שאלה: לאחרונה עדים אנו לתופעה שגדלה ומתרחבת גם בקרב שומרי התורה, שבזמננו שאין בית המקדש ואין מצות אכילת אכילת קרבנות, שלא לאכול כלל בעלי חיים. רצינו לדעת מהי דעת התורה בדבר זה, האם נכון להתנזר מאכילת בשר ולהיות צמחוני?
תשובה: אמרו חז"ל (סנהדרין נט: והובא בפירוש רש"י על התורה בראשית א, כט) אמר רב יהודה אמר רב, אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, דכתיב לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ, ולא חית הארץ לכם. וכשבאו בני נח התיר להם, שנאמר כירק עשב נתתי לכם את כל, ע"כ. הרי שלא הותרה אכילת בשר לאדם הראשון, אלא רק לאחר המבול הותרה הריגת בעלי חיים ואכילת בשרם. אלא שיש לעמוד על מאמר חז"ל הנ"ל, למה באמת נאסר הבשר על אדם הראשון, ולאחר מכן הותר לגמרי (אפילו נבלות וטרפות) לנח, ולאחר מכן נאסר בחלקו למשה רבינו, וכאשר נבאר.
דברי ספר העיקרים
בספר העיקרים (לרבי יוסף אלבו, מאמר שלישי סוף פרק יד) הביא שיש מי שכתב שלכך נאסר הבשר לאדם הראשון, לפי שהיה העולם חדש, ואם היה מתיר לאדם אכילת בשר חיה אפשר שיכלו מינים רבים מן הבעלי חיים. אמנם בעל העקדה דחה דבריו, שאם היה הדבר כן ראוי שלא יתירנו גם לנח ובניו, לפי שגם בימים ההם היו הבעלי חיים מעטים, ונח ושלשת בניו ונשיהם חיו יותר מאדם וחוה, ע"כ.
וכתב בעל העקרים (שם פרק טו) לבאר עניין זה בהקדים כמה דברים סתומים בפרשת בראשית במעשה קין והבל.
א. מה היה חטאו של קין שהביא מפרי האדמה, ואף שלא הביא קרבן מובחר כהבל, מכל מקום מדוע לא שעה ה' למנחתו של קין?
ב. מדוע באמת לא הביא קין קרבן מהצאן כמו שהביא הבל?
ג. אם שעה ה' אל הבל, מדוע הוא נהרג. ואיך לא עמדה לו זכותו להגן עליו?
ד. מה פירוש האמור אצל שת "ויולד בצלמו כדמותו"?
וכתב ספר העיקרים לבאר שבהריגת בעלי חיים אכזריות וכעס ולימוד תכונה רעה אצל האדם לשפוך דם חינם, ועוד יוליד באכילת בשר קצת הבעלי חיים עובי ועכירות ואטימות בנפש, וכמו שמצינו שאמרה תורה על מאכלות אסורות שנאסרו לישראל "ולא תשקצו את נפשותיכם וכו' ולא תטמאו בהם ונתמטם בם" (ויקרא י). ועל כן, היות ויש הרבה דברים רעים היוצאים מאכילת בשר, אף על פי שבקצת בעלי החיים יש גם מזון טוב, מכל מקום רצה הקב"ה להסיר ממנו הרע שיכול להימשך מזה, ולכן אסר אכילת בעלי חיים לאדם הראשון.
ומכל מקום החשיב הקב"ה את האדם יותר מהבעלי חיים, שלאדם הותר לאכול את כל הצמחים, ואפילו העצים שמוציאים פירות. ואילו לבעלי חיים לא הותר לאכול אלא ירק עשב, דהיינו אותם שאין בהם זרע שראוי להיזרע, כדי להורות על יתרון האדם על הבעלי חיים.
וכשנולדו קין והבל, וראו את אביהם ניזון מן הצמחים, הבין מזה כל אחד דבר אחר. קין הבין שאין יתרון לאדם על הבעלי חיים, אלא רק ראה שהאדם ניזון מהצמחים. ולכן הביא קרבן מפרי האדמה, ולא מבעלי חיים, כדי לשבח את ה' על היתרון שיש לו על הבעלי חיים, אבל לא הביא קרבן מהבעלי חיים, כי חשב שאסור להורגם, מאחר שהאדם שווה אליהם לפי דעתו. ובזה חטא קין.
