בעזרת השם נמשיך את המעשה משבעת הקבצנים של רבי נחמן מברסלב, עצרנו בסיפור בבריחה שהייתה באיזה מדינה ונאבדו ביער בן ובת, דיברנו על זה שהבן והבת זה מרמז על נשמות ישראל וזה שהם הלכו לאיבוד זה מרמז למעשה על מציאות העולם. בתוך העולם אנחנו מדי פעם הולכים עוד פעם לאיבוד – המושג הזה שהם הלכו לאיבוד זה נקרא הסתלקות המוחין והדעת מהאדם, כי באמת כל האמת של החיים והעולם זה לפי הארת הדעת שיש לנו, כי כשיש לאדם מוחין דגדלות ומאיר בו אור א-לוקי אז כל העולם כולו טוב והכל בסדר וזה לא משנה מה קורה באמת..
דבר הכי קטן מוציא מהשלווה
אפילו אם אדם צריך לעבור בחיצוניות חוויה של צער, ברגע שיש לאדם מוחין מה הוא רואה? שם ה-ויה מאיר מול העיניים שלו, הוא רואה רק את הטוב ואת החסדים – לעומת זה ברגע שהדעת מסתלקת מאתנו אז הדבר הכי קטן מוציא אותנו מהשלוות נפש שלנו. לכן העניין שהלכו לאיבוד, האיבוד האמיתי זה לא מה שקורה בעולם אלא זה איך אנחנו מקבלים את מה שקורה בעולם. העולם זה ’תהו ובהו וחשך על פני תהום‘ ויש ’רוח אלהים מרחפת על פני המים‘ שממתיקה את זה. אבל עיקר התיקון זה איך אנחנו מסתכלים על הדברים, לכן הפסוק הבא זה ’ויאמר א-לקים יהי אור ויהי אור‘ – כתוב בספרים על איזה אור מדובר? זה לא אור השמש כי עדיין לא נבראה השמש, אלא זה אור הדעת. האור הגנוז זה אור הדעת, הלכה למעשה בוודאי שיש בזה אין ספור דרגות, אבל מה ששייך למציאות שלנו זה לראות את החסדים של הקב“ה ואת ההנהגה של הקב“ה בכל מאורעות חיינו. למעשה אחד היסודות שאנחנו מסתכלים על העולם זה שכל העולם זה הסתרה, לכן עולם זה מלשון העלמה, ובתוך העולם יש דרגות, זה סולם של הסתרה בתוך הסתרה, והעבודה של האדם היהודי זה לגלות ולהתחבר עם הקב“ה בתוך ההסתרה. השבוע מישהו הראה לי שמובא שהאבות
ודוד היו הארבעה רגליים של המרכבה, לכל צדיק יש עבודה פרטית ומיוחדת בשבילו
מתי דוד המלך זכה להשלים את עניינו?
מה היתה העבודה המיוחדת של דוד המלך? העבודה שלו היתה לגלות אמונה ואת מלכות השם בתוך העומק של ההסתרה. מתי דוד המלך זכה להשלים את כל עניינו בעולם שזה נקרא הרגל הרביעית במרכבה? כאשר דוד המלך ברח מאבשלום בנו ושמעי בן גרא יצא לקראתו וקילל אותו קללה נמרצת. באותו זמן היה עם דוד המלך יואב בן צוריה, וידוע שבני צוריה היו גיבורים מאוד-מאוד גדולים, היה להם כוח לא-טבעי ובתנועה אחת הוא מזכה את שמעי בן גרא לקיים את התיקון הכללי, אבל לאבישי בן צוריה אין רשות לעשות את זה אבל לדוד המלך היה רשות כי מלך דן יחידי
זה הכל מתנות…!
לדוד המלך היה מותר להגיד לאבישי בן צוריה שיהרוג את שמעי בן גרא מצד דין של מורד במלכות אבל דוד המלך אמר ליואב בן צוריה: השם אמר לו קלל. לאחר מכן כתוב ששמעי בן גרא לא עזב את דוד המלך אלא הוא הלך איתם מהצד וכתוב ששמעי עפר בעפר, הוא לקח אבנים ועפר וזרק על דוד המלך. מה דוד המלך עשה? ראיתי שאחד המפרשים כותב שדוד המלך הלך וקיבל את האבנים ואת העפר בשמחה, דוד המלך אמר: כל המתנות וכל האבנים והעפר שזורקים עליי זה הכל מתנות שהקב“ה נותן לי. מובא שבזה הוא זכה להיות רגל רביעית במרכבה..
