נשאלתי במי שבירך על תפוח "בורא פרי התפוח" במקום ברכת "בורא פרי העץ", האם יצא ידי חובתו ועונים אחריו אמן, או שעליו לחזור ולברך שנית כתקנת חז"ל?
הנה נוסח הברכות נתקן ע"י חז"ל[1], ואין אפשרות לכל אדם לברך כפי חפצו, ועוד אמרו חז"ל (ברכות מ:) המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא ידי חובה. ויל"ע בגדר דין זה, אם הוא בכל שינוי שעשה בברכה, או דוקא בשינוי שמשנה משמעות. או אפילו במי ששינה ובירך ברכה אחרת מהברכה שראוי לברך על אותו הדבר.
הטועה בהתאמת הברכה
במשנה (ברכות מ.) בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא, ועל פירות הארץ בורא פרי העץ לא יצא. ועל כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא, ע"כ. הרי שלימדונו רבותינו כלל בדיני ברכות, שאם החליף ברכה פרטית בברכה כללית יצא ידי חובתו, אך אם החליף ברכה כללית בברכה פרטית לא יצא ידי חובתו.
ובגמ' (שם מ:) נחלקו במי שבירך שהכל על פת ויין אם יצא ידי חובתו, לדעת רב הונא לא יצא, ולדעת רבי יוחנן יצא. וביאור מחלוקתם אם ברכת שהכל פוטרת גם מאכלים חשובים כמו הלחם שקובעים עליו סעודה והיין שמקדשים עליו.
ועוד מובא בפוסקים (עי' ביאור הלכה סי' קסז סעי' י ד"ה במקום, ובהליכות עולם ח"ב עמ' צב) שמי שטעה ובירך על כל מיני מכל ברכת בורא מיני מזונות, שיצא ידי חובתו, חוץ מהמים והמלח שלא יצא כיון שאינם נקראים מזון, עיי"ש.
וכן נחלקו הפוסקים במי שבירך ברכת שהכל על מיני בשמים אם יצא ידי חובתו, שיש אומרים שברכת שהכל היא ברכה הכוללת לכל דבר, וגם להנאת הריח. ויש אומרים שברכת שהכל אינה מועילה בדיעבד אלא למיני אוכלין דוקא ולא לברכת הריח, וראה בכל זה בשו"ת יביע אומר ח"ח (אור"ח סי' כז).
הטועה בנוסח הברכה
והנה עד עתה נתבאר דין מי שבירך נוסח שמתוקן ע"י חז"ל, אלא שבירך לא במקום שתיקנו חכמים, ומעתה יש לנו לבאר הדין במי שטעה בנוסח הברכה עצמה, ובירך שלא כמו שתיקנו חכמים.
בגמ' (ברכות מ:) אמרו ראה פת ואמר כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה, יצא. ראה תאנה ואמר כמה נאה תאנה זו ברוך המקום שבראה, יצא. דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא ידי חובתו, ע"כ.
ובגמ' שם ניסו לתלות מחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי במחלוקת רב הונא ורבי יוחנן, שרב הונא שאמר שמי שבירך שהכל על פת ויין לא יצא סובר כדעת רבי יוסי, ורבי יוחנן שסובר שיצא סובר כרבי מאיר. ודחו בגמ', שאפשר שגם רב הונא יודה לרבי מאיר, משום שכשאמר "כמה נאה פת זו וכו'", אע"פ ששינה מהנוסח שתקנו חכמים, מ"מ הזכיר פת בברכתו, ועדיף טפי ממי שבירך שהכל על הפת שלא הזכיר פת כלל בברכתו. וכן אפשר שרבי יוחנן סובר כרבי יוסי שהמברך "כמה נאה פת זו וכו'" לא יצא, משום ששינה ולא אמר כלל נוסח שתקנו חכמים, אבל אם בירך שהכל על הפת עדיף טפי כיון שעכ"פ בירך כפי שתקנו חכמים, ע"כ. העולה לנו מדברי הגמ', שאין להשוות דין מי שבירך ברכה אחרת שלא במקומה למי ששינה ובירך שלא כהנוסח שתקנו חכמים, ודו"ק.
והנה יל"ע בעיקר מחלוקתם של רבי מאיר ורבי יוסי, מדוע רבי מאיר לא סובר שבכה"ג חשיב משנה ממטבע שטבעו חכמים, או שמא סובר רבי מאיר שגם מי ששינה ממטבע הברכה יצא ידי חובתו.
