פרשת קורח
בסוף הפרשה (במדבר יח) נמנים כל מצוות הכהנים, פדיון הבן, חרם וכו'.
דעות הסוברים שאין לגמרי דיני כהונה בזמן הזה
בשו"ת שאלת יעב"ץ ח"א (סי' קנה) נשאל אודות הכהנים הנוהגים להחזיר כסף הפדיון לאבי הבן, והשיב שנכון הוא בעיניו וטוב וישר לנהוג כן, שהאידנא כולם הם כהני חזקה, ולחומרא מחזקינן להו בכהני כגון לפדות הבכורים על ידם, שאי אפשר באחרים, אבל לא לקולא דהיינו להוציא ממון ספק מהאב, שגרועה חזקתם, וסיים "וכמעט שאני אומר שמדינא צריכים להחזיר, ולפחות כל כהן יחוש לעצמו לפרוש מספק גזל שמא אינו כהן" וכו', ע"כ. וכ"כ בספרו מור וקציעה (סי' קכח).
וכבר כתב כן הריב"ש (סי' רצד) שכהנים בדורנו שאין להם כתב יחס, רק מפני חזקתם נהגו היום לקרות ראשון בתורה. והגאון מהרשד"ם (אבן העזר סי' רלה) סמך על דבריו לעניין כהן שנשא חלוצה שאינו צריך להוציאה משום שכהנים בזמנינו אינם כהני ודאי, עיי"ש. וכ"כ המהרש"ל (ים של שלמה בבא קמא פרק ה סי' לה) שבזמן הזה יש לאסור חרמים לכהנים, כי בזמן הזה אין לנו ייחוסי כהונה כמו שהיה בזמן התנאים והאמוראים וכו' וכעת מרוב אריכת הגלות והגזרות והשמדות והגירושים ממדינה למדינה נתבלבלו, והלואי שלא נתבלבל זרע קודש בחול, אבל זרע כהנים ולוים קרוב לודאי שנתבלבלו רובם או מחציתם בזרע ישראל, עכ"ד. וע"ע ברמ"א (אורח חיים סו"ס תנז) ובמגן אברהם (אורח חיים סי' רא).
וכן מסופר על הגאון מוילנא שפדה את עצמו בגדלותו אצל כמה כהנים מפני ספק יחוסם (ילקוט יוסף שובע שמחות ח"ב עמ' רצה בשם ספר עליות אליהו).[1]
ובשו"ת יביע אומר ח"ט (אבן העזר סי' ו אות ז) כתב לסייע דבריהם ממה שכתב בספר חסידים (הוצאת מקיצי נרדמים סי' תרל) שמסופר שם על רב האי גאון שהיה עולה מבבל לירושלים בכל שנה, והיה שם בחג הסוכות, והיו מקיפים את הר הזיתים ביום הושענא רבה שבע פעמים ואומרים מזמורים שסידר רב האי גאון, והיו הולכים לפני רבינו האי כהנים מלובשים סיריקון ומעילים נאים במרחק כמאה אמה, ואחריו העם רחוקים ממנו כמאה אמה, ורבינו האי בתווך. ולאחר הסעודה היה רבינו האי שוחק ובלבו היה שמח, וראהו צדיק אחד ושאל אותו למה היית הולך לבדך אחר הכהנים, והשיב לו מפני שכשאני עולה בכל שנה להר הזיתים הולך עמי אליהו הנביא, והפעם שאלתי אותו מתי יבוא המשיח, ואמר לי כשיקיפו את הר הזיתים עם כהנים, ולקחתי עמי כל הכהנים האלה, שמצאתי יחד להקיף עימם, ואז אמר לי אליהו ראה כל הכהנים שאתה רואה מלובשים מעילים נאים והולכים בגאוה, אין שום אחד מהם מזרע אהרון, ורק האחרון שהולך מאחריהם, שהוא נמאס בעיניהם והולך בבגדים גרועים ואינו חפץ בכבוד, ומשים עצמו כמי שאינו, והוא חיגר ברגלו אחת וחסר עין אחת, זהו לבדו כהן אמת מזרע אהרון. ואמר רבינו האי שמזה צחק שבכולם לא היה כהן מזרע אהרון זולת אותו בעל מום, ע"כ.[2]
