בעזרת השם נמשיך במעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו‘, בשבוע שעבר דיברנו על זה שהבן מלך האמיתי איבד את הבהמות שלו ביער ואז הוא פגש ביער את ’איש היער‘ שזה מרמז על הצדיק שהראה לו שהבית שלו נמצא בין שמיים לארץ – בתורה קכ“ט בליקוטי מוהר“ן שנקראת ‘ארץ אכלת יושביה‘ ולמעשה בעוד כמה מקומות רבינו אומר שעיקר התיקון של האדם על-ידי ההתחברות וההתקשרות של האדם אל הצדיק ואז הצדיק מתעבר בו, הכוונה הנשמה של הצדיק מאירה
בנו ואז הדעת של האדם משתנית מתוך הקשר עם הצדיק..

הבן מלך האמיתי מאוד נבהל

בדורות שלנו מאוד-מאוד קשה כי הבלבול של הדעת הוא כל-כך גדול ובלי עזרה וסיוע אנחנו כמעט לא יכולים לברר את האמת, זה הבחינה של הבית שנמצא בין שמיים
לארץ שזה מרמז על עניין הדעת של הצדיק. כשהם
היו בבית של אדם היער, אז בלילה הבן מלך האמיתי פתאום שמע שאגות מאוד-מאוד מפחידות של כל
החיות ביער, כל החיות שאגו ורבינו אומר שהבן מלך האמיתי מאוד נבהל ומגודל הבהלה הוא לא יכל להקשיב לזה, ז“א שלא היה לו יישוב הדעת, אבל אח“כ רבינו אומר: ובתחילה נזדעזעו מאוד, ולא הטו אזנם אל הקול מחמת הפחד, אחר כך הטו אזנם ושמעו, שהוא קול נגינה וזימרה נפלאה ונוראה מאוד. והטו אזנם יותר ושמעו, שהוא
קול זימרה ונגינה נפלא מאוד-מאוד, שהוא תענוג נפלא ועצום מאוד לשמוע זאת, שכל התענוגים של העולם כולם כאין, ואינם נחשבים, ובטלים לגמרי נגד התענוג הנפלא הזה של הנגינה הזאת.‘ – בבוקר הוא שאל את אדם היער: מה זה הנגינה הזאת? מאיפה זה נמשך? אדם היער אמר לו: מכיוון שהחמה עושה מלבוש חדש ללבנה וכל חיות היער אמרו שמחמת שהלבנה עושה להם טובה מאוד גדולה כי עיקר ממשלתם הוא בלילה והלבנה עושה להם טובה כזאת שהיא מאירה
להם, לכן הסכימו שיעשו ניגון חדש לכבוד הלבנה – כל פעם שהחמה עושה
מלבוש חדש ללבנה, חיות היער עושים ניגון לכבוד המלבוש הזה וזה קול הנגינה ששמעת

כלי שיכול להשמיע את הניגונים האלה

כשהבן מלך האמיתי שמע שוב פעם את הניגון הזה הוא ראה שאין דבר יותר נפלא מלשמוע את הניגון הזה כי הוא ניגון נפלא ונעים מאוד-מאוד ואמר לו אדם היער: זה חידוש אצלך? יש לי כלי שיכול להשמיע את הניגונים האלה – למעשה בקטע הזה של הסיפור, רבינו בדרכו המופלאה הלביש את כל סודות הבריאה בתוך הקטע הזה. המלבוש החדש שהחמה עושה ללבנה, פה למעשה רבינו מרמז על סודות שכל תכלית ובריאת העולם וכל סדר ההשתלשלות הבריאה, כל זה למעשה נמצא בקטע הזה

המאורות הגדולים

אם נשים לב יש פה 2 דברים: יש פה את המלבוש החדש שהחמה עושה ללבנה והדבר השני זה הניגון המופלא שהחיות של היער מנגנות בגלל הלבוש החדש, כדי להכנס לתוך עומק הנושא הזה נביא הקדמה קצרה עפ“י מהלך בגמרא שהזכרנו בעבר, המהלך
הזה מופיע בשתי מקומות, במסכת חולין דף ס ובמסכת שבועות דף ט – בפרשת בראשית כתוב ’ויעש א-לקים את שני המארת הגדלים את המאור הגדל לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה‘ הגמרא מיד שואלת:

ה‘ ראה שהיא לא מתפייסת

הרי תחילת הפסוק סותרת את סוף הפסוק מכיוון שבתחילה כתוב את שני המאורות הגדולים ובסוף הפסוק כתוב שיש מאור אחד גדול ומאור אחד קטן – הגמרא שואלת איך זה מסתדר? הגמרא אומרת בשם ריש לקיש שבאמת בהתחלה נבראו 2 המאורות גדולים והלבנה אמרה להקב“ה: וכי ראוי ששני מלכים ישתמשו בכתר אחד? אמר לה הקב“ה: את צודקת, לכי ומעטי את עצמך. הלבנה באה בטענה: וכי בגלל ששאלתי אותך דבר נאות (הכוונה שאלה אמיתית), על זה אתה מעניש אותי? הקב“ה רצה לפייס אותה אז הוא אמר לה: את תאירי גם ביום וגם בלילה והחמה תאיר רק ביום. הלבנה אמרה להקב“ה: ומה מועיל שאני יאיר ביום? הרי אף אחד לא יראה אותי בגלל שיש את אור החמה. אמר לה הקב“ה: את צודקת, עמ“י יקבעו אות המועדים ואת הזמנים על פיך. הלבנה אמרה לו: אבל צריך גם את החמה, בחלק מקביעת המועדים צריך להתחשב גם בשנת החמה. הקב“ה ראה שהיא לא מתפייסת אז הוא אמר: הצדיקים יקראו על שמך: יעקב הקטן, שמואל הקטן, דוד הקטן – ולא התפייסה הלבנה. בשעה שהקב“ה ראה שהלבנה לא מתפייסת
הוא אמר: אם כך הביאו עליי כפרה על שמיעטתי את הלבנה..

יש סוד מאוד גדול בשעיר חטאת של ר“ח

הכפרה הזאת זה למעשה השעיר חטאת של הר“ח – מה ז“א הביאו עליי כפרה? זה שעיר חטאת של ראש חודש, ז“א שאנחנו בעצם מביאים אותו עבור הקב“ה, זה מה שהגמרא אומרת שבעצם הבעלים של השעיר הזה זה הקב“ה. בד“כ שעיר חטאת מביאים על חטא בשוגג – אנחנו מביאים חטאת להקב“ה, איך אפשר להגיד כזה דבר? במסכת שבועות יש הגהה קטנה בצד ושם מובא שאין הדברים כפשוטם
אלא זה סוד מסודות הקבלה ואין לנו רשות לדבר מזה כי כל כבודה בת מלך פנימה – רואים שבכל העניין של שעיר חטאת של ראש חודש יש פה איזשהו סוד מאוד
גדול, נתבונן קצת כמה שאנחנו יכולים בסוד הזה. כדי להבין מה זה השעיר חטאת של הר“ח שזה השעיר חטאת שהקב“ה מביא, צריך להבין את כל השיחה של הלבנה.

הלבנה זה נשמות ישראל וסוד השכינה

הלבנה בעצם אומרת להקב“ה: מה אכפת לך ששני מלכים ישתמשו בכתר אחד ומה זה המיעוט שלה? מתי היתה השיחה הזאת ומתי היה מיעוט הלבנה? מיעוט הלבנה קרה ביום הרביעי של בריאת העולם בשעה 6 בערב, לפי ר‘ אליעזר זה היה בחודש תשרי ולפי ר‘ יהושוע זה היה בחודש ניסן. החודשים גם תשרי וגם חשון הלילה והיום שווים, הכוונה שהשקיעה בשש והזריחה בשש, 12 שעות. לכן אומרת הגמרא שבין לר‘ אליעזר ובין לר‘ יהושוע, הקב“ה תלה את המאורות בשמיים ביום רביעי בשש בערב ואז היה קטרוג הלבנה ואז הקב“ה אמר לה: לכי מעטי את עצמך, פירוש הדבר שהשיחה הזאת בעצם היתה ביום רביעי בערב וזה יומיים וחצי לפני בריאת האדם, לכאורה אין קשר לאדם הראשון עם כל השיחה של הלבנה – מה המשמעות
של כל השיחה הזאת בכלליות? הלבנה מרמזת על שורש נשמות ישראל, זה סוד
השכינה וסוד המלכות. אמנם אדם הראשון לא נברא אבל נזכור שהקב“ה התייעץ עם נשמות ישראל לפני שהוא ברא את העולם, פירוש הדבר שבעצם בכל השיחה הזאת מונח משהו שקשור לנשמות ישראל, זה איזשהו סוג של שיחה שורשית
מאוד ורוחנית מאוד בין נשמות לישראל לבין הקב“ה. ברגע שהקב“ה אמר ללבנה לכי ומעטי את עצמך, למעשה הלבנה לא התפייסה כי היא הבינה מהי משמעות הדבר אומר רבינו האר“י הקדוש בספר עץ חיים שם יש שער שנקרא מיעוט הירח:

בעצם אנחנו שלא התפייסנו

הלבנה הבינה שבעצם אור הקדושה שכלול בעצם בנשמות ישראל, הולכת לרדת לעולמות הפירוד, לתוך הקליפות. הלבנה לא התפייסה, אנחנו בעצמנו בעצם לא התפייסנו בזה מכיוון שהנשמות הבינו שאז נגזר עליהם ירידה מאוד-מאוד גדולה לעומק הקליפות, מובא בספרים שהאור הרוחני שנקרא שכינה או נשמות ישראל, פחדו ונבהלו מגודל הנפילה שיכולה להיות פה לעומק הקליפות, אז הנשמות
לא יכלו להתפייס עד שהקב“ה ניסה לפייס אותם
והפיוס האחרון היה שהקב“ה אמר לנשמות: הצדיקים יקראו על שמך, הכוונה שכל מושג הצדיק שיהיה
בעולם זה בזכות הירידה הזאת כי אם אין ירידה אז יש
מלאכים אבל אין צדיקים כמו שר‘ נתן כותב בליקוטי הלכות:

נבהלו מעצם הירידה הזאת!

כל עניין הצדיק זה שאדם נבנה דווקא מעצם הירידה לעולם הזה, לכן זה מה שהקב“ה אמר ללבנה: הצדיקים יקראו על שמך: יעקב הקטן, שמואל הקטן. מתוך הירידה לקטנות של העולם הזה אפשר לצמוח לצדיק. כי אם אין ירידה לקטנות של העולם הזה יש הרבה עבודת השם, המלאכים עובדים את הקב“ה, הם שרפים, אופנים וחיות הקודש אבל זה עבודה של מלאכים זה לא עבודה של צדיקים, כדי שיהיה מציאות של עמ“י שיורד לתוך הסתרה ולתוך העולם הזה עם כל הניסיונות והיצה“ר, חייב להיות בעצם את הגזירה הזאת שנקראת מיעוט הלבנה. ואז הנשמות או השכינה נבהלו מעצם הירידה  הזאת וכל מה שהקב“ה ניסה לפייס את השכינה ואת נשמות ישראל הם לא התפייסו..

היה מצב שלא ראו אותה….עכשיו רואים

השכינה ונשמות ישראל לא התפייסו עד שאמר להם הקב“ה: אם כך, הביאו עליי כפרה שמיעטתי את הלבנה, אמרנו שזה השעיר חטאת של ר“ח. שימו לב מה קורה בכל ר“ח, חודש זה מלשון חדש, לשון של התחדשות. בכל ראש חודש הקב“ה מחדש את כל הבריאה והמציאות החדשה של כל חודש היא לא כמו המציאות הישנה, לכן אנחנו רואים שחז“ל קוראים למציאות שהירח מתגלה עוד פעם ’מולד הלבנה‘, למעשה מבחינה גשמית ואסטרונומית זה אותה לבנה, רק שהמצב שלה
היה שלא ראו אותה כמה שעות, עכשיו רואים אותה, אבל בעצם זה אותה לבנה. המילה מולד זה מלשון חדש, הרמז והעומק של הדבר שכל ר“ח כל הבריאה מתחדשת

עצם זה שיהודי נמצא בעולם הזה ומצטער

הקב“ה אומר: על זה שאתם בצער על כל הירידה אני מחדש את כל הבריאה. בעומק הדבר החידוש הזה זה חידוש שלא היה יכול להיות אילו הנשמות לא היו יורדים למקום של הצער הזה, עצם העובדה שאדם יהודי נמצא בעולם הזה והוא מצטער, ובעצם הצער שלנו זה רק אחד: שאנחנו רחוקים מהקב“ה, כי זה לא המקום שלנו. המקום האמיתי של נשמות ישראל זה לא המקום הזה לכן זה עומק הדבר שהלבנה לא התפייסה, שבהכרח לנשמה היהודית תמיד יהיה איזה בחינה של צער בעולם הזה, אפילו אצל הצדיקים הכי גדולים. השורש של הצער זה שנשמות ישראל לא במקום שלהם. בתורה ז‘ חלק שני רבינו אומר שמי שיודע דקותם ורוחניותיו של נשמות ישראל יודע שלא שייך להם שום עוון, הבחינה הזאת שלא שייך שום עוון הכוונה שלא שייך לנו בכלל כל המציאות של העולם הזה. אנחנו כ“כ רחוקים בשורש שלנו שאין שום נאצל ונברא בבריאה שיותר רחוק ממציאות של היצה“ר של העולם הזה מנשמות ישראל, אז בהכרח חייב להיגרם צער ועל הצער הזה הקב“ה מחדש את כל הבריאה בהתחדשות חדשה – מעין היסוד הזה מובא משל ידוע של הבעל שם-טוב..

המשל של הבעש“ט עם כל סודות העולם

המשל הזה של הבעש“ט מובא בבעש“ט על התורה בפרשת ואתחנן, המקור של המשל זה בספר ’תולדות יעקב-יוסף‘ שידוע שהוא מזכיר את הבעש“ט במאתיים חמישים ושש פעמים והוא אומר שמעתי ממורי, זה אחד מהמעבירים של תורת הבעש“ט הכי גדולים – הרבי מקאמרנא כותב על המשל הזה שכל סודות העולם מלפני בריאת העולם ועד אחרי הגאולה ואח“כ, הכל נמצא במשל הזה – למעשה זה מאוד-מאוד מקביל לכל המעשה של הגמרא, נספר את המשל בקצרה מאוד: היה סוחר יהודי שהיה על הים והיתה סערה בים, הסוחר היהודי התפלל ואמר: יהי רצון שבזכות אשתי הצדיקה תשכך הסערה ונינצל, היה שמה סוחר גוי ששמע אותו ושאל: למה אתה מתפלל בזכות אשתך? למה אתה לא מתפלל בזכות עצמך?

אשתו באמת עמדה בניסיון

אמר לו היהודי: אשתי כזאת צדיקה שראוי להתפלל בעבורה. הסוחר הגוי שאל אותו: מאיפה אתה יודע שהיא כזאת צדיקה? היא עמדה בניסיונות? הוא אמר לו: לא, אבל אני יודע שגם אם היא תעבור ניסיונות היא תהיה צדיקה. אמר לו הגוי: בוא ננסה אותה. הסוחר היהודי הסכים. למעשה היא באמת עמדה בניסיון של הגוי אבל הגוי הצליח לרמות את הסוחר היהודי והסוחר היהודי ראה שלכאורה היא לא עמדה בניסיון למרות שזה לא היה האמת.
הסוחר היהודי רצה לעשות בדיקה מקפת אז הוא ביים חטיפה

האונייה הפליגה בים שזה הים של הגלות

-הוא שכר אונייה וחטף את אשתו, הוא התחפש לרב חובל של האונייה והיא לא הכירה אותו. סגרו אותה באחד התאים באונייה והאונייה הפליגה בים – הרבי מקאמרנא אומר שזה הים של הגלות – אחרי שהיא היתה רעבה וצמאה הוא אמר לה: תשמעי לי לכל מיני דברים, חיבוק, נישוק וכן הלאה. היא לא הסכימה אז הוא אמר לה: אין בעיה תחזרי לתא, הוא לא נתן לה לאכול, אחרי שעברו עוד כמה שעות והיא כבר הגיעה לשערי-מוות, היא היתה חייבת להישמע לו כדי לחיות. היא נשמעה לו ואחרי כמה זמן הצליחה לברוח מהאונייה ועברו עליה כמה מאורעות עד שהיא חזרה הביתה – כשהיא חזרה הביתה בעלה כבר היה בבית ואז היא סיפרה לבעלה בצער גדול מאוד, היא באה אליו בתלונה: איך עזבת אותי, איך נתת שיהיה לי כזה דבר ויחטפו אותי?? והיא סיפרה לו את כל הסיפור. ואז הוא ראה בהתמרמרותה וראה את צניעותה ופייס אותה ונתן לה מתנות והכל חזר לקדמותו – יש פה סוד מאוד גדול, הסוחר היהודי זה הקב“ה והאישה זה נשמות ישראל – כל הגלות פה זה חוסר החיות

יכול להיות במחשבה, בדיבור או במעשה

-חוסר החיות מוביל בהכרח את נשמות ישראל ירידות רוחניות, זה מציאות מוכרחת. אומר הבעש“ט מה הקב“ה מצפה מאתנו, הרי יש פה מצב של אונס אז מה הקב“ה רוצה מאתנו? הוא רוצה לראות מאתנו את הצער שלנו שאנחנו צריכים להגיע למקומות כאלה – זה הסוד של מיעוט הלבנה שזה הירידה לכל המציאות של העולם הזה, באמת זה הכרח המציאות. אחרי שאדם הראשון חטא עכשיו עד הגאולה יש כאן מציאות הכרחית, ממילא אדם עובר בעולם הזה ניסיונות ואין צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא, אז לכל אחד לפי בחינתו יש איזה ניסיונות, יכול להיות במחשבה, בדקות-הרצון, בדיבור או במעשה, כל אחד לפי שורש נשמתו ולפי מה שצריך לעבור עליו, עובר איזה מציאות עם חווית הרע – מה הקב“ה באמת מצפה מאתנו? זה מה שאומר הבעש“ט, שנגלה לפניו את הצער שאנחנו צריכים לעבור את המציאות הזאת

הגוי שמח ומתפלל שיהיו לו עוד עבירות

כשאנחנו מצטערים לפני הקב“ה שאנחנו צריכים לעבור את המציאות הזאת, זה בעצם הראייה להקב“ה שאז זה מתגלה למפרע שאנחנו באמת לא שייכים למקומות האלה, לכן הבן איש חי כותב בבן יהוידע על מסכת ברכות דף טו-טז שם הבן איש חי כותב מה ההבדל בין יהודי לגוי: הסימן המובהק בין יהודי לגוי זה שגוי שבאה לידיו עבירה הוא שמח ומתפלל שיהיה לו עוד עבירה, יהודי מתבייש ומצטער שבאה לידיו עבירה, זה ההבדל המהותי בין יהודי לגוי. אז בגלל שאנחנו עוברים את המצב הזה ואת הגלות הזאת אז הסוחר היהודי בעצם נתן לה מתנות ופייס אותה. מתי הסוחר יכול לפייס את אשתו ולתת לה את המתנות? רק בעקבות זה שהיא עברה את הצער הזה – הצער הזה זה הגלות שאנחנו נמצאים בה, זה גלות של 6000 שנה של העולם הזה. ברגע שאנחנו מגלים לפני הקב“ה את צערנו על מה שעובר עלינו, מיד הקב“ה כביכול צריך לפייס אותנו על כל הצער וזה הסוד של השעיר חטאת של הראש חודש. כל קורבן ממשיך הארה, ההארה של השעיר חטאת עכשיו זה ניצוץ של נחמה

רק ע“י הצער שאנחנו עוברים

ההארה של השעיר חטאת נותנת לעמ“י איזה נחמה בכל מה שעובר עלינו, זה מה שמתגלה עכשיו אבל לעתיד לבוא יתגלה שבעצם מכל זה נעשה עולמות שכר ועולמות של קשר עם הקב“ה שלא היו יכולים להיעשות אלא רק ע“י הצער שאנחנו עוברים עכשיו בעולם הזה. הפיוס זה סוד השכר שנעשה בגלל הבחירה ובגלל כל המציאות שאנחנו עוברים בעולם הזה, זה מה שרבינו אומר שהחמה שזה אור התורה, זה האור של הקב“ה בעצמו וזה השפע הא-לוקי, החמה עושה מלבוש חדש ללבנה בכל ר“ח. כל ראש חודש יש בחינה של התחדשות הבריאה אבל התחדשות הבריאה לא יכולה להיעשות אלא רק מכוח הירידה שלנו לעולם הזה, רק בגלל שירדנו לעולם הזה לכל מציאות
העולם הזה, מזה נעשה המלבוש החדש – פה יש נקודה שאנחנו צריכים להאמין בה:

למעשה יש הרבה תורות בתורת הסוד…

חז“ל אומרים שירדנו לעולם הזה כדי שלא יהיה ’נהמא דכיסופא‘ (לחם עוני), הכוונה שזה הבחינה של ההתחדשות של הבריאה, בגלל שאנחנו עוברים את
הצער של הירידה לעולם הזה, מזה נעשה סוג של קשר חדש עם הקב“ה שלא
היה יכול להיעשות בלי כל הירידה הזאת. כל הירידה הזאת זה הכרח המציאות. המלבוש זה המלבוש החדש שהחמה עושה ללבנה, למעשה יש הרבה תורות בתורת הסוד על המלבוש כי מלבוש בגימטריה זה שע“ח ורבינו האר“י הקדוש אומר שזה מרמז על ש“ע נהורין ושמונה אותיות של ה-ויה ואדנות, בכלליות זה ייחודים מאוד גדולים, עיקר הייחודים זה בסוד המלבוש. המלבוש החדש שהחמה עושה ללבנה
זה השגות ואור א-לוקי חדש שמתחדש בבריאה, זה בבחינת השגה שכלית חדשה..

עיקר השמחה זה כשמתגלה שכל חדש

-בגלל שיש השגה שכלית חדשה אז כל החיות עושות את הניגון הנפלא – מה זה הניגון? המלבוש החדש שהחמה עושה ללבנה, רבינו מגלה בזה על השכל החדש שמתגלה בעולם. שכל שמתגלה בעולם זה דבר גדול אבל מה עיקר הארת השכל? השמחה שזה עושה בלב האדם וזה סוד הניגון, לכן רבינו אמר שלכל תורה בעולם יש ניגון ואם הייתי מגלה את הניגון של התורות שלי, היתה מתבטלת הבחירה. התחדשות הבריאה זה למעשה בשתי הבחינות האלה: ע“י גילוי של שכל חדש והבנה חדשה וכל אחד מאתנו יכול לראות בעצמו שכל פעם שמתגלה לנו איזה שכל חדש או הבנה חדשה, איזה שמחה זה עושה. עיקר השמחה של נשמות ישראל
זה כשמתגלה שכל חדש לאדם אבל זה תמיד בשתי בחינות, בחינה אחת זה
עצם ההשגה שזה הבנה חדשה אבל תמיד נלווה לזה ניגון. השורש של הניגון זה שמחת הלב שזה מוח ולב, זה הארה במוח והארה בלב. היום קשה לנו לגלות את הניגונים של התורות, מה שאנחנו היום שמחים זה ניצוץ של הניגון, זה לא הניגון עצמו

כל העולם ירוצו אחרי הקב“ה, גם הגויים

אם היה לנו את הניגון של התורות אז בעצם לא היתה לנו בחירה, ברגע שיתגלה ניגון בעולם אז למעשה כל העולם ירוצו אחרי הקב“ה, גם הגויים כי זה בעצמו מבטל למעשה את ההסתרה. זה מה שרבינו אומר שבבית של אדם היער התגלה לבן מלך האמיתי הסוד הזה של המלבוש החדש שנעשה ללבנה וכמו שאמרנו זה בעיקר בשתי בחינות כי כידוע עבודתנו בעולם הזה זה להתחבר עם הקב“ה אבל מה זה נקרא להתחבר עם הקב“ה? איך אנחנו מתחברים עם הקב“ה בעומק הדבר? אנחנו לא מלאכים או צדיקים שעולים לשמיים, אנחנו רואים שאנחנו נשארים בגוף בכל מקרה, אם כך מה
זה נקרא להתקרב להקב“ה? צריך לדעת שהאור
הרוחני של הקב“ה מגיע אלינו תמיד בשתי בחינות: מוח ולב.

החמה זה אור התורה והשכל

אור הנשמה זה במוח ואור הרוח והנפש זה בלב, זה בעצם הבנה, השגה, שכל והרגשת הלב, כשמאיר בתוכנו אור
הא-לוקות אז האדם  יותר לומד תורה ויותר מבין את התורה ויותר מרגיש בלב את הקשר ואת הקירבה להקב“ה, לכן כל הקירבה שלנו להקב“ה זה תמיד בשתי הבחינות האלה שנקראות מוח ולב, זה מה שרבינו אומר שהחמה זה אור התורה, אור השכל, שעושה מלבוש חדש ללבנה שזה נשמות ישראל, זה השגה חדשה ואז חיות היער שזה כל הבריאה כולה, שמחה מהמלבוש החדש שזה ההשגה החדשה וזה הניגון הנלווה לכל השגה לכן זה בחינה של
מוח ולב. מכיוון שנגענו בנקודה הזאת אז נגיד עוד דבר אחד

אין לנו שום דבר אם אור השם לא מאיר

על הגמרא שהזכרנו קודם על מיעוט הלבנה שואלים הרבה: מה בעצם מהות השיחה הזאת? בעומק הדבר מה זה שתי מלכים שמשתמשים בכתר אחד ומה היתה בעצם טענת הלבנה, מה אכפת לך בעצם ששתי מלכים משתמשים בכתר אחד? מה מפריע לך בנקודה הזאת? ולמה הלבנה לא מתפייסת? באמת הרבה מפרשים נגעו במהלך הזה של הגמרא הזאת כי למעשה המהלך של הגמרא הוא מאוד עמוק, חז“ל בדרכם הקדושה מרמזים בתוך האגדתות על סודות מאוד עמוקים בבריאת העולם. אמרנו שהלבנה זה נשמות ישראל וזה גם הדרך שהאור הא-לוקי מתגלה לנשמות ישראל, זה שתי בחינות. האור של הקב“ה שזה התורה והאמונה זה מרומז בחמה. החמה תמיד מאירה כי אור השם לעולם מאיר וללבנה אין אור מצד עצמה שזה מרמז למעשה שלנשמות ישראל אין שום דבר מעצמנו אם האור של השם לא מאיר
לנו. הטענה של הלבנה שאם 2 מלכים משתמשים בכתר אחד אז פירוש הדבר
שאין הסתרה ללבנה, ז“א שאין מיעוט של אור התורה, אור האמונה ואור הקדושה..

באמת אנו בעצמנו בחרנו בבחירה הזאת

-לכאורה מה הטענה של הלבנה? הרי זה מה שאנחנו רוצים אז מה היתה טענת הלבנה ששתי מלכים משתמשים בכתר אחד? מובא בכמה מפרשים שהלבנה טענה שאם אין מיעוט באור החמה לנשמות ישראל אם כך אז איפה הבחירה? הרי כל תכלית הבריאה זה בשביל הבחירה כי במקום כזה גבוה בשורשי הנשמות כן רצינו את הבחירה ואת העבודה הזאת – היום אנחנו בוכים כי אנחנו נמצאים בקטנות של הדעת אבל באמת בשורש העליון אנחנו בעצמנו בחרנו בבחירה הזאת – מאיפה יש לנו ראייה שאנחנו בעצמנו בחרנו את זה? זה מדרש מפורש שהקב“ה נמלך בנשמות ישראל בשעה שהוא ברא את העולם, הוא נמלך איתנו על שורשי הבריאה, האם אנחנו רוצים ומסכימים עם כל הירידה הזאת וכל העבודה של הבחירה, אז למעלה ראינו שהכל לטובתנו הנצחית ושם במקום הגבוה הזה נשמות ישראל כן רצו את הבחירה וכן ביקשו את כל הירידה הזאת כי שמה ראו את כל הטובה שצומחת מכל זה

לאדם הראשון היתה בחירה מאוד רוחנית

ברגע שאנחנו יורדים לעולם הזה אנחנו שוכחים את הכל, זה נקרא שאנחנו
יורדים למוחין דקטנות – באמת למעלה הנשמות כן רואות את הטובה הנצחית
לכן הנשמות הסכימו על הדבר הזה. כשהלבנה אמרה להקב“ה: אין שתי
מלכים משתמשים בכתר אחד הכוונה שאנחנו מקבלים את כל האור שלך
אלינו בשלמות, אם כך לכאורה איפה הבחירה? ובאמת גם שם יש בחינה של
עבודה ובחירה אבל זה עבודה של בחינה במקום מאוד רוחני ודק, זה לא
עצם הירידה לעולם הזה לכל הניסיונות והקשיים של העולם הזה – איפה ראינו כזה דבר? כל מציאות אדם הראשון לפני שהוא חטא, היתה לו בחירה אבל היתה
לו בחירה מאוד רוחנית, זה הבחינה של שתי המאורות הגדולים. כשהנשמות טענו שזה לא מספיק לנו הבחינה הזאת אז הקב“ה אמר: בסדר אני מקבל את זה,
לכי ומעטי עצמך, לכו תרדו לקטנות של העולם הזה. הלבנה שזה השכינה
ושורשי הנשמות נבהלו מעצם הירידה הזאת, אז הקב“ה אמר: אחרי שיש
מיעוט הלבנה כבר אין דרך חזרה, חייבים לעבור את כל התלאות של העולם הזה
אבל הקב“ה אומר: בגלל שאתם בצער ונקודת האמת בתוך הצער זה לא
מציאות העולם הזה אלא הצער זה הריחוק של הנשמה מהקב“ה, זה באמת עומק הצער רק שאנחנו תולים את זה במאורעות העולם הזה אבל באמת עומק הצער
זה שאנחנו רחוקים מהקב“ה. אומר הקב“ה: בגלל שאתם בצער אני חייב לפייס אתכם בפיוס מיוחד וזה בעצם המלבוש החדש וזה השכר הגדול על עצם הירידה..

אין מקום לבחירה כי רואים את המלכות

– זה צד אחד לראות את הדברים. עכשיו נראה עוד צד כי הדברים מאוד עמוקים: כתוב בספרים שהלבנה מרמזת על הנהגת הבחירה והחמה מרמזת על הנהגת הידיעה. כשאנחנו יורדים לעולם הזה יש לנו בחירה בין טוב לרע אבל הנהגת הידיעה זה שהקב“ה מהווה את הכל ואין עוד מלבדו, היה הווה ויהיה. הלבנה אומרת להקב“ה: אם הידיעה שזה המלכות שלך, מאירה בשלמות זה 2 מלכים משתמשים בכתר אחד ואין מקום לבחירה כי רואים את המלכות שלך בשלמות. הקב“ה
אומר לה: נכון, לכי ומעטי עצמך, הכוונה תרדי למציאות של ההנהגה של ההסתרה..

לא משנה היישוב של הבחירה והידיעה..

הלבנה טוענת: אבל מה זה מועיל שמיעטתי את עצמי? עדיין החשיבות אצל החמה. כל הנהגת הבחירה טוענת לפני הקב“ה: הרי בסופו של דבר גם הבחירה זה רק אתה, אין עוד מלבדך. החמה עדיין שולטת בבריאה כי בוודאי שהכל זה הקב“ה, מה שיש בחירה זה רק נדמה שיש לי בחירה אבל באמת הכל זה רק אתה. אז הקב“ה אומר לה: אבל יהיה בחינה של צדיקים שנקראים על שמך. מה שהלבנה לא מתפייסת זה איזשהו נקודה פנימית בתוכנו של מתפייסת גם על העניין של הצדיקים, כי באמת בהנהגת הידיעה גם זה שיש צדיקים זה אתה עשית שיהיה צדיקים, ז“א הבחירה לא יכולה לקבל בעצם את הנקודה של הידיעה. הקב“ה אומר פה סוד מאוד גדול: עצם העובדה שאתם עוברים את הצער אתם מקבלים את השכר הנצחי, לא משנה כרגע היישוב של הבחירה והידיעה, עצם העובדה שנשמות ישראל ירדו לעולם הזה והם עוברים את הצער, על עצם הצער הזה כבר מגיע לכם כל השכר הנצחי וזה נקרא שלא יהיה נהמא דכיסופא – זה הנקודה שהבן מלך האמיתי שמע אצל אדם היער.

הפוסט פרשת העלותך | מעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

בעזרת השם נתחיל לעסוק בסיפור מעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו מהסיפורי מעשיות של רבי נחמן מברסלב, נתחיל בקצרה את תחילת
הסיפור ובעזרת השם נעסוק בהמשך הסיפור: היו בן מלך ובן שפחה שהמיילדת
החליפה בניהם בזמן הלידה, בכלליות זה מרמז על המושג שרבינו מזכיר
בכמה מקומות בליקו“מ ור‘ נתן בליקוטי-הלכות שנקרא ’היכלי התמורות‘, עיקר העניין של המושג היכלי התמורות זה שבשעה שבאנו לעולם אז קיבלנו במתנה, חוץ מהגוף שהנשמה מתלבשת בגוף, וזה נקרא הנפש הבהמית

יהודי הוא חלק א-לוק ממעל

כל המציאות שלנו למעשה זה בירור הנשמה הא-לוקית כי יהודי הוא באמת נשמה א-לוקית וחלק א-לוק ממעל ועל זה אנחנו מודים בבוקר ואומרים להקב“ה: א-לקי נשמה שנתת בי טהורה היא, זה הנשמה הא-לוקית. אבל בגלל שהקב“ה רוצה עבודה בעולם הזה אז הקב“ה נתן לנו את הנפש הבהמית, בעבר דיברנו על זה שהנשמה הא-לוקית והנפש הבהמית זה 2 כוחות הכי מנוגדים בבריאה, הנשמה הא-לוקית רוצה את האמת, רוצה להתקרב להקב“ה, לתקן את המידות, להתרחק מתאוות מיותרות של העולם הזה, והנפש הבהמית רוצה בדיוק הפוך, זה המינוס של הנשמה הא-לוקית, לכן המלחמה היא מאוד-מאוד קשה כל ימי חיינו מכיוון שהנפש הבהמית לא מוותרת על השלטון שלה בתוכנו – ר‘ נתן כותב שעיקר הבירור הוא בשתי בחינות, מוח ולב, הכוונה לשכל והרגשה. כל קומת הקדושה זה לחשוב מחשבות קדושות, לחשוב מחשבות של תורה, של אמונה, מחשבות של התורה של הצדיק וכן הלאה, ולהרגיש בלב את ההרגשות של הקדושה שזה אהבה ויראה ושמחה. אהבה מתחלקת לשלוש בחינות: אהבת השם, אהבת התורה ואהבת ישראל. ויראה זה יראת השם ויראת ת“ח..

בירור הנשמה הא-לוקית מהנפש הבהמית

-השמחה זה השמחה שאנחנו זוכים להיות יהודים ועוסקים בעבודת השם – זה למעשה עולם הרגש שבא מצד הקדושה, זה הלב שבקדושה. לעומת זה יש את
הלב שבצד השני שזה למעשה כל הרגשות השליליים, כעס, קנאה, גאווה, הקפדה וכן הלאה. כל העבודה שלנו זה לברר את הנשמה הא-לוקית מתוך הנפש הבהמית וללמוד איך להרחיק מתוכנו את הנפש הבהמית וזה הבן מלך ובן שפחה שנתחלפו וכל הסיפור זה למעשה כל מה שעובר על עמ“י בכלל ובפרטיות על כל אחד מאתנו,
כל המעברים שאנחנו צריכים לעבור עד שנזכה לבטל את זה לגמרי. יש שאלה:
אם אדם כבר יודע את האמת, הוא יודע שהשם אמת והתורה אמת אז מדוע המלחמה היא כ“כ קשה שאנחנו רואים שלאורך ימים ושנים היצה“ר לא עוזב אותנו..

חייב תמיד לחפש

היסוד של הדבר זה למעשה יסוד בריאת העולם, רבינו האר“י הקדוש אומר שיסוד בריאת העולם זה מסוד החלל הפנוי, פירוש הדבר שכל הבריאה, בפרט אנחנו נשמות ישראל, נבראנו לתוך מציאות של חיסרון. בעולם הזה אנחנו תמיד בתוך מציאות של חיסרון ואנחנו חייבים תמיד לחפש דרכים להשלים את החיסרון, אילו הקב“ה לא היה בורא את כל כוחות היצר הרע שזה נקרא מרכבת-הטומאה, אז באופן
טבעי היינו מחפשים את השלמת החסרונות בצד הקדושה..

עכשיו צריך הרבה עבודה לזכך

יש לנו פיתויים מאוד גדולים בעולם הזה וברגע שאדם קיבל איזשהו תענוג והוא התחבר באיזה בחינה פנימית עם
היצר הרע, צריך לדעת שהוא כבר קשור עם המקום הזה, עכשיו צריך הרבה-הרבה עבודה לזכך ולהרחיק מאתנו את מציאות הרע, לוקח הרבה זמן עד שמצליחים להפריד את הנפש מהרצונות הלא-טובים. אנחנו רואים שברגע שאדם מקבל תענוג מהיצר הרע אחר-כך לוקח הרבה מאוד שנים עד שאדם זוכה לזכך את הקבלה של התענוג ומכאן נלמד למעשה את תוכנות הנפש. כל הסיפור מלמד אותנו
כמה ניסיונות וכמה קשיים וכמה התמודדויות אדם צריך להתמודד עד שהוא מפריד את עצמו מהבחינה של
היצר הרע ובפרט בדורות שלנו, זה הקושי הגדול של העקבתא דמשיחא, ההתחברות של הנשמות עם היצר הרע זה מעולם לא היה. היום למעשה החילונים מרבים לדבר
על המושג הזה של שער החמישים של גודל עוצמת
הנפש הבהמית, הם קוראים לזה ’התמכרות‘, זה מושג מקובל היום, למעשה התמכרות זה הגדרת מציאות, הנפש לא מסוגלת להיפרד מאיזשהו תענוג שהיא התרגלה
אליו. אחת התופעות הכי מצויות בדור שלנו זה העניין
של ההתמכרות וזה למעשה העניין של בירור הנשמה הא-לוקית מהנפש הבהמית..

שלבים שבהם אדם לא יודע שהוא בן מלך

בהתחלה הבן מלך האמיתי בכלל לא ידע שהוא בן מלך כי הוא גדל כבן שפחה ואין שום סיבה שהוא יחשוב שהוא באמת לא בן שפחה – רבינו מגלה לנו יסוד: כל אדם צריך לעבור שלבים בחיים שלו שהוא לא יודע בכלל שהוא בן מלך, הכוונה שהנשמה
הא-לוקית לא מאירה לו, אין לו שום התחברות והתקשרות עם הנשמה הא-לוקית ואז הוא חושב שהמציאות של החיים זה בעצם להיות בן שפחה, בדור שלנו רואים את זה בצורה מאוד-מאוד גלויה שלמעשה כל המציאות של התשובה זה שאנחנו רואים אדם שעשרים או 40 שנה גדל והוא בכלל לא יודע שיש את התורה ואת הקב“ה ולמעשה הוא חי כבן שפחה, הכוונה שהוא חי לגמרי חיים של הנפש הבהמית

אחרי 4 או 5 חודשים הוא יכול לכתוב ספר

אדם חי לגמרי את החיים של הנפש הבהמית, עד שיום אחד מתחילים לגלות את זה לאדם וזה הבחינה שמתחילה להיות שמועה שהיה את החילוף אבל זה רק בגדר של שמועה, זה לא בגדר של ידיעה ודאית, הכוונה שגם כשאדם מתחיל לחזור בתשובה והוא יודע את האמת והוא ברוך השם מקיים את התורה ואת המצוות ב“ה הוא נכנס לכולל ולישיבה ומתחיל ללמוד תורה – ברוך השם זה דבר מאוד גדול אבל צריך לדעת שהבן שפחה עוד לא הלך, הוא לא מתייאש כ“כ מהר והוא לא התפטר מהתפקיד שלו כ“כ מהר וזה הקושייה הגדולה שיש לנו הרבה פעמים בחיים: אם אנחנו יודעים את האמת אז למה יש לנו כ“כ הרבה קשיים להתקרב להקב“ה? היום ברוך השם כמעט כל בעל תשובה, אחרי 4 או 5 חודשים יכול לכתוב ספר שהשם אמת והתורה אמת והצדיקים אמת ואדם לא מבין למה שלושה ימים אחרי שהוא גמר
את הספר הזה, פתאום הוא נזרק לאיזה מקום שהוא בכלל לא יודע מה ההגדרה
של המקום ומה המציאות של המקום – היסוד של הדבר זה בעצם ההשבה אל הלב..

העבודה זה לברר את הבן שפחה שבלב

לוקח עשרות שנים עד שאדם זוכה לברר את הבן שפחה שבלב, זה למעשה עבודה של כל החיים לברר את הבן שפחה שבלב וזה הרצונות שבלב. כשהשמועה הזאת התחילה להתגלות, אחד הדברים הראשונים שקרו לבן מלך האמיתי שהתחילו לרדוף אותו עד שהוא היה צריך לברוח ממקומו – רבינו אומר בלשון הזו ’וחרה לו הדבר מאוד על אשר נתגרש ממדינתו בחינם, כי הסתכל בעצמו: למה ועל מה מגיע לי זאת להתגרש? אם אני בן המלך, בוודאי אינו מגיע לי זאת, ואם איני בן המלך, גם כן אינו מגיע לי זאת להיות בורח בחינם, כי מה חטאי? והורע לו מאוד, ומחמת זה לקח את עצמו אל השתיה, והלך לבית הזונות, ורצה לבלות בזה את ימיו להשתכר ולילך בשרירות לבו מחמת שנתגרש בחינם.‘ – זה אחד הלשונות הכי חריפים מה שרבינו אומר פה, וידוע
שר‘ נתן אומר שבסיפורי מעשיות רבינו מאוד דייק במילים.

