רבי נתן מברסלב – הקדמה

רבי נתן מברסלב, המכונה גם בפי כל – מוהרנ"ת (ראשי תיבות: מורינו ורבינו הרב רבי נתן)

בעיירת נמירוב, בשנת התק"מ (1780, למניינם),  בחמישה עשר לחודש שבט, ירדה לעולם נשמה חדשה. רבי נתן שטרנהרץ, המוכר גם כ"רבי נתן מברסלב".

רבי נתן מברסלב, נולד להוריו, לרבי נפתלי הירץ שטרנהרץ, שהיה תלמיד חכם עצום וסוחר אמיד מהעיר נמירוב, ולאמו, מרת חיה לאנע.

רבי נתן מברסלב, כונה בילדותו "העילוי מנמירוב".

ילדותו של רבי נתן מברסלב

רבי נתן מברסלב נולד וגדל בעיירת נעמירוב. עוד כילד קטן בערה בו אהבת השם ותשוקה עזה ללמוד תורתו של מקום.

רבי נתן מברסלב, גדל בסביבה מתנגדת לדרכה של חסידות (באותם ימים, החסידות היתה דרך חדשה, והיו לה מתנגדים רבים, גדולי עולם ותלמידי חכמים מופלגים, אשר מיהרו להגן מפני שינויים בדרכי התורה הקדושה. לימים, דרכה של החסידות בכלל ודרכה של חסידות ברסלב בפרט, השתרשה בקרב בני ישראל הקדושים, שהרי חסידות בעיקרה, להתחסד עם קונו, ולעבוד אותו מתוך שמחה פנימית. דרך חדשה אותה רבי נתן מברסלב, לימים, תלמידו המובהק של רבי נחמן מברסלב, העביר הלאה במסירות וליאות שאין שני לה).

למעשה, מסופר שרבי נתן מברסלב, גדל כשליבו נשבר בקרבו על עבודת השם שלו, ואינו יודע מזור ומוצא לנפשו. שפך שיחו לקונו, רבי נתן מברסלב, אשר יורה לו את הדרך הנכונה לפתוח את ליבו בעבודתו, ולהכניס יותר עבודת השם, קיום מצוות מתוך שמחה.

כבר בהיותו בן 12 שנים בלבד, התפרסם שמו של רבי נתן מברסלב כלמדן מופלג אשר כונה בפי כל "העילוי מנעמירוב".

רבי נתן מברסלב – בא בברית הנישואין

רבי נתן מברסלב, נודע כבר בגיל 12 שנים, כתלמיד חכם מופלג. 

בשנת תקנ"ג, כשהיה רבי נתן מברסלב, בן 13 שנים, נשא לאשה את מרת אסתר שיינדל, ביתו של תלמיד חכם מופלג, רבי דוד צבי אוירבך, אשר היה מוכר וכונה כ"רבי דוד צבי הגדול", וזאת בשל יגיעותיו המפלגות בעבודת השם שלו.

רבי נתן מברסלב, חי עם אשתו, מרת אסתר שיינדל, במשך שנתיים תמימות, אצל חמיו, בעיר שאריגראד שבאוקראינה. חמיו של רבי נתן מברסלב, היה ממתנגדי דרכה של החסידות, ואף הזהיר את בני הבית להתרחק מאותם חסידים.

באותה תקופה, ההתנגדות לחסידות הייתה גדולה מאוד, התנגדות שעוררה מחלוקות רבות.

לאחר שנתיים בהם היה סמוך לשולחן חמיו, ובהם התעלה רבי נתן מברסלב, עד שנחשב לתלמיד חכם עצום ומופלג, אשר שקדנותו בלימוד היתה לשם דבר, חזר רבי נתן מברסלב ואשתו, לעיר נעמירוב, לבית הוריו.

רבי נתן מברסלב היה מוקף בתלמידי חכמים אשר התנגדו לדרכם של החסידות, בינהם היה אביו, רבי נפתלי וחמיו, רבי דוד צבי אוירבך אשר אלו ניסו בכל כוחם לשמור על בני ביתם מפני "השפעה חדשה" זו.

** חשוב לציין שההתנגדות של גדולי הדור דאז הייתה מבוססת על שמירה קפדנית מפני שינויים בתורתו של מקום. אף אחד לא כפר בתורה הקדושה ולא העיז לחשוב בכיוון זה. כיום, בחסידות בכלל ובחסידות ברסלב בפרט, עבודת השם מתוך שמחה פנימית מהותית, הינה נחלת הכלל, וכל יהודי באשר הוא, חפץ לעבוד את בוראו מתוך שמחה. 

כל דבר שמעורר את הלב, לעבודתו יתברך, מבורך בפי כל.

רבי נתן מברסלב  – תחילתה של חסידות

כאמור, קולות המתנגדים נשמעו מול אברכי החסידות בכלל ובחסידות ברסלב בפרט.

ויכוחים היו נשמעים בבתי המדרש בדבר הדרך הנכונה לעבודת השם.

כמובן, ידוע כי הויכוחים הללו, היו כולם לשם שמיים, וכל שחפצה נפשם של כל האברכים באשר הם, בין אם תלמידי חסידויות ובין אם אלו אשר המשיכו את דרכם, הכל היה לשם שמיים וכולם רצו לשמור את תורתו הקדושה ולעבוד את הבורא.

כיצד החל את דרכו, רבי נתן מברסלב, לדרכה של החסידות?

על כך ועוד, יסופר כאן בהמשך.

מסופר שבין אברכי נעמירוב, היו כאלה שטעמו טעמה של חסידות. 

רבי נתן מברסלב, היה מהבולטים שבין אלו אשר התנגדו לדרכה זו, והויכוחים בבתי המדרש היו תדיר.

אותם חסידים, הרבו לספר בשבחם של רבותיהם, ואת עבודת השם העצומה שלהם, מתוך שמחה.

תשובתו של רבי נתן מברסלב על טענתם, היתה במחי יד: "עבודה?" אמר להם רבי נתן מברסלב, "עבודה אמיתית ראיתי אצל חמי, שארבעים שנה לא ישן על מיטה, ויומם ולילה הגה בתורת ה'. וכי אתם יודעים עבודה מהי…".

כשהגיעו הויכוחים בעניין שמחה וחיות בעבודת השם, נגעו בנימי נפשו של רבי נתן מברסלב, הרי זו היתה משאלתו – בקשתו לבוראו. על כך הפיל תחינה לבורא עולם שייסיע בידו לעבוד אותו מתוך פתיחות הלב.

כאן, היתה ידם של אותם חסידים, עליונה.

רבי נתן מברסלב, חש את אותו כאב, את אותו חסרון בעבודתו. חסרון בעבודה מתוך שמחה.

כך, אט אט החלו הדברים לחלחל אל ליבו והחל, רבי נתן מברסלב, להקשיב לדבריהם של אותם חסידים ולבחון את הדברים לאמיתותם.

רבי נתן מברסלב – החזק ועלה !

כמנהגם של תלמידי החכמים דאז, במוצאי שבת קודש, היו יושבים תלמידי הרב מברדישטוב, בסעודת מלווה מלכה. עסוקים היו, אותם תלמידי חכמים, בינהם גם רבינו, רבי נתן מברסלב, על ביטול ה"יש". על עקירת הגאווה משורשה.

תוך כדי לימוד, ביקשו החסידים מרבי נתן מברסלב, שיועיל להביא מעט מזונות, לסעודה.

יצא רבי נתן מברסלב לכיוון בית האופה, להביא להם כבקשתם.

בדרכו לבית האופה, חש הוא, רבי נתן מברסלב, את כאבו וצערו על שאינו מוצא מזור לנפשו המשתוקקת לעבודת השם שלו. עבר לו, רבי נתן מברסלב ליד בית מדרש, וסר הוא מיד למקום, התנה את צערו ושפך שיחו בפני קונו על כאבו, עד ששכח מדברי המאפים אותם התבקש להביא…

המשיך רבי נתן מברסלב לאמר מזמורי תהילים עד שנפל ארצה מרוב צער, בכי ותפילה ונרדם…

ובחלומו, רואה הוא, רבי נתן מברסלב, סולם. מנסה רבינו לעלות לסולם, ונופל. מנסה שוב, ונופל. כל קימה מביאה אותו, את רבי נתן מברסלב, לעליה גבוהה יותר וכך גם הנפילה.

כשהגיע לראש הסולם, נפל ארצה ונחבל. כשגופו כאוב, ואפסו כוחותיו, לפתע צץ לפניו אברך צעיר. פניו הטובות והמאירות, של האברך מול רבי נתן מברסלב, נסכו בו כוחות חדשים. 

האברך הצעיר הורה לו, לרבינו לקום וכך היו דבריו: "אברך! טפס שוב, אולם החזק היטב!"

רבי נתן מברסלב ניעור משנתו, ופני האברך חקוקים בליבו.

נזכרו הוא, לשם מה יצא, ורץ להביא את דברי המאפים לתלמידי החכמים בבית המדרש.

רבי נתן מברסלב – פגישה גורלית עם רבי נחמן מברסלב

רבי נתן מברסלב, קבע את מושבו בברסלב, עיר סמוכה לנעמירוב.

רבי נתן מברסלב, שומע על רבי חדש שהגיע לעיר, רבי המדבר על רוחניות והתעלות, על עבודה מתוך שמחה.

כמים קרים על נפש עייפה, שומע הוא, רבי נתן מברסלב, וליבו משתוקק לשמוע את דבריו של אותו רבי חדש.

כך, יצא לו רבי נתן מברסלב לכיוונו של רבינו.

המאור הגדול והמאור הקטן, נפגשים… פגישה גורלית אשר תשנה את כל כיוונו ועבודתו של רבי נתן מברסלב. פגישה אשר תחילתה, המשכיות של החסידות, חסידות ברסלב.

רבינו, רבי נחמן מברסלב, פוגש את רבי נתן ואומר לו באלו המילים: "מזה זמן רב אנו מכירים, אלא שעד עתה לא נפגשנו…", ורבי נתן נזכר לפתע באברך שראה בחלומו, האברך שהחזיקו מליפול, שיעצו איך לעלות, והנה הוא לפניו! הנה האברך!

כך החלה מערכת יחסים של רב ותלמידו המובהק, בין רבי נחמן מברסלב לרבי נתן מברסלב.

רבי נחמן מברסלב, ראה בו, ברבי נתן את המשכו, את המשך החסידות וידע כי הוא האדם אשר ידע אל נכון להמשיך את דרכו ולהפיץ את אורו בעולם כולו.

עבודתו העיקרית של רבי נתן מברסלב

רבי נתן מברסלב היה חסיד מובהק של רבינו. לצד התעלות רוחנית מתמדת המשיך הוא את דרכו של רבינו, דרך החסידות והחל, רבי נתן מברסלב, להעלות על הכתב את כל אמרי פיו של רבינו.

רבי נתן מברסלב עסק במלאכת הקודש, על פי הוראתו של רבו ומסר נפש ממש, בכדי להפיץ את תורתו של רבינו.

אחד החיבורים הידועים והראשונים בהם עסק רבי נתן מברסלב, היה "ליקוטי מוהר"ן" החלק הראשון אשר יצא לבית דפוס (בשנת תקס"ח)

בשנת תקס"ט, לאחר השריפה הגדולה בברסלב, עקר רבינו מברסלב, וקבע את מגוריו בעיר אומן, שם עתיד היה, רבי נתן מברסלב, להסתלק מן העולם.

בחול המועד סוכות תקע"א, כאשר נסע רבינו לברסלב, ליווה אותו תלמידו, רבי נתן מברסלב. 

שם, באותה נסיעה, שמע מפי רבינו את דברי אלוקים חיים: "לכו חזו" (מודפסת בתחילת ליקוטי מוהר"ן).

רבי נתן מברסלב – ממשיך את רבו

בראש השנה האחרון של רבינו, קיבל רבי נתן מברסלב, מפי רבו, את הזכות והחובה הגדולה לפקוד את רבינו תדיר, בראש השנה, גם לאחר הסתלקותו מן העולם, וש"אין דבר גדול מזה", כפי שנהג רבינו לאמר.

ביום שלישי, היום החמישי של חול המועד סוכות שנת תקע"א, נפטר רבינו הקדוש, רבי נחמן מברסלב, ונסתלק לבית עולמו, שם נקבר יום לאחר מכן, בכבוד גדול, בבית החיים העתיק של העיר אומן, במקום בו רצה רבי נחמן להיקבר.

רבינו הקדוש נסתלק לבית עולמו, ותפקידו של רבי נתן מברסלב רוקם עור וגידים להפצת אורו ותורתו של רבינו.

