שאלה: הפסקת חשמל שאירעה בשבת בשכונה שלימה, ותוקנה לאחר שעה בחברת החשמל, האם צריך להוריד את התבשילים מעל הפלאטה, ואם לא עשו כן האם מותר לאכול מהתבשילים בשבת? ומה הדין אם התבשיל לא היה מבושל כל צרכו קודם שהופסק החשמל?
תשובה: הנה איסור הנאה ממעשה שבת מבואר בגמרא (חולין טו. בבא קמא עא.) וכן נפסק בשולחן ערוך (אורח חיים סי' שיח סעי' א). אולם כל זה נאמר רק כאשר המלאכה נעשתה באיסור, אך כאשר נעשתה המלאכה בהיתר אין כאן הנאה ממעשה שבת. וכאן הדלקת החשמל שנעשית בחברת החשמל הרי שנעשית בהיתר, כיון דתלינן שנעשתה לצורך חולים וכדו' ואגב הם נהנים גם אנחנו, שאין אפשרות להדליק החשמל רק אצל החולים, ונר לאחד נר למאה.
ודע, שאין להסתפק בנידון דידן שמא גוי עשה כן, כיון שאין שם גוים שאחראים על זה, וכמו שכתב מרן הראשון לציון רבינו יצחק יוסף שליט"א (קובץ בית הלל, כסלו תשע"ה) שבעת ביקורו בחברת החשמל בירר מדוע לא מעסיקים שם גוים בשבת, והשיבו לו שאכן יש שם גוים, אבל לא הכשירו אותם לעבוד בחדר הבקרה, כי מעטים הם הבקיאים בכפתורים הרבים הנמצאים בחדר הבקרה. ובהיות והמפעל של חברת החשמל עלה הון רב (כמליארד דולר!), וחברת החשמל משקיעה בעובדים מיוחדים שיעבדו אצל לוח הבקרה, ולשם כך צריכים לעבור השתלמויות של כ- 15 שנים בחו"ל בעלויות של כ- 200 אלף דולר לכל אחד, ע"כ. ועוד שמענו שיש בדבר זה שיקולים בטחוניים. וגם אם היה גוי אין זה פשוט להתיר, כי אין זה מלאכה שהגוי עשה לצורך עצמו (עי' שולחן ערוך סי' רעו סעי' א). ומה שמקבל כסף לא נחשב שעשה המלאכה לעצמו, כי צריך שיהנה מגוף המלאכה שעשה (משנה ברורה שם). וגם בהנאה ממלאכת גוי לא שרינן בדאיכא חשש שמא יבוא להרבות (שולחן ערוך סי' שכה סעי' יא).
אלא שבשולחן ערוך (שם סעי' ב) פסק לחלק בזה בין השוחט לחולה לבין המבשל לחולה, שבמבשל גזרינן שמא ירבה בשבילו. וצריך להבין ההבדל שבין השוחט למבשל, שבשניהם הרי הוא עושה מעשה שאסור לבריא ומותר לחולה, ובשניהם שייך תמיד שמא יבוא לעשות יותר. וראה ברשב"א (חולין שם) שכתב שהחשש שמא ירבה בשבילו היינו שאחר שיניח הקדרה על האש בשביל החולה, ירבה עוד חתיכה בשביל הבריא, אבל אם מתחילה קודם שנתן הקדרה על האש היו בה כמה חתיכות, אין בזה איסור דאורייתא אלא דרבנן, ע"כ. ולדבריו יוצא שהחשש שמא ירבה בשביל הבריא הוא דוקא לאחר שנתן כבר הקדרה על האש, אבל קודם לכן שאיסור מדרבנן לא גזרו, שדוקא בדאורייתא יש לחוש שמא ירבה. ואולם הר"ן (ביצה ט: בדפי הרי"ף) חלק וכתב שאיסור מרבה בשיעורין הוא מן התורה, ולדבריו אפשר לפרש כאן שהאיסור שמא ירבה, היינו אפילו קודם שיתן על האש. אמנם בבית יוסף (סי' שיח שם) הביא רק דברי הרשב"א. ועל פי זה יש להבין החילוק שבין השוחט למבשל, שבמבשל הרי ששייך לעשות פעולה נוספת עבור אחרים, ולכן גזרינן, אך בשוחט לא שייך לעשות פעולה נוספת, ולשמא יביא בהמה אחרת לא חיישינן, ודו"ק. ומעתה בנידון דידן דמי ממש לדין השוחט, כיון שהמדליק הרי הוא עושה כאן פעולה אחת ואינו יכול להוסיף עוד, ואם כן בכהאי גוונא יש להתיר אפילו כשבישל.
