רוצה להיטיב עם הבריות

התורה מתחילה ביסוד שרבינו מביא מכתבי האר"י
הקדוש. ידוע שספר הקבלה המרכזי ביותר נקרא 'עץ חיים' ורבינו מתחיל את התורה הזאת עם היסוד הזה.
יש 2 נקודות מרכזיות שרבינו מביא בשם האר"י
הקדוש: ספר עץ חיים מתחיל בשאלה, מהי סיבת הבריאה? רבינו האר"י מאריך בזה בכמה נקודות ויסודות
ולמעשה רבינו מביא את התמצית ואת המסקנה
האחרונה שכוללת את הכל: 'מחמת רחמנותו',
הכוונה שהקב"ה רצה להיטיב עם הבריות וכדי שיהיה
מי שיקבל את ההטבות האלו הקב"ה ברא אותנו וזה בעצם תכלית הבריאה. רבינו האר"י מאריך בכל זה אבל הסיבה שכוללת את הכל זה שהקב"ה רצה לגלות את רחמנותו ולהיטיב אתנו וכדי שיהיה מי שיקבל את ההטבות האלו הוא ברא את כל הבריאה…

כל מציאות הרע היא רק מציאות זמנית

היום רואים במציאות שלנו דברים לא טובים. הקב"ה הוא כל יכול אז מדוע הקב"ה לא ברא את הבריאה בלי כל הדברים הלא טובים? הרי הקב"ה הוא זה שברא את היצר הרע ואת כל הייסורים, הצער והגלויות שאנו עוברים. אם הקב"ה רצה להיטיב אז מדוע הוא ברא את כל מציאות הרע? (זאת שאלה של חז"ל) התשובה היא יתרון האור על החושך. כל מציאות הרע היא מציאות זמנית שעתידה להיפסק לעד ולנצח נצחים אבל בזכות ובכוח זה שהיה זמן מסויים שהיתה מציאות של רע אז הטוב והתענוג הנצחי שהקב"ה רוצה להיטיב אתנו יהיה הרבה יותר שלם ומופלא ונעלה בזכות זה שאנו עוברים עכשיו את מציאות הרע. הרע זה לא מציאות בפני עצמו, אדרבה כתוב בזוהר הקדוש שהרע הוא 'כיסא לטוב', הכוונה שהרע מכין את מציאות הטוב השלימה. חז"ל אומרים שאין לשער את הטוב השלם שיתגלה לאחר שתתבטל מציאות הרע שהוא הרבה יותר שלם ממה שהיה אילו לא היה את מציאות הרע. עם היסוד הזה רבינו מתחיל את התורה.

הקב“ה ברא את העולמות בחלל הפנוי

נקודה שנייה שרבינו מביא בשם רבינו האר"י:
בשעה שהקב"ה רצה לברוא את העולם אז היה הכל
 'אור אין-סוף' ובלשון של רבינו האר"י 'ממלא כל המציאות', ולא היה אפשר לברוא את העולם, אז
הקב"ה צמצם את האור לצדדים ואז נוצר חלל כל זה לשונות של משל) כדורי ריק שנקרא חלל הפנוי ובתוך החלל הפנוי הקב"ה ברא את כל העולמות. מהאור אין-סוף שהקיף את החלל הקב"ה המשיך קו אחד של אור שנקרא אור אין-סוף והוא ברא את כל העולמות, כך מובא בתחילת הספר עץ חיים. כל זה ההתחלה של מהלך הבריאה אבל רבינו
מביא את היסוד הזה ועומד על הנקודה שכל הבריאה נבראה מכוח המציאות של החלל הפנוי, אם לא היה חלל הפנוי
אז כביכול הקב"ה לא יכל לברוא את הבריאה משום שהכל היה אור אין-סוף ולא היה מקום לברוא עולמות ובני-אדם…

בכל אדם ואדם יש את זה

צריך להבין שכל התיאורים שכתובים בספרי
המקובלים ובפרט בעץ חיים זה הכל לשונות של משל,
כמובן שהדברים הם לא כפשוטם אבל בדרך הזו רבינו
האר"י לימד אותנו מסרים מאוד מאוד עמוקים. החלל הפנוי הוא כביכול פנוי מא-לוקות, מסביר ר' נתן בליקוטי הלכות: ודע שכל הבריאה כולה, מראשיתה ועד אחריתה, הכל
נמצא בכל אדם ואדם. בכל אדם ואדם יש את האור אין-סוף ובכל אדם יש את החלל הפנוי ובכל אדם יש את הקו שנמשך לתוך החלל הפנוי.
כל מאורעות הבריאה נמצאים בכל אדם ואדם. יש מצבים בחיים שלנו שמאיר לנו אור וכל מה שאנחנו רוצים לעשות אנחנו מצליחים ואנחנו מבינים מה שאנחנו עושים, אם זה בלימודים ואם זה בעבודה, האדם מרגיש חיות ואור אבל אנחנו יודעים שמגיע כזה זמן שפתאום הכל מסתלק מאתנו ואז אנחנו נופלים לתוך מציאות של חושך רוחני מאוד גדול ואנחנו כבר לא יודעים איפה אנחנו נמצאים
ומה התכלית של הכל. כשהדעת מסתלקת מהאדם זה נקרא מציאות של החלל הפנוי

מציאות שהדעת שלנו מסתלקת לגמרי

החלל הפנוי זה מציאות בתוכנו שבו הדעת שלנו מסתלקת לגמרי ואז אנחנו יודעים שאנחנו במצב של ניסיון וקושי. הקושי והניסיונות שיש לנו בחיים מגיעים
בשעה שהאור מסתלק מאתנו. ברגע שמאיר לאדם אור אז הכל בסדר וגם אם
יהיו לו בעיות והתמודדויות הוא ידע מה לעשות ותהיה לו עצה, תושייה וכוח
והוא ידע איך להתמודד עם הכל אבל הבעיה מתעוררת בשעה שהאור
מסתלק מאתנו ואז אנחנו עוברים את כל מציאות הניסיון והקושי ואומר לנו
רבינו יסוד מאוד גדול שהקב"ה עשה את המציאות של החלל הפנוי כדי לברוא את העולמות והמידות, הכוונה שעיקר העבודה הרוחנית שלנו בעולם הזה היא
לזכות לצאת מתאוות מיותרות ולתקן את המידות הלא טובות, לזכות ללמוד
תורה ולזכות לאמונה יותר ויותר שלימה בהקב"ה. אומר רבינו שאדם יכול לעלות מדרגה לדרגה רק ע"י המציאות של החלל הפנוי. כמו שהקב"ה לא יכל לברוא את העולמות אם לא היה את מציאות החלל הפנוי כך בתוך האדם, ע"י שאנו
עוברים מציאות של הסתרת פנים וחושך אנו זוכים להשיג השגות חדשות
בתורה ותיקון המידות והאמונה. היסוד שמובא בעץ חיים זה שבלי החושך
האדם לא מתקדם לשום מקום, אם לא נעבור מציאות של חלל פנוי לא נוכל להתקדם

שלב מסויים שבו אדם נרדם במקום הזה

ברוך השם אדם רוצה להתחזק, להתעלות, ללמוד תורה ולתקן את המידות. אומר לנו רבינו כלל מאוד גדול: כל עוד זה רק מאיר לאדם אז היכולת של האדם להתעלות ולהתקדם מאוד מוגבלת, אבל ברגע שהאדם נופל למציאות של החלל הפנוי, בזמנים האלו האדם יכול להתעלות ולתקן את עצמו יותר ויותר. דווקא כשמסתלק האור והאדם נופל למציאות של חושך ושם מתעוררים עליו ניסיונות וקשיים, דווקא זה מעורר אותנו להתעלות ממדרגה למדרגה. ברגע שהכל בסדר אצלנו אז גם אם נחליט שאנחנו רוצים להתחזק ולעבוד את הקב"ה ביתר שאת, יש שלב מסויים שבו האדם נרדם במקום הזה, את הכוחות החדשים להתעורר האדם מקבל כשמסתלק ממנו האור. בד"כ התקופה הזאת שעוברת עלינו היא לא נעימה, יש מצבים כאלה שהאדם כבר שוכח איך קוראים לו מרוב הבילבולים שעוברים עליו אבל דע לך שהמצב הזה הוא סיבת
העלייה של האדם והוא הכוח שמניע את האדם להתעלות…

קוה אל השם חזק ויאמץ לבך

לפני 20 שנה בערך קראתי מחקר פסיכולוגי על ילדים שעברו כל מיני ניסיונות וקשיים בילדות שלהם. דווקא אותם ילדים הרבה פעמים התעלו משאר הילדים משום שאם מסתכלים על הקושי וההסתרה בצורה נכונה אז זה הופך להיות סיבה לעלייה רוחנית ולא לירידה. המציאות הראשונה של בריאת העולם היא כך שקודם כל הקב"ה ברא את החלל הפנוי, דהיינו את ההסתרה ואת הסתלקות הדעת ולאחר מכן נמשך קו, והקו הזה ברא את העולמות
(בלשון המקובלים הקו הזה נקרא 'קו אין סוף'). הרמח"ל אומר שהסיבה
שגורמת לקו הזה להימשך ולתקן ולהוריד שפע זה התקווה. אנחנו אומרים
את זה בכל בוקר בסוף תפילת שחרית: 'קוה אל השם, חזק ויאמץ ליבך וקוה
אל השם'. התקווה של האדם היהודי, זה בעצם יסוד האמונה (כך כותב הרמח"ל בספר 'אוצרות הרמח"ל'). כשאדם מקווה לישועה של הקב"ה אז עצם התקווה עצמה ממשיכה את הקו לברוא את כל העולמות, לכן קו וקווה זה אותו לשון. אומר הרמח"ל חידוש מאוד גדול: ודע שיש אדם שלא עלו מעשיו יפה בעולם הזה (אדם לא מוצלח) ולא רק זה אלא שהוא נכשל הרבה, אבל הוא תמיד היה מחכה ומצפה ומקווה מתי השם יושיע אותו, לעתיד לבוא האדם הזה ישב עם האבות
הקדושים ועם הצדיקים הכי גדולים בגן-עדן וכולם ישאלו מה לאדם הזה עם האבות הקדושים בגן-עדן ועם הצדיקים הכי גדולים?! הרי הוא לא היה כ"כ מוצלח במעשיו.

כל העולם בשיר ובתפילה באים אל התקווה

…אף אחד לא ידע לתרץ מה לאדם הזה עם הצדיקים הכי גדולים עד שיבוא הקב"ה בעצמו ויגיד להם איך הוא זכה: הוא כל ימי חייו קיווה לישועה שלי ועכשיו הוא קיבל את הישועה שלו. מסביר הרמח"ל שברגע שאדם מחכה ומצפה ומקווה לישועה של הקב"ה, זה היסוד והשורש של כל האמונה של עמ"י בהקב"ה. אין לך עלייה יותר גדולה מאדם שמקווה להשם ואין לך ירידה יותר גדולה ממי שהתייאש מהתקווה. מעניין מאוד שהרמח"ל מתחיל את המאמר הזה כך: 'ותכלית בריאת העולם היא התקווה וכל העולם בשיר ובתפילה באים אל התקווה'. זה מה שאומר רבינו שתכלית הבריאה זה לעבור את המצבים של החושך ולא ליפול ולהתייאש מזה אלא הפוך, להתעורר יותר ויותר בצפייה ובתקווה שהקב"ה יושיע אותנו, וזה תיקון כל העולם, אבל כשאנחנו עוברים את המצב הזה אז רבינו אומר שנראה שבחלל הפנוי אין א-לוקות אבל באמת יש גם שם א-לוקות אלא שהיא נמצאת שם בהסתרה. זה לא מובן, יש מציאות בבריאה שאין בה את הקב"ה? אם אין את הקב"ה אין מציאות משום שהקב"ה מהווה את כל המציאות. לכאורה מצד אחד נראה שאין את הקב"ה אבל באמת גם שם הקב"ה נמצא. מסביר רבינו שכל השאלה הזאת נשאלת בעצם בתוכנו ואנחנו שואלים את השאלה הזאת כשאנחנו עוברים מצבים של חושך והסתרת פנים מאוד גדולה. זו שאלה פנימית בתוכנו. אומר רבינו שמה שאנחנו רואים ומרגישים כרגע זה שאין פה את הקב"ה אבל תדע לך שהקב"ה לא עזב אותך לרגע אחד והוא בעצמו נתן לך מציאות של חושך בכדי לבנות לך עולם חדש ומדרגה חדשה

מה הבעיה נחמן??? אני רק מביא לך חלב

יש מדרש ששואל: מה הקב"ה עושה? בורא עולמות ומחריבן. נשאלת השאלה מה עושה הקב"ה אחרי שהוא מחריב אותם? הקב"ה בורא את העולמות מחדש אבל טוב יותר ממה שהיה בפעם הקודמת. גם אצלנו יש את הבחינה הזאת בכל פעם מחדש. היסוד הראשון זה שצריך לדעת שאין מציאות כזו שהקב"ה עוזב את האדם היהודי וזה לא משנה איפה ומתי, אבל כשעובר עלינו החושך אז אנחנו נבהלים ולוקח לנו הרבה שנים ללמוד שהקב"ה באמת לא עזב אותנו. הרבה שנים לא הבנתי את היסוד הזה עד לפני מכה שנים שעברתי מקרה עם הבן שלי כשהוא היה בן 3 וחצי. יום אחד היה חסר חלב בבית אז ביקשו ממני
שאני יביא חלב, אמרתי בסדר, איך שהתקרבתי
לכיוון הפתח הבן שלי פתח בבכיות נוראיות קורעות לב. אמרתי לו: מה הבעיה נחמן? אני רק הולך להביא
לך חלב ואני תיכף חוזר. הוא לא הבין את זה והוא
המשיך לבכות. לא עזר שום דבר עד שבסוף
לא היתה ברירה, החזיקו אותו ויצאתי. בדרך
כשהלכתי לקנות את החלב הבנתי את היסוד של
החלל הפנוי. אנחנו קטנים בדעת (כמו ילדים)
וברגע שהקב"ה עוזב אותנו אנחנו חושבים שזה לעד
ולנצח נצחים, אבל אנחנו לא מבינים שהקב"ה עזב
אותנו בשביל להביא לנו מתנות חדשות. הוא רק הלך להביא לנו חלב ודבש והשפעות חדשות. כשהילד גדל הוא מבין שאבא הלך לקנות חלב והוא חוזר, כך גם אנחנו צריכים לגדול ולהבין שכל החלל הפנוי זה רק בשביל בנייה

יש את ההסתרה של העולמות העליונים

רבינו אומר שהחלל הפנוי זה בחינה שיש א-לוקות ואין א-לוקות, הכוונה שכל הבירור הוא בתוך הדעת שלנו. בזמנים של ההסתרה אנחנו מרגישים שאין א-לוקות אבל אנחנו צריכים לדעת שהקב"ה בוודאי לא עזב אותנו אלא הוא רק הלך להכין לנו מתנות והשפעות חדשות, זה כמו אבא שהולך להביא חלב לילד מהמכולת, כך גם הקב"ה מסתיר פניו מאתנו בכדי להביא לנו השפעות חדשות. זה היסוד הראשון שרבינו מביא לנו על החלל הפנוי, אבל על זה אנחנו אומרים 'קל לדבר' אבל כשעוברים את זה, זה באמת ניסיונות מאוד קשים. המציאות שהאדם נופל לתוך מציאות של הסתרה וזה מעורר קשיים גדולים מאוד שכולנו עוברים זה מציאות של בני-אדם, למלאכים אין את המציאות הזאת. ההסתרה של החלל הפנוי מקיפה את כל הבריאה וגם אצל מלאכים יש את הבחינה שנקראת החלל הפנוי אבל יש
הבדל מאוד גדול בין ההסתרה של העולמות העליונים לבין ההסתרה שיש בעולם שלנו

כ“כ מבולבלים עם כזה יצה“ר וחטאים?!

בעולמות הרוחניים יש מציאות של הסתרה אבל אין את היצר הרע ואת הצמצום והקשיים שאנו עוברים, זה מתנה שהקב"ה נתן רק לבני-אדם. בשעה שמשה רבינו עלה להר סיני לקבל את התורה, המלאכים אמרו לו: מה לילוד אישה ביננו? מה מעשיך פה? אמר להם משה: באתי לקבל את התורה. המלאכים אמרו להקב"ה: אתה הולך לתת לבני-אדם שכ"כ מבולבלים עם כזה יצר הרע וחטאים וקלקולים את התורה הקדושה? הקב"ה אמר למשה רבינו: תחזיר להם תשובה. אמר להם משה רבינו: 'בשר וחלב' יש בינכם? יצר הרע יש בינכם? ניסיונות בשמירת העיניים יש בינכם? אמרו לו: לא. אמר להם משה: אם כך התורה צריכה לרדת למטה. משה רבינו אמר למלאכים שעיקר התגלות ושלמות התורה היא דווקא כשהיא יורדת ונפעלת ומתגלית בעולם שלנו. אעפ"י שהמלאכים גם לומדים תורה ומתפללים ומשבחים את הקב"ה, אבל אעפ"י כן עיקר התיקון ועיקר רצונו של הקב"ה הוא דווקא בעולם הזה. דיבור אחד של אדם פשוט בעולם הזה שווה יותר מכל שירות המלאכים שיש למעלה.

הקב“ה אמר: יש פה דין מאוד קשה על עמ“י

יש 'אור החיים' נפלא מאוד על פרשת קורח (שמעתי שהצדיקים היו לומדים את האור החיים הזה פעם בשבוע מצד היופי והעמקות של הדברים). הקב"ה רצה להעניש את כל עמ"י בגלל מעשה קורח ואמר: "הרומו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם" האור החיים הקדוש שואל ומדקדק מה זה 'הרומו'? הרומו זה התרוממו מתוך העדה. מה הקב"ה רצה באותו רגע? שהם יצמיחו כנפיים ויתחילו להתעופף באוויר? ולעומת זאת כתוב שמשה ואהרן "נפלו על פניהם".
הקב"ה אמר להם תתרוממו והם נפלו על פניהם. אומר
הרבי מקוצק' שהקב"ה אמר למשה ואהרן: יש פה דין מאוד
קשה על עמ"י ואני מקפיד וכועס על עמ"י אבל אני לא
יכול לעשות להם שום דבר משום שאתם כל הזמן מתחברים ומתקשרים  עם עמ"י באהבה. בשעה שאתם הצדיקים מתחברים ומתקשרים עם עמ"י באהבה אני לא יכול לעשות להם שום דבר, לכן הרומו מתוך העדה,
תפרדו מהם קצת. תנתקו קצת את חבל האהבה בינכם לעמ"י בכדי שאני יוכל להעניש אותם קצת.  כשמשה ואהרן שמעו את זה הם נפלו על פניהם, הם עוד יותר ירדו
באהבה והתקשרות עם עמ"י. לאחר מכן משה ואהרן אומרים מיד: א-ל א-לוקי הרוחות לכל בשר, האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף? כמובן שהם באו לסנגר על עמ"י

דרגות החפץ שיש לבורא

שואל האור החיים הקדוש: אתם פונים בתפילה להקב"ה, אז מדוע אתם פונים להקב"ה בלשון כזו – 'א-ל א-לוקי הרוחות לכל בשר' למה אתם לא קוראים לו הקב"ה? מדוע משה ואהרן האריכו בלשונם עם הקב"ה? מתרץ האור החיים הקדוש: ונתכוון לדבר לפניו דברי ריצוי המתקבל לפניו. משה רבינו רצה
לרצות את הקב"ה אז הוא פנה אליו בלשון הזו 'א-ל א-לוהי הרוחות לכל בשר' על מנת לרצות ולפייס את הקב"ה מכעסו. מסביר האור החיים הקדוש מדוע בחר
משה דווקא בלשון הזו: עפ"י מה שקדם למשה רבינו בידיעת דרגות החפץ שיש לבורא. משה רבינו ידע שיש להקב"ה דרגות של חפץ (רצון ואהבה). המדרגה הראשונה (מלמטה למעלה) של חפץ הבורא הוא השבח וההלל שיתנו לו צבא מעלה. הדרגה הראשונה זה השיר והשבח וההלל של המלאכים. למעלה משירת המלאכים השבח וההלל שיתנו לו הצדיקים משני אוצרות החיים, יש נשמות שעדיין לא
באו לעולם והם נמצאות באוצר החיים, בגן-עדן או במקום אחר ובו הם משבחים
את הקב"ה ויש צדיקים שכבר היו בעולם ועלו לגן-עדן וגם הם משבחים את הקב"ה..

השיר והשבח העולה מהנשמות בעולם הזה

אומר האור החיים הקדוש: הקב"ה יותר שמח מהשיר והשבח הבא מהנשמות של שני אוצרות החיים יותר משירת המלאכים, אבל למעלה מהכל, השיר והשבח העולה מהנשמות שהם בעולם הזה, אשר הם בתוך הבשר והגוף המונע מהם להכיר את השם. היצר הרע כל היום משגע אותנו. כמה כבד וקשה לאדם ללכת להתבודדות ולתפילה. אומר האור החיים הקדוש: אשר הנשמות האלו בתוך הגוף והוא מונעם מלהכיר את השם, והם מתעצמים לאהוב את השם מתוך המציאות של הגוף ולשבחו ולהודות למאמרו וזה עליון וחשוק אצל הבורא למעלה מן הכל ואין למעלה מזה אצל הבורא מהשיר והשבח וההתעצמות של הנשמות בעולם הזה בתוך כל המניעות והקשיים, ולזה נתחכם משה רבינו וריצה את השם בדבר שהוא חפץ בו ואמר לו: 'א-ל א-לוקי הרוחות לכל בשר', אתה הא-לוקים של הרוחות בשעה שהם בתוך הגוף. אתה חפץ שא-לוקותך ומלכותך יתגלו לנשמות ולרוחות בזמן שהם בבשר, ואם אתה ממית את כל עמ"י אז יהיה חסר לך הרצון הזה כי לא יהיה מי שישבח אותך מהמקום הזה, ואין נכון להגביר את הדינים מעל עמ"י שיסובבו הפסד קבלת א-לוקותך לרוחות שבבשר שזהו רום תכלית חשקך. תכלית כל החשק והרצונות של הקב"ה זה שיהודי בעולם הזה שנמצא בתוך גוף גשמי, הולך ואומר כמה מילים להקב"ה. זה יקר להקב"ה יותר מכל שירת המלאכים וגם יותר גדול משירת הצדיקים הכי גדולים שהיו בעולם הזה ועכשיו הם בגן-עדן ומשבחים את הקב"ה. בגלל שאותו יהודי נמצא עכשיו בתוך המציאות הזו זה הרבה יותר חשוק ועליון אצל הקב"ה אפילו מהתשבחות של הצדיקים שבגן-עדן, פירוש הדבר שלנו יש בעולם הזה משהו שאפילו
לצדיקים הכי גדולים שבגן-עדן אין, שאנחנו יכולים לעבוד את הקב"ה מתוך ההסתרה

הולך עכשיו לעולם שכולו טוב

הגאון מוילנא מאוד בכה לפני פטירתו. שאלו
אותו תלמידיו: רבינו על מה אתה בוכה? מה חסר לך?
הרי אתה הולך עכשיו לעולמות הכי עליונים ולעולם שכולו טוב. אמר להם הגאון מוילנא: נכון, אני לא חושש מזה,
אבל אני מצטער מזה שאני לא אוכל להניח תפילין, אני כבר לא אוכל לעשות מצווה מתוך הקושי והמניעות
שיש בעולם הזה. זה מה שאומר האור החיים: וזה
רום מעלות חשקך, זה העבודה שעולה מתוך הנשמות
של העולם הזה. לכן אומר רבינו שהעולם נברא
מהחלל הפנוי ובהסתרה ומתוך המקום הזה
מתעוררים ומתחזקים וזה תכלית הבריאה. רבינו ממשיך ואומר: ודע שיש 2 מיני אפיקורסות. יש אפיקורסות שבאה מחוכמות חיצוניות ועליו נאמר: 'ודע מה שתשיב לאפיקורס'. כי האפיקורסית הזאת יש עליה תשובה, כי זאת האפיקורסית באה מחוכמות חיצוניות שאפשר לברר,
אבל יש אפיקורסות שהיא באה מסוד החלל הפנוי ואי אפשר ליישבה בשום פנים ואופן וזה נראה כחוכמה מאוד גדולה, אבל יש הסתרה בתוך הבריאה שהאדם לא יכול בשום פנים ואופן ליישב את ההסתרה הזאת. רבינו אומר שאפיקורסות שבאה מחוכמות חיצוניות יש תשובה,
אבל על אפיקורסות שבאה מהחלל הפנוי זה כמו הקושיות שאין עליהם תשובה בעולם שלנו. אם אין תשובה אז מה עושים עם הקושיות האלו?

מתעוררת אצל האדם כבדות בתוך הלב

רבינו אומר שהאפיקורסות שבאה מהחלל הפנוי א“א למצוא להם תשובה בשום אופן, דהיינו למצוא שם את השם יתברך, כי אם היה מוצא שם את השם יתברך (בחלל הפנוי) אם כן לא היה חלל הפנוי, על-כן שם א“א למצוא תשובות על הדבר הזה, אבל עמ"י עוברים על כל הקושיות של החלל הפנוי ע"י אמונה. ע"י אמונה אפשר לעבור על כל הקושיות של החלל הפנוי. רבינו מסביר שלכל אדם בעולם הזה, מהאדם הגדול ביותר ועד לקטן ביותר, יש קושיות. הקושיות באות ברגע שהוא לא מבין, יש הרבה מצבים שאנחנו לא מבינים למה זה דווקא ככה, וכשאדם לא מבין את זה אז מתעוררת אצל האדם כבדות בתוך הלב, זה סוג של עצבות וצער משום שהנשמות שלנו לא יכולות לסבול מציאות שאנחנו לא מבינים כל-שכן שהמציאות הזו היא מציאות של צער וכאב. כשרואים מציאות של צער וכאב ולא מבינים מדוע יש פה צער וכאב אז זה מתחיל לעורר בתוכנו קושייה וקשה לנו לסבול את הקושיות.

צער גדול מאוד בתוך הלב של האדם

'ביאור הליקוטים' מפרש את התורה הזאת (תורה ס"ד) ואומר שהתענוג
האמיתי של האדם זה השכל וההבנה. ברגע שאנחנו מבינים דברים אז אנחנו
זוכים באותו רגע לתענוג מאוד גדול אבל לעומת זאת כשאנחנו רואים
מציאות שקשה לנו להבין ואנחנו לא מבינים למה הקב"ה עשה כזאת מציאות,
זה גורם לנו לקושי מאוד גדול וזה גורם לכבדות הלב ולצער גדול מאוד
בתוך לב האדם. באמת אם הקב"ה היה מראה לנו למה זה נעשה אז ברגע אחדהכל היה מתיישב. הקושי מתחיל כשאין הבנה, אפילו לאדם הגדול בבריאה שזה משה רבינו היתה קושייה כשהקב"ה הראה לו את כל הדורות ואת כל הצדיקים והת"ח עד שהגיעו לר' עקיבא. משה רבינו ראה את גדולתו של ר' עקיבא שהיה שורש התורה שבע"פ ואז היתה למשה קושייה והוא אמר להקב"ה: תתן את התורה על ידי ר' עקיבא ולא על ידי! אני לא יודע לדרוש כאלה דרשות בתורה כמו שר' עקיבא דורש. אמר לו הקב"ה לך תשמע שיעור של ר' עקיבא, משה הלך ושמע שמקשים על ר' עקיבא קושיות ובכל פעם הוא תירץ אותם עד שר' עקיבא אמר: הגעתם לשורש,
זה הלכה למשה מסיני. כשמשה רבינו שמע את זה התפייסה דעתו והוא הבין שהתורה צריכה להינתן על ידו ור' עקיבא הוא זה שמאיר ומרבה ומגלה את התורה…

מדוע הוא צריך לעבור כזו מיתה משונה?

מספרת הגמרא במסכת מנחות שהקב"ה הראה למשה את פטירתו של ר' עקיבא. משה רבינו ראה שסורקים את בשרו של ר' עקיבא במסרקות של ברזל. משה רבינו, הגדול שבעמ"י מקשה קושייה עצומה על הקב"ה ואומר לו: זו תורה וזה שכרה?!?! משה רבינו לא יכל להבין מדוע ר' עקיבא שמסר את נפשו כל ימי חייו על התורה ועל המצוות והוא גם בן-גרים וגם בעל תשובה אז מדוע הוא צריך לעבור מיתה כזאת משונה??? אמר לו הקב"ה: שתוק, כך עלה במחשבה תחילה. רבינו מסביר שזה הקושיות של החלל הפנוי שאי אפשר להשיג ולתרץ אותם. הקב"ה אמר למשה רבינו: אני לא יכול להגיד לך למה ר' עקיבא צריך לעבור כזאת מיתה משום שבקושיות של החלל הפנוי אין אותיות, הכוונה שאין הסבר בעולם הזה ובמציאות שלנו, לעתיד לבוא יהיה לכל זה תירוצים. מסביר רבינו שאם יהיה הסבר לקושיות של החלל הפנוי אז תתבטל כל הבחירה וההסתרה ולא תהיה  לנו עבודה בעולם הזה.

אי אפשר לתרץ במילים את השאלה שלו

הקב"ה רוצה שתהיה לנו עבודה בעולם הזה לכן הוא מסתיר מאתנו את התשובות של הקושיות של החלל הפנוי ועכשיו אין שם תשובות. הקב"ה אמר למשה רבינו דבר מאוד גדול, הוא אמר לו: השאלה שלך היא שאלה אמיתית, אתה יודע
איך תעבור בשלום את כל העומק של הקושיה הזאת? שתוק. רבינו מסביר
שהקב"ה לא סתם השתיק את משה רבינו אלא הקב"ה אמר לו: שתוק, כך
תעלה לעולם המחשבה שיותר גבוה מהחלל הפנוי וע"י השתיקה אתה
תקבל תשובות. יש מציאויות שאסור לנו לשאול שאלות אלא אנחנו צריכים לשתוק. הרבה פעמים בחיים ובמציאות שלנו יש הרבה מצבים שיש תירוץ
לקושיות שלנו אבל יש קושיות שאי אפשר לתרץ לאדם בשום פנים ואופן
ואם האדם הלך לחברים ושאל ולא ענו לא ואז הוא הלך לצדיקים ולא ענו לו אז
הוא טס לרבינו לאומן וגם ר' נחמן לא ענה לו, אף אחד לא יכול לענות לו משום
שאין מילים לתירוץ שהוא שואל, אי אפשר לתרץ את זה במילים אז מה
עושים? מה שהקב"ה אמר למשה רבינו, שתוק. תקבל את זה בשתיקה
ובשתיקה הזאת תעלה לעולם המחשבה ושם תקבל תירוצים על כל הקושיות שלך..

בלי השתיקה של האמונה א“א לעבור…!

דע לך שבלי שתיקה אי אפשר להגיע לזה. הרבה פעמים בחיים שלנו אנחנו מגיעים למצב שיש לנו קושיות עצומות ואין לנו תשובות אמתיות לזה, אומר רבינו שבמקום שאין תשובות, תשתוק ואז תזכה לקבל השגות כ"כ גבוהות ושם תדע את כל התירוצים לכל הקושיות. נשאלת השאלה: אם אין הסבר לקושיות האלה אז איך יכול להיות תירוץ? אומר רבינו שהתירוץ שיש בעולם המחשבה זה לא תירוץ שכלי, אלא שם יש ניגונים של החלל הפנוי. אם אתה זוכה לקבל את הניגון של החלל הפנוי ע"י השתיקה אז כל הקושיה תתורץ בשבילך, הכוונה שאתה לא תבין למה אבל פתאום אתה תרגיש שמחה, פתאום יתנגן לך בלב איזה ניגון רוחני ואתה תרגיש שמחה ותרגיש שהכל בסדר ואתה לא תבין למה זה ככה ובזה עם ישראל עוברים את כל הקושיות של החלל הפנוי, לכן בלי השתיקה של האמונה אי אפשר לעבור את הקושיות של החלל הפנוי. מי שמתעקש ורוצה לדעת בשכלו את הדברים אז
ברוב המקרים הוא יפול מזה מכיוון שאין תשובות ואז ח"ו האדם יכול למרוד בהקב"ה

יהודי שעבר את השואה ועדיין שומר שבת

אנחנו לא דנים אף אחד ח"ו, אבל היו אנשים שיצאו מהשואה והיו להם כאלה קושיות על ההנהגה של הקב"ה. הסטייפלר היה אומר: כשמגיע אליי יהודי
שומר שבת שעבר את השואה אז אני קם לכבודו ואני נותן לו פדיון! היו כאלה שלא יכלו לקבל את השתיקה הזאת ואנחנו לא יכולים לדון אותם בחיים הפרטיים
שלנו כל פעם שאדם עובר מציאות של החלל הפנוי אז האדם צריך לדעת, אם
ניסת למצוא הסבר או תירוץ ולא הצלחת והלכת לחברים ולרבנים ולצדיקים
ולא מצאת תירוץ אז תדע לך שהעצה עכשיו היא לשתוק וכך אתה תעלה
לשורש החלל הפנוי ומשם אתה תקבל את הניגונים. תשובות אתה לא תקבל
אבל ניגונים כן תקבל. הניגונים עושים שמחה בלב האדם. בגמרא (מסכת שבת
דף לג') מובא מעשה על 3 מגדולי חכמי ישראל: רבי יהודה, רבי יוסי ורבי
שמעון בר-יוחאי שישבו ביחד ודיברו על מעשיה של אומה זאת, בפשטות
הכוונה על הרומאים, רבי יהודה שיבח אותם, רבי יוסי שתק ורבי שמעון גינה אותם..

איך הדרך הנכונה לקבל את המציאות?

פשט הדברים הוא מאוד קשה, באותה תקופה (אחרי חורבן בית שני) הרומאים עשו בארץ שואה, לא רק שהחריבו את בית המקדש ואת ביתר אלא הגמרא אומרת שרק מהעיר ביתר ירדו נהרות של דם, אז איך יכול להיות שר' יהודה משבח את הרומאים?! הגמרא לא מזכירה את השם 'רומי' אלא הגמרא קוראת להם
'אומה זאת'. בפנימיות של הסיפור הזה, אומה זה סוד ההנהגה של הקב"ה, החכמים שאלו איך הדרך הנכונה לקבל את המציאות של ההנהגה ושל ההסתרת פנים. ר' יהודה אמר שצריך לשבח את הקב"ה גם במציאות ההסתרה, אומרת הגמרא שר' יוסי שתק ור' שמעון הלך לעשות מלחמה עם הרשעים, אלו ואלו דברי א-לוקים חיים. שלושת הדרכים של החכמים הם דרכי אמת. ר' יהודה אומר שצריך תמיד לחפש את החסדים של הקב"ה בתוך ההסתרה וגם שם לשבח את הקב"ה. ר' יוסי לא חולק על ר' יהודה אלא הוא שותק, הכוונה שיש מצבים שאתה לא תוכל לשבח את הקב"ה בעקבות הקושיות של החלל הפנוי לכן צריך לשתוק. המלכות
(רומי) גזרה על ר' יהודה שיהיה 'ראש המדברים' ועל ר' יוסי היא גזרה שיגלה לציפורי

עולה לעולם הטעמים ומגלה את הניגונים

המלכות זה השכינה, אתה עושה עבודה של שתיקה אז אתה תגלה את ה'סוד הציפור העליונה' שזה סוד החוכמה העליונה. בזכות זה שאתה שותק אתה תעלה לעולם הזה ותגלה חוכמות, לכן הגמרא אומרת שבכל מקום הלכה כר' יוסי מכיוון ש'טעמו ונימוקו עימו' הכוונה שר' יוסי שהוא סוד השתיקה הוא היה עולה לעולם הטעמים ומגלה את הניגונים של החלל הפנוי לכן הלכה כמותו משום שלא רק את ההסברים של ההלכה הוא ידע אלא הוא גם ידע את הסוד של הניגונים של כל הקושיות שיש בחלל הפנוי. צריכים לדעת: כשיש לנו קושיות קודם כל צריך
לעשות השתדלות ולענות על הקושיות, בדרך כלל התורה נותנת לנו תשובות, הכוונה שע"י לימוד התורה מתיישבת דעתו של האדם או
שהאדם הולך לשאול חכם גדול בתורה שיסביר לו וידריך אותו, אבל יש מצבים שאף אחד בעולם לא יוכל לתרץ לך את הקושייה הזאת אלא השתיקה. כשאדם רואה שהוא נהיה יותר ויותר מתוסכל עם עצמו אז תדע לך שזה הסוד של השתיקה. איך שותקים? הולכים להתבודדות ואומרים להקב"ה: תעזור לי לשתוק ולהבין שאני לא צריך להבין וזה הטוב האמיתי.

הפוסט פרשת קרח תשפ"ו | הקב“ה ברא את העולם לגלות את רחמנותו הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

לראות בעין טובה כל יהודי

הצדיק יכול ללמד זכות ולראות בעין טובה כל יהודי אבל כדי להגיע לבחינה הזאת קודם כל צריך לטהר את הלב משום שלצערנו יש בלב שלנו עדיין הרבה כעס, הקפדות וקנאה וזה גורם לזה שאנחנו לא יכולים להסתכל בעין טובה על כל דבר. ככל שהצדיק יותר עולה כך הוא צריך להסתכל יותר בעין טובה וללמד זכות. על הדבר הזה אומר ר' צדוק הכהן מלובלין בספר 'צדקת הצדיק' שלמשיח בן-דוד יש כזאת עין טובה על כל יהודי שבעולם וע"י העין טובה הזאת ולימוד הזכות הוא יביא את הגאולה משום שכך הוא כביכול מוכיח להקב"ה שבכל יהודי יש ניצוץ ואור א-לוקי וכל יהודי הוא טוב וע"י הלימוד זכות הזה הקב"ה יביא את הגאולה. נקודה שנייה שרבינו ציין בעניין היצר הרע של הצדיקים שנקרא מלאך קדוש מרומז בכל העניין של דוד ובת-שבע. הזוהר הקדוש כותב במפורש שבעניין בת-שבע לא היה לדוד שום עבירה אלא היה דבר דק מאוד מבחינה רוחנית ולמעשה השורש של זה היה שדוד לא היה עדיין שלם במידה שלו. המידה של דוד המלך זה להיות 'מרכבה לשכינה', הכוונה למידת המלכות שזה הביטול השלם שהצדיק זוכה להשיג שכל הכוחות שלו וכל המציאות שלו זה מה שהקב"ה נותן לו ואם הקב"ה לא נותן לו איזה בחינה אז באותו רגע הצדיק יכול להיות 'בעל העבירות' הכי גדול בעולם, כך מרגישים הצדיקים שהם בחינת מרכבה לשכינה, הכוונה למידת המלכות.

מפחד בכל רגע לא ליפול לשאול תחתיות

הבעש"ט שגם היה בחינת משיח בן-דוד היה אומר שיש אדם בעולם (הוא התכוון לעצמו) ששומע תורה לא מפי מלאך ולא מפי שרף אלא מפי הקב"ה בעצמו והוא מפחד בכל רגע ורגע ליפול לשאול תחתיות ממש וכל זה משום שהצדיקים יודעים שהבירור שלהם זה נקודת הבירור של הביטול. ברגע שדוד המלך נכשל בעניין של בת-שבע (זה לא נקרא עבירה אבל זה נקרא כישלון) הוא מיד אמר: 'חטאתי להשם' ועשה תשובה מאוד גדולה והוא אמר להקב"ה: תעניש אותי בכל העונשים שאתה רוצה ובלבד שיכופר לי העניין הזה לגמרי. באמת הקב"ה העניש אותו, 6 חודשים הוא היה מצורע והסתלקה ממנו רוח הקודש, והיה את כל העניין של מרד אבשלום אבל עם כל זה כתוב בזוהר הקדוש שזה עדיין לא מספיק, בכדי להיות מרכבה למלכות צריך לבטל את כל המציאות אל הקב"ה

דוד המלך הבין שכל זה לטובתו הנצחית

כדי לזכות להיות מרכבה לשכינה דוד המלך היה צריך דבר נוסף שזה לקבל ביזיונות באהבה. כתוב בזוהר הקדוש שעד שדוד המלך לא קיבל באהבה את הביזיון של שמעי בן-גרא, (זה לא היה הביזיון הראשון של דוד אבל זה היה הביזיון הכי גדול שלו) דוד לא יכל להיות מרכבה לשכינה. ברגע ששמעי בן-גרא קילל אותו, שמעי התחייב במיתה ואבישי בן-צרויה שהיה עם דוד אמר לו: אדוני המלך, תגיד לי להרוג אותו ואני מיד הורג אותו. עפ"י ההלכה היה מותר לדוד המלך לדון באותו רגע את שמעי בן-גרא למיתה משום שברגע
שהוא קילל את המלך הוא נחשב למורד במלכות ויש הלכה שכשיש מורד במלכות אז מותר למלך לדון יחידי
(בלי סנהדרין או בית-דין) ומותר לו לדון אותו
במקום למיתה. דוד המלך אמר לאבישי: 'השם אמר לו
קלל', אומר הזוהר הקדוש שבאותה שעה הסתכל דוד בחוכמה העליונה והבין שכל זה לטובתו הנצחית לכן הוא לא עשה דבר לשמעי בן-גרא. דוד המלך אמר לשלמה בצוואה שלו שהוא כבר ידאג לזה משום ששמעי בן-גרא צריך לתקן את העוון שהוא קילל את המלך אבל דוד המלך בעצמו
לא עשה דבר לשמעי בן-גרא בכדי לקבל את הביזיונות באהבה

הקב“ה לא רצה שזה יתגלה

כתוב בגמרא על הפסוק "כרעו ולא דמו", שדוד המלך
אמר להקב"ה: אתה יודע שאם יקרעו את הבשר שלי,
לא ימצאו טיפת דם מרוב הביזיונות שקיבלתי. בזה שדוד המלך הסכים לקבל
על עצמו כ"כ הרבה ביזיונות ובזה שהוא עשה מיד תשובה לאחר הכישלון עם
בת-שבע והבין ש'מאת השם היתה זאת', ע"י זה הוא זכה להיות הבחינה של המרכבה לשכינה ולכן אומר הזוהר שהוא זכה להיות 'מלכא משיחא' (מלך המשיח), הכוונה לתקן את כל הבחינה הזאת ומה שעדיין לא התגלה בתקפות דוד המלך זה משום שהקב"ה לא רצה שיתגלה. דוד המלך מצד עצמו עשה את כל מה שמוטל עליו

סיפר בדיחות בשביל לא להיות בצער

בזוהר הקדוש (פרשת משפטים דף ק"ז) כתוב במפורש שדוד המלך אמר
להקב"ה: אני חטאתי 'למען תצדק בדבריך'. בגמרא ובזוהר כתוב שדוד המלך
אמר להקב"ה: היה ויכוח ביני לבינך. אני אמרתי שאני אעמוד בניסיון ואתה אמרת שאני לא אעמוד בניסיון, אתה יודע שאני יכול לעמוד בניסיונות האלה אבל
חשבתי לעצמי שאם אני אעמוד בניסיונות אז יגידו שאני צודק ואתה טעית
וזה חילול השם, לכן נפלתי ונכשלתי 'למען תצדק בדבריך'. בזוהר הקדוש כתוב
שדוד המלך נקרא: 'בדחא דמלכא', מספר בדיחות לשכינה כדי לשמח את
השכינה. כתוב בזוהר במפורש שדוד המלך אמר את זה בתור בדיחה להקב"ה
כדי שברגע של כזאת נפילה דוד המלך בעצמו לא יפול לעצבות. הסיבה
השנייה היתה בשביל לספר בדיחות ולשמח את להקב"ה: עכשיו אלו רגעים קשים שאני נמצא במצב של חטא ואני רחוק ממך אז גם אתה וגם אני בצער. דוד
המלך סיפר בדיחות בשביל שהוא לא יפול לצער הזה וגם בשביל שהקב"ה לא יהיה בצער.