רבי נתן מברסלב – ליקוטי תפילות

רבי נתן מברסלב, החלק לרשום את תפילותיו באופן מסודר, בשנת תקע"ה.

חסידים אשר שהו במחיצתו, השתוקקו לתפילות אלו, והעתיקו לעצמם.

בשנה שלאחר מכן, החל רבי נתן לעסוק בהדפסת הספר הקדות "סיפורי מעשיות" וידוע שעל הדפסה זו, אמר: "לשבח גדול יהיה לי שיאמרו בהלווייתי 'כאן מוליכים את זה שהדפיס את סיפורי מעשיות"…"

רבי נתן מברסלב – שיקום החסידות

עיקרה של המחלוקת החלה לדעוך. אט אט החל רבי נתן מברסלב לקבץ שוב את החסידים היראים לדבר השם, המשתוקקים לעבודה מתוך דבקות ושמחה כעבודת החסידות.

החל, רבי נתן מברסלב, להפיץ את תורת השם בערים ובעיירות.

רבי נתן מברסלב, מעולם לא טען להיות ממשיכו של רבו, רבי נחמן אלא המשיך בעבודתו שמשנתו שגורה בפיו, להנחיל את תורתו של רבינו ולשמר את חסידות ברסלב.

לטענתו, הרבי תמיד ישאר רבי נחמן, ואין לו מחליף.

כך, רבי נתן מברסלב, היה מרבה לנדוד בין קהילות יהודיות ומפיץ את שיחותיו ומאמריו של רבו ואף הדפיס את ספריו לאחר שעמל עוד בימי חייו של רבינו, תוך הקפדה יתרה שלא לזוז ימינה ושמאלה מרעיונותיו הנשגבים של רבינו, רבי נחמן מברסלב.

בשנת 1811 למניינם, הדפיס רבי נתן מברסלב, את ספרי "ליקוטי מוהר"ן ואת "ספר המידות".

בשנים 1819-1821,העמיד בית דפוס בביתו, שם המשיך להדפיס את ספריו והשלים את הדפסת ספר המידות וה"תיקון הכללי".

רבי נתן מברסלב השקיע את כל מרצו והונו בהוצאת ספרי רבינו, ספרי חסידות ברסלב, לאור ובכך סייע רבות לתפוצת הרבה, ספרים שממשיכים להפרסם ולהשפיע את השפעתם על כל חסידי ברסלב עד היום.

רבות עמל, רבי נתן מברסלב להפיץ את החסידות של רבו. עמל רב המלווה בקשיים כלכליים ופיזיים, לא אחת היה רבי נתן מברסלב נרדף על ידי הרשויות בגין התעסקותו בחסידות.

המתנגדים הרבים שהיו אז, לחסידות, הפכו את הוויכוח לפאן אגרסיבי ורכושו של רבי נתן מברסלב הוחרם ונאסר עליו לגור עוד בברסלב.

בעקבות כך, נאלץ רבי נתן מברסלב לעזור את העיר ולחזור לעיר הולדתו, נעמירוב.

רבי נתן מברסלב – מסיים את תפקידו בעולמו

כאמור, לאחר שנאלץ רבי נתן מברסלב, לעזור את העיר ולחזור לעיר הולדתו.

רבי נתן מברסלב, הוזהר על ידי רבו, שיתן דעתו על תפקידו החשוב בהעברת והפצת החסידות, ועל כי יהיה הוא נרדף: "ירדפו אותך, ירדפו אותך, ירדפו אותך… אבל ה' יתברך יגמור בעדך". 

רבי נתן מברסל לא רק שהיה נרדף אלא אף היה בבית האסורים, משום שמתנגדי החסידות רדפו אותו עד שבקשו את נפשו ממש.

אף בבית האסורים, לא הרפה רבי נתן מברסלב, ידו מהמלאכה ואף כתב שם חידושי תורה, שלימים הודפסו בספרו "ליקוטי הלכות".

בשנת 1838 למניינם, חזר לעיר ברסלב ובשנת התר"ה (1844 למניינם), ביום שישי עשרה בטבת, מיד לאחר הדלקת נרות שבת קודש, החזיר רבי נתן מברסלב את נשמתו, לבוראו בעיר ברסלב ונפטר לבית עולמו כשהוא בן 64 שנים.

את מקומו של רבי נתן מברסלב, לאחר מותו, מילא כעת רבי נחמן חזן מטולצ'ין, סיפור חיים בפני עצמו.

רבי נתן מברסלב – חיבוריו

מבין כל חיבוריו של רבי נתן מברסלב, ניתן למצוא את החיבורים הבאים:

• ליקוטי מוהר"ן
• קיצור ליקוטי מוהר"ן – סידר רבי נתן מברסלב, על פי ליקוטי מוהר"ן.
• ליקוטי הלכות – שילוב של הלכה לתורת הנסתר על פי ליקוטי מוהר"ן (סדרת ספרים בת שמונה חרכים שחיבר אותם רבי נתן מברסלב, אשר סדרה זו נחשבת לחשובה ביותר בחסידות ברסלב).
• ליקוטי עצות – נושאים המסודרים על פי הא'-ב'. על פי ליקוטי מוהר"ן ( חיבור תורני, המבוסס על הספר "ליקוטי מוהר"ן וחובר על ידי רבי נתן. מטרת הספר היתה להוציא עצות מעשיות ולסדרן לפי נושאים על מנת להקל על הקוראים ועל אלו המתקשים בלימוד של ליקוטי מוהר"ן)
• ליקוטי תפילות – תפילות המבוססות על מאמרים מתוך ליקוטי מוהר"ן (חיבור של שני כרכים המכיל כ 210 תפילות אותן חיבר רבי נתן מברסלב. התפילות בנויות על פי דרשותיו שמסר רבינו, רבי נחמן שהודפסו בספר "ליקוטי מוהר"ן)
• עלים לתרופה – קובץ מכתבים של רבי נתן מברסלב, אשר נועדו לבנו, רבי יצחק (לקט של מעל חמש מאות מכתבים שכתב רבי נתן מברסלב לתלמידיו, ידידיו, חסידיו ובעיקר לבנו רבי יצחק).
• חיי מוהר"ן – זהו ספר בסיסי בחסידות ברסלב, המתאר את קורות חייו של רבי נחמן מברסלב. בין היתר, מכיל ספר זה שיחות ודרשות רבות של רבינו, רבי נחמן מברסלב. הספר מחולק לכמה פרקים על אורחות חייו בתקופות שונות של רבינו.
• שבחי הר"ן – תיאור השתלשלות רבו של רבי נתן מברסלב, רבי נחמן מברסלב, במסעו לארץ ישראל, ארץ הקודש, בתקופת נפוליאון בונפרטה (שבחי הר"ן – ראשי תיבות שבחי הרב נחמן. ספר ביוגרפי על רבי נחמן מברסלב, אשר נכתב על ידי תלמידו, רבי נתן מברסלב. עיקרו של ספר זה, הוא הנהגותיו של רבינו, רבי נחמן עוד מימי ילדותו עד בחרותו כתלמיד חכם מובהק אשר זכה לכהן כאדמו"ר, עד פטירתו.
• שמות צדיקים – ספר זה, נכתב על ידי רבי נתן מברסלב המבוסס על דברי רבו. הספר מכיל את שמותיהם של כל הציקים המזוכרים בתנ"ך, במשנה, בגמרא, במדרשים ובספר הזוהר, וכן צדיקים רבים נוספים: גאונים,ראשונים ואחרונים, עד לדורו. במהדורות מאוחרות יותר, נוספו שמותיהם של חסידי ברסלב וצדיקים נוספים.
• קנאת ה' צבאות – 

ועוד חיבורים נפלאים של רבינו, רבי נתן מברסלב.

ציטוטים  מתוך ספריו של רבי נתן מברסלב:

ספר ליקוטי עצות – "דרכים ישרים ועצות נפלאות, עצת ה' אשר לעולם יעמודו, הנובעים ממעיין היוצא מבית ה' מתורתו של רבנו הקדוש רבי נחמן מברסלב, לעורר ולהקיץ, לחזק ולקרב את כל אדם, מכל מקום שהוא, להנטותו לתחייה, להחלימו ולרפאו ולהחיותו בחיים אמיתיים ונצחיים, לשים לו שארית לנצח נצחים."

כך היתה דרכו של רבי נתן מברסלב, וכך החסידות ממשיכה עד היום. אמנם ללא מנהיג ואדמו"ר, אך זו לא החסידות היחידה הקיימת כיום, ללא אדמו"ר.

ספר ליקוטי תפילות – "..גם טוב לעשות מהתורה – תפילה, דהיינו כשלומד או שומע איזה מאמר תורה מצדיק האמת, אזי יעשה מזה תפילה, דהיינו לבקש ולהתחנן לפניו יתברך על כל מה שנאמר שם באותו המאמר, מתי יזכה גם הוא לבוא לכל זה, וכמה הוא רחוק מזה, ויבקש מאיתו יתברך שיזכהו לבוא לכל הנאמר שם באותו המאמר. והמשכיל והחפץ באמת, יוליכו ה' בדרך אמת, ויבין בעצמו דבר מתוך דבר, איך להתנהג בזה, באופן שיהיו דבריו דברי חן וטענות נכונות, לרצותו יתברך שיקרבהו לעבודתו באמת. ועניין השיחה זו עולה למקום גבוה מאוד, ובפרט כשעושה מתורה תפילה, מזה נעשה שעשועים גדולים מאוד למעלה"

ספר "שמות הצדיקים" – 

מִי שֶׁהַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא חָשׁוּב בְּעֵינָיו, יִכְתֹּב בְּסֵפֶר כָּל שְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים וְהַתַּנָּאִים וְהַיְרֵאִים לְזִכָּרוֹן"

זכותו של רבי נתן מברסלב תגן עלינו ועל כל עם ישראל, אמן.

הפוסט רבי נתן מברסלב | ביוגרפיה הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

חפרו בור שמכיל 100 אנשים

אם אין להם כלום אז איך נעשה חתונה? אומר רבינו: והתייעצו איך לעשות להם חתונה: באשר שביום פלוני יהיה סעודה של יום הולדת המלך, (שקורין מיניניס), וילכו לשם כל הבעטלירש (קבצנים). וממה שיבקשו לעצמן שם, בשר ולחם, מזה יעשו חתונה. וכן היה. והלכו לשם על המיניניס כל הבעטלירש, ובקשו להם לחם ובשר, וגם קיבצו מה שנשתייר מן הסעודה בשר ולחם. והלכו וחפרו בור גדול שיהיה מחזיק מאה אנשים, וכיסו אותו עם קנים ועפר וזבל. ונכנסו לשם כולם, ועשו שם חתונה לאלו הבנים הנ"ל, והכניסו אותם לחופה. והיו שמחים שם מאוד מאוד. וגם החתן והכלה היו שמחים מאוד. והתחילו לזכור החסדים שעשה עמהם השם יתברך בהיותם ביער. והיו בוכים והיו מתגעגעים מאוד: איך לוקחין לכאן את הבעטליר הראשון העיוור, שהביא לנו לחם ביער? עכשיו מתחיל עניין החתונה. בשבעת ימי השמחה כל יום בא קבצן ומספר להם סיפור שלו. מקובל בברסלב בכל הדורות שלמעשה כל התורות של רבינו וכל השיחות וכל הסיפורים זה בתוך הסיפורים של הקבצנים. למעשה התורה הגבוהה שיש לנו מרבינו זה הסיפורים של הקבצנים. התחלנו לדבר מה זה עניין החתונה ועל מה זה מרמז. דיברנו על זה שהבן והבת בכללות זה מרמז על כלל נשמות ישראל.

אנו מתנהגים הפוך ממה שאנו מבינים…

הבן והבת יותר בפרטות, זה שבכל אדם מישראל יש בן ובת. מה שכתוב ’זכר ונקבה בראם‘, בעצם בכל אדם יש צד של זכר וצד של נקבה, צד של בן וצד של בת, כאשר אפשר להסתכל על זה בכמה צדדים על ההבדל בין הבן ובין הבת שבתוך האדם עצמו, אבל אחד הדברים הכי חריפים והעמוקים בכל העניין זה שהבן זה כוח השכל שבאדם והבת שבאדם זה כוח הרגש שבאדם למעשה זה העבודה שלנו כל ימי חיינו, לעשות שלום בית פנימי בין המוח ללב, ודיברנו על זה שזה למעשה כמו 2 ממלכות באדם, כי במוח אנחנו יכולים להבין הרבה דברים וזה הרבה אי-הבנות שקורים לנו בחיים שאנחנו לא מבינים למה אנחנו מתנהגים הפוך ממה שאנחנו מבינים בשכלנו?

