פרשת שמיני | ממשיכים את המעשה משבעת הקבצנים

ממשיכים את המעשה משבעת הקבצנים

בעזרת השם נמשיך את המעשה משבעת הקבצנים, בשבוע שעבר ראינו שהבן והבת הצטרפו לחבורה של קבצנים וקבעו ביניהם שתמיד יהיו ביחד. בשבוע שעבר דיברנו על זה שהבן והבת קבעו ביניהם שיהיו תמיד ביחד, שזה מרמז על כבר בחינה של מדרגה וקניין שאדם עשה ברוחניות, כי הלב זה הרגש זה הרצונות והתאוות, כל עולם הרגשות שלנו זה הלב – אם הלב לא מחובר עם המוח, הכוונה שהוא נפרד, אז הלב באופן טבעי נמשך לכל הדמיונות וההבלים של העולם הזה,
זה בטבע של האדם, מי שיכול ללמד את הלב שלנו שיש עניין אחר זה בעצם המוח..

זה לא ג‘ונגל או המפץ הגדול

-יש כזה מצב שאדם לא יודע כלום ואז בעצם הלב הוא פרא אדם, משתולל בתאוות, ברצונות, בכבוד וכן הלאה במידות של העולם הזה. כשמתחיל להתגלות לאדם האמת ז“א שאדם פתאום מתחיל להבין שיש תכלית לעולם ותכלית לחיים, זה לא ג‘ונגל או איזה מפץ גדול ונוצרו פה חיים, כמו הסברא המדומיינת הזאת. יש תכלית לכל המציאות הזאת, ובעצם אנחנו מתחילים להבין שיש לנו משמעות ועבודה ותפקיד בעולם הזה. איזה חלק בתוכנו בעצם מבין את זה? זה המחשבה שזה המוח. בשלב הראשון הלב אומר למוח: מה הקשר שלי איתך? עד היום את השתעבדת לי, כשהייתי רוצה איזה שיגעון הייתי שולח לך הודעה, שולח לך מייל מהלב אל המוח, והמוח מייצר כבר את כל התאוריות להצדיק את התאווה שהאדם רוצה את השיגעון שאדם רוצה. אדם רוצה כבוד וממון אז מה הוא עושה? עכשיו מה אדם יבוא ויצהיר בציבור: אני אוהב ממון וכבוד, תכבדו אותי ותתנו לי כסף? מה יעשו לאדם כזה? יזרקו עליו בוץ. אז מה עושה הלב שרוצה את הממון ואת הכבוד? הוא שולח הודעה במייל או בפקס אל המוח ואומר לו: תמציא לי איזה דעת שאני אוכל להשיג את הממון ואת הכבוד, אז המוח אומר: מה הבעיה? תהיה סגן ראש הממשלה, ויתנו לך ממון וכבוד, אח“כ אולי תהיה ראה“מ

הדרך עוד ארוכה עד שהלב יסכים למוח

המוח לגמרי משועבד ללב, זה מה שכתוב בספרים שיש כבד לב מוח ואז אדם הוא כלום, כ ל העניין של המלוכה זה מוח לב כבד שזה מלך, זה להשליט את המוח על הלב, אבל כשאדם כבר מבין את העניין ויודע שיש בורא לעולם ויש תורה ומצוות, עדיין הדרך ארוכה מאוד שהלב יסכים למה שהמוח יודע. למעשה כל העבודה שלנו כל החיים זה לעשות הסכמה בין המוח ללב. בחסידות המוח נקרא נשמה והלב זה נקרא רוח, זה נקרא זכר וזה נקרא נקבה, המוח זה הבן והלב זה הבת. למעשה כל הבעיות של השלום בית זה מתחיל מתוכנו, מהבעיות של השלום בית הפנימי שלנו בין הבן והבת שבתוכנו, כשהלב שלנו שזה הבת שבתוכנו לא מסכים עם הבן שזה המוח

זה רגשות חיוביים

רבינו אמר שהבן והבת הסכימו להיות יחד, הם עדיין לא התחתנו אבל הסכימו ביניהם שיהיו תמיד יחד, ז“א שזה התחלת ההבנה שחייבים תמיד לעשות שלום בין המוח לבין הלב. המוח צריך להבין את הרגישויות של הלב ואת החולשה שלו, והלב צריך ללמוד לאט-לאט להקשיב למוח, מה הכוונה? למשל המוח מסביר ללב שמידת הכעס היא לא מידה טובה. אוקיי המוח הבין שלא טוב להיות בכעס, ללב לוקח עוד 15 שנה עד שהוא מתחיל להסכים איתו, ההליכה ביחד זה בעצם שאדם מבין שהוא צריך להרגיל את הלב ללכת לפי דעת המוח שזה בעצם רגשות חיוביים…

