|
Getting your Trinity Audio player ready...
|
בשבוע שעבר קראנו בפרשת בחוקותי את פרשת התוכחה, לקראת סוף פרשת התוכחה הקב"ה אומר: "והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם במעלם אשר מעלו בי ואף אשר הלכו עימי בקרי. אף אני אלך עימם בקרי והבאתי אותם בארץ אויביהם או-אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עוונם", נתבונן קצת בפסוקים האלה: כתוב שאחרי שעמ"י יענש אז עמ"י יתוודו על העוונות שלהם, אבל מיד הפסוק ממשיך ואומר: "ואף אשר הלכו עימי בקרי", משמעות המילה 'אף' כאן, זה מלשון 'גם', פירוש הדבר שיש פה וידוי על 2 דברים. דבר ראשון מתוודים על העוונות ודבר שני מתוודים על "אשר הלכו עימי בקרי", יש כאן שני עניינים שונים של וידוי. אומר החיד"א בספר
'חומת האנ"ך' שבאמת יש פה 2 בחינות בוידוי. יש וידוי בפשטות על העבירות (עוונות), אבל התורה אומרת לנו שאנחנו צריכים לעשות וידוי על דבר נוסף, "אשר הלכו עימי בקרי", אומר החיד"א שהכוונה אשר הלכו עימי
ואמרו שכל המקרים שלהם, בין בהצלחות ובין בכשלונות, הכל זה ביד המקרה, על זה צריך לעשות וידוי בפני עצמו…
הרבה יותר חמור מעבירות
'האור החיים' הקדוש אומר שכל התרי"ג מצוות שהקב"ה נתן לנו זה על מנת שע"י קיום ולימוד התורה נבין שאין שום מקרה בעולם, הכל בהשגחה פרטית מהדבר הגדול ביותר ועד לדבר הקטן ביותר. צריך לדעת עצות ודרך
איך זוכים ללמוד שהכל זה בהשגחה פרטית.
אומר החיד"א בספר חומת האנ"ך שבחינה אחת של וידוי זה על העבירות והדבר השני זה שבנוסף לעבירות עמ"י אמרו שכל המציאות זה טבע ואין שום השגחה פרטית ועל זה בפני עצמו צריך לעשות וידוי. האור החיים הקדוש, החיד"א ועוד מפרשים אומרים שבשעה שאדם אומר שמאורעותיו הם במקרה זה הרבה יותר חמור מהעבירות עצמם, בהמשך הפסוק אומר: "אף אני אלך עימם
בקרי והבאתי אותם בארץ אויביהם", מפה מדייקים שהגלות באה לא על
העוונות אלא הגלות באה משום שעמ"י אמרו שהכל זה במקרה ולא בהשגחה פרטית
כשאדם נכשל מעוררים אותו משמיים
ר' נתן מביא בליקוטי הלכות את היסוד הזה ואומר שהדבר הזה יותר גדול מכל העוונות משום שברגע שאדם מנסה ומחפש את הדרך לראות איך כל מה שעובר עלינו בין בהצלחות ובין בכישלונות שלנו זה הכל בהשגחה פרטית אז גם אם קורה שהאדם נכשל אז הוא מתעורר לעשות תשובה מכיוון שהוא מרגיש שהקב"ה מקפיד עליו, כשאדם נכשל אז מעוררים אותו משמיים, אבל אם האדם הולך בדרך כזו שהכל זה ביד המקרה אז גם כשמעוררים אותו לעשות תשובה הוא לא עושה תשובה ובגלל זה הוא צריך לצאת לגלות בארץ האויב שזה הקושי הגדול ביותר ואז אחרי מתקיים: "או-אז יכנע לבבם הערל". הגלות תמיד שוברת את לבבנו הערל. מפה לומדים יסוד מאוד גדול: שהחיפוש של הדרך להתחברות והתקשרות עם ההשגחה הפרטית של הקב"ה, זה למעשה יסוד כל התורה והמצוות. כתוב הרבה בספרים הקדושים שהיצר הרע מאוד
מנסה להסתיר מאתנו את הדרך ואת הבחינה הזאת, יכול להיות אדם שהוא
תלמיד חכם והוא מקיים את כל התורה אבל באמת
אין לו את הדרך לחפש את הנקודה של ההשגחה הפרטית, זה עניין בפני עצמו, כמו שהפגם של העוונות זה דבר
בפני עצמו והעניין של ההליכה בקרי (מקרה) זה דבר
בפני עצמו, כך גם בעבודת השם זה 2 בחינות שונות במהותם
אין מציאות שיהודי לא מאמין
אדם יכול להיות צדיק ולקיים את כל המצוות ועדיין ללכת בדרך המקרה משום שלראות להאיר בתוכנו את ההשגחה הפרטית זו דרך שלימה, על זה אמר דוד המלך: "דרך אמונה בחרתי", למעשה דרכי האמונה זה כשאדם מחפש לראות את ההשגחה הפרטית. רבינו הדריך את ר' נתן כשהוא רק התחיל לכתוב ואמר לו פעם: ב2 דברים אל תקצר,
בעניין האמונה ובעניין הצדיק, באמת עניין האמונה ועניין הצדיק מאוד מאוד קשורים זה בזה משום שזה מאוד קשה ללכת בדרך של דוד המלך שזה דרך האמונה. היצר הרע לא מסתיר מאתנו את האמונה הכללית והשכלית משום שאדם ששומר תורה ומצוות בכלליות הוא מאמין בהקב"ה אחרת הוא לא היה שומר תורה ומצוות, אין בכלל מציאות
כזו שיהודי לא מאמין אבל זה עדיין אמונה כלליות ושכלית.
