בעזרת השם נמשיך את המעשה משבעת הקבצנים, הבן והבת הלכו לאיבוד ביער כשהם היו ילדים קטנים ואז באו הקבצנים. כל פעם בא קבצן אחר ונתן להם לחם לאכול, עד שהם קצת גדלו, ואז רבינו אומר שהם התחילו ללכת ליישוב. עד אז הם היו כל הזמן בתוך היער  ועכשיו הם התחילו ללכת ליישוב עד שבאו לאיזה דרך והלכו באותה הדרך עד שבאו לאיזה כפר, מכיוון שהם עדיין לא יכלו לדאוג לעצמם, הם נכנסו לאיזה בית, שם ריחמו עליהם ונתנו להם לחם, וחזרו ונכנסו לעוד בית ונתנו להם גם כן, והיו מחזרים על הפתחים וראו שזה טוב לפניהם – הם מצאו דרך להתקיים

מפורסמים אצל כל הקבצנים

רבינו ממשיך ואומר: ועשו בניהם שיהיו תמיד ביחד – אז הבן והבת כשהם קצת גדלו הם החליטו שהם לא יפרדו לעולם, הזכרנו שהם לא אחים אלא הם נאבדו שניהם ביער. והם עשו להם שקים גדולים כדרך הקבצנים של פעם שהיו אוספים אוכל, והיו מחזרים על הפתחים, והיו הולכים על כל השמחות, על סעודת ברית מילה ועל חתונות והלכו למקום אחר וישבו בין הקבצנים כדרך הקבצנים, עד שהיו אלה הבן והבת מפורסמים אצל כל הקבצנים כי כולם הכירו אותם, וידעו מהם שהם אלו הבנים שנאבדו ביער כנזכר – עד כאן למעשה זה ההתחלה של הסיפור של הבן והבת. כמו שהזכרנו קצת, כדי להכנס קצת לעומק של הדבר נזכיר קצת מה שדיברנו. הבן והבת זה מרמז על כלל נשמות ישראל. כתוב בזוהר הקדוש שהגימטריה של המילה יער זה 280, ויש מושג בקבלה ובחסידות שנקרא פר (280) דינים, למעשה הכוונה זה לכל ההסתרות והצמצומים שאנחנו עוברים בעולם הזה, זה בעצם הללכת לאיבוד ביער, ולמעשה
כל אדם חייב ללכת לאיבוד ביער. מבריאת העולם לכל
אחד יש את היער הפרטי שלו, מדוע? כי כל התיקון
והעבודה הפרטית שלנו זה בא לידי ביטוי בעצם זה
שמשמיים מוליכים אותנו ומורידים אותנו לתוך היער שזה הצמצום וההסתרת פנים..

אף אחד מאתנו לא רוצה לעבור ביער..!

הרבה פעמים אנחנו מרגישים אבודים בתוך המציאות הזאת של היער, ודווקא משמם לומדים להכיר את הקב“ה בהיכרות חדשה. יכול להיות שאדם כבר יצא מהיער אבל יכול להיות שעוד פעם יחזירו אותו לעוד איזה בחינה של יער לכמה ימים, מדוע? כי ביער קורה משהו מאוד-מאוד עמוק. אנחנו לומדים דווקא מתוך מציאות היער להכיר את הקב“ה ולהתקשר איתו בהתקשרות חדשה, שאדם שלא עובר את זה לא יכול. אף אחד מאתנו לא רוצה לעבור ביער, יש שם חיות ששואגות לטרף, אנחנו מפחדים שם ונבהלים, הרבה פעמים אנחנו עצובים בתוך היער, עובר עלינו דברים בתוך היער ואף בן אדם לא רוצה לעבור בתוך היער, זה לא נעים בכלל…

יש בחינות עמוקות

-הכוונה שאף אחד לא רוצה לרדת להסתרה ולצמצום של מציאות העולם הזה, טבע האדם שהוא לא רוצה לרדת לשם, אבל צריך לדעת שמשמיים מוליכים אותנו שאנחנו נכנס לתוך היער, מדוע? כי כשאנחנו לא ביער, כשאנחנו בגדלות המוחין, כשיש לאדם אור של תורה ושל תפילה, בוודאי שאדם מרוויח, אדם זוכה להשיג התקרבות להקב“ה, הוא זוכה לחזור בתשובה ע“י זה ולתקן את עצמו, כי התורה, התפילה, המצוות והמעשים הטובים בוודאי מזככים אותנו, אבל כתוב הרבה בספרים הקדושים שיש בחינות עמוקות בתוך הנפש שלנו שלא יכולות להיתקן בשום פנים ואופן בדרך הזאת, רק ע“י הבחינה של היער, דווקא שם אדם מקבל תיקון מיוחד מאוד

כל העולם כולו רגש צר מאוד

רבינו ידע שבדורות שלנו נצטרך לעבור הרבה את היערות כי זה נקרא העקבתא דמשיחא, זה כל המושג של העקביים, זה בעצם עובי-היער. כל הנשמות וכל הדורות עברו ביער אבל העקבתא דמשיחא זה עובי היער, זה סוד העקביים, לכן רבינו מאוד חיזק אותנו ואחד הדיבורים החזקים שריבנו אמר זה כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר שלא יתפחד כלל. לפני 13 שנה בערך התארחתי שבת בדרום הארץ, קמתי מוקדם בשבת בבוקר והלכתי למקווה, ראיתי יהודי קצת תימהוני שהכרתי, אדם מאוד חיובי, ראיתי אותו מסתובב שם, ובארבע בבוקר הוא אמר: לי תגיד לי דבר תורה, אמרתי לו: את האמת, אני צריך לזכור איך קוראים לי, זה השגה בשבילי עכשיו. ראיתי שהוא רוצה לדבר אז אמרתי לו: תגיד אתה. הוא אמר לי: בסדר, אני יגיד לך דבר תורה, רבינו אומר כל העולם כולו גשר
צר מאוד והעיקר שלא יתפחד כלל, מה רבינו התכוון?
כל העולם כולו רגש צר מאוד. כל המעברים זה על הרגש…

רבינו תפס חזק מאוד בזקן ואז הוא אמר:

כל המעברים של היער שאנחנו עוברים זה הכל הולך על הנקודה של הרגש צר מאוד, כי היצר הרע תוקף אותנו בעולם הרגשי שלנו. הזכרנו בעבר שיש 3 אבות נזיקין של עולם הרגש, זה פחד וחרדה, כעס והקפדה, ועצבות ודיכאון. יש כניסה לזה, זה כמו סולם בחרדות, אח“כ בדיכאונות, אח“כ בכעסים ובהקפדות – צריך לדעת שזה האויבים שלנו בעולם הרגשי שלנו. כמעט כל הבירור שלנו זה רגש צר מאוד והעיקר של יתפחד כלל – לא לפחד מהמעברים האלה. למעשה הצדיקים מלמדים אותנו איך לעבור את זה בשלום. רבי נתן אומר שרבינו אמר את הדיבור הזה בסעודה שלישית ורבינו תפס חזק מאוד את הזקן ואמר כל העולם כולו.. ורבי נתן אומר: הרגשתי שהוא מכניס כוח לכל הנשמות עד שיבוא משיח צדקנו לעבור את הגשרים האלה…

זה מרמז על הצדיקים הכי גדולים בעמ“י

למעשה זה מה שהבן והבת עוברים. בזמן שהם היו אבודים ביער, עזרו להם השבעה קבצנים. אחרי השבעה קבצנים הם יצאו מהיער, זה פעם ראשונה שהם יצאו מהיער והם לא ידעו מה לעשות, הם הלכו בדרך וביקשו אוכל כי לא היה להם, ונתנו להם. הוטב בעיניהם הדרך הזאת עד שהם החליטו גם כן להיות קבצנים. בהמשך הסיפור רואים שהשבעה קבצנים זה מרמז על הצדיקים הכי גדולים שהיו בעמ“י במשך כל הדורות, זה כנגד שבעת הרועים ובכל דור ודור יש שבעת רועים, אז זה כנגד הצדיקים שעוזרים לנו למעשה. כשאנחנו אבודים ביער אנחנו לא יודעים מה לעשות, אנחנו מבולבלים בדעת שלנו, הבעיה הכי גדולה שאדם לא יודע מה לעשות בתוך היער, אם אדם היה יודע מה לעשות ואיך להסתכל נכון על הדברים, תמיד אפשר לעבור את זה בשלום, הבעיה היא שלא יודעים – הקבצנים הם בעצם עוזרים לנו לצאת מתוך היער, לכן העניין של הקבצנים זה מרמז על צדיקים מאוד-מאוד גדולים בעמ“י, לכאורה פה מתעוררת שאלה: למה רבינו בחר שהצדיקים יהיו דווקא בדמויות של קבצנים?

מצד העלילה אין חיוב שהם יהיו קבצנים

מצד העלילה אין חיוב שהם יהיו קבצנים, רבינו יכל לעשות אותם סנדלרים או חייטים, זה לא משנה. אז מדוע רבינו בחר דווקא בקבצנים? לרבינו לא היתה מילה אחת בספרים שלא היתה לה כוונה מאוד-מאוד עמוקה. רבינו פה מרמז למעשה על תיקון מאוד גדול – איך זוכים להיות צדיקים כאלה? רק ע“י שנהיים קבצנים, זה האומנות של האדם בעולם, לזכות להיות קבצן. הכוונה קבצן אצל הקב“ה, זה דרך התפילה. הקבצן זה רמז רוחני, ככל שהצדיקים יותר גדולים הם יותר זוכים להשיג כמה הם צריכים את הסיעתא דשמייא ושהקב“ה יחזיק אותם בכל רגע ורגע בחיים שלהם. יש סיפור ידוע על אחד מגדולי הצדיקים, ’פרי הארץ‘, רבי מנחם מנדל מווטיבסק, הוא היה גדול תלמידי
המגיד ממזרטיש. אנחנו לא מבינים מה זה להיות גדול תלמידי המגיד ממזריטש, אבל אפשר לראות מי היו בני החבורה שלו ומזה קצת לקבל רושם מי זה היה פרי הארץ…

המגיד הורה להכין דלי עם מים

תלמידי המגיד ממזריטש הם הנועם אלימלך, רבי זושא, רבי לוי יצחק מברדיטשוב, בעל התניא – הם היו תלמידי המגיד, ופרי הארץ היה ראש החבורה שלהם. יש סיפור מאוד מעניין שפרי הארץ בשלב מסויים עלה לארץ (הוא קבור בטבריה), זאת היתה העלייה החסידית הראשונה. כשהוא היה בחו“ל הוא היה הבעל תוקע של המגיד, כשהוא עלה לארץ, מי שהחליף אותו אצל המגיד זה היה רבי לוי יצחק מברדיטשוב. בשנה הראשונה שרבי לוי יצחק תקע, אז המגיד הורה להכין דלי של מים. הסדר של התקיעות אצל המגיד היה שהמגיד היה מקריא את התקיעות ובשעה שהוא היה מקריא את זה הוא היה מכוון כוונות בכל תקיעה

הצדיק היחיד השלם שפגשתי בחיים שלי

ידוע שיש כוונות מאוד גבוהות בזמן התקיעות. כשרבי לוי יצחק מברדיטשוב תקע את התקיעה הראשונה והמגיד כיוון את הכוונות, רבי לוי יצחק התעלף. המגיד ידע שזה מה שיקרה לכן הוא ציווה שיבואו דלי מים. הוא ציווה שישפכו עליו מים ויעירו אותו. המגיד אמר לרבי לוי יצחק: כשמנחם מנדל שלי ראה את המלאכים שעולים מתקיעות השופר הוא לא היה מתעלף. צריך ללמוד לתקוע בשופר ולראות את המלאכים עולים – זה היה פרי הארץ. יש סיפור מאוד מעניין כשפרי הארץ היה על האונייה בדרך לארץ, ודרך אגב נזכיר את זה שרבינו לא פגש את פרי הארץ כי פרי הארץ נפטר שש שנים לפני שרבינו הגיע לארץ לכן הם לא נפגשו, הוא פגש את התלמיד של פרי הארץ רבי אברהם מקאליסק ועליו הוא אמר: זה הצדיק השלם היחידי שפגשתי בחיים שלי – זה התלמיד של פרי הארץ, רבי אברהם מקאליסק…

ברגע הראשון הרגיש פחד גדול מאוד…!

רבינו מספר שכשהוא היה בדרך לא“י היתה סערה בים והיתה סכנה מאוד-מאוד גדולה ואז פרי הארץ בא אליו מהעולם העליון ולימד אותו שם קדוש להשקיט סערות, ואז רבינו כיוון את הכוונה הזאת והם ניצלו. בשעה שפרי הארץ היה בדרך לארץ ישראל הוא היה על הסיפון יום אחד והוא הלך הלוך וחזור והוא היה בהתבוננות אז הוא לא שם לב, והיתה חתיכת עץ גדולה שיצאה מהסיפון החוצה, ובחתיכת עץ הזאת לא היה שום גדר, הוא לא שם לב והוא עלה על החתיכת עץ הזאת ותוך כדי שהוא הולך הוא פתאום שב לב שהוא עומד ליפול לים. הוא סיפר שברגע הראשון הוא הרגיש פחד מאוד גדול, אבל הצדיקים מיד מעלים את הפחד לאמונה והוא התחיל להתבונן: השם מה אתה רוצה ממני פה בנקודה הזאת, למה הבאת אותי לפה? אז הוא השיג את ההשגה ואתה ההבנה הזאת: כשאני בבית ובאים אליי חסידים ולומדים תורה ומתפללים והכל בדבקות ובאורות, האם יש לי איזה בעיה להרגיש אני מפחד שהקרקע תיפול? שתהיה פה רעידת אדמה? האם יש לי איזה פחד מזה? לא. אני מרגיש שהקרקע יציבה ושהכל בטוח פה, לא הולכת להיות פה שום רעידת אדמה

מחזיק אותך ושומר אותך שלא יבוא גל

פרי הארץ השיג והבין שהקב“ה לימד אותו: עכשיו כשאתה נמצא על החתיכת עץ הזאת מעל לים איך אתה לא נופל? למה לא בא איזה גל גדול שמעיף אותך לים? כי אני מחזיק אותך, אני שומר עלייך שלא יבוא גל. פרי הארץ הבין שכל רגע ורגע שאני בבית, יש בדיוק את אותה שמירה, ואז הוא אמר: זה הכוונה של רוקע הארץ על המים. שאני אדע שהארץ שלנו עומדת על המים ואם הקב“ה לא ישמור עלינו, כל שנייה הכל יכול להתהפך ואי אפשר לדעת מה יכול לקרות. פרי הארץ כתב תורה שלמה על הנקודה
הזאת. במצבים האלה ובזמנים האלה של היער האדם
משיג ומבין וזוכה להתחברות עם הקב“ה מה שהוא לא
יכול להשיג בימי הטובה – אנחנו לא מבקשים יערות,
אבל צריך לדעת שמה שאדם יכול להשיג בימים האלה הוא לא יכול להשיג בשום לימוד ובשום תפילה ובשום מצווה..

אדם משיג את עניין התפילה

אז רבינו אומר שבשלב מסויים הם יצאו מהיער והחליטו להיות מחזרים על הפתחים, והצטרפו לחבורה של קבצנים, והחליטו ביניהם שהם תמיד יהיו ביחד – אז יש כאן שלוש נקודות, הוטב בעיניהם הדרך של הקבצנים, והחליטו שהם תמיד יהיו ביחד, והנקודה השלישית זה שהם הצטרפו לחבורה של קבצנים – רבינו בדרכו הקדושה רומז בזה רמזים מאוד גדולים, קודם כל הם יצאו מהיער כשהם התחילו להבין שזה דרך החיים שלהם.
ככל שאדם מבין שהדרך חיים שלנו זה להיות קבצן, הכוונה לדרך התפילה, אז
אדם מתחיל לצאת מהדינים, ביטול הדינים זה כמה שאדם משיג את עניין התפילה

דוד המלך: תחת אהבתי ישטנוני ואני תפילה

אמר לי האדמו“ר מפוריסוב לפני הרבה שנים שכתוב בתהלים: תחת אהבתי ישטנוני, ואני תפילה. האדמו“ר שאל אותי: למה דוד המלך אמר ואני תפילה? למה הוא לא אמר ואני מתפלל? אלא הדרגה של דוד המלך היתה שהוא כל הזמן במציאות של תפילה. המציאות של התפילה זה שההשבה של הלב שלנו זה עד כמה אנחנו צריכים את החסדים ואת השמירה ואת הסיעתא דשמייא של הקב“ה בכל דבר ודבר וזה כל הדרך של הצדיקים האמיתיים, זה עד כמה הם משיגים בעצם שהם לא יכולים לעשות שום דבר. לפעמים אנחנו רואים צדיק גדול עם השגות עצומות ועבודות עצומות ואנחנו לא יודעים כמה גדול הביטול וההכנעה שלו להקב“ה, כי אם היינו רואים את זה היינו נבהלים. וזה מה שכתוב בתורה והאיש משה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה, כי הוא השיג את הביטול להקב“ה יותר הצדיקים עד ביאת המשיח..

מה הכוונה ’אין הדין נמתק אלא בשורשו‘

ככל שאדם משיג יותר כמה הוא צריך את הקב“ה וכמה אנחנו בעצם תלויים בו ומתבטלים אליו, ממילא אנחנו יוצאים מהיער – ז“א שביטול מידת הדין, שכולנו רוצים את זה, זה לפי כמה שהשגנו כמה אנחנו תלויים בהקב“ה, ככל שאדם יותר משיג את התלות בהקב“ה, זה בעצם המתקת הדין בשורשה. יש כזה מושג שהרבה פעמים רואים את זה בקבלה ובחסידות ורבינו ורבי נתן מרבים להשתמש בזה ’אין הדין נמתק אלא בשורשו‘, צריך להבין מה הכוונה, אבל כדי להבין את זה צריך להבין מה זה המילה שורשו? יש דין ולדין הזה יש שורש, ברוחניות השורש של הדבר זה סיב הדבר, זה למה הקב“ה מנהיג את ההנהגה הזאת וזה נקרא שורש ההנהגה. יש הנהגה שנקראת מידת הדין ויש סיבה למה הקב“ה ברא את העולם במידת הדין. הסיבה של ההנהגה של מידת הדין זה נקרא השורש, כאשר אדם משיג את סיבת הדין זה נקרא שהוא ממתיק את הדין בשורשו, כי ברוחניות שורש הדבר זה סיבת הדבר, למה הקב“ה עושה את ההנהגה הזאת. כתוב במעשה מבעל תפילה: לא
רצה הגיבור (זה הדין והגבורות), אלא הכנעה. הקב“ה רוצה הכנעה אליו, שניכנע אליו

חושבים שמה שקורה לנו זה מידת הדין..

כשזוכים להשיג את ההכנעה שזה דרך התפילה וזה הכוונה שאדם מתפלל מתוך הכנעה, שהוא מרגיש כמה הוא צריך את הרחמים ואת הסיעתא דשמייא של הקב“ה, ממילא הוא מבטל את מידת הדין, כי כל מידת הדין זה ללמד אותנו את דרך התפילה וההכנעה. אם השגנו את התפילה ואת ההכנעה זה נקרא להמתיק את הדין בשורשו, זה הכוונה שביטלנו בעצם את ההנהגה של מידת הדין, לכן מידת הדין (היער) זה לא מקרים שקורים לנו, זה לא מה שקורה לנו בחיים, זה לא הדין. אנחנו מאוד מתבלבלים בזה, אנחנו חושבים שמה שקורה לנו זה מידת הדין, לא זה מידת הדין. מידת הדין זה הדרך שבה אנחנו מסתכלים על מה שקורה לנו. הצדיקים הגדולים רואים את הקב“ה עין בעין, הם יודעים שהכל זה בהשגחה והכל לטובה, כפי שזה באמת

את כל המשברים שבעולם

-ברגע שאדם חי את הנקודה הזאת, גם מאורעות לא נעימים, האי נעימות שבהם מתבטלת. בעולם הזה צריך לעבור, זה והארץ היתה תוהו בוהו, לכן התיקון זה שבהכנעה ובתפילה אנחנו מקבלים משקפיים אחרות איך להסתכל על הדברים ואז הכל הולך אחרת בחיים. לכן ראינו צדיקים שעברו דברים שקשה להבין אפילו איך הם יכלו להתמודד ולספוג את זה, ורואים שבגלל האמונה שהיתה להם הם עברו את כל המשברים שבעולם ע“י ההסתכלות הנכונה. אם מתבוננים בזה קצת לעומק זה דבר נורא מאוד מה שדוד המלך עבר בבית שלו במעשה של אמנון ותמר, הבן שלו אונס את הבת שלו ובן אחר, אבשלום, הורג את אמנון -בואו נחשוב על אבא שעובר דברים כאלה בבית שלו ח“ו…

את התרופות הרגעה הכי חזקות בעולם

אם אדם היה צריך לעבור כאלה דברים כמו שעבר דוד המלך הוא היה צריך לקחת את התרופות הרגעה הכי חזקות בעולם רק כדי להתאושש מהטראומות האלה, ודו המלך עובר את כל זה ובשעת חצות הוא קם להודות להקב“ה. זה המלכא משיחא שדוד המלך אומר ואני תפילה, שאפילו מאורעות שאי אפשר לספוג אותם אבל דוד המלך יודע שגם זה מסודות ההנהגה וגם זה מטובות הקב“ה, איך? אנחנו לא אמורים לדעת כל דבר – זה הכוונה שהבן והבת יוצאים מהיער והטוב בעיניהם הדרך הזאת, הם הבינו שזאת הדרך האמיתית. אני זוכר שלפני הרבה שנים כשהתקרבתי לברסלב אמר לי אחד מזקני ברסלב שרבינו בא ללמד אותנו שהתפילה זה לא עוד מצווה אלא תפילה זה המקל ההליכה של האדם היהודי. כמו שאדם שיש לו קשיים ללכת,
לא יכול ללכת בלי מקל, רבינו רצה ללמד אותנו שאנחנו לא יכולים ללכת בלי תפילה..

