הרב

Generic selectors
Exact matches only
Search in title
Search in content
elementor_library
product

תשעה באב, החורבן ותיקון בית המקדש

הרב עופר ארז בית המקדש

תוכן עניינים

בספר היצירה כתוב את יסודות הבריאה, ואחד היסודות שחוזרים כמעט בכל ספר היצירה זה מושג שנקרא עולם שנה נפש, ראשי תיבות עש“ן, המושג הזה מובא הרבה גם בספרי החסידות והקבלה. יש איזה קשר וחיבור בין עולם שנה ונפש. בעומק הדבר יש קשר בין מציאות העולם לבין זמן לבין נפש האדם. ז“א שכל מה שאנחנו מוצאים בעולם, אנחנו מוצאים את זה בזמן ואנחנו מוצאים את זה בנפש האדם. כשאנחנו אומרים ’עולם‘, אנחנו לא מתכוונים למאורעות העולם
אלא לגאוגרפיה של העולם, ז“א למקום יש משמעות רוחנית. כמו שיש נקודה מרכזית בזמן שהיא בעצם מאירה את כל הימים שזה עניין השבת, כך יש נקודה במקום שמאירה את כל המקומות, כמובן שכנגד השבת זה ירושלים וכנגד זה יש מציאות
בנפש שזה הצדיק שמאיר את כל הנשמות – בכללות
יש תמיד הקבלה והתחברות וקשר בין המקום הגאוגרפי, הזמן והנפש – זה יסוד שחוזר הרבה פעמים בספר היצירה..

רואים שיש משמעות למקום

-נתבונן קצת בבחינה הזאת על העניין של ירושלים. לפני החורבן מה היה בירושלים? את בית המקדש, את ירושלים ואת החומות. אנחנו רואים שיש חשיבות מאוד עמוקה ורחבה לשלושת המקומות האלה, וזה בא לידי ביטוי גם בהלכה. לדוגמא בתוך בית המקדש בתוך אזורים מסויימים מותר לאכול קורבנות שנקראים קודשים, כגון חטאת  ואשם.  אז המקום מגדיר בעצם את ההלכה. קדשים-קלים שזה מה שאנחנו אומרים בבוקר במשניות, נאכלים בכל העיר. אומרת הגמרא במסכת מגילה שהחומות היו מגדירים את המקום של העיר, ז“א שאם אדם היה אוכל על השער של ירושלים, 10 ס“מ פנימה הוא אוכל קדשים-קלים, מברך על זה ועושה מצווה מהתורה לאכול קדשים-קלים. הוא יוצא 10 ס“מ החוצה מחוץ לחומה, אם הוא אוכל שם קדשים-קלים, לפי רוב הראשונים זה נקרא דין של שחוטי-חוץ והא מתחייב בכרת. ז“א שחצי מטר הבדילו בין מצווה לבין עבירה חמורה, רואים שיש משמעות למקום..

זה הנקודה הכי פנימית בנפש של האדם

בירושלים היו שלוש בחינות גאוגרפיות, היה את בית המקדש ומקום בית המקדש, היה את ירושלים והיה את החומות – כנגד זה יש שלוש בחינות בנפש האדם, מכיוון שאמרנו שיש עולם שנה נפש. מה שיש בגאוגרפיה של העולם, יש גם בזמן וגם בנפש האדם. להבין את הקשר בין המקום לבין הנפש שלנו זה למעשה התבוננות ועבודה שלימה שע“י זה אנחנו יכולים לזכות עבודה גדולה בעניין ש לתיקון בית המקדש, נתחיל להתבונן ממקום המקדש. המקום של בית המקדש זה נקרא הנקודה היחידה שבנפש או הכתר שבנפש, זה הנקודה הכי פנימית בנפש של האדם היהודי..

הרגשה של נוכחות

-מהי הנקודה הכי פנימית בנפש של האדם היהודי? זה הדביקות בהקב“ה. בחסידות קוראים לזה הרגשה של נוכחות, לפעמים יש לאדם סיעתא דשמייא והארה והוא ממש מרגיש שהקב“ה נמצא איתו, לפעמים יש התנוצצות של זה בזמן תפילה, התבודדות  או בזמן לימוד – יש איזה סיעתא דשמייא ואז האדם בעצם מרגיש את הקירבה הגדולה ביותר להקב“ה, הוא מרגיש שהקב“ה ממש נמצא איתו, ולמעשה ההרגשה הזאת פועלת אצלנו ומאוד מבטלת את מציאות העולם הזה, ז“א את הרצונות שלנו לעולם הזה.