עצה כללית היא: ההתבודדות
עיקר האמונה זה: "וידעת היום והשבות אל לבבך כי השם הוא הא-לוקים". 'השם' זה השגחה פרטית ו'א-לוקים' זה דרכי הטבע. כל העבודה שלנו זה לחפש לראות את ההשגחה הפרטית במקרה היום-יום כל אחד עם הקשיים, הניסיונות וההסתרות שלו. רבינו נתן לנו עצה כללית לדבר הזה: התבודדות. ברגע שיש לאדם את הזמן של ההתבודדות, אחרי שהוא בא ומפנה את עצמו מכל טרדות העולם ומכל מה שעבר עליו בכל היום, מיד היצה“ר מנסה לעשות: "ותכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר", היצר הרע מנסה להעסיק אותנו בשביל שלא נחשוב ולא נתבונן לרגע בהסתכלות פנימית עם מה שקורה עמנו.
להסתכל תמיד שהשמחה תהיה מבחוץ
הרב דסלר כותב ב'ספר מכתב מאליהו' שאנחנו תמיד צריכים להסתכל החוצה, שהשמחה שלנו תהיה מבחוץ, שהחיות שלנו תהיה מבחוץ, כל העבודה של התורה זה ללמוד איך להסתכל פנימה, לאדם יש בתוכו חיים פנימיים שהוא יכול ללמוד מזה הרבה מאוד חוכמות. בתחילת הספר 'מסילת ישרים' הרמח"ל אומר שכל אדם בא לעולם עם אור של חוכמה שזה השכינה, האור של החוכמה נמצא מעלינו והיצר הרע לא רוצה שלרגע אחד יהיה לנו זמן להרים את העיניים להתחיל להסתכל על החוכמה הזאת. היצר הרע כל הזמן מטריד ומעסיק אותנו כך שנהיה 24 שעות ביממה רק עסוקים ולא ניישב את דעתנו אפילו לא לרגע אחד, לכן רבינו בא ומלמד אותנו את הדרך של ההתבודדות. יש כמה חלקים בהתבודדות אבל דבר ראשון זה יישוב הדעת מהמירוץ שאנו רצים בו בכל היום וגם אם רצים לדברים טובים כגון מצוות ומעשים טובים זה עדיין ריצה שחסר בה מאוד יישוב דעת וחסר ואמונה וראייה של ההשגחה הפרטית לכן היסוד הראשון והעצה להגיע לדרך של האמונה וההשגה של ההשגחה הפרטית זה ההתבודדות, העניין של התבודדות זה שאדם זוכה קודם כל ליישוב הדעת
לראות יותר ויותר את פנימיות העולם
הרבה פעמים אנשים אומרים שאין להם דיבורים בהתבודדות, זה לא נורא, אם אין דיבורים אפשר גם לשתוק. ר' נתן אומר: 'לך דומייה תהילה', אפשר להתבודד גם בשתיקה. עצם העובדה שאדם פינה לעצמו זמן מכל המירוץ ומכל הטרדות של היום וקצת מיישב את דעתו, אז הוא כבר זוכה שהחוכמה הזאת שהרמח"ל כותב עליה במסילת ישרים תתחיל להתגלות לו ואז האדם מקבל את הראייה הפנימית ומתחיל לראות יותר ויותר את פנימיות העולם. בלי ההתבודדות קשה מאוד לראות את פנימיות העולם. לראות את פנימיות העולם זה לראות איך השם יתברך עושה כל דבר ודבר ומשגיח ומנהיג את כל הבריאה בפרטיות. חיצוניות העולם זה לראות את העולם כפי שהוא: יש פה נשיאים ויש פה מלחמות, יש פה ראשי ממשלות שרבים אחד עם השני, או במקרים פרטיים של האדם, לפעמים הוא מרוויח כסף, לפעמים הוא מפסיד. בלי הדרך של הצדיק ושל ההתבודדות כל המחשבה של האדם היא רק בבחינות החיצוניות. לפי האמת זה בסך הכל מסך דק מאוד של המציאות משום שהמציאות האמיתית נמצאת מעבר למסך הזה. ברגע שאנחנו מתקשרים עם הפנימיות ע"י התבודדות האדם מתחיל להשיג ולראות את ההנהגה ואת ההשגחה של הקב"ה