זה תיקון המלכות שבמלכות
מה הכוונה עפר בעפר? מובא בספרים שמידת העפר זה מידת הענווה. יש 4 יסודות, אש, רוח, מים ועפר – הם כנגד הארבע רגליים של המרכבה, והמידה של דוד המלך זה עפר כמו שכתוב ונפשי כעפר לכל תהיה. עפר בעפר זה נקרא הענווה שבענווה, זה תיקון המלכות שבמלכות, לכן דוד המלך זכה להיות רגל רביעית במרכבה בבחינת מלכא משיחא – למעשה בדור שלנו יש הרבה מאוד את הנקודה הזאת, לפני 30 שנה שמעתי מהאדמו“ר מפוריסוב שאמר שהדור שלנו זה בבחינת משיח בן דוד, לכן לכל אחד מאתנו יש איזה ניצוץ ונקודה של משיח בן דוד, לכן אנחנו צריכים לתקן מאוד את המידה הזאת לכן הדור הזה עובר מאוד מאוד את התיקון של המידה הזאת. באותה שיחה האדמו“ר אמר עוד נקודה: עכשיו אתם תראו, עוד מעט כל העולם הולך להתהפך ואף אחד כבר לא יבין מי שייך למי, אתם רואים אנשים שנמצאים ברחוב יפו ומסתובבים איפה שהם מסתובבים, עוד מעט אתם תראו אותם רצים לכוללים, ומהכוללים לשמה, כל העולם הולך להתהפך – ואז הוא הסביר גם למה: לפני הגאולה הדרך זה שמוציאים החוצה מתוך האדם את כל הפנימיות שלו ושמים לו את זה מול העיניים לטוב ולמוטב
ואז ברגע אחד יהיה לאדם את הישועה
-ואז אומרים לאדם תבחר מה אתה רוצה. ואז אין הסתרה, ז“א שאין כזה דבר שאדם יהיה חצי-חצי, או פרווה, או בין לבין – מדוע? האדמו“ר הסביר שזה הנקודה של דוד המלך וזה הנקודה של המשיח, זה נקודת האמת. גם אם יש לך תאוות או מידות לא טובות, תודה על האמת, תצעק אליי שאני יציל אותך מכל המקומות שאתה נמצא – הרב דסלר מביא במכתב מאליהו את המהר“ל מפראג שאומר: וברגע אחד יהיה לאדם את הישועה, רק תהיה אמיתי עד הסוף. אז האדמו“ר
אמר שלקראת הגאולה יוציאו את הכל החוצה וחשוב שנדע את המהלך שמוליכים אותנו, שאף אחד לא יחפש עכשיו דברים הגיוניים כי העולם הפסיק להיות הגיוני..
לחפש הר של זהב ומבצר של מרגליות
פעם העולם היה הגיוני, זה היה בהיסטוריה, זה היה לפני שנתיים. איך שהתחילה הקורונה בעולם שום דבר לא הגיוני. קורונה באמת זה הנהגה אמיתית כי קורונה זה כתר, זה הנהגת הכתר שהתחילה בעולם. אח“כ גילו את זן הדלתא שזה בגימטריה משיח בן דוד (דויד). זה הכל סימנים של הגאולה – הנקודה היא שמוציאים החוצה את כל הפנימיות. כדי להתחבר עם האמת חייבים כל הזמן לצעוק לגלות את מלכות השם, כי אם א“א לגלות דבר הגיוני, רואים שכל יום העולם יורד מהעולם של ההיגיון, פחות הגיוני ופלות הגיוני וכן הלאה. בסוף הסיפור הראשון השני למלכות עזב את המשרת והוא הלך לחפש את הבת מלך האבודה והוא רק הלך וחיפש ובכה והוא אמר: אני יודע שיש הר של זהב ומבצר של מרגליות, זה העניין של בית המקדש והאור של הגאולה. הוא אמר: אני רואה שהכל הכי הפוך בעולם. המשרת של השני למלכות זה השכל וההיגיון. השני למלכות הבין בשלב מסויים שאין ברירה ועכשיו צריך לעזוב את ההיגיון ולצעוק להשם: תחזיק אותי ותעזור לי להחזיק מעמד בכל התוהו ובהו שהולך. מצד שני כל הכוחות של היצר הרע זה רק להגביר את הדמיון בעולם, זה העצמת הדמיון וצריך לדעת שזה היצר הרע זה לא משנה איך זה משתלשל
רבינו נותן עצה אם הלכת לאיבוד לגמרי
לנו זה לא משנה איך זה משתלשל בעולם, אבל צריך לדעת שהמהלך הוא להגביר את כוח הדמיון בעולם – לכן אין מה לעשות חוץ מלצעוק להשם: אתה האמת וכל מה שלא קשור אלייך זה דמיון. אז צריך לצעוק להשם כדי שהוא יגלה לנו את נקודת האמת. לכן כל זה, זה הבחינה של הבן והבת שהלכו לאיבוד ביער כשהם היו קטנים, וכשלא היה להם מה לאכול אז הם צעקו ובכו – פה רבינו כבר אומר לנו עצה, כשהלכת לאיבוד לגמרי, אין מה לעשות, תתחבר עם הצעקה ועם הבקשה להקב“ה.