והבל הבין שיש יתרון לאדם על הבעלי חיים, אבל חשב שהיתרון הוא רק במה שיש לו ממשלה עליהם, ויכבשם תחתיו לעשות מלאכה עימם, אבל לא חשב שיהיה מותר להורגם.
וכיון שמחשבת הבל קרובה יותר אל השלימות הנכון, לכן שעה ה' אל מנחתו, אבל למנחת קין לא שעה לרוב טעותו, שהיה רחוק מאוד מהאמת. אולם כיון שמחשבת הבל היא מחשבה שעלולים לטעות בה הרבה בני אדם, לכן נהרג הבל כדי שלא יטעו כמותו שאר בני אדם.
וכשנולד שת לאדם הראשון, הכיר הוא היטב את יתרון האדם על הבעלי חיים, כמו שהכיר אביו ממש, ולכן נאמר על שת "ויולד בדמותו כצלמו", שהוא לא היה כהראשונים קין והבל שלא הכירו מעלת הצורה האנושית.
ומאחר שרוב האנשים שאחר כך חשבו כמו קין, שאין יתרון לאדם על הבעלי חיים, לזה היו משחיתים דרכם כבעלי חיים, ובעבור זה נגזרה עליהם גזרה בימי המבול לימחות מן העולם.
וכאשר נשאר בעולם רק נח, רצה הקב"ה לשרש ולעקור מן העולם מחשבות אלו לגמרי, ולכן התיר להם אכילת כל הבעלי חיים לגמרי והריגתם, ואמר להם "כירק עשב נתתי לכם את כל". ולכן התיר את אכילת כולם כדי למחות דעות השונות מן העולם.
וכשניתנה התורה לישראל לאחר שכבר נמחו דעות אלו מן העולם, לכן אסר הקב"ה קצת הבעלי חיים והתיר קצתם, שלא אסר אלא אלו שמולידים עכירות ועובי בנפש.
ומסיים בעל העקרים וז"ל "ואפילו מה שהתיר להם, לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, כמו שהתיר להם יפת תואר על זה הדרך, וכן אמרו חז"ל (חולין פד.) כי תאוה נפשך לאכול בשר, למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון. הנה גילו בפירוש שאכילת הבשר לא היתה אלא על צד ההכרח, ועל כן נאסר בתחילת היצירה עם היותו מזון טוב וכו' וכמו שהיין אף על פי שהוא מזון טוב, יקרא הכתוב את הנזיר הפורש ממנו קדוש", עכ"ל.
דברי הראי"ה קוק זצ"ל
והגאון הראי"ה קוק זצ"ל התייחס לעניין אכילת בשר בספריו "אפיקים בנגב" ו"טללי אורות", וכן תלמידו הרב דוד כהן, המכונה הרב ה"נזיר", חיבר קונטרס שלם בשם "חזון הצמחונות והשלום", ובו כתב להסביר מדוע יש עדיפות ומעלה על פי דעת התורה שאדם ימנע מאכילת בשר, ושם ביאר טעמיו מדוע יש להעדיף לנהוג כן על פי התורה.
שמדברי הגמרא (שם) שנאסר בשר לאדם הראשון, יש ללמוד שכיון שהמצב שקודם חטא דור המבול (עשרה דורות, אבות פ"ה מ"ב) הוא המצב המושלם על פי רצון השי"ת, והרי שם היה מצב של צמחונות, מזה יש ללמוד שהדרך המושלמת היא להימנע מאכילת בשר.
