שאלה: איש מפורסם שחזר בתשובה, וכדי לכפר על עוונותיו רוצה לספר לרבים את חטאיו ומעלליו אשר עשה, כדי שיזלזלו בו וילעגו לו, וע"י הבושה שתהיה לו יהיה לו כפרה. האם מותר והגון לו לעשות כן?
וכן יש לשאול לגבי אדם שחזר בתשובה, ונתבקש ע"י ארגון שעורך סמינרים לקירוב רחוקים שיבוא ויספר את סיפורו האישי. האם מותר לו לספר ולפרט את מעשיו הרעים והמכוערים שעבר, כשכל כוונתו לתועלת להראות לשומעיו כמה אפסיות יש בהבלי העולם הזה וכמה שקר יש בהם, ורוצה להמחיש להם שהוא מכיר את כל סוגי התועבות והע"ז שיש, ולספר להם כיצד התגבר על יצרו ושינה דרכו, וברור הדבר שציבור השומעים יתפעלו ויקבלו דבריו יותר מאשר אם איזה רב או דרשן יאמר להם את הדברים בצורה תיאורטית בלבד. האם יש היתר לעשות כן?
תשובה: הנה יש לבאר תחילה את דברי הסוגיא בד"ז, אם צריך לפרט חטאיו, ואם יש איסור לעשות כן. ובאלו עבירות מדובר.
בגמ' (יומא פו:) רבי יהודה בן בבא אומר צריך לפרט חטאיו, ולמד כן ממה שאמר משה רבינו "אנא חטא העם הזה חטאה גדולה". ורבי עקיבא אומר שאין צריך לפרש חטאיו, כיון שכתוב "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה", והיינו שאשריו למי שמכסה חטאיו ואינו מפרטם, ע"כ.[1] ובפשטות כוונת מחלוקתם כאשר מתודה אדם לפני הקב"ה כאשר מתעורר לעשות תשובה, אם צריך הוא לפרט בוידוי את חטאיו או שדי במה שאומר לפני הקב"ה באופן כללי שחטא לפניו ומצטער הוא על כך.
ובגמ' (שם) קודם לכן הובאה מחלוקת נוספת, ששם הקשו בסתירת הפסוקים, שבמקום אחד נאמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, ומשמע שעדיף שלא לפרט את החטא. ובמקום אחר נאמר מכסה פשעיו לא יצליח, ומשמע שעדיף לפרט את החטא. ונאמרו בגמ' ב' תירוצים, רב סובר שכל הבעיה בפירסום החטא הוא שמראה בכך שאינו מתבייש במעשיו, ועל כן תירץ שיש הבדל בין חטא שהוא מפורסם לחטא שאינו מפורסם, שבחטא מפורסם עדיף שיפרסם ובחטא שאינו מפורסם אין לו לפרסם. ורב נחמן תירץ שיש הבדל בין עבירות שבין אדם למקום שבהן אין לאדם לפרסם חטאיו לבין עבירות שבין אדם לחבירו שבהן עדיף לאדם שיפרסם חטאיו, ע"כ. ולכאורה חולקים רב ורב נחמן בכמה דברים, שלדעת רב אפילו בעבירה שבין אדם לחבירו אין לו לפרסם אם אינה מפורסמת, ובעבירה שבין אדם למקום מותר לו לפרסם אם היא מפורסמת, ולדעת רב נחמן בעבירה שבין אדם לחבירו יכול הוא לפרסם אפילו אם אינה מפורסמת ובעבירה שבין אדם למקום אין לו לפרסם אפילו אם היא מפורסמת.