וגדולה מזו ראיתי בתשובת הראשון לציון שליט"א (שם) שהקשה שלכאורה בנידון דידן אין כאן רק חשש שמא ירבה, אלא יש כאן ריבוי בפועל, שהרי בלילה אחר שצריכת החשמל מתמעטת, בחברת החשמל ממעיטים בזרימת כח החשמל לאיזורים רבים, ובבוקר הם מפעילים יותר מבערים, ויותר טורבינות, כאשר העומס מתגבר עקב השימוש הנוסף של צרכני החשמל בשבת, ואם כן לכאורה יש לאסור ליהנות מאור החשמל משום מעשה שבת. וכתב לבאר שאף שבחברת החשמל מוסיפים פחם באופן ידני לצורך הגברת החשמל, מכל מקום בעיר שצריכה כמות של חשמל, בודאי שאינם יכולים לדקדק וליתן חשמל רק לחולים, ואם לא יתנו את הכמות המספקת לכל העיר, החשמל לא יפעל בכלל, ולא יהיה זרם גם לחולים שבתוך העיר, ולכן אף שיכלו להפעיל טורבינה קטנה יותר של חשמל, ומדליקים טורבינה גדולה יותר לצורך הבריאים, הנה אחר שהדליקו הרי שיש צורך בזה לחולים שיש בהם סכנה, ואז ההנאה היה מהמלאכה הנעשית לבריא ולחולה, ודוקא בבישול יש לחוש שאחר שנתן הקדרה על האש יתן לתוכה עוד חתיכת בשר וירבה בבישול, אבל כאן אחר שהדליק הטורבינה הגדולה, אין חשש שמא ירבה לצורך הבריא, ומה שמוסיף אינו יכול להפריד החולה מהכלל. ועוד שפעולת הטורבינה היא פעולה אחת, עכ"ד.
ונשאלתי פעם באחד שהחנה את רכבו בערב שבת בסמוך לעמוד חשמל, ולמחרת בשבת אירעה תקלה בחשמל, וביקשו ממנו עובדי חברת החשמל שיזיז את רכבו בשבת כדי שיוכלו לתקן את התקלה, ולהאמור פשוט שמותר לו להזיז את רכבו בשבת, שהרי תלינן שהתיקון נעשה לצורך חולים, ואם סומכים על זה כדי ליהנות מהחשמל בשבת, אז גם צריך להזיז את רכבו, דמאי שנא.
ולפי מה שנתבאר יש לומר שאפילו אם התבשיל שהיה על הפלאטה לא היה מבושל כל צרכו, שיש בו איסור בישול כל עוד לא היה מבושל לגמרי (וכמו שפסק בשולחן ערוך סי' שיח סעי' ד כדעת הרמב"ם, ודלא כהרשב"א), מותר ליהנות מהתבשיל שהמשיך להתבשל לאחר שחזר זרם החשמל, דבכהאי גוונא דמי לדין השוחט לחולה, ודו"ק. ושו"ר שכ"כ להדיא בספר הלכה ברורה (הל' מעשה שבת, עמ' עה), עיי"ש. ולהאמור יצא שאפילו אם לא היה מבושל כשיעור מאכל בן דרוסאי, אז גם להרשב"א שייך איסור בישול, בניד"ד יהא מותר, ודו"ק.
וכן המים שבמיחם מותרים בשתיה, מהטעם הנ"ל. ואם המים היו מבושלים כבר מערב שבת, בלאו הכי יש להתירם, כיון שלמעשה יש להקל במים שהוחמו מערב שבת שיכול לחזור ולבשלם בשבת, מטעם ספק ספיקא, שמא אין בישול אחר בישול בשבת אפילו בדבר לח, ושמא אין בישול אחר בישול בדבר שהוא מצטמק ורע לו, וכמו שנתבאר באורך בילקוט יוסף (שבת ח"א מהד' תשע"א עמ' תשכח ואילך).
בסיכום: אם אירעה בשבת הפסקת חשמל בשכונה שלמה או באיזור שלם, ולאחר זמן תוקנה התקלה בעצם יום השבת על ידי עובדים יהודים, אף על פי כן מותר להשאיר את התבשילים על הפלאטה, ומותר לאכול מהתבשילים כשהם חמים. וכן מותר לשתות מהמים שבמיחם. ואפילו אם התבשילים לא היו מבושלים כל צרכם קודם שתוקן החשמל, התבשילים מותרים באכילה בשבת.