הקופסאות השחורות האלה
התורה אומרת שעיקר ההקפדה של הקב"ה על עמ"י זה לא על העוונות אלא זה על "אשר הלכו עימי בקרי" ואז "והבאתי אותם בארץ אויביהם", לכן יש לאדם גלות. ר' נתן כותב שהמשמעות של המילה גלות זה לאו דווקא לגלות לארץ זרה אלא יש בחינה של גלות רוחנית שמרחיקים את האדם מהמקום הרוחני שבו הוא נמצא, לדוגמה: לאדם יש ב“ה סדר יום, הוא מתפלל בנץ ויש לו סדר בלימוד, פתאום הוא מרגיש שהוא הפסיד את כל סדר היום, פתאום קשה לו לקום בבוקר, במקום לקום בחמש בבוקר הוא קם בתשע. אתמול בבוקר הוא הרגיש רשב“י והיום הוא בקושי מבין מה זה הקופסאות השחורות שקוראים להם 'תפילין', על הנרתיק כתוב תפילין אז הוא מבין שזה תפילין אבל אין לו שום התחברות ושום התקשרות עם
הדבר הזה, גם זה נקרא גלות, כשמרחיקים אותנו מהמקום שבו אנו נמצאים ברוחניות…
דברי תורה שמשיגים רק כשאדם נכשל
התורה מגלה לנו שעיקר הסיבה שמרחיקים אותנו מהמקום שבו אנו נמצאים ברוחניות זה משום שאנחנו לא מחפשים מספיק את הדרך של האמונה וההשגחה הפרטית, לכן כשאדם זוכה לקבוע זמן להתבודדות אז ההתבודדות שומרת על יציבות הדרך משום שאפילו אם האדם טועה או נכשל, בזכות ההתבודדות הוא מיד זוכה לעשות תשובה ולהתעורר. לכן בהמשך כתוב "או-אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עוונם", סוף הפסוק מאוד לא מובן, הרי בהתחלה כתוב: יכנע לבבם הערל ז"א שנעשה תשובה ואז כתוב דבר תמוה: או-אז ירצו את עוונם, כל המפרשים מתקשים בלשון הזו, מה הכוונה ירצו את עוונם? רש"י כותב: יכפרו על עוונם בייסוריהם. ה'שפתי חכמים' מסביר: אחרי התשובה ירצו את הייסורים מכיוון שבזכות הייסורים ירצו את עוונם. לפי הפירוש של רש"י צריך לקרוא את הפסוק ואז ירצו את עוונם, הכוונה שהתשובה שלנו תתרצה לפני הקב"ה והקב"ה יכפר לנו על העוונות, כך מסביר רש"י. מסביר ר' צדוק הכהן מלובלין שבאמת אין מקרא יוצא מידי פשוטו לכן צריך להבין מה התורה אומרת לנו ואז ירצו את עוונם, לפי פשט הלשון יש מצב כזה שאחרי שנעשה תשובה אז נרצה את העוונות שלנו. איך יכול להיות דבר כזה? יש כאן קושייה על הלשון. באמת יש דבר כזה, רבינו מביא את זה בתורה כ"ב (ליקוטי מוהר"ן) באמצע התורה, רבינו כותב דבר מאוד עמוק שצריך הרבה התבוננות ולימוד: מובא בגמרא במסכת שבת על הפסוק בספר ישעיהו 'והמכשלה הזאת תחת ידיך', מסבירה הגמרא שאלו דברי תורה שאין אדם עומד עליהם אלא אם כן הוא נכשל בהם. יש דברי תורה שאפשר להשיג רק ע"י שהאדם נכשל באותם דברי תורה, אם יש לו כישלון הוא ישיג את זה, אם אין לו כישלון הוא לא ישיג את זה. לכאורה זה תמוה, יש חוכמה והשגה כזו בתורה שא“א להשיג אלא אם כן נכשלים בדבר הזה. אם יש לנו ספק מה הכוונה של רבינו, אז רבינו מחדד את זה בהמשך ומביא פסוק מספר ירמיהו: 'ביום ההוא יבוקש עוון ישראל ואיננו', הפסוק הזה מדבר על לעתיד לבוא..
מי יבקש את עוון ישראל לעתיד לבוא?