כביכול מגרשים אותו ממקומו

כל מילה ומילה בסיפורי מעשיות מאוד מדויקת, רבינו אומר שהבן מלך האמיתי כשהוא גורש בחינם, הלך לחיי ההפקרות – אם נתבונן בעומק הדבר מדוע הבן מלך האמיתי הלך בעצם אל ההפקרות? רבינו אומר שזה לא בגלל שהוא רצה את ההפקרות, לא התאוות הם שגרמו לו ללכת אל ההפקרות אלא בגלל שחרה לו מאוד הדבר למה הוא מגורש בחינם – רבינו אומר פה נקודה ויסוד מאוד-מאוד עמוק, זה בעצם הדבר הכי קשה שלנו שאנחנו מתמודדים בעולם, שאדם אומר: אני רוצה את האמת, השם אמת והתורה אמת ואני רוצה להתקרב לאמת ואז ככל שאדם מתעורר ומתחזק להתקרב אל האמת, הרבה פעמים מתגברים על האדם אין-סוף מניעות וכביכול מגרשים אותו ממקומו..

יודע את האמת ורוצה להתקרב לאמת

יש זמנים ומצבים שאדם אפילו לא יודע מיהו בכלל, בן מלך, בן שפחה, מה רוצים ממני? למה יש לי כאלה מניעות? למה סוגרים לי את כל הדלתות – באמת יש בדבר  הזה סוד מאוד גדול מה שאנחנו מרגישים דחייה וזה למעשה יסוד כל היסודות בבירור הנפש שלנו: לא להקפיד על הקב“ה ולא להקפיד על הצדיקים שכביכול זורקים אותנו – הקושי בתוכנו מתעורר כשאדם אומר: אני יודע את האמת ואני
רוצה להתקרב אל האמת ואז הוא פתאום מרגיש שהדלתות סגורות ולפעמים לא
רק שהכל סגור אלא לפעמים גם זורקים אותו לאן שזורקים אותו ואז האדם
אומר: מה בעצם רוצים ממני? אחד היסודות הראשונים בבירור האמונה
זה שאנחנו לא מבינים את ההנהגה של הקב“ה מכיוון שכל הנהגה והנהגה זה
לא רק מה שקורה עכשיו ובגלגול הזה, אדם סוגר חשבונות בפרט עכשיו לפני הגאולה

היצה“ר בתוכנו שמורד בהנהגה של השם

הרמ“ק כותב שהקב“ה מצרף את הנשמות מכל הגלגולים שלהם, עכשיו סוגרים איתנו את כל החשבונות שיש לנו, בוודאי שהכל לטובתנו. ברגע שאדם מתעורר בנקודת האמת אז כל מה שקורה איתו בוודאי שזה לטובתו הנצחית אבל מאוד קשה לקבל את זה בשעה שעוברים את הצמצום – ברגע שאדם עובר את ההסתרה ואת הצמצום מאוד-מאוד קשה לו, זה מעורר בתוכנו את מה שכתוב פה בסיפור ’וחרה לו הדבר מאוד על אשר נתגרש ממדינתו בחינם.. והורע לו מאוד, ומחמת זה לקח את עצמו אל השתיה, והלך לבית הזונות‘ הכוונה היצה“ר בתוכנו שמורד בהנהגה של הקב“ה הוא זה שלוקח אותנו אל ההפקרות. רבינו פה אומר שכל השורש של כל ההפקרות וכל התאוות זה בעצם הכנעה להנהגה של הקב“ה. ככל שזוכים לברר
את ההכנעה יותר בנקודה פנימית אז האדם ממילא מתקן גם את הבחינה של התאוות.

אדם הראשון הציץ להיכלות הטומאה…!

השורש זה לא התאוות אלא השורש זה אי-קבלת ההנהגה של הקב“ה ומזה האדם מקבל את השיגעונות אבל ככל שאדם זוכה יותר להיכנע להנהגה של הקב“ה אז זה ממילא נתקן. מה זה נקרא להיכנע להנהגה של הקב“ה? כמובן שזה עבודה של כל חיינו, לקבל באהבה ובשמחה את מה שהשם עושה אתנו – צריך לדעת שהדבר הזה הוא הכי קשה. כתוב בזוהר הקדוש שכל העניין של חטא אדם הראשון התחיל בעצם מעניין של הצצה. אדם הראשון הציץ להיכלות של הטומאה, יש שבע היכלות ובאמת אדם הראשון תיקן את שש ההיכלות ובירר אותם ובאמת מהבחינה הזאת הנשמות מתוקנות, אבל הבחינה של האחיזה שאדם הראשון לא הצליח לתקן זה נקרא ההיכל השביעי וזה ההיכל הקשה ביותר לברר, זה נקרא נוקבא דתהומא רבא, שמה בעצם יש מרד ותאווה. בהיכל של הנוקבא דתהומא רבא יש מרד ותאווה.

תאוות ואי-קבלת ההנהגה

מכיוון שאדם הראשון לא הצליח לברר את המקום הזה לכן עכשיו כל נשמה הייתה בסוד ההצצה הזאת וכל התיקון שלנו זה לברר את הנקודה הזאת. הגילוי בעולם שלנו של הדבר הזה זה בתאוות העולם הזה ובאי-קבלת ההנהגה של הקב“ה, זה הגילוי של המקום, זה מה שכתוב בספרים שהיו צדיקים שמתו בעטיו של נחש, זה סוד ההצצה הזאת, שם התחיל בחינת המיתה בעולם. הבן מלך אמר על מה אני מגורש בחינם? אומר רבינו: אתה אומר שאתה מגורש בחינם אבל אתה לא מגורש בחינם כי יש לך ניצוצות של מרד ושל תאווה של יצה“ר מצד שורש נשמתך באדם הראשון ובחטא אדם הראשון, כדי לתקן את זה אתה חייב לעבור את הבחינה של הבירור שזה גירוש – כל נשמה צריכה לעבור את הגירוש הזה, לכל נשמה יש את הבחינה הפרטית והמיוחדת
של הגירוש שלה בנקודה הזאת. זה היה התיקון של עשרת הרוגי מלכות בכלל ובפרט רבי עקיבא, הניסיון הגדול שלהם היה לקבל את זה באהבה ובשמחה, זה לא
היה רק לקבל על עצמם את המיתה אלא זה היה לקבל את המיתה בלב-שלם ובאהבה

את גודל הייסורים שהיינו צריכים לעבור.

מכיוון שרבי עקיבא הוא עיקר עשרת הרוגי מלכות לכן רבי עקיבא ידע את זה וכל פעם שהיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל (הבן איש חי אומר שסרקו
את בשרו כמה ימים לא רק יום אחד), כל יום רבי עקיבא היה אומר ’שמע ישראל השם א-לוקינו השם אחד‘ ומקבל את זה באהבה – רבינו האר“י הקדוש כותב
בשער הכוונות: אוי לנו ואבוי לנו אם עשרת הרוגי מלכות לא היו מקבלים את זה על עצמם, כי אין-לשער את גודל הייסורים שהיינו צריכים לעבור כדי להגיע לתיקון
הזה – עשרת הרוגי מלכות מאירים בנו את הנקודה של ללמד זכות על הקב“ה
לכן המימרא של רבי עקיבא כל ימי חייו היתה ’כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד‘..

היום אנחנו מאוד לחוצים ומאוד טרודים

ברגע שהבן מלך האמיתי התחיל לדון את הקב“ה לכף זכות, מפה הכל מתחיל להתהפך, כל המהלך של הבן מלך האמיתי התחיל להתהפך ואז הוא נהיה רועה בהמות והוא הגיע ליער. הבהמות בורחים ממנו והוא רודף אחריהם וככה עוברים ימים, שבועות וחודשים, הוא רודף אחרי הבהמות וכל פעם שהוא מתקרב אליהם הם עוד פעם בורחים ממנו, עד שהוא פגש אדם ביער,  רבינו מכנה אותו בתואר ’אדם היער‘, ואז אדם היער אומר לבן מלך האמיתי: חדל לך לרדוף אחרי העוונות! כי אין זה בהמות כלל, רק העוונות שלך הם מוליכים אותך כך – פה רבינו מרמז על נקודה מאוד עמוקה: הרבה פעמים במציאות היום-יומית אנחנו מאוד לחוצים ומאוד טרודים, החיים מאוד עמוסים, אם זה פרנסה אם זה משפחה, אישה ילדים ושאר טרדות ומעמסות העולם הזה, אנחנו מרגישים שבעצם המציאות היא לא-פשוטה..

…אדם מתמודד עם הרבה דברים בחיים

אדם היער זה הצדיק. אומר רבינו: תדע לך שלא טרדות העולם הזה הם אלה
שבאמת מעמיסים ומלחיצים, כל הרדיפה שלך אחרי הבהמות שזה הבהמיות של העולם הזה הם שגורמים לך לזה – זה לא מובן, הרי באמת יש קושי של לחץ והתמודדות בחיים פרנסה וכן הלאה, אדם מתמודד עם הרבה דברים בחיים, רבינו אומר זה לא זה, הקושי של החיים זה לא המטלות והמשימות של החיים אלא זה העוונות של האדם – זה לא מובן, אם לאדם יש קושי בפרנסה או שיש לו בעיה בבית עם איזה ילד או משהו בשלום-בית או שאר התחומים של החיים אז מה רבינו אומר זה לא הקושי שלך אלא העוונות שלך זה הקושי שלך

יכול להיות סביבם רוח סערה

פה רבינו אומר נקודה מאוד עמוקה: באמת אדם יכול להתמודד עם הכל ביישוב הדעת, בשלוות הנפש ובשמחה כמו שאנחנו רואים אצל צדיקים גדולים שיכול להיות סביבם רוח-סערה הכי גדולה בעולם וזה לא משנה את הלב שלהם אפילו לא כחוט השערה. רבינו אומר מה גורם בעצם לכל התחושות הקשות של עייפות, עצבים, כעס הרגשה של מטלה? לא המשימות של החיים אלא העוונות שלנו גורמים לכל זה, זה נכון שצריך להתמודד אבל ברגע שאדם נקי מעוונות אז כל ההתמודדות הולכת בדרך אחרת לגמרי, האדם שומר על יישוב הדעת ועל שמחת הנפש וכל הקשיים שבעולם לא מזיזים אותו מהמקום של שלוות הנפש, כי ככל שאדם יותר נקי מעוונות הוא רואה יותר את ההנהגה של הקב“ה ואז מה לו לדאוג מה יהיה מחר?
אחת הטרדות הכי גדולות בעולם זה הפרנסה, הגמרא אומרת: האומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני-אמונה, זה לא הכוונה שיש לאדם עכשיו מקרר מלא והוא דואג מה הוא יאכל מחר, אלא הכוונה שאין לאדם שום דבר לאכול מחר בבוקר ויש לו שמונה או תשעה ילדים בבית ובלילה הוא מוטרד מה יהיה מחר בבוקר, על זה הגמרא אומרת הרי זה מקטני-אמונה

נהג ככה גם כשאף אחד לא הכיר אותו

פירוש הדבר שבעצם מבחינת האמונה האדם לא דואג מה יהיה עוד רגע אחד, מכיוון שהעוונות זה הסתרה, אנחנו לא מרגישים את ההשגחה ואת ההנהגה של הקב“ה וזה העוונות גורמים. ככל שאדם יותר נקי מצד העוונות האדם מקבל בשלווה וביישוב הדעת כל מה שעובר עליו לכן היו צדיקים שהיו מקפידים שלא ישאר להם שום כסף בלילה – מסופר על הנועם אלימלך שהיה מקפיד שלא יהיה לו ממון בלילה, אז מישהו אמר לי לפני כמה זמן: מה זה חוכמה? הנועם אלימלך הוא צדיק שיודע שמחר בבוקר מישהו יביא לו משהו. אמרתי לו: היום אנחנו יודעים שהנועם אלימלך צדיק אבל הנועם אלימלך לא נהג בהנהגה הזאת רק שהוא היה צדיק גדול, גם
כשאף אחד לא הכיר אותו הוא נהג בהנהגה הזאת, הוא לא ידע מאיפה זה יבוא מחר..

העוונות הם שגורמים לנו לכל הלחצים..!

-הכרתי יהודי כזה שהיה בעל-בית פשוט, הוא היה גר בת“א והיה לו 13 ילדים, הוא היה מנקה שטיחים, הבן שלו הוא ידיד שלי, ת“ח עצום. הבן שלו סיפר לי בשבעה של האבא שאצלו היה חוק בל יעבור, יום שישי לא משאירים שום כסף בבית. פעם אחת הלך לו קצת יותר טוב בעבודה של השבוע, אז הבן שלו סיפר לי שהוא חזר מהישיבה והלך לעשות קניות עם אבא שלו לשבת, האבא קנה קצת יותר ממתקים וכד‘ אז הבן אמר לו: אבא, תשאיר קצת כסף ליום ראשון. הוא סיפר שאבא שלו הסתכל עליו כאילו שעכשיו הוא דיבר איתו את הדיבורי-כפירה הכי גדולים שיכולים להיות, להשאיר כסף מהשבוע הזה ליום ראשון?? יש לו 13 ילדים בבית אבל בשבת לא נשאר כסף בבית, זה מה שרבינו אומר שצריך לדעת שהעוונות גורמים לנו את כל הלחצים. כל תחושות הלחצים זה מצד העוונות שלנו, לא מצד שבאמת המציאות היא כזאת, לא רואים את הקב“ה אז אנחנו מפחדים. בוודאי שאנחנו נמצאים במקום הזה שאנחנו לחוצים ודואגים וכן הלאה אבל עכ“פ אנחנו צריכים לדעת שזה כמו תמרור לאדם: מה יהודי יכול להגיע כשהוא חי בכזה שמחה ובכזה התקשרות עם הקב“ה שהוא לא דואג מה יהיה עוד שעה, אין עכשיו כלום? בסדר אין עכשיו כלום..

איש תבונות ממשיך א-לוקות לצמצומים

מה יהיה עוד מעט זה לא עניין שלנו אבל כדי להתחבר עם העבודה הזאת צריך 2 דברים. דבר אחד זה מה שרבינו אומר ללמד זכות על הקב“ה ועל הצדיקים שאם מבזים אותנו ואנחנו מרגישים צמצום אז בוודאי שזה הכל לטובה. הדבר הנוסף זה מי אומר את כל הדבר הזה לבן-מלך האמיתי? אדם היער שזה הצדיק. רבינו מכנה בסיפור את הצדיק בכינוי אדם היער, בתורה ה‘ חלק שני בליקוטי מוהר“ן רבינו אומר שהעבודה של האיש תבונות זה להמשיך חיות א-לוקות לתוך הצמצומים וזה המושג אדם היער, להמשיך חיות א-לוקות לתוך הצמצומים זה אדם היער. מדוע הוא נקרא דווקא אדם היער? מכיוון שזה מופיע הרבה פעמים בסיפורי מעשיות וזה גם מופיע בזוהר הקדוש שיער זה גימטריה 180, זה פר (180) דינים. היער זה מרמז על כל הצמצומים והדינים של העולם. אדם זה שם ’מה‘, זה האור הרוחני של התורה, של האמונה ושל ההתחברות עם הקב“ה וזה נקרא אדם

הרני ערב על נשמות ישראל

אדם היער זה שם מה בתוך הפר-דינים, זה מה שרבינו אומר להמשיך רוחניות א-לוקות לתוך הצמצומים, כי באמת כל צדיק וצדיק שעוסק בתיקון נשמות ישראל חייב לעבור את כל הצמצומים שכל נשמות ישראל עוברים, על כל פנים אלה ששייכים לשורש נשמתו והוא צריך לעסוק בתיקונם. אדם לא יכול לעזור לשני וזה בעומק הדבר נקרא דין-ערבות. רבי נתן כותב שרק צדיק האמת הוא הערב האמיתי וזה לא הכוונה שיש פה איזה רעיון יפה
שהצדיק אומר להקב“ה: הרני ערב על נשמות ישראל – אם אתה ערב על
נשמות ישראל אתה חייב לעבור את כל השורש ואת כל המעברים של נשמות ישראל

יש צדיקים שעוברים את זה יותר בעומק

אם אתה לא עובר את כל מה שעובר על כל נשמות ישראל אתה לא יכול לעזור, וזה אין חכם כבעל ניסיון, אם אדם לא חווה מקום מסויים אדם לא יכול לעזור לאנשים במקום הזה וצריך לדעת שזה כלל גדול מאוד הדבר הזה, לכן הצדיק חייב לעבור את כל מה שהנשמות שקשורות איתו עוברות, השאלה באיזה אופן הוא עובר את זה? יש צדיקים שזה מספיק לעבור את כל הצמצום של כל הנשמות בדקות-המחשבה, יש צדיקים שצריכים לעבור את זה יותר בעומק-הניסיון, זה בחינות שונות בנשמות הצדיקים ובעומק הדבר זה מה שהגמרא אומרת: לא נכשל דוד אלא להורות תשובה ליחיד. אם אתה לא תעבור את המשבר של הירידה אז איך תחזק את נשמות ישראל?

הבית של אדם היער פשוט תלוי באוויר

ברגע שהבן מלך האמיתי התחבר עם אדם היער אז הוא הלך איתו. אדם היער אמר לו: בוא איתי ותבוא לכל מה שיאות לך. הכוונה שכשאדם הולך עם הצדיק אז הצדיק מביא אותנו לכל מה שאנחנו צריכים להגיע. הוא הלך עם אדם היער והוא הגיע למקום שהיו שם נחשים ועקרבים ונתפחד מאוד, ומחמת הפחד שאל את אדם היער: איך נעבור כאן? השיב לו: על זה אתה מתפלא איך נעבור פה? ואיך תכנס ותבוא לתוך ביתי? והראהו את ביתו שעומד באוויר. אדם היער הראה לו שהבית שלו עומד באוויר, בלי יסודות פשוט תלוי באוויר, אין מדרגות ואין חבלים. אתה שואל איך עוברים על המקום של הנחשים והעקרבים אבל איך תבוא ותכנס לביתי?

הנחשים והערבים זה הקושיות שבמוח..

הבן מלך האמיתי הלך עם אדם היער והוא העביר אותו בשלום והביא אותו לתוך ביתו. הבחינה הזאת של הנחשים ועקרבים זה יסוד מאוד גדול: ככל שאדם מתקרב יותר לצדיק האמיתי חייב שיהיו נחשים ועקרבים בדרך. הרב ברלנד אמר לפני כמה שנים שהנחשים והעקרבים האלה זה הנחשים והעקרבים שהיו בבור של יוסף הצדיק, מכיוון שהשבטים הם שורשי נשמות ישראל – זרקו את הצדיק לבור עם נחשים ועקרבים ועכשיו כל הדורות הנחשים והעקרבים האלה מתעברים במוח שלנו לעורר קושיות על צדיק האמת, תמיד יש קושיות על הצדיק וככל שהצדיק יותר שייך לדור שלנו אז יש יותר קושיות עליו. אני זוכר שעד לפני 30 שנה מי שהיה מתקרב לרבינו היה בבחינת משוגע, מאז עד היום היו הרבה מאוד שינויים מאוד גדולים בעולם אבל רואים איך שככל שאדם מתקרב יותר לצדיק שיכול לעסוק בתיקון שלנו והוא יותר קרוב לדור שלנו, אז יש יותר ניסיון להתקרב אליו וזה הנחשים והעקרבים, זה קושיות. בזוהר הקדוש כתוב שהאחים חלקו על יוסף, לכאורה בדור של יעקב אבינו מי היה הצדיק? הרי יש את יעקב ויש את כל הבנים..

אין אדם בלי קושיות, העצה: התבודדות

מי זה צדיק האמת בדור של יעקב אבינו? בוודאי שיעקב אבינו זה הצדיק. אז לכאורה מתעוררת פה שאלה: למה עיקר המחלוקת היתה על יוסף הצדיק ולא על יעקב אבינו? אומר הזוהר הקדוש דבר נורא: יעקב אבינו היה במדרגה שנקראת תפארת והשבטים היו במלכות, התפארת מאוד גבוהה מהמלכות. מהתפארת כבר קשה מאוד לקבל, חייב להיות את החולייה המקשרת כי יעקב אבינו כבר היה בבחינת צדיק דלעילא, מאוד קשה לקבל ממנו כי הוא כבר גבוה מדי, חייב להיות את הצדיק שמתווך ומקשר בין הצדיק דלעילא לנשמות ישראל וזה הצדיק שנמצא במדרגת היסוד. אומר הזוהר הקדוש שמכיוון שעיקר מי שיכול להועיל לנשמות זה דווקא הצדיק שהוא במדרגת היסוד כי הוא מאיר להם ומצמצם להם את הצדיק שבבחינת התפארת לכן עיקר ההסתרה שהיצה“ר גורם זה דווקא להסתיר את צדיק שבבחינת היסוד וזה הנחשים והעקרבים שזה בעצם כל הקושיות. למעשה
בלי קושיות אי אפשר להפטר, אין אדם שאין לו קושיות רק שהעצה זה ללכת לצעוק בשדה ולהתפלל הרבה על הנקודה הזאת שלא נטעה ואז משמיים עוזרים
לאדם ומסייעים לאדם לראות את האמת – זה נקודה אחת וזה הנחשים והעקרבים..

בארץ למעשה לא רואים את מלכות השם

אדם היער אומר לבן מלך האמיתי: זה הקושייה שלך? איך תעבור את הנחשים והעקרבים? באמת יש כאן קושייה יותר גדולה: איך תבוא לביתי? והראהו שהבית שלו עומד בין שמיים לארץ – למעשה עיקר ההתקרבות שלנו לצדיק זה כדי לזכות להיות בבית הזה שנמצא בין שמיים וארץ – למעשה זה הפסוק הראשון בתורה: בראשית ברא א-לקים את השמים ואת הארץ, אנחנו רואים שיש שמיים וארץ. כתוב הרבה בספרים הקדושים שיש בריאת שמיים ויש בריאת ארץ, זה 2 מדרגות ושתי בחינות בבריאה, השמיים זה הרוחניות, בפשטות העולמות הרוחניים זה מלאכים, אורות, ספירות וכן הלאה, שם אין הסתרה מלראות את מלכות השם. המלאכים משבחים ומודים להקב“ה, שמה רואים את המלכות של הקב“ה. מציאות הארץ זה מציאות ההסתרה, בארץ למעשה לא רואים את מלכות השם,
מי שהוא מלאך הוא עובד את הקב“ה בפשטות, מי שהוא בארץ עובד את
הארץ בפשטות, הכוונה את מציאות הארץ, תאוות וכן הלאה. מה העבודה הכי קשה?

העלמה מאוד גדולה של מציאות השם

העבודה הכי קשה זה לחבר שמיים וארץ, הכוונה לחיות בארץ ולהתחבר עם המלכות של הקב“ה, זה הדבר הכי קשה כי כל מציאות הארץ זה הסתרה והכחשה של מציאות השם. העולם זה בחינת העלמה, יש פה העלמה מאוד גדולה של מציאות השם לכן העבודה שלנו היא הכי קשה בבריאה, יותר קשה מהמלאכים. למלאכים גם יש ניסיון ובחירה אבל הבחירה שלהם מאוד-מאוד שונה במהותה מהעבודה ומהבחירה של האדם, ההבדל בין העבודה של המלאכים לעבודה של הבני אדם שהמלאכים יכולים לטעות מה הרצון של הקב“ה, יש כמה סיפורים בגמרא שמלאכים נענשו על זה שהם טעו. כשמלאך עושה דבר שהוא נגד רצון הקב“ה, זה לא בגלל שהוא רוצה לעשות דבר שהוא נגד רצון השם – מלאכים תמיד רוצים לעשות את רצון השם כי המלכות השם שם זה באתגליא אז הם רוצים לעשות
את רצון השם רק מה שכן הם יכולים לטעות מה השם רוצה, זה נקרא בחינת שמיים

מגלה מה בשמיים רוצים שנעשה בארץ

בחינת ארץ זה ניסיון אחר לגמרי, זה מרד – אדם יודע מה רצון השם ואף על פי כן הוא מורד (הכוונה שיש יצה“ר למרוד) בהנהגה של הקב“ה. למלאכים אין את הבחינה הזאת, זה בחינת ארץ לכן העבודה הכי קשה זה לחבר שמיים וארץ, זה לחיות בארץ ולעשות מה שבשמיים רוצים מאתנו, זה נקרא לחבר שמיים וארץ. מה שלמעשה מחבר בין השמיים וארץ זה התורה. התורה מגלה לנו מה בשמיים רוצים שנעשה בארץ – זה למעשה העבודה הכי קשה. אעפ“י שיש לנו את התורה שמגלה לנו מה רוצים בשמיים מאתנו בארץ, עם כל זה מאוד-מאוד קשה הלכה למעשה לקיים את זה וזה גם להבין את פנימיות הרצון (יש פנימיות הרצון ויש חיצוניות הרצון) – הקב“ה עוזר לנו בבחינה הזאת של לחבר שמיים וארץ וזה ע“י הצדיק. הבית של הצדיק כבר נמצא בין שמיים וארץ בשלמות, הוא חי בארץ בגשמיות העולם בשלמות ההתחברות עם הקב“ה וזה ’שיויתי השם לנגדי תמיד‘.

הפוסט פרשת נשא | מעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

בעזרת השם נמשיך את המעשה משבעת הקבצנים, הבן והבת הלכו לאיבוד ביער כשהם היו ילדים קטנים ואז באו הקבצנים. כל פעם בא קבצן אחר ונתן להם לחם לאכול, עד שהם קצת גדלו, ואז רבינו אומר שהם התחילו ללכת ליישוב. עד אז הם היו כל הזמן בתוך היער  ועכשיו הם התחילו ללכת ליישוב עד שבאו לאיזה דרך והלכו באותה הדרך עד שבאו לאיזה כפר, מכיוון שהם עדיין לא יכלו לדאוג לעצמם, הם נכנסו לאיזה בית, שם ריחמו עליהם ונתנו להם לחם, וחזרו ונכנסו לעוד בית ונתנו להם גם כן, והיו מחזרים על הפתחים וראו שזה טוב לפניהם – הם מצאו דרך להתקיים

מפורסמים אצל כל הקבצנים

רבינו ממשיך ואומר: ועשו בניהם שיהיו תמיד ביחד – אז הבן והבת כשהם קצת גדלו הם החליטו שהם לא יפרדו לעולם, הזכרנו שהם לא אחים אלא הם נאבדו שניהם ביער. והם עשו להם שקים גדולים כדרך הקבצנים של פעם שהיו אוספים אוכל, והיו מחזרים על הפתחים, והיו הולכים על כל השמחות, על סעודת ברית מילה ועל חתונות והלכו למקום אחר וישבו בין הקבצנים כדרך הקבצנים, עד שהיו אלה הבן והבת מפורסמים אצל כל הקבצנים כי כולם הכירו אותם, וידעו מהם שהם אלו הבנים שנאבדו ביער כנזכר – עד כאן למעשה זה ההתחלה של הסיפור של הבן והבת. כמו שהזכרנו קצת, כדי להכנס קצת לעומק של הדבר נזכיר קצת מה שדיברנו. הבן והבת זה מרמז על כלל נשמות ישראל. כתוב בזוהר הקדוש שהגימטריה של המילה יער זה 280, ויש מושג בקבלה ובחסידות שנקרא פר (280) דינים, למעשה הכוונה זה לכל ההסתרות והצמצומים שאנחנו עוברים בעולם הזה, זה בעצם הללכת לאיבוד ביער, ולמעשה
כל אדם חייב ללכת לאיבוד ביער. מבריאת העולם לכל
אחד יש את היער הפרטי שלו, מדוע? כי כל התיקון
והעבודה הפרטית שלנו זה בא לידי ביטוי בעצם זה
שמשמיים מוליכים אותנו ומורידים אותנו לתוך היער שזה הצמצום וההסתרת פנים..

אף אחד מאתנו לא רוצה לעבור ביער..!

הרבה פעמים אנחנו מרגישים אבודים בתוך המציאות הזאת של היער, ודווקא משמם לומדים להכיר את הקב“ה בהיכרות חדשה. יכול להיות שאדם כבר יצא מהיער אבל יכול להיות שעוד פעם יחזירו אותו לעוד איזה בחינה של יער לכמה ימים, מדוע? כי ביער קורה משהו מאוד-מאוד עמוק. אנחנו לומדים דווקא מתוך מציאות היער להכיר את הקב“ה ולהתקשר איתו בהתקשרות חדשה, שאדם שלא עובר את זה לא יכול. אף אחד מאתנו לא רוצה לעבור ביער, יש שם חיות ששואגות לטרף, אנחנו מפחדים שם ונבהלים, הרבה פעמים אנחנו עצובים בתוך היער, עובר עלינו דברים בתוך היער ואף בן אדם לא רוצה לעבור בתוך היער, זה לא נעים בכלל…

יש בחינות עמוקות

-הכוונה שאף אחד לא רוצה לרדת להסתרה ולצמצום של מציאות העולם הזה, טבע האדם שהוא לא רוצה לרדת לשם, אבל צריך לדעת שמשמיים מוליכים אותנו שאנחנו נכנס לתוך היער, מדוע? כי כשאנחנו לא ביער, כשאנחנו בגדלות המוחין, כשיש לאדם אור של תורה ושל תפילה, בוודאי שאדם מרוויח, אדם זוכה להשיג התקרבות להקב“ה, הוא זוכה לחזור בתשובה ע“י זה ולתקן את עצמו, כי התורה, התפילה, המצוות והמעשים הטובים בוודאי מזככים אותנו, אבל כתוב הרבה בספרים הקדושים שיש בחינות עמוקות בתוך הנפש שלנו שלא יכולות להיתקן בשום פנים ואופן בדרך הזאת, רק ע“י הבחינה של היער, דווקא שם אדם מקבל תיקון מיוחד מאוד

כל העולם כולו רגש צר מאוד

רבינו ידע שבדורות שלנו נצטרך לעבור הרבה את היערות כי זה נקרא העקבתא דמשיחא, זה כל המושג של העקביים, זה בעצם עובי-היער. כל הנשמות וכל הדורות עברו ביער אבל העקבתא דמשיחא זה עובי היער, זה סוד העקביים, לכן רבינו מאוד חיזק אותנו ואחד הדיבורים החזקים שריבנו אמר זה כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר שלא יתפחד כלל. לפני 13 שנה בערך התארחתי שבת בדרום הארץ, קמתי מוקדם בשבת בבוקר והלכתי למקווה, ראיתי יהודי קצת תימהוני שהכרתי, אדם מאוד חיובי, ראיתי אותו מסתובב שם, ובארבע בבוקר הוא אמר: לי תגיד לי דבר תורה, אמרתי לו: את האמת, אני צריך לזכור איך קוראים לי, זה השגה בשבילי עכשיו. ראיתי שהוא רוצה לדבר אז אמרתי לו: תגיד אתה. הוא אמר לי: בסדר, אני יגיד לך דבר תורה, רבינו אומר כל העולם כולו גשר
צר מאוד והעיקר שלא יתפחד כלל, מה רבינו התכוון?
כל העולם כולו רגש צר מאוד. כל המעברים זה על הרגש…

רבינו תפס חזק מאוד בזקן ואז הוא אמר:

כל המעברים של היער שאנחנו עוברים זה הכל הולך על הנקודה של הרגש צר מאוד, כי היצר הרע תוקף אותנו בעולם הרגשי שלנו. הזכרנו בעבר שיש 3 אבות נזיקין של עולם הרגש, זה פחד וחרדה, כעס והקפדה, ועצבות ודיכאון. יש כניסה לזה, זה כמו סולם בחרדות, אח“כ בדיכאונות, אח“כ בכעסים ובהקפדות – צריך לדעת שזה האויבים שלנו בעולם הרגשי שלנו. כמעט כל הבירור שלנו זה רגש צר מאוד והעיקר של יתפחד כלל – לא לפחד מהמעברים האלה. למעשה הצדיקים מלמדים אותנו איך לעבור את זה בשלום. רבי נתן אומר שרבינו אמר את הדיבור הזה בסעודה שלישית ורבינו תפס חזק מאוד את הזקן ואמר כל העולם כולו.. ורבי נתן אומר: הרגשתי שהוא מכניס כוח לכל הנשמות עד שיבוא משיח צדקנו לעבור את הגשרים האלה…

זה מרמז על הצדיקים הכי גדולים בעמ“י

למעשה זה מה שהבן והבת עוברים. בזמן שהם היו אבודים ביער, עזרו להם השבעה קבצנים. אחרי השבעה קבצנים הם יצאו מהיער, זה פעם ראשונה שהם יצאו מהיער והם לא ידעו מה לעשות, הם הלכו בדרך וביקשו אוכל כי לא היה להם, ונתנו להם. הוטב בעיניהם הדרך הזאת עד שהם החליטו גם כן להיות קבצנים. בהמשך הסיפור רואים שהשבעה קבצנים זה מרמז על הצדיקים הכי גדולים שהיו בעמ“י במשך כל הדורות, זה כנגד שבעת הרועים ובכל דור ודור יש שבעת רועים, אז זה כנגד הצדיקים שעוזרים לנו למעשה. כשאנחנו אבודים ביער אנחנו לא יודעים מה לעשות, אנחנו מבולבלים בדעת שלנו, הבעיה הכי גדולה שאדם לא יודע מה לעשות בתוך היער, אם אדם היה יודע מה לעשות ואיך להסתכל נכון על הדברים, תמיד אפשר לעבור את זה בשלום, הבעיה היא שלא יודעים – הקבצנים הם בעצם עוזרים לנו לצאת מתוך היער, לכן העניין של הקבצנים זה מרמז על צדיקים מאוד-מאוד גדולים בעמ“י, לכאורה פה מתעוררת שאלה: למה רבינו בחר שהצדיקים יהיו דווקא בדמויות של קבצנים?

מצד העלילה אין חיוב שהם יהיו קבצנים

מצד העלילה אין חיוב שהם יהיו קבצנים, רבינו יכל לעשות אותם סנדלרים או חייטים, זה לא משנה. אז מדוע רבינו בחר דווקא בקבצנים? לרבינו לא היתה מילה אחת בספרים שלא היתה לה כוונה מאוד-מאוד עמוקה. רבינו פה מרמז למעשה על תיקון מאוד גדול – איך זוכים להיות צדיקים כאלה? רק ע“י שנהיים קבצנים, זה האומנות של האדם בעולם, לזכות להיות קבצן. הכוונה קבצן אצל הקב“ה, זה דרך התפילה. הקבצן זה רמז רוחני, ככל שהצדיקים יותר גדולים הם יותר זוכים להשיג כמה הם צריכים את הסיעתא דשמייא ושהקב“ה יחזיק אותם בכל רגע ורגע בחיים שלהם. יש סיפור ידוע על אחד מגדולי הצדיקים, ’פרי הארץ‘, רבי מנחם מנדל מווטיבסק, הוא היה גדול תלמידי
המגיד ממזרטיש. אנחנו לא מבינים מה זה להיות גדול תלמידי המגיד ממזריטש, אבל אפשר לראות מי היו בני החבורה שלו ומזה קצת לקבל רושם מי זה היה פרי הארץ…

המגיד הורה להכין דלי עם מים

תלמידי המגיד ממזריטש הם הנועם אלימלך, רבי זושא, רבי לוי יצחק מברדיטשוב, בעל התניא – הם היו תלמידי המגיד, ופרי הארץ היה ראש החבורה שלהם. יש סיפור מאוד מעניין שפרי הארץ בשלב מסויים עלה לארץ (הוא קבור בטבריה), זאת היתה העלייה החסידית הראשונה. כשהוא היה בחו“ל הוא היה הבעל תוקע של המגיד, כשהוא עלה לארץ, מי שהחליף אותו אצל המגיד זה היה רבי לוי יצחק מברדיטשוב. בשנה הראשונה שרבי לוי יצחק תקע, אז המגיד הורה להכין דלי של מים. הסדר של התקיעות אצל המגיד היה שהמגיד היה מקריא את התקיעות ובשעה שהוא היה מקריא את זה הוא היה מכוון כוונות בכל תקיעה

הצדיק היחיד השלם שפגשתי בחיים שלי

ידוע שיש כוונות מאוד גבוהות בזמן התקיעות. כשרבי לוי יצחק מברדיטשוב תקע את התקיעה הראשונה והמגיד כיוון את הכוונות, רבי לוי יצחק התעלף. המגיד ידע שזה מה שיקרה לכן הוא ציווה שיבואו דלי מים. הוא ציווה שישפכו עליו מים ויעירו אותו. המגיד אמר לרבי לוי יצחק: כשמנחם מנדל שלי ראה את המלאכים שעולים מתקיעות השופר הוא לא היה מתעלף. צריך ללמוד לתקוע בשופר ולראות את המלאכים עולים – זה היה פרי הארץ. יש סיפור מאוד מעניין כשפרי הארץ היה על האונייה בדרך לארץ, ודרך אגב נזכיר את זה שרבינו לא פגש את פרי הארץ כי פרי הארץ נפטר שש שנים לפני שרבינו הגיע לארץ לכן הם לא נפגשו, הוא פגש את התלמיד של פרי הארץ רבי אברהם מקאליסק ועליו הוא אמר: זה הצדיק השלם היחידי שפגשתי בחיים שלי – זה התלמיד של פרי הארץ, רבי אברהם מקאליסק…

ברגע הראשון הרגיש פחד גדול מאוד…!

רבינו מספר שכשהוא היה בדרך לא“י היתה סערה בים והיתה סכנה מאוד-מאוד גדולה ואז פרי הארץ בא אליו מהעולם העליון ולימד אותו שם קדוש להשקיט סערות, ואז רבינו כיוון את הכוונה הזאת והם ניצלו. בשעה שפרי הארץ היה בדרך לארץ ישראל הוא היה על הסיפון יום אחד והוא הלך הלוך וחזור והוא היה בהתבוננות אז הוא לא שם לב, והיתה חתיכת עץ גדולה שיצאה מהסיפון החוצה, ובחתיכת עץ הזאת לא היה שום גדר, הוא לא שם לב והוא עלה על החתיכת עץ הזאת ותוך כדי שהוא הולך הוא פתאום שב לב שהוא עומד ליפול לים. הוא סיפר שברגע הראשון הוא הרגיש פחד מאוד גדול, אבל הצדיקים מיד מעלים את הפחד לאמונה והוא התחיל להתבונן: השם מה אתה רוצה ממני פה בנקודה הזאת, למה הבאת אותי לפה? אז הוא השיג את ההשגה ואתה ההבנה הזאת: כשאני בבית ובאים אליי חסידים ולומדים תורה ומתפללים והכל בדבקות ובאורות, האם יש לי איזה בעיה להרגיש אני מפחד שהקרקע תיפול? שתהיה פה רעידת אדמה? האם יש לי איזה פחד מזה? לא. אני מרגיש שהקרקע יציבה ושהכל בטוח פה, לא הולכת להיות פה שום רעידת אדמה

מחזיק אותך ושומר אותך שלא יבוא גל

פרי הארץ השיג והבין שהקב“ה לימד אותו: עכשיו כשאתה נמצא על החתיכת עץ הזאת מעל לים איך אתה לא נופל? למה לא בא איזה גל גדול שמעיף אותך לים? כי אני מחזיק אותך, אני שומר עלייך שלא יבוא גל. פרי הארץ הבין שכל רגע ורגע שאני בבית, יש בדיוק את אותה שמירה, ואז הוא אמר: זה הכוונה של רוקע הארץ על המים. שאני אדע שהארץ שלנו עומדת על המים ואם הקב“ה לא ישמור עלינו, כל שנייה הכל יכול להתהפך ואי אפשר לדעת מה יכול לקרות. פרי הארץ כתב תורה שלמה על הנקודה
הזאת. במצבים האלה ובזמנים האלה של היער האדם
משיג ומבין וזוכה להתחברות עם הקב“ה מה שהוא לא
יכול להשיג בימי הטובה – אנחנו לא מבקשים יערות,
אבל צריך לדעת שמה שאדם יכול להשיג בימים האלה הוא לא יכול להשיג בשום לימוד ובשום תפילה ובשום מצווה..

אדם משיג את עניין התפילה

אז רבינו אומר שבשלב מסויים הם יצאו מהיער והחליטו להיות מחזרים על הפתחים, והצטרפו לחבורה של קבצנים, והחליטו ביניהם שהם תמיד יהיו ביחד – אז יש כאן שלוש נקודות, הוטב בעיניהם הדרך של הקבצנים, והחליטו שהם תמיד יהיו ביחד, והנקודה השלישית זה שהם הצטרפו לחבורה של קבצנים – רבינו בדרכו הקדושה רומז בזה רמזים מאוד גדולים, קודם כל הם יצאו מהיער כשהם התחילו להבין שזה דרך החיים שלהם.
ככל שאדם מבין שהדרך חיים שלנו זה להיות קבצן, הכוונה לדרך התפילה, אז
אדם מתחיל לצאת מהדינים, ביטול הדינים זה כמה שאדם משיג את עניין התפילה

דוד המלך: תחת אהבתי ישטנוני ואני תפילה

אמר לי האדמו“ר מפוריסוב לפני הרבה שנים שכתוב בתהלים: תחת אהבתי ישטנוני, ואני תפילה. האדמו“ר שאל אותי: למה דוד המלך אמר ואני תפילה? למה הוא לא אמר ואני מתפלל? אלא הדרגה של דוד המלך היתה שהוא כל הזמן במציאות של תפילה. המציאות של התפילה זה שההשבה של הלב שלנו זה עד כמה אנחנו צריכים את החסדים ואת השמירה ואת הסיעתא דשמייא של הקב“ה בכל דבר ודבר וזה כל הדרך של הצדיקים האמיתיים, זה עד כמה הם משיגים בעצם שהם לא יכולים לעשות שום דבר. לפעמים אנחנו רואים צדיק גדול עם השגות עצומות ועבודות עצומות ואנחנו לא יודעים כמה גדול הביטול וההכנעה שלו להקב“ה, כי אם היינו רואים את זה היינו נבהלים. וזה מה שכתוב בתורה והאיש משה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה, כי הוא השיג את הביטול להקב“ה יותר הצדיקים עד ביאת המשיח..