מידת הגבורות היא מידה קדושה מאוד

רבינו אומר שכל העבודה של היצר הרע נקראת 'בירור מידת הגבורות' משום שבמידת הגבורות יש אורות רוחניים שנקראים גבורות, הבחינה הזאת מתגלית בנפשנו. כל הכוחות שיש לאדם להתגבר על היצר הרע ולעשות מעשים טובים זה נקרא כוח הגבורות שבלב ובנפש האדם. בלי גבורות האדם לא יכול לעשות שום
דבר בעולם. כדי להיות איש עשייה, בין אם זה ברוחניות ובין אם זה בגשמיות האדם חייב שיהיה לו את כוח הגבורות. ככל שיש לאדם יותר גבורות כך הוא יכול לפעול יותר, לכן מידת הגבורות היא מידה קדושה מאוד.
רבינו האר"י הקדוש כותב שאעפ"י שב'ספירות' הגבורות הם מתחת לחסדים ולכאורה מידת החסד יותר עליונה ממידת הגבורות, לעתיד לבוא יתברר ויתגלה שהגבורות הם יותר עליונות מהחסדים. הראייה לדבר היא ראייה כמעט פלאית: לכל מידה רוחנית יש התגלות בעולם שלנו. למידת החסדים יש התגלות בעולמנו במתכת שנקראת 'כסף',
לכן כסף זה כיסופים וחסדים. השורש של הכסף זה חסדים..

בין שוק המתכות לספירות

למידת הגבורות יש גם כן מתכת וזה 'זהב'. הזהב זה ענף של הגבורות. רבינו האר"י הקדוש מקשה קושייה: אם הזהב
זה ענף של הגבורות והכסף זה ענף של החסדים אז
מדוע בעולם שלנו הזהב יותר יקר מהכסף שזה
מעיד שהגבורות יותר עליונות? לכאורה היינו אומרים
שזה לא קושייה, מה הקשר בין שוק המתכות בעולם
לבין הספירות בעולם האצילות? מהקושייה של
רבינו האר"י הקדוש אנחנו רואים שכל דבר בעולמנו
קשור ישירות עם מה שקורה למעלה בעולמות הרוחניים הגבוהים ביותר. האר"י הקדוש מתרץ שמכיוון שבשורש הגבורות יותר עליונות מהחסדים לכן כבר עכשיו בעולם שלנו הזהב יותר יקר מהכסף. רבינו אומר לנו שעיקר העבודה שלנו זה תיקון ענף הגבורות. בענף הגבורות יש חלק עליון ויש חלק תחתון. זה ענף שמגיע למעלה למעלה והוא גם מגיע למטה למטה

מה הסיבה שהתורה שינתה את הלשון?

נתבונן קצת בעניין של בירור הגבורות מתוך קושייה מאוד ידועה שמובאת בפרשת במדבר ובפרשת נשא בסוף פרשת במדבר ובתחילת פרשת נשא הקב"ה מצוה את משה רבינו שימנה את משפחות הלווים. במשפחת לוי היו 3 משפחות: קהת, גרשון ומררי. בגלל החשיבות של הלווים הקב"ה מצווה על משה למנות כל משפחה בפני עצמה ולאחר מכן לעשות סיכום כללי. בשעה שהקב"ה מצווה על משה רבינו למנות את הלווים, התורה משנה את הלשון שלה בכל אחת מהמשפחות. המשפחה הראשונה שהיא גם המשפחה החשובה בלווים משום שהם נשאו את הכלים הפנימיים של המשכן זו משפחת קהת. הקב"ה אומר למשה ולאהרון: "נשא את ראש בני קהת מתוך בני לוי למשפחותם לבית אבותם", רש"י ושאר המפרשים מבינים ש'נשא' הכוונה למנות את בני קהת. אצל בני קהת הלשון היתה נשא. לאחר מכן בתחילת פרשת נשא הקב"ה עובר למשפחה השנייה: "נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם למשפחותם, מבן 30 שנה ומעלה תפקוד אותם.." פה הקב"ה מוסיף עוד לשון 'תפקוד אותם'. אצל בני גרשון כתוב גם 'נשא' וגם 'תפקוד אותם'.
נשאלות פה 2 שאלות: תפקוד אותם ונשא זה אותו דבר, מדוע התורה צריכה
לחזור פעמיים על מניין בני גרשון? דבר שני מדוע אצל בני קהת כתוב נשא את
בני קהת ולא כתוב תפקוד ואילו אצל בני גרשון כתוב תפקוד? המשפחה
השלישית זה בני מררי. אצל בני מררי לא כתוב נשא אלא כתוב: "בני
מררי למשפחותם לבית אבותם תפקוד אותם". כל המפרשים מתקשים מאוד
בדבר הזה, מה הסיבה שהתורה שינתה את הלשון? בדרך לימוד התורה יש לנו
כלל. כשאנחנו רואים שיש קושיות שלפי פשט הדברים אנחנו לא מבינים
מדוע התורה משנה את הלשון שלה זה בא ללמד אותנו שיש בזה רובדים
עמוקים מאוד שאנחנו צריכים להתבונן בהם. ע"י שינוי הלשון התורה מלמדת אותנו ומרמזת לנו להתבונן בעומק הדבר משום שיש פה שינוי מהותי בין שלושת המשפחות, אז צריך לחפש סיבה יותר עמוקה ויותר מהותית בשינוי שבין המשפחות.

עבודת מררי זה לתקן את תאוות העולם

מובא בספר 'מנחת יהודה': 'וכבר ידעת שבני קהת הם שורש הדינים והגבורות של כל הלווים'. נסביר מה כוונת הדברים – כידוע השורש והתיקון של הלווים זה תיקון הגבורות (זה מובא הרבה בזוהר ובכתבי האר"י הקדוש). השינוי לשון בא לרמז לנו על 3 דרגות של עבודה בבירור הגבורות. נתחיל מהמשפחה האחרונה, אצל בני מררי לא כתוב נשיאת ראש (נשא) אלא כתוב 'תפקוד אותם'. כתוב בספרים הקדושים שעיקר העבודה של בני מררי היתה לברר את הגבורות התחתונות. הגבורות התחתונות בנפש שלנו הם הסיבה שאדם נמשך לתאוות העולם הזה משום שכל תאוות העולם הזה באות ממידת האש. מידת האש זה גבורות. כשהגבורות עדיין לא הגיעו לתיקון שלהם אז בבחינה התחתונה שלהם הם מצטיירות כתאוות העולם הזה ובעיקר בתאווה הידועה (ניאוף) לכן עיקר העבודה של משפחת מררי היא לתקן את תאוות העולם הזה. זו הסיבה שתורה נקטה בלשון תפקוד, פירוש אחד זה כפשוטו תמנה אותם אבל יש עוד פירוש ללשון תפקוד, מלשון פקידה כמו שכתוב: 'חייב אדם לפקוד את אשתו לפני שהוא יוצא לדרך'. התורה מרמזת לנו שבני מררי צריכים לתקן את הגבורות התחתונות שזה כל התאוות הגשמיות אבל בעיקר את התאווה הידועה. בלשון הקבלה זה נקרא 'תיקון הנפש' משום שהנפש זה הכוח המתאווה באדם, העבודה
של בני מררי זה להפוך את התאווה הגשמית לתאווה רוחנית

לעמוד שעות מול הקב“ה

ברגע שאדם זוכה לזכך ולתקן את התאוות הגשמיות שלו אז הכוח של התאוות לא מתבטל אלא הוא עולה למעלה, ואז האדם מרגיש צימאון, כיסופים וגעגועים להקב"ה, לכן כשהצדיקים שתיקנו את התאוות הגשמיות של העולם הזה עומדים בתפילה או בהתבודדות הם יכולים לעמוד שעות מול הקב"ה משום שהנפש שלהם נמצאת עכשיו במצב של תיקון וכל הכוח של התאווה עולה למעלה, זה הבחינה של 'צמאה לך נפשי'. זה הבחינה של בני מררי שהם החלק התחתון של הגבורות

לתקן את המידות הלא טובות שבלב

בני גרשון נקראים בחינת רוח שזה החלק האמצעי. אומר הזוהר הקדוש
שעבודת הרוח זוהי עבודה ממוצעת בין הראש לבין הכבד, הכוונה בין הראש לבין החלק המתאווה. הממוצע יכול לעלות למעלה וגם יכול לרדת למטה. זוהי
הסיבה שאצל בני גרשון כתוב 'נשא' שזה הבחינה העליונה אבל הם יכולים גם לרדת למטה וזו הסיבה שכתוב אצלם גם את המילה 'תפקוד'. מידת הרוח יכולה
לעלות למעלה וגם לרדת למטה. התאוות זה נקרא כבד והרוח זה נקרא הלב.
עיקר העבודה של בני גרשון היא לתקן את המידות הלא טובות שבלב שזה
נקרא נפילת הגבורות בבחינת הרוח שזה כעס והקפדה או רצון לכבוד ולגאווה,
כל זה התיקון שבלב שהוא כנגד בני גרשון שכלולים בין העליון לבין התחתון
משום שהם המידה הממוצעת ועיקר התיקון שלהם זה ההתגברות על העניין
של כעס והקפדה. צריך לדעת שכמעט כל הקומה הרוחנית של האדם
עומדת לפי מצב הכעס וההקפדה. לכולנו יש מידת הכעס והניסיון הזה הוא
ניסיון מאוד מאוד לא פשוט – צריך לדעת שצריך הרבה בקשה ותפילה על הדבר הזה

משה רבינו ראה דברים מאוד מופלאים

יש ספר שנקרא 'דניאל בגוב האריות' שנכתב ע"י אחד הצדיקים בקראקוב לפני 120 שנה. בספר הזה כתוב שבשעה שמשה רבינו עלה למרום כדי לקבל את התורה, משה רבינו אמר למלאך מיכאל: מכיוון שהקב"ה רוצה שאני ינהיג את עמ"י אני רוצה להתייעץ ולשאול שאלות את הצדיקים שהיו כבר בעולם וזכו להיות צדיקים גדולים כדי שאדע איך להנהיג את עמ"י. המלאך מיכאל אמר לו שהוא יקח אותו לצדיקים וכך משה ישאל אותם מה שהוא רוצה. הראשון שהמלאך מיכאל לקח את משה אליו היה חנוך. כשהם הגיעו להיכל של חנוך משה רבינו ראה שם דברים מאוד מופלאים, חנוך זה מלאך מט"ט. משה אמר לחנוך: במחילה מכבודך שאלה לי אלייך, אתה עכשיו המלאך הממונה על כל המלאכים (מלאך מט"ט), איך זכית להיות ילוד אישה ואדם עם יצר הרע ובכל זאת זכית להיות במדרגה רוחנית כ"כ גבוהה עד
שזכית לעלות עם גופך לשמיים?? איך זכית לכאלה מעלות וכאלה מדרגות גבוהות? חנוך אמר למשה: תדע לך שלא היה לי יום אחד שבו היצר הרע עזב אותי, כל ימי
חיי היו לי מלחמות נוראיות עם היצר הרע אבל בזכות 2 נקודות זכיתי למה
שזכיתי. דבר ראשון הייתי מאוד מאוד ישר במלאכתי (חנוך היה סנדלר) והקפדתי מאוד על יושר בעבודה בעניין ממונות והסיבה העיקרית שזכיתי למה שזכיתי שכל ימי חיי, עיקר מלחמתי ועבודתי היתה לא להקפיד ולא לכעוס על שום אדם, וכאשר היה עולה הכעס בליבי, הייתי מוריד דמעות לפני הקב"ה שיציל אותי ממידת הכעס. חנוך
אמר שעיקר זה שהוא זכה להיות מלאך מט"ט, המלאך הממונה על כל המלאכים זה בזכות שהוא עבד על מידת הכעס

רוצה להדריכך בדרך בה תלך

לאחר מכן המלאך מיכאל לקח את משה להיכל של עמרם, אביו של משה. כשמשה נכנס להיכל עמרם אמר לו: משה, בני, יודע אני למה באת לכאן, כדי לקבל את התורה ולהנהיג את עמ"י ואני כאביך רוצה להדריכך בדרך בה תלך. ודע שתחמול ותרחם על כל בריאה ועל כל יהודי בפרט וגם מי שיחטא וימרוד בך ויכעיס אותך, תחמול עליו. ודע שכל חוכמה שמהולה בה מידת הכעס אז זו עדיין חוכמה שלא מבוררת מהסיגים ומהפסולת ואדם שיש בו עדיין את מידת הכעס והוא בא לרפאות ולעזור לאחרים הרי הוא כרופא-אליל שמשתמש בתרופות של רופאי-אלילים. ודע כי הרחמים והחמלה זה עצם אור א-לוקי בלב האדם. זו ההדרכה שקיבל משה רבינו בשמיים – תרחם על כל יהודי…

מקווה והתבודדות כנגד הכעס

זה הבחינה שנקראת המידה הממוצעת בין העבודה של קהת לעבודה של
מררי. העבודה של מררי זה הנפש ותאוות העולם הזה. הבחינה הקצת יותר עליונה
זה כל הכעסים וההקפדות שיש בלב, אז מה האדם יכול לעשות? לטבול
במקווה ולהגיד: השם תרחם עליי. כתוב בספרים הקדושים שהטבילה במקווה
זה סגולה לבטל את מידת הכעס. אז האדם צריך לטבול במקווה ולהתבודד
ולבקש רחמים על המידה הזאת, כמו שחנוך אמר למשה רבינו שהוא היה
מוריד דמעות לפני הקב"ה שיציל אותו ממידת הכעס. זאת אחת
הבחינות של העבודה של גרשון שזו עבודה ממוצעת בין הראש שזה הנשמה לנפש אבל עיקר העבודה של גרשון זה העבודה על המידות שבלב ובעיקר על מידת הכעס..

מידת הכבוד מושרשת בתוך הלב והנפש

התיקון השני שיש בלב זה התיקון של הכבוד וכנגד זה האדם צריך לזהות בתוכו שהוא מחפש את הכבוד. אין אדם בעולם הזה שלא מחפש כבוד, אין כזו מציאות אלא אם כן הוא כבר זכה ל'יחידה דיחידה' והוא כבר 60 שנה מתבודד והוא קיבל את כל הביזיונות שבעולם ואז הוא יכול להגיד שהוא תיקן את מידת הכבוד.
אנחנו צריכים לדעת שמידת הכבוד מושרשת בתוך לב ונפש האדם וכמעט
אין מציאות שבה אנחנו לא מחפשים כבוד לכן כנגד זה אנחנו צריכים לזהות שיש בנו את הדבר הזה ולבקש מהקב"ה רחמים על הדבר הזה. כנגד הכבוד אין עצה חוץ מלבקש רחמים מהקב"ה. תלמידי הבעש"ט שאלו אותו לפני פטירתו: איך נדע מי הצדיק הבא אחריך? ענה להם הבעש"ט: תלכו לשאול את הצדיקים עצה כנגד הכבוד והגאווה, אם מישהו אחר יתן לכם עצה חוץ מלבכות להקב"ה אז תדעו שזה
לא הצדיק שמחליף אותי. הבחינה הזאת היא נמצאת עמוק מאוד בנפש האדם.
ברגע שהאדם מתחיל לעבוד קצת על מידת הכבוד אז מיד יהיו לו ניסיונות מאוד גדולים, כל העולם ירצו לתת לו כבוד! והוא יצטרך כל הזמן לצעוק יותר ויותר להקב"ה

הכבוד רוצה לחזור למקום האמיתי שלו

ה'שפת אמת' הקשה פעם קושייה על המשנה באבות: כל הרודף אחרי הכבוד, הכבוד בורח ממנו וכל הבורח מן הכבוד, הכבוד רודף אחריו. השפת אמת אמר שאת ראש המשנה הוא מבין אבל את סוף המשנה הוא לא מבין. בראש המשנה כתוב שאדם שרודף אחרי הכבוד אז הכבוד בורח ממנו וזה מובן משום שלא ראוי שיהיה לו כבוד. אבל בסוף המשנה כתוב על איש אמת שבאמת בורח ולא רוצה כבוד אז מדוע הוא צריך להענש שהכבוד ירדוף אחריו?! סוף סוף יש איש אמת שרוצה לברוח מהכבוד אז למה הוא מתחייב בזה שהכבוד רודף אחריו? השפת אמת תירץ שהכבוד רוצה תמיד לחזור לבית שלו ולמקום האמיתי שלו. המקום האמיתי של הכבוד זה: 'השם הוא מלך הכבוד'. הכבוד יודע שאם יש אדם שבאמת בורח מן הכבוד אז הכבוד רוצה לרדוף אחרי אותו אדם כדי להשיג אותו ואז יצא שיתנו לו הכבוד ואז אותו איש אמת מיד מעלה את הכבוד הזה להקב"ה ואומר לו: מה רוצים ממני? הרי הכל שלך! לכן כל מי שנלחם כנגד הכבוד שיצפה לזה שיתחילו לכבד אותו אבל האדם צריך תמיד להעלות את הכבוד חזרה למעלה. זה הבחינה השנייה בתיקון הרוח שזה תיקון הלב, הבחינה של הכבוד שזה הנקודה של בני גרשון…

הקב"ה מסתיר את האמת

בני קהת הם כנגד תיקון המוח שזה נקרא תיקון הנשמה, לכן אצל בני קהת כתוב רק 'נשא' משום שהעבודה שלהם זה רק הבירור של המוחין. רבינו אומר בתורה ע"ב שהעבודה של הצדיקים זה מלאך קדוש. דיברנו על 2 בחינות שצריך כנגד זה: שיהיה כולו טוב ועבודה על נקודת הביטול. בבחינה הזאת יש עבודה נוספת שזה בירור הנשמה, הכוונה לברר מה אמת של הקב"ה. לפעמים הקב"ה מסתיר מהצדיקים הגדולים את האמת והצדיקים צריכים לזכות להמשיך את האמת אליהם, בכוח העבודה שלהם הם מבררים את האמת של הקב"ה אעפ"י שהקב"ה מסתיר מהם את האמת. צריך לדעת שיש בחינה שהקב"ה מטעה את הצדיקים אבל הוא מצפה שהם יבררו את זה..

אתה לא הולך ללמוד תורה עם אבא שלך

מובא במדרש תנחומא שהקב"ה אמר לאברהם אבינו: "קח לך את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה", מיד בבוקר אברהם אבינו חבש את החמור ויצא לדרך עם יצחק. כתוב במדרש שבשעה שאברהם הלך בדרך בא אליו הס"מ בדמות של בחור צעיר ואמר לו: לאן אתה הולך? ענה לו אברהם: אני הולך ללמוד תורה עם יצחק בני. אמר לו הס"מ בדמות הבחור הצעיר: אתה לא הולך
ללמוד תורה אלא אתה הולך לשחוט אותו. הס"מ אמר לו: תדע לך, אני
מלאך והקב"ה שלח אותי להציל אותך משום שאתמול הס"מ אמר לך לשחוט את יצחק! היעלה על דעתך שהקב"ה יצווה אותך לשחוט את יצחק?! אברהם אבינו אמר לו: איני שומע לשום מילה ממך, והוא גירש אותו. הס"מ לא התייאש ויום למחרת הוא בא ליצחק ואמר לו: לאן אתה הולך? אמר לו יצחק: ללמוד תורה עם אבי. אמר לו הס"מ: אתה לא הולך ללמוד תורה עם אביך, אלא הוא הולך לשחוט אותך. אמר לו יצחק: אם הוא רוצה לשחוט אותי שישחוט אותי. אמר לו הס"מ: אני מלאך והקב"ה שלח אותי להציל אותך. אמר לו יצחק: אני לא זז כחוט השערה ממה שאבא שלי רוצה לעשות. איך אברהם ויצחק ידעו לברר את הטענות של הס"מ? זה הבחינה
של המלאך קדוש שמטעה את האדם והצדיקים יודעים לברר את הטעויות האלה…

הוא עשה מה שעשה ושאל את הקב“ה

מובא בשעה שנבוכדנצר בנה את פסל הזהב, זה לא היה ע"ז (עבודה זרה) מכיוון שנבוכדנצר ידע שאם זה ע"ז אז עמ"י לא ישתחווה משום שיש להם מצווה למסור את הנפש ולא לעבוד ע"ז. נבוכדנצר רצה להפחיד ולהשפיל את עמ"י ושהם ישתחוו לפסל לא בשביל ע"ז אלא בשביל כבוד למלכות. חנניה, מישאל ועזריה לא ידעו מה האמת, האם צריך למסור את הנפש או שלא צריך למסור את הנפש. אם זה היה ע"ז אז אין שאלה משום שזה הלכה מפורשת שצריך למסור את הנפש אבל בגלל שזה היה כבוד למלכות אז היה להם ספק משום שהיה בהשפלה של עמ"י חילול השם. המדרש אומר שהם הלכו לשאול את יחזקאל הנביא שהיה הרב שלהם. יחזקאל אמר להם: גם אני לא יודע, חכו רגע ואני אשאל את הקב"ה. הם חיכו ויחזקאל
עשה את מה שעשה בדרכי הנבואה ושאל את הקב"ה. הקב"ה אמר ליחזקאל: תגיד להם שאני לא רוצה את עמ"י ואני לא רוצה את המסירות נפש שלהם ואין לי עניין בהם. כששמעו את זה חנניה מישאל ועזריה הם יצאו החוצה ועשו שיחת חברים ושעה התבודדות והחליטו שגם אם הקב"ה לא רוצה אנחנו בכל זאת מוסרים
את הנפש. מיד הקב"ה אמר ליחזקאל הנביא: בוודאי שאני רוצה את המסירות
נפש שלהם, בגלל זה הקב"ה הציל את עמ"י ועשה להם ניסים ונפלאות. זה
הבחינה של הבירור של המלאך הקדוש. הצדיקים יודעים לברר את האמת של הקב"ה

לעשות את הטעויות הכי גדולות בעולם

שואל ר' נתן בליקוטי הלכות איך הצדיקים יודעים לברר מה האמת של הקב"ה? איך חנניה מישאל ועזריה ידעו מה האמת? איך אברהם ויצחק ידעו לברר את הס"מ? אומר ר' נתן שיש לצדיקים הגדולים נקודת ביטול כ"כ גדולה להקב"ה והם עברו כ"כ הרבה והם יודעים שבכל רגע ורגע אפשר לעשות את הטעויות הכי גדולות בעולם ובכל מצב כזה שהם יכולים לטעות מתעורר בהם פחד מאוד גדול שאולי הם יטעו ובזכות הפחד הזה הקב"ה מאיר בתוכם את נקודת האמת – כל זה היה רק הבנה קטנה בבירור של הצדיקים. זה רחוק מאוד מהמקום שבו אנחנו נמצאים אבל זה קצת הבנה עד איפה הבירור של הצדיקים מגיע בבחינה הזאת. העיקר בבירור של הצדיקים נעשה מגודל הביטול שיש בתוכם להקב"ה ואז מתנוצצת בתוכם הדעת האמתית אפילו שזה לא בגלוי. בגלוי או בדיבור זה יכול להיות הפוך אבל מתנוצצת בתוכם נקודת האמת ואז הם יודעים מה האמת. זה הבחינה של הבירור של המלאך הקדוש

אנו לא יכולים לברר את הנקודה הזאת

מתעוררת השאלה: האם יש לנו איזה שייכות עם היצר הרע שנקרא מלאך קדוש? הרי אנחנו בקושי ידועים לברר הלכה בשולחן ערוך אז מלאך קדוש שמטעה אותנו!? הרי זה ברור שאנחנו נטעה משום שאנחנו לא יכולים לברר את
הנקודה הזאת. בספרים הקדושים כתוב שהעבודה שלנו זה לזכות להתבטל
למי שזכה להתבטל להקב"ה. אנחנו צריכים לברר מיהו הצדיק האמת
שבירר את המלאך הקדוש ואז להתבטל אליו. באמת זה לא דבר פשוט מכיוון שגם
על זה יש הטעייה מאוד גדולה, אבל בכל זאת יש בכוחנו לברר מיהו
הצדיק האמת שאנחנו צריכים לשמוע בקולו. מכיוון  שהצדיק האמת
בירר את הבחינה שנקראת מלאך קדוש אז הקב"ה מגלה לו את התורה של הנשמות

בכל יום מתגלית התורה של אותו היום

בזוהר הקדוש כתוב שבכל יום יום בנץ החמה מתגלית התורה של אותו היום,
הכוונה מהם התיקונים, העצות, הדעת ומה צריך לעבור כל העולם ומה צריכה
לעבור כל נשמה ונשמה כתוב בספרים שהצדיק יודע את דרכי התשובה והתיקון
של הנשמות תיקונים שאף אחד לא יודע. לכאורה זה קשה. חוץ מהצדיק
אף אחד לא יודע איך עושים תשובה? הרי ברמב"ם בהלכות תשובה כתוב איך לעשות תשובה ויש עוד הרבה ספרים שכתוב בהם מהם דרכי התשובה.
יש את 'ספר הרוקח' שבו כתוב: 'עכשיו אכתוב לך את דרכי התשובה שקיבלתי
פה מפה עד משה רבינו שקיבל את זה מהקב"ה בהר סיני'. החיד"א שואל אם
יש הרבה ספרים שבהם כתוב איך צריך לחזור בתשובה, אז מדוע צריך שבכל
דור ודור יהיה את הצדיק שיודע את דרכי התשובה? החיד"א משיב שנכון
שיש את דרכי התשובה אבל בכל דור יש לכל נשמה את דרכי התשובה המיוחדים והפרטיים שלה ובלי הצדיק אנחנו לא יכולים לדעת מהם דרכי התשובה בשבילנו…

זה לא הדרך לדור הזה ולנשמות האלו…

ברוך השם היום כל תלמיד חכם יכול לפתוח את הספרים של רבינו האר"י הקדוש ושל הרוקח ולקרוא מהם דרכי התשובה ואחרי ארבע פעמים שהוא לומד את הספר הוא יכול ללמד אותו לרבים ולכתוב על זה פירושים והערות והגהות.
אומר החיד"א שזה לא האמת. הספרים האלו הם ספרי אמת אבל זה לא הדרך
לדור הזה ולנשמות האלו. דרכי התשובה תמיד משתנים לפי מציאות הדורות לכן אנחנו רואים שבדור שלנו אם ידברו עם רוב הדור כמו שהיו מדברים לפני ארבע מאות שנה איך לחזור בתשובה אז אף אחד לא היה עומד בזה, ספק אם היה
מניין בדור הזה שהיה יכול לעמוד בזה, לכן אנו צריכים את הצדיקים שהנשמה שלהם שייכת לדור הזה והיא תגלה לדור את הדעת ואת העצות ששייכות לדור הזה.

דעת שיכולה להאיר אפילו באדם פשוט

ברוך השם אנחנו רואים שהדעת של רבינו היתה הרבה מאוד שנים בבחינת
'נעלם'. לפני הרבה שנים רוב העולם לא הכירו את רבינו משום שכל הדרך והעצות שרבינו הוריד לעולם זה בעיקר לדורות שלנו. אנחנו רואים שבדורות שלנו
קשה מאוד לדבר עם אנשים בלי הדרכים של רבינו. בספר 'ביאור הליקוטים'
מובא שלא דורשים מאתנו בירור של מלאך קדוש אבל ע"י שזוכים להתבטל
לצדיק, זוכים לקבל מכוח הצדיק את כל הבירורים שלו. ר' נתן כותב בליקוטי הלכות ש'הקטן שבאנשי הצדיק יכול להחזיר את כל העולם כולו בתשובה'. הדעת של הצדיק יכולה להאיר אפילו באדם פשוט שיכול להחזיר את כל העולם כולו בתשובה.

ניצוצות של קדושה שבלועים בין הגויים

בהמשך התורה רבינו אומר שגם אצל שלמה המלך היה בירור של הצדיקים שנקרא מלאך קדוש. אין שום ספק לכל בר-דעת ששלמה המלך לא נשא כ"כ הרבה נשים בגלל התאווה. לשלמה המלך היה עניין אחר לגמרי בעניין הזה. כתוב ששלמה המלך שהיה חכם מכל אדם ראה דברים רוחניים מאוד גדולים, שכל מציאות העולם מוכנה לגאולה, הכוונה שמצד ההארות הרוחניות היה באותו זמן הארות הכי גדולות מאז בריאת ועד ביאת משיח צדקנו. מעולם לא היתה מציאות רוחנית כמו שהיתה בזמן ששלמה המלך בנה את בית המקדש. הדבר השני ששלמה ראה שמי שצריך לגאול את העולם נמצא וקיים, שזה משיח בן-דוד, ומי ראוי להיות משיח בן-דוד יותר משלמה בעצמו? משום ששלמה המלך ראוי לא רק מבחינה רוחנית להיות משיח בן-דוד אלא גם ביולוגית. שלמה המלך ראה את כל זה והוא גם ראה שהמניעה של הגאולה זה שיש עדיין ניצוצות של קדושה בלועים בין הגויים ושלמה המלך גם ראה שהוא יכול להעלות את הניצוצות ע"י שהוא יתחתן עם נשים מאומות העולם
(הוא ידע איזה נשים ומאיזה אומות) והוא ידע שע"י שהוא יגייר ויתחתן איתם הוא בעצם מעלה את הניצוצות ומעלה אותם אל הקדושה ובזה נשלם כל תיקון העולם.

עברת?  אתה לא יכול לעשות את זה.

הטעות של שלמה היתה שהוא עבר על הלכה אחת: 'לא ירבה לו נשים'. בגלל שעברת על הלכה אחת אתה כבר לא יכול לעשות את הבירור
 הזה. באמת זה לא פשוט משום ששלמה שראה את הבירור הזה של הניצוצות ראה גם שאי אפשר לעשות את הבירור הזה אלא ע"י
עבירה. 'הבני יששכר' כותב שאי אפשר לעשות את הבירור הזה אלא ע"י עבירה. שלמה המלך סבר בדעתו שהוא צריך לעשות את העבודה הזאת, לכן זו בחינה דקה של הבירור של המלאך הקדוש: מה האמת ומה השקר.

הפוסט פרשת שלך לך תשפ"ו | המשך תורה ע"ב בליקוטי מוהר"ן חלק א‘ הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

הברסלבר הראשון בעולם

רבינו מגלה לנו שהיסוד הראשון בתורה זו זה שאנו צריכים לדעת שכך היא הדרך. רבינו אומר שבכל פעם שאדם מתעורר לתשובה ולמעשים טובים ורוצה להתחזק ולהתקדש, באותו זמן יש לו כוח. יכול להיות שיש לאדם את הכוח הזה חודש, חודשיים או חצי שנה אבל רבינו מגלה לנו כלל גדול, אל תחשוב שהיצר הרע התפטר ואל תחשוב שברגע שהתחזקת אז היצר הרע התייאש ממך. צריך לדעת יסוד חשוב שהיצר הרע הוא החסיד ברסלב הראשון בעולם והוא מקיים בשלמות את 'אין שום ייאוש בעולם כלל'.
גם אם אתה רואה שהיצר הרע עזב אותך לתקופה מסויימת, אל תחשוב שהיצר הרע התפטר אלא הוא רק הלך למכון כושר והוא יחזור אלייך עם כוחות מחודשים, זה היסוד הראשון שרבינו מלמד אותנו, שהיצר הרע תמיד יתגבר מהפעם הקודמת משום שכתוב בגמרא: 'כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו', בפשטות לשון הגמרא זה בין אדם לאדם, אדם שהוא יותר גדול במעלה אז היצר הרע
שלו גדול יותר אבל רבינו מסביר את זה גם על האדם עצמו.

היצר לא עוזב גם את הצדיקים הגדולים

מדי עם בפעם אתה עולה במדרגה משום שאתה ברוך השם לומד תורה ומתחזק, אדם שרוצה ללכת בדרך התורה והקדושה באמת מתעלה, לכן רבינו מסביר שאתה בעצמך יותר גדול ממה שהיית לפני חודש או חודשיים, זו הסיבה ששולחים לך יצר הרע יותר גדול. היסוד הראשון שרבינו מלמד אותנו בתורה הזו הוא שהיצר הרע לא עוזב אותנו, ולא רק שהיצר הרע לא עוזב אותנו האנשים הפשוטים אלא רבינו מוסיף ואומר שהיצר הרע לא עוזב גם את הצדיקים הגדולים ביותר, כל עוד האדם נמצא בעולם הזה יש לו מלחמות כנגד היצר הרע. רבינו ממשיך את התורה ואומר: 'ויש כמה וכמה בחינות ביצר הרע, כי יש בני אדם נמוכים ומגושמים שהיצר הרע שלהם הוא גם כן נמוך ומגושם' רובנו נמצאים במדרגה הזו שהיצר הרע שלנו זה יצה“ר של תאוות גשמיות ושל מידות לא טובות. רבינו ממשיך ואומר: 'היצר הרע הזה הם הדמים בעצמם, היינו שהדמים הם דמים עכורים, ובאמת מי שיש לו דעת צח כל שהוא (הכוונה מי שיש לו קצת דעת), היצר הרע הזה (של הדמים העכורים ושל תאוות העולם הזה) הוא אצלו שטות גדול ושיגעון. כי מי שיש לו שום דעת, ויודע מעט מגדולת אדוננו הבורא יתברך שמו, כמו שכתוב : 'כי אני ידעתי כי גדול השם ואדונינו מכל א-לוקים' ואי אפשר להסביר זאת לא בכתב ולא בע"פ כי גדולת השם יתברך הוא רק לכל חד לפום (לפי) מה דמשער בליבו
כמו שכתוב בזוהר הקדוש: 'נודע בשערים בעלה'. ומי
שזוכה להשיג בליבו את גדולת השם יתברך (בדור שלנו הכוונה לצדיקים) בוודאי אצלו זה אינו נחשב שום דבר לניסיון'

צריך להתגבר ולהימלט ממנו

רבינו אומר שהיצר הרע של הצדיקים זה מלאך קדוש: 'ואף על פי כן הוא יצר הרע וצריך להתגבר ולהימלט מאוד ממנו, היינו בחינות גבורות, בחינות דינים, וזה הבר דעת (הצדיק), יש לו יצר הרע כזה, וצריך להתגבר עליו ולהמתיק הדינים שיהיה רק כולו טוב. כי מי שנכלל במקום שצריך להכלל, היינו ב'אין סוף', שם כולו טוב ואין שם דין חס ושלום על כן צריך להיות כולו טוב, ולהמתיק כל הגבורות והדינים שהם היצר הרע שלמעלה שנקרא מלאך קדוש ובזה פגם דוד ובת-שבע כי בוודאי חלילה לנו לומר שדוד המלך חטא בגשמיות מחמת התאווה כי כבר אמר דוד בעצמו: 'וליבי חלל בקרבי', שהרג כבר את היצר הרע הגשמי בתכלית והכניע הדם שבחלל השמאלי ואף שאמרו רבותינו ז"ל: 'כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה', אעפ"י כן, אפילו זה הפגם הקטן והחטא קל שנעשה כמובא, גם זה בוודאי לא היה חס ושלום מצד התאווה או מחמת עכירת הדמים שמשם
בא תאווה זו של ניאוף רק הפגם שלו היה למעלה, בגבורות'.

אסור להיבהל ולהתייאש מהדבר הזה !

כל העניין של דוד המלך היה מעשה שקשור למלאך קדוש, כל זה היה בדקות גדולה מאוד משום שבת-שבע הייתה ראויה לדוד המלך מששת ימי בראשית כמו שכתוב במסכת סנהדרין. דוד המלך היה צריך להמתיק את הדינים בשורש עליון מאוד ושם הוא טעה. צריך להתבונן בדברים של רבינו. דבר ראשון העבודה של רוב העולם זה המלחמה הפשוטה עם היצר הרע אבל צריך לדעת כלל גדול מאוד: כאשר היצר הרע מתגבר עלינו אסור להיבהל ולהתייאש מזה משום שכך הקב"ה ברא את העולם – שכל ימי חיינו תהיה לנו מלחמה עם היצר הרע, אבל צריך לדעת שכשהאדם מתחזק אז הוא עולה מדרגה לדרגה והיצר הרע שלו משתנה. הרבה פעמים אנחנו נחלשים בדעתנו כשאנו רואים את כל המלחמות שלנו עם היצר הרע אבל צריך לזכור יסוד מאוד גדול: המלחמות שלנו עם היצה“ר זה רצונו של הקב"ה וזה לא בגלל שאנחנו לא בסדר

רגע, למה אני לא לומד כמו רבי שמעון??

הקב"ה ברא את היצר הרע בכדי שהוא ילחם בנו אז בכל פעם שאדם
רואה שמתגברת עליו איזו תאווה או שהוא כועס או לא מצליח לשמור את
העיניים, צריך לדעת, אדרבה זה רצונו של הקב"ה שנהיה במציאות הזו
ונילחם ונתמודד איתה. הקב"ה מזהיר את משה רבינו בתורה 3 פעמים שעמ"י לא יתקרבו אל הר סיני: 'פן יהרסו אל השם'. בזמן מתן תורה היה לכל אחד מעמ"י
את הגבול שלו. הקב"ה הזהיר את משה רבינו 3 פעמים משום שהקב"ה ידע איזה
יצר הרע גדול יש לאדם. גם לנו יש את הבחינה הזו של היצר הרע. ברוך השם
אדם התחיל ללמוד תורה והוא כבר חצי שנה לומד תורה רצוף שזה דבר גדול
מאוד, אבל אחרי חצי שנה האדם אומר: רגע למה אני לא לומד תורה כמו ר'
שמעון בר-יוחאי?! אני רוצה לבטל את כל העולם הזה ולהיות כמו משה רבינו וכמו ר' שמעון בר-יוחאי, אבל הקב"ה לא רוצה שאנחנו נהיה משה רבינו, אם הוא היה רוצה שאני אהיה משה רבינו אז הוא היה עושה אותי משה רבינו. הקב"ה רוצה
שכל אחד יהיה בדיוק במקום שלו, עם המלחמות שלו ועם הניסיונות והקשיים שלו.

הסוד הכי גדול בבריאה זה….

רבינו אומר שהיצר הרע שנקרא 'פן יהרסון אל השם' זה שמר לאדם והוא בא בטענות פנימיות בנפש להקב"ה ואומר: למה יש לי כזה יצר הרע? הרי אני רוצה לעבוד אותך כמו הצדיקים הגדולים. הקב"ה רוצה שכל אחד יעבוד אותו בדיוק לפי המקום שבו הוא נמצא. אם יש לך יצר הרע גדול אז הקב"ה רוצה שתעבוד אותו עם יצר הרע גדול. הנקודה הזו היא נקודת בירור מאוד חשובה, שלא נחלש בדעתנו כשאנו רואים שיש לנו כ"כ הרבה קשיים. אדם אומר שהוא 5 שנים מנסה ללמוד וקשה לו. אם אתה 5 שנים מנסה ללמוד תורה וקשה לך אז תדע לך סוד מאוד גדול, שהקב"ה רוצה שיהיה לך כ"כ קשה. הסוד הכי גדול של הבריאה זה שכל מה שעובר עליך זה בדיוק מה שהקב"ה רוצה שתעבור, לכן רבינו מסביר ש'פן יהרסו אל השם' זה כשאדם לא
רוצה לעבוד את הקב"ה כמו שהקב"ה רוצה שהוא יעבוד אותו. הקב"ה רוצה שנעבוד אותו עם יצר הרע ואדרבה לעתיד לבוא אנחנו נראה שזה השמחה והתיקון של כל העולמות, דווקא כשעבדנו את הקב"ה במציאות שלנו ולא במציאות אחרת. כל זה הנקודה הראשונה שמביא לנו רבינו.

דורו של הושע בן בארי

יש נקודה נוספת שרבינו מדבר עליה ואומר שהיצר הרע של הצדיקים הוא כבר יותר רוחני והוא נקרא 'מלאך קדוש', זה עבודה של צדיקים מאוד גדולים ויש בזה כמה וכמה בחינות. דבר ראשון הצדיק הזה צריך להמתיק ולבטל את הגבורות ואת הדינים בשורשם העליון וזו היתה הטעות של דוד המלך שלא ביטל את הדינים בשורשם העליון. לפני שנעסוק בסיפור של דוד המלך, היה עוד צדיק שהיתה לו עבודה בדבר הזה, קראו לו הושע בן-בארי. הגמרא (מסכת פסחים) אומרת שהושע היה הנביא והצדיק הכי גדול בדורו. כתוב בזוהר הקדוש שבדורו של הושע בן-בארי עמ"י נכשל ב2 דברים מאוד חמורים: עבודה
זרה וגילוי עריות.   באחד הפעמים שהקב"ה בא בטענות על עמ"י לפני הושע,
הושע אמר לו: אם כך יש לי עצה בשבילך, תחליף אותם באומה אחרת. הושע
לא באמת התכוון לזה, הכוונה שלו היתה הפוכה, לבוא בדין עם הקב"ה. כוונת
הושע היתה להגיד להקב"ה וכי יש לך אומה אחרת? אם תבחר אומה אחרת הם
יהיו פי אלף יותר גרועים מהטענות שלך כלפי עמ"י. הושע התכוון לבטל דינים
מעל עמ"י אבל עם כל זה אומר הזוהר הקדוש (פרשת פקודי) שהקב"ה הקפיד
על הושע אפילו שהוא לא התכוון לזה, עם כל זה אסור לנביא ולצדיק להמליץ טוב
על עמ"י בדרך הזו. הקב"ה שתק להושע ואחרי כמה זמן הוא אמר להושע: הרי
אתה הצדיק של הדור ואתה עדיין רווק, אני רוצה לעשות לך שידוך. יש
אישה שקוראים לה גומר בת דבליים, תשא אותה לאישה. אומר הזוהר
הקדוש שגומר בת דבליים זה 'נוקבא דתהומא רבא' – אשת זנונים כפשוטו,
זה לא שהיו לה בעיות של צניעות שהיא לא היתה מתלבשת כמו שה'תו תקן'
אומר אלא כתוב בזוהר שהיא היתה אשת זנונים כפשוטו, זה השידוך שהקב"ה סידר לו

הוא מיד התחיל לדבר טוב על עמ“י

הושע אמר לעצמו: אם הקב"ה אמר לי להתחתן איתה אז מה אני צריך לברר עליה? הושע לקח אותה לאישה ונולדו לו ממנה 2 בנים ובת אחת. אחרי שנולדו לו 3 ילדים הקב"ה אמר לו: אתה יודע לאיזו אישה אתה נשוי?? אתה יודע שהיא בעייתית ביותר, תגרש אותה. אמר לו הושע: איך אני אגרש אותה ויש לי ממנה 3 ילדים?? אמר לו הקב"ה: לך יש 3 ילדים וספק אם הם הילדים שלך, יכול להיות שהם בכלל ממזרים וקשה לך לוותר עליהם ואתה בא ואומר לי לוותר על העם שבשבילו בראתי את כל הבריאה ואתה רוצה שאני יחליף אותו באומה אחרת?! מיד כשהושע שמע את זה הוא התחיל לדבר טוב על עמ"י ואמר שמעכשיו עם ישראל נקראים 'בני ק-ל חי' הלימוד הראשון מהסיפור של הושע זה שהצדיק צריך להיות כולו רק טוב, הכוונה שאפילו אם אתה אומר דיבור וכוונתך היא אך ורק לטובה, גם אז אתה צריך לראות שלא יהיה איזה קטרוג או איזה טענה כלפי עמ"י. זה הלימוד שלימד הקב"ה את הושע ולכן הוא העביר אותו את כל המסלול הזה. יש מחלוקת בן המפרשים האם הסיפור של הושע היה כפשוטו או שהושע ראה את זה בחיזיון, הכוונה שהקב"ה העביר
לו את כל המציאות הזו במחזה. כתוב ב'ספר הדעה'
שלפי משמעות הגמרא משמע שהסיפור התקיים כפשוטו..

