פרשת תולדות | ממשיכים עם המעשה משבעת הקבצנים

בעזרת השם אנחנו ממשיכים עם המעשה משבעת הקבצנים אחרי הפסקה של שלושה שבועות, נעשה הקדמה קצרה להכנס לסיפור, הסיפור מתחיל שהמלך מסר את המלוכה לבנו בחייו והיתה שמחה גדולה מאוד מזה שהמלך מוסר את המלוכה לבנו בחייו. הסיפורים הם משלים ורמזים וסודות מאוד עמוקים אז הבחינה הזאת של מסירת המלוכה של המלך לבנו בחייו זה מרמז על מתן תורה מכיוון שכאשר הקב“ה מסר לעמ“י את התורה, השתנתה כל הנהגת הבריאה, למעשה אחרי שקיבלנו את התורה מי שקובע את הנהגת העולם זה עמ“י

הקב“ה כולו רחמים וכולו טוב

הראנו כמה דוגמאות שע“י התפילה והתורה של הצדיקים, זה קובע איך שהקב“ה מנהיג את העולם – זה היה היסוד הראשון של הסיפור, זה מסירת המלוכה של המלך לבנו בחייו, לאחר מכן כשהיו שמחים מעצם המסירה של המלוכה אז אומר רבינו שהמלך אמר לבנו: היות שאני חוזה בכוכבים, ואני רואה שאתה עתיד לירד מן המלוכה, בכן תראה שלא יהיה לך עצבות כשתרד מן המלוכה. רק תהיה בשמחה וכשתהיה בשמחה – גם אני אהיה בשמחה. גם כשיהיה לך עצבות, אף על פי כן אני אהיה בשמחה על שאין אתה מלך. כי אינך ראוי למלוכה, מאחר שאינך יכול להחזיק עצמך בשמחה כשאתה יורד מן המלוכה. רבינו מלמד אותנו פה יסוד מאוד עמוק שכמעט כולל את כל תכלית בריאת העולם, חז“ל במדרש רבה בפרשת בראשית אומרים שעלה ברצונו של הקב“ה לברוא את העולם במידת הדין, וחז“ל שואלים מדוע? הרי הקב“ה כולו רחמים וכולו טוב, אלא כל העניין של מידת הדין זה ליצור את המציאות של העבודה והשכר שיהיה לעמ“י לנצח-נצחים, עצם העובדה שאנחנו עוברים את המציאות הקשה עם ההתמודדות ועם כל מה שעובר עלינו, כתוב בספרים הקדושים שהתענוג והשכר שיהיה לנו לעתיד לבוא זה גדול פי אין סוף ממה שהיה אילו היינו מקבלים את כל התענוג ואת כל השכר בלי העבודה, הבחירה ובלי הקשיים שאנו מתמודדים איתם בעולם הזה

זמנים של מלוכה וזמנים שתרד מהמלוכה

למעשה רבינו אומר לנו פה בלשון מאוד קצרה מה תכלית הירידה ומה תכלית כל העבודה שלנו כשאנחנו יורדים, המלך אומר לבנו: אני חוזה בכוכבים. למה רבינו נוקט דווקא בלשון הזו? כי ידוע שלכוכבים יש מסלול ידוע, הקב“ה ברא כוחות טבעיים בבריאה, השמש זורחת בזמנה, הירח וכן הלאה, כל תנועת הכוכבים זה חוכמה מאוד גדולה, הכל קבוע. אומר רבינו שהמלך אומר לבנו אני חוזה בכוכבים, אני חוזה במהלכים הקבועים של הבריאה, שיהיה לך זמנים שיהיה לך מלוכה ויהיה זמנים שאתה תרד מהמלוכה, ר‘ נתן כותב שלפעמים זה קטנות מוחין ולפעמים גדלות מוחין

צמצום והסתרה…

לפעמים אנחנו רואים שיש לנו הארה ואדם רואה את הקב“ה עין בעין, הוא רואה שאין עוד מלבדו, הוא מחובר עם הקב“ה באהבה, בשמחה ובאור גדול מאוד, אבל אומר המלך לבנו: כמו שיש חוקים קבועים בבריאה שזה תנועת הכוכבים, ככה יש גם חוק קבוע בחיים שלך שאתה תרד מהמלוכה, אתה תגיע למצבים של קטנות, של צמצום ושל הסתרת פנים. כשאדם נמצא בגדלות מוחין אז הכל בסדר, אדם מתחבר עם ההנהגה של הקב“ה

