שליח שקיבל מתנה האם שייכת לו או למשלח

שאלה: ראובן שלח את חבירו שיקנה עבורו בגד בשווי 300 ₪, והיה מבצע בחנות שמי שקונה את הבגד מקבל מתנה, למי שייכת המתנה, לראובן או לשליח?

תשובה: בגמ' (כתובות צח:) מבואר דין שליח שהוסיפו לו, ושם הובא נידון אודות אלמנה שמכרה כתובתה השווה מאתיים במנה, שאין לה טענה על היורשים, ומאידך אם מכרה שווה מנה במאתים מחזירה ליורשים מנה, ועל זה שנה רבי הכל לבעל המעות. והובאו דברי התוספתא שנחלקו אם המוכר הוסיף לשליח אחת יתירה, לרבי יהודה הכל לשליח, ולרבי יוסי חולקין. והקשו לשיטת רבי יוסי שסובר שהכל לבעל המעות ומדוע אמר שחולקין, ותירץ רב פפא שיש לחלק בין אם הוסיף בדבר שיש לו קצבה שאז חולקין, לבין דבר שאין לו קצבה שבזה הכל לבעל המעות, ע"כ. ופסקו הראשונים (רי"ף, רא"ש, רמב"ם) כדברי רב פפא. וכ"פ בשו"ע (חו"מ סי' קפג סעי' ו).  

טעם הדבר שחולקים ביניהם בדבר שיש לו קצבה

רש"י (שם צח: ד"ה שיש לו קצבה) כותב שהטעם שחולקים השליח ובעל המעות, משום שיש לנו ספק למי ניתנה התוספת, האם לטובת השליח או לבעל המעות, ולכן יחלקו מספק. וכ"כ הרמב"ן שפירוש רש"י נכון, ושכן פירש רב האי גאון. וראה בט"ז שהקשה על טעם זה, שאם כן היה נכון יותר להשאיר את הכסף אצל המוחזק שהוא השליח, ויהיה בעל המעות בכלל המוציא מחבירו שעליו להביא ראיה.

ולדעת הרי"ף והרא"ש הטעם שחולקים משום שבאה לשליח הנאה על ידי בעל הבית, שבלא מעותיו של המשלח לא היה מקבל את התוספת, א"כ שניהם גרמו לקבלת התוספת, ולכן יחלוקו.

וכתב הר"ן שיש נפק"מ בין הטעמים הנ"ל באופן שנתן המוכר לשליח ואמר לו בפירוש שהמתנה היא בעבורו, שלדעת רש"י הכל של השליח, כיון שבכה"ג אין לנו ספק למי נתכוין המוכר ליתן. אולם לדעת הרי"ף והרא"ש גם באופן כזה יחלקו, כיון שסוף סוף אלמלא מעותיו של המשלח לא היתה ניתנת המתנה. ומה שאמר המוכר שדעתו שהמתנה כולה תהיה של השליח, אין בכך כלום.[1]

בשו"ע (חו"מ סי' קפג סעי' ו) פסק כדעת הרי"ף והרא"ש, ומסתימות דבריו נראה שאפילו אם אמר המוכר שנותן רק לשליח, הדין הוא שיחלוקו, וכדעת הרי"ף. אך הרמ"א פסק כטעמו של רש"י, ועל כן כתב שאם אמר המוכר שכוונתו ליתן רק לשליח, זכה השליח לבדו. וראה בש"ך שהקשה מדוע פסק הרמ"א נגד דעת הרי"ף והרא"ש, ובפרט שבירושלמי משמע גם כשיטתם. וכ"פ הט"ז שהלכה כדעת הרי"ף והרא"ש וכמו שפסק בשו"ע. ובקצוה"ח יישב שהרמ"א פסק כרש"י משום שהרמב"ן כתב שכך דעת רב האי גאון ושטעם זה יפה.[2]  

וישנו טעם נוסף מדוע חולקים המשלח והשליח בדבר שיש לו קצבה, והובא במרדכי ובהגהות אשירי בשם האביאסף, כיון שסוף סוף הריוח בא ע"י שניהם, ואנו אומרים בזה שמזל שניהם גרם. וראה בקצוה"ח (סי' קפג סק"ח) שכתב שטעם זה עיקר.  