דעות הסוברים שכהנים בזמנינו דין כהן להם לכל דבר
אמנם ראה להחיד"א בספרו מדבר קדמות (מערכת פ אות י) שכתב "מסורת בידינו מפי זקנים שקבלו מהקדמונים, כי איש אשר יקיים מצות פדיון בנו הבכור כדין ויתן ה' סלעים לכהן בשמחה והיו לו לגמרי שלא יחזיר הכהן שום דבר בשום אופן, יהיה בטוח שהולד יחיה וינצל מפגעי חוליי הילדים ויגדל והיה לאיש", עכ"ל. ולכאורה ממה שלא העיר החיד"א כלום על זה, משמע דלא שמיעא ליה האי סברא שהכהנים היום הם ספק, וכמו שחשש היעב"ץ, ודו"ק. וכ"כ להעיר בהגהות שמי קדם על המדבר קדמות (שם אות קכד).
גם הגאון החזון איש (שביעית סי' ה) כתב לדחות דברי היעב"ץ, וכתב שחזקת הכהנים היא חזקה גמורה, עיי"ש.
וכ"כ בערוך השולחן (אורח חיים סו"ס קכח, וביורה דעה סי' שה אות נה) אחר שהביא מי שכתב שבזמן הזה ראוי לכל כהן לחוש ולהחזיר המעות, וכן שהכהן עצמו חייב בפדיון ויפריש לעצמו. וכתב על זה "ולדעתי אסור לשמוע דברים כאלו להקטין עתה מעלת הכהונה ואתי לזלזולי, וחס ושלום לומר כן", ע"כ.
גם בשדי חמד (ח"ג דקל"ה ע"ב) כתב להקשות לשיטת היעב"ץ מדוע לא העיר כלום גם על ברכת הפדיון, שלא יברך הכהן משום ספק ברכות להקל, דשמא אינו כהן ואינו מקיים את המצוה. וכתב להעיר על דברי היעב"ץ מסתימת הפוסקים בזה, ושסבירא להו שהחזקה היא ודאי גמור.
ולגבי ברכת הפדיון תירץ השדי חמד כיון שאיסור ברכה לבטלה הוא מדרבנן, אפשר לסמוך בזה על חזקת כהונה, ע"כ. ובזה יש ליישב נמי כיצד מברכים הכהנים על ברכת כהנים בתפילה, ולא חוששים משום ברכה לבטלה, ע"כ.
אמנם לדידן דקיימא לן שאיסור ברכה לבטלה הוא מן התורה, וכדעת מרן השולחן ערוך (אורח חיים סי' רטו סעי' ד, וכמו שכתב בשו"ת יביע אומר ח"ח יורה דעה סי' לב אות ב), צ"ע על מה סמכינן בכהני דידן.
ובשו"ת שבט הלוי ח"ב (יורה דעה סי' קעג) נשאל על עצת המנחת חינוך (מצוה שנז) שכתב שהרוצה לצאת ידי מצות פדיון הבן בשלימות יזכה על ידי אחר ה' סלעים לכהנים האמיתיים שבכל מקום שהם, ויתן המעות לכהן אחד שיבחר, והביא שהגאון רבי מאיר אריק דחה דבריו כיון שבעינן שיהיו המעות כנכסי הכהן ממש, וכאן אינו מבורר לפנינו ואינו פדיון. וכתב בשבט הלוי שלא נוהגים העולם כהמנחת חינוך, והביא עוד שהחתם סופר כתב שחזקת כהנים בזמנינו היא חזקה גמורה מן התורה, עיי"ש.