להרביץ מרוב כעס

בריאת העולם שזה העלמה, בריאת ההעלמה בקשר ובחיבור בין המוח ובין הלב, כי המוח יכול לדעת הרבה דברים, כל יהודי הוא מוכשר אז בזמן קצר יחסית הוא יכול ללמוד הרבה יסודות, הרבה השקפה, הרבה אמונה ואת כל יסודות התורה והאמונה. המוח יכול להבין את זה, ואז אדם מקבל את זה ומאמין בזה וחי את זה אבל פתאום הלב מתחיל להתנהג בכלל אחרת, למשל אפשר ללמוד בשעתיים הרבה חומר למה אסור לכעוס, שאדם שכועס שולטים בו כל מיני גהינום  וכו‘, ורבע שעה אחרי שלמדנו את כל הנושא הזה אדם יכול ללכת ולהרביץ למישהו מרוב כעס

חייב את המוח שידריך אותו

-הסיבה היא שיש פה שתי ממלכות, ממלכת המחשבה וממלכת ההרגשה. העבודה שלנו כל ימי חיינו זה למעשה לחבר בין המוח והלב. מה זה החיבור? באמת שהרגשת החיים זה בעצם בלב. הרגש, האהבה, השמחה, העצבות וכן הלאה, הכל זה בתוך הלב, אבל הלב מטבעו הוא מרגיש. במוח מטבעו הוא קר אבל הוא חושב. הלב לא יודע מה האמת, הלב חייב את המוח שידריך אותו. למעשה כל החיים אנחנו רוצים לעשות חיבור בין המוח לבין הלב. זה מה שכתוב בספר דברים: וידעת היום והשבות אל לבבך כי השם הוא הא-לקים – הידיעה השכלית וההשבה אל הלב זה העבודה שלנו כל ימי חיינו. כמו שמן הסתם כל אחד יכול אחרי קצת לימוד להסביר מה זה תפילת 18, בפרט בשחרית. בקורבנות אנחנו בעולם העשייה, אח“כ בשמירות עלינו לעולם היצירה, בק“ש וברכותיה עלינו לעולם הבריאה, אח“כ אנחנו עולים להיכל כיסא הכבוד. השם שפתי תפתח – אנחנו באצילות. אצילות זה הביטול השלם להקב“ה – אין עוד מלבדו. כל הבריאה זה רק אור
א-לקות. כמה זמן יקח לנו ללמוד את היסודות של כל זה?

’מלחמת רוסיה-אוקראינה‘ בתפילת 18

-אדם יכול ללמוד את זה לא בהרבה זמן, מיד אחרי זה אנחנו באים לתפילה, אומרים השם שפתי תפתח ואז אנחנו טסים עכשיו לאיזה חשבון בנק או לאיזה מישהו שהכעיס אותי, אפשר לעשות את כל המלחמה של רוסיה-אוקראינה כבר בתוך תפילת 18. זה הכל בתוכנו. אז לכאורה מתעוררת פה שאלה, אם עכשיו למדת שתפילת 18 זה בעולם האצילות ושם זה הכל א-לוקות ואין עוד מלבדו אז איך
אתה עכשיו חושב את כל השטויות של העולם הזה, והיישוב הדעת הכי גדול
זה לעשות את זה בתפילת 18. כל זה הפער בין המוח ובין הלב – בתחילת
הסיפור רבינו מספר איך הם גדלים ומתקרבים אחד לשני, וכשהם מחליטים שהם תמיד יהיו ביחד זה השלב שהם מבינים שצריך לעשות שלום בית בתוכנו, בין המוח והלב

מסכים שמונעים את האור של המחשבה

החתונה למעשה זה כבר שלמות גדולה מאוד של אחדות בין המוח ללב. באמת בחיים שלנו זה מדרגה רוחנית מאוד גבוהה, החתונה, הכוונה למה שזה מרמז. הלב כבר מתחיל לחיות עפ“י מה שהמוח מדריך אותו. למעשה מה שהלב מרגיש הרגשות אחרות ושוכח מה שהמוח מנסה ללמד אותו זה בגלל שיש לנו מסכים על הלב שמונעים את האור של המחשבה להגיע אל הלב. למעשה כמעט כל היצה“ר בעולם נמצא בין המוח ללב. זה נקרא הסיגים, העוונות שיש בתוכנו, הם אלה שגורמים בעצם לריחוק בין המוח ללב. ככל שאדם מתחזק בתשובה בתפילה, בתורה וכן הלאה והוא מתעלה, אז הוא מסיר את הסיגים האלה, ככל שהוא מסיר את הסיגים, אז המחשבה הנכונה מתחילה להאיר ואז הלב מרגיש את מה שהמוח חושב, וזה החתונה

בוא נקבל את זה בשמחה וביישוב הדעת

החתונה זה בעצם שהלב מרגיש את מה שהלב חושב. ניקח דוגמא, לכל אחד מאתנו יש סוג של בעיה, אנחנו לא מרגישים כ“כ טוב בתוך המציאות הזאת, אז אדם ישב עם עצמו, עם חבר או עם רב, זה לא משנה – ניתחו את כל זה ולמדו איך להסתכל על זה נכון, אם הלב עכשיו שומע לגמרי למוח אז כל המציאות של הלב באותו רגע משתנית: בוא נקבל את זה בשמחה וביישוב הדעת, נבין שלא היה פה רוח-סערה ולא קרה שום דבר. אבל כמה פעמים אנחנו יושבים על כל מיני נושאים ודברים שיש בתוכנו כל כך הרבה פעמים, וכמה תפילות וכמה התייעצויות וכמה בירורים עם חברים, ואתה רואה שהלב זה עניין בפני עצמו. לכן מה שרבינו מרמז פה בסיפור על עניין החתונה זה לעשות איחוד בין המוח ללב ובאמת זה השלמות של האדם. לדוגמא אם עכשיו מישה וביזה אותנו, אז הרבה פעמים ברגע שאנחנו מקבלים את הביזיון אנחנו מרגישים את הצער, ואיזה צמצום ולמה הוא אמר לי כזה דבר – אדם כבר מתחיל להכנס במחשבות בתוכו, אולי אין לי שום תיקון לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, כי הביזיון מרעיד את האדם בתוכו. אבל אם הלב שומע למוח אז המוח אומר לו: ב“ה, תגיד תודה, לכל היותר הסתבכת בבעיה אחת, איך תשלם לזה שביזה אותך. הרב תמיד אומר שצריך לקחת משכנתא בשביל לשלם לכל החולקים ולכל המבזים..

זה הכל מתחיל בעצם בתוכנו

איזה טובות המבזים עושים איתנו, ’עיקר התשובה כשישמע ביזיונו ידום וישתוק‘, אז מה שרבינו אומר פה על החתונה שזה אחדות שזה היחוד העליון ביותר, זה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, זה נעשה ע“י איחוד מוח ולב. כי האור של השם זה כנגד המוח, השכינה זה כנגד הלב, ודרך אגב הזכרנו את הנקודה הזאת שכשאין שלום בית בתוכנו, זה גם גורם לכל השלום בית בחוץ, שלום בית כפשוטו. השורש של הביות של השלום בית זה הכל מתחיל בעצם בתוכנו, אין לנו שלום בית בפנים אז זה יוצא החוצה

סוד שנקרא בור מכוסה בקנים עפר וזבל

אז זה בכללות הנושא של החתונה, לכן המקובלים כשהם מגדירים את עניין הגאולה אז הם משתמשים בלשונות משל, אחד הלשונות הנפוצים זה החתונה העליונה. כל הדורות מכינה את הכלה שזה סוד השכינה לקראת החתונה, כי בעצם כל השפע והאור יורד לעולם כפי כמה שיש אחדות של מוח ולב בתוכנו וזה הפנימיות והסוד של הבן והבת בסיפור. רבינו אומר איפה עשו את החתונה, בבור מכוסה בקנים עפר וזבל. לכאורה לרבינו אין שום מניעה לעשות את החתונה באולם, קצת יותר מכובד, אלא שרבינו בדרכו הקדושה מרמז בכל פרט ופרט על רמזים מאוד גדולים. רבינו אומר שמי שרוצה לזכות לחתונה הזאת צריך לדעת שיש סוד שנקרא בור שמכוסה בקנים עפר וזבל, זה הסוד של החתונה הקדושה. עניין הבור זה שאנחנו צריכים להבין ולהסכים עם ההנהגה של הקב“ה כשאנחנו יורדים לבורות בעולם הזה, כך העולם בנוי

נקבע שכל הדורות יצטרכו לעבור בורות

העולם בנוי מבורות – מה הכוונה? בורות זה כל מה שעובר עלינו, כישלונות ברוחניות, בהרגשה בצמצומים, קודם כל צריך לדעת שזה דרך בריאת העולם, ככה השם ברא את העולם. מה הכוונה בורות? לא תמיד אנחנו מלאכים ולא תמיד אנחנו באור רוחני גבוה, אלא חלק מהמציאות של החיים שלנו זה לרדת לכל מיני חשיכה. כתוב בזוהר הקדוש בפרשת כי תצא בחומש דברים, שם הזוהר מביא פסוק מפרשת משפטים, ’וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בר ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור, בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו והמת יהיה לו‘ – הזוהר אומר מי זה האיש הזה שכרה את הבורות, אין איש אלא משה. משה רבינו כרה לנו את כל הבורות עד ביאת משיח צדקנו. מה הכוונה? בשעה שמשה שבר את הלוחות, נקבע סדר הנהגה. עכשיו בוודאי שמשה רבינו צדק בזה שהוא שבר את הלוחות וזה היה בשביל עמ“י, אבל בהכרח נקבע שכל הדורות יצטרכו לעבור בורות. אומר הזוהר הקדוש שהבור
שהכי קשה לברר זה הבור האחרון של הדור האחרון. הזוהר הקדוש אומר שזה הנוקבא דתהומא רבה. ונפל שם שור אור חמור – שור זה משיח בן יוסף שנאמר
בכור שורו הדר לו. חמור זה משיח בן דוד – גם הם יצטרכו לרדת וליפול לתוך הדורות

אנחנו מקבלים מהם את הכוח להתרומם

אומר הזוהר הקדוש שמשיחים הם יהיו הכנפיים של הדור. אנחנו צריכים לחפש את הצדיקים שקשורים עם בחינת המשיחים או שהם בחינת המשיחים, ואז כשאנחנו מתקשרים איתם, מהם אנחנו מקבלים את הכוח להתרומם מהבור. הזוהר הקדוש אומר שם שלא נוכל לעלות מהבור בלי שירדו לתוך הבור הזה משיח בן דוד ומשיח בן יוסף. וגם הם צריכים סיוע והם יקבלו את הסיוע ממשה רבינו, אתה בעל הבור. נשמה מגן עדן באה לרשב“י ואמרה למשה רבינו שגם הוא היה שמה: אתה רעיא מהימנא, אתה אחראי להעלות את כל הנשמות…

אנחנו משתדלים ומתפללים

אומר הזוהר הקדוש שמשה רבינו עומד על שפת הבור ומקיים: כסף ישיב לבעליו. מה הכוונה? כיסופים ורצונות להאיר לנשמות שלא יתייאשו ושלא ישכחו את האמת בתוך הבורות. מה שזה אומר לנו הלכה למעשה, מצד אחד בוודאי שאנחנו לא רוצים ואנחנו משתדלים ומתפללים שלא ניפול לשום בור. יהודי מצד המהות שלו רוצה להיות במקום של אור, אנחנו בני מלכים. המקום האמיתי שלנו זה ארמון המלוכה. אבל מה שעובר עלינו חלישות הדעת ולפעמים זה לא רק מה שעובר עלינו אלא זה עובר על אנשים שקשורים איתנו – עוברים כל מיני הסתרות, קשיים וצמצומים ברוחניות ובכל מיני בחינות. צריך לדעת כלל גדול מאוד, זה חלק מהמציאות, זה לא טעות בהנהגת הבריאה, אם אדם מרגיש שהוא צריך לעשות חשבון נפש אז אדרבה ואדרבה, אבל לא להכנס להאשמה עצמית

לבורא עולם יש הרבה דרכים איך להוריד

למה נפלתי לבור? נפלת לבור כי ככה נגזר, זה חלק מתיקון העולם. הרבה פעמים איפה מתעוררת הקושייה שלנו? כשמתגבר על האדם בור לא טוב, הכוונה לבור של תאוות של כישלונות וכו‘ – צריך לדעת, אנחנו לא רוצים את זה. אנחנו משתדלים לא להגיע למקום הזה, אבל אם זה קרה והגענו למקום הזה אז צריך לדעת שגם זה חלק מהדרך וחלק מההנהגה. יש סוד גדול מאוד שלפעמים נשמות ישראל צריכים ליפול. יש דברי תורה, יש קדושה ויש רוחניות שאי אפשר להעלות אותה רק ע“י שיורדים למקומות לא טובים, אנחנו מדגישים את זה שזה לא בבחירה. אבל אם מישהו צריך לרדת לשם לבורא עולם יש הרבה דרכים איך להוריד לשם. למעשה אם נסתכל על הדור שלנו, התהליך הכי אמיתי והכי שורשי שיש בדור שלנו זה התשובה. שליש מעמ“י חוזרים בתשובה, זה 2 מיליון בעלי תשובה ב40 שנה האחרונות במדינת ישראל

