ימי העומר אצל כל אחד ואחד בפרטיות  

בעזרת השם נלמד מעניין הזמן שבו אנחנו נמצאים עכשיו, ספירת העומר,
כי כל זמן יש לו את ההשפעה וההנהגה המיוחדת לאותו זמן ועל-ידי
שאנחנו לומדים מעניין הזמן על-ידי זה אנחנו בעצם מכינים כלים לקבל את השפע של הזמן. עכשיו אנחנו נמצאים בימים שמובא הרבה בספרים הקדושים ורבי נתן גם כותב את זה בליקוטי הלכות שימי ספירת העומר הם למעשה ימים שורשיים מאוד לכל סדר המציאות שלנו, הן בכלל עם-ישראל והן אצל כל אחד ואחד מאתנו בפרטיות

במצב של חיסרון דעת גדול

המשמעות הפנימית של ימי העומר הם לא רק לימי העומר אלא למעשה זה לכל החיים שלנו. נתבונן מה המשמעות ומהם עומקם של הדברים – מובא בספרים שכאשר מסתכלים על כל סדר יציאת מצרים זה מחולק לארבעה שלבים, השלב הראשון זה שעמ“י היה במצרים, השלב השני זה יציאת מצרים שלמעשה זה נמשך יממה אחת בט“ו בניסן, לאחר מכן מתחילים 49 ימי ספירת העומר, השלב הרביעי זה שבועות וקבלת התורה – הזמנים האלה שעמ“י היה בזמן גלות מצרים ויציאת מצרים, למעשה ר‘ נתן כותב שהשלבים האלה מלווים את כל החיים שלנו במחזוריות, כל פעם אנחנו עוברים איזשהו שלב מתוך הארבעה שלבים האלה. נתבונן מהם הארבעה שלבים – השלב הראשון זה גלות מצרים, רבינו האר“י כותב שגלות מצרים זה גלות הדעת, ז“א שהיה חיסרון דעת. כשאדם יודע שיש בורא לעולם שהוא מנהיג ומשגיח ויש לו דרישות מאתנו שזה המצוות וההלכות וע“י זה הקב“ה נותן לנו שכר וכן הלאה, זה נקרא דעת. בזמן שעמ“י היה במצרים כשהיה גלות הדעת, עמ“י היה במצב של חיסרון דעת גדול מאוד על הנקודה של ההשגחה הפרטית,
שיש מנהיג ומלך לעולם – מכאן רואים שחייב כל אדם לעבור מצד הנהגת העולם לא משנה באיזה אופן ובאיזה דרך, שלב של חיסרון הדעת

כל אדם חייב לעבור מצב של חיסרון דעת

כשאדם נמצא בחיסרון הדעת הוא לא יודע שיש בורא לעולם, הוא לא חי את המציאות הזאת, גם אם הוא ידע באיזה ידיעה שכלית זה עדיין לא אומר שיש לו דעת כי דעת זה החיבור בין המוח לבין הלב ’וידעת היום והשבות אל לבבך‘, צריך על כל פנים להרגיש קצת בלב שיש בורא לעולם. מצד זה שעמ“י היה בגלות מצרים ועיקר הגלות זה חיסרון הדעת, כתוב בספרים הקדושים שכל אדם חייב לעבור איזשהו שלב שהוא לא יודע שיש בורא לעולם, יכול להיות שבאיזה הבנה שכלית אנחנו יודעים שיש בורא לעולם אבל אנחנו לא חיים עפ“י זה, אנחנו לא מרגישים את זה ואין לנו שום קשר והתחברות עם המקום הזה וממילא האדם רודף אחרי דברים של העולם הזה

האדם תמיד יחפש

כל מציאות העולם והבריאה זה מציאות של חיסרון ותמיד האדם יחפש דרך למלא את החיסרון, אם זה בא דרך התורה, המצוות המעשים טובים וכן הלאה, אז מיד האדם ילך למקומות אחרים וזה בהכרח, אין אפשרות בין זה לבין זה, אדם לא יכול לחיות בחלל ריק, אז אדם ירצה שיהיה לו מיליון $ בעובר ושוב, הוא רוצה להיות סגן ראש הממשלה, הוא רוצה להיות במסיבות טבע הכי מסעירות שבעולם, זה לא משנה מה..