עוד הביא הרב קוק לדברי רבי יצחק אברבנאל (בפירושו על התורה, שמות טז, ד) במה שכתב לבאר כשבאו בני ישראל למשה והתלוננו שרוצים הם לאכול בשר ולחם, ושלאחר מכן הוריד להם הקב"ה מהשמים מן ושליו, וכתב וז"ל "אמר הקב"ה למשה הנה ענין הבשר אינו מזון הכרחי והוא שאלת זוללות ומילוי מעים ותאוה גוברת, גם שהבשר מוליד באדם דם זדוני ואכזרי. ומפני זה תמצא שהחיות והעופות הטורפות אוכלות הבשר הן אכזריות ורעות, אבל הצאן והבקר תרנגולים תורים ובני יונה שמתפרנסים מעשב השדה אין בהם אכזריות ולא רשע וכו'. הנה מפני זה לא אמר הקב"ה למשה שיתן לישראל בשר כי אם לחם שהוא מזון נאות והכרחי למזג האדם", ע"כ.
עוד מביא הרב קוק את דברי התורה אודות שעת מלחמה כאשר הלוחם רוצה לאכול בשר, שנאמר "כי תאוה נפשך לאכול בשר" (דברים יב, כ), וכן דרשו חז"ל (חולין פד.) לימדה תורה דרך ארץ, שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון, ע"כ. והיינו שמותר לאדם לאכול בשר גם כשאינו בשר של קרבן שלמים שיש מצוה להקריבו, אלא גם אם הוא מתאוה לאכול בשר מותר לו לאכלו. הרי שלא תלתה התורה את האכילה אלא בתאוותו של האדם, אבל בלאו הכי אין שום מעלה באכילתו.
לאור הדברים הנ"ל כותב הרב קוק וז"ל "חסרון מוסרי כללי הוא במין האנושי, במה שלא יקיים את הרגש הטוב והנעלה, לבלתי קחת חיי כל חי בשביל צרכיו והנאותיו". וממשיך הרב קוק לבאר מדוע אם כן לשיטתו לא אסרה התורה את אכילת הבשר, ומבאר כי הדבר בגדר גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה, שירדה תורה לסוף דעתו של אדם שאינו יכול למנוע עצמו מזה, אולם בעתיד ישתנה הדבר ויתבטל היתר זה של אכילת בשר, עכ"ד.
גם הגאון הרב חיים דוד הלוי זצ"ל בשו"ת עשה לך רב ח"ה (סי' מז) נשאל אם יש בטבעונות סתירה לדרך התורה. והשיב שאין בזה שום סתירה, וגם כשחייבה התורה הבאת קרבנות לא חייבה אכילת בשר לישראל המביאו, והסתפקה בהקרבת הקרבן בלבד. ורק בליל הפסח מצינו חיוב מן התורה לאכול כזית מקרבן הפסח, ואין בזה סתירה לדרך הטבעונים, לפי שגם הרופאים מסכימים שאכילה כזו מועטת אינה מזיקה כלל. ומה שמצינו לנזיר שמביא קרבן על שציער את עצמו אינו עניין לכאן, שאם האדם מבין את הסיבה שעליו להימנע מלאכול בשר, הרי שאינו מצטער בכך ואין עליו צורך להביא קרבן, עכ"ד.
אמנם לענ"ד יש להעיר על דבריהם, שהרי סוף סוף התורה חייבה לאכול בשר קרבן פסח, ומי מחלק בשיעור האכילה של הבשר, ומה לנו ולרופאים שיקבעו לנו אימתי הוא מצוה ואימתי הוא בגדר תאוה. וכי לשיטת הסוברים שיש בדבר אכזריות וכו' אין שייך זה בקרבן פסח? ומאי שנא משאר אכילת בשר.
ומה שכתב (בעשה לך רב שם) לטעון שגם להסוברים שיש חיוב לאכול בשר ביום טוב, מכל מקום זהו רק למי ששמח באכילת הבשר, אבל מי שאינו שמח באכילתו מפאת חשקו לצמחונות רשאי שלא לאוכלו, ויענג את החג במאכלים לפי טעמו ורצונו, ע"כ. לענ"ד יש להשיב על זה, שבמצות עונג שבת קיימא לן שהכל לפי מה שמתענג בו (עי' שולחן ערוך אורח חיים סי' רפח סעי' ב שאף יכול להתענות), אולם ביום טוב לכאורה אינו כן, אלא חייב לאכול בשר ולשתות יין.[1]
מצות אכילת בשר ביום טוב
בגמרא (פסחים קט.) תניא רבי יהודה בן בתירא אומר בזמן שהיה בית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר, שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך, עכשיו שאין בית המקדש קיים אין שמחה אלא ביין, שנאמר ויין ישמח לבב אנוש, ע"כ. והרמב"ם (פ"ו מהל' יום טוב הי"ח) כתב שביום טוב שיש חיוב שמחה, צריך אדם לאכול בשר כדי שישמח, וכ"כ בספר המצוות (עשה קנד) שבכלל מצות ושמחת בחגך הוא אכילת בשר ושתיית יין. ותמה עליו הבית יוסף (סי' תקכט) שהרי בגמרא משמע שביין סגי בלא בשר. ויתכן שמשום הכי השמיט בשולחן ערוך חיוב אכילת בשר, וק"ל.
