פרשת חיי שרה | ממשיכים עם המעשה משבעת הקבצנים

בשבוע שעבר התחלנו את המעשה משבעת הקבצנים ולמעשה הסיפור הזה בנוי מסיפור בתוך סיפור. רבינו מספר על הבן מלך שקיבל את המלוכה ואחרי שני עמודים למעשה רבינו עוזב את הבן מלך ומתחיל סיפור אחר לגמרי של שבעת הקבצנים והסיפור של שבעת הקבצנים לא נגמר ובגלל שהסיפור של שבעת הקבצנים לא נגמר אז ממילא אנחנו לא יודעים מה עלה בגורלו של הבן מלך כי זה תלוי בזה, למעשה רבינו סיפר סיפור של שישה קבצנים, רבינו אמר שאת הסיפור של הקצבן השביעי משיח כבר יספר לנו את זה, בברסלב מקובל שהסיפור של הקבצן השביעי זה הסיפור של משיח בן דוד..

מסירת המלוכה = מתן תורה

נזכיר בקצרה מה שדיברנו בשבוע שעבר כדי להכנס לסיפור, הסיפור מתחיל שהמלך מסר את המלוכה לבנו בחייו והיתה שמחה גדולה מאוד מזה שהמלך מוסר את המלוכה לבנו בחייו. הסיפורים הם משלים ורמזים וסודות מאוד עמוקים אז הבחינה הזאת של מסירת המלוכה של המלך לבנו בחייו זה מרמז על מתן תורה מכיוון שכאשר הקב“ה מסר לעמ“י את התורה, השתנתה כל הנהגת הבריאה, למעשה אחרי שקיבלנו את התורה מי שקובע את הנהגת העולם זה עמ“י, כביכול המלך וויתר על המלכות ועל ההנהגה. הוא עושה הכל, הוא משפיע את הכל, הוא מחייה את כל הבריאה אבל לפי מה הוא משפיע ומחייה? עפ“י עמ“י, כביכול עמ“י קובע להקב“ה איך להנהיג את העולם. בבית המקדש היה מקום שנקרא קודש והיה מקום שנקרא קודש הקודשים, רבי נתן כותב בליקוטי הלכות שזה כנגד מדרגות רוחניות – מדרגת הקודש או מדרגת ההיכל זה שאדם משיג שאין עוד מלבדו ושכל מציאות הבריאה זה הקב“ה. קודש הקודשים זה להשיג את חשיבות ישראל, שבעצם עמ“י קובע להקב“ה את הנהגת העולם, ככל שאדם יותר מזדכך מכל הדמיונות והמציאות של העולם הזה אז הוא יותר קובע להקב“ה בעצם איך להנהיג את העולם ועל זה חז“ל אמרו לנו צדיק גוזר והקב“ה מקיים

במקום גדולתו שם מוצאים את ענוותנותו

לימוד התורה זה לא שאנחנו לומדים לעצמנו איזה חוכמה והבנה אלא זה קובע מציאות שלימה בבריאה, למעשה זה חלק ממסירת המלוכה מהמלך לבנו בחייו, כשאנחנו זוכים להתנהג כראוי עפ“י התורה אז אנחנו למעשה מנהיגים את הבריאה, על זה חז“ל אומרים במקום גדולתו שם אתה מוצא את ענוותנותו של הקב“ה, כביכול הוא מסר לנו את המלוכה. בהמשך רבינו אומר וכשנעשו שמחים מאוד עמד המלך ואמר לבנו: היות שאני חוזה בכוכבים, ואני רואה שאתה עתיד לירד
מן המלוכה, בכן תראה שלא יהיה לך עצבות כשתרד מן המלוכה. רק תהיה בשמחה..

כשתהיה בשמחה

-ממשיך המלך ואומר לבנו: וכשתהיה בשמחה – גם אני אהיה בשמחה. גם כשיהיה לך עצבות, אף על פי כן אני אהיה בשמחה על שאין אתה מלך. כי אינך ראוי למלוכה, מאחר שאינך יכול להחזיק עצמך בשמחה כשאתה יורד מן המלוכה. אבל כשתהיה בשמחה – אזי אהיה בשמחה יתרה מאוד. זאת פסקה מאוד קצרה מה שרבינו מספר פה אבל למעשה כמעט כל יסודות העבודה של עמ“י בכלל ושל כל אחד מאתנו באופר פרטי רמוזים פה בקטע הזה, רואים שרבינו מדגיש פה כמה נקודות

