שאלה: ידוע מאמר חז"ל שהקב"ה נתן בינה יתרה לאשה. אמנם מאידך ישנו מאמר חז"ל אחר שהנשים דעתן קלה, כיצד מסתדרים שני המאמרים יחד?
תשובה: במשנה (נדה מה:) בת אחת עשרה שנה ויום אחד נדריה נבדקין, בת שתים עשרה שנה ויום אחד נדריה קיימין. בן שתים עשרה שנה ויום אחד נדריו נבדקין, בן שלש עשרה שנה ויום אחד נדריו קיימין. ובגמ' (שם) אמרו שזו דעת רבי, אך רבי שמעון בן אלעזר סובר בהיפך, שבאיש גיל הגדלות הוא י"ב ובאשה י"ג. ואמר רב חסדא שטעמו של רבי מדכתיב ויבן ה' אלוקים את הצלע, מלמד שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש, ולדעת רשב"א נדרש מזה עניין אחר, עיי"ש. (וכן איתא בבראשית רבה ריש פר' י"ח).
והקשו המפרשים ממה שאמרו בגמרא (שבת לג: קידושין פ:) שנשים דעתן קלה, וכיצד יכון זה עם מה שאמרו כאן שבינה יתרה ניתנה בהן. ונאמרו כמה תירוצים.
בתוספות הרא"ש (נדה שם) ובריטב"א (נדה שם) כתבו שאין כוונת חז"ל שהאשה עולה במעלת הבינה יותר מהאיש, אלא שהיא ממהרת לבוא לכלל בינה. והיינו שהאשה מתחכמת בגיל מוקדם יותר מהאיש, אבל אין הכוונה שגם לאחר שגם הוא מתחכם היא יותר ממנו.
וכן ביאר בתורה שלמה (להר"מ כשר, בראשית ב אות רפד) שהרי אדם הראשון שנתן בו ה' חכמה יתירה לקרוא שמות לכל דבר, והאשה נבראת לעזר לו, בודאי שהיה גדול במעלת הבינה מחוה. ובעל כרחך שרק הקדים בה הבינה. (והיינו, שבדברי הראשונים מבואר שאין האשה יותר מהאיש, אולם התורה שלמה כתב יותר מזה, שהאיש יותר מהאשה).
וכ"כ בעץ יוסף (נדה שם) שבאמת בינת הזכר יתירה ודעתן של נשים קלה ומה שאמרו שנתן בה בינה יתירה יותר מן האיש היינו שהאשה תמהר ותבוא לכלל דעת הראוי לה כבר בגיל י"ב וזה קודם לאיש שבא לכלל דעת הראוי לו רק בגיל י"ג, אבל הא כדאיתא והא כדאיתא, ובאמת האשה בגיל י"ב אינה מגעת לאותו דעת שיש לזכר בגיל י"ג. וכ"כ ביפה תאר (על המדרש שם ד"ה נתן בה, בפירושו הראשון).