ביאור דברי הרמב"ם בחיוב אכילת בשר ביום טוב
ועיין בבית חדש (שם) שהסביר שבזמן הזה אין עיקר השמחה אלא ביין, אבל בשר צריך אלא שאינו מעיקר השמחה. ומהרש"ל (ים של שלמה ביצה פ"ב סי' ה) כתב שאין כוונת הגמרא למעט בשר, שהרי עיקר שמחת יום טוב היא הסעודה ועיקר הסעודה היא בבשר, אלא שבזמן שבית המקדש היה קיים היה עיקר השמחה בבשר הקרבנות ואף אם היו שותים מים בסעודה היה די להם. אבל בזמן הזה שאין השמחה בבשר הקרבנות אין יוצא ידי חובתו אלא כשמוסיף לה גם שתיית יין, ע"כ. ומהר"ם בן חביב בספר כפות תמרים (סוכה מב: ד"ה ההלל) כתב לבאר דעת הרמב"ם שגם בזמן הזה יש לאכול בשר, כי שתיית יין לבד היא מזיקה, אלא שבזמן בית המקדש שהבשר הוא בשר קרבן קדוש, עיקר השמחה בבשר, ובזמן הזה שהבשר חולין עיקר השמחה היא ביין. ובערך השולחן (שם סק"ב) תירץ שהרמב"ם סובר שאף בזמן הזה יש שמחה בבשר, וכדמוכח בגמרא (סנהדרין ע. ששם אמרו שבערב תשעה באב לא יאכל בשר) אלא שעיקר השמחה היא ביין, ע"כ. ובספר בית השואבה (הובאו דבריו בחזון עובדיה יום טוב, דצ"ו ע"ב) כתב שאם אין ידו משגת לקנות בשר ויין אלא אחד מהם, יש להעדיף יין, שבזמן הזה עיקר השמחה ביין. וע"ע בשו"ת יחוה דעת ח"ו (סי' לג) ובחזון עובדיה (יום טוב עמ' צה).
והמגן אברהם (סי' תרצו ס"ק טו) שכתב שאין חיוב אכילת בשר ביום טוב אלא בזמן שבית המקדש קיים. ובאחרונים הקשו על דבריו, עיי"ש. וע"ע בביאור הלכה (סי' תקכט סעי' ב ד"ה כיצד). והגאון השאגת אריה (סי' סה) כתב שמן התורה המצוה היא לשמוח בכל דבר המשמח, ולא אמרו שאין שמחה אלא בבשר שלמים אלא למצוה מן המובחר, אולם כשאין שמחה בשלמי שמחה אפשר לקיים את מצות השמחה בכל דבר המשמח, עיי"ש.
ולכאורה יש להוכיח מכל הפוסקים הנ"ל, שאדרבה יש מצוה גם בימינו באכילת בשר, ולא עלה על דעתו של אף אחד מהפוסקים לומר שעדיף להימנע מאכילת בשר, ודו"ק.
דברי השדי חמד שאין לאכול בשר אלא רק מי שהוא צדיק גמור
אלא שראיתי עתה להשדי חמד (אסיפת דינים מערכת אכילה אות א) שהביא דעת הרבה פוסקים שכתבו שאין לאכול מבשר בעלי חיים אלא רק לצדיק גמור, עיי"ש.