פתאום אדם מתמרמר וכועס

באמת כל ההנהגה של העולם זה לא מה שקורה בחוץ אלא זה מה שקורה בפנים, בתוכנו. ההתפעלות שלנו זה לא באמת מהדברים החיצוניים אלא זה הכל מתוך מהלכים פנימיים שקורים בתוכנו – כשאנחנו בגדלות המוחין אנחנו רואים שהכל טוב, אנחנו יכולים לעשות כוונות וייחודים, כל הבריאה זה שם קדוש והכל לטובה, אבל לפעמים רואים איך אחרי כמה דקות אדם מקבל קטנות מוחין ופתאום אדם מתמרמר וכועס ומקפיד ואז לא כדאי לנסות לדבר איתו במצבים האלה – זה מה שהמלך אומר לבנו שזה בעצם הקב“ה אומר לנו: תראו שכמו שיש חוק קבוע בתנועת הכוכבים ככה זה גם אצלכם, החוק הקבוע זה עלייה וירידה. פה רבינו אומר שכל תכלית הבריאה זה בשביל הנקודה הזאת, כל מה שהקב“ה ברא את העולם זה בשביל ההתמודדות שלנו עם הקשיים כי אין תענוג יותר גדול להקב“ה יותר מזה שאנחנו מתמודדים בזמני הקטנות. למעשה כל ההבדל בין אדם למלאך זה ימי הקטנות, למלאך אין ימי קטנות, לאדם יש. מצד שני המלך אומר לבנו: כשאתה תהיה בירידה אני יהיה בשמחה. מדוע? כי זה כל תכלית הבריאה, אין שעשועים ושמחה למעלה בכל העולמות הרוחניים כמו ההתמודדות של האדם היהודי בזמני הקטנות..

ברגע שיש חיבור עם הקב“ה יש שמחה!

רבינו מתחיל את הסיפור הזה שכולל למעשה את כל הדורות ואת כל התורות ביסוד הזה כדי לחזק אותנו מאוד בנקודה הזאת שעובר עלינו זמנים של צמצום, זמנים של קושי וזמנים של הסתרת פנים – היצה“ר בא לאדם ואומר לו: עכשיו הקב“ה לא אוהב אותך ולא רוצה אותך, דחו אותך וכן הלאה וכן הלאה. כל העבודה שלנו זה איך אנחנו זוכים להיות בשמחה בזמן הירידה מן המלכות שזה הקטנות. יסוד השמחה זה נקודה אחת, ברגע שיש חיבור עם הקב“ה יש שמחה, ברגע שיש פירוד יש עצבות. כל העולם היום שואלים איך זוכים לשמחה? יש הרבה תשובות, יש כאלה שאומרים מיליון דולר בעובר ושב, לכל אחד יש רעיון שלו אבל אומר רבינו יסוד נפלא: הנשמה של האדם היהודי שמחה רק במצב אחד, כשהיא יודעת שהיא מחוברת עם הקב“ה..

זה תלוי איך אנחנו מסתכלים על החיים..

ברגע שאנחנו יורדים להסתרה אז מתחילה התורה של היצר הרע שמסביר לנו למה אנחנו פרודים מהקב“ה וממילא ”מצווה גדולה להיות בעצבות“, ואז היצה“ר מחשיך לנו את הנשמה. צריך תמיד לזכור את הנקודה ששמחה זה נקודת החיבור והשורש של נקודת החיבור זה הכל בדעת, הכוונה איך אדם מסתכל על הדברים. החיבור זה שמחה וזה תלוי בעצם איך אנחנו מסתכלים על עצמנו, איך אנחנו מסתכלים על החיים ואיך אנחנו מסתכלים על ההנהגה של הקב“ה, ככל שאנחנו זוכים להתבונן ולהעמיק יותר בנקודה שבאמת הכל לטובה אז האדם זוכה לחיבור וזוכה לשמחה.
כל הירידות זה למעשה שורש הבחירה, איך להסתכל ואיך לקבל נכון את הדברים, הלכה למעשה זה תמיד לחפש את הנקודה של החיבור עם הקב“ה. אחד הכלים שיש לנו בזה הלכה למעשה זה הדיבור עם הקב“ה בעצמו. הדיבור עם הקב“ה זה
דבר מאוד גבוה כי גם אם האדם חלילה בירידה רוחנית או שהיצה“ר מתגבר
עליו במידות ובתאוות וכן הלאה, ברגע שאדם זוכה לקחת את כל זה לדיבור
עם הקב“ה, מיד הכל נתקן, תמיד צריך לזכור את זה. ברגע שאנחנו מדברים עם הקב“ה בתפילה אנחנו מתחברים איתו ומיד אנחנו למעשה מתקנים את כל ההסתרה