פירוש רש“י בחומש ובגמרא

הנקודה הראשונה זה שהמלך אומר: אני חוזה בכוכבים שאתה תרד מן המלוכה. מדוע רבינו אומר חוזה בכוכבים? מה הלשון הזו? חשוב לדעת שרבי נתן כותב שכל מילה  בסיפורי מעשיות מדוקדקת כמו פירוש רש“י בחומש ובגמרא – אז אם רבינו אומר בלשון הזו חוזה בכוכבים אז יש לזה סיבה, ידוע שהכוכבים במסילותיהם זה נקרא מחוקי הטבע, הכוונה שזה חוקים קבועים ואין לשנות אותם, הקב“ה קבע חוקים קבועים, השמש זורחת בבוקר במזרח ושוקעת במערב, תנועת הירח ותנועת הכוכבים, כל אלו דברים קבועים – החזון איש אומר שהטבע זה הרצון המתמיד של הקב“ה, כמובן שהכל זה ממנו אבל ככה הוא רוצה שזה יהיה בקביעות. אומר רבינו המלך אומר לבנו: אני חוזה בכוכבים שאתה עתיד לרדת מהמלוכה – כמו שיש חוקי טבע קבועים, יש תנועה לכוכבים, והשמש זורחת ושוקעת באופן קבוע, כמו שכל דבר ודבר בעולמות הכוכבים זה קבוע, תדע לך שגם העליות שלך וגם הירידות שלך כבר נקבעו, זה חלק ממהלך הבריאה שאתה תעלה ואתה תרד, ואז אתה שוב תעלה בחזרה ושוב תרד בחזרה – מדוע? כי זה חלק מהנהגת בריאה. חלק מהנהגת הבריאה זה המהלך הזה

תמיד יש ירידה קודם שמגיעים לקדושה

המתוק מדבש מביא את לשון הזוהר הקדוש בפרשת לך לך דף ע“ג עמוד ב‘, שם הוא אומר ככה: כך חקק ויסד המלך מלכו של עולם שלעולם לאדם היהודי
יהיה ירידה ומעבר דרך הטומאה קודם שהוא יגיע אל הקדושה, זה מגזרת הבורא,
זה נקרא  ’נורא עלילה על בני-אדם‘, הירידה הרוחנית זה חלק מהנהגת העולם,
זה הכרח המציאות שהדבר הזה יהיה, זה לא שאנחנו בוחרים בזה, אנחנו בוחרים
לא-לרדת, אנחנו בוחרים לעלות, אנחנו בוחרים להתקרב להקב“ה אבל כשהדברים האלה קורים לנו צריך לדעת שהיסוד הראשון הוא לא להתפעל מהדברים ולא
להכנס לדיכאונות ולעצבויות כי זה חלק מהנהגת העולם, רבינו אומר אתה תהיה
מלך אבל אתה תרד מהמלוכה ואחר כך שוב תהיה מלך – המלכות זה גדלות המוחין..

להרגיש את אור התורה והתפילה בלב..

ברגע שמאיר לנו אור התורה, אור התפילה ואור המצוות, אדם עושה את זה בשמחה ובהשתוקקות זה נקרא משכני אחריך ונרוצה, הביאני המלך חדריו. ברגע שמאיר לנו אור של תורה ושל תפילה אז אדם רץ לתורה ותפילה ואין שמחה לנשמה היהודית יותר מזה שמאירים לנו את האור הזה, באותו רגע אדם אומר: אני לא רוצה שום דבר מהעולם הזה, לא רוצה לא כסף, לא כבוד ולא תאוות, כי אין עונג יותר גדול מאשר להרגיש את האור של הקב“ה, להרגיש את אור התורה ואור התפילה בתוך הלב, זה נקרא זמני המלוכה, הירידה מן המלוכה זה כאשר האור הזה מסתלק. המלך אומר לבנו: אני חוזה בכוכבים שיהיה לך ירידות רוחניות ובעומק הדבר אני בעצמי רוצה שיהיה לך ירידות רוחניות אבל הבחירה שלנו זה איך להתנהג בירידה, זה שיש ירידה זה לא מבטל את מציאות הבחירה, יש ירידה רוחנית והשאלה איך נתנהג בירידה. פה רבינו מעמיק את הנקודה של הבחירה וזה פלא מאוד גדול, כל נקודת הבחירה זה ראה להיות בשמחה כשאתה יורד מהמלוכה. רבינו מעמיד את כל העבודה הרוחנית של האדם על הבחינה הזאת ’ראה להיות בשמחה‘ צריך להבין למה רבינו מדגיש זאת

