עשרה לדבר שבקדושה

מקור הדין

בגמרא (מגילה כג:) למדו שצריך שיהיו עשרה מישראל לכל דבר שבקדושה, משום שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל (ויקרא כב, לב), ונאמר עוד הבדלו בתוך העדה (במדבר טז, כא). ונאמר עוד עד מתי לעדה הרעה הזאת (במדבר יד, כז). דהיינו שלמדים בתחילה גזרה שווה מהמילה "תוך" שצריך עדה מישראל, ואחר כך למדים גזרה שווה מהמילה "עדה" שהכוונה לעשרה, עיי"ש. וראה בר"ן (שם, והובא בבית יוסף אורח חיים ריש סי' נה) שחיוב זה אינו אלא דרבנן, והפסוק הוא אסמכתא בעלמא.

צירוף מומר למנין

והנה לכאורה יש ללמוד מהגמרא הנ"ל לא רק לעניין כמות האנשים לדבר שבקדושה אלא גם לאיכות האנשים המצטרפים למנין, דהיינו שלא רק שצריכים שיהיו עשרה מישראל לצורך אמירת דבר שבקדושה, אלא אפשר שאפילו אם אותם עשרה הם רשעים גמורים מצטרפים הם לעשרה, שכן למדו דין זה מהמרגלים, ועליהם נאמר שכפרו בה' ונחשבו למומרים, וכמו שאמרו בגמרא (סוטה לה. ערכין טו.) על הפסוק כי חזק הוא ממנו, שאמרו כן כלפי מעלה, עיי"ש.

ובאמת שכ"כ להדיא בשו"ת אגרות משה (יורה דעה ח"א סי' ע), ששם נשאל אם מי שמחלל שבת בפני מומרים נחשב למחלל שבת בפרהסיא, והשיב על פי הגמרא (סנהדרין עד:) שלמדו דין קידוש השם בפרהסיא מהפסוק הנ"ל (ונקדשתי בתוך וכו', עד מתי לעדה הרעה הזאת, וכנ"ל), ואם המומר נחשב לפרהסיא לעניין קידוש השם, גם לעניין מחלל שבת בפרהסיא ייחשב המומר לפרהסיא, עיי"ש.

וכתב עוד (אורח חיים ח"א סי' כג, ובח"ב סי' יט) שגם לעניין צירוף למנין עשרה לדבר שבקדושה יש לצרף גם מומר, שכן דין זה למדו מהמרגלים, אמנם להיחשב תפילה בציבור אין מצטרפין, עיי"ש. וצ"ע מדוע לשיטתו יש לחלק בין צירוך לעשרה לבין תפילה בציבור.

גירסא אחרת בדברי הגמרא

 אולם יש שכתבו שבגמרא למדו דין עשרה לעניין דבר שבקדושה ממקום אחר, ממה שנאמר כאן ונקדשתי בתוך בני ישראל, ונאמר אצל אחי יוסף ויבואו אחי יוסף לשבור אוכל בתוך הבאים (בראשית מב, ה), וכ"כ רבינו תם (הובא בפירוש רבינו בחיי על התורה ויקרא כב, לב) שזו הנוסחא המדוקדקת בגמרא, שלא יתכן להביא ראיה מעשרה מרגלים, אלא מעשרה אחי יוסף שהיו צדיקים, ע"כ (והובא גם ברבינו חננאל מגילה שם). ולפי זה פשוט שאין ללמוד שיועיל לצרפם אפילו כשהם עוברי עבירה וכדו', וק"ל.

ולעניין הלכה, הנה בשולחן ערוך (אורח חיים סי' נה סעי' יא) כתב שעבריין שעבר על גזירת הציבור או שעבר עבירה, אם לא נידוהו נמנה למנין עשרה, ע"כ. ולכאורה יש לדקדק שסבירא ליה למרן שאפשר לצרף עובר עבירה לעשרה, ורק אם נידוהו אין לצרפו, וכמבואר בדברי הריב"ש (ח"א סי' קעב) שמי שעבר עבירה ולא נתנדה לא מצינו שלא יצטרף לעשרה, דאם תאמר כן יהיו רבים שלא יצטרפו, שהרי אפילו העובר על איסור דרבנן נקרא עבריין, עיי"ש.