כל עוד אדם נלחם במחשבה, ברצון ובדיבור

שמעתי מהרב לפני שנים שאמר את זה בשם הבעש“ט שאמר שבמקום שאדם חושב שמה הוא נמצא ורבינו הוסיף על זה עוד דבר, לא רק במקום שאדם חושב שם הוא נמצא, אלא גם במקום שאדם רוצה שמה הוא נמצא. לפעמים המחשבות לא טובות אבל אדם רוצה להיות במקום טוב, אז הרצון של האדם זה מה שקובע. הרב אמר שכל עוד האדם מדבר עם הקב“ה ונלחם גם אם עובר עלינו ניסיונות במידות ובתאוות, זה מציאות העולם, ברגע שאנחנו לוקחים את זה לחיבור, הכוונה לדיבור עם הקב“ה, מיד זה הכל מתהפך להיות לטובה. אז כל עוד האדם נלחם במחשבה, ברצון ובדיבור, תמיד האדם נקרא מנצח, זה כלל מאוד גדול. לא המציאות שאתה רואה מול העיניים היא באמת המציאות של האדם למעלה. מה אדם רוצה מה אדם מחפש ומה אדם מדבר, זה המציאות של האדם למעלה, לכן יכול להיות שיש לאדם קשיים ניסיונות ומידות אבל הוא מדבר עם הקב“ה אז למעשה הוא מתחבר.

למה הייתם צריכים להזכיר?

גם אם יש לאדם ניסיונות, ברגע שאדם מדבר עם הקב“ה אז הכל עולה למעלה למקום מאוד טוב. לפני כמה חודשים הזכרנו מדרש קצר אבל מאוד יסודי, במדרש רבה פרשת וישב כתוב שבשעה שהאחים חזרו ממצרים ואמרו ליעקב אבינו: דיבר איתנו האיש אדוני-הארץ קשות ואמרנו לו שעדיין יש לנו אח קטן בארץ ואז הוא אמר תביאו לי אותו כי אני רוצה לאמת את דברכם. כשיעקב אבינו שמע את זה הוא מאוד הצטער,
למה הייתם צריכים להזכיר את בנימין? ’למה הרעתם לי להגיד לאיש העוד לכם אח‘

כל העבודה זה לראות שאין דבר לא טוב

את יוסף הוא איבד, שמעון היה אסור במצרים אז יעקב אבינו עכשיו דאג לבנימין, נשאר לו רק בן אחד מרחל אז הוא מאוד דאג לו אז הוא אמר ’למה הרעתם לי להגיד לאיש העוד לכם אח‘, אומר המדרש רבה שמעולם לא הוציא יעקב אבינו דיבור של הבל מפיו אלא זה, למה הרעתם. הקב“ה בא בטענה ליעקב אבינו: הכל אני עושה בשבילך ובשביל בניך, כל העניין של הירידה למצרים, כל הגלות והכל זה הכל בשביל להכין את עמ“י לקראת מתן תורה ואתה אומר למה הרעתם? זה דיבור של הבל. המדרש אומר שהיה להקב“ה טענה על יעקב אבינו. לכאורה יש פה שאלה: הרי יעקב אבינו רואה בפשטות שקורים פה דברים לא טובים אז מה הטענה של הקב“ה כלפי יעקב אבינו? כל העבודה זה לראות שאין דבר לא טוב, גם אם אנחנו לא רואים את זה

להכנס לפנימיות ולראות איך הכל לטובה

אני רואה מציאות מסויימת? באמת מה שאני רואה זה מסך וזה סרט, אני
צריך להכנס לפנימיות ולראות איך הכל לטובה. רבינו ממשיך פה את הסיפור ואומר: וקיבל הבן מלך את המלוכה ביד רמה. ועשה לו שרי מלוכה, ודוכסים ושרים וחיל.
וזה הבן מלך היה חכם, והיה אוהב חוכמה מאוד והיו אצלו חכמים גדולים. וכל מי שהיה בא אצלו עם איזה דבר חוכמה – היה אצלו בחשיבות גדול מאוד. והיה נותן להם כבוד ועשירות בשביל החוכמה, לכל אחד כפי רצונו. מי שהיה רוצה ממון – היה נותן לו ממון, ומי שהיה רוצה כבוד – היה נותן לו כבוד, הכל בשביל החוכמה. ומחמת שהיה חשוב אצלו החוכמה כל כך, היו כולם (העם) לוקחין עצמן אל החוכמה,
ועסקו כל המדינה בחכמות. כי זה היה רוצה ממון, כדי שיקבל ממון על ידי זה. וזה היה רוצה חשיבות וכבוד. ומחמת שכלם עסקו רק בחוכמות על כן שכחו שם באותה המדינה טכסיסי מלחמה, כי היו כלם עוסקין בחכמות. עד שהיו כל בני המדינה חכמים גדולים. עד שהקטן שבאותה המדינה – היה במדינה אחרת חכם גדול מכולם.