בהסתרה, ניסיונות קשיים והתמודדויות

-הזכרנו שזה באמת כתוב בתורה בפרשת כי תבא ’תחת אשר לא עבדת את השם
א-לוקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל‘, אנחנו רואים שגם התורה מקפידה על הנקודה של השמחה. מדוע העניין של השמחה הוא כ“כ חשוב? למעשה כל העולם לא נברא אלא לבירור העניין של האמונה, הקב“ה הוריד את נשמות ישראל לעולם הזה שמלא בהסתרה, ניסיונות, קשיים והתמודדויות, אנחנו יודעים שלמעשה כל התורה וכל המצוות שאנחנו עושים ולומדים זה הכל כדי להאיר, לגלות ולהעצים בתוכנו את נקודת האמונה, זה היסוד של בריאת העולם, זה למעשה הסתרה של ההנהגה של הקב“ה, הסתרת המלכות של הקב“ה, העולם מטעה אותנו, מפתה אותנו ומפחיד אותנו..

פשוט שהוא מאמין בהקב“ה

העבודה שלנו זה לראות איך בתוך כל ההסתרות האלה אנחנו זוכים להתחבר עם נקודת האמונה, לכן דוד המלך אומר כל מצוותיך אמונה. אם כך השאלה היא באמת מה זה אמונה? אומר הרמח“ל בתחילת מסילת ישרים שיש דברים שבעיני העולם הם פשוטים ואז לא מתבוננים עד כמה הם עמוקים – באמת הם פשוטים אבל מרוב שהם פשוטים הם מאוד עמוקים, המילה פשוט זה לא פשוט, זה מלשון מופשט, זה דברים מופשטים אז לפעמים זה מטעה אותנו, לכאורה אדם שהוא שומר תורה ומצוות פשוט לו שהוא מאמין בהקב“ה אבל כתוב בספרים הקדושים שצריך לעבוד, לעיין ולחקור מהי האמונה ואיך אנחנו זוכים לחזק את זה בתוכנו ולהעמיק את זה בתוכנו – יש נקודה מאוד יסודית בשאלה מהי האמונה?

טבע, מעשה אדם והמצאות טכנולוגיות

למעשה בכלליות יש 2 מדרגות ובחינות במדרגה של האמונה – היסוד הראשון של האמונה זה שאין עוד מלבדו, השם עשה עושה ויעשה את כל המציאות, אין כוח אחר, השם א-לוקינו בעל הכוחות כולם, הכוונה שכל כוחות הבריאה זה בעצם בא מכוחו של הקב“ה, אם הקב“ה לא מקיים ופועל דבר מסויים אין לו מציאות, אם זה  בטבע אם זה מעשה אדם אם זה המצאות טכנולוגיות – הכל זה למעשה הקב“ה, זה היסוד הראשון והקומה הראשונה של האמונה אבל זה לא כולל בכלליות את כל יסודות האמונה כי אחרי שאנחנו מבררים את זה באמת יש עוד קומה שלימה לאמונה, זה עוד סדר שלם בעבודת האמונה. אם אדם עובד על זה, מברר את זה, מתפלל על זה ומשתדל להתחזק בזה שבאמת הכל זה הקב“ה אז מה עוד יש לברר מבחינת הבנת יסודות האמונה? אומר רבינו דבר נפלא וזה למעשה חז“ל מפורשים..

היינו מייעצים להקב“ה טיפ-טיפה לשנות

הקומה הראשונה של האמונה זה שהקב“ה עושה את הכל אבל האם הכל זה לטובה? אם כל אחד יתבונן בעצמו אני חושב שכל אחד היה ממליץ או מייעץ להקב“ה קצת לשנות את ההנהגה, אדם שחסר לו זיווג היה ממליץ להקב“ה להביא לו את הזיווג, אדם שחסר לו בפרנסה כל חודש אלפיים שקל חושב שהיה יותר טוב אם היה לו כל חודש עוד אלפיים שקל, לכל אחד יש לפחות 2% שהוא היה משפר בהנהגת העולם. לפני כמה שבועות אמר לי אבא שיש לו ילד מאוד בעייתי: את האמת אני יגיד לך, אם  הקב“ה היה שואל אותי הייתי משנה את הטבע של הבן שלי, הייתי עושה אותו קצת יותר רגוע, אולי הוא לא מספיק רגוע, צריך לקחת ריטלין, אני הייתי משנה שמה משהו. לכל אחד מאתנו יש בעצם נקודה שהיינו מייעצים להקב“ה טיפ-טיפה לשנות את ההנהגה של העולם – מה אומר רבי עקיבא? עשרים-ושתים שנה למדתי אצל נחום איש גמזו ומה למדתי? דבר אחד, ’כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד‘, כל מאן זה כל בלי יוצא מן הכלל, זה כלל שאין יוצא מן הכלל. זה אחד הכללים היחידים בבריאה שבכלל הזה אין יוצא מן הכלל. כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד זה כולל את הכל.
אם נתבונן בעומקם של הדברים אנחנו נראה כמה קשה לנו לפעמים להגיד להקב“ה: גם הצמצום הזה, גם הניסיון הזה, גם הביזיון הזה וגם הכישלון הזה, גם זה לטובה..