אחד הצדיקים של ירושלים ר‘ אשר פריינד

רבינו אומר נקודה נוספת שהבן והבת הצטרפו לחבורה של קבצנים וזה העניין של חבורות של ברסלב, של אנשים שמדברים מנקודת הצדיק, מנקודת האמונה וכן הלאה, כי אנחנו רואים שבדורות שלנו אחד הדברים הכי-הכי חזקים והכי עוזרים זה העניין של שיחות חברים. היום יש הרבה מאוד סיעתא דשמייא מאוד לא טבעית בשיחות חברים, לפעמים אדם עובר כאלה דברים ורואים ששום דבר לא עוזר לו, ושיחת חברים כן עוזרת לו. לפני שנים סיפר לי תלמיד של אחד הצדיקים של ירושלים, רבי אשר פריינד, הוא נפטר לפני 20 שנה בערך. סיפר לי תלמיד מאוד-מאוד קרוב אליו שהוא היום יהודי מאוד חשוב בעולם החינוך, הוא סיפר לי שהוא וחבר שלו הלכו עם רבי אשר להתבודד ביער ירושלים והוא קבעו לעשות שעתיים התבודדות. כשהם הגיעו ליער מיד רבי אשר נכנס לתוך היער, ואותו יהודי מספר: אני וחבר שלי התחלנו לדבר דיבורים של התחזקות, היינו חברים מאוד טובים ולא נפגשנו כמה שבועות. עברו שעתיים ולא שמנו לב, ואז רבי אשר יצא. כשראינו אותו
יוצא והבנו שעבר שעתיים היה לנו מאוד לא נעים באנו להתבודד ודיברנו ביננו.
אז רבי אשר מיד שאל: מה דיברתם? ענינו לו בבושה: התפתחה ביננו שיחת חברים….

לפעמים מקבלים יותר משיחת חברים

-רבי אשר אמר לנו: השיחת חברים שלכם עשתה רעש מאוד גדול בשמיים, תדעו לכם שאדם לפעמים בשיחת חברים יכול לקבל יותר ממה שהוא ידבר עם הצדיק. אז שאלנו אותו בפליאה: איך זה יכול להיות? הוא אמר לנו: שאדם מקבל מהצדיק לפי הכלי שהוא הכין את עצמו לקבל, אבל שיחות חברים זה לא עניין של כלים אלא זה מסילות בלבבם. ולא צריכים בזה כלים כמו אצל הצדיק. זה עניין אחר לגמרי – ככה סיפר לי אותו יהודי. אני מאוד התפלאתי על הנקודה הזאת, איך יכול להיות שחבר יכול להאיר יותר מהצדיק, שנים הלכתי עם הקושייה הזאת, ראיתי שיש בזה נקודת אמת אבל היה לי קשה איך זה יכול להיות. אחרי שנים משמיים נפל לי איזה פירוש אמיתי לזה עפ“י תורה של רבינו – ברגע ששני חברים מדברים וזה שיחת חברים באמת אמיתית הצדיק מתעבר בהם. באתכסיא השיחה שלהם זה באמת שיחה עם הצדיק אבל זה שיחה באתכסיא וכל דבר באתכסיא
אפשר להשיג יותר מאשר באתגליא כך כותב רבי צדוק הכהן

אז מה ההבדל בין חכם לנביא

רבי צדוק מסביר את זה על מה שכתוב בגמרא שחכם עדיף מנביא, איך חכם משיג יותר מאשר נביא שהקב“ה מדבר איתו? מסביר רבי צדוק דבר נפלא מאוד שכשהחכם משיג השגה אז עכשיו הוא משיג הבנה וחוכמה בתורה, מאיפה הוא הבין את זה? בוודאי שזה מהשם יתברך. אז מה ההבדל בין חכם לנביא? לשניהם הקב“ה באמת אומר, רק שלנביא זה באתגליא ולחכם זה באתכסיא וכל דבר באתכסיא אפשר להשיג יותר מאשר באתגליא. כך מסביר רבי צדוק הכהן את הגמרא

הרש“ש מרבה להשתמש במושג בן ובת

זה מה שרבינו אומר שהבן והבת הצטרפו לחבורות של הקבצנים – הם הבינו את הנקודה של הביחד ושל השיחות חברים שזה אחד התיקונים הכי גדולים של הדור שלנו. היום גם רואים את זה בחוש שאפשר להכניס את השיחות חברים בכל שיטות הרפואה בבחינת הנפש. בעניין של שיחות חברים נכנס כל העניין של הרפואות. הנקודה הנוספת שהבן והבת עשו בניהם שיהיו תמיד ביחד, הכוונה שהם החליטו בניהם שיהיו תמיד ביחד, פה רבינו מרמז על נקודה מאוד גבוהה ועמוקה. מה זה
עשו בניהם שיהיו תמיד ביחד? אפשר להסתכל בזה בהרבה בחינות כי הבן והבת זה עומק בתוך עומק, יש בזה סודות של התורה. אנחנו רואים שהרש“ש שהוא הפוסק הגדול של כל הלכות הכוונות והייחודים, מרבה מאוד להשתמש במושג של הבן והבת

המוח שלא מחובר עם הלב זה הבן והבת

בפשטות יותר לגבינו, הבן זה נקרא כוח השכל שבאדם והבת זה נקרא כוח הלב שבאדם – מה שרבינו אומר שעשו בניהם שיהיו יחד – זה שאנחנו מבינים שיש לנו לב ואנחנו צריכים לדעת להתנהג איתו נכון, לעשות הרמוניה, חיבור וקשר נכון בין המוח לבין הלב, כי בהתחלה אדם לא מבין כמה הוא צריך להתחשב בלב שלו, לדוגמא הרבה פעמים רואים אצל בעלי תשובה בתחילת הדרך, זה בסדר וככה זה, לפעמים מאיר לאדם משהו, עכשיו הוא לא שואל את עצמו האם אני במדרגה או האם אני מקבל את זה בצורה הנכונה, צריך לעשות את זה אז זה לא משנה. זה שהבן לא מחובר עם הבת, הכוונה שהמוח לא מחובר עם הלב, אבל צריך לדעת שחייבים ללכת בדרך הזאת. זה טעות אבל זה טעות מוכרחת כי אי אפשר ללמוד את החיבור אלא ע“י שנכשלים בדבר הזה בבחינה שאין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן, חייב להיות כישלון. הצדיקים הגדולים היו תמיד שמים לב אם העבודות הרוחניות שלהם, התורה, המצוות, התפילות והמעשים טובים, כמה זה מחובר ומאיר להם בתוך הלב. הם היו עובדים את הקב“ה בעבודות נוראיות אבל כל הזמן שמו לב איך אני מקבל את הדבר הזה. לדוגמא יש מצוות תלמוד תורה, כתוב במשנה תלמוד תורה כנגד כולם – כולנו יודעים שתלמוד תורה זה הכי גבוה, אז לא מפסיקים ללמוד

א“א לקלקל את הבריאה בגלל השיגעונות

אם לימוד תורה זה הכי גבוה אז אין כזה דבר להפסיק ללמוד תורה, בסדר מה שהגוף מכריח לאכול ולישון, אז אפשר לאכול פה ושהאישה תבין שזאת המציאות – אי אפשר לקלקל את הבריאה בשביל הרצונות שלה והשיגעונות שלה, שלא תפריע, אלא תהיה במקום הנכון שלה, אדרבה שתביא את האוכל לפה, אני ישים את הראש פה כמה דקות – אם תלמוד תורה כנגד כולם אז תלמוד תורה מתקן את העולם – בוודאי שזה טעות אבל מה הטעות פה? שאדם הולך לפי שכל. במדרגה הזאת אדם צריך לשים לב איך הלב מרגיש ומקבל את הדברים, כי כל התורה והמצוות שאנחנו עושים חייבים לעבור דרך המחשבה שלנו אבל להאיר ללב שלנו שמחה ואהבת השם ויראת השם, כי אם זה לא מאיר ללב אז העיקר חסר. הרבה דברים בחיים
אנחנו עוברים בגלל הנקודה הזאת. כל אדם שנכנס בעבודת השם טועה בזה בהתחלה

הרב שלמה וולבה מראשי בעלי המוסר

לפני הרבה מאוד שנים הייתי אצל אחד הצדיקים, למדתי בישיבה ליטאית-חסידית והם היו מאוד קשורים עם הצדיק הזה, קוראים לו הרב שלמה וולבה – מי שזוכר ושמע הוא כתב 2 ספרים שנקראים עלי שור, הוא היה מזקני בעלי המוסר בזמנו, היה אדם מאוד גדול. שלחו אותי מהישיבה שבה למדתי לדבר איתו, היו לי הרבה שאלות אז המשגיח אמר לי שהוא יסדר לי פגישה איתו ובאמת ישבתי איתו למעלה משעתיים, זכות מאוד גדולה והוא לימד אותי הרבה דברים. הוא היה מראשי בעלי המוסר ואני יגיד לכם דיבור שהוא אמר לי, הספר שלו עלי שור נחשב לאחד מספרי המוסר החשובים שבדורנו, אני יגיד לכם מילה במילה מה שהוא אמר לי: עיקר מה שכתבתי את עלי שור זה מההתבודדות שהיתה לי שעתיים לפני עלות השחר עד עלות השחר, כל יום היתה לי התבודדות לפני עלות השחר. ושקול אצלי שעה התבודדות כחמש מאות שעות של לימוד תורה – זה מילה במילה מה שהרב שלמה וולבה אמר לי. דיברתי איתו הרבה על העניין של המידה הנכונה, אז הוא אמר לי שיש קפיץ שמחובר לקיר, ולנו יש משימה ללחוץ את הקפיץ שיגיע לקיר, אם יבוא בן אדם עכשיו וילחץ בכל הכוח, בשלב מסויים הקפיץ יותר חזק ממנו והוא יעיף לו את היד והוא יקבל מכה מהקפיץ, אמר לי הרב וולבה: מה עושים? איך מתמודדים?

ב“ה יהודי רוצה להיות רשב“י ומשה רבינו

הרב וולבה אמר לי: לכל קפיץ יש אלסטיות (גמישות), אפשר להגביר אצלו את האלסטיות, איך? לאט-לאט, כל פעם לוחצים  אותו ומרפים, לוחצים אותו ומרפים, ואז הקפיץ לאט-לאט משנה בעצם את האלסטיות שלו עד שתגיע למצב שאתה יכול לחבר אותו לקיר – ככה זה בעבודת השם, כשרוצים ללחוץ את הקפיץ עד הסוף אז המוח לא מחובר עם הלב. הלב הוא רשות בפני עצמו, צריך לדעת איך לחבר אותו  נכון, איך לחזר אחריו, איך לדבר איתו ואיך לפייס אותו. האלסטיות זה שהמוח שזה אנחנו, מבינים שצריך להרגיל את הלב לרוחניות לאט-לאט. אי אפשר בבת אחת לקפוץ מדרגות – זה מה שרבינו אומר בסיפור: ועשו ביניהם שיהיו תמיד ביחד, בפשטות רבינו מתכוון להגיד שהם קבעו ביניהם שיהיו תמיד ביחד, אבל רבינו משתמש פה דווקא במילה ’ועשו‘, זה מרמז על עולם העשייה. צריך לדעת שכל עולם העשייה זה לחבר את המוח עם הלב, כל מאורעות העולם זה כדי ללמד אותנו איך לחבר את המוח עם הלב, לכן יש לאדם התעוררות רוחנית, ב“ה יהודי
רוצה להיות רשב“י ומשה רבינו, זה רצון לא טוב? חז“ל אומרים לנו: לעולם
יאמר אדם מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי. אדרבה יהודי כן צריך לרצות את זה..

החיבור הכי גדול זה דווקא בעולם שלנו

זה טוב שיהודי רוצה להיות רשב“י ומשה רבינו, זה טוב וזה אמת, זה הכיוון הנכון אבל תדע שירדת לעולם העשייה כדי להגיע לנקודה הזאת באמת, לא במדמה. מה זה באמת? זה פה בעולם העשייה, עם כל המטלות של החיים ועם כל ההתמודדויות ועם כל הצמצומים שאנחנו עוברים, מי שיש לו משפחה זה אישה וילדים ופרנסה וכן הלאה, פה תחבר את המוח עם הלב. ז“א שמקום החיבור של המוח עם הלב זה דווקא מתוך התמודדות בעולם העשייה. החיבור הכי גדול זה דווקא פה בעולם שלנו. לסיום נגיד עוד משהו, הנועם אלימלך שואל על מה שחז“ל אומרים שכשעמ“י קיבלו את עשרת הדיברות אז ידוע שעמ“י שמע מפי הקב“ה את 2 הדיברות הראשונות מפי הקב“ה ופרחה נשמתם ואז הקב“ה נתן להם טל-תחיה והחזיר אותם, אחרי זה עמ“י אמרו למשה רבינו דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר איתנו
א-לקים פן נמות. הנועם אלימלך שואל מה הסיבה שפרחה נשמתם? נכון שאפשר להגיד שהתגלה אור כזה גדול אז פרחה נשמתם, אבל הנועם רוצה להכנס יותר לעומק

אם היינו עכשיו בגן עדן הכל היה בסדר..

אומר הנועם אלימלך דבר נפלא וראיתי שהפירוש שלו כתוב בזוהר בפרשת שלח-לך: בשעה שהקב“ה אמר את הדיברות הראשונות, כל הנשמות הרגישו את העונג של גן עדן. ברגע שהם הרגישו את התענוג של גן עדן הם אמרו: אנחנו לא מוכנים לסבול את הגוף ואת העולם הזה. מה שאדם מוכן לסבול את הגוף ואת העולם הזה זה כי הוא לא טעם את התענוג של גן עדן. הזוהר הקדוש אומר כך: שרשב“י ולתלמידיו עלו לגן עדן התחתון, ומה הניסיון הגדול להגיע למקום הזה? שאדם נמצא שם הוא לא מוכן לחזור, פה בעולם הזה שכחנו מה הולך שם, היינו שם אבל שכחנו אז אדם מוכן לסבול את העולם הזה. אם כך איך הקב“ה החזיר את הנשמות? הקב“ה הראה לנשמות מה הן יכולות להרוויח בעולם הזה שזה לנצח נצחים מהמצווה הכי קטנה ואת זה א“א להשיג בעולם העליון, כשראו את זה הנשמות הן התפייסו וחזרו לגוף, זה מה שרבינו אומר ’ועשו ביניהם‘ אם היינו עכשיו בגן עדן הכל היה בסדר, שם אין את התלאות של העולם הזה, אבל צריך לדעת שמה שאפשר לעשות פה לחבר את המוח והלב פה בעולם העשייה דווקא בגלל המלחמות והקשיים, א“א להשיג בשום עולם ומציאות.

הפוסט פרשת פקודי | ממשיכים את המעשה משבעת הקבצנים הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

דבר הכי קטן מוציא מהשלווה

אפילו אם אדם צריך לעבור בחיצוניות חוויה של צער, ברגע  שיש לאדם מוחין מה הוא רואה? שם ה-ויה מאיר מול העיניים שלו, הוא רואה רק את הטוב ואת החסדים – לעומת זה ברגע שהדעת מסתלקת מאתנו אז הדבר הכי קטן מוציא אותנו מהשלוות נפש שלנו. לכן העניין שהלכו לאיבוד, האיבוד האמיתי זה לא מה שקורה בעולם אלא זה איך אנחנו מקבלים את מה שקורה בעולם. העולם זה ’תהו ובהו וחשך על פני תהום‘ ויש ’רוח אלהים מרחפת על פני המים‘ שממתיקה את זה. אבל עיקר התיקון זה איך אנחנו מסתכלים על הדברים, לכן הפסוק הבא זה ’ויאמר א-לקים יהי אור ויהי אור‘ – כתוב בספרים על איזה אור מדובר? זה לא אור השמש כי עדיין לא נבראה השמש, אלא זה אור הדעת. האור הגנוז זה אור הדעת, הלכה למעשה בוודאי שיש בזה אין ספור דרגות, אבל מה ששייך למציאות שלנו זה לראות את החסדים של הקב“ה ואת ההנהגה של הקב“ה  בכל מאורעות חיינו. למעשה אחד היסודות שאנחנו מסתכלים על העולם זה שכל העולם זה הסתרה, לכן עולם זה מלשון העלמה, ובתוך העולם יש דרגות, זה סולם של הסתרה בתוך הסתרה, והעבודה של האדם היהודי זה לגלות ולהתחבר עם הקב“ה בתוך ההסתרה. השבוע מישהו הראה לי שמובא שהאבות
ודוד היו הארבעה רגליים של המרכבה, לכל צדיק יש עבודה פרטית ומיוחדת בשבילו

מתי דוד המלך זכה להשלים את עניינו?

מה היתה העבודה המיוחדת של דוד המלך? העבודה שלו היתה לגלות אמונה ואת מלכות השם בתוך העומק של ההסתרה. מתי דוד המלך זכה להשלים את כל עניינו בעולם שזה נקרא הרגל הרביעית במרכבה? כאשר דוד המלך ברח מאבשלום בנו ושמעי בן גרא יצא לקראתו וקילל אותו קללה נמרצת. באותו זמן היה עם דוד המלך יואב בן צוריה, וידוע שבני צוריה היו גיבורים מאוד-מאוד גדולים, היה להם כוח לא-טבעי ובתנועה אחת הוא מזכה את שמעי בן גרא לקיים את התיקון הכללי, אבל לאבישי בן צוריה אין רשות לעשות את זה אבל לדוד המלך היה רשות כי מלך דן יחידי

זה הכל מתנות…!

לדוד המלך היה מותר להגיד לאבישי בן צוריה שיהרוג את שמעי בן גרא מצד דין של מורד במלכות אבל דוד המלך אמר ליואב בן צוריה: השם אמר לו קלל. לאחר מכן כתוב ששמעי בן גרא לא עזב את דוד המלך אלא הוא הלך איתם מהצד וכתוב ששמעי עפר בעפר, הוא לקח אבנים ועפר וזרק על דוד המלך. מה דוד המלך עשה? ראיתי שאחד המפרשים כותב שדוד המלך הלך וקיבל את האבנים ואת העפר בשמחה, דוד המלך אמר: כל המתנות וכל האבנים והעפר שזורקים עליי זה הכל מתנות שהקב“ה נותן לי. מובא שבזה הוא זכה להיות רגל רביעית במרכבה..

זה תיקון המלכות שבמלכות

מה הכוונה עפר בעפר? מובא בספרים שמידת העפר זה מידת הענווה. יש 4 יסודות, אש, רוח, מים ועפר – הם כנגד  הארבע רגליים של המרכבה, והמידה של דוד המלך זה עפר כמו שכתוב ונפשי כעפר לכל תהיה. עפר בעפר זה נקרא הענווה שבענווה, זה תיקון המלכות שבמלכות, לכן דוד המלך זכה להיות רגל רביעית במרכבה בבחינת מלכא משיחא – למעשה בדור שלנו יש הרבה מאוד את הנקודה הזאת, לפני 30 שנה שמעתי מהאדמו“ר מפוריסוב שאמר שהדור שלנו זה בבחינת משיח בן דוד, לכן לכל אחד מאתנו יש איזה ניצוץ ונקודה של משיח בן דוד, לכן אנחנו צריכים לתקן מאוד את המידה הזאת לכן הדור הזה עובר מאוד מאוד את התיקון של המידה הזאת. באותה שיחה האדמו“ר אמר עוד נקודה: עכשיו אתם תראו, עוד מעט כל העולם הולך להתהפך ואף אחד כבר לא יבין מי שייך למי, אתם רואים אנשים שנמצאים ברחוב יפו ומסתובבים איפה שהם מסתובבים, עוד מעט אתם תראו אותם רצים לכוללים, ומהכוללים לשמה, כל העולם הולך להתהפך – ואז הוא הסביר גם למה: לפני הגאולה הדרך זה שמוציאים החוצה מתוך האדם את כל הפנימיות שלו ושמים לו את זה מול העיניים לטוב ולמוטב

ואז ברגע אחד יהיה לאדם את הישועה

-ואז אומרים לאדם תבחר מה אתה רוצה. ואז אין הסתרה, ז“א שאין כזה דבר שאדם יהיה חצי-חצי, או פרווה, או בין לבין – מדוע? האדמו“ר הסביר שזה הנקודה של דוד המלך וזה הנקודה של המשיח, זה נקודת האמת. גם אם יש לך תאוות או מידות לא טובות, תודה על האמת, תצעק אליי שאני יציל אותך מכל המקומות שאתה נמצא – הרב דסלר מביא במכתב מאליהו את המהר“ל מפראג שאומר:  וברגע אחד יהיה לאדם את הישועה, רק תהיה אמיתי עד הסוף. אז האדמו“ר
אמר שלקראת הגאולה יוציאו את הכל החוצה וחשוב שנדע את המהלך שמוליכים אותנו, שאף אחד לא יחפש עכשיו דברים הגיוניים כי העולם הפסיק להיות הגיוני..