הבן מלך נולד עם טוב ועם מידות טובות

-והחכמים שבאותה המדינה היו חכמים מופלגים גדולים מאוד. ומחמת החוכמות נתפקרו החכמים של אותה המדינה. ומשכו גם את הבן מלך הנ"ל לדעתם, ונתפקר גם כן. ושאר בני המדינה לא נתפקרו. מחמת שהיה עמקות ודקות גדול באותה החוכמה של החכמים הנ"ל, על כן לא יכלו שאר בני המדינה לכנס באותה החכמה, ולא הזיק להם. אבל החכמים והבן מלך – נתפקרו כנ"ל. והבן מלך, מחמת שהיה בו טוב כי נולד עם טוב, והיו לו מדות טובות וישרות, היה נזכר לפעמים: היכן הוא בעולם, ומה הוא עושה וכו'. והיה גונח ומתאנח על זה על שנפל למבוכות כאלו ונתעה כל כך. והיה מתאנח מאד. אבל תכף כשהיה מתחיל להשתמש עם השכל – חזר ונתחזק אצלו החכמות של אפיקורסית הנ"ל. וכן היה כמה פעמים שהיה נזכר כנ"ל והיה גונח ומתאנח, ותכף כשהתחיל להשתמש עם השכל – חזר ונתחזק אצלו האפיקורסות כנ"ל.

שם רבינו מגנה את החוכמה

הבן מלך שקיבל את המלוכה, מרוב שאהב חוכמות, נפל לאפיקורסות. למעשה פה רבינו עוזב את הסיפור של הבן מלך והוא לא סיים את הסיפור של הבן מלך אלא הוא נכנס לסיפור בתוך סיפור וגם את הסיפור הפנימי רבינו לא סיים וממילא הוא גם לא סיים את הסיפור של הבן מלך, הוא רק ציין את הנקודה הזאת שהבן מלך אהב חוכמות ובגלל זה הוא נפל לאפיקורסות – יש פה נקודה מאוד עמוקה שרבינו מרמז עליה. מצד אחד רבינו מאוד מדבר ממעלת החוכמה וממעלת הלימוד בעיון וההתבוננות העמוקה, מצד שני אנחנו רואים גם בסיפור הזה וזה יותר מודגש במעשה מחכם ותם ששם רבינו מאוד מגנה את העניין של החוכמה, לכאורה יש פה סתירה..

להגיע למצב ששוכחים טכסיסי מלחמה

מצד אחד רבינו מדבר מאוד ממעלת החוכמה וההבנה וההשגה וההתבוננות, מצד שני רבינו גם מאוד מגנה את החוכמה. בסיפור של החכם ותם וגם בסיפור הזה אנחנו רואים שכל מה שגורם לכל האפיקורסות בעולם זה העיסוק בחוכמה יתר על המידה. צריך ליישב את הדבר הזה מדוע מצד אחד רבינו מדבר מאוד ממעלת החוכמה והלימוד וההתבוננות ומצד שני רבינו גם מאוד מגנה את העניין של החוכמה. למעשה בוודאי שהחוכמה זה חלק של עמ“י והקב“ה נתן לנו את התורה שזה אין-סוף חוכמה וכל המרבה לעיין וללמוד ולהתעמק בעומק הדבר בוודאי שזה דבר גדול מאוד, אלא רבינו מזהיר אותנו על נקודה מאוד עמוקה בדבר הזה שכל העיסוק בחוכמה לא יביא אותנו למצב שאנחנו שוכחים טכסיסי מלחמה, מה זה הלשון הזו? מכיוון שאנחנו
פה בעולם הזה אנחנו צריכים לזכור שאנחנו תמיד נמצאים במלחמה ובהתמודדות..