אני ולא שרף, אני ולא שליח

האדם היהודי הוא חכם אז הוא יודע מיד לטכס את העצה מאיפה לשאוב את החיות שלו – זה השלב הראשון שנקרא גלות מצרים – כשאדם נמצא בשלב הזה ובמציאות הזאת, אין שום אפשרות שבעולם שאדם יתחיל להתעורר ולחפש את הקב“ה, מדוע? כי אדם לא יודע. כל הגלות זה אי-ידיעה אז ברגע שאדם לא יודע, אין שום סיבה שבעולם שעכשיו הוא ילך ויחפש איזה דרך להתקרב אל הקב“ה. השלב השני שזה יציאת מצרים, על זה כתוב בהגדה של פסח ’ועברתי בארץ מצרים, אני ולא מלאך, אני ולא שרף אני ולא שליח, אני השם‘ – זה גילוי שכינה. עומק הדבר זה שכדי לעבור לשלב השני שזה יציאת מצרים שזה לצאת מהמציאות של חיסרון דעת, חייב להיות התגלות א-לוקית, אף אדם לא מתקרב להקב“ה או חוזר בתשובה מתוך איזשהו דבר שהוא עושה, זה חייב להיות שהקב“ה בעצמו מאיר לו בתוך מצרים, זה חייב להיות כי אם אדם מתעורר הוא לא לגמרי במצרים. כשאדם נמצא בתוך מצרים הוא פשוט לא יודע אז ממילא אין תביעה כנגדו. כל תשובה שנעשית בעולם זה חייב להתחיל להיות ממציאות שהקב“ה בעצמו מעיר את האדם. כל אחד שיתבונן בעצמו וישאל אחרים יראה
שיש קושייה שאנחנו לא יכולים להסביר: איך חזרנו בתשובה?

בנץ כל עמ“י רץ אחרי עמוד הענן למדבר

אדם היה באמצע איזה ריצה, להשיג מיליון דולר או להיות סגן ראש הממשלה וכן הלאה, שימו לב כשאדם מתעורר לתשובה הוא לא מפסיק לרוץ אלא הוא משנה את הכיוון ריצה שלו, פתאום האדם רץ לכולל או רץ לישיבה, איך זה קורה? באמת זה הקב“ה בעצמו שולח את האור הא-לוקי שלו אלינו – באותו רגע שמאיר בנו האור הא-לוקי הזה, באותו רגע אין שום קושיות, אין שום שאלות, אין שום מניעות, שום תאווה בעולם, שום רצון אחר – הכל מתבטל למציאות הזאת וזה היה ממש יציאת מצרים. ביציאת מצרים אף אחד לא אמר כלום פשוט בנץ החמה של ט“ו בניסן  עמוד הענן התחיל ללכת למדבר וכל עם ישראל רץ אחרי עמוד הענן וזה מה שקורה
לנו ברוך השם, מדי פעם בפעם אדם רואה את עמוד הענן ופשוט מתחיל לרוץ אחריו.

הבחינה של יציאת מצרים נעלמה מאתנו

השכינה לקחה אותנו בעצם אחריה אבל בשלב הזה ובמציאות הזאת אם נתבונן בעומק הדבר יש משהו עיקרי שחסר פה – חסר פה העבודה והבחירה שלנו – בשלב השני אין עבודה ובחירה שלנו כי כשמאיר אור א-לוקי לנשמה יהודית הנשמה היהודית תרוץ אחרי זה גם לקצה השני של העולם. עיקר תכלית בריאת העולם ומה שהקב“ה רוצה מאתנו בעיקר זה את העבודה לכן אומר הזוהר הקדוש ורבינו האר“י שבזמן יציאת מצרים בצאת הכוכבים של ט“ו בניסן האור הזה הסתלק ואז התחיל השלב השלישי שנקרא ימי העומר. בימי העומר האור הזה הסתלק ובשעה שהוא הסתלק כל הבחינה של יציאת מצרים נעלמה מאתנו אבל אומר רבינו האר“י הקדוש כלל גדול מאוד שאותו הוא מזכיר הרבה פעמים: אין שום אור שמאיר שמסתלק, שהוא מסתלק לגמרי, תמיד כל אור רוחני משאיר רשימו (רושם) במקום שבו
הוא האיר, במקרה הזה זה הנשמות שלנו בעצמן, האור של יציאת מצרים האיר
בנו ואחרי 24 שעות הוא הסתלק – ר‘ נתן כותב שעכשיו בפרטיות זה לא חייב
להיות יממה אחת, האור הזה מאיר לאדם וזה יכול להיות חצי שנה, שנה או חודשיים..

