פרשת כי תצא | הכנה לר“ה – תורה ו‘ בליקו“מ חלק א‘

בעזרת השם נתחיל ללמוד את תורה ו‘ בליקוטי מוהר“ן חלק ראשון, זה מנהג עתיק-יומין בברסלב ללמוד את התורה הזאת בחודש אלול גם כהכנה לראש השנה ויום הכיפורים וגם בתוך התורה רבינו מלמד אותנו את הכוונות של חודש אלול, כי יש כוונות מיוחדות לחודש אלול אז רבינו מלביש את כל הכוונות בדרך של עבודת השם. כוונות בד“כ זה מה שהמקובלים נוהגים לעשות בייחודים ולראות שמות-קודש, אבל מכיוון שאנחנו לא יודעים את זה ואנחנו לא במדרגה הזאת אז רבינו גילה
לנו דרך עבודה עפ“י הכוונות, למעשה תורה ו‘ כולה
זה הכוונות של חודש אלול לכן נוהגים בברסלב ללמוד
את התורה הזאת בחודש אלול גם כהכנה לראש השנה..

מי שבורח מהכבוד זוכה ל….

רבינו מתחיל את התורה כך: ’כי צריך כל אדם למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום. כי מי שרודף אחר הכבוד, אינו זוכה לכבוד א-לקים, אלא לכבוד של מלכים, שנאמר בו : ’כבד מלכים חקר דבר‘, והכל חוקרים אחריו ושואלים: מי הוא זה ואיזהו, שחולקים לו כבוד הזה, וחולקים עליו, שאומרים שאינו ראוי לכבוד הזה. אבל מי שבורח מן הכבוד, שממעט בכבוד עצמו ומרבה בכבוד המקום, אזי הוא זוכה לכבוד א-לקים, ואז אין בני אדם חוקרים על כבודו אם הוא ראוי אם לאו, ועליו נאמר ’כבד א-לקים הסתר דבר‘, כי אסור לחקר על הכבוד הזה.‘ למעשה זה ההתחלה של התורה ומכיוון שחודש אלול זה חודש של תשובה אז כל התורה הולכת למעשה על היסוד של התשובה ורבינו למעשה אומר לנו את הנקודה העמוקה והפנימית בכל העניין של התשובה כי בתשובה יש הרבה רובדים, יש תשובה חיצונית שגם היא חשובה אבל היא עדיין נקראת בבחינה חיצונית, שאנחנו משנים את המעשים שלנו כגון: אם אדם לא היה מניח תפילין הוא מתחיל עכשיו להניח תפילין, אם הוא לא היה שומר שבת עכשיו הוא מתחיל לשמור

כל הדרכים השונות לא מלמדות כלום

בוודאי שזה דברים חשובים מאוד אבל זה עדיין נקרא בבחינת חיצונית התשובה.
יש רובד יותר עמוק שהוא נקרא פנימיות התשובה, למעשה השינוי שלנו
במעשים צריך להוביל אותנו אל הפנימיות של התשובה. בפשטות פנימיות התשובה זה תיקון המידות, להתרחק מתאוות מיותרות של העולם הזה ועוד יותר עמוק מתיקון התאוות זה תיקון המידות, מכיוון שברגע שאנחנו חיים בדרך שרחוקה מתורה ומאמונה, כל אדם יכול להתבונן בזה ולזהות שבתוכו למעשה כל הדרכים שהם שונות מדרך התורה והאמונה הם לא מלמדות אותנו שום-דבר בנקודה
של המידות ולא רק זה אלא הם בדרך כלל מרגילות את האדם למידות לא-טובות..

מתחיל משוקולד..

יש כזאת מציאות שילד נולד ולמעשה מגיל שלוש מחנכים אותו ואומרים לו שאם יש איזה תאווה בעולם הזה שהוא יכול לקיים אותה והוא לא מקיים אותה, הוא עתיד לתת את הדין על זה – אז הוא מתחיל לרדוף אחרי התאוות, זה מתחיל מגיל שלוש שהוא עדיין לא מבין, זה מתחיל משוקולד וסוכריות, אח“כ זה עובר לעוגות קצפת וכן הלאה ואדם מבין שלמעשה לא נברא העולם אלא בשביל לספק את התאוות שלנו