הוא ירצה להגיע למקום הזה

ברגע שאדם מרגיש את האור, את קירבת השם, את החיבור ואת הדביקות בהקב“ה, באותו רגע הכל מתבטל, כי השורש של כל הרצונות זה חיות, שמחה ותענוג. אדם רוצה את מה שהוא מרגיש שיכול לתת לו חיות שמחה ותענוג. אם אדם מאמין שיש איזה מקום בעולם שיכול להחיות אותו, כי ככה סיפרו לו, אז הוא ירצה להגיע למקום הזה. הרצונות מתעוררים בעצם למה שיכול לתת לנו חיות שמחה ותענוג. ברגע שאנחנו מרגישים את קירבת השם, הכל מתבטל, זה נקרא שהדביקות בהקב“ה מבטלת את העולם הזה, לא מבטלת אותו מצד זה שהוא לא קיים, הוא ממשיך להיות קיים. המושג הזה שהיא מבטלת את מציאות העולם, הכוונה שהיא מבטלת כל רצון שלנו להתחבר ולהתקשר עם העולם הזה. לדוגמא אם יש לאדם תאוות ממון, והוא פתאום מרגיש דביקות בהשם, באותו רגע הוא לא יכול בכלל לחשוב על ממון. כל מחשבה על תאווה או ממון מתבטלת וזה נקרא בעצם האור של בית המקדש. המציאות של בית המקדש זה נקודת הדביקות, ובאמת אנחנו הפסדנו את זה בחורבן בית המקדש – נכון שיש התנוצצויות, מדי פעם בפעם הקב“ה נותן לנו איזה התנוצצות בהבחינה הזאת אבל צריך לדעת שביחס למה שהיה בזמן בית המקדש, אנחנו מקבלים איזה ניצוץ מדי פעם בפעם רק כדי שנישאר יהודים, אבל בזמן בית המקדש, כשאדם
היה הולך להתפלל מנחה וערבית בבית המקדש, הוא היה בוער להשם שלושה חודשים

מאיר כזה אור בנפש ובנשמה של האדם

בזמן בית המקדש היה מאיר כזה אור בנפש ובנשמה של האדם, והאדם היה מקבל כוחות גדולים מאוד, זה כל המושג שנקרא עלייה לרגל. נכון שזה היה רק בשלושה חגים, אבל כל עלייה של יהודי לבית המקדש זה כל השנה זה היה בחינה של עלייה לרגל. הרגליים בלשון החסידות והקבלה זה נקרא נצח והוד, זה ההתחברות בנפש עם העולם הזה. אנחנו מחוברים – אנחנו חיים בעולם הזה וב“ה יש משפחה ופרנסה ויש טרדות של העולם הזה, אז אנחנו נמצאים פה וממילא גם מתקשרים עם העולם הזה..

בכל פעם היה לאדם עלייה גדולה לרגלין

ההתקשרות עם העולם הזה זה נקרא בחינת הרגלין. בקומת האדם, הרגלין זה נקרא ההתקשרות ש להאדם עם העולם הזה. מה זה העלייה לרגל? להעלות את הרגלין. כל הרצונות של העולם הזה היו עולים לדביקות גדולה מאוד בהקב“ה בשעה שהיו מגיעים לבית המקדש. בשלושת המועדים, ברגלים, היה בחינה של עלייה גדולה, אבל למעשה בכל פעם שאדם היה מגיע לבית המקדש, היה לו עלייה גדולה מאוד לרגלין שלו, כל רצונות שלו לעולם היו עולים למקום מאוד גבוה, כי זה האור של בית המקדש, זה נקרא היחידה שבנפש, זה הכתר שבנפש וזה הדביקות בהקב“ה – זה הבחינה הראשונה והכי פנימית שנקראת בית המקדש. מסביב לבית המקדש היה את ירושלים. ירושלים זה למעשה עיר ובעיר גרים משפחות ויש בתי מסחר ועסקים. ז“א שבעצם חיי היום-יום היו בירושלים – מה העבודה של ירושלים? אמרנו שהאור
של בית המקדש זה דביקות, אז מה זה העבודה של ירושלים? זה לחבר את חיי היום-יום עם בית המקדש. כיצד? התורה והצדיקים הם מלמדים אותנו איך לחבר את זה..

הוא כל הזמן נשאר מחובר עם ביהמ“ק..