חשוב לדבר דיבורים טובים

הקב"ה אמר להושע: אתה צדיק הדור, הדיבורים שלך צריכים להיות אך ורק דיבורים טובים על עמ"י, אסור שישמע בדיבור שלך אפילו שמץ של קטרוג על עמ"י. זה מה שאומר רבינו שהצדיק שצריך להמתיק את הדינים למעלה צריך להיות כולו רק טוב. אמנם אנחנו לא
במדרגה הזאת והקב"ה לא תובע מאתנו שהדיבורים שלנו יהיו רק טובים אבל בכל אופן יש פה לימוד עבורנו, עד כמה חשוב לדבר דיבורים טובים על עמ"י וגם אם אתה לא
יכול להגיד דבר טוב אז לא נורא, אפשר לשתוק.
הזוהר הקדוש מסביר עוד יסוד מאוד עמוק מהי
כוונת הדברים שהבירור של הצדיקים זה מלאך
קדוש. אומר הזוהר הקדוש (פרשת פקודי): ובאמת כוונת הקב"ה היתה לא רק ללמד את הושע לקח אלא בדבר הזה היה גם תיקון מאוד גדול. בדורו של הושע עמ"י נכשל בעבודה זרה ובגילוי עריות והיו צריכים לעשות פעולה בכדי להמתיק את הדין מעל עמ"י ולהעלות את עמ"י מהמקום הזה. ברגע שעמ"י נופלים למקומות האלה אז לעמ"י קשה מאוד לעלות מצד עצמם. כשאדם נופל לתאוות קשות של העולם הזה או שהוא נופל לבלבולי אמונה
או כפירה כמו שהיה בדורו של הושע, אז קשה מאוד לעלות בכוח עצמו מהמקום הזה

היה גדול המקובלים האשכנזים בדורו

אומר הזוהר הקדוש שברגע שעמ"י לא יכולים לעלות מהירידות ומהנפילות שלהם אז הקב"ה שולח את הצדיקים שבדור ובפרט את צדיק הדור אל המקומות האלה. הקב"ה בעצמו מוריד את הצדיק אל נוקבא דתהומא רבא. אומר הזוהר הקדוש שהקב"ה שלח את הושע להיכלות הטומאה ממש. כשהקב"ה שולח את הצדיק למקומות האלה זה לא שהצדיק יורד 'בכאילו' משום שכך אי-אפשר לתקן את עמ"י. בשביל שהצדיק יעזור לעמ"י הוא צריך ממש לחוות את החוויה של היצר הרע. הצדיק שצריך להעלות את כל עמ"י חייב לחוות את כל חווית הרע כפשוטו הכוונה שהיצר הרע צריך להתגבר עליו כפשוטו אבל לצדיק יש כוח לעמוד במקומות האלה. את 'ספר הדעה' כתב סבא של הרב אלישיב זצ"ל, הוא חי לפני כמאה חמישים שנה בירושלים והיה גדול המקובלים האשכנזים בדורו. כתוב בספר הדעה עפ"י דברי הזוהר שבשעה שהקב"ה הוריד את הושע לבירור הקליפות האלה הוא ירד
ממש ל7 היכלות הקליפה שזה דברים נוראיים מאוד ועם כל זה הוא לא נהנה
אפילו לא כחוט השערה משום חוויה ומשום פיתוי של היצר הרע. בזה
שהושע ירד לניסיונות של כל עמ"י והוא לא נהנה משום הנאה, הוא הצליח לתקן
את המקום הזה ולהעלות את כל הדור שלו. זה מה שאומר רבינו שככל
שהצדיק צריך להכלל במדרגה רוחנית יותר גבוהה ע"י זה יש לו מלחמות
רוחניות יותר גדולות ויש בחינה אצל הצדיקים שהם צריכים לרדת מטה מטה
אבל עם כל הירידה שלהם המלחמה שלהם זה לא להנות משום דבר אפילו לא
כחוט השערה. כותב 'בעל הלשם' בספר הדעה שצריך לדעת כלל גדול מאוד בדבר הזה, האדם צריך לדעת שלא יורדים למקומות האלה בכוונה. ז"א אעפ"י שהצדיק רוצה לעשות תיקון מאוד גדול, עם כל זה אסור לצדיק לרדת בכוונה למקומות
האלה אלא זה חייב לבוא מהקב"ה, או שהקב"ה יצווה עליו לרדת למקומות
האלה (כמו שהיה עם הושע) או שהקב"ה יאנוס את הצדיק לרדת למקומות האלה..

לא היה לו עוון אפילו לא כחוט השערה

מובא בספר 'פרי הארץ' (היה אחד מגדולי החסידות) שכשאדם יורד למקומות האלה אפילו שהוא צדיק גדול 'הרי הוא ככל האדם', נכון שהנשמה שלו זה נשמה של צדיק עצום אבל עם כל זה כל נשמה שיורדת לעולם הזה מתלבשת בנפש בהמית והנפש הבהמית מתלבשת בגוף וכשאדם צריך לרדת למקומות האלה הנפש הבהמית מתגברת עליו. איך אפשר לרדת למקומות האלה ולא להנות אפילו לא כחוט השערה? אומר פרי הארץ: כשהצדיק שיורד למקומות האלה הדבר העיקרי שעוזר לו להחזיק מעמד זה העקשנות של הרצון ובכל פעם שמתגבר עליו היצר הרע הוא עומד בעקשנות גדולה מאוד ומדבר עם הקב"ה ואומר לו: אני לא רוצה להנות אפילו לא כחוט השערה ובזה הוא מתקן את כל המקום הזה. ברגע שאדם יורד למציאות הזו, בהכרח שמתגברות על האדם הנאות העולם הזה (זה בא מצד אונס). מדרש רבה אומר שאפילו חסיד שבחסידים מכוון להנאתו. המדרש אומר את זה על ישי אביו של דוד המלך שעליו כתוב ש'מת בעטיו של נחש' וכל ימי חייו לא היה לו עוון אפילו לא כחוט השערה והוא מת רק בגלל גזרת חטא אדם הראשון. על ישי שהיה אחד הצדיקים שבכל הדורות והיה חסיד שבחסידים עליו אומר המדרש רבה אפילו חסיד שבחסידים מכוון להנאתו.

ירד לשבע היכלות הטומאה

המדרש מביא את זה עפ"י פסוק שכתוב בתהלים: 'בחטא יחמתני אימי' אומר המדרש שמכאן נלמד שאפילו חסיד שבחסידים מכוון להנאתו ואם חסיד שבחסידים מכוון להנאתו אז איך הצדיק יכול לתקן בשלמות את כל המקום הזה ואין עליו שום קטרוג? יש הנאה שבאה לאדם מצד היצר הרע ומצד טבע העולם ומצד גזרה וכנגד זה אין מה לעשות. ברגע שאדם מגלה את דעתו ורצונו לפני הקב"ה באותו זמן אדם מתק ן את גזרת הבריאה. אם קורה מצב שאדם נהנה מהירידה אז שלא יפול בדעתו אלא שידבר מיד עם הקב"ה ויגיד לו: אעפ"י שנהניתי אני לא רוצה להנות, ובזה הוא מתקן את ההנאה שבאה מהמקום
הזה, לכן הושע לא פגם אפילו לא כחוט השערה אפילו שהוא ירד ל7 היכלות הטומאה

אין לצדיק שום טענה או קטרוג על עמ“י

אנחנו לא יודעים מה זה 7 היכלות הטומאה ויהי רצון שגם לא נדע מה זה אבל
זה דברים ופיתויים נוראיים מאוד של היצר הרע. הזוהר הקדוש אומר שאין לשער איזה פיתויים יש ב7 היכלות הטומאה בפרט בהיכל השישי והשביעי. הושע ירד למקומות האלה ותיקן אותם והעלה את כל עמ"י לכן הוא אמר עכשיו אתם נקראים 'בני ק-ל חי' מתוך הירידה שלו הוא למד את לימוד הזכות על עמ"י. לפני הירידה
הוא יכל להגיד להקב"ה תחליף אותם באומה אחרת אבל מיד אחרי הירידה כבר
אין לו שום טענה כלפי עמ"י. רבינו אומר שהצדיק שיורד זוכה להיות כולו טוב ואין
לו שום טענה ושום קטרוג על עמ"י. כתוב בספר פרי הארץ שאחרי הירידה אין לצדיק שום טענה ושום קטרוג על עמ"י משום שבירידה הצדיק עמד והחזיק מעמד אבל עם כל זה הוא ראה את גודל האונס שיש בדבר ואז יש לו לימוד זכות על כל יהודי ויהודי.

כל ימי חייו היה רבי עקיבא אדם קדוש

יש מדרש רבה שאומר שעקבו של אדם הראשון היה מכהה את גלגל החמה,
הכוונה שגלגל החמה היה חשוך לעומת האור שהיה לאדם הראשון בעקבו. החמה
זה התורה שיש בעולם הבריאה משום שלכל עולם ועולם יש מדרגה של
תורה. התורה של מדרגת הבריאה זה התורה שהמלאכים הגדולים במעלה
לומדים. אומר רבינו האר"י הקדוש (ב'שער הפסוקים') שעקבו של אדם
הראשון שהיה מכהה את גלגל החמה זה נשמת ר' עקיבא והאור היוצא
ומתפשט החוצה מן העקב (יש את מקור האור ויש את האור המתפשט) זה ר'
מאיר. מספרת הגמרא (מסכת קידושין דף פא') על ר' עקיבא (הגמ' מספרת את זה גם על ר' מאיר) שהיה מלגלג מעוברי עבירה (עריות), הכוונה שר' עקיבא שהיה
כולו טוב ולימוד זכות כל עמ"י לא יכל להבין דבר אחד, איך יהודי לא שומר את העיניים ואת המחשבות? אמנם ר' עקיבא היה עם הארץ 40 שנה עד כדי כך שהוא היה אומר מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור, עם כל זה אומרים חז"ל שר'
עקיבא היה כל ימי חייו (גם כשהוא היה עם הארץ) אדם קדוש, לכן ר' עקיבא לא הצליח להבין איך יהודי לא שומר על עצמו? ר' עקיבא
לא הבין אותם משום שלעולם לא היתה לו ירידה בדבר הזה. אומרת הגמרא שבנקודה הזאת הוא לא היה כולו טוב..

הייתי מכשיל אותך בעבירה

הקב"ה רצה שר' עקיבא יהיה כולו טוב אז מספרת הגמרא שיום אחד השטן התחפש לאישה יפה ואז התחיל ר' עקיבא לרדוף אחריה, האישה ברחה לעץ דקל וטיפסה עד ראש הדקל. ר' עקיבא לא התייאש וטיפס על הדקל, כשהוא הגיע לחצי הדקל התגלה לו השטן ואמר לו: לולא ר' עקיבא אתה, שתורתך הולכת מסוף העולם ועד קצהו, הייתי מכשיל אותך עכשיו בדבר עבירה. ר' עקיבא ירד מהעץ, עכשיו הוא כבר לא מלגלג מעוברי עבירה. הקב"ה לימד את ר' עקיבא שיעור פרטי. הקב"ה אמר לר' עקיבא אתה בחינת משיח
(בן-יוסף) ואתה השורש של כל התלמידי חכמים בכל עמ"י, אתה חייב להבין את היהודי שיורד הכי נמוך ואני
רוצה שתרחם עליו ותתפלל עליו. הבחינה הזאת זאת
בחינה שהצדיקים הגדולים נקראים 'כולו טוב'. כתוב
בזוהר הקדוש (פרשת בא): ויותר מכולם משה רבינו
היה זה שנכנס בכל היכלות הטומאה עד שורש הקליפה והוא עמד בכל הניסיונות האלה והוא לא פגם אפילו לא כחוט השערה וזו הסיבה שהוא זה שנותן את התורה לעמ"י בכל הדורות, אומר רבינו שזו הבחינה של
הצדיקים שצריכים לברר את היצר הרע בשורש העליון (שנקרא מלאך קדוש), והצדיקים האלה יורדים לאן שהם יורדים והקב"ה הוא זה שמוריד אותם למקומות האלה

הושע בן בארי זכה לעשות בזה תיקון

הזוהר הקדוש (פרשת נח ופקודי) אומר שהיו כמה צדיקים שירדו בכוונה וזו היתה הטעות שלהם לכן הם לא עמדו בניסיון. הזוהר מדבר על 3 צדיקים גדולים מאוד שירדו לברר ניצוצות בהיכלות הטומאה מרצונם ומדעתם ובדבר הזה הם טעו לכן הם לא הצליחו לתקן. הראשון בצדיקים האלה הוא אדם הראשון שירד מדעתו לדברר את היכלות הטומאה לכן הוא נכשל בעץ הדעת טוב ורע. השני היה נח שבזה
שנטע כרם והשתכר והצדיק השלישי שטעה בדבר הזה הוא שלמה המלך. הטעות שלהם היתה שהם ירדו למקומות האלה לברר ניצוצות מדעתם ומרצונם. אסור לצדיק לעשות את הבירור הזה מרצונו ומדעתו אפילו כשהצדיק רואה בזה תיקונים מאוד גדולים. הושע בן-בארי זכה לעשות בזה תיקון גדול מאוד מכיוון שהוא לא עשה את זה מדעתו ומרצונו אלא הקב"ה גזר עליו ואמר לו לקחת את גומר בת דבליים לאישה, כתוב בספר הדעה שהושע זכה לתקן את אשתו ואת שלושת ילדיו..

דוד המלך זכה להיות הרגל הרביעית

רבינו ממשיך ואומר שאצל דוד המלך גם היתה בחינה כזאת ובוודאי שדוד המלך לא חטא וטעה בבת-שבע בחטא גשמי או בתאווה הפשוטה של העולם הזה משום שזו שטות גמורה לחשוב שדוד המלך שהיה במדרגה רוחנית מאוד גבוהה חטא בחטא גשמי. הטעות של דוד המלך היתה דקה וקלה ביותר שהוא לא המתיק את הגבורות בשורשן העליון לכן טעה דוד בבת-שבע. כדי להבין את הסיפור צריך לדעת שהדברים עמוקים מאוד ובוודאי ששום דבר בעניין של דוד המלך זה לא כפשוטו משום שאם זה היה כפשוטו אז דוד המלך לא היה מלך המשיח. עם כל הטעות שלו דוד המלך זכה להיות רגל רביעית במרכבה אז בוודאי שכל העניין של דוד המלך זה עניין רוחני דק שבדקים. כל הסיפור של דוד המלך מובא בגמרא מסכת סנהדרין דף קז

אמר לו שהוא מנסה אותו בדבר ערווה

דוד המלך אמר לפני הקב"ה: רבונו של עולם מפני מה אומרים א-לוקי אברהם, א-לוקי יצחק וא-לוקי יעקב ואין אומרים א-לוקי דוד? אמר לו הקב"ה: הם עמדו בניסיונות ואתה עוד לא עמדת. בפשט הדברים צריך להגיד שכוונת הדברים שהקב"ה אמר לדוד בערך הניסיונות של האבות עוד לא עמדת. אמר לו דוד המלך: אם כך בחנני השם ונסני. דוד המלך אמר להקב"ה אם אני עדיין לא עמדתי בניסיונות של האבות הקדושים לכן אי-אפשר להגיד 'א-לוקי דוד' אז תעמיד אותי בניסיונות. אמר לו הקב"ה: רצון יראיו יעשה ולא עוד אלא שלאבות לא הודעתי לפני שניסיתי אותם ולך אני מודיע. הקב"ה אמר לו שהוא מנסה אותו בדבר ערווה. מיד כתוב שהתחיל כל עניין בת-שבע: "ויתהלך על גג בית המלך וירא אישה רוחצת על הגג והאישה טובת מראה מאוד". הגמרא מספרת שבת שבע התקלחה בצניעות גדולה אבל הקב"ה הביא ציפור (השטן) יפה מאוד, דוד המלך חשק מאוד בציפור, הוא לא חשב על בת שבע. הציפור הזאת נעמדה על הכילה (אוהל) שבה בת-שבע התרחצה על הגג. דוד המלך לקח חץ וקשת וירה בציפור בכדי לצוד אותה אבל
הוא פגע בכילה ואז האוהל שבו בת-שבע התרחצה נפל והוא ראה אותה והזמין אותה

לא רציתי שיהיה חילול השם שאני צודק

אחרי שקרה מה שקרה אמר דוד המלך: 'צרפתני בל תמצא זמתי בל יעבר פי', הכוונה מי היה נותן זמם (מחסום) לפה שלי בשעה שאמרתי לך  בחנני השם ונסני. דוד אמר להקב"ה תמחול לי על העוון הזה, 'לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי למען תצדק בדברך תזכה בשפטך', בגמרא יש פירוש נפלא על הפסוק הזה.
דוד המלך אמר להקב"ה הרי היתה שיחה וויכוח ביני לבינך, אני ביקשתי שתעמיד אותי בניסיון ואתה אמרת שאני לא אעמוד בניסיון, אחרי השיחה ביננו
עשיתי חשבון כזה – אתה יודע שאם הייתי רוצה הייתי עומד בניסיון הזה אבל
אני חשבתי שאם אני אעמוד בניסיון אז זה יצא שאני צדקתי בויכוח ביני
לבינך – למען תצדק בדבריך – לא רציתי שיהיה כזה חילול השם שאני צודק
ואתה כביכול טועה לכן נכשל בחטא הזה. על זה אומר הזוהר הקדוש דבר
נורא מאוד: דוד המלך הוא מלך בדחן, דוד המלך מספר בדיחות להקב"ה. מי שמע דבר כזה?! אם נכשלת אתה צריך לעשות עכשיו תשובה ולא לספר בדיחות להקב"ה

דוד המלך עבר הרבה צער וביזיונות

יש כמה פירושים למה הכוונה שדוד הוא מלך בדחן. פירוש אחד זה שדוד אמר להקב"ה: אני נכשלתי ואתה אמרת לי ע"י נתן הנביא שנגזרה עליי מיתה. דוד המלך נענש על העניין הזה עונשים מאוד גדולים, הוא היה חצי שנה מצורע
והסתלקה ממנו רוח הקודש, ואז היה את מרד אבשלום ובת שבע היתה
מעוברת והבן מת. דוד המלך עבר הרבה צער וביזיונות על הדבר הזה, אז איך
דוד המלך אמר להקב"ה: כל מה שעשיתי זה בשביל שאתה תהיה צודק? אומר הזוהר הקדוש דבר נורא – דוד המלך ראה שיש יצר הרע שרוצה להפיל אותו לעצבות ולייאוש אז כנגד זה הוא מיד התחיל לספר בדיחות כדי לא ליפול לעצבות וייאוש

נפתח לו הלב כמו שלא נפתח מעולם

לפני כמה שנים ידיד טוב שלי בא אליי באומן ואמר לי: תשמע אני כולי שבור ומדוכא (הרבה פעמים כשבאים לאומן בראש השנה, רבינו דואג שיבואו אליו על ארבע, הכוונה עם לב נשבר) ואין לי שום דיבור ב'ציון', אני בקושי אומר תיקון
הכללי ואני לא מרגיש שום חיות, מה לעשות?! אני מכיר את הידיד שלי שהוא טיפוס 'לא שגרתי' אז אמרתי לו: תיקח כיסא, תשב בציון ותתחיל לספר לרבינו בדיחות (עפ"י היסוד של המלך הבדחן). הכוונה שלי היתה להוציא אותו קצת מהמרירות שלו. אחרי יום הוא חזר אליי ואמר לי: לא היתה לי אף שנה
כזאת שנפתח לי כך הלב בציון. הוא סיפר שהוא התחיל לספר לרבינו בדיחות
ואז הוא כ"כ התחיל לצחוק מהבדיחות שלו בעצמו עד שהוא הרגיש שגם
רבינו צוחק מהבדיחות האלה ומפה נפתח לו הלב לתפילות כמו שלא נפתח לו מעולם באומן. את היסוד הזה אנחנו לומדים מדוד המלך שהיה מספר בדיחות להקב"ה

מסירות נפש גדולה שלא ליפול בדעתו

אומר הרב דסלר שדוד המלך היה מלך בדחן משום שבאותו הדור היתה קליפת הליצנות אצל הפלישתים. יש ליצנות שהיא דרך של הומור ובדיחה אבל יש
הומור שהמטרה שלו זה להפריד אותנו מהקב"ה ולקרר לנו את הלב מעבודת
השם ומהאמונה. ליצנות זה גם דרך של בדיחות אבל הכוונה הפנימית היא לקרר
לנו את הלב ולהרחיק אותנו מהשם. דוד המלך היה מספר בדיחות כדי לקשר
ולחבר אותנו להקב"ה וזה היה תיקון לקליפת הליצנות של הפלישתים שהיתה באותו הדור. עפ"י הגמרא כפשוטו, דוד המלך מספר להקב"ה בדיחות כדי לא ליפול לעצבות ולייאוש. דוד המלך עשה מסירות נפש גדולה לא ליפול בדעתו ולא להישבר

דור שעתידים להיות הכי מבולבלים

'לא נכשל דוד אלא להורות תשובה ליחיד', מצד עצמנו אסור לנו להיכשל, אבל אם קרה לאדם בכל מיני בחינות, זה יכול להיות במחשבה או בדיבור או במעשה, הוא צריך לקום מיד על הרגליים ולספר לחבר בדיחה טובה, ללכת למקווה ואז להגיד להקב"ה: עכשיו אני מתחיל לעבוד אותך מההתחלה. אני לא נשבר. גם אם יעבור עלייך מה שיעבור, דוד המלך נותן לנו את הכוח לא ליפול ולא להישבר משום דבר. לכן מה שרבינו אמר שדוד המלך לא המתיק את הגבורות בשורשן העליון, שלא נחשוב שזה חס ושלום מצד חיסרון מעלה בדוד המלך אלא דוד המלך לא המתיק את הגבורות בשורשן העליון משום שאם הוא היה ממתיק אז הוא היה מביא את הגאולה והקב"ה לא נתן לו להמתיק משום שעתיד להיות דור בשנת תשפ"ו במדינת ישראל שהדור הזה עתידים להיות הכי מבולבלים ואתה תיתן להם את הכוח להחזיק מעמד. דוד המלך אמר: אם זה מה שאתה רוצה אז אני מקבל על עצמי את כל זה. כיום כל בעל תשובה לפי בחינתו יכול להמתיק את הגבורות בשורשן העליון
ע"י שלפני הניסיון הוא עושה מסירות נפש לא להיכשל ואחרי הניסיון הוא צריך
את המסירות נפש לא להישבר וע"י זה בעצם ממתיקים את הדינים בשורשם העליון.

הפוסט פרשת בהעלותך תשפ"ו | תורה ע"ב בליקוטי מוהר"ן חלק א‘ הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

פירוש רבינו האר"י הקדוש

רות הגיעה לבועז וכמו שנראה בהמשך הם גם התחתנו אבל היה מישהו שהיה מיועד להתחתן עם רות לפני בועז, הכוונה שהיתה לו זכות קדימה. מצד מצוות הייבום היה מישהו שהיה יותר קרוב לרות מאשר בועז, אבל בועז נשבע לרות ואמר לה: 'אם יגאלך טוב (זה השם של אותו אדם) יגאל, ואם לא…וגאלתיך אנוכי חי השם'. בפירוש של רבינו האר"י כתוב על הפסוק הזה: 'חי השם' – חי זה 'ספירת היסוד' והשם זה 'ספירת התפארת', ז"א זה 'היסוד שבתפארת'. היסוד שבתפארת זה תאריך בספירת העומר, בכל יום ויום בספירת העומר יש 2 ספירות שמאירות. רבינו האר"י כתב לפני 440 שנה בפירוש שלו: שביסוד שבתפארת יש סוד גדול מאוד וזמן הגאולה תלוי בו ועל-כן איני רשאי לגלות אותו. היסוד שבתפארת זה תאריך שתלוי בגאולה ורבינו האר"י אומר שאין לו זכות משמיים לגלות
אותו. התאריך של היסוד שבתפארת זה ה' באייר- יום הקמת מדינת ישראל. למעשה יש עוד תאריך שהיה
200 שנה קודם להקמת המדינה וזה היה הלילה הראשון שבו רבינו עבר לגור באומן…

כנגד הדרך שמנהיגים את המדינה

כשרבינו עבר לגור באומן הוא אמר: עכשיו מתחיל כל העניין של הגאולה, זה
מאוד מעניין שרבינו האר"י הקדוש כתב לפני ארבע מאות וארבעים שנה שהתאריך הזה קשור לגאולה ושני הדברים האלו קרו. מכאן אנחנו רואים שעניין הקמת המדינה זה דבר שקשור לגאולה. צריך לדעת שהתורה מסכימה שכל תהליכי הקמת המדינה קשורים לגאולה אבל הטענה של התורה זה לא על עצם הקמת המדינה אלא
על הדרך שבה הוקמה המדינה ועל הדרך שבה מנהיגים את המדינה שזה לא
עפ"י דרך התורה. כל עולם התורה לא טוען כנגד הקמת המדינה אלא הוא טוען
כנגד הדרך שבה מנהיגים את המדינה שלא עפ"י דרך התורה הקדושה. אנחנו לא צריכים את החוקה הבריטית או הטורקית כדי לדעת איך להנהיג את המדינה, ברוך השם יש לנו חוקה שקיבלנו בהר סיני לפני 3400
שנה. מדברי רבינו האר"י הקדוש אנחנו רואים שבוודאי יש קשר גדול
מאוד בין הקמת המדינה לבין עניין הגאולה. כל זה היה הקדמה קצרה מתוך המגילה.

מיהודה ועד דוד המלך יש עשרה דורות

נספר בקצרה את סיפור המגילה: היה רעב גדול מאוד
בארץ ומשפחה מאוד חשובה מבית לחם, אלימלך, אשתו (נעמי) ו2 בניו (מחלון וכליון) ירדו בגלל הרעב לשדה מואב, הכוונה ירדו לחו"ל. מואב לא רחוקה מא"י, למעשה היום מואב זה חלק מירדן. מי שנוסע בירידות של יריחו יכול לראות את מואב מעבר לירדן. מחלון וכיליון התחתנו עם 2 אחיות, רות וערפה. המפרשים אומרים שאעפ"י שזה לא כתוב במגילה בוודאי שהם לא התחתנו עם גויות משום שהם היו משפחה של צדיקים. אלימלך הוא משושלת יהודה בן יעקב אבינו. מיהודה ועד דוד המלך יש 10 דורות, באמצע הדורות בין יהודה לבין דוד המלך יש את נשיא שבט יהודה שהיה הראשון שקפץ לים-סוף, נחשון בן עמינדב. נחשון הוא סבא רבה של דוד המלך, אלימלך היה הבן של נחשון בן עמינדב. לנחשון היו 3 בנים: אלימלך, שלמון וטוב…

אתן תסבלו מעניות וקשיים

אחרי שהבנים של אלימלך התחתנו הקב"ה הקפיד על אלימלך משום שהוא היה אדם גדול וחשוב, ההקפדה היתה: מדוע אתה עוזב את עמ"י בשעה קשה שכזו?? מההקפדה הזאת אלימלך, מחלון וכיליון מתו. נעמי נשארה רק עם 2 כלותיה, רות וערפה. לאחר זמן מסויים אמרה נעמי שאין לה מה לעשות במואב אחרי פטירת בעלה וילדיה לכן היא
רצתה לחזור לארץ, היא אמרה לרות וערפה: בנותיי, אני חוזרת לא"י, אני אישה ענייה ואתן בנות מלכים חשובות (הן היו הבנות של מלך מואב) לכן תשארו פה בבתיכם. רות וערפה ענו לנעמי: באשר תלכי נלך. אנחנו לא רוצות לעזוב אותך. הם לא הסכימו לעזוב אותה לכן היא יצאה לדרך בחזרה לא"י עם רות וערפה. בכניסה לא"י (זה היה אותו מקום שעמ"י נכנס לארץ עם יהושע בן-נון) בנהר הירדן נעמי פונה אליהן פעם נוספת ואומרת: בנותיי מה לכן לבוא איתי? תשארו בביתכם. אם תבואו איתי אתן תסבלו מעניות וקשיים וספק אם יהיה מישהו שירצה להתחתן איתכן אבל רות וערפה מתעקשות ואומרת לה שהן רוצות לבוא איתה

מכינות קצת אוכל כדי להחיות את נפשן

חז"ל אומרים שרות וערפה היו בגיל 40 בזמן המעשה הזה, הן היו אחיות תאומות הבנות של עגלון מלך מואב. רות וערפה גדלו כל החיים ביחד, לא היה שום פירוד בין
רות לערפה עד כדי כך שהן אפילו התחתנו עם 2 אחים. אחרי הפעם השנייה שנעמי אומרת להן: למה לכן לבוא איתי? היה הפירוד הראשון בין רות לערפה. כתוב
על ערפה: ותיפול על צווארי נעמי ותישק לה ואז היא חזרה לביתה. לעומת זאת
רות אומרת לנעמי: באשר תלכי אלך. עמך עמי ובאשר תמותי אמות. רות נכנסת
עם נעמי לא"י. המגילה מספרת שבתקופה הראשונה לכניסתן לא"י גם רות וגם
נעמי סבלו מעניות מאוד גדולה עד כדי כך שהן לא ידעו מה לאכול. רות היתה
הולכת לאסוף 'לקט, שכחה ופאה' בשדה כדרך העניים. היא היתה אוספת
את השיבולים ומזה הן היו מכינות קצת אוכל כדי להחיות את נפשן ושם
היא פגשה את בועז שהיה גדול הדור. בועז היה הנכד של נחשון בן עמינדב זאת אומרת שמחלון (בעלה של רות) הוא בן-דוד של בועז לכן היה פה מעין מצוות ייבום.

יום אחרי החתונה עם רות בועז נפטר

בפגישה בין בועז לרות, אמר בועז לרות: יותר אל תלכי ללקט כדרך העניים אלא אני אדאג לפרנסה שלכן. בועז היה גדול הדור, הוא היה אחד מהשופטים. בספר שופטים בועז נקרא בשם אבצן. לאחר מכן בועז אמר לרות: תני לי את המטפחת שלך ואני אדאג לפרנסה שלך והוא נתן לה שישה שעורים. לאחר מכן בועז התחתן עם רות, הם הספיקו להיות ביחד יום אחד. באותו לילה של החתונה רות התעברה ולמחרת בועז נפטר. רות ילדה את עובד שהוליד את ישי שהוליד את דוד. רות היא סבתא של דוד המלך. זאת היתה הקדמה קצרה למגילה

אל תעזוב יהודי בשעת צרה

נתבונן קצת ברובדים היותר עמוקים של הסיפור: נשאלת השאלה מדוע אלימלך יצא לשדה מואב? אלימלך היה ממשפחה של צדיקים מאוד גדולים שהיו ממנהיגי עמ"י וזה לא דרך שמנהיג יעזוב את העם בשעה כ"כ קשה. מובא בפירוש האלשיך על מגילת רות שחז"ל אומרים שאלימלך לא התכוון לעזוב את עמ"י בגלל שהיה רעב אלא היתה סיבה אחרת לגמרי. למשפחה של נחשון בן עמינדב היתה קבלה ומסורת שיש זמן אחרי שעמ"י יגיעו לא"י שיהיה רעב גדול מאוד ואז למשפחה הזאת צריכה להגיע אישה (גרת צדק) ממואב והיא תתחתן עם בן המשפחה וממנה יצא מלך המשיח של עמ"י. הקבלה שלהם היתה שהמלכות צריכה להגיע אליהם בצורה כזו לכן אלימלך ירד למואב כדי לחפש את האישה הזו משום שכל הסימנים התקיימו. האלשיך אומר שזה הסיבה שהוא נקרא אלימלך – אליי מלך,
הכוונה ממני יצא המלך של עמ"י. באמת אלימלך לא
טעה בזה הוא צדק והוא באמת פגש את האישה הזאת – רות. עם כל זה שהיתה לאלימלך כוונה מאוד גדולה
(להביא את המלכות הניצחית לעמ"י) כתוב במפרשים דבר נורא: אל תעזוב יהודי בשעת צרה גם אם אתה רוצה
להביא את המשיח! בן אדם לחברו קודם את העניין של המשיח, זה נקודה מאוד עמוקה!

שורש כל כוחות הטומאה שהיו בדור

נקודה שנייה שנתבונן בה קצת: אמרנו ש40 שנה לא היה שום הבדל בן רות וערפה, הן היו אחיות תאומות שגדלו ביחד בבית מלכים והן אפילו התחתנו עם 2 אחים וגם כשהבעלים שלהן נפטרו הן לא עזבו את נעמי. הן הלכו ביחד עד הגבול של ארץ ישראל. בגבול של ארץ ישראל הן נפרדו, ערפה חזרה לביתה ורות המשיכה עם נעמי. כתוב בגמרא (מסכת סוטה): ויבואו בני נשוקה ויפלו לפני בני דבוקה. בני נשוקה זאת ערפה שנישקה לנעמי. בני דבוקה זאת רות שדבקה בנעמי. אומרים חז"ל שבני דבוקה זה גלית. באותו לילה שערפה חזרה למואב היא נפלה לפריצות מאוד גדולה ובאותו לילה התעברה ולא בצדיק גדול, היא התעברה בגלית. יבואו בני נשוקה
שזה גלית, ויפלו לפני בני דבוקה שזה דוד המלך שהרג את גלית. הזוהר הקדוש
אומר דבר יותר פלאי. אומר הזוהר שעורפה זה 'אימא דקליפה' שזה שורש כל
כוחות הטומאה שהיו בדור, רות זאת 'אימא דמלכות' שזה המלכות הניצחית של עם ישראל, המלכות של מלך המשיח. ערפה היא שורש הטומאה, ורות היא
שורש הקדושה, זה מובן שיש דבר כזה בעולם אבל הפלא הגדול הוא שהן היו דבוקות וקשורות זו בזו ארבעים שנה עד שאף אחד לא הבדיל בן רות לערפה. בשעה שהן נפרדו התברר דבר פלאי: שערפה היא שורש הטומאה ורות היא שורש הקדושה.

בלב של כל יהודי יש את ערפה ואת רות

רבי נתן כותב בליקוטי הלכות יסוד מאוד עמוק על הנקודה הזאת: צריך לדעת
שכל מה שקורה בעולם קורה בלב של כל אדם יהודי כמו שכתוב בפסוק: 'את
העולם נתן בליבם'. אומר ר' נתן שבלב של כל אדם יהודי יש את רות וערפה.
הכוונה שרות זה הרצונות והכוחות הפנימיים שיש בתוכנו שרוצים את
השלמות שבקדושה, שנרצה את הדבקות הכי גדולה בהקב"ה, לעומת זאת
ערפה ששוכנת בתוכנו רוצה בדיוק הפוך, רוצה את כל הטומאה שבעולם. בתוך
כל אדם יש את שורש המשיח שרוצה להיות המשיח או משה רבינו או רבי שמעון
בר-יוחאי, אבל בד בבד יש בתוכנו את הכוח שרוצה להיות בשיא הטומאה שבעולם…

רות מתעוררת ואז רוצים את הקדושה

אדם יכול לעבור הרבה שנים בעולם הזה כשבתוכו יש את רות וערפה אנחנו חיים בשלום עם 2 הבחינות האלה ע"י שלפעמים ערפה מתעוררת קצת בתוכנו ואז אנחנו רוצים את תאוות ודימיונות העולם הזה ולפעמים רות מתעוררת בתוכנו ואז אנחנו רוצים את הקדושה. לפעמים האדם מתעורר בבוקר ומתפלל שחרית ואז הוא מרגיש שהוא ר' שמעון בר-יוחאי ולפעמים אחרי כמה שעות ערפה מתעוררת בתוכו ואז הוא אומר: מי יהיה הגוי שיהיה התלמיד שלי ואני אלמד אותו איך לעשות את תאוות העולם הזה. האדם יכול להסתדר בשלום עם רות וערפה אבל אומר ר' נתן נקודה מאוד עמוקה, כל זה יכול להיות עד הרגע של הגאולה, ולא מדובר פה רק על הגאולה האחרונה שאנו מחכים לה בכל יום ויום אלא יש זמנים בהיסטוריה של עמ"י שבהם עמ"י עלה למדרגה רוחנית חדשה לדוגמא כמו הזמן של יציאת מצרים שבו עם ישראל הגיע
למציאות רוחנית חדשה לגמרי ומיד אחרי מתן תורה עם ישראל הגיע למציאות אחרת לגמרי. לאחר מכן כשעמ"י הגיע עם יהושע בן-נון לארץ המציאות של עם ישראל
שוב השתנתה. כל הבחינות האלה נקראות בחינה של גאולה

עובר על האדם בירור חדש

למעשה כל בעל תשובה עבר תהליך של גאולה שזה
שינוי הכי קיצוני שיכול להיות. מאדם שלא קשור לתורה ומצוות פתאום האדם מגיע לציאות חדשה לגמרי. אומר ר' נתן: לפני שהאדם עולה למדרגה רוחנית חדשה
ולשלב חדש בחיים שלו מתחיל אצל האדם בירור שלא
היה אצל האדם עד אותו הרגע. לפני שהאדם נכנס לא"י (הכוונה למציאות הגאולה) עובר על האדם בירור
חדש שמעולם לא אצלו. הבירור זה הבירור של רות
וערפה שזה 2 כוחות רוחניים שנמצאים אצלנו ועד אותו הרגע של הכניסה לעמ"י
או למציאות חדשה של גאולה, יכולים 2 הכוחות האלה להסתדר הרבה שנים
בשלום, לפעמים זה השעה של רות לפעמים זה השעה של ערפה, לפעמים
האדם אוהב את העולם הזה ולפעמים האדם אוהב רוחניות. אדם יכול לשבת
וללמוד תורה ואחרי זה ללכת ולראות סרטים וליהנות מכל תאוות העולם הזה.
ברגע הגאולה כל זה מסתדר אבל לפני הגאולה חייב להיות בירור מהו הטוב ומהו הרע. לפני הכניסה למדרגה רוחנית חדשה משמיים מעצימים מאוד בתוך האדם את רות וערפה והאדם לא יכול להמשיך להישאר בשלוות הנפש שהוא היה בה עד עתה.

לחפש את נעמי שזה סוד צדיק האמת

רות זה הכוח הפנימי שבתוכנו שרוצה ללכת בדרך של הקדושה במסירות נפש ולא מוכן לוותר אפילו לא על חוט השערה. זה מה שאמרה רות לנעמי: 'אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין עמך עמי וא-לקיך א-לקיי באשר תמותי אמות', זאת הדבקות של האדם בדרך הקדושה, אבל באותו רגע שרות מתעוררת לקדושה גם ערפה מתעוררת ופתאום האדם מרגיש שמתעורר בתוכו כזה יצר הרע שהוא
יכול להיות האדמו"ר של כל הבעלי יצר הרע שבעולם, האדם מרגיש שכל
התאוות והמידות הרעות מתעוררות אצלו בעוצמות מאוד גדולות ואז נעשה
בירור חדש לגמרי, בירור של רות וערפה בתוך הלב של האדם היהודי. בשלבים
האלה אין עצה חוץ מאשר לעשות מסירות נפש עצומה. האדם צריך לחפש את
נעמי שזה סוד הצדיק האמת, ולהגיד לצדיק האמת: באשר תלך אלך ובאשר
תמות אמות. אני דבק בך עד הסוף! עד הבירור הזה האדם יכל לעשות שלום בין
רות וערפה שנמצאים בתוכו משום שלא העצימו את המלחמה הזאת בתוכו
בכזאת עוצמה, בגלל זה האדם ב8 בבוקר מרגיש כמו ר' שמעון בר-יוחאי ובעשר
בבוקר 'והוא רחום יכפר עוון', אבל ברגע הכניסה לעמ"י אי-אפשר להמשיך
בבחינה הזאת. כתוב בספרי המקובלים שהעבודה של האדם היהודי זה
לברר ולהבדיל בתוכו בין האמת לשקר ובין הטוב לרע ואי אפשר לעשות את
הבירור הזה בבת אחת. בכל מהלך חייו האדם מברר עוד מדרגה ועוד הבנה
בהבדל שבין האמת לשקר. לפני הכניסה לא"י כשמתעצם הבירור הזה, האדם לומד ויש לו סדר ב'דף היומי' אז מה הבעיה ליהנות קצת מהעולם הזה?? צריך להיות כזה קיצוני ולשמור עיניים?! עד הכניסה לא"י כל התירוצים האלה מסתדרים אבל ברגע הכניסה לא"י הקב"ה אומר לאדם שעכשיו הוא צריך לברר שלב חדש בין הטוב לרע.

אל תרפה מהאמת ומהטוב

הבירור הוא לא בירור שכלי כי זה לא מספיק להבין את זה בשכל משום שזה חיצוני אלא עד שהאדם לא חווה את הטוב ואת הרע, את האמת ואת השקר בתוך הפנימיות שלו זה עדיין לא נקרא שהאדם בירר את כל זה בתוכו לכן מעצימים את 2 הכוחות האלה בתוך האדם בעוצמות גדולות מאוד והאדם חייב לדעת שבשלבים האלה הוא חייב ללכת במסירות נפש עד נקודת האמת משום שברגע שהאדם לא הולך במסירות נפש אז אותו חלישות דעת ואותו וויתור שהיה לערפה ברגע שהיא וויתרה אחרי שדחו אותה ואז מספרת הגמרא שבאותו לילה באו עליה 100 גברים וכלב. הכוונה של כלב בפנימיות זה קליפת עמלק, ברגע שערפה הרפתה לרגע אחד מהאמת באותו רגע היא
הגיעה לשיא הטומאה עד כדי כך שאומר הזוהר הקדוש שערפה היא אימא דקליפה, לעומת זאת רות שזכתה
ודבקה בנעמי זכתה באותו רגע להביא את מלך המשיח לעולם

מתוסכל שהוא לא ר‘ שמעון

בדור שלנו אנחנו עוברים את הנקודה הזאת של ערפה ורות הרבה פעמים משום שכל הבירור הזה נעשה לפני הגאולה. אנחנו לא יודעים מתי תהיה הגאולה אבל בוודאי שאנו נמצאים בבירור ובהכנה שלקראת הגאולה לכן הבירור הזה נעשה בתוכנו בעוצמות מאוד גדולות. מצד אחד ברגע שרות מאירה בתוכנו אז האדם מתוסכל מזה שהוא לא עובד את השם כמו רשב“י אבל גם ערפה מתעוררת בעוצמות מאוד גדולות. לכן צריך לדעת שהבירור שלפני הגאולה זה מסירות נפש להדבק בקדושה, הכוונה שמה שהאדם יכול לעשות ולברוח מהעולם הזה במעשה, בוודאי שהוא צריך לעשות, אבל לא תמיד אנחנו יכולים לקיים את הרצונות הפנימיים שלנו הלכה למעשה אז יש בחינה של מסירות נפש פנימית שנמצאת בתוך האדם הכוונה שצריך לקבוע בדעתנו בשלמות שבאמת הטוב האמיתי זה שיש זה רק את הקב"ה, התורה, המצוות, המעשים טובים והצדיקים
וחוץ מזה אין טוב אחר. מה שהאדם יכול לעשות במעשה בוודאי שהוא צריך
לעשות אבל כשהוא לא יכול לעשות במעשה הוא צריך לעשות את זה בפנימיות הלב

לדעת לא ליפול ולא להיחלש בדעתנו 

העבודה של פנימיות הלב היא שלא משנה לאן יקחו אותי או מה יעשו איתי, אני יודע שאני רוצה להיות אך ורק עם הקב"ה. בדור שלנו גם דבקות פנימית זה בחינה של מסירות נפש. הלכה למעשה יכול להיות שהאדם לא יוכל לעשות שינוי בעולם המעשה אבל  אנחנו יכולים לעשות את השינוי הזה בתוך הפנימיות שלנו. ר' נתן כותב שהמעברים שיהיו בתוכנו לפני הגאולה בין רות לערפה יהיו עצומים ונוראיים מאוד. פעם רבינו היה בחתונה והיה שם בדחן שלבש פעם בגדים של רב ופעם בגדים של כומר אז רבינו אמר שככה זה האדם: 'פעם מלאך ופעם גלח' (ביידיש גלח זה כומר). ככל שהגאולה מתקרבת הבירור הזה רק הולך ומתעצם וצריך לדעת לא ליפול בדעתנו ולא להיחלש מהדבר הזה משום שזה מה שאנחנו צריכים לעבור. העבודה שלנו זה לעשות מה שאנחנו יכולים לעשות ואם קורה ואנחנו לא יכולים לעשות בפועל אז אסור ליפול בדעתנו מזה, צריך לדבר עם הקב"ה ולגלות את רצוננו לפני הקב"ה שאנחנו רוצים את האמת ואת הטוב. ברגע שאדם הולך הרבה עם רצונות טובים ויש לו קשיים אז הוא צריך לזכור את הדברים של 'הלשם שבו ואחלמה' שבשלב שהראשון של הגאולה הקב"ה קודם כל יבטל את כל הקשיים. ברגע שיבוא משיח צדקנו כל הקשיים יתבטלו ואז האדם ירוץ למקום שבו הוא היה נמצא ברצונות הטובים שלו. בזמן הגאולה פתאום יראו אנשים רצים ברחובות, חלקם לבית המדרש וחלקם לשדה להתבודד.. זה הסימן של הגאולה. אוי למי שאין לו רצונות טובים משום שברגע שהיצר הרע יתבטל בעולם אנשים כבר לא ירצו ממון
וניאוף. מי שאין לו את הרצונות הטובים ישאר עם חלל ריק שזה בעצמו העונש הכי גדול

מהו השורש האמיתי  של שנאת הגוים?