קבלן מצוות ופרופסור לגמרא

ברגע שאדם נמצא במציאות הזאת וכך הוא חונך וכך הוא גדל, ממילא זה מאוד משפיע גם על המידות שלו, זה לא רק תאוות אלא זה מיד משפיע גם על המידות שלו, וככל שאדם יותר שוקע בדרך הזאת כך האדם הופך להיות מאוד אנוכי ואגואיסט מכיוון שלמעשה כל החינוך היום של התרבות-המערבית זה הכל: איך אני מקבל את מה שאני צריך ואת מה שאני רוצה, את הסיפוקים שלי וכן הלאה, הכל זה בעצם לטובה ולהנאה שלנו – כל זה גורם ויוצר קלקול גדול מאוד במידות שלנו, הם מתקלקלות ואנחנו הופכים להיות כעסנים ואז יש את מידת הקנאה, הגאווה והחיפוש של הכבוד ואז זה ממילא הופך להיות לשון-הרע וכן הלאה וכן הלאה וכולנו מכירים את זה. צריך לדעת שאחת
המטרות הראשונות של לימוד התורה וקיום המצוות זה לתקן ולעדן את המידות שלנו. היסוד של התורה זה שאנחנו לא קבלני מצוות ולא פרופסורים לגמרא, אעפ“י שלקיים את המצוות זה דבר גדול מאוד וללמוד את התורה זה דבר גדול מאוד ואנחנו ח“ו לא מקלים ראש בזה, נהפוך הוא, הלוואי שנזכה לקיים כמה שיותר את המצוות וללמוד את התורה אבל עם כל זה אומר הזוהר הקדוש שזה לא התכלית

תיקון הנפש זה תיקון המידות

זה הדרך להגיע אל התכלית. הזוהר הקדוש קורא למצוות תרי“ג עצות. עצה זה דרך להביא אותנו לאיזה יעד, תרי“ג עצות זה עצות לתיקון הנפש והדבר הראשון בתיקון הנפש זה תיקון המידות. אנחנו זוכים שהתורה שאנחנו לומדים והמצוות שאנחנו מקיימים יעזרו לנו להתגבר על מידת הקנאה שלנו, על הרדיפה אחרי הכבוד, על הגאווה, על הכעסים וכן הלאה וברוך השם אנחנו מלאים בזה – בדור שלנו ברוך השם כולנו מלאים בדברים האלה. צריך לדעת, ולא בדרך של ייאוש ח“ו, שהדרך של התורה זה תיקון המידות וזה נקרא התחלה של ההבנה של המושג של התשובה הפנימית. התשובה החיצונית צריכה להוביל אותנו אל התשובה הפנימית שנדע איך לתקן את המידות שלנו. בכל דרך תיקון המידות יש נקודה מרכזית ושורשית שברגע שאנחנו זוכים לעבוד על הנקודה הזאת ממילא מתפשטת מזה רפואה לכל המידות..

מוסרים את הנפש להרבות בכבוד עצמנו

יש מידות שאם אנחנו זוכים לעסוק בתיקונם, ממילא זה עוזר לתיקון כל המידות כמו שהחזון איש אומר שהנפש היא אחת, הכוונה שברגע שאנחנו עוסקים בתיקון אחד ממילא זה משפיע על כל הנפש וגם נהפוך הוא כשאדם ח“ו מקלקל מידה אחת אז מתקלקל אצלו כל הנפש, אבל אנחנו ברוך השם הולכים בדרכי הרפואה ולא בדרכי הקלקול אז אנחנו מדברים על הבחינה של הרפואה של הדברים. לרבינו יש כמה נקודות שהם מאוד יסודיות ומאוד שורשיות בדרך התשובה הפנימית והנקודה הראשונה שרבינו מדבר בתורה הזאת ’כי צריך כל אדם למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום‘ – צריך קצת להבין ולהתבונן בדבר הזה מה זה נקרא למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום, אנחנו צריכים לדעת שמצד טבע האדם, יש דברים שבאנו איתם לעולם הזה, אם זה מצד גלגולים ואם זה מצד השורש לנו באדם הראשון ועוד סודות בכל תורת הנשמות, לא משנה כרגע מה הסיבות אבל
הלכה למעשה באנו לעולם הזה כבר עם כמה תוכנות מובנות בתוכנו, בתחילת התורה רבינו אומר לנו נקודה מאוד יסודית: צריך לדעת שמצד הטבע שלנו וזה
מובנה בתוכנו שאנחנו מורגלים ומוסרים את הנפש מאוד-מאוד להרבות בכבוד עצמנו

הוא יותר חכם? אז הוא יותר מתוחכם בזה 

כבוד עצמנו זה נקודה מאוד פנימית בתוך האדם וזה מוליך אותנו ומחייה אותנו ומעסיק אותנו הרבה מאוד: איך אנחנו זוכים להרבות בכבוד עצמנו וככל שהאדם הוא יותר חכם ככה הוא יותר מתוחכם בדבר הזה. אדם לא ילך עם שלט ברחוב ’תכבדו אותי‘, כי הוא יודע שזה לא יועיל אז הוא מחפש דרכים ולכל אחד יש את הדרך שלו איך לקבל את הכבוד, אין כזה דבר שאדם לא מחפש כבוד, כולנו באנו לעולם עם תוכנה מובנית בדבר הזה. יש מדרש שמספר על יהודי צדיק שרצה פעם לחפש ולחקור במידת הענווה, הוא חקר בעיר וראה שאין בה את מידת הענווה אז הוא יצא מחוץ לעיר לחפש את מידת הענווה. באותה תקופה המצורעים היו יוצאים מחוץ לעיר..