הצדיקים והתורה זה לא 2 דברים – הצדיקים מפרשים לנו את התורה. למרות שהתורה היא כתובה, אעפ“כ בלי הצדיקים אנחנו נטעה מאוד כי יש דברים שאנחנו לא יכולים להבין בתורה בלי הצדיקים, לכן הצדיקים והתורה זה אותה בחינה, הצדיקים מלמדים אותנו את התורה. יש הלכות, וברגע שאנחנו חיים את החיים עפ“י ההלכה ועפ“י התורה, אז אפילו שאנחנו בירושלים, בגשמיות, ולא בבית המקדש, בחיי היום-יום אנחנו לא נמצאים בנקודת הדביקות, אבל עם כל זה ברגע שאדם מקיים את ההלכה, אז הוא נשאר כל הזמן מחובר בעצם עם בית המקדש, אין ניתוק בין בית המקדש לירושלים. כדי שלא יהיה פירוד וניתוק, זה התורה..

’כשישמע ביזיונו ידום וישתוק‘

התורה בעצם היא זאת שמלמדת אותנו איך לחיות את החיים ועם כל זה לא להפסיד את נקודת הדבקות. נקודת התורה זה לא רק בהלכות, בוודאי שזה מתחיל שם, אל מעבר לזה יש בזה כל הזמן יותר דקות ויותר פנימיות. לדוגמא הרבה פעמים לא מדברים אלינו לפי כבודנו, עכשיו כשמבזים אותנו או אם רק לא מכבדים אותנו מספיק, אז אנחנו מתרגזים ואנחנו מקפידים על הדבר הזה, וההקפדה והכעס זה דבר מאוד טבעי, באמת ההוא התנהג לא בסדר, אבל מה הצדיקים מלמדים אותנו? בתורה ו‘ בליקוטי-מוהר“ן כתוב שעיקר התשובה זה כשישמע בזיונו, ידום וישתוק, וכלול בתוך התורה הזאת עיקר התשובה והתיקון והעלייה של האדם. הצדיקים מלמדים אותנו לא את הלכות התורה אלא את הלכות עבודת השם של התורה – פה הרבה פעמים או שאנחנו חולקים על הצדיק או שפשוט יש לנו הגהות על הצדיק, זה נקרא הגהות על הליקו“מ

חומות מפרידות ביננו לבין האויבים שלנו

זה עוד בחינה של ירושלים, ז“א חיי היום-יום שלנו זה הבחינה של העיר וזה למעשה חיי היום-יום שלנו. כולנו חיים בעולם הזה וחייבים לחיות בעולם הזה, כי אדם חי עם אשתו ועם הילדים עם כל ההתמודדות והוא צריך להביא פרנסה הביתה וכן הלאה, זה הבחינה של ירושלים וכמו שאמרנו החיבור של ירושלים לנקודת בית המקדש שזה נקודת הדביקות, זה שאנחנו משתדלים ונלחמים לחיות עפ“י התורה והעצות שהצדיקים מלמדים אותנו – זה הבחינה של ירושלים. הבחינה של החומות,
אם נתבונן למה היו חומות בירושלים? זה היה להגנה על העיר, בכל זמן המצור
על ירושלים, מחוץ לחומות היו את הגויים שנלחמו ובתוך החומות היה את עמ“י, ז“א שבגשמיות החומות מפרידות בעצם ביננו לבין האויבים שלנו – זה תפקיד החומות. ברוחניות, עניין החומות זה שאנחנו יודעים שהיצר הרע נלחם איתנו 24/7..

כשהנפש הבהמית ראתה ’עוגת-קצפת‘

אנחנו רואים שהיצה“ר תמיד נלחם איתנו וכדי להתמודד כנגדו צריך לדעת שצריך גדרים וסייגים ואם אדם לא עושה את זה בתוכו, אין מציאות שאדם יכול לעמוד כנגד היצה“ר. ז“א אדם לא יכול להגיד: אני לא צריך לשמור את העיניים, לי מותר להסתכל לכל מקום במרחב ובחלל – אדם כזה יבוא לידי חטא, כי אם הוא לא עושה גדרים וסייגים אז אין לו חומות בינו לבין האויבים. אז החומות זה למעשה הגדרים והסייגים שבתוכנו. אם נכנס עוד קצת לעומק המושג של גדרים וסייגים, זה למעשה כוח בנפש, בחסידות זה נקרא כוח ההשתלטות בנפש. הנפש הבהמית ראתה עוגת קצפת וידוע שהיא טעימה והיא גם נראית ממש-טוב, עכשיו אדם רוצה לאכול את זה. אין איסור לאכול עוגות קצפת, אבל לגבי העוגה הזאת יש בעיה שאין עליה הכשר

