה הקב"ה עשה סדר, אבל אנחנו רואים בכמה וכמה מקומות שחז"ל אומרים שהעניין הזה לא כל-כך פשוט, מכיוון שהקב"ה עשה טובה לעם ישראל שהוא גילה להם את 'סדר הדגלים'. אומרים חז"ל שהקב"ה גילה את סוד הדגלים מכיוון שעם ישראל התאווה מאוד-מאוד בהשתוקקות גדולה מאוד שיתגלה להם סדר הדגלים. מדוע עם ישראל השתוקק כל-כך? צריך סדר, אבל מה ההשתוקקות הגדולה הזאת? אומר המדרש שכידוע בזמן מתן-תורה הקב"ה ירד על הר סיני וירדו איתו מחנות-מחנות של מלאכים, כתוב שעשרים ושתים אלף מלאכים ירדו עם הקב"ה, זה רק סדר אחד של מלאכים, המעגל הפנימי, אבל חכמינו-זכרונם לברכה אומרים שהיו עוד הרבה-הרבה גדודי מלאכים שירדו עם הקדוש ברוך-הוא..

אנחנו נמצאים פה בעולם של הסתרה

עם ישראל ראה את הסדר של המלאכים ועמ"י ראה שגם למעלה המלאכים מסודרים בסדר הדגלים, יש מחנה מיכאל, מחנה רפאל, מחנה אוריאל, מחנה גבריאל וכן הלאה. הם ראו שגם המלאכים למעלה מסודרים, אומרים חז"ל שזאת היתה ההשתוקקות של עמ"י לסדר של הדגלים כפי שיש אצל המלאכים – עמ"י קינא במלאכים. נתבונן בנקודה יותר פנימית ועמוקה מדוע עמ"י השתוקק כ"כ לסדר הדגלים – אנחנו נמצאים בעולם הזה בעולם של הסתרה, יש פה יצר טוב ויש פה יצר רע. אנחנו חייבים לציין שאחרי הכל היצר הרע עושה את העבודה שלו 'במסירות נפש' הוא יום-ולילה לא נח מלבלבל, להטעות ולהכשיל אותנו – לשם כך הוא נברא..

זורקים ומקללים..

-היצר הרע הוא החסיד ברסלב הראשון בעולם, הוא מקיים במסירות נפש גדולה: 'אין שום ייאוש בעולם כלל', לא ראינו עוד מישהו שכ"כ מוסר את הנפש ולא מתייאש, זורקים אותו, מקללים אותו, דוחים אותו, מואסים בו. לפעמים זה נראה שהיצר הרע נרגע או התעייף, אבל הוא לא נרגע ולא מתעייף. היצה“ר עזב אותך לכמה שעות ואולי ליום-יומיים, אבל תדע לך, הוא במכון כושר, לומד תרגילים חדשים ועוד מעט הוא יחזור אלייך עם כוחות ותרגילים חדשים, הוא לא מתייאש לעולם.

המקום האמיתי שלי בעולם

אחד הדברים שהיצר הרע עושה זה שהוא גורם לנו להטעות ולהתבלבל מאוד 'מה המקום האמיתי שלנו בעולם', הכוונה לא רק למקום הגשמי, איפה לגור וכן הלאה אלא יש פה נקודה עוד יותר עמוקה: הוא בעצם מונע מאתנו לדעת מבחינה נפשית ורוחנית מה המקום שלנו, הכוונה מה אנחנו צריכים לעשות. יש יסוד בדבר הזה: לכל נשמה יהודית יש את המקום הכי-הכי מדויק שלה בבריאה. כשאדם זוכה להגיע למקום שלו אין לו שלמות של אושר, מנוחת הנפש, שמחה וחיות יותר מזה. למעשה בעומק הדבר כל מה שיהודי עושה בעולם הזה מהרגע שהוא נולד ועד לרגע שהוא עוזב את העולם זה רק דבר אחד: מחפש את המקום האמיתי והמדויק שלו, אבל היצר הרע מבלבל אותנו ושולח אותנו לכל מיני מקומות אחרים, זה העבודה שלו לטעות אותנו העבודה של היצר הרע היא להטעות אותנו כדי שלא נגיע למקום שלנו מכיוון שהוא יודע שברגע שיהודי מוצא את המקום שלו מבחינה נפשית, רוחנית וממילא גם גשמית, אז האדם יכול לעבוד את הקב"ה באמת לאמיתה והוא יוצא מכל המידות הרעות. כל המידות הרעות שהם קנאה, כעס, הקפדה, גאווה ותחרות, בשורש כל זה נובע מכיוון שאדם לא נמצא במקום שלו ואז אין לו שלמות הלב ואין לו את שלמות השמחה והאושר וממילא הוא חושב שאצל החבר שלו יש עכשיו יותר שלמות, אבל באמת זה לא כך..

הצדיקים רוצים להביא את עמ“י לשמה

באמת בעומק הדבר כשאדם מוצא את המקום שלו, זה מקום מיוחד ומיועד רק לו עוד מששת ימי בראשית. כשאדם מוצא את המקום המיוחד לו מששת ימי בראשית הוא נמצא בשלמות, לא חסר לו שום-דבר. הוא לא יקנא באף אחד, הוא לא יכעס על אף אחד, הוא לא יקפיד על אף אחד, מכיוון שכ"כ טוב לו במקום שלו אזי אין לו בעצם מידות לא טובות כלפי הזולת, נהפוך הוא, כשצדיקים גדולים זכו להגיע למקום שלהם, כ"כ טוב להם והם כ"כ רואים את האמת שכל מה שהם רוצים עכשיו, זה להביא את כל עמ"י למקום הזה, יש להם השתוקקות להביא כל אחד למקום הזה..

שמעון לא מקנא בסטייק בקר של ראובן

-במקום הזה אין שום תחרות וקנאה. ברגע שאדם נמצא במקום שלו זה נתיב מיוחד והוא אף פעם לא רוצה שום דבר אחר, פעם אמרנו משל גשמי לדבר כדי להשיב את זה קצת אל הלב: יש 2 חברים טובים, ראובן ושמעון, שנפגשו אחרי הרבה זמן שלא התראו, הם מאוד שמחו בפגישה והם החליטו שמכיוון שהם כ"כ שמחים הם יכנסו לאיזה מסעדה טובה. ראובן מאוד-מאוד אוהב לאכול מנה ראשונה 750 גרם סטייק בקר, זה כל המהות שלו, כל השאר בשבילו זה רק תוספות, האכילה אצלו זה הבשר. לעומת זאת שמעון צמחוני, הוא מאוד אוהב לאכול סלט ירקות עם נבטים וטחינה מלמעלה. אם תיתן לשמעון כזה סלט הוא יגיד לך: 'מעין עולם הבא'. בכל שבת שמעון שר 'מעין עולם הבא' והוא מכוון על הסלט הזה, לעומת זאת המעין עולם הבא של ראובן זה לאכול את הבשר בקר. ראובן ושמעון נכנסים למסעדה וכל אחד מזמין מה שהוא רוצה, אחרי כמה דקות הם קיבלו את האוכל – עכשיו בואו ננסה לצייר בדעתנו: האם ראובן מקנא בשמעון שאוכל עכשיו סלט? הוא לא מקנא בו מכיוון שהוא בכלל לא רוצה סלט, הוא בכלל רוצה את הסטייק והוא קיבל את מה שהוא רוצה

עד שאתה לומד דף, הוא לומד 8 דפים..

