תשובה: בתורה נאמר על יעקב אבינו שהתפלל אל הקב"ה, וכך אמר בתפילתו "ושבתי בשלום אל בית אבי, והיה ה' לי לאלהים" (בראשית כח, כא). ובמפרשים עמדו על דברי יעקב אבינו, וכדלקמן. ובגמרא (מועד קטן כט.) אמר רבי לוי בר חיתא הנפטר מן המת לא יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום, הנפטר מן החי לא יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום. הנפטר מן המת לא יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום, שנאמר "ואתה תבוא אל אבותיך בשלום" (בראשית טו), הנפטר מן החי לא יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום, שהרי דוד אמר לאבשלום "לך בשלום" (שמואל ב, טו) ונתלה. יתרו שאמר למשה "לך לשלום" (שמות ד, יח) הלך והצליח, ע"כ. וכן הוא בגמרא (ברכות סד.).
ויש להבין מאמר חז"ל הנ"ל, מה הטעם שלמת אומרים "בשלום" ולחי "לשלום". וכן יש לשאול אם כן מדוע דוד אמר לבנו לך בשלום.
והנה ישנם כמה טעמים שנאמרו במפרשים, שהריטב"א (מועד קטן שם) כתב "לפי שחבירו צריך תפילה על המקום שהולך שם, כי מכאן כבר הוא נפטר בשלום, ולכן יאמר לו לך לשלום, שתמצא שם שלום, ולא לך בשלום, שמשמע שיהיה לו שלום בזמן הליכתו בלבד. והנפטר מן המת הוא בהיפך, כי צריך שילך מכאן בשלום ואז ימצא שלום שם בודאי, ואם אינו הולך מכאן בשלום, שאין בידו מעשים טובים, לא ימצא שם שלום. לפיכך צריך שיעשו לו סימן טוב כי בשלום הוא הולך", עכ"ל. וראה בנימוקי יוסף (מועד קטן יח: בדפי הרי"ף ד"ה הנפטר) ובר"ן (מועד קטן שם) שלמת אומרים לך בשלום, לפי שהוא נבעת צריך לפקדו בשלום בהליכתו, עיי"ש. וכ"כ בפרישה (אורח חיים סי' רל סק"ג) ובמהרש"א (ברכות שם). ואפשר שכוונתם גם כן לדברי הריטב"א הנ"ל, שהוא נבעת שמא אין בידו מצוות ומעשים טובים, ולזה צריך לעשות לו סימן כי בשלום הוא הולך, ועל ידי זה לא יפחד, ודו"ק. וראה בבן יהוידע (ברכות שם) שכשאומרים לחי "לך לשלום" אין לדייק מזה שהליכתו לא תהיה בשלום, שאם הליכתו לא תהיה בשלום, שימות או שייהרג או יינזק, לא יגיע למחוז חפצו ששם יראה השלום, ואם כן מוכרח לומר כיון שמתברך שילך אצל השלום, ודאי לא ימות בדרך אלא יגיע אצל השלום, ע"כ. בעץ יוסף (על העין יעקב מועד קטן שם) כתב לבאר בשם המהר"ל ששלום הוא מלשון שלימות, ועל כן לחי מברכו שיוסיף מעשים טובים, והיינו לשלום, להוסיף שלימות. ולמת שאינו יכול להוסיף, אומר בשלום, בשלימות שאסף עד עתה, ע"כ.
וראה בעיון יעקב (ברכות שם ד"ה הנפטר) שכתב שבאמת אין חילוק בין בשלום ללשלום, שאת שניהם אפשר לפרש לרע או לטוב, אלא שלכך לא יאמר לחבירו "בשלום", כיון שמצאנו פעם אחת שאירע מקרה רע לאבשלום שאביו אמר לו כן, ויסבור חבירו שהוא מקללו כמו שנעשה לאבשלום.
ורבינו יוסף חיים זי"ע בבן יהוידע (מועד קטן שם) הקשה מדוע אם כן ראינו שדוד אמר לבנו באופן שאינו נכון, וביאר שדוד ודאי נתכוין לומר לו לך לשלום, אלא שהקב"ה היטה את שפתיו שיאמר לו לך בשלום, והוי כשגגה היוצאת מפי השליט שאמר כן שלא במתכוין, יען שאבשלום היה ראוי לקללה ולא לברכה, מפני שהתכוין לילך למרוד באביו ולהרגו, ע"כ. אלא שלפי מה שכתב בעיון יעקב הנ"ל לא קשה מידי מדוע אמר כן דוד המלך, וק"ל.
ומצינו דין זה בכמה עניינים בהלכה,שכתב הרמב"ם (פ"ד מהל' אבל ה"ד) שהמלוין את המת אומרים לו לך בשלום, שנאמר ואתה תבוא אל אבותיך בשלום. והובא נמי בבית יוסף (יורה דעה סי' שעו ד"ה והרמב"ן כתב). גם במגן אברהם (אורח חיים סי' קי סק"ט) כתב דין זה אודות מי שנפטר מן החי שצריך לומר לו לך לשלום. וכ"כ במשנה ברורה (שם ס"ק יז). ובקיצור שולחן ערוך (גאנצפריד, סי' סח). וראה עוד בפסקי תשובות (שם עמ' תתלו). וכן בנוסח תפילת הדרך אנו אומרים שתוליכנו "לשלום" (עיין אורח חיים סי' קי סעי' ד), וזה מיוסד על פי הגמרא הנ"ל (עי' במשנה ברורה שם ס"ק יז שהביא דין זה שם, ונראה כוונתו כמו שכתבתי, וק"ל).