ערימת האשפה שלי יותר גבוהה

המצורעים היו צריכים להיות מחוץ לעיר עד שהם מתרפאים וכל מי שהמתקרב אליהם הם צריכים להודיע לו ולהגיד לו: אנחנו טמאים. המצורע היה אומר: אני טמא, אני טמא. אפשר להבין שבמציאות הזאת אין כבוד גדול, גם להיות מצורע וגם מחוץ לעיר וגם להודיע לכל מי שמתקרב אליו שהוא טמא – בוודאי שזה לא כבוד גדול. אותו חכם שרצה לחקור במידת הענווה אמר לעצמו: אני אלך אל המצורעים, בוודאי שם אני אוכל למצוא את מידת הענווה. המצורעים היו מתגוררים ליד הערימות של האשפה מחוץ לעיר, החכם הלך לשם והוא ראה 2 מצורעים מדברים אחד עם השני, כשהוא הגיע אליהם הוא הקשיב לשיחה שלהם והוא שמע את
אחד המצורעים אומר לשני: ערימת האשפה שלי יותר גבוהה מערימת האשפה שלך..

גם את השפלות עצמה הוא יקח לגאווה

אותו חכם ראה שגם במקום הזה אין את מידת הענווה – שמעתי את האדמו“ר מפוריסוב שאמר: אדם כ“כ רוצה כבוד ומחפש את הגאווה שלא אכפת לו אפילו להתגאות שערימת האשפה שלו יותר גבוהה מהערימה של השני – עד שאנחנו לא מתבוננים לעבוד על הנקודה הזאת, אין מציאות שאדם באמת יכול לתקן את הדבר, אפשר לתקן את זה וזה מה שרבינו אומר בתחילת התורה הזאת. כל עוד אנחנו לא מודעים לזה ולא יודעים את הדבר הזה ואנחנו שומעים עצות ומקבלים עצות איך אנחנו זוכים לתקן את זה – זה אומר שבוודאי שזה הדרך שלנו והדבר הזה מובנה בתוכנו, לכן גם אם אדם סובל את הביזיונות והוא נמצא במציאות של שפלות, אם האדם לא מתעורר איך לתקן את המידה הזאת אז גם את השפלות עצמה הוא יקח לנקודה של גאווה, גם בערימת האשפה הוא יתגאה, שהיא יותר גבוהה משל השני..

צריך לדעת שלעולם אנחנו מחפשים כבוד

רבינו אומר שכנגד זה האדם צריך להתעורר ולהבין שהוא צריך לעבוד על הנקודה הזאת של הגאווה. ברגע שאנחנו מתעוררים לעבוד אנחנו יכולים לזכות ולעבוד על זה, אבל בלי התבוננות ועבודה על הדבר הזה אז בוודאי שאנחנו מחפשים את הכבוד. נקודה שנייה בדבר הזה: צריך לדעת שלעולם אנחנו מחפשים כבוד, אדם צריך לדעת שהוא תמיד מחפש כבוד, כך באנו לעולם ואין על האדם להאשים את עצמו
וגם להכנס לעצבות, לייאוש או להתמרמרות למה אני כזה. לפני 25 שנה דיברתי על האדמו“ר מפוריסוב על הנקודה הזאת והוא אמר לי נקודה מאוד יפה, הוא אמר
לי שהקב“ה לא מקפיד על האדם גם אם יהיה לו את המידות הכי מקולקלות
והכי גרועות שבעולם וגם אם יהיה לו את התאוות הכי קשות שבעולם, הקב“ה
לא מקפיד בזה על האדם והסיבה היא שהוא בעצמו נתן לנו את זה, הוא בעצמו
נתן לנו את המידות הלא טובות והוא בעצמו נתן לנו את התאוות והוא נתן לנו את
כל זה כי זה עבודתנו בעולם הזה, האדמו“ר המשיך ואמר לי על מה הוא כן
מקפיד, הקב“ה מקפיד על זה שאדם לא מתעורר לעבוד על הדברים, זה שיש לך גאווה וכעס והקפדה, כך באנו לעולם והקב“ה נתן לנו את זה, אדרבה זה לטובתנו אבל אם אדם אומר: אני מתוקן והכל מסודר אצלי ואני בסדר – על זה יש את ההקפדה