שמעון לא מקנא בראובן מכיוון שהוא לא רוצה את החלק שלו, הוא רוצה את הסלט שלו – זה המשל והנמשל הוא כך ברוחניות. לכל אחד יש את האושר, את האור ואת החיות הפרטית והמיוחדת שלו וכשאדם מקבל את החלק שלו הוא בכלל לא מקנא בשני, אין לו בכלל נטייה לרצות את החלק של השני – אז מדוע אנחנו מקנאים בעולם? מכיוון שעדיין לא קיבלנו את 'המנה' שלנו, עדיין לא הגענו למקום שלנו שבו אנחנו מרגישים את השלמות. הסיבה שלא הגענו למקום שלנו מכיוון שזה עבודת היצר הרע העבודה של היצר הרע בעולם הזה היא להטעות ולבלבל אותנו, הוא מכניס בנו כל פעם את הנקודה להסתכל החוצה: תראה לשני יש מכונית יותר יפה, יש לו מחשב יותר יפה, הדירה שלו יותר יפה. אם האדם נמצא במקום קצת יותר רוחני אז היצר הרע בא ואומר לו: תראה השני לומד יותר ממך, עד שאתה לומד דף גמרא הוא כבר לומד שמונה
דפים – היצר הרע כל הזמן נותן לנו להסתכל החוצה אל השני

אבל זה לא החלק שלי בכלל

העבודה שלנו היא לא להסתכל החוצה אל השני: באמת, הוא אוהב סטייק בקר, אבל זה לא החלק שלי בכלל. בעולם הזה כל אדם צריך לחפש את החלק הפרטי והמיוחד שלו. אומר ר' נתן בליקוטי הלכות שעיקר עבודת היצר הרע עלינו זה להטעות אותנו שלא נגיע למקום הזה, מכיוון שברגע שאנחנו לא במקום הזה אנחנו לא בשמחה ואין לנו מנוחת הנפש ואז היצר הרע יכול להכניס בנו את כל המידות הרעות וגם את תאוות העולם הזה

למלאכים אין יצר הרע וגם לא הסתרה

כשאדם זוכה להגיע למקום הזה זה המושג בחז"ל שנקרא שאדם זוכה להיות 'מרכבה לשכינה', הכוונה שכל העולם זה חיות א-לקות, הכל מתלבש בלבושים אבל זה הכל מהחיות של הקב"ה. כשאדם זוכה להגיע אל האור הפרטי שלו ואל המקום הפרטי והמיוחד שלו, אז הוא זוכה להיות מרכבה. מרכבה נושאת נוסעים, אותו אדם נושא בתוכו את האור הפרטי והמיוחד שלו. כשחז"ל אומרים 'האבות הן-הן המרכבה' הכוונה שחז"ל גילו לנו שהאבות הקדושים ועוד צדיקים גדולים במשך הדורות, זכו להשיג ולהגיע אל המקום הפרטי והמיוחד שלהם וזה נקרא שאדם נעשה מרכבה לשכינה. בשעה שעם ישראל ראה את הדגלים של המלאכים, הכוונה שהוא
ראה בעומק ובפנימיות הדבר שאצל המלאכים אין יצר הרע. אין מי שיבלבל את המלאך מיכאל ללכת ולקחת את המקום של המלאך רפאל וכן הלאה. מכיוון שלמלאכים אין את היצה“ר ואין את ההסתרה אז כל מלאך ומלאך יודע את המקום שלו

הקב“ה גילה לכל אחד את המקום שלו

-מלאך לא צריך עכשיו לשמוע תורה או לעבוד על זה. בעזרת השם ברגע שיתגלה משיח צדקנו ותמלא כל הארץ דעה כמים לים מכסים ואז גם אנחנו נזכה לידיעה פשוטה שכל אחד ידע את המקום שלו, אבל אצל המלאכים זה כבר עכשיו כך וזה מה שעמ"י ראה את הסדר של הדגלים למעלה. עמ"י ראה איך כל אחד ואחד מהמלאכים בדיוק במקום הפרטי והמיוחד שלו מבריאת העולם. זה היה ההשתוקקות של עמ"י שרצה לדעת את סדר הדגלים, הם רצו לדעת את הסדר הפרטי והמיוחד שלהם, שהדעת הזאת של תיקון העולם תתגלה גם בעמ"י, זה מה שהקב"ה גילה לעם ישראל את סדר הדגלים. הקב"ה גילה לכל אחד ואחד את המקום הפרטי והמיוחד שלו, לכן המחנה של עמ"י היה באופן כזה שכל אחד ואחד זכה לדעת את המקום
הפרטי והמיוחד שלו. למעשה גם העבודה שלנו בעולם זה ההשתוקקות לסדר הדגלים

אנו מסתובבים בעולם עם בלבולי דעת

ההשתוקקות שלנו זה שנזכה לדעת את המקום הפרטי והמיוחד שלנו. למעשה כל מה שיהודי עושה בעולם הזה זה אך ורק לחפש את המקום הזה. כפי מה שאדם יודע כך הוא הולך ומחפש את זה: יש אחד שמגיל קטן אמרו לו שתאוות, מסיבות ושיגעונות זה סוד הדגלים, אז הוא נסע להודו אולי הוא ימצא את זה שם במסיבת טבע, אח"כ הוא ראה שזה לא שם אז הוא נסע לנפאל. אחד אומר שאם יהיה לו הרבה כסף הוא ימצא את המקום הפרטי והמיוחד שלו מששת ימי בראשית, באמת זה בדיוק הפוך, אם אדם לא זוכה לקדש את הממון זה רק מרחיק אותו אלפי פרסאות מהמקום שלו. אחד מאמין שאם הוא יהיה לפחות 'סגן ראש-הממשלה' אז שם הוא ימצא את התיקון שלו – כך כל אדם בעולם מסתובב עם הבלבולי דעת שהיצר הרע נותן לו. אם אדם זכה ברוך השם להתקרב לתורה ולתשובה אז הוא כבר
מבין: העולם הזה הוא לא התכלית, פה אני לא אמצא את זה

רבינו האר“י כבר ידע על זה..

כשאדם זכה לעבור רובד מסויים הוא מבין שהוא לא ימצא את זה בעולם הזה, אבל צריך לדעת שהיצר הרע מבלבל אותנו גם בתוך עבודת השם ובתוך התורה. כידוע רבינו חיים ויטאל התגורר בצפת עוד לפני שרבינו האר"י הקדוש הגיע לצפת. רבינו חיים ויטאל היה אברך צעיר, הוא היה מאוד ירא שמיים ואדם מאוד גדול בטבעו ובמהותו. באותה תקופה היו גדולי עולם בצפת, חי שם ר' יוסף קארו, השל"ה הקדוש, בעל השיטה המקובצת. רבינו חיים ויטאל הרגיש שהוא לא נמשך מאוד ללימוד הגמרא בעיון ובעמקות גדולה מאוד כמו שהיה אצל גדולי עולם, הוא הרגיש הוא לא מתחבר לזה בשלמות. הוא מספר שהוא היה מאוד-מאוד מתוסכל מהדבר הזה. בפעם הראשונה שהוא נפגש עם רבינו האר"י הקדוש הוא לא היה צריך לספר לו את זה, רבינו האר"י הקדוש כבר ידע על זה והוא אמר
לו מיד: אתה יודע למה אתה לא נמשך לזה? מכיוון שלא באת לעולם לתקן את החלק הזה. אתה באת לעולם לתקן את חלק 'הקבלה' לכן אתה לא נמשך לחלק הזה..

עכשיו באת לעולם כדי לתקן את הקבלה

צריך לדעת שכל הסיפור הזה הוא לפי הדור שלהם, רבינו חיים ויטאל לא התחבר כמו שאר הגדולים בדורו ללימוד הגמרא בעיון ובעמקות ואז האר"י הקדוש גילה לו: אתה תיקנת את החלק הזה של לימוד הגמרא בעיון, עכשיו באת כדי לתקן את הקבלה. ואתה צריך להיות הרבי של כל עמ"י בקבלה כולל אותם גדולי עולם שהרגשת לידם נחיתות בגלל הנקודה הזאת – זה דוגמה עד כמה אנחנו לא יודעים בעולם הזה את המקום שלנו. יש מעשה שמובא בספר 'שבחי הבעש"ט', הספר הזה מקובל ע"י צדיקים גדולים מאוד כסיפורים מדויקים: יום אחד הגיע אל הבעש"ט רב שהיה רב של כמה עיירות והוא שאל את הבעש"ט: מה התיקון שלי בעולם? הבעש"ט אמר לו:

איך יכולים להגיע אם היצה“ר כ“כ מטעה?