ובטעם הדבר שאין לאדם לפרסם חטאיו, ראה בפירוש רש"י (יומא שם) בביאור דברי רב שמחלק בין חטא המפורסם לחטא שאינו מפורסם, שכתב שכיון שהכל יודעים שחטא עדיף שיודה ויתבייש בחטאו ולא יכפור בו. וכ"כ הראב"ד (פ"ב מהל' תשובה ה"ג) שכמו שנתפרסם החטא כך צריך לפרסם התשובה ויתבייש ברבים. אולם בספר אהל מועד (שער ראשית חכמה דרך ח נתיב טז) כתב הטעם מפני שכשחטא בפרהסיא חילל את השם, ולכן כשעושה תשובה צריך לקדש את השם ברבים. ובספר המאורות (יומא שם ד"ה וצריך) כתב שבחטא מפורסם צריך לפרסם תשובתו כדי שלא יחשדוהו שעומד במרדו, ועוד כדי שאחרים ילמדו ממנו לשוב ממעשיהם ויהיה בכלל מזכי הרבים.
וכשהחטא אינו מפורסם אין לו לפרסמו כיון שהחטא לו ידוע ובגילוי החטא יש מיעוט כבוד שמים. וראה בשטמ"ק (סוטה ז: ד"ה חציף) שאין לפרסם החטא שלא ייראה שאינו בוש בדבר. וכ"כ התוס' (ברכות לד: ד"ה כסוי).
והנה מצינו להראשונים שנחלקו לעניין הלכה אם יש לפסוק כרבי יהודה או כרבי עקיבא, וכן אם יש לפסוק כרב או כרב נחמן. שהרמב"ם (פ"ב מהל' תשובה ה"ג) פסק כדעת רבי יהודה שכשאדם מתוודה צריך הוא לפרט חטאיו ולא די לומר בסתם שחטא. ואע"פ שקיי"ל שהלכה כרבי עקיבא מחבירו (עירובין מו:), מ"מ בניד"ד שאני הואיל ורב סובר כדעת רבי יהודה, שהרי תירוצו של רב שחילק בין חטא מפורסם לחטא שאינו מפורסם אינו אלא רק לדעת רבי יהודה, שאילו לדעת רבי עקיבא אפילו בחטא מפורסם אין לאדם לפרט חטאו, שהרי הקשו עליו ממה שנאמר בחטא העגל, ורבי עקיבא יישב דבריו באופן אחר ולא אמר שאני חטא העגל שהוא חטא מפורסם, הרי שסובר רבי עקיבא שגם בחטא מפורסם אין לפרט. וכיון שרב סובר הלכה כרבי יהודה, כך הלכה. ובב"י (סי' תרז, עמ' תד בנד"מ) כתב לסייע שיטת הרמב"ם עוד ממ"ש בברייתא (יומא פו:) שלדעת חכמים אינו מתודה ביום הכפורים על עבירות שהתודה עליהן כבר ביום הכפורים שעבר, ולדעת רבי אליעזר בן יעקב יש לו להתודות עליהן והרי זה משובח. וברור שכוונתם שהוא מפרט החטא, שאם הוא רק אומר בכללות הרי שלכל הדעות בכל יום כפורים הוא אומר בכללות שחטא, אלא ודאי שסוברים גם חכמים וגם ראב"י שמפרט את החטא, רק שנחלקו אם יש לו לפרש גם את העבירות שכבר פירש ביום הכפורים שעבר, וזו סייעתא לפסוק כדעת רבי יהודה, עכ"ד.
אמנם הרמב"ם (שם ה"ה) פסק עוד כדעת רב נחמן שיש הבדל בין עבירות שבין אדם למקום שאותן אין לאדם לפרט, לעבירות שבין אדם לחבירו שאותן יש לאדם לפרט. נמצא שהרמב"ם פוסק גם כדעת רבי יהודה וגם כחילוקו של רב נחמן. ולהמבואר לעיל יצא שלדעת הרמב"ם בעבירות שבין אדם למקום אין לאדם לפרט חטאיו גם בחטא שהוא מפורסם ובעבירות שבין אדם לחבירו יש לו לפרט חטאיו גם כשהעבירה אינה מפורסמת.[2]
והראב"ד (בהשגות שם) כתב שגם בעבירות המפורסמות אע"פ שאינן עם חבירו, שצריך לפרטן, שכמו שנתפרסם החטא כך צריך לפרסם התשובה ויתבייש ברבים.