הערה על ראיית ספר העיקרים
ובמה שכתב ספר העיקרים בטעם ההיתר לאכול בשר לנח, המעיין בדברי שאר המפרשים יראה שכתבו בזה טעם אחר, שהרמב"ן (בראשית א, כט) כתב שהבשר הותר לאחר המבול, משום שכל בעלי החיים ניצלו על ידי צדקתו של נח, ובתיבתו שאיכלסה אותם בתקופת המבול, הוא זכה בהם מן הדין, ולכן התיר לו ה' להורגם למאכלו, עיי"ש. וכ"כ האור החיים (בראשית ט, ג).
דעות הסוברים שיש בצמחונות משום סרך עבודה זרה
וראיתי עתה בספר פאת שדך (כתבי הגאון רבי שמואל דוד מונק זצ"ל, קונטרס במסילה נעלה עמ' נ) שכתב וז"ל "יש שאין אוכלים דבר שבא מן החי וכדומה, וקוראין לזה צמחונות או טבעונות. והדבר לא נתפשט משום רפואה או משום פרישות, אלא מחמת אנשי הודו העובדים לבהמות. ולכן טוב להתרחק מזה כי הוא דומה לעבודה זרה. אבל מכל מקום העושה כן ונותן טעם לדבריו משום שמדמה בנפשו שהיא רפואה, אין בידינו כח למחות כנגדו. אבל אם הוא אומר כי מותר האדם מן הבהמה אין ולכן אין לאדם ליהנות ממות הבהמה, זה הוא הפך התורה שהתירה אכילת בשר וצוותה עליו לפעמים, ואף אם עושה כן רק ביום חול מכל מקום מחשבתו יש בה חשש מינות ואילו היתה יד ישראל תקיפה היה ראוי לכופו בידי בית דין לאכול בשר ביום חול, ומכל מקום אין בידינו כח להפרישו מדבר טעות זו, ואילו היה כח בידינו אפשר שהיינו חייבים בכך", עכ"ל.
אם יש להימנע משום צער בעלי חיים
ודע, שאין באמור לעיל כל עניין למה שמצינו בתורה ובדברי חז"ל והפוסקים איסור צער בעלי חיים וכל הזהירות שמצינו בפוסקים בדיני שחיטה וכיו"ב, שבכל מה שאפשר להימנע מלצער בעלי חיים חייבים אנו להימנע, אבל כאשר הדבר נעשה לצורך האדם אין איסור צער בעלי חיים (כמבואר ברמ"א אבן העזר סי' ו), וכן בנידוננו שרוצה אדם לאכול בשר כדי להשביע רעבונו, מותר הדבר לכתחילה, ואין בזה שום פגם. שצורך האדם חשוב יותר מצורך הבעלי חיים.
אכילת בשר לעם הארץ
והן אמת שאמרו חז"ל (פסחים מט:) שעם הארץ אסור באכילת בשר, אולם זהו דוקא בגנות עם הארץ, אבל לא אמרו שיש לתלמיד חכם גם כן להימנע מכך, וכמו שכתבו המפרשים לבאר שם הטעם, עי' להרמב"ן (חגיגה כב. ד"ה שוב) ולהריטב"א (שם). וע"ע במה שכתב לבאר בעין אליהו (שם ד"ה תניא) הטעם הואיל ועיקר המעלה שיש לאדם על בעלי החיים הוא משום שיש לו שכל ועושה רצון ה', ומחמת כן השליטו ה' על כל חיות הארץ, אם כן כשאינו עושה רצון ה' הרי הוא גרוע מכל בעלי החיים ואין לו רשות לשלוט עליהם ולאוכלם.
ומלבד מה שהובא לעיל מדברי הפוסקים בדין חיוב אכילת בשר ביום טוב, לכאורה יש ללמוד כן מעוד הרבה מקומות, וכמו שהמעיין בכל דיני שחיטה וניקור וטריפות ומליחה וכו' לא ימצא אפילו רמז אחד בדברי איזה פוסק שיש עדיפות או מעלה להימנע מאכילת בשר, וכי הרמב"ם והשולחן ערוך כתבו דינים אלו רק כלפי מי שהוא גרגרן או תאוותן, אתמהא! אלא ודאי שמזה יש להוכיח שלא סבירא להו להפוסקים כלל שיש חסרון באכילת בשר, וק"ל.