האור עצמו לא נשאר רק הרשימו נשאר

רק הקב“ה יודע כמה זמן האור הזה צריך להאיר לאדם – זה מאיר לנו וכשזה מאיר אדם לא שואל שום שאלות, הוא פשוט רץ. בד“כ אדם רץ כמה חודשים,
נכנס לישיבה או לכולל, אחרי כמה חודשים שהאור מסתלק אדם קם בבוקר מסתכל בראי ואומר: מאיפה יש לי פיאות וזקן, איך הגעתי למצב הזה בכלל שיש לי כיפה ופיאות,
מה אני עושה פה בכלל במקום הזה? אנחנו אומרים את
זה קצת בבדיחותא אבל פתאום אדם מתעורר למציאות חדשה לגמרי וזה נקרא השלב השלישי של יציאת מצרים וזה ימי ספירת העומר – מה העומק והפנימיות של
ימי העומר? אומר רבינו האר“י הקדוש שהאור של יציאת מצרים הסתלק מאתנו אבל כמו שאמרנו כל אור משאיר רשימו, נשאר בתוכנו הרשימו של יציאת מצרים, האור עצמו לא נשאר אבל הרשימו של יציאת מצרים נשאר בתוכנו

להרגיש את התענוג והאהבה

מה ההבדל הלכה למעשה בין יציאת מצרים לבין הרשימו של יציאת מצרים? כתוב בספרים הקדושים שבזמן שיש את האור של יציאת מצרים שעל זה נאמר בהגדה ’ועברתי בארץ מצרים, אני ולא מלאך, אני ולא שרף אני ולא שליח, אני השם‘ זה גילוי שכינה – בזמן הזה האדם מרגיש את האהבה ואת התענוג להיות עם הקב“ה – להרגיש את התענוג ואת האהבה להשם זה מבטל את כל מציאות העולם הזה, בשלב הזה אין תאוות ואין מידות רעות, המציאות
של העולם הזה מתבטלת אצל האדם בשלב הזה – זה בזמן הארה של יציאת מצרים..

אנחנו רק זוכרים שטוב להיות עם הקב“ה

-בזמן הרשימו אנחנו לא מרגישים את התענוג ואת אהבת השם כמו ביציאת
מצרים, מה כן יש לנו? אנחנו זוכרים שטוב לנו להיות עם הקב“ה, אנחנו לא מרגישים את הטוב אנחנו רק זוכרים שטוב להיות עם הקב“ה ולמעשה עיקר העבודה שלנו בעולם הזה זה בזמן הזה – ימי ספירת העומר הם שורשיים לכל השנה לכן לא רק בימי העומר יש לנו את העבודה הזאת אלא חייב להיות אחת לכמה זמן שתתחדש אצלנו העבודה של ימי העומר. אדם קיבל הארה רוחנית ואז הוא הרגיש את התענוג להיות עם הקב“ה ובימי העומר זה מסתלק אבל אנחנו לא שוכחים שטוב להיות עם הקב“ה, ואז היצה“ר שבזמן יציאת מצרים חשבנו שהוא התפטר כי כל אדם שנמצא ביציאת מצרים בטוח שכל הסיפור של היצה“ר זה משהו היסטורי, אני זוכר שפעם היה לי יצה“ר. באותו זמן אדם מרגיש כ“כ טוב להיות קרוב להקב“ה אז אין תאוות של העולם הזה ואין מידות רעות, אין כעס ואין גאווה, אין כלום, אבל אז היצר הרע חוזר..

נותן לנו את הכוח להתמודד כנגד היצה“ר

-היצה“ר חוזר לאדם עם שיטות חדשות. צריך לדעת שהיצה“ר הוא החסיד ברסלב הראשון, הוא לא מתייאש, הוא חוזר בחזרה עם כל התוקף שלו – פתאום אדם קם בבוקר והוא כעסן, בעל גאווה, הוא נופל לשיגעונות, הכל חוזר אליו, אבל צריך לדעת שזה  הזמן של העבודה – מה נותן לנו את הכוח לעמוד כנגדו? הרשימו של אור יציאת מצרים, שאנחנו זוכרים שטוב להיות עם הקב“ה – זה בעצם נותן לנו את הכוח להתמודד כנגד היצה“ר כי באמת בזמן הזה של ימי העומר יש מצבים שהיצה“ר כ“כ מתעצם כנגדנו שאם לא היה לנו כוח מצד הרשימו אז ח“ו היינו יכולים להתייאש
כי זה לא פשוט, היצה“ר לא מוותר לנו והוא בא במלחמות גדולות מאוד כנגדנו.
אם נתבונן עיקר הלב של המלחמה זה בשלוש בחינות, דבר ראשון כל המידות
הלא טובות מתעוררות בימי העומר. בזמן יציאת מצרים האדם בטוח שהוא
כבר יצא ממידת הכעס, רבינו אומר שבזמנים האלה אדם בכלל שוכח שיש כזה דבר..