שמעתי מהרב ברלנד שליט"א שאמר לפני כמה חודשים שככל שהגאולה מתקרבת כך אומות העולם ילחמו בנו יותר משום שבפנימיות אומות העולם יודעים שאנחנו הולכים לבטל את היצר הרע מן העולם והם לא מוכנים לזה. בשביל אומות העולם ביטול היצר הרע חשוב כמיתה: בשביל מה נחיה אם אין תאוות ממון או ניאוף?! ממה נשאב את החיות שלנו. זה השורש האמיתי של כל השנאת ישראל שיש לגוים

רבינו עובדיה מברטנורא

מובא שבפגישה של בועז ורות, בועז אמר לרות: תני לי את המטפחת שלך והוא נתן לה שישה שעורים. הגמרא והמפרשים מקשים מה זה שישה שעורים? זה כמות
מאוד קטנה, הרי הבטחת שתדאג לפרנסה שלהן. בחז"ל
יש כמה תירוצים לדבר. יש פירוש של רבינו עובדיה מברטנורא על מגילת רות. רבינו עובדיה מברטנורא
כותב: אל תקרא שעורים אלא שערים. בועז פתח לרות 6 שערים בקדושה, מובא בספרי המקובלים שבכלליות
יש 7 שערים בקדושה שנקראים 7 ספירות: חסד,
גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. השמות
האלה שמובאים הרבה מאוד בקבלה, זה 7 מיני השפעה שהקב"ה משפיע לעולם ולא רק לעולם אלא גם לאדם בעצמו. הנפש שלנו מקבלת כוח וחיות מהבחינות האלה. לדוגמא כשאנחנו מקבלים שפע מהצינור של החסד, האדם מרגיש התעוררות בלב לעשות חסד עם הזולת. כשאנחנו מקבלים שפע מהצינור של הגבורה אז אנחנו מקבלים כוח להילחם במלחמות האמיתיות. אדם מנסה כמה
שנים לשמור את העיניים ולא מצליח, פתאום היום הוא מצליח לשמור את העיניים, כל זה נמשך מהשער וההשפעה של מידת הגבורה שנפתחו לו היום. כל מידה
ומידה בשבע מידות האלה הם כוחות רוחניים והשפעות רוחניות שמושפעות לעולם.

בועז לא פתח לרות את שער הגבורה

אומר רבי עובדיה מברטנורא שבועז הוא צדיק הדור ורות היא גרה ובעלת תשובה. הצדיק פותח לכל מי שמתקרב אליו שערים בקדושה, לכן בועז פתח לרות 6 שערים בקדושה. שער אחד בקדושה בועז לא פתח לה. שואל הרב מברטנורא איזה שער בועז לא פתח ומדוע הוא לא פתח את אותו שער? בועז לא פתח לרות את שער הגבורה. יש פה יסוד מאוד גדול שאומר הרב מברטנורא שבועז לא היה צריך לפתוח לרות את שער הגבורה משום שלרות יש את בחינת הגבורה יותר מכולם. ידוע שבחטא אדם הראשון נפלו ניצוצות של קדושה לאומות העולם, אחד מהבחינות הגבוהות ביותר בקדושה זה הבחינה של הגבורות שכל הגאולה תלויה בזה. כוחות הקדושה של הגבורות נפלו לגלות בעיקר למואב, לכן מואב היו אויבים מאוד
קשים של עמ"י במשך דורות. כתוב שמואב זה עם של עזי נפש מאוד גדולים. המואבים היו עושים כל הזמן מלחמות, בינם לבין עצמם ובינם לבין עמ"י. רות היא בת מלכים, אצל המלך יש את עיקר כוח העם, בתור הבת של המלך היא קיבלה בירושה מאביה את כל כוחות הגבורה שהיתה במואב. בשעה שרות התגיירה, לא רק שהיא לא צריכה שבועז יפתח לה את שער הגבורה אלא היא בעצמה הביאה את הגבורות שלה לעמ"י. אומר הרב מברטנורא שכל המלחמות של דוד המלך שהיה גיבור גדול וכל המלחמות שיעשה מלך המשיח, כל זה מגיע מרות. זה הסוד מדוע בועז לא היה צריך לפתוח לרות את שער הגבורה. מפה לומדים נקודה מאוד עמוקה.

’צדקת הצדיק‘ של ר‘ צדוק הכהן מלובלין

מובא בספר 'צדקת הצדיק' (ר' צדוק הכהן מלובלין) שכל בעל תשובה היה
במציאות מסויימת לפני שהוא חזר בתשובה. המציאות הזאת היתה מאוד
רחוקה מהקדושה, כל אחד היה במקום שלו, אחד היה בדרום-אמריקה
ואירגן מסיבות ואחד היה בארה"ב וסחר בסמים. כל אחד היה במקום שלו.
ברגע שאדם חי במציאות מסויימת אז הנפש של האדם סופגת לתוכה את
מציאות המקום, זה לא דבר חיצוני, לכן כל מציאות כזאת עושה רושם בנפש
האדם וזו הסיבה שגם כשהאדם חוזר בתשובה קשה לו להתנתק מההרגלים
משום שזה טבוע בתוכו. כשאדם חי בדרך רחוקה מהתורה אז המקום שבו הוא נמצא זה מקום של מידות לא טובות ושל תאוות גדולות של העולם הזה, ברגע שהאדם חוזר בתשובה הוא צריך לתקן את עצמו, לעבוד על המידות הלא טובות לשבר את התאוות שלו, ועם כל זה אומר ר' צדוק הכהן שבכל מקום שהיה אדם יהודי חייב להיות שם גם טוב גדול, זה נכון שבמקום הזה היו דברים לא טובים
אבל במקום הזה היתה חבויה גם קדושה נעלמת וזה לא משנה היכן אותו יהודי היה.

רות לקחה את כל הטוב והביאה לעמ“י

בכל מקום שאדם יהודי היה יש באותו מקום טוב גנוז וכאשר נדבקת
באדם המציאות של אותו מקום, נדבק באדם גם הטוב שחבוי באותו מקום.
העבודה שלנו כשאנו חוזרים בתשובה ומתקרבים אל האמת ולצדיקים זה לתקן לאט לאט את המידות הלא טובות ואת התאוות המיותרת של העולם הזה ולעשות הבדלה בין הטוב לרע. כל בעל תשובה שמתקרב לתשובה מתחיל לתקן את הלא טוב ואז הוא מביא אל עולם התורה והקדושה ניצוצות וחלקי קדושה שאף אחד אחר
לא היה יכול להביא גם לא הצדיק הכי גדול. אף אחד לא יכל להביא ממואב את הגבורות שנפלו בחטא אדם הראשון אלא רק מי שנולדה בתור מואביה וספגה בתוכה את כל הקליפות של מואב ובתוך כל זה היא ספגה גם את הגבורות, כשהיא התגיירה וחזרה בתשובה והתקרבה לנעמי היא השאירה את הלא טוב שלה במואב (ערפה לקחה את הכל) ובאותו רגע רות לקחה את כל הטוב ואת זה היא הביאה לעמ"י לכן רואים שמה שבעל תשובה יכול לעשות גם הצדיק הכי גדול לא יכול לעשות

מתברר למפרע שכל הירידה זה רצון השם

כתוב בגמרא (מסכת ברכות) מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים
אינם עומדים. אחד הפירושים זה שיש לצדיק עבודות גדולות מאוד והוא
עושה תיקונים מאוד גדולים אבל הוא לא יכול להביא את החלקים שנפלו בקליפות משום שהוא לא היה שם, לכן אומר ר' צדוק ברגע שאדם חוזר בתשובה מכל
ירידה רוחנית שהיתה לו מתברר למפרע שכל הירידה שלו זה היה רצונו של
הקב"ה ושליחות של הקב"ה ששלח את הנשמה הזאת לאותו מקום כדי
להביא משם את חלקי הקדושה האבודים. דוגמא נוספת זה יתרו שהיה גדול
העובדי עבודה זרה בכל הדורות. ברוך השם היום אנחנו לא יודעים מזה עבודה
זרה אבל היתה סדר וחוכמה מאוד גדולה בעבודות זרות,  לכן רואים
שכשיתרו התגייר הוא הביא את אותם חלקים של קדושה לעמ"י לכן הפרשה
של קבלת התורה נקראת על שמו ויתרו מלמד את משה רבינו את הסדר של המשפט בעמ"י. יתרו הביא את הטוב שנפל בחוכמה של העבודה זרה אל עם ישראל

בפנימיות האש הזו היא כולה קדושה..

דוגמא נוספת זו רחב שהתגיירה והתחתנה עם יהושע בן-נון. הגמרא מספרת שרחב  היתה 40 שנה פרוצה לפני שפגשה ביהושע בן-נון. רחב היתה פרוצה מספר 1 בעולם. איך יכול להיות הדבר הזה שיהושע בן-נון התחתן עם אישה כזאת? אומר הזוהר הקדוש שרחב היתה אחת הנשמות הכי גבוהות שהיו באותו הדור (מצד הנשים). כל הירידה של רחב היתה להביא ניצוצות כ"כ גבוהים מבין הקליפות אי אפשר היה להביא אותם אלא ע"י שרחב תהיה 40 שנה פרוצה. אומר רבינו האר"י הקדוש שכל התאווה הידועה (ניאוף) זה אש פנימית מאוד עוצמתית. בפנימיות האש הזו היא כולה קדושה. האש הזאת צריכה ללכת לדבקות הכי גדולה בהקב"ה. בשעה שרחב היתה 40 שנה פרוצה היא ידעה מה זה אש התאוות. בשעה שהיא התגיירה
היא הביאה את כל הניצוצות האלה לקדושה והפכה את זה לכוח התפילה הכי
חזק בעמ"י, לכן אומר רבינו האר"י שרחב באה בגלגול משום שלא היה לה בנים
אלא רק בנות לכן היא באה בגלגול והביאה לעולם את חנה אימו של שמואל
הנביא. אומר רבינו הארי הקדוש ב'ספר הליקוטים' ו'בשער הגלגולים' שרחב זו חנה..

צריכה להיות פרוצה מספר אחת בעולם

כשחנה הודתה להקב"ה שנולד לה בן (שמואל הנביא) אחרי כ"כ הרבה שנים
היא אמרה: 'רחב פי על אויביי'. בזה חנה רמזה על הגלגול הקודם שלה. את
כל הלכות התפילה אנחנו לומדים מחנה (מסכת ברכות). חנה היא שיא הדביקות
של התפילה, כדי להגיע למדרגה הזאת היא הייתה צריכה להוציא ניצוצות
קדושה מבין הקליפות. אומרת הגמרא שבשביל זה היתה צריכה רחב להיות
פרוצה מספר 1 בעולם משום שהיא זכתה להפוך את כל אש התאוות לאש
של דביקות בהשם ובתפילה. ברגע שאדם חוזר בתשובה מתברר למפרע
שכל הירידה שלו היתה אך ורק להביא ניצוצות של קדושה מאותם
מקומות. העבודה שלנו בכל פעם שאנחנו חוזרים בתשובה זה לברר את הטוב
מהרע זאת אומרת להרחיק מאתנו את המחשבות הלא טובות ואת התאוות הרעות..

אם יהודי יגיד לך שהוא הכי גרוע בעולם

צריך לדעת שהעיקר זה להרחיק מאתנו את התאוות המיותרות של העולם הזה ולרדת מחמישה שניצלים לשניצל אחד, לרדת מ2 בקבוקי וויסקי לכוסית אחת. להתחיל לרדת מתאוות העולם הזה ואז האדם זוכה להביא קדושה מאוד גבוהה לתוך הקדושה ולתוך עולם התיקון. אם יבוא אלייך יהודי ויגיד לך שהוא הכי גרוע בעולם תגיד לו: אשרייך ואשרי חלקך, משום שעכשיו אתה הולך להביא את האוצרות הכי גדולים. ככל שהירידה יותר גדולה זה אומר שאותו אדם הלך להביא אוצרות יותר גדולים שהלכו לאיבוד. זה מה שאומר רבינו עובדיה מברטנורא שבועז לא היה צריך לפתוח לרות את שער הגבורה משום שרות בעצמה הביאה את הגבורות לעמ"י. בעל תשובה לא יודע מה הוא יכול לפעול אבל יכול להיות שהכוח של המשיח בא מבעל תשובה או מאדם פשוט.           חג שבועות שמח ושבת שלום.

הפוסט פרשת נשא תשפ"ו | מגילת רות עפ“י פירוש רבינו האר“י ז“ל הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

הרבה יותר חמור מעבירות

'האור החיים' הקדוש אומר שכל התרי"ג מצוות שהקב"ה נתן לנו זה על מנת שע"י קיום ולימוד התורה נבין שאין שום מקרה בעולם, הכל בהשגחה פרטית מהדבר הגדול ביותר ועד לדבר הקטן ביותר. צריך לדעת עצות ודרך
איך זוכים ללמוד שהכל זה בהשגחה פרטית.
אומר החיד"א בספר חומת האנ"ך שבחינה אחת של וידוי זה על העבירות והדבר השני זה שבנוסף לעבירות עמ"י אמרו שכל המציאות זה טבע ואין שום השגחה פרטית ועל זה בפני עצמו צריך לעשות וידוי. האור החיים הקדוש, החיד"א ועוד מפרשים אומרים שבשעה שאדם אומר שמאורעותיו הם במקרה זה הרבה יותר חמור מהעבירות עצמם, בהמשך הפסוק אומר: "אף אני אלך עימם
בקרי והבאתי אותם בארץ אויביהם", מפה מדייקים שהגלות באה לא על
העוונות אלא הגלות באה משום שעמ"י אמרו שהכל זה במקרה ולא בהשגחה פרטית

כשאדם נכשל מעוררים אותו משמיים

ר' נתן מביא בליקוטי הלכות את היסוד הזה ואומר שהדבר הזה יותר גדול מכל העוונות משום שברגע שאדם מנסה ומחפש את הדרך לראות איך כל מה שעובר עלינו בין בהצלחות ובין בכישלונות שלנו זה הכל בהשגחה פרטית אז גם אם קורה שהאדם נכשל אז הוא מתעורר לעשות תשובה מכיוון שהוא מרגיש שהקב"ה מקפיד עליו, כשאדם נכשל אז מעוררים אותו משמיים, אבל אם האדם הולך בדרך כזו שהכל זה ביד המקרה אז גם כשמעוררים אותו לעשות תשובה הוא לא עושה תשובה ובגלל זה הוא צריך לצאת לגלות בארץ האויב שזה הקושי הגדול ביותר ואז אחרי מתקיים: "או-אז יכנע לבבם הערל". הגלות תמיד שוברת את לבבנו הערל. מפה לומדים יסוד מאוד גדול: שהחיפוש של הדרך להתחברות והתקשרות עם ההשגחה הפרטית של הקב"ה, זה למעשה יסוד כל התורה והמצוות. כתוב הרבה בספרים הקדושים שהיצר הרע מאוד
מנסה להסתיר מאתנו את הדרך ואת הבחינה הזאת, יכול להיות אדם שהוא
תלמיד חכם והוא מקיים את כל התורה אבל באמת
אין לו את הדרך לחפש את הנקודה של ההשגחה הפרטית, זה עניין בפני עצמו, כמו שהפגם של העוונות זה דבר
בפני עצמו והעניין של ההליכה בקרי (מקרה) זה דבר
בפני עצמו, כך גם בעבודת השם זה 2 בחינות שונות במהותם

אין מציאות שיהודי לא מאמין

אדם יכול להיות צדיק ולקיים את כל המצוות ועדיין ללכת בדרך המקרה משום שלראות להאיר בתוכנו את ההשגחה הפרטית זו דרך שלימה, על זה אמר דוד המלך: "דרך אמונה בחרתי", למעשה דרכי האמונה זה כשאדם מחפש לראות את ההשגחה הפרטית. רבינו הדריך את ר' נתן כשהוא רק התחיל לכתוב ואמר לו פעם: ב2 דברים אל תקצר,
בעניין האמונה ובעניין הצדיק, באמת עניין האמונה ועניין הצדיק מאוד מאוד קשורים זה בזה משום שזה מאוד קשה ללכת בדרך של דוד המלך שזה דרך האמונה. היצר הרע לא מסתיר מאתנו את האמונה הכללית והשכלית משום שאדם ששומר תורה ומצוות בכלליות הוא מאמין בהקב"ה אחרת הוא לא היה שומר תורה ומצוות, אין בכלל מציאות
כזו שיהודי לא מאמין אבל זה עדיין אמונה כלליות ושכלית.

עצה כללית היא: ההתבודדות

עיקר האמונה  זה: "וידעת היום והשבות אל לבבך כי השם הוא הא-לוקים". 'השם' זה השגחה פרטית ו'א-לוקים' זה דרכי הטבע. כל העבודה שלנו זה לחפש לראות את ההשגחה הפרטית במקרה היום-יום כל אחד עם הקשיים, הניסיונות וההסתרות שלו. רבינו נתן לנו עצה כללית לדבר הזה: התבודדות. ברגע שיש לאדם את הזמן של ההתבודדות, אחרי שהוא בא ומפנה את עצמו מכל טרדות העולם ומכל מה שעבר עליו בכל היום, מיד היצה“ר מנסה לעשות: "ותכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר", היצר הרע מנסה להעסיק אותנו בשביל שלא נחשוב ולא נתבונן לרגע בהסתכלות פנימית עם מה שקורה עמנו.

להסתכל תמיד שהשמחה תהיה מבחוץ

הרב דסלר כותב ב'ספר מכתב מאליהו' שאנחנו תמיד צריכים להסתכל החוצה, שהשמחה שלנו תהיה מבחוץ, שהחיות שלנו תהיה מבחוץ, כל העבודה של התורה זה ללמוד איך להסתכל פנימה, לאדם יש בתוכו חיים פנימיים שהוא יכול ללמוד מזה הרבה מאוד חוכמות. בתחילת הספר 'מסילת ישרים' הרמח"ל אומר שכל אדם בא לעולם עם אור של חוכמה שזה השכינה, האור של החוכמה נמצא מעלינו והיצר הרע לא רוצה שלרגע אחד יהיה לנו זמן להרים את העיניים להתחיל להסתכל על החוכמה הזאת. היצר הרע כל הזמן מטריד ומעסיק אותנו כך שנהיה 24 שעות ביממה רק עסוקים ולא ניישב את דעתנו אפילו לא לרגע אחד, לכן רבינו בא ומלמד אותנו את הדרך של ההתבודדות. יש כמה חלקים בהתבודדות אבל דבר ראשון זה יישוב הדעת מהמירוץ שאנו רצים בו בכל היום וגם אם רצים לדברים טובים כגון מצוות ומעשים טובים זה עדיין ריצה שחסר בה מאוד יישוב דעת וחסר ואמונה וראייה של ההשגחה הפרטית לכן היסוד הראשון והעצה להגיע לדרך של האמונה וההשגה של ההשגחה הפרטית זה ההתבודדות, העניין של התבודדות זה שאדם זוכה קודם כל ליישוב הדעת

לראות יותר ויותר את פנימיות העולם

הרבה פעמים אנשים אומרים שאין להם דיבורים בהתבודדות, זה לא נורא, אם אין דיבורים אפשר גם לשתוק. ר' נתן אומר: 'לך דומייה תהילה', אפשר להתבודד גם בשתיקה. עצם העובדה שאדם פינה לעצמו זמן מכל המירוץ ומכל הטרדות של היום וקצת מיישב את דעתו, אז הוא כבר זוכה שהחוכמה הזאת שהרמח"ל כותב עליה במסילת ישרים תתחיל להתגלות לו ואז האדם מקבל את הראייה הפנימית ומתחיל לראות יותר ויותר את פנימיות העולם. בלי ההתבודדות קשה מאוד לראות את פנימיות העולם. לראות את פנימיות העולם זה לראות איך השם יתברך עושה כל דבר ודבר ומשגיח ומנהיג את כל הבריאה בפרטיות. חיצוניות העולם  זה לראות את העולם כפי שהוא: יש פה נשיאים ויש פה מלחמות, יש פה ראשי ממשלות שרבים אחד עם השני, או במקרים פרטיים של האדם, לפעמים הוא מרוויח כסף, לפעמים הוא מפסיד. בלי הדרך של הצדיק ושל ההתבודדות כל המחשבה של האדם היא רק בבחינות החיצוניות. לפי האמת זה בסך הכל מסך דק מאוד של המציאות משום שהמציאות האמיתית נמצאת מעבר למסך הזה. ברגע שאנחנו מתקשרים עם הפנימיות ע"י התבודדות האדם מתחיל להשיג ולראות את ההנהגה ואת ההשגחה של הקב"ה

הקופסאות השחורות האלה

התורה אומרת שעיקר ההקפדה של הקב"ה על עמ"י זה לא על העוונות אלא זה על "אשר הלכו עימי בקרי" ואז "והבאתי אותם בארץ אויביהם", לכן יש לאדם גלות. ר' נתן כותב שהמשמעות של המילה גלות זה לאו דווקא לגלות לארץ זרה אלא יש בחינה של גלות רוחנית שמרחיקים את האדם מהמקום הרוחני שבו הוא נמצא, לדוגמה: לאדם יש ב“ה סדר יום, הוא מתפלל בנץ ויש לו סדר בלימוד, פתאום הוא מרגיש שהוא הפסיד את כל סדר היום, פתאום קשה לו לקום בבוקר, במקום לקום בחמש בבוקר הוא קם בתשע. אתמול בבוקר הוא הרגיש רשב“י והיום הוא בקושי מבין מה זה הקופסאות השחורות שקוראים להם 'תפילין', על הנרתיק כתוב תפילין אז הוא מבין שזה תפילין אבל אין לו שום התחברות ושום התקשרות עם
הדבר הזה, גם זה נקרא גלות, כשמרחיקים אותנו מהמקום שבו אנו נמצאים ברוחניות…

דברי תורה שמשיגים רק כשאדם נכשל

התורה מגלה לנו שעיקר הסיבה שמרחיקים אותנו מהמקום שבו אנו נמצאים ברוחניות זה משום שאנחנו לא מחפשים מספיק את הדרך של האמונה וההשגחה הפרטית, לכן כשאדם זוכה לקבוע זמן להתבודדות אז ההתבודדות שומרת על יציבות הדרך משום שאפילו אם האדם טועה או נכשל, בזכות ההתבודדות הוא מיד זוכה לעשות תשובה ולהתעורר. לכן בהמשך כתוב "או-אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עוונם", סוף הפסוק מאוד לא מובן, הרי בהתחלה כתוב: יכנע לבבם הערל ז"א שנעשה תשובה ואז כתוב דבר תמוה: או-אז ירצו את עוונם, כל המפרשים מתקשים בלשון הזו, מה הכוונה ירצו את עוונם? רש"י כותב: יכפרו על עוונם בייסוריהם. ה'שפתי חכמים' מסביר: אחרי התשובה ירצו את הייסורים מכיוון שבזכות הייסורים ירצו את עוונם. לפי הפירוש של רש"י צריך לקרוא את הפסוק ואז ירצו את עוונם, הכוונה שהתשובה שלנו תתרצה לפני הקב"ה והקב"ה יכפר לנו על העוונות, כך מסביר רש"י. מסביר ר' צדוק הכהן מלובלין שבאמת אין מקרא יוצא מידי פשוטו לכן צריך להבין מה התורה אומרת לנו ואז ירצו את עוונם, לפי פשט הלשון יש מצב כזה שאחרי שנעשה תשובה אז נרצה את העוונות שלנו. איך יכול להיות דבר כזה? יש כאן קושייה על הלשון. באמת יש דבר כזה, רבינו מביא את זה בתורה כ"ב (ליקוטי מוהר"ן) באמצע התורה, רבינו כותב דבר מאוד עמוק שצריך הרבה התבוננות ולימוד: מובא בגמרא במסכת שבת על הפסוק בספר ישעיהו 'והמכשלה הזאת תחת ידיך', מסבירה הגמרא שאלו דברי תורה שאין אדם עומד עליהם אלא אם כן הוא נכשל בהם. יש דברי תורה שאפשר להשיג רק ע"י שהאדם נכשל באותם דברי תורה, אם יש לו כישלון הוא ישיג את זה, אם אין לו כישלון הוא לא ישיג את זה. לכאורה זה תמוה, יש חוכמה והשגה כזו בתורה שא“א להשיג אלא אם כן נכשלים בדבר הזה. אם יש לנו ספק מה הכוונה של רבינו, אז רבינו מחדד את זה בהמשך ומביא פסוק מספר ירמיהו: 'ביום ההוא יבוקש עוון ישראל ואיננו', הפסוק הזה מדבר על לעתיד לבוא..

מי יבקש את עוון ישראל לעתיד לבוא?

יש שאלה, לעתיד לבוא מי יבקש את עוון ישראל? הרי לא יהיו עוונות? בפשטות מסבירים שבית-דין של מעלה או המקטרגים יבקשו אולי יש עוד משהו שאפשר לקטרג על עמ"י 'ואיננו', נגמרו העוונות. רבינו מסביר דבר אחר, מי יבקש את עוון ישראל? אנחנו בעצמנו נבקש את העוונות שלנו משום שלעתיד לבוא כשנראה מה נעשה מהעוונות שלנו, איך נעשה מזה זכויות וגילוי של
תורה, יבואו ויגידו לנו שאין לנו יותר עוונות אבל אנחנו נגיד בבית דין של מעלה: חכו רגע אנחנו הולכים לחפש אולי נמצא עוד כמה עוונות מסביר רבינו כדי לעשות מעוד עוונות זכויות ותורה. זה נקרא שנרצה את העוונות
שלנו. יש שלב מסויים שנרצה את העוונות שלנו. באמת
כל מה שאמרנו עכשיו כלול מדברי חז"ל, הגמרא
אומרת ש'העושה תשובה מיראה זדונות מתהפכים לו כשגגות, העושה תשובה מאהבה זדונות מתהפכים לו כזכויות. לכאורה זה תמוה, איפה מצאנו שאדם
עושה עבירות ואחרי שדנו אותו אנחנו רואים שהוא מסכן והוא לא כ"כ אשם בזה, אפשר ללמד עליו זכות שהוא היה אנוס אבל לא שמענו מציאות כזו שנותנים לאדם מתנות על זה שהוא עשה עבירות, אין שום בית משפט בעולם שנותן שכר לאדם שעשה עבירות, לכל היותר מוחלים לו…

מה זה תשובה על תשובה??

חז"ל מגלים לנו שיש הנהגה כזאת שנקראת תשובה מאהבה. כשאדם זוכה לעשות תשובה מאהבה אז כל הזדונות שלו מתהפכים להיות זכויות. צריך להבין קצת
את העומק של כל המהלך הזה. בתורה ו' בליקוטי מוהר“ן רבינו אומר שאדם
עושה תשובה שלימה וזוכה לתקן את הכל, אז הוא צריך לעשות תשובה על
תשובתו הראשונה ואז מתחילה קומה חדשה לגמרי בתשובה. אם אדם עשה
תשובה ומחלו לו על הכל אז למה הוא צריך לעשות תשובה על התשובה שהוא עשה? זה לא מובן. מדובר פה על צדיק שיום-יום עושה תשובה, הוא עשר שנים עשה תשובה ותיקן את הכל ואחרי עשר שנים אומרים לו: עכשיו בוא תעשה תשובה על העשר שנים שבהם עשית תשובה. זה באמת לא ברור מה זה תשובה על תשובה..

הגשמת א-לוקות? זה דבר תמוה ולא ברור

בתורה ו' רבינו מסביר על מה צריך לעשות תשובה בפעם השנייה: 'על שגישם (מלשון גשמיות) את א-לוקותו'- ברוך השם אדם מתעורר בכל יום וחוזר בתשובה אבל אחרי כמה שנים אמרו לו: מחלנו לך על כל העוונות שלך, אבל עכשיו אתה צריך לעשות תשובה על זה שגישמת את האלוקות. הדבר מאוד תמוה ולא ברור, מה זה המושג 'הגשמת א-לוקות'?? דרך התשובה מתחלקת לשתי בחינות מאוד שונות: הבחינה הראשונה זו הדרך הרגילה של התשובה, אדם שטעה ונכשל צריך להתחרט ולבקש סיעתא דשמייא שמכאן ואילך הוא לא יכשל יותר בדבר הזה, רבינו רומז פה על עניין מאוד עמוק, שאחרי שאדם עשה תשובה והתחרט על העבירות הוא צריך לעשות תשובה נוספת שזה נקרא על שגישם את האלוקות, התשובה הנוספת
היא על זה שהיה נדמה לו שהוא עשה עבירות. זה חידוש גדול מאוד! בהתחלה חייבים ללכת בדרך הזאת שאדם אומר להקב"ה אני מתחרט ומצטער שעשית את מעשה פלוני, לעשות תשובה כפשוטו אבל יש כזאת בחינה שאנחנו צריכים לעשות תשובה על זה שנדמה לנו שאנחנו עשינו את הדברים, זה כבר מדרגה ודרך
של צדיקים, ברגע שנדמה לאדם שהוא עשה עבירות למעשה יש בזה חיסרון ופגם, הוא בעצם נפרד מהקב"ה, יש פה את הקב"ה ויש פה את אותו אדם. האדם
עצמו אומר אני טעיתי ואני עושה תשובה. בוודאי שתחילת הדרך חייבת להיות כך, שהאדם צריך לעשות תשובה כפשוטו אבל צריך לדעת שבד בבד יש בכל הדרך של התשובה מהלך נוסף שזה התשובה העליונה ('תשובה עילאה'), הצדיקים עוסקים בזה הרבה, זה תשובה על זה שנדמה להם שהם עשו משהו. בבחינה הזאת התשובה זה לא רק על הכשלונות שלהם אלא זה תשובה גם על המצוות שלהם, על זה שהיה נדמה לו שהוא עשה את זה בכוחות עצמו. זה נקרא הבחינה של הביטול להקב"ה…

אדם בעצם לא ידע שהוא לא בסדר

לאורך כל הדרך אנחנו באמת מתנהלים ב2 המישורים, לפעמים אנחנו נמצאים בקומה הראשונה ואנחנו צריכים לעשות תשובה כפשוטו, להתחרט על מה שעשינו, אבל לפעמים מתנוצצת אצל האדם השגה והבנה כזאת שהוא מבין שהוא באמת לא עשה כלום. בדור שלנו יש הרבה את הבחינה הזאת: אדם זכה לחזור בתשובה בגיל 20, כשהוא מתבונן אחורנית הוא מתחרט על כל מה שהוא עשה, הוא מבין שהוא לא היה בסדר אבל אחרי שהוא מתחרט הוא מתבונן ומגיע להבנה שזה נכון שהוא לא היה בסדר אבל הוא בעצם לא ידע
שהוא לא בסדר, רוב הדור שלנו לא יודע שהוא
בכלל עושה עבירות, אדרבה בחברה החילונית אומרים לאדם בבר-מצווה: אם תהיה לך איזה אפשרות לעשות
תאווה מסויימת ולא תעשה אותה אתה תענש על זה,
זה החינוך של הדור שלנו. אחרי שנים שאדם זוכה להבין שכל זה היה קלקול, הוא זוכה לחזור בתשובה. רוב הדור שלנו לא ידע שהוא עשה עבירות, ואם הוא לא ידע אז זה אונס וידוע שאנוס פטור. זה הדרך להתחיל להכנס בהתבוננות של הקומה השנייה של התשובה ('תשובה עילאה') שרבינו אומר שצריך לעשות תשובה על תשובה…

ספר של ר‘ יחזקאל לוינשטיין

בקומה השנייה של התשובה האדם מתחיל להכנס להבנה יותר ויותר עמוקה שזה עולם שלם בפני עצמו. כשאדם מתחיל לעשות תשובה הוא מתחיל לברר את הפירוד שיש בתוכנו ביננו לבין הקב"ה. לאט לאט מתחילים להשיג שהכוחות, המצוות, היכולות, החוכמה, כל מעלה שיש בנו וגם הכשלונות שלנו, כל זה הקב"ה בעצמו עשה וזה נקרא התשובה העילאה, שזה המדרגה והדרך שלנו להתבטל להקב"ה. יש ספר שנקרא 'שיחות אלול', הספר הזה חובר ע"י ר' יחזקאל לוינשטיין, המשגיח של ישיבת פונוביז', הוא כותב שם בדף ס"ז, מאמר שדן מהי מלכות השם: יש אומרים שהמלכות של הקב"ה זה שהקב"ה משגיח על כל דבר ודבר באופן פרטי אבל זה לא אמת. זה לא שהקב"ה משגיח על כל דבר ודבר באופן פרטי, אלא הקב"ה מהווה כל דבר להיות באותו רגע במציאות, זה הרבה יותר מאשר שהקב"ה משגיח על
אותו דבר. משגיח על הדבר זה אומר שיש דבר נפרד מהקב"ה והקב"ה משגיח
עליו כמו עלה שהקב"ה משגיח עליו אבל אומר ר' יחזקאל שהקב"ה לא משגיח
על העלה אלא הקב"ה מהווה את העלה להיות אותו עלה בכל שנייה ושנייה,
כך הקב"ה מהווה את כל המציאות ובורא ומאציל בכל שנייה ושנייה את כל המציאות. ר' יחזקאל שואל, אם כך על מה יענישו את האדם אם הקב"ה מהווה את הכל?? אומר ר' יחזקאל שיענישו את האדם על זה שנדמה לו שהוא עשה את העבירות

צדיקים מאוד גדולים זוכים להשיג ביטול

הלכתי עם הספר 'שיחות אלול' להרבה תלמידי חכמים וכולם תמהו מאוד על מה שכתוב שם. עומק הדבר זה התורה של רבינו שאומר שיש תשובה ויש תשובה על תשובה, רבינו אומר שכל המציאות שיש דינים על האדם זה שהוא נמצא בקומה הראשונה של התשובה אבל ככל שאדם זוכה להשיג בדעת יותר ויותר איך כל הכוחות, הכשרונות וכל מה שעובר עליו, הכל זה הקב"ה עושה וזה הכל
סיעתא דשמייא, זה נקראת 'השגת הביטול'. צדיקים מאוד גדולים זוכים
להשיג ביטול מאוד גדול עד כדי כך שכשהם באים לעולם הבא הם לא מבינים על
מה מגיע להם שכר. יש מדרש רבה (פרשת כי תשא) שאומר: שהקב"ה הראה
למשה רבינו עולמות של שכר, הוא הראה למשה היכלות שבו לומדים תורה,
היכלות של תפילה, היכלות של גמילות חסדים, לאחר מכן הקב"ה הראה לו היכל
של שכר שהוא גדול יותר מכל ההיכלות. שאל משה רבינו את הקב"ה: מה זה
ההיכל הזה? ענה לו הקב"ה: זה היכל של אוצר מתנת חינם, מי שבא לפה ואין לו
שכר זה ההיכל שלו. המפרשים של המדרש מאוד מתקשים בזה איך יכול להיות שההיכל שיותר גדול מכל ההיכלות זה היכל של מתנת חינם? זה קושייה מאוד גדולה

לפני שנים שמעתי מהאדמו“ר מפוריסוב

לפני שנים שמעתי מהאדמו"ר מפוריסוב שהסביר את המדרש עפ"י מה שדיברנו: יש צדיקים שזוכים להשיג את המדרגה של הייחוד והביטול, שבעצם כל מה שעבר עליהם כולל ההצלחות והמצוות זה הכי היה רק ע"י סיעתא דשמייא, ואם הכל היה סיעתא דשמייא והם לא עשו כלום אלא הקב"ה עשה את כל זה אז על מה מגיע להם שכר? כשהם באים למעלה הם שואלים על מה מגיע להם שכר?? הקב"ה אומר להם: באמת
לא מגיע לכם שכר לכן אני שולח אתכם להיכל של
אוצר מתנת חינם שהוא יותר גבוה מכל ההיכלות
משום שעיקר שלמות התיקון והדעת של האדם זה
להשיג את ההשגה הזאת שגם מה שעובר עלינו וגם
מה שאנחנו עושים בין בהצלחות ובין בכשלונות זה הכל מעשה של הקב"ה. זה נקרא הקומה השנייה של התשובה, (תשובה על תשובה או תשובה עילאה) אבל מכיוון שאנחנו עדיין לא אוחזים במדרגה הזאת אז אנחנו קודם כל
צריכים לעשות תשובה כפשוטו ('תשובה תתאה'). אם אדם נכשל בכעס הוא צריך להתחרט על זה כפשוטו ולהגיד להקב"ה: אני מתחרט ואני לא אעשה את זה יותר, עם הזמן לאט לאט יגלו לאדם את ההשגה של התשובה העילאה…

אתה מרגיש עצוב ומיואש??

כל תורה בליקוטי מוהר"ן מדברת לכל אדם בכל
מדרגה ובכל בחינה. מסביר ר' נתן יסוד גדול בדבר
הזה: בכלליות התשובה העילאה זה השגה ומדרגה
של צדיקים אבל לפעמים גם כשאנחנו בתשובה התתאה אנחנו צריכים לעלות
לזמן מסויים לתשובה העילאה ולעשות תשובה עילאה ולא תתאה. אחת
הבחינות של זה, כשעובר על האדם מה שעובר והאדם נכנס לעצבות ולדכדוך
רוחני והוא מרגיש שהוא כ"כ גרוע ויש לו ריבוי של תאוות ומידות לא טובות,
היצר הרע דואג שיהיה כזה מצב לאדם, יש לו שיטות להביא את האדם היהודי
למצב הזה. אם הגעת למצב כזה שאתה קצת עצוב ומיואש ואתה מרגיש שאתה
כ"כ גרוע וזה מפיל אותך בדעתך אז תעלה לתשובה העילאה משום שכשתתבונן במציאות הזאת ותראה שכל מה שהיה זה הקב"ה עשה, גם הכשלונות, אז
ממה יש לך להיות עצוב ומדוכדך?? כשאדם מסתכל על התשובה העילאה
ורואה שאין עוד מלבדו וכל מה שעבר עליו שהוא הכי גרוע בעולם זה הקב"ה
עשה וכל מה שהקב"ה עושה הכל לטובה אז מה נשאר לו לעשות? לרקוד! מיד האדם צריך לשים מוזיקה ולהתחיל לרקוד ולהגיד תודה רבה להשם. מההסתכלות הזאת עולים לזמן מסויים לתשובה העילאה ואז אפשר לחזור לעשות תשובה תתאה.

אתה מרגיש שאין לך כוח ואתה מדוכדך?

בדור שלנו חייבים מדי פעם בפעם לטייל בין התשובה העילאה לתשובה התתאה, בהמשך התורה (תורה ו') רבינו אומר שזה נקרא: 'בקי ברצוא ובקי בשוב', הכוונה בקי בתשובה התתאה ובקי בתשובה העילאה, שהאדם יודע מתי הוא צריך ללכת בדרך של תשובה עילאה ומתי ללכת בדרך של תשובה תתאה ואל תנסה להבין את השכל שיש בזה. הצדיק מגלה לך שכשאתה מרגיש מדוכדך בנפש משום שאתה כזה גרוע אז תעלה לתשובה העילאה ותדע שאין דבר כזה שאתה לא מוצלח, הקב"ה עשה אותך במציאות הזאת ואין עוד מציאות אחרת, מהמקום הזה תקבל כוחות ועכשיו אתה יכול לחזור לדרך הרגילה. מדי פעם בפעם צריך לעשות ביקור בתשובה העילאה ואז לחזור לתשובה התתאה וחוזר חלילה. רבינו אומר שמי שזוכה לדעת מתי לעשות תשובה עילאה ומתי לעשות תשובה תתאה: אזי ימין
השם פשוטה לקבל את תשובתו. ההבדל הוא לפי המציאות של האדם עצמו- אם יש לך כוח להתחזק ולהתחרט על כל העבירות שלך אז תעשה את זה, תתחרט ותתחזק. אבל אם אתה מרגיש שאין לך כוח ואתה מדוכדך אז תעלה לתשובה העילאה ותגיד להקב"ה: אתה עשית את הכל ואתה עושה את הכל והכל טוב משום שאתה עושה הכל לטובה, כשאדם עושה את זה אז נשאר לו רק לרקוד! כשאדם זוכה לרקוד משמחה מההתבוננות הזאת זה יותר גבוה מכל התשובה התתאה.
יש עוד מצב שאדם צריך לעלות לתשובה עילאה זה כשאדם כ"כ מצליח וברוך
השם יש לו סיעתא דשמייא והוא מתחיל להרגיש כוחי ועוצם ידי, ואשרי הדור
שאני חי בו, אני מזכה את כולם ואני הכי חכם, הכי מוצלח, הכי כשרוני וכל הכבוד לי

אז אין עוד מלבדו והקב“ה עושה את הכל

אם אדם מגיע למקום כזה הוא גם צריך לעשות תשובה עילאה ולהגיד להקב"ה: במה יש לי להתגאות אם אתה עושה את הכל?? ע"י זה האדם ממשיך ענווה מההתבוננות של התשובה העילאה וכשהגאווה קצת נרגעת הוא יכול לחזור למסלול הרגיל שלו. צריך לדעת לשלב את 2 הבחינות, כשיש לאדם כוח והוא יכול הוא צריך ללכת בדרך של תשובה תתאה, הכוונה סור מרע ועשה טוב, צריך לעשות
מסירות נפש על כל דבר ודבר שהוא יכול אבל בזמנים שהוא לא יכול ללכת בדרך הזאת אם זה מצד עצבות או מצד גאווה וגדלות מההצלחות, אז צריך להתבונן שאין עוד מלבדו והקב"ה עושה את הכל ואז האדם יכול לחזור בחזרה לדרך הנכונה. לכאורה 2 הדרכים של התשובה סותרות זו את זו, הרי בתשובה תתאה אנחנו
תולים את זה בעצמנו ובתשובה העילאה אנחנו תולים את זה בהקב"ה.
כתוב בספרים הקדושים שזה כל בירור העולם, האם זה תלוי בנו או בהקב"ה,
זה הבירור שבדעת. כשאדם מתחיל לעבוד את הקב"ה אז 90% הוא עושה
ו10% הקב"ה עוזר לו, עם הזמן היחס הזה צריך להשתנות ולהגיע לזה
שהאדם והקב"ה עושים 50%-50% כשאדם מתמיד בזה הוא רואה איך
האחוזים של העשייה שלו מתבטלים, השלמות של העבודה זה כשאדם זוכה
לברר מתי הוא צריך ללכת בדרך התשובה התתאה, לעשות תשובה כפשוטו ומתי הוא צריך לעזוב את זה וללכת בדרך של התשובה העילאה ולדעת שאין עוד מלבדו..