כבר לא יכול לחזור בתשובה
רבינו ממשיך את המעשה ואומר: בתוך כך בא אצלם בעטליר (קבצן) אחד עם השקים שלו שנושא בהם לחם. והתחילו אלו הבנים (שזה בעצם אנחנו) להתקרב אליו ולהיות כרוכים אחריו. ונתן להם לחם לאכל, ואכלו. ושאל אותם: מהיכן באתם לכאן? השיבו לו: אין אנו יודעים, כי היו בנים קטנים כנ"ל. והתחיל לילך מהם, ובקשו ממנו שיקח אותם עמו. ואמר להם: את זה איני רוצה, שתלכו עמי. בתוך כך הסתכלו – והנה הוא עיוור. והיה אצלם פלא: מאחר שהוא עיוור, איך יודע לילך? וברכם (זה הבעטליר העיוור) שיהיו כמותו, שיהיו זקנים כמותו והשאיר להם עוד לחם לאכל והלך לו. הנקודה שרבינו מרמז בעניין של הקבצן זה נקודה מאוד עמוקה. למעשה רבינו האר“י כותב שברגע שאדם חטא פעם אחת, הוא לא יכול לחזור בתשובה, הוא כבר איבד את הכוחות שלו..
כל פעם שאדם נכשל נכנס בו עוד יצה“ר
רבינו האר“י גם מסביר, אם לפני החטא הוא לא יכל לעמוד בניסיון אז כל שכן שאחרי החטא הוא כבר לא יוכל לעמוד בניסיון. כי בכל פעם שאדם נכשל נכנס באדם עוד יותר יצר רע, אנחנו לא יודעים את זה אבל זה מאוד עמוק, זה מה שכתוב במדרש שהקב“ה שאל את אדם הראשון: המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת? אדם הראשון אמר: האשה אשר נתתה עמדי הוא נתנה לי מן העץ ואכל (ואוכל בלשון עתיד). לכאורה איך יכול להיות שאדם הראשון אמר כזה דבר? לכאורה אין חוצפה יותר גדולה מזאת – אבל באמת שאדם הראשון לא התכוון לחוצפה, אלא הוא הבין: אחרי שאכלתי פעם אחת, עכשיו אני וכל נשמות ישראל צריכים ששת אלפים שנה לתקן את האכילה הזאת ואנחנו עוד ניכשל הרבה – החטא הזה גורם עוד.
לכן אומר רבינו האר“י שאם אדם חוטא הוא לא יכול לחזור בתשובה, הוא כבר איבד את הכוח לחזור בתשובה, אבל בוודאי שהקב“ה לא נעל בפנינו את דרכי התשובה…
הצדיק ממשיך לעסוק בתיקון הנשמות..
אין דבר שעומד בפני התשובה – מסביר רבינו האר“י יסוד מאוד גדול, אדם לא יכול לחזור בתשובה, אלא אדם יכול לרצות לחזור בתשובה. ברגע שאדם מתחזק ברצונות לחזור בתשובה, מסייעים לו משמיים, ואיך הסיוע? יש שלוש דרכים איך מסייעים לאדם. או ששולחים לאדם מלאכים, או שמחזקים את הנשמה של האדם שתוכל להתעורר, ועיקר עיקר הדרך זה ע“י נשמות הצדיקים שבאים ומסייעים לנו. כל צדיק שבימי חייו מסר את הנפש על עמ“י, אחרי הסתלקותו הוא באמת לא נפטר מהעולם אלא הוא ממשיך לעסוק בתיקוני הנשמות כבימי חיותו ויותר מזה, עכשיו יש לו יותר כוח לעזור לנו מאשר בימי חיותו, המלבי“ם כותב את זה בספר יהושע, שמה הוא כותב שצדיק שעסק בתיקון עצמו, אחרי 120 שנה הוא מגיע לגן עדן ויש לו את כל התענוגים, אבל צדיק שעסק בתיקון נשמות ישראל, ממשיך לעבוד את הקב“ה כפי שהיה בחייו ויותר מזה, לעזור לנו וזה עיקר הסיוע – הבן איש חי כותב את זה בבן יהוידע במסכת חגיגה בדף ט“ו: עיקר התשובה והסיוע של הדורות האלה זה
ע“י נשמות צדיקים שבאות ומסייעות לנו – וזה הסוד של הקבצנים במעשה שלנו..