יש שאלה, לעתיד לבוא מי יבקש את עוון ישראל? הרי לא יהיו עוונות? בפשטות מסבירים שבית-דין של מעלה או המקטרגים יבקשו אולי יש עוד משהו שאפשר לקטרג על עמ"י 'ואיננו', נגמרו העוונות. רבינו מסביר דבר אחר, מי יבקש את עוון ישראל? אנחנו בעצמנו נבקש את העוונות שלנו משום שלעתיד לבוא כשנראה מה נעשה מהעוונות שלנו, איך נעשה מזה זכויות וגילוי של
תורה, יבואו ויגידו לנו שאין לנו יותר עוונות אבל אנחנו נגיד בבית דין של מעלה: חכו רגע אנחנו הולכים לחפש אולי נמצא עוד כמה עוונות מסביר רבינו כדי לעשות מעוד עוונות זכויות ותורה. זה נקרא שנרצה את העוונות
שלנו. יש שלב מסויים שנרצה את העוונות שלנו. באמת
כל מה שאמרנו עכשיו כלול מדברי חז"ל, הגמרא
אומרת ש'העושה תשובה מיראה זדונות מתהפכים לו כשגגות, העושה תשובה מאהבה זדונות מתהפכים לו כזכויות. לכאורה זה תמוה, איפה מצאנו שאדם
עושה עבירות ואחרי שדנו אותו אנחנו רואים שהוא מסכן והוא לא כ"כ אשם בזה, אפשר ללמד עליו זכות שהוא היה אנוס אבל לא שמענו מציאות כזו שנותנים לאדם מתנות על זה שהוא עשה עבירות, אין שום בית משפט בעולם שנותן שכר לאדם שעשה עבירות, לכל היותר מוחלים לו…
מה זה תשובה על תשובה??
חז"ל מגלים לנו שיש הנהגה כזאת שנקראת תשובה מאהבה. כשאדם זוכה לעשות תשובה מאהבה אז כל הזדונות שלו מתהפכים להיות זכויות. צריך להבין קצת
את העומק של כל המהלך הזה. בתורה ו' בליקוטי מוהר“ן רבינו אומר שאדם
עושה תשובה שלימה וזוכה לתקן את הכל, אז הוא צריך לעשות תשובה על
תשובתו הראשונה ואז מתחילה קומה חדשה לגמרי בתשובה. אם אדם עשה
תשובה ומחלו לו על הכל אז למה הוא צריך לעשות תשובה על התשובה שהוא עשה? זה לא מובן. מדובר פה על צדיק שיום-יום עושה תשובה, הוא עשר שנים עשה תשובה ותיקן את הכל ואחרי עשר שנים אומרים לו: עכשיו בוא תעשה תשובה על העשר שנים שבהם עשית תשובה. זה באמת לא ברור מה זה תשובה על תשובה..
הגשמת א-לוקות? זה דבר תמוה ולא ברור
בתורה ו' רבינו מסביר על מה צריך לעשות תשובה בפעם השנייה: 'על שגישם (מלשון גשמיות) את א-לוקותו'- ברוך השם אדם מתעורר בכל יום וחוזר בתשובה אבל אחרי כמה שנים אמרו לו: מחלנו לך על כל העוונות שלך, אבל עכשיו אתה צריך לעשות תשובה על זה שגישמת את האלוקות. הדבר מאוד תמוה ולא ברור, מה זה המושג 'הגשמת א-לוקות'?? דרך התשובה מתחלקת לשתי בחינות מאוד שונות: הבחינה הראשונה זו הדרך הרגילה של התשובה, אדם שטעה ונכשל צריך להתחרט ולבקש סיעתא דשמייא שמכאן ואילך הוא לא יכשל יותר בדבר הזה, רבינו רומז פה על עניין מאוד עמוק, שאחרי שאדם עשה תשובה והתחרט על העבירות הוא צריך לעשות תשובה נוספת שזה נקרא על שגישם את האלוקות, התשובה הנוספת
היא על זה שהיה נדמה לו שהוא עשה עבירות. זה חידוש גדול מאוד! בהתחלה חייבים ללכת בדרך הזאת שאדם אומר להקב"ה אני מתחרט ומצטער שעשית את מעשה פלוני, לעשות תשובה כפשוטו אבל יש כזאת בחינה שאנחנו צריכים לעשות תשובה על זה שנדמה לנו שאנחנו עשינו את הדברים, זה כבר מדרגה ודרך
של צדיקים, ברגע שנדמה לאדם שהוא עשה עבירות למעשה יש בזה חיסרון ופגם, הוא בעצם נפרד מהקב"ה, יש פה את הקב"ה ויש פה את אותו אדם. האדם