דרך של מסירות נפש  ודרך של התבטלות

אם נתבונן אנחנו רואים פה דבר והיפוכו, אומר ר' צדוק שזה 2 מיני הנהגות שהקב"ה הניח בבריאה משעת בריאת העולם, יש דרך הנהגה שהאדם צריך להסתכל ולהגיד: אני אחראי על המעשים שלי ואני צריך להיות אדם אחראי אבל בד בבד צריך לדעת ש'אין עוד מלבדו' ו'מלכותו בכל משלה', זה שלמות האמונה. לכאורה שלמות האמונה סותרת אבל מסביר ר' צדוק שיש דרך של מסירות נפש ושל עשייה ויש דרך של התבטלות, אלו ואלו דברי א-לוקים חיים אבל האדם צריך לזכות לדעת מתי ללכת עם מסירות נפש ומתי ללכת עם הדעת של הביטול. בדרך כלל כשהאדם יכול לעשות הוא חייב לעשות וללכת בדרך של הבחירה ושל המסירות נפש שזה הקומה הראשונה אבל באותם מצבים שיש לאדם חולשה והוא מרגיש שיש עליו אזיקים על הידיים ועל הרגליים אז אסור לו  להכנס להרגשות של עצבות ודכדוך אלא
הוא מיד צריך ללכת לקומה השנייה של התשובה, לראות איך הקב"ה עושה את הכל

תעזור לי הקב“ה אני לא יכול לעשות כלום

ר' צדוק אומר שהדרך הראשונה נקראת משיח בן- יוסף והדרך השנייה נקראת משיח בן-דוד, לכאורה יש סתירה בין 2 הדרכים הללו וזה הסתירה שיש בין 2 הדרכים של 2 המשיחים משום שכל מי שהנשמה שלו שייכת לבחינה של משיח
בן-יוסף הוא ירגיש תמיד שצריך לעשות והוא יתלה את הכל בעצמו, הוא יהיה חרוץ וימסור את הנפש. הנשמות שהם שייכות יותר לבחינת משיח בן-דוד ירגישו
יותר שיש להם התבטלות להקב"ה לכן לנשמות האלה יהיה הרבה יותר
קשיים מאשר לנשמות השייכות למשיח בן-יוסף משום שהם צריכים לברר
בתוכם את העניין של הביטול לכן הם ירגישו הרבה קשיים בכל מה שהם עושים ובכל מה שהם לא יכולים לעשות. הקושי הזה מביא אותם בכל פעם לנקודה שהם אומרים: אני לא יכול לעשות כלום, תעזור לי הקב"ה. זה הבירור בדעת של משיח בן דוד

הוא לא יכול להבין את השני ואת השונה

בכל אדם יש את 2 הבחינות האלה אבל מבחינת המשקל של הדברים יש נשמות שהם יותר בבחינת משיח בן-יוסף ויש נשמות שהם יותר בבחינת משיח בן-דוד. בין 2 הבחינות האלה יש תמיד התנגדות משום שמי שהוא בבחינת עשייה לא יכול להבין את מי שהוא נראה בעיניו כ'לא-יוצלח'. הוא לא מבין שהבירור של השני זה בירור אחר, זו הסיבה שמי שהוא בבחינה שונה מחברו קשה לו להסתדר עם הבחינה של חברו. השורש של הדבר זה שבאמת יש פה קושייה ופער בין 2 הבחינות. על זה אומר הקב"ה שלעתיד לבוא: 'ולקחתי את עץ אפרים (משיח בן-יוסף) ועץ יהודה (משיח בן-דוד) ועשיתים לאחדים בידי'. עומק הדבר שלעתיד לבוא הקב"ה
יגלה את הדעת השלימה איך אלו ואלו דברי א-לוקים חיים ואיך הכל מסתדר יחדיו.

לפני הנץ, טובל, מסיים חצי ספר תהילים…

הלכה למעשה: כל אדם צריך לזהות בתוכו מתי הוא צריך לעבוד בבחינת יוסף ומתי הוא צריך הוא צריך לעבוד בבחינת דוד. כשהוא יכול הוא חייב לעבוד בבחינת יוסף- ובחרת בחיים, אבל ברגע שהוא מרגיש שכל מיני קשיים מתגברים כנגדו וזה מעבר לכוחות שלו שמיד ילך לנקודה של הביטול של דוד ויגיד להקב"ה: אין עוד מלבדך, ואז הוא זוכה ללכת ב2 הבחינות האלה. זה מה שאומר רבינו שככל שאדם זוכה לברר את 2 הבחינות האלה אז ימין השם פשוטה לקבל את תשובתו. כשאדם מתחיל להתקרב לדרך של עבודת השם, של התשובה ושל הצדיק אז הרבה פעמים יש לו בתחילת הדרך סיעתא דשמייא מיוחדת, ר' נתן כותב שזה האור של יציאת מצרים, נותנים לאדם אור גדול והוא רץ, בזמן הזה הכל הולך טוב. הוא קם שעתיים לפני הנץ, טובל במקווה, הוא כבר סיים חצי ספר תהלים ולומד שו"ע. בתקופה הזאת הכל הולך טוב, זה נקרא משכני אחריך ונרוצה, כל זה משום שיש סיעתא דשמייא אבל דרך העולם שאחרי כמה זמן לוקחים לאדם את האור הזה ואז האדם פתאום מתחיל להרגיש קשיים גדולים ועצומים מאוד על דבר שהוא רוצה להשיג. מה שאתמול היה לו כ"כ קל לעשות ולקיים, היום הוא מרגיש שיש חרבות, סכינים, אריות ואויבים בדרך לשיעור תורה שהוא הולך. צריך לדעת שזאת הדרך וצריך לעבור גם זמנים כאלה. ר' נתן כותב שאין צדיק מבריאת העולם שלא עבר בכל המקומות האלו אבל תמיד צריך לזכור, איפה שאנחנו יכולים לעשות אנחנו עושים ואיפה שהקשיים מתגברים עלינו אז אסור להכנס לעצבות ולייאוש. האדם יכול להתייאש מעצמו אבל אסור לו להתייאש מהקב"ה. כשאדם יודע את הנקודה הזאת זו השגה מאוד גבוהה וזה הבחינה של משיח בן-דוד.

הפוסט פרשת במדבר | האמונה שאין שום מקרה בעולם כלל הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

בסכנה רוחנית מאוד גדולה

המהות של גלות אדום זה צמצום וחושך רוחני שבכל יום הולך ומתגבר אבל עכשיו בתקופה שלפני הגאולה מתחילים להיפתח צינורות של שפע חדשים.
מובא בספרים הקדושים שמתקופת חורבן בית שני ועד היום עמ"י היה בסכנה רוחנית מאוד גדולה משום שכל השמירה והאור של האמונה, התורה והדעת שהיה בזמן בית המקדש נעלם מכיוון שכל הצינורות האלו נסגרו.
מאז חורבן בית שני השמירה שנמשכה לעמ"י הגיעה מהתורה שבע"פ שהתגלתה ע"י ר' עקיבא ותלמידיו. למעשה עד בית המקדש השלישי, הבית המקדש
שלנו כיום זה התורה שבע"פ. ככל שאדם זוכה להיות
יותר קשור עם התורה שבע"פ, הוא זוכה שהתורה
ממשיכה עליו אור רוחני של שמירה כמו שהיה בזמן בית המקדש.
חז"ל אומרים: 'משחרב בית המקדש אין להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה'.
בזמן שאדם לומד אז כל מילה שהוא אומר גורמת שתהיה סביבו חומה שמגינה עליו.

להידבק במידותיהם ובדרכיהם של ת“ח

 חז"ל אומרים: 'כל הרוצה להדבק בהקב"ה ידבק בתלמידי חכמים', במפרשים כתוב שעיקר הדבקות והקשר בתלמידי חכמים זה להידבק במידותיהם ובדרכיהם. לפעמים האדם לא יכול להיות צמוד לתלמיד חכם, אבל ברגע שאנחנו לומדים על המידות שלהם ועל הדרכים שבהם הצדיקים התמודדו עם כל מיני בעיות שהיו להם בחיים (והיו להם הרבה בעיות) ואנחנו משתדלים להתנהג כמותם, בזה אנחנו נדבקים בהם. עיקר הקשר עם הצדיקים זה כשאנחנו משתדלים ללכת בדרכיהם. כל אדם שמכיר צדיק גדול רוצה להיות דבוק בו אבל הרבה פעמים יש מניעות גדולות אבל גם אם אתה לא יכול להיות עכשיו צמוד לצדיק או אפילו לראות את הצדיק, ברגע שאתה לומד את הדרכים ואת המידות של הצדיק, למעשה בזה אתה מגיע לדבקות בצדיקים. אומר הרב אשלג ('בעל הסולם') שהתקרבות רוחנית נעשית ע"י 'התקרבות המידות'. אדם שנדבק באדם שהוא בעל חסד הופך גם הוא להיות בעל חסד אפילו אם הוא לא רואה אותו

תורה שבכתב ותורה שבע"פ

יוסף הצדיק היה תלמיד של יעקב אבינו עד גיל 17 אבל מגיל 17 עד גיל 39, יוסף הצדיק לא ראה בכלל את יעקב אבינו ובכל זאת חז"ל אומרים שבזמן הזה יוסף למד את עיקר תורתו מיעקב אבינו אפילו שהוא לא ראה אותו מכיוון שהוא קיבל את הדרכים של יעקב אבינו ו22 שנה הוא זכה למסור את הנפש ללכת בדרכו של יעקב אבינו וממילא הנשמה של יעקב אבינו לימדה אותו תורה והיתה איתו ודאגה לו. אנחנו צריכים ללמוד מהצדיקים את דרכם. אומר רבינו האר"י הקדוש שכל התורה שבע"פ התגלתה דרך ר' עקיבא. למעשה עמ"י קיבל בסיני 2 תורות: תורה שבכתב ותורה שבע"פ. עד אחרי חורבן בית המקדש השני היה אסור לכתוב את התורה שבע"פ אלא זה עבר מדור לדור בע"פ, לכן התורה שבע"פ נקראת כך, אך ר' יהודה הנשיא ראה שאם לא יכתבו את התורה היא עתידה להשתכח אז התחילו לכתוב את התורה שבע"פ. התורה שבכתב מלמדת אותנו בכלליות את האמונה ואת ההשגחה של הקב"ה, מהתורה שבכתב האדם יודע בכלליות
שיש את השם בעולם ומתחיל להאמין ולהתחזק אבל התורה  שבע"פ זה הירידה לפרטי-פרטים בכל נקודה ובכל שלב שבחיים שנראה משם איך להתחבר ולהתקשר עם הקב"ה..

לחיות את הקשר עם הקב“ה

מהתורה שבכתב אנחנו יודעים שיש מצוות תפילין אבל מהתורה שבע"פ אנחנו יודעים איך מכינים את התפילין. ככל שנכנסים יותר לתורה שבע"פ זה מוריד יותר את האור של האמונה ושל הדעת לפרטי-פרטים של החיים. כל המטרה שלשמה
קיבלנו את התורה זה להתקשר עם הקב"ה בתוך החיים היומיומיים ולא בתור השקפה ושכל כללי ש'יש את השם', בוודאי שגם זה טוב אבל זה נקרא בחינת התורה שבכתב- הידיעה הכללית. אבל הידיעה הפרטית- לחיות את הקשר עם הקב"ה ביום-יום ובכל רגע זה נקרא התגלות התורה שבע"פ. התפקיד של ר' עקיבא, ר' מאיר ור' שמעון
בר-יוחאי היה להוריד ולגלות לכל הדורות תורה שתגן ותשמור עלינו לכל
הדורות, כמו שאמר רשב“י: 'בהאי חיבורא יפקון מגלותא' (בזה החיבור יצאו מן הגלות)

'מי ייתן לי תלמיד-חכם ואנשכנו כחמור'

ר' עקיבא היה 'עם-הארץ' עד גיל 40, הוא בקושי ידע קרוא וכתוב יתר על-כן ר' עקיבא אמר על עצמו שלפני שהוא למד תורה הוא היה אומר: 'מי יתן לי ת"ח ואנשכנו כחמור', ר' עקיבא כ"כ שנא ת"ח שהוא אמר שהוא היה נושך אותם כחמור ולא ככלב משום שכשחמור נושך הוא שובר עצמות. ר' עקיבא שהיה השורש של כל הת"ח בכל הדורות רצה לשבור את העצמות של הת"ח מרוב השנאה שהיתה לו לת"ח. יש פה יסוד ראשוני של: 'אין שום ייאוש בעולם כלל'- רואים שאדם שהיה צריך לגלות נקודה כ"כ גבוהה בתורה (את כל התורה שבע"פ), היה צריך לרדת בתכלית הירידה. השונא הכי גדול של התלמידי חכמים היה ר' עקיבא והוא בעצמו השורש של כל התלמידי חכמים, מפה רואים שאדם שיש לו ירידה רוחנית
מאוד גדולה במקום מסויים ובנקודה מסויימת, שידע ששם הנקודה הכי חזקה שלו ובגלל שיש לו שם נקודה פנימית מאוד חזקה זו הסיבה שיש לו ירידות גדולות מאוד.

רבי עקיבא לא היה אף פעם נגד התורה

כתוב בספרים הקדושים שכשאדם רואה שיש לו תאווה או מידה שקשה לו להתגבר עליה, לפי זה הוא יכול לדעת מה השורש שלו ומה הכוח שלו. אם אתה רואה שיש לך מלחמות נוראיות בדבר מסויים, תדע לך ששם אתה הכי גדול, ככל שיש לאדם ירידות בדבר מסויים זה הראייה ששם עיקר הכוח שלו. מאיפה נמשכה לר' עקיבא כזו שנאה לתלמידי חכמים עד כדי כך שהוא רצה לשבור את העצמות שלהם?? ר' עקיבא רצה בעצם להגיע ל'עצמיות' ולפנימיות של התלמידי חכמים. שמעתי מהרב בלרנד שליט"א שאמר שר' עקיבא היה עם הארץ אבל היתה לו נקודת אמת כ"כ גדולה והוא ראה בדקויות את מידת הגאווה שהיתה אצל התלמידי חכמים באותו הדור, מה שכ"כ הפריע לו היתה הגאווה שיש לתלמידי חכמים, ר' עקיבא לא היה אף פעם נגד התורה אבל מאוד הפריעה לו הגאווה אפילו שתהיה דקה מן הדקה משום שר' עקיבא הוא שיא הביטול ושיא הענווה. רואים שכל הדרך של ר' עקיבא היתה שיא הענווה, משום שככל שאדם יותר עניו כך הוא יכול לגלות יותר תורה לכן חז"ל דורשים: "ממדבר מתנה"- כאשר אדם שם את עצמו כמדבר שהכל דורכים עליו ומבזים אותו והוא שותק אז משם הוא זוכה לקבל את התורה במתנה. ר' עקיבא
היה צריך לעבור ירידה רוחנית מאוד גדולה, לשנוא
תלמידי חכמים ומשם לעלות ולתקן את כל הבחינה הזאת.

להכין כלים לתורה הזאת

ר' עקיבא אמר: אילו היו כל הימים, דיו, וכל השמיים קלף, לא הייתי מספיק לכתוב את כל התורה שאני יודע. א“א להשיג ולהבין את ההשגות ואת הידיעות של ר' עקיבא, רשב“י ור' מאיר בעל הנס קיבלו את כל התורה שלהם מר' עקיבא. צריך להכין כלים כדי לגלות את כל התורה הזאת, הכוונה שהנפש של האדם צריכה להיות מוכנה לקבל כזאת תורה ולגלות אותה לכל עמ"י בכל הדורות, בשביל זה ר' עקיבא היה צריך להיות 40 שנה עם הארץ. שוב רואים את הנקודה שאסור לאדם להתייאש מכל מה שעובר עליו, ר' עקיבא היה 40 שנה עם הארץ, בגיל 40 הוא הלך ללמוד תורה עם ילדים ב'חיידר' והתחיל ללמוד איתם 'אלף בית', מפה גם רואים את מידת הענווה של ר' עקיבא.

אישה שלא מתקשרת לבעלה שש שעות

ר' עקיבא אמר לאשתו: איך אני אלך ללמוד תורה? כולם יצחקו עליי. אשתו רחל דחפה אותו ללמוד תורה, היא לקחה חמור, עשתה ערוגה על הגב של החמור ושם שתלה צמחים וכך היא הסתובבה בשוק עם החמור. כולם הסתכלו וראו דבר מוזר מאוד, אישה שהולכת בשוק עם חמור ועל הגב של החמור יש גינה קטנה. ביום הראשון כל השוק עמד על הרגליים והסתכל, ביום השני כבר פחות אנשים הסתכלו, אבל ביום החמישי אף אחד כבר לא הסתכל עליה. כשהיא באה הביתה ר' עקיבא שאל אותה מה היא עושה?? אמרה לו רחל: כל מה שעשיתי זה רק בכדי ללמד אותך, תראה איך היה עם החמור, ביום הראשון כולם התרגשו, ביום השני רק שאלו, ביום השלישי רק עשו תנועה עם הראש וביום החמישי אף אחד כבר לא הסתכל, ככה גם אתה: ביום הראשון יגידו תראו, אדם בן 40 לומד תורה, ביום השני ישאלו, וביום השלישי כבר ישכחו שאתה בן 40 שלומד תורה עם ילדים. רחל שלחה את ר' עקיבא ללמוד תורה 12 שנה, היום כשאישה לא מתקשרת לבעלה שהלך לכולל 6 שעות זה מסירות נפש. אחרי 12 שנה ר' עקיבא חזר ולפני שהוא נכנס הביתה הוא שמע אותה מדברת עם שכנה. אותה שכנה הקניטה אותה ואמרה לה: תראי איזה בעל לקחת?! הוא עזב אותך 12 שנה! רחל אמרה לה: אם הוא ישאל אותי אני יגיד לו שילך לעוד 12 שנה. ר' עקיבא שמע את זה ואפילו לא נכנס הביתה, הוא חזר לישיבה לעוד 12 שנה.

ר‘ עקיבא גם בעל תשובה וגם בן-גרים

הגמרא מספרת שר' עקיבא היה דורש תילי תילים על כל קוץ וקוץ, יש בזה כמה משמעויות: פירוש אחד- לאותית יש תגים וקוצים ויש סודות מאוד גדולים בקוצים ובתגים של האותיות. ר' עקיבא זכה להשיג בקוצים ובתגים של האותיות, זה נקרא הכתרים של המלך ומזה הוא זכה להשיג אין-סוף תורה. כתוב בספרים פירוש נוסף- ר' עקיבא התחיל ללמוד תורה בגיל 40 שזה בחינת 'בעל תשובה', דבר נוסף הוא היה בן-גרים. ידוע שכשאדם רחוק בא ללמוד תורה אז הסטרא אחרא מתנגדת מאוד, לכן גם כשאדם בא ללמוד תורה אז פתאום בא לו לשתות כוס קפה, פתאום הוא נזכר שהוא לא דיבר עם דודה שלו כבר 3 חודשים, אחרי זה הוא יושב 10 דקות ופתאום הוא רוצה לעשן סיגריה, כל זה היצר הרע שלא נותן לאדם לשבת וללמוד תורה, זה הקוצים שהיצר הרע זרק על ר' עקיבא בכל פעם שהוא רצה לשבת וללמוד תורה. המסירות נפש של ר' עקיבא היתה שהוא לא ויתר. ר' עקיבא היה תלמיד 24 שנה עד שהוא זכה להנהיג את עמ"י.

יום הוא לומד ויום לא לומד

גם כשהאדם רואה שהיצר הרע נלחם כנגדו בכל
הכוחות והאדם רואה שיש עליו מלחמות מאוד גדולות על לימוד התורה, זה סימן שהאדם יכול להיות גדול
מאוד בתורה, זו הסיבה שהיצר הרע נלחם באדם כ"כ הרבה. ר' עקיבא עבר מלחמות נוראיות והוא לא ויתר עד
שהוא זכה. יש הבטחה שאם האדם מוסר נפש (התקופה הזאת נקראת 'עולם התוהו'), יום הוא לומד ויום הוא
לא לומד, פעם הוא בעלייה ופעם הוא בירידה, אבל אם
הוא יהיה חזק בעקשנות ולא יוותר אז 'קץ שם לחושך', ביום אחד הקב"ה מתחיל לפתוח לאדם את השערים
ואז זה בחינה אחרת לגמרי אבל כל אחד צריך לעבור
בעולם התוהו שזה כל הבלבולים אבל הקב"ה פותח
לכל אחד, כך היה עם ר' עקיבא ואנחנו רואים עד
כמה הקב"ה פתח לר' עקיבא. זה הנקודה הראשונה שהיתה אצל ר' עקיבא, הנקודה של ר' עקיבא שהוא לא מתייאש מכל המשברים והגלים..

משה רבינו ועשרת הרוגי מלכות

יש מדרש שמספר על הפטירה של ר' עקיבא, ידוע שר' עקיבא היה מעשרת הרוגי מלכות והיתה לו מיתה נוראית עד כדי כך שאפילו משה רבינו שאל את הקב"ה: זו תורה וזו שכרה?! אפילו משה רבינו לא הבין איך אדם כזה גדול בתורה היה צריך לעבור כזאת מיתה משונה. צריך לדעת שמיתתו של ר' עקיבא זה מסודות
הבריאה, זה דברים שהם מעל להשגתנו ולהבנתנו מדוע היו צריכים לסרוק את
בשרו במסרקות של ברזל ויצאה נשמתו ב'אחד'. כשמשה רבינו שאל את
הקב"ה זו תורה וזו שכרה?? הקב"ה אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה תחילה.
יש כמה פירושים לדבר. פירוש אחד- הקב"ה אמר לו כך עלה במחשבה
תחילה, הכוונה שזה הגיע ממקום כ"כ גבוה שאני לא יכול לגלות לך את זה,
לעתיד לבוא אתם תשיגו את מיתת ר' עקיבא. פירוש נוסף- כל העבודה של ר' עקיבא היתה לגלות אמונה ומסירות נפש במקומות שיש בהם את ההסתרות הכי גדולות.

סורקים את בשרו במסרקות של ברזל

כתוב שהנציב של רומי עצר את ר' עקיבא בחודש אלול ומחודש אלול ועד יום הכיפורים היו מענים את ר' עקיבא וסורקים את בשרו במסרקות של ברזל ובכל יום כשהיו מענים אותו הוא היה אומר: "שמע ישראל השם א-לוקינו השם אחד, ואהבת את השם א-לוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" ר' עקיבא היה מקיים בכל יום את מצוות אהבת השם בשעה שהיו מענים אותו. הגמרא מספרת ששאלו אותו תלמידיו: עד כאן רבינו?! וזה לא היה ביום מיתתו משום שיום מיתתו היה ביום הכיפורים ותלמידיו לא היו איתו. בכל החודש שהיו מענים אותו התלמידים ראו
את כל זה ולא יכלו לעשות דבר, רבינו האר"י אומר שאם ר' עקיבא היה רוצה,
ברגע אחד הוא היה משתחרר מהכלא, הוא ידע את השם הקדוש שעל ידו משה רבינו הרג את המצרי, זה נקרא כף-הא-תו שזה ראשי תיבות "כל הנשמה תהלל…",
אם ר' עקיבא היה רוצה הוא היה הורג את כל הרומאים בלי שום בעיה אבל הוא
ידע שהקב"ה רוצה שהוא יעבור את הייסורים האלו. בכל יום שהוא מענים אותו ר' עקיבא היה מתחזק באהבת השם מתוך הצער והייסורים. תלמידיו שאלו אותו:
רבינו עד כאן? אבל ר' עקיבא אמר להם: כל ימי חיי חיכתי לרגע הזה, זו הפנימיות של ר' עקיבא, להוכיח להקב"ה שהוא אוהב אותו לא רק כשיש לו גילויי תורה וכשהקב"ה מזכה אותו להיות הרב של כל עם ישראל, אלא גם כשאתה מעביר אותי צער והסתרה גדולה מאוד, גם שם אני אוהב אותך השם יתברך.

כיוון שיקבל את זה באהבה

אומר רבינו האר"י שאדם שאומר: שמע ישראל השם א-לוקינו השם אחד", יכוון במילה אחד שהורגים אותו עכשיו והוא מקבל את זה באהבה. על ידי שאדם חושב את זה נעשים ייחודים עליונים מאוד גדולים והשפעות גדולות מאוד יורדות על ידי זה. ר' עקיבא אמר שכל ימי חייו הוא כיוון באחד שאם יהרגו אותו הוא יקבל את זה באהבה. ר' עקיבא כל ימי חייו התגעגע ורצה שזה מה שיקרה. זה מדרגה של צדיקים. העבודה של ר' עקיבא שגם כשסרקו את בשרו במסרקות של ברזל, ברזל זה כל הדינים של השכינה ושל כל עמ"י בכל הדורות, ברזל זה ראשי תיבות: בלהה, רחלה, זלפה ולאה אלו 4 האימהות שכל עמ"י יצא מהן, הוא ביקש שיעבירו אותו את כל הצמצומים ואת כל ההסתרות והוא קיבל את כל זה באהבה. במיתה הזאת ר' עקיבא המתיק דינים עד סוף כל הדורות. כל הדינים שאנחנו זוכים שיומתקו עלינו זה בזכות המסירות נפש של ר' עקיבא בפטירתו. העבודה של ר' עקיבא היתה להוכיח אהבת
השם ומסירות נפש במקומות של הסתרת פנים הכי גדולה.

לא לבעוט ולא למרוד בהנהגה

מאתנו לא דורשים כזאת בחינה של אהבת השם ומסירות נפש בכאלה מקומות אבל הלימוד שלנו מפה זה לקבל את הכוח מהנשמה של ר' עקיבא ועל כל פנים לא לבעוט ולמרוד בהנהגה של השם.
יש פה יסוד מאוד גדול ויש פה עבודה לכל אחד מאתנו: לקבל ולהיכנע
להנהגה שהקב"ה מנהיג אותנו בה. הרבה פעמים קורים לנו דברים לא נעימים
שאנחנו לא רוצים שיקרו לנו, למעשה אם היינו מתכננים את סדר הבריאה אז
היינו מסדרים לנו ולמשפחה שלנו סדר קצת שונה, למשל בעניין הפרנסה
היינו מוסיפים עוד 2500$ בחודש, והיינו עושים יותר שלום-בית וחינוך ילדים.
היינו מסדרים את הבריאה קצת אחרת. בפנימיות יש לכל אחד מאתנו
התנגדות בהנהגה של השם. לעולם יש מחלוקת ביננו לבין הקב"ה בהנהגת
העולם, תמיד אנחנו חולקים על הקב"ה, כמובן שהכוונה היא בדקות גדולה מאוד.

מה שצריך לעשות השתדלות אני עושה

אומר ר' אברהם בן ר' נחמן בספר 'ביאור הליקוטים' שכל התיקונים של האדם עומדים על הנקודה הזאת- לקבל בהכנעה ובשמחה את ההנהגה של השם יתברך עליי, הכוונה, בכל מה שצריך לעשות השתדלות אני עושה אבל אם אני רואה שמצמצמים אותי ומכניסים אותי לאיזה פינה אז העבודה שלי היא להגיד להשם: ככה אתה רוצה?
אני מקבל את זה באהבה ובשמחה. צריך לדעת שהנקודה הזאת היא לא 'אקמול',
זה עבודה לכל החיים, כל החיים צריך להפנים את זה ולהתבונן יותר ויותר
בעומק הדבר לקבל באהבה ובשמחה את המציאות שהקב"ה מנהיג אותי בה
משום שככה השם רוצה והשם הוא המלך ולא אני. זה העבודה של הצדיקים,
לקבל בפנימיות הלב והנפש באהבה ובשמחה את ההנהגה של השם. ר' עקיבא
היה שורש כ"כ גבוה בדבר הזה עד שהוא אמר: אני רוצה ומבקש שיהרגו אותי במיתה משונה מאוד כדי שגם במקום הזה אני יגלה אהבה, שמחה ודביקות
בהקב"ה, לכן ר' עקיבא עשה תיקון כזה גדול שלמעשה כל עמ"י בכל הדורות מקבל את הכוח מהתיקון הזה של פטירת ר' עקיבא, זה המתיק הרבה מאוד דינים מעל
כל עמ"י. זאת היתה הבחינה של ר' עקיבא אבל ברגע שר' עקיבא גילה לתלמידים שלו את האור הזה אז העבודה שלהם בעניין הדביקות בהקב"ה היתה גבוהה  מאוד.

החוכמה הגדולה זה האיזון בין 2 הדברים

הפגם של תלמידי ר' עקיבא (בדקות גדולה מאוד) שלא היה להם מספיק את הנקודה של התחברות חברים ביחד. הגמרא אומרת שאצל ר' עקיבא היו 6 תלמידים מתכסים בשמיכה אחת ואעפ"י כן לפי גודל מעלתם היה בינהם פגם בין אדם לחבירו. צריך לדעת יסוד כללי מאוד גדול: בזמנים ותקופות שאדם מרגיש התעוררות מאוד גדולה בהתחברות עם הקב"ה ועם התורה אז האדם צריך לשים לב שהוא לא פוגע בחבירו משום שברגע שאדם מתחזק מאוד בעבודה של בין
אדם למקום אז בזמן הזה יכול להיחלש אצלו העניין של
בין אדם לחבירו משום שהוא באורות ודביקות, וזה
גם הפוך. החוכמה הגדולה היא האיזון הנכון בין 2 הדברים. ר' עקיבא בעצמו היה שלם מאוד בדבר הזה לכן הוא
היה זה שאמר: 'כלל גדול בתורה- ואהבת לרעך כמוך',
אבל אצל תלמידי ר' עקיבא מהאור של הגילוי של
המסירות נפש ודביקות בהקב"ה, היה חיסרון בדקות
בבין אדם לחבירו, התיקון של זה היה ע"י ר' שמעון בר יוחאי

’נעשה אדם נאמר בעבורך‘

כששאלו את רשב“י איך גילתם כזאת תורה ומידת הדין לא פגעה בכם?! הוא ענה ואמר את המשפט הידוע: 'אנן בחביבותא תלייה'- אנחנו זכינו להמתיק את הדינים שתלמידי ר' עקיבא לא זכו להמתיק ע"י אהבת חברים. הגמרא (מסכת שבת) מספרת על רשב“י שברח ממלכות הרומאים עם ר' אלעזר בנו והתחבא במערה 13 שנה. למעשה זה מתחלק ל12 שנה ואח"כ עוד שנה. אחרי 12 שנה במערה ר' שמעון ור' אלעזר כבר לא היו בבחינת בני-אדם מכיוון שכל ה12 שנה הם למדו תורה כשהם קבורים מתחת לאדם. רק מתים קבורים מתחת לאדמה. ר' שמעון ור' אלעזר קיבלו על עצמם דין של קבורה וכל ה12 שנה הם ביטלו את הגוף לגמרי כמו מת. הם הגיעו למדרגה של אדם הראשון לפני החטא. זה מה שכתוב בפיוט על רשב“י: 'נעשה אדם נאמר בעבורך', כשהקב"ה אמר למלאכים נעשה אדם הוא כיוון על ר' שמעון משום שר' שמעון
זכה להגיע במערה למדרגת אדם הראשון לפני החטא לכן כל ה13 שנה הם למדו תורה בלי בגדים משום שהן היו במדרגת אדם הראשון לפני החטא שהיה בלי בגדים.

רשב“י ור‘ אלעזר היו כמו מלאכים של אש

במדורות של ל"ג בעומר יש מנהג לשרוף בגדים. ראיתי שכתוב בספרים הקדושים ששורפים את הבגדים בשביל לגלות את הנקודה הזאת שר' שמעון היה במדרגה של אדם הראשון לפני החטא שהיה בלי בגדים. ר' שמעון זכה לבחינה הזאת אבל זה מתחלק ל2 מדרגות: אחרי 12 שנה ר' שמעון לא היה בן-אדם אלא מלאך, לכן רבינו אמר עליו: 'עיר וקדיש מן שמיא נחית' (מלאך קדוש ירד מן השמיים) שזה ראשי תיבות 'שמעון', ר' שמעון ור' אלעזר יצאו מהמערה ובכל מקום שבו נתנו עיניהם היו שורפים אותו, הם היו כמו מלאכים של אש. בת-קול יצאה ואמרה להם: לשרוף עולמי יצאתם? תחזרו למערה. הם חזרו למערה לעוד שנה. הגמרא מספרת שבשנה ה13 כשהם יצאו, ר' אלעזר היה מכה (לא שורף) ורשב“י  היה מרפא. כל מקום שר' אלעזר היה מכה רשב“י היה מרפא. בשנה ה13 ר' שמעון הגיע לסוד הי"ג מידות של רחמים והגיע למדרגת יוסף הצדיק משום שהוא תיקן את ה13 שנה שיוסף היה בבית האסורים כעבד במצרים והוא הגיע לבחינה שנקראת סוד הרחמים השלמים (סוד אריך אנפין), הכוונה ארך אפיים שזה סובלנות ולימוד זכות על הכל, על הקב"ה ועל כל אדם באשר הוא. אז רשב“י הגיע לבחינה של עין טובה על כל יהודי ולא משנה היכן הוא. רבינו אומר (ליקוטי מוהר"ן תורה קנ"ה): שסוד ארך אפיים זה כשאדם לא מקפיד על שום דבר, זה המדרגה השלימה ביותר של הצדיקים. לפני כמה שנים שמעתי מהרב ברלנד שאמר שבד"כ נוסעים לרשב“י בל"ג בעומר כחצי מיליון יהודים והרבה אנשים לא מבינים בכלל למה הם נוסעים, משהו בלב מושך את כולם לנסוע. הרב אמר שמתקיים פה: 'איהו לא חזי, מזליה חזי ליה'- אעפ"י שהאדם לא רואה אבל הנשמה שלו רואה שיש פה צדיק שמסתכל עליי בעין טובה ומלמד עליי זכות. לכן כשמגיעים למירון מרגישים הרגשה טובה של שמחה והמתקה משום שרשב“י  הוא סוד הצדיק שנקרא ארך אפיים שזה סוד הכתר והוא רואה בעין טובה כל יהודי עד סוף כל הדורות.

רבי שמעון בר יוחאי שבר את המידות

כל צדיק שמגיע להסתכלות בעין טובה על כל יהודי ויהודי, מתגלית לו ועל ידו כל הסודות של התורה, משום שהסודות של התורה זה קודם כל להסתכל לטובה על כל יהודי, 'הוי דן כל אדם לכף זכות'. ר' שמעון בר יוחאי זכה להגיע למדרגה הזאת. התוספות במסכת שבועות אומרים שר' שמעון בר-יוחאי היה קפדן מאוד גדול, אז איך הוא זכה להגיע לכזאת עין טובה? משום שהוא שבר את המידה מן הקצה אל הקצה. ר' שמעון היה גבורות ודינים. כתוב בספרים הקדושים ששמעון זה שם של גבורות, לכן שמעון מכר את יוסף. ר' צדוק הכהן אומר שר' שמעון בר-יוחאי היה גלגול של שמעון בן יעקב. ר' שמעון היה מקפיד מאוד גדול אבל הוא כ"כ שבר את זה במערה עד שהוא הפך את המידה הזאת לעין טובה ויש לו עין טובה על כל יהודי.

להמתיק את הגבורות עד שורשן העליון

ההקפדות באות מזה שיש תאוות ומידות לא טובות. משם אנחנו מקפידים על אחרים, אבל בעצם אנחנו צריכים להקפיד על עצמנו. בביטול כל תאוות הגוף רשב“י זכה לעין טובה וזה נקרא בתורת הסוד להמתיק את הגבורות עד שורשן העליון ביותר (גבורות דעתיק), ומי שזוכה להגיע לשם, זוכה לגלות את החוכמה הסתומה. יש חוכמה שהיא כל פנימיות התורה וזה אור הגאולה זה נמצא במקום רוחני שנקרא 'חכמה סתימאה' (חוכמה סתומה) יש מחיצות שהדבר הזה לא יתגלה אבל ע"י גבורות דעתיק בוקעים את החכמה סתימאה ואז היא מתגלית. בשביל לגלות את חוכמות דעתיק צריך עין טובה, לא להקפיד על שום דבר שבעולם ואז בוקעים את כל המחיצות של החוכמה. בזכות העבודה והמסירות נפש של רשב“י זכינו לכל הגילוי של תורת הסוד משום שר' שמעון זכה לגלות לנו את כל הזוהר הקדוש והתיקוני זוהר

האר“י הקדוש, הבעש“ט, הרמח“ל ורבינו

רשב“י אמר: 'בהאי חיבורא יפקון מן גלותא', זה הכוח שנותן לנו בעצם להחזיק מעמד בגלות ובכל מה שעובר עלינו. האור של הזוהר הקדוש ושל פנימיות התורה שומר עלינו ולפעמים גם רואים את זה בחוש. כל התורה של האר"י הקדוש, של הבעש"ט, של הרמח"ל ושל רבינו זה בעצם המשכה וגילוי של פנימיות התורה. בין רשב“י  לרבינו יש קשר מאוד גדול, למעשה ר' נחמן זה המשכה של רשב“י. לכל אדם ולכל נשמה יהודית יש רמז בתנ"ך אם זה ע"י תחילת פסוקים או אמצע פסוקים או סופי פסוקים, למעשה כל מה שעובר עלינו כבר כתוב ורמוז בתורה. רבינו גילה את הפסוק בספר דניאל ששם נרמז (ראשי תיבות שמעון) שמו של ר' שמעון בר יוחאי…

מה הקשר בין רבי שמעון ורבי נחמן?

פירוש הפסוק זה: מלאך קדוש שירד מן השמיים, פירוש הדבר שר' שמעון בר
יוחאי הוא בבחינת התחלת הגילוי אבל סוף הגילוי זה נחל נובע מקור חוכמה
(ראשי תיבות נחמן). מה הקשר בין נחל נובע לבין עיר וקדיש? ר' שמעון
הוא מהשמיים ולארץ אבל מה עם הנשמות שנפלו לנוקבא דתהומא רבא?
בשביל זה צריך את הנחל נובע שממשיך את המים האלה שזה המים החיים, לתהומות ולכל הנשמות של הדור שלנו שנפלו לתהומות שזה עומק התאוות והמידות הלא טובות שעוברים עלינו. למעשה רבינו השלים את העבודה
שהתחיל לגלות ר' שמעון בר יוחאי. זה הקשר בין ר' שמעון בר-יוחאי לר' נחמן מברסלב

אחד מהל“ו צדיקים – הרב חיררי זצוק"ל

דרך הלימוד של אחד מהצדיקים שבדור, אחד מהל"ו צדיקים- הרב חיררי זצוק"ל מכפר שלם, שלא משנה מה הוא למד, ע"י זה הוא למד זכות על עמ"י. יכול להיות שהוא קרא את הדבר הכי חריף אבל הוא הפך את כל זה לטובה הוא יכל להראות לכולם איך כל התורה זה רק לימוד זכות על עמ"י. זה עבודת חיים. פעם שמעתי אותו דורש את הפסוק: "דבר השם בזה (ביזה), כרת תכרת הנפש ההיא עוונה בה", מדובר על אדם בעל עוונות שמבזה את דבר השם. הרב חיררי זצוק"ל אמר שאין כזה דבר יהודי שמבזה את דבר השם, אלא מה שכתוב פה זה במקום 'בזה', זה
'זהב' 'וכרת תכרת' זה כתר תכתר בו. 'עוונה בה' זה ענווה בה. הרב אמר שאין
דבר כזה עוונות, הכל זה ענווה בשביל לזכות לכתרים עליונים, הוא הפך כל כרת לכתר

רצה לרדת לעוונות ולעשות משם ייחודים

לר' עקיבא היה חבר שקראו לו אלישע בן אבויה. כידוע אלישע היה אחד מ4 שנכנסו לפרדס, הוא ראה את הקב"ה יושב כל כיסא הכבוד ואת מלאך מט"ט גם הוא יושב. מזה אלישע נפל לכפירות, הוא חשב שח"ו יש 2 רשויות, הוא היה תנא וחבר של ר' עקיבא, הוא היה רבו של ר' מאיר בעל הנס, זה פלא איך תנא במדרגה כזאת כפר בתורה, הלך לפרוצות וכן הלאה.. איך תנא מגיע למקום כזה? איך יכול להיות שתנא לא יכל לתרץ את הקושיות האלה שכל יהודי יכול לתרץ אותם היום בפשטות? ראיתי את ה'לשם', את הגאון מוילנא ואת ר' צדוק שאומרים שנשמת ר' אלישע בן אבויה היתה גדולה יותר מנשמת ר' עקיבא, הם אומרים שכל החטא שלו היה מחמת גודל מעלתו, החטא שלו היה שהוא ראה את הקב"ה יושב ואת מלאך מט"ט גם הוא יושב, הוא לא התבלבל מזה שהמלאך יושב. מלאך מט"ט הוא שר הפנים, הוא מנהיג את העולם בבחינת דרך הבחירה, יש הנהגה שהקב"ה עושה את הכל, זה הנהגת הידיעה, ויש את הנהגת הבחירה שזה מה שאנחנו עושים. עד הגאולה צריך לחיות וללכת ב2 המהלכים האלו בצורה נכונה. אלישע בן אבויה אמר שהוא רוצה לעשות מסירות נפש שמלכותו בכל משלה, הכוונה שהוא
 רצה לרדת לעוונות ומשם לעשות ייחודים שמשם הוא יגלה שגם בעוונות נמצא רצונו של השם יתברך, הוא נכנס פה לנקודת הידיעה וירד במכוון לעוונות כדי לגלות את מלכות השם השלימה,
זאת היתה טעותו, זה דבר שאסור לעשות עד שיבוא משיח צדקנו…

הפוסט רבי עקיבא הוא שורש התורה שבעל-פה: הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

שתים-עשרה שנה בתוך חול

הדברים הגיעו למלכות והם אמרו: 'יהודה שעילה, יתעלה', הכוונה שהמלכות קבעה שבכל מקום שיושבים החכמים ר' יהודה יהיה 'ראש המדברים' בכל מקום. אם מתחילים לדבר בדברי תורה או בדברים אחרים אז ר' יהודה הוא
הראשון בכל מקום. 'יוסי ששתק, יגלה לציפורי', בגלל שר' יוסי לא שיבח אותנו הוא יגלה למקום בצפון
שנקרא ציפורי. 'שמעון שגינה, יהרג'. רשב"י ובנו
הלכו לבית המדרש ולמדו תורה כל היום ואשתו של
רשב"י היתה מביאה להם אוכל. אחרי כמה זמן
הרומאים התחילו לחפש את רשב"י יותר בתוקף
ורשב"י אמר לר' אלעזר בנו 'נשים דעתן קלה עליהן',
שמא יצערו את אימא והיא תגלה איפה אנחנו נמצאים,
לכן הם ברחו מבית המדרש להתחבא במערה. התחרש
להם נס ונברא להם עץ חרוב ומעיין והם ישבו במערה ולמדו תורה. מכיוון שהם ידעו שהם הולכים לשהות במערה הרבה זמן לכן כדי לשמור על הבגדים הם חפרו 2 בורות, נכנסו לתוכם וכיסו את עצמם בעפר עד לצוואר ומהבוקר ועד הערב הם ישבו ולמדו תורה כאשר הבגדים מחוץ לבור, כשהיה מגיע זמן תפילה הם היו יוצאים מהבור, מתלבשים ומתפללים ערבית וכך היה עובר עליהם כל יום. כך ישבו ר' שמעון בר יוחאי ור' אלעזר
בנו בתוך החול 12 שנה ולמדו תורה, אחרי 12 שנה הגיע אליהו הנביא לפתח המערה…

התחילו לשרוף את העולם מהקדושה

אליהו הנביא עמד בפתח המערה ואמר: מי יודיע לבר-יוחאי שמת הקיסר והתבטלו הגזרות? רשב"י ור' אלעזר הבינו שהם יכולים לצאת מהמערה והם חופשיים, הם יצאו מהמערה אחרי 12 שנה והם היו במדרגות רוחניות מאוד גבוהות, הם התחילו לטייל והם ראו אנשים שחורשים וזורעים את האדמה והם אמרו: 'מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה'? וכל מקום
שהם הסתכלו עליו היה נשרף. ר' שמעון ור' אלעזר התחילו לשרוף את העולם מהקדושה שלהם,
הם לא הבינו איך יהודי לא יושב כל היום ולומד תורה. ר' שמעון ור'
אלעזר הגיעו לדרגה שהם לא הבינו את העולם הזה ואת המציאות של עם ישראל

הדם של בחורים צעירים עדיין תוסס

בשמיים ראו שר' שמעון ור' אלעזר הולכים לשרוף את העולם, אז יצאה בת-קול ואמרה: 'להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם.'
ר' שמעון ור' אלעזר חזרו למערה לעוד 12 חודשים,
לאחר 12 חודשים הם אמרו: משפט רשעים בגיהנם
12 חודש, מה אנחנו יותר גרועים מהרשעים? מיד יצאה
בת-קול ואמרה: צאו מהמערה, אם הגעתם לכזאת
ענווה ושפלות שאתם מרגישים כמו הרשעים
שבגיהנם אתם כבר יכולים לצאת מהמערה. כשהם
יצאו מהמערה בכל מקום שר' אלעזר היה מסתכל הוא
היה מכה את המקום ור' שמעון היה מרפא. כתוב במפרשים שר' אלעזר עדיין מכה מכיוון שר' אלעזר הוא עדיין בחור צעיר והדם של בחורים צעירים עדיין תוסס, לכן לוקח
יותר זמן עד שהם מקבלים את המתינות ואת יישוב הדעת…

כמה חביבים מצוות על ישראל

ר' שמעון היה מבוגר לכן הוא הבין שצריך להתנהג עם העולם קצת יותר בהבנה ובצמצום. אמר ר' שמעון לר' אלעזר: 'בני, די לעולם אני ואתה', הכוונה תעזוב את העולם, אני ואתה כבר נתקן את העולם. ר' אלעזר הפסיק
להכות אבל עדיין לא התיישבה דעתו. יום אחד הם ראו
לפני כניסת השבת את 'ההוא סבא', בפשטות זה
אדם מבוגר, שהחזיק בידו שתי אגודות של הדסים
וממהר מאוד. הם שאלו אותו: בשביל מה אתה צריך את ההדסים? הוא אמר: לכבוד שבת. שאלו אותו: אבל מדוע אתה צריך 2 אגודות?
הרי מספיק אגודה אחת. אמר להם: אחד כנגד 'שמור' ואחד כנגד 'זכור'. אמר ר' שמעון לר' אלעזר: בוא תראה כמה חביבים מצוות על ישראל, ועכשיו התיישבה דעתו של ר' אלעזר. מהמקרה של 'ההוא סבא' ר' אלעזר ראה כמה חביבות המצוות על עמ"י ואז נתיישבה דעתו. הגמרא ממשיכה ומספרת שלאחר מכן ר' שמעון פגש את חותנו, ר' פנחס בן יאיר שהיה אחד מגדולי חכמי ישראל (הוא קבור בבית הקברות של צפת, למטה). ר' פנחס ראה את ר' שמעון אחרי 13 שנה במערה וכל העור שלו הפך להיות בקעים-בקעים כמו חול, היה אפשר לגדל פרחים וצמחים על העור
של ר' שמעון. ר' פנחס ראה את זה ואמר: 'אוי לי שראיתיך בכך', הוא ריחם עליו. ר' שמעון אמר לו: 'אשריך שראיתני בכך, שאילמלא לא ראיתני בכך לא מצאת בי כך'….