שמחה, אהבה, נתינה וחמלה

-יש עולם רגש שלם שהוא כולו חיובי, שמחה, אהבה, נתינה, חמלה, רחמים וכו‘ – כל זה בבחינת הלב המתוקן. הלב שלא מתוקן זה כל המידות הלא טובות והתאוות, אז קודם כל הבן והבת הסכימו להיות ביחד, זה בעצם שלב שאדם מבין שהוא חייב לעשות שלום בית פנימי בתוכו, זאת אומרת אני צריך ללמד את הלב שלי ללכת לפי מה שאני מבין במוח, וזה צריך חיים שלימה. ואז הבן והבת הצטרפו לחבורה של קבצנים והחליטו ביניהם להיות קבצנים – ראיתי שיחה שרבי נתן כותב (זה מובא בשיח שרפי קודש): והבנתי מרבינו למה הוא בחר בסיפור הזה דווקא בקבצנים, מכיוון שאי אפשר להיות צדיק בעולם בלי להיות קבצן. זה דיבור של רבי נתן שהבין אותו מרבינו. קבצן זה ממש, כל היום ללכת ברחובות, בשדות, בקברי-צדיקים, איפה שאדם נמצא כל היום לבקש כסף, הכוונה לכיסופים רצונות, להיות קבצן אצל הקב“ה, להגיד להשם: תן לי רצונות אלייך, תן לי כיסופים אלייך, תעזור לי.
זה נקודה אחת. נקודה נוספת ’הצטרפו לקבצנים‘
זה העניין של שיחות חברים וההתחזקויות ביחד, כי
לפני הגאולה הניסיונות וההתמודדויות הם כל כך קשים והיצר הרע כל היום
מבלבל ומחליש אותנו, אז חייבים את העניין של השיחות חברים כדי להאיר זה בזה…

הקב“ה לעולם לא יוריד את כל החבורה..

יש מכתב נפלא של רב אברהם מקאליסק, הוא היה תלמיד חבר של פרי הארץ, רבינו פגש אותו בטבריה ואמר עליו: זה הצדיק השלם היחידי שפגשתי בחיי. יש מכתב שלו שהוא כתב לחסידים שלו בחו“ל והוא דיבר על העניין שיחזיקו את עצמם ביחד, אז הוא אמר להם שם דבר נפלא מאוד: אם יש חברים שמתחזקים ביחד, לעולם הקב“ה לא יוריד את כל החבורה ביחד לניסיונות, אלא חלק יהיו בניסיונות ואלה שלא יהיו בניסיונות יוכלו להושיט להם את היד ולהעלות אותם, ומחר זה יתחלף. ולא יתן להם למות לעולם, ז“א אם הם יחזיקו את עצמם ביחד תמיד יהיה מי שיחזק אחד את השני

הצדיק מתעבר בנו בתוך השיחות חברים

האמת שרבי אברהם מקאליסק כתב את המכתב הזה לפני יותר ממאתיים שנה, היום רואים את זה בחוש שזה לא עצה בעבודת השם אלא זה כפשוטו פיקוח נפש בדור שלנו העניין של השיחות חברים – מי שנותן את הכוח לשיחות חברים זה הצדיק. כמו שסיפרנו שברגע ששני חברים מדברים ביחד למעשה הצדיק מתעבר בהם ונותן להם דעת, הרבה פעמים משיחות חברים יוצאים כאלה דיבורים עד שאדם אומר: אני בעצמי לא מבין מאיפה דיברתי כאלה דיבורים – הרבה פעמים הדבר הזה קורה. הצדיק מתעבר בנו בתוך השיחות חברים, זה מה שרבינו אומר שהבן והבת הצטרפו לחבורה של קבצנים. עכשיו אנחנו ממשיכים את הסיפור: פעם אחד היה יריד גדול באיזה עיר גדולה. והלכו לשם הבעטלירש (הקבצנים), ואלו הבנים הלכו גם כן לשם. ובא על דעת הבעטלירש שישדכו את אלו שני הבנים, שישאו זה את זו. ותכף שדברו זאת קצת בעטלירש – הוטב הדבר מאוד בעיני כולם, וגמרו השידוך. הקבצנים החליטו שעכשיו הם מתחתנים את הבן ואת הבת. למעשה עיקר הסיפור זה הסיפור של החתונה שלהם. החתונה זה מרמז על עניין גדול מאוד ואפשר ללמוד את זה מהגשמיות