עצמו אומר אני טעיתי ואני עושה תשובה. בוודאי שתחילת הדרך חייבת להיות כך, שהאדם צריך לעשות תשובה כפשוטו אבל צריך לדעת שבד בבד יש בכל הדרך של התשובה מהלך נוסף שזה התשובה העליונה ('תשובה עילאה'), הצדיקים עוסקים בזה הרבה, זה תשובה על זה שנדמה להם שהם עשו משהו. בבחינה הזאת התשובה זה לא רק על הכשלונות שלהם אלא זה תשובה גם על המצוות שלהם, על זה שהיה נדמה לו שהוא עשה את זה בכוחות עצמו. זה נקרא הבחינה של הביטול להקב"ה…
אדם בעצם לא ידע שהוא לא בסדר
לאורך כל הדרך אנחנו באמת מתנהלים ב2 המישורים, לפעמים אנחנו נמצאים בקומה הראשונה ואנחנו צריכים לעשות תשובה כפשוטו, להתחרט על מה שעשינו, אבל לפעמים מתנוצצת אצל האדם השגה והבנה כזאת שהוא מבין שהוא באמת לא עשה כלום. בדור שלנו יש הרבה את הבחינה הזאת: אדם זכה לחזור בתשובה בגיל 20, כשהוא מתבונן אחורנית הוא מתחרט על כל מה שהוא עשה, הוא מבין שהוא לא היה בסדר אבל אחרי שהוא מתחרט הוא מתבונן ומגיע להבנה שזה נכון שהוא לא היה בסדר אבל הוא בעצם לא ידע
שהוא לא בסדר, רוב הדור שלנו לא יודע שהוא
בכלל עושה עבירות, אדרבה בחברה החילונית אומרים לאדם בבר-מצווה: אם תהיה לך איזה אפשרות לעשות
תאווה מסויימת ולא תעשה אותה אתה תענש על זה,
זה החינוך של הדור שלנו. אחרי שנים שאדם זוכה להבין שכל זה היה קלקול, הוא זוכה לחזור בתשובה. רוב הדור שלנו לא ידע שהוא עשה עבירות, ואם הוא לא ידע אז זה אונס וידוע שאנוס פטור. זה הדרך להתחיל להכנס בהתבוננות של הקומה השנייה של התשובה ('תשובה עילאה') שרבינו אומר שצריך לעשות תשובה על תשובה…
ספר של ר‘ יחזקאל לוינשטיין
בקומה השנייה של התשובה האדם מתחיל להכנס להבנה יותר ויותר עמוקה שזה עולם שלם בפני עצמו. כשאדם מתחיל לעשות תשובה הוא מתחיל לברר את הפירוד שיש בתוכנו ביננו לבין הקב"ה. לאט לאט מתחילים להשיג שהכוחות, המצוות, היכולות, החוכמה, כל מעלה שיש בנו וגם הכשלונות שלנו, כל זה הקב"ה בעצמו עשה וזה נקרא התשובה העילאה, שזה המדרגה והדרך שלנו להתבטל להקב"ה. יש ספר שנקרא 'שיחות אלול', הספר הזה חובר ע"י ר' יחזקאל לוינשטיין, המשגיח של ישיבת פונוביז', הוא כותב שם בדף ס"ז, מאמר שדן מהי מלכות השם: יש אומרים שהמלכות של הקב"ה זה שהקב"ה משגיח על כל דבר ודבר באופן פרטי אבל זה לא אמת. זה לא שהקב"ה משגיח על כל דבר ודבר באופן פרטי, אלא הקב"ה מהווה כל דבר להיות באותו רגע במציאות, זה הרבה יותר מאשר שהקב"ה משגיח על
אותו דבר. משגיח על הדבר זה אומר שיש דבר נפרד מהקב"ה והקב"ה משגיח
עליו כמו עלה שהקב"ה משגיח עליו אבל אומר ר' יחזקאל שהקב"ה לא משגיח
על העלה אלא הקב"ה מהווה את העלה להיות אותו עלה בכל שנייה ושנייה,
כך הקב"ה מהווה את כל המציאות ובורא ומאציל בכל שנייה ושנייה את כל המציאות. ר' יחזקאל שואל, אם כך על מה יענישו את האדם אם הקב"ה מהווה את הכל?? אומר ר' יחזקאל שיענישו את האדם על זה שנדמה לו שהוא עשה את העבירות
צדיקים מאוד גדולים זוכים להשיג ביטול
הלכתי עם הספר 'שיחות אלול' להרבה תלמידי חכמים וכולם תמהו מאוד על מה שכתוב שם. עומק הדבר זה התורה של רבינו שאומר שיש תשובה ויש תשובה על תשובה, רבינו אומר שכל המציאות שיש דינים על האדם זה שהוא נמצא בקומה הראשונה של התשובה אבל ככל שאדם זוכה להשיג בדעת יותר ויותר איך כל הכוחות, הכשרונות וכל מה שעובר עליו, הכל זה הקב"ה עושה וזה הכל