רבי פנחס מתרץ 12 תירוצים על קושייה

הגמרא אומרת שלפני שר' שמעון הלך למערה, הוא היה מקשה קושייה
ור' פנחס בן יאיר היה מתרץ לו 12 תירוצים על כל קושייה. עכשיו, אחרי המערה
ר' פנחס היה מקשה קושייה ור' שמעון היה מקשה על זה 12 קושיות, ר' שמעון
הגיע לדרגה גבוהה מאוד בתורה בזכות כל השנים במערה. עכשיו נתחיל לראות
את הסיפור מההתחלה מכיוון שצריך לדעת כאשר אנחנו רואים סיפורים בגמרא
יש 2 כללים: 1- זה מובא הרבה בספרים שאין לך מילה אחת ואף לא
אות אחת בסיפור, שאין בו אין-סוף סודות. למעשה זה 'סיפורי מעשיות משנים קדמוניות'. חז"ל לא סיפרו לנו סתם סיפורים, זה לא מעשיות ואגדות שלפני השינה

היו המנהיגים והחכמים של עם ישראל

חז"ל מסתירים לנו בתוך הסיפורים בגמרא סודות ועמקות מאוד גדולה. 2- אומר רבינו הארי הקדוש שכל אחד מהחכמים בגמרא, בפרט התנאים, שהיה אומר דבר תורה, היה אומר את התורה לפי שורש נשמתו. לפעמים אנחנו רואים שיש מחלוקת בין החכמים, צריך לדעת שהמחלוקות זה לא בגלל שהם התווכחו ולא הסכימו
בעניין מסויים, אלא כל אחד מהחכמים ומהתנאים השיג את התורה לפי
שורש נשמתו עפ"י הכללים האלו נתחיל ללמוד את המעשה במסכת שבת:
ר' שמעון, ר' יהודה ור' יוסי יושבים ומדברים, בגמרא כתוב שהם מדברים על 'אומה זו', לא מוזכר איזו אומה. לאחר מכן שאותה אומה גזרה גזירות גם כן לא כתוב שם האומה אלא כתוב 'המלכות'. צריך לדעת שהשיחה הזאת התרחשה באופן יחסי, זמן קצר לאחר חורבן בית שני. באותה תקופה הרומאים החריבו
את בית המקדש השני והם גם שלטו בא"י. אנחנו יודעים שר' שמעון, ר' יהודה ור' יוסי חיו בא"י בזמן החורבן ולאחר כמה שנים הם בעצם היו המנהיגים והחכמים של עמ"י…

מה קורה שאין חיבור עם השם?

חכמי ישראל ראו שלמעשה עמ"י יורד והולך עכשיו לקראת גלות שהולכת להימשך הרבה מאוד שנים, בעוונותינו
הגלות הזאת נמשכת גם היום. לגלות יש 2 פירושים:
1- שעמ"י נמצא מחוץ לא"י. 2- שעמ"י לא נמצא במקום הרוחני שלו. המקום של עמ"י ושל האדם היהודי זה
להיות מחובר עם הקב"ה. קשר וחיבור עם הקב"ה זה המקום האמיתי של האדם היהודי. ברגע שאדם לא
מחובר עם הקב"ה הוא נמצא בגלות. לפעמים אנחנו
תולים את הצער שלנו ואת מה שעובר עלינו, בענייני
העולם הזה: פה 'חסר קצת כסף', פה 'המכונית
התקלקלה', 'האישה ככה', 'הילדים ככה' וכן הלאה,
לכל אחד יש את הדברים שמצערים אותו, אבל צריך
לדעת שבכל ההבנה הזאת יש צד של הטעייה מכיוון שברגע שהאדם היהודי
מרגיש קשר וחיבור עם הקב"ה, באותו רגע לא יעניין אותו לא הכסף ולא המכונית. כשיש לאדם חיבור והרגשה של קשר עם הקב"ה אזי כל העולם הזה הופך להיות עבורו טפל. אדם שמחובר עם הקב"ה לא מתפעל מהעולם הזה והוא לא נופל לצער, לצמצום, לכאב ולכעס, החיבור עם הקב"ה זה מקום כזה גבוה של שמחה ואושר פנימי ולמעשה זה עולה על כל העולם הזה. הגלות זה 'מסכים', ירדו חומות של
ברזל ואבן וזה בעצם מסכים ביננו לבין הקב"ה וזה בעצם הגלות האמתית. הגלות הפנימית זה גלות הנפש וגלות הרוח, שאדם לא מרגיש מחובר ואין לו קשר עם הקב"ה

נהרות של דם נשפכו מהאכזריות שלהם

אין שמחה בעולם כמו ההתחברות עם הקב"ה ואין צער בעולם לאדם יהודי כמו זה שהוא לא מרגיש מחובר להקב"ה זה כל מהות הגלות. ר' שמעון, ר' יהודה ור' יוסי שהיו גדולי חכמים ישראל באותו הדור, ראו שעמ"י הולך לרדת לגלות של
הרבה מאוד שנים. אז מה פתאום ר' יהודה משבח את הרומאים? זה מאוד
קשה לפרש את זה בפשט, הגמרא אומרת שנהרות של דם נשפכו בארץ ישראל מהאכזריות של הרומאים שהיו מצאצאיו של עשיו. מי צריך את הגשרים ואת המרחצאות שלהם? אלא צריך לדעת שחז"ל מסתירים לנו שיחה לגמרי אחרת בתוך הלבוש של הסיפור הזה, לכן השם רומי לא מוזכר פה לכל אורך הסיפור. אומה זה בגימטריה 52 שזה שם קדוש, זה נקרא השם של הקב"ה שמנהיג את העולם הזה בהסתרה ובגלות. כשהם דנים במעשיהם של אומה זה הכוונה שהם דנים: איך אנחנו עכשיו לומדים, מתמודדים ומתקנים את המצב שאליו עמ"י עכשיו יורד. כל אחד מהחכמים לפי דרכו ולפי שורש נשמתו אומר עכשיו תורה ודרך כיצד להתמודד בדרך הנכונה עם גלות עמ"י וגלות השכינה זה היה התוכן האמתי והעמוק של 3 החכמים….

שלוש המידות הן חסד גבורה ותפארת

כל אחד מהחכמים בסיפור אומר עכשיו לפי דרכו ולפי שורש נשמתו דרך לתקן
את גלות עמ"י, הכוונה להעלות את השכינה מהגלות. צריך לדעת ששיחה שלהם
לא היתה כפשוטו, לא יעלה על הדעת שהם ידברו כאלה דיבורים – השיחה שלהם
זה בכלל בסוד תיקון גלות השכינה וגלות עמ"י. כל העולם זה שלוש מידות
שורשיות שהם חסד, גבורות ותפארת שזה קו הימין, קו האמצע וקו השמאל. כל אחד אומר דרך ותיקון לפי שורש נשמתו: ר' יהודה אומר 'כמה נאים מעשיהן של אומה' – ח"ו שר' יהודה בא לשבח את הרומאים, אלא ר' יהודה אמר משהו אחר לגמרי: אנחנו נמצאים במצב של הסתרה, הורגים יהודים ואנחנו מרגישים צער, רודפים את התורה. הדרך לתקן את הדבר הזה היא להתבונן בחסדים ובטוב של הקב"ה שמסתתר בתוך המציאות הזו..

כל מה שהשם עושה לטובה

ברגע שיהודי רואה מצב של הסתרת פנים, גלות וקושי התחושה הטבעית שמתעוררת זה כעס, עצבות והקפדה: למה זה קורה לי ולעמ"י. אומר ר' יהודה שמצד הטבע של האדם הוא נכנס להרגשה כזאת, אבל תיקון הדבר זה לראות שגם במצב של הצער, של ההסתרת פנים והגלות זה החסדים של הקב"ה, ככה בעצם הקב"ה מביא את הגאולה לעמ"י, דווקא מתוך מציאות של הסתרת פנים. ר' יהודה אומר: תתבונן איך הקב"ה מכוון לתיקון נשמות ישראל, הקב"ה החריב את בית המקדש והביא לפה אומה של רשעים לא ח"ו כדי לצער אותנו, אלא שמתוך מצבי הקושי אנחנו נתקרב אליו, ואם כך כל ההסתרת פנים שהקב"ה עושה זה הכל לטובה. ר' יהודה הולך בדרך שהוא קיבל מרבו, ר' עקיבא שהיה אומר כל ימי חייו 'כל דעביד רחמנא, לטב עביד' – כל מה שהקב"ה עושה הכל לטובה. קיבלתי עכשיו מכה או איזה צמצום או צער? בוא נתבונן למה הקב"ה עשה את זה, וגם אם אני לא יודע להבין למה הקב"ה עשה את זה, אני בכל זאת מתחזק באמונה שלימה שכל זה לטובה. לכן ר' יהודה אומר 'כמה נאים מעשיהן  של אומה', אמרנו שאומה זה גימטריה 52 שזה שם קדוש של ההנהגה של הסתרת הפנים, אני משבח את הקב"ה בתוך ההסתרת פנים. בתורה נ"ו בליקוטי מוהר"ן רבינו
אומר: בשעה שאדם רואה ששעתם של הרשעים מצליחה, הכוונה לגויים, והם שולטים בעולם ומצערים אותנו, אדם צריך ללמד זכות על אותם רשעים ששעתם מצליחה. מסביר ר' נתן שהכוונה היא ללמד זכות על הקב"ה שנותן הצלחה לרשע…

לראות את הטוב גם בהסתרה וגם בצער

תורה נ"ו בליקוטי מוהר"ן זה ר' יהודה שאומר: תראה את הטוב של הקב"ה גם בתוך גלות, הסתרה וצער, ובזה אדם פועל להוציא את השכינה ואת נשמות ישראל מתוך הגלות – זה נקרא דרך תיקון קו הימין שזה חסדים, הכוונה שאדם רואה גם בהסתרה את החסדים של הקב"ה והוא לא נכנס לצמצום. אומר ר' נתן על תורה נ"ו: בשעה שאדם הולך בדרך הזאת, הוא זוכה לתיקון גדול מאוד בנפש. אחד הדרכים שאדם מזכך את עצמו ומוחלים לו על כל עוונותיו זה ברגע שאדם משבח ורואה את הטוב ואת החסדים של הקב"ה בתוך מציאות של הסתרה, זה אחד התיקונים הכי גדולים שאדם יכול לפעול הן על עצמו והן על הכלל. אם עכשיו ירד לי משמיים מצנח לתוך היד עם מיליון $ זה קל להגיד תודה להקב"ה, אבל זה הרבה יותר קשה לשבח את הקב"ה בשעה שלוקחים את המיליון $ – לראות את החסדים של הקב"ה בתוך הגלות זה עבודה רוחנית מאוד-מאוד גבוהה. ר' יהודה אומר: אני מציע דרך להוציא את השכינה מהגלות ע"י שנשבח את הקב"ה גם במציאות ההסתרה. בהמשך כתוב ש'המלכות'
גזרה. לפי הפשט זה רומי, על פי הפנימיות זה מלכות השכינה שזה הנהגת העולם..

שאדם יזכה לדבר דיבורים של דעת

ואז כתוב 'יהודה שעילה, יתעלה', הכוונה שהמלכות שזה השכינה  אומרת: יהודה שהעלה אותי מהגלות יתעלה להיות ראש המדברים בכל מקום. יש 2
בחינות בדיבורים: 1- לפעמים אדם מדבר שעתיים-שלוש ואם ישאלו אותו: מה דיברת? הוא אפילו לא ידע מה הוא דיבר. לפעמים אנחנו מוצאים את עצמנו עוברים כמה שעות וכששואלים אותנו מה דיברנו אנחנו אפילו לא יודעים – יש דיבורים שהם בלי דעת, אדם לא חושב על המילים שהוא מוציא מהפה. רבינו אומר
שאחד התיקונים הגדולים זה שאדם יזכה לדבר דיבורים של דעת. כל יהודי שהולך בדרך של ר' יהודה, הכוונה ללמד זכות על הקב"ה בתוך הגלות שזה נקרא קו החסדים, זוכה להיות ראש המדברים בכל מקום, הכוונה להמשיך ראש שזה
מוחין ודעת לכל הדיבורים, ר' יהודה זכה למעלה הזאת להמשיך את דעת
לכל הדיבורים לכל חכמי ישראל מכיוון שהוא הצדיק
שזוכה להמשיך דעת לכל הדיבורים. צריך להשתדל מאוד להכניס דעת בדיבורים שלנו, כל אדם שהולך בדרך
של ר' יהודה זוכה להתחיל לקשר את הדיבור שלו עם הדעת

'ישמע בזיונו, ידום וישתוק'

ר' יוסי זה נקרא קו תיקון האמצע מכיוון שר' יוסי שתק. כשהיתה שיחה על הרומאים ר' יוסי שתק. אנחנו מוצאים שתיקה בפרשת שמיני 'וידום אהרון', ורבינו אומר בתורה ו' בליקוטי מוהר"ן 'ישמע בזיונו, ידום וישתוק'. ר' יוסי מציע דרך אחרת בתיקון הגלות: אדם נכנס למציאות של קושי והסתרת פנים, ויש מצבים שאדם לא יכול ללמד בהם זכות, באותו רגע עובר עליו בלב ובנפש כאלה סערות וכאלה כאבים ואם נגיד לו עכשיו ללמד זכות הוא יגיד לנו שהוא לא יכול לעשות את זה, הוא עובר יותר מדי צער. אומר ר' יוסי: כשאתה לא יכול להודות ולראות את החסדים של הקב"ה העצה היא שתיקה, הכוונה 'ישמע בזיונו, ידום וישתוק'. הדרך של ר' יוסי זה השתיקה, הכוונה לשתיקה של אמונה, 'וידום אהרון', יש לי צער וכואב לי ממה שאני עובר ורואה אבל אני שותק שתיקה של אמונה, אני מקבל את זה באהבה ובשמחה פנימית עד כמה שאפשר. ברגע שאדם שותק על כל הקושיות והטענות שיש לו על כל מה שקורה לו הוא עולה למקום עליון ומצאנו את זה אצל ר' יוסי. הגמרא אומרת בכמה מקומות שכשר' יוסי היה חולק עם חבריו, 'הלכה כמותו בכל מקום, שטעמו ונימוקו עימו', ר' יוסי היה אומר הלכה והוא היה אומר טעמים וסיבות לכל הלכה והלכה ונפסק שהלכה עימו מכיוון שטעמו ונימוקו עימו. הטעם של ר' יוסי זה 'סוד הטעמים'

לעולם הטעמים זוכים על-ידי השתיקה

מובא בספרים הקדושים שכל דבר חוכמה מחולק לארבע דרגות. החוכמה במקום הכי גבוה זה נקרא 'טעמים' (של הספר תורה), אח"כ יש 'נקודות', אח"כ 'תגים'
(של האותיות) ואח"כ 'אותיות' – אלו 4 מדרגות בהשגת החוכמה (ראשי תיבות טנת"א). שורש החוכמה זה סוד הטעמים, זה עולם הניגון ועולם התשובה, וזה
העולם הרוחני הגבוה ביותר, זהו גם עולם השתיקה לכן בעולם הטעמים אי-אפשר להסביר. שורש נשמתו של ר' יוסי זה מעולם הטעמים, לכן הגמרא אומרת
'טעמו ונימוקו עימו', הכוונה שהוא ממשיך את הנימוקים שלו מעולם הטעמים,
לכן הלכה כמותו בכל מקום. ר' יוסי אומר: להגיע לעולם הטעמים זוכים ע"י
שתיקה. מצאנו את זה אצל משה רבינו, כאשר הקב"ה הראה לו את מיתת
ר' עקיבא היה לו קשה מאוד 'זו תורה וזו שכרה?!' איך יכול להיות שהורגים אדם כזה גדול במיתה כ"כ משונה? משה רבינו הקשה את הקושייה הזאת על ההנהגה
של הקב"ה. הקב"ה אמר למשה רבינו: 'שתוק, כך עלה במחשבה תחילה',
רבינו מפרש את זה שהקב"ה גילה למשה רבינו סוד: שתוק, כך עלה לעולם המחשבה

העצה: שתוק, כך עלה לעולם המחשבה

מהמעשה עם משה רבינו אנחנו לומדים יסוד מאוד גדול: יש תירוצים על קושיות ובעיות שאנחנו מתחבטים בהם, שאסור להגיד את התשובות שלהם בדיבור. אתה יכול ללכת לשאול את הצדיק הכי גדול, אפילו אם תשאל את המלאכים או את הקב"ה, אסור להגיד תשובה לקושיות האלה אלא אך ורק בעולם המחשבה, פירוש הדבר שיש דרך שאדם מקבל תשובות על קושיות ועל דברים שהוא עובר בדיבורים, הוא שומע רב או חבר, הוא שומע תירוצים, פירושים והסברים על מה שעובר
עליו, אבל יש דברים יותר קשים ויותר גבוהים שאי-אפשר לקבל אותם בדרך הדיבור, בעולם הדיבור אי-אפשר להסביר כאלה דברים, אז מה העצה? שתוק, כך עלה לעולם המחשבה. תלך בדרך של ר' יוסי שאומר שיש שקושיות שצריך
לשתוק ועי"ז זוכים לעלות לעולם הטעמים ושם תקבל תשובות על כל הקושיות שיש לך

ר' יוסי יגלה את סוד הציפור

המלכות גזרה שר' יוסי יגלה לציפורי, עפ"י הפשט זה
גלות, אבל בעומק הדבר אפשר לקרוא את זה קצת
אחרת במקום 'לגלות' (למקום מסויים), 'לגלות' (משהו).
ר' יוסי יגלה את 'סוד הציפור'. אומר רבינו האר"י
הקדוש ב'ספר הליקוטים' פרשת וארא פירוש על
מכת צפרדע, שצפרדע זה ציפור-דעה, הכוונה לחוכמה ודעת שעולה למקום מאוד גבוה. כמו שציפור בטבע עולה למקום גבוה, כך מושג ציפור מרמז בהרבה מקומות על
סוד החוכמה העליונה שעלתה למקום מאוד גבוה. המלכות שזה השכינה אומרת לר' יוסי: אתה שותק על כל הקושיות שיש לך, אז אתה תגלה את סוד הציפור שזה החוכמה העליונה –  זה קו האמצע. ר' שמעון מתקן את קו הגבורות..

רוצה לעורר את מידת הדין

בעבר הזכרנו שהשם שמעון זה שם של גבורות, זה שם שנלחם בכל הקליפות, הזוהר הקדוש אומר את זה על שמעון בן יעקב. יש דרך של תיקון הגלות והשכינה ע"י הגבורות, זה ענף שלם. יש צדיקים ששואלים איך לקבל את ההנהגה של הקב"ה (לשבח או לשתוק), אצל ר' שמעון ברור שאצל הקב"ה הכל טוב. ר' שמעון הולך להמשיך קטרוג ולעורר את מידת הדין על הרשעים שהורגים עכשיו בעמ"י. ר' שמעון יוצא עם חרב שלופה על כל הסטרא אחרא, הוא אומר שהרומאים הקימו ערים כדי להושיב בהם זונות – תאוות ניאוף. גשרים – תאוות ממון. מרחצאות – תאוות כבוד, לענג את עצמם. ר' שמעון הולך ומעורר את מידת
הדין על הרשעים שנלחמים בעמ"י. העבודה הזאת היא עבודה מאוד קשה, זה
מאוד מסוכן לעורר קטרוג על רשעים, גם על רשעים גויים, מכיוון שכשצדיק
נכנס למלחמה רוחנית עם רשעים ומתחיל לעורר עליהם את מידת הדין,
הדיבורים אלה עולים למעלה והשאלה הראשונה ששואלים: רגע, אתה הולך להגיד טענות כדי לעורר עליהם את מידת הדין, אז בוא נבדוק איפה אתה אוחז בדברים האלה

בוא נראה איפה אתה אוחז במידות האלה

אם הצדיק עדיין לא נקי לגמרי במידות ובתאוות האלה אז כל הדיבורים האלה מקטרגים עליו בעצמו. בשמיים לא פשוט לקבל תפילות של דין ומלחמה כנגד רשעים, אז בשמיים מיד אומרים: אתה שטוען שהם בעלי תאוות ממון וניאוף ושהם מכוונים לכבוד עצמם? בוא נראה איפה אתה אוחז במידות האלה, ואם הצדיק לא נקי לגמרי במידות האלה אז כל הטענות וכל מה שהוא אומר כנגד הרשעים, זה הכל חוזר עליו. אתה אומר שצריך להעניש את כל מי שיש לו את התאוות האלה?
בסדר אז בוא נתחיל ממך. לכן זה דבר מאוד-מאוד מסוכן ללכת בדרך של מלחמה וגבורות כנגד הסטרא אחרא. הצדיק שהולך בדרך הגבורות צריך לתקן את
עצמו עד מקום מאוד גבוה. יש ענף שלם שנקרא 'תיקון הגבורות' ור' שמעון שהוא מצד הגבורות נכנס לעבודה הזאת כדי להוציא את השכינה מהגלות בדרך הגבורות…

ר‘ שמעון בר יוחאי המית את עצמו בתורה

המלכות שזה השכינה אומרת לר' שמעון: אתה הולך לפי השורש שלך שזה
גבורות, אז כל צדיק שהולך בדרך הגבורות התיקון שלו הוא שיהרג. וכי ח"ו
רוצים להרוג את הצדיקים?! ח"ו, אלא כל צדיק שהולך בדרך הזאת צריך
שיתקיים בו תיקון של מיתה. כדי שהצדיק יזכך את עצמו ויגיע למקום שבו
הוא באמת יכול להילחם בסטרא אחרא, חייב לעבור תיקון של מיתה. יש 2
דרכים בתיקון הזה: 1- 'אדם כי ימות באהל', הכוונה לאוהלה של תורה, אדם
צריך להמית את עצמו כביכול בתוך התורה. כל רגע שאדם לומד תורה זה
נחשב לו כאילו הוא ממית את עצמו. ר' שמעון עשה תיקון לגזירת
המיתה שהמלכות גזרה עליו, הוא המית את עצמו בתוך התורה. רואים שכשר' שמעון שמע את הגזירה הוא מיד לקח את ר' אלעזר בנו והם הלכו ללמוד תורה כל היום

זה נחשב לו כאילו שהוא הרג את עצמו

רואים שר' שמעון הבין את הגזירה הזאת והוא מיד הלך ולמד תורה כל היום –
זה דרך אחת בתיקון הזה. 2- התיקון השני זה לעבור ייסורים ולהחזיק מעמד.
ברגע שאדם עובר ייסורים ומחזיק מעמד בתוך הייסורים, זה מכפר לו ומזכך
אותו כמו מציאות של מיתה. המלכות שזה השכינה גזרה שיהרג אז או שהוא
ימית את עצמו בתוך לימוד התורה או שאדם עובר ייסורים ומתכפר לו
ונחשב לו כאילו שהרג את עצמו, או שאדם עובר את 2 הדברים האלה. ר' שמעון
ור' אלעזר קיבלו על עצמם את 2 הדברים, הם גם למדו כל היום תורה והם
גם ישבו בתוך בור עד הצוואר 13 שנה, רק מתים קבורים באדמה שלוש עשרה שנה.

במערה נברא לו עץ חרוב ו'עינא דמיא'

רשב"י ור' אלעזר ממש עברו תיקון של מיתה. ר' צדוק הכהן מלובלין כותב שרשב"י היה גלגול של שמעון בן יעקב, שבעיקר פעל במכירת יוסף, לכן רשב"י מתקן
את השלוש עשרה שנה שיוסף הצדיק היה בבית האסורים ועבד במצרים.
רשב"י תיקן את מכירת יוסף במערה. הגמרא אומרת שבשעה שהוא הגיע
למערה נברא לו עץ חרוב ומעיין. חרוב זה גימטריה של גבורה, לרמז לנו שר' שמעון בא לתקן את העולם ב 13 שנה במערה. הגמרא לא אומרת מעיין אלא היא אומרת 'עינא דמיא', הכוונה העין של המים, רשב"י זכה לעלות עד 'סוד העיניים העליונות'…

לגלות את התורה במקום הגבוה ביותר

יש את העיניים שלנו שרואות את עולם השקר וצריך לתקן אותם. עיניים זה
נקרא השגת התורה, וככל שהעיניים במקום יותר גבוה, זה השגה יותר
פנימית להשיג בתורה. כולנו יודעים שר' שמעון בר יוחאי גילה סודות נוראים בזוהר הקדוש ובתיקוני הזוהר והוא הגיע עד לתיקון העיניים העליונות ביותר וזה נקרא עינא דמיא (עין המים), ואין מים אלא תורה. רשב"י זכה לגלות לעמ"י את התורה במקום הגבוה ביותר. כל צדיק שמתקן את ענף הגבורה זוכה לגלות את התורה לעמ"י

לצאת מהגלות על-ידי הזוהר הקדוש

אמרנו שחרוב בגימטריה זה גבורה, לרמז שרשב"י הלך לתקן את ענף הגבורה,
אבל יש פירוש ורמז נוסף למילה חרוב. הגמרא במסכת סנהדרין אומרת:
ששת אלפים שנה העולם קיים והאלף השביעית העולם חרוב. האלף
השביעית זה ימות משיח, הכוונה שחרבים כל כוחות היצר הרע. כל כוחות היצר
הרע שפועלים בתוכנו ובחוץ וכ"כ מטרידים אותנו, מגיעים לחורבנם, זה
חורבן הרע ובניין הטוב. רמז לדבר שנברא לר' שמעון עץ חרוב, לרמז שר'
שמעון הולך להכין את העולם לקראת האלף השביעית. התורה והקדושה
שתגלה בעולם זה הדרך להכין את העולם לקראת הגאולה. אחרי שהתחבר
הזוהר הקדוש ותיקוני הזוהר ר' שמעון אמר: 'בהאי חיבורא (בחיבור
הזה, הזוהר הקדוש), יפקון מן גלותא' – עמ"י יזכו לצאת מהגלות ע"י החיבור הזה….

..לכן הצדיק מתחיל לשרוף את העולם

אחרי 12 שנה ר' שמעון ור' אלעזר יצאו מהמערה וראו אנשים שעוסקים בענייני העולם הזה, אז הם התחילו לשרוף את העולם. הצדיק רואה
איפה הנשמה של האדם היהודי נמצאת מצד השורש שלה, לכן
הרבה פעמים הצדיק לא יכול לסבול שאדם נמצא בתוך העולם הזה, לכן הצדיק מתחיל לשרוף את העולם, הכוונה שהצדיק מעלה
את האדם לכזאת קדושה עד שהיו נשברים לו הכלים מחמת
האור הגדול, לכן בת-קול החזירה אותם למערה. המערה זה
סוד הצמצום, הכוונה איך לגלות את כל התורה והקדושה בצמצום הנכון.

הפוסט פרשת אמור תשפ"ו | לכבוד הילולת רבי שמעון בא יוחאי זיע“א הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

יש כל מיני דרכים להתקרב

מטבענו אנחנו מאוד נמשכים אחרי ענייני העולם – כל העניין של הבעל תפילה זה לעורר באנשים שהוא מדבר איתם את התכלית האמתית שזה להתקרב להקב“ה בעיקר ע“י שירות ותושבחות, ואם אדם היה מסכים למה שהוא שומע ממנו הוא היה מתחבר איתו והבעל תפילה היה
לוקח אותו למקום שהיה לו מחוץ ליישוב. לבעל
תפילה היה מקום מחוץ ליישוב והיה שם נהר ועצים
ופירות (לא היה חסר שם שום-דבר) ולכל אחד ואחד הוא היה נותן לפי בחינתו. אם הוא היה רואה שמישהו צריך הרבה כסף הוא היה נותן לו הרבה כסף וכן הלאה, ורבינו אומר שהבעל תפילה לא היה מקפיד על שום דבר, העיקר זה שהם היו עוסקים בשירות ותושבחות ובכל מיני דרכים איך להתקרב להקב“ה ולחזור בתשובה שלימה, רבינו אומר בלשון הזאת: ’ואצל אלו האנשים, שקרבם להשם יתברך, היה תענית או סיגוף גדול, יקר יותר מכל התענוגים שבעולם, כי היה להם תענוג מן הסיגוף גדול או
מתענית יותר מכל התענוגים שבעולם‘. אח“כ רבינו ממשיך ומספר שהיתה
שמועה על מדינה שנפלה לאיזה שיגעון והשיגעון שלה שהיא נפלה לתאוות ממון..

מי שהוא יותר עשיר הוא יותר חשוב

כל המציאות של המדינה הזאת הכל היה לפי התאוות ממון. רבינו אומר שגם ההגדרה של הבני-אדם זה היה לפי הממון, אם אדם היה עני אז הוא היה בגדר חיה באותה מדינה ואם הוא היה עם עושר ממוצע אז הוא היה מתחיל להתקרב למדרגת אדם, אם הוא היה עשיר הוא כבר לא היה בגדר אדם אלא הוא היה מלאך ואם הוא היה עשיר גדול ומופלג מאוד אז הוא כבר היה עולה למדרגת אלילים והיו עובדים אותו – כל העניין של המדינה הזאת היה אך ורק העניין של תאוות ממון, לא היה
להם מציאות אחרת, וככל שהם היו יותר עשירים כך הם היו יותר חשובים במדינה..

-זה לא המצאה-

כשהבעל תפילה שמע על המדינה הנ“ל הוא נאנח כי הנפילה הכי גדולה בעולם זה שאדם נופל לתאוות ממון, אין נפילה יותר גדולה. עכשיו נתבונן מי היה הבעל תפילה: רבינו אומר שדרכו של הבעל תפילה היתה רק לעסוק בשירות ותושבחות ותפילות להשם יתברך והוא היה יושב מחוץ ליישוב – יש מושג שמוזכר בחסידות בכלל ובפרט בברסלב שנקרא ’צדיק האמת‘, זה לא המצאה של החסידות, צריך לדעת שזה דבר שהיה קיים מבריאת העולם, זה נשמה שהקב“ה שלח אותה לעולם הזה וכל תכליתה זה לעזור לכל יהודי לחזור
להקב“ה. מאוד קשה לנו לחזור להקב“ה לבד מכיוון
שהיצר הרע מאוד מבלבל אותנו בפרט אם יש
לאדם קצת תאוות ומידות לא טובות והוא כבר עבר עבירות

להרדים אותנו בכוחו הגדול

רבינו אומר שלאדם מאוד קשה לעזוב את ההרגלים שלו ולחזור באמת להקב“ה, אנחנו צריכים עזרה כי היצר הרע מאוד מתגבר בפרט בדור הזה ואין לנו את הכוח להתעורר מהמקום שבו אנחנו נמצאים כדי להתקרב להקב“ה. רבינו אומר שהצדיק שעוסק בתיקון נשמות ישראל נקרא הבעל תפילה, נשאלת השאלה מדוע רבינו קורא לו דווקא הבעל תפילה, הרי בוודאי שהוא גם חכם גדול מאוד בתורה והוא בעל רוח הקודש והשגות אבל בכל אופן רבינו קורא לו הבעל תפילה – רבינו מרמז פה על דבר מאוד גדול שבדורות שלנו עיקר התיקון של הצדיק ועיקר התיקון שהצדיק מכניס בנו ומאיר בתוכנו זה את הכוח של התפילה. רבינו אומר שהבעל תפילה רוצה להאיר בנו את הכוח, את האור ואת הדרך של התפילה, כי אחת הבחינות של היצר הרע זה להרדים
אותנו בכוח הגדול שיש לו – אנחנו צריכים לדעת שאי אפשר לתאר את הכוח שיש לדיבורים הפשוטים שיהודי מדבר עם הקב“ה, זה הופך את כל העולמות, אבל מכיוון שהתפילה נקראת
העולם הנסתר (בלשון הזוהר הקדוש ’עלמא דאתכסיא‘), הכוונה שאנחנו לא רואים שום דבר, אדם עומד ומתפלל ולכל היותר הוא מקבל קצת אור אבל לא יותר מזה..

עיקר הגאולה תלוייה בתפילות האלו

באמת אנחנו לא רואים כמה שאנחנו הופכים את כל העולמות בכל תפילה, בפרט בדור שלנו. הרבה פעמים אנחנו באים לתפילה ואנחנו לא יודעים מה אנחנו מוציאים בפה, הרבה פעמים אדם נמצא בתפילה 18 והוא לא יודע אם הוא נמצא בתפילה או בבנק, אבל ר‘ נתן אומר בהלכות תפילת מנחה הלכה ז‘ שאף על פי כן העובדה שאנחנו מתחזקים לדבר עם הקב“ה מתוך המציאות הזאת, עיקר הגאולה האחרונה תלוייה בתפילות האלה, זה נקרא תפילה לעני ואין עני אלא מן הדעת הכוונה
שאדם בא בקטנות ובצמצום מאוד גדול ובכל אופן הוא מתחזק ומתפלל ומתבודד..

הצדיקים הגדולים גרים בתוך היישוב

אנחנו צריכים לדעת שהתפילה שלנו הופכת את כל העולמות רק שאנחנו לא רואים את זה בגלל שזה נקרא עלמא דאתכסיא, בפרט אם אנחנו זוכים להתפלל בניגונים שזה ממשיך חסדים ורחמים. החפץ חיים כותב שאילו היינו יודעים כמה גזירות וכמה צרות אדם חוסך מעצמו אילו הוא היה עומד בתוך ביתו ונוהג לדבר עם הקב“ה. הצדיק רוצה להאיר בתוכנו את הנקודה הזאת ואת הכוח הגדול שיש לנו בידיים והיצר הרע כנגד זה מרדים אותנו – כמה תורות וכמה אורות וכמה תיקונים רבינו הוריד לעולם רק בשביל שאנחנו קצת נתחזק בתפילה, רבינו אמר שכל התורות שלו זה רק בשביל שעוד יהודי ידבר עם הקב“ה. אומר רבינו האר“י הקדוש שעיקר התיקון של הדורות בכלליות ובפרטיות זה ע“י ההתחזקות שלנו בדיבורים פשוטים עם הקב“ה, זה נקודה ראשונה. הדבר השני זה שרבינו אומר שלבעל תפילה היה מקום מחוץ ליישוב והוא היה נכנס ליישוב ומדבר עם בני-אדם מהתכלית, שהתכלית זה רק להתקרב להשם יתברך בשירות ותושבחות, ואם האדם היה מסכים איתו
הוא היה מתחבר איתו ולוקח אותו למקום שלו מחוץ ליישוב. מה הכוונה מחוץ ליישוב? הרי אם אנחנו מתסכלים על הצדיקים הגדולים הם היו גרים בתוך היישוב..

רודפים אחרי הבלים ודמיונות

בברסלב תמיד היו אומרים שהכוונה של רבינו שאמר שהבעל תפילה היה מוציא את אנשיו מחוץ ליישוב, זה לא בגשמיות אלא הכוונה בדעת. הצדיק רוצה להכניס בנו דעת שנקראת ’חוץ ליישוב‘. יש דעת בתוך היישוב ויש
דעת מחוץ ליישוב, כל העניין של הצדיק זה לקחת אותנו למקום של דעת מחוץ ליישוב. אדם שלא מקורב לצדיק כל הזמן הולך וחושב: איך אני משיג יותר ממון ואיך אני
משיג את התאווה הזאתי, אם הוא קצת יותר רוחני
הוא מחפש כבוד וגאווה – זה נקרא הדעת של היישוב.
רבינו אומר שרוב העולם רודפים אחרי הבלים ודמיונות, ועוד אומר רבינו שמה שהעולם רחוקים מהשם יתברך
זה מחמת שאין להם יישוב הדעת. היצר הרע כ“כ
מבלבל אותנו ומסתיר את האמת מחמת שאין לנו יישוב הדעת

כמה דקות עם התפילין..

הצדיק מאיר בתוכנו לראות בעצם את המציאות האמתית של העולם. יש שיחה מאוד ידועה מהגאון מוילנא שאמר ששווה לאדם לבוא לעולם הזה שמונים שנה בשביל שיניח פעם אחת תפילין – אנחנו לא מבינים מה זה להניח תפילין. אדם מניח בבוקר כמה דקות תפילין ומתפלל עם זה
שחרית ואנחנו לא יודעים שעכשיו עשינו פעולה שהיא לנצח נצחים, אנחנו לא יכולים אפילו לחשוב מה זה נצח נצחים. היצר הרע מרדים אותנו ומשכיח אותנו וזה מה שהיה עושה הבעל תפילה שהיה עוסק לעורר את העולם בתכלית האמתית והיה מוציא אותם מחוץ ליישוב. אז מה זה מחוץ ליישוב?

התכלית זה לאכול עוד סעודה טובה?

היישוב זה רדיפת העולם הזה כל אחד לפי בחינתו: יש אנשים שכל התכלית שלהם זה לאכול עוד איזה סעודה טובה, הם חיים מסעודה לסעודה. יש כאלה שיש להם יותר נטייה לכבוד, גאווה וכן הלאה – כל זה נקרא בתוך היישוב. מחוץ ליישוב זה שאדם הולך ומחפש את הדרכים איך אני מתחבר ומתקרב להקב“ה, אם זה ע“י תפילה, התבודדות או שיחת חברים. אדם רק אומר תיקון הכללי על הציון של רבינו ורבינו כבר מתחיל לעורר בנו את התכלית האמתית. כל תכלית הבריאה זה שאדם יחפש מתוך המציאות הזאת ומתוך ההסתרה הזאת את הקב“ה. איך הצדיק יכול לעורר אותנו בתוך המציאות שלנו? כדי שהצדיק יוכל להאיר בנו את האור הזה להיות בחינת הבעל תפילה, יש לו מלחמות מאוד גדולות כי היצר הרע נלחם
נגדו במלחמות עצומות ונוראיות והצדיקים חייבים לקבל על עצמם ייסורים מאוד גדולים.  הצדיקים שעוסקים בתיקון נשמות ישראל עוברים ייסורים נוראיים ועצומים..

כל ימי חייו בעל ייסורים מאוד גדול!

היו צדיקים שהיו מקבלים על עצמם ייסורים וזה היה גם לכפר על עוונות של כלל ישראל וזה גם היה מבטל אצלם כל נקודה של יישות וגאווה עד שהם היו זוכים לבטל את עצמם כ“כ עד שהם היו נכללים באין-סוף, הכוונה שאין להם כבר שום רצון מצד עצמם והם לגמרי בחינת האור של הקב“ה בעצמו – זה העבודה של הבעל תפילה. כתוב בספרים הקדושים שמשה רבינו קיבל על עצמו ייסורים נוראיים וגם משיח בן-דוד מקבל על עצמו ייסורים. הגמרא אומרת שמשיח בן-דוד נמצא בין המצורעים בפיתחה של רומי, אנחנו לא יודעים בדיוק מה הכוונה אבל אם היינו יודעים מה עובר עליו היינו מתפללים עליו הרבה על כל מה שעובר עליו. בתקופת התנאים היתה התגלות התורה בעמ“י ובתקופה הזאת התגלו השורשים של כל הדורות האחרונים ואנחנו יכולים לראות את העבודה של חלק מהתנאים שהעבודה שלהם
היתה להזדכך ולהיות נכללים בהקב“ה, איזה ייסורים הם היו מקבלים על עצמם,
הראשון שאנחנו יודעים עליו זה ר‘ עקיבא שכל ימי חייו היה בעל ייסורים מאוד גדול

מאלול עד יוה“כ במסרקות של ברזל

רבי עקיבא היה בעל תשובה ובן למשפחת גרים ובגיל ארבעים הוא הלך ללמוד
תורה, הוא היה בעל ייסורים מאוד גדולים וכל העבודה שלו בתוך הייסורים היתה להתחבר עם הקב“ה והוא תמיד אמר ’כל דעביד רחמנא לטב עביד‘ – ר‘ עקיבא מת בייסורים מאוד גדולים כאשר סרקו את בשרו במסרקות של ברזל ואומר הבן איש חי על הגמרא במסכת ברכות שמחודש אלול ועד יום הכיפורים בכל יום היו סורקים את גופו במסרקות של ברזל ובכל
יום הוא היה מרגיש צער של מיתה נוראית והוא
חשב שעכשיו הוא כבר מת, כך כותב הבן איש חי – כל
זה למה? כי ר‘ עקיבא ביקש את הייסורים האלה גם
בשביל המדרגה שלו וגם בשביל כלל עמ“י עד סוף כל הדורות. הפטירה של הצדיק שמוסר את הנפש שלו בכזאת מסירות נפש בשביל עם ישראל מאירה בנו עד סוף כל הדורות

בהאי חיבורא יפקון מגלותא

המסירות נפש של ר‘ עקיבא היתה לקדש שם-
שמיים במקום כ“כ נורא. אח“כ היו עוד תלמידים
של ר‘ עקיבא שהלכו בדרך הזאת עד שהגיע התלמיד שהאיר את כל התורה בעולם, ר‘ שמעון בר-יוחאי.
ר‘ שמעון היה מהצדיקים שקיבל על עצמו ייסורים
בשביל להאיר את התורה בכל עמ“י. כולנו יודעים
שרשב“י היה במערה 13 שנה אבל מה הוא ור‘ אלעזר
עברו במערה אנחנו לא יודעים אבל אנחנו רואים
מה יצא מהמערה, דבר ראשון אנחנו רואים שרשב“י האיר את כל
הפנימיות של התורה בעמ“י עד הגאולה. כאשר נכתב ספר הזוהר ותיקוני הזוהר רשב“י אמר ’בהאי חיבורא יפקון מן גלותא‘, הכוונה באור הזה של התורה
שזכינו להאיר, עמ“י יצאו מהגלות – כמובן שרשב“י היה חסיד גדול ונורא אבל כזה אור הוא לא היה יכול להאיר בעולם ובנשמות ישראל אלא בזכות הייסורים שקיבל..