אדם ללא שמחה, ללא תורה, ללא קדושה

הגמרא אומרת שאדם ללא אישה שרוי ללא שמחה, ללא תורה, ללא קדושה, ואדם שהוא לא נשוי נקרא שהוא חצי אדם. ז“א שחז“ל מרמזים פה על דבר מאוד-מאוד גבוה, כמה השלמות ושלמויות אדם קונה בשעה שהוא נושא אישה. השלמויות האלה בפנימיות זה מרמז שפה נפתח כל הדרך של השלמות של המוח ושל הלב. ראיתי בשם המקובלים שכותבים שאחרי שאדם הראשון חטא אז הקב“ה למעשה סידר לו עזר כנגדו, פה אפשר להקשות הרי חוה נברא לפני החטא, אבל באמת שורש החטא התחיל לפני בריאת חוה, זה כתוב בזוהר הקדוש. הקב“ה ברא לו עזר כנגדו שהיא תעזור לו בעצם לתקן את הפגם שהוא פגם קודם לכן, ולו היתה ברירה ליפול ביחד ואז ששת-אלפים שנה להתמודד עם כל הבירור הזה. כי עיקר שורש שלמות האדם זה דווקא בדבר הזה, המקום של הפנימיות של הבירור של האדם זה המקום הכי קשה כי כל השלמות
של האדם מונחת בעצם בנקודה הזאת, לעשות שלום בבית.

למה היא מדברת איתי ככה

ראיתי שכתוב בשם המקובלים שהרבה פעמים הבעל אומר (נתייחס עכשיו לטענות של הבעל): למה היא מתנהגת ככה? למה היא מדברת איתי ככה? למה היא למכבדת אותי לפי כבודי? בסדר, אם לא במאה אחוז אז לפחות בשמונים אחוז שיהיה כבוד – אבל צריך לדעת ככל מאוד גדול, אם האדם הולך בדרך של תורה והוא רוצה את התיקון האמיתי שלו והוא מתפלל על זה אז נותנים לאישה במוח בדיוק מה שאנחנו צריכים לתיקון שלנו וזה הכוונה עזר כנגדו, אדם בא בטענות. מה לעשות התפללת להגיע לתיקון שלך

..אז כל התורות של המשיח נמצאות פה

אם אדם לא רוצה את התיקון שלו אז שלא יתפלל בראש השנה אצל רבינו במסירות נפש כזאת. אדם בא לרבינו ומתפלל שהוא רוצה את התיקון שלו, אז התפילות התקבלו. עיקר השלמות זה בעצם העניין של השלום בית כפשוטו וזה פועל בעצם על השלום בית הפנימי שלנו. איך זה פועל על זה ואיך זה נעשה זה מסודות הבריאה, אבל צריך לדעת שאדם אדם הוא ירא שמיים והוא באמת מחפש ורוצה את התיקון שלו אז הכל מסובב שיהיה בדיוק בצורה הכי מדויקת לתיקון שלו וממילא את השלמות אדם משיג בזמן החתונה. לכן רבינו אומר שבזמן שהבן והבת נכנסים לשלב החתונה אז למעשה פה כל הסודות של התורה ושל הבריאה שרבינו גילה זה הכל בתוך הסיפור הזה, כי הסיפורים שיש בחתונה הזאת זה כולל את כל התורות של
רבינו ורבינו אמר ביני לבין משיח אין חילוק, אז גם כל התורות של המשיח נמצאות פה

כאשר מביאים את המוח והלב לאחדות

הפנימיות של המושג של החתונה זה שמביאים את הלב ואת המוח לאחדות, יש שלום בית פנימי בתוך האדם. הלב כבר מסכים למה שהמוח כבר יודע. למה לא לכעוס? כל אחד מאתנו יכול לכתוב מאמרים שלמים למה לא לכעוס, אבל הלב לא מסכים אז אנחנו כועסים. החתונה זה אומר שהלב כבר מסכים עם הדעת של המוח שבאדם. אז החליטו לעשות חתונה, והתייעצו איך לעשות להם חתונה: באשר שביום פלוני יהיה סעודה של יום הולדת המלך, (שקורין מיניניס), וילכו לשם כל הבעטלירש. וממה שיבקשו לעצמן שם, בשר ולחם, מזה יעשו חתונה. וכן היה. והלכו לשם על המיניניס כל הבעטלירש, ובקשו להם לחם ובשר, וגם קיבצו מה שנשתייר מן הסעודה בשר ולחם. והלכו וחפרו בור גדול שיהיה מחזיק מאה אנשים, וכיסו אותו עם קנים ועפר וזבל. ונכנסו לשם כולם, ועשו שם חתונה לאלו הבנים הנ"ל, והכניסו אותם לחופה. והיו שמחים שם מאוד מאוד. וגם החתן והכלה היו שמחים מאוד. האולם של החתונות זה היה בור שהיה מכוסה עם קנים עפר וזבל. רבינו אומר
לנו, קודם כל אתה רוצה להגיע לשלמות הזאת? אתה רוצה לשמוע את
הסיפורים ואת ההשגות של הקבצנים? אז תדע לך, תסכים לרדת לבורות, זה לא נעים ואדם לא רוצה לרדת לבורות אבל כשצריך אז תסכים לזה, כמובן שלא בהפקרות

מעבירים אותך כל מיני חושך והסתרות?

