שאלה: האם אפשר להקל לאכול מיני ממתקים שמעורבת בהם אבקת חלב נכרי?
תשובה: נחלקו בזה הפוסקים האחרונים. וכדי להבין דבריהם יש להקדים ולבאר גזרת חז"ל בעניין חלב נכרי, והאם יש הבדל בין זמן חז"ל לזמננו.
גזרת חלב עכו"ם
במשנה (ע"ז כט:) מובאת רשימת מאכלים של עובדי כוכבים האסורים באכילה, ואחד מהם הוא חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו. ובגמ' (שם לה:) מבואר שטעם האיסור הוא מחשש שמא יערב הגוי חלב טמא בחלב טהור, וכך גם נפסק בשו"ע (יו"ד סי' קטו סעי' א).
אם אוסרים חלב שחלבו גוי גם כשאין בהמה טמאה בעדר
אלא שנחלקו הפוסקים אם גזרה זו חלה גם במקום שאין חשש שמא יערב חלב טמאה, כגון שלא נמצאה בעדר בהמה טמאה, עי' בב"י ובד"מ שהביאו הרבה ראשונים שסוברים שאין להתיר חלב שחלבו גוי גם אם אין בעדר בהמה טמאה.
אמנם מאידך מצאנו פוסקים הסוברים שהאיסור הוא דוקא כאשר יש חשש שמא יערב חלב טמאה, וכן דעת הפרי חדש (שם סק"ו) להקל אם אין חלב טמא נמצא במקום (ושם כתב שאם אין נמצא חלב טמא באותה העיר!). והוסיף להקל עוד כשנמצא חלב טמא שם אלא שהוא יותר יקר מחלב טהור, וציין שכן מצא בדברי הרדב"ז (שו"ת ח"ד סי' עה), עיי"ש. (בימינו חלב טמא עולה פי שישה מחלב טהור)
אלא שהש"ך (שם סק"ב) כתב שאין להקל בזה. וכן הגאון החתם סופר (יו"ד סי' מא סק"ד) כתב שאין להקל בזה, ושאין לסמוך על דברי המקילים בזה. וכ"כ בחכמת אדם (כלל סז סעי' א) שאין להקל כלל כדברי המקלים, משום שאין אחד מגדולי הראשונים והאחרונים שהזכיר היתר זה. וכ"כ בשו"ת תשובה מאהבה (בפתיחת הספר, ד"ו ע"ב) שהסומכים ע"ד הפרי חדש להקל טועים בשתי טעויות, גם שבטלה דעתו נגד כל הפוסקים, ועוד שהפר"ח עצמו התנה שלא יהא חלב טמא באותה העיר, דבר שאי אפשר. וכ"כ החיד"א (ברכ"י סי' קטו סק"א) שמנהג ארץ הצבי להחמיר בזה. וכ"כ הגרח"פ בשו"ת חקקי לב (יו"ד סי' כו-ל), ובספרו גנזי חיים (מער' ח אות סח) כתב שיהודי כשר העיד בפניו שראה גוי אחד שעירב חלב טמאה בחלב טהורה, ושאל לו מדוע עשה כן, והשיבו כי לפעמים לא נמכר החלב באותו היום ומתחמץ, וע"י נתינת חלב טמאה בחלב הטהור הוא מעמידו לבל יתחמץ. ועל כן צריך כל ירא ה' לגעור באחרים ששותים חלב שחלבו גוי, עיי"ש. וכ"פ בכה"ח (שם אות טו ואות טז) ובדרכ"ת (שם סק"ו וסק"ח).