אדרבה, יכול להיות שהקב“ה סומך עלייך

ברגע שאנחנו מתעוררים לעבוד על הדברים אנחנו צריכים לדעת שלמעשה לפי הקב“ה אנחנו עושים את החובה עלינו. לפעמים מתחיל להתגלות לאדם איפה הוא אוחז צריך לדעת שאין לאדם ליפול בדעתו מזה בשום-צד מכיוון שאתה לא אשם בזה שיש לך את הבחינה הזאת, אדרבה יכול להיות שהקב“ה סומך עלייך אז הוא נתן לך עבודה קשה, הוא נתן לך מידות קשות. אומרים חז“ל בכמה וכמה מקומות שאחד הצדיקים הכי גדולים בהיסטוריה היה לו עבודה על מידות – דוד המלך, איזה ניסיונות היו לו אם זה בהקפדה ואם זה בתאוות העולם הזה, הוא היה אדמוני שזה גבורות. עצם העובדה שהיה לדוד המלך את כל זה, זה לא חיסרון, נהפוך הוא זה המעלה שלו שהוא קיבל על עצמו לעבוד את העבודה הזאת, לכן יסוד מאוד גדול בדבר הזה לדעת שכל עוד האדם בעולם הזה תמיד אנחנו צריכים לעבוד על הדברים האלה, כל פעם זה יותר בדקות, יותר בפנימיות ויותר בהבנה, אבל לעולם אנחנו צריכים לעבוד על זה

אני כזה גרוע? כן אתה כזה גרוע

שלא נשלה את עצמנו שאי-פעם גמרנו לעבוד על הדבר הזה, תמיד יש עוד על מה לעבוד ומה לתקן בכל הבחינה
של המידות, בפרט בנקודה של הגאווה ושאדם מחפש
את כבוד עצמו, תמיד יש לנו עבודה בדבר הזה ובד-בבד תמיד לזכור: לא להכנס לחלישות הדעת בשום-צד, מה שלא נגלה על עצמנו, כי לפעמים יש סיעתא דשמייא שמתחילים להראות לאדם איפה הוא באמת נמצא ואז אדם יכול מהר מאוד להגיע לייאוש, לעצבות ולמרירות: מה אני כזה גרוע? כן, אתה כזה גרוע רק שאתה לא אשם בזה שאתה כזה גרוע, אז עכשיו מתחילים לברר אותך..

לעשות בסוף ההתבודדות סעודת-הודיה

פעם אמר לי אחד מזקני ברסלב: ראוי לאדם ללכת תמיד עם כמה עוגיות להתבודדות. שאלתי אותו: למה? הוא אמר: יכול להיות שאתה תצטרך בסוף ההתבודדות לעשות סעודת-הודיה על זה שמגלים לך איפה אתה נמצא, אולי יהיה לך התבודדות עם עת-רצון ויראו לך איפה אתה נמצא ואז מיד בסוף ההתבודדות אתה צריך לעשות סעודת-הודיה, להגיד להקב“ה תודה שגילית לי את האמת איפה אני נמצא. לכן זה נקודה מאוד-מאוד חשובה שאדם לא יחלש בדעתו ממה שהוא
לא יגלה על עצמו, אדרבה ככל שאדם הולך עם נקודה הזאת והוא מברר את
זה יותר ויותר, הדעת של האדם יותר מתבררת להיות אמתית וזה נקרא בירור-המדמה

כי חזק הוא (העמים בא“י) ממנו (מהקב“ה)

יש בחינה של מדמה שרבינו אומר שצריך לברר את המדמה, זה שאדם חושב מחשבות מוטעות מה הקב“ה והתורה רוצים ממנו ויש בזה בירור. יש טעויות שנדמה לאדם שזה מה שהתורה רוצה ממנו, רבינו קורא לזה בירור המדמה. אומר ר‘ נתן בליקוטי הלכות שאחד הנקודות היסודיות ביותר לעזור לנו לברר את המדמה זה כמה שאדם זוכה לתקן את המידות שלו. כשאנחנו יודעים שהעבודה הפנימית של חיינו ואנחנו לומדים את התורה ומקיימים את המצוות ועושים שיחות-חברים ומתקרבים לצדיק כדי לתקן את המידות. ככל שאדם יותר זוכה לתקן את המידות ממילא אדם זוכה לעשות בירור המדמה כי המידות הלא טובות מכניסות דמיונות בתוך עולם המחשבה שלנו. מכיוון שזה קצת מופשט אנחנו רוצים להגיד דוגמא לדבר כדי להבין מה זה נקרא בירור המדמה: המרגלים חזרו מא“י אחרי 40 יום שהם תרו את הארץ, הם באו ואמרו: ’באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש הוא וזה פריה, אפס כי עז העם הישב בארץ והערים בצרות גדלת מאד וגם ילדי הענק ראינו שם…לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו‘ – הם באים ומספרים על העוצמה של העמים שהיו אז בא“י, המרגלים אומרים ’כי חזק הוא ממנו‘ אומרת הגמרא במסכת
סוטה שהמרגלים התכוונו כי חזק הוא (העמים היושבים בארץ), ממנו (מהקב“ה). האם יכול להיות כזה דבר? מדובר על ראשי בנ“י, לפני שנה אתם קיבלתם את התורה

הם ראו סודות גדולים מאוד…!