גדר דבר שיש לו קצבה

בדברי רש"י מבואר שדבר שיש לו קצבה כגון קטנית שנמכר בחנות במדה מלא, כלי בפרוטה. ודבר שאין קצבה כגון טלית וחלוק וירק שנמכרים באומד, ופעמים מוותר למכור בזול ופעמים בצמצום, שבזה הכל לבעל המעות, לפי שאין כאן מתנה אלא מכר.

נידונים שהובאו בפוסקים  

א. באחרונים דנו במי ששכר דירה והמשכיר לא עשה ביטוח והשוכר עשה ביטוח על הבית מכספו, ולאחר זמן נשרף הבית. למי הביטוח צריך לשלם, למשכיר שהבית שלו או לשוכר ששילם את הביטוח. בשו"ת מהר"ש ענגיל ח"ו (סי' קג) כתב שצריך השוכר לנכות את דמי הביטוח ששילם, ובשאר לחלוק בשווה עם בעל הדירה, ודימה זאת למ"ש בראשונים (הרי"ף והרא"ש) בטעם הדבר שהשליח והמשלח חולקים בשווה משום שגם למשלח יש חלק בזה, כיון שהמתנה נתקבלה על השימוש במעות שלו, ולדעה זו אפילו אם אמר המוכר במפורש שנותן המתנה לשליח עצמו, צריכים לחלוק. וכתב שכ"פ בשו"ת שואל ומשיב (בתרא ח"ב סי' קכח-קכט).   

ב. בספר קובץ תשובות ח"ד (סי' קפט) מובא ששאל הסטייפלער זצ"ל את הגרי"ש אלישיב זצ"ל במעשה שאירע בראובן שלוה מזקן אחד סך 600 לירות, ולאחר זמן מינה הזקן את ראובן ועוד שני אנשים להיות אפוטרופסים על נכסיו, ושיהיו אחראים לקיים צוואתו לאחר מותו. הזקן מת ולא היה ניתן לקוברו בחלקת הקבר שקנה בחייו בהר הזיתים, ולכן קברוהו באופן זמני בבית העלמין בתל אביב. לאחר זמן משראו שאי אפשר להביאו לקבורה בהר הזיתים, החליטו להקים לו מצבה קבועה בתל אביב. אותו ראובן שהכיר עסקנים ורבנים התעסק וטיפל בקבורתו, והיות שהכירו אותו שהוא ת"ח וגם עני דחוק, הסכימו שישלם עבור הקבר רק 150 לירות במקום אלף לירות, והודיעו לו בפירוש כי רק בגלל שהם יודעים את מצבו הם מסכימים למכור עבורו במחיר זה, בחושבם שהוא משלם על כך מכיסו. ראובן חשב כי עתה שבזכותו קיבל הנחה של 850 לירות עבור הנפטר, בודאי אינו חייב יותר את ה-600 לירות.

הסטייפלער דימה נידון זה למ"ש בגמ' שאם האלמנה מכרה קרקע ששווה מנה במאתים, היתומים זוכים בהפרש, וא"כ גם בניד"ד היורשים של הזקן הם בעלי המעות, וראובן הוא השליח, וההנחה שנתנה החברא קדישא נזקפת לזכות היורשים, ונמצא שראובן שילם על חשבון חובו רק 150 לירות, ונותר חייב עוד 450 לירות. והגריש"א הסכים עמו שההנחה שייכת ליורשים ולא לראובן, שכן לא אמרו בגמ' שיש לשליח חלק במתנה אלא כאשר קיבל איזה דבר לידיו ויתכן שנתכוונו ליתנו לו, אבל בניד"ד אין כאן משהו שניתן לשליח, אלא רק חוב ישן שאין לו כל קשר לקבר שנקנה, וההנחה שהושגה אינה קשורה לאותה ההלואה, ואין לומר כלל שיזכה בה ראובן. והוסיף הגריש"א שראובן הוא גם רמאי, כיון שאת ההנחה השיג מחמת שהסתיר את האמת והטעה אותם שהוא משלם על הקבר מכיסו, וציין לדבר הדרכי משה (אה"ע סי' פט) שאם קברו אשה מכספי צדקה כי לא ידעו שיש לבעלה ממון, ואח"כ נודע שיש לבעלה ממון, מוציאין מהבעל את ההוצאות ששילמו, עיי"ש. ועל כן בנידוננו ראובן נותר חייב ליורשי הזקן עוד 450 לירות, ע"כ.    