כל אחד והכוחות והכלים שהקב“ה נתן לו

כל עוד האדם בעולם הזה זה מציאות של מלחמה, זה המציאות של העולם. המלחמה היא בשלושה מישורים עיקריים שזה תיקון המידות ותיקון התאוות ודבר נוסף שבעצם הכל תלוי בו זה הנקודה של העבודה על האמונה. יש אין ספור מדרגות באמונה, רבינו אומר: אם אדם דואג קצת איפה אני יאכל מחר ומה יקרה איתי מחר, זה כבר בדקות בחינה של פגם באמונה. אז למעשה כל ימינו בעולם הזה אנחנו מתמודדים בשלושה מישורים האלה, מישור התאוות, מישור המידות ובנקודה של האמונה. בד בבד שאדם לומד בעולם הזה כל אחד לפי הכלים והכוחות שהקב“ה נתן לו ללמוד ולהעמיק בדברים – בוודאי שזה דבר גדול מאוד אבל אומר רבינו אדם צריך לשים לב: לא לשכוח אני תמיד נמצא במציאות של מלחמה. גם אם אדם הגיע למדרגות רוחניות והשיג חוכמות עצומות, הוא רואה מלאכים וקיבל נבואה, גם
עם כל זה בעולם הזה זה תמיד מלחמה, עד אין ספור מדרגות. רבינו אומר פה כך מכיוון שהנשמה של האדם היהודי מאוד-מאוד אוהבת חוכמה ובאמת החיות הפנימית של הנשמה זה החוכמה, זה מה שכתוב החוכמה תחיה את בעליה, כי אדם מקבל מהחוכמה חיות מאוד גדולה – עם כל זה כשעוסקים בחוכמה אדם צריך לשים לב.

יש לך נשמת משיח? גם אז יש מלחמה…

אדם צריך לשים לב שהחוכמה שהוא עוסק בה לא תשכיח ממנו שבעולם הזה יש עבודה, יש ניסיונות ויש קשיים וגם אם אדם זכה להגיע למדרגות רוחניות מאוד-מאוד גבוהות והוא זכה להשגות אין-סופיות, הוא נביא ובעל רוח הקודש, יש לו נשמה של משיח, עם כל זה הוא במלחמה. אפילו יש לך נשמה של משיח אתה במלחמה בעולם הזה והיצה“ר יכול להפיל כל אדם לשאול תחתיות ממש. יש כמה דוגמאות שראינו את הנקודה הזאת שברגע שאדם קצת נחלש ונשכח בתוכו קצת נקודת העבודה, הוא מיד בסכנה עצומה – אחד המקרים זה המעשה שכתוב בגמרא במסכת סנהדרין על ירבעם בן נבט..

היו לו השגות נוראיות בתורה

-ירבעם בן נבט היה אחד האנשים הכי גדולים שהיה בכל הדורות, הוא היה אדם מאוד-מאוד גדול, רבינו האר“י הקדוש אומר שהתחילה להיות בו נשמת משיח בן יוסף, הוא היה משבט אפרים, הוא היה בן אחרי בן של יוסף הצדיק ולמעשה הוא היה צריך להיות משיח בן יוסף. הגמרא אומרת שדומים עליו חכמי ישראל כעשבי השדה, היו לו השגות נוראיות בתורה ובחוכמה, והקב“ה משח אותו להיות מלך על עשרה שבטים, זה היה מפי השם. אחיה השילוני משח אותו בדבר השם למלך על עשרה שבטים, ועם כל זה ברגע שירבעם בן נבט לא בירר בתוכו נקודה מאוד דקה של גאווה, הוא נרדם קצת על נקודה אחת של גאווה ומיד הלך ועשה עבודה זרה שעוד לא היתה כזאת עבודה זרה בארץ ישראל, הוא עשה שתי
עגלים וכתוב בזוהר הקדוש שהבחינה הזאת עשתה קלקול נוראי עד ביאת משיח צדקנו.

הוא בדה מליבו חג להשם וכל זה כפירה

-דווקא בגלל כל המעלות הגדולות שהיו לירבעם בן נבט, הם שהשכיחו לו את המלחמה ומיד הוא נפל. ברגע אחד הוא לא שם לא שהוא בסכנה והוא נפל בעבודה זרה ולא רק שהוא נפל בעבודה זרה אלא עשרה שבטים בישראל הוא העביר לעבוד עבודה זרה – כל זה מנקודה של גאווה. הגמרא אומרת שבאותו תקופה רחבעם הבן  של שלמה המלך מלך על שני שבטים, יהודה ובנימין. ירבעם בן נבט אמר: אנחנו נעלה לבית המקדש ואז מה יהיה? יש הלכה שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד. כשאנחנו נעלה לעזרה רחבעם בן שלמה ישב בעזרה ואני אעמוד בעזרה – בגלל הפגיעה הזאת בכבוד שלו ירבעם בן נבט ביטל את כל העלייה לרגל לעשרה שבטים, הוא עשה להם עגלים לע“ז והוא בדה מליבו חג חדש להשם והכל זה כפירה נוראית..