-’התיקון שלך זה לעזוב את הרבנות וללכת להיות עגלון, אתה צריך להסיע אנשים בעגלה‘. אותו רב זכה להתבטל לבעש"ט, הוא שמע את זה והלך ונהיה עגלון. אמר הבעש"ט לתלמידים שלו: איזה סיעתא דשמייא ואיזה זכות היתה לו שהוא שמע בקולי, אחרת הוא לא היה מגיע לתיקון שלו בשום פנים ואופן – לכאורה איך זה יכול להיות? זה נפלאות ונסתרות דרכי השם. אנחנו לא יודעים באמת מה התיקון שלנו בעולם וזה הסוד של הדגלים. ההשתוקקות הגדולה שהיתה לעמ"י זה בעצם ההשתוקקות של כל יהודי בכל דור. ההשתוקקות של כל יהודי בכל דור ודור זה לדעת את הסוד של הדגלים: 'איך אני זוכה להגיע למקום האמיתי שלי שם נמצאת השלמות שלי' – פה מתעוררת השאלה: מה אנחנו באמת יכולים לעשות? איך אנחנו יכולים להגיע למקום הזה אם היצר הרע כ"כ מבלבל ומטעה אותנו בפרט על הנקודה הזאת, כמו שאומר ר' נתן. יש כמה עצות איך אנחנו זוכים לזה, היסוד הראשון הוא:

הקב“ה מגלה לצדיק והצדיק מגלה לנו.

קודם כל אדם צריך להתחבר עם התורה, הכוונה שכל אחד ישתדל ללמוד ולקיים את התורה כפי יכולתו – זה נקרא תנאי בסיסי, שאדם יודע שהתורה היא 'תורת אמת' וזה דרך החיים וכל אחד צריך להשתדל להתחבר עם התורה, כמובן כל אחד כפי כוחותיו, כפי יכולתו וכפי המקום שבו הוא נמצא, זהו יסוד אחד אבל זה עדיין בכלליות. למעשה כל הסוד הוא ההתקשרות עם הצדיק מכיוון שהקב"ה מגלה לצדיק את סדר הדגלים והצדיק מגלה את זה לנו – זה גם כתוב בפרשה, הקב"ה לא אומר לכל עמ"י את סדר הדגלים. הקב"ה אומר את סדר הדגלים למשה רבינו ומשה רבינו בא ומגלה את זה לעמ"י. אנחנו רואים שבכל התורה כתוב 'וידבר השם אל משה לאמר', מה זה לאמר? לך תגיד לעמ"י. כל התורה זה 'וידבר השם אל משה', הקב"ה מגלה לצדיק והצדיק בא ומגלה את   זה לנו.

זה יותר מדי רוחני בשבילנו

צריך לדעת שבעומק הדבר, הסדר הזה של התורה זה לא משהו מקרי או שטחי, אלא יש פה יסוד מאוד-מאוד עמוק ולמעשה זה סדר בריאת העולם וזה גם סדר תיקון העולם. המדרש אומר שבשעה שהקב"ה התחיל להגיד את הדיברות 'אנכי השם א-לקיך, ולא יהיה לך…' פרחה נשמתם של עמ"י והקב"ה ציווה על המלאכים שישפכו עליהם 'טל-תחיה' ואז הנשמה חזרה לגוף. באותו רגע עמ"י מיד אמרו למשה רבינו: 'דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו א-לקים פן נמות', עמ"י פחדו. הבקשה הזאת של עמ"י למשה רבינו מופיעה פעמיים בתורה, בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן, בלוחות הראשונים ובלוחות השניים. עם ישראל ביקש
ממשה רבינו: אנחנו לא יכולים לקבל את זה, זה יותר מדי רוחני ועוצמתי בשבילנו.

הקב“ה חייב להכריע במחלוקת הזאת..

אנחנו שומעים את הקול של השם והנשמה עוזבת את הגוף. אומר 'הנועם אלימלך' שבקול השם יש כזו נעימות שהנשמות לא יכלו לסבול את הגוף, לכן הם ברחו מהגוף, זה הסיבה שהנשמות פרחו. אומר הנועם אלימלך שהקב"ה אמר למלאכים לשפוך על עמ"י 'טל-תחיה' כדי שיראו שיש גם תענוגים בעולם הזה, זה הסיבה שהנשמות הסכימו לחזור לגוף. עמ"י ראה שהוא לא יכול לשמוע את 'דבר השם', אין להם כלים. אומר רש"י בפרשת ואתחנן שכתוב 'ואת תדבר אלינו' ולא 'ואתה תדבר אלינו' מכיוון שמשה אמר לעמ"י: 'התשתם את כוחי כנקבה' משה רבינו נחלש מכיוון שהוא הבין שעמ"י לא רוצים לעבוד את הקב"ה אלא הם רוצים לחפש דרכים להתחמק מעבודת השם לכן הם אומרים לי את הדבר הזה. ואז היתה מחלוקת בין משה רבינו לבין כל עמ"י על הנקודה הזאת – אז מי יכריע? הקדוש ברוך-הוא
חייב להכריע במחלוקת כזאת שהצדיק חולק על כל עמ"י, הקב"ה אמר למשה רבינו:

זה לא חידוש של החסידות או הבעש“ט

-'היטיבו כל אשר דברו, מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אתי ולשמר את כל מצותי כל הימים', הקב"ה אמר למשה רבינו: מחילה, עם כל הכבוד אבל בוויכוח הזה עמ"י צודק, כך צריך להיות הסדר הנכון. למעשה כל המהלך הזה והמדרש שהזכרנו, זה לא איזה מחלוקת במקרה בין משה רבינו לעמ"י, אלא יש פה גילוי של יסוד מאוד-מאוד גדול ומהותי, למעשה אז התגלה הסדר הנכון של כל הנהגת העולם שצריכה להיות בכל דור ודור: צריך שיהיה צדיק שיקבל את הדיבור של הקב"ה ואז הצדיק מעביר לעמ"י. 'וידבר השם אל משה לאמר' זה סדר הנהגת העולם. זה שהצדיק מקבל את הדעת הנכונה ואת המהלך הנכון של עמ"י זה לא חידוש של החסידות וזה לא חידוש של הבעש"ט או חידוש של רבינו, אלא זה בעצם גילוי של סדר הנהגת העולם מששת ימי בראשית. היסוד הזה מובא בעשרות אם לא במאות מקומות בזוהר הקדוש ובמדרשי חז"ל, למעשה זה יסוד מאוד גדול בתורה ובדרך שבה הקב"ה מנהיג את העולם

ע“י התקרבותו נתתקן אצלו בחי‘ המדמה

הקב"ה מגלה לצדיק האמת שעוסק בתיקון נשמות ישראל איך להביא כל
יהודי ויהודי אל המקום הנכון שלו וזה עומק הדבר. כפי ההתקשרות שלנו עם הצדיק, כך בעצם הצדיק מסייע לנו למצוא את המקום שלנו, לכן אומר רבינו בכמה מקומות בפרט בתורה ח' בחלק שני: 'צריכין לחפש ולבקש מאד-מאד אחר מנהיג אמתי כזה, וצריך לבקש מאד מהשם יתברך, שיזכה להתקרב למנהיג אמתי, כדי שיזכה לאמונה אמתית בשלמות' – תורה ח'
זו התורה האחרונה שרבינו אמר בחייו ובברסלב מקובל שהתורה הזאת היא 'הצוואה של רבינו'. בצוואה של
רבינו כתוב: 'כי כל מי שזוכה להתקרב למנהיג האמתי,
על ידי התקרבותו אליו נתתקן ונתברר אצלו בחינת המדמה'. בירור המדמה זה בירור הדמיונות, וזה לא
הכוונה לאדם שחושב שיש לו מחוץ לדלת אריה. יש מושג שנקרא 'מדמה', הכוונה מה שנדמה לנו שהקב"ה רוצה מאתנו ומה שאנחנו צריכים לעשות. יש דברים שנדמה לנו שהקב"ה רוצה וזה בכלל לא נכון. מכיוון שהקב"ה כל-כך גדול ונסתר מאתנו, אנחנו לא יודעים מה הוא באמת רוצה.

מחכה לי עם אלת-בייסבול!