ונחלקו המפרשים בדעת הרמב"ם, שבלחם משנה כתב שנחלקו הרמב"ם והראב"ד, שלהרמב"ם רב נחמן חולק על רב, ולפ"ז אסור לפרט חטאיו בעבירות שבין אדם למקום כלל, בין אם אינן מפורסמות ובין אם הן מפורסמות, ולדעת הראב"ד רב נחמן מוסיף ע"ד רב, וסובר שבעבירות המפורסמות אין לפרסמם אא"כ הן עבירות שבין אדם לחבירו. אולם בכסף משנה כתב שגם הרמב"ם סובר את ב' התירוצים יחד, ומ"ש שאין לפרסם עבירות שבין אדם למקום היינו דוקא בעבירות שאינן מפורסמות, שכן מדוייק בלשון הרמב"ם משום "שעזות פנים היא לו אם גילם", ואם היו מפורסמות לא שייך לומר "אם גילם", שהן גלויים ועומדים.
וכתב הכס"מ שיש חילוק בין עבירות שבין אדם למקום לבין אדם לחבירו, שבעבירות שבין אדם לחבירו שמפורסמות מצוה לפרסמם כדי שימחול לו חבירו עליהן, אבל בעבירות שבין אדם למקום המפורסמות אף שאין לו להעלימן, דהיינו שלא יכחיש ויאמר שלא עשה אותן, אבל אין לו מצוה לפרסמן, עיי"ש.
והרי"ף והרא"ש הביאו להלכה רק את חילוקו של רב נחמן שיש הבדל בין עבירה שבין אדם למקום לעבירה שבין אדם לחבירו. ובב"י ביאר שהם סוברים שהלכה כרבי עקיבא, וכמו שקיי"ל בכל מקום שהלכה כרבי עקיבא מחבירו, וכיון שחילוקו של רב שיש הבדל בין חטא מפורסם לחטא שאינו מפורסם אינו אלא בשיטת רבי יהודה, לכן לא העתיקו את חילוקו של רב אלא את חילוקו של רב נחמן, ע"כ. ומשמע שגם לדעת רבי עקיבא שסובר שאין צריך לפרט החטא, היינו דוקא בעבירות שבין אדם למקום אבל בעבירה שבין אדם לחבירו יש לו לפרט החטא, ודו"ק.[3]
וכתב בב"י שנקטינן כהרי"ף והרא"ש שהלכה כרבי עקיבא שאין צריך לפרט החטא, מאחר שהם מסכימים לדעה אחת. והיינו כמו שביאר בהקדמת הב"י שעשה לו דרך כלל לפסוק ע"פ ג' עמודי ההוראה שהם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש, וכאשר לא יסברו שלשתם בדעה אחת ילך אחר הרוב. וה"ה בניד"ד שדעת הרי"ף והרא"ש בדעה אחת, בניגוד לדעתו של הרמב"ם. וע"כ פסק הב"י כמותם.
אלא שאם כן, יש לעיין מה הטעם שנוהגים אנו כיום לומר בתפילות יוה"כ את כל הוידוי הארוך ולפרט את כל סוגי העבירות (על חטא שחטאנו לפניך בשנאת חינם, על חטא שחטאנו לפניך בגאוה ובוז, וכן הלאה), ולא אומרים בכללות "חטאנו פשענו". והרי נקטינן כדעת רבי עקיבא. ויש לומר בזה בב' אופנים, שהנה בב"י כתב שגם לדעת רבי עקיבא אין הכוונה שאסור לאדם לפרט החטא, אלא שאם רצה לפרט החטא רשאי רק שאינו מאושר כמו מי שאינו מפרט חטאו. ועוד כתב שגם רבי עקיבא שאמר שלא לפרט החטא היינו דוקא בקול רם, אבל בלחש מותר לפרט החטא, ואדרבה עי"ז יתבייש יותר ויועיל לתשובתו, וכיון שאומר חטאו בלחש שפיר מקרי "אשרי נשוא פשע כסוי חטאה", כיון שמכסה חטאו מבני אדם שאינם שומעים דבריו, עיי"ש.[4] ומבואר בדבריו שכשמתודה בקול רם עדיף יותר שלא יפרט החטא מאשר שיפרט, אולם רשאי לפרט החטא אם רוצה.