סיעתא דשמייא, זה נקראת 'השגת הביטול'. צדיקים מאוד גדולים זוכים
להשיג ביטול מאוד גדול עד כדי כך שכשהם באים לעולם הבא הם לא מבינים על
מה מגיע להם שכר. יש מדרש רבה (פרשת כי תשא) שאומר: שהקב"ה הראה
למשה רבינו עולמות של שכר, הוא הראה למשה היכלות שבו לומדים תורה,
היכלות של תפילה, היכלות של גמילות חסדים, לאחר מכן הקב"ה הראה לו היכל
של שכר שהוא גדול יותר מכל ההיכלות. שאל משה רבינו את הקב"ה: מה זה
ההיכל הזה? ענה לו הקב"ה: זה היכל של אוצר מתנת חינם, מי שבא לפה ואין לו
שכר זה ההיכל שלו. המפרשים של המדרש מאוד מתקשים בזה איך יכול להיות שההיכל שיותר גדול מכל ההיכלות זה היכל של מתנת חינם? זה קושייה מאוד גדולה
לפני שנים שמעתי מהאדמו“ר מפוריסוב
לפני שנים שמעתי מהאדמו"ר מפוריסוב שהסביר את המדרש עפ"י מה שדיברנו: יש צדיקים שזוכים להשיג את המדרגה של הייחוד והביטול, שבעצם כל מה שעבר עליהם כולל ההצלחות והמצוות זה הכי היה רק ע"י סיעתא דשמייא, ואם הכל היה סיעתא דשמייא והם לא עשו כלום אלא הקב"ה עשה את כל זה אז על מה מגיע להם שכר? כשהם באים למעלה הם שואלים על מה מגיע להם שכר?? הקב"ה אומר להם: באמת
לא מגיע לכם שכר לכן אני שולח אתכם להיכל של
אוצר מתנת חינם שהוא יותר גבוה מכל ההיכלות
משום שעיקר שלמות התיקון והדעת של האדם זה
להשיג את ההשגה הזאת שגם מה שעובר עלינו וגם
מה שאנחנו עושים בין בהצלחות ובין בכשלונות זה הכל מעשה של הקב"ה. זה נקרא הקומה השנייה של התשובה, (תשובה על תשובה או תשובה עילאה) אבל מכיוון שאנחנו עדיין לא אוחזים במדרגה הזאת אז אנחנו קודם כל
צריכים לעשות תשובה כפשוטו ('תשובה תתאה'). אם אדם נכשל בכעס הוא צריך להתחרט על זה כפשוטו ולהגיד להקב"ה: אני מתחרט ואני לא אעשה את זה יותר, עם הזמן לאט לאט יגלו לאדם את ההשגה של התשובה העילאה…
אתה מרגיש עצוב ומיואש??
כל תורה בליקוטי מוהר"ן מדברת לכל אדם בכל
מדרגה ובכל בחינה. מסביר ר' נתן יסוד גדול בדבר
הזה: בכלליות התשובה העילאה זה השגה ומדרגה
של צדיקים אבל לפעמים גם כשאנחנו בתשובה התתאה אנחנו צריכים לעלות
לזמן מסויים לתשובה העילאה ולעשות תשובה עילאה ולא תתאה. אחת
הבחינות של זה, כשעובר על האדם מה שעובר והאדם נכנס לעצבות ולדכדוך
רוחני והוא מרגיש שהוא כ"כ גרוע ויש לו ריבוי של תאוות ומידות לא טובות,
היצר הרע דואג שיהיה כזה מצב לאדם, יש לו שיטות להביא את האדם היהודי
למצב הזה. אם הגעת למצב כזה שאתה קצת עצוב ומיואש ואתה מרגיש שאתה
כ"כ גרוע וזה מפיל אותך בדעתך אז תעלה לתשובה העילאה משום שכשתתבונן במציאות הזאת ותראה שכל מה שהיה זה הקב"ה עשה, גם הכשלונות, אז
ממה יש לך להיות עצוב ומדוכדך?? כשאדם מסתכל על התשובה העילאה
ורואה שאין עוד מלבדו וכל מה שעבר עליו שהוא הכי גרוע בעולם זה הקב"ה
עשה וכל מה שהקב"ה עושה הכל לטובה אז מה נשאר לו לעשות? לרקוד! מיד האדם צריך לשים מוזיקה ולהתחיל לרקוד ולהגיד תודה רבה להשם. מההסתכלות הזאת עולים לזמן מסויים לתשובה העילאה ואז אפשר לחזור לעשות תשובה תתאה.
אתה מרגיש שאין לך כוח ואתה מדוכדך?