קנאה, שנאה, הקפדה, גאווה ורצון לכבוד

בימי העומר פתאום הכל חוזר וכל המלחמה בעצם מתבטאת בשלוש בחינות: דבר ראשון זה מידות לא-טובות. דבר שני זה התאוות של העולם הזה והדבר השלישי זה האמונה. פתאום האמונה מתערערת: השם כן משגיח עליי או לא? השם כן רוצה אותי או לא? הבלבולים על האמונה זה קושיות שיש לנו על הקב“ה ועל הצדיקים. באמת יש בזה הרבה מאוד בחינות, אם נסתכל במידות
לא-טובות אז ברוך השם לא חסר, יש קנאה, שנאה, הקפדה, גאווה, רצונות של כבוד וכן הלאה. תאוות של העולם הזה? ברוך השם יש הרבה תאוות. בלבולים באמונה? יש הרבה בלבולים באמונה. כשאנחנו מסתכלים על העבודה אנחנו צריכים לעשות סדר בכל העבודה הזאת ואת זה למעשה חז“ל גילו לנו – המקור זה בזוהר הקדוש ואחר-כך זה מובא עוד הרבה בספרים הקדושים – הסדר של העבודה זה שבע הספירות, בכל יום בספירת העומר
יש איזה בחינה של ספירה אחרת שאנחנו מתקנים. בכלליות יש שבע ספירות כידוע: חסד, גבורה, תפארת,
נצח, הוד, יסוד, מלכות – כל אחת מהספירות האלה
כלולות מכל השבע, ז“א שיש שבע בחינות בכל ספירה וספירה, מה עומק כל העניין של הספירות הלכה למעשה?

מה בעצם העבודה שיש לנו?

עומק העניין זה שבכל ספירה יש בה סדר שלם של עבודה וכאשר אנחנו עושים את העבודה לפי סדר הספירות שזה שבע השבועות של ספירת העומר בזה אנחנו ממשיכים תיקון כללי על כל המידות, על כל התאוות ועל כל הבלבולים באמונה – ההתבוננות בעבודה שיוצאת הלכה למעשה מהספירות היא בעצם כוללת בתוכה את כל העבודה הרוחנית שלנו. הרבה ספרים גילו לנו והרחיבו לנו מה העבודה שלנו לפי הספירות כי זה עבודה שהיא כוללת את הכל. התורה נתנה לנו שבע שבועות שזה כנגד השבע מידות האלה, נתחיל להתבונן קצת בספירות מה העבודה שיש לנו וגם נזכור שימי העומר כלליים לכל החיים שלנו..

ספירת החסד זה התיקון של כל המידות

נתבונן בזה לפי הסדר, הספירה הראשונה זה ספירת החסד. כשאנחנו אומרים שיש עבודה בספירת החסד הכוונה שיש מידה רוחנית שגם מתגלית בתוכנו שאפשר לקחת את זה אל הלא-טוב ואפשר לקחת את זה אל הטוב ויש לנו עבודה של בירור איך אנחנו בעצם זוכים לעשות את העבודה ואת התיקון של מידת החסד. רואים שספירת החסד זה התיקון של כל המידות לכן רואים שאברהם אבינו שהוא השורש של כל נשמות ישראל לכן מידתו היא מידת החסד מכיוון שזה השורש של הכל. בפשטות שבדבר העבודה שלנו זה כמובן להשתדל לעשות חסד עם הזולת – הפשטות של הדברים זה שאנחנו משתדלים לעשות חסד עם הזולת זה פשט הדברים

כדי לקבל יותר היינו מוכנים לתת קצת…

מה העומק של מידת החסד? מובא בספרים הקדושים שהקב“ה ברא אותנו עם 2 כלים ושתי כוחות יסודיים מאוד בנפש, אחד זה הרצון והצורך שלנו לקבל ואחד זה הרצון והכוח שלנו לתת, לכל אדם יש רצון לקבל ויש רצון לתת – לפני שאדם מתבונן בעבודה של המידות ובעבודה הרוחנית אנחנו בעצם חיים עפ“י הטבע, איך שאנחנו גדלים ככה אנחנו גדלים, כשאנחנו הולכים עפ“י הטבע לעולם האדם נמצא במציאות שהוא רוצה לקבל – לפני שאנחנו מתחילים לעבוד את העבודה הרוחנית האדם רוצה לקבל, אם כל אחד יתבונן טוב בחייו עד שהוא הגיע לתורה, לצדיק ולעבודה הרוחנית למעשה היינו באיזשהו מהלך של חיפוש, חיפשנו בעולם הזה איך אנחנו מקבלים
הכי טוב והכי הרבה וכל המרבה לקבל הרי זה משובח, מה שאדם היה מוכן לתת זה מכיוון שיהודי הוא אדם חכם והוא יודע שיש דברים שכדי לקבל אותם צריך לתת, אם אני לא יהיה מוכן לתת או על כל פנים לשחק תפקיד שאני מוכן לתת אז אני לא יקבל, אז כדי לקבל יותר היינו מוכנים לתת קצת, ז“א זה משחק כזה, זה דיפלומטיה..

