הרב עופר ארז | מרפא הנפשות

Generic selectors
Exact matches only
Search in title
Search in content
Post Type Selectors
elementor_library
product

מגילת רות פרק ב'

תוכן עניינים

מגילת רות

פרק ב

(א) וּלְנָעֳמִי מוֹדַע לְאִישָׁהּ אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ וּשְׁמוֹ בֹּעַז:


 בועז – שופט ישראל

למשפחתו של אלימלך יש קרוב משפחה בשם בועז. היה בועז גדול הדור, אשר שפט והנהיג את ישראל מבחינה רוחנית ומבחינה מדינית. שמו המקורי היה "אִבְצָן", שהיה אב צאן קדושים, הם עם ישראל. אולם כינו אותו "בועז" לרמז על אישיותו המרוממת: בועז – בו עוז ותעצומות, שהיה גבור הכובש את יצרו, כפי שהפסוק מעיד עליו: "איש גבור חיל", ואיזהו גבור – הכובש את יצרו. גם לרמוז, בעז – שעזב את יצרו. כמו כן נרמז בשמו עזוזו ומעלתו, שממנו יצאה מלכות דוד.

אומרים חז"ל: אלימלך, שלמון [- אביו של בועז], טוב [שם אדם שיוזכר בהמשך], ואביה של נעמי – כולם אחים היו, בניו של נחשון בן עמינדב משבט יהודה. ואם כן בועז הוא בן אחיו של אלימלך, וגם בן דוֹד של נעמי.

(ב) וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל נָעֳמִי אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳטָה בַשִּׁבֳּלִים אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינָיו וַתֹּאמֶר לָהּ לְכִי בִתִּי:


 מתנות עניים

נעמי הצדקת יכולה היתה לבקש מבועז תמיכה כלכלית, ובועז בודאי היה נותן לה ביד רחבה, אולם היא לא רצתה ליהנות ממתנות בשר ודם, ולכן חיפשה דרך להתפרנס בעצמה. כיצד?

בתקופה בה הגיעו נעמי ורות, החלה תקופת הקציר, בה קוצרים את התבואה מן השדות. הקב"ה, שרחמיו על כל מעשיו, ציוה בתורתנו על הקוצרים שלוש מצוות, המכונות: "מתנות עניים", והן: לקט, שכחה ופאה.

לקט – אם בשעת הקצירה נופלת שיבולת אחת או שתיים, אין הקוצר רשאי לאוספן, אלא עליו להשאירן בשדה, והעניים מלקטים אותן לעצמם, כמו שנאמר: "וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט" (ויקרא יט, ט). אולם אם נפלו שלושה שבולים או יותר, רשאי הקוצר לאוספן.

שכחה – אם שכח הקוצר עומר (חבילת שבולים) בשדה, אין הוא יכול לקחתו, אלא עליו להשאירו לעניים. שנאמר: "כִּי תִקְצר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ" (דברים כד, יט)

פאה – על הקוצר להותיר בפינת השדה תבואה לעניים, שנאמר: "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצר" (ויקרא יט, ט).

החליטו נעמי ורות כי הן תתפרנסנה מ"מתנות עניים" אלו, המגיעות לעניים בצדק וביושר על פי דין תורתנו הקדושה.


 טוהר מידות

רות, בעלת המידות הנאצלות, לא רצתה להיות למשא על חמותה, רצתה היא בעצמה ללכת לשדה ללקט את השבולים. אך מכיון שהיתה מכבדת את חמותה, לא עשתה דבר בלי לשאול אותה. היא פנתה אל נעמי ואמרה לה: לא כדאי שתלכי את ללקט שבולים בשדה, משום שאת אשה מוכרת וחשובה, ואין זה לפי כבודך ומעלתך. אולם אני מואביה – אינה מוכרת כאן, ואין לי בושה ללכת ללקט.

וכדי להשקיט יותר את לב חמותה, הוסיפה ואמרה: דעי לך, כי השבולים שאלקט, יותר חביבים לי מן האבנים הטובות שהיו לי בבית אבי מלך מואב, ביודעי עד כמה גדולה היא זכותי שזכיתי להסתופף בנחלת ה', ובתורתו – תורת אמת.