מה הכוונה ’אין הדין נמתק אלא בשורשו‘

ככל שאדם משיג יותר כמה הוא צריך את הקב“ה וכמה אנחנו בעצם תלויים בו ומתבטלים אליו, ממילא אנחנו יוצאים מהיער – ז“א שביטול מידת הדין, שכולנו רוצים את זה, זה לפי כמה שהשגנו כמה אנחנו תלויים בהקב“ה, ככל שאדם יותר משיג את התלות בהקב“ה, זה בעצם המתקת הדין בשורשה. יש כזה מושג שהרבה פעמים רואים את זה בקבלה ובחסידות ורבינו ורבי נתן מרבים להשתמש בזה ’אין הדין נמתק אלא בשורשו‘, צריך להבין מה הכוונה, אבל כדי להבין את זה צריך להבין מה זה המילה שורשו? יש דין ולדין הזה יש שורש, ברוחניות השורש של הדבר זה סיב הדבר, זה למה הקב“ה מנהיג את ההנהגה הזאת וזה נקרא שורש ההנהגה. יש הנהגה שנקראת מידת הדין ויש סיבה למה הקב“ה ברא את העולם במידת הדין. הסיבה של ההנהגה של מידת הדין זה נקרא השורש, כאשר אדם משיג את סיבת הדין זה נקרא שהוא ממתיק את הדין בשורשו, כי ברוחניות שורש הדבר זה סיבת הדבר, למה הקב“ה עושה את ההנהגה הזאת. כתוב במעשה מבעל תפילה: לא
רצה הגיבור (זה הדין והגבורות), אלא הכנעה. הקב“ה רוצה הכנעה אליו, שניכנע אליו

חושבים שמה שקורה לנו זה מידת הדין..

כשזוכים להשיג את ההכנעה שזה דרך התפילה וזה הכוונה שאדם מתפלל מתוך הכנעה, שהוא מרגיש כמה הוא צריך את הרחמים ואת הסיעתא דשמייא של הקב“ה, ממילא הוא מבטל את מידת הדין, כי כל מידת הדין זה ללמד אותנו את דרך התפילה וההכנעה. אם השגנו את התפילה ואת ההכנעה זה נקרא להמתיק את הדין בשורשו, זה הכוונה שביטלנו בעצם את ההנהגה של מידת הדין, לכן מידת הדין (היער) זה לא מקרים שקורים לנו, זה לא מה שקורה לנו בחיים, זה לא הדין. אנחנו מאוד מתבלבלים בזה, אנחנו חושבים שמה שקורה לנו זה מידת הדין, לא זה מידת הדין. מידת הדין זה הדרך שבה אנחנו מסתכלים על מה שקורה לנו. הצדיקים הגדולים רואים את הקב“ה עין בעין, הם יודעים שהכל זה בהשגחה והכל לטובה, כפי שזה באמת

את כל המשברים שבעולם

-ברגע שאדם חי את הנקודה הזאת, גם מאורעות לא נעימים, האי נעימות שבהם מתבטלת. בעולם הזה צריך לעבור, זה והארץ היתה תוהו בוהו, לכן התיקון זה שבהכנעה ובתפילה אנחנו מקבלים משקפיים אחרות איך להסתכל על הדברים ואז הכל הולך אחרת בחיים. לכן ראינו צדיקים שעברו דברים שקשה להבין אפילו איך הם יכלו להתמודד ולספוג את זה, ורואים שבגלל האמונה שהיתה להם הם עברו את כל המשברים שבעולם ע“י ההסתכלות הנכונה. אם מתבוננים בזה קצת לעומק זה דבר נורא מאוד מה שדוד המלך עבר בבית שלו במעשה של אמנון ותמר, הבן שלו אונס את הבת שלו ובן אחר, אבשלום, הורג את אמנון -בואו נחשוב על אבא שעובר דברים כאלה בבית שלו ח“ו…

את התרופות הרגעה הכי חזקות בעולם

אם אדם היה צריך לעבור כאלה דברים כמו שעבר דוד המלך הוא היה צריך לקחת את התרופות הרגעה הכי חזקות בעולם רק כדי להתאושש מהטראומות האלה, ודו המלך עובר את כל זה ובשעת חצות הוא קם להודות להקב“ה. זה המלכא משיחא שדוד המלך אומר ואני תפילה, שאפילו מאורעות שאי אפשר לספוג אותם אבל דוד המלך יודע שגם זה מסודות ההנהגה וגם זה מטובות הקב“ה, איך? אנחנו לא אמורים לדעת כל דבר – זה הכוונה שהבן והבת יוצאים מהיער והטוב בעיניהם הדרך הזאת, הם הבינו שזאת הדרך האמיתית. אני זוכר שלפני הרבה שנים כשהתקרבתי לברסלב אמר לי אחד מזקני ברסלב שרבינו בא ללמד אותנו שהתפילה זה לא עוד מצווה אלא תפילה זה המקל ההליכה של האדם היהודי. כמו שאדם שיש לו קשיים ללכת,
לא יכול ללכת בלי מקל, רבינו רצה ללמד אותנו שאנחנו לא יכולים ללכת בלי תפילה..

אחד הצדיקים של ירושלים ר‘ אשר פריינד

רבינו אומר נקודה נוספת שהבן והבת הצטרפו לחבורה של קבצנים וזה העניין של חבורות של ברסלב, של אנשים שמדברים מנקודת הצדיק, מנקודת האמונה וכן הלאה, כי אנחנו רואים שבדורות שלנו אחד הדברים הכי-הכי חזקים והכי עוזרים זה העניין של שיחות חברים. היום יש הרבה מאוד סיעתא דשמייא מאוד לא טבעית בשיחות חברים, לפעמים אדם עובר כאלה דברים ורואים ששום דבר לא עוזר לו, ושיחת חברים כן עוזרת לו. לפני שנים סיפר לי תלמיד של אחד הצדיקים של ירושלים, רבי אשר פריינד, הוא נפטר לפני 20 שנה בערך. סיפר לי תלמיד מאוד-מאוד קרוב אליו שהוא היום יהודי מאוד חשוב בעולם החינוך, הוא סיפר לי שהוא וחבר שלו הלכו עם רבי אשר להתבודד ביער ירושלים והוא קבעו לעשות שעתיים התבודדות. כשהם הגיעו ליער מיד רבי אשר נכנס לתוך היער, ואותו יהודי מספר: אני וחבר שלי התחלנו לדבר דיבורים של התחזקות, היינו חברים מאוד טובים ולא נפגשנו כמה שבועות. עברו שעתיים ולא שמנו לב, ואז רבי אשר יצא. כשראינו אותו
יוצא והבנו שעבר שעתיים היה לנו מאוד לא נעים באנו להתבודד ודיברנו ביננו.
אז רבי אשר מיד שאל: מה דיברתם? ענינו לו בבושה: התפתחה ביננו שיחת חברים….

לפעמים מקבלים יותר משיחת חברים

-רבי אשר אמר לנו: השיחת חברים שלכם עשתה רעש מאוד גדול בשמיים, תדעו לכם שאדם לפעמים בשיחת חברים יכול לקבל יותר ממה שהוא ידבר עם הצדיק. אז שאלנו אותו בפליאה: איך זה יכול להיות? הוא אמר לנו: שאדם מקבל מהצדיק לפי הכלי שהוא הכין את עצמו לקבל, אבל שיחות חברים זה לא עניין של כלים אלא זה מסילות בלבבם. ולא צריכים בזה כלים כמו אצל הצדיק. זה עניין אחר לגמרי – ככה סיפר לי אותו יהודי. אני מאוד התפלאתי על הנקודה הזאת, איך יכול להיות שחבר יכול להאיר יותר מהצדיק, שנים הלכתי עם הקושייה הזאת, ראיתי שיש בזה נקודת אמת אבל היה לי קשה איך זה יכול להיות. אחרי שנים משמיים נפל לי איזה פירוש אמיתי לזה עפ“י תורה של רבינו – ברגע ששני חברים מדברים וזה שיחת חברים באמת אמיתית הצדיק מתעבר בהם. באתכסיא השיחה שלהם זה באמת שיחה עם הצדיק אבל זה שיחה באתכסיא וכל דבר באתכסיא
אפשר להשיג יותר מאשר באתגליא כך כותב רבי צדוק הכהן

אז מה ההבדל בין חכם לנביא

רבי צדוק מסביר את זה על מה שכתוב בגמרא שחכם עדיף מנביא, איך חכם משיג יותר מאשר נביא שהקב“ה מדבר איתו? מסביר רבי צדוק דבר נפלא מאוד שכשהחכם משיג השגה אז עכשיו הוא משיג הבנה וחוכמה בתורה, מאיפה הוא הבין את זה? בוודאי שזה מהשם יתברך. אז מה ההבדל בין חכם לנביא? לשניהם הקב“ה באמת אומר, רק שלנביא זה באתגליא ולחכם זה באתכסיא וכל דבר באתכסיא אפשר להשיג יותר מאשר באתגליא. כך מסביר רבי צדוק הכהן את הגמרא

הרש“ש מרבה להשתמש במושג בן ובת

זה מה שרבינו אומר שהבן והבת הצטרפו לחבורות של הקבצנים – הם הבינו את הנקודה של הביחד ושל השיחות חברים שזה אחד התיקונים הכי גדולים של הדור שלנו. היום גם רואים את זה בחוש שאפשר להכניס את השיחות חברים בכל שיטות הרפואה בבחינת הנפש. בעניין של שיחות חברים נכנס כל העניין של הרפואות. הנקודה הנוספת שהבן והבת עשו בניהם שיהיו תמיד ביחד, הכוונה שהם החליטו בניהם שיהיו תמיד ביחד, פה רבינו מרמז על נקודה מאוד גבוהה ועמוקה. מה זה
עשו בניהם שיהיו תמיד ביחד? אפשר להסתכל בזה בהרבה בחינות כי הבן והבת זה עומק בתוך עומק, יש בזה סודות של התורה. אנחנו רואים שהרש“ש שהוא הפוסק הגדול של כל הלכות הכוונות והייחודים, מרבה מאוד להשתמש במושג של הבן והבת

המוח שלא מחובר עם הלב זה הבן והבת

בפשטות יותר לגבינו, הבן זה נקרא כוח השכל שבאדם והבת זה נקרא כוח הלב שבאדם – מה שרבינו אומר שעשו בניהם שיהיו יחד – זה שאנחנו מבינים שיש לנו לב ואנחנו צריכים לדעת להתנהג איתו נכון, לעשות הרמוניה, חיבור וקשר נכון בין המוח לבין הלב, כי בהתחלה אדם לא מבין כמה הוא צריך להתחשב בלב שלו, לדוגמא הרבה פעמים רואים אצל בעלי תשובה בתחילת הדרך, זה בסדר וככה זה, לפעמים מאיר לאדם משהו, עכשיו הוא לא שואל את עצמו האם אני במדרגה או האם אני מקבל את זה בצורה הנכונה, צריך לעשות את זה אז זה לא משנה. זה שהבן לא מחובר עם הבת, הכוונה שהמוח לא מחובר עם הלב, אבל צריך לדעת שחייבים ללכת בדרך הזאת. זה טעות אבל זה טעות מוכרחת כי אי אפשר ללמוד את החיבור אלא ע“י שנכשלים בדבר הזה בבחינה שאין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן, חייב להיות כישלון. הצדיקים הגדולים היו תמיד שמים לב אם העבודות הרוחניות שלהם, התורה, המצוות, התפילות והמעשים טובים, כמה זה מחובר ומאיר להם בתוך הלב. הם היו עובדים את הקב“ה בעבודות נוראיות אבל כל הזמן שמו לב איך אני מקבל את הדבר הזה. לדוגמא יש מצוות תלמוד תורה, כתוב במשנה תלמוד תורה כנגד כולם – כולנו יודעים שתלמוד תורה זה הכי גבוה, אז לא מפסיקים ללמוד

א“א לקלקל את הבריאה בגלל השיגעונות

אם לימוד תורה זה הכי גבוה אז אין כזה דבר להפסיק ללמוד תורה, בסדר מה שהגוף מכריח לאכול ולישון, אז אפשר לאכול פה ושהאישה תבין שזאת המציאות – אי אפשר לקלקל את הבריאה בשביל הרצונות שלה והשיגעונות שלה, שלא תפריע, אלא תהיה במקום הנכון שלה, אדרבה שתביא את האוכל לפה, אני ישים את הראש פה כמה דקות – אם תלמוד תורה כנגד כולם אז תלמוד תורה מתקן את העולם – בוודאי שזה טעות אבל מה הטעות פה? שאדם הולך לפי שכל. במדרגה הזאת אדם צריך לשים לב איך הלב מרגיש ומקבל את הדברים, כי כל התורה והמצוות שאנחנו עושים חייבים לעבור דרך המחשבה שלנו אבל להאיר ללב שלנו שמחה ואהבת השם ויראת השם, כי אם זה לא מאיר ללב אז העיקר חסר. הרבה דברים בחיים
אנחנו עוברים בגלל הנקודה הזאת. כל אדם שנכנס בעבודת השם טועה בזה בהתחלה

הרב שלמה וולבה מראשי בעלי המוסר

לפני הרבה מאוד שנים הייתי אצל אחד הצדיקים, למדתי בישיבה ליטאית-חסידית והם היו מאוד קשורים עם הצדיק הזה, קוראים לו הרב שלמה וולבה – מי שזוכר ושמע הוא כתב 2 ספרים שנקראים עלי שור, הוא היה מזקני בעלי המוסר בזמנו, היה אדם מאוד גדול. שלחו אותי מהישיבה שבה למדתי לדבר איתו, היו לי הרבה שאלות אז המשגיח אמר לי שהוא יסדר לי פגישה איתו ובאמת ישבתי איתו למעלה משעתיים, זכות מאוד גדולה והוא לימד אותי הרבה דברים. הוא היה מראשי בעלי המוסר ואני יגיד לכם דיבור שהוא אמר לי, הספר שלו עלי שור נחשב לאחד מספרי המוסר החשובים שבדורנו, אני יגיד לכם מילה במילה מה שהוא אמר לי: עיקר מה שכתבתי את עלי שור זה מההתבודדות שהיתה לי שעתיים לפני עלות השחר עד עלות השחר, כל יום היתה לי התבודדות לפני עלות השחר. ושקול אצלי שעה התבודדות כחמש מאות שעות של לימוד תורה – זה מילה במילה מה שהרב שלמה וולבה אמר לי. דיברתי איתו הרבה על העניין של המידה הנכונה, אז הוא אמר לי שיש קפיץ שמחובר לקיר, ולנו יש משימה ללחוץ את הקפיץ שיגיע לקיר, אם יבוא בן אדם עכשיו וילחץ בכל הכוח, בשלב מסויים הקפיץ יותר חזק ממנו והוא יעיף לו את היד והוא יקבל מכה מהקפיץ, אמר לי הרב וולבה: מה עושים? איך מתמודדים?

ב“ה יהודי רוצה להיות רשב“י ומשה רבינו

הרב וולבה אמר לי: לכל קפיץ יש אלסטיות (גמישות), אפשר להגביר אצלו את האלסטיות, איך? לאט-לאט, כל פעם לוחצים  אותו ומרפים, לוחצים אותו ומרפים, ואז הקפיץ לאט-לאט משנה בעצם את האלסטיות שלו עד שתגיע למצב שאתה יכול לחבר אותו לקיר – ככה זה בעבודת השם, כשרוצים ללחוץ את הקפיץ עד הסוף אז המוח לא מחובר עם הלב. הלב הוא רשות בפני עצמו, צריך לדעת איך לחבר אותו  נכון, איך לחזר אחריו, איך לדבר איתו ואיך לפייס אותו. האלסטיות זה שהמוח שזה אנחנו, מבינים שצריך להרגיל את הלב לרוחניות לאט-לאט. אי אפשר בבת אחת לקפוץ מדרגות – זה מה שרבינו אומר בסיפור: ועשו ביניהם שיהיו תמיד ביחד, בפשטות רבינו מתכוון להגיד שהם קבעו ביניהם שיהיו תמיד ביחד, אבל רבינו משתמש פה דווקא במילה ’ועשו‘, זה מרמז על עולם העשייה. צריך לדעת שכל עולם העשייה זה לחבר את המוח עם הלב, כל מאורעות העולם זה כדי ללמד אותנו איך לחבר את המוח עם הלב, לכן יש לאדם התעוררות רוחנית, ב“ה יהודי
רוצה להיות רשב“י ומשה רבינו, זה רצון לא טוב? חז“ל אומרים לנו: לעולם
יאמר אדם מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי. אדרבה יהודי כן צריך לרצות את זה..

החיבור הכי גדול זה דווקא בעולם שלנו

זה טוב שיהודי רוצה להיות רשב“י ומשה רבינו, זה טוב וזה אמת, זה הכיוון הנכון אבל תדע שירדת לעולם העשייה כדי להגיע לנקודה הזאת באמת, לא במדמה. מה זה באמת? זה פה בעולם העשייה, עם כל המטלות של החיים ועם כל ההתמודדויות ועם כל הצמצומים שאנחנו עוברים, מי שיש לו משפחה זה אישה וילדים ופרנסה וכן הלאה, פה תחבר את המוח עם הלב. ז“א שמקום החיבור של המוח עם הלב זה דווקא מתוך התמודדות בעולם העשייה. החיבור הכי גדול זה דווקא פה בעולם שלנו. לסיום נגיד עוד משהו, הנועם אלימלך שואל על מה שחז“ל אומרים שכשעמ“י קיבלו את עשרת הדיברות אז ידוע שעמ“י שמע מפי הקב“ה את 2 הדיברות הראשונות מפי הקב“ה ופרחה נשמתם ואז הקב“ה נתן להם טל-תחיה והחזיר אותם, אחרי זה עמ“י אמרו למשה רבינו דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר איתנו
א-לקים פן נמות. הנועם אלימלך שואל מה הסיבה שפרחה נשמתם? נכון שאפשר להגיד שהתגלה אור כזה גדול אז פרחה נשמתם, אבל הנועם רוצה להכנס יותר לעומק

אם היינו עכשיו בגן עדן הכל היה בסדר..

אומר הנועם אלימלך דבר נפלא וראיתי שהפירוש שלו כתוב בזוהר בפרשת שלח-לך: בשעה שהקב“ה אמר את הדיברות הראשונות, כל הנשמות הרגישו את העונג של גן עדן. ברגע שהם הרגישו את התענוג של גן עדן הם אמרו: אנחנו לא מוכנים לסבול את הגוף ואת העולם הזה. מה שאדם מוכן לסבול את הגוף ואת העולם הזה זה כי הוא לא טעם את התענוג של גן עדן. הזוהר הקדוש אומר כך: שרשב“י ולתלמידיו עלו לגן עדן התחתון, ומה הניסיון הגדול להגיע למקום הזה? שאדם נמצא שם הוא לא מוכן לחזור, פה בעולם הזה שכחנו מה הולך שם, היינו שם אבל שכחנו אז אדם מוכן לסבול את העולם הזה. אם כך איך הקב“ה החזיר את הנשמות? הקב“ה הראה לנשמות מה הן יכולות להרוויח בעולם הזה שזה לנצח נצחים מהמצווה הכי קטנה ואת זה א“א להשיג בעולם העליון, כשראו את זה הנשמות הן התפייסו וחזרו לגוף, זה מה שרבינו אומר ’ועשו ביניהם‘ אם היינו עכשיו בגן עדן הכל היה בסדר, שם אין את התלאות של העולם הזה, אבל צריך לדעת שמה שאפשר לעשות פה לחבר את המוח והלב פה בעולם העשייה דווקא בגלל המלחמות והקשיים, א“א להשיג בשום עולם ומציאות.

הפוסט פרשת פקודי | ממשיכים את המעשה משבעת הקבצנים הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

דבר הכי קטן מוציא מהשלווה

אפילו אם אדם צריך לעבור בחיצוניות חוויה של צער, ברגע  שיש לאדם מוחין מה הוא רואה? שם ה-ויה מאיר מול העיניים שלו, הוא רואה רק את הטוב ואת החסדים – לעומת זה ברגע שהדעת מסתלקת מאתנו אז הדבר הכי קטן מוציא אותנו מהשלוות נפש שלנו. לכן העניין שהלכו לאיבוד, האיבוד האמיתי זה לא מה שקורה בעולם אלא זה איך אנחנו מקבלים את מה שקורה בעולם. העולם זה ’תהו ובהו וחשך על פני תהום‘ ויש ’רוח אלהים מרחפת על פני המים‘ שממתיקה את זה. אבל עיקר התיקון זה איך אנחנו מסתכלים על הדברים, לכן הפסוק הבא זה ’ויאמר א-לקים יהי אור ויהי אור‘ – כתוב בספרים על איזה אור מדובר? זה לא אור השמש כי עדיין לא נבראה השמש, אלא זה אור הדעת. האור הגנוז זה אור הדעת, הלכה למעשה בוודאי שיש בזה אין ספור דרגות, אבל מה ששייך למציאות שלנו זה לראות את החסדים של הקב“ה ואת ההנהגה של הקב“ה  בכל מאורעות חיינו. למעשה אחד היסודות שאנחנו מסתכלים על העולם זה שכל העולם זה הסתרה, לכן עולם זה מלשון העלמה, ובתוך העולם יש דרגות, זה סולם של הסתרה בתוך הסתרה, והעבודה של האדם היהודי זה לגלות ולהתחבר עם הקב“ה בתוך ההסתרה. השבוע מישהו הראה לי שמובא שהאבות
ודוד היו הארבעה רגליים של המרכבה, לכל צדיק יש עבודה פרטית ומיוחדת בשבילו

מתי דוד המלך זכה להשלים את עניינו?

מה היתה העבודה המיוחדת של דוד המלך? העבודה שלו היתה לגלות אמונה ואת מלכות השם בתוך העומק של ההסתרה. מתי דוד המלך זכה להשלים את כל עניינו בעולם שזה נקרא הרגל הרביעית במרכבה? כאשר דוד המלך ברח מאבשלום בנו ושמעי בן גרא יצא לקראתו וקילל אותו קללה נמרצת. באותו זמן היה עם דוד המלך יואב בן צוריה, וידוע שבני צוריה היו גיבורים מאוד-מאוד גדולים, היה להם כוח לא-טבעי ובתנועה אחת הוא מזכה את שמעי בן גרא לקיים את התיקון הכללי, אבל לאבישי בן צוריה אין רשות לעשות את זה אבל לדוד המלך היה רשות כי מלך דן יחידי

זה הכל מתנות…!

לדוד המלך היה מותר להגיד לאבישי בן צוריה שיהרוג את שמעי בן גרא מצד דין של מורד במלכות אבל דוד המלך אמר ליואב בן צוריה: השם אמר לו קלל. לאחר מכן כתוב ששמעי בן גרא לא עזב את דוד המלך אלא הוא הלך איתם מהצד וכתוב ששמעי עפר בעפר, הוא לקח אבנים ועפר וזרק על דוד המלך. מה דוד המלך עשה? ראיתי שאחד המפרשים כותב שדוד המלך הלך וקיבל את האבנים ואת העפר בשמחה, דוד המלך אמר: כל המתנות וכל האבנים והעפר שזורקים עליי זה הכל מתנות שהקב“ה נותן לי. מובא שבזה הוא זכה להיות רגל רביעית במרכבה..

זה תיקון המלכות שבמלכות

מה הכוונה עפר בעפר? מובא בספרים שמידת העפר זה מידת הענווה. יש 4 יסודות, אש, רוח, מים ועפר – הם כנגד  הארבע רגליים של המרכבה, והמידה של דוד המלך זה עפר כמו שכתוב ונפשי כעפר לכל תהיה. עפר בעפר זה נקרא הענווה שבענווה, זה תיקון המלכות שבמלכות, לכן דוד המלך זכה להיות רגל רביעית במרכבה בבחינת מלכא משיחא – למעשה בדור שלנו יש הרבה מאוד את הנקודה הזאת, לפני 30 שנה שמעתי מהאדמו“ר מפוריסוב שאמר שהדור שלנו זה בבחינת משיח בן דוד, לכן לכל אחד מאתנו יש איזה ניצוץ ונקודה של משיח בן דוד, לכן אנחנו צריכים לתקן מאוד את המידה הזאת לכן הדור הזה עובר מאוד מאוד את התיקון של המידה הזאת. באותה שיחה האדמו“ר אמר עוד נקודה: עכשיו אתם תראו, עוד מעט כל העולם הולך להתהפך ואף אחד כבר לא יבין מי שייך למי, אתם רואים אנשים שנמצאים ברחוב יפו ומסתובבים איפה שהם מסתובבים, עוד מעט אתם תראו אותם רצים לכוללים, ומהכוללים לשמה, כל העולם הולך להתהפך – ואז הוא הסביר גם למה: לפני הגאולה הדרך זה שמוציאים החוצה מתוך האדם את כל הפנימיות שלו ושמים לו את זה מול העיניים לטוב ולמוטב

ואז ברגע אחד יהיה לאדם את הישועה

-ואז אומרים לאדם תבחר מה אתה רוצה. ואז אין הסתרה, ז“א שאין כזה דבר שאדם יהיה חצי-חצי, או פרווה, או בין לבין – מדוע? האדמו“ר הסביר שזה הנקודה של דוד המלך וזה הנקודה של המשיח, זה נקודת האמת. גם אם יש לך תאוות או מידות לא טובות, תודה על האמת, תצעק אליי שאני יציל אותך מכל המקומות שאתה נמצא – הרב דסלר מביא במכתב מאליהו את המהר“ל מפראג שאומר:  וברגע אחד יהיה לאדם את הישועה, רק תהיה אמיתי עד הסוף. אז האדמו“ר
אמר שלקראת הגאולה יוציאו את הכל החוצה וחשוב שנדע את המהלך שמוליכים אותנו, שאף אחד לא יחפש עכשיו דברים הגיוניים כי העולם הפסיק להיות הגיוני..

לחפש הר של זהב ומבצר של מרגליות

פעם העולם היה הגיוני, זה היה בהיסטוריה, זה היה לפני שנתיים. איך שהתחילה הקורונה בעולם שום דבר לא הגיוני. קורונה באמת זה הנהגה אמיתית כי קורונה זה כתר, זה הנהגת הכתר שהתחילה בעולם. אח“כ גילו את זן הדלתא שזה בגימטריה משיח בן דוד (דויד). זה הכל סימנים של הגאולה – הנקודה היא שמוציאים החוצה את כל הפנימיות. כדי להתחבר עם האמת חייבים כל הזמן לצעוק לגלות את מלכות השם, כי אם א“א לגלות דבר הגיוני, רואים שכל יום העולם יורד מהעולם של ההיגיון, פחות הגיוני ופלות הגיוני וכן הלאה. בסוף הסיפור הראשון השני למלכות עזב את המשרת והוא הלך לחפש את הבת מלך האבודה והוא רק הלך וחיפש ובכה והוא אמר: אני יודע שיש הר של זהב ומבצר של מרגליות, זה העניין של בית המקדש והאור של הגאולה. הוא אמר: אני רואה שהכל הכי הפוך בעולם. המשרת של השני למלכות זה השכל וההיגיון. השני למלכות הבין בשלב מסויים שאין ברירה ועכשיו צריך לעזוב את ההיגיון ולצעוק להשם: תחזיק אותי ותעזור לי להחזיק מעמד בכל התוהו ובהו שהולך. מצד שני כל הכוחות של היצר הרע זה רק להגביר את הדמיון בעולם, זה העצמת הדמיון וצריך לדעת שזה היצר הרע זה לא משנה איך זה משתלשל

רבינו נותן עצה אם הלכת לאיבוד לגמרי

לנו זה לא משנה איך זה משתלשל בעולם, אבל צריך לדעת שהמהלך הוא להגביר את כוח הדמיון בעולם – לכן אין מה לעשות חוץ מלצעוק להשם: אתה האמת וכל מה שלא קשור אלייך זה דמיון. אז צריך לצעוק להשם כדי שהוא יגלה לנו את נקודת האמת. לכן כל זה, זה הבחינה של הבן והבת שהלכו לאיבוד ביער כשהם היו קטנים, וכשלא היה להם מה לאכול אז הם צעקו ובכו – פה רבינו כבר אומר לנו עצה, כשהלכת לאיבוד לגמרי, אין מה לעשות, תתחבר עם הצעקה ועם הבקשה להקב“ה. 

כבר לא יכול לחזור בתשובה

רבינו ממשיך את המעשה ואומר: בתוך כך בא אצלם בעטליר (קבצן) אחד עם השקים שלו שנושא בהם לחם. והתחילו אלו הבנים (שזה בעצם אנחנו) להתקרב אליו ולהיות כרוכים אחריו. ונתן להם לחם לאכל, ואכלו. ושאל אותם: מהיכן באתם לכאן? השיבו לו: אין אנו יודעים, כי היו בנים קטנים כנ"ל. והתחיל לילך מהם, ובקשו ממנו שיקח אותם עמו. ואמר להם: את זה איני רוצה, שתלכו עמי. בתוך כך הסתכלו – והנה הוא עיוור. והיה אצלם פלא: מאחר שהוא עיוור, איך יודע לילך? וברכם (זה הבעטליר העיוור) שיהיו כמותו, שיהיו זקנים כמותו והשאיר להם עוד לחם לאכל והלך לו. הנקודה שרבינו מרמז בעניין של הקבצן זה נקודה מאוד עמוקה. למעשה רבינו האר“י כותב שברגע שאדם חטא פעם אחת, הוא לא יכול לחזור בתשובה, הוא כבר איבד את הכוחות שלו..

כל פעם שאדם נכשל נכנס בו עוד יצה“ר

רבינו האר“י גם מסביר, אם לפני החטא הוא לא יכל לעמוד בניסיון אז כל שכן שאחרי החטא הוא כבר לא יוכל לעמוד בניסיון. כי בכל פעם שאדם נכשל נכנס באדם עוד יותר יצר רע, אנחנו לא יודעים את זה אבל זה מאוד עמוק, זה מה שכתוב במדרש שהקב“ה שאל את אדם הראשון: המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת? אדם הראשון אמר:  האשה אשר נתתה עמדי הוא נתנה לי מן העץ ואכל (ואוכל בלשון עתיד). לכאורה איך יכול להיות שאדם הראשון אמר כזה דבר? לכאורה אין חוצפה יותר גדולה מזאת – אבל באמת שאדם הראשון לא התכוון לחוצפה, אלא הוא הבין: אחרי שאכלתי פעם אחת, עכשיו אני וכל נשמות ישראל צריכים ששת אלפים שנה לתקן את האכילה הזאת ואנחנו עוד ניכשל הרבה – החטא הזה גורם עוד.
לכן אומר רבינו האר“י שאם אדם חוטא הוא לא יכול לחזור בתשובה, הוא כבר איבד את הכוח לחזור בתשובה, אבל בוודאי שהקב“ה לא נעל בפנינו את דרכי התשובה…

הצדיק ממשיך לעסוק בתיקון הנשמות..

אין דבר שעומד בפני התשובה – מסביר רבינו האר“י יסוד מאוד גדול, אדם לא יכול לחזור בתשובה, אלא אדם יכול לרצות לחזור בתשובה. ברגע שאדם מתחזק ברצונות לחזור בתשובה, מסייעים לו משמיים, ואיך הסיוע? יש שלוש דרכים איך מסייעים לאדם. או ששולחים לאדם מלאכים, או שמחזקים את הנשמה של האדם שתוכל להתעורר, ועיקר עיקר הדרך זה ע“י נשמות הצדיקים שבאים ומסייעים לנו. כל צדיק שבימי חייו מסר את הנפש על עמ“י, אחרי הסתלקותו הוא באמת לא נפטר מהעולם אלא הוא ממשיך לעסוק בתיקוני הנשמות כבימי חיותו ויותר מזה, עכשיו יש לו יותר כוח לעזור לנו מאשר בימי חיותו, המלבי“ם כותב את זה בספר יהושע, שמה הוא כותב שצדיק שעסק בתיקון עצמו, אחרי 120 שנה הוא מגיע לגן עדן ויש לו את כל התענוגים, אבל צדיק שעסק בתיקון נשמות ישראל, ממשיך לעבוד את הקב“ה כפי שהיה  בחייו ויותר מזה, לעזור לנו וזה עיקר הסיוע – הבן איש חי כותב את זה בבן יהוידע במסכת חגיגה בדף ט“ו: עיקר התשובה והסיוע של הדורות האלה זה
ע“י נשמות צדיקים שבאות ומסייעות לנו – וזה הסוד של הקבצנים במעשה שלנו..

הנשמה של הצדיק מאירה כמו פרוז‘קטור

הסוד של הקבצנים זה נשמות הצדיקים שבאים ומסייעים לנו. באמת אנחנו לא יודעים איך הם מסייעים לנו, יש הרבה דרכים לצדיק לעזור לנו, הוא יכול לשלוח לנו מישהו שפתאום יחזק ויעורר אותנו, ובעיקר זה שהצדיק פשוט מאיר בתוכנו, זה מה שנקרא סוד העיבור. יש סודות גדולים מאוד בסוד העיבור שאנחנו לא בקיאים בהם, אבל איך אנחנו מרגישים את סוד העיבור? הנשמה של הצדיק זה כמו פרוז'קטור, היא פשוט מאירה לנו, פתאום אדם מקבל חיות, התעוררות ורצום לחזור בתשובה – צריך לדעת שכל הרצונות וכל ההתעוררות שאנחנו מקבלים זה הנשמה של הצדיק שבאה ומאירה לנו וזה מה שרבינו אומר, כשבכו וצעקו – כשנשמות ישראל אבודים, מיד הקב“ה שולח צדיק שיסייע לנו, וב“ה אנחנו רואים את זה מאוד חזק דור שלנו, את גודל ועוצמת התשובה שיש בעם ישראל עכשיו…

יהודי שמתחבר עם הקב“ה!

לכאורה זה הדבר הכי לא טבעי – כ“כ הרבה הסתרה וכ“כ הרבה דמיונות כל הזמן מעצימים בתוכנו. כל יום מעצימים את הווליום של הדמיונות בעוצמות נוראיות – הגמרא במסכת ע“ז אומרת שכשגוג ומגוג באים מה הקב“ה עושה? יושב בשמיים ישחק, הקב“ה צוחק על כל העוצמות האלה. למה? כי גם אם מגבירים את כל העוצמות שבעולם, בא יהודי ולוקח כוס מים, מברך שהכל נהיה בדברו והוא מבטל את הכל. בברכה אחת, בתיקון הכללי אחד, בתפילה אחת ובהתבודדות אחת – צריך לדעת שכל מה שעושים בעולם הכל מתבטל ברגע שיהודי מתחבר עם הקב“ה, ובפרט כשיהודי אומר להקב“ה: אני רוצה להתקרב אלייך

הסוד של הנשמה של הצדיק שמסייעת

צריך לדעת שאין דבר שפועל בבריאה יותר חזק מזה שכואב ליהודי שהוא רחוק מהקב“ה. זה הסוד של הנשמה של הצדיק שבאה ומסייעת לנו, וזה הקבצן מהסיפור שנותן לנו לחם לאכול – מובא שלכל דבר ולכל מציאות בעולם יש שורש רוחני, בפרט במאכלים. למעשה המאכל הגבוה ביותר זה לחם, לכאורה זה לא מובן למה בכל העולם אוכלים לחם, אין סעודה חשובה בלי לחם – זה אל מעדן כ“כ גדול שזה אמור היה להיות המאכל הכי חשוב בעולם אבל באמת זה בגלל השורש הרוחני שלו. השורש הרוחני של הלחם זה בספירת החוכמה כנגד ג‘ ראשונות שזה חוכמה בינה ודעת. לכן מובא בספרים שלחם גימטריה 78 שזה שלוש פעמים שם ה-ויה. אפשר לראות סימן לדבר, הגמרא במסכת ברכות אומרת שאין התינוק אומר אבא ואמא עד שלא יאכל כזית דגן בכדי אכילת פרס. כי ע“י אכילת הלחם מאיר בתוך התינוק החכמה

התינוק בוכה וצועק בלילה: ’אבא, אמא‘?

זה הסיבה שהדבר הראשון שהתינוק אומר זה אבא ואמא – קיבלתי חוכמה, אבא זה חוכמה ואמא זה בינה, לכן הדבר הראשון שתינוק אומר זה  אבא ואמא. הרבה פעמים כשהתינוקות קמים בלילה ומפריעים לנו לישון, הם בוכים וצועקים אבא, אבא, אמא, אמא. לא צריך להתרגז עליהם, כי הם קמו לעשות תיקון חצות, הם צועקים אבא, חוכמה עליונה, אמא, בינה עליונה, תתגלו אליי – התינוק יודע את האמת שאי אפשר להסתדר בעולם – כל תיקון העולם זה כשיתגלה אבא ואמא שזה החוכמה והבינה העליונה. לכן הקבצן שזה הצדיק נותן להם לחם לאכול, הכוונה שהצדיק מאיר לנו את הג‘ הראשונות שזה החוכמה בינה ודעת, העניין של הדעת זה להאיר את זה ללב. כי אם זה ישאר רק בצד מוח אז העיקר חסר, צריך שאור השם יאיר לנו בלב וזה הדעת. הקבצן נתן להם לאכול – כשהם קיבלו את הלחם שלו זה מה שאנחנו רואים שלפעמים אדם מקבל התנוצצות מהצדיק, הוא מרגיש כזה נועם והוא לא רוצה ללכת מפה. אדם מקבל כזה אור באומן אז הוא אומר: אני לא רוצה ללכת מאומן. לכן הבן והבת אומרים לקבצן: תיקח אותנו איתך, אנחנו רוצים ללכת איתך. מה הקבצן אומר להם? איני רוצה שתלכו עימי. וזה לא מובן, למה הצדיק לא רוצה לקחת אותם?

לכל אחד יש סך של צמצומים והסתרה..

הרי אם יש לך לחם ואתה הוא צדיק האמת וכל העניין שלך זה לעסוק בתיקון הנשמות, אז למה אתה אומר להם את הנקודה הזאת: את זה איני רוצה שתלכו עימי? אדרבה תיקח אותם איתך, אלא יש פה נקודה מאוד עמוקה. אי אפשר לצאת מהקטנות ומהצמצום עד שאנחנו לא עוברים את כל הבירור מה שכל אחד ואחד חייב לעבור. לכל אחד יש שליחות בעולם ולכל אחד יש סך של צמצום והסתרה שהוא חייב לעבור ואם הוא לא יעבור את זה הוא פשוט לא יברר את עצמו, לא שהוא לא יהיה צדיק אלא הוא יהיה הצדיק הכי גדול בעולם
רק שאת עצמו הוא לא יברר. מהי הנקודה שיש לנו לברר?

זה לא מעורר את מידת הדין

צריך לדעת שהרבה פעמים זה נסתר מאתנו, אבל לכל אחד מאתנו יש בעומק הלב והנפש והרוח והנשמה סיגים שזה נקרא פסולת או יצר הרע, שאנחנו צריכים לברר את זה ובשביל זה באנו לעולם. לא באים אלינו בטענות שיש לנו יצר הרע, זה לא מעורר את מידת הדין. מה שמעורר את מידת הדין זה למה אתה לא עובד על היצר הרע, זה מעורר את מידת הדין. יש שיחה של רבינו בחיי מוהר“ן שהוא אומר: אני יכול להוציא ממכם את היצר הרע בפעם אחת, אבל אתם לא תוכלו לחיות, הנשמה שלנו תצא יחד עם היצר הרע, לכן זה חייב לבוא בהדרגתיות, זה חייב לעבור בשלבים. מצבי ההסתרה והצמצמום שאנחנו עוברים בעולם הם מסייעים לנו
בעצם לברר את מה שאנחנו צריכים לברר. בזמן הגילוי אנחנו עובדים את השם, מקיימים מצוות, עושים צדקה וחסד, כל מה ששייך לאדם וזה דבר גדול, אבל בזמן הצמצמום אז אדם יכול לברר את החלקים הרעים כי אז הם בעצם מתעוררים בתוכנו.

האמת אדם צריך להגיד תודה להקב“ה

לכן אנחנו לא צריכים ליפול משום דבר רע שאנחנו מגלים בתוכנו – צריך לדעת את זה בפרט עכשיו שהקב“ה מציף את הכל החוצה כדי לנקות, לא צריך ליפול ולא צריך להיחלש בדעתנו משום דבר שנגלה בתוכנו, אדרבה, לפי האמת אדם צריך להגיד להקב“ה תודה. כמובן שברגע שאנחנו מגלים את הלא טוב שיש בתוכנו צריך להתפלל על זה ולצעוק על זה ולעשות השתדלות לתקן את זה, כמובן לא להתבטל מהנקודה הזאת, אבל צריך לדעת שעצם העובדה שמתגלה בתוכנו היצה"ר, לכן הוא משאיר אותנו ביער. אמרנו שהיער זה מרמז על העניין של הפר דינים, שזה כל ההסתרות. באמת זה לא נעים לנו לעבור את זה אבל כל התיקון שלנו נמשך על ידי זה

אם יהיו חטאיכם כשנים, אזי כשלג ילבינו

אדם לא צריך להיחלש בדעתו משום יצר הרע שיש בתוכו – למה יש לנו את היצר הרע הזה? רק הקב“ה יודע מאיפה זה נמשך ואיך זה השתלשל בחטא אדם הראשון, וגם לחטא אדם הראשון יש דברים שקודמים לו. הבן איש חי כותב בבן יהוידע על מסכת שבת דף פט עמוד ב‘ שיצר הרע שלנו נמשך בכלל משבירת הכלים שהיה לפני בריאת העולם, לפי רבי אליעזר שאנחנו מונים את השנים על פיו, הקב“ה התחיל לברוא את העולם בכ“ה באלול. רבינו האר“י כותב ששבירת הכלים היתה מי“ז באלול עד כ“ד באלול – וכי אנחנו בחרנו אז? בשבירת הכלים כבר נקבע היצר הרע שלנו, לכן הגמרא במסכת שבת דף פט עמוד ב‘, אומרת אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו – שואלת הגמרא מה המשמעות של הפסוק? אם יהיו חטאיכם
כשנים המסודרות מששת ימי בראשית, כשלג ילבינו, הפירוש יותר לא מובן מהפסוק, מה הכוונה? מסביר הבן איש חי שכמו שהשנים מסודרות מששת
ימי בראשית, לכל אדם יש חטאים שמסודרים מששת ימי בראשית עליהם הוא אנוס

מתגלה שכל החטאים מששת ימי בראשית

אז אם אדם יקפיד שרק אלה יהיו החטאים שלו אזי כשלג ילבינו, אז כל מה שצריך להקפיד זה רק שיהיו החטאים של ששת ימי בראשית ולא להוסיף עליהם, מיד כולם שואלים על הבן איש חי – איך אדם יודע להבדיל בין החטאים של ששת ימי בראשית לבין החטאים הם לא מששת ימי  בראשית? אז דבר ראשון רבי צדוק הכהן מלובלין כותב שברגע שאדם חוזר בתשובה אז מתגלה למפרע שכל החטאים היו מששת ימי בראשית, אבל באמת יש עוד תשובה לדבר בבן איש חי בעצמו ובעוד מקום אחר. הבן איש חי בבן יהוידע על מסכות ברכות בדף טז כותב שם על התפילות של האמוראים, רבי יוחנן אמר יהי רצון שתציץ בבשתנו ותביט ברעתנו – שואל הבן איש חי מה התפלל רבי יוחנן? אומר הבן איש חי: יהי רצון שתסתכל שבשעה שאנחנו עוברים עבירה, אנחנו מתביישים בזה שנכשלנו, ובזה שיהודי מתבייש בזה שהוא עבר עבירה בזה מתגלה שהעבירה הזאת היתה אונס – כך כותב הבן איש חי.