בדור שלנו חייבים מדי פעם בפעם לטייל בין התשובה העילאה לתשובה התתאה, בהמשך התורה (תורה ו') רבינו אומר שזה נקרא: 'בקי ברצוא ובקי בשוב', הכוונה בקי בתשובה התתאה ובקי בתשובה העילאה, שהאדם יודע מתי הוא צריך ללכת בדרך של תשובה עילאה ומתי ללכת בדרך של תשובה תתאה ואל תנסה להבין את השכל שיש בזה. הצדיק מגלה לך שכשאתה מרגיש מדוכדך בנפש משום שאתה כזה גרוע אז תעלה לתשובה העילאה ותדע שאין דבר כזה שאתה לא מוצלח, הקב"ה עשה אותך במציאות הזאת ואין עוד מציאות אחרת, מהמקום הזה תקבל כוחות ועכשיו אתה יכול לחזור לדרך הרגילה. מדי פעם בפעם צריך לעשות ביקור בתשובה העילאה ואז לחזור לתשובה התתאה וחוזר חלילה. רבינו אומר שמי שזוכה לדעת מתי לעשות תשובה עילאה ומתי לעשות תשובה תתאה: אזי ימין
השם פשוטה לקבל את תשובתו. ההבדל הוא לפי המציאות של האדם עצמו- אם יש לך כוח להתחזק ולהתחרט על כל העבירות שלך אז תעשה את זה, תתחרט ותתחזק. אבל אם אתה מרגיש שאין לך כוח ואתה מדוכדך אז תעלה לתשובה העילאה ותגיד להקב"ה: אתה עשית את הכל ואתה עושה את הכל והכל טוב משום שאתה עושה הכל לטובה, כשאדם עושה את זה אז נשאר לו רק לרקוד! כשאדם זוכה לרקוד משמחה מההתבוננות הזאת זה יותר גבוה מכל התשובה התתאה.
יש עוד מצב שאדם צריך לעלות לתשובה עילאה זה כשאדם כ"כ מצליח וברוך
השם יש לו סיעתא דשמייא והוא מתחיל להרגיש כוחי ועוצם ידי, ואשרי הדור
שאני חי בו, אני מזכה את כולם ואני הכי חכם, הכי מוצלח, הכי כשרוני וכל הכבוד לי
אז אין עוד מלבדו והקב“ה עושה את הכל
אם אדם מגיע למקום כזה הוא גם צריך לעשות תשובה עילאה ולהגיד להקב"ה: במה יש לי להתגאות אם אתה עושה את הכל?? ע"י זה האדם ממשיך ענווה מההתבוננות של התשובה העילאה וכשהגאווה קצת נרגעת הוא יכול לחזור למסלול הרגיל שלו. צריך לדעת לשלב את 2 הבחינות, כשיש לאדם כוח והוא יכול הוא צריך ללכת בדרך של תשובה תתאה, הכוונה סור מרע ועשה טוב, צריך לעשות
מסירות נפש על כל דבר ודבר שהוא יכול אבל בזמנים שהוא לא יכול ללכת בדרך הזאת אם זה מצד עצבות או מצד גאווה וגדלות מההצלחות, אז צריך להתבונן שאין עוד מלבדו והקב"ה עושה את הכל ואז האדם יכול לחזור בחזרה לדרך הנכונה. לכאורה 2 הדרכים של התשובה סותרות זו את זו, הרי בתשובה תתאה אנחנו
תולים את זה בעצמנו ובתשובה העילאה אנחנו תולים את זה בהקב"ה.
כתוב בספרים הקדושים שזה כל בירור העולם, האם זה תלוי בנו או בהקב"ה,
זה הבירור שבדעת. כשאדם מתחיל לעבוד את הקב"ה אז 90% הוא עושה
ו10% הקב"ה עוזר לו, עם הזמן היחס הזה צריך להשתנות ולהגיע לזה
שהאדם והקב"ה עושים 50%-50% כשאדם מתמיד בזה הוא רואה איך
האחוזים של העשייה שלו מתבטלים, השלמות של העבודה זה כשאדם זוכה
לברר מתי הוא צריך ללכת בדרך התשובה התתאה, לעשות תשובה כפשוטו ומתי הוא צריך לעזוב את זה וללכת בדרך של התשובה העילאה ולדעת שאין עוד מלבדו..