ועוד כתב בדרכי משה (שם סק"ב) שאם מתודים כל הציבור בנוסח תפילה שוה, אפילו בקול רם מותר לדעת רבי עקיבא, ושפיר מקרי כסוי חטאה, כיון שאין אנו יודעים מי החוטא באמת, ואין זה נקרא שמפרט חטאו כלל, ואף שלדעת הרי"ף והרא"ש גם זה אין צריך, מ"מ אין איסור בדבר, ע"כ. ועל זה אנו סומכים כשאומרים בתפילות יוה"כ כל פירוט החטאים בוידויים, וק"ל.
ומרן בשו"ע (אור"ח סי' תרז סעי' ב) פסק "אין צריך לפרט החטא, ואם רצה לפרט הרשות בידו, ואם מתודה בלחש נכון לפרט החטא". והרמ"א כתב "אבל כשמתפלל בקול רם או ש"צ כשחוזר התפילה, אין לפרט החטא. ומה שאומרים על חטא בסדר אלף בית לא מקרי פורט הואיל והכל אומרים בשוה, אינו אלא כנוסח התפילה", ע"כ. ובפשטות דעת השו"ע כרבי עקיבא שאין צריך לפרט החטא, אא"כ רוצה לפרט החטא או שאומר בלחש, וכמו שביאר בב"י. ויל"ע מדוע לא הזכיר השו"ע את החילוק שבין חטא מפורסם לשאינו מפורסם, וגם לא את החילוק שבין עבירה שבין אדם למקום לעבירה שבין אדם לחבירו. והרי הרמב"ם שפסק כרבי יהודה, הזכיר גם את חילוקו של רב נחמן, וכמשנ"ת לעיל. וכן הרי"ף והרא"ש הביאו רק את חילוק רב נחמן, ונתבאר לעיל שהם סוברים כרבי עקיבא. ואילו בב"י כתב שנקטינן כהרי"ף והרא"ש, ואילו את עיקר החילוק של רב נחמן לא הזכיר כלל בשו"ע, ומשמע מדבריו לכאורה שבלחש מותר לו לפרט גם בעבירות שבין אדם למקום, ובקול רם אין לו לפרט אפילו בעבירות שבין אדם לחבירו. וזה תמוה לומר כן, שהשו"ע לא יפסוק כאף שיטה מהראשונים. ועוד משמע מדברי השו"ע שאין הבדל כשמתודה בקול רם אם מפרט או לא, רק שתלוי הדבר ברצונו, ודלא כמ"ש בב"י שעדיף יותר שלא יפרט, וצ"ע.[5]
והמ"א (סק"ב) חלק ע"ד הב"י, והעלה שבקול רם אסור לפרט בחטא שהוא מפורסם, ורק בחטא שאינו מפורסם רשאי לפרט. והביאו במשנ"ב (סק"ו). וכתב בשעה"צ (סק"ג) שמשמע מדברי המ"א וכל האחרונים שהעתיקו דבריו, שאין לחלק בין עבירה שבין אדם למקום לעבירה שבין אדם לחבירו, אלא כל שהיא מפורסמת רשאי לפרטה ברבים, ואם אינה מפורסמת אסור לו לפרטה ברבים כלל. וכמ"ש בכס"מ בדעת הרמב"ם שבעבירות שבין אדם למקום שאין לפרטם היינו דוקא כשאינן מפורסמות, אבל במפורסמות מותר.
ובביאור הגר"א ביאר בדעת השו"ע שלא התיר לפרט החטא אם רוצה אלא אם כן אומרו בלחש[6], אבל בקול רם אסור לפרט החטא אם הוא חטא שבין אדם למקום, ואפילו בחטא שהוא מפורסם אין לפרטו (וכדעת רב נחמן). ורק אם הוא חטא שבין אדם לחבירו וגם הוא מפורסם אז מותר לאומרו בקול רם, ע"כ.