אז מה נעשה הלכה למעשה

אומר הבן איש שזה ההבדל בין יהודי לגוי – גוי שמח שמזדמן לו עבירה ואילו יהודי מתבייש כשמזדמן לו עבירה. למעשה פה גילה הבן איש חי מהם העבירות של האונס, כשמתביישים זה מגלה בעצם שזה העבירות שמוכנות לנו בשביל להתבייש – אז מישהו אמר לי: אז מה נעשה הלכה למעשה מכל זה? אמרתי לו: פשוט, בוא נתבייש על כל דבר שקורה לנו – כל דבר לא טוב שקורה לנו נתבייש מזה. העיקר זה באמת הבושה, לכן משאירים את האדם שיתברר, זה מה שהצדיק (הקבצן) אומר לבן ולבת: את זה איני רוצה שתלכו עימי, בע“ה
אני יברך אתכם שתהיו כמוני. בהמשך רבינו אומר שהקבצנים חזרו ונתנו להם את
כל זה במתנות אבל זה כבר בזמן התיקון, באמת אדם מקבל את הכל בסופו של דבר…

התיקון והמסלול צריך להיות שבע פעמים

רבי נתן אומר שמעטים אלה שלא רואים עולמם בחייהם, כי רובה דרובה זוכים לראות את התיקון שלהם בימי חייהם, מי שהולך כמובן בדרך של הצדיק ובעצות של הצדיק – לכן הוא השאיר אותם ביער והמעשה הזה חוזר שבע פעמים כמו שהזכרנו זה הקבצן העיוור, החרש, הכבד-פה, בעל הצוואר העקום, בעל החטוטרת (גיבנת), בלי הידיים ובלי הרגליים – אז כל פעם בא קבצן אחר, נותן להם לחם, מברך אותם שתהיו כמוני ומשאיר אותם ביער – מה מרמז העניין של השבע? כמובן שזה מרמז על העניין של שבע יפול צדיק וקם, כי כל תיקון חייו והמסלול הרוחני שלו זה צריך להיות שבע פעמים. מה היסוד והשורש שצריך לעבור את השבע? זה קשור לעניין ולמושג שנקרא בראשי תיבות חד“ר – המקובלים אומרים שזה חסד, דין ורחמים..

יש חד“ר בגדלות מוחין וגם חד“ר בקטנות

חסד דין ורחמים זה שלוש מידות כלליות שצריך לתקן אותם, לכן אדם נכשל בחסדים ולפעמים אדם נכשל בדין עד שהוא מגיע לממוצע, אז זה שלוש מידות. יש  את השלוש מידות במוחין דגדלות ויש את השלוש מידות במוחין דקטנות ואדם צריך לברר את כל המידות האלה וזה השש פעמים ובסוף זה המידה השביעית זה המלכות – זה לגלות שהכל היה סיעתא דשמייא וזה הענווה והביטול, לכן זה צריך כל פעם להיות בבחינה של שבע, זה השורש של השביעיות. אחרי שהיו השבע פעמים רבינו אומר שאחרי הקבצן השביעי התחילו ללכת ליישוב עד שבאו לאיזה דרך עד שבאו לאיזה כפר ונכנסו אלו הבנים לאיזה בית, והיו מרחמים עליהם ונתנו להם לחם, וחזרו לאיזה בית ונתנו להם לחם גם כן, והיו מחזרים על הפתחים וראו שזה טוב לפניהם ועשו בניהם שיהיו תמיד ביחד, ועשו להם גם כן שקים גדולים, והצטרפו לחבורת קבצנים, עד שהם בעצמם נהיו קבצנים והיו מפורסמים אצל הקבצנים.

הם החליטו שהם רוצים להיות תמיד יחד

הבן והבת יצאו מהיער והם הלכו לאיזה בית וביקשו לחם ואז הם הלכו לבית אחר ושוב ביקשו לחם, רבינו אומר פה 3 נקודות, דבר אחד זה שהטוב בעיניהם להיות קבצנים, דבר שני אחרי שהם החליטו להיות קבצנים הם החליטו להיות תמיד ביחד, הם עוד לא מתחתנים אבל הם החליטו להיות ביחד, והדבר השלישי זה שהם הצטרפו לחבורת קבצנים ונהיו חלק מהקבצנים העניין שרבינו אומר שהם יצאו מהיער ונהיו קבצנים, למעשה רבינו מרמז פה על המדרגה שאדם מתחיל לצאת מהנהגת הדין, כי היער זה הפר דינים ולצאת מזה הם עברו את השבע פעמים ורבי נתן כותב שהשבע, זה שבע כפול עשרת-אלפים, אחרי שהם עברו את כל הבירורים האלה, כל זה בעצם כדי לזכות לקבל את הדעת להיות קבצן. כל מה שאנחנו עוברים זה כדי לזכות להיות קבצן. מה זה קבצן? הרי רבינו היה יכול לתאר את הצדיקים בכל דבר אחד בעולם, נגרים, סנדלרים וכו‘ אז מה מדוע רבינו נקט פה בסיפור את הקבצן?

כל היסוד שלנו בעולם זה נקודת התפילה

רבינו בעצם מגלה שאי אפשר להגיע לנקודת האמת ולנקודת הצדיק אלא ע“י בחינת הקבצן – קבצן אצל הקב“ה, למעשה העניין של הקבצן זה הכת של הבעל תפילה. מה זה שהיו מחזרים על הפתחים ומקבלים לחם? זה קמים חצות, הולכים לשדה, הולכים לכותל, נוסעים לקבר רחל, נוסעים לשמואל הנביא, ונוסעים לקברי צדיקים – מחפשים את דרכי התפילה. כי יש 12 דרכים כלליות בתפילה כידוע שלכל שבט היה לו את המסלול ואת הדרך שלו בתפילה, ולכל אדם יש באופן פרטי את הדרך המיוחדת והפרטית שלו בתפילה, לפעמים זה גם משתנה מזמן לזמן, לפי המהלך הרוחני של האדם. העניין של הקבצנים זה לדעת שכל היסוד שלנו בעולם זה הנקודה של התפילה, הקרקע שלנו והביטחון שלהו והיציבות שלנו זה רק ע“י הנקודה של התפילה. כשהתקרבתי לברסלב לפני הרבה שנים אמר לי אחד מזקני ברסלב שקירב אותי: רבינו רצה לגלות בעולם למעשה שתפילה זה המקל הליכה של האדם היהודי בעולם – זה הנקודה של התפילה, הכל צריך לעבור דרך העניין של התפילה

שמואל אומר שמבעה במשנה זה אדם

כתוב בגמרא במסכת בבא קמא: ארבעה אבות נזיקין השור והבור והמבעה וההבער, בהמשך הגמרא שואלת מה זה מבעה? יש 2 תירוצים של רב ושמואל. שמואל אומר שמבעה זה אדם. מישהו שמע את זה פעם? שמואל מביא ראייה לשיטתו, הוא מביא פסוק מישעיה שאומר ’אם תבעיון בעיו‘ – את תחזרו בתשובה ותתפללו, תתרצה ותתקבל תשובתכם – יוצא ששמואל מביא את הפסוק הזה כראייה שמבעה זה אדם, זה עדיין לא מובא, אם תבעיון זה הפועל של תפילה, אם תתפללו. שמואל לקח את הפועל בארמית של תפילה והפך את זה לשם עצם, מתתפללו לתפילה. ואומר שמואל שמבעה במשנה זה אדם – למה זה אדם? הרי באמת זה תפילה לא אדם.

אני אוהב את הבריות ואוהב את הבריאה

התירוץ של שמואל עדיין לא מובן. מובא בספרים לימוד גדול מאוד פה, כל המהות של האדם זה תפילה לכן המושג תפילה זה שייך להגדיר אדם ע“י הבחינה הזאת, זה מה שדוד המלך אומר בתהלים, תחת אהבתי ישטנוני ואני תפילה. אני אוהב את הבריות, אני אוהב את הבריאה ואני רוצה לעשות טוב עם הבריאה אבל היצה“ר כל הזמן שולח לי חיצים של מלחמות ושל שטנה, הוא שונא אותי והוא רוצה להפיל אותי ואין לי מה לעשות, מה הדרך? ואני תפילה. שאל אותי לפני שנים האדמו“ר: מה ז“א ואני תפילה? תגיד ואני מתפלל. אלא הוא אמר שדוד המלך הגיע לנקודה של הקבצן בכזאת שלמות שגם אם הוא לא היה בפועל מתפלל, הוא כולו תפילה. מה זה שהוא כולו תפילה? בנפש שלו ובדעת שלו הוא יודע והוא חי את
זה כל שנייה, אם הקב“ה לא עוזר לי איפה אני יכול למצוא את עצמי ברגע אחד. זה היסוד של המבעה במשנה במסכת בבא קמא. אדם זה דוד המלך למעשה וזה המבעה

הגאווה לא חייבת להיות כלפי בני אדם

שהם התחילו להשיג את זה הם התחילו לצאת מהיער ומהדינים, ככל שאדם יותר מאיר בתוכו את הנקודה של התפילה אז אדם בעצם מתחיל לצאת מהדינים. לכאורה יש מקום לשאול למה זה כ“כ יסודי שרבינו אומר שכל היציאה מהדין זה ע“י תפילה. זה באמת נקודה עמוקה מכיוון ששורש הדין נמשך בשורשו מהגאווה, והגאווה נטועה בתוכנו מחטא אדם הראשון. למעשה המהות של הגאווה זה לא חייב להיות גאווה חיצונית כלפי בני אדם, השורש של הגאווה הפנימית זה צדיק שעובד את הקב“ה ואומר להקב“ה: אני עובד אותך. הקב“ה שואל את הצדיק: אתה צריך עזרה? הצדיק אומר: כן. הקב“ה שואל: כמה? הצדיק אומר: 50%. יש בחירה ויש עבודה אבל אני רוצה שאתה תעזור לי, זה השורש של הגאווה. לתאווה יבקש נפרד..

אנחנו יודעים שזה האמת וזה התכלית !

הגאווה זה למעשה קלקול בדעת כתוצאה מעץ הדעת טוב ורע. מה זה קלקול הדעת? שיש תחומים בחיים שאנחנו יכולים להסתדר בלי הקב“ה, אדרבה אני עושה את זה ממידת החסד כלפי הקב“ה – זה מעורר את מידת הדין. כי העניין של מידת הדין זה שאתה לא יכול לעשות שום דבר בלי הקב“ה, העבודה שלנו זה לברר את הדעת הזאת. אז מצד הטבע בגלל חטא אדם הראשון והוספנו על זה במשך הגלגולים, אנחנו עובדים את הקב“ה ואנחנו יודעים שזה האמת וזה התכלית האמיתית אבל כמה אנחנו צריכים עזרה ממנו, אדם מתחיל בחמישים אחוז עזרה מהקב“ה, עד שכל הצדיקים ביררו את זה שלב אחרי שלב עד שבסוף הם
הבינו שהבחינה זה: תנשים אותי בכל רגע ורגע וזה בחינה של כל הנשמה תהלל י-ה.

כל התיקון שלהם זה החיבור בניהם יחד

העניין של התפילה זה ככל שזוכים לקנות את זה בתוכם הם יוצאים מהיער וזוכים לחזר על הפתחים. הפתחים זה כל הדרכים בתפילה, זה יכול להיות תיקון הכללי, תהלים, התבודדות, קברי צדיקים וכו‘ ולכל אחד יש את הנתיב הפרטי והמיוחד שלו. נקודה נוספת שרבינו אומר זה שעשו בניהם שיהיו תמיד ביחד, הכוונה שהם הבינו שכל התיקון שלהם זה החיבור בניהם ביחד. באמת זה מרמז על העניין של חתונה כפשוטו להקים בית יהודי כפשוטו, אבל בעומק זה מרמז על החיבור של המוח והלב, שאדם יזכה לברר את המדמה ע“י הצעקה והתפילה.

הפוסט פרשת ויקהל | ממשיכים את המעשה משבעת הקבצנים הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

מערבבים בזה את כוח הדמיון

הרמח“ל כותב בתחילת הספר מסילת ישרים: לא נברא האדם אלא להתענג על השם – הבחינה של הבת זה להתענג, לכן בכל אדם יש את הצורך הנפשי לקבל תענוגים והתפקיד של הבן שבתוכנו זה ללמד את הבת שבתוכנו מאיפה לקבל את התענוגים, כי כל כוחות היצה“ר בנויים למעשה על יסוד אחד, על זה שיש בהם עונג והם מפתים, וגם מאוד מערבבים בזה את כוח הדמיון. הדמיון מאוד חזק בנקודה של העונג שבא מצד היצה“ר וזה תפקיד הבן לברר את זה – החתונה שיש בין הבת והבת בסיפור זה מרמז על מדרגה רוחנית, לכן גם הגמרא אומרת שכל השרוי ללא אישה, שרוי ללא תורה, ללא שמחה, ללא קדושה וכו‘, מכיוון שעניין החתונה מרמז שהבן מצליח ללמד את הבת שבתוכנו מאיפה לקבל את התענוגים האמיתיים, כי מטבע האדם יצר האדם רע מנעוריו, אז מטבעו האדם קודם כל מחפש את התענוגים מהעולם הזה, רק בגיל המצווה ובדור שלנו זה גם הרבה פעמים אחרי גיל בר מצווה, אז האדם מתעורר בכלל לחשוב על כל היסוד הזה ועל הנקודה הזאת. ואז כוח הבן שבתוכנו שמברר את האמת מהשקר ואת הטוב מהרע, צריך ללמד את הבת שבתוכנו את האמת. החתונה מרמזת שהבת כבר מתחילה להתייחד, ולהתקשר ולהתחבר עם הבן, הכוונה שהבן מצליח להעלות את הבת אל הקדושה, ז“א ללמד את הרצון ואת הצורך שלנו לקבל תענוגים, שהמקום האמיתי לקבל את התענוגים זה מהקב“ה

מתחילים להתרחק מהארציות ומהגשמיות

כל תכלית העבודה שלנו בעולם הזה זה להעלות את הבת מהעולם הזה ומהארציות של העולם הזה אל הקדושה, הכוונה שלא נצטרך לקבל תענוגים, חיות ושמחה מהעולם הזה אלא נוכל לקבל את זה מצד התורה, הקדושה, מצוות, מעשים טובים – זה כל העבודה שלנו. אנו אומרים ’לשם יחוד קודשא בריך ושכינתא‘ השכינה זה בחינת הבת וקודשא בריך הוא זה בחינת הבן, ז“א שאנחנו פועלים שהבן והבת יתייחדו ביחד, הכוונה להמשיך הארה רוחנית לעולמינו ולנפשנו וללמד אותנו את הטוב שיש בקדושה וממילא אנחנו מתחילים להתרחק מצד הארציות והגשמיות של העולם הזה.

כבר מדרגה גבוהה

’לאוקמא שכינתא מעפרא‘ – השכינה מרמזת על בחינת הבת, פירוש הדבר שאנחנו מחפשים את החיות ואת התענוג מהעולם הזה וכל עבודתנו זה להעלות את השכינה מהעפר, הכוונה להעלות את הבת מהגשמיות של העולם הזה – פה רבינו מתחיל את הסיפור של החתונה, מכיוון שהחתונה זה כבר מדרגה רוחנית גבוהה, לכן פה מתחילים להתגלות הסיפורים של הקבצנים. כשהבן והבת היו ביער הקבצנים עזרו להם,
עכשיו בשבע ברכות כל יום בא קבצן ומספר את הסיפור שלו

בור מכוסה בקנים, עפר וזבל

מקובל בברסלב שהסיפור של הקבצנים זה התורה הכי גבוהה שיש לנו מרבינו, זה כולל את כל הליקוטי מוהר“ן את כל השיחות וכן הלאה. החתונה מתחילה ורבינו אומר לנו איפה עשו את החתונה: והלכו וחפרו בור גדול שיהיה מחזיק מאה אנשים וכיסו אותו בקנים, עפר וזבל, ונכנסו לשם כולם ועשו שם חתונה לאלו הבנים (הבן והבת), והכניסו אותם לחופה והיו שמחים שם מאוד-מאוד וגם החתן והכלה היו שמחים מאוד. עניין השמחה זה כי אין שמחה כמו להעלות את הבת מגשמיות העולם הזה. כי באמת לכל אחד מאתנו יש יצה“ר של העולם הזה, ככה נבראנו אבל צריך לדעת שעולם החירות והשמחה זה להשתחרר מזה, הכוונה להעלות מזה. השמחה האמתית היא שאדם זוכה להשתחרר מהתאוות של העולם הזה וזוכה לתקן את המידות שלו – בכל הספרים הקדושים כתוב שזה נקרא עולם החירות – לכן רבינו מדגיש את עניין השמחה כי אין לך שמחה יותר גדולה מאשר להשתחרר מכבלי-הגשמיות של העולם הזה, כי אמנם היצה“ר מאוד מפתה אבל אחרי זה הוא מכניס לנו את כל הדיכאונות בתוך הלב, כל התחושות הלא-טובות שיש לאדם זה הכל בא משורש אחד, ממה שאדם התפתה אחרי הפיתויים של היצה“ר, זה גורם את כל הצער לאדם.

למה הקומוניסטים השאירו את ביהכ“נ?

רבינו אומר שהחתונה היתה בבור שהיה מכוסה בקנים, עפר וזבל – ידוע שכל מילה אצל רבינו זה רמזים עמוקים מאוד. קודם כל צריך לדעת שרבינו אמר שאי אפשר לעלות לפני שיורדים לכן זה צריך להיות בבורות, רואים שזה תמיד ככה היה בברסלב, כלפי חוץ זה היה נראה הדברים הכי מוזרים בעולם. לפני הרבה שנים שמעתי שיחה מרבי לוי יצחק בנדר שסיפר שכשהקומוניסטים עלו לשלטון, הם סגרו את כל המוסדות הדתיים, גם של הנצרות, הם היו נגד כל הדתות, הבית כנסת היחידי שהיה באוקראינה באזור של אומן שהמשיך לפעול גם 10 שנים אחרי שהקומוניסטים התחילו, זה הבית כנסת של ברסלב באומן, למה הקומוניסטים השאירו את הביהכ"נ?

כל הכישרונות וכל ההצלחות זה הקב“ה!

-הקומוניסטים לא החזיקו שזה מוסד דתי, הם היו עוברים ליד הבית כנסת של ברסלב באומן והם היו שומעים כאלה צעקות, הם אמרו: בטח פה זה איזה מוסד לאשפוז נפשי – ככה סיפר לנו רבי לוי יצחק בנדר. אז כלפי חוץ, ברסלב נראה כמו מוסד לאשפוז נפשי אבל באמת כשזוכים לעבור את הגבול הזה ואת המחיצה אז רואים שזה עניין אחר לגמרי – אז רבינו אומר אתה קודם כל צריך לרדת, אתה צריך להסכים לכל הירידה הזאת, ומכסים את זה בקנים עפר וזבל – עפר זה ענווה וזבל זה שפלות, זה שתי מידות רוחניות שרבינו בהרבה תורות ובהרבה שיחות חוזר על הנקודה הזאת ובאמת זה כתוב בכל הספרים הקדושים שא“א באמת להתחבר עם הקדושה בלי הבחינה של העפר שזה ענווה, וזבל שזה שפלות. ענווה זה שאדם יודע שכל הכישרונות שלי וכל ההצלחות שלי זה הקב“ה, זה לא אני, הוא נתן לי את כל זה.

אחד שלא מצליח ולא יודע זה לא ענווה..

אנחנו לא רוצים שלא יהיה לנו כישרונות והצלחות, אנחנו רוצים כישרונות והצלחות, אנחנו רק צריכים לזכור תמיד להגיד תודה על כל כישרון ועל כל הצלחה שיש לנו, זה התיקון של זה. רבינו אומר שענווה זה לא ללכת עכשיו כמו איזה שלומיאל שלא מצליח ולא יודע כלום, זה לא ענווה, זה לא אחד שלא מוצלח. אנחנו כן רוצים להיות מוצלחים ולהצליח בכל מעשה ידינו, רק מה, תמיד צריך לזכור כלל מאוד גדול שהרב דסלר כותב בספר ’מכתב מאליהו‘ – כל הצלחה שיש לאדם בחיים, בין אם זה ברוחניות ובין אם זה בגשמיות, ברגע שהוא מצליח מיד יש לו ניסיון. הניסיון הוא לאן אדם
לוקח את ההצלחה? האם הוא לוקח את ההצלחה לבחינה של כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה והוא מתחיל להלל ולשבח את עצמו, או שהוא זוכר מיד להגיד להשם תודה, לעשות תפילה קצרה ולהגיד להשם: תודה שאתה הצלחת, העברת את ההצלחה דרכי, אתה נתת לי את הכישרון
ואת הכוח. זה בחינת עפר שזה ענווה, נפשי כעפר לכל תהיה.

אני בסדר, אני יעזור לאחרים

העניין של הזבל זה שאדם תמיד צרך לזכור עוד כמה יצה“ר יש בתוכי, השם ירחם על כל אחד מאתנו וברך השם הוא מרחם, אבל אסור לאדם לשכוח שיש לו יצה“ר גדול מאוד בתוכו, כי ברגעי ההצלחה  אדם יכול לחשוב: ברוך השם אני כבר בסדר, אני יעזור לאחרים, פעם לפני שנים אני זוכר היה לי קצת יצה“ר של כעס, היה לי קצת בלבולים בתאוות, אני זוכר שהייתי צעיר היה לי את הדברים האלה, אבל אני נשאר בדור כדי לעזור לאחרים – ברגע שאדם חושב ככה, יכולים להראות לו שהוא יכול ליפול לשאול-תחתיות מיד. זה כלל גדול מאוד, יש יצה“ר נגלה שאנחנו מכירים אותו ויודעים אבל מה שנסתר בתוכנו אנחנו עדיין לא יודעים ומכירים, מדי פעם בפעם מגלים לנו. אנשים מתפלאים: אני שלושה חודשים הייתי רבי שמעון בר יוחאי, הרגשתי שעוד שבועיים כאלה אני ורבי שמעון פועלים בתיקון העולם,
ככה אדם מרגיש, ב“ה היה לו סיעתא דשמייא ברוחניות, הוא היה קם בלילה, מתבודד, לומד, ב“ה הכל טוב – פתאום אדם קם בבוקר והוא רואה שהוא לא זז אפילו לא כחוט השערה מהיצה“ר שיש לו, פתאום הכל חוזר. רבינו מסביר שיש יצה“ר נסתר בתוכנו שעדיין ביררנו אותו, בשיחות הר“ן רבינו קורא לזה טומאה בלועה

אדם עושה כל מה שביכולתו לא להיכשל

-רבינו לימד אותנו אל תיבהל לראות שזה מתעורר, זה לא סימן רע, יכול להיות שהרבה פעמים שזה גם סימן טוב, מדוע? כי רואים משמיים שאתה יכול לעבוד על זה עכשיו, ועיקר העבודה זה שאנחנו לא רוצים את זה ואנחנו צועקים שאנחנו לא רוצים את זה, זה עיקר העבודה. כמובן שגם במעשה אדם עושה את כל מה שביכולתו לא להיכשל במידות לא טובות ולא להיכשל בתאוות המיותרות של העולם

קנים מרמזים על העניין של קנה לך חבר

-העיקר של העבודה ברגע שזה מתעורר לדעת ולהגיד את זה להקב“ה: אני לא רוצה את הדבר הזה, זה בעצם התיקון. התיקון הוא לגלות כל הזמן לפני הקב“ה את המחאה ואת הרצונות שאנחנו לא רוצים את זה. לכן רבינו אומר שכדי לקבל גילויים כאלה, צריך להוריד את הראש, לרדת לבורות ולהסכים לשפלות של העולם הזה. אז כמו שאמרנו עפר זה ענווה לדעת, בעצם לדעת שכל ההצלחות שלי זה סיעתא דשמייא, וזבל זה לדעת שעדיין יש לי יצה“ר מאוד גדול ולא להיבהל מזה שיש לי יצה“ר גדול – מה לעשות עם זה? לצעוק להשם. השאלה מה זה קנים? אני זוכר שלפני הרבה שנים שמעתי שיחה מאחד מזקני ברסלב שאמר שבקנים רבינו רמז על הבחינה של קנה לך חבר. אחד הדברים שרבינו גילה זה את גודל העניין וגודל החשיבות של חברים. אני זוכר שפעם רבי לוי יצחק סיפר שבאומן היו אנשים שהיו מקיימים שעה שיחת חברים כל יום באותה מדרגה של חשיבות של שעה התבודדות.

לפעמים הבחינה הזאת ממש דבר פלאי

חברים ביחד מאור-מאוד מחזקים ועוזרים אחד לשני לברר. יש מעלה מאוד-מאוד גדולה בעניין הזה שכל אחד ישתדל שיהיה לו חברים שמתחזקים ביחד בעבודת השם, היום בדורות שלנו רואים וכמה סיפרו לי את זה וגם אני בעצמי חוויתי את הדבר הזה וחווה את הדבר הזה שיש מצבים שאף אחד לא יכול לעזור לאדם, רק החבר שלו, לפעמים זה ממש דבר פלאי הבחינה הזאת, לכן זה מעלה מאוד-מאוד גדולה כל העניין של שיחות חברים. סיפר לי יהודי מאוד חשוב, מחנך גדול, הוא היה תלמיד של רבי אשר פראנק שהיה צדיק מאוד גדול פה בירושלים,
רבי אשר אמר לו שבשיחת חברים אדם יכול לקבל יותר ממה שהוא מקבל מהצדיק, למה? כי כשאדם בא לצדיק הוא יכול לקבל לפי הכלים שלו, אבל חברים זה נקרא מסילות בלבבם ואז יכולים להאיר זה לזה ובזה אין גבולות..

אני חתנך יתרו זה ר“ת אח“י

מאוד היה לי קשה הדבר הזה איך יכול להיות שחבר יכול להאיר יותר מצדיק? הוא הסביר הסבר יפה מאוד אבל אחרי הכל בכל אופן יש פה את הצדיק, מה החבר יכול להאיר לי כאלה דברים שהצדיק לא יכול להאיר לי? אחרי כמה שנים נפל לי איזה תירוץ במחשבה, חשבתי שאם 2 חברים משוחחים ביחד וכל העניין שלהם זה יראת שמיים, התחזקות באמונה והם מקושרים, אז בשעה שהם מדברים ביחד, הצדיק בעצמו מתעבר בהם והוא מדבר דרכם, אפשר הרבה פעמים לראות שבתוך שיחת חברים הרבה פעמים אדם אומר דברים שהוא בעצמו לא יודע מאיפה הוא יודע אותם. אז באמת שיחת חברים זה לא עניין רק של החברים אלא הצדיק בעצמו מאיר בתוך האדם, זה מה שרבינו אומר שכיסו את הבור הזה בקנים, עפר וזבל. קנים זה הבחינה של קנה לך חבר,
ברגע שאנחנו עוברים את המהלך הזה עם חברים אז זה דבר מאוד גדול. רבינו
האר“י הקדוש כותב רמז מאוד גדול העניין הזה של שיחת חברים, בפרשת יתרו,
יתרו בא למשה ואמר לו ’אני חתנך יתרו בא אליך‘, אני חתנך יתרו ראשי תיבות אח“י

אם הבל נהרג בהכרח שנגזר עליו מיתה

מסביר רבינו האר“י הקדוש פירוש על פי הסוד שיתרו רמז למשה: תקבל אותי, למה? כי אנחנו היינו בגלגול הקודם אחים, משה היה נשמה של הבל ויתרו היה נשמה של קין אז הוא הזכיר למשה רבינו ואמר לו: אני חתנך יתרו, אני אחיך, תקבל אותי. מסבירים תלמידי רבינו האר“י הקדוש שיש פה סוד מאוד גדול, נכון שקין הרג את הבל והוא היה צריך תקן את זה אבל אם הבל נהרג אז בהכרח שנגזר עליו מיתה, כתוב בזוהר הקדוש מה הבל עשה שנגזר עליו מיתה, כתוב שהבל הציץ בשכינה, ז“א
שהוא הסתכל במקום רוחני יותר מדי גבוה, אין לנו שום השגה ושום הבנה בדבר הזה..

אנשים שלא מגלים את האחווה בניהם..

אומרים תלמידי רבינו האר“י הקדוש מדוע הוא טעה בטעות הזאת? מה גרם להבל לטעות בטעות הזאת שהוא הסתכל ועלה למקום רוחני יותר מדי גבוה, משהו היה צריך לגרום לו לזה – אומרים תלמידי רבינו האר“י הקדוש שבשעה שלא התקבלה המנחה של קין אז כתוב שקין נכנס לצמצום גדול, הקב“ה אמר לו למה נפלו פניך? הבל היה צריך לרדת ולחזק אותו ברגע שהוא לא ירד לחזק את קין אז לא היה לו את הירידה כלפי מט לכן הוא טעה בהסתכלות כלפי מעלה. יתרו אומר למשה, אני חתנך יתרו, אני אחיך, לא ידעת לרדת אליי כשהיית הבל, קבל אותי עכשיו כדי לתקן את הבחינה הזאת – המגלה עמוקות כותב על זה שהעניין של אחי זה העניין של אחווה, לפעמים שני אנשים בגלגול מסויים לא מגלים את האחווה בניהם אז הם יצטרכו לבוא בעוד גלגול כדי להשיג את העניין של אחי. המגלה עמוקות כותב את זה על
מה שכתוב בגמרא בסנהדרין שרבי עקיבא פונה לרבי ישמעאל ואומר לו: ישמעאל אחי, בת ובת אני דורש – רבי עקיבא אמר לו הלכה אז פנה אליו בלשון ישמעאל אחי..

גלגול ותיקון של שמעון ויוסף מהשבטים

שואל המגלה עמוקות (אופן ע“ג) למה רבי עקיבא פנה לרבי ישמעאל בבחינה הזאת ישמעאל אחי? זה לא לשון מקובלת בש“ס. אומר המגלה עמוקות שרבי עקיבא ידע שהוא גלגול ותיקון של שמעון בן יעקב ורבי ישמעאל היה גלגול ותיקון של יוסף בן יעקב, אז רבי עקיבא אמר לו: ישמעאל אחי, בגלגול הקודם לא השגתי את האחווה ביננו, בגלגול הזה אני יודע שאתה אחי, תיקננו את האחווה ביננו – אומר המגלה עמוקות שעניין אחי זה לתקן מה שהיה ניצוצות או בחינות של מחלוקת בגלגולים קודמים, צריך לתקן את זה עכשיו.
אומר רבינו האר“י הקדוש שלפני הגאולה כל אדם כלול מניצוצות קין והבל ואנחנו צריכים לתקן את זה, יש כוונות מיוחדות לתקן את העניין של קין והבל. זה מה שרבינו
אומר שכיסו את הבור בקנים, עפר וזבל והתחילו את החתונה

והיו בוכים ומתגעגעים מאוד

רבינו ממשיך את הסיפור ואומר: והתחילו לזכור החסדים שעשה עמהם השם יתברך בהיותם ביער – כשאדם יוצא מצרה אז אם הוא זוכה הוא יכול להסתכל על זמן הצרה ולראות כמה חסדים השם שמר עליו בזמן הזה – והיו בוכים והיו מתגעגעים מאוד: איך לוקחין לכאן את הבעטליר (הקבצן) הראשון העיוור, שהביא לנו לחם ביער? ותכף ומיד בתוך שהיו מתגעגעים מאוד אחרי הבעטליר העיוור, ענה ואמר: הנני! הנה באתי אצלכם על החתונה. ואני נותן לכם מתנה לדרשה, שתהיו זקנים כמוני! כי בתחילה ברכתי אתכם בזה, ועכשיו אני נותן לכם זאת במתנה גמורה לדרשה: שתחיו חיים ארוכים כמוני. ואתם סבורים שאני עיוור? אין אני עיוור כלל. רק שכל זמן העולם כלו, אינו עולה אצלי כהרף עין. (ועל
כן הוא נדמה כעיוור, כי אין לו שום הסתכלות כלל על העולם, מאחר שכל זמן
העולם אינו עולה אצלו כהרף עין. ועל כן אין שייך אצלו הסתכלות וראייה בזה
העולם כלל) ואני זקן מאוד, ועדיין אני יניק (צעיר מאוד) לגמרי, ולא התחלתי עדיין לחיות כלל. ואף על פי כן אני זקן מאד. ולא אני בעצמי אומר זאת, רק שיש
לי הסכמה על זה מהנשר הגדול. ואספר לכם מעשה (כל זה הוא דברי העיוור הנ"ל)..

מרגישים כיסופים גדולים מאוד להתקרב

-רבינו אומר פה כמה נקודות מאוד-מאוד עמוקות ויסודיות, הנקודה הראשונה זה שרבינו מספר שבזמן החתונה הם הגיעו לשמחה גדולה מאוד והתחילו להיזכר בכל החסדים ונזכרו מיד בקבצן הראשון שנתן להם לחם כשהם היו ביער, הם הרגישו געגועים מאוד גדולים לקבצן. אמרנו שהקבצנים מרמזים על הצדיקים, לפעמים בעת רצון אדם מרגיש כיסופים מאוד גדולים להתקרב לצדיקים ולהיות במחיצתם..

איך אני יכול להתקרב ולהיות במחיצתו?

מה הסיבה שאדם רוצה להיות קרוב לצדיק? אפשר להרגיש את זה או לצדיק חי או שאפשר להרגיש את הבחינה הזאת גם במקום של הציון של צדיקים מאוד גדולים, הסיבה היא ששורה שכינה על הצדיק, באמת העין שלנו לא רואה את זה אבל על כל צדיק אמיתי יש הארה רוחנית. שמעתי מהחלבן זצ“ל לפני הרבה שנים שאמר שאם היינו רואים, היינו רואים גם כמה נשמות של צדיקים הולכים עם הצדיק. אז כל זה גורם השתוקקות לאדם להתקרב אל הצדיק ולהיות במחיצתו של הצדיק, זה מצד ההארה הרוחנית, לא תמיד מרגישים את זה אבל בעת רצון ובזמן של התעוררות רוחנית אז אדם מרגיש את הכיסופים ואת הרצונות – רבינו אומר פה דבר נפלא מאוד- והיו בוכים והיו מתגעגעים מאוד: איך לוקחין לכאן את הקבצן העיוור? אך אני יכול להתקרב לצדיק? איך אני יכול להיות במחיצתו – ותכף ומיד בתוך שהיו מתגעגעים מאוד אחרי הקבצן העיוור, ענה ואמר: הנני! הנה באתי אצלכם על החתונה – פה רבינו מרמז על רמז מאוד גדול. רבינו מדגיש בתוך שהיו מתגעגעים, ענה ואמר הנני! מכוח הגעגועים שלהם הם משכו אותו. הכיסופים והרצונות של האדם אל הצדיק ממשיכים את הצדיק אל האדם, צריך לדעת שזה נקודה מאוד עמוקה, רוחנית ונסתרת

אפילו צדיקים בעולם הזה צריכים סיוע..

הרבה פעמים לא תמיד אדם יכול להיות בפועל אצל הצדיק או בציון של צדיק, יש טרדות ולכל אחד יש את המציאות שלו, אבל ריבנו אומר: אתה לא יכול להגיע אל הצדיק? תכסוף לצדיק ואתה תביא את הצדיק אלייך הביתה ולא רק אלייך הביתה אלא אתה מביא את הצדיק אל תוכך. צריך לדעת שהיסוד הזה זה לא גילוי של החסידות, באמת זה נקודה שהיתה קיימת מימות עולם. רבינו חיים ויטאל אומר ששום עלייה רוחנית לא יכולה לפעול אם אין נשמה של צדיק שעוזרת לנו בפעולה שלנו. המהרח“ו כותב שאפילו צדיקים בעולם הזה צריכים סיוע של נשמה של צדיק שתבוא מלמעלה ושתסייע להם..

אמונה שלימה שהצדיק יבוא

החידוש של המהרח“ו זה שהוא כותב שאין שום פעולה ובחינה רוחנית יכולה לעלות אם נשמה של צדיק לא עוזרת לו, אפילו בחסידות זה לא נאמר בצורה כ“כ חריפה ונחרצת כמו הדבר הזה. רבינו אומר שהקבצן הגיע לחתונה מהכיסופים ומהגעגועים שלהם, תמיד צריך לזכור כלל שלפעמים אנחנו רוצים להתקרב לצדיק מאוד גדול ולהיות במחיצתו אבל פעמים יש מניעות, שאדם יכוון שהוא מקשר את עצמו לצדיק ולהאמין באמונה שלימה שהצדיק יבוא אליו, זה מה שרבינו אומר שהקבצן בא אל החתונה. הקבצן אמר להם: בהתחלה כשהייתם קטנים ברכתי
אתכם שתהיו כמוני, עכשיו אני נותן לכם את זה במתנה גמורה

זה לא הלך לאיבוד אלא זה עלה לעיבור

כשהבן והבת היו ביער והקבצן העיוור נתן להם לחם אז הוא בירך אותם שיזכו להיות כמוהו, עכשיו בחתונה הוא להם עכשיו אני נותן לכם את זה במתנה גמורה, ז“א שיש כאן שתי בחינות: בפעם הראשונה הצדיק מברך, בפעם השנייה הוא נותן את זה במתנה – פה רבינו רומז על רמז מאוד גדול ועמוק – כל דבר בקדושה תמיד יש לו בחינה של שני שלבים, באמת השלבים האלה יכולים להתפרט להרבה שלבים. כשאדם מקבל איזה בחינה של הארה רוחנית אז תמיד צריך לזכור כלל: כשאנחנו מקבלים הארה רוחנית עדיין לא קנינו את המדרגה הזאת אלא זה יסתלק מאתנו, וזה הבחינה שהקבצן העיוור עזב אותם, זה הסתלק מאתנו אבל מה פעל אצלנו שההארה הזאת כן התגלתה לנו? עכשיו נפתח לנו דרך. צריך לדעת כלל מאוד גדול, כל מה שאדם הרגיש בקדושה, אפילו שזה נאבד ממנו זה לא הלך לאיבוד אלא זה נקרא שזה עלה לעיבור, הכוונה שגילו לאדם מה הוא יכול להשיג, ז“א את המקום הרוחני שלו..

מידות לא טובות, תאוות וחיסרון האמונה

-אחרי שמגלים את זה לאדם, לוקחים את זה ממנו ומהשמיים אומרים לו: עכשיו תעבוד, נתנו לך להרגיש למה אתה יכול להגיע, עכשיו אנחנו לוקחים לך את הדבר הזה כדי שאתה תעבוד על זה ותזכה לזה בכוח העבודה שלך ולא במתנת חינם. הקב“ה רוצה שכל המציאות תהיה מתוך עבודה, לכן מגלים את זה לאדם ואז לוקחים את זה ממנו ואומרים לו: תעבוד על זה. כל הארה רוחנית זה למעשה גילוי של אור השם בתוכנו, זה נקרא מדרגות רוחניות, אור השם מתגלה בתוכנו, יש דבר שמפריע לאור השם לשכון בתוכנו ועפ“י רוב זה שלוש בחינות: מידות לא טובות, תאוות מיותרות של העולם הזה וחיסרון האמונה – כל התקופה שלקחו מאדם את זה הסיבה היא שנעבוד על עצמנו, תעבוד על המידות, תעבוד על התאוות ותעבוד על העניין של האמונה, ואז נותנים לאדם את הזמן הזה כדי שהוא יעבוד על זה, אחרי שאדם עבד על בחינה מסויימת הוא קנה אותה וזה נהיה קננין שלו, זה נהיה חלק ממנו, רבינו האר“י אומר בשר מבשרו ועצם מעצמיו, זה הופך כבר היות חלק מהאדם, זה כבר הפך להיות חלק ממך? עכשיו כבר יגלו לך את המדרגה שאחרי זה..

למה צריך עוד פעם ר“ה, יוה“כ וסוכות?

יגלו לך את המדרגה הבאה ושוב יקחו לך את זה ושוב פעם תעבוד וככה זה חוזר חלילה, לכן שנה זה מלשון לשנות ולחזור לכן השנה זה למעשה סבב אחד שכל הזמן מתחיל מהתחלה, לכאורה למה צריך עוד פעם ראש השנה ועוד פעם יום כיפור
ועוד פעם סוכות – באמת כל ראש השנה אצל האדם אם זוכה לעבוד על עצמו
זה ראש השנה אחר לגמרי, זה יום כיפורים אחר לגמרי, זה סוכות אחר לגמרי
וכן הלאה כי ככה זה גם ברוחניות, עולים מדרגה לדרגה וממדרגה למדרגה, אבל
כדי שהאור הא-לוקי והשפע הא-לוקי ישרה בתוכנו, הגשמיות של העולם שזה מידות לא טובות, תאוות מיותרות והחסרונות באמונה, כל זה מתנגד לאור הא-לוקי שישרה בתוכנו, לכן האדם כל הזמן צריך עוד קצת זיכוך ועוד קצת עבודה
וזה למעשה כל החיים שלנו. צריך לדעת שכל החיים שלנו אנחנו צריכים לעבוד על זה

איך מרגישים בכל מיני מצבים של ביטחון

הקבצן מגלה להם את היסוד הזה: בהתחלה רק ברכתי אתכם שתהיו במדרגה הזאת אבל עכשיו אני נותן לכם את זה במתנה, הכוונה שקניתם את זה אבל כמו שאמרנו זה תמיד חוזר חלילה, כל פעם במדרגה ובבחינה יותר גבוהה. אנחנו מבינים מה זה מידות לא טובות – כעס, הקפדה, גאווה וכן הלאה. תאוות מיותרות – אנחנו מבינים יותר מדי טוב מה זה. אבל מה זה העניין של חיסרון האמונה? מה אנחנו צריכים להשלים בעניין האמונה? רבינו גילה לנו שהאמונה מתחלקת לחלקים ויש שלוש נקודות בחלקי האמונה שצריכים לעבוד אותם והם משלימים את האמונה: אחד זה ביטחון, לבטוח בהשם. אחד היסודות הגדולים של האמונה זה הביטחון, שאדם בוטח בהקב“ה וכל אחד מאתנו יכול לבדוק את עצמו איך הוא מרגיש בכל מיני מצבים של ביטחון, לדוגמא: להרגיש אותה הרגשה גם שיש לי הרבה כסף וגם כשאני בחובות..