הנשמה של הצדיק מאירה כמו פרוז‘קטור
הסוד של הקבצנים זה נשמות הצדיקים שבאים ומסייעים לנו. באמת אנחנו לא יודעים איך הם מסייעים לנו, יש הרבה דרכים לצדיק לעזור לנו, הוא יכול לשלוח לנו מישהו שפתאום יחזק ויעורר אותנו, ובעיקר זה שהצדיק פשוט מאיר בתוכנו, זה מה שנקרא סוד העיבור. יש סודות גדולים מאוד בסוד העיבור שאנחנו לא בקיאים בהם, אבל איך אנחנו מרגישים את סוד העיבור? הנשמה של הצדיק זה כמו פרוז'קטור, היא פשוט מאירה לנו, פתאום אדם מקבל חיות, התעוררות ורצום לחזור בתשובה – צריך לדעת שכל הרצונות וכל ההתעוררות שאנחנו מקבלים זה הנשמה של הצדיק שבאה ומאירה לנו וזה מה שרבינו אומר, כשבכו וצעקו – כשנשמות ישראל אבודים, מיד הקב“ה שולח צדיק שיסייע לנו, וב“ה אנחנו רואים את זה מאוד חזק דור שלנו, את גודל ועוצמת התשובה שיש בעם ישראל עכשיו…
יהודי שמתחבר עם הקב“ה!
לכאורה זה הדבר הכי לא טבעי – כ“כ הרבה הסתרה וכ“כ הרבה דמיונות כל הזמן מעצימים בתוכנו. כל יום מעצימים את הווליום של הדמיונות בעוצמות נוראיות – הגמרא במסכת ע“ז אומרת שכשגוג ומגוג באים מה הקב“ה עושה? יושב בשמיים ישחק, הקב“ה צוחק על כל העוצמות האלה. למה? כי גם אם מגבירים את כל העוצמות שבעולם, בא יהודי ולוקח כוס מים, מברך שהכל נהיה בדברו והוא מבטל את הכל. בברכה אחת, בתיקון הכללי אחד, בתפילה אחת ובהתבודדות אחת – צריך לדעת שכל מה שעושים בעולם הכל מתבטל ברגע שיהודי מתחבר עם הקב“ה, ובפרט כשיהודי אומר להקב“ה: אני רוצה להתקרב אלייך
הסוד של הנשמה של הצדיק שמסייעת
צריך לדעת שאין דבר שפועל בבריאה יותר חזק מזה שכואב ליהודי שהוא רחוק מהקב“ה. זה הסוד של הנשמה של הצדיק שבאה ומסייעת לנו, וזה הקבצן מהסיפור שנותן לנו לחם לאכול – מובא שלכל דבר ולכל מציאות בעולם יש שורש רוחני, בפרט במאכלים. למעשה המאכל הגבוה ביותר זה לחם, לכאורה זה לא מובן למה בכל העולם אוכלים לחם, אין סעודה חשובה בלי לחם – זה אל מעדן כ“כ גדול שזה אמור היה להיות המאכל הכי חשוב בעולם אבל באמת זה בגלל השורש הרוחני שלו. השורש הרוחני של הלחם זה בספירת החוכמה כנגד ג‘ ראשונות שזה חוכמה בינה ודעת. לכן מובא בספרים שלחם גימטריה 78 שזה שלוש פעמים שם ה-ויה. אפשר לראות סימן לדבר, הגמרא במסכת ברכות אומרת שאין התינוק אומר אבא ואמא עד שלא יאכל כזית דגן בכדי אכילת פרס. כי ע“י אכילת הלחם מאיר בתוך התינוק החכמה
התינוק בוכה וצועק בלילה: ’אבא, אמא‘?
זה הסיבה שהדבר הראשון שהתינוק אומר זה אבא ואמא – קיבלתי חוכמה, אבא זה חוכמה ואמא זה בינה, לכן הדבר הראשון שתינוק אומר זה אבא ואמא. הרבה פעמים כשהתינוקות קמים בלילה ומפריעים לנו לישון, הם בוכים וצועקים אבא, אבא, אמא, אמא. לא צריך להתרגז עליהם, כי הם קמו לעשות תיקון חצות, הם צועקים אבא, חוכמה עליונה, אמא, בינה עליונה, תתגלו אליי – התינוק יודע את האמת שאי אפשר להסתדר בעולם – כל תיקון העולם זה כשיתגלה אבא ואמא שזה החוכמה והבינה העליונה. לכן הקבצן שזה הצדיק נותן להם לחם לאכול, הכוונה שהצדיק מאיר לנו את הג‘ הראשונות שזה החוכמה בינה ודעת, העניין של הדעת זה להאיר את זה ללב. כי אם זה ישאר רק בצד מוח אז העיקר חסר, צריך שאור השם יאיר לנו בלב וזה הדעת. הקבצן נתן להם לאכול – כשהם קיבלו את הלחם שלו זה מה שאנחנו רואים שלפעמים אדם מקבל התנוצצות מהצדיק, הוא מרגיש כזה נועם והוא לא רוצה ללכת מפה. אדם מקבל כזה אור באומן אז הוא אומר: אני לא רוצה ללכת מאומן. לכן הבן והבת אומרים לקבצן: תיקח אותנו איתך, אנחנו רוצים ללכת איתך. מה הקבצן אומר להם? איני רוצה שתלכו עימי. וזה לא מובן, למה הצדיק לא רוצה לקחת אותם?