אין לה בעיה להחליק בעסקאות אלף

-בגלל שלא נתנו הכשר לעוגה, אדם לא ירצה לאכול את העוגה? בוודאי שהוא ירצה לאכול את העוגה. התורה אומרת לנו ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, אבל הנפש הבהמית כן רוצה לתור וכן רוצה להסתכל. אם אנחנו מתבוננים בזה, צריך לשים לב שבעצם צריך כוח בנפש כדי לקיים את הגדרים ואת הסייגים, זה לא פשוט. כולנו יודעים כמה זה קשה לשמור את העיניים בשלמות כשאנחנו הולכים ברחוב. אנחנו כל הזמן במלחמה עם רצונות של העולם הזה – גובה החומה ועובי החומה זה בעצם כוח שלנו בנפש להתגבר כנגד הנפש הבהמית. הנפש הבהמית אוהבת את תאוות העולם הזה, היא אוהבת ממון, ואין לה בעיה להחליק בעסקאות עוד איזה אלף ₪ לטובתנו. העניין של החומה זה בעצם הכוח בנפש לבטל את הנפש הבהמית – כל אחד יכול לראות שיש ימים שמאירים לנו משמיים ואז האדם מלאך, הוא לא רואה ולא חושב כלום אבל יכול להיות שמחר בבוקר האדם יקום ואז והוא רחום יכפר עוון, פתאום הוא רוצה את כל התאוות של העולם הזה

הצדיק מוביל את הלב שלו

המלחמה בעצם זה לבנות בתוכנו את חומות ירושלים, כאשר העניין של חומות ירושלים זה למעשה לבנות בעצם את הכוח בנפש לשלוט על הנפש הבהמית. עוד הסתכלות על כל העניין הזה, זה נקרא למעשה תיקון היסוד. בד“כ הרבה בספרים זה מיוחס לעניין של התאווה הידועה (ניאוף), אבל באמת זה לא רק על התאווה הידועה אלא זה הולך על כל רצונות הנפש הבהמית. תיקון היסוד זה נקרא הכוח שלנו לשלוט על עצמנו וזה מה שחז“ל אומרים שצדיקים ליבם ברשותם ואילו הרשעים ליבם ברשותם, הכוונה שהרצון שבלב לא מוביל את הצדיק אלא הצדיק מוביל את הלב שלו וזה בעצם הנקודה של חומות ירושלים..

בחורים יורדים מהחומה ומכים ברומאים

רואים דבר נורא בבחינה הזאת, באמת החומות של ירושלים היו במציאות כזאת שהאויבים לא יכלו להכנס פנימה. מי שעשה את המצור על ירושלים בבית שני זה המצביא הרומאי אספסיינוס,  אחרי כמעט 3 שנים של מצור על ירושלים הוא הגיע למסקנה שא“א לכבוש את ירושלים. היו בחורים בירושלים שהגיעו מכל מיני מקומות בארץ כדי להילחם ולהגן על ירושלים. הם היו כ“כ גיבורים שלאספסיינוס היה את הצבא הכי חזק וגדול בעולם ואעפ“כ הוא אמר: עם ירושלים א“א להילחם. זה כתוב במדרשי חז“ל וזה מובא באריכות בספר יוספון שמקובל על כל הראשונים כספר נאמן ומדויק. הוא כותב שם שהרומאים לא ראו כזאת גבורה. היו יוצאים חמשה בחורים דרך החומה, היו יורדים למחנה הרומאי עם חרב ביד, ומתנפלים על איזה אלף או אלפיים רומאים, כל אחד היה לוקח ארבע מאות. אותם בחורים היו מדי פעם נפצעים ונהרגים, הרבה פעמים גם לא הצליחו לפגוע בהם. עד שאספסיינוס אמר שזה מקום שאי אפשר לכבוש אותו והוא כבר עזב את ירושלים והלך לקיסריה..

היתה רק טעות אחת וזה סיבת החורבן..

