מצות תוכחה

"ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש באחד לחודש דיבר משה וכו'" (דברים א, ג). אמרו חז"ל (הובא ברש"י) שמשה רבינו רצה להוכיח את ישראל, והוכיחן בדרך רמז כדי שלא לפגוע בהם וכו', עיי"ש.

להוכיח אדם לאחר שכבר עבר עבירה

כתב רש"י (דברים א, ג. ומקורו בספרי) שלא הוכיחן משה רבינו אלא סמוך למיתה, ומשום ארבעה דברים אין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה, כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו, ושלא יהא חבירו רואהו ומתבייש ממנו, ושלא יהא בלבו עליו, ושלא יניחנו וילך, עיי"ש.

הקשו המפרשים (מושב זקנים לבעלי התוספות, דברי דוד לבעל הט"ז, שפתי חכמים) שהרי בגמרא (בבא מציעא לא.) דרשו על הפסוק הוכח תוכיח את עמיתך, אפילו מאה פעמים. ואם למדנו ממשה רבינו שאין מותר להוכיח אלא סמוך למיתה, איך אפשר לקיים מצות תוכחה אפילו מאה פעמים. ותירצו כמה תירוצים.

א. מצות הוכח תוכיח מקיים אדם כשרואה את חבירו שרוצה לעשות עבירה, ואז חייב להוכיחו אפילו מאה פעמים, עד שיזהרנו שלא יעשה עבירה, כיון שלא מסתבר שיראה אדם שעובר עבירה ולא יהא חייב להוכיחו. וכן מצינו עוד בדברי חז"ל על חכמים גדולים שנענשו מפני שלא מיחו בעוברי עבירה.^[1] ומה שאמרו שלא יהא אדם מוכיח וחוזר ומוכיח מדובר שלא בשעת מעשה, שכבר נעשה המעשה, שאז אין מוכיחין אלא סמוך למיתה (מושב זקנים, דברי דוד, שפתי חכמים).

ויש להעיר על תירוץ זה ממה שכתב הרמב"ם (פ"ו מהל' דעות ה"ז) "הרואה את חבירו שחטא או שהולך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים, שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך". ולכאורה מוכח מדבריו שאף לאחר עבירה יש מצוה להוכיח אפילו כמה פעמים משום מצות הוכח תוכיח.^[2]

ב. ישנן שתי מיני תוכחות, האחת שמוכיח לחבירו בפרוטרוט על כל התועבות שעשה, והשני שאינו מוכיח בפרוטרוט על עבירות שעשה רק שאומר לו שמצוה לעשות טוב ולהתרחק מכל רע ופורט לו כל מיני רעות, וממילא הוא משים לבו שיסיר מעבירות שעשה. ונפקא מינה ביניהן שאם מוכיח לחבירו על רעותיו הרי זה מבייש את חבירו והוא יצא מלפניו וישנאנו, מה שאין כן כשלא מזכיר לו את רעותיו שאז יכול להוכיחנו אפילו מאה פעמים. וזה כוונת הכתוב הוכיח תוכיח אפילו מאה פעמים, ולא תשא עליו חטא, היינו שלא יפרוט לו העבירות. וכאן אצל משה רבינו הוכיחם על העבירות בפרוטרוט, וכמו שדרשו חז"ל (הובא ברש"י) שבכל תיבה רמז להם על דבר אחר, ובכהאי גוונא שייכים כל הטעמים שאסור להוכיח אלא סמוך למיתה, ולכן הוכיחן משה רק סמוך למיתתו (דברי שאול לבעל השואל ומשיב).

בדברי חז"ל שמצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע

בגמרא (יבמות סה:) אמר רבי אילעא משום רבי אלעזר בן רבי שמעון כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. רבי אבא אומר חובה, שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך, ע"כ.

ויש להקשות על זה דאם כן איך אמרו בגמרא (בבא מציעא שם) הוכח תוכיח אפילו מאה פעמים, והרי כיון שאינו שומע בפעמים הראשונות כבר אין חיוב להוכיחו, שזה בכלל דבר שאינו נשמע. וכן מה שאמרו בגמרא (ערכין טז:) שחייב אדם להוכיח את חבירו עד שיכנו, משמע שמדובר באופן שאין תוכחתו נשמעת. ותירצו המפרשים כמה תירוצים בזה.