בכלל לא יודע שהוא במציאות של הרע

נשאלת השאלה הרי בעל תשובה היה כ“כ רחוק, הוא קיבל את הניצוץ של האמת, אולי יש לו התמודדויות ומלחמות אבל באותו רגע הוא אומר: מה לי ולמציאות של הרע בכלל? מי רוצה להיות שם? פה מתעוררת שאלה וכמעט 99 אחוז אומרים את הנקודה הזאת מה לי ולרע. גם אם היצה“ר נלחם באדם זה מלחמה ואדם לא רוצה את זה. פה נשאלת השאלה: למה הקב“ה סיבב כאלה סיבות שבדור שלנו אדם יכול להיות 20 או 30 שנה במציאות של הרע ואדם בכלל לא יודע שהוא במציאות של הרע. חינכו את הדור שלנו שהרע זה טוב ושהטוב זה רע, האמת זה שקר והשקר זה אמת, למעלה זה למטה ולמטה זה למעלה – הפכו את כל הדעת, זה הכל הפוך. עכשיו אין לנו מישהו לשאול אותו בעולם הזה כי כולם בתוך מהלך רוחני מאוד גבוה. השאלה למה הקב“ה עשה את זה? מובא בספרים הקדושים שיש רוחניות גבוהה מאוד שחייבים להביא את זה מתוך בורות, מתוך ירידות, מתוך נפילות וכן הלאה, אנחנו צריכים לדעת שאנחנו לא מתנדבים ללכת להביא רוחניות א-לוקות מתוך בורות.

לבנות את הארמון במקום של האשפה

-אנחנו לא רוצים ללכת לשם אבל אם זה עובר על האדם שידע שזה חלק מהנהגת הבריאה. יש דבר שמובא בגמרא במסכת חגיגה, הגמרא מדברת שם על הרבה יסודות של בריאת העולם. הגמרא אומרת דבר פלא: כל המסתכל מה למעלה מה למטה מה מלפנים מה מאחור, מוטב לו שהוא לא בא לעולם. מה למעלה אנחנו מבינים, זה יותר מדי גבוה. מה למטה, לא צריך להסתכל למקומות למטה. להסתכל קדימה מה יהיה? הכוונה להסתכל מה עתיד להיות. אבל שואלת הגמרא למה לא להסתכל על מה שהיה? אומרת הגמרא תירוץ נורא מאוד ויש על זה הרבה אריכות דברים במפרשים.
הגמרא אומרת למה הדבר דומה? למלך שציווה לבנות את הארמון שלו על המקום שבו היה האשפה של כל המדינה…

לעבור בירורים בתוך אשפה

המלך החליט שהוא רוצה לבנות את הארמון על המקום של האשפה. אומרת הגמרא: לא מתאים להזכיר למלך שהארמון שלו בנוי על אשפה. ככה הגמרא אומרת, לכן אסור להסתכל על מה שהיה – זה לא מובן בכלל, מה בכלל המשמעות של הגמרא? הבן איש חי בבן יהוידע, והלשם שבו ואחלמה מאוד מאריכים בזה, הם אומרים דבר פלא שכל העולם נברא על אשפה. זה כל הטומאה. זה טומאה נוראית מאוד ולא ראוי להזכיר את זה. אומר הלשם שאנחנו בעצם בנויים כסדר בריאת העולם, לכן צריך, לא מבחירה אלא מצד ההנהגה, לעבור בירורים בתוך אשפה. זה אחת הסיבות העמוקות שאסור להזכיר לבעל תשובה מאיפה הוא בא. זה אותה בחינה, כי הנשמה הא-לוקית שבתוכנו זה בחינת המלך, היא בונה ארמון

…בוודאי שהיינו צריכים לעבור את כל זה

כשיהודי חוזר בתשובה הוא בונה ארמון. הארמון הזה נבנה על מקום של אשפה, הכוונה לכל התאוות ולכל השיגעונות של העולם הזה אבל באמת גם הלשם וגם הבן איש חי כותבים שכך היא סדר הנהגת העולם – מכל זה הלכה למעשה זה שאנחנו לא רוצים להיות לא באשפה ואנחנו רוצים להיות בארמון המלך כי אנחנו בני מלכים וזה המקום האמיתי שלנו, אבל הניסיונות, הבלבולים במידות, בתאוות או בכל מיני הסתרות פנים שאדם עובר, צריך לדעת שזה חלק מהנהגת העולם. בפרט שרבי נתן כותב בליקוטי הלכות שכל מה שכבר היה זה רצון השם וזה ידיעה וככה השם הנהיג. אז אם האדם מסתכל ככה על העבר שלו אז בוודאי ובוודאי שהיינו צריכים לעבור את כל זה, ומכל זה צומחת רוחניות מאוד-מאוד גבוהה. אם אדם הולך בנקודת אמת עם הדבר הזה אז אדרבה המקום שבעלי תשובה עומדין אפילו צדיקים גמורים אינם עומדים. יש תשובה מיראה ויש תשובה מאהבה שמגלה שבעצם כל הזדונות הם זכויות

לא היינו מחזיקים מעמד עם מה שעובר

מי שמוכן, יכול ולומד איך לקבל על עצמו את כל המציאות הזאת אז הוא יכול להיות בחתונה הקדושה הזאת – זה נקודה אחת. נקודה נוספת, רבינו אומר שאת הבור של החתונה כיסו בקנים עפר וזבל. זה שלוש נקודות שרבינו מרמז לנו על העבודה שלנו הלכה למעשה. קנים זה הנקודה של קנה לך חבר, אנחנו רואים שרבינו הכניס את זה מאוד-מאוד חזק. היום רואים את זה בכל מקום שהנקודה של השיחת חברים זה אחד הדברים הכי חזקים שיש היום בדור שלנו. הרבה פעמים אנחנו גם רואים שע“י שיחות חברים אדם יכול להשיג יותר ממה שהוא מדבר עם הצדיק. מדוע? ראיתי את רבי נתן בליקוטי הלכות שמסביר שכאשר שתי חברים מדברים ביחד, זה הצדיק מתעבר בהם והוא מדבר מתוכם, ולכן אפשר לקבל יותר ממה שמדברים עם הצדיק. רבי צדוק הכהן מלובלין כותב שבאתכסיא הצדיק יכול להאיר לאדם יותר ממה שבאתגליא. יש בזה מהלך שלם שרבי צדוק מסביר את הנק‘ הזאת. אז זה הקנים. אנחנו רואים היום ממש בחוש שאם לא היה את העצה הזאת שנקראת שיחת חברים, הרבה מאוד מאוד בדור שלנו מעידים: לא היינו מחזיקים מעמד בכל מה שעובר עלינו

החבר לא בא כמדריך, כרב או כאדמו“ר

ממה נבנה שיחת חברים? מזה שאף אחד לא בא עכשיו בתור המדריך, הרבי או האדמו“ר של השני, הוא בא בתור חבר להתחזק ביחד, ובד“כ מעבירים את האדם כל מיני שבירות עד שהוא בא לחבר שלו הוא לא בא בתור מדריך או רב, הוא בא אליו ואומר לו: תחייה אותי. הנקודה היא שגם החבר שלו בא ככה, שניהם מחפשים איזה חבל הצלה כדי להחזיק מעמד, ואז זה בעצם יוצר את כל העניין של השיחת חברים האמיתית. אמרנו שיש איזה חידוש מופלא מאוד שהמגלה עמוקות כותב, אנחנו מקשרים את זה לחידוש של המגלה עמוקות. המגלה עמוקות מביא את זה באופן ע“ג, שם הוא מביא את הגמרא במסכת סנהדרין…

השגתי את הקשר והאחווה

בגמרא בסנהדרין כתוב שרבי ישמעאל ורבי עקיבא חלקו באיזה נושא מסויים ורבי עקיבא פונה לרבי ישמעאל ואומר לו: ישמעאל אחי בת ובת אני דורש. (זה הלכה ודין של בת כהן). המגלה עמוקות שואל מדוע רבי עקיבא פנה לרבי ישמעאל בלשון כזאת: ישמעאל אחי. היום בדור שלנו זה די מצוי אז לא היו שואלים את זה. אבל אצל התנאים זה לא היה כ“כ מקובל. המגלה עמוקות אומר חידוש נורא מאוד, רבי עקיבא ידע שהוא תיקון וגלגול של שמעון בן יעקב ורבי ישמעאל הוא תיקון וגלגול של יוסף הצדיק, אז מה רבי עקיבא אמר לו: בגלגול הקודם לא השגתי את הקשר ואת האחווה ביננו. בגלגול הזה השגתי את הקשר ואת האחווה שיש ביננו. אומר המגלה עמוקות שאם יש בין 2 נשמות מחלוקת וחילוקי דעות והם לא הבינו ולא התחברו אחד עם השני, הם יצטרכו לבוא בגלגול ולתקן את המחלוקת ביניהם, והם יבואו דווקא בדור יותר נמוך ויותר ירוד, ושם דבר אחד הם כן יוכלו להשיג, את האחווה ביניהם, וזה מה שר‘ עקיבא פנה לישמעאל ואמר לו ישמעאל אחי

המתקה גדולה של המחלוקת של קין והבל

עפ“י היסוד הזה נגיד על דרך האפשר שכנראה אנחנו צריכים לתקן הרבה הרבה ניצוצות של מחלוקות משנים קדמוניות, אז מה הקב“ה עושה? הוא מכריח אותנו להיות חברים, הוא מכריח אותנו להתחבר. ברגע שמתחברים דרך התורה, דרך האמונה ודרך הנקודה של הצדיק, אז זה תיקון גדול מאוד למחלוקת. אומר רבינו האר“י שלפני הגאולה יבואו הרבה ניצוצות של נשמות קין והבל כדי לתקן את המחלוקת שהיתה מבריאת העולם בין קין והבל, ובדורות האחרונים יבואו הרבה ניצוצות של קין והבל, עפ“י זה אמרנו שבגלל זה היום מאוד התפשט לקרוא בלשון אחד לשני: אחי. מי יודע אם זה לא איזה המתקה גדולה של המחלוקת של קין והבל..

כל מה שיש לו זה מתנת חינם מהקב“ה!

הלכה למעשה בוודאי שרואים בחוש שהשיחות חברים זה אחד הכלים הכי חזקים שיש לנו. זה מה שרבינו אומר שמכסים את הבור, הכוונה שכשעוברים את כל הדורות של הבורות אז משתמשים בעצה הזאת של השיחת חברים. העניין של עפר זה ונפשי כעפר לכל תהיה. אי אפשר להכנס באמת לשערי קדושה בפנים בלי הבחינה שנקראת ונפשי כעפר לכל תהיה. כי אין דבר שמסתיר את הקדושה ואת אור השם כמו העניין של הגאווה. מהי בעצם מידת הענווה? כי רבינו כותב בליקו“מ שאנשים טועים מהי מידת הענווה. העניין של הענווה זה כמה שאדם משיג שכל  מה שיש לו זה מתנת חינם מהקב“ה, זה למעשה מידת הענווה. זה שאדם יודע שהכישרונות שלי, הגבורות שלי והיכולות שלי וכל מה שאני עושה ורוצה לעשות, זה הכל הקב“ה נותן לנו במתנת חינם. כמו שאמרנו קודם, למוח זה לא כ“כ קשה לדעת את הדבר הזה, אבל ההשבה אל הלב היא מאוד קשה. למה? כי היצה“ר, הקליפה שבלב על הגאווה ועל הישות ועל הכוחי ועוצם ידי, היא מאוד-מאוד חזקה, זה מחטא אדם הראשון בתוכנו עמוק מאוד, ומאוד קשה לעשות השבה אל הלב של מידת הענווה. להגיד אותה ולהבין אותה זה לא קשה, להשיב אל הלב זה מאוד קשה