לחפש הר של זהב ומבצר של מרגליות

פעם העולם היה הגיוני, זה היה בהיסטוריה, זה היה לפני שנתיים. איך שהתחילה הקורונה בעולם שום דבר לא הגיוני. קורונה באמת זה הנהגה אמיתית כי קורונה זה כתר, זה הנהגת הכתר שהתחילה בעולם. אח“כ גילו את זן הדלתא שזה בגימטריה משיח בן דוד (דויד). זה הכל סימנים של הגאולה – הנקודה היא שמוציאים החוצה את כל הפנימיות. כדי להתחבר עם האמת חייבים כל הזמן לצעוק לגלות את מלכות השם, כי אם א“א לגלות דבר הגיוני, רואים שכל יום העולם יורד מהעולם של ההיגיון, פחות הגיוני ופלות הגיוני וכן הלאה. בסוף הסיפור הראשון השני למלכות עזב את המשרת והוא הלך לחפש את הבת מלך האבודה והוא רק הלך וחיפש ובכה והוא אמר: אני יודע שיש הר של זהב ומבצר של מרגליות, זה העניין של בית המקדש והאור של הגאולה. הוא אמר: אני רואה שהכל הכי הפוך בעולם. המשרת של השני למלכות זה השכל וההיגיון. השני למלכות הבין בשלב מסויים שאין ברירה ועכשיו צריך לעזוב את ההיגיון ולצעוק להשם: תחזיק אותי ותעזור לי להחזיק מעמד בכל התוהו ובהו שהולך. מצד שני כל הכוחות של היצר הרע זה רק להגביר את הדמיון בעולם, זה העצמת הדמיון וצריך לדעת שזה היצר הרע זה לא משנה איך זה משתלשל

רבינו נותן עצה אם הלכת לאיבוד לגמרי

לנו זה לא משנה איך זה משתלשל בעולם, אבל צריך לדעת שהמהלך הוא להגביר את כוח הדמיון בעולם – לכן אין מה לעשות חוץ מלצעוק להשם: אתה האמת וכל מה שלא קשור אלייך זה דמיון. אז צריך לצעוק להשם כדי שהוא יגלה לנו את נקודת האמת. לכן כל זה, זה הבחינה של הבן והבת שהלכו לאיבוד ביער כשהם היו קטנים, וכשלא היה להם מה לאכול אז הם צעקו ובכו – פה רבינו כבר אומר לנו עצה, כשהלכת לאיבוד לגמרי, אין מה לעשות, תתחבר עם הצעקה ועם הבקשה להקב“ה. 

כבר לא יכול לחזור בתשובה

רבינו ממשיך את המעשה ואומר: בתוך כך בא אצלם בעטליר (קבצן) אחד עם השקים שלו שנושא בהם לחם. והתחילו אלו הבנים (שזה בעצם אנחנו) להתקרב אליו ולהיות כרוכים אחריו. ונתן להם לחם לאכל, ואכלו. ושאל אותם: מהיכן באתם לכאן? השיבו לו: אין אנו יודעים, כי היו בנים קטנים כנ"ל. והתחיל לילך מהם, ובקשו ממנו שיקח אותם עמו. ואמר להם: את זה איני רוצה, שתלכו עמי. בתוך כך הסתכלו – והנה הוא עיוור. והיה אצלם פלא: מאחר שהוא עיוור, איך יודע לילך? וברכם (זה הבעטליר העיוור) שיהיו כמותו, שיהיו זקנים כמותו והשאיר להם עוד לחם לאכל והלך לו. הנקודה שרבינו מרמז בעניין של הקבצן זה נקודה מאוד עמוקה. למעשה רבינו האר“י כותב שברגע שאדם חטא פעם אחת, הוא לא יכול לחזור בתשובה, הוא כבר איבד את הכוחות שלו..

כל פעם שאדם נכשל נכנס בו עוד יצה“ר

רבינו האר“י גם מסביר, אם לפני החטא הוא לא יכל לעמוד בניסיון אז כל שכן שאחרי החטא הוא כבר לא יוכל לעמוד בניסיון. כי בכל פעם שאדם נכשל נכנס באדם עוד יותר יצר רע, אנחנו לא יודעים את זה אבל זה מאוד עמוק, זה מה שכתוב במדרש שהקב“ה שאל את אדם הראשון: המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת? אדם הראשון אמר:  האשה אשר נתתה עמדי הוא נתנה לי מן העץ ואכל (ואוכל בלשון עתיד). לכאורה איך יכול להיות שאדם הראשון אמר כזה דבר? לכאורה אין חוצפה יותר גדולה מזאת – אבל באמת שאדם הראשון לא התכוון לחוצפה, אלא הוא הבין: אחרי שאכלתי פעם אחת, עכשיו אני וכל נשמות ישראל צריכים ששת אלפים שנה לתקן את האכילה הזאת ואנחנו עוד ניכשל הרבה – החטא הזה גורם עוד.
לכן אומר רבינו האר“י שאם אדם חוטא הוא לא יכול לחזור בתשובה, הוא כבר איבד את הכוח לחזור בתשובה, אבל בוודאי שהקב“ה לא נעל בפנינו את דרכי התשובה…

הצדיק ממשיך לעסוק בתיקון הנשמות..

אין דבר שעומד בפני התשובה – מסביר רבינו האר“י יסוד מאוד גדול, אדם לא יכול לחזור בתשובה, אלא אדם יכול לרצות לחזור בתשובה. ברגע שאדם מתחזק ברצונות לחזור בתשובה, מסייעים לו משמיים, ואיך הסיוע? יש שלוש דרכים איך מסייעים לאדם. או ששולחים לאדם מלאכים, או שמחזקים את הנשמה של האדם שתוכל להתעורר, ועיקר עיקר הדרך זה ע“י נשמות הצדיקים שבאים ומסייעים לנו. כל צדיק שבימי חייו מסר את הנפש על עמ“י, אחרי הסתלקותו הוא באמת לא נפטר מהעולם אלא הוא ממשיך לעסוק בתיקוני הנשמות כבימי חיותו ויותר מזה, עכשיו יש לו יותר כוח לעזור לנו מאשר בימי חיותו, המלבי“ם כותב את זה בספר יהושע, שמה הוא כותב שצדיק שעסק בתיקון עצמו, אחרי 120 שנה הוא מגיע לגן עדן ויש לו את כל התענוגים, אבל צדיק שעסק בתיקון נשמות ישראל, ממשיך לעבוד את הקב“ה כפי שהיה  בחייו ויותר מזה, לעזור לנו וזה עיקר הסיוע – הבן איש חי כותב את זה בבן יהוידע במסכת חגיגה בדף ט“ו: עיקר התשובה והסיוע של הדורות האלה זה
ע“י נשמות צדיקים שבאות ומסייעות לנו – וזה הסוד של הקבצנים במעשה שלנו..

הנשמה של הצדיק מאירה כמו פרוז‘קטור

הסוד של הקבצנים זה נשמות הצדיקים שבאים ומסייעים לנו. באמת אנחנו לא יודעים איך הם מסייעים לנו, יש הרבה דרכים לצדיק לעזור לנו, הוא יכול לשלוח לנו מישהו שפתאום יחזק ויעורר אותנו, ובעיקר זה שהצדיק פשוט מאיר בתוכנו, זה מה שנקרא סוד העיבור. יש סודות גדולים מאוד בסוד העיבור שאנחנו לא בקיאים בהם, אבל איך אנחנו מרגישים את סוד העיבור? הנשמה של הצדיק זה כמו פרוז'קטור, היא פשוט מאירה לנו, פתאום אדם מקבל חיות, התעוררות ורצום לחזור בתשובה – צריך לדעת שכל הרצונות וכל ההתעוררות שאנחנו מקבלים זה הנשמה של הצדיק שבאה ומאירה לנו וזה מה שרבינו אומר, כשבכו וצעקו – כשנשמות ישראל אבודים, מיד הקב“ה שולח צדיק שיסייע לנו, וב“ה אנחנו רואים את זה מאוד חזק דור שלנו, את גודל ועוצמת התשובה שיש בעם ישראל עכשיו…

יהודי שמתחבר עם הקב“ה!

לכאורה זה הדבר הכי לא טבעי – כ“כ הרבה הסתרה וכ“כ הרבה דמיונות כל הזמן מעצימים בתוכנו. כל יום מעצימים את הווליום של הדמיונות בעוצמות נוראיות – הגמרא במסכת ע“ז אומרת שכשגוג ומגוג באים מה הקב“ה עושה? יושב בשמיים ישחק, הקב“ה צוחק על כל העוצמות האלה. למה? כי גם אם מגבירים את כל העוצמות שבעולם, בא יהודי ולוקח כוס מים, מברך שהכל נהיה בדברו והוא מבטל את הכל. בברכה אחת, בתיקון הכללי אחד, בתפילה אחת ובהתבודדות אחת – צריך לדעת שכל מה שעושים בעולם הכל מתבטל ברגע שיהודי מתחבר עם הקב“ה, ובפרט כשיהודי אומר להקב“ה: אני רוצה להתקרב אלייך

הסוד של הנשמה של הצדיק שמסייעת

צריך לדעת שאין דבר שפועל בבריאה יותר חזק מזה שכואב ליהודי שהוא רחוק מהקב“ה. זה הסוד של הנשמה של הצדיק שבאה ומסייעת לנו, וזה הקבצן מהסיפור שנותן לנו לחם לאכול – מובא שלכל דבר ולכל מציאות בעולם יש שורש רוחני, בפרט במאכלים. למעשה המאכל הגבוה ביותר זה לחם, לכאורה זה לא מובן למה בכל העולם אוכלים לחם, אין סעודה חשובה בלי לחם – זה אל מעדן כ“כ גדול שזה אמור היה להיות המאכל הכי חשוב בעולם אבל באמת זה בגלל השורש הרוחני שלו. השורש הרוחני של הלחם זה בספירת החוכמה כנגד ג‘ ראשונות שזה חוכמה בינה ודעת. לכן מובא בספרים שלחם גימטריה 78 שזה שלוש פעמים שם ה-ויה. אפשר לראות סימן לדבר, הגמרא במסכת ברכות אומרת שאין התינוק אומר אבא ואמא עד שלא יאכל כזית דגן בכדי אכילת פרס. כי ע“י אכילת הלחם מאיר בתוך התינוק החכמה

התינוק בוכה וצועק בלילה: ’אבא, אמא‘?

זה הסיבה שהדבר הראשון שהתינוק אומר זה אבא ואמא – קיבלתי חוכמה, אבא זה חוכמה ואמא זה בינה, לכן הדבר הראשון שתינוק אומר זה  אבא ואמא. הרבה פעמים כשהתינוקות קמים בלילה ומפריעים לנו לישון, הם בוכים וצועקים אבא, אבא, אמא, אמא. לא צריך להתרגז עליהם, כי הם קמו לעשות תיקון חצות, הם צועקים אבא, חוכמה עליונה, אמא, בינה עליונה, תתגלו אליי – התינוק יודע את האמת שאי אפשר להסתדר בעולם – כל תיקון העולם זה כשיתגלה אבא ואמא שזה החוכמה והבינה העליונה. לכן הקבצן שזה הצדיק נותן להם לחם לאכול, הכוונה שהצדיק מאיר לנו את הג‘ הראשונות שזה החוכמה בינה ודעת, העניין של הדעת זה להאיר את זה ללב. כי אם זה ישאר רק בצד מוח אז העיקר חסר, צריך שאור השם יאיר לנו בלב וזה הדעת. הקבצן נתן להם לאכול – כשהם קיבלו את הלחם שלו זה מה שאנחנו רואים שלפעמים אדם מקבל התנוצצות מהצדיק, הוא מרגיש כזה נועם והוא לא רוצה ללכת מפה. אדם מקבל כזה אור באומן אז הוא אומר: אני לא רוצה ללכת מאומן. לכן הבן והבת אומרים לקבצן: תיקח אותנו איתך, אנחנו רוצים ללכת איתך. מה הקבצן אומר להם? איני רוצה שתלכו עימי. וזה לא מובן, למה הצדיק לא רוצה לקחת אותם?

לכל אחד יש סך של צמצומים והסתרה..

הרי אם יש לך לחם ואתה הוא צדיק האמת וכל העניין שלך זה לעסוק בתיקון הנשמות, אז למה אתה אומר להם את הנקודה הזאת: את זה איני רוצה שתלכו עימי? אדרבה תיקח אותם איתך, אלא יש פה נקודה מאוד עמוקה. אי אפשר לצאת מהקטנות ומהצמצום עד שאנחנו לא עוברים את כל הבירור מה שכל אחד ואחד חייב לעבור. לכל אחד יש שליחות בעולם ולכל אחד יש סך של צמצום והסתרה שהוא חייב לעבור ואם הוא לא יעבור את זה הוא פשוט לא יברר את עצמו, לא שהוא לא יהיה צדיק אלא הוא יהיה הצדיק הכי גדול בעולם
רק שאת עצמו הוא לא יברר. מהי הנקודה שיש לנו לברר?

זה לא מעורר את מידת הדין

צריך לדעת שהרבה פעמים זה נסתר מאתנו, אבל לכל אחד מאתנו יש בעומק הלב והנפש והרוח והנשמה סיגים שזה נקרא פסולת או יצר הרע, שאנחנו צריכים לברר את זה ובשביל זה באנו לעולם. לא באים אלינו בטענות שיש לנו יצר הרע, זה לא מעורר את מידת הדין. מה שמעורר את מידת הדין זה למה אתה לא עובד על היצר הרע, זה מעורר את מידת הדין. יש שיחה של רבינו בחיי מוהר“ן שהוא אומר: אני יכול להוציא ממכם את היצר הרע בפעם אחת, אבל אתם לא תוכלו לחיות, הנשמה שלנו תצא יחד עם היצר הרע, לכן זה חייב לבוא בהדרגתיות, זה חייב לעבור בשלבים. מצבי ההסתרה והצמצמום שאנחנו עוברים בעולם הם מסייעים לנו
בעצם לברר את מה שאנחנו צריכים לברר. בזמן הגילוי אנחנו עובדים את השם, מקיימים מצוות, עושים צדקה וחסד, כל מה ששייך לאדם וזה דבר גדול, אבל בזמן הצמצמום אז אדם יכול לברר את החלקים הרעים כי אז הם בעצם מתעוררים בתוכנו.

האמת אדם צריך להגיד תודה להקב“ה

לכן אנחנו לא צריכים ליפול משום דבר רע שאנחנו מגלים בתוכנו – צריך לדעת את זה בפרט עכשיו שהקב“ה מציף את הכל החוצה כדי לנקות, לא צריך ליפול ולא צריך להיחלש בדעתנו משום דבר שנגלה בתוכנו, אדרבה, לפי האמת אדם צריך להגיד להקב“ה תודה. כמובן שברגע שאנחנו מגלים את הלא טוב שיש בתוכנו צריך להתפלל על זה ולצעוק על זה ולעשות השתדלות לתקן את זה, כמובן לא להתבטל מהנקודה הזאת, אבל צריך לדעת שעצם העובדה שמתגלה בתוכנו היצה"ר, לכן הוא משאיר אותנו ביער. אמרנו שהיער זה מרמז על העניין של הפר דינים, שזה כל ההסתרות. באמת זה לא נעים לנו לעבור את זה אבל כל התיקון שלנו נמשך על ידי זה

אם יהיו חטאיכם כשנים, אזי כשלג ילבינו

אדם לא צריך להיחלש בדעתו משום יצר הרע שיש בתוכו – למה יש לנו את היצר הרע הזה? רק הקב“ה יודע מאיפה זה נמשך ואיך זה השתלשל בחטא אדם הראשון, וגם לחטא אדם הראשון יש דברים שקודמים לו. הבן איש חי כותב בבן יהוידע על מסכת שבת דף פט עמוד ב‘ שיצר הרע שלנו נמשך בכלל משבירת הכלים שהיה לפני בריאת העולם, לפי רבי אליעזר שאנחנו מונים את השנים על פיו, הקב“ה התחיל לברוא את העולם בכ“ה באלול. רבינו האר“י כותב ששבירת הכלים היתה מי“ז באלול עד כ“ד באלול – וכי אנחנו בחרנו אז? בשבירת הכלים כבר נקבע היצר הרע שלנו, לכן הגמרא במסכת שבת דף פט עמוד ב‘, אומרת אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו – שואלת הגמרא מה המשמעות של הפסוק? אם יהיו חטאיכם
כשנים המסודרות מששת ימי בראשית, כשלג ילבינו, הפירוש יותר לא מובן מהפסוק, מה הכוונה? מסביר הבן איש חי שכמו שהשנים מסודרות מששת
ימי בראשית, לכל אדם יש חטאים שמסודרים מששת ימי בראשית עליהם הוא אנוס

מתגלה שכל החטאים מששת ימי בראשית

אז אם אדם יקפיד שרק אלה יהיו החטאים שלו אזי כשלג ילבינו, אז כל מה שצריך להקפיד זה רק שיהיו החטאים של ששת ימי בראשית ולא להוסיף עליהם, מיד כולם שואלים על הבן איש חי – איך אדם יודע להבדיל בין החטאים של ששת ימי בראשית לבין החטאים הם לא מששת ימי  בראשית? אז דבר ראשון רבי צדוק הכהן מלובלין כותב שברגע שאדם חוזר בתשובה אז מתגלה למפרע שכל החטאים היו מששת ימי בראשית, אבל באמת יש עוד תשובה לדבר בבן איש חי בעצמו ובעוד מקום אחר. הבן איש חי בבן יהוידע על מסכות ברכות בדף טז כותב שם על התפילות של האמוראים, רבי יוחנן אמר יהי רצון שתציץ בבשתנו ותביט ברעתנו – שואל הבן איש חי מה התפלל רבי יוחנן? אומר הבן איש חי: יהי רצון שתסתכל שבשעה שאנחנו עוברים עבירה, אנחנו מתביישים בזה שנכשלנו, ובזה שיהודי מתבייש בזה שהוא עבר עבירה בזה מתגלה שהעבירה הזאת היתה אונס – כך כותב הבן איש חי.

אז מה נעשה הלכה למעשה

אומר הבן איש שזה ההבדל בין יהודי לגוי – גוי שמח שמזדמן לו עבירה ואילו יהודי מתבייש כשמזדמן לו עבירה. למעשה פה גילה הבן איש חי מהם העבירות של האונס, כשמתביישים זה מגלה בעצם שזה העבירות שמוכנות לנו בשביל להתבייש – אז מישהו אמר לי: אז מה נעשה הלכה למעשה מכל זה? אמרתי לו: פשוט, בוא נתבייש על כל דבר שקורה לנו – כל דבר לא טוב שקורה לנו נתבייש מזה. העיקר זה באמת הבושה, לכן משאירים את האדם שיתברר, זה מה שהצדיק (הקבצן) אומר לבן ולבת: את זה איני רוצה שתלכו עימי, בע“ה
אני יברך אתכם שתהיו כמוני. בהמשך רבינו אומר שהקבצנים חזרו ונתנו להם את
כל זה במתנות אבל זה כבר בזמן התיקון, באמת אדם מקבל את הכל בסופו של דבר…

התיקון והמסלול צריך להיות שבע פעמים

רבי נתן אומר שמעטים אלה שלא רואים עולמם בחייהם, כי רובה דרובה זוכים לראות את התיקון שלהם בימי חייהם, מי שהולך כמובן בדרך של הצדיק ובעצות של הצדיק – לכן הוא השאיר אותם ביער והמעשה הזה חוזר שבע פעמים כמו שהזכרנו זה הקבצן העיוור, החרש, הכבד-פה, בעל הצוואר העקום, בעל החטוטרת (גיבנת), בלי הידיים ובלי הרגליים – אז כל פעם בא קבצן אחר, נותן להם לחם, מברך אותם שתהיו כמוני ומשאיר אותם ביער – מה מרמז העניין של השבע? כמובן שזה מרמז על העניין של שבע יפול צדיק וקם, כי כל תיקון חייו והמסלול הרוחני שלו זה צריך להיות שבע פעמים. מה היסוד והשורש שצריך לעבור את השבע? זה קשור לעניין ולמושג שנקרא בראשי תיבות חד“ר – המקובלים אומרים שזה חסד, דין ורחמים..

יש חד“ר בגדלות מוחין וגם חד“ר בקטנות

חסד דין ורחמים זה שלוש מידות כלליות שצריך לתקן אותם, לכן אדם נכשל בחסדים ולפעמים אדם נכשל בדין עד שהוא מגיע לממוצע, אז זה שלוש מידות. יש  את השלוש מידות במוחין דגדלות ויש את השלוש מידות במוחין דקטנות ואדם צריך לברר את כל המידות האלה וזה השש פעמים ובסוף זה המידה השביעית זה המלכות – זה לגלות שהכל היה סיעתא דשמייא וזה הענווה והביטול, לכן זה צריך כל פעם להיות בבחינה של שבע, זה השורש של השביעיות. אחרי שהיו השבע פעמים רבינו אומר שאחרי הקבצן השביעי התחילו ללכת ליישוב עד שבאו לאיזה דרך עד שבאו לאיזה כפר ונכנסו אלו הבנים לאיזה בית, והיו מרחמים עליהם ונתנו להם לחם, וחזרו לאיזה בית ונתנו להם לחם גם כן, והיו מחזרים על הפתחים וראו שזה טוב לפניהם ועשו בניהם שיהיו תמיד ביחד, ועשו להם גם כן שקים גדולים, והצטרפו לחבורת קבצנים, עד שהם בעצמם נהיו קבצנים והיו מפורסמים אצל הקבצנים.