א. מי שיודעים בו שלאחר כמה פעמים יקבל התוכחה, עליו נאמר הוכח תוכיח אפילו מאה פעמים, אבל אדם שיודע בו שלא יקבל כלל, אז אפילו פעם אחת לא יוכיחנו (נמוקי יוסף יבמות שם, שיטה מקובצת בבא מציעא לא. ד"ה וכתב הרמ"ך).^[3]

ב. ברבים אין חיוב לומר לו דבר שאינו נשמע יותר מפעם אחת, אבל ביחידות צריך להוכיחו אפילו מאה פעמים עד שיחזור (ערוך השולחן אורח חיים סי' תרח).

עד היכן חיוב תוכחה

בגמרא (ערכין טז:) עד היכן תוכחה, רב אמר עד הכאה, ושמואל אמר עד קללה, ורבי יוחנן אמר עד נזיפה וכו' ושלשתן מקרא אחד דרשו וכו', עיי"ש. ופסק הרמב"ם (פ"ו מהל' דעות ה"ז) כדעת רב שחיוב תוכחה עד הכאה, וכן פסק הרמ"א (אורח חיים סי' תרח סעי' ב). וראה בספר החינוך (מצוה רלט) שאין צריך עד שיכנו ממש, אלא עד שיהא קרוב לזה.

אמנם במשנה ברורה (שם ס"ק יא) הביא דעת הסמ"ק שפסק שחיוב תוכחה עד נזיפה, ואם ינזוף בו החוטא אסור יותר להוכיחו, ועי' בשער הציון (שם ס"ק יג).

ויש להקשות על זה, כיון דקיימא לן שיש מצוה שלא להוכיח במקום שאין דבריו נשמעים, אם כן כיצד יתכן שצריך להוכיח כל כך עד שהחוטא ירצה להכותו. ונאמרו כמה תירוצים.

א. ביחיד יש חיוב להוכיח עד שירצה להכותו, אבל ברבים אין מצוה להוכיח אם אינו שומע (נמוקי יוסף יבמות סה. הובא ברמ"א שם). אולם השל"ה (פתיחה ליבמות) כתב שתירוץ זה דחוק.^[4]

ב. הא דאמרינן שיוכיח חבירו עד כדי הכאה היא כשהעובר יודע שעובר עבירה, אבל כשמכחיש שאין זו עבירה כלל, בזה אמרו שמצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע (השל"ה שם).^[5]

לבייש אדם בתוכחתו

כתב הרמב"ם (פ"ו מהל' דעות ה"ז) "המוכיח את חבירו תחילה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו, שנאמר ולא תשא עליו חטא. כך אמרו חכמים יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות, תלמוד לומר לא תשא עליו חטא וכו', במה דברים אמורים בדברים שבין אדם לחבירו, אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים ומפרסמים חטאו ומחרפים אותו בפניו ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים בישראל", עכ"ל.

והקשה בקובץ הערות (סי' ע אות א) מדוע הותר לבייש, והרי הוא איסור תורה לצער חבירו, ולמדו כן בגמרא (בבא מציעא נח:) מהפסוק ולא תונו איש את עמיתו, שאפילו אונאת דברים אסורה.

ותירץ שכל האיסורים שבין אדם לחבירו נאמרו רק כשעושה כן בדרך קלקול והשחתה ללא צורך, אבל כאשר מכוין לעשות כן בתורת תוכחה אין בו איסור.

למה לא נלמד איסור לפני עיור מחיוב תוכחה

הקשה באמרי בינה (דיינים סי' יט ד"ה ובהא) מדוע הוצרכה התורה לאסור להכשיל את חבירו משום לפני עיור לא תתן מכשול, והלא היה ניתן ללמוד כן ממצות תוכחה, שאם מצוה להפריש חבירו מאיסור כל שכן שאסור להכשילו.

ותירץ שיש בזה נפקא מינה לגוי, שאסור משום לפני עיור להכשילו בדבר שאסור לו (עי' פסחים כב: עבודה זרה ו.) אולם אינו מחוייב להוכיחו, כיון שבמצות תוכחה נאמר הוכח תוכיח את "עמיתך", ע"כ.

תוכחה בזמן הזה

בגמרא (ערכין טז:) תניא אמר רבי טרפון תמה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אם אמר לו טול קיסם מבין עיניך אמר לו טול קורה מבין עיניך. אמר רבי אלעזר בן עזריה תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח וכו', עיי"ש.