עוד הוסיפה רות: אלך "אחר אשר אמצא חן בעיניו" – אחפש בעל שדה אשר יש בעיניו "חן" – יש לו עין טובה במה שמלקטים העניים. וכן יש לו "חן" של קדושה בעיניים, שאינו מסתכל על נשים אלא מחשבתו בתורה.

אקפיד גם על כך, שכל מה שאלקט יהיה לפי ההלכה, ולכן אלקטה "בשבולים" – ב' שבולים ולא יותר, כפי שלימדת אותי, ששלוש שבולים אינן לקט, ולא אקח לי.

ענתה נעמי ואמרה: "לכי בתי" – את יקרה לי כבת, ואיני רוצה למעט בערכך. אבל כיון שעכשיו זהו צורך השעה, לכי בתי.

(ג) וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים וַיִּקֶר מִקְרֶהָ חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ:


 רות בשדה בועז

הלכה רות וחיפשה שדה שיש בו קוצרים הגונים. בלכתה, עשתה לעצמה סימנים כדי לזכור את הדרך חזרה, שלא תצטרך לשאול את העוברים ושבים להיכן ללכת, שמא ירבו עמה בדיבורים. "רגלי חסידיו ישמור" – זימן אותה הקב"ה לשדה של בועז שופט ישראל, שהיו כולם צדיקים, ולא לשדה אחר, שלא יכשלו בה בני אדם בגלל היותה יפת תואר ויפת מראה.

בהגיעה אל השדה, נהגה רות בחכמה: היא הלכה תחילה לסוף השדה בלי ללקט כלום, כדי שלא יהיה לה טורח בנשיאת השבולים, ורק בחזרתה ליקטה. היא הקפידה ללכת "אחרי הקוצרים", ולא לפניהם, כדי שלא יכשלו בה. כמו כן בחרה לה רות מתוך שלוש מתנות העניים דווקא את ה"לקט". היא חששה לקחת "שכחה" שמא באמת בעל השדה לא שכח את העומר, אלא הניחו שיקח לאחר זמן. וכן לא רצתה לקצור מן ה"פאה", משום ששם התקבצו עניים רבים, ולא רצתה להתערב ביניהם משום צניעות. לכן "ותלקט" רק את השבולים המפוזרות פה ושם.

(ד) וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים יְהוָה עִמָּכֶם וַיֹּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ יְהוָה:


 שם שמים מורגל בפיהם

רות ליקטה בשדה של בועז במשך ששה ימים, אך בועז עדיין לא בא לשדה, מחמת שהיה שרוי בשבעת ימי האבלות על אשתו.

"והנה" – בהשגחת ה' יתברך, מגיע בועז אל השדה, אף על פי שלא היה רגיל לבוא כל כך, היה זה ביום השבעה, בו קם מאבלו על אשתו.

הוא הגיע לשדה לאחר ששהה בבית לחם, שם ישבו הסנהדרין מבית דינו של שמואל הנביא. בבית המדרש, תקנו בועז ובית דינו תקנה "לשאול בשם", כלומר: כשהאדם שואל את חברו לשלום, יזכיר את שם ה', כדי להרגיל שם שמים בפי הבריות, על מנת לחזק את האמונה בהשגחת ה' על ברואיו, כמו שנאמר (ירמיה לב, יט): "אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם". כאשר הגיע בועז אל השדה, קיים הוא עצמו את התקנה תחילה, ואמר לקוצרים: "ה' עמכם". השיבו לו: "יברכך ה'".

עניו וצנוע היה בועז, אף על פי שבא וראה את שדהו מלאה תבואה, ונעריו עמלים בחריצות לקצור, לא בא לידי גאווה וזחיחות הדעת, אלא זכר שהכל חסד ה' המושפע עליו. הוא הקדים בשלומם של הקוצרים ולא חיכה שהם יברכוהו תחילה, אף על פי שהם פחותים ממנו.

בדבריו לקוצרים "ה' עמכם" הזכיר להם: אל תסתנוורו מכל השפע הסובב אתכם. כל טובות העולם הזה אינם חשובים כלל בפני עצמם, אלא זכרו את ה', שהמטרה שלנו בקצירת התבואה היא כדי שנוכל לעבוד את ה' ונהיה פנויים בתורה במשך כל ימות השנה.