זה היסוד הגדול מאוד של מידת הענווה

בכללות 2 עצות היסודיות ביותר כדי לעבוד על זה כל החיים זה אחד  העניין של ההודאה. להודות להקב“ה זה לא רק להגיד לו תודה. אלא העניין של עבודת ההודאה והתודה זה שאדם כל פעם מתבונן ומשיב אל הלב שהשם רק טוב איתו, ז“א שאין שום דבר רע, וגם אם עברתי עכשיו איזה כישלון וגם אם לא הצלחתי וגם אם עשיתי מסירות נפש על איזה עניין רוחני טוב, וכן הלאה, והכל נשבר והכל התרסק ולא רק זה אלא מצאתי את עצמי פחות ממה שהייתי בתחילת התהליך, נכון שזה לא נעים, אבל להכנס לתוך עבודה ולהתבונן: אם הכל השם עשה, אז בוודאי שזה לטובה. זה היסוד הגדול מאוד של מידת הענווה. לקנות את מידת הענווה זה
ככל שאדם יותר רואה את הטוב בהנהגה של הקב“ה, אז הוא קונה את מידת הענווה

אנחנו חכמים, דואגים לאינטרסים שלנו

נקודה שנייה זה להרגיש את הזולת, אם זה בחיים הפרטיים שלנו, שאדם פחות יחשוב על עצמו, שוב פעם זה עבודה של כל החיים. לחשוב על החבר, על האישה או על הבעל, על הילדים, על ההורים וכן הלאה – שאדם יחשוב יותר מה הוא מרגיש או מה היא מרגישה וכן הלאה. אנוכיות זה אחת מהתולדות של הגאווה. אנוכיות
זה שבעצם אדם רואה רק את עצמו. רק מה? אדם לא אומר אני רואה רק את
עצמי, אנחנו חכמים, אנחנו דואגים לאינטרסים שלנו כמו שכתוב בתחבולות תעשה לך מלחמה, בערמומיות. אדם רוצה להשיג משהו והוא יודע שאם הוא יגיד
לחבר שלו מילה טובה אז הוא ישיג את זה, אז ההוא אומר לו מילה טובה, הוא אומר לו את המילה הטובה כי הוא חושב עליו? כי הוא דואג לו? בהתבוננות בעומק הלב שלנו אנחנו נראה שאנחנו עדיין מאוד-מאוד שבויים בתוך האנוכיות שלנו.
אדם צריך לאהוב את עצמו ולראות את הטוב שלו ולשמוח בטוב שיש בו, אבל
קרוב לזה מאוד רק דבר שונה זה שאדם דואג לנוחות שלו ולאנוכיות שלו גם
על חשבון אנשים אחרים. זה בירור פנימי שכל אחד צריך לעשות לעצמו,
איפה נקודה של התחזקות בנקודות טובות שיש בי, וזה הצד הטוב. בין איפה
זה בעצם פוגע באחרים או על חשבון אחרים ולא אכפת לנו. בוודאי
שיש בנו את האנוכיות שלנו אבל צריך לברר מתי זה האני שבקדושה ומתי
זה לא האני שבקדושה. זה בירור שכל החיים אנחנו צריכים להתבונן בנקודה הזאת..

יש לך כעס ועצבות? סימן שלא תיקנת..

הרב דסלר כותב שאדם אדם רוצה לדעת כמה הוא תיקן את הבחינה הזאת שישים לב אם יש בו עדיין מידת הכעס או מידת העצבות. אם יש בו כעס ועצבות סימן שהוא לא תיקן את זה. מי שאין לו כעס ועצבות אז שידע שהוא באני של הקדושה. אבל צריך לדעת שאנחנו לא אומרים את זה מצד האשמה עצמית או תסכול, השם ברא אותנו עם המידות האלה כדי שנתקן אותם, מחטא אדם הראשון יש לנו את הבחינות האלה – זה הבחינה של העפר שזה ונפשי כעפר לכל תהיה. כמו שאמרנו 2 הנקודות החשובות בזה זה כמה שאדם מסתכל ומתחבר עם הטוב של הבריאה, בכל מיני הנהגות שעוברות עליי, בכל מיני מצבים שאני עובר, תמיד להתחבר ולראות שהשם טוב איתי בנקודה הזאת, גם אם לא נעים לי אבל השם טוב איתי בנקודה הזאת, כי לא תמיד הטוב זה הנעים. לפעמים הטוב האמיתי זה לא הנעים. הנקודה השנייה זה ההתחברות, זה לראות שנרגיש את הצער של עמ“י, שנרגיש את הצער של הזולת, זה לא קל להרגיש בלב את הצער של הזולת, זה מרגשה של הצדיקים. כל המדרגה של הצדיקים זה לפי כמה שהם זכו להרגיש את הצער של עמ“י ולהשתתף עם זה. בפרשת כי תשא יש פסוק ’ואתה אמרת ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני‘ – משה רבינו מזכיר להקב“ה שהקב“ה אמר לו: מצאת חן בעיני. האור החיים הקדוש שואל על הפסוק הזה: מתי הקב“ה אמר למשה רבינו מצאת חן בעיני?

את כל הנשמות מההתחלה ועד הסוף

אומר האור החיים הקדוש שבשעה שמשה רבינו עלה למרום לקבל את התורה, הקב“ה הראה לו את כל הנשמות מההתחלה ועד לסוף, ואז הוא ראה את הנשמה של רבי עקיבא, ומשה רבינו ראה בהשגה אמיתית ששורש נשמת רבי עקיבא היא יותר גבוהה ממנו, ואז הוא אמר להקב“ה: למה אתה נותן תורה על ידי? תיתן את התורה על ידו. למה יפסידו עמ“י את המושכלות של רבי עקיבא שהוא גדול ממני? משה רבינו שאל בפשיטות ובתמימות. ענה לו הקב“ה: כי מצאת חן בעיני. פה הקב“ה אמר לו את זה. צריך להבין מה הכוונה? הרי בן בני אדם אנחנו מבינים
ויש לנו רגשות של פרוטקציה, אנחנו מחבבים מישהו אז אנחנו יותר אוהדים אותו…

מה הנקודה הפנימית של אהבת ישראל?

מה המשמעות אצל הקב“ה של מציאת חן ועוד בשאלה כ“כ גדולה של מתן תורה לעמ“י לכל הדורות לנצח נצחים. מה זה העניין של המציאת חן? רבינו האר“י הקדוש אומר שמשה בכוח מעשיו העצומים השיג את כל המדרגות גם את של רבי עקיבא וזה מתרץ את כל הקושיות. מהם מעשיו העצומים של משה רבינו שהוא זכה להגיע מעל שורשו? כתוב בפרשת כי תשא: מחני נא מספרך אשר כתבת. כשהקב“ה רצה להעניש את עמ“י אחרי חטא עגל משה רבינו אמר להקב“ה: אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. אם אתה לא סולח לעמ“י אני לא רוצה עולם הזה ולא רוצה עולם הבא, כל וידבר השם אל משה, ויאמר השם אל משה, תמחק את הכל, לא ממשיכים לעבוד ביחד. משה רבינו אמר את זה בשיא שלמות הלב, אין מסירות נפש יותר גדולה בשביל עמ“י מהנקודה הזאת. אדם מוכן לוותר על הכל על כל העולם הזה ועל כל העולם הבא. שמעתי לפני שנים מהאדמו“ר מפוריסוב שהנקודה הפנימית של אהבת ישראל זה שאדם מוכן לשלם בגופו, בממונו, בכוחותיו, בשביל לתת לזולת, זה נקרא אהבת הזולת. אין יותר גדול ממשה רבינו שמוכן לוותר על העולם הזה ומוכן לוותר על העולם הבא ובפרט שהקב“ה יסלח לעמ“י בנקודה הזאת.

הפוסט ממשיכים את המעשה משבעת הקבצנים ח"ג   הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

כמו כן, ממש קודם שמתחיל האדם לכנוס בעבודת ה', אזי הטוב והרע מעורבין בו ומחמת שהם מעורבים מאד אין נראה הפסולת והרע שבו כלל, כי הם מעורבים יחד לגמרי, הרע עם הטוב. אך אחר כך כשמתחיל ליכנס בעבודת השם ומתקרב לצדיק האמת אזי מתחיל להזדכך ולהתברר, ואזי עולה הפסולת והרע בכל פעם למעלה כמשל הנזכר לעיל. וצריך שיעמוד אחד שיסיר ממנו חלאתו ופסולתו בכל פעם ואזי ישאר אחר כך זך וצלול לגמרי באמת כראוי:

היה אפשר להוציא הפסולת והרפש מיד מהאנשים שהיו בגשמיות מתחלה ונתקרבו להשם יתברך. אך מה יהיה, אם יהיה 'מוציא הרפש' יוציא הרפש עם המוח מאחר שמעורב הכל יחד. על כן ההכרח להיות מתון מתון עד שיזדכך מעט מעט:

הפוסט שיחות הרן אות עט הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

ספר שמות הצדיקים

(חיברו ר' נתן מברסלב בעקבות דברי רבנו על מעלת אמירת שמות הצדיקים) עמוד י"ד 

בְּר' שִׁישָׁא. אִידִי בַּר אוֹשַׁעְיָא. רַב אִידִי בְּרַב אִיקָא. אִידִי אָבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל. רַב אִידִי. 

רַב אִיהִי. אַיּוֹ. אִילָא דְיַבְנֶה. ר' אִילָאִי. ר' אִילָא בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר מַרְתָּא. ר' אִילָאִי דִנְצִיבִין וּבְנוֹ. אֵילִים וּבְנוֹ יוֹסֵף. אִילַס וּבְנוֹ הִלֵל. אִילוּפֵיסָה. אַלְיוֹעֵינָה בֶּן הַקַּף. אִילְעֵינִי. אִילְפָא. ר' אִילְפֵי הַשֵּׁנִי. ר' אִילְפֵי בַּר קַרוּיָא. אֵימִי. ר' אֵינִי. ר' אַנְיָא בֶּן פַּזִי. אִינְיָא. ר' אִינְיָיא. ר' אִנְיָיּא בַּר סִיסֵי. 

אִיסֵי בֶּן עֲקִיבָא, אוֹ בֶּן עֲקַבְיָה, וְהוּא יוֹסֵף אִישׁ הוּצַל הוּא יוֹסֵף הַבַּבְלִי, הוּא אִיסֵי בֶן גּוּר אַרְיֵּה, הוּא אִיסֵי בֶּן יְהוּדָה, הוּא אִיסֵי בֶּן גַּמְלִיאֵל, הוּא אִיסֵי בֶּן מַהֲלַלְאֵל וּמַה שְׁמוֹ: אִיסֵי בֶּן עֲקַבְיָה שְׁמוֹ. אִיסֵי בַּר הִינֵי. אִיסֵי אַבוּהָּ דְּר' זֵירָא, וְאָמְרִי לָה אַחוּהָּ דְּר' זֵירָא. אִיסֵי בֶּן מְנַחֵם. אִיסֵי בְּרֵיהּ דְּר' יִצְחָק בְּרַב יְהוּדָה. ר' אִיסֵי דְקִסְרִין. אִיסֵי בֶּן שַׁמַּאי. אַבָּא אִיסִי בֶּן יוֹחָנָן. ר' אִיסִי. אִיסוּר גִּיּוֹרָא. אִיסַק (שנים היו). אֵיפָא בֶּן רַחְבָּה. 

רַב אִיקָא בַּר אָבִין. רַב אִיקָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַמִּי. רַב אִיקָא בְּרֵיהּ דְּר' חַנִינָא. רַב אִיקָא מִפַּשְׁרוּנְיָא. רַב אִיקָא בְּרַב אִידִי. רַב אִיקָא אַבוּהָּ דְּרַב אַחָא. רַב אִיתַי. ר' אַלּוֹנִי בֶּן טַבַּרְיָי. ר' אֶלְיְהוֹעֵינִי. ר' אֶלְיָקוּם ס:דחשַׁמְעֵיהּ דְּרָבָא. אֶלְיָקוּם אָבִיו שֶׁל ר' יוֹחָנָן. אֶלְיָשׁוּב. 

אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה. אֱלִישָׁע אָבִיו שֶׁל ר' יִשְׁמָעֵאל כּהֵן גָדוֹל. אֱלִישָׁע אָבִיו שֶׁל ר' יִשְׁמָעֵאל חֲבֵרוֹ שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא. אֱלִישָׁע אָבִיו שֶׁל ר' יוֹסֵי. אֱלִישָׁע אָבִיו שֶׁל ר' יְהוֹשֻׁעַ. אֱלִישָׁע בַּעַל כְּנָפַיִם. ר' אֲלַכְסָא. ר' אַלֶכְּסַנְדְּרָא. ר' אַלֶכְּסַנְדְּרִי. ר' אַלֶכְּסַנְדְּרִי בַּר חִגְרִי. ר' אַלֶכְּסַנְדְּרִי דִּצְדוּקִי. אֶלְנָתָן. 