ובערוך השולחן (סי' קטו אות ו) כתב "וליתר שאת אברר לך איך שכל דברי רבותינו הקדושים הם כגחלי אש מה שהתודה לפני בלב נשבר בהיותי יושב על כסא הוראה בעיר פלונית שאחד מהבע"ב החשובים דשם היה נוהג היתר בדבר בהיותו חוץ לביתו בעיר הגדולה במדינה וישב תדיר בשם לעסקיו והוא ועוד אורחים בשתותם חמים בבוקר בבוקר היו קונים חלב שמן שקורין סמאנ'ט אצל חנוני שאינו יהודי שכנגד אכסניא שלהם, ופעם אחת התחילו לחקור ביניהם מאין לוקח החנוני הקטן זה כל כך חלב שמן, והלך הוא להחנוני ושאלו ואמר לו החנוני אני קונה באיטליז של בשר הרבה מוח של הבהמות וממחה אותם עם הרבה חלב ומבשלם ביחד וזה הוא השמנונית. ואז נפלו כולם על פניהם על חטאם הגדול שאכלו טרפות ובשר בחלב, והבעה"ב התודה לפני וצעק בקול כמה גדולים דברי חכמים", עכ"ל.
אם יש איסור בחלב שחלבו גוי כאשר יש ידיעה ברורה שהגוי לא עירב חלב טמא
בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סי' מז) כתב לחדש שכאשר יש ידיעה גמורה שהגוי לא יערב חלב טמא בחלב טהור, ידיעה זו הרי היא כראייה. וכשם שכאשר ישראל רואה את הגוי חולב החלב מותר, כך גם כאשר היהודי יודע שהגוי לא יערב חלב טמא, החלב יהיה מותר מעיקר הדין, אף אם לא ראה אותו. ועל פי חידוש זה פסק האגרות משה להקל כאשר יש במדינה פיקוח האוסר לערב חלב פרה עם חלב בהמה טמאה. באגרות משה הסביר שפסק זה אינו רק אליבא דהפרי חדש שמיקל כשידוע שאין בהמה טמאה בעדר, אלא אליבא דכולי עלמא, עיי"ש. ומכל מקום בסיום תשובתו הוא כותב שהרוצה לסמוך ולהקל יש לו טעם גדול ורשאי וכמו שמקילין בזה הרוב בני אדם שומרי תורה וגם הרבה רבנים, וח"ו לומר שעושין שלא כדין. אבל מ"מ לבעלי נפש מן הראוי להחמיר ואין בזה משום יוהרא, וסיים "וכך אני נוהג להחמיר לעצמי אבל מי שרוצה להקל הוא עושה כדינא ואין להחשיבו כמזלזל באיסורין", ע"כ.
ובתשובה נוספת של כותב האגרות משה (יו"ד ח"ד סי' ה) שההיתר אינו לכתחילה אלא רק בשעת הדחק, עיי"ש.
הגאון החזון איש (יו"ד סי' מא סק"ד) הכריע כדעת הפרי חדש שכאשר יש ודאות גמורה שלא יערבבו חלב טמא החלב מותר. ומשום כך כתב שבמקום שיש פיקוח ממשלתי יש להתיר את החלב, גם אם נחלב על ידי גוי מבלי שישראל רואהו. (וראה בשו"ת מנחת יצחק ח"י סי' לא כתב להעיר ע"ד ספר תורת היולדת פ"ח הערה ה שהביא דברי החזו"א שמיקל, שלא היה לא להביאם בספרו. ובשו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תמ כתב שיש לו עדות שהחזו"א לא התיר חלב נכרי בפיקוח ממשלתי אלא רק לקטנים או ליולדת, עיי"ש. ויש לציין עוד שאף שהאגרות משה מבסס את תשובתו גם אליבא דהחתם סופר, החזון איש חלק על החתם סופר וצידד כדעת הפרי חדש, וע"ע בשו"ת שבט הלוי ח"ד סי' פז).
וראה בשו"ת משנה הלכות ח"ד (סי' קג) שלא מועיל פיקוח ממשלה כדי שיהיה הגוי מירתת, עיי"ש בדבריו. וכ"כ בשו"ת חלקת יעקב (יו"ד סי' לד).
גבינת עכו"ם
במשנה (ע"ז כט:) אמרו שגזרו על גבינות הגוים. ובגמ' (ע"ז לה.) אמרו כמה טעמים לאיסור גבינת הגוים: א- ריב"ל משום גילוי. ב- רבי חנינא מפני צחצוחי חלב שבה. ג- שמואל מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה. ד- רב אדא בר אהבה מפני שמחליקין פניה בשומן חזיר. ה- רב חסדא מפני שמעמידין אותה בחומץ. ו- רב נחמן בר יצחק מפני שמעמידין אותה בשרף ערלה.