ג. בשו"ת שבט הלוי ח"ט (סי' שה) נשאל אודות אחד שקיבל כרטיס טיסה בחינם לאחר שצבר נקודות בנסיעות שנסע עבור החברה שעובד בה. האם רשאי להשתמש בכרטיס שקיבל לנסיעה פרטית לטיול וכדו'. והעלה שם שבודאי שהכרטיס שייך לחברה, כיון שאין על זה שם מתנה כלל, אלא זה בכלל עסק של מכירה ומשא ומתן שכל מי שמשלם על כמה כרטיסים מקבל כרטיס בחינם, ודבר זה הוא עסק מסחרי עבור חברות התעופה, ופשיטא שזה שייך לבעל המעות. ומה שדנו בגמ' אם המתנה שייכת לשליח או למשלח אין זה אלא באופן שהמוכר נתן מתנה גרידא. ואמנם אם ישנן כמה חברות נסיעה ואין המשלח מקפיד באיזו מהן יסע העובד, והעובד בחר בחברה זו שנותנת פרס, הרי שהשליח הוא שהמציא את הריוח, ויש לדון אם יש לשליח חלק בו, עכ"ד. ויש ללמוד מזה גם לעובד שמקבל ממקום עבודתו הוצאות דלק, מה דין המתנות שמקבל מתחנת הדלק שמתדלק בה, שכיון שקנה את הדלק בשליחות החברה ומכספי החברה, יש להם להתחלק ברווחים, ע"כ. 

ד. בספר חשוקי חמד (כתובות דצ"ח ע"ב) דן אודות מלמד בת"ת שהלך לקנות ריהוט עבור הת"ת, וקיבל עבור הקניה סטנדר במתנה, למי שייך הסטנדר. ושאלתו כיון שהעיריה היא זו ששילמה עבור הרהיטים, ואין כאן לכאורה בעל מעות ברור ששייך לחלוק עמו. וכתב הרב שם שע"פ טעמם של הרי"ף והרא"ש פשוט שצריכים לחלוק העיריה והמלמד בשווי הסטנדר, אלא שיש לדון לפי טעמו של רש"י שהטעם שחולקים משום שיש ספק למי נתכוין המוכר ליתן, וכאן הרי שאין בעל מעות ברור, וגם אין לעיריה מה לעשות עם הסטנדר. אא"כ נאמר שיכולה העיריה להשתמש בסטנדר כדי לחלקו כמתנה לעובדי העיריה וכדו'. ועל כן העלה שלכל הדעות יחלקו בשווי הסטנדר, ע"כ.

ה. בשו"ת אבן פינה (להרה"ג בן ציון נשר, ח"ב חו"מ סי' קעג) נשאר אודות מגיד שיעור שהלך לקנות במרוכז ספרי גמרא עבור לומדי השיעור, ובעל החנות הסכים שירכוש את הגמרא שבה הוא מלמד בחצי מחיר. וכתב שם שאף שלכאורה הדין פשוט שלולא קניית שאר הספרים לא היתה ניתנת ההנחה, וא"כ צריך מגיד השיעור לחלוק בריוח עם שאר המשתתפים בשיעור, אולם כתב שיש לדון בזה ע"פ טעמו של רש"י, שכאן הרי המוכר אינו מכיר את שאר האנשים שעבורם נרכשו הספרים, ולא שייך לומר שנתכוין לתת גם להם מתנה. ולמעשה העלה שם שיחלקו בהנחה המגיד שיעור עם שאר הלומדים, חצי הוא וחצי כל שאר הקונים יחד, ע"כ.