לכל אחד יש סך של צמצומים והסתרה..
הרי אם יש לך לחם ואתה הוא צדיק האמת וכל העניין שלך זה לעסוק בתיקון הנשמות, אז למה אתה אומר להם את הנקודה הזאת: את זה איני רוצה שתלכו עימי? אדרבה תיקח אותם איתך, אלא יש פה נקודה מאוד עמוקה. אי אפשר לצאת מהקטנות ומהצמצום עד שאנחנו לא עוברים את כל הבירור מה שכל אחד ואחד חייב לעבור. לכל אחד יש שליחות בעולם ולכל אחד יש סך של צמצום והסתרה שהוא חייב לעבור ואם הוא לא יעבור את זה הוא פשוט לא יברר את עצמו, לא שהוא לא יהיה צדיק אלא הוא יהיה הצדיק הכי גדול בעולם
רק שאת עצמו הוא לא יברר. מהי הנקודה שיש לנו לברר?
זה לא מעורר את מידת הדין
צריך לדעת שהרבה פעמים זה נסתר מאתנו, אבל לכל אחד מאתנו יש בעומק הלב והנפש והרוח והנשמה סיגים שזה נקרא פסולת או יצר הרע, שאנחנו צריכים לברר את זה ובשביל זה באנו לעולם. לא באים אלינו בטענות שיש לנו יצר הרע, זה לא מעורר את מידת הדין. מה שמעורר את מידת הדין זה למה אתה לא עובד על היצר הרע, זה מעורר את מידת הדין. יש שיחה של רבינו בחיי מוהר“ן שהוא אומר: אני יכול להוציא ממכם את היצר הרע בפעם אחת, אבל אתם לא תוכלו לחיות, הנשמה שלנו תצא יחד עם היצר הרע, לכן זה חייב לבוא בהדרגתיות, זה חייב לעבור בשלבים. מצבי ההסתרה והצמצמום שאנחנו עוברים בעולם הם מסייעים לנו
בעצם לברר את מה שאנחנו צריכים לברר. בזמן הגילוי אנחנו עובדים את השם, מקיימים מצוות, עושים צדקה וחסד, כל מה ששייך לאדם וזה דבר גדול, אבל בזמן הצמצמום אז אדם יכול לברר את החלקים הרעים כי אז הם בעצם מתעוררים בתוכנו.
האמת אדם צריך להגיד תודה להקב“ה
לכן אנחנו לא צריכים ליפול משום דבר רע שאנחנו מגלים בתוכנו – צריך לדעת את זה בפרט עכשיו שהקב“ה מציף את הכל החוצה כדי לנקות, לא צריך ליפול ולא צריך להיחלש בדעתנו משום דבר שנגלה בתוכנו, אדרבה, לפי האמת אדם צריך להגיד להקב“ה תודה. כמובן שברגע שאנחנו מגלים את הלא טוב שיש בתוכנו צריך להתפלל על זה ולצעוק על זה ולעשות השתדלות לתקן את זה, כמובן לא להתבטל מהנקודה הזאת, אבל צריך לדעת שעצם העובדה שמתגלה בתוכנו היצה"ר, לכן הוא משאיר אותנו ביער. אמרנו שהיער זה מרמז על העניין של הפר דינים, שזה כל ההסתרות. באמת זה לא נעים לנו לעבור את זה אבל כל התיקון שלנו נמשך על ידי זה
אם יהיו חטאיכם כשנים, אזי כשלג ילבינו
אדם לא צריך להיחלש בדעתו משום יצר הרע שיש בתוכו – למה יש לנו את היצר הרע הזה? רק הקב“ה יודע מאיפה זה נמשך ואיך זה השתלשל בחטא אדם הראשון, וגם לחטא אדם הראשון יש דברים שקודמים לו. הבן איש חי כותב בבן יהוידע על מסכת שבת דף פט עמוד ב‘ שיצר הרע שלנו נמשך בכלל משבירת הכלים שהיה לפני בריאת העולם, לפי רבי אליעזר שאנחנו מונים את השנים על פיו, הקב“ה התחיל לברוא את העולם בכ“ה באלול. רבינו האר“י כותב ששבירת הכלים היתה מי“ז באלול עד כ“ד באלול – וכי אנחנו בחרנו אז? בשבירת הכלים כבר נקבע היצר הרע שלנו, לכן הגמרא במסכת שבת דף פט עמוד ב‘, אומרת אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו – שואלת הגמרא מה המשמעות של הפסוק? אם יהיו חטאיכם