ניתן דוגמא כדי להשיב את זה קצת אל הלב: ברוך השם יהודי זכה לחזור בתשובה, הוא נכנס לישיבה והתחיל ללמוד גמרא ושולחן ערוך, אחרי שנה הוא כבר גמר 3 מסכתות וכמעט וסיים את השולחן ערוך, ברוך השם אחרי שנה הוא כבר תלמיד חכם. בד-בבד הוא גם לומד ספרי מוסר. עכשיו הוא לומד 'ראשית חכמה' שער היראה יש מסכת שנקראת 'מסכת גיהנם'. הרבה פעמים אדם מרגיש שהקב"ה זה משהו נורא ואיום והוא רק מחכה לי מעבר לפינה עם אלת בייסבול ואם אני
אעשה טעות הכי קטנה הוא ישבור לי את כל העצמות – יש אנשים שמסתובבים עם הרגשה כזאת. אדם חושב: אם אני לא אעשה תעניות, סיגופים ועוד אין-סוף חומרות אז הקב"ה הולך לסגור איתי חשבונות בעולם הזה ובעולם הבא. זה נקרא בירור המדמה, הכוונה להבין מה באמת הקב"ה רוצה מאתנו, ובאמת יש הטעייה גדולה מאוד בדבר הזה ואת הטעויות האלה שאנחנו טועים בהבנה יכול לברר לנו הצדיק..

היצה“ר מביא אותנו בקלות לדברים אלו

העניין של הצדיק זה לברר לכל אחד גם בכלליות וגם בפרטיות מה הקב"ה רוצה מאתנו. בלי הצדיק אדם יכול להגיע לטעויות של השקפה כ"כ גדולות, הכוונה שהוא ישב וילמד תורה יומם-ולילה אבל בהסתכלות שלו איך הוא מבין את סדר ההנהגה של הקב"ה, הוא טועה בטעויות הכי גדולות, והיצה“ר מביא אותנו בקלות לדברים האלה. בירור המדמה זה לדעת איך באמת הקב"ה מסתכל עלינו ועל עבודתנו ומה הוא רוצה מאתנו, אנחנו בעצמנו לא יכולים לדעת את זה, את זה הצדיק הולך ומגלה בעולם

..רבי נחמן הבטיח שהוא יעסוק בתיקונו

ההתקרבות לצדיק זה לגלות מה הקב"ה רוצה מאתנו, לא רק בכלליות, אלא גם בפרטיות וזה המעלה הגדולה. ככל שאדם זוכה ללכת בעצות, בדרכים ובהתקשרות עם הצדיק, לאט-לאט ועם הזמן משמיים מתחילים להראות לאדם את הדרך הפרטית והמיוחדת שלו, וזה נקרא סוד הדגלים. ברוך השם היה לאדם מציאות חיובית או סדר מסויים, חברים שלו אמרו לו: רבי נחמן מברסלב הבטיח שמי שיבוא אליו ויגיד תיקון הכללי ויתן פרוטה לצדקה, הוא יעסוק בתיקונו הנצחי. ברוך השם אותו אדם הוא יהודי תמים ומאמין, הוא נסע לרבינו. הרבה פעמים באו וסיפרו לי שמאז שנסעו לאומן כל העולם שלהם התהפך. למה זה קורה? ברגע שאדם מתחיל להתקרב לצדיק יכול להיות שלזמן מסויים פתאום יתחילו לסבב את האדם סיבובים עד שהוא בכלל לא ידע מה עובר עליו ומה קורה לו – כל זה כדי להביא אותך לנתיב הפרטי שלך ולתיקון שלך. אולי עד עכשיו הלכת בדרך טובה, אבל זאת לא היתה הדרך הפרטית והמיוחדת שלך ומכיוון שלא הלכת בדרך הפרטית והמיוחדת שלך, אז עכשיו משמיים יסובבו אותך סיבובים-סיבובים. רק צדיקים יחידי הדורות יכולים לעסוק בדבר הזה ועל הצדיקים האלה יש הסתרה עצומה ונוראית, לכן רבינו אומר:

אהרן ומרים טעו במדרגתו האמיתית

-'צריכין לחפש ולבקש מאד-מאד אחר מנהיג אמתי כזה…כי כל מי שזוכה להתקרב למנהיג האמתי, על ידי התקרבותו נתתקן ונתברר אצלו בחינת המדמה'. בסוף פרשת בהעלותך, בפרשת שלח-לך ובפרשת קרח – אנחנו רואים 3 פרשיות שם מובא כל עניין הצדיק וההסתרה שיש עליו ואפילו בהדרגתיות שלהם, שימו לב מי טועה במשה רבינו, הצדיקים הכי גדולים בעולם טעו במשה רבינו: אהרן ומרים. 'ותדבר מרים ואהרן במשה על-אדות האשה הכשית אשר לקח'. מרים היתה קודש קודשים ואנחנו לא יכולים להשיג מי היה אהרן – תראו איזה פליאה גדולה מאוד: אפילו
הם טועים במשה רבינו. העניין של הצדיק כ"כ נסתר ונעלם שאפילו אהרן ומרים
לא משיגים בשלמות במשה רבינו. אהרן ומרים לא יודעים מה שהקב"ה
אמר למשה: 'ואתה פה עמד עמדי'. אהרן ומרים טעו במדרגה האמיתית של משה רבינו.  התורה היא נצחית וזה בא ללמד אותנו עד כמה אפשר לטעות בנקודה של הצדיק. אח"כ יש את פרשת שלח-לך. המרגלים לא טענו שמשה רבינו הוא לא המנהיג אלא הם אמרו: משה רבינו הוא מנהיג האמת. המרגלים אמרו: משה רבינו צודק בכל דבריו ב99.9% אבל יש כמה נקודות, הוא לא יודע מה זה הכניסה לא"י, אנחנו יודעים כי היינו שם, יש שם בירורים נוראיים מאוד. המרגלים אמרו שבנקודה הזאת משה רבינו טועה. עד היום אנחנו משלמים על הטעות הזאת של המרגלים ובגלל זה משה רבינו לא נכנס לא"י ולא היה התיקון השלם עדיין. אנחנו מחכים 3300 שנה
בגלל שהמרגלים סברו שיש איזה אחוז או מאית האחוז שצריך להעיר למשה הערות

לפעמים זה קושיות של הצדיק ועצותיו

למרגלים היתה סברא: משה רבינו הוא קודש הקדשים, הוא יכנס לארץ ומיד יבטל את כל הקליפות, אבל הוא לא יודע שאנחנו עדיין לא במדרגה הזאת, שישאר איתנו במדבר עוד דור אחד וילמד אותנו תורה ואז נוכל להכנס לא"י – זאת היתה סברת המרגלים, זה עוד מדרגה של הסתרה על הצדיק. בפרשה שאחרי, קורח בא וטוען שמשה רבינו זה לא עניין של טעות אלא יש למשה רבינו 'נגיעות', הוא אמר שמשה רבינו בעל גאווה והוא מעכב את תיקון העולם. כל זה בא ללמד אותנו שגם בתוכנו יש מחלוקות על הצדיק, כל הזמן יש לנו ספיקות וקושיות, לפעמים זה על הצדיק בעצמו, לפעמים זה על העצות שלו, כל הדברים האלה זה בעצם בלבולים על הנקודה של הצדיק, לכן רבינו אומר 'צריכין לחפש ולבקש מאד-מאד אחר מנהיג אמיתי כזה..

הקב“ה יציל אותך ויגלה לך את האמת.

-כי כל מי שזוכה להתקרב למנהיג האמתי, ע"י התקרבותו נתתקן ונתברר אצלו בחינת המדמה' – העצה הראשונה בנקודה הזאת זה התפילה: לבקש בכל יום מהקב"ה 'הורני השם דרכך אהלך באמתך'.
ליצר הרע יש כזה כוח גדול להטעות אותנו שאנחנו לא יודעים
עד כמה הוא יכול להטעות אותנו. אין לנו שום אפשרות לעמוד כנגד ההטעייה של היצר הרע, הוא יותר חזק מאתנו. צריך לדעת שהוא מעביר לכל אחד מאתנו סרטים והוא מראה לנו
שזה המציאות הכי מוחלטת בעולם ואדם משוכנע שזאת המציאות. בלי תפילה ובקשה על הדבר הזה, אדם לא יכול
לברר את זה. אבל אומר ר' נתן כשאדם מבקש כל יום על נקודת האמת ומתפלל על זה, אזי ברגע שהיצר הרע יבוא ויספר לך
סיפור או יראה לך איזה סרט, בגלל שאתה מבקש כל יום על
נק’ האמת, הקב"ה יציל אותך מהטעות הזאת ויגלה לך את האמת.