אמנם בתורה תמימה (בראשית ב אות מה) כתב שהבינה אצל האשה יותר מהאיש, וגם מקדמת היא להביא כשרון זה. ובזה ביאר דברי רש"י (כתובות נ.) בטעם הדבר שהאיש חייב בתענית יוה"כ בגיל י"ג והאשה בגיל י"ב, משום "שהתינוקת ממהרת להביא כח יען שאינה מתשת כחה בתלמוד תורה", והיינו כי בהתחזק כח הגוף מתחזקים גם כוחות הנפש, וכיון שממהרת להביא כח בגוף ממהרת להביא גם בנפש, דהיינו בינה והשכל. וכתב עוד "ופשוט הדבר שאין דרשה זו בכלל סותרת למה שאמרו בעלמא נשים דעתן קלה, שהבנות אין דעתן מתיישבת עליהן, יען שכשרונות הבינה והדעת שונים הם כי הדעת היא הבאה במושכל ראשון, והבינה היא חריצות השכל הבאה לאחר התבוננות", עכ"ל. וכתב עוד (דברים יא אות מה) "להשוות המאמר נשים דעתן קלות עם המאמר בנדה בינה יתירה נתן הקב"ה באשה יותר מבאיש, אשר לכאורה המאמרים סותרים זה לזה, כי האחד מורה על קלות כשרון דעתה והשני על יתרון כשרונה, אך באמת הביאור פשוט, כי כשרונות דעת ובינה שונים הן, הדעת יונח על המושכלות הראשונות שתופס מה כל איש תיכף לשמיעה, והבינה הוא הרעיון הבא לאחר התפיסה העיונית בישוב עמוק ובזמן מרובה, ובכח רעיון מזה להבין דבר מתוך דבר ולהמציא הריצות ושכל רק, ולכן אע"פ שהנשים יש להן כח בבינה יתירה אבל דעתן בתפיסת דבר במושכל ראשון קלה היא בלא יסוד נאמן ולזה הסכימו בעלי הגיון, וכתבו עוד חוקרי הנפש דמי שיש לו לב חרוץ ושכל חד ההוא צריך יותר להזהר שלא להתרחק מנקודת האמת יען כי אחרי שכח הבינה היינו כה החריצות גדול ממדת השכל הפשוט אפשר לו להעמיק חקר ולבנות בנינים על יסוד רעוע וחלש, וזה מורגש בחוש, וזו היא כונת המאמר באבות "אם אין דעת אין בינה" כלומר אם אין דעת חזקה אז גם הבינה שבו אינה נאמנית ויסודית וכמבואר. אמור מעתה דאחרי שנשים דעתן קלות היינו שהמושכלות הראשונות שלהן אינן ביסוד נכון ונאמן לכן אפשר להן ע"פ כה הבינה היתירה שלהן היינו כה החריצות ושכל הדק להרחיב דעות נפסדות וכוזבות וממילא לעולם לא יכוונו דעתן, ורק לענין זה הוי מעלת הבינה להן שכח בינתן מתפתח קודם בזמן לבינת הגברים, ולכן לענין תענית ולענין נדרים שצריך להפליא לשם מי נודרין ומקדישין קיי"ל שבת שתים עשרה ויום אחד דינה כזכר בן י"ג שנה, וכר, אך אמנם גם ע"פ מעלה זו יתבאר הענין מה שדעתן קלות, דכמו בכל הגידולים ופירות וצמחים שכל מה שיתבשלו במוקדם הזמן הם קלים ונוחים להתקלקל מהר מאשר אלה שיתבשלו באחור הזמן, ולכן עלולה האשה שביכרה בינתה קודם שתהא דעתה קלה, ואין להאריך עוד", ע"כ.
וכ"כ הגר"י פלאג'י (יפה תלמוד ח"ג ד"ה ויבן) שהנשים בעצמותן יש בהן בינה יתירה, אלא שהגברים על ידי שלומדים מאחרים עולים עליהן.
ביאור מאמר חז"ל נשים דעתן קלה
בספר רוב דגן (לר"י עטיה, נדה שם) ביאר שמה שאמרו שנשים דעתן קלה היינו בעניין שנוחים להתפתות, אבל בשאר עניינים ודאי שניתן להן בינה יותר מאנשים, ולכן מקדימים את הבת לעניין נדרים.