ובשו"ת יביע אומר ח"ו (אורח חיים סי' כב) נשאל בעניין איסור שימוש בכהונה, ושם כתב לצרף סברת הפוסקים שכהני זמנינו אינם כהני ודאי, אך רק לעניין שימושים שאינם בזיון לכהן, עיי"ש.
עוד כתב בשו"ת יביע אומר ח"ז (אבן העזר סי' ט אות ד) לצרף סברת המקילים בכהני דידן אודות מה שנשאל בשו"ת משה ידבר (הל' אישות סי' א) באשה פנויה אילמת שנמצאת מעוברת, והיא טוענת שנתעברה מישראל, והישראל מכחיש דבריה, שכתב בשולחן ערוך (אבן העזר סי' ד סעי' ה) נכרי הבא על בת ישראל הולד כשר ופגום לכהונה, וגם כאן יש לחוש שמא נבעלה לגוי ונפסלה לכהונה. וכתב שם שיש ספק ספיקא להתירה, שמא מישראל נתעברה ושמא כדעת הרמב"ם שבת גוי מישראלית מותרת לכהונה. וכתב ביביע אומר שיש לצרף עוד סברת הריב"ש ומהרשד"ם שהכהנים בזמן הזה אינם כהנים ודאים, עיי"ש.
עוד כתב ביביע אומר (שם סי' י אות ד) לצרף סברת המקילים בכהני דידן שאינם כהני ודאי, לעניין נישואי כהן עם גרושה, עיי"ש. עוד כתב (יביע אומר חלק ט אבן העזר סי' ה אות ז) לצרף דעות המקילים בכהני דידן לעניין היתר נישואי כהן עם אשה שנולדה מגוי שבא על הישראלית, עיי"ש. וראה עוד (יביע אומר חלק י אבן העזר סי' י) שצירף דעות המקילים בכהני דידן לעניין פנויה שקיבלה זרע מבנק הזרע, שאין לחוש ולאסור הולד לכהונה משום דהוי שתוקי ושמא הזרע הוא מגוי, וצירף שם הדעות שבכהני דידן קיל טפי, עיי"ש. וראה עוד בשו"ת יחוה דעת ח"ה (סי' רפב) שצירף דעות אלו לעניין נישואי ישראל עם בת כהן. וע"ע בחזון עובדיה (אבלות ח"ב עמ' סז) שצירף סברא זו לעניין טומאת כהנים למת, עיי"ש. וע"ע בילקוט יוסף (תפילה ח"ב עמ' רמה, שובע שמחות ח"ב עמ' רפח ועמ' רצה).
כהנים יוצאי פרס
בשו"ת יביע אומר ח"ז (אבן העזר סי' ט) כתב וז"ל "שמענו שבערי איראן הדבר מצוי שיש רבים שמחזיקים עצמם לכהנים אף שאינם כהנים כלל". ושם הנידון בכהן שבא לשאת יהודיה שנולדה לאב גוי. ושם (אות ו) הוסיף בהיתרו שם "וגם ספק גדול אם הוא באמת כהן, לפי מה שנודע לנו שהדבר מצוי בערי פרס להדביק תואר כהן לאנשים המכובדים בעיניהם, ויש כאלו שהיו נודרים בעת חוליים שאם יקומו מחוליים יהיו כהנים וכו'", עכ"ל.
וראה בשו"ת בנין אב ח"ד (סי' ח) שנשאל הגאון רבי אליהו בקשי דורון שליט"א בעניין שמועה זו על יוצאי פרס שלא שמרו את הכהונה כראוי, והביא שהראשון לציון רבי יצחק נסים הורה למעשה לכהן מיוצאי פרס שלא לעלות לדוכן מחמת שמועה זו.