כשנים המסודרות מששת ימי בראשית, כשלג ילבינו, הפירוש יותר לא מובן מהפסוק, מה הכוונה? מסביר הבן איש חי שכמו שהשנים מסודרות מששת
ימי בראשית, לכל אדם יש חטאים שמסודרים מששת ימי בראשית עליהם הוא אנוס
מתגלה שכל החטאים מששת ימי בראשית
אז אם אדם יקפיד שרק אלה יהיו החטאים שלו אזי כשלג ילבינו, אז כל מה שצריך להקפיד זה רק שיהיו החטאים של ששת ימי בראשית ולא להוסיף עליהם, מיד כולם שואלים על הבן איש חי – איך אדם יודע להבדיל בין החטאים של ששת ימי בראשית לבין החטאים הם לא מששת ימי בראשית? אז דבר ראשון רבי צדוק הכהן מלובלין כותב שברגע שאדם חוזר בתשובה אז מתגלה למפרע שכל החטאים היו מששת ימי בראשית, אבל באמת יש עוד תשובה לדבר בבן איש חי בעצמו ובעוד מקום אחר. הבן איש חי בבן יהוידע על מסכות ברכות בדף טז כותב שם על התפילות של האמוראים, רבי יוחנן אמר יהי רצון שתציץ בבשתנו ותביט ברעתנו – שואל הבן איש חי מה התפלל רבי יוחנן? אומר הבן איש חי: יהי רצון שתסתכל שבשעה שאנחנו עוברים עבירה, אנחנו מתביישים בזה שנכשלנו, ובזה שיהודי מתבייש בזה שהוא עבר עבירה בזה מתגלה שהעבירה הזאת היתה אונס – כך כותב הבן איש חי.
אז מה נעשה הלכה למעשה
אומר הבן איש שזה ההבדל בין יהודי לגוי – גוי שמח שמזדמן לו עבירה ואילו יהודי מתבייש כשמזדמן לו עבירה. למעשה פה גילה הבן איש חי מהם העבירות של האונס, כשמתביישים זה מגלה בעצם שזה העבירות שמוכנות לנו בשביל להתבייש – אז מישהו אמר לי: אז מה נעשה הלכה למעשה מכל זה? אמרתי לו: פשוט, בוא נתבייש על כל דבר שקורה לנו – כל דבר לא טוב שקורה לנו נתבייש מזה. העיקר זה באמת הבושה, לכן משאירים את האדם שיתברר, זה מה שהצדיק (הקבצן) אומר לבן ולבת: את זה איני רוצה שתלכו עימי, בע“ה
אני יברך אתכם שתהיו כמוני. בהמשך רבינו אומר שהקבצנים חזרו ונתנו להם את
כל זה במתנות אבל זה כבר בזמן התיקון, באמת אדם מקבל את הכל בסופו של דבר…
התיקון והמסלול צריך להיות שבע פעמים
רבי נתן אומר שמעטים אלה שלא רואים עולמם בחייהם, כי רובה דרובה זוכים לראות את התיקון שלהם בימי חייהם, מי שהולך כמובן בדרך של הצדיק ובעצות של הצדיק – לכן הוא השאיר אותם ביער והמעשה הזה חוזר שבע פעמים כמו שהזכרנו זה הקבצן העיוור, החרש, הכבד-פה, בעל הצוואר העקום, בעל החטוטרת (גיבנת), בלי הידיים ובלי הרגליים – אז כל פעם בא קבצן אחר, נותן להם לחם, מברך אותם שתהיו כמוני ומשאיר אותם ביער – מה מרמז העניין של השבע? כמובן שזה מרמז על העניין של שבע יפול צדיק וקם, כי כל תיקון חייו והמסלול הרוחני שלו זה צריך להיות שבע פעמים. מה היסוד והשורש שצריך לעבור את השבע? זה קשור לעניין ולמושג שנקרא בראשי תיבות חד“ר – המקובלים אומרים שזה חסד, דין ורחמים..