היום רודפים אחרי התאוות במסירות נפש

כביכול אדם מציג את עצמו שהוא בעל חסד, בעל נתינה וכל הלאה אבל באמת לאמיתה אם אדם לא הגיע למדרגה של העבודה הרוחנית האדם רק מחפש דרכים לקבל, אם זה בתאוות אם זה במידות, אם זה בכבוד, אם זה בגאווה, בתאוות אכילה, בתאווה הידועה (ניאוף), ממון וכל האלה, לא משנה מה. יש כמה צינורות של קבלה וכל המרבה לקבל הרי זה משובח, כל התרבות המערבית בעצם בנויה על מין מסר כזה, זה מולקולות באוויר, אם יש דבר שאתה יכול לקבל בכבוד בגאווה ובתאווה ואתה לא תקבל את זה אתה תיתן את הדין על זה, לכן אנחנו רואים שהיום רודפים אחרי התאוות במסירות נפש, ביראת שמיים, כי אדם מרגיש שאם יש איזה תאווה שהוא יכול לקבל והוא לא יקבל אותה אז יענישו אותו, אז רודפים במסירות נפש אחרי זה. העבודה שלנו זה להתעורר ולהתבונן שיש לנו עוד כוח בתוכנו, בטבע הכוח הזה נעלם בתוכנו אבל יש עוד כוח בתוכנו וזה כוח הנתינה לזולת ובאמת עיקר העבודה שלנו פה זה להמעיט ברצון לקבל ולהגביר ולגלות בתוכנו את הרצון של הנתינה..

אחד המצרכים הכי עיקריים

מכיוון שהיינו צריכים לעבור את גלות מצרים וגלות מצרים זה בעצם להעצים את הקבלה לכן קשה שלנו כי עכשיו יש לנו טבעים שאנחנו צריכים להתגבר עליהם אבל צריך לדעת שכל שורש האושר והשמחה של האדם זה כמה שאדם זוכה להיות בבחינת נותן, שם זה כל השורש של השמחה ושל האושר של האדם. היום אחד המצרכים הכי-הכי עיקריים בכדור הארץ זה שמחה ואושר – כולם מחפשים את זה, הולכים לפסיכיאטרים, לפסיכולוגים, יש כאלה שאומרים אולי זה נמצא בעשבים מסויים, בכדורים מסויימים, כל מיני הזיות, אולי שמה נמצא האושר והשמחה, נוסעים להודו..

ככל שאדם יותר נותן ככה הוא יותר שמח

-נוסעים לכל העולם אבל מה בעצם מחפשים? כולם מחפשים בעצם אושר ושמחה, כל התרבות המערבית אומרת: כמה שתקבל יותר תענוגים אתה תהיה יותר מאושר ושמח וצריך לדעת שזה עיקר-עיקר עלמא דשקרא, אין שקר יותר גדול מזה כי ככל שמתעצם באדם הרצון וההתמכרות לקבל האדם נהיה יותר עצוב ודכאוני, כל השמחה זה כשאדם מגלה בתוכו את הרצון לתת, ככל שאדם הוא יותר בבחינת נותן לזולת האדם יותר שמח – שורש העצבות זה הקבלה, שורש השמחה זה הנתינה, צריך לדעת שזה כלל גדול מאוד. לפני כמה שנים יהודי שהכרתי סבל ממה שהוא סבל אז הוא הלך לפסיכיאטר, הוא סבל הרבה מעצבות ודיכאון אז הפסיכיאטר
הציע לו ללכת לאיזשהו סוג של תאווה והוא אמר לו ששם הוא ימצא את האושר שלו..