-אדם צריך לעשות הכל כדי לעלות מעלה-מעלה, אבל אם מעבירים אותך כל מיני חושך וכל מיני הסתרות פנים וכל מיני צמצומים שזה בחינת הבורות אז תסכים גם לזה, וזה לא הכוונה שתגיד: אני עושה מה שאני רוצה. אנחנו משתדלים מצד ההשתדלות להיות סור מרע ועשה טוב, אבל אם אף על פי כן רואים שעובר על האדם כל מיני הסתרות וכל מיני חושך, אך בהשם אל תמרדו, אל תתחיל לריב עם הקב“ה, תסכים שיש הנהגה כזאת שמורידה אותך לתוך בורות, בפרט בדור האחרון, הזכרנו שהזוהר הקדוש אומר בפרשת כי תצא כמשה כשהוא שבר את הלוחות הוא כבר חפר בורות עד שיבוא משיח צדקנו, כך אומר הזוהר הקדוש והבור הכי קשה לבירור זה הבור של הדור האחרון..

בור מכוסה בקנים עפר וזבל

אז כשהקבצנים באים לחתונה הזאת זה הצדיקים שבאים לעזור לנו פה. עכשיו רבינו אומר לנו איך מתחילים להסתדר בבור הזה? כיסו אותו בקנים עפר וזבל. מה לא מצאו איזה יריעת בד יותר נעימה? דווקא לקחו קנים עפר וזבל? רבינו אומר, אתה רוצה שיתגלו לך הקבצנים? תכסה את הבור הזה בקנים עפר וזבל. קנים זה מרמז על מה שדיברנו
קודם ’קנה לך חבר‘. לפני הגאולה חייב שיהיה שיחות חברים

קבלת ביזיונות באהבה זה בחינת העפר

עפר זה הבחינה ’ונפשי כעפר לכל תהיה‘, איך מקיימים את זה? כמובן שיש הרבה עצות אבל העצה היסודית זה מה שרבינו אומר בתורה ו‘ ’עיקר התשובה כשישמע ביזיונו ידום וישתוק‘ כמובן שזה עבודה של כל החיים אבל צריך ללמוד איך לקבל את הביזיונות באהבה. כמו שאמר דוד המלך ’השם אמר לו קלל‘ בזכות זה דוד המלך זכה לכל המעלות שלו. ברגע שהוא קיבל את הביזיון הזה אז הוא זכה להיות הרגל הרביעית של המרכבה. כתוב ששמעי בן גרא כשהוא קילל אותו, הוא המשיך ללכת איתו וכתוב ששמעי ’עפר (עיפר) בעפר‘, המפרשים מסבירים שהוא לקח
אבנים ועפר וזרק על דוד המלך – מה דוד המלך עשה? הלך וקיבל את האבנים ואת העפר באהבה ועל זה שהוא קיבל את זה ואמר השם אמר לו קלל, יצאה בת
קול ואמרה: זכית להיות הרגל הרביעית במרכבה. קבלת ביזיונות באהבה זה
הבחינה של העפר, כמובן שזה העבודה הכי קשה בעולם הזה, אבל כדאי ללמוד ולהתבונן בזה כמה גדולה העבודה הזאת. יש סיפור בגמרא על אחד החכמים, רבי ירמיה

יותר מחמישים אמה גוזל לא יכול לדדות

-לרבי ירמיה היו שאלות שלא תמיד מצאו חן בעיני חכמים. יש סוגיא שנקראת גוזל המדדה, יש שובך של יונים והגוזלים יכולים לדדות על הארץ בלי יכולת לעוף. הגמרא שם דנה בשאלה, אם אני מוצא גוזל ליד השובך עד כמה אני יכול להגיד שזה שייך לשובך וכמה זה לא שייך  לשובך, זה נפקא מינה לכמה שאלות הלכתיות. אומרת הגמרא שגוזל מדדה עד 50 אמה. יותר מחמישים אמה גוזל לא יכול לדדות. הלכה למעשה אם הגוזל הוא בתחום החמישים אמה של השובך הוא שייך לשובך, אם הוא מחוץ לזה הוא לא שייך לשובך, הוא בא ממקום אחר. אומרת הגמרא שרבי ירמיה שאל את החכמים מה הדין של גוזל שהוא רגל אחת בתוך החמישים אמה ורגל שנייה מחוץ לחמישים אמה? החכמים סילקו אותו מבית המדרש, מדוע? איפה תמצא גוזל שהוא בדיוק רגל אחת בתוך החמישים אמה ורגל אחת בחוץ? חכמים סילקו אותו מבית המדרש. הגמרא בבבא בתרא מספרת שאחרי כמה זמם החזירו אותו. אומר רבינו האר“י הקדוש דבר נורא מאוד על הדבר הזה, קודם כל חכמים לא הבינו שרבי ירמיה שאל אותם שאלה בכלל מתורת הסוד, הוא בכלל שאל אותם שאלה בייחודים, מה זה הגוזל המדדה? רבינו האר“י מסביר שמה שזה דבר
שנקרא נתינת המוחין, אז יש בחינות שזה נכנס בשתי רגליים שזה החסדים והגבורות