אסור לאדם למנוע עצמו ממה שמותר לו
עוד יש להעיר בכל הנ"ל מהמבואר בתלמוד ירושלמי (נדרים פ"ט ה"א) לא דייך במה שאסרתך תורה אלא שאתה אוסר דברים המותרים, ע"כ. וכן אמרו עוד בירושלמי (קידושין פ"ד סוף הי"ב) שאסור לאדם לדור בעיר שאין בה מרחץ וגינוני תא של ירק, שעתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראתה עינו ולא אכל, עיי"ש. ובתנא דבי אליהו (ריש פרק יד) אמרו שכל הקץ בחיים טובים בעולם הזה סימן רע לו. וע"ע הוריות (י:). וכן אמרו בגמרא (נדרים י.) על הנזיר שנקרא חוטא, שנאמר "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכו'" (במדבר ו, יא), תניא רבי אלעזר הקפר אומר וכי באיזה נפש חטא זה, אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים קל וחומר, ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה, מכאן שכל היושב בתענית נקרא חוטא, ע"כ. וראה להרמב"ם (פ"ג מהל' דעות ה"א) שאסור לאדם להרחיק עצמו לקצה האחרון מצרכי העולם הזה, שלא יאכל בשר ולא ישתה יין וכו' מפני שזו דרך רעה היא ואסור לילך בה והמהלך בה נקרא חוטא.
ואמנם בגמרא (תענית יא.) אמר רבי אלעזר כל היושב בתענית נקרא קדוש, שנאמר קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו (שם, ה), ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה. והקשו שם ממה שאמר רבי אלעזר לעולם יראה אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו (כאילו מעיו קדושים ואסור להכחישן בתענית), ותירצו כאן כשיכול לצער עצמו וכאן כשאינו יכול לצער עצמו, ע"כ. וראה בתורה תמימה (שם, ה) שהקשה מדוע לא תירצו כך גם את הסתירה בין רבי אלעזר ולרבי אלעזר הקפר. וע"ע בלחם משנה שהקשה מדוע פסק הרמב"ם כרבי אלעזר הקפר שנקרא חוטא ולא פסק כרבי אלעזר שנקרא קדוש. וראה בתורה תמימה (במדבר ו אות פד) מה שכתב בזה. וע"ע בשו"ת ר"י מיגאש (סי' קפו) בה שכתב להשיב בנידונו שם.
וראה עוד בגמרא (בבא בתרא ס:) תנו רבנן כשחרב הבית בשניה רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין, נטפל להן רבי יהושע אמר להן בני מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין, אמרו לו נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח ועכשיו בטל, נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח ועכשיו בטל וכו' אלא כך אמרו חכמים וכו', ע"כ. הרי לנו שאמנם רצו בני אותו הדור שלא לאכול בשר, אולם לא היתה כוונתם משום חוסר מוסריות אלא משום אבלות וצער על החורבן. וגם רבי יהושע לא הוכיחם על כך אלא משום שאין הציבור יכול לעמוד בזה, ולא הוסיף להם איסור מצד דרכי המוסר, והבן.
[1]. ובאמת שיש לשאול מה הדין באדם שאינו נהנה ואינו שמח באכילתם, וצ"ע. אמנם זה ברור שאין למדוד זאת לפי דעתו, שאם מצער אותו אכילת הבשר הרי שעליו לכוף דעתו לדעת התורה ולאכול בשר. וכמו שמצינו כעין זאת בדברי האחרונים שאסור לאדם להימנע מאכילת מעדנים בשבת או לחם מטעמי דיאטה, עי' אור לציון ח"ב (פרק כא אות ג) שכתב שיש בזה משום ביטול עונג שבת, אלא אם כן הוא בציווי הרופא ומחמת מצב בריאותו. וע"ע פסקי תשובות (סי' רמב הערה 52). אלא שיש לדון כיצד הדין כשאינו אוהב את טעם הבשר וכיו"ב.