הם החליטו שהם רוצים להיות תמיד יחד

הבן והבת יצאו מהיער והם הלכו לאיזה בית וביקשו לחם ואז הם הלכו לבית אחר ושוב ביקשו לחם, רבינו אומר פה 3 נקודות, דבר אחד זה שהטוב בעיניהם להיות קבצנים, דבר שני אחרי שהם החליטו להיות קבצנים הם החליטו להיות תמיד ביחד, הם עוד לא מתחתנים אבל הם החליטו להיות ביחד, והדבר השלישי זה שהם הצטרפו לחבורת קבצנים ונהיו חלק מהקבצנים העניין שרבינו אומר שהם יצאו מהיער ונהיו קבצנים, למעשה רבינו מרמז פה על המדרגה שאדם מתחיל לצאת מהנהגת הדין, כי היער זה הפר דינים ולצאת מזה הם עברו את השבע פעמים ורבי נתן כותב שהשבע, זה שבע כפול עשרת-אלפים, אחרי שהם עברו את כל הבירורים האלה, כל זה בעצם כדי לזכות לקבל את הדעת להיות קבצן. כל מה שאנחנו עוברים זה כדי לזכות להיות קבצן. מה זה קבצן? הרי רבינו היה יכול לתאר את הצדיקים בכל דבר אחד בעולם, נגרים, סנדלרים וכו‘ אז מה מדוע רבינו נקט פה בסיפור את הקבצן?

כל היסוד שלנו בעולם זה נקודת התפילה

רבינו בעצם מגלה שאי אפשר להגיע לנקודת האמת ולנקודת הצדיק אלא ע“י בחינת הקבצן – קבצן אצל הקב“ה, למעשה העניין של הקבצן זה הכת של הבעל תפילה. מה זה שהיו מחזרים על הפתחים ומקבלים לחם? זה קמים חצות, הולכים לשדה, הולכים לכותל, נוסעים לקבר רחל, נוסעים לשמואל הנביא, ונוסעים לקברי צדיקים – מחפשים את דרכי התפילה. כי יש 12 דרכים כלליות בתפילה כידוע שלכל שבט היה לו את המסלול ואת הדרך שלו בתפילה, ולכל אדם יש באופן פרטי את הדרך המיוחדת והפרטית שלו בתפילה, לפעמים זה גם משתנה מזמן לזמן, לפי המהלך הרוחני של האדם. העניין של הקבצנים זה לדעת שכל היסוד שלנו בעולם זה הנקודה של התפילה, הקרקע שלנו והביטחון שלהו והיציבות שלנו זה רק ע“י הנקודה של התפילה. כשהתקרבתי לברסלב לפני הרבה שנים אמר לי אחד מזקני ברסלב שקירב אותי: רבינו רצה לגלות בעולם למעשה שתפילה זה המקל הליכה של האדם היהודי בעולם – זה הנקודה של התפילה, הכל צריך לעבור דרך העניין של התפילה

שמואל אומר שמבעה במשנה זה אדם

כתוב בגמרא במסכת בבא קמא: ארבעה אבות נזיקין השור והבור והמבעה וההבער, בהמשך הגמרא שואלת מה זה מבעה? יש 2 תירוצים של רב ושמואל. שמואל אומר שמבעה זה אדם. מישהו שמע את זה פעם? שמואל מביא ראייה לשיטתו, הוא מביא פסוק מישעיה שאומר ’אם תבעיון בעיו‘ – את תחזרו בתשובה ותתפללו, תתרצה ותתקבל תשובתכם – יוצא ששמואל מביא את הפסוק הזה כראייה שמבעה זה אדם, זה עדיין לא מובא, אם תבעיון זה הפועל של תפילה, אם תתפללו. שמואל לקח את הפועל בארמית של תפילה והפך את זה לשם עצם, מתתפללו לתפילה. ואומר שמואל שמבעה במשנה זה אדם – למה זה אדם? הרי באמת זה תפילה לא אדם.

אני אוהב את הבריות ואוהב את הבריאה

התירוץ של שמואל עדיין לא מובן. מובא בספרים לימוד גדול מאוד פה, כל המהות של האדם זה תפילה לכן המושג תפילה זה שייך להגדיר אדם ע“י הבחינה הזאת, זה מה שדוד המלך אומר בתהלים, תחת אהבתי ישטנוני ואני תפילה. אני אוהב את הבריות, אני אוהב את הבריאה ואני רוצה לעשות טוב עם הבריאה אבל היצה“ר כל הזמן שולח לי חיצים של מלחמות ושל שטנה, הוא שונא אותי והוא רוצה להפיל אותי ואין לי מה לעשות, מה הדרך? ואני תפילה. שאל אותי לפני שנים האדמו“ר: מה ז“א ואני תפילה? תגיד ואני מתפלל. אלא הוא אמר שדוד המלך הגיע לנקודה של הקבצן בכזאת שלמות שגם אם הוא לא היה בפועל מתפלל, הוא כולו תפילה. מה זה שהוא כולו תפילה? בנפש שלו ובדעת שלו הוא יודע והוא חי את
זה כל שנייה, אם הקב“ה לא עוזר לי איפה אני יכול למצוא את עצמי ברגע אחד. זה היסוד של המבעה במשנה במסכת בבא קמא. אדם זה דוד המלך למעשה וזה המבעה

הגאווה לא חייבת להיות כלפי בני אדם

שהם התחילו להשיג את זה הם התחילו לצאת מהיער ומהדינים, ככל שאדם יותר מאיר בתוכו את הנקודה של התפילה אז אדם בעצם מתחיל לצאת מהדינים. לכאורה יש מקום לשאול למה זה כ“כ יסודי שרבינו אומר שכל היציאה מהדין זה ע“י תפילה. זה באמת נקודה עמוקה מכיוון ששורש הדין נמשך בשורשו מהגאווה, והגאווה נטועה בתוכנו מחטא אדם הראשון. למעשה המהות של הגאווה זה לא חייב להיות גאווה חיצונית כלפי בני אדם, השורש של הגאווה הפנימית זה צדיק שעובד את הקב“ה ואומר להקב“ה: אני עובד אותך. הקב“ה שואל את הצדיק: אתה צריך עזרה? הצדיק אומר: כן. הקב“ה שואל: כמה? הצדיק אומר: 50%. יש בחירה ויש עבודה אבל אני רוצה שאתה תעזור לי, זה השורש של הגאווה. לתאווה יבקש נפרד..

אנחנו יודעים שזה האמת וזה התכלית !

הגאווה זה למעשה קלקול בדעת כתוצאה מעץ הדעת טוב ורע. מה זה קלקול הדעת? שיש תחומים בחיים שאנחנו יכולים להסתדר בלי הקב“ה, אדרבה אני עושה את זה ממידת החסד כלפי הקב“ה – זה מעורר את מידת הדין. כי העניין של מידת הדין זה שאתה לא יכול לעשות שום דבר בלי הקב“ה, העבודה שלנו זה לברר את הדעת הזאת. אז מצד הטבע בגלל חטא אדם הראשון והוספנו על זה במשך הגלגולים, אנחנו עובדים את הקב“ה ואנחנו יודעים שזה האמת וזה התכלית האמיתית אבל כמה אנחנו צריכים עזרה ממנו, אדם מתחיל בחמישים אחוז עזרה מהקב“ה, עד שכל הצדיקים ביררו את זה שלב אחרי שלב עד שבסוף הם
הבינו שהבחינה זה: תנשים אותי בכל רגע ורגע וזה בחינה של כל הנשמה תהלל י-ה.

כל התיקון שלהם זה החיבור בניהם יחד

העניין של התפילה זה ככל שזוכים לקנות את זה בתוכם הם יוצאים מהיער וזוכים לחזר על הפתחים. הפתחים זה כל הדרכים בתפילה, זה יכול להיות תיקון הכללי, תהלים, התבודדות, קברי צדיקים וכו‘ ולכל אחד יש את הנתיב הפרטי והמיוחד שלו. נקודה נוספת שרבינו אומר זה שעשו בניהם שיהיו תמיד ביחד, הכוונה שהם הבינו שכל התיקון שלהם זה החיבור בניהם ביחד. באמת זה מרמז על העניין של חתונה כפשוטו להקים בית יהודי כפשוטו, אבל בעומק זה מרמז על החיבור של המוח והלב, שאדם יזכה לברר את המדמה ע“י הצעקה והתפילה.

הפוסט פרשת ויקהל | ממשיכים את המעשה משבעת הקבצנים הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

רבי נתן מברסלב – הקדמה

רבי נתן מברסלב, המכונה גם בפי כל – מוהרנ"ת (ראשי תיבות: מורינו ורבינו הרב רבי נתן)

בעיירת נמירוב, בשנת התק"מ (1780, למניינם),  בחמישה עשר לחודש שבט, ירדה לעולם נשמה חדשה. רבי נתן שטרנהרץ, המוכר גם כ"רבי נתן מברסלב".

רבי נתן מברסלב, נולד להוריו, לרבי נפתלי הירץ שטרנהרץ, שהיה תלמיד חכם עצום וסוחר אמיד מהעיר נמירוב, ולאמו, מרת חיה לאנע.

רבי נתן מברסלב, כונה בילדותו "העילוי מנמירוב".

ילדותו של רבי נתן מברסלב

רבי נתן מברסלב נולד וגדל בעיירת נעמירוב. עוד כילד קטן בערה בו אהבת השם ותשוקה עזה ללמוד תורתו של מקום.

רבי נתן מברסלב, גדל בסביבה מתנגדת לדרכה של חסידות (באותם ימים, החסידות היתה דרך חדשה, והיו לה מתנגדים רבים, גדולי עולם ותלמידי חכמים מופלגים, אשר מיהרו להגן מפני שינויים בדרכי התורה הקדושה. לימים, דרכה של החסידות בכלל ודרכה של חסידות ברסלב בפרט, השתרשה בקרב בני ישראל הקדושים, שהרי חסידות בעיקרה, להתחסד עם קונו, ולעבוד אותו מתוך שמחה פנימית. דרך חדשה אותה רבי נתן מברסלב, לימים, תלמידו המובהק של רבי נחמן מברסלב, העביר הלאה במסירות וליאות שאין שני לה).

למעשה, מסופר שרבי נתן מברסלב, גדל כשליבו נשבר בקרבו על עבודת השם שלו, ואינו יודע מזור ומוצא לנפשו. שפך שיחו לקונו, רבי נתן מברסלב, אשר יורה לו את הדרך הנכונה לפתוח את ליבו בעבודתו, ולהכניס יותר עבודת השם, קיום מצוות מתוך שמחה.

כבר בהיותו בן 12 שנים בלבד, התפרסם שמו של רבי נתן מברסלב כלמדן מופלג אשר כונה בפי כל "העילוי מנעמירוב".

רבי נתן מברסלב – בא בברית הנישואין

רבי נתן מברסלב, נודע כבר בגיל 12 שנים, כתלמיד חכם מופלג. 

בשנת תקנ"ג, כשהיה רבי נתן מברסלב, בן 13 שנים, נשא לאשה את מרת אסתר שיינדל, ביתו של תלמיד חכם מופלג, רבי דוד צבי אוירבך, אשר היה מוכר וכונה כ"רבי דוד צבי הגדול", וזאת בשל יגיעותיו המפלגות בעבודת השם שלו.

רבי נתן מברסלב, חי עם אשתו, מרת אסתר שיינדל, במשך שנתיים תמימות, אצל חמיו, בעיר שאריגראד שבאוקראינה. חמיו של רבי נתן מברסלב, היה ממתנגדי דרכה של החסידות, ואף הזהיר את בני הבית להתרחק מאותם חסידים.

באותה תקופה, ההתנגדות לחסידות הייתה גדולה מאוד, התנגדות שעוררה מחלוקות רבות.

לאחר שנתיים בהם היה סמוך לשולחן חמיו, ובהם התעלה רבי נתן מברסלב, עד שנחשב לתלמיד חכם עצום ומופלג, אשר שקדנותו בלימוד היתה לשם דבר, חזר רבי נתן מברסלב ואשתו, לעיר נעמירוב, לבית הוריו.

רבי נתן מברסלב היה מוקף בתלמידי חכמים אשר התנגדו לדרכם של החסידות, בינהם היה אביו, רבי נפתלי וחמיו, רבי דוד צבי אוירבך אשר אלו ניסו בכל כוחם לשמור על בני ביתם מפני "השפעה חדשה" זו.

** חשוב לציין שההתנגדות של גדולי הדור דאז הייתה מבוססת על שמירה קפדנית מפני שינויים בתורתו של מקום. אף אחד לא כפר בתורה הקדושה ולא העיז לחשוב בכיוון זה. כיום, בחסידות בכלל ובחסידות ברסלב בפרט, עבודת השם מתוך שמחה פנימית מהותית, הינה נחלת הכלל, וכל יהודי באשר הוא, חפץ לעבוד את בוראו מתוך שמחה. 

כל דבר שמעורר את הלב, לעבודתו יתברך, מבורך בפי כל.

רבי נתן מברסלב  – תחילתה של חסידות

כאמור, קולות המתנגדים נשמעו מול אברכי החסידות בכלל ובחסידות ברסלב בפרט.

ויכוחים היו נשמעים בבתי המדרש בדבר הדרך הנכונה לעבודת השם.

כמובן, ידוע כי הויכוחים הללו, היו כולם לשם שמיים, וכל שחפצה נפשם של כל האברכים באשר הם, בין אם תלמידי חסידויות ובין אם אלו אשר המשיכו את דרכם, הכל היה לשם שמיים וכולם רצו לשמור את תורתו הקדושה ולעבוד את הבורא.

כיצד החל את דרכו, רבי נתן מברסלב, לדרכה של החסידות?

על כך ועוד, יסופר כאן בהמשך.

מסופר שבין אברכי נעמירוב, היו כאלה שטעמו טעמה של חסידות. 

רבי נתן מברסלב, היה מהבולטים שבין אלו אשר התנגדו לדרכה זו, והויכוחים בבתי המדרש היו תדיר.

אותם חסידים, הרבו לספר בשבחם של רבותיהם, ואת עבודת השם העצומה שלהם, מתוך שמחה.

תשובתו של רבי נתן מברסלב על טענתם, היתה במחי יד: "עבודה?" אמר להם רבי נתן מברסלב, "עבודה אמיתית ראיתי אצל חמי, שארבעים שנה לא ישן על מיטה, ויומם ולילה הגה בתורת ה'. וכי אתם יודעים עבודה מהי…".

כשהגיעו הויכוחים בעניין שמחה וחיות בעבודת השם, נגעו בנימי נפשו של רבי נתן מברסלב, הרי זו היתה משאלתו – בקשתו לבוראו. על כך הפיל תחינה לבורא עולם שייסיע בידו לעבוד אותו מתוך פתיחות הלב.

כאן, היתה ידם של אותם חסידים, עליונה.

רבי נתן מברסלב, חש את אותו כאב, את אותו חסרון בעבודתו. חסרון בעבודה מתוך שמחה.

כך, אט אט החלו הדברים לחלחל אל ליבו והחל, רבי נתן מברסלב, להקשיב לדבריהם של אותם חסידים ולבחון את הדברים לאמיתותם.

רבי נתן מברסלב – החזק ועלה !

כמנהגם של תלמידי החכמים דאז, במוצאי שבת קודש, היו יושבים תלמידי הרב מברדישטוב, בסעודת מלווה מלכה. עסוקים היו, אותם תלמידי חכמים, בינהם גם רבינו, רבי נתן מברסלב, על ביטול ה"יש". על עקירת הגאווה משורשה.

תוך כדי לימוד, ביקשו החסידים מרבי נתן מברסלב, שיועיל להביא מעט מזונות, לסעודה.

יצא רבי נתן מברסלב לכיוון בית האופה, להביא להם כבקשתם.

בדרכו לבית האופה, חש הוא, רבי נתן מברסלב, את כאבו וצערו על שאינו מוצא מזור לנפשו המשתוקקת לעבודת השם שלו. עבר לו, רבי נתן מברסלב ליד בית מדרש, וסר הוא מיד למקום, התנה את צערו ושפך שיחו בפני קונו על כאבו, עד ששכח מדברי המאפים אותם התבקש להביא…

המשיך רבי נתן מברסלב לאמר מזמורי תהילים עד שנפל ארצה מרוב צער, בכי ותפילה ונרדם…

ובחלומו, רואה הוא, רבי נתן מברסלב, סולם. מנסה רבינו לעלות לסולם, ונופל. מנסה שוב, ונופל. כל קימה מביאה אותו, את רבי נתן מברסלב, לעליה גבוהה יותר וכך גם הנפילה.

כשהגיע לראש הסולם, נפל ארצה ונחבל. כשגופו כאוב, ואפסו כוחותיו, לפתע צץ לפניו אברך צעיר. פניו הטובות והמאירות, של האברך מול רבי נתן מברסלב, נסכו בו כוחות חדשים. 

האברך הצעיר הורה לו, לרבינו לקום וכך היו דבריו: "אברך! טפס שוב, אולם החזק היטב!"

רבי נתן מברסלב ניעור משנתו, ופני האברך חקוקים בליבו.

נזכרו הוא, לשם מה יצא, ורץ להביא את דברי המאפים לתלמידי החכמים בבית המדרש.

רבי נתן מברסלב – פגישה גורלית עם רבי נחמן מברסלב

רבי נתן מברסלב, קבע את מושבו בברסלב, עיר סמוכה לנעמירוב.

רבי נתן מברסלב, שומע על רבי חדש שהגיע לעיר, רבי המדבר על רוחניות והתעלות, על עבודה מתוך שמחה.

כמים קרים על נפש עייפה, שומע הוא, רבי נתן מברסלב, וליבו משתוקק לשמוע את דבריו של אותו רבי חדש.

כך, יצא לו רבי נתן מברסלב לכיוונו של רבינו.

המאור הגדול והמאור הקטן, נפגשים… פגישה גורלית אשר תשנה את כל כיוונו ועבודתו של רבי נתן מברסלב. פגישה אשר תחילתה, המשכיות של החסידות, חסידות ברסלב.

רבינו, רבי נחמן מברסלב, פוגש את רבי נתן ואומר לו באלו המילים: "מזה זמן רב אנו מכירים, אלא שעד עתה לא נפגשנו…", ורבי נתן נזכר לפתע באברך שראה בחלומו, האברך שהחזיקו מליפול, שיעצו איך לעלות, והנה הוא לפניו! הנה האברך!

כך החלה מערכת יחסים של רב ותלמידו המובהק, בין רבי נחמן מברסלב לרבי נתן מברסלב.

רבי נחמן מברסלב, ראה בו, ברבי נתן את המשכו, את המשך החסידות וידע כי הוא האדם אשר ידע אל נכון להמשיך את דרכו ולהפיץ את אורו בעולם כולו.

עבודתו העיקרית של רבי נתן מברסלב

רבי נתן מברסלב היה חסיד מובהק של רבינו. לצד התעלות רוחנית מתמדת המשיך הוא את דרכו של רבינו, דרך החסידות והחל, רבי נתן מברסלב, להעלות על הכתב את כל אמרי פיו של רבינו.

רבי נתן מברסלב עסק במלאכת הקודש, על פי הוראתו של רבו ומסר נפש ממש, בכדי להפיץ את תורתו של רבינו.

אחד החיבורים הידועים והראשונים בהם עסק רבי נתן מברסלב, היה "ליקוטי מוהר"ן" החלק הראשון אשר יצא לבית דפוס (בשנת תקס"ח)

בשנת תקס"ט, לאחר השריפה הגדולה בברסלב, עקר רבינו מברסלב, וקבע את מגוריו בעיר אומן, שם עתיד היה, רבי נתן מברסלב, להסתלק מן העולם.

בחול המועד סוכות תקע"א, כאשר נסע רבינו לברסלב, ליווה אותו תלמידו, רבי נתן מברסלב. 

שם, באותה נסיעה, שמע מפי רבינו את דברי אלוקים חיים: "לכו חזו" (מודפסת בתחילת ליקוטי מוהר"ן).

רבי נתן מברסלב – ממשיך את רבו

בראש השנה האחרון של רבינו, קיבל רבי נתן מברסלב, מפי רבו, את הזכות והחובה הגדולה לפקוד את רבינו תדיר, בראש השנה, גם לאחר הסתלקותו מן העולם, וש"אין דבר גדול מזה", כפי שנהג רבינו לאמר.

ביום שלישי, היום החמישי של חול המועד סוכות שנת תקע"א, נפטר רבינו הקדוש, רבי נחמן מברסלב, ונסתלק לבית עולמו, שם נקבר יום לאחר מכן, בכבוד גדול, בבית החיים העתיק של העיר אומן, במקום בו רצה רבי נחמן להיקבר.

רבינו הקדוש נסתלק לבית עולמו, ותפקידו של רבי נתן מברסלב רוקם עור וגידים להפצת אורו ותורתו של רבינו.

רבי נתן מברסלב – ליקוטי תפילות

רבי נתן מברסלב, החלק לרשום את תפילותיו באופן מסודר, בשנת תקע"ה.

חסידים אשר שהו במחיצתו, השתוקקו לתפילות אלו, והעתיקו לעצמם.

בשנה שלאחר מכן, החל רבי נתן לעסוק בהדפסת הספר הקדות "סיפורי מעשיות" וידוע שעל הדפסה זו, אמר: "לשבח גדול יהיה לי שיאמרו בהלווייתי 'כאן מוליכים את זה שהדפיס את סיפורי מעשיות"…"

רבי נתן מברסלב – שיקום החסידות

עיקרה של המחלוקת החלה לדעוך. אט אט החל רבי נתן מברסלב לקבץ שוב את החסידים היראים לדבר השם, המשתוקקים לעבודה מתוך דבקות ושמחה כעבודת החסידות.

החל, רבי נתן מברסלב, להפיץ את תורת השם בערים ובעיירות.

רבי נתן מברסלב, מעולם לא טען להיות ממשיכו של רבו, רבי נחמן אלא המשיך בעבודתו שמשנתו שגורה בפיו, להנחיל את תורתו של רבינו ולשמר את חסידות ברסלב.

לטענתו, הרבי תמיד ישאר רבי נחמן, ואין לו מחליף.