ר' אִלְעָאי הַזָקֵן. ר' אֶלְעָאי. ר' אֶלְעָאי בֶּן אֶלְעָזָר. (נוּסַח אֲחֵר: ר' אֶלְעָאִי בֶּן אֱלִישָׁע) ר' אֶלְעָאִי בַּר בֶּרֶכְיָה, (נוּסַח אַחֵר: ר' אֶלְעָזָר בַּר בֶּרֶכְיָה). ר' אֶלְעָאִי בַּר מְנַחֵם. אֶלְעָזָר שֶׁהָיָה עַל הַפָּרוֹכֶת. ר' אֶלְעָזָר בֶּן חַרְסוּם. ר' אֶלְעָזָר בֶּן חֲנַנְיָה בֶּן חִזְקִיָה בֶּן גּוּרְיוֹן. ר' אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ. ר' אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל בֶּן הוֹרְקְנוּס. ר' אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקב. ר' אֶלְעָזָר בְּר' צָדוֹק. ר' אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. ר' אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי. ר' אֱלִיעֶזֶר בֶּן שְׁמַעְיָה אִישׁ כְּפַר אוּתַּנִי. ר' אֶלְעָזָר בֶּן פַּרְטָא. ר' אֶלְעָזָר בֶּן פַּרְטָא בֶּן בְּנוֹ שֶׁל ר' אֶלְעָזָר בֶּן פַּרְטָא. אֶלְעָזָר בֶּן פִּילָא (נוּסַח אַחֵר: אֶלְעָזָר בֶּן פַּאבִי)  

תפילה לאומרה אחר הזכרת שמות הצדיקים

 מרבי נתן מרסלב

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁבִּזְכוּת כָּל הַצַּדִּיקִים הָאֵלּוּ שֶׁהִזְכַּרְתִּי לְפָנֶיךָ, חֲסִידִים גִּבּוֹרִים מָארֵי תוֹרָה חוֹזִים נְבִיאִים צַדִּיקִים, בִּזְכוּת שְׁמוֹתָם הַקְּדוֹשִׁים וּבִזְכוּת  תּוֹרָתָם וּמַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים שֶׁעָשׂוּ לְפָנֶיךָ, שֶׁתְּרַחֵם עָלֵינוּ בְרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים. וּתְזַכֵּנִי שֶׁיֻּמְשַׁךְ עָלֵינוּ אוֹר קְדֻשָּׁתָם, שֶׁנִּזְכֶּה לֵילֵךְ בְּעִקְבוֹתָם וְלִדְרךְ בִּנְתִיבוֹתָם. וְנִזְכֶּה מֵעַתָּה בְכחָם הַגָּדוֹל לָשׁוּב אֵלֶיךָ בֶּאֱמֶת וְלָלֶכֶת בְּדַרְכֵי יְשָׁרִים לְפָנֶיךָ, וְתִתֶּן בְּלֵב כָּל הַצַּדִּיקִים, הֵן אוֹתָם שֶׁהִזְכַּרְתִּי לְפָנֶיךָ, הֵן אוֹתָם הַצַּדִּיקִים הַגְּנוּזִים שֶׁהָיוּ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר שֶׁלֹא זָכִיתִי לֵידַע מִשְׁמוֹתָם, שֶׁכֻּלָּם כְּאֶחָד יָגִנּוּ עָלֵינוּ וְיַמְלִיצוּ טוֹב בַּעֲדֵנוּ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ, שֶׁתָחוּס וּתְרַחֵם עָלֵינוּ וְתִתֵּן בְּלִבֵּנוּ לָשׁוּב אֵלֶיךָ בֶּאֱמֶת, וְתָסִיר מִמֶּנּוּ לֵב הָאֶבֶן וְתִתֶּן לָנוּ לֵב בָּשָׂר וְתַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ, וְנִזְכֶּה לֵילֵךְ בְּארַח צַדִּיקִים, וִיְהִי חֶלְקֵנוּ עִמָּהֶם לָעוֹלָם הַבָּא בְגַן עֵדֶן וְלֹא נֵיעוֹל בְּכִסּוּפָא קַמָּךְ.

וְתַעֲזר לָנוּ בִּזְכוּת זְכִירַת שְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים שֶׁנִּזְּכֶּה לִפְעל כָּל בַּקָּשָׁתֵינוּ לְפָנֶיךָ בְּכָל מַה שֶּׁאָנוּ צְרִיכִים, בְּגַשְׁמִיּוּת וְרוּחָנִיּוּת, וּתְבַטֵּל הַטֶּבַע וְתַשְׁגִּיחַ עָלֵינוּ בְהַשְׁגָּחָתְךָ לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם, וְיֻמְּשַׁךְ עָלֵינוּ שֶׁפַע טוֹבָה וּבְרָכָה וְחַיִּים וּרְפוּאָה וּפַרְנָסָה וּבְרִיאוּת הַגּוּף וְכָל טוּב, שֶׁלּא כְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע כְּלָל. וְכָל הַנְהָגַת תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, כֻּלָּם יִשְׁתַּנּוּ לְטוֹבָה עָלֵינוּ בִּזְכוּת הַצַּדִּיקִים הַנּוֹרָאִים הָאֵלּוּ שֶׁהִזְכַּרְתִּי לְפָנֶיךָ, כַּאֲשֶׁר הוֹדַעְתָּנוּ עַל יְדֵי צַדִּיקֶיךָ הָאֲמִתִּיִּים שֶׁהַזְכָּרַת שְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים יֵשׁ לָהֶם כּחַ לְהָבִיא שִׁינּוּי בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית לְשַׁנּוֹת הַטֶּבַע לְטוֹבָה. כִּי אֵין לָנוּ עַל מִי לְהִשָּׁעֵן עַתָּה כִּי אִם עַל זְכוּת הַצַּדִּיקִים הַקְּדוֹשִׁים שׁוֹכְנֵי עָפָר, "לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם".

מָלֵא רַחֲמִים, זָכְרֵינוּ. בְזִכָּרוֹן טוֹב לְפָנֶיךָ וּפָקְדֵנוּ בִּפְקֻדַּת יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים מִשְּׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם, וּזְכָר לָנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ אַהֲבַת הַקַּדְמוֹנִים, זְכוּת כָּל הַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים וְהַקְּדוֹשִׁים הָאֵלּוּ שֶׁהִזְכַּרְתִּי לְפָנֶיךָ, בִּזְכוּתָם תּוֹשִׁיעֵנוּ בְּכָל מַה שֶּׁאָנוּ צְרִיכִים לְהִוָּשַׁע בְּגוּף וָנֶפֶשׁ וּמָמוֹן, בְּגַשְׁמִיּוּת וּבְרוּחָנִיּוּת. וְתַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ, וְתָשִׂים חֶלְקֵנוּ עִם כָּל הַצַּדִּיקִים לְעוֹלָם וָעֶד. וּלְעוֹלָם לֹא נֵבוֹשׁ כִּי בְךָ בָטָחְנוּ, וְעַל חַסְדְּךָ הַגָּדוֹל בֶּאֱמֶת נִשְׁעָנְנוּ, בָּרוּךְ אַתָּה מִשְׁעָן וּמִבְטָח לַצַּדִּיקִים.

הפוסט שמות הצדיקים עמוד יד הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

[כה]. עַל־יְדֵי שֶׁשּׁוֹמֵעַ חֶרְפָּתוֹ וְאֵינוֹ מֵשִׁיב וְעוֹשֶׂה זֹאת מֵאַהֲבָה, לֹא בִּשְׁבִיל לְהַכְעִיס אֶת חֲבֵרוֹ יוֹתֵר עַל־יְדֵי הַשְּׁתִיקָה, עַל־יְדֵי זֶה דּוֹחֶה כָּל הַקְּלִפּוֹת הַטְּמֵאוֹת שֶׁלֹּא יִתְאַחֲזוּ בַּקְּדֻשָּׁה: (לק"א סי' פ"ב)

[כו]. צָרִיךְ לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת, אֲפִלּוּ אֶת אֵלּוּ הַחוֹלְקִים עָלָיו צָרִיךְ לַחֲקֹר לִמְצֹא זְכוּת בָּהֶם בְּמַה שֶׁחוֹלְקִים עָלָיו, וְעַל־יְדֵי זֶה יוּכַל לְבַטֵּל הַמַּחֲלֹקֶת לְגַמְרֵי אוֹ שֶׁיִּהְיֶה מַפָּלָה לְהַחוֹלְקִים: (לק"א סי' קל"ו)

[כז]. מִי שֶׁאוֹחֵז תַּאֲוָתוֹ מִמַּחְלֹקֶת זוֹכֶה שֶׁיֹּאמְרוּ דְּבַר הֲלָכָה מִשְּׁמוֹ, וַאֲזַי הוּא דָּר בִּשְׁנֵי עוֹלָמוֹת וּכְאִלּוּ לֹא מֵת: (לק"א סי' קמ"ה)

[כח]. עַל־יְדֵי מַחְלֹקֶת קָשֶׁה לְהִתְפַּלֵּל וּלְדַבֵּר דִּבּוּרִים דִּקְדֻשָּׁה. עַל־כֵּן קֹדֶם הַתְּפִלָּה צְרִיכִין לְקַבֵּל עָלָיו מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ אַהֲבָה וְשָׁלוֹם. כִּי עִקַּר הַדִּבּוּר מִשָּׁלוֹם: (לק"א סי' רל"ט)

[כט]. עַל־יְדֵי מַחְלֹקֶת נוֹפְלִים מַחֲשָׁבוֹת שֶׁל כְּפִי‍רוֹת עַל אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים וְכוּ'. עַיֵּן אֱמֶת וֶאֱמוּנָה אוֹת ל"ז ל"ח: (לק"א סי' רנ"א)

[ל]. כְּשֶׁיֵּשׁ מַחְלֹקֶת עַל הָאָדָם יְכוֹלִין לְהַפִּילוֹ מִמַּדְרֵגָתוֹ חַ"ו. וְצָרִיךְ לְהִתְחַזֵּק מְאֹד וּלְהִתְפַּלֵּל וּלְהִתְחַנֵּן הַרְבֵּה לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁלֹּא יַטֶּה מִן הַדֶּרֶךְ חַ"ו עַל יְדֵי הַמַּחֲלֹקֶת: (לק"א סי' רנ"ח)

[לא]. כְּשֶׁיֵּשׁ מַחְלֹקֶת עַל הָאָדָם, אֵין לָאָדָם לַעֲמֹד עַצְמוֹ כְּנֶגֶד הַשּׂנְאִים, לוֹמַר, כְּמוֹ שֶׁעוֹשֶׂה לִי כֵּן אֶעֱשֶׂה לוֹ כְּנֶגְדּוֹ, כִּי זֶה גּוֹרֵם שֶׁהַשּׂנֵא יָבוֹא לִמְבֻקָּשׁוֹ לִרְאוֹת בּוֹ חַ"ו מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה לִרְאוֹת בּוֹ. רַק אַדְּרַבָּא, רָאוּי לָדוּן אוֹתָם לְכַף זְכוּת וְלַעֲשׂוֹת לָהֶם כָּל הַטּוֹבוֹת, וְעַל־יְדֵי זֶה מֵפֵר מַחֲשֶׁבֶת הַשּׂוֹנֵא, וַאֲזַי אַדְּרַבָּא תָּשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה עַל ראֹשׁוֹ: (לק"א סי' רע"ז)

[לב]. וְכָל זֶה כְּשֶׁהַחוֹלְקִים הֵם רְשָׁעִים. אֲבָל כְּשֶׁהַחוֹלְקִים עָלָיו צַדִּיקִים, בְּוַדַּאי כַּוָּנָתָם הוּא רַק לְטוֹבָה שֶׁמְּרִימִין וּמְנַשְּׂאִין אוֹתוֹ עַל־יְדֵי זֶה, וּמַמְתִּיקִים דִּינִים מֵעָלָיו עַל יְדֵי זֶה שֶׁחוֹלְקִין עָלָיו. וְזֶה צָרִיךְ הָאָדָם לָדַעַת, כְּשֶׁיֵּשׁ עָלָיו מַחְלֹקֶת שֶׁל צַדִּיקִים, שֶׁהוּא רַק לְטוֹבָה. וְצָרִיךְ לְבַקֵּשׁ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁלֹּא יַטְעֶה עַצְמוֹ בָּזֶה לוֹמַר שֶׁהוּא מַחֲלוֹקֶת גְּמוּרָה חַ"ו, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְגַּבֵּר מַחֲלֹקֶת גְּמוּרָה דְּסִטְרָא אַחֳרָא חַ"ו עַל־יְדֵי זֶה: (שם)