אמנם לענ"ד נראה לומר בדעת השו"ע שסובר לגמרי כהרי"ף והרא"ש, וא"כ ס"ל נמי כחילוק של רב נחמן שיש הבדל בין עבירה שבין אדם למקום לעבירה שבין אדם לחבירו. ואע"פ שבשו"ע לא הביא חילוק זה, י"ל כמ"ש הפוסקים שבכה"ג השו"ע סמך על המעיין בספרו ב"י, ולא נתכוין שילמדו רק מתוך ספר השו"ע לבד,[7] וא"כ דעת השו"ע לדינא שבעבירה שבין אדם לחבירו צריך לפרט החטא, והיינו גם כשאומר בקול רם וגם אם היא עבירה שאינה מפורסמת. ובעבירה שבין אדם למקום אינו צריך לפרט חטאו, ואפילו בעבירה שאינה מפורסמת. ומכל מקום אם רוצה לפרט חטאו רשאי, ואפילו בעבירה שבין אדם למקום שאינה מפורסמת, וק"ל.
וראיתי בשו"ת פנים מאירות ח"ב (סי' קעח) שנשאל באחד שרוצה לעשות תשובת, ולבו מתלהב ורוצה להתוודות ברבים על חטאו כדי שיתבייש, אם מותר לעשות כן או לא. ובתחילה השיב שמותר לעשות כן, וראיה ממ"ש בגמ' (סוטה לב:) אמר רבי יותנן משום רשב"י מפני מת תיקנו תפלה בלחש, שלא לבייש את עוברי עבירה, שהרי לא חילק הכתוב מקום בין חטאת לעולה. והקשו בגמ' שהרי עדיין יש היכר ביניהם במתן דמים, שדם חטאת למעלה ודם עולה למטה. ותירצו ששם הכהן לבדו הוא שיודע. ושוב הקשו מחטאת של ע"ז, ותירצו שאדרבה שם רוצים אנו שיתבייש החוטא כדי שיתכפר לו חטאו. הרי שבחטא גדול שבח הוא לו לבייש עצמו ברבים. אך דחה שזה דוקא בחטא של עבודה זרה, והוא מגזרת הכתוב שיעשו כן כדי לכפר על עוון גדול זה, אך אין ללמוד מזה גם לשאר עבירות, והביא דברי הגמ' (יומא פו:) שבחטא שאינו מפורסם אין לאדם לפרסם חטאיו, ולא חילקו בין חטא גדול כמו ע"ז לשאר חטאים,[8] אלא ודאי שדוקא לענין קרבן הוא גזירת הכתוב, אבל בזמן שאין קרבן אין מוטל עליו לבייש את עצמו. והוסיף עוד להביא ראיה שאסור לו לפרסם חטאו, ממ"ש בגמ' (סוטה ז:) שראובן הודה בחטאו כדי שלא יחשדו באחיו, עיי"ש. הרי שלולא טעם זה היה אסור לו לפרט חטאו. ומכאן יש ללמוד שאסור לאדם לפרט חטאיו, אלא יתודה בינו לקונו, ואפילו קודם מותו לא יפרט חטאיו לרבים, אם לא כדי לשאול לחכם שיורה לו דרך תשובה. והביא שחדשים מקרוב באו ואומרים שצריך אדם דוקא לפרסם חטאו, ונשתקעו הדברים ולא נאמרו, ומדברי חיצונים דבר זה, עכ"ד.[9]
ואמנם זה פשוט שכל מה שדיברו בגמ' ובפוסקים כאן זה אינו אלא כאשר מתודה ומפרט חטאו ועושה כן לתועלת, כגון שאומר כן לפני השי"ת וכוונתו בכך כדי להתעורר על מה שעשה ועי"ז להתחרט ולהצטער ולשוב בתשובה באופן הראוי. או באופן שמפרט חטאו לפני ת"ח כדי שיורה לו דרך תשובה כיצד עליו לכפר על חטאו ובמה לתקן דרכיו. אבל אין כוונת חז"ל באחד שמספר לחבירו סתם מה עשה, ואדרבה יש חוצפה בדבר, כאילו מתגאה במעשיו ח"ו.