הפוסט חומש במדבר והסוד של ’סדר הדגלים‘   הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

כוללת בתוכה את כל התורה

-עוד סיבה זה מכיוון שרות עברה תהליך של גיור וגם עמ"י התגייר לפני מתן תורה, לכן קוראים את מגילת רות בחג השבועות. סיבה נוספת, רבינו האר"י הגדול אומר חידוש גדול בדבר הזה: מגילת רות כוללת את כל חמשה חומשי תורה, וכל סודות התורה וכל המציאות של עמ"י שהיתה בעבר, בהווה ובעתיד, כל זה נרמז בתוך מגילת רות. רבינו האר"י הקדוש אומר שמגילת רות בעצם כוללת בתוכה את כל התורה כולה, לכן קוראים את מגילת רות בחג השבועות. מדבריו של רבינו האר"י הקדוש אנחנו לומדים שמגילת רות זה דבר מאוד לא פשוט, בעומק הדבר יש במגילת רות סודות עצומים מאוד, כל תורת הקבלה, החסידות, וכל הפרד"ס כל זה נמצא במגילת רות. יודע שרבינו האר"י הקדוש לא כתב פירושים, למעשה הספרים שיש לנו ממנו, את זה כתב תלמידו, רבינו חיים ויטאל. אחד המקומות היחידים שיש לנו פירוש מהאר"י הקדוש בעצמו זה על מגילת רות. בעזרת השם נתבונן קצת ונסתכל בעומק הדברים בכמה נקודות ונראה מהם הרמזים שיש בפנימיות במגילת רות, אבל לפני שנתחיל נזכיר את סיפור מגילת רות באופן כללי: הגמרא במסכת בבא-בתרא שואלת מי כתב
את מגילת רות ואומרת ששמואל הנביא כתב את מגילת רות

האיסור הוא על מואבי ולא על מואבייה

שמואל הנביא רצה לספר את כל ההשתלשלות של משפחת דוד המלך שהוא המלך של עמ"י ומלך המשיח, וסיבה נוספת היא שבאותה תקופה היתה שאלה האם מותר ליהודי להתחתן עם 'גרת צדק' ממואב? יש הלכה 'לא יבוא מואבי בקהל השם', אם מואבי רוצה להתגייר אנחנו מקבלים אותו אבל אסור לו להתחתן עם יהודייה. מואבי שהתגייר יכול להתחתן עם גרת צדק אבל התורה גזרה עליו שאסור לו להתחתן עם יהודייה, הספק היה האם ההלכה הזאת תקפה גם לגבי אישה מואבייה שבאה ומתגיירת? אומרת הגמרא שהיה ספק מאוד גדול עד ששמואל הנביא ובית דינו הכריעו: מואבי ולא מואבייה, ז"א שהאיסור חל על מואבי ולא על מואבייה – זו הסיבה הנוספת ששמואל הנביא כתב את מגילת רות, כדי לגלות לנו שהמלכות
של עמ"י יצאה ממואבייה וכך להראות שמותר למואבייה שהתגיירה להתחתן עם יהודי

אחרי שבעה בנים

-כתוב במדרש שלספק הזה היתה השלכה גדולה מאוד-מאוד על חיי דוד המלך. ישי, אביו של דוד המלך הוא למעשה  הנכד  של  רות,  ז“א שהוא  צאצא  של  מואבייה. כאשר התעורר הספק האם למואבייה שהתגיירה מותר להתחתן עם יהודי, זה תקף גם על כל הצאצאים שלה ולישי בעצמו התעורר ספק האם מותר לו בכלל לחיות עם יהודייה. ישי התחתן עם יהודייה ששמה נצבת שהיתה אחת הצדיקות של הדור, אבל אומר המדרש שהספק הזה התעורר אחרי שנולדו לו 7 בנים.

היא הופכת להיות גרת צדק

ישי היה ירא שמיים מאוד גדול, עד כדי כך שהגמרא מספרת שכל חייו לא היה לו אפילו לא חטא או עוון אחד. על ישי נאמר שהוא מת 'בעטוי של נחש', הכוונה שהוא מת רק בגלל חטא אדם הראשון, מצד עצמו לא היה לו שום חטא, הוא היה אחד מגדולי ישראל וראש הסנהדרין. אחרי 7 בנים נולד אצלו הספק והוא אמר: אם ההלכה היא שאסור לי להיות עם אשתי, אז כל רגע שאני חי איתה אני עושה איסור, אבל זה לא בטוח. ישי בא לאשתו ואמר לה: נצבת אשתי היקרה, אני לא בטוח אם מותר לי לחיות איתך, לכן כרגע אנחנו בפירוד, אני אתן לך בית ושם תחיי אבל לי ולך אין שום קשר עד שתתברר ההלכה. ישי פרש מאשתו למשך 3 שנים. אחרי 3 שנים ישי רצה להביא עוד ילדים לעולם אבל היה לו ספק אם מותר לו להיות עם יהודייה, הוא ידע שיש פלפול בהלכה, שאם משחררים שפחה כנענית היא הופכת להיות גרת צדק והוא ידע שעם גרת צדק מותר לו להתחתן. לישי היתה שפחה שהיא היתה השפחה של נצבת, הוא בא ואמר לה: יש לי ספק אם מותר לי להיות עם יהודייה, בנתיים אני משחרר אותך ונתחתן, איתך מותר להיות מכיוון ששחררתי אותך. השפחה היתה חכמה והיא באה וסיפרה את זה לנצבת. נצבת אמרה לשפחה מצד רוח הקודש: אני יודעת שמותר לו להיות איתי.

ילדיו של ישי גם היו קנאים ויראי שמיים..

-הן החליטו ביניהן שנצבת תכנס במקומה בלילה אל ישי, וכך עשו. באמת ישי היה עם אשתו והוא לא ידע את זה, באותו הלילה נצבת התעברה. נצבת חזרה לביתה, אחרי שלושה חודשים פתאום רואים שהיא בהריון. כולם עשו אחד ועוד אחד, הרי ישי היה פרוש ממנה שלוש שנים אז אין מציאות שזה מישי, זאת אומרת שנצבת היתה עם מישהו אחר, ואם היא היתה עם מישהו אחר אז על-פי ההלכה העובר
הזה הוא ממזר. הילדים של ישי היו גם יראי שמיים וקנאים, הם אמרו לישי: אבא, בוא נהרוג את האימא עם העובר. ישי בגלל היראת שמיים שלו אמר: אתם צודקים, אבל אנחנו לא לוקחים את הדין לידיים, בואו נתפלל שהעובר ימות – על זה אמר
דוד המלך 'מוזר הייתי לאחי, ונכרי לבני אמי', הכוונה הייתי נחשב בעיני אחיי לממזר.

גבוה קומה – מאוד מרשים ומאוד נאה..

ישי ובניו היו בטוחים במאה אחוז שדוד המלך הוא ממזר, הם לא רצו לקחת את ההלכה לידיים ולהרוג אותו, אבל הם נתנו לו מקום שישן בדיר והם גם אמרו: נשלח אותו לרעות את הצאן במקום שיש חיות טורפות – על זה אמר דוד המלך לשאול המלך 'גם את-הארי, גם-הדוב הכה עבדך', כתוב בגמרא  שבאותו  היום  דוד  המלך  הרג  ארבע  אריות  ושלושה  דובים. ישי ובניו בכל שחרית היו מתפללים: יהי רצון שהממזר הזה יעלם מהעולם. על זה אמר דוד המלך: אל תכנס תפילת הצדיק לפנייך. ישי בכלל לא מוכן להכיר בדוד המלך והמצב הזה נמשך כך 28 שנה. בשעה שהקב"ה שלח את שמואל הנביא לישי כדי למשוח את אחד מבניו למלך, הגיע הבן הבכור, אליאב, הוא היה גבה קומה, מאוד מרשים ומאוד נאה, שמואל הנביא היה
בטוח שהוא המלך של ישראל. הקב"ה אמר לו: 'אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו', וכך היה עם כל שבעת בניו של ישי, השמן לא נשפך על אף אחד מהם..