ו. בשו"ת שמרו משפט (להג"ר שלמה זעפרני, ח"ב סי' לא) דן באחד שביקש מחבירו שכשהוא נוסע לחו"ל שיקנה לו מהדיוטי פרי בושם, והיה מבצע וקיבל הקונה בושם נוסף במתנה, והעלה שאע"פ שכוונת המוכר במבצעים שהוא עורך שיהיו לטובת בעל המעות,[3] מ"מ בניד"ד הרי שקניה בדיוטי פרי היא זכותו של הנוסע בלבד, ועל כן יש לחלק את הרווחים בין השליח לבעל המעות.

ז. בספר משפטי התורה ח"א (סי' סט) דן אודות ארבעה בחורים ששלחו את אחד מהם לקנות פיצה עבור כולם, וכל אחד נתן לו כסף כדי לקנות משולש פיצה אחד, כשהגיע לחנות ראה שיש מבצע שמי שקונה מגש של שמונה פיצות משלם מחיר של שבע פיצות, ועל כן הוסיף השליח מחיר של שלש פיצות וקיבל בתמורה שמונה, האם בפיצה השמינית צריך השליח להתחלק עם שאר החברים. והשיב שכל הפיצה השמינית שייכת לשליח, ושונה מהדין המבואר לעיל שחולקים, כיון שדוקא כאשר התקבל התוספת עבור השליחות עצמה, אבל כאן הרי עבור השליחות לא היה מקבל את התוספת, לפי שבקניית ארבע פיצות לא יקבל פיצה נוספת, ורק לאחר שהוסיף מכספו כדי לקנות שבע פיצות קיבל את התוספת. נמצא שהתוספת שקנה השליח מעצמו היא זו שגרמה לקבלת הריוח, ובכה"ג הכל של השליח, כיון שהשליח עשה את הפעולה הנוספת עבור עצמו בלבד ולא עבור המשלחים. ואע"פ שבסופו של דבר השליח נהנה גם מכספי המשלחים, מ"מ תקנת חכמים היתה שיחלקו בריוח רק כאשר הריוח נתקבל עבור הקניה שנעשה עבורה שליח, ע"כ.

ח. נשאלתי באחד שחבירו נתן לו כסף שיקנה עבורו חולצה שמחירה 300 ₪, וכשהגיע לחנות ראה שיש מבצע שמי שקונה חולצה נוספת מאותו הסוג משלם על השניה חצי מחיר, ומיד שילם 150 ₪ וקנה חולצה נוספת. ושאל אם צריך הוא להתחלק עם חבירו בעלות של 2 החולצות, כיון שהמבצע ניתן על קנית החולצה הראשונה ששילם עליה חבירו. והשבתי שע"פ דין צריכים הם לשלם כל אחד 225 ₪ עבור שתי החולצות.