כך, רבי נתן מברסלב, היה מרבה לנדוד בין קהילות יהודיות ומפיץ את שיחותיו ומאמריו של רבו ואף הדפיס את ספריו לאחר שעמל עוד בימי חייו של רבינו, תוך הקפדה יתרה שלא לזוז ימינה ושמאלה מרעיונותיו הנשגבים של רבינו, רבי נחמן מברסלב.

בשנת 1811 למניינם, הדפיס רבי נתן מברסלב, את ספרי "ליקוטי מוהר"ן ואת "ספר המידות".

בשנים 1819-1821,העמיד בית דפוס בביתו, שם המשיך להדפיס את ספריו והשלים את הדפסת ספר המידות וה"תיקון הכללי".

רבי נתן מברסלב השקיע את כל מרצו והונו בהוצאת ספרי רבינו, ספרי חסידות ברסלב, לאור ובכך סייע רבות לתפוצת הרבה, ספרים שממשיכים להפרסם ולהשפיע את השפעתם על כל חסידי ברסלב עד היום.

רבות עמל, רבי נתן מברסלב להפיץ את החסידות של רבו. עמל רב המלווה בקשיים כלכליים ופיזיים, לא אחת היה רבי נתן מברסלב נרדף על ידי הרשויות בגין התעסקותו בחסידות.

המתנגדים הרבים שהיו אז, לחסידות, הפכו את הוויכוח לפאן אגרסיבי ורכושו של רבי נתן מברסלב הוחרם ונאסר עליו לגור עוד בברסלב.

בעקבות כך, נאלץ רבי נתן מברסלב לעזור את העיר ולחזור לעיר הולדתו, נעמירוב.

רבי נתן מברסלב – מסיים את תפקידו בעולמו

כאמור, לאחר שנאלץ רבי נתן מברסלב, לעזור את העיר ולחזור לעיר הולדתו.

רבי נתן מברסלב, הוזהר על ידי רבו, שיתן דעתו על תפקידו החשוב בהעברת והפצת החסידות, ועל כי יהיה הוא נרדף: "ירדפו אותך, ירדפו אותך, ירדפו אותך… אבל ה' יתברך יגמור בעדך". 

רבי נתן מברסל לא רק שהיה נרדף אלא אף היה בבית האסורים, משום שמתנגדי החסידות רדפו אותו עד שבקשו את נפשו ממש.

אף בבית האסורים, לא הרפה רבי נתן מברסלב, ידו מהמלאכה ואף כתב שם חידושי תורה, שלימים הודפסו בספרו "ליקוטי הלכות".

בשנת 1838 למניינם, חזר לעיר ברסלב ובשנת התר"ה (1844 למניינם), ביום שישי עשרה בטבת, מיד לאחר הדלקת נרות שבת קודש, החזיר רבי נתן מברסלב את נשמתו, לבוראו בעיר ברסלב ונפטר לבית עולמו כשהוא בן 64 שנים.

את מקומו של רבי נתן מברסלב, לאחר מותו, מילא כעת רבי נחמן חזן מטולצ'ין, סיפור חיים בפני עצמו.

רבי נתן מברסלב – חיבוריו

מבין כל חיבוריו של רבי נתן מברסלב, ניתן למצוא את החיבורים הבאים:

• ליקוטי מוהר"ן
• קיצור ליקוטי מוהר"ן – סידר רבי נתן מברסלב, על פי ליקוטי מוהר"ן.
• ליקוטי הלכות – שילוב של הלכה לתורת הנסתר על פי ליקוטי מוהר"ן (סדרת ספרים בת שמונה חרכים שחיבר אותם רבי נתן מברסלב, אשר סדרה זו נחשבת לחשובה ביותר בחסידות ברסלב).
• ליקוטי עצות – נושאים המסודרים על פי הא'-ב'. על פי ליקוטי מוהר"ן ( חיבור תורני, המבוסס על הספר "ליקוטי מוהר"ן וחובר על ידי רבי נתן. מטרת הספר היתה להוציא עצות מעשיות ולסדרן לפי נושאים על מנת להקל על הקוראים ועל אלו המתקשים בלימוד של ליקוטי מוהר"ן)
• ליקוטי תפילות – תפילות המבוססות על מאמרים מתוך ליקוטי מוהר"ן (חיבור של שני כרכים המכיל כ 210 תפילות אותן חיבר רבי נתן מברסלב. התפילות בנויות על פי דרשותיו שמסר רבינו, רבי נחמן שהודפסו בספר "ליקוטי מוהר"ן)
• עלים לתרופה – קובץ מכתבים של רבי נתן מברסלב, אשר נועדו לבנו, רבי יצחק (לקט של מעל חמש מאות מכתבים שכתב רבי נתן מברסלב לתלמידיו, ידידיו, חסידיו ובעיקר לבנו רבי יצחק).
• חיי מוהר"ן – זהו ספר בסיסי בחסידות ברסלב, המתאר את קורות חייו של רבי נחמן מברסלב. בין היתר, מכיל ספר זה שיחות ודרשות רבות של רבינו, רבי נחמן מברסלב. הספר מחולק לכמה פרקים על אורחות חייו בתקופות שונות של רבינו.
• שבחי הר"ן – תיאור השתלשלות רבו של רבי נתן מברסלב, רבי נחמן מברסלב, במסעו לארץ ישראל, ארץ הקודש, בתקופת נפוליאון בונפרטה (שבחי הר"ן – ראשי תיבות שבחי הרב נחמן. ספר ביוגרפי על רבי נחמן מברסלב, אשר נכתב על ידי תלמידו, רבי נתן מברסלב. עיקרו של ספר זה, הוא הנהגותיו של רבינו, רבי נחמן עוד מימי ילדותו עד בחרותו כתלמיד חכם מובהק אשר זכה לכהן כאדמו"ר, עד פטירתו.
• שמות צדיקים – ספר זה, נכתב על ידי רבי נתן מברסלב המבוסס על דברי רבו. הספר מכיל את שמותיהם של כל הציקים המזוכרים בתנ"ך, במשנה, בגמרא, במדרשים ובספר הזוהר, וכן צדיקים רבים נוספים: גאונים,ראשונים ואחרונים, עד לדורו. במהדורות מאוחרות יותר, נוספו שמותיהם של חסידי ברסלב וצדיקים נוספים.
• קנאת ה' צבאות – 

ועוד חיבורים נפלאים של רבינו, רבי נתן מברסלב.

ציטוטים  מתוך ספריו של רבי נתן מברסלב:

ספר ליקוטי עצות – "דרכים ישרים ועצות נפלאות, עצת ה' אשר לעולם יעמודו, הנובעים ממעיין היוצא מבית ה' מתורתו של רבנו הקדוש רבי נחמן מברסלב, לעורר ולהקיץ, לחזק ולקרב את כל אדם, מכל מקום שהוא, להנטותו לתחייה, להחלימו ולרפאו ולהחיותו בחיים אמיתיים ונצחיים, לשים לו שארית לנצח נצחים."

כך היתה דרכו של רבי נתן מברסלב, וכך החסידות ממשיכה עד היום. אמנם ללא מנהיג ואדמו"ר, אך זו לא החסידות היחידה הקיימת כיום, ללא אדמו"ר.

ספר ליקוטי תפילות – "..גם טוב לעשות מהתורה – תפילה, דהיינו כשלומד או שומע איזה מאמר תורה מצדיק האמת, אזי יעשה מזה תפילה, דהיינו לבקש ולהתחנן לפניו יתברך על כל מה שנאמר שם באותו המאמר, מתי יזכה גם הוא לבוא לכל זה, וכמה הוא רחוק מזה, ויבקש מאיתו יתברך שיזכהו לבוא לכל הנאמר שם באותו המאמר. והמשכיל והחפץ באמת, יוליכו ה' בדרך אמת, ויבין בעצמו דבר מתוך דבר, איך להתנהג בזה, באופן שיהיו דבריו דברי חן וטענות נכונות, לרצותו יתברך שיקרבהו לעבודתו באמת. ועניין השיחה זו עולה למקום גבוה מאוד, ובפרט כשעושה מתורה תפילה, מזה נעשה שעשועים גדולים מאוד למעלה"

ספר "שמות הצדיקים" – 

מִי שֶׁהַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא חָשׁוּב בְּעֵינָיו, יִכְתֹּב בְּסֵפֶר כָּל שְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים וְהַתַּנָּאִים וְהַיְרֵאִים לְזִכָּרוֹן"

זכותו של רבי נתן מברסלב תגן עלינו ועל כל עם ישראל, אמן.

הפוסט רבי נתן מברסלב | ביוגרפיה הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

חפרו בור שמכיל 100 אנשים

אם אין להם כלום אז איך נעשה חתונה? אומר רבינו: והתייעצו איך לעשות להם חתונה: באשר שביום פלוני יהיה סעודה של יום הולדת המלך, (שקורין מיניניס), וילכו לשם כל הבעטלירש (קבצנים). וממה שיבקשו לעצמן שם, בשר ולחם, מזה יעשו חתונה. וכן היה. והלכו לשם על המיניניס כל הבעטלירש, ובקשו להם לחם ובשר, וגם קיבצו מה שנשתייר מן הסעודה בשר ולחם. והלכו וחפרו בור גדול שיהיה מחזיק מאה אנשים, וכיסו אותו עם קנים ועפר וזבל. ונכנסו לשם כולם, ועשו שם חתונה לאלו הבנים הנ"ל, והכניסו אותם לחופה. והיו שמחים שם מאוד מאוד. וגם החתן והכלה היו שמחים מאוד. והתחילו לזכור החסדים שעשה עמהם השם יתברך בהיותם ביער. והיו בוכים והיו מתגעגעים מאוד: איך לוקחין לכאן את הבעטליר הראשון העיוור, שהביא לנו לחם ביער? עכשיו מתחיל עניין החתונה. בשבעת ימי השמחה כל יום בא קבצן ומספר להם סיפור שלו. מקובל בברסלב בכל הדורות שלמעשה כל התורות של רבינו וכל השיחות וכל הסיפורים זה בתוך הסיפורים של הקבצנים. למעשה התורה הגבוהה שיש לנו מרבינו זה הסיפורים של הקבצנים. התחלנו לדבר מה זה עניין החתונה ועל מה זה מרמז. דיברנו על זה שהבן והבת בכללות זה מרמז על כלל נשמות ישראל.

אנו מתנהגים הפוך ממה שאנו מבינים…

הבן והבת יותר בפרטות, זה שבכל אדם מישראל יש בן ובת. מה שכתוב ’זכר ונקבה בראם‘, בעצם בכל אדם יש צד של זכר וצד של נקבה, צד של בן וצד של בת, כאשר אפשר להסתכל על זה בכמה צדדים על ההבדל בין הבן ובין הבת שבתוך האדם עצמו, אבל אחד הדברים הכי חריפים והעמוקים בכל העניין זה שהבן זה כוח השכל שבאדם והבת שבאדם זה כוח הרגש שבאדם למעשה זה העבודה שלנו כל ימי חיינו, לעשות שלום בית פנימי בין המוח ללב, ודיברנו על זה שזה למעשה כמו 2 ממלכות באדם, כי במוח אנחנו יכולים להבין הרבה דברים וזה הרבה אי-הבנות שקורים לנו בחיים שאנחנו לא מבינים למה אנחנו מתנהגים הפוך ממה שאנחנו מבינים בשכלנו?

להרביץ מרוב כעס

בריאת העולם שזה העלמה, בריאת ההעלמה בקשר ובחיבור בין המוח ובין הלב, כי המוח יכול לדעת הרבה דברים, כל יהודי הוא מוכשר אז בזמן קצר יחסית הוא יכול ללמוד הרבה יסודות, הרבה השקפה, הרבה אמונה ואת כל יסודות התורה והאמונה. המוח יכול להבין את זה, ואז אדם מקבל את זה ומאמין בזה וחי את זה אבל פתאום הלב מתחיל להתנהג בכלל אחרת, למשל אפשר ללמוד בשעתיים הרבה חומר למה אסור לכעוס, שאדם שכועס שולטים בו כל מיני גהינום  וכו‘, ורבע שעה אחרי שלמדנו את כל הנושא הזה אדם יכול ללכת ולהרביץ למישהו מרוב כעס

חייב את המוח שידריך אותו

-הסיבה היא שיש פה שתי ממלכות, ממלכת המחשבה וממלכת ההרגשה. העבודה שלנו כל ימי חיינו זה למעשה לחבר בין המוח והלב. מה זה החיבור? באמת שהרגשת החיים זה בעצם בלב. הרגש, האהבה, השמחה, העצבות וכן הלאה, הכל זה בתוך הלב, אבל הלב מטבעו הוא מרגיש. במוח מטבעו הוא קר אבל הוא חושב. הלב לא יודע מה האמת, הלב חייב את המוח שידריך אותו. למעשה כל החיים אנחנו רוצים לעשות חיבור בין המוח לבין הלב. זה מה שכתוב בספר דברים: וידעת היום והשבות אל לבבך כי השם הוא הא-לקים – הידיעה השכלית וההשבה אל הלב זה העבודה שלנו כל ימי חיינו. כמו שמן הסתם כל אחד יכול אחרי קצת לימוד להסביר מה זה תפילת 18, בפרט בשחרית. בקורבנות אנחנו בעולם העשייה, אח“כ בשמירות עלינו לעולם היצירה, בק“ש וברכותיה עלינו לעולם הבריאה, אח“כ אנחנו עולים להיכל כיסא הכבוד. השם שפתי תפתח – אנחנו באצילות. אצילות זה הביטול השלם להקב“ה – אין עוד מלבדו. כל הבריאה זה רק אור
א-לקות. כמה זמן יקח לנו ללמוד את היסודות של כל זה?

’מלחמת רוסיה-אוקראינה‘ בתפילת 18

-אדם יכול ללמוד את זה לא בהרבה זמן, מיד אחרי זה אנחנו באים לתפילה, אומרים השם שפתי תפתח ואז אנחנו טסים עכשיו לאיזה חשבון בנק או לאיזה מישהו שהכעיס אותי, אפשר לעשות את כל המלחמה של רוסיה-אוקראינה כבר בתוך תפילת 18. זה הכל בתוכנו. אז לכאורה מתעוררת פה שאלה, אם עכשיו למדת שתפילת 18 זה בעולם האצילות ושם זה הכל א-לוקות ואין עוד מלבדו אז איך
אתה עכשיו חושב את כל השטויות של העולם הזה, והיישוב הדעת הכי גדול
זה לעשות את זה בתפילת 18. כל זה הפער בין המוח ובין הלב – בתחילת
הסיפור רבינו מספר איך הם גדלים ומתקרבים אחד לשני, וכשהם מחליטים שהם תמיד יהיו ביחד זה השלב שהם מבינים שצריך לעשות שלום בית בתוכנו, בין המוח והלב

מסכים שמונעים את האור של המחשבה

החתונה למעשה זה כבר שלמות גדולה מאוד של אחדות בין המוח ללב. באמת בחיים שלנו זה מדרגה רוחנית מאוד גבוהה, החתונה, הכוונה למה שזה מרמז. הלב כבר מתחיל לחיות עפ“י מה שהמוח מדריך אותו. למעשה מה שהלב מרגיש הרגשות אחרות ושוכח מה שהמוח מנסה ללמד אותו זה בגלל שיש לנו מסכים על הלב שמונעים את האור של המחשבה להגיע אל הלב. למעשה כמעט כל היצה“ר בעולם נמצא בין המוח ללב. זה נקרא הסיגים, העוונות שיש בתוכנו, הם אלה שגורמים בעצם לריחוק בין המוח ללב. ככל שאדם מתחזק בתשובה בתפילה, בתורה וכן הלאה והוא מתעלה, אז הוא מסיר את הסיגים האלה, ככל שהוא מסיר את הסיגים, אז המחשבה הנכונה מתחילה להאיר ואז הלב מרגיש את מה שהמוח חושב, וזה החתונה

בוא נקבל את זה בשמחה וביישוב הדעת

החתונה זה בעצם שהלב מרגיש את מה שהלב חושב. ניקח דוגמא, לכל אחד מאתנו יש סוג של בעיה, אנחנו לא מרגישים כ“כ טוב בתוך המציאות הזאת, אז אדם ישב עם עצמו, עם חבר או עם רב, זה לא משנה – ניתחו את כל זה ולמדו איך להסתכל על זה נכון, אם הלב עכשיו שומע לגמרי למוח אז כל המציאות של הלב באותו רגע משתנית: בוא נקבל את זה בשמחה וביישוב הדעת, נבין שלא היה פה רוח-סערה ולא קרה שום דבר. אבל כמה פעמים אנחנו יושבים על כל מיני נושאים ודברים שיש בתוכנו כל כך הרבה פעמים, וכמה תפילות וכמה התייעצויות וכמה בירורים עם חברים, ואתה רואה שהלב זה עניין בפני עצמו. לכן מה שרבינו מרמז פה בסיפור על עניין החתונה זה לעשות איחוד בין המוח ללב ובאמת זה השלמות של האדם. לדוגמא אם עכשיו מישה וביזה אותנו, אז הרבה פעמים ברגע שאנחנו מקבלים את הביזיון אנחנו מרגישים את הצער, ואיזה צמצום ולמה הוא אמר לי כזה דבר – אדם כבר מתחיל להכנס במחשבות בתוכו, אולי אין לי שום תיקון לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, כי הביזיון מרעיד את האדם בתוכו. אבל אם הלב שומע למוח אז המוח אומר לו: ב“ה, תגיד תודה, לכל היותר הסתבכת בבעיה אחת, איך תשלם לזה שביזה אותך. הרב תמיד אומר שצריך לקחת משכנתא בשביל לשלם לכל החולקים ולכל המבזים..

זה הכל מתחיל בעצם בתוכנו

איזה טובות המבזים עושים איתנו, ’עיקר התשובה כשישמע ביזיונו ידום וישתוק‘, אז מה שרבינו אומר פה על החתונה שזה אחדות שזה היחוד העליון ביותר, זה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, זה נעשה ע“י איחוד מוח ולב. כי האור של השם זה כנגד המוח, השכינה זה כנגד הלב, ודרך אגב הזכרנו את הנקודה הזאת שכשאין שלום בית בתוכנו, זה גם גורם לכל השלום בית בחוץ, שלום בית כפשוטו. השורש של הביות של השלום בית זה הכל מתחיל בעצם בתוכנו, אין לנו שלום בית בפנים אז זה יוצא החוצה

סוד שנקרא בור מכוסה בקנים עפר וזבל

אז זה בכללות הנושא של החתונה, לכן המקובלים כשהם מגדירים את עניין הגאולה אז הם משתמשים בלשונות משל, אחד הלשונות הנפוצים זה החתונה העליונה. כל הדורות מכינה את הכלה שזה סוד השכינה לקראת החתונה, כי בעצם כל השפע והאור יורד לעולם כפי כמה שיש אחדות של מוח ולב בתוכנו וזה הפנימיות והסוד של הבן והבת בסיפור. רבינו אומר איפה עשו את החתונה, בבור מכוסה בקנים עפר וזבל. לכאורה לרבינו אין שום מניעה לעשות את החתונה באולם, קצת יותר מכובד, אלא שרבינו בדרכו הקדושה מרמז בכל פרט ופרט על רמזים מאוד גדולים. רבינו אומר שמי שרוצה לזכות לחתונה הזאת צריך לדעת שיש סוד שנקרא בור שמכוסה בקנים עפר וזבל, זה הסוד של החתונה הקדושה. עניין הבור זה שאנחנו צריכים להבין ולהסכים עם ההנהגה של הקב“ה כשאנחנו יורדים לבורות בעולם הזה, כך העולם בנוי

נקבע שכל הדורות יצטרכו לעבור בורות

העולם בנוי מבורות – מה הכוונה? בורות זה כל מה שעובר עלינו, כישלונות ברוחניות, בהרגשה בצמצומים, קודם כל צריך לדעת שזה דרך בריאת העולם, ככה השם ברא את העולם. מה הכוונה בורות? לא תמיד אנחנו מלאכים ולא תמיד אנחנו באור רוחני גבוה, אלא חלק מהמציאות של החיים שלנו זה לרדת לכל מיני חשיכה. כתוב בזוהר הקדוש בפרשת כי תצא בחומש דברים, שם הזוהר מביא פסוק מפרשת משפטים, ’וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בר ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור, בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו והמת יהיה לו‘ – הזוהר אומר מי זה האיש הזה שכרה את הבורות, אין איש אלא משה. משה רבינו כרה לנו את כל הבורות עד ביאת משיח צדקנו. מה הכוונה? בשעה שמשה שבר את הלוחות, נקבע סדר הנהגה. עכשיו בוודאי שמשה רבינו צדק בזה שהוא שבר את הלוחות וזה היה בשביל עמ“י, אבל בהכרח נקבע שכל הדורות יצטרכו לעבור בורות. אומר הזוהר הקדוש שהבור
שהכי קשה לברר זה הבור האחרון של הדור האחרון. הזוהר הקדוש אומר שזה הנוקבא דתהומא רבה. ונפל שם שור אור חמור – שור זה משיח בן יוסף שנאמר
בכור שורו הדר לו. חמור זה משיח בן דוד – גם הם יצטרכו לרדת וליפול לתוך הדורות

אנחנו מקבלים מהם את הכוח להתרומם

אומר הזוהר הקדוש שמשיחים הם יהיו הכנפיים של הדור. אנחנו צריכים לחפש את הצדיקים שקשורים עם בחינת המשיחים או שהם בחינת המשיחים, ואז כשאנחנו מתקשרים איתם, מהם אנחנו מקבלים את הכוח להתרומם מהבור. הזוהר הקדוש אומר שם שלא נוכל לעלות מהבור בלי שירדו לתוך הבור הזה משיח בן דוד ומשיח בן יוסף. וגם הם צריכים סיוע והם יקבלו את הסיוע ממשה רבינו, אתה בעל הבור. נשמה מגן עדן באה לרשב“י ואמרה למשה רבינו שגם הוא היה שמה: אתה רעיא מהימנא, אתה אחראי להעלות את כל הנשמות…