אחד הניסיונות הגדולים זה עניין הממון

ביטחון בהשם זה עבודה מאוד-מאוד גדולה ובפרט-בפרט בעניין הממון. לפני הרבה שנים אמר לי הרב יעקב יוסף זצ“ל: יראת שמיים וביטחון בהשם נמדדת בממון של האדם. אדם יכול לגלות כל מיני בחינות של יראת שמיים ואמונה גדולה, אבל ברגע שהוא יגיע לממון הוא יכול לרדת מטה-מטה, אז צריך לדעת שאחד הניסיונות הכי גדולים שלנו זה הביטחון בעניין של הממון, כמובן שאחרי שמתחתנים יותר מרגישים את זה, אז כל הקושי מורגש הרבה יותר, אז צריך לדעת שזה מלחמה וזה עבודה לבטוח בהשם. אחד הבחינות שאנחנו רואים בעניין של הביטחון זה שבדור שלנו יש הרבה בירור של עולם הרגש, זה אחד הנקודות הכי עמוקות של הדור שלנו אז יש המון-המון מצבים של פחדים וצריך לדעת שלפעמים זה לא קל להתמודד עם הפחדים אבל לדעת שבעצם התיקון של זה, זה ההתחזקות בביטחון, מדוע? כי מי יכול לעשות לי משהו אם אני יודע שהקב“ה נמצא איתי? זה עבודה של
התבוננות ותפילה וזה טוב לבקש מהקב“ה: תעזור לי להרגיש ביטחון בך ולהאמין בך

אמרה שהילדים שלה בחרדות מהטילים

בשעה שאדם מרגיש התעוררות של הפחדים שמיד יחשוב על הקב“ה – לפני כמה זמן כשהחמאס ירו טילים על הארץ, התקשרה אליי איזה אישה שאנחנו מכירים והיא סיפרה לי שהילדים שלה בחרדות מהטילים, אז היא שאלה אותי עצה. אמרתי לה: באמת שאני לא יודע איך לעזור לילדים קטנים בזמן חרדות אז נתפלל על זה. אחרי כמה ימים היא התקשרה אליי והיא סיפרה שהיא מצאה עצה לזה, היא כתבה להם על פתק ארבע או חמש מימרות של ביטחון והיא אמרה לילדים שלה שכל שעה יגידו את זה. אני זוכר שהמימרה הראשונה היתה: אני יודע ומאמין באמונה שלימה שהקב“ה שומר עליי כל רגע ורגע, מהרגע שנולדתי עד 120 שנה. המימרה השנייה היתה: אני מאמין באמונה שלימה שאין שום דבר נעשה אלא בהשגחה פרטית של הקב“ה ואין שום כוח ושום מציאות בעולם שיכולה לעשות לי משהו..

הפלא ופלא כמה שזה עזר לילדים שלה

אותה אימא פשוט אמרה לילדים שלה לקרוא את המימרות האלה כל שעה – אח“כ היא סיפרה לי שזה הפלא ופלא כמה שזה עזר לילדים שלה – מדוע זה עוזר אפילו רק להגיד את זה כל שעה? כי כל הפחד הוא רק דמיון, אז מה שאדם מתעקש עוד פעם להגיד את הדיבורים של האמונה ועוד פעם
את הדיבורים של ההתחזקות, כל זה דוחה את הדמיון של הפחדים מהאדם.

הפוסט פרשת בשלח | ממשיכים עם המעשה משבעת הקבצנים הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

..זה בעצם סיפור שלא נגמר

-רבינו עזב את הסיפור החיצוני והתחיל את הסיפור של שבעת הקבצנים. תוך כדי הסיפור אנחנו נראה שמכלל הסיפור רבינו סיפר סיפור של שישה קבצנים, את הסיפור של הקבצן השביעי גם את זה רבינו לא סיים לכן זה בעצם סיפור של נגמר. כשרבינו סיפר את הסיפור של הקבצן השישי הוא אמר שאת הסיפור של הקבצן השביעי כבר יספר לנו משיח צדקנו. כשנדע את הסיפור של הקבצן השביעי נדע גם איך תוקן הבן מלך שנפל לאפיקורסות אבל זה כבר משיח יספר לנו – לכן אמרנו פעם שחשוב ללמוד את הסיפור הזה כי אחד השיעורים הראשונים שמשיח ימסור לנו זה יהיה על הקבצן השביעי אז כדאי ללמוד טוב את הסיפור הזה כי זה הכנה לשיעורים של משיח צדקנו בע“ה. הסיפור עם השבעה קבצנים למעשה זה התורה
הכי עמוקה שיש לנו מרבינו מכיוון שבתוך הסיפורים
של הקבצנים כלול כל הליקוטי מוהר“ן, כל השיחות,
כל הסיפורי מעשיות, הכל בתוך הסיפור של השבעת הקבצנים לכן הדברים מאוד-מאוד עמוקים ובע“ה נתחיל לאט-לאט. פה רבינו מתחיל לספר לנו מעין פתיחה והקדמה
למעשה של הקבצנים עצמם, אז רבינו מתחיל את הסיפור כך:

התחילו להתקרב ולהיות כרוכים אחריו

’ויהי היום. והיה בריחה באיזה מדינה, וברחו כולם. ובדרך בריחתם עברו דרך איזה יער. ואבדו שם זכר ונקבה: אחד איבד זכר ואחד איבד נקבה‘, ז“א שהבן והבת הם לא קרובי משפחה. משפחה אחת איבדה ילד ומשפחה אחת איבדה בת. ’ועדיין היו בנים קטנים, בני ארבע וחמש שנים. ולא היה להם מה לאכול. וצעקו ובכו, כי לא היה להם
מה לאכול. בתוך כך בא אצלם בעטליר (קבצן) אחד עם השקים שלו, שנושא בהם לחם. והתחילו אלו הבנים (הכוונה לבן ולבת) להתקרב אליו ולהיות כרוכים אחריו. ונתן להם לחם לאכול, ואכלו. ושאל אותם: מהיכן באתם לכאן? השיבו לו: אין אנו יודעים, כי היו בנים קטנים כנ"ל. והתחיל לילך מהם, וביקשו ממנו שיקח אותם
עימו. ואמר להם: את זה איני רוצה, שתלכו עמי. בתוך כך הסתכלו – והנה הוא עיור..‘

השם יתברך משגיח

רבינו ממשיך את הסיפור ואומר: ’והיה אצלם פלא: מאחר שהוא עיור, איך יודע לילך? (ובאמת הוא חידוש מה שהיה קשה להם זאת. כי עדיין היו בנים קטנים, רק שהיו בנים חכמים, והיה פלא אצלם כנ"ל). וברכם (זה הבעטליר העיור) שיהיו
כמותו, שיהיו זקנים כמותו והשאיר להם עוד לחם לאכול והלך לו. והבינו אלו
הבנים כי השם יתברך השגיח עליהם, והזמין להם בעטליר עיור בכאן ליתן להם אוכל.‘

עבודה, מלחמה והשתדלות

’ויהי היום. והיה בריחה באיזה מדינה, וברחו כולם. ובדרך בריחתם עברו דרך איזה יער.‘ – השאלה הראשונה שנשאלת: איזה יום זה היה? הכוונה לאיזה יום מרמז רבינו? בכמה סיפורים רבינו מתחיל את המהלך מבריאת העולם מכיוון שהרמזים והסיפורים זה מתחילת בריאת העולם לכן הרבה פעמים אנחנו רואים שרבינו מתחיל את הסיפור למעשה מתחילת בריאת העולם, לכן בפשטות ויהי היום זה בריאת העולם. כשאנחנו מדברים על בריאת העולם עיקר הכוונה זה על לבריאת האדם, ז“א זה יום שישי של בריאת העולם. רבינו אומר ’והיה בריחה באיזה מדינה, וברחו כולם‘, רבינו מרמז לנו פה רמז מאוד גדול שכל מהלך הבריאה היה על היסוד של הבריחה – בריחה בהיפוך אותיות זה בחירה – ז“א שכל בריאת העולם זה בשביל הבחירה. הקב“ה ברא את העולם הזה שיהיה לנו פה עבודה, מלחמה, השתדלות ומאמץ בין הטוב ובין הרע. איפה בעצם נמצא השורש והיסוד של הרע? צריך לדעת שזה נמצא בתוכנו, זה היצה“ר ויצר הטוב שיש בתוכנו. הקב“ה בעצמו רצה וכך הוא ברא את העולם שיהיה עבודה ובחירה בין הטוב ובין הרע – פה מתעוררת שאלה גדולה: הקב“ה הוא הטוב השלם והוא
ברא את כל הבריאה כדי להיטיב, אז מדוע הוא ברא את הרע?

אנחנו לא יכולים לשער ולהשיג בדעתנו!

הרי הרע גורם לנו לצער גדול מאוד וייסורים מאוד גדולים, כל המלחמות וכל מה שקורה בעולם זה הכל מצד מציאות הרע, אז למה הקב“ה לא ברא אותנו ישר בגן-עדן בלי כל אפשרות הבחירה. חז“ל אומרים שזה כדי שלא יהיה נהמא דכיסופא, פירוש הדבר שלא יהיה לחם של בושה. אומר הבעל לשם שבו ואחלמה שאנחנו לא יכולים לשער ולהשיג בדעתנו כמה גדול יהיה התענוג והשכר הנצחי בגלל שעברנו את העולם הזה, זה נקודה שאנחנו לא יכולים להבין פה, אין לנו שום יכולת לשער בדעתנו עד כמה יהיה יותר טוב בגלל שעברנו את העולם הזה – זה באמת פי אין
סוף יותר טוב. יש פה רמז מה שרבינו אומר והיה בריחה. בהמשך נראה שכל הסיפור זה בעצם על הבירור והירידה של נשמות ישראל לעולם הזה לברר את הטוב מהרע..

מידת התקשרות נפש האדם עם הטומאה

עיקר בירור הטוב מהרע זה נקרא הבירור של פרעה. רבינו האר“י הקדוש כותב שפרעה הוא שורש כל כוחות הטומאה. כל כוח הטומאה של פרעה זה נקרא נוקבא דתהומא רבא, הדגל של מצרים זה היה כלב והזוהר הקדוש כותב שקליפת הכלב זה קליפה קשה מאוד, זה בעצם הדרך שהיצה“ר קושר את האדם דרך תאוות העולם הזה – אנחנו רואים שיש בזה דרגות, המושג של שערי טומאה, ארבעים שערי טומאה, חמישים שערי טומאה וכן הלאה – לפני כמה שנים שמעתי מהאדמו“ר מפוריסוב שהמושג שערי טומאה זה מידת התקשרות נפש האדם עם הטומאה, זה הקשירה של קליפת הכלב. אז היה מותר לפרעה רק ארבעים שערי טומאה, מכיוון שזה היה עוד לפני מתן תורה. אומר האור החיים הקדוש שאחרי מתן תורה אנחנו יכולים לרדת גם לשער החמישים. והמושג של השער החמישים זה מושג מאוד מקובל היום בעולם, הרבה מדברים על המושג הזה רק לא קוראים לזה שער החמישים

היום בלשון העממית זה נקרא התמכרות

שער החמישים של הטומאה זה קליפת הכלב שקושרת את האדם, היום בלשון העממית זה נקרא התמכרות. התמכרות זה קשירה, היצה“ר קשר את האדם בקשירה כזאת שאדם כבר לא יכול לשלוט על עצמו יותר, הוא איבד את היכולת לשלוט, זה שער החמישים של הטומאה וזה קליפת הכלב. רבינו האר“י הקדוש כותב בכמה מקומות שעיקר הקשירה של קליפת הכלב זה ע“י התאווה הידועה (ניאוף) וזה נקרא הנוקבא דתהומא רבא. כל הכוח של פרעה זה היה מהתאווה הידועה, ברגע שאדם נתפס בתאווה הידועה משם הקליפה כבר מתחילה לקשור אותו. כל הבחינה הזאת של פרעה וקליפת הכלב זה הקשירה של האדם ובהמשך נראה שלכל אחד מאתנו יש את הבירור הזה ואת היצר הרע הזה והמלחמה והבירור שלנו זה בנקודה הזאת

בשביל המלחמה כנגד פרעה

רבינו האר“י כותב שלכל חודש בשנה יש צירוף אחר של שם ה-ויה, בהרבה סידורים במוסף של ר“ח כאשר אומרים מקדש ישראל וראשי-חודשים, שם מובא כל הצירופים של שם ה-ויה של אותו ר“ח. לכל ר“ח יש צירוף אחר. ’ויהי היום. והיה בריחה‘ שימו לב המילה והיה זה גם צירוף של שם ה-ויה, של איזה חודש? של חודש תשרי לכן רבינו השתמש פה במילה והיה לרמוז לנו על בריאת העולם שזה בתשרי. הצירוף של והיה שזה הצירוף של חודש תשרי שזה בריאה העולם ובריאת האדם. הצירוף והיה יוצא מסופי תיבות של הפסוק ’ויהללו אותה שרי פרעה‘. למה זה הפסוק של הצירוף של חודש תשרי? כי העולם נברא בשביל המלחמה כנגד פרעה. מי מהללים? שרי פרעה. השרים הולכים לפרעה, לס“מ ואומרים לו: הנשמה היהודית הזאת, הכי-הכי
חשוב שנתפוס אותה. למה? כי מיליון גוים לא נותנים לס“מ מה שנותן לו יהודי אחד.

לתפוס את האדם לנוקבא דתהומא רבא

-אין הרבה מה לקבל מגוים, זה המציאות שלהם אבל נשמה יהודית אחת שהם תופסים זה שווה להם מיליונים של גוים. הפשט של הפסוק זה הולך על שרה. שרה זה באמת סוד השכינה וסוד נשמות ישראל. ויהללו אותה שרי פרעה, הם שיבחו את יופייה. שרי פרעה זה כל כוחות היצה“ר, הם משבחים את נשמות ישראל כדי שפרעה יתפוס אותנו, לכן רבינו מתחיל את הסיפור של הבן והבת, שזה כל עניין דרך בריאת העולם, בצירוף הזה והיה שכמו שאמרנו זה צירוף של חודש תשרי, להגיד לנו שכך היה סדר בריאת העולם. בריחה זה הבחירה, והיה זה כל האחיזה וכוחות הס“א שרוצים לתפוס את האדם לנוקבא דתהומא רבא, להפיל אותנו. ’ויהי היום והיה בריחה באיזה מדינה, וברחו כולם‘ – מה זה וברחו כולם? בעולם הזה כולם בוחרים, אפילו הצדיק הכי גדול – אין כזאת מציאות שאין בחירה. וברחו כולם זה ובחרו כולם..

גימטריה של יער זה 280 וזה גם מנצפ“ך

-כולם צריכים לעבור את דרך הבחירה לכן רבינו ממשיך מיד ואומר ובדרך בריחתם עברו דרך איזה יער. ובדרך בריחתם זה ובדרך הבחירה של נשמות ישראל, זה לעבור דרך איזה יער. יער זה כל הסוד של הבירור של נשמות ישראל. המושג יער זה מושג שחוזר הרבה פעמים בזוהר הקדוש ובכתבי רבינו האר“י, הגימטריה של יער זה 280, זה גם גימטריה של האותיות הסופיות מנצפ“ך (ם ן ץ ף ך). מסביר הזוהר הקדוש שכל אות בלשון הקודש מרמזת על הרבה עניינים רוחניים והחמש האותיות הסופיות מנצפ“ך מרמזות על דבר שנקרא גבורות. המנצפ“ך זה כולל את כל מיני הגבורות שבעולם וכל עבודתנו בעולם הזה זה לברר את הגבורות, הכוונה לתקן אותם, להמתיק אותם, להפוך אותם לחסדים, להשתמש בהם לעבודת השם – זה כל העבודה שלנו. ובדרך בריחתם עברו דרך יער, הכוונה דרך הבחירה זה לעבור דרך המנצפ“ך שזה הבירור של הגבורות. נתבונן קצת במה ששייך לנו כי הדברים האלו זה גבוה מעל גבוה, צריך לדעת שהרבה מאוד כוונות של רבינו האר“י הקדוש ותלמידיו זה הכל הולך על העבודה של המנצפ“ך, זה חוזר הרבה-הרבה מאוד בספרים הקדושים

קם חצות והולך לשדות, כולו אש-להבה

הגבורות בשורשם זה למעשה כוחות ואורות רוחניים מאוד גבוהים ומאוד קדושים, אלא שמחטא אדם הראשון והוספנו עוד קצת פגם הגבורות, הגבורות ירדו לעולם הזה ועכשיו צריך לתקן אותם, זה נקרא נפילת הגבורות. בשורש זה למעשה כל הכוחות הרוחניים בלב האדם של התלהבות ורצון וחשק לעבודת השם. לפעמים אנחנו מקבלים במתנה איזה ניצוץ מהגבורות שבקדושה וברגע שזה קורה אדם רץ, קם חצות, הולך לשדות, לומד, מתפלל בנץ, כולו אש-להבה מכיוון שכשהגבורות בקדושה, מצד ההארה הם מאוד רוחניים ומאוד גבוהים. כל התלהבות הלב זה הארת הגבורות, אבל השם ברא את העולם שעיקר האחיזה של היצר הרע זה בגבורות ומה היצה“ר רוצה לעשות? הוא לוקח את הגבורות ומוריד אותם לעולם הזה.

הנר זה לראות כמה אני קטן

היצה“ר מוריד את הגבורות לעולם הזה בכמה וכמה בחינות וזה הגבורות הנפולות, זה בעיקר בשלוש בחינות עיקריות, זה שלוש שורשים. דבר אחד זה לקחת את הגבורות לתאווה הידועה (ניאוף), זה נקרא נפילת הגבורות. דבר שני זה כעס והקפדה ומלווה לזה גם הקנאה שאדם מרגיש בלב, זה עוד בחינה של נפילת הגבורות. הבחינה השלישית זה הגאווה והכבוד שיש בלב האדם ’כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה‘. הרב אמר שכל העניין של חנוכה זה ניצוץ אחד, זה הנר הקטן הזה. מה זה הנר הזה? לראות כמה אני קטן,
זה האור הגנוז של חנוכה, שנזכה לראות את השפלות שלנו.

אין אדם שלא עובר את בירור הגבורות..

-אז השלוש בחינות של הגבורות הנפולות שזה כמו שאמרנו התאווה הידועה, הכעס וההקפדה, והגאווה, ורבינו אומר ובדרך בריחתם עברו דרך איזה יער, הכוונה שכל באי עולם, מהצדיק הגדול ביותר ועד לאדם הקטן ביותר, כולם צריכים לעבור דרך היער שזה בירור הגבורות, אין אדם שלא צריך לעבור את בירור הגבורות ולכל אחד יש בחינה אחרת. לכולנו יש את שלוש הבחינות אבל יש אחד שצריך לברר יותר את הכעס וההקפדה ויש אחד שצריך לברר יותר את הגאווה אבל כולם מבררים בתאווה הידועה ככה רבינו אומר בתורה ל“ו בחלק ראשון בליקוטי מוהר“ן. צריך לדעת
שיש בדבר הזה כמה יסודות וכללים, קודם כל צריך לדעת שהאויבים האמיתיים של האדם בעולם הזה זה הכבוד והגאווה, הכעס וההקפדה והתאווה הידועה.
אם לפעמים אדם כועס על השכן שלו, על הילדים, לפעמים על אשתו – הכל טוב ויפה אבל זה רק מלבושים כי באמת המלחמה האמתית זה על השלוש מידות האלה..

כל השלוש תוקפים והיצר הרע ברסלבר

-כל מה שאנחנו עוברים בעולם ביזיונות וירידות וקשיים והתמודדויות, באמת זה בא מנקודת הבירור של שלושת המידות האלה לכן היסוד הראשון זה להילחם בזה כפשוטו, זה לא דבר פשוט, זה מלחמה, כל השלוש תוקפים והיצה“ר הוא ברסלבר והוא לא מתייאש, יכול להיות שניצחת ומיגרת אותו היום והיית הכי צדיק וקדוש באמת, אבל עד שלא ישחטו אותו הוא לא מתייאש, זה מלחמה תמידית כנגד היצה“ר וזה בעיקר בשלוש בחינות האלה. צריך לדעת עוד נקודה בדבר הזה, בספר היצירה כתוב עשרה עמקים הם, עומק בתוך עומק. יש לזה כמה פירושים, אחד הפירושים זה עומק בתוך עומק בתוכנו כוחות היצה“ר. כמה שאנחנו נלחמים וב“ה עצם זה שאדם נלחם בדור הזה זה כבר דבר גדול מאוד, אבל גם אם אדם זוכה ומנצח והוא באמת צדיק ועובד השם, תדע לך שיש עוד עומק, ואח“כ יש עוד עומק.
עשרה עמקים זה הכוונה שבכל עומק יש עשרה עמקים ובכל אחד מהעשרה עמקים של העשרה עמקים יש עוד עשרה עמקים, זה אלף עמקים, זה עומק בתוך
עומק, הכוונה שכל הזמן מתחדשת מלחמה במקום חדש, בהבנה חדשה ובבירור חדש..

מתגלה לאדם מה יש בתוכו שהוא לא ידע

הרבה פעמים מה שקורה זה שמשמיים כשרואים שאדם רוצה ללכת בדרך האמת, מסייעים לנו לגלות את האמת כי אנחנו לא יודעים בעצמנו עד היכן הדברים מגיעים, עד כמה עמוק הבירור של היצה“ר שבתוכנו ומשמיים מסייעים לנו לברר את זה. לפעמים הסיוע זה בבחינת ימין מקרבת, חסדים, פתאום מגלים ומראים לאדם מה הוא צריך לתקן, אבל לפעמים וזה יותר מצוי זה פשוט עובר דרך קשיים התמודדויות, ביזיונות, ירידות וגם נפילות – מדוע זה גם כן סיוע? כי ברגע שאדם עובר איזה צמצום, נפילה או ירידה, אם האדם באמת הולך בדרך האמת הוא יכול לראות טובה גדולה מאוד גם בירידה וגם בנפילה. מה הטובה שהוא יכול לראות בזה? מתגלה לאדם מה יש בתוכו שהוא לא ידע

המדיה, האייפונים והאינטרנט

הרבה פעמים הירידה והנפילה היא לצורך בירור. כתוב בספרים הקדושים דבר מאוד חריף, לפני הגאולה מתעורר כל הרע בעולם. כל היצה“ר שירד לעולם זה מאוד לא-טבעי, לא שמים לב אבל כל המדיה, כל האייפונים וכל האינטרנט זה בסה“כ בן 28 שנה. לפני 28 שנה זה רק התחיל ממשהו מאוד פרימיטיבי ומאוד בסיסי, ולחשוב שתוך 28שנה במהירות כזאת הקב“ה שינה את כל העולם, הדבר הזה קרה במהירות עצומה. פה שואלים שאלה על ההנהגה של הקב“ה: למה קב“ה הוריד כזה דעת דקליפה לעולם שפועלת כאלה פעולות, הרי כל מה שהקב“ה עושה לצורך נשמות ישראל, זה הכל לטובה? שמעתי את זה מהאדמו“ר מפוריסוב שאמר שלפני הגאולה הקב“ה הולך להציף את כל מה שיש בתוך האדם החוצה

כדי להוציא החוצה את כל הרע שיש בנו

אם פעם האדם היה רוצה איזה דבר-טומאה הוא היה צריך למסור את הנפש, זה לא היה פשוט, היה צריך להשתדל, להתאמץ ולנסוע. היום יש לך בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, מכשיר קטן בגדול של עשר ס“מ על חמש ס“מ, אתה יכול לטייל בכל העולם ולכאורה אף אחד לא יודע. אז אדם יושב בד‘ אמות שלו ויכול לעשות מה שהוא רוצה – למה? כדי להוציא החוצה את כל הרע שיש בתוכנו. ואמר לי האדמו“ר מפוריסוב שזה שווה להקב“ה גם אם הוא יודע שנשמות ישראל יפלו, כי האמת מתבררת, זה הבירור של הגבורות הכי נסתרות בנפש האדם, הכל יוצא החוצה. לכן גם בהמשך הסיפור רבינו מספר לנו על הצדיק שהוא בחינת משיח, הגנני, שמתקן את כל העולם ורבינו אומר שלפני שהגנני התגלה היו זורקים עליו אבנים וקוראים לו משוגע. יכול להיות שהגנני המשוגע הזה מתקן את העולם? רבינו אומר פה דבר מאוד עמוק..

בירור הגבורות זה לשים הכל על השולחן

רבינו אומר שצדיקים שבם בחינת משיח, הם יהיו משוגעים בעיני העולם – מה זה קשור לתיקון העולם? למה שיבזו את הצדיק וירדפו את הצדיק האמיתי? כדי להוציא החוצה את כל הכעס ואת כל ההקפדה שיש לנו בלב, הכל זה כדי להוציא את זה החוצה ואז נעשה הבירור. אמר לי האדמו“ר מפוריסוב שאפילו שנכשלים בזה, זה לטובה כי ככה האמת מתגלית וזה נקרא הבירור של הגבורות. הבירור של הגבורות זה להוציא הכל החוצה, לשים הכל על השולחן לכן לפני שיבוא משיח צדקנו יהיו כאלה שיראו את עצמם בשיא שיא הגשמיות והתאוות של העולם הזה ועם כל זה הם יהיו ראויים לגאולה וזה מה שכתוב בגמרא: אין משיח בן דוד בא אלא בדור שכולו חייב אול כולו זכאי. כולו זכאי זה מובן שהוא ראוי למשיח, אבל אדם שהוא כולו חייב למה הוא ראוי למשיח? כולו חייב זה להוציא החוצה את כל הפנימיות שלו והקב“ה אומר לו: עכשיו שאתה רואה מי אתה באמת, תצעק אליי שאני יציל אותך. אומר
הרב דסלר בספר מכתב מאליהו: ומרוב האמת שאדם יראה על עצמו, בצעקה אחת הוא יכול להיות ראוי למשיח. עומק הדבר זה נקודת האמת וזה נקודת משיח בן דוד..

אם תהיה אמיתי וגם צדיק זה כבר בונוס

נקודת משיח בן דוד זה לא שתהיה צדיק אלא זה תהיה אמיתי – אם תהיה אמיתי וגם תהיה צדיק זה כבר תוספות, זה בונוס, אבל העיקר זה שתהיה אמיתי – כל זה מה שאומר רבינו בסיפור ’ובדרך בריחתם עברו דרך איזה יער‘,  זה המנצפ“ך שזה בירור הגבורות. לסיכום יש בזה 2 בחינות. בחינה אחת זה שנלחמים במידות ובתאוות הלא טובות, זה כפשוטו מלחמה. הבחינה השנייה שזה יותר בעומק הדבר זה שלפני הגאולה מציפים אצל האדם את כל הרע לכן אנחנו רואים את כל הדור משתגע מרוב ההצפה הזאת ועם כל זה אנחנו צריכים לדעת לא להיבהל מכל זה, לא להיבהל מכל מה שמראים לנו, אדרבה תיקח את מה שאתה רואה ובמקום ליפול בדעתך תלך לצעוק להשם שיציל אותך, וצריך לדעת שיש עכשיו סיעתא דשמייא מאוד-מאוד גדולה

אני לא יכול אבל אתה כן יכול

מצד אחד מה שאנחנו יכולים אנחנו נלחמים, מצד שני מה שאנחנו לא יכולים אנחנו צועקים להשם, וצריך לצעוק הרבה להשם ולהגיד לו: אני לא יכול, אני בחמישים שערי טומאה, מה אני יכול לעשות? הכל מוקף סביבי, איפה גדלתי, איך התחנכתי וכו‘, מה אני יכול לעשות? אני לא יכול לעשות, אבל אתה כן יכול לעשות. צריך לבקש את זה הרבה מהשם. זה 2 הבחינות שנקראות בירור הגבורות שזה בירור היער. ואבדו שם זכר ונקבה, אחד אבד זכר ואחד אבד נקבה ועדיין היו בנים קטנים בני ארבע וחמש שנים. לכאורה יש פה שאלה, הרי מה נאבדו ביער? ילד וילדה קטנים – למה רבינו מציין דווקא את המושג זכר ונקבה? כמו שאמרנו שאין שום מילה שרבינו לא מכוון בה

רבינו לא זרק סתם מספר ארבע וחמש..

לכאורה אם היינו מספרים סיפור על ילד וילדה שהלכו לאיבוד ביער, אתם מכירים איזה סופר שהיה כותב ונאבדו ביער זכר ונקבה? מי היה כותב כזה לשון? מה היינו אומרים? נאבדו ביער ילד וילדה או בן ובת קטנים, אבל מדוע רבינו משתמש בו בלשון של זכר ונקבה? זזה נקודה אחת. נקודה שנייה זה שרבינו מציין בהם היו בני ארבע וחמש שנים, למה לא שש ושבע? ביאור הליקוטים כותב שאם רבינו היה כותב שש ושבע אז היינו שואלים למה דווקא שש ושבע, לכאורה רבינו צריך להגיד איזה גיל אז הוא אמר ארבע וחמש – אומר ביאור הליקוטים שזה לא כך, דע לך שגם בזה אם רבינו אמר ארבע וחמש יש לו כוונה בזה, גם בזה יש רמז – אלו 2 נקודות שצריך להבין, למה רבינו קורא לילד ולילדה בכינוי הלא שגרתי זכר ונקבה. דבר שני זה העניין של הגיל, ארבע וחמש. נתחיל מהעניין של הגיל כי זה יותר קל וזה יותר פשוט:

אנחנו הופכים את המציאות של ההנהגה

אמרנו קודם וזה מובא הרבה בחז“ל ובספרים הקדושים שכל האותיות וכל המספרים יש בהם אין סוף תורות וחוכמות רוחניות שנסתרות בתוך כל מושג ומושג, האותיות ד‘ וה‘ שזה ארבע וחמש, מרמזות על עניינים רוחניים מאוד-מאוד גבוהים, זה מרמז על הנהגת העולם זה נקרא המלכות והשכינה שמנהיגה את העולם. כאשר השכינה בדלות ובגלות, זה נרמז באות ד‘, כאשר זוכים לקבל את האור ואת השפע הא-לוקי זה נרמז באות ה‘. הזוהר הקדוש ורבינו האר“י כותבים מה ההבדל בין האות דלת לאות הא, למעשה האות הא אנחנו כותבים דלת ואנחנו ממלאים אותה בד“כ ביוד או בואו, זה הכוונה שאנחנו מאירים לשכינה ולנשמות ישראל בזמן הגלות הארות רוחניות, אז אנחנו הופכים את המציאות של הנהגת העולם מדלת להא וזה למעשה כל עבודתנו בעולם, להפוך את כל ההנהגה מדלת להא

עם ישראל נקראים על שם הבחינה הזאת

הקב“ה כל יום מחדש דלת חדשה כדי שנהפוך אותה להא, לכל יום ויום יש את העבודה שלו. לכן כתוב בקבלה שכל האורות הרוחניים נרמזים באותיות יוד, הא וואו. שימו לב ששם ה-ויה זה יוד, הא, ואו והא. יוד, הא וואו זה האורות הרוחניים שצריכים להאיר אל ההא האחרונה – עבודתנו זה להאיר את היוד, הא ואו שזה כללות האורות הרוחניים, להאיר את זה לאות דלת כדי להפוך אותה לאות הא. שימו לב איך נרמז כל השם שלנו בזה, אנחנו יהודים על שם יהודה, כמו שכתוב בפרשת רבה פרשת ויחי. כל השם שלנו זה על שם יהודה ושימו לב איך בשם יהודה נרמז
כל הסיפור פה. השם יהודה בנוי מיוד, הא, ואו שמאיר לדלת והופך אותה להא, זה כל העבודה של האדם היהודי בעולם, לכן אנחנו נקראים על שם יהודה על שם הבחינה של העבודה הזאת. זה מה שרבינו אומר שהם היו בני דלת והא שנים (ארבע וחמש), לרמוז על כל העבודה שלנו בעולם הזה להפוך את ההנהגה מדלת לאות הא.

כוח הזכר זה כוח המלחמה פה בעולם הזה

אומר רבינו שהבן והבת זה זכר ונקבה, אם נשים לב איפה אנחנו נפגשים עם המושגים זכר ונקבה בפעם הראשונה, בסיפור בריאת העולם. איך כתוב בבריאת העולם ’זכר ונקבה בראם‘. בספרים הקדושים כתוב שזכר ונקבה בראם זה לא הולך רק על אדם וחוה, נכון שזה הולך גם על אדם וחוה, אלא זה הולך מתחילת הבריאה ועד סוף הבריאה, בכל מקום ובכל עולם ובכל בחינה יש זכר ונקבה, ז“א שבשורש הרוחני זכר ונקבה זה לא רק איש ואישה כמו שמתגלים בעולם הזה אלא זה גם אורות רוחניים עליונים כאשר כללות האורות מתחלקים לשתים. יש אורות שנקראים בבחינת זכר ויש אורות שנקראים בבחינת נקבה. אצלנו זה מתגלה בכוחות הנפש. לאדם היהודי יש כוחות שנקראים כוחות הזכר ויש כוחות שנקראים כוחות הנקבה. כל הבריאה וכל פרט בבריאה בנוי מזכר ונקבה מצד הכוחות הרוחניים שנקראים זכר ונקבה. כוח הזכר זה כוח המלחמה פה בעולם הזה והמלחמה האמתית זה מלחמתה של תורה. ע“י לימוד התורה לומדים מהם הדרכים האמתיות בעולם..

זה לא דבר שאדם קונה את זה בקלות…!

לימוד התורה והמלחמה להילחם על עניין התורה, ז“א אם כתוב לא לכעוס אז זה מלחמתה של תורה – אני מתגבר על הכעס. אם כתוב ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, זה שמירת העיניים, אז אנחנו יודעים שזה מלחמה, לשמור על העיניים זה מלחמה זה לא דבר שאדם קונה את זה בקלות. כל הכוח ללמוד וכל הכוח להילחם את מלחמתה של תורה זה הכל כוח הזכר, זה נקרא כוח הזכר. לכן הגמרא אומרת דרכו של איש לצאת למלחמה ואין דרכה של אישה, כי למעשה כוח המלחמה זה כוח הזכר, זה בחינת הזכר. לעומת זאת כוח הנקבה זה כוח אחר לגמרי, זה מהות אחרת לגמרי. כל אדם נברא עם מציאות פנימית בנפש, בעולם הפנימי שלנו, זה נקרא צורך הנפש לקבל תענוגים. כל נברא, בפרט נשמות ישראל מכל הבריאה כולה, יש בהם את הצורך לקבל תענוגים, כך נבראנו, זה לא גנאי או חיסרון, ככה השם
ברא אותנו. כמו שהרמח“ל כותב בספר מסילת ישרים לא נברא האדם אלא להתענג

העבודה זה מהיכן ממשיכים את התענוגים

תכלית בריאת העולם זה בעצם בשביל התענוגים, כמובן שהתכלית האמתית כמו שיהיה לעתיד לבוא זה אז תתענג על השם והרכבתיך על במתי ארץ, התענוגים האמיתיים זה להתענג על השם. בשביל הבחירה הקב“ה הניח מציאות של תענוגים בעולם הזה ואז העבודה שלנו בעצם זה מהיכן אנחנו ממשיכים את התענוגים, האם אנחנו מתחברים עם התענוגים של הקב“ה, של התורה ודרך הקדושה או אנחנו חלילה נמשכים אחרי תענוגי העולם הזה וכולנו יודעים כמה המלחמה הזאת קשה. זה מלחמה מאוד קשה לברר בין התענוגים שבקדושה לבין התענוגים שח העולם הזה – זה מה שרבינו אומר שנאבדו ביער זכר ונקבה, הכוונה ששני הכוחות הרוחניים האלה ירדו לעולם הזה אל גבורות הסתרות וצמצומים של העולם הזה כי אנחנו מבררים אותם. העבודה שלנו למעשה זה לברר את מציאות כוח הזכר וכוח הנקבה..

פתאום אדם רוצה את התענוגים מהתורה

כוח הזכר שבתוכנו שזה העבודה שאנחנו עושים, עולה ומתקן את כוח הנקבה שבתוכנו, הכוונה שאנחנו מלמדים את עצמנו איך לקבל את התענוגים מהקב“ה ולא מהעולם הזה, זה נקרא להעלות ולתקן את כוח הנקבה. למעשה כתוב שהשכינה בגלות והשכינה בעפר, כל המושגים האלה של גלות השכינה  היסוד שלהם זה דבר אחד, כאשר כלל נשמות ישראל מחפשים את התענוגים מהגשמיות של העולם הזה זה נקרא שכינה בגלות או שכינה בעפר, זה הגלות של השכינה שנשמות ישראל מחפשים את זה פה – הקב“ה אומר: כמה תענוגים וכמה אין סוף יש לי לתת לכם ואתם הולכים לחפש את זה פה בעולם הזה , זה הגלות – הפנימיות של המושג גלות זה נמשך מהנקודה הזאת שנשמות ישראל ירדו לכזאת גלות לכן העבודה זה שהזכר שבתוכנו מעלה את הנקבה שבתוכנו. לאט-לאט הלימוד, המלחמה והעבודה שאנחנו עושים, מעלה את המציאות הפנימית שלנו למקום אחר לגמרי, פתאום אדם רוצה את התענוגים מהתורה ומהתפילה.

הפוסט ממשיכים עם המעשה משבעת הקבצנים הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

רבי נתן מברסלב – הקדמה

רבי נתן מברסלב, המכונה גם בפי כל – מוהרנ"ת (ראשי תיבות: מורינו ורבינו הרב רבי נתן)

בעיירת נמירוב, בשנת התק"מ (1780, למניינם),  בחמישה עשר לחודש שבט, ירדה לעולם נשמה חדשה. רבי נתן שטרנהרץ, המוכר גם כ"רבי נתן מברסלב".

רבי נתן מברסלב, נולד להוריו, לרבי נפתלי הירץ שטרנהרץ, שהיה תלמיד חכם עצום וסוחר אמיד מהעיר נמירוב, ולאמו, מרת חיה לאנע.

רבי נתן מברסלב, כונה בילדותו "העילוי מנמירוב".

ילדותו של רבי נתן מברסלב

רבי נתן מברסלב נולד וגדל בעיירת נעמירוב. עוד כילד קטן בערה בו אהבת השם ותשוקה עזה ללמוד תורתו של מקום.

רבי נתן מברסלב, גדל בסביבה מתנגדת לדרכה של חסידות (באותם ימים, החסידות היתה דרך חדשה, והיו לה מתנגדים רבים, גדולי עולם ותלמידי חכמים מופלגים, אשר מיהרו להגן מפני שינויים בדרכי התורה הקדושה. לימים, דרכה של החסידות בכלל ודרכה של חסידות ברסלב בפרט, השתרשה בקרב בני ישראל הקדושים, שהרי חסידות בעיקרה, להתחסד עם קונו, ולעבוד אותו מתוך שמחה פנימית. דרך חדשה אותה רבי נתן מברסלב, לימים, תלמידו המובהק של רבי נחמן מברסלב, העביר הלאה במסירות וליאות שאין שני לה).

למעשה, מסופר שרבי נתן מברסלב, גדל כשליבו נשבר בקרבו על עבודת השם שלו, ואינו יודע מזור ומוצא לנפשו. שפך שיחו לקונו, רבי נתן מברסלב, אשר יורה לו את הדרך הנכונה לפתוח את ליבו בעבודתו, ולהכניס יותר עבודת השם, קיום מצוות מתוך שמחה.

כבר בהיותו בן 12 שנים בלבד, התפרסם שמו של רבי נתן מברסלב כלמדן מופלג אשר כונה בפי כל "העילוי מנעמירוב".

רבי נתן מברסלב – בא בברית הנישואין

רבי נתן מברסלב, נודע כבר בגיל 12 שנים, כתלמיד חכם מופלג. 

בשנת תקנ"ג, כשהיה רבי נתן מברסלב, בן 13 שנים, נשא לאשה את מרת אסתר שיינדל, ביתו של תלמיד חכם מופלג, רבי דוד צבי אוירבך, אשר היה מוכר וכונה כ"רבי דוד צבי הגדול", וזאת בשל יגיעותיו המפלגות בעבודת השם שלו.

רבי נתן מברסלב, חי עם אשתו, מרת אסתר שיינדל, במשך שנתיים תמימות, אצל חמיו, בעיר שאריגראד שבאוקראינה. חמיו של רבי נתן מברסלב, היה ממתנגדי דרכה של החסידות, ואף הזהיר את בני הבית להתרחק מאותם חסידים.

באותה תקופה, ההתנגדות לחסידות הייתה גדולה מאוד, התנגדות שעוררה מחלוקות רבות.

לאחר שנתיים בהם היה סמוך לשולחן חמיו, ובהם התעלה רבי נתן מברסלב, עד שנחשב לתלמיד חכם עצום ומופלג, אשר שקדנותו בלימוד היתה לשם דבר, חזר רבי נתן מברסלב ואשתו, לעיר נעמירוב, לבית הוריו.