דוד המלך ידע כל ימי חייו שהוא במלחמה

-מאיפה התחילה הנקודה הזאת? כל הנקודה התחילה שירבעם בן נבט לא שם לב לנקודה של המלחמה. ברגע שהוא לא שם לב לנקודה של המלחמה באותו רגע הוא כבר נפל. רבינו האר“י הקדוש כותב שאחד הצדיקים היחידים בכל הדורות שזכה בגלגול אחד לתקן את כל הגלגולים שהוא היה צריך זה דוד המלך, הוא אחד היחידים בכל הדורות, אפילו צדיקים מאוד גדולים היו צריכים לעשות איזה בחינות של תיקונים. אומר רבינו האר“י הקדוש בשער הגלגולים שדוד המלך היה אחד היחידים שזכה לתקן את הכל. כתוב בספרים הקדושים שדוד המלך זכה לזה מכיוון שהוא
כל ימי חייו עד הרגע האחרון ידע שהוא במלחמה, לרגע אחד לא היה לו
הרפיה מהמלחמה, הוא הבין שכל רגע היצה“ר יכול להפיל אותו ולהכשיל אותו
והוא כל הזמן נלחם. ברגע שדוד המלך לא הרפה כי הוא הרגיש את הסכנה לכן
הוא זכה לתקן בגלגול אחד מה שצדיקים אחרים צריכים כמה וכמה גלגולים כדי לתקן

אחת הסיבות למלחמה, שיהיה לב שבור

רבינו אומר שצריך טכסיסי מלחמה – משמעות הדבר זה לדעת שיש לנו תמיד שלוש מישורים של עבודה בעולם הזה, המישור של האמונה, המישור של המידות והמישור של התאוות וזה לא עוזב את האדם כל עוד האדם בעולם הזה. אחת הסיבות שיש לאדם מלחמה בעולם הזה זה שזה מוליד בתוך האדם לב שבור – פתאום האדם רואה: אני חשבתי שאני צדיק וכבר זכיתי למדרגות, והוא באמת זכה למדרגות, והקב“ה מראה לצדיק שברגע אחד הוא יכול ליפול לשאול תחתיות ממש. שמעתי פעם מהאדמו“ר מפוריסוב שאמר שאפילו לגדולי-גדולי הצדיקים הקב“ה מראה את זה, זה חידוש מאוד גדול. כתוב במדרש רבה שמשה רבינו התפלל להקב“ה: תכניס אותי לארץ. הוא רצה לקבל ד‘ אמות מאווירה של א“י, משה רבינו ידע את גודל המעלה של א“י והוא רצה לקבל מאווירה של א“י, לא משנה באיזה דרך רק תן לי ללכת ד‘ אמות בא“י. אחד הדברים שהקב“ה אמר לו: אין מלכות נוגעת במלכות, עכשיו הגיע זמן המלכות של יהושע בן נון ואין מלכות נוגעת במלכות. משה רבינו אמר: מה הבעיה? אני מוותר על המלכות, אני אהיה התלמיד של יהושע בן נון..

עושה להם שיעורים פרטיים

משה רבינו כ“כ השתוקק ללכת בא“י שהוא היה מוכן להיות תלמיד של יהושע בן נון. הקב“ה אמר למשה רבינו: אם זה מה שאתה רוצה, בסדר, זאת טענה שמתקבלת. אומר המדרש שמשה רבינו ויהושע היו בפתח האוהל, הקב“ה קרא ליהושע להכנס פנימה והוא נכנס, הקב“ה אמר  לו: כשאתה יוצא החוצה, משה ישאל אותך מה אמרתי
לך, תגיד לו שאין לך רשות להגיד לו. ככה זה היה וזה
באמת פלא גדול איך הקב“ה מתנהג עם הצדיקים, ממש עושה להם שיעורים פרטיים..

ברגע אחד גם אתה יכול ליפול במידות..