לצאת מכל מצוקות העצבות והדיכאון:

אותו יהודי בא וסיפר לי את מה שאמר לו הפסיכיאטר, אמרתי לו: תראה איזה שוטה הפסיכיאטר הזה, הוא עכשיו הולך להטביע אותך עוד יותר בעצבות ובדיכאון, אז אתה תקבל איזשהו משהו לכמה שעות, אחרי זה יתעצם בתוכך הצורך והרצון לקבל, מחר בבוקר אתה תהיה מדוכא פי-שתיים מאתמול, אחרי כמה ימים אתה תלך לפסיכיאטר ותגיד: תראה, אני יותר עצוב ממה שהייתי בפעם הקודמת. אז הוא יגיד לך: אם כך אין ברירה, אתה במצב מאוד-מאוד בעייתי, אתה חייב לקבל כדורים נגד דיכאונות ואז מתחילים להלעיט את האדם בכדורים – עיקר היציאה מכל המצוקות של העצבות והדיכאון זה לחפש איך להיות נותן. באמת העבודה ביום-יום היא לחפש הזדמנויות קטנות, לא ללכת בגדול, לא להתחיל להפוך עולמות, הכוונה להתחיל לחפש דברים קטנים שאנחנו הופכים להיות נותנים ולא מקבלים. לדוגמא יושבים עם המשפחה או עם החברים ואוכלים, יש כאלה משפחות שיש להם מסורת קדמונית שבסוף הסעודה שותים תה, בד“כ כל בעל מכובד בפרט אם הוא תלמיד חכם הוא יודע שמלפני הבריאה כתוב שמי מכין את התה? מה זה לא הדבר
הכי פשוט בעולם? בוודאי שהאישה מכינה את התה, מבריאת העולם זה כתוב ככה..

אדרבה עיקר העבודה בדברים הקטנים

-אם נתבונן בעומק הדבר, מה אנחנו רוצים? לשבת על הכיסא ושיביאו לנו תה, אנחנו לא רוצים להיות נותנים פה אנחנו רוצים להיות מקבלים
פה, אדרבה עיקר העבודה בדברים הקטנים האלה זה
תמיד לחפש איך אנחנו זוכים להיות נותנים ולעבוד על הדברים הקטנים שבחיים שלנו, להיות נותנים ולא מקבלים, בכל הזדמנות. רבינו האר“י שואל שאלה על פרקי אבות, כתוב (פרק ד‘-ט“ו) ’הוי מקדים בשלום כל אדם‘ – אומר רבינו האר“י הקדוש שיש פה במשנה הדגשה, בד“כ אנחנו לא שמים לב לזה, המשנה אומרת הוי מקדים כל אדם, ז“א שיש עניין להיות הראשון שאומר שלום. אומר רבינו האר“י שעומק הדבר זה שכששני אנשים נפגשים, הראשון שאומר שלום הוא בבחינת נותן והמחזיר שלום הוא כבר בבחינת מקבל כי הוא אומר את השלום אחרי שהוא כבר מקבל שלום

’הוי מקדים בשלום כל אדם‘

מפה לומדים שאפילו לכאורה בדבר כ“כ פשוט שלא דורש פה עכשיו איזה מאמץ מיוחד, זה דבר פשוט מחיי היום-יום שלנו – אומר רבינו האר“י הקדוש שאפילו זה פועל תיקון גדול מאוד, עצם העובדה שאנחנו בבחינת הנותנים בלהגיד שלום ולא מהמקבלים – לכן אנחנו צריכים להרגיל את עצמנו בכל דבר בחיים שלנו להאיר בתוכנו את כוח הנתינה ולראות כמה שפחות אנחנו צריכים לקבל – אדם לא יכול להיות בבחינת אפס-קבלה, אתם תמיד צריך להיות מקבל, אולי אם היינו בבחינת משה רבינו היינו רק בבחינת נותן. אנחנו עדיין במציאות שאנחנו צריכים לקבל אבל צריך לחפש ולהשתדל מאוד איך לחזק בתוכנו את נק‘ הנתינה ולא את נק‘ הקבלה..

בבית ברזים מזהב, בחוץ צי של מכוניות

לפני ארבע שנים בערך ניגש אליי מישהו אחרי השיעור בת“א, ברוך בעל תשובה חסיד ברסלב והוא סיפר לי סיפור מאוד-מאוד קשה על דוד שלו, יהודי בן שבעים פלוס שעבר אסון מאוד גדול במשפחה שלו, הוא אחד האנשים הכי עשירים בת“א, ברזים מזהב וצי של מכוניות ליד הבית, אדם עשיר מאוד. הוא עבר אסון מאוד גדול ובאסון הזה עוד האשימו אותו שהוא אשם בזה. אותו יהודי שרגיל כל החיים שלו להיות שולט ומנהיג ותקיף וחכם והכל בעצם מונהג ומסודר אצלו וכל העולם נכנע ומתבטל להוד רוממותו, פתאום בגיל שבעים פלוס הוא קיבל מכה נוראית, הוא נכנס לדיכאון גדול. אחיין שלו בא אליי ואמר לי: דוד שלי מסוגר בבית והוא בעצם
חי בגיהנום – משם למדתי שיכול להיות שבגיהנום יש ברזים מזהב, זה עדיין גיהנום..