רבי נתן מברסלב היה מוקף בתלמידי חכמים אשר התנגדו לדרכם של החסידות, בינהם היה אביו, רבי נפתלי וחמיו, רבי דוד צבי אוירבך אשר אלו ניסו בכל כוחם לשמור על בני ביתם מפני "השפעה חדשה" זו.

** חשוב לציין שההתנגדות של גדולי הדור דאז הייתה מבוססת על שמירה קפדנית מפני שינויים בתורתו של מקום. אף אחד לא כפר בתורה הקדושה ולא העיז לחשוב בכיוון זה. כיום, בחסידות בכלל ובחסידות ברסלב בפרט, עבודת השם מתוך שמחה פנימית מהותית, הינה נחלת הכלל, וכל יהודי באשר הוא, חפץ לעבוד את בוראו מתוך שמחה. 

כל דבר שמעורר את הלב, לעבודתו יתברך, מבורך בפי כל.

רבי נתן מברסלב  – תחילתה של חסידות

כאמור, קולות המתנגדים נשמעו מול אברכי החסידות בכלל ובחסידות ברסלב בפרט.

ויכוחים היו נשמעים בבתי המדרש בדבר הדרך הנכונה לעבודת השם.

כמובן, ידוע כי הויכוחים הללו, היו כולם לשם שמיים, וכל שחפצה נפשם של כל האברכים באשר הם, בין אם תלמידי חסידויות ובין אם אלו אשר המשיכו את דרכם, הכל היה לשם שמיים וכולם רצו לשמור את תורתו הקדושה ולעבוד את הבורא.

כיצד החל את דרכו, רבי נתן מברסלב, לדרכה של החסידות?

על כך ועוד, יסופר כאן בהמשך.

מסופר שבין אברכי נעמירוב, היו כאלה שטעמו טעמה של חסידות. 

רבי נתן מברסלב, היה מהבולטים שבין אלו אשר התנגדו לדרכה זו, והויכוחים בבתי המדרש היו תדיר.

אותם חסידים, הרבו לספר בשבחם של רבותיהם, ואת עבודת השם העצומה שלהם, מתוך שמחה.

תשובתו של רבי נתן מברסלב על טענתם, היתה במחי יד: "עבודה?" אמר להם רבי נתן מברסלב, "עבודה אמיתית ראיתי אצל חמי, שארבעים שנה לא ישן על מיטה, ויומם ולילה הגה בתורת ה'. וכי אתם יודעים עבודה מהי…".

כשהגיעו הויכוחים בעניין שמחה וחיות בעבודת השם, נגעו בנימי נפשו של רבי נתן מברסלב, הרי זו היתה משאלתו – בקשתו לבוראו. על כך הפיל תחינה לבורא עולם שייסיע בידו לעבוד אותו מתוך פתיחות הלב.

כאן, היתה ידם של אותם חסידים, עליונה.

רבי נתן מברסלב, חש את אותו כאב, את אותו חסרון בעבודתו. חסרון בעבודה מתוך שמחה.

כך, אט אט החלו הדברים לחלחל אל ליבו והחל, רבי נתן מברסלב, להקשיב לדבריהם של אותם חסידים ולבחון את הדברים לאמיתותם.

רבי נתן מברסלב – החזק ועלה !

כמנהגם של תלמידי החכמים דאז, במוצאי שבת קודש, היו יושבים תלמידי הרב מברדישטוב, בסעודת מלווה מלכה. עסוקים היו, אותם תלמידי חכמים, בינהם גם רבינו, רבי נתן מברסלב, על ביטול ה"יש". על עקירת הגאווה משורשה.

תוך כדי לימוד, ביקשו החסידים מרבי נתן מברסלב, שיועיל להביא מעט מזונות, לסעודה.

יצא רבי נתן מברסלב לכיוון בית האופה, להביא להם כבקשתם.

בדרכו לבית האופה, חש הוא, רבי נתן מברסלב, את כאבו וצערו על שאינו מוצא מזור לנפשו המשתוקקת לעבודת השם שלו. עבר לו, רבי נתן מברסלב ליד בית מדרש, וסר הוא מיד למקום, התנה את צערו ושפך שיחו בפני קונו על כאבו, עד ששכח מדברי המאפים אותם התבקש להביא…

המשיך רבי נתן מברסלב לאמר מזמורי תהילים עד שנפל ארצה מרוב צער, בכי ותפילה ונרדם…

ובחלומו, רואה הוא, רבי נתן מברסלב, סולם. מנסה רבינו לעלות לסולם, ונופל. מנסה שוב, ונופל. כל קימה מביאה אותו, את רבי נתן מברסלב, לעליה גבוהה יותר וכך גם הנפילה.

כשהגיע לראש הסולם, נפל ארצה ונחבל. כשגופו כאוב, ואפסו כוחותיו, לפתע צץ לפניו אברך צעיר. פניו הטובות והמאירות, של האברך מול רבי נתן מברסלב, נסכו בו כוחות חדשים. 

האברך הצעיר הורה לו, לרבינו לקום וכך היו דבריו: "אברך! טפס שוב, אולם החזק היטב!"

רבי נתן מברסלב ניעור משנתו, ופני האברך חקוקים בליבו.

נזכרו הוא, לשם מה יצא, ורץ להביא את דברי המאפים לתלמידי החכמים בבית המדרש.

רבי נתן מברסלב – פגישה גורלית עם רבי נחמן מברסלב

רבי נתן מברסלב, קבע את מושבו בברסלב, עיר סמוכה לנעמירוב.

רבי נתן מברסלב, שומע על רבי חדש שהגיע לעיר, רבי המדבר על רוחניות והתעלות, על עבודה מתוך שמחה.

כמים קרים על נפש עייפה, שומע הוא, רבי נתן מברסלב, וליבו משתוקק לשמוע את דבריו של אותו רבי חדש.

כך, יצא לו רבי נתן מברסלב לכיוונו של רבינו.

המאור הגדול והמאור הקטן, נפגשים… פגישה גורלית אשר תשנה את כל כיוונו ועבודתו של רבי נתן מברסלב. פגישה אשר תחילתה, המשכיות של החסידות, חסידות ברסלב.

רבינו, רבי נחמן מברסלב, פוגש את רבי נתן ואומר לו באלו המילים: "מזה זמן רב אנו מכירים, אלא שעד עתה לא נפגשנו…", ורבי נתן נזכר לפתע באברך שראה בחלומו, האברך שהחזיקו מליפול, שיעצו איך לעלות, והנה הוא לפניו! הנה האברך!

כך החלה מערכת יחסים של רב ותלמידו המובהק, בין רבי נחמן מברסלב לרבי נתן מברסלב.

רבי נחמן מברסלב, ראה בו, ברבי נתן את המשכו, את המשך החסידות וידע כי הוא האדם אשר ידע אל נכון להמשיך את דרכו ולהפיץ את אורו בעולם כולו.

עבודתו העיקרית של רבי נתן מברסלב

רבי נתן מברסלב היה חסיד מובהק של רבינו. לצד התעלות רוחנית מתמדת המשיך הוא את דרכו של רבינו, דרך החסידות והחל, רבי נתן מברסלב, להעלות על הכתב את כל אמרי פיו של רבינו.

רבי נתן מברסלב עסק במלאכת הקודש, על פי הוראתו של רבו ומסר נפש ממש, בכדי להפיץ את תורתו של רבינו.

אחד החיבורים הידועים והראשונים בהם עסק רבי נתן מברסלב, היה "ליקוטי מוהר"ן" החלק הראשון אשר יצא לבית דפוס (בשנת תקס"ח)

בשנת תקס"ט, לאחר השריפה הגדולה בברסלב, עקר רבינו מברסלב, וקבע את מגוריו בעיר אומן, שם עתיד היה, רבי נתן מברסלב, להסתלק מן העולם.

בחול המועד סוכות תקע"א, כאשר נסע רבינו לברסלב, ליווה אותו תלמידו, רבי נתן מברסלב. 

שם, באותה נסיעה, שמע מפי רבינו את דברי אלוקים חיים: "לכו חזו" (מודפסת בתחילת ליקוטי מוהר"ן).

רבי נתן מברסלב – ממשיך את רבו

בראש השנה האחרון של רבינו, קיבל רבי נתן מברסלב, מפי רבו, את הזכות והחובה הגדולה לפקוד את רבינו תדיר, בראש השנה, גם לאחר הסתלקותו מן העולם, וש"אין דבר גדול מזה", כפי שנהג רבינו לאמר.

ביום שלישי, היום החמישי של חול המועד סוכות שנת תקע"א, נפטר רבינו הקדוש, רבי נחמן מברסלב, ונסתלק לבית עולמו, שם נקבר יום לאחר מכן, בכבוד גדול, בבית החיים העתיק של העיר אומן, במקום בו רצה רבי נחמן להיקבר.

רבינו הקדוש נסתלק לבית עולמו, ותפקידו של רבי נתן מברסלב רוקם עור וגידים להפצת אורו ותורתו של רבינו.

רבי נתן מברסלב – ליקוטי תפילות

רבי נתן מברסלב, החלק לרשום את תפילותיו באופן מסודר, בשנת תקע"ה.

חסידים אשר שהו במחיצתו, השתוקקו לתפילות אלו, והעתיקו לעצמם.

בשנה שלאחר מכן, החל רבי נתן לעסוק בהדפסת הספר הקדות "סיפורי מעשיות" וידוע שעל הדפסה זו, אמר: "לשבח גדול יהיה לי שיאמרו בהלווייתי 'כאן מוליכים את זה שהדפיס את סיפורי מעשיות"…"

רבי נתן מברסלב – שיקום החסידות

עיקרה של המחלוקת החלה לדעוך. אט אט החל רבי נתן מברסלב לקבץ שוב את החסידים היראים לדבר השם, המשתוקקים לעבודה מתוך דבקות ושמחה כעבודת החסידות.

החל, רבי נתן מברסלב, להפיץ את תורת השם בערים ובעיירות.

רבי נתן מברסלב, מעולם לא טען להיות ממשיכו של רבו, רבי נחמן אלא המשיך בעבודתו שמשנתו שגורה בפיו, להנחיל את תורתו של רבינו ולשמר את חסידות ברסלב.

לטענתו, הרבי תמיד ישאר רבי נחמן, ואין לו מחליף.

כך, רבי נתן מברסלב, היה מרבה לנדוד בין קהילות יהודיות ומפיץ את שיחותיו ומאמריו של רבו ואף הדפיס את ספריו לאחר שעמל עוד בימי חייו של רבינו, תוך הקפדה יתרה שלא לזוז ימינה ושמאלה מרעיונותיו הנשגבים של רבינו, רבי נחמן מברסלב.

בשנת 1811 למניינם, הדפיס רבי נתן מברסלב, את ספרי "ליקוטי מוהר"ן ואת "ספר המידות".

בשנים 1819-1821,העמיד בית דפוס בביתו, שם המשיך להדפיס את ספריו והשלים את הדפסת ספר המידות וה"תיקון הכללי".

רבי נתן מברסלב השקיע את כל מרצו והונו בהוצאת ספרי רבינו, ספרי חסידות ברסלב, לאור ובכך סייע רבות לתפוצת הרבה, ספרים שממשיכים להפרסם ולהשפיע את השפעתם על כל חסידי ברסלב עד היום.

רבות עמל, רבי נתן מברסלב להפיץ את החסידות של רבו. עמל רב המלווה בקשיים כלכליים ופיזיים, לא אחת היה רבי נתן מברסלב נרדף על ידי הרשויות בגין התעסקותו בחסידות.

המתנגדים הרבים שהיו אז, לחסידות, הפכו את הוויכוח לפאן אגרסיבי ורכושו של רבי נתן מברסלב הוחרם ונאסר עליו לגור עוד בברסלב.

בעקבות כך, נאלץ רבי נתן מברסלב לעזור את העיר ולחזור לעיר הולדתו, נעמירוב.

רבי נתן מברסלב – מסיים את תפקידו בעולמו

כאמור, לאחר שנאלץ רבי נתן מברסלב, לעזור את העיר ולחזור לעיר הולדתו.

רבי נתן מברסלב, הוזהר על ידי רבו, שיתן דעתו על תפקידו החשוב בהעברת והפצת החסידות, ועל כי יהיה הוא נרדף: "ירדפו אותך, ירדפו אותך, ירדפו אותך… אבל ה' יתברך יגמור בעדך". 

רבי נתן מברסל לא רק שהיה נרדף אלא אף היה בבית האסורים, משום שמתנגדי החסידות רדפו אותו עד שבקשו את נפשו ממש.

אף בבית האסורים, לא הרפה רבי נתן מברסלב, ידו מהמלאכה ואף כתב שם חידושי תורה, שלימים הודפסו בספרו "ליקוטי הלכות".

בשנת 1838 למניינם, חזר לעיר ברסלב ובשנת התר"ה (1844 למניינם), ביום שישי עשרה בטבת, מיד לאחר הדלקת נרות שבת קודש, החזיר רבי נתן מברסלב את נשמתו, לבוראו בעיר ברסלב ונפטר לבית עולמו כשהוא בן 64 שנים.

את מקומו של רבי נתן מברסלב, לאחר מותו, מילא כעת רבי נחמן חזן מטולצ'ין, סיפור חיים בפני עצמו.

רבי נתן מברסלב – חיבוריו

מבין כל חיבוריו של רבי נתן מברסלב, ניתן למצוא את החיבורים הבאים:

• ליקוטי מוהר"ן
• קיצור ליקוטי מוהר"ן – סידר רבי נתן מברסלב, על פי ליקוטי מוהר"ן.
• ליקוטי הלכות – שילוב של הלכה לתורת הנסתר על פי ליקוטי מוהר"ן (סדרת ספרים בת שמונה חרכים שחיבר אותם רבי נתן מברסלב, אשר סדרה זו נחשבת לחשובה ביותר בחסידות ברסלב).
• ליקוטי עצות – נושאים המסודרים על פי הא'-ב'. על פי ליקוטי מוהר"ן ( חיבור תורני, המבוסס על הספר "ליקוטי מוהר"ן וחובר על ידי רבי נתן. מטרת הספר היתה להוציא עצות מעשיות ולסדרן לפי נושאים על מנת להקל על הקוראים ועל אלו המתקשים בלימוד של ליקוטי מוהר"ן)
• ליקוטי תפילות – תפילות המבוססות על מאמרים מתוך ליקוטי מוהר"ן (חיבור של שני כרכים המכיל כ 210 תפילות אותן חיבר רבי נתן מברסלב. התפילות בנויות על פי דרשותיו שמסר רבינו, רבי נחמן שהודפסו בספר "ליקוטי מוהר"ן)
• עלים לתרופה – קובץ מכתבים של רבי נתן מברסלב, אשר נועדו לבנו, רבי יצחק (לקט של מעל חמש מאות מכתבים שכתב רבי נתן מברסלב לתלמידיו, ידידיו, חסידיו ובעיקר לבנו רבי יצחק).
• חיי מוהר"ן – זהו ספר בסיסי בחסידות ברסלב, המתאר את קורות חייו של רבי נחמן מברסלב. בין היתר, מכיל ספר זה שיחות ודרשות רבות של רבינו, רבי נחמן מברסלב. הספר מחולק לכמה פרקים על אורחות חייו בתקופות שונות של רבינו.
• שבחי הר"ן – תיאור השתלשלות רבו של רבי נתן מברסלב, רבי נחמן מברסלב, במסעו לארץ ישראל, ארץ הקודש, בתקופת נפוליאון בונפרטה (שבחי הר"ן – ראשי תיבות שבחי הרב נחמן. ספר ביוגרפי על רבי נחמן מברסלב, אשר נכתב על ידי תלמידו, רבי נתן מברסלב. עיקרו של ספר זה, הוא הנהגותיו של רבינו, רבי נחמן עוד מימי ילדותו עד בחרותו כתלמיד חכם מובהק אשר זכה לכהן כאדמו"ר, עד פטירתו.
• שמות צדיקים – ספר זה, נכתב על ידי רבי נתן מברסלב המבוסס על דברי רבו. הספר מכיל את שמותיהם של כל הציקים המזוכרים בתנ"ך, במשנה, בגמרא, במדרשים ובספר הזוהר, וכן צדיקים רבים נוספים: גאונים,ראשונים ואחרונים, עד לדורו. במהדורות מאוחרות יותר, נוספו שמותיהם של חסידי ברסלב וצדיקים נוספים.
• קנאת ה' צבאות – 

ועוד חיבורים נפלאים של רבינו, רבי נתן מברסלב.

ציטוטים  מתוך ספריו של רבי נתן מברסלב:

ספר ליקוטי עצות – "דרכים ישרים ועצות נפלאות, עצת ה' אשר לעולם יעמודו, הנובעים ממעיין היוצא מבית ה' מתורתו של רבנו הקדוש רבי נחמן מברסלב, לעורר ולהקיץ, לחזק ולקרב את כל אדם, מכל מקום שהוא, להנטותו לתחייה, להחלימו ולרפאו ולהחיותו בחיים אמיתיים ונצחיים, לשים לו שארית לנצח נצחים."

כך היתה דרכו של רבי נתן מברסלב, וכך החסידות ממשיכה עד היום. אמנם ללא מנהיג ואדמו"ר, אך זו לא החסידות היחידה הקיימת כיום, ללא אדמו"ר.

ספר ליקוטי תפילות – "..גם טוב לעשות מהתורה – תפילה, דהיינו כשלומד או שומע איזה מאמר תורה מצדיק האמת, אזי יעשה מזה תפילה, דהיינו לבקש ולהתחנן לפניו יתברך על כל מה שנאמר שם באותו המאמר, מתי יזכה גם הוא לבוא לכל זה, וכמה הוא רחוק מזה, ויבקש מאיתו יתברך שיזכהו לבוא לכל הנאמר שם באותו המאמר. והמשכיל והחפץ באמת, יוליכו ה' בדרך אמת, ויבין בעצמו דבר מתוך דבר, איך להתנהג בזה, באופן שיהיו דבריו דברי חן וטענות נכונות, לרצותו יתברך שיקרבהו לעבודתו באמת. ועניין השיחה זו עולה למקום גבוה מאוד, ובפרט כשעושה מתורה תפילה, מזה נעשה שעשועים גדולים מאוד למעלה"

ספר "שמות הצדיקים" – 

מִי שֶׁהַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא חָשׁוּב בְּעֵינָיו, יִכְתֹּב בְּסֵפֶר כָּל שְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים וְהַתַּנָּאִים וְהַיְרֵאִים לְזִכָּרוֹן"

זכותו של רבי נתן מברסלב תגן עלינו ועל כל עם ישראל, אמן.

הפוסט רבי נתן מברסלב | ביוגרפיה הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

חפרו בור שמכיל 100 אנשים

אם אין להם כלום אז איך נעשה חתונה? אומר רבינו: והתייעצו איך לעשות להם חתונה: באשר שביום פלוני יהיה סעודה של יום הולדת המלך, (שקורין מיניניס), וילכו לשם כל הבעטלירש (קבצנים). וממה שיבקשו לעצמן שם, בשר ולחם, מזה יעשו חתונה. וכן היה. והלכו לשם על המיניניס כל הבעטלירש, ובקשו להם לחם ובשר, וגם קיבצו מה שנשתייר מן הסעודה בשר ולחם. והלכו וחפרו בור גדול שיהיה מחזיק מאה אנשים, וכיסו אותו עם קנים ועפר וזבל. ונכנסו לשם כולם, ועשו שם חתונה לאלו הבנים הנ"ל, והכניסו אותם לחופה. והיו שמחים שם מאוד מאוד. וגם החתן והכלה היו שמחים מאוד. והתחילו לזכור החסדים שעשה עמהם השם יתברך בהיותם ביער. והיו בוכים והיו מתגעגעים מאוד: איך לוקחין לכאן את הבעטליר הראשון העיוור, שהביא לנו לחם ביער? עכשיו מתחיל עניין החתונה. בשבעת ימי השמחה כל יום בא קבצן ומספר להם סיפור שלו. מקובל בברסלב בכל הדורות שלמעשה כל התורות של רבינו וכל השיחות וכל הסיפורים זה בתוך הסיפורים של הקבצנים. למעשה התורה הגבוהה שיש לנו מרבינו זה הסיפורים של הקבצנים. התחלנו לדבר מה זה עניין החתונה ועל מה זה מרמז. דיברנו על זה שהבן והבת בכללות זה מרמז על כלל נשמות ישראל.

אנו מתנהגים הפוך ממה שאנו מבינים…

הבן והבת יותר בפרטות, זה שבכל אדם מישראל יש בן ובת. מה שכתוב ’זכר ונקבה בראם‘, בעצם בכל אדם יש צד של זכר וצד של נקבה, צד של בן וצד של בת, כאשר אפשר להסתכל על זה בכמה צדדים על ההבדל בין הבן ובין הבת שבתוך האדם עצמו, אבל אחד הדברים הכי חריפים והעמוקים בכל העניין זה שהבן זה כוח השכל שבאדם והבת שבאדם זה כוח הרגש שבאדם למעשה זה העבודה שלנו כל ימי חיינו, לעשות שלום בית פנימי בין המוח ללב, ודיברנו על זה שזה למעשה כמו 2 ממלכות באדם, כי במוח אנחנו יכולים להבין הרבה דברים וזה הרבה אי-הבנות שקורים לנו בחיים שאנחנו לא מבינים למה אנחנו מתנהגים הפוך ממה שאנחנו מבינים בשכלנו?

להרביץ מרוב כעס

בריאת העולם שזה העלמה, בריאת ההעלמה בקשר ובחיבור בין המוח ובין הלב, כי המוח יכול לדעת הרבה דברים, כל יהודי הוא מוכשר אז בזמן קצר יחסית הוא יכול ללמוד הרבה יסודות, הרבה השקפה, הרבה אמונה ואת כל יסודות התורה והאמונה. המוח יכול להבין את זה, ואז אדם מקבל את זה ומאמין בזה וחי את זה אבל פתאום הלב מתחיל להתנהג בכלל אחרת, למשל אפשר ללמוד בשעתיים הרבה חומר למה אסור לכעוס, שאדם שכועס שולטים בו כל מיני גהינום  וכו‘, ורבע שעה אחרי שלמדנו את כל הנושא הזה אדם יכול ללכת ולהרביץ למישהו מרוב כעס

חייב את המוח שידריך אותו

-הסיבה היא שיש פה שתי ממלכות, ממלכת המחשבה וממלכת ההרגשה. העבודה שלנו כל ימי חיינו זה למעשה לחבר בין המוח והלב. מה זה החיבור? באמת שהרגשת החיים זה בעצם בלב. הרגש, האהבה, השמחה, העצבות וכן הלאה, הכל זה בתוך הלב, אבל הלב מטבעו הוא מרגיש. במוח מטבעו הוא קר אבל הוא חושב. הלב לא יודע מה האמת, הלב חייב את המוח שידריך אותו. למעשה כל החיים אנחנו רוצים לעשות חיבור בין המוח לבין הלב. זה מה שכתוב בספר דברים: וידעת היום והשבות אל לבבך כי השם הוא הא-לקים – הידיעה השכלית וההשבה אל הלב זה העבודה שלנו כל ימי חיינו. כמו שמן הסתם כל אחד יכול אחרי קצת לימוד להסביר מה זה תפילת 18, בפרט בשחרית. בקורבנות אנחנו בעולם העשייה, אח“כ בשמירות עלינו לעולם היצירה, בק“ש וברכותיה עלינו לעולם הבריאה, אח“כ אנחנו עולים להיכל כיסא הכבוד. השם שפתי תפתח – אנחנו באצילות. אצילות זה הביטול השלם להקב“ה – אין עוד מלבדו. כל הבריאה זה רק אור
א-לקות. כמה זמן יקח לנו ללמוד את היסודות של כל זה?

’מלחמת רוסיה-אוקראינה‘ בתפילת 18

-אדם יכול ללמוד את זה לא בהרבה זמן, מיד אחרי זה אנחנו באים לתפילה, אומרים השם שפתי תפתח ואז אנחנו טסים עכשיו לאיזה חשבון בנק או לאיזה מישהו שהכעיס אותי, אפשר לעשות את כל המלחמה של רוסיה-אוקראינה כבר בתוך תפילת 18. זה הכל בתוכנו. אז לכאורה מתעוררת פה שאלה, אם עכשיו למדת שתפילת 18 זה בעולם האצילות ושם זה הכל א-לוקות ואין עוד מלבדו אז איך
אתה עכשיו חושב את כל השטויות של העולם הזה, והיישוב הדעת הכי גדול
זה לעשות את זה בתפילת 18. כל זה הפער בין המוח ובין הלב – בתחילת
הסיפור רבינו מספר איך הם גדלים ומתקרבים אחד לשני, וכשהם מחליטים שהם תמיד יהיו ביחד זה השלב שהם מבינים שצריך לעשות שלום בית בתוכנו, בין המוח והלב

מסכים שמונעים את האור של המחשבה

החתונה למעשה זה כבר שלמות גדולה מאוד של אחדות בין המוח ללב. באמת בחיים שלנו זה מדרגה רוחנית מאוד גבוהה, החתונה, הכוונה למה שזה מרמז. הלב כבר מתחיל לחיות עפ“י מה שהמוח מדריך אותו. למעשה מה שהלב מרגיש הרגשות אחרות ושוכח מה שהמוח מנסה ללמד אותו זה בגלל שיש לנו מסכים על הלב שמונעים את האור של המחשבה להגיע אל הלב. למעשה כמעט כל היצה“ר בעולם נמצא בין המוח ללב. זה נקרא הסיגים, העוונות שיש בתוכנו, הם אלה שגורמים בעצם לריחוק בין המוח ללב. ככל שאדם מתחזק בתשובה בתפילה, בתורה וכן הלאה והוא מתעלה, אז הוא מסיר את הסיגים האלה, ככל שהוא מסיר את הסיגים, אז המחשבה הנכונה מתחילה להאיר ואז הלב מרגיש את מה שהמוח חושב, וזה החתונה

בוא נקבל את זה בשמחה וביישוב הדעת

החתונה זה בעצם שהלב מרגיש את מה שהלב חושב. ניקח דוגמא, לכל אחד מאתנו יש סוג של בעיה, אנחנו לא מרגישים כ“כ טוב בתוך המציאות הזאת, אז אדם ישב עם עצמו, עם חבר או עם רב, זה לא משנה – ניתחו את כל זה ולמדו איך להסתכל על זה נכון, אם הלב עכשיו שומע לגמרי למוח אז כל המציאות של הלב באותו רגע משתנית: בוא נקבל את זה בשמחה וביישוב הדעת, נבין שלא היה פה רוח-סערה ולא קרה שום דבר. אבל כמה פעמים אנחנו יושבים על כל מיני נושאים ודברים שיש בתוכנו כל כך הרבה פעמים, וכמה תפילות וכמה התייעצויות וכמה בירורים עם חברים, ואתה רואה שהלב זה עניין בפני עצמו. לכן מה שרבינו מרמז פה בסיפור על עניין החתונה זה לעשות איחוד בין המוח ללב ובאמת זה השלמות של האדם. לדוגמא אם עכשיו מישה וביזה אותנו, אז הרבה פעמים ברגע שאנחנו מקבלים את הביזיון אנחנו מרגישים את הצער, ואיזה צמצום ולמה הוא אמר לי כזה דבר – אדם כבר מתחיל להכנס במחשבות בתוכו, אולי אין לי שום תיקון לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, כי הביזיון מרעיד את האדם בתוכו. אבל אם הלב שומע למוח אז המוח אומר לו: ב“ה, תגיד תודה, לכל היותר הסתבכת בבעיה אחת, איך תשלם לזה שביזה אותך. הרב תמיד אומר שצריך לקחת משכנתא בשביל לשלם לכל החולקים ולכל המבזים..

זה הכל מתחיל בעצם בתוכנו

איזה טובות המבזים עושים איתנו, ’עיקר התשובה כשישמע ביזיונו ידום וישתוק‘, אז מה שרבינו אומר פה על החתונה שזה אחדות שזה היחוד העליון ביותר, זה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, זה נעשה ע“י איחוד מוח ולב. כי האור של השם זה כנגד המוח, השכינה זה כנגד הלב, ודרך אגב הזכרנו את הנקודה הזאת שכשאין שלום בית בתוכנו, זה גם גורם לכל השלום בית בחוץ, שלום בית כפשוטו. השורש של הביות של השלום בית זה הכל מתחיל בעצם בתוכנו, אין לנו שלום בית בפנים אז זה יוצא החוצה

סוד שנקרא בור מכוסה בקנים עפר וזבל

אז זה בכללות הנושא של החתונה, לכן המקובלים כשהם מגדירים את עניין הגאולה אז הם משתמשים בלשונות משל, אחד הלשונות הנפוצים זה החתונה העליונה. כל הדורות מכינה את הכלה שזה סוד השכינה לקראת החתונה, כי בעצם כל השפע והאור יורד לעולם כפי כמה שיש אחדות של מוח ולב בתוכנו וזה הפנימיות והסוד של הבן והבת בסיפור. רבינו אומר איפה עשו את החתונה, בבור מכוסה בקנים עפר וזבל. לכאורה לרבינו אין שום מניעה לעשות את החתונה באולם, קצת יותר מכובד, אלא שרבינו בדרכו הקדושה מרמז בכל פרט ופרט על רמזים מאוד גדולים. רבינו אומר שמי שרוצה לזכות לחתונה הזאת צריך לדעת שיש סוד שנקרא בור שמכוסה בקנים עפר וזבל, זה הסוד של החתונה הקדושה. עניין הבור זה שאנחנו צריכים להבין ולהסכים עם ההנהגה של הקב“ה כשאנחנו יורדים לבורות בעולם הזה, כך העולם בנוי

נקבע שכל הדורות יצטרכו לעבור בורות

העולם בנוי מבורות – מה הכוונה? בורות זה כל מה שעובר עלינו, כישלונות ברוחניות, בהרגשה בצמצומים, קודם כל צריך לדעת שזה דרך בריאת העולם, ככה השם ברא את העולם. מה הכוונה בורות? לא תמיד אנחנו מלאכים ולא תמיד אנחנו באור רוחני גבוה, אלא חלק מהמציאות של החיים שלנו זה לרדת לכל מיני חשיכה. כתוב בזוהר הקדוש בפרשת כי תצא בחומש דברים, שם הזוהר מביא פסוק מפרשת משפטים, ’וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בר ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור, בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו והמת יהיה לו‘ – הזוהר אומר מי זה האיש הזה שכרה את הבורות, אין איש אלא משה. משה רבינו כרה לנו את כל הבורות עד ביאת משיח צדקנו. מה הכוונה? בשעה שמשה שבר את הלוחות, נקבע סדר הנהגה. עכשיו בוודאי שמשה רבינו צדק בזה שהוא שבר את הלוחות וזה היה בשביל עמ“י, אבל בהכרח נקבע שכל הדורות יצטרכו לעבור בורות. אומר הזוהר הקדוש שהבור
שהכי קשה לברר זה הבור האחרון של הדור האחרון. הזוהר הקדוש אומר שזה הנוקבא דתהומא רבה. ונפל שם שור אור חמור – שור זה משיח בן יוסף שנאמר
בכור שורו הדר לו. חמור זה משיח בן דוד – גם הם יצטרכו לרדת וליפול לתוך הדורות

אנחנו מקבלים מהם את הכוח להתרומם

אומר הזוהר הקדוש שמשיחים הם יהיו הכנפיים של הדור. אנחנו צריכים לחפש את הצדיקים שקשורים עם בחינת המשיחים או שהם בחינת המשיחים, ואז כשאנחנו מתקשרים איתם, מהם אנחנו מקבלים את הכוח להתרומם מהבור. הזוהר הקדוש אומר שם שלא נוכל לעלות מהבור בלי שירדו לתוך הבור הזה משיח בן דוד ומשיח בן יוסף. וגם הם צריכים סיוע והם יקבלו את הסיוע ממשה רבינו, אתה בעל הבור. נשמה מגן עדן באה לרשב“י ואמרה למשה רבינו שגם הוא היה שמה: אתה רעיא מהימנא, אתה אחראי להעלות את כל הנשמות…

אנחנו משתדלים ומתפללים

אומר הזוהר הקדוש שמשה רבינו עומד על שפת הבור ומקיים: כסף ישיב לבעליו. מה הכוונה? כיסופים ורצונות להאיר לנשמות שלא יתייאשו ושלא ישכחו את האמת בתוך הבורות. מה שזה אומר לנו הלכה למעשה, מצד אחד בוודאי שאנחנו לא רוצים ואנחנו משתדלים ומתפללים שלא ניפול לשום בור. יהודי מצד המהות שלו רוצה להיות במקום של אור, אנחנו בני מלכים. המקום האמיתי שלנו זה ארמון המלוכה. אבל מה שעובר עלינו חלישות הדעת ולפעמים זה לא רק מה שעובר עלינו אלא זה עובר על אנשים שקשורים איתנו – עוברים כל מיני הסתרות, קשיים וצמצומים ברוחניות ובכל מיני בחינות. צריך לדעת כלל גדול מאוד, זה חלק מהמציאות, זה לא טעות בהנהגת הבריאה, אם אדם מרגיש שהוא צריך לעשות חשבון נפש אז אדרבה ואדרבה, אבל לא להכנס להאשמה עצמית

לבורא עולם יש הרבה דרכים איך להוריד

למה נפלתי לבור? נפלת לבור כי ככה נגזר, זה חלק מתיקון העולם. הרבה פעמים איפה מתעוררת הקושייה שלנו? כשמתגבר על האדם בור לא טוב, הכוונה לבור של תאוות של כישלונות וכו‘ – צריך לדעת, אנחנו לא רוצים את זה. אנחנו משתדלים לא להגיע למקום הזה, אבל אם זה קרה והגענו למקום הזה אז צריך לדעת שגם זה חלק מהדרך וחלק מההנהגה. יש סוד גדול מאוד שלפעמים נשמות ישראל צריכים ליפול. יש דברי תורה, יש קדושה ויש רוחניות שאי אפשר להעלות אותה רק ע“י שיורדים למקומות לא טובים, אנחנו מדגישים את זה שזה לא בבחירה. אבל אם מישהו צריך לרדת לשם לבורא עולם יש הרבה דרכים איך להוריד לשם. למעשה אם נסתכל על הדור שלנו, התהליך הכי אמיתי והכי שורשי שיש בדור שלנו זה התשובה. שליש מעמ“י חוזרים בתשובה, זה 2 מיליון בעלי תשובה ב40 שנה האחרונות במדינת ישראל

בכלל לא יודע שהוא במציאות של הרע

נשאלת השאלה הרי בעל תשובה היה כ“כ רחוק, הוא קיבל את הניצוץ של האמת, אולי יש לו התמודדויות ומלחמות אבל באותו רגע הוא אומר: מה לי ולמציאות של הרע בכלל? מי רוצה להיות שם? פה מתעוררת שאלה וכמעט 99 אחוז אומרים את הנקודה הזאת מה לי ולרע. גם אם היצה“ר נלחם באדם זה מלחמה ואדם לא רוצה את זה. פה נשאלת השאלה: למה הקב“ה סיבב כאלה סיבות שבדור שלנו אדם יכול להיות 20 או 30 שנה במציאות של הרע ואדם בכלל לא יודע שהוא במציאות של הרע. חינכו את הדור שלנו שהרע זה טוב ושהטוב זה רע, האמת זה שקר והשקר זה אמת, למעלה זה למטה ולמטה זה למעלה – הפכו את כל הדעת, זה הכל הפוך. עכשיו אין לנו מישהו לשאול אותו בעולם הזה כי כולם בתוך מהלך רוחני מאוד גבוה. השאלה למה הקב“ה עשה את זה? מובא בספרים הקדושים שיש רוחניות גבוהה מאוד שחייבים להביא את זה מתוך בורות, מתוך ירידות, מתוך נפילות וכן הלאה, אנחנו צריכים לדעת שאנחנו לא מתנדבים ללכת להביא רוחניות א-לוקות מתוך בורות.

לבנות את הארמון במקום של האשפה

-אנחנו לא רוצים ללכת לשם אבל אם זה עובר על האדם שידע שזה חלק מהנהגת הבריאה. יש דבר שמובא בגמרא במסכת חגיגה, הגמרא מדברת שם על הרבה יסודות של בריאת העולם. הגמרא אומרת דבר פלא: כל המסתכל מה למעלה מה למטה מה מלפנים מה מאחור, מוטב לו שהוא לא בא לעולם. מה למעלה אנחנו מבינים, זה יותר מדי גבוה. מה למטה, לא צריך להסתכל למקומות למטה. להסתכל קדימה מה יהיה? הכוונה להסתכל מה עתיד להיות. אבל שואלת הגמרא למה לא להסתכל על מה שהיה? אומרת הגמרא תירוץ נורא מאוד ויש על זה הרבה אריכות דברים במפרשים.
הגמרא אומרת למה הדבר דומה? למלך שציווה לבנות את הארמון שלו על המקום שבו היה האשפה של כל המדינה…

לעבור בירורים בתוך אשפה

המלך החליט שהוא רוצה לבנות את הארמון על המקום של האשפה. אומרת הגמרא: לא מתאים להזכיר למלך שהארמון שלו בנוי על אשפה. ככה הגמרא אומרת, לכן אסור להסתכל על מה שהיה – זה לא מובן בכלל, מה בכלל המשמעות של הגמרא? הבן איש חי בבן יהוידע, והלשם שבו ואחלמה מאוד מאריכים בזה, הם אומרים דבר פלא שכל העולם נברא על אשפה. זה כל הטומאה. זה טומאה נוראית מאוד ולא ראוי להזכיר את זה. אומר הלשם שאנחנו בעצם בנויים כסדר בריאת העולם, לכן צריך, לא מבחירה אלא מצד ההנהגה, לעבור בירורים בתוך אשפה. זה אחת הסיבות העמוקות שאסור להזכיר לבעל תשובה מאיפה הוא בא. זה אותה בחינה, כי הנשמה הא-לוקית שבתוכנו זה בחינת המלך, היא בונה ארמון

…בוודאי שהיינו צריכים לעבור את כל זה

כשיהודי חוזר בתשובה הוא בונה ארמון. הארמון הזה נבנה על מקום של אשפה, הכוונה לכל התאוות ולכל השיגעונות של העולם הזה אבל באמת גם הלשם וגם הבן איש חי כותבים שכך היא סדר הנהגת העולם – מכל זה הלכה למעשה זה שאנחנו לא רוצים להיות לא באשפה ואנחנו רוצים להיות בארמון המלך כי אנחנו בני מלכים וזה המקום האמיתי שלנו, אבל הניסיונות, הבלבולים במידות, בתאוות או בכל מיני הסתרות פנים שאדם עובר, צריך לדעת שזה חלק מהנהגת העולם. בפרט שרבי נתן כותב בליקוטי הלכות שכל מה שכבר היה זה רצון השם וזה ידיעה וככה השם הנהיג. אז אם האדם מסתכל ככה על העבר שלו אז בוודאי ובוודאי שהיינו צריכים לעבור את כל זה, ומכל זה צומחת רוחניות מאוד-מאוד גבוהה. אם אדם הולך בנקודת אמת עם הדבר הזה אז אדרבה המקום שבעלי תשובה עומדין אפילו צדיקים גמורים אינם עומדים. יש תשובה מיראה ויש תשובה מאהבה שמגלה שבעצם כל הזדונות הם זכויות

לא היינו מחזיקים מעמד עם מה שעובר

מי שמוכן, יכול ולומד איך לקבל על עצמו את כל המציאות הזאת אז הוא יכול להיות בחתונה הקדושה הזאת – זה נקודה אחת. נקודה נוספת, רבינו אומר שאת הבור של החתונה כיסו בקנים עפר וזבל. זה שלוש נקודות שרבינו מרמז לנו על העבודה שלנו הלכה למעשה. קנים זה הנקודה של קנה לך חבר, אנחנו רואים שרבינו הכניס את זה מאוד-מאוד חזק. היום רואים את זה בכל מקום שהנקודה של השיחת חברים זה אחד הדברים הכי חזקים שיש היום בדור שלנו. הרבה פעמים אנחנו גם רואים שע“י שיחות חברים אדם יכול להשיג יותר ממה שהוא מדבר עם הצדיק. מדוע? ראיתי את רבי נתן בליקוטי הלכות שמסביר שכאשר שתי חברים מדברים ביחד, זה הצדיק מתעבר בהם והוא מדבר מתוכם, ולכן אפשר לקבל יותר ממה שמדברים עם הצדיק. רבי צדוק הכהן מלובלין כותב שבאתכסיא הצדיק יכול להאיר לאדם יותר ממה שבאתגליא. יש בזה מהלך שלם שרבי צדוק מסביר את הנק‘ הזאת. אז זה הקנים. אנחנו רואים היום ממש בחוש שאם לא היה את העצה הזאת שנקראת שיחת חברים, הרבה מאוד מאוד בדור שלנו מעידים: לא היינו מחזיקים מעמד בכל מה שעובר עלינו

החבר לא בא כמדריך, כרב או כאדמו“ר

ממה נבנה שיחת חברים? מזה שאף אחד לא בא עכשיו בתור המדריך, הרבי או האדמו“ר של השני, הוא בא בתור חבר להתחזק ביחד, ובד“כ מעבירים את האדם כל מיני שבירות עד שהוא בא לחבר שלו הוא לא בא בתור מדריך או רב, הוא בא אליו ואומר לו: תחייה אותי. הנקודה היא שגם החבר שלו בא ככה, שניהם מחפשים איזה חבל הצלה כדי להחזיק מעמד, ואז זה בעצם יוצר את כל העניין של השיחת חברים האמיתית. אמרנו שיש איזה חידוש מופלא מאוד שהמגלה עמוקות כותב, אנחנו מקשרים את זה לחידוש של המגלה עמוקות. המגלה עמוקות מביא את זה באופן ע“ג, שם הוא מביא את הגמרא במסכת סנהדרין…

השגתי את הקשר והאחווה

בגמרא בסנהדרין כתוב שרבי ישמעאל ורבי עקיבא חלקו באיזה נושא מסויים ורבי עקיבא פונה לרבי ישמעאל ואומר לו: ישמעאל אחי בת ובת אני דורש. (זה הלכה ודין של בת כהן). המגלה עמוקות שואל מדוע רבי עקיבא פנה לרבי ישמעאל בלשון כזאת: ישמעאל אחי. היום בדור שלנו זה די מצוי אז לא היו שואלים את זה. אבל אצל התנאים זה לא היה כ“כ מקובל. המגלה עמוקות אומר חידוש נורא מאוד, רבי עקיבא ידע שהוא תיקון וגלגול של שמעון בן יעקב ורבי ישמעאל הוא תיקון וגלגול של יוסף הצדיק, אז מה רבי עקיבא אמר לו: בגלגול הקודם לא השגתי את הקשר ואת האחווה ביננו. בגלגול הזה השגתי את הקשר ואת האחווה שיש ביננו. אומר המגלה עמוקות שאם יש בין 2 נשמות מחלוקת וחילוקי דעות והם לא הבינו ולא התחברו אחד עם השני, הם יצטרכו לבוא בגלגול ולתקן את המחלוקת ביניהם, והם יבואו דווקא בדור יותר נמוך ויותר ירוד, ושם דבר אחד הם כן יוכלו להשיג, את האחווה ביניהם, וזה מה שר‘ עקיבא פנה לישמעאל ואמר לו ישמעאל אחי

המתקה גדולה של המחלוקת של קין והבל

עפ“י היסוד הזה נגיד על דרך האפשר שכנראה אנחנו צריכים לתקן הרבה הרבה ניצוצות של מחלוקות משנים קדמוניות, אז מה הקב“ה עושה? הוא מכריח אותנו להיות חברים, הוא מכריח אותנו להתחבר. ברגע שמתחברים דרך התורה, דרך האמונה ודרך הנקודה של הצדיק, אז זה תיקון גדול מאוד למחלוקת. אומר רבינו האר“י שלפני הגאולה יבואו הרבה ניצוצות של נשמות קין והבל כדי לתקן את המחלוקת שהיתה מבריאת העולם בין קין והבל, ובדורות האחרונים יבואו הרבה ניצוצות של קין והבל, עפ“י זה אמרנו שבגלל זה היום מאוד התפשט לקרוא בלשון אחד לשני: אחי. מי יודע אם זה לא איזה המתקה גדולה של המחלוקת של קין והבל..