המרגלים היו שנה אחרי מתן תורה, אתם ראיתם את הקב“ה בהר סיני מתגלה ואתם שמעתם את 2 הדברות הראשונות, ראיתם את הניסים של יציאת מצרים, קריעת ים-סוף, מלחמת עמלק וכן הלאה – איך יכול להיות שאנשים כ“כ גדולים בדור-המדבר אומרים ’כי חזק הוא ממנו‘. איך יכול להיות שהם בכלל אמרו כזה דבר? אלא באמת יש בזה עומק גדול מאוד, המרגלים לא היו אנשים פשוטים, הם היו אנשים מאוד-מאוד גדולים והם ראו סודות גדולים מאוד בהנהגת העולם, הם ראו שיש ניצוצות קדושה בתוך א“י שעדיין לא הגיע הזמן שלהם להתברר ולפי הסדרים וההנהגה שהקב“ה ברא בבריאה, עדיין לא הגיע זמן הבירור של הניצוצות של א“י, אומר החיד“א ועוד מפרשים שכל מה שהמרגלים ראו ואמרו, הכל אמת. הם לא טעו בשום דבר

למה הקב“ה כל-כך הקפיד?

המרגלים לא היו אנשים מדומיינים, כל מה שהם ראו בא“י את בירור הניצוצות והקושי של הניצוצות ושעדיין לא הגיע זמן הבירור, הכל זה אמת, הם צדקו בכל זה ואנחנו רואים שהקב“ה כ“כ הקפיד עליהם. העונש הקשה ביותר שהיה במדבר זה העונש של חטא המרגלים, אם כל מה שהם אמרו זה אמת אם-כך מה הטענה כנגד המרגלים? אם זה אמת אז מה הטענה כנגדם? נכון שאתם ראיתם דברים גדולים מאוד, ראיתם את סוד בירור הניצוצות ואת סוד תיקון העולם, אחרי כל מה שאתם ראיתם, מה משה רבינו אמר לכם בשם-השם? נכנס לא“י ואין שום בעיה. מה המרגלים היו צריכים לעשות? לדעת שכל מה שהם רואים ומשיגים הכל זה אמת אבל משה רואה את האמת יותר עמוק

רואים אמת? משה רבינו רואה אמת לאמיתה

אתם רואים אמת ומשה רבינו רואה את האמת לאמיתה. הם באו והחלישו את דעתם העם, באותו לילה כל עמ“י בכו. אומר להם הקב“ה ורש“י מביא את זה בפרשת שלח-לך: אתם בכיתם בכייה של חינם, אני אקבע לכם בכייה לדורות. לפי האמת של הקב“ה באותו לילה עמ“י היו צריכים לרקוד כל הלילה, שימו לב, מה הם עשו? בכו ועל זה אומר הקב“ה בכייה של חינם. הם הגיעו לכל הטעות הזאת מהמדמה,
זה הטעויות שיש לכל אדם בבירור המדמה, שנדמה לאדם מציאות מסויימת
ובאמת המציאות היא אחרת לגמרי. בירור המדמה זה טעויות במחשבות שלנו איך להסתכל על הדברים שקורים לנו, קורים לאחרים וקורים לכלל עמ“י בכל הבחינות..

בגלל הגאווה או בגלל דברים עליונים?

כל הטעויות נובעות מזה שאנחנו טועים במה שהקב“ה רוצה מאתנו ובמה הצדיקים האמתיים רוצים מאתנו. אחת הנקודות החשובות והיסודיות ביותר בתיקון המדמה זה תיקון המידות – ככל שאדם מתקן את המידות שלו והוא רואה כמה שהוא יותר מכוון לכבוד ולגאווה שלו ע“י זה ממילא מתברר בתוכו המדמה. הזוהר הקדוש אומר שכל הטעות של המרגלים נבעה בגלל מידת הגאווה, הם רצו להישאר מנהיגים, הם ראו שאם יכנסו לארץ יכול להיות שהם ירדו ממדרגתם, בגלל הגאווה הזאת הם טעו, לכאורה איך זה מסתדר? הרי אמרנו שהם טעו מצד זה שהם ראו דברים עליונים, זה שהם לא התבטלו למשה רבינו לזרוק את השכל שלהם ולהבין: למרות מה שאנחנו רואים, יש ראייה יותר גבוהה והצדיק יודע יותר מאתנו, זה שהם לא יכלו לקבל את דברי משה רבינו זה מצד מידת הגאווה, ז“א שבירור המדמה ובירור הטעויות שיש בתוכנו זה קשור מאוד לתיקון המידות שלנו. כל התורה הזאת (תורה ו‘) זה תורת התשובה וזה תיקון העולם הן בכלליות והן בפרטיות והדבר הראשון שרבינו אומר
’כי צריך כל אדם למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום‘, צריך לדעת שזה
לא עבודה פשוטה, זה לא שאדם יעשה משהו חיצוני וע“י זה הוא ימעט בכבוד
עצמו וירבה בכבוד המקום אלא צריך ללמוד ולזהות איפה אנחנו מכוונים לכבוד עצמנו

ציבור יקר: יהי רצון שתזכו לדעת מי אני..