ועוד יל"ע בדברי התוספתא, שהנה בגמ' (ברכות מ:) אמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם, אינה ברכה. ורבי יוחנן אמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה. ואילו במחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי לא מצינו כלל הזכרת שם ומלכות, ולא יתכן שרב ורבי יוחנן יחלקו על רבי מאיר ורבי יוסי, ועוד שהגמ' לא הקשתה על דבריהם מדברי רבי מאיר ורבי יוסי. וראה בצל"ח (ברכות מ:) שכתב ש"המקום" הוא הזכרת שם שמים. ולענ"ד נראה לומר שהיה פשוט לגמ' שצריך להזכיר שם ומלכות, ולא נחלקו אלא בעניין נוסח הברכה, וכמו שאמרו כיו"ב בתוס' (ברכות נד.) לגבי הברכות שנזכרו שם במשנה שפשוט שיש לברכן בשם ומלכות, עיי"ש. ושו"ר שכ"כ בשער הציון (סי' קסז ס"ק נג). ואולם יש להעיר שבנוסחא בתוספתא (ברכות פ"ד ה"ה) שלפנינו במחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי לא הוזכר "המקום", ושם י"ל כמ"ש התוס', ודו"ק.
ואולם ראה בראבי"ה (סי' קיד) שגרס בדברי הגמ "ברוך האל המלך שבראה", וא"ש. ואמנם בספר ההשלמה (ברכות שם) כתב שנחלקו רבי מאיר ורבי יוסי אם הזכרת מלכות מעכבת בברכה, לרבי מאיר לא מעכבת ולרבי יוסי מעכבת.
ובעניין תיבת "אתה" בברכה אם מעכבת, ראה בירושלמי (ברכות פ"ט ה"א) רב אמר צריך לומר אתה ושמואל אמר אין צריך לומר אתה. ובדברי רבי מאיר ורבי יוסי לא נזכרה תיבה זו, אא"כ נאמר כדברי התוס' הנ"ל שהגמ' לא באה להשמיע ד"ז שהוא מעיקר נוסח הברכה והיה פשוט שצריך לאומרו, וכמו שפשוט שצריך להזכיר שם ומלכות, ודו"ק. ועי' בדברי חמודות (על הרא"ש, ברכות פ"ט אות ז) שדעת הרא"ש שתיבת אתה אינה מעכבת.
אלא שעיקר מה שיש ללמוד לנידוננו, שבמחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי מדובר במי שמשנה את נוסח הברכה ואומר נוסח שלא נתקן ע"י חכמים, וכגון שבמקום לברך על פת המוציא לחם מן הארץ אומר כמה נאה פת זו וכו', ובמקום לברך על תאנה בורא פרי העץ אומר כמה נאה תאנה זו וכו', ובזה דעת רבי מאיר שיצא ידי חובה ודעת רבי יוסי שלא יצא. ולכאורה ניד"ד הוא ממש מחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי, שלדעת רבי מאיר העיקר להזכיר בברכה את הדבר שמברך עליו, ואין קפידא שיהיה דוקא בנוסח שתקנו חז"ל, ולדעת רבי יוסי מי שלא מברך בנוסח שקבעו חכמים ממש לא יוצא יד"ח.
ובגמ' (ברכות מ:) איתא בנימין רעיא כרך ריפתא ואמר בריך מריה דהאי פיתא, אמר רב יצא. והאמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה, דאמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא. והא בעינן שלש ברכות. מאי יצא דקאמר רב, נמי יצא ידי ברכה ראשונה. מאי קמשמע לן אע"ג דאמרה בלשון חול, תנינא ואלו נאמרים בכל לשון פרשת סוטה וידוי מעשר וקריאת שמע ותפלה וברכת המזון. אצטריך, סד"א הני מילי דאמרה בלשון חול כי היכי דתקינו רבנן בלשון קדש, אבל לא אמרה בלשון חול כי היכי דתקינו רבנן בלשון קדש אימא לא, קמ"ל, ע"כ.