ואיזה טעם נקטינן להלכה, יש בזה ג' שיטות: בטור כתב ג' טעמים: א- שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה. ב- שטחין פניה בשומן חזיר. ג- צחצוחי חלב. וביאר הב"י שלא הביא שאר הטעמים, מפני שבגמ' הניחו דברי רב חסדא ורב נחמן בקשיא, וטעמו של ריב"ל מפני שכיום לא חוששים לגילוי. ובתוס' כתבו שנקטינן כטעמו של ריב"ל בלבד, כיון שקיי"ל שהלכה כמותו נגד ר' יוחנן וכל שכן נגד שמואל ור' חנינא, ולא חוששים לטעמו של רב אדא בר אהבה כיון שאינו בתרא, ורב נחמן ורב חסדא אסקו בקשיא. והרמב"ם והשו"ע נקטו טעמו של שמואל בלבד, וביאר במ"מ (פ"ג מהל' מאכ"א הי"ג) משום שלגילוי לא חוששים, ולצחצוחי חלב ולשומן חזיר לא חוששים כיון שהם מתבטלים ברוב, ואין לומר כן גם לטעמו של שמואל, כיון שבדבר המעמיד לא שייך ביטול, עיי"ש.
וכדי להבין תחילה, יש להקדים כי החלב מכיל שני רכיבים עיקריים, רכיב אחד שאותו מעמידה הקיבה והופכת לגבינה, ורכיב אחר שנשאר נוזלי גם לאחר השלמת תהליך העמדת הגבינה. נוזל זה נקרא מי גבינה, ובלשון חכמים נסיובי החלב. לאחר שמסתיים תהליך העמדת הגבינה, נותנים את גושי הגבינה לתוך כלי קלוע מעלי סוף כדי לסנן מהם את נסיוב החלב, אולם גם לאחר הסינון, אי אפשר שלא יישארו בגומות של הגבינה שאריות של נוזל זה.
אם איסור גבינת גוים הוא גם כשידוע שהעמידו אותה בעשבים או פרחים
בתוס' (ע"ז לה. ד"ה חדא) כתבו שר"ת אמר שבימינו אין לאסור גבינת גוים, שעיקר טעם האיסור הוא משום גילוי, ובימינו אין לחוש כיון שאין נחשים מצויים בינינו. וגם אינם מערבים חלב טמא כיון שאינו עומד. ונחלקו הפוסקים בדעתו.
המרדכי כתב שגם רבינו תם לא התיר אלא כשהגוי חולב לגבינה, אבל כשחולב לחלב לא התיר. ובסמ"ג כתב שגם לר"ת אין להתיר, כיון שמ"מ הוי דבר הנאסר במנין וא"א להתירו. וגם הסמ"ק כתב לאסור, שאע"פ שטעם גילוי לא שייך בימינו, מ"מ יש לאסור משום שאר הטעמים. והרשב"א כתב ג"כ לאסור שמאחר שנאסר שוב א"א להתירו, שאע"פ שבטל הטעם מ"מ הגזרה נשארה בעינה. וכ"ד הרמב"ם (פ"ג מהל' מאכ"א הי"ג והי"ד). וכ"פ בשו"ע.
(וראה בב"י שהעיר על בני איטליה שנוהגין היתר בגבינות הגוים מפני שמעמידין אותה בפרחים. שיש לאסור לדעת הרשב"א והרמב"ם, וגם לדעת רבינו תם יש לאסור וכמ"ש בסמ"ג ובסמ"ק. אמנם בב"ח כתב שאם נהגו הם מעצמם אז באמת יש להם לאסור, אבל אם נהגו כן מאבותיהם יש להניח להם במנהגם, שכ"ד המרדכי בדעת רבינו תם להתיר, וגם דעת חכמי נרבונא להתיר, עיי"ש).