ט. מחותנים סיכמו ביניהם שיתחלקו בשווה בכל הוצאות החתונה, האולם והרהיטים התזמורת וכו'. והנה הורי הכלה מצאו סבסוד של חצי מהוצאותיהם מקרן צדקה שמסייע למשפחות בעלות עשרה ילדים ומעלה, ולצד הכלה יש שנים עשר ילדים. ואילו צד החתן הם שלושה ילדים בלבד. ושאלו הורי הכלה האם הם לבדם זכאים ליהנות מהסבסוד ולשלם את הנותר, וצד החתן ישלמו את החצי מהסכום הכולל קודם הסבסוד. או שמא יש לנכות תחילה את הסבסוד, ולאחר מכן לחלק בשווה בין שני הצדדים. ולאור האמור יש למכות תחילה את הסבסוד של קרן הצדקה, ולאחר מכן לחלק בשווה בין שני הצדדים, ואע"פ שברור שהסבסוד ניתן אך ורק בגלל משפחת הכלה, ומן האמור לעיל. וראיתי למי שכתב (משפטי התורה) שבניד"ד גם לדעת רש"י שסובר שכאשר המוכר פירש שדעתו ליתן את המתנה רק לשליח, המתנה היא רק לשליח, וכ"פ הרמ"א, מ"מ בניד"ד גם הוא יודה שעליהם לחלוק בשוה, כיון שכאן אין אנו דנים למי ניתנה ההנחה, אלא כאן הנידון על התחייבותו של אבי החתן, שהוא התחייב למעשה לשלם חצי מעלויות החתונה, ואם הוזלו ההוצאות, עליו לשלם שיעור חצי לאחר ההוזלה. ועוד שבניד"ד אין פה שליח ומשלח אלא דינם כשותפים שמבואר בשו"ע (חו"מ סי' קעח סעי' א) שאם ביקש אחד מהשותפים מהמוכס שימחול לו על המס ומחל לו, הוא לאמצע. וכתב הסמ"ע (שם סק"א) שאפילו אם אומר המוכן בפירוש שמוחל בשבילו, אפ"ה הוא לאמצע, וכן נפסק עוד בשו"ע (סי' קפא סעי' ב) בשותפים שהלכו במדבר והתנפלו עליהם שודדים וגזלו מהם את רכושם המשותף, שאם טרח אחד מהשותפים ונאבק אח"כ עם הגזלנים והצליח להוציא מהם חלק מהרכוש הגזול או כולו, הריוח מתחלק ביניהם בשווה, כי סתם שותף עובד לצורך השותפות (ורק אם אמר מראש שהוא טורח להציל רק בשבילו, מה שהציל שייך לו לבדו), וכאן המחותנים ג"כ דינם כשותפים, עכ"ד.  

הבדל בין מתנה לבין הנחה בתשלום

אמנם בפוסקים הובאו כמה אופנים בהם ישנם מקרים יוצאי דופן שבהם לא אמרינן שהמתנה שייכת כלל לשליח, וכאשר יבואר.

יש לדון אם דין הנ"ל הוא גם כאשר השליח לא קיבל מתנה, אלא שהמוכר הוזיל את מחיר המוצר, האם השליח ובעל המעות חולקים בעודף שנותר. בב"י (חו"מ סי' קפג) הביא בשם ר"ת והמרדכי שכתבו שלא נחלקו רבי יהודה ורבי יוסי אלא לעניין מוכר שהוסיף לשליח מתנה עבור המקח, אבל אם הוזיל לו את המקח, בזה לכו"ע הכל לבעל המעות, וחשיב דבר שאין לו קצבה, ע"כ. וכן יש לדייק בדברי רש"י (שם ד"ה שיש לו קצבה) שכשמוותר למכור בזול אין כאן מתנה אלא מכר, ודו"ק.

גם בשו"ת משפט שלמה (להג"ר שלמה זעפרני, ח"ד סי' יב) דן בזה, והעלה שדין מוכר שעשה הנחה במוצר שונה מדין שליח שקיבל מתנה, וטעמו כיון שהמעות הן של הבעלים, וצריכים להחזירם לבעלים. והוכיח דבריו ממה שפסק בשו"ע (חו"מ סי' קפג סעי' ח) "ראובן ששלח את שמעון שיקח לו בגד בהקפה, וכשהגיע זמן הפרעון נתן לו את המעות לפרוע ונמצא שהמוכר הנכרי שכחם, צריך להחזיר לראובן את המעות ואינו יכול לומר אני רוצה לעכבם, שמא אחר זמן יזכרם הנכרי, וגם אינו יכול לומר אני רוצה לקדש השם ולהחזירם לנכרי", ע"כ. ולכאורה זה היפך מ"ש בשו"ע קודם לכן (שם סעי' ז) "שלח שלוחו לקבל מעות מנכרי וטעה הנכרי ונתן לו יותר, הכל לשליח". וביאר הסמ"ע (ס"ק כה) שבסעי' ז המעות של השליח, כיון שעדיין לא זכה בהן המשלח, אבל בסעי' ח צריך השליח להחזיר המעות כיון שהמעות הן של המשלח, ע"כ. הרי שיש חילוק בין תוספת שניתנת לשליח שפעמים הוא זוכה בה לבדו ופעמים שחולק עם בעל המעות, אבל במעות שנותרו בין מכח מחילה או מכח טעות לעולם צריך להחזירם לבעל המעות, עכ"ד.[4]