בספר אור הישר (לרבי שמואל יצחק הילמן, בחידושיו על מסכת זבחים קג ע"א ד"ה ולולא, דף קא ע"א בדפי הספר) כתב וז"ל "כתיב ויבן ה' אלקים את הצלע ודרשו חז"ל (נדה מ"ה ע"ב) מלמד שנתן הקב"ה בינה יתרה באשה יותר מבאיש, והשתא תקשה איך מתאמת דרשה זו עם מה שאמרו חז"ל (שבת ל"ג ע"ב) נשים דעתן קלה עליהן, אמנם שניהם צדקו יחדיו, דסוגי חכמה בינה ודעת נחלקים בדרך זה, וכפי שיעיד גם כן הנסיון, דחכמה נקראת השכל הפשוט כמו שנמסר לו מעצמו או מאחרים, ובינה הוא הכח להבין דבר מתוך דבר, והנה כמה וכמה עצות בבינה תוכלנה לצמוח מחכמה אחת, ולזאת הכרעת הדבר ניתנה לחלק הדעת, העומד להכריע בחלקי ספיקות הבינה, כמו שאמרו חז"ל (חולין צ ע"ב), והדעת מכרעת של ימין, ומספקא להש"ס שם אי דעת תורה או דעת נוטה, עיי"ש. עכ"פ נראה דההכרעה הוא כח הדעת, ומעתה מה נמלצו דברי חז"ל במה שאמרו בינה יתירה ניתנה באשה, וכמו שיעיד גם הנסיון דנשים חריפות ומהירות בחלק הבינה הרבה יותר מן הגברים, אבל ההכרעה באיזה עצה לבחור, בזה אלים יותר כח האיש להחליט, מפני שאצלו חזק יותר חלק הדעת, וזהו מה שאמרו חז"ל נשים "דעתן" קלות, היינו הלק הדעת, והבן".
טעם שאשה פסולה לעדות
ועל פי זה כתב שם לבאר עוד מדוע פסולה אשה לעדות, וז"ל "ועל פי הנחות אלו נאיר לנו נתיב להבין מדוע פסלה תורה עדות באשה, הלא כל דין עד אחד נאמן באיסורין ילפינן מוספרה לה לעצמה, כדכתבו התוס' בגיטין (ב ע"ב), ומאי שנא דבמקום שצריכים שני עדים אבדה נאמנותה, אולם לפי דרכנו ניחא שפיר, דכל נאמנות עד אחד הוא להתיר אבל לא לאסור (כמבואר ביו"ד סי' קכ"ז סעי' ג), ובדברים אלו אינם צריכים לשום הכרעת הדעת, כמו ספירת נדתה, כן הפרשת תרומה, שחיטה, ניקור הגיד והחלב שפירש"י בגיטין שם, שכולם הם דברים העומדים רק תחת יד המציאות, ואין לשום הכרעה הלק בה, אלא מעשה שהיה כך היה, משא"כ עדות מכל המינים בין אם בא לאסור שום דבר על דבר עדותו או מהענינים המתהוים בין איש לרעהו שהרבה פעמים צריכים להכרעת הדעת לידע בדיוק איך היתה המעשה, בזה גזרה תורה ועמדו שני האנשים, היינו שהעדות תהיה דוקא ע"י גברים שיש להם הכרעת הדעת, והם יעמדו להעיד עדותן בעמידה, שיש במכוון זה גם החלטה וישוב הדעת", עכ"ל.
ובשו"ת מנחם משיב (סי' יט) כתב "וכן ראיתי בספר קסת הסופר (לר"א מרקוס, דס"ח) שיש באשה בינה יתרה מבאיש אף שנשים דעתן קלה כי מוח האשה משקלו קל בערך מאה גראם ממוח האיש, וידוע כי הבינה היא כנוקבא לגבי חכמה ועיקרה כח המדמה והמצייר ומפני זה פסולים לעדות מפגי שאומרים בדדמי ומתפתים בדמיונם ע"ש, משא"כ בשאר חכמות יש להאיש יתרון מאשה", ע"כ.
הבינה יתרה שניתנה לאשה היתה באופן זמני
בעיון יעקב (נדה שם) כתב לבאר דבאמת קודם שחטאה האשה בעץ הדעת נתן בה הקב"ה בינה יתירה, אבל אחר שחטאה נלקח ממנה הבינה, וזה נכלל בקללה "והוא ימשל בך", כיון דמי שהוא נבון וחכם הוא מושל בכל, ורק לאחר שחטאה נלקח ממנה הבינה ולכך הזכר מושל בה, אבל לענין נדרים בגיל י"ב אז באמת הבינה בה הוא יותר מבאיש, והוא משום שאז היא קטנה ועדיין לא נכנס בה היצה"ר ולכך עדיין לא חל עליה הקללה, עכ"ד.