אם איסור גבינת גוים הוא גם בגבינה רכה
נחלקו הפוסקים אם יש לחלק ולומר שאיסור אכילת גבינת עכו"ם הוא רק בגבינות קשות ולא בגבינות רכות. וההבדל בין שני סוגי הגבינות הוא שגבינות קשות חייבים להעמידן על ידי גורם חיצוני, מה שאין כן בגבינות רכות, שאפשר גם להניח אותן למשך זמן והן יעמדו לבד. בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' מח) דן בתחילה להתיר בזה, אמנם בסוף התשובה לא רצה להורות היתר, אלא שאינו מוחה ביד המקלים בדבר זה. אך בערוך השולחן (יו"ד סי' קטו אות טז) כתב שאין לחלק, ויש לאסור אף גבינות רכות מדין גבינת עכו"ם, ע"כ. וע"ע בשו"ת שבט הלוי ח"ד (סי' פו).
חמאת עכו"ם
ישנן כמה שיטות בראשונים בדין חמאת גוים: א- כתב הרמב"ם שמקצת הגאונים התירו חמאת גוים, כיון שלא גזרו על החמאה, וחלב טמא אינו עומד. וכ"ד רבינו פרץ (והוסיף שבחמאה אין גומות). ובהגה"מ שגם דעת ר"ת להתיר חמאת גוים. ומקצת הגאונים אסרוה משום עירוב חלב טמא שבה, ואינו מתבטל כיון שאינו מתערב בה. ב- דעת הרמב"ם עצמו שיכול לבשל החמאה כדי שלא ישאר בה חלב טמא (וביאר הב"י שלדעתו יכול לעשות כן אפילו לכתחילה, שיש בזה כמה ספיקות, עיי"ש. אמנם הט"ז כתב שלדעת הרמב"ם אין היתר אלא אם עשה כן בדיעבד, אבל לכתחילה אסור משום שאסור לבטל איסור לכתחילה). ג- והרשב"א לא התיר אפילו לאחר בישול (שסובר שאין להתיר באיסורי גוים אפילו כשיש ביטול, ועיי"ש הוכחתו נגד הרמב"ם שכאן אסור אפילו כשיש ביטול. וראה בב"י שיישב דעת הרמב"ם). ד- והרא"ש לא היה מוחה במקילים.
בב"י הכריע שנראים דברי הרא"ש שלא למחות במקילים, ובמקום שאין מנהג יש להתיר ע"י בישול כדעת הרמב"ם. וכ"פ בשו"ע (ואע"פ שכתב בלשון דיעבד, מ"מ כבר ביאר בב"י שמותר אף לכתחילה לבשלה. וכ"כ הרמ"א). ויש לציין, שהשו"ע מתיר רק במקום שאין מנהג, אבל במקום שנוהגים לאסור אין להתיר אפילו ע"י בישול, וזה שלא כדעת הרמב"ם. ובד"מ כתב שאין נוהגים לאכול חמאת גוים כלל כיון שאין הם נזהרים מלערב בה בשר וגם קערותיהם אינן מקונחות מאיסור. ומ"מ אין למחות בנוהגים היתר. ומ"מ פסק הרמ"א להקל כדעת השו"ע. והפר"ח כתב להקל ע"י בישול אפילו במקום שנהגו איסור. ובנוב"י כתב שיש מי שהתיר אפי' ע"י הדחה ג"פ, וכתב עליו שקשה להתיר.
אבקת חלב
הנה כבר נתבאר לעיל שגזרת חלב נכרי אינה חלה כאשר החלב עבר שינוי צורה והפך לגבינה או לחמאה. על אף שגבינה אסורה, אין הטעם משום חלב נכרי אלא מחשש שמא העמידוה בעור קיבת נבלה, וחמאה אסורה לדעת המחמירים משום צחצוחי חלב שבה.