אמנם מאידך ראה בנימוקי יוסף (מועד קטן שם) אחר שהביא דין זה סיים "כי יש בני אדם שמנחשין ומשימין דבר בליבם, וכנגדם דיברו חכמים. אבל למי שאינו מקפיד אין הדבר מזיק כלום", עכ"ל. וכ"כ הר"ן (שם. והובאו דבריו בדרכי משה יורה דעה סו"ס תג). וע"ע בכף החיים (יורה דעה סי' קטז אות קס).
ומצינו לרבותינו המפרשים שהקשו על דברי חז"ל הנ"ל מכמה מקומות שלא מצינו כן, שבפרשתינו (בראשית כח, כא) מצינו שאמר יעקב אבינו "ושבתי בשלום אל בית אבי", וכן יתרו אמר "וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום" (שמות יח, כג). ולכאורה כיצד אמרו כן.וכתב בפרישה (שם) לתרץ שיש חילוק בין לשון הליכה ללשון ביאה, ודוקא כשאומר בלשון הליכה קפדינן לומר "לשלום", עיי"ש. והיינו שכשאומרים "לך בשלום" המשמעות היא שרק ההליכה תהיה בשלום, שרק את ההליכה הזכיר באמירתו. אבל אצל יעקב ויתרו שלא דיברו על ההליכה, אלא על הביאה והשיבה, עכ"ד. וכ"כ ביפה תואר (על המדרש בראשית רבה מז, ח ד"ה היפטר) ובבן יהוידע (שם), עיי"ש.
אמנם יש להקשות על חילוק זה, שהרי בפסוק שממנו למדו חז"ל שלמת אומרים לך לשלום, הוא ממה שנאמר "ואתה תבוא אל אבותיך בשלום", הרי שנאמר שם לשון ביאה ולא הליכה. וכן הקשה הגר"ח קנייבסקי שליט"א (דרך אמונה ביכורים פ"ד הי"ז). ותירץ דשאני הביאה שנאמרה שם שהכוונה להליכה, שהרי הכוונה שיבוא אל בית עולמו לעולם הבא, והיינו שהולך אל אבותיו. אבל בכל שאר המקומות שנאמר בלשון ביאה הכוונה שעצם הביאה היא בשלום, ולכן אין קפידא בזה, עכ"ד.
ובתורה תמימה (בראשית טו, טו) כתב ליישב על פי מה שכתב הנימוקי יוסף הנ"ל שלא נאמר דין זה למי שאינו מקפיד, וסיים שלכן השמיטוהו הפוסקים זולת המגן אברהם (והרמב"ם הזכירו בדרך אגב לעניין מת), למען ישתקע כל דבר ניחוש, והולך תמים ילך בטח, ע"כ.
כתב הרמב"ם (פ"ד מהל' ביכורים הי"ז) ששואלים בשלומם של מביאי הביכורים "אחינו אנשי מקום פלוני בואכם בשלום". ולכאורה קשה מדוע אין אומרים להם "לשלום". והגר"ח קנייבסקי שליט"א (דרך אמונה שם) כתב לבאר גם כן שלא הקפידו אלא על לשון הליכה, שעל זה מצינו בפסוקים חילוק זה. (ועיי"ש שציין להרבה מקומות שמצינו לשון "בשלום" כשאינו בלשון הליכה)
והאמת שבפשטות יש לחלק בכל הנ"ל שדוקא היכא שנפטר אדם מחבירו שיוצא לדרך ועוזב אותו ללכת לבדו, אז אמרינן שיאמר בלשון "בשלום" למת ו"לשלום" לחי, אבל כשאומר זאת על עצמו וכיו"ב, אין קפידא איך יאמר. וכן נראה מלשון הגמרא והראשונים דלעיל שדוקא כשיש פרידה בין השניים איכא קפידא, וכן משמעות דברי רש"י (ברכות שם ד"ה הנפטר מן המת), עיי"ש. וכעת מצאתי שכ"כ מרן החיד"א בספרו רוח חיים (דרוש ט, דקל"ב ע"ב) שדוקא כשנפטר מחבירו הוא הקפידא, עיי"ש (והוסיף שיתכן דתרתי הויא קפידא, כשנפטר מחבירו, ובלשון הליכה. וזה כדברי הגרח"ק הנ"ל). וכ"כ גם הגר"ח פלאג'י בספרו עיני כל חי (ראש השנה כה.) שהקשה על מה שאמרו שם שבא רבי יהושע אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכפורים להיות בחשבונו, עמד רבן גמליאל ונשקו אמר לו בא בשלום רבי ותלמידי, רבי בחכמה ותלמידי שקיבלת את דברי, ע"כ. כיצד אמר רבן גמליאל בשלום, וביאר שדוקא בהליכה ממנו מצאה הקפידא, עיי"ש.
בסיכום: בכל פעם שנפרד מחבירו צריך לומר לו "לך לשלום" ולא "לך בשלום". ומכל מקום מי שאינו מקפיד על זה, רשאי לומר איך שרוצה, ואין בכך כל איסור או נזק.