-לפני שאספסיינוס הגיע לקיסריה, סיפרו לו שהבחורים בירושלים התחילו לריב אחד עם השני, היהודים רבים בינם לבין עצמם. אספסיינוס אמר: אם הם רבים בינם לבין עצמם אנחנו יכולים לכבוש אותם ולפני שהוא הגיע לקיסריה הוא חזר לירושלים וזה היה המצור שהוביל לחורבן. באמת זה מה שחז“ל אומרים על מה חרב הבית השני. על שנאת חינם. זה היה מלחמות בין הקבוצות של הבחורים בינם לבין עצמם, וזה היה דבר נורא מאוד. הבחורים הגיעו להגן במסירות נפש על ירושלים ועל בית המקדש וכמו שאמרנו הם היו גיבורים גדולים מאוד-מאוד, ועם כל זה היתה להם רק טעות אחת וזה סיבת החורבן. הטעות שלהם היתה שבאותו הדור היה את זקן החכמים בירושלים, רבן יוחנן בן זכאי, והם היו כאלה גיבורים עם כאלה הצלחות, אז לא צריך לשמוע לרבן יוחנן בן זכאי, הנה אנחנו רואים שאנחנו כבר משתלטים ומצליחים להסתדר טוב מאוד עם הרומאים אז לא צריך לשמוע לרבן יוחנן בן זכאי..

הפכו להיות הרוצחים הכי גדולים בעמ“י

-ברגע שהם התנתקו מהחכמים זה נורא מאוד מה שקרה – באמת בהתחלה הם באו עם נקודה אמיתית להגן על ירושלים ועל בית המקדש. ברגע שהם עזבו את הדעת של התורה ושל החכמים כמו שאמרנו קודם – בלי החכמים אין תורה. אתם רוצים לשמור על בית המקדש ועל ירושלים, אין מציאות אמיתית שאתם שומרים על משהו, אם אתם לא מתבטלים לחכמי הדור, אין כזה דבר. לאדם יש השגות, ברגע שהם עזבו את התורה, תוך תקופה יחסית קצרה של כמה חודשים, הם הפכו להיות הרוצחים הכי גדולים בעמ“י, הם הרגו יהודים בירושלים יותר מהרומאים. בספר יוספון לקראת סוף הכרך השני, באחד הפרקים האחרונים, הוא כותב שהם ספרו את הרוגי ירושלים ע“י הבחורים והיו למעלה ממיליון הרוגים יהודים..

הופך להיות העם הכי מסוכן

א“א לתאר איזה רציחות היו בתוך ירושלים, ואיך כל זה התחיל? ברגע שהם אמרו: אנחנו כבר מבינים, אנחנו כבר יודעים מה לעשות ואנחנו כבר יודעים איך להסתדר. ברגע שהם אמרו את זה ועזבו את החכמים, הם הפכו להיות הרוצחים הכי גדולים. עמ“י עם כל הכוח והעוצמה, אם הוא לא מחובר לתורה, הוא הופך להיות העם המסוכן ביותר בעולם. זה מלמד אותנו יסוד מאוד גדול, הבחינה שהיא כנגד היצה“ר זה הגדרים והסייגים והכוח הפנימי, זה העניין של החומות, אבל גם אם אדם בנה חומות כנגד המידות הלא-טובות וכנגד התאוות של העולם הזה, אם אין אהבת ישראל בתוך האדם, לא יעזור שום דבר, החומות לא יעזרו. החומות זה נקרא החומה הפנימית, זה הבחינה הפנימית של העבודה של לבנות את ההגנה על ירושלים, ואם אין אהבת ישראל, עין-טובה ולימוד זכות, החומות לא יעזרו לכן רבינו אומר על תורה רפ“ב ’אזמרה‘, שזה תורה שצריך ללכת איתה עד ביאת משיח צדקנו, מדוע? כי הם לא יכלו להחריב את החומות בלי השנאת חינם בתוך ירושלים, וזה בעצם העבודה שלנו שהחומות באמת יהיו יציבות…

סיוע מאוד גדול לאדם שרוצה להתחזק

יש פה שתי בחינות של עבודה: עבודה של גדרים וסייגים שזה העבודה של חומות ירושלים. והעבודה של אהבת ישראל שזה לבנות בעצם את השלמות בתוכנו. אמרנו שיש שלוש נקודות שזה בית המקדש, ירושלים והחומות. בעניין החומות איך אנחנו בונים את הגדרים ואת הסייגים? צריך לדעת שבאמת יש לנו עבודה קשה בדבר הזה. מדוע? כי באמת אין חומות לירושלים. כשהיה חומות בירושלים והיו יכולים
לאכול בכל העיר קדשים-קלים ובבית המקדש קדשים והיה את הקורבנות – זה
היה סיוע מאוד-מאוד גדול משמיים לכל אדם שהיה רוצה להתחזק. עכשיו
כשאין את בית המקדש ואין אין ירושלים ואין את החומות, ז“א שעכשיו הכל פרוץ…