אלא שמה שהביא ראיה לדבריו מדברי השו"ע והסמ"ע יש לדחות, כי בדינים המבוארים שם (סעי' ח-ט) מיירי בכספי המשלח, שבמקרים שהשליח לא הוציא הכסף מרשותו הם נשארו עדיין ברשות ובבעלות המשלח, כי יד השליח כיד בעל הבית, ובעל הבית לא הסכים להקנות כלום לשליח. אבל כאשר המוכר עושה הנחה, חשיב כאילו שילם השליח מכספי המשלח עבור חלק מהסחורה, ואת שאר הסחורה קיבל במתנה, ובזה קיי"ל שבדבר שיש לו קצבה יחלוקו במשלח והשליח, ודו"ק. ומ"מ מדברי הב"י בשם ר"ת והמרדכי, וכן מדברי רש"י הנ"ל יש להוכיח שבכה"ג הריוח שייך למשלח לבדו.

שליח קיבל כסף לקנות איזה דבר ולבסוף קיבלו ללא תשלום, אם צריך להחזיר את הכסף

בקובץ הישר והטוב ח"ו (עמ' קיב) דן בכמה מקרים:

א. בעל שמחה נתן כסף לאחד מחבריו כדי שיזמין מונית שתחזיר את הרב לביתו מהאולם, והנה הוא מצא חבר שהסכים לקחת את הרב במכוניתו ללא תשלום, האם צריך להחזיר את הכסף שקיבל לבעל השמחה.

ב. ראובן קיבל כסף כדי לארגן אישורי בניה עבור חבירו, ולבסוף הצליח ראובן לארגן את האישורים ללא תשלום, האם יכול ראובן להשאיר את הכסף אצלו או שחייב להחזירו.

והשיב שבשני המקרים צריך להחזיר את הכסף, אא"כ אמר המשלח במפורש שהוא מוחל על התשלום שאז זכה השליח במעות. וטעמו משום שלא מצינו בהלכה אלא כאשר המוכר נתן לשליח הוספה על המקח, כגון שנשלח השליח לקנות ק"ג קמח וקיבל קילו נוסף, שבזה דנים אם יחלקו ביניהם או שהכל למשלח, אבל באופן שהשליח קיבל הנחה במחיר התשלום, אין כאן איזה דבר בעין ששייך לומר שזכה בו השליח, שאת עצם ההנחה לא שייך להקנות לשליח, והמעות שבידו הרי הן של המשלח. ובמה שעשה השליח פעולה שלא יצטרך המלח להוציא מעות, לא נעשו המעות שלו.

שלח פתרון לחידה על שם חבירו וזכה בפרס

בספר משפטי התורה ח"א (סי' סז) דן במקרה שראובן פתר תשחץ, אלא שלא הרגיש בנוח לשלוח את הפתרון תחת שמו, ועל כן שלח את הפתרון על שם שכנו שמעון, לאחר זמן זכה שמעון בפרס והוא נשלח לכתובתו של שמעון, אלא שטוען ראובן שהפרס מגיע לו כיון שהוא פתר את התשחץ ושלח את הפתרון, והוא רק השתמש בשמו של שמעון, אך מעולם לא חשב ליתנו לשמעון. אולם שמעון טוען שמזלו גרם, ואלמלא היה שולח את הפתרון על שמו לא היה זוכה. וכתב שם שלכאורה יש לדון לפי טעמו של המרדכי שחולקים המשלח והשליח משום שמזל שניהם גורם, וה"ה בניד"ד. אלא שכתב שגם לדעת המרדכי בניד"ד יש לומר שהפרס כולו של ראובן, כיון שרק כאשר עשה השליח מעשה, אמרינן שמזלו גרם ויש לו חלק בזה, אבל כאשר לא עשה כל פעולה מצדו, אין לומר שגם מזלו גורם, ועל כן הפרס כולו שייך לראובן.