יש חד“ר בגדלות מוחין וגם חד“ר בקטנות
חסד דין ורחמים זה שלוש מידות כלליות שצריך לתקן אותם, לכן אדם נכשל בחסדים ולפעמים אדם נכשל בדין עד שהוא מגיע לממוצע, אז זה שלוש מידות. יש את השלוש מידות במוחין דגדלות ויש את השלוש מידות במוחין דקטנות ואדם צריך לברר את כל המידות האלה וזה השש פעמים ובסוף זה המידה השביעית זה המלכות – זה לגלות שהכל היה סיעתא דשמייא וזה הענווה והביטול, לכן זה צריך כל פעם להיות בבחינה של שבע, זה השורש של השביעיות. אחרי שהיו השבע פעמים רבינו אומר שאחרי הקבצן השביעי התחילו ללכת ליישוב עד שבאו לאיזה דרך עד שבאו לאיזה כפר ונכנסו אלו הבנים לאיזה בית, והיו מרחמים עליהם ונתנו להם לחם, וחזרו לאיזה בית ונתנו להם לחם גם כן, והיו מחזרים על הפתחים וראו שזה טוב לפניהם ועשו בניהם שיהיו תמיד ביחד, ועשו להם גם כן שקים גדולים, והצטרפו לחבורת קבצנים, עד שהם בעצמם נהיו קבצנים והיו מפורסמים אצל הקבצנים.
הם החליטו שהם רוצים להיות תמיד יחד
הבן והבת יצאו מהיער והם הלכו לאיזה בית וביקשו לחם ואז הם הלכו לבית אחר ושוב ביקשו לחם, רבינו אומר פה 3 נקודות, דבר אחד זה שהטוב בעיניהם להיות קבצנים, דבר שני אחרי שהם החליטו להיות קבצנים הם החליטו להיות תמיד ביחד, הם עוד לא מתחתנים אבל הם החליטו להיות ביחד, והדבר השלישי זה שהם הצטרפו לחבורת קבצנים ונהיו חלק מהקבצנים העניין שרבינו אומר שהם יצאו מהיער ונהיו קבצנים, למעשה רבינו מרמז פה על המדרגה שאדם מתחיל לצאת מהנהגת הדין, כי היער זה הפר דינים ולצאת מזה הם עברו את השבע פעמים ורבי נתן כותב שהשבע, זה שבע כפול עשרת-אלפים, אחרי שהם עברו את כל הבירורים האלה, כל זה בעצם כדי לזכות לקבל את הדעת להיות קבצן. כל מה שאנחנו עוברים זה כדי לזכות להיות קבצן. מה זה קבצן? הרי רבינו היה יכול לתאר את הצדיקים בכל דבר אחד בעולם, נגרים, סנדלרים וכו‘ אז מה מדוע רבינו נקט פה בסיפור את הקבצן?
כל היסוד שלנו בעולם זה נקודת התפילה
רבינו בעצם מגלה שאי אפשר להגיע לנקודת האמת ולנקודת הצדיק אלא ע“י בחינת הקבצן – קבצן אצל הקב“ה, למעשה העניין של הקבצן זה הכת של הבעל תפילה. מה זה שהיו מחזרים על הפתחים ומקבלים לחם? זה קמים חצות, הולכים לשדה, הולכים לכותל, נוסעים לקבר רחל, נוסעים לשמואל הנביא, ונוסעים לקברי צדיקים – מחפשים את דרכי התפילה. כי יש 12 דרכים כלליות בתפילה כידוע שלכל שבט היה לו את המסלול ואת הדרך שלו בתפילה, ולכל אדם יש באופן פרטי את הדרך המיוחדת והפרטית שלו בתפילה, לפעמים זה גם משתנה מזמן לזמן, לפי המהלך הרוחני של האדם. העניין של הקבצנים זה לדעת שכל היסוד שלנו בעולם זה הנקודה של התפילה, הקרקע שלנו והביטחון שלהו והיציבות שלנו זה רק ע“י הנקודה של התפילה. כשהתקרבתי לברסלב לפני הרבה שנים אמר לי אחד מזקני ברסלב שקירב אותי: רבינו רצה לגלות בעולם למעשה שתפילה זה המקל הליכה של האדם היהודי בעולם – זה הנקודה של התפילה, הכל צריך לעבור דרך העניין של התפילה
שמואל אומר שמבעה במשנה זה אדם
כתוב בגמרא במסכת בבא קמא: ארבעה אבות נזיקין השור והבור והמבעה וההבער, בהמשך הגמרא שואלת מה זה מבעה? יש 2 תירוצים של רב ושמואל. שמואל אומר שמבעה זה אדם. מישהו שמע את זה פעם? שמואל מביא ראייה לשיטתו, הוא מביא פסוק מישעיה שאומר ’אם תבעיון בעיו‘ – את תחזרו בתשובה ותתפללו, תתרצה ותתקבל תשובתכם – יוצא ששמואל מביא את הפסוק הזה כראייה שמבעה זה אדם, זה עדיין לא מובא, אם תבעיון זה הפועל של תפילה, אם תתפללו. שמואל לקח את הפועל בארמית של תפילה והפך את זה לשם עצם, מתתפללו לתפילה. ואומר שמואל שמבעה במשנה זה אדם – למה זה אדם? הרי באמת זה תפילה לא אדם.