אנחנו משתדלים ומתפללים

אומר הזוהר הקדוש שמשה רבינו עומד על שפת הבור ומקיים: כסף ישיב לבעליו. מה הכוונה? כיסופים ורצונות להאיר לנשמות שלא יתייאשו ושלא ישכחו את האמת בתוך הבורות. מה שזה אומר לנו הלכה למעשה, מצד אחד בוודאי שאנחנו לא רוצים ואנחנו משתדלים ומתפללים שלא ניפול לשום בור. יהודי מצד המהות שלו רוצה להיות במקום של אור, אנחנו בני מלכים. המקום האמיתי שלנו זה ארמון המלוכה. אבל מה שעובר עלינו חלישות הדעת ולפעמים זה לא רק מה שעובר עלינו אלא זה עובר על אנשים שקשורים איתנו – עוברים כל מיני הסתרות, קשיים וצמצומים ברוחניות ובכל מיני בחינות. צריך לדעת כלל גדול מאוד, זה חלק מהמציאות, זה לא טעות בהנהגת הבריאה, אם אדם מרגיש שהוא צריך לעשות חשבון נפש אז אדרבה ואדרבה, אבל לא להכנס להאשמה עצמית

לבורא עולם יש הרבה דרכים איך להוריד

למה נפלתי לבור? נפלת לבור כי ככה נגזר, זה חלק מתיקון העולם. הרבה פעמים איפה מתעוררת הקושייה שלנו? כשמתגבר על האדם בור לא טוב, הכוונה לבור של תאוות של כישלונות וכו‘ – צריך לדעת, אנחנו לא רוצים את זה. אנחנו משתדלים לא להגיע למקום הזה, אבל אם זה קרה והגענו למקום הזה אז צריך לדעת שגם זה חלק מהדרך וחלק מההנהגה. יש סוד גדול מאוד שלפעמים נשמות ישראל צריכים ליפול. יש דברי תורה, יש קדושה ויש רוחניות שאי אפשר להעלות אותה רק ע“י שיורדים למקומות לא טובים, אנחנו מדגישים את זה שזה לא בבחירה. אבל אם מישהו צריך לרדת לשם לבורא עולם יש הרבה דרכים איך להוריד לשם. למעשה אם נסתכל על הדור שלנו, התהליך הכי אמיתי והכי שורשי שיש בדור שלנו זה התשובה. שליש מעמ“י חוזרים בתשובה, זה 2 מיליון בעלי תשובה ב40 שנה האחרונות במדינת ישראל

בכלל לא יודע שהוא במציאות של הרע

נשאלת השאלה הרי בעל תשובה היה כ“כ רחוק, הוא קיבל את הניצוץ של האמת, אולי יש לו התמודדויות ומלחמות אבל באותו רגע הוא אומר: מה לי ולמציאות של הרע בכלל? מי רוצה להיות שם? פה מתעוררת שאלה וכמעט 99 אחוז אומרים את הנקודה הזאת מה לי ולרע. גם אם היצה“ר נלחם באדם זה מלחמה ואדם לא רוצה את זה. פה נשאלת השאלה: למה הקב“ה סיבב כאלה סיבות שבדור שלנו אדם יכול להיות 20 או 30 שנה במציאות של הרע ואדם בכלל לא יודע שהוא במציאות של הרע. חינכו את הדור שלנו שהרע זה טוב ושהטוב זה רע, האמת זה שקר והשקר זה אמת, למעלה זה למטה ולמטה זה למעלה – הפכו את כל הדעת, זה הכל הפוך. עכשיו אין לנו מישהו לשאול אותו בעולם הזה כי כולם בתוך מהלך רוחני מאוד גבוה. השאלה למה הקב“ה עשה את זה? מובא בספרים הקדושים שיש רוחניות גבוהה מאוד שחייבים להביא את זה מתוך בורות, מתוך ירידות, מתוך נפילות וכן הלאה, אנחנו צריכים לדעת שאנחנו לא מתנדבים ללכת להביא רוחניות א-לוקות מתוך בורות.

לבנות את הארמון במקום של האשפה

-אנחנו לא רוצים ללכת לשם אבל אם זה עובר על האדם שידע שזה חלק מהנהגת הבריאה. יש דבר שמובא בגמרא במסכת חגיגה, הגמרא מדברת שם על הרבה יסודות של בריאת העולם. הגמרא אומרת דבר פלא: כל המסתכל מה למעלה מה למטה מה מלפנים מה מאחור, מוטב לו שהוא לא בא לעולם. מה למעלה אנחנו מבינים, זה יותר מדי גבוה. מה למטה, לא צריך להסתכל למקומות למטה. להסתכל קדימה מה יהיה? הכוונה להסתכל מה עתיד להיות. אבל שואלת הגמרא למה לא להסתכל על מה שהיה? אומרת הגמרא תירוץ נורא מאוד ויש על זה הרבה אריכות דברים במפרשים.
הגמרא אומרת למה הדבר דומה? למלך שציווה לבנות את הארמון שלו על המקום שבו היה האשפה של כל המדינה…

לעבור בירורים בתוך אשפה

המלך החליט שהוא רוצה לבנות את הארמון על המקום של האשפה. אומרת הגמרא: לא מתאים להזכיר למלך שהארמון שלו בנוי על אשפה. ככה הגמרא אומרת, לכן אסור להסתכל על מה שהיה – זה לא מובן בכלל, מה בכלל המשמעות של הגמרא? הבן איש חי בבן יהוידע, והלשם שבו ואחלמה מאוד מאריכים בזה, הם אומרים דבר פלא שכל העולם נברא על אשפה. זה כל הטומאה. זה טומאה נוראית מאוד ולא ראוי להזכיר את זה. אומר הלשם שאנחנו בעצם בנויים כסדר בריאת העולם, לכן צריך, לא מבחירה אלא מצד ההנהגה, לעבור בירורים בתוך אשפה. זה אחת הסיבות העמוקות שאסור להזכיר לבעל תשובה מאיפה הוא בא. זה אותה בחינה, כי הנשמה הא-לוקית שבתוכנו זה בחינת המלך, היא בונה ארמון

…בוודאי שהיינו צריכים לעבור את כל זה

כשיהודי חוזר בתשובה הוא בונה ארמון. הארמון הזה נבנה על מקום של אשפה, הכוונה לכל התאוות ולכל השיגעונות של העולם הזה אבל באמת גם הלשם וגם הבן איש חי כותבים שכך היא סדר הנהגת העולם – מכל זה הלכה למעשה זה שאנחנו לא רוצים להיות לא באשפה ואנחנו רוצים להיות בארמון המלך כי אנחנו בני מלכים וזה המקום האמיתי שלנו, אבל הניסיונות, הבלבולים במידות, בתאוות או בכל מיני הסתרות פנים שאדם עובר, צריך לדעת שזה חלק מהנהגת העולם. בפרט שרבי נתן כותב בליקוטי הלכות שכל מה שכבר היה זה רצון השם וזה ידיעה וככה השם הנהיג. אז אם האדם מסתכל ככה על העבר שלו אז בוודאי ובוודאי שהיינו צריכים לעבור את כל זה, ומכל זה צומחת רוחניות מאוד-מאוד גבוהה. אם אדם הולך בנקודת אמת עם הדבר הזה אז אדרבה המקום שבעלי תשובה עומדין אפילו צדיקים גמורים אינם עומדים. יש תשובה מיראה ויש תשובה מאהבה שמגלה שבעצם כל הזדונות הם זכויות

לא היינו מחזיקים מעמד עם מה שעובר

מי שמוכן, יכול ולומד איך לקבל על עצמו את כל המציאות הזאת אז הוא יכול להיות בחתונה הקדושה הזאת – זה נקודה אחת. נקודה נוספת, רבינו אומר שאת הבור של החתונה כיסו בקנים עפר וזבל. זה שלוש נקודות שרבינו מרמז לנו על העבודה שלנו הלכה למעשה. קנים זה הנקודה של קנה לך חבר, אנחנו רואים שרבינו הכניס את זה מאוד-מאוד חזק. היום רואים את זה בכל מקום שהנקודה של השיחת חברים זה אחד הדברים הכי חזקים שיש היום בדור שלנו. הרבה פעמים אנחנו גם רואים שע“י שיחות חברים אדם יכול להשיג יותר ממה שהוא מדבר עם הצדיק. מדוע? ראיתי את רבי נתן בליקוטי הלכות שמסביר שכאשר שתי חברים מדברים ביחד, זה הצדיק מתעבר בהם והוא מדבר מתוכם, ולכן אפשר לקבל יותר ממה שמדברים עם הצדיק. רבי צדוק הכהן מלובלין כותב שבאתכסיא הצדיק יכול להאיר לאדם יותר ממה שבאתגליא. יש בזה מהלך שלם שרבי צדוק מסביר את הנק‘ הזאת. אז זה הקנים. אנחנו רואים היום ממש בחוש שאם לא היה את העצה הזאת שנקראת שיחת חברים, הרבה מאוד מאוד בדור שלנו מעידים: לא היינו מחזיקים מעמד בכל מה שעובר עלינו

החבר לא בא כמדריך, כרב או כאדמו“ר

ממה נבנה שיחת חברים? מזה שאף אחד לא בא עכשיו בתור המדריך, הרבי או האדמו“ר של השני, הוא בא בתור חבר להתחזק ביחד, ובד“כ מעבירים את האדם כל מיני שבירות עד שהוא בא לחבר שלו הוא לא בא בתור מדריך או רב, הוא בא אליו ואומר לו: תחייה אותי. הנקודה היא שגם החבר שלו בא ככה, שניהם מחפשים איזה חבל הצלה כדי להחזיק מעמד, ואז זה בעצם יוצר את כל העניין של השיחת חברים האמיתית. אמרנו שיש איזה חידוש מופלא מאוד שהמגלה עמוקות כותב, אנחנו מקשרים את זה לחידוש של המגלה עמוקות. המגלה עמוקות מביא את זה באופן ע“ג, שם הוא מביא את הגמרא במסכת סנהדרין…

השגתי את הקשר והאחווה

בגמרא בסנהדרין כתוב שרבי ישמעאל ורבי עקיבא חלקו באיזה נושא מסויים ורבי עקיבא פונה לרבי ישמעאל ואומר לו: ישמעאל אחי בת ובת אני דורש. (זה הלכה ודין של בת כהן). המגלה עמוקות שואל מדוע רבי עקיבא פנה לרבי ישמעאל בלשון כזאת: ישמעאל אחי. היום בדור שלנו זה די מצוי אז לא היו שואלים את זה. אבל אצל התנאים זה לא היה כ“כ מקובל. המגלה עמוקות אומר חידוש נורא מאוד, רבי עקיבא ידע שהוא תיקון וגלגול של שמעון בן יעקב ורבי ישמעאל הוא תיקון וגלגול של יוסף הצדיק, אז מה רבי עקיבא אמר לו: בגלגול הקודם לא השגתי את הקשר ואת האחווה ביננו. בגלגול הזה השגתי את הקשר ואת האחווה שיש ביננו. אומר המגלה עמוקות שאם יש בין 2 נשמות מחלוקת וחילוקי דעות והם לא הבינו ולא התחברו אחד עם השני, הם יצטרכו לבוא בגלגול ולתקן את המחלוקת ביניהם, והם יבואו דווקא בדור יותר נמוך ויותר ירוד, ושם דבר אחד הם כן יוכלו להשיג, את האחווה ביניהם, וזה מה שר‘ עקיבא פנה לישמעאל ואמר לו ישמעאל אחי

המתקה גדולה של המחלוקת של קין והבל

עפ“י היסוד הזה נגיד על דרך האפשר שכנראה אנחנו צריכים לתקן הרבה הרבה ניצוצות של מחלוקות משנים קדמוניות, אז מה הקב“ה עושה? הוא מכריח אותנו להיות חברים, הוא מכריח אותנו להתחבר. ברגע שמתחברים דרך התורה, דרך האמונה ודרך הנקודה של הצדיק, אז זה תיקון גדול מאוד למחלוקת. אומר רבינו האר“י שלפני הגאולה יבואו הרבה ניצוצות של נשמות קין והבל כדי לתקן את המחלוקת שהיתה מבריאת העולם בין קין והבל, ובדורות האחרונים יבואו הרבה ניצוצות של קין והבל, עפ“י זה אמרנו שבגלל זה היום מאוד התפשט לקרוא בלשון אחד לשני: אחי. מי יודע אם זה לא איזה המתקה גדולה של המחלוקת של קין והבל..

כל מה שיש לו זה מתנת חינם מהקב“ה!

הלכה למעשה בוודאי שרואים בחוש שהשיחות חברים זה אחד הכלים הכי חזקים שיש לנו. זה מה שרבינו אומר שמכסים את הבור, הכוונה שכשעוברים את כל הדורות של הבורות אז משתמשים בעצה הזאת של השיחת חברים. העניין של עפר זה ונפשי כעפר לכל תהיה. אי אפשר להכנס באמת לשערי קדושה בפנים בלי הבחינה שנקראת ונפשי כעפר לכל תהיה. כי אין דבר שמסתיר את הקדושה ואת אור השם כמו העניין של הגאווה. מהי בעצם מידת הענווה? כי רבינו כותב בליקו“מ שאנשים טועים מהי מידת הענווה. העניין של הענווה זה כמה שאדם משיג שכל  מה שיש לו זה מתנת חינם מהקב“ה, זה למעשה מידת הענווה. זה שאדם יודע שהכישרונות שלי, הגבורות שלי והיכולות שלי וכל מה שאני עושה ורוצה לעשות, זה הכל הקב“ה נותן לנו במתנת חינם. כמו שאמרנו קודם, למוח זה לא כ“כ קשה לדעת את הדבר הזה, אבל ההשבה אל הלב היא מאוד קשה. למה? כי היצה“ר, הקליפה שבלב על הגאווה ועל הישות ועל הכוחי ועוצם ידי, היא מאוד-מאוד חזקה, זה מחטא אדם הראשון בתוכנו עמוק מאוד, ומאוד קשה לעשות השבה אל הלב של מידת הענווה. להגיד אותה ולהבין אותה זה לא קשה, להשיב אל הלב זה מאוד קשה

זה היסוד הגדול מאוד של מידת הענווה

בכללות 2 עצות היסודיות ביותר כדי לעבוד על זה כל החיים זה אחד  העניין של ההודאה. להודות להקב“ה זה לא רק להגיד לו תודה. אלא העניין של עבודת ההודאה והתודה זה שאדם כל פעם מתבונן ומשיב אל הלב שהשם רק טוב איתו, ז“א שאין שום דבר רע, וגם אם עברתי עכשיו איזה כישלון וגם אם לא הצלחתי וגם אם עשיתי מסירות נפש על איזה עניין רוחני טוב, וכן הלאה, והכל נשבר והכל התרסק ולא רק זה אלא מצאתי את עצמי פחות ממה שהייתי בתחילת התהליך, נכון שזה לא נעים, אבל להכנס לתוך עבודה ולהתבונן: אם הכל השם עשה, אז בוודאי שזה לטובה. זה היסוד הגדול מאוד של מידת הענווה. לקנות את מידת הענווה זה
ככל שאדם יותר רואה את הטוב בהנהגה של הקב“ה, אז הוא קונה את מידת הענווה

אנחנו חכמים, דואגים לאינטרסים שלנו

נקודה שנייה זה להרגיש את הזולת, אם זה בחיים הפרטיים שלנו, שאדם פחות יחשוב על עצמו, שוב פעם זה עבודה של כל החיים. לחשוב על החבר, על האישה או על הבעל, על הילדים, על ההורים וכן הלאה – שאדם יחשוב יותר מה הוא מרגיש או מה היא מרגישה וכן הלאה. אנוכיות זה אחת מהתולדות של הגאווה. אנוכיות
זה שבעצם אדם רואה רק את עצמו. רק מה? אדם לא אומר אני רואה רק את
עצמי, אנחנו חכמים, אנחנו דואגים לאינטרסים שלנו כמו שכתוב בתחבולות תעשה לך מלחמה, בערמומיות. אדם רוצה להשיג משהו והוא יודע שאם הוא יגיד
לחבר שלו מילה טובה אז הוא ישיג את זה, אז ההוא אומר לו מילה טובה, הוא אומר לו את המילה הטובה כי הוא חושב עליו? כי הוא דואג לו? בהתבוננות בעומק הלב שלנו אנחנו נראה שאנחנו עדיין מאוד-מאוד שבויים בתוך האנוכיות שלנו.
אדם צריך לאהוב את עצמו ולראות את הטוב שלו ולשמוח בטוב שיש בו, אבל
קרוב לזה מאוד רק דבר שונה זה שאדם דואג לנוחות שלו ולאנוכיות שלו גם
על חשבון אנשים אחרים. זה בירור פנימי שכל אחד צריך לעשות לעצמו,
איפה נקודה של התחזקות בנקודות טובות שיש בי, וזה הצד הטוב. בין איפה
זה בעצם פוגע באחרים או על חשבון אחרים ולא אכפת לנו. בוודאי
שיש בנו את האנוכיות שלנו אבל צריך לברר מתי זה האני שבקדושה ומתי
זה לא האני שבקדושה. זה בירור שכל החיים אנחנו צריכים להתבונן בנקודה הזאת..

יש לך כעס ועצבות? סימן שלא תיקנת..

הרב דסלר כותב שאדם אדם רוצה לדעת כמה הוא תיקן את הבחינה הזאת שישים לב אם יש בו עדיין מידת הכעס או מידת העצבות. אם יש בו כעס ועצבות סימן שהוא לא תיקן את זה. מי שאין לו כעס ועצבות אז שידע שהוא באני של הקדושה. אבל צריך לדעת שאנחנו לא אומרים את זה מצד האשמה עצמית או תסכול, השם ברא אותנו עם המידות האלה כדי שנתקן אותם, מחטא אדם הראשון יש לנו את הבחינות האלה – זה הבחינה של העפר שזה ונפשי כעפר לכל תהיה. כמו שאמרנו 2 הנקודות החשובות בזה זה כמה שאדם מסתכל ומתחבר עם הטוב של הבריאה, בכל מיני הנהגות שעוברות עליי, בכל מיני מצבים שאני עובר, תמיד להתחבר ולראות שהשם טוב איתי בנקודה הזאת, גם אם לא נעים לי אבל השם טוב איתי בנקודה הזאת, כי לא תמיד הטוב זה הנעים. לפעמים הטוב האמיתי זה לא הנעים. הנקודה השנייה זה ההתחברות, זה לראות שנרגיש את הצער של עמ“י, שנרגיש את הצער של הזולת, זה לא קל להרגיש בלב את הצער של הזולת, זה מרגשה של הצדיקים. כל המדרגה של הצדיקים זה לפי כמה שהם זכו להרגיש את הצער של עמ“י ולהשתתף עם זה. בפרשת כי תשא יש פסוק ’ואתה אמרת ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני‘ – משה רבינו מזכיר להקב“ה שהקב“ה אמר לו: מצאת חן בעיני. האור החיים הקדוש שואל על הפסוק הזה: מתי הקב“ה אמר למשה רבינו מצאת חן בעיני?

את כל הנשמות מההתחלה ועד הסוף

אומר האור החיים הקדוש שבשעה שמשה רבינו עלה למרום לקבל את התורה, הקב“ה הראה לו את כל הנשמות מההתחלה ועד לסוף, ואז הוא ראה את הנשמה של רבי עקיבא, ומשה רבינו ראה בהשגה אמיתית ששורש נשמת רבי עקיבא היא יותר גבוהה ממנו, ואז הוא אמר להקב“ה: למה אתה נותן תורה על ידי? תיתן את התורה על ידו. למה יפסידו עמ“י את המושכלות של רבי עקיבא שהוא גדול ממני? משה רבינו שאל בפשיטות ובתמימות. ענה לו הקב“ה: כי מצאת חן בעיני. פה הקב“ה אמר לו את זה. צריך להבין מה הכוונה? הרי בן בני אדם אנחנו מבינים
ויש לנו רגשות של פרוטקציה, אנחנו מחבבים מישהו אז אנחנו יותר אוהדים אותו…

מה הנקודה הפנימית של אהבת ישראל?

מה המשמעות אצל הקב“ה של מציאת חן ועוד בשאלה כ“כ גדולה של מתן תורה לעמ“י לכל הדורות לנצח נצחים. מה זה העניין של המציאת חן? רבינו האר“י הקדוש אומר שמשה בכוח מעשיו העצומים השיג את כל המדרגות גם את של רבי עקיבא וזה מתרץ את כל הקושיות. מהם מעשיו העצומים של משה רבינו שהוא זכה להגיע מעל שורשו? כתוב בפרשת כי תשא: מחני נא מספרך אשר כתבת. כשהקב“ה רצה להעניש את עמ“י אחרי חטא עגל משה רבינו אמר להקב“ה: אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. אם אתה לא סולח לעמ“י אני לא רוצה עולם הזה ולא רוצה עולם הבא, כל וידבר השם אל משה, ויאמר השם אל משה, תמחק את הכל, לא ממשיכים לעבוד ביחד. משה רבינו אמר את זה בשיא שלמות הלב, אין מסירות נפש יותר גדולה בשביל עמ“י מהנקודה הזאת. אדם מוכן לוותר על הכל על כל העולם הזה ועל כל העולם הבא. שמעתי לפני שנים מהאדמו“ר מפוריסוב שהנקודה הפנימית של אהבת ישראל זה שאדם מוכן לשלם בגופו, בממונו, בכוחותיו, בשביל לתת לזולת, זה נקרא אהבת הזולת. אין יותר גדול ממשה רבינו שמוכן לוותר על העולם הזה ומוכן לוותר על העולם הבא ובפרט שהקב“ה יסלח לעמ“י בנקודה הזאת.