היו אומרים: בא תשלם, והוא היה משלם

כשנגמרו השבעה בנים, שמואל הנביא שואל את ישי: 'התמו הנערים?' ישי אפילו לא חשב להביא את דוד מהצאן. הוא אמר לשמואל: 'עוד שאר הקטן והנה רעה בצאן', יש עוד שארית והוא רועה את הצאן. שמואל הנביא אמר לישי: תקרא לו. באותה תקופה חשבו שדוד המלך הוא 'הבעייתי של בית-לחם', דוד המלך היה אדמוני,
הוא כל היום היה בוער להקב"ה. אומר המדרש שדוד המלך היה 'תרבות רעה בבית ישי'. כולם אמרו: איזה מסכן ישי, איזה פרחח יצא לו. יש לו 7 ילדים צדיקים והבן השמיני
יצא לא מוצלח, ממש רחמים על ישי. כל בעיה שהיתה
קורה בבית-לחם ישר אמרו שזה דוד. אם היה נשבר משהו, מיד היו אומרים: דוד, בוא תשלם. ודוד המלך היה משלם..

ישי לא רצה להכיר בה ובילד

כשדוד המלך הגיע מהצאן, אומר המדרש דבר נורא, אפילו שמואל הנביא נבהל כשהוא ראה את דוד המלך, הוא ראה אדמוני, ואדמוני זה שופך דמים. הקב"ה מיד אמר לשמואל הנביא: 'קום משחהו, כי זה הוא'. שמואל הנביא קם על רגליו ומשח אותו להיות מלך על ישראל – רק אז גילו לישי משמיים את כל הטעות שלו – ועל זה כתוב במדרש שאמרה נצבת: עכשיו 'אם הבנים שמחה'. כל השנים חיכיתי לרגע הזה שתתגלה האמת. 28 שנה ישי לא רוצה להכיר בה ובדוד, הוא  היה  בטוח  שיש  פה  קלקול  מאוד  גדול.
28 שנה חשבו שדוד המלך ממזר, הוא ישן בדיר וביזו אותו – סוף כל סוף האמת התבררה ודוד המלך זכה להימשח למלך. חז"ל אומרים שכל העשרים ושמונה שנים זה רק היה
הכנה לשנתיים הבאות – עכשיו שאול המלך מתחיל לרדוף אחריו, שאול החליט שהוא מורד במלכות ועכשיו לא היה לו גם את הדיר כדי לישון, הוא לקח שק שינה וישן בהרי חברון. בהרי חברון היה יהודי עשיר שקראו לו 'נבל הכרמלי' והיו לו הרבה עדרים, דוד המלך בין כה וכה הסתתר שם מפני שאול אז
הוא שמר על העדרים של נבל. יום אחד לפני ראש השנה, דוד ואנשיו נשארו בלי אוכל..

נבל הכרמלי לא רצה להכיר טובה לדוד..

דוד המלך שלח עשרה מנעריו לנבל הכרמלי כדי שילווה להם אוכל ואחרי החג דוד יחזיר לנבל. כשהנערים של דוד הגיעו לנבל הכרמלי (כשמו כן הוא) הוא ביזה אותו ואמר: 'מי דוד ומי בן ישי? היום, רבו עבדים המתפרצים איש מפני אדניו', הוא
לא רצה לתת לו כלום. נבל הכרמי לא רצה להכיר לדוד המלך טובה והוא זרק את הנערים מלפניו. כשהנערים סיפרו את זה לדוד המלך. דוד המלך היה חסיד מאוד גדול והוא עשה הכל עפ"י התורה, אבל צריך לזכור שהוא גם היה אדמוני, הוא
אמר: יש הלכה בעמ"י: 'מלך דן יחידי', אני דן אותו למיתה. הוא אמר לאנשיו:
קדימה לעלות על הסוסים: 'ויחגרו איש את חרבו.. ויעלו אחרי דוד כארבע מאות איש'

לבנות לך בית מלכות בעמ“י לנצח נצחים

דוד המלך אמר: לא רק אותו נהרוג אלא אפילו את הכלבים שלא נהרוג. אחד המשרתים של אשת נבל, אביגיל, סיפר לה את כל זה. אביגיל היתה נביאה וחכמה גדולה. היא מיד העמיסה כמה חמורים והיא יצאה לפגוש את דוד המלך לפני שהוא יהרוג את נבל, כשהם נפגשו היא התחילה להתפלפל עם דוד בהלכה. היא אמרה לו: מלך דן יחידי אבל זה רק כשרוב עמ"י מכירים במלכותו. אביגיל אמרה לדוד המלך: עדיין לא רוב עמ"י מכירים במלכותך לכן אין לך את ההיתר 'מלך דן יחידי'. דוד המלך אמר לאביגיל: ברוכה את להשם שהצלת אותי מלשפוך דמים. אביגיל אמרה לדוד: אני יודעת שהקב"ה הולך לבנות לך בית מלכות בעמ"י לנצח נצחים. שמעתי חידוש מהרב ברלנד שליט"א שאמר על זה: אביגיל אמרה לדוד המלך: תדע לך, מהביזיונות האלה שנבל ביזה אותך ומהרדיפות של שאול המלך ומזה שאתה צריך לישון על שק שינה עם אנשיך, מזה אני יודעת שהקב"ה יעשה  לך בית. מכיוון שאם לא תקבל את כל הביזיונות ואת כל הרדיפות האלה, המלכות שלך לא תחזיק מעמד אפילו שנה אחת. שאול הומלך למלך ומיד כולם קיבלו אותו, לכן הוא גם איבד את המלכות במהרה

א“א לבנות בלי ביזיונות, צער וצמצומים

-אביגיל אמרה לדוד המלך: א“א לבנות דבר שבקדושה בלי שירדפו את האדם והוא יעבור ביזיונות, צער וצמצומים. אדם צריך לדעת שאם הוא עובר את כל זה, בונים לו בניין של קדושה. ככל שהדבר הולך יותר כשורה ובקלות אז רוח באה ולוקחת את הדבר הזה. לכן כתוב בגמרא שלא הראו לדוד המלך כל ימי חייו אפילו לא חלום טוב מכיוון שהוא היה צריך לבנות את המלכות הניצחית של ישראל, הוא היה כל בוקר קם ועושה 'הטבת חלום', אפילו את הנחת הזה של חלום טוב לא היה לו. עכשיו נראה איך בעצם מתחיל הסיפור של דוד המלך נזכיר בכלליות את
הסיפור ואז נתבונן בכמה נקודות בעומק הדבר: כל הסיפור הזה היה בתקופת השופטים בעמ"י שזה קצת יותר
ממאה שנה לפני ששלמה המלך בנה את בית המקדש הראשון

הוא הבן של נחשון בן עמינדב

היה רעב מאוד גדול בארץ. היתה משפחה מאוד חשובה מבית-לחם , לאבא קראו אלימלך, לאישה נעמי, ולבנים מחלון וכליון. הם ירדו לשדה מואב מפני  הרעב, משמיים הקפידו  עליהם. הגמרא אומרת בשם רשב“י שאלימלך מחלון וכליון היו מגדולי הדור, הם היו מהצדיקים הגדולים בעמ"י. האבא של אלימלך זה נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה – משמיים הקפידו עליהם, בנתיים מחלון וכליון נשאו 2 נשים מואביות (רות ועפרה). יש מחלוקת בחז"ל האם רות וערפה התגיירו לפני שהם התחתנו עם מחלון וכליון. הזוהר הקדוש אומר שבוודאי שהן התגייר, רבי מאיר אומר שהן לא התגיירו – זה נידון בפוסקים. אנחנו אומרים בפשטות שהן התגיירו מכיוון שאם לא, הם לא
היו מתחתנים איתן. לאחר מכן, מכיוון שהם לא חזרו לא"י, אלימלך, מחלון וכליון מתו

רות וערפה נפרדות אחרי ארבעים שנה

נעמי נשארה עם שתיהן לבד. נעמי אמרה לרות וערפה: לי אין מה לעשות פה יותר, אני חוזרת לא"י. הן אמרו לה: אנחנו באות איתך. נעמי ניסתה להניא אותן והיא אמרה להם: מה יהיה לכם בא"י? אני ענייה, כבוד לא יהיה לנו אחרי כל הסיפור הזה, וספק אם יהיה מישהו שירצה להתחתן איתכן. הן אמרו לנעמי: אעפ"כ אנחנו באות איתך. הן הלכו איתה עד לגבול א"י, ואז נעמי פונה פעם נוספת לרות וערפה ואומרת להן: בנותיי, למה לכן לבוא איתי?? עכשיו זה פעם ראשונה בכל ימי חייהן שרות וערפה נפרדות. רות וערפה היו אחיות תאומות והן היו בנות או נכדות של עגלון מלך מואב, הן גדלו בארמון המלך. בשלב הזה של הכניסה לא"י רות וערפה היו בנות 40, זאת אומרת שארבעים שנה דרכיהן לא נפרדו לרגע אחד, עכשיו בכניסה לא"י הן נפרדות..