דרך של מסירות נפש ודרך של התבטלות
אם נתבונן אנחנו רואים פה דבר והיפוכו, אומר ר' צדוק שזה 2 מיני הנהגות שהקב"ה הניח בבריאה משעת בריאת העולם, יש דרך הנהגה שהאדם צריך להסתכל ולהגיד: אני אחראי על המעשים שלי ואני צריך להיות אדם אחראי אבל בד בבד צריך לדעת ש'אין עוד מלבדו' ו'מלכותו בכל משלה', זה שלמות האמונה. לכאורה שלמות האמונה סותרת אבל מסביר ר' צדוק שיש דרך של מסירות נפש ושל עשייה ויש דרך של התבטלות, אלו ואלו דברי א-לוקים חיים אבל האדם צריך לזכות לדעת מתי ללכת עם מסירות נפש ומתי ללכת עם הדעת של הביטול. בדרך כלל כשהאדם יכול לעשות הוא חייב לעשות וללכת בדרך של הבחירה ושל המסירות נפש שזה הקומה הראשונה אבל באותם מצבים שיש לאדם חולשה והוא מרגיש שיש עליו אזיקים על הידיים ועל הרגליים אז אסור לו להכנס להרגשות של עצבות ודכדוך אלא
הוא מיד צריך ללכת לקומה השנייה של התשובה, לראות איך הקב"ה עושה את הכל
תעזור לי הקב“ה אני לא יכול לעשות כלום
ר' צדוק אומר שהדרך הראשונה נקראת משיח בן- יוסף והדרך השנייה נקראת משיח בן-דוד, לכאורה יש סתירה בין 2 הדרכים הללו וזה הסתירה שיש בין 2 הדרכים של 2 המשיחים משום שכל מי שהנשמה שלו שייכת לבחינה של משיח
בן-יוסף הוא ירגיש תמיד שצריך לעשות והוא יתלה את הכל בעצמו, הוא יהיה חרוץ וימסור את הנפש. הנשמות שהם שייכות יותר לבחינת משיח בן-דוד ירגישו
יותר שיש להם התבטלות להקב"ה לכן לנשמות האלה יהיה הרבה יותר
קשיים מאשר לנשמות השייכות למשיח בן-יוסף משום שהם צריכים לברר
בתוכם את העניין של הביטול לכן הם ירגישו הרבה קשיים בכל מה שהם עושים ובכל מה שהם לא יכולים לעשות. הקושי הזה מביא אותם בכל פעם לנקודה שהם אומרים: אני לא יכול לעשות כלום, תעזור לי הקב"ה. זה הבירור בדעת של משיח בן דוד
הוא לא יכול להבין את השני ואת השונה
בכל אדם יש את 2 הבחינות האלה אבל מבחינת המשקל של הדברים יש נשמות שהם יותר בבחינת משיח בן-יוסף ויש נשמות שהם יותר בבחינת משיח בן-דוד. בין 2 הבחינות האלה יש תמיד התנגדות משום שמי שהוא בבחינת עשייה לא יכול להבין את מי שהוא נראה בעיניו כ'לא-יוצלח'. הוא לא מבין שהבירור של השני זה בירור אחר, זו הסיבה שמי שהוא בבחינה שונה מחברו קשה לו להסתדר עם הבחינה של חברו. השורש של הדבר זה שבאמת יש פה קושייה ופער בין 2 הבחינות. על זה אומר הקב"ה שלעתיד לבוא: 'ולקחתי את עץ אפרים (משיח בן-יוסף) ועץ יהודה (משיח בן-דוד) ועשיתים לאחדים בידי'. עומק הדבר שלעתיד לבוא הקב"ה
יגלה את הדעת השלימה איך אלו ואלו דברי א-לוקים חיים ואיך הכל מסתדר יחדיו.
לפני הנץ, טובל, מסיים חצי ספר תהילים…
הלכה למעשה: כל אדם צריך לזהות בתוכו מתי הוא צריך לעבוד בבחינת יוסף ומתי הוא צריך הוא צריך לעבוד בבחינת דוד. כשהוא יכול הוא חייב לעבוד בבחינת יוסף- ובחרת בחיים, אבל ברגע שהוא מרגיש שכל מיני קשיים מתגברים כנגדו וזה מעבר לכוחות שלו שמיד ילך לנקודה של הביטול של דוד ויגיד להקב"ה: אין עוד מלבדך, ואז הוא זוכה ללכת ב2 הבחינות האלה. זה מה שאומר רבינו שככל שאדם זוכה לברר את 2 הבחינות האלה אז ימין השם פשוטה לקבל את תשובתו. כשאדם מתחיל להתקרב לדרך של עבודת השם, של התשובה ושל הצדיק אז הרבה פעמים יש לו בתחילת הדרך סיעתא דשמייא מיוחדת, ר' נתן כותב שזה האור של יציאת מצרים, נותנים לאדם אור גדול והוא רץ, בזמן הזה הכל הולך טוב. הוא קם שעתיים לפני הנץ, טובל במקווה, הוא כבר סיים חצי ספר תהלים ולומד שו"ע. בתקופה הזאת הכל הולך טוב, זה נקרא משכני אחריך ונרוצה, כל זה משום שיש סיעתא דשמייא אבל דרך העולם שאחרי כמה זמן לוקחים לאדם את האור הזה ואז האדם פתאום מתחיל להרגיש קשיים גדולים ועצומים מאוד על דבר שהוא רוצה להשיג. מה שאתמול היה לו כ"כ קל לעשות ולקיים, היום הוא מרגיש שיש חרבות, סכינים, אריות ואויבים בדרך לשיעור תורה שהוא הולך. צריך לדעת שזאת הדרך וצריך לעבור גם זמנים כאלה. ר' נתן כותב שאין צדיק מבריאת העולם שלא עבר בכל המקומות האלו אבל תמיד צריך לזכור, איפה שאנחנו יכולים לעשות אנחנו עושים ואיפה שהקשיים מתגברים עלינו אז אסור להכנס לעצבות ולייאוש. האדם יכול להתייאש מעצמו אבל אסור לו להתייאש מהקב"ה. כשאדם יודע את הנקודה הזאת זו השגה מאוד גבוהה וזה הבחינה של משיח בן-דוד.