על פי זה כתב הגאון הרב צבי פסח פרנק להתיר אבקת חלב נכרי, כיון שפקע ממנה שם חלב, מכיון שאם אין בה חשש של גבינה ושל חמאה למעשה מותר להשתמש בה. והגאון החזון איש (יו"ד סי' מא סק"ד) חלק על ההר צבי ואסר אבקת חלב כדין חלב. וטעמו משום שאיסור חלב נכרי אינו חל על גבינה וחמאה, כיוון שחלב טמא אינו עומד ואין שום אפשרות להפיק ממנו גבינה וחמאה, מה שאין כן באבקת חלב, שהטכניקה להפיק מהחלב אבקת חלב היא על ידי ייבוש המים מהחלב והפקת חומר יבש ממנו. וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר חט"ז (סי' כה). גם הרב מרדכי אליהו בשו"ת מאמר מרדכי ח"א (עמ' קנה) כתב שאין להתיר אבקת חלב, משום שהיה כבר על החלב שם של איסור לפני שהפך לאבקה (וכמו שמצינו בדברי הרמ"א שאין היתר ליקח חלב גוי שנאסר ולעשות ממנו גבינה, וכן עיסה שנילושה בחלב באופן האסור, אין מועיל לעשות בה סימן לאחר שכבר נאפתה, עי' בשו"ע יו"ד סי' צז ובדברי האחרונים שם).
אמנם מצינו לכמה מהאחרונים שכתבו להקל בזה, ראה בשו"ת ישכיל עבדי ח"ה יו"ד (סי' ט). ובשו"ת זקן אהרון ואלקין ח"ב (סי' מד) ובשו"ת לבוש מרדכי (סי' כב). ובספר אוצר המכתבים להר"י משאש ח"ג (סי' אלף שצב), ובקובץ אורייתא ח"ג (עמ' 552) בשם הגרב"צ אבא שאול. וכ"כ בילקוט יוסף (איסור והיתר ח"ב עמ' צו), עיי"ש.
אם יש לחוש שמא יתערב חלב של בהמה טריפה
והנה יש לעיין בזה, שלכאורה גם במקום שאין חשש של עירוב חלב טמאה בחלב טהורה, הרי יש בהמות שעוברות ניתוחים, ובניתוחים הללו הבהמה נטרפת לעִתים, והחלב שלה נאסר בשתייה (שו"ע יו"ד סי' פא סעי' א-ב). וכשם שחששו שמא יערב חלב טמאה בחלב טהורה, יש לחוש גם שמא יערב חלב מבהמה טרפה בחלב בהמה כשרה. או שמא יש לומר שחכמים גזרו רק על עירוב של חלב טמאה בחלב טהורה, ולא גזרו על עירוב חלב טרפה בחלב כשרה. וכשיש חשש חלב מבהמה טרפה יש לדון בזה מצד ביטול בשישים ולא מצד גזרת חלב נכרי.
במאמר של הרב זאב ויטמן (רבה של חברת תנובה, תחומין חכ"ב עמ' 455 הערה 26) מובאת הערכה שכיום נעשים בין 700-600 ניתוחים לשנה ל110,000 פרות. הפרות נחלבות כשנתיים וחצי בממוצע. נמצא שיש כ 1,800 ניתוחים, ומספר זה הוא כמעט ביחס של 1/60. לעומת זאת, אחוז הפרות היוצאות מהרפת בעקבות ניתוח הִנו גדול בהרבה מהממוצע, ולכן למעשה סביר לומר שהיחס של הפרות המנותחות בעדר הוא הרבה פחות מ¯1/60. בחוץ לארץ המצב בעייתי יותר, משום שאין כלל פיקוח על ניתוחים, וייתכן שיש ניתוחים המטריפים את הבהמה בודאות. אמנם אם יתברר שגם הניתוחים בחוץ לארץ אינם מטריפים בוודאות, מסתבר שהיחס בין הטרפות לכשרות לא יעלה על יחס של 1/60.