ולכאורה ממ"ש בגמ' שאם בירך כמו שהזכיר בנימין רעיא יצא ידי ברכה ראשונה, יש לנו מקור נאמן ללמוד למי ששינה בנוסח ברכה ראשונה שיצא יד"ח. אולם ראה ברש"י שפירש שאין הכוונה לברכה ראשונה שמברך קודם אכילתו, אלא לברכה ראשונה של ברכת המזון, שהיא ברכת הזן. אלא שהרא"ש (פ"ו סי' כג) פירש שהכוונה לברכה ראשונה שקודם האכילה, ומי שבירך בנוסח "בריך מריה וכו'" במקום ברכת המוציא לחם מן הארץ יצא יד"ח.
עוד אמרו בגמ' (ברכות נד:) רב יהודה חלש ואיתפח, על לגביה רב חנא בגדתאה ורבנן, אמרי ליה בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא. אמרו להו פטרתון יתי מלאודויי, ע"כ. הרי לנו להדיא שהמשנה בנוסח הברכה, ומברך בנוסח שונה ממה שתקנו חז"ל שיצא ידי חובתו, שהעיקר במה שהזכיר העניין שעליו לברך, וכן כן שפטרו החכמים את רב יהודה מלברך ברכת הגומל. (ולא מסתבר לחלק בין ברכת הנהנין לברכת ההודאה).
ולעניין הלכה, אף שבגמ' לא נפסקה הלכה בכל אחת מהמחלוקות הנ"ל במפורש, אולם בירושלמי (ברכות פ"ו ה"ב) אמרו על מחלוקת רבי מאיר ורב יוסי בעניין האומר מה נאה פת זו וכו', אמר רב יעקב בר אחא בשם שמואל הלכה כרבי מאיר. וכן פסקו הרא"ש (ברכות פ"ו סי' כג) והסמ"ג (מצות עשה כז) והראבי"ה (ברכות סי' קיג) והרשב"א (ברכות מ:) והאור זרוע (הלכות סעודה סי' קעג). אולם המאירי (ברכות מ:) כתב "העושה נוסח בפני עצמו בין בלשון הקודש בין בלשון חול בין בברכה שלפניו בין בברכה שלאחריו, לא יצא. כגון מי שאמר כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה, או שיאמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא וכיו"ב. ויש אומרים שיצא בלשון זה ידי המוציא או ידי ברכה ראשונה מג' ברכות שלאחריו", ע"כ. ומבואר שפסק כרבי יוסי שמי שאומר את הברכה שלא בנוסח המדוייק שתקנו חז"ל, אינו יוצא יד"ח.
ובדעת הרמב"ם מצינו סתירה, שבהלכות קריאת שמע (פ"א ה"ז) כתב " בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה שֶׁלְּפָנֶיהָ בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה פּוֹתֵחַ בָּהּ בְּבָרוּךְ וְחוֹתֵם בָּהּ בְּבָרוּךְ. וּשְׁאָר בִּרְכוֹתֶיהָ חוֹתֵם בְּכָל אַחַת מֵהֶן בְּבָרוּךְ וְאֵין לָהֶם פְּתִיחָה בְּבָרוּךְ. בְּרָכוֹת אֵלּוּ עִם שְׁאָר כָּל הַבְּרָכוֹת הָעֲרוּכוֹת בְּפִי כָּל יִשְׂרָאֵל עֶזְרָא הַסּוֹפֵר וּבֵית דִּינוֹ תִּקְּנוּם וְאֵין אָדָם רַשַּׁאי לִפְחֹת מֵהֶם וְלֹא לְהוֹסִיף עֲלֵיהֶם. מָקוֹם שֶׁהִתְקִינוּ לַחְתֹּם בְּבָרוּךְ אֵינוֹ רַשַּׁאי שֶׁלֹּא לַחְתֹּם. וּמָקוֹם שֶׁהִתְקִינוּ שֶׁלֹּא לַחְתֹּם אֵינוֹ רַשַּׁאי לַחְתֹּם. מָקוֹם שֶׁהִתְקִינוּ שֶׁלֹּא לִפְתֹּחַ בְּבָרוּךְ אֵינוֹ רַשַּׁאי לִפְתֹּחַ. מָקוֹם שֶׁהִתְקִינוּ לִפְתֹּחַ אֵינוֹ רַשַּׁאי שֶׁלֹּא לִפְתֹּחַ. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר כָּל הַמְשַׁנֶּה מִמַּטְבֵּעַ שֶׁטָּבְעוּ חֲכָמִים בַּבְּרָכוֹת הֲרֵי זֶה טוֹעֶה וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ כַּמַּטְבֵּעַ", ע"כ. ואילו בהלכות ברכות (פ"א ה"ה וה"ו) כתב "וְנֹסַח כָּל הַבְּרָכוֹת עֶזְרָא וּבֵית דִּינוֹ תִּקְּנוּם. וְאֵין רָאוּי לְשַׁנּוֹתָם וְלֹא לְהוֹסִיף עַל אַחַת מֵהֶם וְלֹא לִגְרֹעַ מִמֶּנָּה. וְכָל הַמְשַׁנֶּה מִמַּטְבֵּעַ שֶׁטָּבְעוּ חֲכָמִים בַּבְּרָכוֹת אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה. וְכָל בְּרָכָה שֶׁאֵין בָּהּ הַזְכָּרַת הַשֵּׁם וּמַלְכוּת אֵינָהּ בְּרָכָה אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה סְמוּכָה לַחֲבֵרְתָהּ: וְכָל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן נֶאֱמָרִין בְּכָל לָשׁוֹן וְהוּא שֶׁיֹּאמַר כְּעֵין שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים. וְאִם שִׁנָּה אֶת הַמַּטְבֵּעַ הוֹאִיל וְהִזְכִּיר אַזְכָּרָה וּמַלְכוּת וְעִנְיַן הַבְּרָכָה אֲפִלּוּ בִּלְשׁוֹן חֹל יָצָא".
ולכאורה דברי הרמב"ם סותרים זא"ז, שבהלכות ק"ש כתב שאין אדם רשאי לפחות בברכות ולא להוסיף, וכל המשנה ממטבע הברכות אינו יוצא יד"ח. ואילו בהלכות ברכות כתב שבדיעבד אם שינה ממטבע הברכה יצא יד"ח, ובלבד שהזכיר שם ומלכות. וכבר הקשה הרמ"ך, והניח בצ"ע.
וראה בכסף משנה (הל' ברכות שם) שכתב ליישב, שמ"ש הרמב"ם בדיני קריאת שמע שהמשנה ממטבע הברכות לא יצא ידי חובה, שם מיירי בשינוי בפתיחה או בחתימה של הברכה, ובזה פוסק הרמב"ם שאיינו יוצא יד"ח אפילו בדיעבד. אבל בהל' ברכות מיירי הרמב"ם בשינוי בנוסח הברכה עצמה, ובזה ס"ל שבדיעבד יוצא יד"ח, ע"כ. וכבר ביאר כן בחידושי הרשב"א (ברכות יא.) שמ"ש במשנה (ברכות שם) מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר, לקצר אינו רשאי להאריך, לא מיירי במי שמקצר ומאריך בנוסח הברכה, שבזה אין קפידא, ולא נתנו חכמים שיעור בנוסח הברכה, ואין ההקפדה אלא בפתיחה ובחתימה, שברכה שפותחת וחותמת בברוך נקראת ארוכה ואינו רשאי לקצרה, לפתוח ולא לחתום או לחתום ולא לפתוח, ע"כ.
אמנם הגר"א (בהגהותיו על השו"ע אור"ח סי' סח אות א) דחה דברי הכס"מ, וכתב ליישב שהרמב"ם חזר בו בהל' ברכות ממה שכתב בהל' ק"ש. אמנם בין להכס"מ ובין להגר"א בדיני ברכות סובר הרמב"ם שאם שינה בנוסח הברכה יצא יד"ח, וק"ל.
והנה הטור (אור"ח סי' קסז) כתב שאם בירך במקום ברכת המוציא, שהכל נהיה בדברו או שאמר בריך רחמנא מלכא מריה דהאי פיתא, יצא יד"ח. וכתב בב"י שלא גרע מדין הרואה פת נאה ואמר כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה, שפסקו בירושלמי שיצא, ע"כ. וכן פסק בשו"ע (סי' קסז סעי' י). וכן פסק עוד (בסי' קפז סעי' א) במי שבמקום ברכה ראשונה של ברהמ"ז בירך בריך רחמנא וכו', שיצא. וכן פסק עוד (בסי' ריט סעי' ד) במי שבמקום לברך ברכת הגומל אמר בריך רחמנא מלכא דעלמא דיהבך ניהלן, שיצא יד"ח, עיי"ש.[2]
ומזה יש ללמוד לכל ברכה, שמי ששינה מהנוסח שקבעו חז"ל ובירך בנוסח משלו, וכגון שבירך קודם אכילת תפוח "בורא פרי התפוח" וכדו', שיצא ידי חובתו, כיון שבדיעבד העיקר הוא שלא ישתנה עניין הברכה. ויש לשומע ברכה זו לענות אמן על ברכתו. וכ"פ במשנ"ב (סי' קסז סקנ"ג) שמי שבירך על הפת ברוך המקום מלך העולם שברא פת זו שיצא ידי חובה. ועי' בשעה"צ שם.[3]
ומזה יש ללמוד גם למי ששינה בנוסח הברכה מלשון יחיד ללשון רבים, ובמקום אחר כתבתי מזה, ואכמ"ל.