’התשובה‘ זה הדבר הכי לא-טבעי בעולם

-עכשיו בדור שלנו הכל פרוץ אבל אם נתבונן נראה מה התהליך הכי משמעותי והמהפכה הכי גדולה שיש בעמ“י זה התשובה. לפני ארבעים וחמש שנה בערך התחילה התנועה של התשובה, וכיום יש בעמ“י 2 מיליון בעלי תשובה, ז“א ששלושים אחוז מעמ“י עשו תהליך של תשובה. זה מה שכתוב שמשיח בא בהיסח הדעת, כי התשובה זה בעצם אורו של משיח. בדור שלנו אם שואלים על סימן מובהק לגאולה זה העניין של התשובה. כי התשובה זה הדבר הכי לא-טבעי בעולם, למה? כי פתחו 50,000 שערי טומאה ובכל אתר ואתר כל אחד יכול להשיג את כל התאוות של העולם הזה, ואעפ“כ רוב עמ“י חוזר בתשובה – צריך לדעת שזה אור רוחני עצום. אם אנחנו בעצם מתבוננים, מה זה התרבות החילונית שזה התרבות המערבית? נגדיר את זה בקצרה כי לא צריך להאריך בזה, בתרבות המערבית שזורמת לתוך הארץ יש כזאת ”מצווה“ גדולה מאוד, כל המרבה בתאוות הרי זה משובח, ואם יהיה לך תאווה ואתה לא תשיג אותה, אתה תיתן את הדין על זה, לכן רואים שאנשים רודפים היום אחרי התאוות ביראת שמיים ובמסירות נפש, אדם מפחד שהוא יתן את הדין אם הוא
לא השיג איזה תאווה, אם היתה איזה עוגה ולא השיג אותה, זה ממש פחד בשבילו..

בדורנו לעשות איזה מגבלה זה ”כפירה“

-אמרנו את זה קצת בבדיחותא אבל באמת זה כל התרבות המערבית: כל המרבה בתאוות ובשיגעונות של העולם הזה, הרי זה משובח, זה יסוד שמרבים לדבר עליו בתקשורת, וגם ח“ו לא להגביל שום הגבלה. אם יש איזה רעיון מוסרי לעשות איזה הגבלה זה ממש כפירה בדור שלנו. עכשיו מה הקושי הגדול? כל זה בעצם זה הפרצה בחומות ירושלים. זה הבחינה הזאת שאין כלום, נמחקו חומות ירושלים. אין שום דבר. עכשיו כל אדם לפי הזכות שלו, בגיל 20, 25, 30 או 35, יום אחד הקב“ה מעיר אותו ושולח לו ניצוץ א-לוקי לתוך הנשמה. אדם לא יודע שזה קרה אבל יום אחד הוא קם בבוקר ואומר: יש בורא לעולם. ועכשיו הוא מתחיל לחפש איך להתקרב. עכשיו מה הנקודה פה? שאדם לא בא ממצב-אפס. אדם בא עם אין-סוף הרגלים של תאוות ורצונות של העולם הזה, ואנחנו יודעים שככל שאדם ויותר חווה את זה הוא יותר מתקשר עם הבחינה הזאת, לכאורה זה עבודה מאוד-מאוד קשה לבנות את חומות ירושלים. מאוד קשה לבנות את הגדרים…

כמה קשה לבנות את החומות

-אחרי פריצת גדרים כ“כ גדולה, כמה זה קשה לבנות את חומות ירושלים – מילא, כל אדם צריך לבנות את זה ולכל אדם יש קושי, אבל מי שהתרגל לעשות גדרים וחומות זה נגד התרבות האנושית. מי שהתרגל לכל זה, עכשיו לבוא ולבנות את זה, זה קושי בתוך קושי במציאות הזאת. אז מה אנחנו יכולים לעשות? באופן כללי זה בנוי על שני יסודות. יסוד ראשון זה בוודאי שכל אחד מאתנו חייב לעשות את כל מה שביכולתו כדי לעשות גדרים וסייגים, ז“א קודם כל לעשות
את מה שאנחנו יכולים. אתה יכול לעשות קצת? אתה חייב לעשות את הקצת הזה..