(וראה במאמרו של הרב דב לנדאו במאסף תורני בענייני כשרות המזון וההשגחה, אדר תש"ע סי' ט, שם הוא מביא כמה סוגי ניתוחים שעלולים להטריף את הבהמה. בנוגע לניתוח קיסרי, כיום הוא כמעט ואינו מצוי, וגם אם הוא קיים מעטים הניתוחים שמטריפים את הבהמה. הערה נוספת, בהמה שעברה ניתוח קיסרי אינה מתאוששת מספיק אחר הניתוח כדי לספק חלב בצורה מסחרית. ניתוח בעייתי יותר הוא שחרור גזים מבטן הבהמה. שחרור הגזים נעשה על ידי החדרת צינור דרך הפה או שתיית מי סבון, ובמקרה הגרוע נעשה השחרור על ידי תקיעת דקר בבטן הבהמה. ניתוח נוסף נעשה כאשר קיבתה של הבהמה עלתה ונשמטה מהמקום שבו היא צריכה להיות, ויש לקשור את הקיבה כדי שהיא לא תוסיף לצנוח. פעולת הקשירה יכולה להיעשות באופן שוודאי מטריף את הבהמה או באופן שאינו מטריף אותה. וראה בשו"ת הר צבי יו"ד סי' לו שדן לגבי בהמה שדקרו אותה בכרסה, אם בשרה יהיה כשר לאכילה אחר שחיטה, ומה דין החלב שלה. לגבי הבשר, הורה שם שיש להמתין י"ב חודשים, ורק לאחר מכן בשרה מותר. ולגבי החלב הוא מיקל בהפסד מרובה, אם מבטלים את החלב ברוב חלב היתר).
הרב וייטמן (שם עמ' 461) מעלה אפשרות, שכשם שאנו אוסרים חלב שחלבו נכרי מחשש שמא יערב חלב טמאה, והגזרה קיימת בין אם החלב הטמא בטל בשישים ובין אם לא, כך גם בעדר שידוע שיש בו טרפה, יש לחוש שמא יתערב חלב טרפה בחלב כשרה וביטול בששים לא יועיל. משום כך יש לפקח על העדרים כדי לראות שאין מערבבים חלב טרפה בחלב כשרה.
אמנם מלבד הטרפות שנולדו מחמת ניתוחים וכדומה, שאחוז טרפות אלו קטן יחסית וייתכן מאוד שהוא בטל בששים. למעשה יש בהמות רבות שאחר שחיטה אנו מגלים שהן טרפות או שיש חשש שהן טרפות, ואוסרים את בשר הבהמה באכילה. אחוז הטרפות המתגלות אחר השחיטה גבוה מאוד ובדרך כלל אין בו ביטול בשישים, ואם כן הדרא קושיא איך אנו מתירים לחלוב עדרים כשידוע שאחוז הטרפות בהם גבוה מאוד.
ומצינו שבשאלה זו דנו האחרונים. הפרי חדש (יו"ד סי' לט סק"ג) כתב שאע"ג שהאידנא ברוב המקומות הטריפות שכיחי טפי מהכשרות, טעמא דמילתא משום שמחמירים הרבה חומרות שאינם מעיקר דין התלמוד וכן איכא מילי טובא דבעו בדיקה ולא בקיאין בבדיקה ומטריפינן להו וכן כמה בהמות מחמת ספק מטריפינן להו, אבל היכא שנאבדה הריאה ודאי אזלינן בתר רובא שמעיקר הדין כשרות.
ויש מי שכתב לתרץ (הרב דב לנדאו שם) שיתכן שמאחר שברור שרוב בהמות כשרות הן, סומכים להשתמש בחלב, שהרי אין כאן רעותא לפנינו בחלב. אולם כאשר הבהמה השחוטה שבה התעורר הספק נמצאת לפנינו, אין אנו אוכלים את בשרה.
בסיכום: חז"ל גזרו שלא לאכול חלב שחלבו גוי, ואע"פ שאין שום חשש איסור באותו החלב. וגם בזמננו שיש פיקוח ואיסור הונאה על מוצרים הנמכרים בשוק, אין להקל בזה. אולם כתבו האחרונים שבאבקת חלב נכרי יש להקל, מכמה טעמים. והמחמיר גם בזה תבוא עליו ברכה.
ויש לציין, שאם אין הכשר מהודר על מוצר מאכל שמכיל אבקת חלב נכרי, אין זה בהכרח רק בגלל שמעורב באותו המאכל אבקת חלב נכרי, אלא אפשר שיש עוד רכיבים וחומרים שאינם בהכשר מהודר, והמקפיד לאכול רק בהכשר מהודר צריך לברר היטב את כשרות המאכל והמרכיבים שבו.
מאת האב יניב בוזגלו שליט"א