חודש ימים קם לפני הנץ ומתפלל בחיות

הקומה השנייה של האמונה זה לדעת שגם זה לטובה, גם הצמצום הזה וגם הכישלון הזה וגם ההסתרה גם זה לטובה. קשה לנו לברר את הנקודה הזאת בפרט כשיורדים מן המלוכה. אנחנו יכולים ללמד זכות על עצמנו, פתאום מסתלקים המוחין, אדם חודש ימים קם ברוך השם לפני הנץ, מתפלל בחיות ובשמחה, הולך ללמוד תורה ונפתחים לו המוחין, הכל מאיר וברוך השם הוא ירא שמיים ועובד את הקב“ה במסירות נפש, 30 יום תמימים עברו עליו בגדלות המוחין, בד“כ אדם אחרי שלושה ימים שזה קורה לאדם הוא כבר חושב שזה חוק נצחי בבריאה, אנחנו רוצים את זה..

בקושי זוכר מה עושים איתם

הנשמה משתוקקת לזה אבל פתאום ביום השלושים ואחד אדם קם בבוקר בשעה תשע, הוא בקושי זוכר איך קוראים לו, הוא מסתכל על התפילין והוא בקושי זוכר מה עושים איתם, לוקח לו רבע שעה לזכור מי הוא ומה הוא ומה זה העולם הזה – בואו נשאל נשאלה: האם גם על המצב הזה צריך להגיד גם זה לטובה? גם עצם הירידה הרוחנית שלי
גם זה לטובה? כתוב בספרי המקובלים שמאיר לאדם התורה, התפילה והמצוות זה כמו חומה, זה שומר עליו
אז היצר הרע לא מתקרב אליו, אבל צריך לדעת שאחד הדברים שאנחנו לא יודעים על היצה“ר שהוא אחד מהחסידי ברסלב הראשונים, הוא מהראשונים שהתקרב לרבינו, הוא כבר 5780 שנה קשור עם נשמת רבינו, רואים שהוא מקיים במסירות נפש אין שום ייאוש בעולם כלל

תן לי לטפס על האוורסט, זה כבר יותר קל

חלק מהמציאות שלנו זה המלחמה הזאת וזה ההתמודדות הזאת, אומר רבינו דבר נפלא ועמוק מאוד: ראה להיות בשמחה גם כשאתה עובר את הדברים האלה ואז כל אחד שואל: איך אפשר להיות בשמחה כשעוברים כאלה מצבים? זה הקושייה הכי גדולה בעולם, תן לי לטפס על האוורסט זה יותר קל מאשר להיות בשמחה כשאני חוטף את כל האגרופים. אני לא רוצה את הירידה הרוחנית אבל אם זה בא עליי באונס אז גם זה לטובה, למה? זה חלק מסודות הבריאה שיהודי יעבור גם למטה, כמו שאומר המתוק מדבש: כך חקק ויסד המלך מלכו של עולם שלעולם לאדם היהודי
יהיה ירידה ומעבר דרך הטומאה קודם שהוא יגיע אל הקדושה, ועל זה נאמר מי יתן טהור מטמא? כל הטהור יבוא מטמא דווקא וזה למעשה חלק מסודות והנהגת הבריאה.

רוב העולם שואלים איך להיות בשמחה?