כל מה שיש לו זה מתנת חינם מהקב“ה!

הלכה למעשה בוודאי שרואים בחוש שהשיחות חברים זה אחד הכלים הכי חזקים שיש לנו. זה מה שרבינו אומר שמכסים את הבור, הכוונה שכשעוברים את כל הדורות של הבורות אז משתמשים בעצה הזאת של השיחת חברים. העניין של עפר זה ונפשי כעפר לכל תהיה. אי אפשר להכנס באמת לשערי קדושה בפנים בלי הבחינה שנקראת ונפשי כעפר לכל תהיה. כי אין דבר שמסתיר את הקדושה ואת אור השם כמו העניין של הגאווה. מהי בעצם מידת הענווה? כי רבינו כותב בליקו“מ שאנשים טועים מהי מידת הענווה. העניין של הענווה זה כמה שאדם משיג שכל  מה שיש לו זה מתנת חינם מהקב“ה, זה למעשה מידת הענווה. זה שאדם יודע שהכישרונות שלי, הגבורות שלי והיכולות שלי וכל מה שאני עושה ורוצה לעשות, זה הכל הקב“ה נותן לנו במתנת חינם. כמו שאמרנו קודם, למוח זה לא כ“כ קשה לדעת את הדבר הזה, אבל ההשבה אל הלב היא מאוד קשה. למה? כי היצה“ר, הקליפה שבלב על הגאווה ועל הישות ועל הכוחי ועוצם ידי, היא מאוד-מאוד חזקה, זה מחטא אדם הראשון בתוכנו עמוק מאוד, ומאוד קשה לעשות השבה אל הלב של מידת הענווה. להגיד אותה ולהבין אותה זה לא קשה, להשיב אל הלב זה מאוד קשה

זה היסוד הגדול מאוד של מידת הענווה

בכללות 2 עצות היסודיות ביותר כדי לעבוד על זה כל החיים זה אחד  העניין של ההודאה. להודות להקב“ה זה לא רק להגיד לו תודה. אלא העניין של עבודת ההודאה והתודה זה שאדם כל פעם מתבונן ומשיב אל הלב שהשם רק טוב איתו, ז“א שאין שום דבר רע, וגם אם עברתי עכשיו איזה כישלון וגם אם לא הצלחתי וגם אם עשיתי מסירות נפש על איזה עניין רוחני טוב, וכן הלאה, והכל נשבר והכל התרסק ולא רק זה אלא מצאתי את עצמי פחות ממה שהייתי בתחילת התהליך, נכון שזה לא נעים, אבל להכנס לתוך עבודה ולהתבונן: אם הכל השם עשה, אז בוודאי שזה לטובה. זה היסוד הגדול מאוד של מידת הענווה. לקנות את מידת הענווה זה
ככל שאדם יותר רואה את הטוב בהנהגה של הקב“ה, אז הוא קונה את מידת הענווה

אנחנו חכמים, דואגים לאינטרסים שלנו

נקודה שנייה זה להרגיש את הזולת, אם זה בחיים הפרטיים שלנו, שאדם פחות יחשוב על עצמו, שוב פעם זה עבודה של כל החיים. לחשוב על החבר, על האישה או על הבעל, על הילדים, על ההורים וכן הלאה – שאדם יחשוב יותר מה הוא מרגיש או מה היא מרגישה וכן הלאה. אנוכיות זה אחת מהתולדות של הגאווה. אנוכיות
זה שבעצם אדם רואה רק את עצמו. רק מה? אדם לא אומר אני רואה רק את
עצמי, אנחנו חכמים, אנחנו דואגים לאינטרסים שלנו כמו שכתוב בתחבולות תעשה לך מלחמה, בערמומיות. אדם רוצה להשיג משהו והוא יודע שאם הוא יגיד
לחבר שלו מילה טובה אז הוא ישיג את זה, אז ההוא אומר לו מילה טובה, הוא אומר לו את המילה הטובה כי הוא חושב עליו? כי הוא דואג לו? בהתבוננות בעומק הלב שלנו אנחנו נראה שאנחנו עדיין מאוד-מאוד שבויים בתוך האנוכיות שלנו.
אדם צריך לאהוב את עצמו ולראות את הטוב שלו ולשמוח בטוב שיש בו, אבל
קרוב לזה מאוד רק דבר שונה זה שאדם דואג לנוחות שלו ולאנוכיות שלו גם
על חשבון אנשים אחרים. זה בירור פנימי שכל אחד צריך לעשות לעצמו,
איפה נקודה של התחזקות בנקודות טובות שיש בי, וזה הצד הטוב. בין איפה
זה בעצם פוגע באחרים או על חשבון אחרים ולא אכפת לנו. בוודאי
שיש בנו את האנוכיות שלנו אבל צריך לברר מתי זה האני שבקדושה ומתי
זה לא האני שבקדושה. זה בירור שכל החיים אנחנו צריכים להתבונן בנקודה הזאת..

יש לך כעס ועצבות? סימן שלא תיקנת..

הרב דסלר כותב שאדם אדם רוצה לדעת כמה הוא תיקן את הבחינה הזאת שישים לב אם יש בו עדיין מידת הכעס או מידת העצבות. אם יש בו כעס ועצבות סימן שהוא לא תיקן את זה. מי שאין לו כעס ועצבות אז שידע שהוא באני של הקדושה. אבל צריך לדעת שאנחנו לא אומרים את זה מצד האשמה עצמית או תסכול, השם ברא אותנו עם המידות האלה כדי שנתקן אותם, מחטא אדם הראשון יש לנו את הבחינות האלה – זה הבחינה של העפר שזה ונפשי כעפר לכל תהיה. כמו שאמרנו 2 הנקודות החשובות בזה זה כמה שאדם מסתכל ומתחבר עם הטוב של הבריאה, בכל מיני הנהגות שעוברות עליי, בכל מיני מצבים שאני עובר, תמיד להתחבר ולראות שהשם טוב איתי בנקודה הזאת, גם אם לא נעים לי אבל השם טוב איתי בנקודה הזאת, כי לא תמיד הטוב זה הנעים. לפעמים הטוב האמיתי זה לא הנעים. הנקודה השנייה זה ההתחברות, זה לראות שנרגיש את הצער של עמ“י, שנרגיש את הצער של הזולת, זה לא קל להרגיש בלב את הצער של הזולת, זה מרגשה של הצדיקים. כל המדרגה של הצדיקים זה לפי כמה שהם זכו להרגיש את הצער של עמ“י ולהשתתף עם זה. בפרשת כי תשא יש פסוק ’ואתה אמרת ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני‘ – משה רבינו מזכיר להקב“ה שהקב“ה אמר לו: מצאת חן בעיני. האור החיים הקדוש שואל על הפסוק הזה: מתי הקב“ה אמר למשה רבינו מצאת חן בעיני?

את כל הנשמות מההתחלה ועד הסוף

אומר האור החיים הקדוש שבשעה שמשה רבינו עלה למרום לקבל את התורה, הקב“ה הראה לו את כל הנשמות מההתחלה ועד לסוף, ואז הוא ראה את הנשמה של רבי עקיבא, ומשה רבינו ראה בהשגה אמיתית ששורש נשמת רבי עקיבא היא יותר גבוהה ממנו, ואז הוא אמר להקב“ה: למה אתה נותן תורה על ידי? תיתן את התורה על ידו. למה יפסידו עמ“י את המושכלות של רבי עקיבא שהוא גדול ממני? משה רבינו שאל בפשיטות ובתמימות. ענה לו הקב“ה: כי מצאת חן בעיני. פה הקב“ה אמר לו את זה. צריך להבין מה הכוונה? הרי בן בני אדם אנחנו מבינים
ויש לנו רגשות של פרוטקציה, אנחנו מחבבים מישהו אז אנחנו יותר אוהדים אותו…

מה הנקודה הפנימית של אהבת ישראל?

מה המשמעות אצל הקב“ה של מציאת חן ועוד בשאלה כ“כ גדולה של מתן תורה לעמ“י לכל הדורות לנצח נצחים. מה זה העניין של המציאת חן? רבינו האר“י הקדוש אומר שמשה בכוח מעשיו העצומים השיג את כל המדרגות גם את של רבי עקיבא וזה מתרץ את כל הקושיות. מהם מעשיו העצומים של משה רבינו שהוא זכה להגיע מעל שורשו? כתוב בפרשת כי תשא: מחני נא מספרך אשר כתבת. כשהקב“ה רצה להעניש את עמ“י אחרי חטא עגל משה רבינו אמר להקב“ה: אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. אם אתה לא סולח לעמ“י אני לא רוצה עולם הזה ולא רוצה עולם הבא, כל וידבר השם אל משה, ויאמר השם אל משה, תמחק את הכל, לא ממשיכים לעבוד ביחד. משה רבינו אמר את זה בשיא שלמות הלב, אין מסירות נפש יותר גדולה בשביל עמ“י מהנקודה הזאת. אדם מוכן לוותר על הכל על כל העולם הזה ועל כל העולם הבא. שמעתי לפני שנים מהאדמו“ר מפוריסוב שהנקודה הפנימית של אהבת ישראל זה שאדם מוכן לשלם בגופו, בממונו, בכוחותיו, בשביל לתת לזולת, זה נקרא אהבת הזולת. אין יותר גדול ממשה רבינו שמוכן לוותר על העולם הזה ומוכן לוותר על העולם הבא ובפרט שהקב“ה יסלח לעמ“י בנקודה הזאת.

הפוסט ממשיכים את המעשה משבעת הקבצנים ח"ג   הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

בעזרת השם נמשיך את המעשה משבעת הקבצנים של רבי נחמן מברסלב, עצרנו בסיפור בבריחה שהייתה באיזה מדינה ונאבדו ביער בן ובת, דיברנו על זה שהבן והבת זה מרמז על נשמות ישראל וזה שהם הלכו לאיבוד זה מרמז למעשה על מציאות העולם. בתוך העולם אנחנו מדי פעם הולכים עוד פעם לאיבוד – המושג הזה שהם הלכו לאיבוד זה נקרא הסתלקות המוחין והדעת מהאדם, כי באמת כל האמת של החיים והעולם זה לפי הארת הדעת שיש לנו, כי כשיש לאדם מוחין דגדלות ומאיר בו אור א-לוקי אז כל העולם כולו טוב והכל בסדר וזה לא משנה מה קורה באמת..

דבר הכי קטן מוציא מהשלווה

אפילו אם אדם צריך לעבור בחיצוניות חוויה של צער, ברגע  שיש לאדם מוחין מה הוא רואה? שם ה-ויה מאיר מול העיניים שלו, הוא רואה רק את הטוב ואת החסדים – לעומת זה ברגע שהדעת מסתלקת מאתנו אז הדבר הכי קטן מוציא אותנו מהשלוות נפש שלנו. לכן העניין שהלכו לאיבוד, האיבוד האמיתי זה לא מה שקורה בעולם אלא זה איך אנחנו מקבלים את מה שקורה בעולם. העולם זה ’תהו ובהו וחשך על פני תהום‘ ויש ’רוח אלהים מרחפת על פני המים‘ שממתיקה את זה. אבל עיקר התיקון זה איך אנחנו מסתכלים על הדברים, לכן הפסוק הבא זה ’ויאמר א-לקים יהי אור ויהי אור‘ – כתוב בספרים על איזה אור מדובר? זה לא אור השמש כי עדיין לא נבראה השמש, אלא זה אור הדעת. האור הגנוז זה אור הדעת, הלכה למעשה בוודאי שיש בזה אין ספור דרגות, אבל מה ששייך למציאות שלנו זה לראות את החסדים של הקב“ה ואת ההנהגה של הקב“ה  בכל מאורעות חיינו. למעשה אחד היסודות שאנחנו מסתכלים על העולם זה שכל העולם זה הסתרה, לכן עולם זה מלשון העלמה, ובתוך העולם יש דרגות, זה סולם של הסתרה בתוך הסתרה, והעבודה של האדם היהודי זה לגלות ולהתחבר עם הקב“ה בתוך ההסתרה. השבוע מישהו הראה לי שמובא שהאבות
ודוד היו הארבעה רגליים של המרכבה, לכל צדיק יש עבודה פרטית ומיוחדת בשבילו

מתי דוד המלך זכה להשלים את עניינו?

מה היתה העבודה המיוחדת של דוד המלך? העבודה שלו היתה לגלות אמונה ואת מלכות השם בתוך העומק של ההסתרה. מתי דוד המלך זכה להשלים את כל עניינו בעולם שזה נקרא הרגל הרביעית במרכבה? כאשר דוד המלך ברח מאבשלום בנו ושמעי בן גרא יצא לקראתו וקילל אותו קללה נמרצת. באותו זמן היה עם דוד המלך יואב בן צוריה, וידוע שבני צוריה היו גיבורים מאוד-מאוד גדולים, היה להם כוח לא-טבעי ובתנועה אחת הוא מזכה את שמעי בן גרא לקיים את התיקון הכללי, אבל לאבישי בן צוריה אין רשות לעשות את זה אבל לדוד המלך היה רשות כי מלך דן יחידי

זה הכל מתנות…!

לדוד המלך היה מותר להגיד לאבישי בן צוריה שיהרוג את שמעי בן גרא מצד דין של מורד במלכות אבל דוד המלך אמר ליואב בן צוריה: השם אמר לו קלל. לאחר מכן כתוב ששמעי בן גרא לא עזב את דוד המלך אלא הוא הלך איתם מהצד וכתוב ששמעי עפר בעפר, הוא לקח אבנים ועפר וזרק על דוד המלך. מה דוד המלך עשה? ראיתי שאחד המפרשים כותב שדוד המלך הלך וקיבל את האבנים ואת העפר בשמחה, דוד המלך אמר: כל המתנות וכל האבנים והעפר שזורקים עליי זה הכל מתנות שהקב“ה נותן לי. מובא שבזה הוא זכה להיות רגל רביעית במרכבה..

זה תיקון המלכות שבמלכות

מה הכוונה עפר בעפר? מובא בספרים שמידת העפר זה מידת הענווה. יש 4 יסודות, אש, רוח, מים ועפר – הם כנגד  הארבע רגליים של המרכבה, והמידה של דוד המלך זה עפר כמו שכתוב ונפשי כעפר לכל תהיה. עפר בעפר זה נקרא הענווה שבענווה, זה תיקון המלכות שבמלכות, לכן דוד המלך זכה להיות רגל רביעית במרכבה בבחינת מלכא משיחא – למעשה בדור שלנו יש הרבה מאוד את הנקודה הזאת, לפני 30 שנה שמעתי מהאדמו“ר מפוריסוב שאמר שהדור שלנו זה בבחינת משיח בן דוד, לכן לכל אחד מאתנו יש איזה ניצוץ ונקודה של משיח בן דוד, לכן אנחנו צריכים לתקן מאוד את המידה הזאת לכן הדור הזה עובר מאוד מאוד את התיקון של המידה הזאת. באותה שיחה האדמו“ר אמר עוד נקודה: עכשיו אתם תראו, עוד מעט כל העולם הולך להתהפך ואף אחד כבר לא יבין מי שייך למי, אתם רואים אנשים שנמצאים ברחוב יפו ומסתובבים איפה שהם מסתובבים, עוד מעט אתם תראו אותם רצים לכוללים, ומהכוללים לשמה, כל העולם הולך להתהפך – ואז הוא הסביר גם למה: לפני הגאולה הדרך זה שמוציאים החוצה מתוך האדם את כל הפנימיות שלו ושמים לו את זה מול העיניים לטוב ולמוטב

ואז ברגע אחד יהיה לאדם את הישועה

-ואז אומרים לאדם תבחר מה אתה רוצה. ואז אין הסתרה, ז“א שאין כזה דבר שאדם יהיה חצי-חצי, או פרווה, או בין לבין – מדוע? האדמו“ר הסביר שזה הנקודה של דוד המלך וזה הנקודה של המשיח, זה נקודת האמת. גם אם יש לך תאוות או מידות לא טובות, תודה על האמת, תצעק אליי שאני יציל אותך מכל המקומות שאתה נמצא – הרב דסלר מביא במכתב מאליהו את המהר“ל מפראג שאומר:  וברגע אחד יהיה לאדם את הישועה, רק תהיה אמיתי עד הסוף. אז האדמו“ר
אמר שלקראת הגאולה יוציאו את הכל החוצה וחשוב שנדע את המהלך שמוליכים אותנו, שאף אחד לא יחפש עכשיו דברים הגיוניים כי העולם הפסיק להיות הגיוני..

לחפש הר של זהב ומבצר של מרגליות

פעם העולם היה הגיוני, זה היה בהיסטוריה, זה היה לפני שנתיים. איך שהתחילה הקורונה בעולם שום דבר לא הגיוני. קורונה באמת זה הנהגה אמיתית כי קורונה זה כתר, זה הנהגת הכתר שהתחילה בעולם. אח“כ גילו את זן הדלתא שזה בגימטריה משיח בן דוד (דויד). זה הכל סימנים של הגאולה – הנקודה היא שמוציאים החוצה את כל הפנימיות. כדי להתחבר עם האמת חייבים כל הזמן לצעוק לגלות את מלכות השם, כי אם א“א לגלות דבר הגיוני, רואים שכל יום העולם יורד מהעולם של ההיגיון, פחות הגיוני ופלות הגיוני וכן הלאה. בסוף הסיפור הראשון השני למלכות עזב את המשרת והוא הלך לחפש את הבת מלך האבודה והוא רק הלך וחיפש ובכה והוא אמר: אני יודע שיש הר של זהב ומבצר של מרגליות, זה העניין של בית המקדש והאור של הגאולה. הוא אמר: אני רואה שהכל הכי הפוך בעולם. המשרת של השני למלכות זה השכל וההיגיון. השני למלכות הבין בשלב מסויים שאין ברירה ועכשיו צריך לעזוב את ההיגיון ולצעוק להשם: תחזיק אותי ותעזור לי להחזיק מעמד בכל התוהו ובהו שהולך. מצד שני כל הכוחות של היצר הרע זה רק להגביר את הדמיון בעולם, זה העצמת הדמיון וצריך לדעת שזה היצר הרע זה לא משנה איך זה משתלשל

רבינו נותן עצה אם הלכת לאיבוד לגמרי

לנו זה לא משנה איך זה משתלשל בעולם, אבל צריך לדעת שהמהלך הוא להגביר את כוח הדמיון בעולם – לכן אין מה לעשות חוץ מלצעוק להשם: אתה האמת וכל מה שלא קשור אלייך זה דמיון. אז צריך לצעוק להשם כדי שהוא יגלה לנו את נקודת האמת. לכן כל זה, זה הבחינה של הבן והבת שהלכו לאיבוד ביער כשהם היו קטנים, וכשלא היה להם מה לאכול אז הם צעקו ובכו – פה רבינו כבר אומר לנו עצה, כשהלכת לאיבוד לגמרי, אין מה לעשות, תתחבר עם הצעקה ועם הבקשה להקב“ה. 

כבר לא יכול לחזור בתשובה

רבינו ממשיך את המעשה ואומר: בתוך כך בא אצלם בעטליר (קבצן) אחד עם השקים שלו שנושא בהם לחם. והתחילו אלו הבנים (שזה בעצם אנחנו) להתקרב אליו ולהיות כרוכים אחריו. ונתן להם לחם לאכל, ואכלו. ושאל אותם: מהיכן באתם לכאן? השיבו לו: אין אנו יודעים, כי היו בנים קטנים כנ"ל. והתחיל לילך מהם, ובקשו ממנו שיקח אותם עמו. ואמר להם: את זה איני רוצה, שתלכו עמי. בתוך כך הסתכלו – והנה הוא עיוור. והיה אצלם פלא: מאחר שהוא עיוור, איך יודע לילך? וברכם (זה הבעטליר העיוור) שיהיו כמותו, שיהיו זקנים כמותו והשאיר להם עוד לחם לאכל והלך לו. הנקודה שרבינו מרמז בעניין של הקבצן זה נקודה מאוד עמוקה. למעשה רבינו האר“י כותב שברגע שאדם חטא פעם אחת, הוא לא יכול לחזור בתשובה, הוא כבר איבד את הכוחות שלו..

כל פעם שאדם נכשל נכנס בו עוד יצה“ר

רבינו האר“י גם מסביר, אם לפני החטא הוא לא יכל לעמוד בניסיון אז כל שכן שאחרי החטא הוא כבר לא יוכל לעמוד בניסיון. כי בכל פעם שאדם נכשל נכנס באדם עוד יותר יצר רע, אנחנו לא יודעים את זה אבל זה מאוד עמוק, זה מה שכתוב במדרש שהקב“ה שאל את אדם הראשון: המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת? אדם הראשון אמר:  האשה אשר נתתה עמדי הוא נתנה לי מן העץ ואכל (ואוכל בלשון עתיד). לכאורה איך יכול להיות שאדם הראשון אמר כזה דבר? לכאורה אין חוצפה יותר גדולה מזאת – אבל באמת שאדם הראשון לא התכוון לחוצפה, אלא הוא הבין: אחרי שאכלתי פעם אחת, עכשיו אני וכל נשמות ישראל צריכים ששת אלפים שנה לתקן את האכילה הזאת ואנחנו עוד ניכשל הרבה – החטא הזה גורם עוד.
לכן אומר רבינו האר“י שאם אדם חוטא הוא לא יכול לחזור בתשובה, הוא כבר איבד את הכוח לחזור בתשובה, אבל בוודאי שהקב“ה לא נעל בפנינו את דרכי התשובה…

הצדיק ממשיך לעסוק בתיקון הנשמות..

אין דבר שעומד בפני התשובה – מסביר רבינו האר“י יסוד מאוד גדול, אדם לא יכול לחזור בתשובה, אלא אדם יכול לרצות לחזור בתשובה. ברגע שאדם מתחזק ברצונות לחזור בתשובה, מסייעים לו משמיים, ואיך הסיוע? יש שלוש דרכים איך מסייעים לאדם. או ששולחים לאדם מלאכים, או שמחזקים את הנשמה של האדם שתוכל להתעורר, ועיקר עיקר הדרך זה ע“י נשמות הצדיקים שבאים ומסייעים לנו. כל צדיק שבימי חייו מסר את הנפש על עמ“י, אחרי הסתלקותו הוא באמת לא נפטר מהעולם אלא הוא ממשיך לעסוק בתיקוני הנשמות כבימי חיותו ויותר מזה, עכשיו יש לו יותר כוח לעזור לנו מאשר בימי חיותו, המלבי“ם כותב את זה בספר יהושע, שמה הוא כותב שצדיק שעסק בתיקון עצמו, אחרי 120 שנה הוא מגיע לגן עדן ויש לו את כל התענוגים, אבל צדיק שעסק בתיקון נשמות ישראל, ממשיך לעבוד את הקב“ה כפי שהיה  בחייו ויותר מזה, לעזור לנו וזה עיקר הסיוע – הבן איש חי כותב את זה בבן יהוידע במסכת חגיגה בדף ט“ו: עיקר התשובה והסיוע של הדורות האלה זה
ע“י נשמות צדיקים שבאות ומסייעות לנו – וזה הסוד של הקבצנים במעשה שלנו..

הנשמה של הצדיק מאירה כמו פרוז‘קטור

הסוד של הקבצנים זה נשמות הצדיקים שבאים ומסייעים לנו. באמת אנחנו לא יודעים איך הם מסייעים לנו, יש הרבה דרכים לצדיק לעזור לנו, הוא יכול לשלוח לנו מישהו שפתאום יחזק ויעורר אותנו, ובעיקר זה שהצדיק פשוט מאיר בתוכנו, זה מה שנקרא סוד העיבור. יש סודות גדולים מאוד בסוד העיבור שאנחנו לא בקיאים בהם, אבל איך אנחנו מרגישים את סוד העיבור? הנשמה של הצדיק זה כמו פרוז'קטור, היא פשוט מאירה לנו, פתאום אדם מקבל חיות, התעוררות ורצום לחזור בתשובה – צריך לדעת שכל הרצונות וכל ההתעוררות שאנחנו מקבלים זה הנשמה של הצדיק שבאה ומאירה לנו וזה מה שרבינו אומר, כשבכו וצעקו – כשנשמות ישראל אבודים, מיד הקב“ה שולח צדיק שיסייע לנו, וב“ה אנחנו רואים את זה מאוד חזק דור שלנו, את גודל ועוצמת התשובה שיש בעם ישראל עכשיו…

יהודי שמתחבר עם הקב“ה!

לכאורה זה הדבר הכי לא טבעי – כ“כ הרבה הסתרה וכ“כ הרבה דמיונות כל הזמן מעצימים בתוכנו. כל יום מעצימים את הווליום של הדמיונות בעוצמות נוראיות – הגמרא במסכת ע“ז אומרת שכשגוג ומגוג באים מה הקב“ה עושה? יושב בשמיים ישחק, הקב“ה צוחק על כל העוצמות האלה. למה? כי גם אם מגבירים את כל העוצמות שבעולם, בא יהודי ולוקח כוס מים, מברך שהכל נהיה בדברו והוא מבטל את הכל. בברכה אחת, בתיקון הכללי אחד, בתפילה אחת ובהתבודדות אחת – צריך לדעת שכל מה שעושים בעולם הכל מתבטל ברגע שיהודי מתחבר עם הקב“ה, ובפרט כשיהודי אומר להקב“ה: אני רוצה להתקרב אלייך

הסוד של הנשמה של הצדיק שמסייעת

צריך לדעת שאין דבר שפועל בבריאה יותר חזק מזה שכואב ליהודי שהוא רחוק מהקב“ה. זה הסוד של הנשמה של הצדיק שבאה ומסייעת לנו, וזה הקבצן מהסיפור שנותן לנו לחם לאכול – מובא שלכל דבר ולכל מציאות בעולם יש שורש רוחני, בפרט במאכלים. למעשה המאכל הגבוה ביותר זה לחם, לכאורה זה לא מובן למה בכל העולם אוכלים לחם, אין סעודה חשובה בלי לחם – זה אל מעדן כ“כ גדול שזה אמור היה להיות המאכל הכי חשוב בעולם אבל באמת זה בגלל השורש הרוחני שלו. השורש הרוחני של הלחם זה בספירת החוכמה כנגד ג‘ ראשונות שזה חוכמה בינה ודעת. לכן מובא בספרים שלחם גימטריה 78 שזה שלוש פעמים שם ה-ויה. אפשר לראות סימן לדבר, הגמרא במסכת ברכות אומרת שאין התינוק אומר אבא ואמא עד שלא יאכל כזית דגן בכדי אכילת פרס. כי ע“י אכילת הלחם מאיר בתוך התינוק החכמה

התינוק בוכה וצועק בלילה: ’אבא, אמא‘?

זה הסיבה שהדבר הראשון שהתינוק אומר זה אבא ואמא – קיבלתי חוכמה, אבא זה חוכמה ואמא זה בינה, לכן הדבר הראשון שתינוק אומר זה  אבא ואמא. הרבה פעמים כשהתינוקות קמים בלילה ומפריעים לנו לישון, הם בוכים וצועקים אבא, אבא, אמא, אמא. לא צריך להתרגז עליהם, כי הם קמו לעשות תיקון חצות, הם צועקים אבא, חוכמה עליונה, אמא, בינה עליונה, תתגלו אליי – התינוק יודע את האמת שאי אפשר להסתדר בעולם – כל תיקון העולם זה כשיתגלה אבא ואמא שזה החוכמה והבינה העליונה. לכן הקבצן שזה הצדיק נותן להם לחם לאכול, הכוונה שהצדיק מאיר לנו את הג‘ הראשונות שזה החוכמה בינה ודעת, העניין של הדעת זה להאיר את זה ללב. כי אם זה ישאר רק בצד מוח אז העיקר חסר, צריך שאור השם יאיר לנו בלב וזה הדעת. הקבצן נתן להם לאכול – כשהם קיבלו את הלחם שלו זה מה שאנחנו רואים שלפעמים אדם מקבל התנוצצות מהצדיק, הוא מרגיש כזה נועם והוא לא רוצה ללכת מפה. אדם מקבל כזה אור באומן אז הוא אומר: אני לא רוצה ללכת מאומן. לכן הבן והבת אומרים לקבצן: תיקח אותנו איתך, אנחנו רוצים ללכת איתך. מה הקבצן אומר להם? איני רוצה שתלכו עימי. וזה לא מובן, למה הצדיק לא רוצה לקחת אותם?

לכל אחד יש סך של צמצומים והסתרה..

הרי אם יש לך לחם ואתה הוא צדיק האמת וכל העניין שלך זה לעסוק בתיקון הנשמות, אז למה אתה אומר להם את הנקודה הזאת: את זה איני רוצה שתלכו עימי? אדרבה תיקח אותם איתך, אלא יש פה נקודה מאוד עמוקה. אי אפשר לצאת מהקטנות ומהצמצום עד שאנחנו לא עוברים את כל הבירור מה שכל אחד ואחד חייב לעבור. לכל אחד יש שליחות בעולם ולכל אחד יש סך של צמצום והסתרה שהוא חייב לעבור ואם הוא לא יעבור את זה הוא פשוט לא יברר את עצמו, לא שהוא לא יהיה צדיק אלא הוא יהיה הצדיק הכי גדול בעולם
רק שאת עצמו הוא לא יברר. מהי הנקודה שיש לנו לברר?

זה לא מעורר את מידת הדין

צריך לדעת שהרבה פעמים זה נסתר מאתנו, אבל לכל אחד מאתנו יש בעומק הלב והנפש והרוח והנשמה סיגים שזה נקרא פסולת או יצר הרע, שאנחנו צריכים לברר את זה ובשביל זה באנו לעולם. לא באים אלינו בטענות שיש לנו יצר הרע, זה לא מעורר את מידת הדין. מה שמעורר את מידת הדין זה למה אתה לא עובד על היצר הרע, זה מעורר את מידת הדין. יש שיחה של רבינו בחיי מוהר“ן שהוא אומר: אני יכול להוציא ממכם את היצר הרע בפעם אחת, אבל אתם לא תוכלו לחיות, הנשמה שלנו תצא יחד עם היצר הרע, לכן זה חייב לבוא בהדרגתיות, זה חייב לעבור בשלבים. מצבי ההסתרה והצמצמום שאנחנו עוברים בעולם הם מסייעים לנו
בעצם לברר את מה שאנחנו צריכים לברר. בזמן הגילוי אנחנו עובדים את השם, מקיימים מצוות, עושים צדקה וחסד, כל מה ששייך לאדם וזה דבר גדול, אבל בזמן הצמצמום אז אדם יכול לברר את החלקים הרעים כי אז הם בעצם מתעוררים בתוכנו.

האמת אדם צריך להגיד תודה להקב“ה

לכן אנחנו לא צריכים ליפול משום דבר רע שאנחנו מגלים בתוכנו – צריך לדעת את זה בפרט עכשיו שהקב“ה מציף את הכל החוצה כדי לנקות, לא צריך ליפול ולא צריך להיחלש בדעתנו משום דבר שנגלה בתוכנו, אדרבה, לפי האמת אדם צריך להגיד להקב“ה תודה. כמובן שברגע שאנחנו מגלים את הלא טוב שיש בתוכנו צריך להתפלל על זה ולצעוק על זה ולעשות השתדלות לתקן את זה, כמובן לא להתבטל מהנקודה הזאת, אבל צריך לדעת שעצם העובדה שמתגלה בתוכנו היצה"ר, לכן הוא משאיר אותנו ביער. אמרנו שהיער זה מרמז על העניין של הפר דינים, שזה כל ההסתרות. באמת זה לא נעים לנו לעבור את זה אבל כל התיקון שלנו נמשך על ידי זה

אם יהיו חטאיכם כשנים, אזי כשלג ילבינו

אדם לא צריך להיחלש בדעתו משום יצר הרע שיש בתוכו – למה יש לנו את היצר הרע הזה? רק הקב“ה יודע מאיפה זה נמשך ואיך זה השתלשל בחטא אדם הראשון, וגם לחטא אדם הראשון יש דברים שקודמים לו. הבן איש חי כותב בבן יהוידע על מסכת שבת דף פט עמוד ב‘ שיצר הרע שלנו נמשך בכלל משבירת הכלים שהיה לפני בריאת העולם, לפי רבי אליעזר שאנחנו מונים את השנים על פיו, הקב“ה התחיל לברוא את העולם בכ“ה באלול. רבינו האר“י כותב ששבירת הכלים היתה מי“ז באלול עד כ“ד באלול – וכי אנחנו בחרנו אז? בשבירת הכלים כבר נקבע היצר הרע שלנו, לכן הגמרא במסכת שבת דף פט עמוד ב‘, אומרת אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו – שואלת הגמרא מה המשמעות של הפסוק? אם יהיו חטאיכם
כשנים המסודרות מששת ימי בראשית, כשלג ילבינו, הפירוש יותר לא מובן מהפסוק, מה הכוונה? מסביר הבן איש חי שכמו שהשנים מסודרות מששת
ימי בראשית, לכל אדם יש חטאים שמסודרים מששת ימי בראשית עליהם הוא אנוס

מתגלה שכל החטאים מששת ימי בראשית

אז אם אדם יקפיד שרק אלה יהיו החטאים שלו אזי כשלג ילבינו, אז כל מה שצריך להקפיד זה רק שיהיו החטאים של ששת ימי בראשית ולא להוסיף עליהם, מיד כולם שואלים על הבן איש חי – איך אדם יודע להבדיל בין החטאים של ששת ימי בראשית לבין החטאים הם לא מששת ימי  בראשית? אז דבר ראשון רבי צדוק הכהן מלובלין כותב שברגע שאדם חוזר בתשובה אז מתגלה למפרע שכל החטאים היו מששת ימי בראשית, אבל באמת יש עוד תשובה לדבר בבן איש חי בעצמו ובעוד מקום אחר. הבן איש חי בבן יהוידע על מסכות ברכות בדף טז כותב שם על התפילות של האמוראים, רבי יוחנן אמר יהי רצון שתציץ בבשתנו ותביט ברעתנו – שואל הבן איש חי מה התפלל רבי יוחנן? אומר הבן איש חי: יהי רצון שתסתכל שבשעה שאנחנו עוברים עבירה, אנחנו מתביישים בזה שנכשלנו, ובזה שיהודי מתבייש בזה שהוא עבר עבירה בזה מתגלה שהעבירה הזאת היתה אונס – כך כותב הבן איש חי.

אז מה נעשה הלכה למעשה

אומר הבן איש שזה ההבדל בין יהודי לגוי – גוי שמח שמזדמן לו עבירה ואילו יהודי מתבייש כשמזדמן לו עבירה. למעשה פה גילה הבן איש חי מהם העבירות של האונס, כשמתביישים זה מגלה בעצם שזה העבירות שמוכנות לנו בשביל להתבייש – אז מישהו אמר לי: אז מה נעשה הלכה למעשה מכל זה? אמרתי לו: פשוט, בוא נתבייש על כל דבר שקורה לנו – כל דבר לא טוב שקורה לנו נתבייש מזה. העיקר זה באמת הבושה, לכן משאירים את האדם שיתברר, זה מה שהצדיק (הקבצן) אומר לבן ולבת: את זה איני רוצה שתלכו עימי, בע“ה
אני יברך אתכם שתהיו כמוני. בהמשך רבינו אומר שהקבצנים חזרו ונתנו להם את
כל זה במתנות אבל זה כבר בזמן התיקון, באמת אדם מקבל את הכל בסופו של דבר…

התיקון והמסלול צריך להיות שבע פעמים

רבי נתן אומר שמעטים אלה שלא רואים עולמם בחייהם, כי רובה דרובה זוכים לראות את התיקון שלהם בימי חייהם, מי שהולך כמובן בדרך של הצדיק ובעצות של הצדיק – לכן הוא השאיר אותם ביער והמעשה הזה חוזר שבע פעמים כמו שהזכרנו זה הקבצן העיוור, החרש, הכבד-פה, בעל הצוואר העקום, בעל החטוטרת (גיבנת), בלי הידיים ובלי הרגליים – אז כל פעם בא קבצן אחר, נותן להם לחם, מברך אותם שתהיו כמוני ומשאיר אותם ביער – מה מרמז העניין של השבע? כמובן שזה מרמז על העניין של שבע יפול צדיק וקם, כי כל תיקון חייו והמסלול הרוחני שלו זה צריך להיות שבע פעמים. מה היסוד והשורש שצריך לעבור את השבע? זה קשור לעניין ולמושג שנקרא בראשי תיבות חד“ר – המקובלים אומרים שזה חסד, דין ורחמים..

יש חד“ר בגדלות מוחין וגם חד“ר בקטנות

חסד דין ורחמים זה שלוש מידות כלליות שצריך לתקן אותם, לכן אדם נכשל בחסדים ולפעמים אדם נכשל בדין עד שהוא מגיע לממוצע, אז זה שלוש מידות. יש  את השלוש מידות במוחין דגדלות ויש את השלוש מידות במוחין דקטנות ואדם צריך לברר את כל המידות האלה וזה השש פעמים ובסוף זה המידה השביעית זה המלכות – זה לגלות שהכל היה סיעתא דשמייא וזה הענווה והביטול, לכן זה צריך כל פעם להיות בבחינה של שבע, זה השורש של השביעיות. אחרי שהיו השבע פעמים רבינו אומר שאחרי הקבצן השביעי התחילו ללכת ליישוב עד שבאו לאיזה דרך עד שבאו לאיזה כפר ונכנסו אלו הבנים לאיזה בית, והיו מרחמים עליהם ונתנו להם לחם, וחזרו לאיזה בית ונתנו להם לחם גם כן, והיו מחזרים על הפתחים וראו שזה טוב לפניהם ועשו בניהם שיהיו תמיד ביחד, ועשו להם גם כן שקים גדולים, והצטרפו לחבורת קבצנים, עד שהם בעצמם נהיו קבצנים והיו מפורסמים אצל הקבצנים.

הם החליטו שהם רוצים להיות תמיד יחד

הבן והבת יצאו מהיער והם הלכו לאיזה בית וביקשו לחם ואז הם הלכו לבית אחר ושוב ביקשו לחם, רבינו אומר פה 3 נקודות, דבר אחד זה שהטוב בעיניהם להיות קבצנים, דבר שני אחרי שהם החליטו להיות קבצנים הם החליטו להיות תמיד ביחד, הם עוד לא מתחתנים אבל הם החליטו להיות ביחד, והדבר השלישי זה שהם הצטרפו לחבורת קבצנים ונהיו חלק מהקבצנים העניין שרבינו אומר שהם יצאו מהיער ונהיו קבצנים, למעשה רבינו מרמז פה על המדרגה שאדם מתחיל לצאת מהנהגת הדין, כי היער זה הפר דינים ולצאת מזה הם עברו את השבע פעמים ורבי נתן כותב שהשבע, זה שבע כפול עשרת-אלפים, אחרי שהם עברו את כל הבירורים האלה, כל זה בעצם כדי לזכות לקבל את הדעת להיות קבצן. כל מה שאנחנו עוברים זה כדי לזכות להיות קבצן. מה זה קבצן? הרי רבינו היה יכול לתאר את הצדיקים בכל דבר אחד בעולם, נגרים, סנדלרים וכו‘ אז מה מדוע רבינו נקט פה בסיפור את הקבצן?