הרפואה שלך: כל ליל-שישי לחלק סלים

אז האחיין של אותו אדם עשיר שעד אותה מכה היה נגד הדת בא אליי ואמר לי: דוד שלי שואל מה יכול להוציא אותו מהדיכאון? הוא היה בדיכאון גדול מאוד כי הוא גרם למשהו מאוד כואב. אמרתי לו: תראה, דוד שלך הוא יהודי מאוד עשיר, אם הוא רוצה להתחיל לרפאות את עצמו הוא חייב לעשות דבר אחד, לעשות גמ“ח למשפחות עניות אבל לא לתת כסף לגמ“ח אלא הוא בעצמו ילך לקנות את המוצרים, הוא בעצמו יארוז, אפשר לעזור לו אבל שהוא יארוז את זה וכל ליל שישי הוא יסע בעצמו אל המשפחות האלה יקח את הסלים ויתן להם, אמרתי לו שאם הוא יעשה את זה כל ליל שישי זה יהיה הרפואה שלו. למה? כי הוא היה במצב כ“כ דכאוני ואם הוא יגלה בתוכנו את העניין של הנתינה וזה יהיה אצלו במסירות נפש במקום שבו הוא נמצא, זה יכול להתחיל לרפאות אותו, צריך לעשות עוד דברים אבל זה ההתחלה והבסיס של הרפואה שלו – זה המידה הראשונה וזה נקרא מידת החסד.

מה הכינוי של כזה אדם בעולם? פראייר

מידת החסד זה הספירה הראשונה ובעצם כל תיקון נפש האדם מתחיל מהנקודה הזאת וכמו שאמרנו זה לא ללכת בגדול על הנקודה הזאת אלא לחפש בדברים קטנים איפה אני יכול לוותר על הקבלה ולהיות נותן – היום אם אדם הוא זה שבד“כ נותן ועושה איך בעולם קוראים לזה? מה הכינוי שלו? פראייר. פראייר זה מלשון חופשי באנגלית (פרי-Free). שימו לב היצה“ר צועק לאדם: אם אתה יותר מדי נותן לזולת ואתה לא דואג לקבל פי-שתיים ממה שאתה מקבל אתה פראייר, תשימו לב בתוכן של הדבר קודם כל הוא טוען טענה אמיתית, האדם נהיה חופשי, ממי הוא נהיה חופשי? מהיצה“ר, רק שהוא אומר את זה בנימה של לעג ובוז כדי להחליש אותנו בנקודה הזאת, זה תרבות שלימה שאומרת לאדם: אם אתה תהיה נותן אתה בעצם מפסיד את החיים שלך – זה הנקודה הראשונה לעבוד על המידה הראשונה, להפוך את הקבלה לנתינה שזה בעצם מידת החסד – המידה השנייה שהיא כנגד מידת הגבורה או הגבורות זה בפשטות ’איזהו גיבור הכובש את יצרו‘ כמובן שמידת הגבורה זה לכבוש את היצר אבל נתבונן בעומק הדבר בפנימיות של עבודת הגבורה:

אדם שכועס יכול להחריב את העולם..!!

כל עניין היצה“ר זה בעצם לפרוץ את הגבולות של הרצונות של התאוות ושל המידות, ,פירוש הדבר שאם אדם יושב עכשיו ואוכל ארוחת צהריים רגילה, ארבעה שניצלים, היצה“ר זה לפרוץ את הגבולות ז“א אל תגיד לי איך לאכול, אני יאכל איך שאני רוצה במהירות שאני רוצה וערב פסח אז אני חייב לבער את הצלחת שלא יהיה בה פירור – מה פירוש הדבר? היצה“ר שבלב ושברצונות ובתאוות זה לפרוץ את כל הגבולות ואל תגיד לי מה לעשות – לעומת זה עבודת הגבורות שבנפש זה נקרא כוח ההתאפקות, פירוש הדבר שאני שולט על התאוות ולא התאוות שולטות עליי,
זה כוח נפשי. ז“א שאדם יושב מול הצלחת וצריך לאכול, אני אקבע איך לאכול
ולא הצלחת או השניצל יקבעו לי איך לאכול – כמה קשה זה כשיש רצונות
בלב, אפשר לראות את זה גם במידת הכעס, ברגע שמתעוררת בלב מידת הכעס
אז האדם באותו רגע יכול להחריב את כל העולם, הוא מאבד את השכל
לגמרי בהתעוררות מידת הכעס, שוב לשלוט על המידה ולא שהמידה תשלוט עלינו, הכוח בנפש לשלוט על המידות שבלב ועל התאוות שבלב זה נקרא כוח ההתאפקות.