אנחנו שוב מדגישים שזה לא שאדם בוחר לרדת, אנחנו לא בוחרים לרדת, אנחנו בוחרים לעלות כי נשמה יהודית בטבעה ובמהותה רוצה להיות קרובה להקב“ה. בן מלך רוצה להיות בארמון המלך עם אבא שלו אבל מה שאנחנו רואים שנכפה עלינו ועובר עלינו ניסיונות, קשיים והתמודדויות, צריך להעמיק את המחשבה ואת ההתבוננות ולדעת שזה חלק מההנהגה וגם זה לטובה, זה גם יצמיח את כל המציאות הנצחית, ככה כתוב בספר הדעה של הרב אלישיב זצ“ל, גם הירידות והכל יצמיח את מה שאנחנו רוצים ומשתוקקים לנצח נצחים. אומר רבינו יסוד מאוד גדול בדבר הזה: ככל שנתבונן בזה וככל שנתחבר עם הנקודה שבאמת הכל לטובה – תדע לך שזה מאיר את השמחה בלב האדם. היום כמעט כל העולם שואלים איך זוכים להיות בשמחה? יש הרבה שיטות והרבה תשובות לדבר הזה, יש כאלה שאומרים
שאם תתחבר לאינטרנט אתה תהיה בשמחה הכי גדולה, יש כאלה שאומרים במסיבת טבע, יש כאלה מציעים לעשן עשבים מסויימים ולהיות בשמחה, יש הרבה שיטות היום, ב“ה זה דור מודרני ודור חכם ויש הרבה שיטות, אבל אומר רבינו שנקודת האמת זה שככל שנזכה לראות יותר שכל ההנהגה של הקב“ה היא לטובה זה ההתחברות עם השמחה האמיתית, פה אדם קונה קניין שלם בנפש את נקודת השמחה

פסיכולוגים ופסיכיאטרים לומדים ליקו“מ

ראה להיות בשמחה כשאתה יורד מהמלוכה זה לא עצה של לעשות סלטות או קפיצות ואז להיות בשמחה, יש פה יסוד עמוק מאוד, ברגע שאתה מתחבר עם הנקודה האמיתית של האמונה שזה מתחלק לשתי בחינות: א- השם עושה את הכל. ב- כל מה שהוא עושה הכל לטובה. ככל שאנחנו מתחברים עם הנקודה הזאת אז ממילא תאיר בנו השמחה. כל השמחה זה להתחבר עם הנקודה הזאת וממילא השורש של העצבות בלב האדם זה שאדם לא יודע ולא מתחבר עם הנקודה שכל מה שהשם עושה הכל לטובה, זה הכל הולך על הנקודה הזאת, זה הבירור. עוד מעט נראה שכל הפסיכולוגים וכל הפסיכיאטרים לומדים ליקוטי מוהר“ן
כדי לרפא באמת את הנשמות, לא עפ“י שיטות דמיוניות..

יורד כדי לברר את הנק‘ הזאת

המלך אומר לבנו: ראה להיות בשמחה בהסתרות שלך, בצמצומים שלך ובמעברים שלך, ראה להיות בשמחה
כי בזה אתה מעיד שאתה מתחבר איתי באמת בהתחברות אמיתית וכל עוד האדם לא יכול להיות בשמחה שלימה
אז אומר רבינו שבהכרח יהיה לו ירידה כדי לברר איך
להיות בשמחה גם כשאתה יורד מן המלוכה. אומר רבינו שברגע שאדם יזכה בכל מצב להיות בשמחה אז אתה לא תצטרך לרדת כי כל מה שאתה יורד זה כדי לברר את הנקודה הזאת, חסר לך את הנקודה של האמונה השלימה בלב ובנפש, תרד לברר את זה

גם אצל אברהם אבינו היה את הספק הזה

בפרשת השבוע כתוב ’ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה‘ מיד אחרי זה כתוב ’ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם‘ – גם עפ“י הפשט וגם עפ“י הפנימיות והסוד יש פה שאלה גדולה מאוד: האם אברהם אבינו צדק שהוא ירד למצרים או לא צדק שהוא ירד למצרים, הרמב“ן כותב שאברהם אבינו טעה בזה. מדוע יש בזה בכלל נידון? מכיוון שהקב“ה לא ציווה את אברהם אבינו לרדת למצרים, אולי הוא היה צריך לעשות עבודה של התחזקות באמונה שהקב“ה יפרנס אותו גם בארץ בזמן הרעב, זה היה הספק ולמעשה גם אצל אברהם אבינו היה את הספק הזה – המפרשים עפ“י הפשט חלוקים בדעותיהם, יש כאלה שאומרים שאברהם אבינו צדק ויש כאלה שאומרים שהוא טעה בזה, מעניין שבזוהר הקדוש כתוב את 2 הדעות, בהתחלה כתוב שאברהם אבינו טעה והוא לא היה צריך לרדת למצרים זה מובא בפרשת לך לך דף עג