כמו כן בשעה שאתם קוצרים, תזכרו שה' ציוה על לקט, שכחה ופאה. ותזכרו שאין לגעור בעניים אלא לתת להם בעין יפה ובסבר פנים יפות. כך יהיה ה' עמכם – השכינה תהיה שרויה ביניכם, ותעשו נחת רוח לקב"ה. ענו הקוצרים ואמרו: "יברכך ה'" – אכן אנו נזהרים לקיים מצוות אלו, ובזכותן יברכך ה', כמו שאמרו חז"ל: "עשר תעשר, בשביל שתתעשר".

במילים אלו אף רמזו לו, שה' יברך אותו להקים את ביתו מחדש ולשאת אשה. שהרי אמרו חז"ל: "השרוי בלא אשה שרוי בלא ברכה". יהי רצון שישלח לך ה' "ברכה" – אשה הגונה.

הם ענו לו בקיצור, כדי לא להתבטל ממלאכתם. שהרי אמרו חז"ל: "כל אדם העוסק במלאכתו אצל אחרים, אל יאריך אפילו בדברי שלום".

(ה) וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת:


 דברי חכמה וצניעות

כאשר רואה בועז את רות, הוא שואל את נערו: "לְמִי הַנַּעֲרָה הַזּאת?". ועלינו להבין, מדוע הוא מתעניין באשה זרה? וכי דרכו של בועז לשאול בנערות, חס ושלום?!

אלא ראה בועז ברות דברי חכמה וצניעות מיוחדים. חכמה – שהיתה מלקטת רק שתי שבולים, וזה מראה על ידיעותיה בהלכה. וצניעות – שכל הנשים האחרות היו מתכופפות ומלקטות, ואילו רות היתה מלקטת את השבולים העומדות – בעמידה, ואת השבולים הנמוכות, היתה מלקטת בישיבה בלי להתכופף, כדי להשאר צנועה. וכן כל הנשים נוהגות קלות ראש עם הקוצרים, וזו מצנעת עצמה. כל הנשים מלקטות גם משל בעל השדה, וזו אינה מלקטת אלא מן ההפקר. לפיכך שאל עליה.

ובזוהר הקדוש מובא: שראה בועז את ענוותנותה, ושהיתה לה עין טובה, וכל מה שליקטה שרתה בו ברכה. ורוח הקודש שרתה עליה. לכן שאל למי הנערה הזו.

(ו) וַיַּעַן הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים וַיֹּאמַר נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא הַשָּׁבָה עִם נָעֳמִי מִשְּׂדֵה מוֹאָב:


 מעלותיה של רות

הבין הנער כי אולי יש בדעתו של בועז לשאת אותה לאשה. ענה ואמר לו: "נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא הַשָּׁבָה עִם נָעֳמִי מִשְּׂדֵה מוֹאָב". מנה הנער את מעלותיה של רות:

ראשית לכל היא "נערה" בת ארבעים שראויה להוליד (צעירה ביחס לבועז שהיה אז בן 80). ומכיון שמתו כל בניו של בועז, לכן ראוי שישא אשה צעירה שתוליד לו ילדים, כדי להותיר לו שם בארץ. מלבד זאת הרי היא "מואביה", וכבר נתחדשה ההלכה "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית", שדווקא המואבים הזכרים אינם באים בקהל ה', אך המואביות יכולות להתגייר ולהסתופף בנחלת ה'. ובנוסף לכל הרי היא "שבה עם נעמי משדה מואב" – עזבה את כל הטוב שהיה לה בשדה מואב, ובאה עם נעמי הגלמודה והעניה. זה מראה על טוב ליבה ומידותיה הנאצלות, וכן על כך שהתגיירותה היתה לשם שמים, ולא לתועלת גשמית.

מקפידה היא ללקט "אחרי הקוצרים" ונוהגת בצניעות. כבר כמה ימים שהיא מלקטת בשדה אצלנו, ולא ראינו אפילו אחת מאצבעותיה.

(ז) וַתֹּאמֶר אֲלַקֳטָה נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד עַתָּה זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת מְעָט: (ח) וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי אַל תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי מִזֶּה וְכֹה תִדְבָּקִין עִם נַעֲרֹתָי:


 אל תלכי ללקט בשדה אחר!