והביא שם שחקר בין יוצאי פרס אודות שמועה זו, ולא מצא מי שיאמת שמועה זו. והביא מכתב מרבני העדה שכיהנו בערי פרס, וכתבו שלא ראו מקרים כאלו שקנו כהונה או שנדרו להיות כהנים. והוסיף שגם בעדות אחרות היו דברים כאלו, ועם כל זה לא ערער אדם מעולם על חזקת הכהנים שם. ועל כן העלה שגם לעניין הכהנים יוצאי פרס אין לחוש לשמועות אלו, וכל כהן שמחזיק עצמו לכהן דינו ככהן לכל דבר. וכתב ששוחח בזה עם מרן הגר"ע יוסף על דבריו שבשו"ת יביע אומר, והסכים מרן הגר"ע שלא התכוין שיש בשמועה זו כדי לערער את חזקת הכהנים יוצאי פרס שמחזיקים עצמם לכהנים, עיי"ש.
למה מברכים על פדיון הבן ולא חוששים שמא יתחרט הכהן
באחרונים כתבו להקשות מדברי הרשב"א (שו"ת ח"א סי' יח) שכתב שאין מברכים על מצות צדקה כי חוששים שמא לא ירצה העני לקבל המעות ונמצאת ברכתו לבטלה, ומדוע בברכת פדיון הבן לא חוששים שמא לא ירצה הכהן לקבל המעות בעבור פדיונו ותימצא ברכתו לבטלה. ונאמרו בזה כמה תירוצים.
א. בשו"ת הרשב"א (שם) מבואר שבפדיון הבן אינו מברך על הנתינה אלא על ההפרשה שבו תלויין הפדיון, ושאני ממצות צדקה, עיי"ש.
ב. שיטת הפרי חדש (שו"ת מים חיים סי' ה) שבפדיון הבן מועיל גם נתינה בעל כרחו של כהן, ולכן לא איכפת לנו אם לא ירצה הכהן ליטול, ושפיר מברכים על זה.
ג. על פי מה שכתבו הפוסקים (שו"ת חתם סופר יורה דעה סי' רצב, מהר"ם שיק יורה דעה סי' שד, פתחי תשובה יורה דעה סי' שה סק"ד) שבפדיון הבן גם הכהן עושה מצוה, ואם כן לא מסתבר שלא ירצה הכהן לקבל, ולכן שפיר נמי מברכים.
ד. בצדקה יש לחוש שלא ירצה העני ליטול מחמת בושה, אבל בפדיון הבן שלא שייך בושה ליקח לא חיישינן שמא לא ירצה הכהן ליטול. ומה גם שחזינן שהאב הזמין לכהן והכהן בא כדי לקיים המצוה, הרי שגילה דעתו שרוצה ליטול המעות כדי לקיים המצוה, וגם שקודם שמברך אבי הבן שואל אותו הכהן אם הוא רוצה לפדות את בנו.
[1]. ועי' בספר ד' אמות של הלכה (עמ' רעב) שהגאון רבי חיים קנייבסקי סיפר שאביו הסטייפלער פדה אותו פעמים רבות אצל הרבה כהנים.
[2]. ואמנם יש שפקפקו על אמיתות סיפור זה, ראה להגאון רבי מאיר מאזוז שליט"א (הובא בעלון בית נאמן מס' 52 הערה 25) שאמר שלא מסתבר שרב האי גאון היה הולך בכל שנה בהושענא רבא להר הזיתים, כיון שהוא היה בבבל והיה ראש גולת בבל, ולא מסתבר שעשה כן בקפיצת הדרך, כיון שהוא עצמו הכחיש דבר זה (כמובא באוצר הגאונים חגיגה יד. שהשיב על האומרים שרב נטרונאי נסע לספרד בקפיצת הדרך, שאלו דברים בטלים, ופתי יאמין לכל דבר), ואיך יכחיש מה שהוא עצמו עשה. ובשביל לנסוע לירושלים מבבל צריך נסיעה של כחודש ימים, ואם כן נמצא שרב האי גאון היה מתפלל בכל שנה תפילות ראש השנה וכיפור וסוכות כשהוא בדרך, וזה סיפור שאי אפשר להאמין לו, וזה סיפור משובש, וסיים שהכהנים שלנו רובם ככולם הם בחזקת כשרים, עכ"ד.