טכנולוגיה הרבה יותר מתקדמת מהיום

הזוהר הקדוש אומר: אמר רבי שמעון סוד גדול היה בחוכמה בירידת אברהם אבינו למצרים. כל הטומאה של עולם היתה במצרים, היה שם כישוף, ע“ז, כל החוכמות של העבודה זרה, זה היה המרכז של הטומאה בעולם. צריך לדעת שזה לא היה איזה מכשף אפריקאי שרוקח איזה משהו אלא למצרים הקדמונים היה חוכמות עצומות בכל ידיעת העבודה זרה ובשימוש כוחות הטומאה, למעשה כל כוחות הטומאה בעולם מקורם ושורשם במצרים הקדומה, דרך אגב היה להם טכנולוגיה הרבה יותר מתקדמת משל היום, עד היום החוקרים תמהים על זה – מצאו באמריקה המרכזית והדרומית אצל השבטים האינדיאנים ציורים של מצרים קדמונים עם צלחות מעופפות, באמת הם היו שם, היו להם מכשירי תעופה, הם היו מאוד מפותחים. אומר הזוהר הקדוש שאברהם אבינו היה צריך לרדת לכל המקומות האלה ולכל הבחינה הזאת לחוכמות של מצרים, לטומאה של מצרים ולתאוות של מצרים וזה שהוא
זכה להתחבר עם הקב“ה גם בעומק הדבר, על זה כתוב ’ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו ולוט עמו הנגבה, ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב‘ – הזוהר הקדוש אומר שהוא תיקן את הנפש שלו בשלמות דווקא בירידה שהוא ירד למצרים

למרות פיתויים והטעיות גדולות מאוד..!

כתוב בספר הלשם שבו ואחלמה מה היה נקודת העבודה של אברהם אבינו, היו לאברהם ושרה ניסיונות מאוד-מאוד גדולים במצרים אבל בכל הניסיונות האלה הוא זכה להישאר מחובר עם האמונה בהקב“ה, למרות שהיה פיתויים והיו הטעיות גדולות מאוד, עם כל זה במחשבה, ברצון ובתפילה הוא לא נפרד מהקב“ה ובזה הוא זכה להיות אברהם אבינו בחלקו של הקב“ה, ככה אומר הזוהר הקדוש – כל אלו היסודות שהמלך גילה לבנו..

מי שרוצה ממון – קיבל ממון

לאחר מכן רבינו ממשיך את הסיפור ואומר: וקיבל הבן מלך את המלוכה ביד רמה. ועשה לו שרי מלוכה, ודוכסים ושרים וחיל. וזה הבן מלך היה חכם, והיה אוהב חוכמה מאוד והיו אצלו חכמים גדולים. וכל מי שהיה בא אצלו עם איזה דבר חכמה – היה אצלו בחשיבות גדול מאוד. והיה נותן להם כבוד ועשירות בשביל החוכמה, לכל אחד כפי רצונו. מי שהיה רוצה ממון – היה נותן לו ממון, ומי שהיה רוצה כבוד – היה נותן לו כבוד, הכל בשביל החוכמה. ומחמת שהיה חשוב אצלו החוכמה כל כך, היו כולם לוקחין עצמן אל החוכמה, ועסקו כל המדינה בחוכמות. כי זה היה רוצה ממון, כדי שיקבל ממון על ידי זה. וזה היה רוצה חשיבות וכבוד. ומחמת שכולם עסקו רק בחוכמות על כן שכחו שם באותה המדינה טכסיסי מלחמה, כי היו כולם עוסקין בחוכמות. עד שהיו כל בני המדינה חכמים גדולים. עד שהקטן שבאותה המדינה – היה במדינה אחרת חכם גדול מכולם. והחכמים שבאותה המדינה היו חכמים מפלגים גדולים מאוד. ומחמת החכמות נתפקרו החכמים של אותה המדינה…