כששומע בועז דברים אלו, פונה הוא אל רות ואומר לה: "הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי אַל תֵּלְכִי לִלְקט בְּשָׂדֶה אַחֵר!" תבואי תמיד אך ורק אל השדה הזאת, כיון שיודע אני שנערי כשרים, ובשדה הזה עיני פקוחות עליהם.

כמו כן ציויתי על הנערים שלא יעכבו בעדך, אם תרצי לשתות מן הכלים, מן המים שהם מילאו. ועדיף שתקחי ישר מן הכלים ולא תבקשי מהם רשות, כדי שלא תצטרכי להכנס עמהם בדיבורים.

ומובא במדרש, שהיו אלו מים מיוחדים, שמשם היו שואבים רוח הקודש, כי נשאבו לפסח בנקיות ובטהרה יתרה. ראה בועז ברות ששורה עליה רוח הקודש, ובמבט עיניה היתה התבואה מתברכת, לכן רצה שתלך מחיל אל חיל ברוח הקודש, ותתעלה עוד ועוד.

כששומעת רות את דברי החסד של בועז, היא שׂחה לפניו כאות הכרת הטוב, ושואלת: "מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנכִי נָכְרִיָּה?!" הלוא אני נוכריה מארץ מואב, והתורה אומרת על עמון ומואב: "לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם" (דברים כג. ז) – ואם כן כיצד זכיתי לדברי שבח וברכה כאלה?

באותו רגע נשכחה מבועז ההלכה, המתירה את הנשים המואביות לבוא בקהל ה'. מיד יצאה בת קול מן השמים ואמרה: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' – עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית!".

(ט) עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר יִקְצֹרוּן וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ וְצָמִת וְהָלַכְתְּ אֶל הַכֵּלִים וְשָׁתִית מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים: (י) וַתִּפֹּל עַל פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתֹּאמֶר אֵלָיו מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה: (יא) וַיַּעַן בֹּעַז וַיֹּאמֶר לָהּ הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם:


 דברי נחמה ופיוס

משיב לה בועז: "הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם" – שני דברים טובים שמעתי עליך: האחד – הוגד לי על הטובה שגמלת עם חמותך, שזה מראה שאין לך תכונת צרות העין של המואבים. והשני – הוגד לי שהתגיירת בזמן שהיית יכולה לשכון בטח בארצך. משמע שאת טובת מזג וטובת נפש – נוחה לשמים ונוחה לבריות.

ומובא בתרגום: הוגד לי על ידי בת קול שכאשר גזר ה' על מואב שלא יבואו בקהל ה', לא גזר אלא על הזכרים, ולא על הנקבות. ועוד הוגד לי בנבואה, שעתידים לצאת ממך מלכים ונביאים בגלל החסד והטובה שעשית עם חמותך, שפרנסת אותה אחר שנפטר בעלך, ועזבת את אביך ואמך וארצך ובאת להתגייר.

דעי לך, כי הנסיון שעמדת בו גדול מן הנסיון של אברהם אבינו. אברהם נצטווה מפי ה': "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". ואילו את הלכת מיוזמתך ומרצונך. ועוד שנעמי הפצירה בך הפצרות מרובות להשאר, ובכל זאת התעקשת ללכת עמה.

כל כך גדול הוא שכרך, שאין ביכולת אדם לשלם לך, ולכן: "יְשַׁלֵּם ה' פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל".

את קיימת מצות "גמילות חסדים", שהיא אחת המצוות ש"אדם אוכל מפרותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא". לכן "ישלם ה' פעלך" – בעולם הזה. אך יחד עם זאת, לא יקוזז לך מן הקרן בעולם הבא, אלא "תהא משכורתך שלמה מעם ה'", שתזכי ליהנות מזיו שכינתו. כמו שאמרו חז"ל: "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה".

במילים "משכורתך שלמה" – רמז לה בועז שתזכה לאריכות ימים, ותראה את שלמה המלך מצאצאיה. ואכן נאמר על שלמה (מלכים א. ב יט): "וַיָּשֶׂם כִּסֵּא לְאֵם הַמֶּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לִימִינוֹ" – אמרו רבותינו: שם כסא לאִמָּהּ של מלכות, שהיא רות.