יהושע יצא מהאוהל וכמובן משה רבינו שאל אותו: מה הקב“ה אמר לך? אמר לו יהושע: אין לי רשות להגיד לך. באותו רגע אמר משה רבינו: טוב מאה מיתות ולא קנאה אחת בלב. היה לו צביטה של קנאה בלב וככה הוא נפטר מהעולם בנקודה הזאת. מה הקב“ה הראה למשה רבינו? משה, אתה גדול הצדיקים של כל הדורות, גדול הנביאים, מסרת את התורה, כל תיקון העולמות והבריאה תלוי בך אבל ברגע אחד גם אתה יכול עדיין ליפול במידות – זה שהוא ראה את זה, זה היה ההכנה לקבל את הר נבו את החמישים שערי קדושה, הוא היה צריך לעבור את הנקודה הזאת של השפלות. ברגע שאדם יודע שהוא נמצא תמיד בסכנה אז הוא ניצל, זה מה שכתוב בספר חכמת המצפון שמשה רבינו ידע בכל רגע ורגע שהוא במלחמה ואילו ירבעם בן נבט שכח שהוא במלחמה, הוא שכח את הטכסיסי מלחמה זה מה שרבינו אומר לנו פה

ידוע שאין גדול בדורו של ר‘ מאיר כמותו

ראינו את הדבר הזה גם אצל אלישע בן אבויה. אומר רבינו האר“י הקדוש שהגדול מבין הארבעה שנכנסו בפרדס היה אלישע בן אבויה, הוא היה יותר גדול מבן זומא, בן עזאי וגם מרבי עקיבא – הוא היה ענק שבענקים. אנחנו רואים שרבי מאיר למד ממנו תורה גם אחרי שהוא התפקר, מדוע? אומרת הגמרא במסכת עירובין: גלוי וידוע לפני מה שאמר והיה העולם שאין גדול בדורו של רבי מאיר כמותו, הוא היה החכם הכי גדול ורבי מאיר ידע שעדיין יש לו הרבה מה ללמוד מאלישע בו אבויה, מכאן נלמד עד כמה גדול וחכם אלישע בן אבויה, אבל ברגע שיש הרפיה מהמלחמה זה מה שרבינו אומר שוכחים טכסיסי מלחמה, באותו רגע היצה“ר מפיל את האדם, זה מה שכתוב בספר חכמת המצפון שבעולם הזה זה תמיד סכנה, אין שום הבטחה  לשום צדיק בעולם הזה אפילו במדרגות הכי גבוהות כי לפי בחינת המקום שבו הוא נמצא יש שמה גם יצה“ר, כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו, אז תמיד האדם בעולם הזה נמצא בסכנה, זה מה שאמרנו מקודם שרבינו האר“י הקדוש אומר שהאדם היחידי שזכה בגלגול אחד להשלים את הכל זה דוד המלך מכיוון שלא היה לו הרפיה מהמלחמה הרוחנית, כל ימי חייו הוא ידע שהוא במלחמה וזה מה שהביא אותו לתיקון

יש גם יצר הרע גדול בגלל המעלה שלנו

שלוש הנקודות האלה שזה המידות, התאוות והבירורים של האמונה, זה מלווה אותנו כל ימי חיינו ותמיד צריך לדעת שיש לנו מלחמה בדבר הזה. אומר המדרש רבה שמכלל מעלה נשמות ישראל זה שהקב“ה נתן לנשמות ישראל מעלה מאוד-מאוד גדולה כמו שחז“ל אומרים שהקב“ה התייעץ עם נשמות ישראל בשעת בריאת העולם. כביכול הקב“ה אומר יש צד שאני מתבטל אליכם, אנחנו רואים שיש במתיבתא דרקיעא מחלוקת בין החכמים לבין הקב“ה ואז החליטו מי יפסוק הלכה? רבה בר נחמני – שלחו לקרוא לו ממתיבתא דרקיעא כדי שיפסוק כמו מי ההלכה, כמו הקב“ה או כמו חכמי מתיבתא דרקיעא. אומר רבי צדוק בספר פרי צדיק שעל זה נאמר במקום גדולתו שם אתה מוצא את ענוותנותו, ז“א שיש יסוד בבריאה שהקב“ה ברא את הבריאה ואת נשמות ישראל והוא נטע בתוכנו חשיבות מאוד-מאוד גדולה שכביכול אנחנו יכולים לקבוע לו. מצד אחד הקב“ה נתן לנו חשיבות מאוד גדולה אבל צריך לדעת שכנגד זה גם יש יצה“ר גדול בגלל גודל המעלה שלנו

יכול להביא לידי מרד בהנהגה של השם

יש יצר הרע מאוד גדול למרוד בהנהגה של הקב“ה ומשם היצר הרע יכול לינוק,
זה נקרא לינוק את הנקודה של המרד ואצל צדיקים מאוד מאוד גדולים יש ניסיון גדול בדבר הזה, לא לקחת את נקודת החשיבות לנקודה של המרידה, ובנקודה
הזאת זה הטעות של נשמות מאוד-מאוד גדולות. הטעות של נשמות מאוד-מאוד גדולות זה בנקודה הזאת שהחשיבות שהקב“ה נתן להם אצל הצדיקים הגדולים
זה מתגלה בפועל וזה יכול להביא את הצדיק הזה לידי מרד בהנהגה של הקב“ה
וזה מה שאנחנו רואים אצל אלישע בן אבויה, יש לך קושייה על ההנהגה של הקב“ה?