וביאור דבריו, כי גם לטעם של מזלו גורם, הכוונה היא כי שניהם עשו מעשה אלא שאין אנו יודעים להכריע מעשה של מי גרם לזכיה, ועל כן חולקים, אבל כאשר רק אחד מהם עשה מעשה, ברור שהכל שלו, ואין אנו דנים כלל ע"פ דיני שמים ומזלות אלא מסתכלים רק על מעשי האדם, ודו"ק.

ושם כתב עוד שאם גם שמעון שלח בפני עצמו מכתב עם פתרון וזכה בפרס, ולא ידוע איזו מעטפה זכתה, אם המעטפה ששלח ראובן או המעטפה ששלח שמעון, הפרס כולו שייך לשמעון, כיון ששניהם עשו מעשה, ומחמת הספק יש להשאיר את הפרס ביד שמעון המוחזק בו, עיי"ש.    

נמצא מכל הנ"ל, שכל הנידון בגמ' ובפוסקים אם יש לשליח חלק במתנה הוא דוקא כאשר השליח קיבל מתנה, דהיינו שהשתמש בכל הכסף שקיבל מהמשלח ורק קיבל תוספת עבור הקניה, וכן כאשר השליח עשה מעשה ויש מקום לומר שמא המתנה ניתנה גם עבורו. אבל כאשר השליח קיבל הנחה, או כאשר השליח לא עשה דבר תמורת המתנה שקיבל, לכו"ע המתנה כולה של בעל המשלח.

תשובה: ראובן והשליח צריכים לחלוק בשווה במתנה או בשווי של המתנה.

[1]. ובקצוה"ח (שם סק"ז) כתב שדוקא כשאומר שנותן לשליח נחלקו הראשונים, אבל אם נותן בפירוש לבעל הבית, גם לדעת הרי"ף הכל לבעל הבית, דאטו מי שנותן מתנה לחבירו ע"י שליח יהיה לשליח חלק בו, ע"כ. 

[2]. וראה בספר דיני ממונות (להגר"ע בצרי, אב"ד ירושלים, שער שלישי פרק חמישי אות ב והערה 2) שכתב שאף להנוהגים כדעת השו"ע, יש ללכת אחר המוחזק, וכמ"ש מהר"י נבון בספר חיים שאל ח"א (סי' סג) שכל שהדבר אינו מפורש בשו"ע, אף שהדבר מתבאר בב"י דהכי ס"ל למרן, מ"מ יכול המוחזק לומר קים לי, ע"כ. וראה במ"ש להעיר עליו בשו"ת דברי בניהו חי"ב (סי' מח אות ה). וכבר ידוע מחלוקת הפוסקים אם אמרינן קים לי נגד דעת השו"ע, ואכמ"ל.

[3]. ודמי למ"ש לעיל בשם הקצוה"ח שכאשר נתן המוכר את התוספת במפורש לבעל המעות, לכו"ע התוספת לבעל המעות בלבד.

[4]. וצ"ע אם דין הנ"ל גם באופן שהשליח לא קיבל מעות אלא קונה מכספו עבור חבירו, ואח"כ חבירו יפרע לו התשלום, אם ג"כ דינו כנ"ל שהכל לבעל המעות, דסוף סוף שליח הוא, או שדוקא היכא שקונה במעותיו של המשלח נאמר דין זה. ובשו"ת משפט שלמה (ח"ד סי' יב אות ב) כתב שבכה"ג שהשליח קנה במעות שלו, בודאי יכול להסתחר בחפץ ולמוכרו למשלח במחיר המקובל בשוק ולהרויח עליו. וכ"כ עוד בספרו שו"ת שמרו משפט ח"ב (סי' לא). וכ"כ במשפטי התורה ח"א (סי' ע).     

וע"ע בפתחי חושן (שאלה ופקדון פרק יא הערה כד) שדן באופן שהשליח עבר מחנות לחנות כדי למצוא יותר בזול, אם בכה"ג שמחמת חריצותו והשתדלותו הוזיל המקח, אם יקבל מחצה, כיון שהשתדל עבור זה, או שיקבל רק שכר עבור טרחתו, כיון דסו"ס הוי דבר שאינו קצוב.