הוא היה נזכר לפעמים: היכן הוא בעולם

רבינו ממשיך את הסיפור: ומשכו גם את הבן מלך הנ"ל לדעתם, ונתפקר גם כן. ושאר בני המדינה לא נתפקרו. מחמת שהיה עמקות ודקות גדול באותה החוכמה של החכמים הנ"ל, על כן לא יכלו שאר בני המדינה לכנס באותה החכמה, ולא הזיק להם. אבל החכמים והבן מלך – נתפקרו כנ"ל. והבן מלך, מחמת שהיה בו טוב כי נולד עם טוב, והיו לו מדות טובות וישרות, היה נזכר לפעמים: היכן הוא בעולם, ומה הוא עושה וכו'. והיה גונח ומתאנח על זה על שנפל למבוכות כאלו ונתעה כל כך. והיה מתאנח מאוד. אבל תכף כשהיה מתחיל להשתמש עם השכל – חזר ונתחזק אצלו
החכמות של אפיקורסית הנ"ל. וכן היה כמה פעמים שהיה נזכר כנ"ל והיה גונח ומתאנח, ותכף כשהתחיל להשתמש עם השכל – חזר ונתחזק אצלו האפיקורסות כנ"ל

אנחנו רואים שרבינו מגנה את החוכמה

-עד כאן למעשה זה סיפור הבן מלך, אחרי זה רבינו מתחיל את החלק השני של הסיפור שזה סיפור בתוך סיפור. צריך להבין מה רבינו אומר פה: הבן מלך היה אוהב חוכמות, כל המדינה נמשכו אחרי חוכמות ומחמת החוכמות שכחו תכסיסי מלחמה ונפלו כולם לכפירה. כמו שאמרנו בסיפורי מעשיות רבינו מרמז על יסודות מאוד עמוקים, אנחנו רואים שרבינו מגנה פה את אהבת החוכמה וע“י זה הבן מלך נפל לחוכמות ולכפירה, הרי ידוע שרבינו בעצמו אומר ששורש נשמתו נרמז בפסוק ’נחל נובע מקור חוכמה‘ (ר“ת נחמן). ידוע שרבינו בעצמו היה חכם עצום ונורא מאוד וגם במעשה של החכם ותם אנחנו רואים שרבינו מגנה את החוכמה, הרי זה לא מובן, כל התורה וכל המעלה של עמ“י זה חוכמת התורה וכל המרבה בלימוד התורה בעיון, בהרחבה ובעומק הרי זה משובח, אז מדוע בשני הסיפורים רבינו מגנה את החוכמה?

לפעמים צריך לוותר על עבודת החוכמה

אומר רבי נתן יסוד מאוד גדול בדבר הזה: בוודאי שהחוכמה בעמ“י זה דבר גדול מאוד, הרי הקב“ה נתן לנו את החוכמה האין-סופית של הבריאה שזה התורה וככל שאדם יותר לומד ככה הוא בוודאי הולך ומחכים אבל רבינו אומר שעם כל העניין הזה שיש מעלה מאוד-מאוד גדולה בלימוד התורה ויש בזה שכר ותענוג אין-סוף, עם כל זה צריך לדעת שבעולם הזה יש עוד עבודה. יש את עבודת החוכמה וכל המרבה להחכים הרי זה משובח ובוודאי שזה אמת אבל עם כל זה יש עוד עבודה שנקראת עבודת האמונה, פירוש הדבר שכמו שהקב“ה רוצה שאנחנו נעבוד על עניין החוכמה ככה אדם צריך לעבוד גם על עניין האמונה. אם עבודת החוכמה זה אור של שכל עם כל זה כל אחד מאתנו צריך לדעת שיש זמנים ויש מצבים שצריך לוותר על העבודה של החוכמה ולעסוק בעבודה של האמונה הפשוטה
והתמימה, הבחינה הזאת חייבת להיות. הבן מלך שאהב מאוד את החוכמה זה
אנחנו בעצמנו שאנחנו באמת אוהבים את החוכמה כי זה אור נפשי ורוחני מאוד גדול

הבן מלך הקל בזה וזה גרם לו לכפירה…

אנחנו צריכים לדעת שיש זמנים ויש מצבים שאדם צריך לוותר על העבודה של החוכמה ולעסוק בעבודה של הקטנות, של הצמצמום, של התשובה ושל האמונה ואז בעצם הבנייה נעשית נכון. אם אדם ירצה אך ורק לדבוק בעבודת החוכמה ולהקל ראש בעבודת האמונה הפשוטה והתמימה אז אומר רבינו שלא זה יעלה בידו ולא זה יעלה בידו, אדרבה החוכמות יפילו אותו לכפירה כי א“א להיבנות רק ע“י החוכמה, חייבים גם את העבודה הזאת. נכון שכשלומדים תורה כל המרבה הרי זה משובח, אם זה בעמקות, אם זה בהרחבה וכן הלאה אבל כשמתפללים צריך לדעת שיש עבודה של תפילה וזה עבודה בפני עצמה, שמה אין שכל, יש הכנעה, יש עבודה על כוונת הלב, עבודה על תשובה וכו‘. כמו שחשוב ויסודי כ“כ עניין לימוד התורה וההחכמה בלימוד התורה, כך גם חשוב כ“כ היסוד הזה של העבודה של האמונה הפשוטה – רבינו אומר שהבן מלך הקל בעבודה הזאת וזלזל בה והיא גרמה לו לכפירה