וכיו"ב ביאר הגרי"ח (בן יהוידע שם) שאע"ג דאמרו רז"ל נשים דעתן קלה, היינו אחר חטא הוה. אבל קודם החטא היה לה בינה יתרה, כדי שלא תאמר לכך נתפתתי מן הנחש מפני שדעתי קלה ואם היה לי בינה יתירה הייתי גוברת עליו ולא היה יכול לי, לכך נתן לה בתחילה בינה יתירה יותר מבאיש, ע"כ.
בספר דברי שאול (להגרי"ש נתנזון, פ' בראשית ד"ח ע"א) הביא דברי חז"ל שנתן הקב"ה בינה יתרה לאשה, וכתב וז"ל "והדבר יפלא, דעינינו רואות שאינו כן, ולפמ"ש א"ש דקאי על העת ההוא דבאותו העת הי' בינה יתרה בעת שנבראה יותר ממה שהי' באיש בעת שנברא, ודו"ק". (ושם דייק כן בלשון הפסוק "זאת הפעם וכו'").
טעם שאשה מתחייבת במצוות קודם לאיש
כתב בשו"ע (אה"ע סי' קנה סעי' יב) שהבת מששלמו לה שתים עשרה שנים הרי היא גדולה ובת מצוות. (וע"ע באור"ח סי' תרטז סעיף ב לעניין תענית יוה"כ).
ועי' בתשובת הרא"ש (כלל טז) ובשו"ת מהרי"ל (סי' נא) ששיעור י"ב שנים באשה הוא הלכה למשה מסיני, כמו י"ג באיש. ומקור הדין בגמ' (נדה מה ע"ב), וברמב"ם (שביתת עשור פרק ב הלכה יא, ואישות פרק ב הלבה א).
והנימוק להקדמת גיל הגדלות אצל הבת, לפי פירוש המשנה להרמב"ם (נדה פרק ה משנה ו) משום שחיי האשה לרוב קצרים יותר מהאיש (,ראה ילקוט ביאורים נדה מה הערה פו,,,,עי' למהר"ם בן חביב בתוספת יום הכפורים יומא פב. משב"ז), ולמבואר בגמ' נדה (שם) ובתוס' הרא"ש (שם) לפי שהאשה ממהרת להחכים מן האיש, ע"פ הנדרש מן הפסוק "ויבן ה' אלוקים את הצלע" (בראשית ב, בב) מלמד שנתן הקב"ה בינה יתרה באישה יותר מבאיש, והדבר בא לידי ביטוי בהקדמת גיל הגיעה למצוות.
טעם נוסף הובא בפירוש תורה תמימה (במדבר פרק ל פסוק ד אות מא) ע"פ המבואר בגמרא (כתובות נ ע"א) לענין חינוך ילדים בתענית, שהילד מתחנך בתוך שנת הי"ג והתינוקת בתוך שנת הי"ב, ופירש שם רש"י "שהתינוקת ממהרת להביא כח מפני שאינה מתשת כוחה בלימוד התורה" וידוע שבהתחזקות כוחות הגוף מתחזקים גם כוחות הנפש דהיינו בינה ושכל.
ביאור מאמר חז"ל אין חכמה לאשה אלא בפלך
ולכאורה יש להבין עוד כיצד יבואו על נכון מאמר חז"ל אין חכמה לאשה אלא בפלך (יומא סו:) עם מה שאמרו שבינה יתירה ניתנה לאשה. וראיתי להרמ"ע מפאנו בספרו יונת אלם (עמ' קטז בנד"מ) שזה המהירות ההבנה גורם אליה לאכלה פגה, שאין חכמה לאשה אלא בפלך (יומא סו:), כי כל חריף מקשה על עצמו ההבנה ולפום חרפא שבשתא (ב"מ צו:). ושם ביאר עוד ע"ד הסוד, עיי"ש.
טעם שאין לאשה ללמוד תורה
ועל פי דברי הרמ"ע הנ"ל יש לבאר גם מדוע אין לאשה ללמוד תורה, ויתרה מזו אמרו שהמלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות, לפי שהבינה יתרה שיש בה עלולה לגרום לה להבין דברים בצורה מוטעית, ודו"ק.
