בּוֹנִים קוֹמָתָהּ שֶׁל הַשְּׁכִינָה

וּכְשֶׁאָנוּ רוֹאִים אֹרֶךְ הַגָּלוּת, וּבְכָל יוֹם אֲנַחְנוּ צוֹעֲקִים אֵלָיו וְאֵינָם נוֹשָׁעִים, וְיֵשׁ מֵעַמֵּנוּ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל שֶׁטּוֹעִים חַס וְשָׁלוֹם בְּלִבָּם שֶׁכָּל הַתְּפִלּוֹת הֵן לָרִיק, אֲבָל בֶּאֱמֶת כָּל הַתְּפִלּוֹת – הַצַּדִּיקִים שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר הֵם מַעֲלִים אוֹתָם וּמְקִימִים אוֹתָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "וַיָּקֶם משֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן", וּמַעֲלִין כָּל שְׁיָפָא וּשְׁיָפָא לְדוּכְתֵהּ [כל חלק וחלק למקומו], וּבוֹנִין קוֹמָתָהּ שֶׁל הַשְּׁכִינָה מְעַט מְעַט, עַד שֶׁיִּשְׁתַּלֵּם שִׁעוּר קוֹמָתָהּ, אָז יָבוֹא מָשִׁיחַ, דָּא [זה] משֶׁה, וְיַשְׁלִים אוֹתָהּ וְיָקִים אוֹתָהּ בִּשְׁלֵמוּת.
(ליקוטי מוהר"ן, תורה ב')