זאת לשיא הקדושה וזאת לשיא הטומאה

-כשנעמי מניאה אותן, רות אומרת לנעמי: 'אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין, באשר תמותי אמות ושם אקבר', מה שאת צריכה לעבור אני אעבור, אני אותך לא עוזבת. רות הולכת עם נעמי. ערפה נישקה את רות, היא אוהבת אותה אבל היא חוזרת למואב. בשלב  הזה  הדרכים  של  רות  וערפה  נפרדות.  פה  רואים  דבר  פלאי הזוהר הקדוש אומר: רות היא אימא דמלכות. רות זכתה להוליד את מלכות בית דוד ואת מלכות המשיח בעמ"י. ואומר הזוהר הקדוש שערפה היא אימא דנוקבא דתהומא רבא. רות היא שיא הקדושה וערפה היא שיא הטומאה והדבר הזה הוא פלא: במשך 40 שנה אנחנו לא רואים ולא מוצאים שום הבדל בין רות וערפה, וברגע שדרכיהן נפרדות, באותו הרגע זאת הולכת לשיא הקדושה וזאת הולכת לשיא הטומאה

אותו לילה באו עליה 100 פלישתים וכלב

הגמרא במסכת סוטה אומרת שבאותו הלילה ערפה חזרה לגילולי אביה ובאותו הלילה באו עליה 100 פלישתים וכלב והיא התעברה, ועל זה אומרת הגמרא: 'יבואו בני הנשוקה ויפלו ביד בני הדבוקה' – בני הנשוקה זו ערפה שנשקה לנעמי, באותו לילה היא התעברה וגלית יצא ממנה. בני דבוקה זו רות שדבקה בנעמי, ממנה יצא דוד המלך. הגמרא אומרת 'יבואו בני הנשוקה ויפלו ביד בני הדבוקה' זה דוד שהרג את גלית. לכאורה יש פה דבר פלאי שצריך הרבה התבוננות. כל החיים רות וערפה כ"כ ביחד, הן אחיות תאומות שמתחתנות עם 2 אחים ושתיהן גם מתגיירות. עד גיל 40 כל החיים שלהן זה בבחינת 'העתק הדבק', זה ממש אותו דבר. ברגע שהן נפרדות אנחנו רואים את השוני הגדול והעצום בין רות לבין ערפה. כתוב בספרים הקדושים שיש פה יסוד מאוד גדול, כמו שאמרנו
מגילת רות זה כל התורה כולה וזה גם כל סודות התורה,
לכן בכל סיפור במעשה הזה יש השלכות לכל יהודי ויהודי..

כשרות וערפה חיים בשלום

ר' נתן כותב שיש כאן גילוי עצום מאוד בעניין של רות וערפה ובפירוד שבינהן. כתוב בספרים הקדושים שבכל אדם יש רות וערפה. רות זה אותו חלק בתוכנו שרוצה להוליד את המשיח, הכוונה שרק רוצה להיות דבוק בהקב"ה וזה נקרא 'בני דבוקה', זה אותו  כוח פנימי בתוכנו שרוצה את שיא הדביקות, אבל בכל אחד מאתנו יש גם את הבחינה של ערפה – זה הטוב והרע שנמצאים בתוך האדם. מצד הטוב אדם רוצה להגיע לאורו של משיח שזה הדביקות הכי גדולה בהקב"ה, ולהיות הצדיק הכי גדול. מצד הבחינה של רות שיש באדם היהודי הוא רוצה את שיא הקדושה, אבל מצד ערפה 'והוא רחום יכפר עון' ממה שהאדם רוצה. יש זמנים בחיים של האדם שהקב"ה נותן מציאות כזאת שרות וערפה שבתוכנו חיים בשלום, ואדרבה אנחנו גם לא יודעים לברר בין רות וערפה, הכל בסדר.

מעוררים בכוחות גדולים את היצר הטוב

רות וערפה חיים ביחד, אז ערפה שבתוכנו זה קצת לשון הרע, כעסים, קצת גאווה, אבל כל זה במתינות. אבל יש דבר שנקרא הכניסה לארץ ישראל. ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות. בשעה שהקב"ה רוצה להעלות את עמ"י למדרגה רוחנית חדשה או להעלות את האדם באופן פרטי למדרגה רוחנית חדשה, אז יש כזאת בחינה שמשמיים מעוררים בתוך האדם את רות וערפה. מעוררים בתוך האדם את הכוחות של היצר הטוב בכוחות מאוד גדולים, אבל בד-בבד מעוררים בתוך האדם כוחות היצה“ר בכוחות מאוד גדולים. רות וערפה נמצאות במקום כביכול רדום ועכשיו הן מתעוררות – עד עכשיו אדם לא שם לב והוא לא הרגיש בזה, הוא לא הבחין בין רות וערפה שבתוכו, אז הכל היה בסדר, הוא היה מתפלל, אח"כ יוצא לרחוב ומסתכל קצת, אפשר להסתדר עם הדבר הזה. אבל כשאדם צריך לעלות למדרגה חדשה אזי
רוצים לגלות ולהראות לאדם את הבחינה של הטוב והרע שבתוכו כדי שהוא יברר את זה..

משמיים יכריחו את היצה“ר לצוף ולעלות

-איך זה נעשה? מציפים את כל זה בתוך האדם, וכשמתחילים להכנס לתוך המהלך הזה אדם יכול להיות בבהלה, הוא אומר: אני לא יודע מה קרה. קמתי היום בעלות השחר, טבלתי  במקווה,  עשיתי  התבודדות,  קראתי  תהלים  והתפללתי  בנץ. בשעה 8 הוא הוריד את התפילין ויצא לרחוב ואז 'והוא רחום יכפר עון', בשעה 8 וחצי הוא כבר רוצה לטוב לתאילנד, הוא לא מבין מה הולך פה. פה הוא רוצה להיות כמו ר' שמעון בר-יוחאי ופה הוא רוצה לטוס לתאילנד, כמובן לשם-שמיים כדי לראות נופים – איך דבר כזה יכול להיות? זה המציאות שמעוררים בתוך האדם את
רות וערפה, ואדרבה משמיים יכריחו את היצר הרע בתוך האדם לצוף ולעלות. משמיים לא יוותרו לנו על זה מכיוון שאם היצר הרע לא צף ועולה אז זה לא שהאדם מתוקן, אלא היצר פשוט נשאר במקום חבוי בתוכנו ואנחנו לא יודעים שהוא בתוכנו..

לעשות את הדברים הכי נוראים בעולם

כאשר הקב"ה רוצה להביא אותנו למקום חדש, שזה נקרא הכניסה לארץ ישראל, הקב"ה בעצמו מעלה את רות וערפה בתוכנו. מצד אחד הקב"ה מראה לאדם תראה כמה קדושה יש בתוכך, אבל בד-בבד הקב"ה גם מראה לו את ערפה שיש בתוכו
ואז  אדם רוצה לעשות את הדברים הכי נוראים בעולם. ככל שהמדרגה החדשה שהקב"ה רוצה להעלות אותנו היא יותר גבוהה, כך הבירור הוא יותר עמוק, לכן נעשה בעמ"י עכשיו בירור כ"כ עמוק. לפני שנים שמעתי מהאדמו"ר מפוריסוב שאמר שהבירור הזה מכריח את כל הבחינות של רות לצאת החוצה וגם את כל הבחינות של ערפה לצאת החוצה. אדם שלא יודע שיש בתוכו צד של ערפה לא יודע עדיין מה יש בתוכו. הקב"ה מסייע בידינו שכל הבחינות הכי נוראיות יצאו החוצה מכיוון שכשזה
יוצא החוצה אפשר לתקן. לפני שזה יוצא החוצה אתה לא יכול לתקן את זה אז אתה נשאר עם היצר הרע חבוי בתוכך..

בסה“כ לפני כמה שנים ירד..