לפעמים אין גדרים וסייגים על המחשבה

ניקח לדוגמא את מידת הכעס, על כל עשר פעמים שמכעיסים אותך אתה יכול פעם אחת לשתוק? אתה חייב לשתוק את הפעם הזאת – ז“א מה שאדם יכול לעשות, אדם מחויב לעשות, קודם כל אנחנו צריכים לעשות את שלנו. אפילו שזה מעט אנחנו חייבים לעשות את שלנו. אבל באמת המציאות היא שיש הרבה-הרבה דברים שהם יותר חזקים מאתנו, היצה“ר יותר עוצמתי מאתנו. צריך לזכור שהיצה“ר זה בארבע בחינות כלליות בתוכנו, זה ברצון, במחשבה, בדיבור ובמעשה. אפילו אם יש לאדם גדרים וסייגים על המעשה, הרבה פעמים אין לו גדרים וסייגים על המחשבה, גם זה יצה“ר שצריך לתקן אותו ואדם רואה: אני לא יכול שלא לחשוב, או שלא לרצות

זה לא עצה בעבודת השם זה פיקוח נפש

אז אמרנו שקודם כל אדם מחויב לעשות את מה שביכולתו, אבל מה אנחנו עושים במקום שאנחנו לא יכולים לא יכולים לעשות? לכאורה אם הצדיקים לא היו מלמדים אותנו פה דרכים ועצות, היינו מתייאשים. כי אנחנו רואים שהיצר הרע זורק חצים. פה הצדיקים מלמדים אותנו יסוד שזה לא עצה בעבודת השם אלא זה פיקוח נפש בדור שלנו – לדעת את כוח הצעקה והמחאה והתפילה והדיבור עם הקב“ה. יכול להיות שבאמת יש יצר הרע באיזה בחינה שהוא יותר חזק ממך ואתה לא רוצה שיהיה לך את הדבר הזה ואתה לא יכול להתגבר עליו, יש מצב כזה. לא נכחיש את המציאות של הדור שלנו שבאמת יש מצבים שזה יותר חזק מהאדם – אתה לא יכול להתגבר עליו, אבל אתה כן יכול לצעוק. אתה כן יכול לעשות את המחאה, את הרצון ואתה דיבור עם הקב“ה ואדרבה, ככל שהיצה“ר יותר יתגבר עלייך, העבודה שלך זה תתחזק ותתגבר ברצונות בדיבורים ובהתחזקות ברצונות, לא להתייאש, זה נקודה מאוד חשובה, ואם אתה רואה שכבר חודש וחצי אתה עושה מחאה ורצונות והיצה“ר צוחק ואומר: תמשיך הלאה, זה בכלל לא מפריע לי. והוא ממשיך להכות בנו

ברגע שיהודי נלחם זה נקרא שהוא מנצח

-הרבה פעמים סיפרו לי אנשים שמרוב הכעס על היצה“ר הם קיללו אותו והקפידו עליו וכן הלאה, אבל הוא בכלל לא רגיש ולא נפגע, לא אכפת לו בכלל. אבל צריך לדעת כלל מאוד גדול, נפילה אמיתית זה לא הניסיונות שעוברים עלינו אלא זה רק אם אדם באמת התייאש. אם אדם אומר: השם עזב אותי, השם לא רוצה אותי, אני לא יכול ולא מצליח, זה באמת נפילה אמיתית. לפני 22 שנה בערך שמעתי מהרב שליט“א שאמר יסוד נפלא מאוד: כל עוד האדם היהודי נלחם, הוא בשמיים נקרא תמיד מנצח. בשמיים לא מחפשים את הניצחונות שלנו, כי אם הקב“ה עוזר לנו אנחנו בקלות מנצחים ואם הקב“ה לא עוזר לנו, לא יעזור כלום, אנחנו לא יכולים לנצח

הקב“ה מתאווה לצעקות שלנו בקושי…!

.מה אנחנו יכולים לעשות? הרב אמר להילחם. הכוונה הרצון, התפילה, הדיבור, עם השם והמחאה – כל עוד אדם יהודי נלחם הוא תמיד נקרא מנצח. לפני כמה שבועות ניגש אליי יהודי שב“ה התקרב לרבינו ומתבודד ועושה מחאה ורצונות ואמר לי: תשמע, קיבלתי את הדברים, אבל לא נותנים לנו קצת מנוחה? זה כל יום מתחדש ויש עוד חצים ועוד מלחמה. שאלתי אותו: כשהיצה“ר מתגבר עלייך מה אתה עושה? הוא אמר לי: אני צועק להשם, אני עושה מחאה, רצונות, אני נופל וקם, כל הזמן מתחבר עם הקב“ה. אז שאלתי אותו: מה אתה שואל? למה אין לך מנוחה? כתוב בספרים הקדושים שכאשר יש ליהודי מלחמה והוא צועק להשם ומעלה את זה כל הזמן להשם, הקב“ה מתאווה לצעקות שלנו בתוך הקושי והמלחמות האלה….