אומרת רות לבועז: דבריך מנחמים אותי ומשיבים את לבי. עד עכשיו הייתי מסופקת אם אני ראויה לבוא בקהל ה'. הייתי חוששת שמא לא אהיה אפילו כאחת משפחותיך הכנעניות, שכשהן יוצאות לחרות מותרות להנשא לישראל, ואילו אני לא אזכה אפילו לכך, שאולי איני ראויה בכלל לבוא בקהל. אך עכשיו ניחמת אותי, ולא רק שבשרת לי כי ראויה אני לבוא בקהל, אלא גם הוספת שיהא חלקי לעולם הבא במחיצת האמהות הקדושות שרה, רבקה, רחל ולאה.

(יב) יְשַׁלֵּם יְהוָה פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו: (יג) וַתֹּאמֶר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי כִּי נִחַמְתָּנִי וְכִי דִבַּרְתָּ עַל לֵב שִׁפְחָתֶךָ וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ: (יד) וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל גֹּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקּוֹצְרִים וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר:


 יאכלו ענוים וישבעו

כאשר הגיעה שעת האוכל, הזמין אותה בועז לבוא לאכול לשבור את רעבונה. הוא פונה אליה ואומר: "גּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחמֶץ" – הוא מייעץ לה לטבול את הפת בחומץ, שהוא טוב לימות השרב.

אולם רות מפני צניעותה התביישה לגשת וישבה רק "מִצַּד הַקּצְרִים". כשראה זאת בועז, הושיט לה ביד לחם קלוי, כדרך שהמארח נותן בעצמו לאורחים שמתביישים. "וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי" – לקח 'צביטה' מן הפת בראשי אצבעותיו, והושיט לה חתיכה לא גדולה. אמרו חז"ל: או שהיתה ברכה שרויה באצבעותיו של בועז, או ברכה שרתה במעיה של אותה צדקת, שהרי נאמר: "וַתּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתּתַר".

(טו) וַתָּקָם לְלַקֵּט וַיְצַו בֹּעַז אֶת נְעָרָיו לֵאמֹר גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט וְלֹא תַכְלִימוּהָ:


 צדקה בכבוד

מיד כשסיימה רות לאכול, היא קמה בזריזות להמשיך במלאכת לקיטת השבולים. לאחר שהתרחקה, פנה בועז אל נעריו ואמר להם: "גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט וְלא תַכְלִימוּה, וְגַם שׁל תָּשׁלּוּ [תשכחו] לָהּ מִן הַצְּבָתִים [עומרים] וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה" – אתם תעשו כאילו אתם שוכחים עומרים, והיא תלקט אותם. התחכם בועז לתת לה בצנעה ובדרך מכובדת, מכיון שהיתה רות עניה בת טובים, המורגלת בחיי עושר, ומתביישת בקבלת לחם חסד.

(טז) וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן הַצְּבָתִים וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה וְלֹא תִגְעֲרוּ בָהּ: (יז) וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה עַד הָעָרֶב וַתַּחְבֹּט אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה וַיְהִי כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים:


 טוב עין הוא יבורך

אולם רות הצדקת הרגישה בזה, לא רצתה ליהנות מן ההטבות המיוחדות שניתנו לה. "וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה עַד הָעָרֶב" – היא לקטה כשאר העניים, ולכן ארכה המלאכה זמן מרובה עד הערב. "וַתַּחְבּט אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה" – בסיום העבודה היא החליטה לחבוט את השבולים, כדי להפריד את גרעיני התבואה מהקש והמוץ, ולהביא הביתה תבואה נקיה מפסולת, שלא להטריח את נעמי במלאכה זו, וגם כדי שתוכל לשאת בקלות את התבואה, ולא תצטרך ללכת ולבוא כמה פעמים.

"וַיְהִי כְּאֵיפָה שְׂערִים" – ברכה שרתה במעשי ידיה, שבלקט של יום אחד, מצאה "איפה", כמות גדולה המספקת לעשרה ימים.