יש מצב שהתאוות שולטות עליו לגמרי

גם בנקודה הזאת כל העניין של מצרים זה היה בדיוק פריצת כל הגבולות, להחליש את כוח ההתאפקות ולהמעיט אותו עד שיהיה בבחינת אפס, כל הקליפה והטומאה של מצרים זה היה כל המרבה בתאוות הרי זה משובח, ככל שאדם מתרגל לתאוות הוא מחליש מאוד בתוכו את כוח השליטה וכוח ההתאפקות עד שיש מצב ויש שלב שאדם איבד את הכוח לגמרי – התאוות שולטות עליו לגמרי והוא איבד את זה,
וזה מושג שהוא מאוד מקובל בימינו, כשאדם כבר איבד את כל כוח הגבורה וכוח ההתאפקות זה המושג שנקרא מכור. היום יש מכור לסמים, לאלכוהול, לאינטרנט. סיפר לי יהודי שהוא אחד המומחים בארץ בדבר הזה שהיום ההתמכרות לאינטרנט יותר גדולה מההתמכרות לסמים, אבל אם נתבונן התאווה, המקום הזה המציאות הזאת והתענוג שיש במקום הזה שולט על האדם לגמרי והאדם לא יכול להנהיג את עצמו במקום הזה – למעשה זה היסוד של ההתמכרות עבודת הגבורה זה להרגיל
את עצמנו לשלוט על התאוות ועל הרצונות שיש לנו בתוך הלב, זה יסוד מאוד גדול.

לגלות בנו כל פעם את כוח ההתאפקות

גם במידת הגבורות כמו במידת החסד צריך לדעת שאי אפשר להפוך את זה במאה שמונים מעלות, הלוואי והיינו יכולים בעבודה של חודש ימים לגלות בנו את כל כוח ההתאפקות ונהיה שולטים, הלוואי. אבל צריך לדעת שזה עבודה של חיים, זה עבודה של שנים כל פעם לגלות בתוכנו את כוח ההתאפקות – רבינו אמר גם מעט זה טוב – לפני 3 שנים בערך ניגש אליי ידיד שלי בן חמישים שהוא בעל תשובה ומגיל צעיר מאוד הוא רגיל לעשן כל יום בכל שעה עגולה סיגריה של גראס, זה קביעות ומסירות נפש, הוא אמר לי: תראה, אני רוצה להפסיק, אם אתה תגיד לי להפסיק אני יסכים איתך ברעיון אבל במעשה אני אומר לך מראש, אני לא יכול להפסיק, אני יותר מדי מחובר וקשור עם המקום הזה, יש עצה למצב הזה? אמרתי לו: כן, זה מה שרבינו אמר גם מעט זה טוב, מה הכוונה? הוא עכשיו קשור עם המקום הזה בקשירה כזאת ובהתמכרות כזאת שהוא לא יכול להפסיק את זה בבת אחת. אמרתי לו: חסר לך עכשיו בנפש את כוח ההתגברות על הדבר הזה, כוח ההתאפקות. הגבורה בנפש להתגבר על זה חסרה אז מה תעשה? תתחיל לאט-לאט.

מבטיח שתוך שנה+ אתה מרים 50 קילו

יש יהודי שהוא רוצה להרים חמישים קילו במשקולות אבל היום הוא בקושי מרים 10 קילו, הוא מגיע לחדר כושר ושואל את המדריך: מה אני יעשה? המדריך יגיד לו: חודש תרים רק 10 קילו, אחר-כך שלושה שבועות תרים 12 קילו וכן הלאה, אני מבטיח לך שתוך שנה ושלושה חודשים אתה מרים חמישים קילו – כמו שזה בשרירים הגשמיים בגוף ככה הנפש בעניין הזה מגבילה. אמרתי לו: אתה בשעה 6 בערב אתה מעשן ולא יעזור שום דבר, להגיד לך לא לעשן אני יודע שאי אפשר אבל אתה יכול לחכות 10 דקות? אמר לי: כן. אמרתי לו: תתאפק 10 דקות ותדע לך שהעשר דקות האלה שהמתנת, שרצית לעשן ולא עישנת התחילו לעורר בתוכך את כוח ההתגברות וכוח ההתאפקות – כך כל פעם תבדוק כמה זמן אתה יכול להתאפק – זה מה שרבינו אמר מעט זה גם טוב, אנחנו צריכים להתחיל להרגיל את עצמנו למידת ההתאפקות.