13 שנה של ייסורים ?   אשרינו שזכינו

הגמרא מספרת שכאשר רשב“י יצא מהמערה הוא פגש את ר‘ פנחס בן-יאיר שהיה חותנו (אבא שלא אשתו). רשב“י ור‘ אלעזר למדו 13 שנה קבורים בתוך החול, הם קיימו את מה שכתוב ’אדם כי ימות באהל‘ כפשוטו. כשר‘ פנחס בן-יאיר ראה את העור של רשב“י הוא התחיל לבכות. רשב“י שאל אותו: למה אתה בוכה? אמר לו
ר‘ פנחס: אוי לי שראיתיך כך, אני לא יכול לעמוד בזה. אמר לו רשב“י: אשרייך שראיתני בכך, זה זכות. אשרינו שזכינו להגיע לזה. כתוב בספרים הקדושים שמכאן מדייקים דיוק נפלא: איך רשב“י רואה את כל השלוש עשרה שנה ייסורים במערה? אשרינו שזכינו. הגמרא מספרת שר‘ שמעון בר-יוחאי היה מקשה על ר‘ פנחס קושייה ור‘ פנחס היה מתרץ לו שתים עשרה תירוצים על כל קושייה שרשב“י היה מקשה.

הסיפורים בגמרא זה סודות גדולים

כאשר ר‘ שמעון יצא מהמערה זה כבר התחלף, ר‘ פנחס בן יאיר מקשה על ר‘ שמעון בר-יוחאי. הגמרא מספרת שעל כל קושייה שר‘ פנחס היה מקשה על רשב“י, רשב“י היה מתרץ לו 24 תירוצים – זה התחלף ומשתים עשרה תירוצים זה הפך לעשרים וארבע תירוצים. העניין הזה של 24 תירוצים מופיע בעוד מקום בגמרא. הגמרא במסכת בבא מציעא מספרת שר‘ יוחנן היה לומד עם ר‘ שמעון בן לקיש (ריש לקיש). ר‘ יוחנן רק היה אומר דבר תורה וריש לקיש היה מקשה עליו 24 קושיות ור‘ יוחנן היה מתרץ לו 24 תירוצים ומתוך כך התורה מתגלית בעולם. יש פה שאלה: למה הגמרא תופסת את המספר הזה 24? כל פעם היה להם 24 קושיות ותירוצים? אולי זה ממוצע? מה זה 24? צריך לדעת שהסיפורים בגמרא זה הסודות הכי גדולים, יש בזה סודות יותר מהקבלה. כתוב שיש פשט התורה ויש את סודות התורה וזה נמשך מסוד הכתר העליון. אומר רבינו האר“י הקדוש שכאשר אדם לומד חומש, נביא, משנה או גמרא, בזה הוא עושה הרבה דברים ואחד מהדברים זה נקרא שהוא מקשט את הכלה.

לימוד התורה עושה קישוטים לכלה

יש כזה דבר שנקרא ’קישוטי כלה‘, הכלה זה השכינה. אדם לומד תורה אז הוא עושה קישוטים לכלה. אם רק אדם מכוון קצת לשם-שמיים הוא זוכה לקשט את הכלה. אומר רבינו האר“י שאם אדם זוכה ללמוד את סודות התורה הוא זוכה לעשות לכלה 24 קישוטים, זה תורה מסוד
הכתר העליון וכאשר רשב“י יצא מהמערה הוא כבר זכה לתרץ על קושייה של ר‘ פנחס בן-יאיר 24 תירוצים, הכוונה שהוא כבר היה ממשיך לו גילויים של התורה מהכתר העליון – זה היה רשב“י, ר‘ פנחס בן-יאיר, ר‘ יוחנן וריש לקיש, למה הם זכו? רשב“י זכה בזכות הייסורים. ר‘ יוחנן
וריש לקיש זכו לזה כי ריש לקיש היה בעל תשובה, הוא היה ראש השודדים אז כל מי שמכיר קצת שודדים או
גנבים שיגיד להם: אם אתם תלמדו תורה אתם מיד
תעשו 24 קישוטי כלה. בגלל שריש לקיש היה בעל תשובה, בזכותו זכה ר‘ יוחנן להמשיך תורה של 24 קישוטי כלה..

24 ספרים בליל שבועות

בכלליות כל אחד יכול לעשות עשרים וארבע קישוטי
כלה בליל שבועות. שבועות זה לילה שנקרא בסוד הכתר,
כל התיקון שלנו בליל שבועות זה לתקן את הכתר העליון, לכן חלק מהתיקון של ליל שבועות זה ללמוד 24
ספרים שזה כנגד 24 קישוטי כלה. אז כל מי שזוכה להיות ער בליל שבועות ולהגיד את מה שכתוב בתיקון שידע
שבליל שבועות זוכים לתקן את הכתר העליון
ואח“כ כשטובלים במקווה לפני עלות-השחר, אנחנו זוכים בטבילה הזאת
להשלים בבת-אחת את כל הכתרים, אנחנו לא יודעים בדיוק מה זה אבל
אנחנו ממשיכים אור מכל הכתרים שיש בכל העולמות, זה פלא גדול, זה
מקווה טהרה של מתן תורה. כתוב בספרים הקדושים שאף יום בשנה
לא זוכים להגיע למקום כזה גבוה כמו בשבועות, זה יותר גבוה משבת, אבל בגלל
זה היום של מתן תורה אז לכבוד מתן תורה הקב“ה מאיר באותו יום את כל הכתרים..

דינים קשים יורדים? נכנסים למערה

רשב“י זכה להאיר את העשרים וארבע קישוטי כלה לכן הוא גם זכה לכתוב את הזוהר הקדוש. הגמרא מספרת איך הוא הגיע לכל זה: מלכות רומי גזרה מיתה על רשב“י ועל ר‘ אלעזר בנו, בהתחלה ר‘ שמעון התחבא בבית המדרש ואז הוא אמר לבנו: אני רואה שהגזירה הולכת ומתחזקת ומחפשים אחרינו, עכשיו נעזוב את הכל ונתחבא במקום שאף אחד לא ידע, אפילו לא אימא, כי אם הרומאים יתפסו
אותה ויענו אותה היא תגלה איפה אנחנו מסתתרים. הגמרא אומרת שהתחזקה הגזירה לכן הם ברחו למערה, צריך לדעת שגם כפשוטו התחזקה הגזירה וגם שדינים קשים יורדים לעולם לכן הם קיבלו על עצמם את הגלות להכנס למערה וללמוד תורה

משה רבינו, אליהו הנביא ורשב“י ובנו

רשב“י ור‘ אלעזר נכנסו למערה כדי להמתיק את הדינים ואת הגזירות מעל עמ“י בכוח לימוד התורה. כתוב בספרים הקדושים (’מגלה עמוקות‘ המהר“ל מפראג) שהמערה שבה הם הסתתרו זאת היתה מערת צורים (נקרת הצור), וזאת המערה שבה משה רבינו היה כאשר הקב“ה גילה לו את הי“ג מידות של רחמים. במקום הזה היה משה רבינו, אח“כ אליהו הנביא ברח לשם ואח“כ רשב“י ור‘ אלעזר בנו.
אנחנו יודעים שנקרת הצור זה במדבר סיני, אז לא בהכרח שרשב“י ור‘ אלעזר גלו
עד למדבר סיני, הכוונה שהם היו באותה בחינה של קדושה שהיתה אצל משה
רבינו. הגמרא מספרת שכשהם הגיעו למערה נעשה להם נס ונברא להם עץ חרוב ונברא להם מעיין-מים. רשב“י ור‘ אלעזר ראו את הגלות, הדור שלהם היה אחרי חורבן בית המקדש והם ראו את הגלות הגדולה שעמ“י יורד אליה, הם נכנסו
לתוך המערה כדי לתקן את עץ החרוב, הכוונה שהם הלכו לתקן את חורבן העולם.

עץ חרוב מרמז על עניין חורבן העולם

עץ החרוב מרמז על עניין החורבן וגם חרוב זה גימטריה 216 וזה יוצא גם גבורה. הם נכנסו למערה כדי לתקן את כל הגבורות ואת כל הדינים שירדו לעולם. הם התחילו ללמוד תורה כדי להגיע לעין-המים, הכוונה שהם רצו להגיע לשורש התורה. עין המים זה המקום שמשם התורה מתחילה להאיר. הם התפשטו מהבגדים ולמדו 13 שנה תורה בתוך החול, רק אדם אחד למד תורה בלי בגדים וזה אדם הראשון לפני החטא, לכן כתוב בספרים הקדושים שרשב“י ור‘ אלעזר הגיעו למדרגת אדם הראשון שלפני החטא לכן הם היו צריכים ללמוד תורה בלי בגדים. כל התורה שאנחנו לומדים זה תורה עם לבושים והסתרות. אחרי החטא הקב“ה ברא לאדם הראשון את העור, הכוונה לגוף גשמי. לפני החטא היה לאדם הראשון גוף רוחני ואז היה לו כותנות-אור, הבגדים לפני החטא היו אור-רוחני, אחרי החטא
הקב“ה ברא לאדם הראשון ולחוה כותנות-עור, הכוונה
שהם ירדו ממציאות רוחנית מאוד גבוהה למציאות גשמית..

ספר התורה של ר‘ מאיר..

לפני החטא לא היה יצר הרע אז למדו תורה בלי לבושים
גם כפשוטו כי הגוף היה אור ולא היה בדבר הזה שום
יצר הרע. הצדיקים הגדולים תמיד רצו להגיע לשורש
של התורה שהיתה לאדם הראשון, זה נקרא תורה
של האצילות זה תורה שמשיח צדקנו יגלה לנו וזה
נקרא תורה בלי לבושים. אדם הראשון זכה ללמוד את התורה הזאת בלי לבושים והתנאים רצו להגיע
לתורה הזאת, אנחנו יודעים שגם ר‘ מאיר הגיע לתורה הזאת, הוא היה סופר
ובספר תורה של ר‘ מאיר כתוב כותנות-אור עם האות ’אלף‘ – ר‘ מאיר
השיג את התורה של הכותנות-אור, זה כל ההשגות, כל השכל וכל האור של התורה שהיתה לפני החטא ורבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו הגיעו
למדרגה הזאת והם אף זכו לגלות ולהאיר לכל הדורות את מה שהם קיבלו במערה..

מעכשיו אתה לא יוסי אלא אתה ר‘ יוסי

הגמרא במסכת בבא מציעא מספרת לנו על הנכד של ר‘ שמעון בר-יוחאי שהיה השבאבניק מספר 1 בעיר, הגמרא מספרת שהוא היה שבאבניק רציני. יום אחד ר‘ יהודה הנשיא הגיע לשם והוא ראה אותו, אז הוא לא התחיל לצעוק עליו או לריב איתו. ר‘ יהודה הנשיא שם את 2 ידיו על ראשו של יוסי (הבן של ר‘ אלעזר והנכד של ר‘ שמעון) ואמר לו: אני מסמיך אותך להיות רבי, מעכשיו אתה לא יוסי אלא ר‘ יוסי. הגמרא מספרת שבכוח הברכה הזאת הבחור הזה זכה לא רק לחזור בתשובה אלא הוא זכה להיות מגדולי הדור בתורה – כתוב בספרים שר‘ יהודה הנשיא שם את ידיו על ראשו של יוסי ואמר לו מעכשיו אתה ר‘ יוסי, כי הצדיק קורא לנשמה שלנו.
ר‘ יהודה הנשיא זה כמו הבעל תפילה, הוא עורר את הבחור והזכיר לו מי הוא באמת.

למה הנחש לא נתן להכניס את ר‘ יוסי?

ר‘ צדוק הכהן מלובלין אומר שר‘ יהודה הנשיא הזכיר לר‘ יוסי איזה נשמה יש
לו בתוכו ומכוח הברכה הזאת ומזה שהוא הסמיך אותו להיות רבי הוא זכה
להיות מגדולי הדור. הגמרא מספרת שכאשר ר‘ יוסי הנכד של רשב“י נפטר, לקחו אותו כדי לקבור אותו במירון יחד עם ר‘ אלעזר ור‘ שמעון, כשהם הגיעו לשם
היה שם נחש גדול שכיסה את הפתח של המערה ולא נתן להכניס את ר‘ יוסי לשם. אז מי שהיה שם אמר שהנחש לא נתן להם להכניס את ר‘ יוסי בגלל שר‘ יוסי
לא גדול כמו רשב“י ור‘ אלעזר לכן אין לו זכות להיקבר שם. הגמרא מספרת שיצאה בת-קול ואמרה: לא מפני שהוא לא גדול כמותם, אלא שהוא לא עבר את הייסורים של המערה לכן הוא לא יכול להיות במחיצתם של ר‘ שמעון ור‘ אלעזר.
כתוב בספרים שהקב“ה עשה את זה דווקא ע“י נחש מכיוון שר‘ שמעון בר-יוחאי מת בעטיו של הנחש הקדמוני, לא היה לו שום נקודה, שום חטא ושום עוון, הוא
מת רק בגלל שיש גזירה: מעפר אתה ואל עפר תשוב. מצד עצמו רשב“י
לא היה חייב לכן היה נחש סביב למערה שלו להגיד לנו שרשב“י מת בעטיו של נחש.

רשב“י יכול לפטור את העולם מהדין

בזכות כל הייסורים האלה שרשב“י עבר במערה בזכות זה הוא ביטל לגמרי את עצמו ועכשיו הוא הצינור להאיר לנשמות ישראל עד הגאולה. היום ברוך השם רואים את זה איך אדם נוסע לרשב“י ולפעמים מגיעים עייפים או מצומצמים, רק אדם נכנס לחצר של ר‘ שמעון בר-יוחאי והוא מרגש שהוא נמצא בגן-עדן, פתאום הוא מרגיש כזאת חיות וכזאת התעוררות – כל זה ר‘ שמעון זכה להאיר בנו בגלל הייסורים הגדולים. הגמרא במסכת סוכה אומרת שרשב“י אמר: יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה, ואילמלי אלעזר בני עימי, מיום שנברא העולם ועד עכשיו – צריך להבין מה הכוונה שרשב“י יכול לפטור את העולם מן הדין, בפשטות הכי גדולה רשב“י היה במדרגה כזאת שהוא יכול ללכת ולהגיד להקב“ה: לא מתאים לי עולם עם יצר הרע, עם עונשים ועם גיהנום, תן לי את המפתחות ואני אשחט את היצר הרע, נסגור את הגיהנום ואז כבר מתחיל העולם של הגאולה. אבל מפרשי הגמרא אומרים שרשב“י אמר: דיו לעבד להיות כקונו. הקב“ה רוצה שיהיה בחירה, ניסיונות וקשיים? אני לא מתערב לו. הגמרא אומרת שר‘ שמעון יכול לבטל את הדין אבל הוא מעדיף שלא לבטל, אומר ר‘ נתן: אתה יכול לבטל את הדין אבל לא ביטלת, אז בשביל מה הגמרא מספרת לנו את הסיפור הזה?

הצדיק הופך את כל סדרי הבריאה

איזה לימוד יש לנו פה? מסביר ר‘ נתן שהגמרא גילתה לנו פה סוד מאוד גדול: היום כשאנחנו באים לרשב“י ואומרים תיקון הכללי וחוזרים בתשובה ורוקדים ומתעוררים, רשב“י פוטר אותנו מן הדין. מי שבא לרשב“י הוא פוטר אותו מהדין. שמעתי מהרב ברלנד שליט“א ומעוד צדיקים שהספירה של ל“ג בעומר זה נקרא הוד שבהוד, שזה הקטנות שבקטנות. כל יום שמאיר הוד זה יום של קטנות
והיום הזה זה הקטנות שבקטנות, זה שיא הקטנות אבל בגלל שזה יום הפטירה של רשב“י הוא עולה למעלה ואומר להקב“ה: עכשיו תאיר אור גדול, הוא הופך
את הקטנות שבקטנות להיות לגדלות שבגדלות, הצדיק הופך את כל סדרי הבריאה..

משווה את עצמו לרשעים שבגיהנום

הגמרא מספרת שרשב“י ור‘ אלעזר היו 12 שנה במערה וכל יום היה בא אליהו הנביא ומלמד אותם תורה, הם למדו את התורה של האצילות והם כבר לא היו מבני-העולם, הם כבר היו למעלה ממדרגת המלאכים. הגמרא אומרת שהם יצאו מהמערה ופתאום הם ראו אנשים, לא אנשים שעוברים עבירות אלא אנשים שעובדים ביושר, הם לא הבינו איך יהודי יכול לעבוד, הם ראו את הקב“ה עין-בעין אז הם לא מבינים איך אפשר לחרוש או לזרוע את השדה, תרוץ להרים ותתבודד – הם יצאו עם קדושה כזאת נוראית והגמרא אומרת שבכל מקום שנתנו עיניהם בו הם היו שורפים אותו, הם התחילו לשרוף את העולם מהקדושה שלהם – יצאה בת-קול ואמרה: לשרוף עולמי יצאתם? תחזרו חזרה למערה. הם חזרו לעוד שנה במערה, צריך לשים לב, הם היו 12 שנה במערה בגלל שהם ברחו במערה והשנה האחרונה שהם היו במערה זה בגלל שהקב“ה גזר עליהם. השנה השלוש עשרה שונה במהותה משתים עשרה השנים. בהתחלה הם נכנסו למערה בגלל הגזירה של מלכות רומי, עכשיו הקב“ה גזר עליהם. אחרי השנה הזאת במערה רשב“י אמר לר‘ אלעזר: משפט הרשעים בגיהנום 12 חודש, ברוך השם אנחנו כמו הרשעים בגיהנום. מיד יצאה
בת-קול ואמרה: עכשיו אתם יכולים לצאת מהמערה. מדוע? כי אם רשב“י משווה את עצמו לרשעים שבגיהנום אז הוא הגיע כזאת שפלות וכזאת ענווה ועכשיו אתה כבר יכול לצאת מהמערה, בשנה הזאת ר‘ שמעון בר-יוחאי עלה לסוד הכתר העליון.

עדיין עם כל המרץ והדמים תוססים

12 שנה רשב“י היה הקדוש הכי גדול בעולם, הגמרא אומרת שהוא שורף כל מקום אבל בשנה השלוש עשרה הוא עלה למקום שנקרא ’ארך אפיים‘, הכוונה שהוא נמצא בקדושה הגדולה הזאת והוא מרחם על העולם, הוא כבר לא שורף את העולם, עם כמה שהוא רואה את הקב“ה עין-בעין ועם כמה שהוא בוער להקב“ה, עם כל זה הוא כבר יכול לרחם על העולם, הוא לא בא בדינים והקפדות על העולם. מספרת הגמרא שעכשיו כשהם יצאו מהמערה אז כל מקום שהיה מכה ר‘ אלעזר, ר‘ שמעון היה מרפא – כתוב במפרשים שהם צריכים להגיע למקום של הרחמים הגדולים ואם אדם זוכה ללמוד תורה ולהתקרב לצדיק אז ככל שהוא מתבגר הוא זוכה לעלות לסוד הכתר העליון, אז לבחורים צעירים יותר קשה לעלות למקום הזה, הם עדיין
עם כל המרץ והדמים תוססים אז קשה להם להגיע למקום של הרחמים הגדולים..

אחד כנגד שמור ואחד כנגד זכור

לאנשים מבוגרים יותר קל לעלות לכתר העליון לכן רבי שמעון
בר-יוחאי כבר זכה להגיע למדרגה הזאת, רבי אלעזר עדיין לא זכה. הגמרא אומרת שר‘ אלעזר היה עדיין מכה ור‘ שמעון מרפא. מסופר שיום שישי אחד הם ראו את הסבא ההוא שרץ לפני כניסת השבת עם שתי אגודות של הדסים, אמרו לו: למה אתה מחזיק
שתי אגודות של הדסים? אמר להם: אחד כנגד שמור ואחד
כנגד זכור. כששמעו זאת אמר רשב“י לבנו: תראה כמה
חביבות המצוות על עם ישראל. הגמרא אומרת שאז התיישבה דעתו של ר‘ אלעזר, הכוונה שאז ר‘ אלעזר זכה ועלה למדרגה
של רשב“י, הוא זכה לעלות לסוד הכתר העליון ולהיכלל בארך אפיים.

הפוסט פרשת אחרי מות קדושים תשפ"ו | התכלית זה אך ורק להתקרב להקב“ה הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

קיבל את כל החומרות שיש

אנחנו רואים שהתורה מאוד מקפידה על העניין של החמץ ולא רק שהתורה הקפידה אנחנו רואים דבר מעניין, אנחנו מקפידים יותר ממה שהתורה הקפידה, מדוע? מכיוון שמצוות ביעור חמץ מדברת על חמץ בגודל כזית. כזית זה שיעור של גודל של קופסת גפרורים, למעשה אם יש לנו בבית מתחת לאחד הארונות כמה פירורים של חמץ מתחת לכזית, התורה לא ציוותה עלינו לבער את החמץ הזה. אם יש לנו חמץ יותר מכזית אנחנו חייבים לבער את זה. אבל אנחנו רואים שבמשך כל הדורות עמ"י קיבל על עצמו את כל החומרות שיש בעולם ואם יהודי מוצא מתחת לספה חמץ מתחת לכזית הוא מזדעזע לגמרי. אנחנו מחמירים על עצמנו יותר ממה שהתורה החמירה עלינו, הגמרא בירושלמי אומרת לנו לא ללעוג על המחמירים. אם נתבונן נראה שיש 3 סוגי חמץ. יש חמץ שהעין רואה אותו, הכוונה לחמץ גלוי כגון פרוסת לחם על השולחן, כמובן שצריך לבער את החמץ הזה. יש סוג נוסף של חמץ וזה חמץ הבלוע בכלים, כאשר מבשלים בסיר חיטה וכד' או תנורים שאופים בהם לחם, מלבד מה שיש בתנור, הכלי שבו בישלנו בולע בו מטעמו של החמץ, הגמ' דנה בכל זה ונפסק להלכה שיש לחמץ שבלוע בתוך כלי חשיבות כמו חמץ לכל דבר, זה נקרא חמץ הבלוע בכלים וזה חמץ שהוא אסור לגמרי.

פירורים פחות מכזית שמסתובבים בבית

הסוג השלישי של החמץ זה אותם פירורים מתחת לכזית שמסתובבים בבית ואנחנו בכלל לא חייבים לבער אותם ובכל אופן אנחנו מקפידים לבער אותם – אלו 3 סוגי החמץ, החמץ הגלוי, החמץ הבלוע בכלים ופירורים פחות מכזית. הגמרא אומרת שכל עניין החמץ רומז על היצה“ר, ההלכה של ביעור חמץ מגלה לנו על 3 מיני יצר הרע שיש לכל אדם: יש יצה“ר שהוא כנגד החמץ הגלוי לעיניים. יש יצה“ר הבלוע בכלים, אנחנו הכלים ויש יצר הרע שבלוע בתוכנו. ויש יצר הרע שהוא כנגד הפירורים שבבית.

מצווה לבער אותו

היצר הרע שהוא כנגד החמץ שבעין זה יצר הרע גלוי לעיניים, פירוש הדבר שלכל אדם יש יצר הרע שהוא מכיר אותו, למשל אם לאדם יש מידת כעס מאוד גדולה וכל דבר מכעיס אותו והוא ישר רוצה להרביץ ולעשות מלחמות, אז הוא יודע שיש לו יצר הרע כזה וכל אחד יודע שיש לו יצר הרע כזה וזה נקרא יצר הרע גלוי לעיניים. כל
מיני היצר הרע שאנחנו מכירים ואנחנו מודעים להם זה נקרא יצר הרע הגלוי לעיניים וזה כנגד החמץ הגלוי לעין ובוודאי שיש מצווה לבער אותו..

פותח את הגמ“ח הכי גדול..!

אנחנו יודעים שאנחנו צריכים להתמודד עם היצר הרע הזה ולהשתדל להיפטר ממנו אבל יש יצר רע שהוא יותר קשה לבירור וזה נקרא היצר הרע שבלוע בכלים, הכוונה שהוא בלוע בתוכנו. יש בתוכנו מיני יצר הרע והקושי של היצר הרע הזה שאנחנו לא מכירים אותו ולא מודעים לו וזה נקרא היצר הרע שבלוע בכלים. היצר הרע הזה קשה מכיוון שזה יצר הרע בבחינת 'והנחש היה ערום מכל חית השדה', זה יצר הרע ערמומי והוא נמצא בתוכנו. רבינו אומר בליקוטי מוהר"ן שהיצר הרע הזה לפעמים מתלבש בתוך מצוות כגון שהוא יכול לדחוף אדם לעשות מצווה גדולה מאוד ובלי שהאדם ידע כל המטרה שלו עכשיו  זה  לעשות  'לשם  ולתפארת  ולתהילה'. אדם פותח את הגמ"ח הכי גדול והוא פותח ישיבות ובלי שהוא ידע כל זה בא בכלל מצד של
גאווה וכבוד – הזוהר הקדוש כותב על היצר הרע הזה
בסוף פרשת בראשית, שלפני הגאולה יהיו כאלה שיבנו בתי כנסת ובתי מדרשיות וכל כוונתם תהיה לשם ולתפארת ולתהילה – הזוהר הקדוש כותב שאלו אחד מחמש מיני כיתות של ערב-רב שיהיו לפני הגאולה, זה נקרא היצר הרע שבלוע בכלים שהוא כנגד החמץ שבלוע בכלים. זה יצר רע שבלוע בתוכנו, הוא נסתר מהעיניים שלנו ואנחנו לא מכירים אותו, אנחנו צריכים הרבה סיעתא דשמייא כדי לדעת איך להינצל ממנו, לכן דוד המלך אומר: 'שגיאות
מי יבין מנסתרות נקני', דוד המלך מתכוון על הנסתרות שזה היצר הרע שבלוע בכלים

אם אדם יבקש, אז משמיים ישמרו אותו

דוד המלך אומר שאין עצה ואין תבונה אלא להתפלל על זה, לבקש מהקב"ה שתהיה לנו סיעתא דשמייא שנינצל ושלא ניפול ליצר הרע הזה. בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, אם אדם יבקש על זה אז משמיים ישמרו אותו אבל צריך לדעת שזה קיים אצל כל אדם ואם דוד המלך שהוא שורש של משיח צדקנו אומר 'מנסתרות נקני', אז בוודאי שגם לנו יש את היצר הרע הזה ואנחנו פשוט צריכים להתפלל על זה

עושים מסירות נפש לבער את הפירורים

-העצה היא תפילה. יש פירורים שמפוזרים בבית והתורה לא מצווה עלינו לבער אותם ובכל זאת אנחנו עושים מסירות נפש לבער את הפירורים האלה שמפוזרים בבית. כדי להבין את עומק הדבר נביא הקדמה קטנה: אומר רבינו האר"י הקדוש עפ"י היסוד הידוע שלכל אדם יש כוחות רוחניים שונים, בסה"כ יש בכלליות באדם 5 כוחות רוחניים שהם נקראים: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. למעשה 5 הכוחות הללו מרכיבים את כל המציאות הרוחנית של האדם, כנגד כל אחד מהחלקים יש גילוי בתוכנו. מקום משכנה של הנפש זה באיזור הכבד, הרוח נמצא בלב, הנשמה נמצאת  במוח

חז“ל לא הולכים להרוג כל ת“ח עם כתם

החלקים האחרונים שנקראים בלשון הקבלה 'חיה ויחידה' לא נמצאים בתוכנו אלא בסביבה שלנו זה משפיע עלינו מבחוץ ולא מבפנים. אומר רבינו האר"י הקדוש שהחלק שיש בנו שנקרא 'חיה' שהוא יותר גבוה מהנשמה נמצא בבגדים של האדם לכן הגמרא אומרת במסכת שבת: 'ואמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה', לכאורה זה פלא גדול מאוד, חז"ל הולכים להרוג תלמיד חכם שיש כתם על הבגד שלו? אלא זה לא שחז"ל מתכוונים שכל אחד שלומד תורה ויש לו כתם על הבגדים הולכים להרוג אותו אלא חז"ל רומזים לנו רמזים בחוכמתם. הם אומרים שברגע שאדם לומד תורה והוא ת"ח הוא צריך לשים לב מאוד שלא יהיו לו כתמים על האור שנקרא 'חיה', מכיוון שהאור הזה נקרא אור החוכמה. כשיש כתמים על האור הזה הכוונה שלאדם יש מחשבות פסולות וזה הכתם על בגדיו כשלאדם יש הבנות או דעות שהם נגד האמונה והם בבחינת כפירה זה נקרא כתם על בגדיו של האדם, זה כתמים על הבחינה של ה'חיה' לכן חז"ל אומרים שזה סכנה מאוד  גדולה  כשיש  לאדם  מחשבות  פסולות  או  מחשבות  של  כפירה. יש אור יותר גבוה מהאור של החיה והוא למעשה השורש הפנימי ביותר של אדם והוא נקרא 'אור היחידה'..

רוצה להכנס למיטה שבביתו

יש אור נפש, רוח, נשמה, חיה והגבוה ביותר נקרא יחידה. אומר רבינו האר"י הקדוש שהאור של החיה נמצא
על הבגדים אבל האור של היחידה נמצא בקירות ביתו
של האדם. אור היחידה מאיר בתוך קירות ביתו של
האדם לכן אנחנו רואים שכשאדם מרגיש מאוד לא-טוב הנטייה הטבעית הראשונה שלו זה להיות בבית, הוא
מאוד רוצה להכנס עכשיו למיטה בבית שלו, בבית אחר
הוא לא ירגיש בנוח. כשאדם מרגיש לא טוב הוא
רוצה להיות בבית שלו, היינו אומרים שהסיבה היא שזה הרגל

עניין להכנס לבית של צדיק..

-בהסתכלות הפשוטה זה ההרגל אבל כתוב בספרים הקדושים שפנימיות הדבר זה שאדם מרגיש לא טוב מכיוון שחלקים רוחניים מתחילים לעזוב אותו ומיד הוא רוצה להתחבר עם השורש שלו ומכיוון שאור היחידה של האדם מאיר בקירות ביתו לכן הוא מיד רוצה להיות בתוך הבית שלו. יש עניין, כשמתאפשר, להכנס לבית של צדיק גדול מכיוון שאור היחידה של הצדיק מאיר בבית לכן טוב להכנס לבית הזה, מקבלים מהאור הזה אפילו כשהצדיק לא בבית, השורש של הנשמה שלו תמיד נשאר
על קירות הבית – עפ"י ההקדמה הזאת נבין קצת את עומק הדבר של הפירורים של החמץ שנמצאים בתוך הבית. החמץ הוא כנגד היצר הרע וכנגד זה יש פירורים
של יצר הרע באור היחידה. עד כמה שאנחנו יכולים להבין מכיוון שיש בזה
סודות ועמקות גדולה מאוד, הרצון הפנימי של האדם נמשך מאור היחידה,
כשאדם כוסף ומאוד רוצה דבר מסויים זה נמשך מהאור של היחידה. כשאדם חוזר בתשובה הוא מקבל אהבה, רצונות וכיסופים מאוד גדולים להתקרב אל הקב"ה ואל התורה, מאיפה זה הגיע? אלא הקב"ה ריחם עלינו והוא מאיר לאדם מאור היחידה שלו

יצה“ר דק ורוחני ויותר קשה לברר אותו

אור היחידה זה רצונות וכיסופים להיות בדביקות עם הקב"ה והרצונות האלו נקראים השורש של האדם וזה אור היחידה. כתוב שיש בזה נגיעות דקות של היצר הרע שנמצא במקום הזה והיצר הרע הזה עושה לנו בעיות גדולות מאוד. היצר הרע שנמצא שם מבליע בתוך הרצון שלנו רצונות זרים שזה רצונות לתאוות העולם הזה, לכבוד וגאווה. היצר הרע הזה הוא דק ורוחני ויותר קשה לברר אותו מהבחינה של החמץ הבלוע בכלים שגם כשאדם מרגיש רצונות וכיסופים להקב"ה תמיד זה מעורבב עם עוד דברים שהם הרצונות הזרים, אדם רוצה להתקרב להקב"ה אבל הוא גם רוצה שידעו מזה. היצר הרע הזה עושה לנו נגיעות וזה מונע מאור היחידה להגיע אלינו. כתוב בספרים הקדושים שמצוות ביעור חמץ היא כנגד כל מדרגות היצר הרע. כל החיפוש וההשתדלות שלנו לבער את הפירורים שנמצאים בתוך הבית, עוזרים לנו ומתקנים לנו את אותם נגיעות של היצר הרע שמונע מאתנו לקבל את האור של היחידה

נשמות ישראל מרגישות את גודל התיקון

ע"י המאמץ שאדם מנקה את כל הבית ושוטף אותו חמש פעמים עד שמגיע זמן בדיקת חמץ ואז הוא מסתובב על הרצפה ומחפש עם הנר את החמץ, כל ההשתדלות הזאת עושה תיקון בכל 3 מיני החמץ שזה כנגד 3 מיני היצר הרע שיש בתוכנו ובעיקר הפירורים שנמצאים בתוך הבית שזה מתקן בתוכנו את כל הנגיעות והמיני יצר הרע שיש באור הזה שנקרא אור היחידה. אנחנו לא יודעים את זה אבל נשמות ישראל בכל הדורות מרגישות את גודל התיקון שיש בבירור הזה לכן אנחנו כל כך מוסרים את הנפש לבער כל פירור של חמץ מכיוון שהנשמה שלנו מרגישה את התיקון הגדול שנעשה בזה. היצר הרע שכנגד החמץ הגבוה ביותר זה היצר הרע שכנגד הפירורים שנמצאים בבית שזה כנגד אור היחידה וזה שורש נשמת האדם. בשורש האמיתי שלנו אנחנו רק רוצים קשר עם הקב"ה ועם דברים שבקדושה ופירורי החמץ שנמצאים שם זה אותם נגיעות דקות שיש בלב האדם לדברים אחרים שזה ענייני העולם הזה ואנחנו מתקנים את זה בביעור החמץ

ליל הסדר ואמירת ההגדה:

אומר תלמיד הרמח"ל שבשעה ששורפים את החמץ שמצאנו בבדיקת החמץ מתעורר בכל העולמות הרוחניים אור רוחני של קדושה מאוד-מאוד גדול שהולך, שורף ומבער את כל כוחות הסטרא אחרא שיש בעולם לכן אפשר בזמן הזה של ביעור חמץ לקבל התעוררות והתחזקות  רוחנית  מאוד  גדולה. בשעה שהחמץ נשרף אפשר לקבל התעוררות רוחנית מאוד גדולה לכן שכל אחד יעשה התבודדות בשעה שהחמץ נשרף ושידע שבשעה הזאת יש כוח גדול מאוד בכל העולמות לבער לגמרי את החמץ ועל זה אומרים חז"ל 'בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל'. לפי הדעה הזאת הגאולה תהיה בפסח עצמו בליל הסדר וביעור כל הרע בעולם יהיה בערב פסח, בזמן שאנחנו שורפים את החמץ יהיה ביעור של כל הרע מהעולם – זה המצווה של ביעור חמץ. צריך לדעת שכל מצווה ומצווה בליל הסדר וכל אמירה בהגדה, כל זה מתוקן כנגד סדרים ותיקונים רוחניים מאוד-מאוד גבוהים, בעזרת השם נעסוק בכמה נקודות: הדבר הראשון זה הכרפס, כיום זה סלרי

עם הכרפס מתקנים את כל סוד הקטנות

אנחנו יודעים שמיד אחרי נטילת ידיים אנחנו מברכים בורא פרי האדמה. לפי ההלכה יש שאלה גדולה מאוד אם אפשר לאכול יותר מכזית או פחות מכזית, יש בזה נפקא מינה מאוד גדול, להלכה נפסק לאכול מהכרפס פחות מכזית. צריך לדעת שגם ההלכה תמיד מרמזת על עניינים עליונים. אומר רבינו האר"י הקדוש שכשאנחנו אוכלים את הכרפס אנחנו מתקנים את כל 'סוד הקטנות'. כל אדם צריך לעבור זמנים ומצבים של קטנות הדעת, כולנו יודעים שיש זמנים שבהם אנחנו נמצאים בגדלות..

תגיד א‘ – ב‘ כדי להחזיר את המוחין שלי

כשאדם נמצא בגדלות הכוונה שלאדם מאיר עכשיו בלב אור של תורה, של אמונה ושל תפילה ואדם מרגיש מאוד טוב כשזה מאיר לו בלב אבל כולנו יודעים שיש גם זמנים של קטנות שאדם יורד לקטנות דעת גדולה מאוד והוא בקושי יודע עכשיו איפה ימין ואיפה שמאל. יש סיפור ידוע על הבעש"ט שמרוב קטנות הדעת הוא שכח להגיד את האלף-בית, הבעש"ט אמר לשמש שהיה איתו: בשביל שיחזרו לי המוחין תגיד אלף-בית. בדור שלנו אנחנו מכירים את זה ואנחנו צריכים לתקן את המצבים האלה, תיקון המצבים האלה זה לקבל את הכוח להחזיק מעמד לעבור בשלום את זמני הקטנות מכיוון שאלו זמנים מסוכנים ואדם יכול ליפול בדעתו מאוד בזמני הקטנות. האר"י הקדוש מגלה לנו שבאכילת הכרפס אנחנו מתקנים את זמני הקטנות של כל השנה הבאה לכן אומר 'הבן איש חי' חידוש מאוד גדול: מכיוון שהכרפס הוא סוד תיקון הקטנות לכן אין ראוי לאדם כל השנה לאכול כרפס, הבן איש חי אומר
אל תוריד את עצמך באכילת הכרפס בשאר הימים לקטנות, למה לך לרדת לקטנות?

’כרפס‘ בגימטריה יוצא בדיוק ’רבי נחמן‘

בליל הסדר תיקנו לנו לאכול כרפס כדי לתקן את הזמנים האלה, אבל אומר הבן איש חי אל תאכל כל השנה כרפס מכיוון שהכרפס זהו סוד הקטנות. כשאנחנו אוכלים את הכרפס יש כמה כוונות שאפשר לכוון אבל בברסלב תמיד נוהגים לכוון להתקשרות עם רבינו, בפשטות של הדברים מכיוון שרבינו עוזר לנו לעבור את הקטנות בשלום, אבל הסיבה השנייה היא שהגימטריה של 'כרפס' יוצא 360 שזה יוצא בדיוק 'רבי נחמן' לכן כשאוכלים את הכרפס צריך לכוון: 'הרני מקשר את עצמי עם ר' נחמן' וצריך לדעת שזה הסוד של הכרפס. רבינו זה הסוד של הכרפס שבכוחו אנחנו יכולים לעבור את הקטנות בשלום. ידוע שע"י המצווה של שתיית ארבע הכוסות ואכילת מצה אנחנו ממשיכים אור רוחני מאוד-מאוד גדול, לכן הזוהר הקדוש קורא למצה 'לחם האמונה' מכיוון שע"י אכילת המצה בליל הסדר אנחנו מקבלים
הארה וכוח רוחני מאוד גדול שזה מאיר לנו ומחזק אותנו באמונה לכל השנה. בתחילת ההגדה אנחנו מרימים את ההגדה ואנחנו אומרים 'הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים' – זה לחם העוני שאכלו אבותינו במצרים..

מתגלה אור רוחני מאוד גדול

ידוע שבזמן גלות מצרים עמ"י נהג לאכול מצות, יש בזה כל מיני סיבות. המצה שאכלו במצרים מלבד שהיא מלמדת בפשטות על העניות של ממון היא מרמזת גם על עוד דבר והזוהר הקדוש מאוד  מאריך  בזה,  זה  נקרא  'גלות  הדעת'. כל גלות מצרים נקראת 'גלות הדעת', הכוונה שיש מיצרים במוח של האדם ואדם מרגיש שהוא לא יכול לחשוב על שום דבר והוא לא מרגיש שום דבר – זה גלות מצרים, עמ"י היה במצרים בגלות דעת גדולה מאוד, הזוהר הקדוש ורבינו האר"י מאוד מאריכים בזה. אנחנו קוראים למצה 'לחם עוני' וזה מרמז על הגלות הגשמית ויותר מזה גלות הדעת שעמ"י היה בה בזמן מצרים. נשאלת השאלה, רבינו האר"י מאריך בסודות הרוחניים הגדולים הקשורים לאכילת המצה ואדרבה עכשיו כשאנחנו אוכלים את המצה בליל הסדר מתגלה אור רוחני מאוד גדול

המצה זה לחם עוני ואין עני אלא בדעת

ר' צדוק הכהן כותב שבאכילת המצה אנחנו עושים תיקונים רוחניים יותר גדולים ממה שאנחנו עושים בתפילות של ליל הסדר – זה חידוש מאוד גדול. אז לכאורה צריך לברר, מצד אחד זה לחם עוני שאכלו אבותינו במצרים ואין עני אלא בדעת, ועכשיו זה בדיוק הפוך אנחנו זוכים לגדלות הדעת, איך זה מסתדר? אומר ר' נתן בליקוטי הלכות שזה הסוד של כל בריאת העולם. כשאנחנו עוברים את זמני הקטנות, הגלות והצמצום שעוברים על כל אחד מאתנו, זה בעצמו יהיה הסיבה לגדלות הגדולה..

ככל שהקטנות גדולה כך הגדלות תגדל

 -כל מי מרגיש על עצמו שהוא עובר זמנים של צמצומים וקטנות מאוד גדולה שידע שאדרבה מתוך זה תצמח הגדלות. ככל שהקטנות יותר גדולה כך הגדלות שתבוא אחרי זה תהיה גדולה בהתאם ועל כל זה מרמזת המצה שמצד אחד זה לחם עוני וזה מרמז שאכלו את זה בזמן גלות בדעת במצרים ומצד שני ממנו נעשה כל הגדלות והאור הגדול של ליל הסדר, דווקא  בגלל  הזמנים  של  הקטנות  – כל  זה  העניין  של  המצה. לאחר מכן אנחנו אומרים 'ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה כולה מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח' – המפרשים שואלים על זה: הרי יש מצווה בליל הסדר לספר ביציאת מצרים, זה מצווה מהתורה. מישהו פעם העלה על דעתו שאם אדם הוא תלמיד חכם גדול והוא יודע הרבה תורה הוא פטור מאחד המצוות? אז מה ההגדה באה להגיד לנו?

יש עבודת האמונה ויש עבודת החוכמה

הרי ברור שחייבים לספר ביציאת מצרים, אלא החידוש הוא שהפירוש של זה הוא פירוש מאוד עמוק וזה בא ללמד אותנו יסוד מאוד גדול: לכל אדם יש 2 דרכים ובחינות בעבודת השם, דבר אחד זה הלימוד והחוכמה, בוודאי שכל אחד מאתנו צריך לפי הכלים והיכולת שלו להשתדל ללמוד ולהבין דברים בחוכמה שלו אבל יש גם עניין של אמונה פשוטה. העבודה של האמונה הפשוטה באה לידי ביטוי במצבים אחרים לגמרי, למשל התפילה של האדם היא לפי האמונה.   הניסיונות של האדם זה גם לפי האמונה. עבודת החוכמה ועבודת האמונה הם 2 עבודות שונות לגמרי. החוכמה זה בד"כ כשאדם לומד או כשאדם מדבר עם החבר והם מתבוננים ביחד בדברים עמוקים כל אחד לפי יכולתו. בחינת האמונה זה העבודה הפשוטה, אם זה בתוך התפילה, או בהתבודדות, או בהתחזקות בתוך הניסיונות שאנחנו עוברים וזה נקרא עבודת האמונה. כשאנחנו אומרים אפילו כולנו חכמים זה בא ללמד אותנו יסוד מאוד גדול: כשאדם זוכה להתחזק בחוכמה בפרט בחוכמת התורה והוא זוכה להיות חכם, אזי יש יצר הרע שמחליש את האדם בעבודת האמונה

להפריד בין החוכמה לאמונה

-כשהיצר הרע שממונה על הדבר הזה רואה שיהודי יושב ללמוד תורה והוא מחכים הוא לאט-לאט בא וגורם לו לזלזל ולהקל ראש בכל העבודה של האמונה, לכן אפשר לראות שלפעמים אדם לומד הרבה תורה וכשמגיע השעה שצריך להתפלל או להתבודד הוא רואה את זה בתור ביטול זמן, וגם כשיש עבודות של אמונה אז קשה מאוד לעשות את העבודות האלה מכיוון שיש יצר רע שרוצה להפריד בין החוכמה לבין האמונה וככל שאדם זוכה להיות יותר חכם אזי היצר הרע המיוחד הזה רוצה לגרום לאדם לזלזל בכל העבודות הפשוטות של האמונה ועל זה באה ההגדה ואומרת לנו 'ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה כולה מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים' שזה יסוד האמונה של עמ"י

יש לו עדיין דרך ארוכה מאוד לתיקון שלו

אדרבה ככל שאדם יותר לומד הוא יותר צריך לדעת שהוא צריך לעסוק בעבודה של האמונה, וצדיק האמת הוא זה שמגלה לנו את העבודות של האמונה. מי
שזוכה לדעת הרבה דברים ולהחכים זה מעלה גדולה מאוד ובוודאי שכל המרבה בחוכמה התורה הרי זה משובח אבל הצדיק מלמד אותנו איך לא לעזוב את העבודות של האמונה הפשוטה, זה בא לידי ביטוי בדרך ההתבודדות: ברוך השם אדם לומד תורה והוא עולה לעולם האצילות אבל כשמגיע הזמן של ההתבודדות פתאום
אדם רואה שעדיין יש לו גאווה וכעס. אומר רבינו שאם אדם לא יודע את
הדבר הזה הוא יכול להגיע בקלות לדמיונות מאוד גדולים, הוא בכלל לא יודע
שיש לו עדיין דרך ארוכה מאוד לתיקון שלו, הוא חושב שהוא כבר למעלה-למעלה..