אמנם בפרי מגדים (שם באשל אברהם אות ד) כתב שרק אם עובר לתיאבון אינו מצטרף אלא אם כן נידוהו, אבל במומר להכעיס, אפילו בעבירה אחת אינו מצטרף, והובא במשנה ברורה (שם ס"ק מו).

ויש להעיר על זה מדברי שו"ת הרדב"ז ח"ב (סו"ס תתנח) שכתב להדיא שמומר לעבירה אחת, אפילו למצות מילה, דינו כישראל לכל דבר, ומצטרף לעשרה, ע"כ. ונראה שגם הרדב"ז מיירי במי במומר לתיאבון, אבל אם שעושה כן להכעיס אינו מצטרף. 

צירוף קטן או אשה לעשרה

וראה עוד בשו"ת יביע אומר ח"ד (אורח חיים סי' ט אות א) שהביא מהראשונים שלמדו עוד שכיון שלמדו דין עשרה מהמרגלים או מאחי יוסף, בעינן שיהיו גדולים ולא קטנים, וכן למדים שאין מצטרפות נשים לעשרה, עיי"ש.

דין צירוף מחלל שבת

עוד כתב בפרי מגדים (שם) שכל דין זה לעניין צירוף עובר עבירה, הוא רק בשאר עבירות. אבל מי שהוא מחלל שבת בפרהסיא בודאי שאינו מצטרף למנין, כיון שדינו כגוי (כמבואר בחולין ה. ובשולחן ערוך יורה דעה סי' ב סעי' ה). וכתב הגאון רבינו יוסף חיים בשו"ת רב פעלים (אורח חיים ח"ב סי' יא) שדברי הפרי מגדים מוכרחים ופשוטים וברורים, וכן פסק באור לציון ח"ב (עמ' מה).

אמנם בשו"ת יביע אומר ח"ט (סי' קח אות לד) העיר מדברי הפוסקים שדנו מחלל שבת בימינו כתינוק שנשבה, וסיים שבשעת הדחק יש לסמוך על זה, ע"כ. וכ"כ בשו"ת עשה לך רב ח"ה (סי' א).

גם בשו"ת אבני ישפה ח"ב (סי' ג) נשאל מאחד שהיה במנין מצומצם ואחד מהם הוא מחלל שבת בפרהסיא, האם יש לעזוב את המנין ועל ידי זה יתפרק המנין. והשיב לו שבכהאי גוונא יש לסמוך על דברי האגרות משה שהתיר לצרף מחלל שבת למנין ואין לפרק המנין.

צירוף לעשרה למי שחי עם גויה

ובשו"ת שרידי אש ח"ב (סי' ו) כתב שמי שחי עם גויה, אין לצרפו למנין כיון שדינו כמנודה, ופסק מרן בשולחן ערוך (סי' נה סעי' יא) שהמנודה מחמת עבירה אינו מצטרף למנין. ואף שהיה אפשר לומר שכיון שהוא עובר עבירה לתיאבון מותר לצרפו. אולם כבר העלה בשו"ת זכרון יהודה שזה דווקא בזמניהם, שהיה אפשר להם לנדות ולכן מי שלא נתנדה מותר לצרפו, מה שאין כן בזמנינו שאסור לנו על פי חוקי הממשלה לנדות, אם כן אזלינן בתר טעמא ולא בתר שמא, שכל מי שעובר עבירה שמחוייבין על פי דין לנדותו מיקרי מנודה לעניין זה שאין לצרפו. ולכן בנושא נכרית, שבוודאי מחוייבין על פי דין לנדותו משום מיגדר מילתא, לכן יש לו דין מנודה ואסור לצרפו לעשרה, ע"כ.