לכן רבינו אומר שכשמתקרבים לצדיק האמת נפתחים לאדם העיניים ואז יכול לראות את עצמו. הצדיק מראה לאדם איפה הוא אוחז. הוא מראה לו את ערפה אבל לפני זה הוא מראה לו גם את רות. איך זוכים לברר בתוכנו את רות מערפה? צריך לדעת שברגע שזה עולה בתוכנו לא צריך להיבהל מכיוון שזה לטובה שזה עולה בתוכנו. אם לאדם יש בתוכו רצון לעשות עבירה ולא נעים לו מהשכן שלו או מהמשפחה שלו, זה עדיין לא התיקון, זה טוב אבל זה עדיין לא התיקון. התיקון זה שתרגיש נעים כלפי כולם אבל לא תעשה את העבירה כי אתה לא רוצה לעשות את העבירה – זה נקרא 'הבירור של רות וערפה'. עכשיו יש את אחד הניסיונות הכי קשים בדור וזה דבר פלאי, לפני כמה שנים בסה"כ ירד לעולם האינטרנט – כל הטומאות של כל העולם נמצאים שם. היום אדם לא צריך ללחוץ על כפתורים, פשוט מחליקים את האצבע, עוד מעט ידברו אל הפלאפון, אדם יגיד:
אני רוצה להיות בהיכל הטומאה מספר 2. היום עוד צריך להתאמץ קצת עם האצבע..

עוד יכול להגיד שאתה מכין שיעור תורה

-השאלה האמתית היא: איך באמת הקב"ה הוריד כזה דבר לעולם? זה שכל
חדש שירד לעולם. אם מישהו היה מדבר על האינטרנט לפני 15 שנה זה היה נשמע כמו סיפור 'מדע-בדיוני', אף אחד לא היה מאמין שיהיה כזה דבר. תוך 10 שנים כל העולם נמצא בתוך המקום הזה. בעומק הדבר בוודאי שאנחנו צריכים להילחם בזה ולדחות את זה כמה שיותר, אבל בעומק הדבר זה כדי לברר את שיא האמת
בתוך האדם. אדם נמצא עם מכשיר כזה קטן, אף אחד לא רואה אותו והוא יכול לגלוש בכל היכלות הטומאה, אין בושה כי אף אחד לא ידע, הפוך, אתה עוד יכול להגיד שאתה מכין שיעור תורה – למה הקב"ה עשה את כל זה? זה הבירור של רות וערפה

דבר עם הקדוש ברוך-הוא מתוך הכישלון

יש לפנייך את כל הבחינות של ערפה וזה עוד בחינם. בעומק הדבר כל זה בירור האמת לאמיתה, יש לך את האפשרות הזאת ואתה צועק להשם, אני לא רוצה את זה – אם אתה דוחה את זה, זה שיא האמת בגלל שאתה לא רוצה את זה. כשמתעורר בתוכנו העניין של ערפה, קודם כל צריך לדעת כלל גדול מאוד: הדחייה של ערפה זה ע"י דיבורים עם הקב"ה. כל דיבור שאדם מדבר עם הקב"ה דוחה את ערפה החוצה ושולח אותה בחזרה לשדה מואב. כתוב במדרש: 'קחו עמכם דברים ושובו אל השם', דברים זה דיבורים. הדיבורים שאדם מדבר עם הקב"ה זה בעצמו תיקון גדול מאוד לכל הבחינות של ערפה שבתוכנו. אם אין לאדם ניסיון הוא צריך להגיד להקב"ה: תעזור לי ותשמור אותי, אבל אם יש לאדם ניסיון, צריך לדבר עם הקב"ה מתוך הניסיון, ואם חלילה נכשלת, דבר עם הקב"ה מתוך הכישלון מכיוון שהדיבורים עם הקב"ה זה עצם התיקון. בכל פעם שאדם מדבר עם הקב"ה הוא עושה ע"י זה תיקון גדול מאוד, אין לנו דרך אחרת. כמובן שיש עוד עצות אבל בעומק התיקון
ככל שאדם מדבר ועושה מחאה לפני הקב"ה: יש בתוכי ערפה כמו שאין בכל הדור הזה, אני יכול להוליד את גלית. אם הגויים היו יודעים איזה ערפה יש בתוכנו הם מיד היו באים ומתבטלים אלינו – עצם הדיבורים עם הקב"ה עושה תיקון מאוד גדול..

אבא שבשמיים, לא יכול לכוון לשם שמיים

מישהו הקשה עליי מהמדרש שאומר: אפילו חסיד שבחסידים מכוון להנאתו. המדרש מדבר על ישי, ואם ישי מכוון להנאתו אז איזה מציאות יש לנו לא לכוון להנאתנו? איך אפשר לעשות דברים לשם-שמיים? אמרתי לו: נכון המדרש מגלה שאפילו בחסיד שבחסידים יש בחינות שהוא לא יכול לכוון לשם-שמיים באמת והוא מכוון להנאתו, זו מציאות בתוכנו. אז איך מתקנים את זה? כדי לתקן את המציאות הזאת אנחנו באים אל הקב"ה ואומרים לו: אבא שבשמיים, אני לא יכול לכוון לשם-שמיים, אני מכוון להנאתי. תבוא ותספר להקב"ה שאתה לא יכול לכוון לשם-שמיים. אמרתי לו: זה הבחינה של התיקון של ה'לא לשם-שמיים'. ברגע שאתה אומר להקב"ה אני לא יכול לכוון לשם-שמיים, אבל אני רוצה. לכן כוונת המדרש שאומר: 'אפילו חסיד שבחסידים מכוון להנאתו', הכוונה בלי דיבורים עם הקב"ה

אין לי ברירה ואדרבה אין לי דרך אחרת..

אבל אם אדם לוקח את המציאות הזאת ואומר להקב"ה: אני מכוון להנאתי, תציל אותי מזה. בזה עשית תיקון לדבר. העצה הראשונה כנגד ערפה זה קודם כל הדיבורים הקב"ה. אם ערפה מתעוררת בתוכנו אנחנו צריכים לדעת: לא להיבהל, לא להתבלבל ולא להתבייש – רבינו קורא לדיבורים עם הקב"ה 'עזות דקדושא'. היצר הרע בא ואומר לכל אחד מאתנו: תגיד, אתה לא מתבייש? אתה נראה ככה ומתנהג ככה ואתה עוד בא לספר את זה להקב"ה? אין לך בושה? אתה לא מתבייש? תראה איזה בעל תאווה אתה ואיזה מידות מקולקלות יש בך. רבינו אומר לנו תגיד ליצה“ר כך: לא רק שאני לא מתבייש, אין לי ברירה ואדרבה אין לי דרך אחרת. אני חייב לדבר עם הקב"ה. הקב"ה רוצה שנדבר איתו מתוך שיא השפלות. באותו רגע שאתה מדבר עם הקב"ה אתה יכול לקחת את כל המצבים של הבהמיות ולהעלות אותם לשם-שמיים.

מדי פעם בפעם אדם צריך לצייר בדעתו:

יש תיקון נוסף לערפה וזה כתוב ב'שער הכוונות' של האר“י הקדוש בהלכות קריאת שמע: יש כוונה שאדם מכוון ומצייר בדעתו שהוא מוכן למות על קידוש השם ובכוונה הזאת 'אפילו אם רבו עוונותיו ועצמו עד מאוד', על ידי כל כוונה שאדם מכוון בדעתו שהוא מוכן למות לשם-שמיים על קידוש השם, 'מתכפרים לו כל עוונותיו'. צריך לדעת שזו עצה נפלאה מאוד. מדי פעם בפעם אדם צריך להתרגל לצייר בדעתו: שורפים אותי, חותכים לי את הראש, הורגים אותי ואני מוכן לקבל את זה לשם-שמיים – זאת אחת העצות העצומות והנוראיות. לפני כמה שבועות פגשתי יהודי שאני מכיר, ב“ה הוא עובד השם גדול ות“ח, הוא גם לומד את פנימיות התורה. הוא אמר לי בלשון הזו: תדע לך, כמעט כל מה שהשגתי זה בזכות הכוונה הזאת. על ידי המחשבה הזאת מתכפרים כל עוונותיו של האדם.

הפוסט הקשר שבין מגילת רות לחג השבועות:   הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.