כולם מקבלים תיקון מהקטן ועד לגדול..

-באה ההגדה ואומרת לנו 'ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה כולה מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים' שזה יסוד האמונה. אנחנו חייבים לספר איך ירדנו ואיך היינו עבדים והקב"ה הציל אותנו. זה עניין מאוד גדול  כשזוכים  לשתף  את  החוכמה  עם  האמונה  ביחד. כשר' לוי יצחק בנדר היה 'בחור' בישיבה בפולין הוא התקרב לברסלב והוא הגיע לאומן. בפעם הראשונה שהוא הגיע לאומן הגיע אדם נוסף לאומן מפולין, קראו לו ר' מרדכי סוקולוב , הוא היה רב מאוד-מאוד גדול הוא היה רב עיר מאוד גדולה. כשר' לוי יצחק הגיע לאומן הוא ראה שלא מתייחסים לר' מרדכי מסוקולוב כמו שמתייחסים לרב גדול, התייחסו אליו כמו לאדם רגיל.
ר' לוי יצחק מאוד התפלא על השאלה הזאת אז הוא שאל ואמרו לו: ר' מרדכי סוקולוב כל השנה הפוסק והרב אבל באומן כולנו נשמות שבאו לקבל את התיקון מרבינו, אצל רבינו כולם צריכים לקבל את התיקון מהקטן ביותר ועד לגדול ביותר..

רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית

רבינו מלמד אותנו איך לא לטעות בעבודת החוכמה והאמונה, שנדע לאחוז גם בעבודת החוכמה וגם בעבודת האמונה וזה אחד הבירורים הגדולים שהצדיק עושה אתנו. לאחר מכן ההגדה מספרת לנו: מעשה בר' אליעזר, ר' יהושע, ר' אלעזר בן עזריה, ר' עקיבא ור' טרפון שהיו מסובין בבני ברק. צריך לדעת שהחכמים האלה הם החכמים הכי גדולים שהיו בתורה שבע"פ. הגמרא מספרת שבאו התלמידים שלהם ואמרו להם: רבותינו, הגיע הזמן של קריאת-שמע של שחרית. 'לספר' זה מלשון 'ספיר' הכוונה להאיר את הלילה שזה הזמן של הגלות. כל העניין של אותם החכמים היה להאיר את הלילה שזה זמן הגלות, הם חיו בזמן חורבן בית המקדש השני והם ראו שעמ"י הולך לגלות של הרבה מאוד שנים ודורות לכן כל התורה וכל העבודה שלהם היתה להאיר לעמ"י כל הלילה שזה זמן הגלות. עוד מעט יבואו ויגיד לנו שהגיע זמן קריאת-שמע של שחרית שזה הבוקר שאחרי הגלות, זה זמן הגאולה.
על זה אומר ר' אלעזר בן עזריה: 'הרני כבן 70 שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת
מצרים בלילות עד שדרשה בן  זומא'  צריך  להבין  כמה  דברים  במה  שאמר ר' אלעזר בן עזריה. אם ר' אלעזר אמר שהוא כבן 70 שנה זה אומר שהוא לא בן 70 שנה

ר‘ אלעזר הוא גלגול של שמואל הנביא

הגמרא מספרת לנו שמינו את רבי אלעזר בן עזריה להיות ראש החכמים בגיל 18, כשאמרו לו תהיה הנשיא וראש החכמים הוא אמר: חכו, אני הולך לשאול את אשתי. בהתחלה אשתו קצת הסתייגה אבל מספרת הגמרא שבאותו הלילה צמחו
לר' אלעזר בן עזריה 18 שורות של שערות לבנות בזקן, פירוש הדבר שמשמיים
רמזו לו שיקבל על עצמו את התפקיד. אז מדוע  ר' אלעזר אמר דווקא הרני כבן 70 שנה ולא הרני כבן 60 או 50 שנה? אבל רבינו האר"י הקדוש מגלה לנו שהתברר
לר' אלעזר בן עזריה שהוא היה גלגול של שמואל הנביא שנפטר בגיל 52. ר' אלעזר אמר הרני כבן 70 שנה, בגלגול הקודם חייתי 52 שנה ועכשיו אני חי 18 זה יוצא 70 שנה

עכשיו אנחנו צריכים לעבור זמן של גלות

ואז ר' אלעזר אומר דבר גדול מאוד: 'ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא'. עד ליציאת מצרים עמ"י היה בגלות, ביציאת מצרים היה אור הגאולה. ר' אלעזר אומר כל חיי רציתי להאיר את האור של הגאולה בתוך הגלות עצמה. עכשיו אנחנו צריכים לעבור זמן של גלות והצדיק רוצה להמשיך אור של גאולה בתוך הגלות, אפילו שיש הרבה חושך בעולם הצדיק רוצה להאיר בתוך נשמות עמ"י את האור של הגאולה למרות החושך – לזה התכוון ר' אלעזר
שהוא רוצה שאור הגאולה יאיר בלילות אבל לא זכיתי לזה עד שבא בן זומא וזכה להאיר את האור הזה בחשכת הגלות. לאחר מכן ממשיכה ההגדה ואומרת: 'ברוך המקום וברוך הוא, כנגד 4 בנים דיברה התורה: חכם, רשע, תם, ושאינו יודע לשאול'.

כל המקומות הם שלו ותחת ממשלתו

מדוע אנחנו קוראים להקב"ה 'המקום'? חז"ל אומרים בגלל שהקב"ה הוא 'מקומו של עולם' לכן הקב"ה נקרא מקום אבל כתוב בספרים הקדושים שעומק הכוונה זה שבכל מקום שאדם נמצא: תדע לך, הקב"ה נמצא איתך מכיוון שכל המקומות שלו ותחת ממשלתו, אם אתה עולה בוודאי שהקב"ה שם אבל אם אתה יורד שלא תחשוב שאתה מתרחק מהקב"ה. אצל הקב"ה אין הבדל בין העלייה הגדולה ביותר לבין הירידה הגדולה ביותר. כאשר אנחנו אומרים: ברוך המקום הכוונה שאנחנו מברכים את כל המקומות שנהיה שם, דהיינו שאנחנו ממשיכים גילוי אמונה
וא-לוקות לכל מקום ומקום שנהיה שם. 'כנגד ארבע בנים דיברה התורה: חכם, רשע, תם, ושאינו יודע לשאול', אומר רבינו האר"י הקדוש שהסיבה שההגדה שמה את הרשע ליד החכם כדי להגיד לנו שכל מי שמרגיש שהוא רשע חייב להיצמד לחכם, כל מי שיודע איפה הוא מנוח חייב להתקרב לרבינו שהוא בבחינת החכם האמיתי

אברהם אבינו נולד בבית של עובדי ע“ז

אנחנו חייבים להתקרב לרבינו וזה כל תקוותנו, אסור לנו לחשוב שאין לרשע
תיקון, רבינו האר"י הקדוש כותב שבעל ההגדה כיוון לתקן את הרשע בזה שהוא הסמיך אותו לחכם, לכן אנחנו אומרים בברסלב כמה פעמים ביום:
הרני מקשר את עצמי. יש יסוד גדול נוסף בהגדה, אנחנו אומרים: 'מתחלה
עובדי עבודה זרה היו אבותינו', השורש של כל עם-ישראל
זה אברהם אבינו ואביו תרח היה עובד עבודה זרה מאוד גדול, רואים שלכל אורך הדרך עם-ישראל נוצר מתוך מציאות הפוכה מהתכלית
של עם-ישראל: אברהם אבינו נולד בבית של עובדי עבודה זרה,
כלל עם-ישראל נולד ונוצר במצרים במקום של גלות ושל
שעבוד לתרבות ולתאוות. אנחנו רואים פה דבר פלאי: כל אדם
יהודי חייב לעבור ואדרבה, תחילת התיקון של האדם היהודי שהוא יעבור בהתחלה דווקא במקומות מאוד-מאוד מקולקלים ולא טובים
ודווקא משם מגיע התיקון הכי גדול לכן אל לו לאדם ליפול בדעתו מכל זה.

הפוסט פרשת צו תשפ"ו | מדריך רוחני והכנה לפסח וליל הסדר: הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.

משה מדבר עם השם במדבר

כתוב שמשה היה רועה את צאן יתרו במדבר והזוהר הקדוש אומר שמדבר זה דיבורים, הוא היה הולך במדבר סיני וכל הזמן מדבר עם הקב“ה. כשהוא היה בן 79 הקב“ה התגלה אליו ואמר לו: לך תגאל את עמ“י. משה רבינו לא העלה בדעתו בכלל שיכול להיות שהוא הגואל של עמ“י – בסדר, אתה עניו ואתה חושב שאתה לא ראוי, אבל הקב“ה אומר לך: לך תגאל את עמ“י. משה רבינו הציע להקב“ה שישלח את אהרן ואת פנחס והרמב“ן מוסיף ואומר שמשה אמר להקב“ה: לא משנה את מי תשלח בעולם הוא יותר טוב ממני. משה רבינו לא רצה לפגוע בכבוד של אהרן, עד כדי כך הוא חושב על השני, הוא אמר: אהרן רוצה להיות
המנהיג, פתאום יבוא האח הצעיר שלו ויגיד שהקב“ה
שלח אותו להיות המנהיג? אז הקב“ה אמר
למשה רבינו: תדע לך זה שאתה חושב שאהרן יפגע
זה בגלל שאתה לא מספיק מעריך את אהרן, כשאהרן
ישמע את זה הוא ישמח, הקב“ה אומר לו ’וראך ושמח בלבו‘ – השמחה של אהרן היתה כ“כ שלימה שלא היה לו אפילו כחוט השערה של קנאה או טענה כנגד אחיו הצעיר….

מידות טובות זה תיקון העולם

כתוב שבזכות זה שאהרן שמח בליבו כאשר הוא ראה את משה רבינו, הוא זכה להיות הכהן הגדול ולשאת את האורים-ותומים על הלב. האורים-ותומים זה רוח הקודש, אז כל מי שלא מקנא בחבר שלו שידע שהוא יכול לזכות לרוח הקודש, אם אתה רואה את ההצלחה של החבר ואתה שמח בזה, אתה תזכה שיהיה לך אורים-ותומים על הלב שזה רוח הקדוש. המידות הטובות זה בעצם כל תיקון העולם, אם אנחנו רוצים לתקן את העולם אנחנו צריכים לתקן את המידות שלנו וזה בעצם כל תיקון של העולם..

לבן וגם כולם ידעו..

רחל ויתרה ללאה וזה לא היה ויתור פשוט בכלל – היא היתה נביאה והיא ידעה שמהחתונה עם יעקב אבינו הולך לצאת כל
עם-ישראל, ויעקב אבינו ראה ברוח הקודש שהיא צריכה להיות אשתו אז הוא
 אמר לה את תהיי אשתי. את לאה הוא לא ראה כי הוא לא השיג את המדרגה
שלה, הוא לא ראה את המדרגה שלה אז הוא חשב שהיא בכלל לא
צריכה להיות אשתו, אבל הוא לא ידע שלאה במדרגה כ“כ גבוהה. אז הוא
אמר לרחל את תהיי הכלה שלי והוא אמר את זה ללבן וכולם ידעו שרחל זה
הכלה שלו, אז בשביל שלאה לא תתבייש, רחל התחלפה איתה בלילה של החתונה…

לכל אחד יש קנאה גדולה בלב על החבר

זה ויתור נוראי, בלילה של החתונה לוותר על החתן ששנים היא מחכה ומתפללת לזה. כל הצדיקים מתפללים בשמיים שעמ“י יחזור מהגלות והקב“ה אומר: אני לא מקשיב לכם. אבל כשרחל באה ומתחילה לבכות הקב“ה לא מוכן לסבול את הבכי שלה, הוא מיד אומר לה: ’מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך..ושבו בנים לגבולם‘ – מה זה יש שכר לפעולתך? איזה פעולה? שוויתרת ללאה. לכל זה זוכים כשאדם זוכה לעבוד על המידות, בפרט על הנקודה הזאת של הקנאה. יהודי הוא חכם אז הוא יודע להסתיר את הקנאה אבל לכל אחד יש קנאה מאוד גדולה בלב על החבר. צריך להתבודד כל הזמן על הנקודה הזאת שלא נקנא בחברים שלנו גם אם הם מצליחים – זאת היתה הנקודה של אהרן הכהן. הקב“ה אמר למשה רבינו: כמה שאתה דואג לכבוד אחיך, אתה לא יודע לאיזה דרגה הוא הגיע, הוא הגיע לדרגה כזאת שהוא יראה אותך מנהיג של עמ“י והוא ישמח בליבו, הכוונה זה לא שהוא רק יראה לך פנים של שמחה אלא גם בלב תהיה לו שמחה גדולה.
אמרנו שהקב“ה ביקש ממשה רבינו לגאול את עמ“י ומשה רבינו התווכח איתו 7 ימים, בסוך הוא הסכים ואחרי שעם-ישראל יצאו ממצרים משה רבינו חזר לאוהל, הוא
אמר: אמרו לי להוציא את עם-ישראל ממצרים, זהו הוצאתי, אני חוזר להיות אדם פשוט, אז הקב“ה אמר לו: בבקשה תעביר אותם את ים-סוף, אחרי קריעת ים-סוף משה רבינו חזר לאוהל שלו..

משה רבינו מתווכח עם הקב“ה 7 ימים..

הקב“ה אמר למשה רבינו: בבקשה תביא את עמ“י להר סיני, אחרי הר סיני משה רבינו גם-כן חזר לאוהל ואמר: אני אדם פשוט. אז הקב“ה אמר לו: בבקשה בוא תיתן את התורה לעמ“י, וכן הלאה. משה רבינו מתווכח עם הקב“ה 7 ימים ואז הקב“ה אומר לו: אתה דואג כ“כ לכבוד של אהרן אחיך? אז אתה תדבר לאהרן ואהרן
ידבר במקומך עם עמ“י ועם פרעה. משה רבינו כ“כ דאג לכבוד של אהרן שהקב“ה אמר לו: בסדר, לך ואהרן ידבר בשבילך. יש פירוש על החומש שנקרא ’העמק דבר‘….

אם משה רבינו היה מדבר אז היתה גאולה

את הפירוש ’העמק דבר‘ על החומש חיבר הנצי“ב מוולוז‘ין שחי לפני 2 דורות באירופה, הוא היה התלמיד של ר‘ חיים מוולוז‘ין, והוא כותב דבר נורא ואיום: זה שמשה רבינו ביקש שאהרן ידבר במקומו בגלל שהוא דאג לכבוד אהרון, זאת היתה טעות, אצל משה רבינו זאת היתה טעות – אם הקב“ה אומר לך אז עם כל הכבוד לענווה שלך ולמידות הטובות שלך, אתה צריך להתבטל להקב“ה. אומר הנצי“ב דבר נורא ואיום: אם משה רבינו בעצמו היה מדבר את כל הדיבורים ולא אהרן אזי לא היה שום חטא לעמ“י והגאולה היתה שלימה ועמ“י היה מגיע לגאולה השלימה. כשהקב“ה שלח את משה רבינו לגאול את עמ“י הוא שלח אותו לגאול בגאולה שלימה, אם משה רבינו היה מסכים לדבר אז תוך 3 ימים היתה גאולה שלימה לעמ“י.

בגלל שהדיבור עבר דרך מסך שנקרא אהרן

אומר הנצי“ב מווזלוזי‘ן דבר נורא מאוד: בדיבור של הצדיקים יש כוח, זה לא המילים שהם מוציאים – בדיבור אנחנו מבינים את המילים, הכוונה את התוכן של הדיבורים, אבל יש נקודה יותר עמוקה, כתוב שנפש האדם זה ’רוח ממללא‘, כמו שכתוב ’נפשי יצאה בדברו‘, כשהצדיקים מדברים זה רוחניות שלימה. לפי מדרגת הצדיק ככה יש רוחניות שלימה, זה אור רוחני שבא לעולם. מהדיבור של משה רבינו בא כזה אור לכן אומר הנצי“ב מוולוז‘ין שאם משה רבינו היה מסכים ללכת ולדבר אז היה כזה כוח לדיבורים שלו ששום יהודי לא היה חוטא. זה שהיה אפשרות של חטא זה בגלל שהדיבור של משה רבינו עבר דרך מסך שנקרא אהרן. אהרן היה צדיק עצום, נורא וקדוש-עליון אבל הוא לא היה במדרגה של משה רבינו, אז הדיבור של אהרן זה כבר היה צמצום, אז כל האפשרות של עמ“י לחטוא היה בגלל שהדיבור הזה עבר את המסך של אהרן, כך אומר הנצי“ב…

יוצאים לשלושה ימים וחוזרים

באמת עמ“י היה מיועד בעצם להביא את הגאולה תוך 3 ימים, מאיפה אנחנו יודעים את זה? הקב“ה אמר למשה רבינו לך תגיד לפרעה שעמ“י יצאו לזבוח-זבח דרך 3 ימים ואחרי זה חוזרים למצרים. משה רבינו בא לפרעה ואמר לו: הקב“ה שלח אותי להגיד לך שתשלח את עמ“י ללכת שלושה ימים לזבוח-זבח ואנחנו חוזרים למצרים.
אנחנו יודעים שעם-ישראל יצא ולא חזר למצרים,
אז זה לא מובן, הקב“ה אמר למשה רבינו להגיד לפרעה
דבר שהוא לא אמת? הרי אנחנו יודעים שעמ“י לא חזר לעולם למצרים – זאת שאלה גדולה מאוד. צריך לדעת שבוודאי שהקב“ה לא אמר למשה
רבינו לשקר את פרעה – התוכנית המקורית היתה אם פרעה היה מוכן לשלוח
את עם-ישראל בלי 10 המכות, אז עם-ישראל היה הולך להר סיני, מקבל את
התורה ואחרי קבלת התורה עמ“י היו חוזרים למצרים, כך כתוב בספרים הקדושים..

התוכנית היתה לחזור למצרים עם התורה.

הרבי מקאמארנא אומר שהתוכנית היתה לחזור למצרים עם התורה – בשביל מה לחזור למצרים עם התורה? כי עמ“י היו במצרים במ“ט שערי-טומאה ואי-אפשר שתהיה גאולה עד שלא ירדו לחמישים שערים טומאה – אם היו מקבלים את התורה הם היו חוזרים למצרים, יורדים לשער החמישים של הטומאה, מחזירים גם את המצרים בתשובה, כל העולם כבר היה חוזר בתשובה ואז עמ“י היו הולכים עם משה רבינו לא“י, בונים את בית המקדש ואז כבר היתה גאולה שלימה – כך אומר הרבי מקאמארנא בספר ’היכל הברכה‘, אבל מכיוון שפרעה לא הסכים לשלח את עמ“י
אז כבר אי אפשר לעשות את כל התיקון הזה והכל השתנה, אחרת זה לא מובן
איך זה שכביכול הקב“ה אמר למשה רבינו לשקר את פרעה, זה לא היה שקר אלא זאת היתה התוכנית המקורית, אבל מכיוון שפרעה לא הסכים לכל המהלך לכן השתנתה כל התוכנית. בכל אופן למשה רבינו היה פחד גדול ללכת ולגאול את עמ“י..

..הרי משה רבינו יודע את הכוח של הקב“ה

בספרים שואלים ממה בעצם היה הפחד של משה רבינו? מה הבעיה, מה אתה מפחד מפרעה? משה רבינו יודע את הכוח של הקב“ה, הוא יודע שברגע אחד הוא יכול להכות את פרעה בכאלה מכות שפרעה יתבטל. כתוב בספרים הקדושים שמשה לא פחד מפרעה, הוא ידע שאפשר לבטל את פרעה אלא הוא פחד מעמ“י. הוא אמר: הם במ“ט שערי-טומאה, איך אני אוציא את עמ“י ממ“ט שערי-טומאה?? אני יודע שהם הולכים לעשות עליי כאלה מחלוקות וכל יום הם יקשו עליי 1000 קושיות, אבל אני לא דואג מזה, אני דואג איך אני יוציא אותם ממ“ט שערי-טומאה? זה היה בעצם  החשש של משה רבינו, הוא אמר: אני לא במדרגה רוחנית כ“כ גבוהה שאני
יכול להוציא את עמ“י ממ“ט שערי טומאה. צריך להבין
מה זה שער-טומאה בכלל: שער-טומאה זה מושג
שאומר מהי מידת התקשרות הנפש של האדם עם הטומאה

התקשרות הנפש עם הטומאה

שערי-טומאה זה כמו מדד שאומר כמה כוח ועוצמת-התאווה והמידות הלא טובות יש בנפש האדם. ככל שהנפש של האדם קשורה עם התאוות ועם המידות הלא טובות זה נקרא שהוא יותר בשערי-טומאה. התאווה הכי חזקה זה מ“ט (49) שערי-טומאה, כי השער החמישים של הטומאה זה כבר עניין אחר לגמרי, זה כבר עניין של המוחין וזה כבר סברות של הקליפה (הסטרא אחרא), אבל 49 שערי-טומאה זה התקשרות נפשית מאוד חזקה עם הטומאה. חז“ל אומרים שעמ“י היה במ“ט שערי-טומאה במצרים, הם היו קשורים עם הרבה טומאה אבל בעיקר עם עבודה זרה – אומר המדרש שעמ“י אמרו למשה רבינו: איך אנחנו עוזבים את מצרים ואין במצרים גבעה שלא עשינו בה עבודה זרה? בכל א“י מצרים עבדנו עבודה זרה, כך אומר המדרש רבה. משה רבינו אמר: בסדר, אני יבוא ויגיד להם שאני גואל אותם ונתחיל לתת מכות לפרעה, השאלה היא אם עמ“י בכלל ירצה לצאת ממצרים

מנגלים וסעודות שחיתות!

למה שעמ“י לא ירצו לצאת ממצרים? משה רבינו אמר: אני יבוא ויגיד להם שהיום צריך לצאת ממצרים אז הם יכולים להגיד לי כך: בדיוק הגיע איזה סרט או איזה תיאטרון לקהיר שהם לא הספיקו לראות אותו, אז הם יגידו לי כך: משה, את ההצגה הזאת אי-אפשר לבטל, בוא נחכה עוד יום-יומיים, נראה את ההצגה הזאת ואחרי זה נצא ממצרים. אחרי שהם כבר יצאו ממצרים הם
אמרו למשה : למה הוצאת אותנו למות במדבר? אתה לא זוכר? היה לנו שם בשר ודגים, היינו עושים מנגלים וסעודות שחיתות, אז מה אם קצת הרביצו לנו, לא
שווה לקבל קצת מכות? אתה לא יודע איזה תיאטרון ואיזה עבודה זרה
היתה שמה?? ברוך השם שאנחנו לא מכירים את התאווה של העבודה זרה, היום
אין תאוות כאלה, זאת התאווה הכי חזקה בעולם, רק שחז“ל ביטלו את היצה“ר הזה..

לפי מידת הביטול הוא מאיר את אור השם

כתוב שהתאווה של העבודה זרה זה היה כמו אש שבוערת בעצמות, יש בזה סודות מאוד גדולים – הגמרא במסכת יומא אומרת שבשעה שביטלו את היצה“ר של העבודה זרה, יצא גור של אריה מאש מקודש-הקודשים והתנדף לשמיים, ז“א שכל התאווה של עבודה זרה זה מאש של קודש-הקודשים, זה סוד מאוד גדול שבכל התאוות יש אש שהמקור והשורש שלה זה בכלל מקודש הקודשים, כי כל תאווה זה אהבת השם, רק שהיא מתלבשת בלבושים של גשמיות של העולם הזה. משה רבינו אמר להקב“ה: איך אני הולך להוציא אותם? לאן אני לוקח אותם למדבר? הם רוצים לראות תיאטרון – מזה משה רבינו פחד, לכן הקב“ה אמר: תלך ואני אגאל את עמ“י, הצדיק מבוטל לגמרי להקב“ה, כי לפי מידת הביטול הוא זוכה להאיר את אור השם. כשמשה רבינו הגיע למצרים ועמ“י ראו מכה ועוד מכה הם ראו את הכוח של משה..

הקטרוג היה: אלו ואלו עובדי עבודה זרה

כולם כבר פחדו ממשה, הם ראו שהוא מרים את המטה שלו וממלא את כל מצרים בדם, אח“כ בצפרדעים, אח“כ בכינים – כולם רואים שיש למשה רבינו כוח של קדושה נוראית – כתוב שבמכה התשיעית (מכת חושך) 80% (4/5) מעמ“י מתו, מה היתה הסיבה? אם נגיד שהם היו רשעים וכל השאר צדיקים אז אלה שיצאו ממצרים גם היו רשעים, מאיפה אנחנו יודעים את זה? אנחנו לא רוצים להגיד לשון-הרע על עמ“י אבל הרי המלאכים קיטרגו על אלה שיצאו ממצרים, המלאכים אמרו גם במכת בכורות, גם בליל הסדר וגם בים-סוף: מה עמ“י יותר טוב מהמצרים?
המלאכים למעלה זה לא כמו העו“ד למטה, מי שרוצה ללכת ללמוד משפטים יש עכשיו קורסי הכנה איך לשקר יותר טוב, אתה לא יכול להתקבל למחלקה למשפטים
אם אתה לא יודע לשקר טוב, חבל על הזמן, אתה
סתם תפסיד כסף וזמן, זה אומנות השקר, אבל למעלה
זה עולם האמת – המלאכים אמרו על עמ“י: אלו
ואלו עובדי עבודה זרה, ז“א שבמשפט אמת באו
המלאכים וטענו לפני הקב“ה: עמ“י לא יותר טוב מהמצרים.

80% מעם ישראל לא האמינו

במשך שנה שלימה משה רבינו בא ואמר לעמ“י: באתי לגאול אתכם, לצאת ממצרים ולקבל את התורה, אנחנו עם סגולה. ר‘ נתן אומר בליקוטי הלכות דבר נורא: 80% מעמ“י לא האמין למשה רבינו, איך זה יכול להיות? מכת חושך זאת היתה המכה התשיעית, עד אז הם ראו שמונה מכות של שינויי הטבע שלא היו מבריאת העולם, משה רבינו אומר למצרים: עכשיו יהיה דם. כל ארץ מצרים מתמלאת בדם, אח“כ צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד וארבה, הכל זה שינויי הטבע, אז איך יכול להיות שעמ“י לא מאמין למשה רבינו?? יש מדרש שאומר
שכל שיחה שמשה רבינו דיבר עם פרעה, בכל הבתים
בא“י מצרים שמעו את זה, זה הרדיו הראשון שהיה בעולם

יכול להפוך את כל העולם כולו

אז איך יכול להיות שאחרי 8 מכות, 80% מעמ“י לא מאמין למשה רבינו שהוא יכול להוציא אותם ממצרים? זאת שאלה של ר‘ נתן. מסביר ר‘ נתן שעמ“י ראו שמשה יכול להפוך את מצרים, הם רואים את זה עין בעין, אבל לעמ“י היה קשה משהו אחר, הם ראו שמשה רבינו יכול להכות את המצרים, אבל עמ“י אמר למשה רבינו: איך תוציא אותנו מתוך השערי-טומאה, הרי אתה אומר שאנחנו הולכים להיות צדיקים ולקבל את התורה. משה, אתה יכול להפוך את כל העולם כולו אבל אני רואה שאתה לא יכול להוציא אותי ממ“ט שערי טומאה – למה זה היה נראה כך? מכיוון שבחיצוניות התחילה הגאולה, בניסן יצאו ממצרים ובתשרי של אותה שנה כבר התבטל מהם לגמרי השעבוד, הם כבר יכלו להיות בבית ולעשות מסיבות ומנגלים, כבר לא היה שעבוד, אז הם ראו שכבר התחילה הגאולה אבל חז“ל אומרים שבכל התקופה הזאת לא רק שהמלחמה הנפשית והרוחנית שהיתה להם עם 49 שערי טומאה לא הפסיקה  אלא הפוך, המלחמה התגברה שלהם, כל יום ויום היצה“ר התגבר עליהם עוד יותר…

הרי אם אין תיאטרון וטומאה אז לאן נלך?!

מה עמ“י רואה? עמ“י רואה שמשה רבינו יכול להכות את המצרים ולתת להם מכות ולהפוך את כל העולם, אבל להוציא אותנו מהשערי טומאה הוא לא יכול. הפוך, הם יותר אוהבים את העולם הזה, לכן המדרש אומר שבאותו חודש שיצאו, משה רבינו אמר להם: החודש הזה (ניסן) אנחנו נגאלים. עמ“י אמרו לו: איך אתה אומר שאנחנו יוצאים ממצרים וכל ארץ מצרים מלאה בעבודה הזרה שלנו, אנחנו שקועים פה, תהפוך את מצרים ותוציא אותנו מפה אבל לאן תוציא אותנו? אם יש לך עבודה זרה במדבר אנחנו באים איתך, אם אין תיאטרון ואת כל הטומאה שיש במצרים אז לאן נלך?? אנחנו נהיה בחלל ריק, מה יהיה התוכן של החיים שלנו? כל זה כתוב במדרש..

חמישית מהעם התבטלו לצדיק והם זכו…!

הניסיון של עמ“י היה הנקודה הזאת: מצד אחד הם ראו שדברים קורים בעולם אבל הם ראו שהם בעצמם לא רק שלא יוצאים אלא הפוך, יותר ויותר מתחברים
עם כוחות הטומאה – ר‘ נתן אומר שארבע חמישיות (80%) מעם-ישראל לא האמין
למשה רבינו שהוא יכול לגאול אותם לכן הם מתו במכת חושך, כל הזכות
של החמישית שכן יצאו ממצרים זה בגלל שהם התבטלו למשה רבינו, גם הם
לא הבינו איך הוא יכול להוציא אותם אבל הם
התבטלו לצדיק. הצדיק אמר: אני יוציא אתכם. הם אמרו: יותר קל לי להבין קבלה ו’עץ חיים‘, איך הוא יוציא
אותי מפה אני לא מבין אבל אם משה אמר שהוא
יכול להוציא אותנו אז הוא יוציא אותנו – זה היה חמישית מכלל עם-ישראל. באמת איך היתה היציאה? מובא
הרבה בספרים הקדושים ורבינו האר“י הקדוש אומר שליל הסדר נקרא כך כי זה הלילה הכי לא מסודר בשנה….

זה האי סדר שעושה לנו סדר

מבחינת האורות הרוחניים שמושפעים באותו לילה, זה שינוי של כל הסדרים. בליל הסדר הכל הפוך, הכוונות הכי קשות זה הכוונות של ליל הסדר וזה נקרא לילה של
אי-סדר אבל האי-סדר הזה עושה סדר לכל השנה. הסיבה שכל זה היה בדרך כזאת מכיוון שהקב“ה אמר שלא יהיה כוח לאור של הקדושה להוציא את האדם מהמ“ט שערי טומאה. אומר רבינו האר“י שהקב“ה הוריד בבת-אחת אור כ“כ גדול בליל הסדר וכל האורות הרוחניים היו שלא כסדר וברגע אחד עמ“י יצא ממצרים והנקודה הזאת זה סוד מאוד גדול: אף אחד לא יכול להוציא את הנפש
שלו משערי טומאה, אין כזה דבר בעולם שאדם
יכול להוציא את עצמו משערי טומאה, אבל אדם יכול להאמין לצדיק שהקב“ה יכול לגאול אותנו – כל הנקודה שלנו זה להאמין שיש גאולה ולחכות בכיסופים וברצונות לגאולה אבל כשהשם יחליט לגאול את האדם אז ברגע אחד הוא יכול להוציא אותו מכל המ“ט
שערי טומאה, אבל עד שהקב“ה לא יחליט להוציא את האדם לא יעזור שום דבר…

לא להיות עצלן ובטלן תעשה מה שאפשר

אדם יושב עם אזיקים על הידיים ועל הרגליים אז מה כן אפשר לעשות? הלכה למעשה אסור שאדם יהיה עצלן ובטלן, מה שאדם יכול לעשות שיעשה אבל העיקר זה רצונות וכיסופים, כל הזמן צריך לרצונות ולכסוף – כל היהדות זה רצונות וכיסופים, זה הסוד של היהדות: ’איש יהודי היה בשושן‘ כתוב בספרים שהגימטריה של איש יהודי זה רצון. הנקודה של עמ“י היתה להאמין למשה רבינו שיש גאולה,
מי שהאמין למשה רבינו זכה להיגאל, מי שלא האמין למשה רבינו מת במכת
חושך, כל הנקודה היתה להאמין לצדיק וזה בעצם היה כל הבירור,
לכן בליל הסדר ברגע אחד ירד אור רוחני עצום ונורא והיתה התגלות שכינה במצרים..

בבוקר עם ישראל התחילו לרוץ אחרי הענן

זאת היתה התגלות נוראית בחצות ליל הסדר, השכינה התגלתה בעמוד אש בלילה ובעמוד ענן ביום ובבוקר עמוד הענן התחיל לנוע למדבר, באותו רגע עמ“י התחיל לרוץ אחרי הענן – זה הסוד של כל התשובה. איך אדם חוזר בתשובה? הרי אף אחד לא יכול לחזור בתשובה בכוחות עצמו, היום בדור שלנו איך אדם בכלל יחזור? אין לו אפילו מחשבות לחזור, בשביל מה לחזור בתשובה בכלל? מה רע בכל מיני מקומות שיש בעולם?? זה בגלל שהוא נמצא במצרים, זה נקרא מצרים הפרטית של כל אדם שזה המיצרים של הנפש וזה היצר הרע. אז השכינה מתגלית לאדם בתוך מצרים שלו, קודם כל רוצים להוציא אותו מהמקום שלו אז הענן מתחיל לנוע והאדם
ישר אחריו, כי זה כלל גדול מאוד: יש כל הזמן גילוי של השכינה רק שאנחנו לא רואים אותה כי היא לא מתגלית לנו, לכן כשרוצים להוציא אדם ממצרים, פותחים
לו לכמה דקות את העיניים, פתאום הוא רואה את השכינה והוא רואה כזה אור רוחני

’..לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה‘

כשמתגלית לאדם השכינה אז לאן שהשכינה לא תנוע הוא מיד יסע אחריה – זה הסוד של התשובה, לרוץ אחרי עמוד הענן. הענן נסע למדבר וכל עמ“י רצו אחרי זה ועל זה הקב“ה אומר ’זכרתי לך חסד נעוריך..לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה‘, שעמ“י רצו אחרי הענן. כמה זמן היתה ההארה הזאת? בדיוק 24 שעות, בט“ו בניסן השכינה הסתלקה, לא לגמרי אבל היא הסתלקה ומאז התחילו כל הניסיונות, כל הקשיים וכל ההתמודדויות כי ברגע שהאור של השם מסתלק אז מיד מתחילים הניסיונות של האדם, אז למה הקב“ה סילק את האור שלו חלקית? כדי שיהיה ניסיונות ועכשיו עמ“י יגלה מסירות נפש – כדי להתקרב להקב“ה קודם כל צריך להאיר אור גדול ואח“כ האור מסתלק ואדם נלחם בחושך כדי להחזיק מעמד
עד שהוא יקבל את התורה. הסוד של הגאולה מארבעים ותשע שערי טומאה זה שאדם צריך לחכות בסבלנות ואפילו שמשמיים מראים לו: גם המשיח לא יכול להוציא אותך מהמקום שאתה נמצא עם כל הדימיונות שלך ועם כל השטויות שלך..

אבל תדע לך שזה בכלל לא בידיים שלך…!

צריך לדעת שיש כלל: ’לא ידח ממנו נדח‘ ובכלל הזה אין יוצא מן הכלל, כל יהודי יזכה לגאולה. רוב הנשמות שלנו זה הארבע חמישיות שמתו במכת חושך כי הם לא האמינו למשה רבינו שהוא יכול לגאול אותם – עכשיו אנחנו נמצאים בתוך מכת חושך כמו שכתוב ’וימש חשך‘, נותנים לנו קצת להסתובב ברחובות אבל אנחנו בעצם במכת חושך רוחני ואדם לא רואה פתח שתהיה לו גאולה, אבל צריך לדעת שעיקר הניסיון זה להמתין בסבלנות עד שתהיה הגאולה הפרטית והכללית. הרבה פעמים אנשים חושבים שהניסיון הוא שאני יהיה צדיק – זה טוב שאתה רוצה להיות צדיק וזה דבר גדול מאוד שאתה רוצה להיות צדיק, תעשה את כל ההשתדלות אבל תדע לך שזה בכלל לא בידיים שלך, עד שהקב“ה לא יוריד לעולם את האור
הזה לעולם אז לא יעזור לאדם שום דבר, הוא יחשוב על שטויות והוא ירצה שטויות.

..נראה שאין סיכוי בעולם שהוא יהיה צדיק

למה אתה חושב עדיין על שטויות? כי אתה עדיין בחושך. הניסיון הוא להמתין בסבלנות ולהאמין באמונה שלימה שהקב“ה יגאל אותי, זה עיקר הניסיון. אנחנו לא האמנו למשה רבינו במצרים והיינו מהארבע חמישיות של מכת חושך לכן עכשיו אנחנו צריכים להאמין לרבינו שזה ההמשכה של משה רבינו. רבינו גילה לנו שעיקר הניסיון זה לא שאתה תגאל את עצמך, כי אף אחד לא יכול להוציא את עצמו ממ“ט שערי טומאה, כל הניסיון זה שנאמין שבאמת יש גאולה פרטית וכללית, אז גם אם עובר עלינו מה שעובר עלינו ונראה לאדם שבשום פנים ואופן אין סיכוי בעולם שהוא יהיה צדיק ושהוא באמת יכול לצאת מהרע – צריך לדעת שכל אחד יכול לזכות לזה והניסיון הכי גדול להאמין בזה, כל אחד צריך להאמין שהוא יכול לזכות לכל המדרגות של הקדושה, אבל בנתיים היצה“ר יראה לכל אחד מאתנו 70,000 פעם שזה לא יכול להיות – צריך לדעת שאנחנו מחוייבים לעשות את ההשתדלות שלנו אבל העיקר זה שלא משנה מה יעבור על האדם, גם אם הוא יעבור משברים וגלים ויוכיחו לו בכל השכל בעולם שהוא לא יכול להיות צדיק, אדם צריך להאמין באמונה שלימה שבוודאי ובוודאי שהוא יכול להיות צדיק, לא לוותר על זה ברצון אף פעם..

יש ייחוד למסור את הנפש ולקבל את רוח

ברגע שאדם לא עוזב את הרצונות האלה אז לכל אחד ואחד יש את הליל סדר שלו, הכוונה שלכל אחד יש דבר כזה שפתאום מורידים עליו אור, הוא הלך לישון והוא קם בבוקר עם נשמה אחרת, זה באמת ככה, זה לא לשון גוזמה. רבינו האר“י הקדוש כותב ב’שער הגלגולים‘ שבשעה שאדם משלים מדרגה מסויימת לדוגמא הוא השלים את תיקון הנפש, ואז הוא הולך לישון בלילה ואז לוקחים לו את
הנפש ונותנים לו רוח, אדם קם חדש בבוקר והוא אפילו לא יודע מה קרה בלילה. למקובלים יש ייחוד כזה שהם עושים כדי למסור את הנפש ולקבל רוח, אבל אנחנו לא יודעים את הייחודים האלה ואנחנו גם לא יודעים מתי לכוון את זה – שמעתי מהרב ברלנד שליט“א דבר נורא מאוד: בגלל שאנחנו לא יודעים את הסוד של הייחוד הזה, לכן צדיקים מתים בצעירותם, למה? בגלל שהם סיימו את תיקון הנפש והם לא יודעים לקבל את הרוח אז הם מתים בצעירותם וצריכים לחזור בגלגול כדי לקבל רוח, אבל מי שמקורב לצדיק האמת וזוכה להתבטל לצדיק אז כשמגיע שלב תיקון הנפש הצדיק עושה בשבילנו את כל הייחוד הזה ובלילה מחליפים לנו את הנפש ואנחנו מקבלים רוח חדשה, מי שלא מקורב לצדיק יכול לסיים את
הש“ס ולתקן את הנפש אבל אז הוא צריך לחזור בגלגול כדי לעשות את תיקון הרוח.

הקב“ה מוריד לו ברגע מוחין מאוד גדולים

מי שמקורב לצדיק אז הוא כבר ידאג שיעשו לו את כל השינוי הזה – העיקר זה שאדם יהפוך את כל זה לרצונות להשם, להגיד להשם: יהי רצון שאני יאהב אותך כמו שאני אוהב את העוגה הזאתי. צריך להפוך את האהבות לתפילות: יהי רצון שאני יאהב אותך ושיהיו לי אלייך כיסופים כמו שיש לי כיסופים לעולם הזה, תעזור לי לאהוב אותך כמו שאני אוהב את העולם הזה – כל זה היה בעצם הסוד איך יוצאים ממ“ט שערי טומאה, זה נקרא לילה שלא כסדר וזה נקרא סוד הגאולה. אם יש לאדם סבלנות והוא ממתין אז הקב“ה מוריד לו ברגע אחד מוחין מאוד גדולים ובזכות האור הזה יוצאים ממצרים. המצווה הראשונה שהקב“ה ציווה על עמ“י כעם במצרים זה מצוות קידוש החודש, זה היה בראש חודש ניסן. כידוע ללבנה (ירח) יש מחזוריות כי הוא מסתובב סביב כדור הארץ לכן אנחנו רואים אותו מתחילת החודש ועד אמצע החודש מתמלא ומאמצע החודש הוא הולך ונקטן עד שיש כמה רגעים בסוף החודש שהירח נעלם לגמרי ואין אפשרות לראות אותו ואז הירח נולד מחדש..

כל רגע הכל יכול להתחדש לגמרי, גם אני.

מולד הלבנה זה שהירח נולד – צריכים שיהיו עדים שרואים את הירח אחרי שהוא נולד ובאים לבית דין הגדול בירושלים ומעידים שהם ראו את מולד הלבנה ואז ביה“ד היה יוצא לרחובה של עיר והיו אומרים: מקודש, מקודש, מקודש ואז כל החודש היה מתקדש – המצווה הזאת זה השורש של כל היהדות, השורש של המילה חודש זה חדש, כל הנקודה זה ההתחדשות, הכוונה שבכל רגע ורגע הקב“ה בורא את כל העולם מחדש וזה מלחמה מאוד גדולה. העניין של ההתחדשות זה להאמין באמונה שלימה שכל רגע ורגע הכל יכול להתחדש לגמרי, גם אני בעצמי, ולזה זוכים ע“י ההתקשרות עם הצדיק וההתבודדות, להגיד להשם: תעזור לי לראות שאני כמו תינוק שנולד, כל הנקודה זה להתחדש בכל רגע כמו הצדיקים האמתיים.

הפוסט פרשת ויקרא תשפ"ו | האם משה יכול להוציא את מצרים מעמ“י? הופיע לראשונה ב-הרב עופר ארז.