אני אוהב את הבריות ואוהב את הבריאה
התירוץ של שמואל עדיין לא מובן. מובא בספרים לימוד גדול מאוד פה, כל המהות של האדם זה תפילה לכן המושג תפילה זה שייך להגדיר אדם ע“י הבחינה הזאת, זה מה שדוד המלך אומר בתהלים, תחת אהבתי ישטנוני ואני תפילה. אני אוהב את הבריות, אני אוהב את הבריאה ואני רוצה לעשות טוב עם הבריאה אבל היצה“ר כל הזמן שולח לי חיצים של מלחמות ושל שטנה, הוא שונא אותי והוא רוצה להפיל אותי ואין לי מה לעשות, מה הדרך? ואני תפילה. שאל אותי לפני שנים האדמו“ר: מה ז“א ואני תפילה? תגיד ואני מתפלל. אלא הוא אמר שדוד המלך הגיע לנקודה של הקבצן בכזאת שלמות שגם אם הוא לא היה בפועל מתפלל, הוא כולו תפילה. מה זה שהוא כולו תפילה? בנפש שלו ובדעת שלו הוא יודע והוא חי את
זה כל שנייה, אם הקב“ה לא עוזר לי איפה אני יכול למצוא את עצמי ברגע אחד. זה היסוד של המבעה במשנה במסכת בבא קמא. אדם זה דוד המלך למעשה וזה המבעה
הגאווה לא חייבת להיות כלפי בני אדם
שהם התחילו להשיג את זה הם התחילו לצאת מהיער ומהדינים, ככל שאדם יותר מאיר בתוכו את הנקודה של התפילה אז אדם בעצם מתחיל לצאת מהדינים. לכאורה יש מקום לשאול למה זה כ“כ יסודי שרבינו אומר שכל היציאה מהדין זה ע“י תפילה. זה באמת נקודה עמוקה מכיוון ששורש הדין נמשך בשורשו מהגאווה, והגאווה נטועה בתוכנו מחטא אדם הראשון. למעשה המהות של הגאווה זה לא חייב להיות גאווה חיצונית כלפי בני אדם, השורש של הגאווה הפנימית זה צדיק שעובד את הקב“ה ואומר להקב“ה: אני עובד אותך. הקב“ה שואל את הצדיק: אתה צריך עזרה? הצדיק אומר: כן. הקב“ה שואל: כמה? הצדיק אומר: 50%. יש בחירה ויש עבודה אבל אני רוצה שאתה תעזור לי, זה השורש של הגאווה. לתאווה יבקש נפרד..
אנחנו יודעים שזה האמת וזה התכלית !
הגאווה זה למעשה קלקול בדעת כתוצאה מעץ הדעת טוב ורע. מה זה קלקול הדעת? שיש תחומים בחיים שאנחנו יכולים להסתדר בלי הקב“ה, אדרבה אני עושה את זה ממידת החסד כלפי הקב“ה – זה מעורר את מידת הדין. כי העניין של מידת הדין זה שאתה לא יכול לעשות שום דבר בלי הקב“ה, העבודה שלנו זה לברר את הדעת הזאת. אז מצד הטבע בגלל חטא אדם הראשון והוספנו על זה במשך הגלגולים, אנחנו עובדים את הקב“ה ואנחנו יודעים שזה האמת וזה התכלית האמיתית אבל כמה אנחנו צריכים עזרה ממנו, אדם מתחיל בחמישים אחוז עזרה מהקב“ה, עד שכל הצדיקים ביררו את זה שלב אחרי שלב עד שבסוף הם
הבינו שהבחינה זה: תנשים אותי בכל רגע ורגע וזה בחינה של כל הנשמה תהלל י-ה.
כל התיקון שלהם זה החיבור בניהם יחד
העניין של התפילה זה ככל שזוכים לקנות את זה בתוכם הם יוצאים מהיער וזוכים לחזר על הפתחים. הפתחים זה כל הדרכים בתפילה, זה יכול להיות תיקון הכללי, תהלים, התבודדות, קברי צדיקים וכו‘ ולכל אחד יש את הנתיב הפרטי והמיוחד שלו. נקודה נוספת שרבינו אומר זה שעשו בניהם שיהיו תמיד ביחד, הכוונה שהם הבינו שכל התיקון שלהם זה החיבור בניהם ביחד. באמת זה מרמז על העניין של חתונה כפשוטו להקים בית יהודי כפשוטו, אבל בעומק זה מרמז על החיבור של המוח והלב, שאדם יזכה לברר את המדמה ע“י הצעקה והתפילה.