הפוסט ממשיכים את המעשה משבעת הקבצנים ח"ג   הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

כמו כן, ממש קודם שמתחיל האדם לכנוס בעבודת ה', אזי הטוב והרע מעורבין בו ומחמת שהם מעורבים מאד אין נראה הפסולת והרע שבו כלל, כי הם מעורבים יחד לגמרי, הרע עם הטוב. אך אחר כך כשמתחיל ליכנס בעבודת השם ומתקרב לצדיק האמת אזי מתחיל להזדכך ולהתברר, ואזי עולה הפסולת והרע בכל פעם למעלה כמשל הנזכר לעיל. וצריך שיעמוד אחד שיסיר ממנו חלאתו ופסולתו בכל פעם ואזי ישאר אחר כך זך וצלול לגמרי באמת כראוי:

היה אפשר להוציא הפסולת והרפש מיד מהאנשים שהיו בגשמיות מתחלה ונתקרבו להשם יתברך. אך מה יהיה, אם יהיה 'מוציא הרפש' יוציא הרפש עם המוח מאחר שמעורב הכל יחד. על כן ההכרח להיות מתון מתון עד שיזדכך מעט מעט:

הפוסט שיחות הרן אות עט הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

ספר שמות הצדיקים

(חיברו ר' נתן מברסלב בעקבות דברי רבנו על מעלת אמירת שמות הצדיקים) עמוד י"ד 

בְּר' שִׁישָׁא. אִידִי בַּר אוֹשַׁעְיָא. רַב אִידִי בְּרַב אִיקָא. אִידִי אָבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל. רַב אִידִי. 

רַב אִיהִי. אַיּוֹ. אִילָא דְיַבְנֶה. ר' אִילָאִי. ר' אִילָא בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר מַרְתָּא. ר' אִילָאִי דִנְצִיבִין וּבְנוֹ. אֵילִים וּבְנוֹ יוֹסֵף. אִילַס וּבְנוֹ הִלֵל. אִילוּפֵיסָה. אַלְיוֹעֵינָה בֶּן הַקַּף. אִילְעֵינִי. אִילְפָא. ר' אִילְפֵי הַשֵּׁנִי. ר' אִילְפֵי בַּר קַרוּיָא. אֵימִי. ר' אֵינִי. ר' אַנְיָא בֶּן פַּזִי. אִינְיָא. ר' אִינְיָיא. ר' אִנְיָיּא בַּר סִיסֵי. 

אִיסֵי בֶּן עֲקִיבָא, אוֹ בֶּן עֲקַבְיָה, וְהוּא יוֹסֵף אִישׁ הוּצַל הוּא יוֹסֵף הַבַּבְלִי, הוּא אִיסֵי בֶן גּוּר אַרְיֵּה, הוּא אִיסֵי בֶּן יְהוּדָה, הוּא אִיסֵי בֶּן גַּמְלִיאֵל, הוּא אִיסֵי בֶּן מַהֲלַלְאֵל וּמַה שְׁמוֹ: אִיסֵי בֶּן עֲקַבְיָה שְׁמוֹ. אִיסֵי בַּר הִינֵי. אִיסֵי אַבוּהָּ דְּר' זֵירָא, וְאָמְרִי לָה אַחוּהָּ דְּר' זֵירָא. אִיסֵי בֶּן מְנַחֵם. אִיסֵי בְּרֵיהּ דְּר' יִצְחָק בְּרַב יְהוּדָה. ר' אִיסֵי דְקִסְרִין. אִיסֵי בֶּן שַׁמַּאי. אַבָּא אִיסִי בֶּן יוֹחָנָן. ר' אִיסִי. אִיסוּר גִּיּוֹרָא. אִיסַק (שנים היו). אֵיפָא בֶּן רַחְבָּה. 

רַב אִיקָא בַּר אָבִין. רַב אִיקָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַמִּי. רַב אִיקָא בְּרֵיהּ דְּר' חַנִינָא. רַב אִיקָא מִפַּשְׁרוּנְיָא. רַב אִיקָא בְּרַב אִידִי. רַב אִיקָא אַבוּהָּ דְּרַב אַחָא. רַב אִיתַי. ר' אַלּוֹנִי בֶּן טַבַּרְיָי. ר' אֶלְיְהוֹעֵינִי. ר' אֶלְיָקוּם ס:דחשַׁמְעֵיהּ דְּרָבָא. אֶלְיָקוּם אָבִיו שֶׁל ר' יוֹחָנָן. אֶלְיָשׁוּב. 

אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה. אֱלִישָׁע אָבִיו שֶׁל ר' יִשְׁמָעֵאל כּהֵן גָדוֹל. אֱלִישָׁע אָבִיו שֶׁל ר' יִשְׁמָעֵאל חֲבֵרוֹ שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא. אֱלִישָׁע אָבִיו שֶׁל ר' יוֹסֵי. אֱלִישָׁע אָבִיו שֶׁל ר' יְהוֹשֻׁעַ. אֱלִישָׁע בַּעַל כְּנָפַיִם. ר' אֲלַכְסָא. ר' אַלֶכְּסַנְדְּרָא. ר' אַלֶכְּסַנְדְּרִי. ר' אַלֶכְּסַנְדְּרִי בַּר חִגְרִי. ר' אַלֶכְּסַנְדְּרִי דִּצְדוּקִי. אֶלְנָתָן. 

ר' אִלְעָאי הַזָקֵן. ר' אֶלְעָאי. ר' אֶלְעָאי בֶּן אֶלְעָזָר. (נוּסַח אֲחֵר: ר' אֶלְעָאִי בֶּן אֱלִישָׁע) ר' אֶלְעָאִי בַּר בֶּרֶכְיָה, (נוּסַח אַחֵר: ר' אֶלְעָזָר בַּר בֶּרֶכְיָה). ר' אֶלְעָאִי בַּר מְנַחֵם. אֶלְעָזָר שֶׁהָיָה עַל הַפָּרוֹכֶת. ר' אֶלְעָזָר בֶּן חַרְסוּם. ר' אֶלְעָזָר בֶּן חֲנַנְיָה בֶּן חִזְקִיָה בֶּן גּוּרְיוֹן. ר' אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ. ר' אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל בֶּן הוֹרְקְנוּס. ר' אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקב. ר' אֶלְעָזָר בְּר' צָדוֹק. ר' אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. ר' אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי. ר' אֱלִיעֶזֶר בֶּן שְׁמַעְיָה אִישׁ כְּפַר אוּתַּנִי. ר' אֶלְעָזָר בֶּן פַּרְטָא. ר' אֶלְעָזָר בֶּן פַּרְטָא בֶּן בְּנוֹ שֶׁל ר' אֶלְעָזָר בֶּן פַּרְטָא. אֶלְעָזָר בֶּן פִּילָא (נוּסַח אַחֵר: אֶלְעָזָר בֶּן פַּאבִי)  

תפילה לאומרה אחר הזכרת שמות הצדיקים

 מרבי נתן מרסלב

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁבִּזְכוּת כָּל הַצַּדִּיקִים הָאֵלּוּ שֶׁהִזְכַּרְתִּי לְפָנֶיךָ, חֲסִידִים גִּבּוֹרִים מָארֵי תוֹרָה חוֹזִים נְבִיאִים צַדִּיקִים, בִּזְכוּת שְׁמוֹתָם הַקְּדוֹשִׁים וּבִזְכוּת  תּוֹרָתָם וּמַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים שֶׁעָשׂוּ לְפָנֶיךָ, שֶׁתְּרַחֵם עָלֵינוּ בְרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים. וּתְזַכֵּנִי שֶׁיֻּמְשַׁךְ עָלֵינוּ אוֹר קְדֻשָּׁתָם, שֶׁנִּזְכֶּה לֵילֵךְ בְּעִקְבוֹתָם וְלִדְרךְ בִּנְתִיבוֹתָם. וְנִזְכֶּה מֵעַתָּה בְכחָם הַגָּדוֹל לָשׁוּב אֵלֶיךָ בֶּאֱמֶת וְלָלֶכֶת בְּדַרְכֵי יְשָׁרִים לְפָנֶיךָ, וְתִתֶּן בְּלֵב כָּל הַצַּדִּיקִים, הֵן אוֹתָם שֶׁהִזְכַּרְתִּי לְפָנֶיךָ, הֵן אוֹתָם הַצַּדִּיקִים הַגְּנוּזִים שֶׁהָיוּ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר שֶׁלֹא זָכִיתִי לֵידַע מִשְׁמוֹתָם, שֶׁכֻּלָּם כְּאֶחָד יָגִנּוּ עָלֵינוּ וְיַמְלִיצוּ טוֹב בַּעֲדֵנוּ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ, שֶׁתָחוּס וּתְרַחֵם עָלֵינוּ וְתִתֵּן בְּלִבֵּנוּ לָשׁוּב אֵלֶיךָ בֶּאֱמֶת, וְתָסִיר מִמֶּנּוּ לֵב הָאֶבֶן וְתִתֶּן לָנוּ לֵב בָּשָׂר וְתַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ, וְנִזְכֶּה לֵילֵךְ בְּארַח צַדִּיקִים, וִיְהִי חֶלְקֵנוּ עִמָּהֶם לָעוֹלָם הַבָּא בְגַן עֵדֶן וְלֹא נֵיעוֹל בְּכִסּוּפָא קַמָּךְ.

וְתַעֲזר לָנוּ בִּזְכוּת זְכִירַת שְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים שֶׁנִּזְּכֶּה לִפְעל כָּל בַּקָּשָׁתֵינוּ לְפָנֶיךָ בְּכָל מַה שֶּׁאָנוּ צְרִיכִים, בְּגַשְׁמִיּוּת וְרוּחָנִיּוּת, וּתְבַטֵּל הַטֶּבַע וְתַשְׁגִּיחַ עָלֵינוּ בְהַשְׁגָּחָתְךָ לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם, וְיֻמְּשַׁךְ עָלֵינוּ שֶׁפַע טוֹבָה וּבְרָכָה וְחַיִּים וּרְפוּאָה וּפַרְנָסָה וּבְרִיאוּת הַגּוּף וְכָל טוּב, שֶׁלּא כְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע כְּלָל. וְכָל הַנְהָגַת תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, כֻּלָּם יִשְׁתַּנּוּ לְטוֹבָה עָלֵינוּ בִּזְכוּת הַצַּדִּיקִים הַנּוֹרָאִים הָאֵלּוּ שֶׁהִזְכַּרְתִּי לְפָנֶיךָ, כַּאֲשֶׁר הוֹדַעְתָּנוּ עַל יְדֵי צַדִּיקֶיךָ הָאֲמִתִּיִּים שֶׁהַזְכָּרַת שְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים יֵשׁ לָהֶם כּחַ לְהָבִיא שִׁינּוּי בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית לְשַׁנּוֹת הַטֶּבַע לְטוֹבָה. כִּי אֵין לָנוּ עַל מִי לְהִשָּׁעֵן עַתָּה כִּי אִם עַל זְכוּת הַצַּדִּיקִים הַקְּדוֹשִׁים שׁוֹכְנֵי עָפָר, "לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם".

מָלֵא רַחֲמִים, זָכְרֵינוּ. בְזִכָּרוֹן טוֹב לְפָנֶיךָ וּפָקְדֵנוּ בִּפְקֻדַּת יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים מִשְּׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם, וּזְכָר לָנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ אַהֲבַת הַקַּדְמוֹנִים, זְכוּת כָּל הַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים וְהַקְּדוֹשִׁים הָאֵלּוּ שֶׁהִזְכַּרְתִּי לְפָנֶיךָ, בִּזְכוּתָם תּוֹשִׁיעֵנוּ בְּכָל מַה שֶּׁאָנוּ צְרִיכִים לְהִוָּשַׁע בְּגוּף וָנֶפֶשׁ וּמָמוֹן, בְּגַשְׁמִיּוּת וּבְרוּחָנִיּוּת. וְתַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ, וְתָשִׂים חֶלְקֵנוּ עִם כָּל הַצַּדִּיקִים לְעוֹלָם וָעֶד. וּלְעוֹלָם לֹא נֵבוֹשׁ כִּי בְךָ בָטָחְנוּ, וְעַל חַסְדְּךָ הַגָּדוֹל בֶּאֱמֶת נִשְׁעָנְנוּ, בָּרוּךְ אַתָּה מִשְׁעָן וּמִבְטָח לַצַּדִּיקִים.

הפוסט שמות הצדיקים עמוד יד הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

[כה]. עַל־יְדֵי שֶׁשּׁוֹמֵעַ חֶרְפָּתוֹ וְאֵינוֹ מֵשִׁיב וְעוֹשֶׂה זֹאת מֵאַהֲבָה, לֹא בִּשְׁבִיל לְהַכְעִיס אֶת חֲבֵרוֹ יוֹתֵר עַל־יְדֵי הַשְּׁתִיקָה, עַל־יְדֵי זֶה דּוֹחֶה כָּל הַקְּלִפּוֹת הַטְּמֵאוֹת שֶׁלֹּא יִתְאַחֲזוּ בַּקְּדֻשָּׁה: (לק"א סי' פ"ב)

[כו]. צָרִיךְ לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת, אֲפִלּוּ אֶת אֵלּוּ הַחוֹלְקִים עָלָיו צָרִיךְ לַחֲקֹר לִמְצֹא זְכוּת בָּהֶם בְּמַה שֶׁחוֹלְקִים עָלָיו, וְעַל־יְדֵי זֶה יוּכַל לְבַטֵּל הַמַּחֲלֹקֶת לְגַמְרֵי אוֹ שֶׁיִּהְיֶה מַפָּלָה לְהַחוֹלְקִים: (לק"א סי' קל"ו)

[כז]. מִי שֶׁאוֹחֵז תַּאֲוָתוֹ מִמַּחְלֹקֶת זוֹכֶה שֶׁיֹּאמְרוּ דְּבַר הֲלָכָה מִשְּׁמוֹ, וַאֲזַי הוּא דָּר בִּשְׁנֵי עוֹלָמוֹת וּכְאִלּוּ לֹא מֵת: (לק"א סי' קמ"ה)

[כח]. עַל־יְדֵי מַחְלֹקֶת קָשֶׁה לְהִתְפַּלֵּל וּלְדַבֵּר דִּבּוּרִים דִּקְדֻשָּׁה. עַל־כֵּן קֹדֶם הַתְּפִלָּה צְרִיכִין לְקַבֵּל עָלָיו מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ אַהֲבָה וְשָׁלוֹם. כִּי עִקַּר הַדִּבּוּר מִשָּׁלוֹם: (לק"א סי' רל"ט)

[כט]. עַל־יְדֵי מַחְלֹקֶת נוֹפְלִים מַחֲשָׁבוֹת שֶׁל כְּפִי‍רוֹת עַל אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים וְכוּ'. עַיֵּן אֱמֶת וֶאֱמוּנָה אוֹת ל"ז ל"ח: (לק"א סי' רנ"א)

[ל]. כְּשֶׁיֵּשׁ מַחְלֹקֶת עַל הָאָדָם יְכוֹלִין לְהַפִּילוֹ מִמַּדְרֵגָתוֹ חַ"ו. וְצָרִיךְ לְהִתְחַזֵּק מְאֹד וּלְהִתְפַּלֵּל וּלְהִתְחַנֵּן הַרְבֵּה לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁלֹּא יַטֶּה מִן הַדֶּרֶךְ חַ"ו עַל יְדֵי הַמַּחֲלֹקֶת: (לק"א סי' רנ"ח)

[לא]. כְּשֶׁיֵּשׁ מַחְלֹקֶת עַל הָאָדָם, אֵין לָאָדָם לַעֲמֹד עַצְמוֹ כְּנֶגֶד הַשּׂנְאִים, לוֹמַר, כְּמוֹ שֶׁעוֹשֶׂה לִי כֵּן אֶעֱשֶׂה לוֹ כְּנֶגְדּוֹ, כִּי זֶה גּוֹרֵם שֶׁהַשּׂנֵא יָבוֹא לִמְבֻקָּשׁוֹ לִרְאוֹת בּוֹ חַ"ו מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה לִרְאוֹת בּוֹ. רַק אַדְּרַבָּא, רָאוּי לָדוּן אוֹתָם לְכַף זְכוּת וְלַעֲשׂוֹת לָהֶם כָּל הַטּוֹבוֹת, וְעַל־יְדֵי זֶה מֵפֵר מַחֲשֶׁבֶת הַשּׂוֹנֵא, וַאֲזַי אַדְּרַבָּא תָּשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה עַל ראֹשׁוֹ: (לק"א סי' רע"ז)

[לב]. וְכָל זֶה כְּשֶׁהַחוֹלְקִים הֵם רְשָׁעִים. אֲבָל כְּשֶׁהַחוֹלְקִים עָלָיו צַדִּיקִים, בְּוַדַּאי כַּוָּנָתָם הוּא רַק לְטוֹבָה שֶׁמְּרִימִין וּמְנַשְּׂאִין אוֹתוֹ עַל־יְדֵי זֶה, וּמַמְתִּיקִים דִּינִים מֵעָלָיו עַל יְדֵי זֶה שֶׁחוֹלְקִין עָלָיו. וְזֶה צָרִיךְ הָאָדָם לָדַעַת, כְּשֶׁיֵּשׁ עָלָיו מַחְלֹקֶת שֶׁל צַדִּיקִים, שֶׁהוּא רַק לְטוֹבָה. וְצָרִיךְ לְבַקֵּשׁ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁלֹּא יַטְעֶה עַצְמוֹ בָּזֶה לוֹמַר שֶׁהוּא מַחֲלוֹקֶת גְּמוּרָה חַ"ו, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְגַּבֵּר מַחֲלֹקֶת גְּמוּרָה דְּסִטְרָא אַחֳרָא חַ"ו עַל־יְדֵי זֶה: (שם)

[לג]. עַל־יְדֵי מַחְלֹקֶת בָּא עֲנִיּוּת וְאֵין זוֹכִין לִרְפוּאָה, אֲבָל עַל־יְדֵי שָׁלוֹם בָּא רְפוּאָה וּפַרְנָסָה: (שם)

[לד]. כְּשֶׁיֵּשׁ מִלְחָמוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים בָּעוֹלָם, עַל־יְדֵי זֶה בָּא עֲצִירַת גְּשָׁמִים חַ"ו, וְנַעֲשָׂה יַקְרוּת חַ"ו: (לק"ת סי' ס')

[לה]. עַל־יְדֵי שֶׁפּוֹגְמִין בִּכְבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ עַל־יְדֵי־זֶה בָּא מַחְלֹקֶת. עַיֵּן אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל י"ח וְכָבוֹד ל"ב (לק"ת סי' ע"א)

[לו]. כָּל הָעוֹלָם מָלֵא מַחְלֹקֶת, הֵן בֵּין אֻמּוֹת הָעוֹלָם, וְכֵן בְּכָל עִיר וָעִיר, וְכֵן בְּכָל בַּיִת וּבַיִת בֵּין הַשְּׁכֵנִים, וּבֵין כָּל אֶחָד עִם אִשְׁתּוֹ וּבְנֵי בֵּיתוֹ וּמְשָׁרְתָיו וּבָנָיו וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאֵין מִי שֶׁיָּשִׂים אֶל לִבּוֹ הַתַּכְלִית, שֶׁבְּכָל יוֹם הָאָדָם מֵת, כִּי הַיּוֹם שֶׁעָבַר לֹא יִהְיֶה עוֹד וּבְכָל יוֹם הוּא מִתְקָרֵב לַמִּיתָה, וְאֵיךְ יֵשׁ לוֹ פְּנַאי לְבַלּוֹת זְמַן עַל מַחֲלֹקֶת. עַל־כֵּן מִי שֶׁהוּא בַּר דַּעַת קְצָת, צָרִיךְ לָשִׂים לֵב לָזֶה, וְיַמְשִׁיךְ עַל עַצְמוֹ אֲרִיכוּת אַפַּיִם, וְלֹא יְאַבֵּד יָמָיו עַל־יְדֵי מַחֲלֹקֶת, קְטַנָּה אוֹ גְּדוֹלָה, רַק יַעֲצֹר רוּחוֹ וְכַעֲסוֹ וְיִהְיֶה לוֹ שָׁלוֹם עִם הַכֹּל (שיחות הר"ן סי' ע"ז)

הפוסט ליקוטי עצות – מחלוקת ומריבה חלג ג' הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

ספר שמות הצדיקים

(חיברו ר' נתן מברסלב בעקבות דברי רבנו על מעלת אמירת שמות הצדיקים) עמוד י"ג

אַוְיָא. רַב אֲוִירָא סָבָא. אוֹן בַּר אֵימִי. ר' אוּנְיָא. אוּנְקְלוֹס הַגֵּר. אוּסְטְיָיא. אוּרִי. אַבָּא אוּרְיָין אִישׁ צַיְידִין. 

ר' אוֹשַׁעְיָא בְּנוֹ שֶׁל ר' יְהוּדָה הַבּוֹשֶׂם. ר' אוֹשַׁעְיָא רַבָּא בַּר חַמָּא בַּר בִּיסְנָא. ר' אוֹשַׁעְיָא בַּר חִיָיא. ר' אוֹשַׁעְיָא זְעִירָא דְּמִן חַבְרַיָּא. אוֹשַׁעְיָא אִישׁ טַרְיָא. ר' אוֹשַׁעְיָא בַּר שַׁמַּאי. הוֹשַׁעְיָא הַכּהֵן. הוֹשַׁעְיָא בַּר זְעִירָא. אוֹשַׁעְיָא בַּר זַבְדָּא. רַב הוֹשַׁעְיָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי. ר' הוֹשַׁעְיָא בְּרֵיהּ דְּר' שִׂמְלָאי דְקִסְרִין. 