לפעמים אדם מדבר, תשים-לב למה אתה אומר את מה שאתה אומר, יש לך סיבה למה אמרת את זה, תסתכל ותחקור האם יש משהו יותר פנימי במה שאמרתי? לפעמים אדם מדבר בשביל שיכבדו אותו, להראות את החוכמה שלו ואת הכישרונות שלו. שימו לב כמה פעמים נכנס בתוך הדיבור שלנו הנקודה הזאת שאנחנו מכוונים לכבוד עצמנו, עכשיו אנחנו לא נבוא ונגיד: ציבור יקר, יהי-רצון שתזכו לדעת מי אני. אדם לא טיפש והוא לא יבוא וידבר בצורה כזאת אלא מה שעכשיו אמרנו זה הרבה פעמים נכנס בתוך הדיבור שלנו. התיקון של למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום זה שלאט-לאט אדם לומד לזהות בתוכו שמה שהוא עושה, חושב, מדבר ופועל זה בשביל
להרבות בכבוד עצמו, זה דרך שצריך ללכת איתה לאט-לאט

יש הרבה צלחות מעופפות

כשאנחנו זוכים לראות את זה, זה תיקון גדול מאוד בדבר הזה. נקודה אחת בלמעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום זה שאנחנו זוכים לגלות איפה פעלנו לכבוד עצמנו, זה נקודה אחת. בד“כ אנשים שהם יותר קרובים אלינו אנחנו יותר פתוחים איתם לכן אנחנו יותר דורשים מהם את הכבוד. היום אם זה בין אחים או בין בעל לאישה או בין הורים לילדים ברוך השם יש הרבה צלחות מעופפות. אמרנו שאחד החסדים שהקב“ה עשה עם הדור שלנו זה שהוא הוריד את הכלים החד-פעמים לעולם, ברוך השם אפשר לזרוק אחד על השני כלים וזה מנייר או קרטון אז זה מונע התנפצויות על הקירות, כנראה שהכלים החד-פעמים זה בגלל הבעיות שיש בבית – אדם לאט-לאט לומד על מה אני כ“כ כועס בעצם? ואז שאדם יתחיל לזהות בתוך עצמו את הנקודה שהוא מחפש ודורש את הכבוד שלו. ברגע שאנחנו מזהים את זה צריך לדעת שזה תיקון גדול מאוד ועצום מאוד ברגע שאדם מזהה את זה..

הצדיקים היו כמו בלשים על נפש שלהם

אחד הדברים הכי קשים לברר זה שאנחנו לא מודעים לדבר, אם אנחנו מודעים לזה, זה כבר תיקון גדול מאוד, מיד אנחנו יכולים להתפלל על זה ולעשות מחאה כנגד הדבר. עצם העובדה שאדם מזהה בתוכו את הנקודה הזאת זה כבר תיקון גדול מאוד בדבר הזה. הצדיקים הגדולים היו כמו בלשים על הנפש שלהם, הם היו מסתכלים בזכוכית מגדלת לראות כל נקודה שלא לשם-שמיים בתוכם, אנחנו צריכים טלסקופ שנזהה את הדברים הגדולים שבתוכנו אבל זה מעלה מאוד גדולה שאדם מזהה את זה