והנה בחזון איש (יורה דעה סי' ב ס"ק כח) כתב שאין המחלל שבת והכופר במצוות חשוב מומר, אלא הרי הוא אנוס בדבר, וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ג מהל' ממרים ה"ג) לעניין בניהם של הצדוקים שהרי הם כתינוק שנשבה בין הגויים וגדלוהו והרי הוא כאנוס ואף על פי ששמע אחר כך שהוא יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס וכו' ובכלל ישראל הוא וצריך להחיותו ואסור לשנאתו.

והביא דברי שו"ת מהר"ם מלובלין (סי' יג) שאפילו מי שעובר עבירות שבין אדם למקום אסור לשנאתו אלא אם כן הוכיחוהו ולא קיבל תוכחתו, וכתב החזון איש שאצלנו הוא תמיד קודם תוכחה כיון שאין אנו יודעים להוכיח, ולכן אסור לשנאתם ודנים אותם כאנוסים, עיי"ש. הרי דסבירא ליה להחזון איש שאף על פי שהוכיח לחבירו הרי תוכחתו כמי שאינו, כיון שאין בינינו מי שיודע להוכיח.

ובשו"ת להורות נתן ח"י (סי' יז אות ב) הביא דברי החזון איש, והקשה שלדבריו יוצא שבזמן הזה בטלה מצות תוכחה, והרי בפוסקים מבואר שהרואה לחבירו שחוטא שצריך להוכיחו, וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ו מהל' דעות ה"ז) והרמ"א (אורח חיים סי' תרח סעי' ב).

ועל כן העלה בלהורות נתן שגם בימינו ישנה מצות תוכחה, ולאחר תוכחה כבר אינו נחשב לאנוס. ומה שאמרו בגמרא תמיה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח, אין הכוונה שאין מציאות של תוכחה כיון שאין יודעים להוכיח, אלא בדרך זירוז אמרו כן שהמוכיח ישתדל להיות שלם במעשיו כדי שלא יאמרו טול קורה מבין עיניך, אבל אין זה פוטר מלהוכיח, ולא נאמר תנאי זה במצות תוכחה שיהא אדם יודע להוכיח.

ועוד כתב שם (אות ה) שגם כוונת החזון איש שלא תאמר שכיון שגם בני התועים שומעים ויודעים שיש ישראל שומרי תורה, והם צועקים על מחללי שבת, שמא תאמר שידיעה זו עצמה תפקיע אותם מדין אנוס ותינוק שנשבה, שהרי הוא שומע שיש שומרי שבת בעולם, והוי כמומר לחלל שבת לאחר תוכחה. לזה כתב החזון איש שאין אנו יודעים להוכיח, דהיינו מה שאנו צועקין על חילול שבת, אינו נחשב לתוכחה באזנם, כיון שתוכחה זו מגיעה לאוזן בני התועים השבויים בדרך של לעג וליצנות וכו', אבל פשיטא שיש לנו עליהם מצות תוכחה, וחייבים אנו להוכיחם כדין תוכחה דהיינו שידבר לו בנחת ובלשון רכה, ואם הוכיחו ולא קיבל תוכחתו, הרי זה מומר שדינו כעכו"ם, עכ"ד.

[1]. עי' בגמרא (שבת נה.) על רבי אלעזר בן עזריה, ובגמרא (עבודה זרה יח.) על רבי חנינא בן תרדיון.

[2]. וכן הוכיח הגרי"פ בהגהותיו לספר המצוות לרס"ג ח"ג (פרשה נז, דר"ד ע"ד).

[3]. וע"ע בביאור הלכה (אורח חיים סי' תרח סעי' ב ד"ה חייב) בשם ספר חסידים. ובגמרא (שבת נה.) ובתוספות (שם ד"ה אף על גב).

[4]. ולא ביאר מדוע הוא דחוק. ועי' בערוך לנר (יבמות שם) שכתב להסביר דברי השל"ה כיון שהפסוק שממנו למדו דין זה "אל תוכח לץ וכו'" נאמר בלשון יחיד.

[5]. וע"ע בערוך לנר (שם) שהביא ראייה לדבריו ממעשה חזקיהו וישעיהו המובא בגמרא (ברכות י.).