ויש להוסיף עוד, שמצאנו בדברי חז"ל אופנים נוספים שמותר לפרסם החטא, וכמ"ש בגמ' (סוטה ז:) שאם על ידי שלא יגלה חטאו יבואו לחשוד באחרים שעשו את החטא, מותר לו לגלות את החטא. ולכן הותר לראובן להודות בחטאו, כדי שלא יחשדו באחיו. וכ"כ בהגהות יד אפרים (על המ"א סי' תרז סק"ב). אמנם ראה להגרש"ק בחכמת שלמה (שם ד"ה אבל כשמתפלל) שנשאר בזה בצ"ע.
וראה עוד במ"א (אור"ח סי' תרז סק"ב) שהקשה ע"ד רש"י (חולין מא: ד"ה לא) שכתב שאם חוטא בשוגג יש לו פירסום, כיון שבפירסום האדם מפרסם חטאו כדי שיתבייש ויתכפר לו, והרי הפסוק אומר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, וחטא היינו שוגג, הרי שגם בשוגג טוב לכסות החטא ולא לפרסם.[10] ובא"ר (שם סק"ז) ובמנח"ח (מצוה שסד סקי"א) תירצו דברי רש"י שיש לחלק בין כשמגלה שחטא בכלליות לבין כשמפרט החטא, עיי"ש. וראה עוד בחי' החת"ס (חולין מא: ד"ה אמר) שחילק בין חטאים במזיד לחטאים בשוגג, עיי"ש.
ומעתה נבוא לניד"ד, שהנה בדורנו ב"ה נתרבו בעלי התשובה, וגם אנשים מפורסמים שהיו במעמד גבוה ומרויחים הון רב, מקבלים על עצמם לשמור על גדרי הצניעות וקדושת השבת, וזוכים לקדש שם שמים ברבים. וכאשר עורכים כנסים והרצאות ומזמינים את אותם בעלי תשובה להרצות בפני הקהל הרחב, מבקשים מהם לספר ברבים מה הם עשו כשהיו פורקי עול. ויש לומר שבכה"ג אפילו כשמספרים כן לפני כלל הציבור ברור שבמקרים רבים הדבר מביא תועלת במה ששומעים אנשים שבאמת כל מנעמי העולם הזה הכל הבל, ואין באמת תועלת והנאה למי שנמצא במקומות מסויימים שנראים לפעמים לאנשים כאילו מביאים כבוד וסיפוק והנאה. ודוקא ע"י אותם אנשים שהיו באותו מקום מגיעה תועלת מאשר איזה רב או דרשן שמנסה להסביר הדבר, אך אינו דומה למי שהיה שם ממש ומגיע להסביר בעצמו כמה אותו הדבר ריק מתוכן, והבן.[11]
ולא מבעיא בעבירות שבין אדם לחבירו, כגון מי שמפרט כיצד היה גוזל את הרבים או שמפרט כיצד הרויח את כל כספו ממה שהיה מלוה לאחרים ברבית באופן האסור, ומספר גם כיצד נגרם לו שאיבד אח"כ את כל נכסיו, וכיו"ב. שזה קל יותר, והוא ע"פ משנ"ת לעיל שבעבירות שבין אדם לחבירו מותר לאדם לפרטן. אלא אפילו בעבירות שבין האדם למקום מותר לו לפרט חטאיו, והוא ע"פ משנ"ת לעיל שאף שאינו צריך לפרט חטאו, מ"מ אם רוצה רשאי לפרטם. ובניד"ד שיש תועלת בדבר, יתכן שאדרבה יועיל לו לתשובת המשקל, במה שמונע עי"ז אחרים מלעשות את אותם הדברים האסורים שהוא היה עושה, ודו"ק. אולם ברור שאין לו לפרטם באופן שאינו לתועלת, וכן אין לו לפרט חטאיו הנוגעים לענייני צניעות, שבזה יצא שכרו בהפסדו, וז"ב.