ממילא אדם זוכה לתקן את הרצון שלו

ככל שאדם מכוון ופועל יותר לכבוד עצמו, האדם רואה שלילי באחרים, הכוונה שמתחילים להקפיד על השני או שופטים אותו לצד החומרה: מה שהוא עושה זה מצד קלקול המידות שלו וכן הלאה, צריך לדעת שההסתכלות השלילית על הזולת, השורש שלה זה ממה שאנחנו רוצים את כבוד עצמנו, כי ברגע שאנחנו חושבים שהשני לא מכוון אותנו לפי דעתנו ולפי מה שאנחנו חושבים, מיד אנחנו רואים בו דברים שליליים, לכן אחד התיקונים הגדולים בדבר הזה, שאדם לומד להסתכל בעין חיובית על הזולת, להתחיל ללמד זכות, לחפש נקודות זכות בשני. ככל שאנחנו זוכים יותר לראות נקודות טובות בשני, ע“י זה אדם זוכה ממילא לתקן את הרצון שלו בכבוד עצמו. הראייה החיובית מתקנת את הדבר הזה, לכן רבינו הדגיש מאוד את הנקודה הזאת לחפש טוב אפילו במי שהוא רשע גמור. הרבה פעמים שואלים:
מה הכוונה לחפש נקודה טובה במי שהוא רשע גמור? הרי הוא רשע. נכון, זה שההתנהגות שלו 80% לא בסדר, זה לא בסדר, אבל אומר רבינו: הוא יהודי, ברוך השם הוא לא עמלקי אז יש בו בוודאי עוד ניצוצות טובים, תסתכל ותברר את הנקודות הטובות שיש בו. הכרתי יהודי שהיה סוחר סמים מאוד גדול אבל הוא היה עוזר למשפחות נזקקות כל שבת – זה שהוא סוחר סמים זה לא בסדר, אבל זה שהוא עוזר למשפחות עניות, תראה את זה. מה זה חשוב שהוא עוזר למשפחות עניות?

הוא עוזר לעניים כי הוא נשמה יהודית!

למה זה חשוב שאני יראה שהוא עוזר למשפחות עניות? אם אדם מנהל פה
איזה רשת לסחר בסמים אז למה באמת הוא עוזר למשפחות עניות? כי הוא
נשמה יהודית, הנה זה ניצוץ של הנשמה היהודית וזה לא הלך לאיבוד, כל עוד
הוא יהודי יש בו נקודות טובות, המעשים הטובים שהוא עושה זה גילוי של אור הנשמה הא-לוקית שיש בתוכו, אומר רבינו דבר גדול מאוד בדבר הזה:
כשאנחנו מזהים את הטוב של השני הפעולה שנפעלת בזה שעל ידי זה
אנחנו מאירים ומעוררים את הנשמה הא-לוקית, פירוש הדבר שברגע שאתה רואה את הטוב בשני אתה מעורר את הנשמה הא-לוקית שבתוכו ואומר רבינו
שככל שנלך יותר עם עין טובה על ידי זה אנחנו יכולים להעצים ולהאיר כל פעם
עוד ועוד את הנשמה הא-לוקית עד שהיא תדחה לגמרי את כל החלק הרע שבתוכה.

לגלות את כבוד השם ומלכותו בעולם.

יש לשון של אחד מגדולי מפרשי הגמרא ר‘ בצלאל אשכנזי (’השיטה המקובצת‘), שכותב שאם אין לימוד זכות למטה אז יש חרון-אף למעלה, פירוש הדבר שברגע שאנחנו מלמדים זכות אנחנו ממתיקים דינים. אז הנקודה השנייה בלמעט בכבוד עצמו זה שאדם רואה נקודות טובות בזולתו. נקודה נוספת זה מה שרבינו אומר להרבות בכבוד המקום, בפשטות זה המדרגה של הצדיקים הגדולים שכל מעשיהם זה להרבות ולגלות את מלכות השם בעולם, הם יודעים שזה האמת וזה התכלית ואין שום דבר אחר, לכן כל מעשיהם זה לגלות את כבוד השם ואת מלכות השם בעולם..

הריני מכוון לעשות את המעשים והמצוות

אנחנו עדיין לא אוחזים במקום הזה, אנחנו עדיין לא מכוונים לכבוד השם, אבל אומר ר‘ נתן בליקוטי הלכות שאפילו שאנחנו עדיין לא במקום הזה אבל אנחנו חושבים על זה ואנחנו מוציאים את זה בפה, אנחנו אומרים: הרינו עושים את המצווה הזאת או את המעשה הזה כדי לגלות את כבוד השם בעולם, אעפ“י שאנחנו עדיין לא אוחזים בנקודה הזאת, ככל שאדם ירבה לחשוב ולהגיד את זה בפה: הריני מכוון לעשות את המעשים והמצוות כדי לגלות את כבוד השם בעולם. אני בא להתפלל כדי לגלות את מלכות השם, אני עוזר לשני כדי לגלות את מלכות השם בעולם – אפילו שכרגע אנחנו עדיין לא מכוונים לזה באמת בשלמות, עצם המחשבה והדיבור בדבר הזה, זה מתחיל להאיר את זה בתוכנו ולאט-לאט נתחיל לכוון לכבוד השם..