הצדיק בעצמו יאיר לו מה צריך לעשות

צריך לדעת מה היסודות בעצם של האמונה הפשוטה והתמימה: יש בזה ארבע נקודות יסודיות: היסוד הראשון זה ההתקשרות עם הצדיקים האמיתיים, אומר רבי אברהם בן רבי נחמן שהכל עומד על נקודת החיפוש שלנו וההתקרבות שלנו לצדיק וזה קודם לכל העבודות מכיוון שברגע שאדם יהיה קשור עם צדיק אמיתי אז הצדיק יאיר בו את כל העבודות ואת כל העצות כי אנחנו מצד עצמנו יכולים להתבלבל ולא לדעת מהם הנקודות הנכונות אבל ברגע שאדם מקושר עם הצדיק אזי הצדיק בעצמו יאיר לו את כל מה שהוא צריך לעשות. רבי נתן אומר שזה היסוד הראשון של העבודה התמימה והפשוטה. היסוד השני זה העניין של התפילה, אם זה התפילות המסודרות, אם זה ניגונים, התבודדות. לדבר עם הקב“ה עכשיו זה לא עבודה של חוכמה, זה לא להיות חכם גדול אלא זה להיות פשוט גדול ותמים גדול..

האינסטינקט זה לבוא בטענות ולמרוד

אדם צריך לדעת שהתפילה זה מקל ההליכה של האדם היהודי. החפץ חיים כותב באחד מספריו שאם האדם היהודי היה נוהג לדבר עם הקב“ה בארבע קירות ביתו, כמה צרות וייסורים היה חוסך מעצמו. ככל שאדם יותר זוכה להתחבר עם התפילה  כך הוא זוכה יותר ויותר להאיר בתוכו את הנשמה הא-לוקית גם התורה של האדם זה תורה אחרת לגמרי אחרי שהוא מתחבר עם התפילה. הנקודה השלישית זה ההתמודדות שלנו במצבים של הסתרת פנים – באופן טבעי ברגע שמורידים את האדם למצב של צמצום והסתרת פנים, יכול להיות שלוקחים לאדם את הסיעתא דשמייא בלימוד, יכול להיות שמעבירים את האדם איזה ניסיונות. אדם נכשל, באופן טבעי האינסטינקט של כולנו זה לבוא בטענות ולמרוד, לטעון כנגד הדבר הזה.

לא להתבלבל, זה חלק מהמציאות שלנו

רבי נתן כותב שהנקודה השלישית זה להאמין שכל מה שהשם עושה זה הכל לטובה. הנקודה הרביעית זה לדעת ולהבין שיש לנו יצה“ר כי ככה השם ברא אותנו. עכשיו המציאות זה שיש לנו יצה“ר שלא נחלש ולא מתייאש, הוא עזב אותנו ליומיים-שלושה ועכשיו הוא חזר רענן ומחוזק, צריך לדעת שהמציאות שלנו בעולם הזה זה מלחמה כנגד היצה“ר, היום אדם מלאך ומחר בבוקר והוא רחום יכפר עוון לאן הוא יכול להגיע, הוא יכול להרוג מישהו מרוב הכעס וההקפדות שלו, פתאום הוא רוצה את כל השיגעונות של העולם הזה – למה זה קורה? כי יש יצה“ר בעולם וככה השם רוצה שיהיה יצה“ר. צריך לדעת שמפעם לפעם יש מצב כזה, לא להתבלבל זה לא טעות, זה חלק מהמציאות שלנו, לקום בבוקר ופתאום יש לנו מציאות חדשה של מלחמה כנגד היצה“ר. המלחמה כנגד היצה“ר זה קודם כל סור מרע ועשה טוב, להשתדל בכל כוחותינו להתרחק מהרע ולעשות טוב אבל לא תמיד אנחנו מצליחים, גם אז לא להיבהל אלא ישר לעשות תשובה ולדבר עם השם, להתחבר עם הקב“ה בדיבור.
להתחבר עם השם כשלא הולך לנו טוב זה יותר גבוה מאשר כשהולך לנו טוב.

ו7