בזכות הביזיון רבי ירמיה זכה לנצח נצחים

רבי ירמיה שאל אותם ככה: האם כשהגוזל מקבל רק רגל אחת של המוחין, האם זה כבר נקרא נתינת המוחין או לא? חכמים לא הבינו אותו – ככה כותב רבינו האר“י, והוא כותב שמה חידוש נפלא ואומר שעל הביזיון הזה  שעבר רבי ירמיה, הוא היום הקובע במתיבתא דרקיעא מי נכנס לישיבה של מתיבתא דרקיעא ומי לא נכנס – רק על הביזיון הזה הוא קיבל את התפקיד להיות הקובע מי נכנס למתיבתא דרקיעא ומי לא נכנס. רבינו האר“י אומר, תראה כמה גדול כוח של קבלת ביזיון באהבה, זה פועל לנצח נצחים

ארמון במקום שבו היה הזבל

רבינו אומר שכיסו את הבור של החתונה בקנים עפר וזבל, אמרנו שהקנים זה הקנה לך חבר, העפר זה הבחינה של נפשי כעפר לכל תהיה. מה זה הבחינה של זבל? צריך לדעת שלכל אחד מאתנו יש יצר הרע מגושם מתאוות של העולם הזה ולמה יש לנו את היצר הרע הזה? כי ככה השם ברא אותנו, בגלל זה יש לנו את היצר הרע הזה. ראיתי שהרמ“ד ואלי כותב דיון שלם על כל העניין של גדרי חטא אדם הראשון, איפה הוא טעה ובמה הוא טעה. ושם הוא אומר נדון בכל זה אבל יש לי שאלה לפני כל זה, בשביל מה הקב“ה ברא בכלל את עץ הדעת, בשביל מה הוא ברא את הס“מ וכו‘? יש ספר שנקרא ספר הדעה של הבעל לשם שבו ואחלמה (סבא של הרב אלישיב) הוא מביא מדרש חז“ל: מעשה במלך אחד שבמדינה שלו היה מקום ששם שמים את כל הזבל של המדינה, יום אחד אמר המלך, אני רוצה לבנות את הארמון שלי על המקום של הזבל. פינו את זה, אבל זה היה ספוג ועמוק מאוד אז כיסו את זה בעפר ושם בנו את הארמון של המלך – אומר המדרש, ולא ראוי להזכיר למלך שהוא בנה את הארמון שלו בעצם על בור של זבל. שואל הלשם שבו ואחלמה מה זה המדרש הזה?

לא מכבודו של המלך שיעיינו בזה יותר מדי

מה רצו חז“ל להגיד לנו במדרש הזה? מסביר הבעל לשם שבו ואחלמה דבר נורא מאוד, קודם כל הקב“ה ברא את כל התאוות ואת כל הגשמיות, ואת כל היצר הרע המגושם של העולם הזה, לאחר מכן הוא ברא את העולם על זה, אז לא ראוי להזכיר את זה לבורא עולם. אז אומר הלשם בספר הדעה שצריך לעיין בזה אבל צריך לדעת כמה בדיוק לעיין בזה, לא לעיין בזה יותר מדי, כי אין זה מכבודו של המלך
שיעיינו בזה יותר מדי. אבל קצת עיון לפעמים צריך, אפשר להתבונן קצת בנקודה הזאת:

אנחנו הכי קדושים והכי טהורים בבריאה

מה זה העיון שנדרש מאתנו? שאדם יכיר, כמובן במידה נכונה והסתכלות נכונה ובבחינת חטאתי לנגדי תמיד אבל מיד להגיד מכאובי לנגדי תמיד, אם אדם יגיד את זה הוא גם יגיע לשויתי השם לנגדי תמיד, זה שלוש תמידים שיש בתהלים. ההתבוננות זה שמדי פעם בפעם וגם יעזרו לנו משמיים להראות לאדם כמה שהוא קשור עם העולם הזה, עם התאוות של העולם הזה ועד כמה הוא מגושם בעולם הזה ושיש לו יצה“ר גדול – זה הבחינה של הזבל. זה מה שרבינו אומר שכיסו את הבור בקנים עפר וזבל. אם נתבונן קצת בהנהגה של הקב“ה, למה צריך להיות כזה דבר? הרי כל יהודי זה שורש א-לוק ממעל, אנחנו הכי קדושים בבריאה והכי טהורים בבריאה, אז מה לנו וליצר הרע המגושם שנקרא בחינת זבל? למה אנחנו צריכים את זה? מובא שבגלל חטא אדם הראשון ומה שעוד הוספנו במהלך הדורות, יש בחינה שנוצר פירוד ביננו לבין הקב“ה והפירוד הזה הוא שורש הגאווה שבתוכנו ואדם לא יכול להגיע להכנעה ולהתכללות ולהתבטלות שלימה להקב“ה, רק ע“י שיודה בנקודה הזאת, כן יש לי יצה“ר כזה שאני לא יכול לשלוט עליו, אבל אתה יכול לעזור לי לשלוט עליו ולהסכים שיש לנו את זה, וזה לא הכוונה שאנחנו נמשכים אחריו אלא הכוונה שנודה על האמת לפני הקב“ה: יש לי יצה“ר כזה ותאוות כאלה, תציל אותי מזה

מתאמץ ומתאמץ ולפעמים הוא מצליח

כשאדם מודה שיש לו יצה“ר ומבקש מהקב“ה שיציל אותו ויעזור לו, ע“י הבחינה הזאת בעצם האדם זוכה לשלמות הביטול להקב“ה. אומר בעל התניא שכשאדם עובד על איזה מידה לא טובה או על איזשהי תאווה, יהיה שלב שזה כבר שלב מתקדם, שיראו לאדם שהוא בשום פנים ואופן לא יכול לתקן את המידה הזאת ואת התאווה הזאת. אדם חייב להגיע למקום כזה שהוא יזהה בתוכו שבשום פנים ואופן הוא לא יכול לצאת. יש לי מידת כעס, קשה לי
לשמור על העיניים, אדם מתאמץ ומתאמץ, לפעמים הוא יצליח ולפעמים הוא לא יצליח, עד שבשלב מסויים יראו לו: בשום פנים ואופן אתה לא יכול לתקן את זה. אז מה עושים?

להתחבר עם עניין השמחה

-אז מגיעים להכנעה. אז אדם בא להקב“ה ואומר לו: אני לא יכול אבל אתה כן יכול ואתה תציל אותי. הבחינה הזאת זה בעצם השלמות של ההתכללות וההתחברות של האדם עם הקב“ה, דווקא מתוך ההכנעה הזאת, לכן רבינו אומר שהחיבור של הלב עם המוח שזה הבן והבת והחתונה זה הכל היה על היסודות של בורות עמוקים שמכוסים בקנים עפר וזבל, והיו שמה שמחים מאוד מאוד. למה רבינו מדגיש את הנקודה הזאת שהיו שמחים מאוד מאוד? כי עיקר העבודה של הדעת בכל מה שעובר עלינו זה כל פעם להתחבר עם העניין של השמחה

אדם לא יודע מה הוא, מלאך או כומר?!

-באמת זה דבר קשה כי ברגע שיש לאדם יראת שמיים והוא רוצה את האמת אז קשה לו להתחבר עם נקודת השמחה בכל התהפוכות שעוברים עליו, יום אחד הוא ורשב“י מתקנים את העולם ביחד, יום שני הוא כבר רוצה לנסוע למקום אחר בכדור הארץ, אז הוא כבר לא יודע, אני מלאך או שאני כומר? כמו שרבינו אמר פעם מלאך ופעם גלח (גלח זה כומר ביידיש). אז כל זה יכול לגרום לנו לתסכול גדול מאוד בתוכנו, והתסכול זה מוליד עצבות ועצבות יכולה להוליד בעצם מרד, אני לא מסכים עם ההנהגה של הקב“ה, שאדם אומר אני לא מסכים עם ההנהגה של הקב“ה. אז צריך לדעת שהדבר הכי-הכי חשוב זה להסכים עם ההנהגה של הקב“ה, אך בהשם אל תמרדו. כשאדם מסכים עם ההנהגה של הקב“ה זה שורש השמחה בתוכנו, ושורש העצבות זה שאדם לא מסכים עם ההנהגה של הקב“ה. אחד הבירורים ואולי זה הבירור הכי גדול של הדור שלנו זה הנקודה הזאת כי עובר עלינו אין סוף תהפוכות..

יום אחד הוא הצדיק הכי גדול ויום אחד..