לאט-לאט זה מתחיל להאיר בתוך ליבנו

אלו השלוש נקודות של העבודה איך אנחנו ממעטים בכבוד עצמנו ומרבים בכבוד המקום, הנקודה הראשונה זה שאדם ילמד לזהות איפה הוא באמת מכוון לכבוד עצמו ואז הוא יעשה על זה מחאה ותפילה, נקודה שנייה זה ללמוד לראות את הטוב שבזולת והנקודה השלישית זה להגיד את זה בפה: הרינו מכוונים לעשות את המצווה הזאת או המעשה הזה כדי לגלות את מלכות השם בעולם – עצם העובדה שאנחנו מוציאים את זה בפה לאט-לאט זה מתחיל להאיר בתוך ליבנו, זה היסוד הראשון של תורה ו‘ ואומר רבינו שאז אדם זוכה לכבוד א-לקים ולא לכבוד
מלכים, פה רבינו אומר לנו 2 מושגים, יש כבוד א-לקים ויש כבוד מלכים. כבוד מלכים זה כבוד שבני-אדם מכבדים אותו מצד שהוא רוצה שיכבדו אותו, הוא
עושה חסד אז הוא רוצה שיכבדו אותו – רבינו אומר שכבוד כזה מלווה בהרבה ביזיונות

זוהי עסקת חבילה: גם כבוד וגם ביזיון

כשאדם מחפש את הכבוד החיצוני, יכבדו אותו אבל גם יבזו אותו הרבה, זה בא ביחד, זה עסקת חבילה: גם כבוד וגם ביזיון ביחד, אבל יש בחינה שנקראת כבוד
א-לקים ורבינו אומר שאף אחד לא שואל על כבוד א-לקים ועל זה נאמר ’כבד
א-לקים הסתר דבר‘ זה בחינה שיש בזה הסתרה ואין בזה ביזיונות. אומר ר‘ נתן שכבוד א-לקים זה שאדם מחפש את קרבת השם, הכוונה שהוא עושה את מעשיו ואת פעולותיו כדי להרגיש את האור של הקב“ה בתוכו, את אהבת השם ואת
נועם השם. דוד המלך הגיע לבחינה של ’אחת שאלתי מאת השם אותה אבקש שבתי בבית השם כל ימי חיי לחזות בנעם השם ולבקר בהיכלו‘ שימו לב דוד
המלך אומר אחת שאלתי, כי לפעמים עדיין נמצא בתוך האדם בחינה של שתיים שאלתי מאת השם, גם לחזות בנועם השם וגם לחזות בנועם הכבוד החיצוני – ר‘ נתן אומר שהעבודה שלנו זה לאט-לאט לבקש ולרצות שכל החיות וכל השמחה שלנו תהיה אחת שאלתי אותה אבקש שבתי בבית השם. העבודה שלנו בעולם
הזה זה לחפש את נועם השם וככל שאדם זוכה להשיג את זה, זה נקרא כבוד א-לקים

אנשים מכבדים אותך? מביאים לך עוגה?

הזוהר הקדוש אומר שהכבוד זה אור השם, זה אור א-לקים, הכוונה שאנחנו זוכים שהחיות והשמחה שלנו היה כבוד א-לקים ומזה אנחנו מקבלים את החיות, אנחנו לא מחפשים את החיות של העולם הזה. הצדיקים הגדולים שזוכים להרגיש את כבוד א-לקים, שזוכים להרגיש את החיות של הקב“ה בתוכם, כל החיפוש של העולם הזה שלנו אחרי כבוד, ממון ותענוגים, נראה בעיניהם כשטות הכי גדולה, הם מרחמים עלינו לכן הם כ“כ רוצים לעזור לנו מכיוון שהם רואים באיזה שטות אנחנו נמצאים. ברגע שהצדיק זוכה להרגיש את נועם אז הוא זוכה לראות איך אין לך שטות יותר גדולה מכל תענוגי העולם הזה כי מה כבר העולם הזה נותן לך? מיליון דולר בעובר-ושב? אנשים מכבדים אותך? מביאים לך לאכול איזה עוגת קצפת?

נועם השם – אין תענוג יותר גדול מזה!!

אם אדם לא יודע מה זה קרבת השם והוא לא מרגיש בתוכו את קרבת השם אז בשבילו עוגת קצפת זה תכלית העולם ואין דבר גדול מזה ואז אדם הולך 24 שעות ביממה עם שויתי עוגת קצפת לנגדי תמיד, הוא  כל הזמן מחפש במסירות נפש בכל העולם עוגת קצפת או שניצלים אבל אומר ר‘ נתן שכל זה כשאדם לא זכה לקבל ניצוץ ש נועם השם כי ברגע שאדם מרגיש קצת בליבו את התענוג של הקב“ה, מיד הוא רואה שאין שטות והבל יותר מכל שאר הדברים, אדרבה זה הופך להיות אצלו המונעים הכי גדולים לקבל את נועם השם – אצל הצדיקים תאוות העולם הזה, זה היה אויב מכיוון שזה מסתיר לצדיקים את נועם השם. כבוד א-לקים זה להרגיש את הנועם ואת האור של הקב“ה בתוכנו ואין תענוג יותר גדול מזה.