כאשר הגיעה רות לבית עם התבואה, התפלאה נעמי לראות כמות כה גדולה. היא חששה שמא ליקטה רות שבולים שלא לפי הדין. לכן מיד הוציאה רות את האוכל אשר הותירה מאכילתה, והראתה לה שגם במה שאכלה שרתה הברכה. ומכאן שגם הכמות הגדולה של השבולים היא מברכת ה' עליה.

רות דאגה להביא לחמותה את האוכל שהותירה, כי בודאי רעבה היא וזקוקה לאוכל מיידי, ולא הניחה לה להמתין עד שיוכנו השבולים לאכילה.

פנתה נעמי לרות ואמרה לה: "יְהִי מַכִּירֵךְ בָּרוּךְ!" את כל כך זריזה וחרוצה, והברכה שרויה במעשי ידיך. מי שיכירך וישא אותך לאשה, יתברך באשת חיל אשר לחם עצלות לא תאכל!

לשאלת נעמי, היכן ליקטה, עונה לה רות: "שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם בּעַז" מכאן שיותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, עושה העני עם בעל הבית, שמזכה אותו במצות הצדקה. ובפרט שהיא זיכתה את בועז בחסד גדול ביותר, לתת לחם לעני רעב, שזאת מעלה גדולה יותר של צדקה, בבחינת: "הלוא פרוס לרעב לחמך".

כששומעת נעמי שה' זימן את כלתה אל שדה בועז, היא מודה לה' ומחזקת אותה שתתחבר אך ורק עם נערותיו, שהן צנועות ויראות שמים. היא אף מבשרת לרות שבועז הוא קרוב משפחה שלהם, ולכן מצוה עליו לייבם אותה – להינשא לה, כדי להקים שם למחלון בעלה, שנפטר ללא ילדים.

במשך כל תקופת הקציר, ממשיכה רות ללכת ללקט בשדהו של בועז. "עַד כְּלוֹת קְצִיר הַשְּׂערִים וּקְצִיר הַחִטִּים" – עד שעוברים שלושה חודשים. בשלב זה הגיע הזמן שרות יכולה להינשא, כפי שאומרת הגמרא (מסכת יבמות דף לה עמוד א): הגיורת שנתגיירה, צריכה להמתין שלושה חודשים כדי להיות ראויה לנישואין.

(יח) וַתִּשָּׂא וַתָּבוֹא הָעִיר וַתֵּרֶא חֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה וַתּוֹצֵא וַתִּתֶּן לָהּ אֵת אֲשֶׁר הוֹתִרָה מִשָּׂבְעָהּ: (יט) וַתֹּאמֶר לָהּ חֲמוֹתָהּ אֵיפֹה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם וְאָנָה עָשִׂית יְהִי מַכִּירֵךְ בָּרוּךְ וַתַּגֵּד לַחֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר עָשְׂתָה עִמּוֹ וַתֹּאמֶר שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם בֹּעַז: (כ) וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ בָּרוּךְ הוּא לַיהוָה אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַמֵּתִים וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא: (כא) וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה גַּם כִּי אָמַר אֵלַי עִם הַנְּעָרִים אֲשֶׁר לִי תִּדְבָּקִין עַד אִם כִּלּוּ אֵת כָּל הַקָּצִיר אֲשֶׁר לִי: (כב) וַתֹּאמֶר נָעֳמִי אֶל רוּת כַּלָּתָהּ טוֹב בִּתִּי כִּי תֵצְאִי עִם נַעֲרוֹתָיו וְלֹא יִפְגְּעוּ בָךְ בְּשָׂדֶה אַחֵר: (כג) וַתִּדְבַּק בְּנַעֲרוֹת בֹּעַז לְלַקֵּט עַד כְּלוֹת קְצִיר הַשְּׂעֹרִים וּקְצִיר הַחִטִּים וַתֵּשֶׁב אֶת חֲמוֹתָהּ:

                                                                                     ("חג השבועות בהלכה ובאגדה")

מאת הרב עופר ארז שליט"א

מאת הרב עופר ארז שליט"א

תודה רבה לרב ראובן יעיש על עבודתו המדהימה בעריכת השיעור לטקסט

שתף עם חברים

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email
Telegram
תרגום לשפות »
כלי נגישות

השאירו פרטים לברכה אישית מהרב עופר ארז שליט"א

עופר ארז