בסיכום: מי שטעה ובירך על תפוח "בורא פרי התפוח" יצא ידי חובתו, ואין לו לחזור ולברך "בורא פרי העץ", ועונים אחריו אמן.
[1]. בפני יהושע (ברכות לה.) כתב שברכות הנהנין חיובן מן התורה, וראייתו ממ"ש בגמ' שם למסקנה שלמדים חיוב ברכות הנהנין מסברא שאסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, וראינו בכמה מקומות בחז"ל שדבר הנלמד מסברא חשיב כדין תורה (עי' כתובות כב. בבא קמא מו: נדה כה.). אולם בדברי שאר הפוסקים מתבאר שחיוב ברכות הנהנין הוא מדרבנן, וכמו שכתב בשו"ע (אור"ח סי' רט) שרק ברכת המזון כששבע חייב בה מן התורה. וכן העיר בפני יהושע בעצמו שם שמלשון כל הפוסקים משמע שחיוב כל הברכות מלבד ברכת המזון הוא מדרבנן. ומ"ש בגמ' ברכות ללמוד חיוב ברכות הנהנין מסברא, אפשר ליישב על פי דברי רבינו נסים גאון בהקדמת הש"ס. וראה עוד להרמב"ן (בהשגותיו לספר המצוות שורש א) שכתב "נצטוינו מן התורה שנברך אחר אכילתנו כל אחד כפי דעתו וכו', ובאו הנביאים ותקנו לנו נוסח מתוקן הלשון וצח המליצה". והמכתב לחזקיהו (בחידושיו לברכות לה.) האריך לדחות דברי הפנ"י, וכתב שמה שטען הפנ"י דסברא דאורייתא מהא דכתובות למה לי קרא סברא הוא, כתב המכתב לחזקיהו דלא אמרו כן אלא כגון באיסור והיתר ודינים אבל גבי מצוה לא שייך לומר כן דמסברא לא הוה קבעינן ומשוינן מצוה מדאורייתא שהרי לא נצטוינו עליה, עיי"ש. ובמ"א כתבתי בזה, והבאתי עוד לדברי התוס' (שבועות כב:) שכתבו שיש דברים שאין הסברא פשוטה כל כך וצריך הפסוק להשמיענו הסברא, עיי"ש.
[2]. וראה בערוה"ש (סי' קסז אות כ) שחילק בין כשאמר בריך רחמנא מלכא דעלמא מריה דהאי פיתא שיצא, לבין מי שאמר כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה, שלא יצא, לפי שהגמרא שלנו שהזכירו רק נוסח בריך רחמנא בעובדא דמנימין רעיא, פליגי על הירושלמי שפסקו שיצא גם כשאמר כמה נאה פת זו, ותמה על השו"ע שלא הזכיר ד"ז, עיי"ש. ולענ"ד דבריו צל"ע, דמאי שנא נוסח בריך רחמנא מנוסח כמה נאה פת זו. וכן מוכח מדברי הב"י שכתב ללמוד דין בריך רחמנא מדין כמה נאה פת זו, ודו"ק.
[3]. וראיתי לחכם אחד שנשאל במי שבירך על חביתה "שברא חביתה", והשיב שלא יצא יד"ח, כיון שהשי"ת ברא ביצה ולא חביתה, עכ"ד. ותמיהני, כי מבואר בגמ' ובפוסקים שאם בירך על לחם שברא פת יצא, והרי השי"ת ברא חיטה ושעורה ולא פת, א"ו שאין חילוק בזה, וכל שמובן מברכתו משמעות הברכה יצא יד"ח בדיעבד.
מאת הרב יניב בוזגלו שליט"א