העולם הזה זה כל הזמן רעידות אדמה, זה הכל מתהפך, אדם עולה, אדם יורד, אדם מצליח, אדם נכשל – בכל הרובדים של החיים שלנו יש כל הזמן זעזועים, עד שבשלב מסויים אדם אומר: בורא עולם מה אתה רוצה ממני? מה זה ההנהגה הזאת? אני לא יכול לסבול את זה יותר. לא אכפת לי, אתה רוצה שאני אהיה בן-מלך אז תשים אותי בארמון של מלך, אתה רוצה שאני אהיה בן שפחה? תשים אותי במקום של הבן שפחה, זה לא משנה מה רק תן לי יציבות בעולם. כל הקושי זה שאין יציבות בעולם, יום אחד האדם הוא הצדיק הכי גדול יום אחד הוא בעל השיגעונות הכי גדולים. יום זה עוד טוב בדור שלנו – מישהו אמר לי שכל רבע שעה מתהפכת אצלו כל ההנהגה – כל זה מוליד בתוכנו ניסיון לא לכעוס על הקב“ה, כי אדם
אומר מה השם רוצה ממני? למה הטלטלות האלו? וזה בעצם הביזיונות הכי גדולים.

העבודה שלנו: להיות סור מרע ועשה טוב

באמת כתוב בספר ביאור הליקוטים שהשלמות של ישמע ביזיונו ידום וישתוק זה לשתוק ולהסכים עם ההנהגה של הקב“ה בטלטולים האלה. אנחנו מצד ההשתדלות שלנו ומצד העבודה שלנו זה להיות סור מרע ועשה טוב, אנחנו רוצים להיות בתורה, בקדושה, עם מידות טובות ובלי תאוות – בוודאי שזה הדרך שלנו מצד ההשתדלות והעבודה שלנו בעולם הזה, אבל אחרי שאדם עושה את כל ההשתדלות ורואה שהרבה פעמים זה לא הולך ככה, זה בחינת הביזיונות, והכי קשה כמובן זה ברוחניות, שאדם עובר ביזיונות ברוחניות, פתאום הוא לא מצליח, פתאום עובר עליו תאוות, הוא נכשל במידות וכן הלאה, אח“כ זה גם בגשמיות, לא הולך לו והוא לא מצליח, סך הכל אדם רוצה יציבות בעולם הזה, גם בבחינת הממון והגשמיות של העולם. שאנחנו עושים את שלנו והשם עושה את שלו, צריך ללמוד איך לקבל את זה ולא להקפיד על הקב“ה ועל ההנהגה שלו. זה העבודה של רבי נחום איש גמזו רבי עקיבא, כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד, גם זו לטובה, זה באמת נקודה מאוד מאוד חשובה ויסודית, צריך לדעת את זה כי ברגע שאדם לא שם לב והוא כועס על הקב“ה: למה עשית לי את זה ולמה אתה מנהיג אותי ככה – אם אדם לא מתקן
את זה, זה מוליד חורבן ממש גדול מאוד יותר מכל העבירות ויותר מכל השיגעונות…

יש שלב שפתאום האדם מתחיל לבעוט

כשכועסים על ההנהגה של הקב“ה יש שלב שפתאום אדם מתחיל לבעוט ואז הוא יכול ליפול למקום של לעשות עבירות כדי להכעיס. אם אדם נכשל במשהו לא טוב, למשל בכעס או שהוא לא הצליח שלמור את העיניים, או שעברו לו מחשבות לא טובות – קודם כל עושים תשובה, תמיד אנחנו עושים על זה תשובה. אבל מתי שמתחיל להתעורר כעס בלב על הקב“ה לשים לב לזה, צריך להתבונן בנקודה הזאת ואפשר לברר את זה, צריך לשים לב שאנחנו לא כועסים על ההנהגה של הקב“ה. הרב דסלר כותב שגם אם אנחנו כועסים על מישהו או על עצמנו זה גם כעס על הקב“ה. למעשה השורש של כל כעס בפנימיות זה כעס על הקב“ה. הרב דסלר כותב  במכתב מאליהו שלא נעים לנו לבוא ישירות לבוא ולכעוס על הקב“ה אז מה עושים? זה דרך הנהגה שאנחנו מחפשים מישהו בעולם הזה להוציא עליו את הכעסים. נשים לב כל הזמן איך להסתכל על הטוב של ההנהגה של הקב“ה, גם אם אנחנו לא מבינים, אז אנחנו אומרים להקב“ה: בוודאי שכל ההנהגה שלך היא בשלמות ורק לטובה אבל אני לא מבין את זה. אבל זה לא כמו שאדם יש לו
כאב ראש והוא לוקח אקמול וזה עובר לו, זה דרך חיים שלימה. צריך לדעת שכל החיים עובדים על זה וזה כל פעם יותר בפנימיות ויותר בדקות לעבוד על הנקודה הזאת.