ממעלתו הגיע לבחינה של מרד וחוצפה

ראית את מלאך מטט יושב על הכיסא ויש לך קושיות, מזה כבר מתפקרים? אלא האיר בתוכו גודל החשיבות של נשמות ישראל ושל הנשמה שלו אז הוא הגיע לבחינה של מרד ושל חוצפה כלפי שמייא והוא ירד לאן שהוא ירד. גם אצל אלישע בן אבויה מצד גודל מעלת נשמתו הוא הגיע לבחינה של כפירה ומרד. הגמרא בסנהדרין אומרת שהקב“ה תפס בבגדו ואמר לו: חזור  בך ואני ואתה ובן ישי הולכים לטייל בגן עדן – נשמה יהודית שומעת כזה דבר, מי לא יקפוץ על העסקה הזאת ומי לא ירצה כזה דבר? הקב“ה אמר לו: חזור בך, תעשה תשובה ואני ואתה ובן ישי הולכים לטייל בגן עדן. ירבעם בן נבט מתחיל להתפלפל עם הקב“ה ושואל: מי בראש? למה אתה שואל מי בראש? הרי הקב“ה אמר לך: אני ואתה ובן ישי. אתה בראש. ירבעם רצה לחדד את זה. אז הקב“ה אמר לו: בן ישי בראש. באמת משיח בן דוד יותר גבוה ממשיח בן יוסף. אמר לו ירבעם: אם כך אני לא רוצה לחזור בתשובה..

באמת אתה יותר גבוה לכן אתה קודם..

מי לא היה מוכן לקבל כזאת הצעה? השורש זה מצד החשיבות שהקב“ה נתן לנשמות ישראל שהוא כביכול מתייעץ איתנו ומזה שהוא מתייעץ איתנו יכול להיוולד מרד לכן צריך להיזהר בזה מאוד, זה בד“כ גם ניסיון של צדיקים מאוד גדולים, צריך לדעת שמצד שני היצה“ר שם הוא מאוד-מאוד מתחוכם, זה לא דבר פשוט. ירבעם בן נבט ידע שיש שתי הנהגות, יש עלמא דאתגליא ויש עלמא  דאתכסיא. העלמא דאגתליא זה נקרא הנהגת המלכות והיא מכונת בספרים הקדושים בשם הנהגת אני. אני זה לשון של התגלות. אומר הקב“ה לירבעם: בעלמא דאתגליא אני ואתה ובן ישי הולכים לטייל בגן עדן, באמת אתה יותר גבוה מבן ישי בהנהגה הנגלית לכן אתה קודם לבן ישי בטיול הזה אבל ירבעם היה חכם מאוד גדול..

הוא ירד לאן שירד כי אני סייעתי לו לרדת

ירבעם שאל את הקב“ה: מי בראש? בהנהגה של העלמא דאתכסיא מי קודם? אמר לו הקב“ה: אם אתה שואל שאלות כאלה חכמות אז אתה צודק, בן ישי לפנייך. ירבעם לא היה מוכן לקבל שבהנהגה היותר נצחית ויותר נעלמת בן ישי יותר גדול ממנו. אומר המהר“ל מפראג שירבעם זה יוסף הצדיק, זה שורש עבודת הצדיק בעולם ודוד המלך זה שורש עבודת הבעל תשובה בעולם. בתכלית הנצחית הבעל תשובה יותר גבוה ואומר המהר“ל שזה הוליד מרד בנשמת הצדיק, הוא לא מוכן לקבל כזה דבר שהבעל תשובה שעבר מה שעבר וירד לאן שירד מעלתו מעל הצדיק. הרי אני מעולם לא חטאתי, באמת לכאורה זה טענה אמתית אבל הטעות פה זה קודם להתבטל להנהגה של הקב“ה. אתה צדיק כי סייעתי לך להיות צדיק והוא ירד לאן שהוא ירד כי אני סייעתי לו לרדת לאן שהוא ירד והוא הבין שהכל מהשם. וזה התשובה לכל הקושיות למה הבעל תשובה יכול להיות מעל לצדיק כי בעומק התשובה מתברר שגם כל הנפילות זה
היה מאת השם ואז באמת אין הבדל בין הצדיק לבעל תשובה בבחינה הזאת.