[לג]. עַל־יְדֵי מַחְלֹקֶת בָּא עֲנִיּוּת וְאֵין זוֹכִין לִרְפוּאָה, אֲבָל עַל־יְדֵי שָׁלוֹם בָּא רְפוּאָה וּפַרְנָסָה: (שם)

[לד]. כְּשֶׁיֵּשׁ מִלְחָמוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים בָּעוֹלָם, עַל־יְדֵי זֶה בָּא עֲצִירַת גְּשָׁמִים חַ"ו, וְנַעֲשָׂה יַקְרוּת חַ"ו: (לק"ת סי' ס')

[לה]. עַל־יְדֵי שֶׁפּוֹגְמִין בִּכְבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ עַל־יְדֵי־זֶה בָּא מַחְלֹקֶת. עַיֵּן אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל י"ח וְכָבוֹד ל"ב (לק"ת סי' ע"א)

[לו]. כָּל הָעוֹלָם מָלֵא מַחְלֹקֶת, הֵן בֵּין אֻמּוֹת הָעוֹלָם, וְכֵן בְּכָל עִיר וָעִיר, וְכֵן בְּכָל בַּיִת וּבַיִת בֵּין הַשְּׁכֵנִים, וּבֵין כָּל אֶחָד עִם אִשְׁתּוֹ וּבְנֵי בֵּיתוֹ וּמְשָׁרְתָיו וּבָנָיו וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאֵין מִי שֶׁיָּשִׂים אֶל לִבּוֹ הַתַּכְלִית, שֶׁבְּכָל יוֹם הָאָדָם מֵת, כִּי הַיּוֹם שֶׁעָבַר לֹא יִהְיֶה עוֹד וּבְכָל יוֹם הוּא מִתְקָרֵב לַמִּיתָה, וְאֵיךְ יֵשׁ לוֹ פְּנַאי לְבַלּוֹת זְמַן עַל מַחֲלֹקֶת. עַל־כֵּן מִי שֶׁהוּא בַּר דַּעַת קְצָת, צָרִיךְ לָשִׂים לֵב לָזֶה, וְיַמְשִׁיךְ עַל עַצְמוֹ אֲרִיכוּת אַפַּיִם, וְלֹא יְאַבֵּד יָמָיו עַל־יְדֵי מַחֲלֹקֶת, קְטַנָּה אוֹ גְּדוֹלָה, רַק יַעֲצֹר רוּחוֹ וְכַעֲסוֹ וְיִהְיֶה לוֹ שָׁלוֹם עִם הַכֹּל (שיחות הר"ן סי' ע"ז)

הפוסט ליקוטי עצות – מחלוקת ומריבה חלג ג' הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

ספר שמות הצדיקים

(חיברו ר' נתן מברסלב בעקבות דברי רבנו על מעלת אמירת שמות הצדיקים) עמוד י"ג

אַוְיָא. רַב אֲוִירָא סָבָא. אוֹן בַּר אֵימִי. ר' אוּנְיָא. אוּנְקְלוֹס הַגֵּר. אוּסְטְיָיא. אוּרִי. אַבָּא אוּרְיָין אִישׁ צַיְידִין. 

ר' אוֹשַׁעְיָא בְּנוֹ שֶׁל ר' יְהוּדָה הַבּוֹשֶׂם. ר' אוֹשַׁעְיָא רַבָּא בַּר חַמָּא בַּר בִּיסְנָא. ר' אוֹשַׁעְיָא בַּר חִיָיא. ר' אוֹשַׁעְיָא זְעִירָא דְּמִן חַבְרַיָּא. אוֹשַׁעְיָא אִישׁ טַרְיָא. ר' אוֹשַׁעְיָא בַּר שַׁמַּאי. הוֹשַׁעְיָא הַכּהֵן. הוֹשַׁעְיָא בַּר זְעִירָא. אוֹשַׁעְיָא בַּר זַבְדָּא. רַב הוֹשַׁעְיָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי. ר' הוֹשַׁעְיָא בְּרֵיהּ דְּר' שִׂמְלָאי דְקִסְרִין. 

ר' אַחִי מִכַּפְרֵי. רַב אַחָא בַּר רַב. רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא. רַב אַחָא בַּר יַעֲקב. רַב אַחָא בַּר תַּחְלִיפָא. רַב אַחָא בַּר אִיקָא. רַב אַחָא מִדִּיפְתָּא. רַב אַחָא בַּר אַבָּא. רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַחָא. רַב אַחָא שַׂר הַבִּירָה. רַב אַחָא בְּרַב הוּנָא. רַב אַחָא בַּר חֲנִינָא, רַב אַחָא. רַב אַדָּא. ר' אַחָא אֲרִיכָא וְהוּא רַב אַחָא בַּר פַּפָּא. ר' אַחָא בַּר אָבִין בַּר בִּנְיָמִין. רַב אַחָא בַּר יוֹסֵף. רַב אַחָא בְּרַב אַוְיָא. רַב אַחָא בַּר עַוִירָא. רַב אַחָא בַּר עַזָּא. רַב אַחָא בַּר יֵיבָא. רַב אַחָא בַּר אַבַּיֵי. רַב אַחָא בַּר בֵּיבִי. רַב אַחָא בַּר אַהֲבָה. ר' אַחָא אַחוּהָּ דְּמַר אַחָאִי אוֹ דְּמִן אַחָא. רַב אַחָא בַּר יִצְחָק. ר' אַחָא מִפַּרְזִיקָא. רַב אַחָא גְלִילָאָה. ר' אַחָא אַחוּי דְּר' יוֹסֵי מִבְּרַקְתִּיָּה. רַב אַחָא בַּר זְעִירָא. רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּר' זְעִירָא. רַב אַחָא סָבָא, (נוּסַח אַחֵר: רַב אַחָא טָאבָא). רַב אַחָא בַּר עוּלָא. רַב אַחָא בַּר דַּלְיָא. רַב אַחָא מִבֵּי חוּזָאָה. רַב אַחָא בַּר מָנְיוּמִי. רַב אַחָא בַּר קְטִינָא. רַב אַחָא בַּר הוֹשַׁעְיָא. רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַשִּׁי. רַב אַחָא מֵהוּצַל. רַב אַחָא בַּר פִּנְחָס. רַב אַחָא בַּר חֲנִילָאִי. רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן. רַב אַחָא קַרְטִיגְנָאָה וְאָמְרֵי לָהּ רַב חָנָה. ר' אַחָא בַּר שַׁלְקָא. רַב אַחָא בַּר חָנָה. ר' אַחָא בְּרֵיהּ דְּר' חִיָּא בַּר אַבָּא. רַב אַחָא בְּרַב אַמִּי. רַב אַחָא בַּר בִּיזְנָא. רַב אַחָא בַּר אָבִין בַּר בִּנְיָמִין. אַחָא בַּר שִׁילָא אִישׁ כְּפָר תַּמַרְתָּא. רַב אַחָא בְּר' יוֹסִי. רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְרָבִינָא. ר' אַחָא תַּנָא דִבְּרָיְיתָא. רַב אַחָא אַחוּהָּ דְאַבָּא, אַבוּהּ דְּר' יִרְמְיָה בַּר אַבָּא. 

 רַב אַחַאי. ר' אַחַאי בַר יאשִׁיָה, אַחִי בְּרִבִּי. רַב אֲחַדְבּוּיָה בַּר מַתְנָא. רַב אַחַדְבוּי בַּר אַמִּי. רַב אַחַדְבּוּי. אַחִי שָׁקְיָא. רַב אַחִי. אֲחִיָּה הַבַּבְלִי. רַבִּי אֲחִיָּה הַגָּדוֹל. אֲחִיתָּאִי. רַב אַחְלִי. אַטִיטוּס. 

 רַב אֵיבָא. ר' אֵיבָא בַּר כָּהֲנָא. אַיְבוּ אַבוּהָּ דְּרַב. אַיְבוּ בְּנוֹ שֶׁל רַב. אַיְבוּ וְחִזְקִיָה בַּר בְּרַתֵּיהּ דְרַב. ר' אַיְבוּ בַּר נַגְרָא, אוֹ בַּר אַגְרִי (אֵיבוֹ וְאֵיבוֹ אֶחָד הוּא). אֵיבוֹת בַר אִיהִי. אִיבִי. מַר אִידָאִי. רַב אִידִי. רַב אִידִי אַבוּהָּ דְּר' יַעֲקב וְהוּא בַּר בֵּי רַב דְּחַד יוֹמָא. רַב אִידִי סַרְסַיָה דְרַב שֵׁשֶׁת. רַב אִידִי בַּר אָבִין נַגְרָא. רַב אִידִי בַּר אַבָּא. רַב אִידִי בַּר גֵרְשׁוֹן. רַב אִידִי דְחוּטַרְיָא. רַב אִידִי 

תפילה לאומרה אחר הזכרת שמות הצדיקים

 מרבי נתן מרסלב

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁבִּזְכוּת כָּל הַצַּדִּיקִים הָאֵלּוּ שֶׁהִזְכַּרְתִּי לְפָנֶיךָ, חֲסִידִים גִּבּוֹרִים מָארֵי תוֹרָה חוֹזִים נְבִיאִים צַדִּיקִים, בִּזְכוּת שְׁמוֹתָם הַקְּדוֹשִׁים וּבִזְכוּת  תּוֹרָתָם וּמַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים שֶׁעָשׂוּ לְפָנֶיךָ, שֶׁתְּרַחֵם עָלֵינוּ בְרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים. וּתְזַכֵּנִי שֶׁיֻּמְשַׁךְ עָלֵינוּ אוֹר קְדֻשָּׁתָם, שֶׁנִּזְכֶּה לֵילֵךְ בְּעִקְבוֹתָם וְלִדְרךְ בִּנְתִיבוֹתָם. וְנִזְכֶּה מֵעַתָּה בְכחָם הַגָּדוֹל לָשׁוּב אֵלֶיךָ בֶּאֱמֶת וְלָלֶכֶת בְּדַרְכֵי יְשָׁרִים לְפָנֶיךָ, וְתִתֶּן בְּלֵב כָּל הַצַּדִּיקִים, הֵן אוֹתָם שֶׁהִזְכַּרְתִּי לְפָנֶיךָ, הֵן אוֹתָם הַצַּדִּיקִים הַגְּנוּזִים שֶׁהָיוּ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר שֶׁלֹא זָכִיתִי לֵידַע מִשְׁמוֹתָם, שֶׁכֻּלָּם כְּאֶחָד יָגִנּוּ עָלֵינוּ וְיַמְלִיצוּ טוֹב בַּעֲדֵנוּ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ, שֶׁתָחוּס וּתְרַחֵם עָלֵינוּ וְתִתֵּן בְּלִבֵּנוּ לָשׁוּב אֵלֶיךָ בֶּאֱמֶת, וְתָסִיר מִמֶּנּוּ לֵב הָאֶבֶן וְתִתֶּן לָנוּ לֵב בָּשָׂר וְתַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ, וְנִזְכֶּה לֵילֵךְ בְּארַח צַדִּיקִים, וִיְהִי חֶלְקֵנוּ עִמָּהֶם לָעוֹלָם הַבָּא בְגַן עֵדֶן וְלֹא נֵיעוֹל בְּכִסּוּפָא קַמָּךְ.

וְתַעֲזר לָנוּ בִּזְכוּת זְכִירַת שְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים שֶׁנִּזְּכֶּה לִפְעל כָּל בַּקָּשָׁתֵינוּ לְפָנֶיךָ בְּכָל מַה שֶּׁאָנוּ צְרִיכִים, בְּגַשְׁמִיּוּת וְרוּחָנִיּוּת, וּתְבַטֵּל הַטֶּבַע וְתַשְׁגִּיחַ עָלֵינוּ בְהַשְׁגָּחָתְךָ לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם, וְיֻמְּשַׁךְ עָלֵינוּ שֶׁפַע טוֹבָה וּבְרָכָה וְחַיִּים וּרְפוּאָה וּפַרְנָסָה וּבְרִיאוּת הַגּוּף וְכָל טוּב, שֶׁלּא כְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע כְּלָל. וְכָל הַנְהָגַת תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, כֻּלָּם יִשְׁתַּנּוּ לְטוֹבָה עָלֵינוּ בִּזְכוּת הַצַּדִּיקִים הַנּוֹרָאִים הָאֵלּוּ שֶׁהִזְכַּרְתִּי לְפָנֶיךָ, כַּאֲשֶׁר הוֹדַעְתָּנוּ עַל יְדֵי צַדִּיקֶיךָ הָאֲמִתִּיִּים שֶׁהַזְכָּרַת שְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים יֵשׁ לָהֶם כּחַ לְהָבִיא שִׁינּוּי בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית לְשַׁנּוֹת הַטֶּבַע לְטוֹבָה. כִּי אֵין לָנוּ עַל מִי לְהִשָּׁעֵן עַתָּה כִּי אִם עַל זְכוּת הַצַּדִּיקִים הַקְּדוֹשִׁים שׁוֹכְנֵי עָפָר, "לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם".