שורש כל הנפילות זה הכעס על הקב“ה

-צריך לדעת שעצם העובדה שאדם עובד על זה, כל הדרכים נפתחות לאדם. וחס ושלום אם אדם הולך עם מטענים של כעסים והקפדות על הקב“ה אז הוא יפול הכי הרבה. שורש כל הנפילות זה הכעס על הקב“ה, וממילא מידה טובה מרובה, שורש כל ההצלחות זה שמשתדלים לדון לכף זכות את הקב“ה. מדי פעם אנחנו כועסים כי אנחנו עדיין לא בשלמות אבל אם אדם לא עובד על זה ונותן לכעס להנהיג אותו, ראינו בחוש שזה מביא את האדם לירידות לפגמים ולחורבנות הכי גדולים שיכולים להיות – אדם מתחיל לכעוס על כל העולם, כל החברים שלו, על אשתו, על ההורים שלו, והוא כבר מתחיל לכעוס על כל כדור הארץ, אח“כ הוא מתחיל לכעוס על המלאכים ועל כיסא הכבוד וכו‘ על כולם הוא כועס. יש קושיות על ההנהגה של הקב“ה – רבינו אומר שכך ראוי שיהיה, מה אנחנו מתיימרים להיות במחשבה ובחוכמה של הקב“ה? אז אנחנו לא מבינים את הקב“ה, כשלא מבינים צריך תמיד להסתכל בכף זכות. מישהו הראה לי את הסיפור של אלישע בן אבויה במסכת חגיגה

צריך תמיד לדון את הקב“ה לכף זכות

במסכת חגיגה בירושלמי גם מובא הסיפור של אלישע בן אבויה, שהוא ראה יהודי עושה מצווה ונפגע מהמצווה הזאת, הוא ראה מישהו שהולך לעשות מצוות שילוח הקן ונפל ונהרג. אז אלישע בן אבויה אמר: איך יכול להיות שמצווה שנאמר עליה למען יאריכון ימיך, על זה הוא נהרג? היה לו קושייה. המרש של אלישע בן אבויה התחיל מהנקודה הזאת, איך יכול להיות כזה דבר. צריך לדעת שמדי פעם בפעם מראים לנו קושיות. יש קושיות בהנהגה ואנחנו לא מבינים אותם, שם זה נקודה מאוד-מאוד חשובה, זה מלחמה אבל צריך תמיד להסתכל על הטוב של הקב“ה. כשאדם עובד על הנקודה הזאת לראות את הטוב של הקב“ה בכל נקודה ובכל הנהגה, וזה לא נודע לנקודה שעלינו להיות סור מרע ועשה טוב, זה העבודה
שלנו, אנחנו תמיד עושים השתדלות אבל חוץ מזה יש הסתכלות איך השם מנהיג אותי. בהסתכלות צריך כל הזמן לדון את הקב“ה לכף זכות – אני לא רואה את
הטוב אבל אני מאמין שזה טוב, אפילו שאני לא רואה אני מאמין. כי אנחנו לא יכולים תמיד להבין, אז איפה שאנחנו לא יכולים להבין ולראות אז שם צריך להאמין.

לגבי הנפילות, אין לנו שום רשות ליפול!!

בתורה כ“ב שנקראת חותם בתוך חותם רבינו אומר: והמכשלה הזאת תחת ידיך, אלו דברי תורה שאין אדם עומד עליהם אלא אם כן נכשל בהם. רבינו אומר שמהעוונות של ישראל עתיד להיות חידושי תורה נוראיים. הגמרא אומרת העושה תשובה מאהבה – זדונות מתהפכין להיות זכויות. יש מחלוקות בגמרא מי יותר גדול הבעל תשובה או הצדיק, אז כתוב שזה באמת לא מחלוקת, אם אדם עושה תשובה מיראה אז הצדיק יותר גדול, אבל אם אדם עושה תשובה מאהבה אז הוא יותר גדול מהצדיק, למה? לבעל תשובה יש מצוות שאין לצדיק, חילול שבת, אכילת דברים אסורים וכו‘, זה הכל הופך להיות מצוות. לצדיק אין את זה לכן הבעל תשובה יותר גדול כי הוא הפך את כל העבירות לזכויות אז יש לו זכויות כאלה שלצדיק אין. אחת הבחינות של תשובה מאהבה זה שאדם מקבל באהבה את ההנהגה של הקב“ה. לגבי נפילות אין לנו שום רשות ליפול, ואנחנו עושים את כל שביכולתנו לעלות ולא ליפול ואם אדם עושה את כל ההשתדלות ובכל זאת נופל אדם צריך לקבל גם את זה, השם ביזה אותי והעביר אותי את מה שהעביר אותי וגם זה לטובה, זה יסוד מאוד גדול הנקודה הזאת. ברגע שאדם משתדל ללכת עם עין טוב ולימוד זכות על הקב“ה צריך לדעת שעם הזמן זה יפתח לאדם את כל הדרכים.