ר' אַחִי מִכַּפְרֵי. רַב אַחָא בַּר רַב. רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא. רַב אַחָא בַּר יַעֲקב. רַב אַחָא בַּר תַּחְלִיפָא. רַב אַחָא בַּר אִיקָא. רַב אַחָא מִדִּיפְתָּא. רַב אַחָא בַּר אַבָּא. רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַחָא. רַב אַחָא שַׂר הַבִּירָה. רַב אַחָא בְּרַב הוּנָא. רַב אַחָא בַּר חֲנִינָא, רַב אַחָא. רַב אַדָּא. ר' אַחָא אֲרִיכָא וְהוּא רַב אַחָא בַּר פַּפָּא. ר' אַחָא בַּר אָבִין בַּר בִּנְיָמִין. רַב אַחָא בַּר יוֹסֵף. רַב אַחָא בְּרַב אַוְיָא. רַב אַחָא בַּר עַוִירָא. רַב אַחָא בַּר עַזָּא. רַב אַחָא בַּר יֵיבָא. רַב אַחָא בַּר אַבַּיֵי. רַב אַחָא בַּר בֵּיבִי. רַב אַחָא בַּר אַהֲבָה. ר' אַחָא אַחוּהָּ דְּמַר אַחָאִי אוֹ דְּמִן אַחָא. רַב אַחָא בַּר יִצְחָק. ר' אַחָא מִפַּרְזִיקָא. רַב אַחָא גְלִילָאָה. ר' אַחָא אַחוּי דְּר' יוֹסֵי מִבְּרַקְתִּיָּה. רַב אַחָא בַּר זְעִירָא. רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּר' זְעִירָא. רַב אַחָא סָבָא, (נוּסַח אַחֵר: רַב אַחָא טָאבָא). רַב אַחָא בַּר עוּלָא. רַב אַחָא בַּר דַּלְיָא. רַב אַחָא מִבֵּי חוּזָאָה. רַב אַחָא בַּר מָנְיוּמִי. רַב אַחָא בַּר קְטִינָא. רַב אַחָא בַּר הוֹשַׁעְיָא. רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַשִּׁי. רַב אַחָא מֵהוּצַל. רַב אַחָא בַּר פִּנְחָס. רַב אַחָא בַּר חֲנִילָאִי. רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן. רַב אַחָא קַרְטִיגְנָאָה וְאָמְרֵי לָהּ רַב חָנָה. ר' אַחָא בַּר שַׁלְקָא. רַב אַחָא בַּר חָנָה. ר' אַחָא בְּרֵיהּ דְּר' חִיָּא בַּר אַבָּא. רַב אַחָא בְּרַב אַמִּי. רַב אַחָא בַּר בִּיזְנָא. רַב אַחָא בַּר אָבִין בַּר בִּנְיָמִין. אַחָא בַּר שִׁילָא אִישׁ כְּפָר תַּמַרְתָּא. רַב אַחָא בְּר' יוֹסִי. רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְרָבִינָא. ר' אַחָא תַּנָא דִבְּרָיְיתָא. רַב אַחָא אַחוּהָּ דְאַבָּא, אַבוּהּ דְּר' יִרְמְיָה בַּר אַבָּא. 

 רַב אַחַאי. ר' אַחַאי בַר יאשִׁיָה, אַחִי בְּרִבִּי. רַב אֲחַדְבּוּיָה בַּר מַתְנָא. רַב אַחַדְבוּי בַּר אַמִּי. רַב אַחַדְבּוּי. אַחִי שָׁקְיָא. רַב אַחִי. אֲחִיָּה הַבַּבְלִי. רַבִּי אֲחִיָּה הַגָּדוֹל. אֲחִיתָּאִי. רַב אַחְלִי. אַטִיטוּס. 

 רַב אֵיבָא. ר' אֵיבָא בַּר כָּהֲנָא. אַיְבוּ אַבוּהָּ דְּרַב. אַיְבוּ בְּנוֹ שֶׁל רַב. אַיְבוּ וְחִזְקִיָה בַּר בְּרַתֵּיהּ דְרַב. ר' אַיְבוּ בַּר נַגְרָא, אוֹ בַּר אַגְרִי (אֵיבוֹ וְאֵיבוֹ אֶחָד הוּא). אֵיבוֹת בַר אִיהִי. אִיבִי. מַר אִידָאִי. רַב אִידִי. רַב אִידִי אַבוּהָּ דְּר' יַעֲקב וְהוּא בַּר בֵּי רַב דְּחַד יוֹמָא. רַב אִידִי סַרְסַיָה דְרַב שֵׁשֶׁת. רַב אִידִי בַּר אָבִין נַגְרָא. רַב אִידִי בַּר אַבָּא. רַב אִידִי בַּר גֵרְשׁוֹן. רַב אִידִי דְחוּטַרְיָא. רַב אִידִי 

תפילה לאומרה אחר הזכרת שמות הצדיקים

 מרבי נתן מרסלב

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁבִּזְכוּת כָּל הַצַּדִּיקִים הָאֵלּוּ שֶׁהִזְכַּרְתִּי לְפָנֶיךָ, חֲסִידִים גִּבּוֹרִים מָארֵי תוֹרָה חוֹזִים נְבִיאִים צַדִּיקִים, בִּזְכוּת שְׁמוֹתָם הַקְּדוֹשִׁים וּבִזְכוּת  תּוֹרָתָם וּמַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים שֶׁעָשׂוּ לְפָנֶיךָ, שֶׁתְּרַחֵם עָלֵינוּ בְרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים. וּתְזַכֵּנִי שֶׁיֻּמְשַׁךְ עָלֵינוּ אוֹר קְדֻשָּׁתָם, שֶׁנִּזְכֶּה לֵילֵךְ בְּעִקְבוֹתָם וְלִדְרךְ בִּנְתִיבוֹתָם. וְנִזְכֶּה מֵעַתָּה בְכחָם הַגָּדוֹל לָשׁוּב אֵלֶיךָ בֶּאֱמֶת וְלָלֶכֶת בְּדַרְכֵי יְשָׁרִים לְפָנֶיךָ, וְתִתֶּן בְּלֵב כָּל הַצַּדִּיקִים, הֵן אוֹתָם שֶׁהִזְכַּרְתִּי לְפָנֶיךָ, הֵן אוֹתָם הַצַּדִּיקִים הַגְּנוּזִים שֶׁהָיוּ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר שֶׁלֹא זָכִיתִי לֵידַע מִשְׁמוֹתָם, שֶׁכֻּלָּם כְּאֶחָד יָגִנּוּ עָלֵינוּ וְיַמְלִיצוּ טוֹב בַּעֲדֵנוּ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ, שֶׁתָחוּס וּתְרַחֵם עָלֵינוּ וְתִתֵּן בְּלִבֵּנוּ לָשׁוּב אֵלֶיךָ בֶּאֱמֶת, וְתָסִיר מִמֶּנּוּ לֵב הָאֶבֶן וְתִתֶּן לָנוּ לֵב בָּשָׂר וְתַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ, וְנִזְכֶּה לֵילֵךְ בְּארַח צַדִּיקִים, וִיְהִי חֶלְקֵנוּ עִמָּהֶם לָעוֹלָם הַבָּא בְגַן עֵדֶן וְלֹא נֵיעוֹל בְּכִסּוּפָא קַמָּךְ.

וְתַעֲזר לָנוּ בִּזְכוּת זְכִירַת שְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים שֶׁנִּזְּכֶּה לִפְעל כָּל בַּקָּשָׁתֵינוּ לְפָנֶיךָ בְּכָל מַה שֶּׁאָנוּ צְרִיכִים, בְּגַשְׁמִיּוּת וְרוּחָנִיּוּת, וּתְבַטֵּל הַטֶּבַע וְתַשְׁגִּיחַ עָלֵינוּ בְהַשְׁגָּחָתְךָ לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם, וְיֻמְּשַׁךְ עָלֵינוּ שֶׁפַע טוֹבָה וּבְרָכָה וְחַיִּים וּרְפוּאָה וּפַרְנָסָה וּבְרִיאוּת הַגּוּף וְכָל טוּב, שֶׁלּא כְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע כְּלָל. וְכָל הַנְהָגַת תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, כֻּלָּם יִשְׁתַּנּוּ לְטוֹבָה עָלֵינוּ בִּזְכוּת הַצַּדִּיקִים הַנּוֹרָאִים הָאֵלּוּ שֶׁהִזְכַּרְתִּי לְפָנֶיךָ, כַּאֲשֶׁר הוֹדַעְתָּנוּ עַל יְדֵי צַדִּיקֶיךָ הָאֲמִתִּיִּים שֶׁהַזְכָּרַת שְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים יֵשׁ לָהֶם כּחַ לְהָבִיא שִׁינּוּי בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית לְשַׁנּוֹת הַטֶּבַע לְטוֹבָה. כִּי אֵין לָנוּ עַל מִי לְהִשָּׁעֵן עַתָּה כִּי אִם עַל זְכוּת הַצַּדִּיקִים הַקְּדוֹשִׁים שׁוֹכְנֵי עָפָר, "לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם".

מָלֵא רַחֲמִים, זָכְרֵינוּ. בְזִכָּרוֹן טוֹב לְפָנֶיךָ וּפָקְדֵנוּ בִּפְקֻדַּת יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים מִשְּׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם, וּזְכָר לָנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ אַהֲבַת הַקַּדְמוֹנִים, זְכוּת כָּל הַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים וְהַקְּדוֹשִׁים הָאֵלּוּ שֶׁהִזְכַּרְתִּי לְפָנֶיךָ, בִּזְכוּתָם תּוֹשִׁיעֵנוּ בְּכָל מַה שֶּׁאָנוּ צְרִיכִים לְהִוָּשַׁע בְּגוּף וָנֶפֶשׁ וּמָמוֹן, בְּגַשְׁמִיּוּת וּבְרוּחָנִיּוּת. וְתַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ, וְתָשִׂים חֶלְקֵנוּ עִם כָּל הַצַּדִּיקִים לְעוֹלָם וָעֶד. וּלְעוֹלָם לֹא נֵבוֹשׁ כִּי בְךָ בָטָחְנוּ, וְעַל חַסְדְּךָ הַגָּדוֹל בֶּאֱמֶת נִשְׁעָנְנוּ, בָּרוּךְ אַתָּה מִשְׁעָן וּמִבְטָח לַצַּדִּיקִים.

הפוסט שמות הצדיקים עמוד יג' הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

ר' אַבָּא בַּר סוּרְמָקֵי. ר' אַבָּא בְּרַב הוּנָא. ר' אַבָּא בַּר הַמְנוּנָא. אַבָּא בַּר חִסְדָּא. אַבָּא בַּר מָרְתָא דְהוּא אַבָּא בַּר מַנְיוּמִי. ר' אַבָּא בַּר שִׁילָא. ר' אַבָּא בַּר בִּיסְנָא אוֹ בִּיזְנָא. ר' אַבָּא בַּר יִסָא. ר' אַבָּא קַרְטִיגְנָאָה. אַבָּה בְּרֵיהּ דְרַב בִּנְיָמִין בַּר חִיָּא. אַבָּא בַּר מָשׁ אוֹ בַּר רַמָשׁ. ר' אַבָּא בַּר יְהוּדָה. ר' אַבָּא בַּר בַּר חָנָה, וְהוּא רַבָּה בַּר בַּר חָנָה. אַבָּא נַרְשָׁאָה. (נוּסַח אַחֵר אַדָּא נַרְשָׁאָה). 

אַבָּא בִּירָאָה בְּר' אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקב. אַבָּא מֵהַגְרוּנְיָא. ר' אַבָּא בַּר נָתָן. ר' אַבָּא בַּר אֶלְיָשׁוּב. אַבָּא סוּרָאָה. אַבָּא בַּר שְׁמוּאֵל אַבָּא. אַבָּא בַּר חִילְפֵי בַּר קַרְיָה. ר' אַבָּא בְּרַב יוֹסֵף בַּר רָבָא. רַב אַבָּא אַבוּהָּ דְרַב בְּרֵיהּ דְּרַב מְשַׁרְשְׁיָא. ר' אַבָּא בַּר לִימָא. ר' אַבָּא בַּר לֵוִי. אַבָּא אַבוּהָּ דְּר' שַׂמְלאי. אַבָּא צִידוֹנִי. אַבָּא בַּר דּוּסַאי. ר' אַבָּא סַדְרוּנְיָא אוֹ מִרוּמַנְיָא. ר' אַבָּא בַּר אַחוּהּ דְּר' יוֹסֵי. אַבָּא הַדּוֹרֵשׁ. אַבָּא בַּר תַּחְלִיפָא. אַבָּא בַּר מְחַסְיָא. אַבָּא סַמוֹקִיד. אַבָּא תַּחְנָא. אַבָּא בַּר שׁוּמְנִי. 

אַבָּאֵי. ר' אַבְדּוּמָה נְחוּתָּא. ר' אֲבוּדְמִי בַּר טוּבִי. ר' אַבְדּוּמִי בַּר בְּרַתֵּיה דְר' טָבִי. ר' אַבְדּוּמִי בַּר תַּנְחוּם. ר' אַבְדִּימוֹס בַּר יוֹסֵי בֶּן חֲלַפְתָּא. אַבְדִּימִי דְמִן חַפְיָא. רַב אַבְדִּימִי בַּר הַמְדּוּרָא. ר' אַבְדִּימִי אַבוּהָּ דְּר' יִצְחָק. ר' אַבְדִּימִי בַּר חַמָּא בַּר חַסָּא. רַב אַבְדִּימִי בַּר חִסְדָּא אוֹ בַּר דּוֹסָא. ר' אַבְדִימִי דְּצִפּוֹרִין. ר' אַמִּי אָבִיו. ר' אַבְדִּימִי בַּר נְחוּנְיָא. ר' אַבְדִּימִי אַחוּי דְּר' יוֹסֵי. ר' אַבְדִּימִי מַלְחָא. אַבְדִּימִי. 

אַבְדָּן הוּא אַבָּא יוּדָן. ר' אַבָּהוּ. ר' אַבָּהוּ מִבָּבֶל. ר' אַבָּהוּ בֶן זוּטַרְתִּי. ר' אַבָּהוּ בְּרֵיהּ דְּרַב בֵּבָּי. ר' אַבָּהוּ אָבִיו שֶׁל רַב שְׁמוּאֵל. ר' אַבָּהוּ בַּר אַחָא. אַבָּהוּ בְּרֵיהּ דְּרַב גְּנִיבָא. אֲבוּהָּ אָבִיו שֶׁל רַבָּה בַּר אַבָּהוּ, אֲבוּהָּ בַּר אִיהִי. אַבוּהָ אָבִיו שֶׁל מָארִי. בַּר אָבִין. וּבַר קִיפוּק. 

ר' אֲבוֹי סָבָא הוּא רַב אַוְיָא. אֲבוּיָה אָבִיו שֶׁל אֱלִישָׁע אַחֵר. אֲבִיָּה. רַב אַדָּא בְּנוֹ. אֲבוּבְרָם. אֲבוּנָה סָפְרָא. ר' אֲבוּנָה בַּר סְחוֹרָה. 

אַבְטַלְיוֹן. אַבְטוּלְמַס. אַבְטוּלַס בַּר אַבְטוּלְמוֹס. אַבְטוּלַס בֶּן רְאוּבֵן. 

ר' אַבְטוּלַס בְּר' יוֹסֵף בֶּן חֲלַפְתָּא. ר' אַבְטוּלַס. אַבְיוֹן אָבִיו שֶׁל ר' יְהוֹשֻׁעַ. אֲבִיטוּל סָפְרָא. 

תפילה לאומרה אחר הזכרת שמות הצדיקים
 מרבי נתן מרסלב

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁבִּזְכוּת כָּל הַצַּדִּיקִים הָאֵלּוּ שֶׁהִזְכַּרְתִּי לְפָנֶיךָ, חֲסִידִים גִּבּוֹרִים מָארֵי תוֹרָה חוֹזִים נְבִיאִים צַדִּיקִים, בִּזְכוּת שְׁמוֹתָם הַקְּדוֹשִׁים וּבִזְכוּת  תּוֹרָתָם וּמַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים שֶׁעָשׂוּ לְפָנֶיךָ, שֶׁתְּרַחֵם עָלֵינוּ בְרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים. וּתְזַכֵּנִי שֶׁיֻּמְשַׁךְ עָלֵינוּ אוֹר קְדֻשָּׁתָם, שֶׁנִּזְכֶּה לֵילֵךְ בְּעִקְבוֹתָם וְלִדְרךְ בִּנְתִיבוֹתָם. וְנִזְכֶּה מֵעַתָּה בְכחָם הַגָּדוֹל לָשׁוּב אֵלֶיךָ בֶּאֱמֶת וְלָלֶכֶת בְּדַרְכֵי יְשָׁרִים לְפָנֶיךָ, וְתִתֶּן בְּלֵב כָּל הַצַּדִּיקִים, הֵן אוֹתָם שֶׁהִזְכַּרְתִּי לְפָנֶיךָ, הֵן אוֹתָם הַצַּדִּיקִים הַגְּנוּזִים שֶׁהָיוּ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר שֶׁלֹא זָכִיתִי לֵידַע מִשְׁמוֹתָם, שֶׁכֻּלָּם כְּאֶחָד יָגִנּוּ עָלֵינוּ וְיַמְלִיצוּ טוֹב בַּעֲדֵנוּ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ, שֶׁתָחוּס וּתְרַחֵם עָלֵינוּ וְתִתֵּן בְּלִבֵּנוּ לָשׁוּב אֵלֶיךָ בֶּאֱמֶת, וְתָסִיר מִמֶּנּוּ לֵב הָאֶבֶן וְתִתֶּן לָנוּ לֵב בָּשָׂר וְתַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ, וְנִזְכֶּה לֵילֵךְ בְּארַח צַדִּיקִים, וִיְהִי חֶלְקֵנוּ עִמָּהֶם לָעוֹלָם הַבָּא בְגַן עֵדֶן וְלֹא נֵיעוֹל בְּכִסּוּפָא קַמָּךְ.

וְתַעֲזר לָנוּ בִּזְכוּת זְכִירַת שְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים שֶׁנִּזְּכֶּה לִפְעל כָּל בַּקָּשָׁתֵינוּ לְפָנֶיךָ בְּכָל מַה שֶּׁאָנוּ צְרִיכִים, בְּגַשְׁמִיּוּת וְרוּחָנִיּוּת, וּתְבַטֵּל הַטֶּבַע וְתַשְׁגִּיחַ עָלֵינוּ בְהַשְׁגָּחָתְךָ לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם, וְיֻמְּשַׁךְ עָלֵינוּ שֶׁפַע טוֹבָה וּבְרָכָה וְחַיִּים וּרְפוּאָה וּפַרְנָסָה וּבְרִיאוּת הַגּוּף וְכָל טוּב, שֶׁלּא כְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע כְּלָל. וְכָל הַנְהָגַת תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, כֻּלָּם יִשְׁתַּנּוּ לְטוֹבָה עָלֵינוּ בִּזְכוּת הַצַּדִּיקִים הַנּוֹרָאִים הָאֵלּוּ שֶׁהִזְכַּרְתִּי לְפָנֶיךָ, כַּאֲשֶׁר הוֹדַעְתָּנוּ עַל יְדֵי צַדִּיקֶיךָ הָאֲמִתִּיִּים שֶׁהַזְכָּרַת שְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים יֵשׁ לָהֶם כּחַ לְהָבִיא שִׁינּוּי בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית לְשַׁנּוֹת הַטֶּבַע לְטוֹבָה. כִּי אֵין לָנוּ עַל מִי לְהִשָּׁעֵן עַתָּה כִּי אִם עַל זְכוּת הַצַּדִּיקִים הַקְּדוֹשִׁים שׁוֹכְנֵי עָפָר, "לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם".

מָלֵא רַחֲמִים, זָכְרֵינוּ. בְזִכָּרוֹן טוֹב לְפָנֶיךָ וּפָקְדֵנוּ בִּפְקֻדַּת יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים מִשְּׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם, וּזְכָר לָנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ אַהֲבַת הַקַּדְמוֹנִים, זְכוּת כָּל הַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים וְהַקְּדוֹשִׁים הָאֵלּוּ שֶׁהִזְכַּרְתִּי לְפָנֶיךָ, בִּזְכוּתָם תּוֹשִׁיעֵנוּ בְּכָל מַה שֶּׁאָנוּ צְרִיכִים לְהִוָּשַׁע בְּגוּף וָנֶפֶשׁ וּמָמוֹן, בְּגַשְׁמִיּוּת וּבְרוּחָנִיּוּת. וְתַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ, וְתָשִׂים חֶלְקֵנוּ עִם כָּל הַצַּדִּיקִים לְעוֹלָם וָעֶד. וּלְעוֹלָם לֹא נֵבוֹשׁ כִּי בְךָ בָטָחְנוּ, וְעַל חַסְדְּךָ הַגָּדוֹל בֶּאֱמֶת נִשְׁעָנְנוּ, בָּרוּךְ אַתָּה מִשְׁעָן וּמִבְטָח לַצַּדִּיקִים.

הפוסט שמות הצדיקים יא' הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.