הרמב“ם כותב שמשיח יבנה את ביהמ“ק

התאווה של הקב“ה, זה התפילות והצעקות של האדם היהודי בעולם הזה. אתה יודע איזה שמחה אתה עושה להקב“ה? אז הוא אמר לי: למה אני צריך להילחם כ“כ הרבה? אמרתי לו: תראה ביום הראשון עשית כזאת מלחמה ועשית כאלה תענוגים למעלה, ביום שני בבוקר הקב“ה כבר מתגעגע לתענוגים האלה שעולים אליו מהצעקות ומהתמודדויות שלך, אז הוא נותן לך עוד יום להתמודד כל עוד יהודי מתמודד הקב“ה יתן לו להתמודד, למה? כי אין תענוג אצל הקב“ה יותר
ממה שיהודי מתמודד בעולם הזה. צריך לדעת שזה יסוד מאוד גדול. יש מחלוקת ראשונים רש“י ותוספות במסכת ר“ה וסוכה אומרים שבית הבית וירושלים
הכל ירד מהשמיים, הרמב“ם בהלכות מלכים כותב שהמשיח יבנה את בית המקדש.

העשייה שלנו זה הבניין של בית המקדש

לכאורה יש פה מחלוקת ראשונים האם בית המקדש וירושלים יבנה מהשמיים או שאנחנו נבנה את זה. אמרנו שאפשר ליישב את המחלוקת הזאת, בוודאי שזה דברים מאוד עמוקים, מה שאנחנו עושים זה כנגד מה שבונה את בית המקדש, מכיוון שאנחנו לא יכולים לבד, אז הקב“ה משלים את זה בבחינה שיורדת משמיים. לכן העשייה שלנו זה הבניין של בית המקדש שאנחנו עושים אותו. מה שאנחנו מבקשים מהקב“ה זה שמה שאנחנו לא יכולים תעשה אתה. זה הבנייה מלמעלה. איך זה יהיה בסופו של דבר, אז הרמב“ם אומר: ולא נדע איך יהיו הדברים עד שיקרו. אחד התירוצים לישב את זה, זה שהבניין של החומר זה יהיה על ידנו, אבל ירד על זה אור א-לוקי גדול מאוד, זה גם בחינה ליישב את העניין של למעלה ולמטה

חומות בגובה של 100 מ‘ ובעובי של 10 מ

זה העניין של החומות – מה שאנחנו יכולים לעשות אנחנו חייבים לעשות, מה שאנחנו לא יכולים לעשות, לא להתייאש מלבקש מהקב“ה שישלים את החומות. נניח שהחומה צריכה להיות בגובה מאה מטר, בעובי של עשר מטר, צריך חומות רציניות כי הם אף פעם לא מפסיקים להילחם, אז הצלחנו לבנות מטר? צריך לבקש מהקב“ה שישלים לנו 99 מטר. באמת אם אנחנו יודעים לאחוז בשתי הבחינות האלה יחד, לעשות מה שבידנו ולבקש על מה שלא בידנו, בוודאי שהאדם יצליח, יהיה מלחמות אבל בסופו של דבר נבנה את זה. נקודה נוספת – אמרנו קודם שבית המקדש זה הדביקות, זה הנקודה בלב שהאדם מרגיש את האור של הקב“ה. היום רואים שהעולם מלא באין סוף פיתויים. צריך לדעת שכל יצה“ר כנגדנו זה רק בבחינה אחת, ברגע שאנחנו רוצים ומשתוקקים לעולם הזה. ברגע שאנחנו מאמינים שהעולם הזה יכול לתת לנו חיות שמחה ותענוג זה מה שמעורר את מידת הדין, לכן התיקון זה להתבונן מה באמת חסר לנו, אור השם וקרבת השם.

מאת הרב עופר ארז שליט"א

מאת הרב עופר ארז שליט"א

תודה רבה לרב ראובן יעיש על עבודתו המדהימה בעריכת השיעור לטקסט

שתף עם חברים

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email
שיתוף ב telegram
Telegram
הרב עופר ארז

בעניין האבות הקדושים

ממשיכים לעסוק בעניין האבות הקדושים נגיד בקצרה נקודה שקצת דיברנו עליה בשבוע שעבר. הגמרא במסכת ברכות אומרת שאין קורין אבות אלא לשלושה, לאברהם

קרא עוד »
תרגום לשפות »
כלי נגישות

השאירו פרטים לברכה אישית מהרב עופר ארז שליט"א

עופר ארז