מָלֵא רַחֲמִים, זָכְרֵינוּ. בְזִכָּרוֹן טוֹב לְפָנֶיךָ וּפָקְדֵנוּ בִּפְקֻדַּת יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים מִשְּׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם, וּזְכָר לָנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ אַהֲבַת הַקַּדְמוֹנִים, זְכוּת כָּל הַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים וְהַקְּדוֹשִׁים הָאֵלּוּ שֶׁהִזְכַּרְתִּי לְפָנֶיךָ, בִּזְכוּתָם תּוֹשִׁיעֵנוּ בְּכָל מַה שֶּׁאָנוּ צְרִיכִים לְהִוָּשַׁע בְּגוּף וָנֶפֶשׁ וּמָמוֹן, בְּגַשְׁמִיּוּת וּבְרוּחָנִיּוּת. וְתַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ, וְתָשִׂים חֶלְקֵנוּ עִם כָּל הַצַּדִּיקִים לְעוֹלָם וָעֶד. וּלְעוֹלָם לֹא נֵבוֹשׁ כִּי בְךָ בָטָחְנוּ, וְעַל חַסְדְּךָ הַגָּדוֹל בֶּאֱמֶת נִשְׁעָנְנוּ, בָּרוּךְ אַתָּה מִשְׁעָן וּמִבְטָח לַצַּדִּיקִים.

הפוסט שמות הצדיקים עמוד יג' הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

ר' אַבָּא בַּר סוּרְמָקֵי. ר' אַבָּא בְּרַב הוּנָא. ר' אַבָּא בַּר הַמְנוּנָא. אַבָּא בַּר חִסְדָּא. אַבָּא בַּר מָרְתָא דְהוּא אַבָּא בַּר מַנְיוּמִי. ר' אַבָּא בַּר שִׁילָא. ר' אַבָּא בַּר בִּיסְנָא אוֹ בִּיזְנָא. ר' אַבָּא בַּר יִסָא. ר' אַבָּא קַרְטִיגְנָאָה. אַבָּה בְּרֵיהּ דְרַב בִּנְיָמִין בַּר חִיָּא. אַבָּא בַּר מָשׁ אוֹ בַּר רַמָשׁ. ר' אַבָּא בַּר יְהוּדָה. ר' אַבָּא בַּר בַּר חָנָה, וְהוּא רַבָּה בַּר בַּר חָנָה. אַבָּא נַרְשָׁאָה. (נוּסַח אַחֵר אַדָּא נַרְשָׁאָה). 

אַבָּא בִּירָאָה בְּר' אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקב. אַבָּא מֵהַגְרוּנְיָא. ר' אַבָּא בַּר נָתָן. ר' אַבָּא בַּר אֶלְיָשׁוּב. אַבָּא סוּרָאָה. אַבָּא בַּר שְׁמוּאֵל אַבָּא. אַבָּא בַּר חִילְפֵי בַּר קַרְיָה. ר' אַבָּא בְּרַב יוֹסֵף בַּר רָבָא. רַב אַבָּא אַבוּהָּ דְרַב בְּרֵיהּ דְּרַב מְשַׁרְשְׁיָא. ר' אַבָּא בַּר לִימָא. ר' אַבָּא בַּר לֵוִי. אַבָּא אַבוּהָּ דְּר' שַׂמְלאי. אַבָּא צִידוֹנִי. אַבָּא בַּר דּוּסַאי. ר' אַבָּא סַדְרוּנְיָא אוֹ מִרוּמַנְיָא. ר' אַבָּא בַּר אַחוּהּ דְּר' יוֹסֵי. אַבָּא הַדּוֹרֵשׁ. אַבָּא בַּר תַּחְלִיפָא. אַבָּא בַּר מְחַסְיָא. אַבָּא סַמוֹקִיד. אַבָּא תַּחְנָא. אַבָּא בַּר שׁוּמְנִי. 

אַבָּאֵי. ר' אַבְדּוּמָה נְחוּתָּא. ר' אֲבוּדְמִי בַּר טוּבִי. ר' אַבְדּוּמִי בַּר בְּרַתֵּיה דְר' טָבִי. ר' אַבְדּוּמִי בַּר תַּנְחוּם. ר' אַבְדִּימוֹס בַּר יוֹסֵי בֶּן חֲלַפְתָּא. אַבְדִּימִי דְמִן חַפְיָא. רַב אַבְדִּימִי בַּר הַמְדּוּרָא. ר' אַבְדִּימִי אַבוּהָּ דְּר' יִצְחָק. ר' אַבְדִּימִי בַּר חַמָּא בַּר חַסָּא. רַב אַבְדִּימִי בַּר חִסְדָּא אוֹ בַּר דּוֹסָא. ר' אַבְדִימִי דְּצִפּוֹרִין. ר' אַמִּי אָבִיו. ר' אַבְדִּימִי בַּר נְחוּנְיָא. ר' אַבְדִּימִי אַחוּי דְּר' יוֹסֵי. ר' אַבְדִּימִי מַלְחָא. אַבְדִּימִי. 

אַבְדָּן הוּא אַבָּא יוּדָן. ר' אַבָּהוּ. ר' אַבָּהוּ מִבָּבֶל. ר' אַבָּהוּ בֶן זוּטַרְתִּי. ר' אַבָּהוּ בְּרֵיהּ דְּרַב בֵּבָּי. ר' אַבָּהוּ אָבִיו שֶׁל רַב שְׁמוּאֵל. ר' אַבָּהוּ בַּר אַחָא. אַבָּהוּ בְּרֵיהּ דְּרַב גְּנִיבָא. אֲבוּהָּ אָבִיו שֶׁל רַבָּה בַּר אַבָּהוּ, אֲבוּהָּ בַּר אִיהִי. אַבוּהָ אָבִיו שֶׁל מָארִי. בַּר אָבִין. וּבַר קִיפוּק. 

ר' אֲבוֹי סָבָא הוּא רַב אַוְיָא. אֲבוּיָה אָבִיו שֶׁל אֱלִישָׁע אַחֵר. אֲבִיָּה. רַב אַדָּא בְּנוֹ. אֲבוּבְרָם. אֲבוּנָה סָפְרָא. ר' אֲבוּנָה בַּר סְחוֹרָה. 

אַבְטַלְיוֹן. אַבְטוּלְמַס. אַבְטוּלַס בַּר אַבְטוּלְמוֹס. אַבְטוּלַס בֶּן רְאוּבֵן. 

ר' אַבְטוּלַס בְּר' יוֹסֵף בֶּן חֲלַפְתָּא. ר' אַבְטוּלַס. אַבְיוֹן אָבִיו שֶׁל ר' יְהוֹשֻׁעַ. אֲבִיטוּל סָפְרָא. 

תפילה לאומרה אחר הזכרת שמות הצדיקים
 מרבי נתן מרסלב

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁבִּזְכוּת כָּל הַצַּדִּיקִים הָאֵלּוּ שֶׁהִזְכַּרְתִּי לְפָנֶיךָ, חֲסִידִים גִּבּוֹרִים מָארֵי תוֹרָה חוֹזִים נְבִיאִים צַדִּיקִים, בִּזְכוּת שְׁמוֹתָם הַקְּדוֹשִׁים וּבִזְכוּת  תּוֹרָתָם וּמַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים שֶׁעָשׂוּ לְפָנֶיךָ, שֶׁתְּרַחֵם עָלֵינוּ בְרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים. וּתְזַכֵּנִי שֶׁיֻּמְשַׁךְ עָלֵינוּ אוֹר קְדֻשָּׁתָם, שֶׁנִּזְכֶּה לֵילֵךְ בְּעִקְבוֹתָם וְלִדְרךְ בִּנְתִיבוֹתָם. וְנִזְכֶּה מֵעַתָּה בְכחָם הַגָּדוֹל לָשׁוּב אֵלֶיךָ בֶּאֱמֶת וְלָלֶכֶת בְּדַרְכֵי יְשָׁרִים לְפָנֶיךָ, וְתִתֶּן בְּלֵב כָּל הַצַּדִּיקִים, הֵן אוֹתָם שֶׁהִזְכַּרְתִּי לְפָנֶיךָ, הֵן אוֹתָם הַצַּדִּיקִים הַגְּנוּזִים שֶׁהָיוּ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר שֶׁלֹא זָכִיתִי לֵידַע מִשְׁמוֹתָם, שֶׁכֻּלָּם כְּאֶחָד יָגִנּוּ עָלֵינוּ וְיַמְלִיצוּ טוֹב בַּעֲדֵנוּ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ, שֶׁתָחוּס וּתְרַחֵם עָלֵינוּ וְתִתֵּן בְּלִבֵּנוּ לָשׁוּב אֵלֶיךָ בֶּאֱמֶת, וְתָסִיר מִמֶּנּוּ לֵב הָאֶבֶן וְתִתֶּן לָנוּ לֵב בָּשָׂר וְתַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ, וְנִזְכֶּה לֵילֵךְ בְּארַח צַדִּיקִים, וִיְהִי חֶלְקֵנוּ עִמָּהֶם לָעוֹלָם הַבָּא בְגַן עֵדֶן וְלֹא נֵיעוֹל בְּכִסּוּפָא קַמָּךְ.

וְתַעֲזר לָנוּ בִּזְכוּת זְכִירַת שְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים שֶׁנִּזְּכֶּה לִפְעל כָּל בַּקָּשָׁתֵינוּ לְפָנֶיךָ בְּכָל מַה שֶּׁאָנוּ צְרִיכִים, בְּגַשְׁמִיּוּת וְרוּחָנִיּוּת, וּתְבַטֵּל הַטֶּבַע וְתַשְׁגִּיחַ עָלֵינוּ בְהַשְׁגָּחָתְךָ לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם, וְיֻמְּשַׁךְ עָלֵינוּ שֶׁפַע טוֹבָה וּבְרָכָה וְחַיִּים וּרְפוּאָה וּפַרְנָסָה וּבְרִיאוּת הַגּוּף וְכָל טוּב, שֶׁלּא כְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע כְּלָל. וְכָל הַנְהָגַת תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, כֻּלָּם יִשְׁתַּנּוּ לְטוֹבָה עָלֵינוּ בִּזְכוּת הַצַּדִּיקִים הַנּוֹרָאִים הָאֵלּוּ שֶׁהִזְכַּרְתִּי לְפָנֶיךָ, כַּאֲשֶׁר הוֹדַעְתָּנוּ עַל יְדֵי צַדִּיקֶיךָ הָאֲמִתִּיִּים שֶׁהַזְכָּרַת שְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים יֵשׁ לָהֶם כּחַ לְהָבִיא שִׁינּוּי בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית לְשַׁנּוֹת הַטֶּבַע לְטוֹבָה. כִּי אֵין לָנוּ עַל מִי לְהִשָּׁעֵן עַתָּה כִּי אִם עַל זְכוּת הַצַּדִּיקִים הַקְּדוֹשִׁים שׁוֹכְנֵי עָפָר, "לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם".

מָלֵא רַחֲמִים, זָכְרֵינוּ. בְזִכָּרוֹן טוֹב לְפָנֶיךָ וּפָקְדֵנוּ בִּפְקֻדַּת יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים מִשְּׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם, וּזְכָר לָנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ אַהֲבַת הַקַּדְמוֹנִים, זְכוּת כָּל הַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים וְהַקְּדוֹשִׁים הָאֵלּוּ שֶׁהִזְכַּרְתִּי לְפָנֶיךָ, בִּזְכוּתָם תּוֹשִׁיעֵנוּ בְּכָל מַה שֶּׁאָנוּ צְרִיכִים לְהִוָּשַׁע בְּגוּף וָנֶפֶשׁ וּמָמוֹן, בְּגַשְׁמִיּוּת וּבְרוּחָנִיּוּת. וְתַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ, וְתָשִׂים חֶלְקֵנוּ עִם כָּל הַצַּדִּיקִים לְעוֹלָם וָעֶד. וּלְעוֹלָם לֹא נֵבוֹשׁ כִּי בְךָ בָטָחְנוּ, וְעַל חַסְדְּךָ הַגָּדוֹל בֶּאֱמֶת נִשְׁעָנְנוּ, בָּרוּךְ אַתָּה מִשְׁעָן וּמִבְטָח לַצַּדִּיקִים.

הפוסט שמות הצדיקים יא' הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.