כל היסוד שלנו בעולם זה נקודת התפילה

רבינו בעצם מגלה שאי אפשר להגיע לנקודת האמת ולנקודת הצדיק אלא ע“י בחינת הקבצן – קבצן אצל הקב“ה, למעשה העניין של הקבצן זה הכת של הבעל תפילה. מה זה שהיו מחזרים על הפתחים ומקבלים לחם? זה קמים חצות, הולכים לשדה, הולכים לכותל, נוסעים לקבר רחל, נוסעים לשמואל הנביא, ונוסעים לקברי צדיקים – מחפשים את דרכי התפילה. כי יש 12 דרכים כלליות בתפילה כידוע שלכל שבט היה לו את המסלול ואת הדרך שלו בתפילה, ולכל אדם יש באופן פרטי את הדרך המיוחדת והפרטית שלו בתפילה, לפעמים זה גם משתנה מזמן לזמן, לפי המהלך הרוחני של האדם. העניין של הקבצנים זה לדעת שכל היסוד שלנו בעולם זה הנקודה של התפילה, הקרקע שלנו והביטחון שלהו והיציבות שלנו זה רק ע“י הנקודה של התפילה. כשהתקרבתי לברסלב לפני הרבה שנים אמר לי אחד מזקני ברסלב שקירב אותי: רבינו רצה לגלות בעולם למעשה שתפילה זה המקל הליכה של האדם היהודי בעולם – זה הנקודה של התפילה, הכל צריך לעבור דרך העניין של התפילה

שמואל אומר שמבעה במשנה זה אדם

כתוב בגמרא במסכת בבא קמא: ארבעה אבות נזיקין השור והבור והמבעה וההבער, בהמשך הגמרא שואלת מה זה מבעה? יש 2 תירוצים של רב ושמואל. שמואל אומר שמבעה זה אדם. מישהו שמע את זה פעם? שמואל מביא ראייה לשיטתו, הוא מביא פסוק מישעיה שאומר ’אם תבעיון בעיו‘ – את תחזרו בתשובה ותתפללו, תתרצה ותתקבל תשובתכם – יוצא ששמואל מביא את הפסוק הזה כראייה שמבעה זה אדם, זה עדיין לא מובא, אם תבעיון זה הפועל של תפילה, אם תתפללו. שמואל לקח את הפועל בארמית של תפילה והפך את זה לשם עצם, מתתפללו לתפילה. ואומר שמואל שמבעה במשנה זה אדם – למה זה אדם? הרי באמת זה תפילה לא אדם.

אני אוהב את הבריות ואוהב את הבריאה

התירוץ של שמואל עדיין לא מובן. מובא בספרים לימוד גדול מאוד פה, כל המהות של האדם זה תפילה לכן המושג תפילה זה שייך להגדיר אדם ע“י הבחינה הזאת, זה מה שדוד המלך אומר בתהלים, תחת אהבתי ישטנוני ואני תפילה. אני אוהב את הבריות, אני אוהב את הבריאה ואני רוצה לעשות טוב עם הבריאה אבל היצה“ר כל הזמן שולח לי חיצים של מלחמות ושל שטנה, הוא שונא אותי והוא רוצה להפיל אותי ואין לי מה לעשות, מה הדרך? ואני תפילה. שאל אותי לפני שנים האדמו“ר: מה ז“א ואני תפילה? תגיד ואני מתפלל. אלא הוא אמר שדוד המלך הגיע לנקודה של הקבצן בכזאת שלמות שגם אם הוא לא היה בפועל מתפלל, הוא כולו תפילה. מה זה שהוא כולו תפילה? בנפש שלו ובדעת שלו הוא יודע והוא חי את
זה כל שנייה, אם הקב“ה לא עוזר לי איפה אני יכול למצוא את עצמי ברגע אחד. זה היסוד של המבעה במשנה במסכת בבא קמא. אדם זה דוד המלך למעשה וזה המבעה

הגאווה לא חייבת להיות כלפי בני אדם

שהם התחילו להשיג את זה הם התחילו לצאת מהיער ומהדינים, ככל שאדם יותר מאיר בתוכו את הנקודה של התפילה אז אדם בעצם מתחיל לצאת מהדינים. לכאורה יש מקום לשאול למה זה כ“כ יסודי שרבינו אומר שכל היציאה מהדין זה ע“י תפילה. זה באמת נקודה עמוקה מכיוון ששורש הדין נמשך בשורשו מהגאווה, והגאווה נטועה בתוכנו מחטא אדם הראשון. למעשה המהות של הגאווה זה לא חייב להיות גאווה חיצונית כלפי בני אדם, השורש של הגאווה הפנימית זה צדיק שעובד את הקב“ה ואומר להקב“ה: אני עובד אותך. הקב“ה שואל את הצדיק: אתה צריך עזרה? הצדיק אומר: כן. הקב“ה שואל: כמה? הצדיק אומר: 50%. יש בחירה ויש עבודה אבל אני רוצה שאתה תעזור לי, זה השורש של הגאווה. לתאווה יבקש נפרד..

אנחנו יודעים שזה האמת וזה התכלית !

הגאווה זה למעשה קלקול בדעת כתוצאה מעץ הדעת טוב ורע. מה זה קלקול הדעת? שיש תחומים בחיים שאנחנו יכולים להסתדר בלי הקב“ה, אדרבה אני עושה את זה ממידת החסד כלפי הקב“ה – זה מעורר את מידת הדין. כי העניין של מידת הדין זה שאתה לא יכול לעשות שום דבר בלי הקב“ה, העבודה שלנו זה לברר את הדעת הזאת. אז מצד הטבע בגלל חטא אדם הראשון והוספנו על זה במשך הגלגולים, אנחנו עובדים את הקב“ה ואנחנו יודעים שזה האמת וזה התכלית האמיתית אבל כמה אנחנו צריכים עזרה ממנו, אדם מתחיל בחמישים אחוז עזרה מהקב“ה, עד שכל הצדיקים ביררו את זה שלב אחרי שלב עד שבסוף הם
הבינו שהבחינה זה: תנשים אותי בכל רגע ורגע וזה בחינה של כל הנשמה תהלל י-ה.

כל התיקון שלהם זה החיבור בניהם יחד

העניין של התפילה זה ככל שזוכים לקנות את זה בתוכם הם יוצאים מהיער וזוכים לחזר על הפתחים. הפתחים זה כל הדרכים בתפילה, זה יכול להיות תיקון הכללי, תהלים, התבודדות, קברי צדיקים וכו‘ ולכל אחד יש את הנתיב הפרטי והמיוחד שלו. נקודה נוספת שרבינו אומר זה שעשו בניהם שיהיו תמיד ביחד, הכוונה שהם הבינו שכל התיקון שלהם זה החיבור בניהם ביחד. באמת זה מרמז על העניין של חתונה כפשוטו להקים בית יהודי כפשוטו, אבל בעומק זה מרמז על החיבור של המוח והלב, שאדם יזכה לברר את המדמה ע“י הצעקה והתפילה.

הפוסט ממשיכים את המעשה משבעת הקבצנים   הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

בעזרת השם נמשיך את המעשה משבעת הקבצנים – הסיפור בנוי כסיפור בתוך סיפור זה מתחיל מהבן מלך שהמלך מסר לו את המלוכה ונפל לאפיקורסות, ורבינו לא ממשיך עם העניין של הבן מלך שנפל לאפיקורסות אלא עוזב את זה ומתחיל סיפור פנימי ולמעשה עיקר הסיפור זה הסיפור הפנימי על הבת והבת שנאבדו ביער וכל מה שקורה איתם. דיברנו על זה שמקובל בברסלב שלמעשה כל התורות של רבינו, כל הליקוטי מוהר“ן וכל השיחות והסיפורים זה הכל נמצא בתוך המעשה של הבת והבת. למעשה רבינו גם לא סיים את הסיפור הזה של הבן והבת…

ויהי היום והיה בריחה במדינה

הסיפור של הבן והבת שנאבדו ביער מתפתח עד שהם מתחתנים ואז בכל יום מהשבע ברכות בא קבצן אחר ומספר את הסיפור שלו. רבינו סיפר סיפור של שישה קבצנים, את הסיפור של הקבצן השביעי רבינו אמר שכבר משיח יספר את זה. לכן לפני הגאולה חשוב ללמוד את זה כי השיעור הראשון של משיח יהיה על הקבצן השביעי אז  מי שילמד את הסיפור ידע על מה המשיח מדבר. הסיפור הפנימי מתחיל ככה: ויהי היום. והיה בריחה באיזה מדינה, וברחו כולם. ובדרך בריחתם עברו דרך איזה יער. ואבדו שם זכר ונקבה: אחד איבד זכר ואחד איבד נקבה. ועדיין היו בנים קטנים, בני ארבע וחמש שנים. ולא היה להם מה לאכול. וצעקו ובכו, כי לא היה להם מה לאכול. (הבן והבת לא היו אחים, אלא הם משתי משפחות אחרות לגמרי.) בתוך כך בא אצלם בעטליר (קבצן) אחד עם השקים שלו (שקורין טארבעס), שנושא בהם לחם. והתחילו אלו הבנים להתקרב אליו ולהיות כרוכים אחריו. ונתן להם לחם לאכול, ואכלו. ושאל אותם: מהיכן באתם לכאן? השיבו לו: אין אנו יודעים, כי היו בנים קטנים כנ"ל. והתחיל לילך מהם, ובקשו ממנו שיקח אותם עמו. ואמר להם: את זה איני רוצה, שתלכו עמי. בתוך כך הסתכלו – והנה הוא עיוור. והיה אצלם פלא: מאחר שהוא עיוור, איך יודע לילך?

הקבצן העיוור בירך שיהיו זקנים כמותו…

(ובאמת הוא חידוש מה שהיה קשה להם זאת. כי עדין היו בנים קטנים, רק שהיו בנים חכמים, והיה פלא אצלם כנ"ל). וברכם (זה הבעטליר העיוור) שיהיו כמותו, שיהיו זקנים כמותו והשאיר להם עוד לחם לאכל והלך לו. והבינו אלו הבנים כי השם יתברך השגיח עליהם, והזמין להם בעטליר עיוור בכאן לתן להם אוכל. אחר כך כלה אצלם הלחם, ושוב התחילו לצעק עבור אוכל. אחר כך נעשה לילה ולנו שם. בבוקר גם כן לא היה להם לאכול והיו צועקים ובוכים. וחזר ובא בעטליר שהיה חרש. למעשה זה חוזר על עצמו שבע פעמים. הראשון זה הקבצן העיוור, אח“כ החרש, כבד פה, בעל הצוואר העקום, החמישי בעל החטוטרת, השישי בלי ידיים והשביעי הקבצן בלי רגליים.

משאיר אותם ביער

 אם אנחנו נשים לב בשבעת הקבצנים נרמזת כל קומת האדם, בהמשך רבינו מסביר למה הם נראים כבעלי מומים, רבינו מסביר את היסוד למה הם נקראים כך הקבצן העיוור, החרש, וכן הלאה. כל אחד מהקבצנים נותן להם לחם לאכול ואומר להם את אותו דבר: את זה איני רוצה שתלכו עימי, ומשאיר אותם ביער. לכאורה זה פלא, למה אתה משאיר אותם ביער? אבל התחלת הסיפור זה כל אחד מהקבצנים שבא אליהם. עכשיו בע“ה נתחיל לראות את זה מההתחלה. מאחר והסיפור כולל את כל ההיסטוריה של עמ“י הן בכלל והן בפרט אז רבינו מתחיל כך:

האם הקב“ה ידע שהוא יאכל?

’ויהי היום והיה בריחה‘. השאלה הראשונה של כל תלמידי רבינו שלמדו את הסיפור היתה: על איזה יום רבינו מדבר? כי רבינו אומר ויהי היום והיה בריחה – אז על איזה יום מדובר ומהי הבריחה שהיתה? כמובן שכמו שאמרנו זה הכל סודות ורמזים. ויהי היום זה מדבר על יום בריאת העולם – היסוד הראשון של בריאת העולם זה שהיתה בריחה. מה זה בריחה? אם נשים לב זה אותיות בחירה. ז“א כל העולם נברא על היסוד של הבחירה, ז“א מציאות הטוב והרע. כמו שכתוב בזוהר הקדוש שרבי אלעזר שואל את רשב“י ברגע שהקב“ה ברא את עץ הדעת טוב ורע, האם הקב“ה ידע שאדם הראשון יחטא? אומר רשב“י שהקב“ה ידע שהוא יחטא. רבינו האר“י הקדוש בספר ליקוטי תורה על הפרשיות בפרשת בראשית אומר שברגע שהקב“ה ציווה על אדם הראשון לא לאכול מעץ הדעת טוב ורע, מיד נגזר שהוא יאכל מעץ הדעת טוב ורע, ואומר רבינו האר“י ואם תשאל איך ומה ולמה? נורא עלילה על בני אדם, זה מסודות הבריאה – ז“א שעפ“י היסוד הזה בעצם כל העולם נברא בשביל הבחירה בין הטוב והרע זה מה שרבינו אומר ויהי היום. והיה בריחה (בחירה) באיזה מדינה וברחו כולם – ז“א שכל בני העולם חייבים לעבור דרך היסוד של הבחירה – ובדרך בריחתם עברו דרך איזה יער..

יער (280) זה מושג רוחני שנקרא פר דינים

אם נשים לב בסיפורי מעשיות המושג יער חוזר כמה פעמים – למעשה יש פה רמז מאוד גדול וזה מובא כבר בזוהר הקדוש ששואל את השאלה על הפסוק מתהלים: קול השם יחולל אילות ויחשף יערות ובהיכלו כלו אמר כבוד. בהיכלו כולו אומר כבוד שם דוד המלך מדבר על זמן הגאולה. שואל הזוהר הקדוש למה ויחשף יערות? לכאורה אנחנו צריכים יערות. אומר הזוהר הקדוש שאין הכוונה ליערות גשמיים, אלא למושג הרוחני שנרמז ביסוד יער. זה מושג שחוזר הרבה בזוהר הקדוש ובכתבי הקבלה והחסידות שהגימטריה של המילה יער זה 280 זה פר דינים. פר זה גימט‘ 280.

מזלה שהיו כלים חד-פעמיים על השולחן

בכללות המושג פר דינים זה מרמז למעשה על כל ההסתרות והצמצומים שאנחנו עוברים בעולם. השורש של המילה דין זה מלשון שאדם צריך לעבור בעולם הזה צמצום והסתרה כי אם אין צמצום והסתרה אין דין. השורש של מה שעובר עלינו זה הכל בא בעצם מהצמצום והסתרה. לדוגמא אפשר לראות את זה מתוך מציאויות בעולם שלנו, לפני כמה שנים בא אליי אדם לשאול אותי על עניין של שלום בית. הוא מספר שביום א‘ הוא הגיע הביתה וב“ה הכל היה בגדלות, הוא גם עובד וגם לומד, ברוך השם הכל הולך כשורה. הוא מספר: הגעתי בערב הביתה והאישה לא היתה כ“כ במנוחת הנפש, הבנתי אותה, יש חמישה ילדים קטנים בבית, אחד זרק גבינה על הקיר, אחד הרביץ לאחותו, אחד סתם ישב על השטיח וצעק. הגעתי הביתה אז על מי היא תפרוק את הכל? לא נברא הבעל אלא כדי שהיא תשחרר את כל הלחצים. איך שהגעתי היא כעסה והקפידה עליי, ב“ה דנתי אותה לכף זכות ונזכרתי בתורה של רבינו ישמע בזיונו ידום וישתוק. עברו יומיים ובאותה סיטואציה בדיוק פשוט באתי בקטנות הדעת, איך שהיא רק התחילה לדבר, ישר חיפשתי איזה כלים לזרוק עליה, מזל שהיו כלים חד-פעמיים על השולחן, איך את מדברת אליי? הוא בא והקשה עליי

לפעמים אנו נמצאים ביער ולפעמים לא

למה ביום א‘ אני ראיתי תורות מול העיניים וביום ג‘ כמעט הרבצתי לה? זה סוד היער. ברגע שאנחנו בצמצום ובקטנות הדעת, כל דבר אנחנו לוקחים קשה, אנחנו נופלים לכעסים, להקפדות ולעצבויות מכל מה שעובר עלינו – הכל זה בסוד הנהגת היער. אם אנחנו צריכים עכשיו לעבור דרך היער אז מה שלא יגידו לנו, יצמצם אותנו, יבלבל אותנו, יעציב אותנו, יכעיס אותנו. ברגע שאדם לא ביער כי לפעמים נמצאים ביער ולפעמים לא נמצאים ביער, ברגע שאנחנו לא ביער יש לאדם גדלות המוחין וכל דבר הוא מסתכל אחרת לגמרי. זה נקודה מאוד חשובה וצריך לשים לב שעיקר העבודה והבירור שלנו זה בזמן שאנחנו בתוך היער כי אז אנחנו נופלים לכל הקטנויות.

גדולי הצדיקים בכל הדורות..

-ממילא במצבים האלה בא לאדם כל השיגעונות וכל התאוות וכן הלאה. כל המידות הלא-טובות וכל התאוות זה ביער, לכן רבינו אומר ובדרך בריחתם היו חייבים לעבור דרך איזה יער. זה המציאות של העולם ולמעשה זה כבר כתוב בתורה ’והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום‘ – כל התורה זה כללים לכל החיים, לכל הדורות לכל אדם. הארץ היתה תהו ובהו – אין מי שלא עובר את התהו ובהו הזה, ראינו אפילו אצל גדולי הצדיקים בכל הדורות שבשעה שהם נפלו לקטנות, מיד הם היו עושים איזה שגיאה. התורה מעידה לנו על משה רבינו, במלחמת מדין הוא כעס עליהם ומיד הוא טועה באיזה הלכה

כבר בבריאה זה כתוב: זכר ונקבה בראם

וכן אצל דוד המלך שברח מאבשלום ואז זה היה קטנות גדולה מאוד,  כתוב בזוהר הקדוש שלא היה לו ניסיון קשה כמו הניסון של מרד אבשלום. כתוב שהיה לדוד המלך סברה ללכת לעבוד ע“ז, עד כדי כך. היועץ שלו חושי הארכי אמר לו שזה לא האמת, אבל עצם המחשבה בכלל שהיתה לדוד המלך זה היה דרך בריחתם עברו דרך איזה יער. אנחנו אומרים את זה שנדע שאפילו גדולי הצדיקים צריכים לעבור דרך היער, כמובן שזה לפי בחינתם לא לפי בחינתנו. לפי מעלתם הם גם יכולים לטעות במעבר ביער ומזה נלמד שתמיד האדם טועה. אדם מועד לעולם, לטעות. אומר רבינו בסיפור: ואבדו שם זכר ונקבה. צריך קצת התבוננות בזה כי אין מילה בסיפורי מעשיות שזה לא עומק בתוך עומק, למעשה רבינו האר“י מאוד-מאוד מאריך במושג זכר ונקבה ולמעשה אנחנו רואים כבר בבריאת העולם שכתוב ’זכר ונקבה בראם‘, רבינו האר“י מסביר שהעניין של זכר ונקבה זה לא רק בן ובת או איש ואישה…

יש כוחות רוחניים שנקראים זכר ונקבה

העניין של זכר ונקבה זה גם איש ואישה בעולם הזה אבל יש לזה שורשים רוחניים מאוד גבוהים ולמעשה כל אדם כלול מזכר ונקבה , ז“א שבכל אחד מאתנו יש כוח רוחני שנקרא כוח הזכר וכוח רוחני שנקרא כוח הנקבה וכל העבודה שלנו מתחילה מלעשות שלום בית בתוכנו בין הבן והבת שבתוכנו, אם אין שלום בית בתוכנו ממילא יוצא גם הרבה בעיות בחוץ, אבל השורש זה בעצם בעבודה הפנימית שלנו. מסביר רבינו האר“י שיש כוח רוחני שנקרא כוח זכר ויש כוח רוחני שנקרא נקבה, זה שתי כוחות נפרדים ותמיד העניין שלנו  זה לעשות שלו בניהם. כוח הזכר שבתוכנו זה קודם כל כוח המחשבה והדעת, ז“א שהחלק של הזכר שבתוכנו זה אותו חלק שאנחנו  מתבוננים בחיים שלנו מה האמת ומה שקר, מה טוב ומה רע, מה יועיל לנו ומה לא יועיל לנו. הבחינה של המחשבה והתבוננות זה נקרא כוח הזכר, לאחר מכן יש עוד בחינה בכוח הזכר וזה להילחם על הטוב ועל האמת, ז“א שגם כשאנחנו יודעים ומבינים מה טוב באמת זה לא מובן מאליו שאנחנו כבר מקבלים אותו או שאנחנו נמצאים במקום הזה, אנחנו צריכים הרבה מלחמות כדי לקנות את זה ולחיות עפ“י מה שהבנו ולמדנו וזה מה שהגמרא אומרת דרכו של איש לצאת למלחמה ואין דרכה של אישה לצאת למלחמה, הכוונה שהמלחמה הפנימית זה בא מכוח האיש שבתוכנו.

יש בתוכנו רצון וצורך עמוק לקבל תענוגים

הבחינה של הבת שבתוכנו זה באמת כוח אחר לגמרי ומהות אחרת לגמרי – הרמח“ל כותב בתחילת הספר מסילת ישרים: לא נברא האדם אלא להתענג. ז“א שיש בתוכנו רצון וצורך עמוק מאוד שלמעשה הוא ממש שורש הנשמות וזה לקבל תענוגים. התענוגים זה חיות, שמחה, אושר, שלוות הנפש וכן הלאה. למעשה אין אדם שלא מחפש תענוגים, בזה אין לנו בחירה, אנחנו מוכרחים לחפש תענוגים וזה נקרא כוח הבחירה שבתוכנו, זה בעצם הצורך הפנימי שנבראנו איתו והרצון לקבל תענוגים. נקודת הבחירה פה זה נקודת הבן שבתוכנו שמלמדת את הבת שבתוכנו מאיפה לקבל את התענוגים ולאן להתחבר בקבלת התענוגים. פירוש הדבר שהקב“ה ברא בכללות 2 מערכות או 2 צינורות של עולמות, בלשון הזוהר והמקובלים זה נקרא מרכבה, הכוונה להשתלשלות של השפה וזה לעומת זה עשה א-לקים, יש את צד הקדושה ויש את הצד השני…

יש תענוג אסור ותענוג מותר

הצד השני נקרא צד הטומאה או צד הס“א. שניהם למעשה  מדברים אלינו מצד עולם התענוגים, כי אם אין תענוג באחד משניהם  אז אין לנו שום התחברות והתקשרות עם הדבר הזה, לכן כל אדם כל ימי חייו רק מחפש חיות ותענוג, כולנו נמצאים בתוך זה. אם כך איפה נקודת הבחירה? זה כוח הבן שבתוכנו ללמוד מה שייך לצד הקדושה ומה שייך לצד השני, ואז הבן שבתוכנו מלמד את הבת שבתוכנו וזה בין היתר כלול בבחינה של המוח והלב. הבן אומר לבת: זה תענוג אסור וזה תענוג מותר…

התורה מלמדת מה שייך לקדושה ומה לא

זה חיות, כוח ואור שבונה אותנו ובזה יש תענוג אבל זה מביא לחורבן והרס – למעשה באמת העיקר זה הבת שבתוכנו, רק הבן שבתוכנו צריך ללמד את הבת. בשביל הבחירה הקב“ה הוריד אותנו לעולם מלא פיתויים שמפתים את הבת שבתוכנו, זה כל תענוגי העולם הזה. למעשה צריך לגעת כלל גדול מאוד בזה שההבדל בין עולם הקדושה לעולם הטומאה זה לא שזה רוחני וזה גשמי, זה לא מדוייק כי יש בקדושה כמובן תענוגים רוחניים אבל בקדושה יש גם תענוגים גשמיים והתורה מצווה אותנו לזה. לעומת זה גם בקדושה יש תענוגים רוחניים ותענוגים גשמיים את זה אנחנו יודעים שיש כי בדור שלנו הרשת משדרת את הפיתויים האלה. ההבדל בין הקדושה לטומאה זה בנקודה שהתורה מלמדת אותנו מה שייך לקדושה ומה לא שייך לקדושה.

למעט באכילה כדי להכנס תאב לשבת..

כשאנחנו אומרים התורה זה הכוונה לתורה שבכתב, התורה שבע“פ והצדיקים שמלמדים אותנו – הם מלמדים אותנו בעצם לברר את האמת. לכן הבן שבתוכנו כדי שילמד מה האמת ומה הטוב, חייב להתקשר למעשה עם התורה ועם הצדיקים שמלמדים אותנו את התורה. ניקח דוגמא של דבר גשמי שהוא כולו שייך בעצם לצד הקדושה ולא רק זה אלא שהתורה מצווה אותנו על התאווה, זה מצווה שאנחנו כל שבוע חוזרים עליה, כתוב בגמרא במסכת שבת וזה נפסק בשו“ע שאדם צריך למעט אכילה ביום שישי כדי שיכנס תאב לשבת, מה זה תאב? תאוות אכילה. ז“א שתאוות אכילה זה חלק בעצם מהמצווה, ויש עוד דוגמאות. אז למעשה ללמוד מה זה צד הקדושה ומה זה צד הטומאה הבת שבתוכנו לא יכולה, היא צועקת אני רוצה חיות, אושר שמחה ותענוג, היא צועקת את הצעקה לבן שבתוכנו, תדריך אותי אני לא יודעת מהי דרך האמת. הרבה פעמים אפשר לראות את השיחות האלה בתוך הבית..

אמר שיש לו הרבה בעיות של שלום בית

אחרי הכל רואים שגם בבריאה החיצונית יש בן ויש בת, אלא כוח הבן אצל האיש הוא יותר חזק, לא שאין לו כוח הבת אבל האיש יש לו יותר כוח הבן ולאישה יש יותר בחינת הבת. זה כתוב הרבה בספרים הקדושים שכל העניין של הנישואין זה לסייע הן לאיש והן לאישה לתקן את הבן והבת שבתוכם והם צריכים לסייע זה לזה. זה דרך ושאף אחד לא יחלש בדעתו אם יש בעיות של שלום בית כי ב“ה לשם כך נברא הבית, שיהיו בעיות ושנתמודד ונפתור אותם, זה תמיד מצוי. מישהו פעם אמר לי בחלישות שיש לו הרבה בעיות של שלום בית, אמרתי לו: מה אתה רוצה? גם אדם וחוה רבו ועוד בגן עדן, אז זה לגיטימי גם בעולם הזה לריב, אז לא צריך להכנס לחלישות הדעת מהדבר הזה..

העיקר זה לעשות שלום בתוכו

עיקר העבודה של כל אדם זה לדעת לעשות קודם כל שלום בית בתוכנו. כאשר הבת שבתוכנו עדיין מחוברת עם העולם הזה וכמובן שיש בזה אין ספור דרגות כי כל הבירור של העקביים זה בירור הבת. סוד העקבתא דמשיחא זה סוד בירור הבת שבתוכנו בעוצמות שלא היו בדורות קודמים. שער החמישים בעצם זה הסתרה רוחנית של תענוגים רוחניים והעצמה של תענוגים גשמיים, לכן הדור הזה כ“כ קשה לבירור מהבחינה הזאת שמסתירים מאתנו את התענוגים הרוחניים ומעצימים בתוכנו את התענוגים הגשמיים. למעשה המושג שכתוב הרבה בספרים הקדושים שהשכינה בגלות או שכינתא בעפרא, מה הכוונה? כוח השכינה למעשה קשורה מאוד עם הבת שבתוכנו, להעלות את השכינה ולעשות יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה זה כשהבת מסכימה עם הבן. מתי אנחנו באמת עושים יחוד למעלה? כשאנחנו עושים יחוד למטה, בתוכנו. ז“א כשאר אנחנו מקשרים את המוח להאיר ללב את התענוגים האמיתיים, מיד נעשה יחוד למעלה, כי השכינה זה נקרא בחינת הבת שבתוכנו. כשאנחנו אומרים שהשכינה בגלות, זה הכוונה שכוח הבת שבתוכנו נמצא כרגע בגלות

כשהלב יותר חי ושמח ומחפש ומתגעגע

מה זה הגלות? שאנחנו עדיין מחוברים ומחפשים את החיות ואת התענוג מהצד השני, וככל שנשמות ישראל יותר מחוברים עם הצד השני לקבל את התענוג מהמרכבה של הטומאה אז יותר ויותר השכינה בגלות. ז“א להוציא את השכינה מהגלות זה להוציא את הבת שבתוכנו מהגלות, ואיך מוציאים אותה? זה עבודה של כל החיים. ובאמת מהי שלמות היחוד? כאשר הבן שבתוכנו שזה הדעת, המחשבה והמלחמה – מאיר בתוך הבת שזה הלב והרצון לקבל תענוג, את האור הא-לוקי ואת התענוג הא-לוקי ואז היחוד הוא בשלמות. ככל שהלב שלנו יותר שמח וחי ומחפש ומתגעגע אחרי התענוג של הקב“ה שבא לידי ביטוי בלימוד בתפילה ובקיום המצוות..

שמח מלימוד מתפילה מקיום מצוות וכו‘

..ככל שזה יותר חזק, ממילא נעשה ע“י זה היחוד. ידוע שהיו צדיקים שהיו אומרים לא להגיד לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, כי לא מבינים מה הכוונה של היחוד ואם לא מבינים אז אפשר לעשות פירוד במילים האלה. אם רוצים לכוון במושג הזה אז העומק של הדבר זה להאיר את התענוג הא-לוקי בתוך הלב שלנו, בתוך אותו מקום שצריך לקבל שמחה חיות ותענוג. לכן כל פעם שאדם שמח מלימוד, מתפילה, מקיום מצווה וכן הלאה מכל דבר שאנחנו עושים בקדושה בפרט כשזוכים להרגיש אהבת השם, האהבה והשמחה זה למעשה היחוד האמיתי, לכן רבינו אומר בסיפור שנאבדו זכר ונקבה – הכוונה שאנחנו איבדנו בשתי בחינות, הן את בחינת הבן שבתוכנו והן את בחינת הבת שבתוכנו. בחינת הבת זה שהלב שזה המקום שרוצה תענוג וחיות, מחפש את זה בעולם הזה. האבידה השנייה שזה הבן שנאבד זה הדעת שלנו שמבולבלת לגמרי. התבלבלנו לגמרי בעולם הזה ואדם כבר לא יודע איפה דרך האמת – הצדיקים בעצם עוזרים לנו בתוך המקום המבולבל שבו אנחנו נמצאים בפרט בדור שלנו, את הדעת האמיתית, לכן זה כ“כ חשוב ההתקשרות עם הצדיקים…

מתחילה להשתוקק לתענוגים של הס“א

מה הס“א רוצה מאתנו? חוץ מעמלק שזה הרע הגמור שיש לו סברא שברגע שהוא יאבד את ישראל מהעולם אז הוא יוכל להנהיג את העולם כפי שהוא חושב שצריך להנהיג את העולם, אבל זה העמלק הגמור שזה הרע  הגמור. שאר כוחות הס“א באמת לא רוצים לאבד אותנו מהעולם כמו שראינו בתרבות יוון ורומי, הם לא רצו להשמיד אותנו מהעולם אלא הם רוצים לבלבל לנו את הדעת, שזה לבלבל את הבן שבתוכנו והרגע שהבן שבתוכנו מבולבל ממילא הבת מתחילה להשתוקק לכיסופים של הסטרא אחרא. כי אם הבן מבולבל אז הבת בוודאי מבולבלת.

היה חכם גדול מצד הקליפה

יש פירוש נפלא שרבינו האר“י כותב על הפסוק ’הבן הילוד היארה תשליכהו וכל הבת תחיון‘ – הרי התורה היא נצחית, היא לא כתובה רק לגבי פרעה אלא זה הולך על כל דור ודור. פרעה כיוון להביא את עמ“י לבלבול הדעת כדי להחיות את כוח הבת שבתוכנו, מדוע? אחד המפרשים אומר שפרעה  היה חכם גדול מאוד מצד הקליפה, הוא ידע שהשתוקקות של עמ“י לתאוות, תמשיך לו שפע גדול מאוד בעניין הזה. הוא רצה את כוח הבת וזה העניין של הס“א שיודעת את כל זה. אנחנו רואים שהחכמים של מצרים היו חכמים מאוד גדולים. כשכתוב בספר מלכים על חכמת שלמה כתוב ’ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים‘ ז“א שספר מלכים שנכתב עפ“י הנביאים מעיד על גודל חוכמתו של שלמה המלך החכם מכל אדם וכשמשבחים אותו במה משבחים אותו? שהוא היה חכם יותר מכל חכמת מצרים, מכאן נלמד עד כמה היתה גבוהה חכמת מצרים..

מכון ויצמן זה לא בית המקדש של ימינו!

השורש למעשה של כל העבודה זרה זה לא היה איזה עבודה טיפשית לגלף איזה צורה בעץ ולהשתחוות לו, זה יותר מדי מטופש לעשות את הדבר הזה. אם נשים לב בגמרא ובכל הש“ס ברוב המקומות הש“ס קורא לעבודה זרה עכו“ם, עבודת כוכבים ומזלות, זה לא סתם. אומר היעב“ץ שחז“ל נוקטים בלשון עכו“ם כי כל השורש של ע“ז זה בידיעת הכוכבים והמזלות, זה השורש של כל הע“ז שיש בעולם. נפתח את זה קצת – ידוע שכשאנחנו מסתכלים על העניין של הכוכבים והמזלות יש לנו כמה רובדים של התבוננות בזה, הרובד שהוא התחתון הוא המדע, ב“ה המציאו טלסקופים וחלליות ומתפארים מזה, כמו ששמעתי לפני שנה וחצי בערך מישהו שאמר שמכון ויצמן זה בית המקדש של הדור שלנו, הוא שוטה שבשוטים. לחשוב שהמדע זה הבית מקדש זה הטיפשות הכי גדולה שיכולה להיות, עכ“פ המדע הוא מחקר אמיתי..

מי שיודע זאת יכול לשלוט על כל העולם

המדע הוא הסתכלות אמיתית אבל הוא הסתכלות על החיצוניות של הבריאה והעולם, אז יש מדע שחוקר את הכוכבים וב“ה יש לנו הרבה ידיעות על הדבר הזה. קומה יותר גבוהה מהמדע זה מה שחז“ל קוראים לזה אצטגנינות ומה שהעולם קורא לזה אסטרולוגיה, אנחנו יכולים לראות בהרבה מקומות בחז“ל שזה חוכמה אמיתית, דרך אגב חכמי ישראל היו החכמים הכי גדולים בעולם בחוכמה הזאת. צריך לדעת שגם במדע חכמי ישראל היו חכמים בהרבה מהמדענים של היום. חוכמת האצטגנינות זה לדעת כיצד המצב של הכוכבים והתנועה שלהם והמציאות בכל רגע ורגע, איזה השפעות היא משפיעה בעולם. כתוב בתיקוני הזוהר בתיקון ס“ו שמי שיודע את החוכמה הזאת, יש עבודות גשמיות לעשות בעולם הזה שמי שיודע את הסודות האלה יכול לשלוט בכל העולם כולו וכל השפע של העולם יהיה בידיו. כתוב בתיקוני הזוהר שיש עשבים מסויימים שמקטירים את זה בלילה מסויים ויש מילים מסויימות להגיד שזה שמות טומאה, ומי שיודע את זה ישלוט על כל העולם עד השנה הבאה באותו לילה וזה חוכמות מצרים שידעו את כל זה. הם ידעו את זה ולכן פרעה למעשה שלט על כל העולם, הם יכלו להשתמש בכוחות רוחניים לשלוט על בני אדם בעקבות כל זה וכל השורש והמקור של הדבר הזה זה חוכמת האצטגנינות.

הוא שלט על מלאכים עם החוכמה הזאת

פרעה והחרטומים הם חכמים מאוד גדולים והיה להם ספרי חוכמה של הדבר הזה, הם ידעו לדייק על הדקה ובאיזה בחינה וכן הלאה. כשמשה רבינו בא לפרעה ואמר לו שהקב“ה אמר ’שלח את עמי ויעבדני‘ מה אומר לו פרעה? מי השם אשר אשמע בקולו? מה זה התשובה הזאת? כתוב במדרש שפרעה אמר לחכמים שלו, תביאו את כל הספרים של החוכמה, הוא חיפש בכל הספרים שלו שם ה-ויה והוא לא מצא כזה שם. אומר רבינו האר“י ששם א-לקים הוא מכיר אבל שם ה-ויה הוא לא יודע. מה המשמעות של זה? ידוע ששם א-לקים זה גימטריה טבע, כל הכוחות הרוחניים האלה הם תחת ההנהגה של שם א-לקים. המדע האסטרולוגיה והאצטגנינות זה הכל שם א-לקים, כי אנחנו רואים שזה כוחות רוחניים, פרעה שלט על מלאכים כתוצאה מידיעת כל זה, כאשר הוא בא למשה ואמר מי השם אשר אשמע בקולו, לא מצאתי בכל הספרים שלי שם ה-ויה, מה זה דור צעיר וחדש בא לחדש פה חידושים?

תדע לך שיש מלך על כל זה וכל זה ברצונו

מה בעצם משה בא וטוען כנגד פרעה כשהוא אומר ’שלח את עמי ויעבדני‘?  פרעה אומר אני מכיר את כל הכוחות הרוחניים וקבלתי את זה מבית אבי-אבא כמה דורות אז מה אתה בא לחדש חידושים שלא נשמעו מעולם? מה בעצם הטענה של משה? אמרנו קודם שהקומה הראשונה זה חקירת המדע, זה החוקים הגשמיים, מעבר לזה יש את האצטגנינות או האסטרולוגיה, זה לדעת את הכוחות הרוחניים שיש בכוכבים. משה בא להגיד מה מעל זה. משה אומר לפרעה: אתה צודק, כל מה שאתה אומר זה אמת, אבל אני רוצה לחדש לך דבר, לכל המערכת הזאת שאתה מתבונן ומשתמש בא דורות על גבי דורות, תדע לך שיש מלך וכל זה ברצונו, וכאשר
הוא רוצה לשנות את זה הוא ישנה את זה, הוויכוח בין משה לפרעה זה האם יש
מלך שמשגיח על העולם שלנו בהשגחה פרטית ויש לו רצונות בתוך ההנהגה
של הבריאה והוא מתייחס לבריאה והוא רוצה ממנה משהו. פרעה אומר: את
הדבר הזה לא שמענו מעולם, שכל המערכת הזאת שאנחנו כ“כ יודעים איך להשתמש בה ואנחנו שולטים עליה, על זה אומר פרעה: מי השם אשר אשמע בקולו

השורש של הע“ז של המצרים זה מזל טלה

פרעה כופר בעניין של ההשגחה הפרטית, עד קריעת ים סוף הוא לא הסכים לקבל את זה. מה אומר פרעה כל המכות? מה הסברא של פרעה בכוח של משה? פרעה אומר למשה רבינו: אתה יודע כמה חוכמות שאנחנו לא יודעים, אבל גם אתה משתמש בעצם בכוחות של שם א-לקים, הכל זה בעצם תחת ההשגחה. בר“ח ניסן אחרי מכת חושך פרעה אומר למשה: עוד פעם אחת אני רואה אותך ואתה תמות. לכאורה על סמך מה אתה אומר את זה? הרי כבר 9 מכות משה רבינו מראה לך את הכוח שלו וכל מה שהוא אומר זה מתקיים. מה הסברא של פרעה? כתוב שהיה למצרים כמה בחינות של הע“ז שלהם, אבל השורש הע“ז של המצרים זה היה ממזל טלה . הם עבדו את המזל טלה לכן כל העניין של הכבשים וכל הניסיון של עמ“י לא לפחד מהבחינה של לשחוט את הכבש. העבודה של מזל טלה באמת יש בזה כוחות גדולים מאוד, אבל הקב“ה נותן להשתמש בכוחות האלה רק כשהוא מחליט וכשהוא רוצה שיהיה למצרים את הכוח, ברגע שהוא מחליט לבטל את
זה, אין את זה. יש עבודה שהם היו עושים באמצע חודש של הטלה שזה חודש
ניסן, בחצות אותו לילה היה להם איזה עבודה וע“י זה הם היו שולטים על כל העולם.

לשבור את הקליפה של ההנהגה הטבעית

פרעה אומר בר“ח ניסן למשה: עוד לא פגשת אותי אחרי הלילה הזה, חכה אני הולך לכוון כאלה כוונות ואני משמיד אותך ואת כל עמ“י ואת כל הסברות שלך. כל מה שהוא בונה זה בעצם על הע“ז שהיתה לו בידיעתו בחצות לילה. משה רבינו אומר לו: בסדר בחצות לילה ניפגש, באותה נקודה שאתה הכי סומך עליה, שם אתה תקבל את המכה הכי גדולה, זה בחצות לילה אעבור בתוך מצרים. למה הקב“ה סובב את זה ככה? כי העניין של המכות במצרים זה היה כדי לשבור את הקליפה של ההנהגה הטבעית. אתה סובר שאתה יכול לשלוט על העולם בהנהגה הטבעית הזאת? כל מכה היתה באה לשבור את האמונה ולגלות את ההשגחה הפרטית שיש. כל סדר המכות הולך מכה אחרי מכה בדיוק כדי לשבור את הנקודה הזאת. זה מאוד מעניין לראות שעמ“י לא מבטל את ידיעת החוכמה הזאת, הפוך. צריך לדעת שכל חוכמה האצטגנינות והאסטרולוגיה, ובאמת אין בעיה לדעת את זה, הפוך יש לנו הלכות שקשורות לזה, כגון קידוש החודש, ברכת החמה וכו‘ לכן בחוכמה עצמה זה לא שהחכמה היא רעה, אלא היא פתח לכפירה ולע“ז אבל אם לוקחים את זה לצד הטוב..

להגדיל את האמונה ולהתפעל מהשם..

מה זה לקחת את זה לצד הטוב? נכון אנחנו יודעים ומבינים שיש פה באמת חוכמה גדולה מאוד ויש פה כוחות רוחניים מופלאים מאוד אבל אנחנו ממליכים את הקב“ה בהשגחה פרטית על כל המערכת הזאת. ברגע שאדם ממליך את הקב“ה בעצם הוא מתקן את כל הבריאה, לכן כתוב בזוהר הקדוש שהשורש של החוכמה הזאת זה בעצם מעץ הדעת טוב ורע. לכן העץ הזה נקרא עץ הדעת – מה זה עץ הדעת? זה קודם כל לדעת את כל החוכמה הזאת. התורה קוראת לעץ טוב ורע, ז“א שיש בו צד טוב וצד רע, מה הצד הטוב? אם לוקחים את כל החוכמה הזאת, אדרבה להגדיל את האמונה ולהתפעל מכוח השם, זה צד הטוב שבדעת הזאת. מצד שני זה מה שהקב“ה אמר לאדם הראשון אל תתעסק בדבר הזה כדי שלא תכנס לחלק הרע. חלק הרע בעץ הדעת זה בעצם לקחת את כל החוכמה הזאת ולהשתמש בה ולהסתיר את כל המלכות של הקב“ה. הבירור זה האם אנחנו ממליכים את הקב“ה או לא.

הפוסט מעשה משבעת הקבצנים הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.