אוֹר חוֹזֵר

צָרִיךְ כָּל אֶחָד לְדַבֵּר עִם חֲבֵרוֹ בְּיִרְאַת שָׁמַיִם, וְעַל-יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה אוֹר יָשָׁר וְאוֹר חוֹזֵר, וַאֲפִלּוּ אִם חֲבֵרוֹ אֵינוֹ מְקַבֵּל מִמֶּנּוּ – אַף עַל פִּי כֵן הוּא תּוֹעֶלֶת גָּדוֹל אֵלָיו בְּעַצְמוֹ, כִּי זֶה שֶׁמְּדַבֵּר לְעוֹרֵר לֵב חֲבֵרוֹ, יָכוֹל הוּא בְּעַצְמוֹ לְהִתְעוֹרֵר בְּיוֹתֵר עַל-יְדֵי זֶה שֶׁמְּדַבֵּר לַחֲבֵרוֹ, כִּי אִם הָיָה מְדַבֵּר אֵלּוּ הַדִּבּוּרִים לְעַצְמוֹ יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁלֹּא הָיָה מִתְעוֹרֵר מֵהֶם כְּלָל, וְעַל-יְדֵי שֶׁדִּבְּרָם לַחֲבֵרוֹ, עַל-יְדֵי זֶה נִתְעוֹרֵר הוּא בְּעַצְמוֹ מֵהֶם, אַף שֶׁחֲבֵרוֹ לֹא נִתְעוֹרֵר.
(ליקוטי עצות, תוכחה, ט"ו)