בסיכום: אדם ששב בתשובה, צריך להתודות לפני הקב"ה על חטאיו ולפרט חטאיו לפני הקב"ה בלבד. ואין לו לפרסם חטאיו לבני אדם, ללא שום תועלת כלל. ואם נראה שיש צורך ותועלת בדבר רשאי לפרט חטאיו גם לפני בני אדם, בין בעבירות שבין אדם למקום ובין בעבירות שבין אדם לחבירו, ובלבד שיספר הדברים הנצרכים בלבד המביאים תועלת לשומעיהם, ולא יאריך בתיאור מעשי העבירה, והנכון להתייעץ בדבר עם מורה הוראה בכל מקרה לגופו כיצד לנהוג.
[1]. ומה שאמר משה רבינו "חטא העם הזה" נתכוין לומר דבר אחר, עיי"ש בגמ'.
[2]. ומבואר שהבין שהחילוק של רב אינו יתכן אלא רק לשיטת רבי יהודה, אבל חילוקו של רב נחמן יתכן בין לשיטת רבי יהודה ובין לשיטת רבי עקיבא. אמנם ראה בחידושי הגהות על הטור שם סק"ג שכתב להעיר על הרמב"ם שבאמת חילוקו של רב נחמן אינו אלא לשיטת רבי עקיבא (פי', כיון שחטא העגל היה חטא שבין אדם למקום ולר"י בזה מיירי שצריך לפרט, כנלע"ד), וקיי"ל כרב נחמן שהוא בתראה, ותמה על הרמב"ם שפסק גם כדעת רבי יהודה וגם כרב נחמן. אמנם ראה לקמן שיש סוברים שרב נחמן סובר גם כדעת רב אלא שבא להוסיף על דבריו. וראה עוד במ"א סק"ב וכפי מה שביאר דבריו במחצה"ש שם שרב ורב נחמן לא חולקים במחלוקת ר"י ור"ע, אלא ר"י ור"ע איירי במתודה בלחש, ובזה אין חילוק בין חטא מפורסם לשאינו מפורסם, ורב ורב נחמן מיירי במתודה בקול רם. ויש לפסוק כרב שבאינו מפורסם אסור לפרט, עיי"ש. וזה דלא כמ"ש בחידושי הגהות כאן, ודו"ק.
[3]. ואין הכרח להוכיח מכאן שסוברים הרי"ף והרא"ש שחילוקו של רב נחמן א"ש רק לשיטת רבי עקיבא, ודו"ק.
[4]. וראה בחי אדם (כלל קמג ס"א) שראוי לפרט חטאיו בין אותיות אל'ף בי'ת כשאומר "אשמנו בגדנו וכו'", דהיינו שכשאומר "אשמנו" יוסיף אח"כ "אכלתי דבר איסור וכו'", כיון שהחוטא פוגם בכ"ב אותיות התורה, לפיכך תקנו לפרש את החטאים בין האותיות.
[5]. וראה במחצה"ש שכתב שהשו"ע חזר בו ממ"ש בב"י.
[6]. וביאור דברי השו"ע לשיטתו הם שמ"ש ברישא שאם רצה לפרט החטא הרשות בידו מיירי ג"כ בלחש, ואח"כ פירש דבריו שכשאומר בלחש נכון לפרט החטא. אבל בקול רם ס"ל שלא התיר השו"ע כלל.
[7]. ראה בשו"ת הב"ח (סי' פ) שכתב "כבר ידעת שאותן שנמשכים להורות הוראות על פי השולחן ערוך, הם המורים בתורה שלא כהלכה כי לא ידעו שורש הוראה מבטן מי יצא הפסקים ובודים טעמם מלבם, ועל ידי כך מרבים מחלוקות בישראל". וכ"כ עוד בשו"ת הב"ח החדשות (סי' מב) "ברוב הדינים אי אפשר לפסוק מן השולחן ערוך כי כל דבריו כמעט הם סתומים כלשון הרמב"ם, ובפרט בדיני ממונות". וכ"כ הסמ"ע (בהקדמתו לחושן משפט) "וראיתי שדעת הגאונים מהרי"ק ומור"ם היתה רצויה רק שעיני רוב המעיינים בו היא סמויה, כי כוונתן היה שלא יפסקו מתוכם כי אם שלמד תחילה דברי בעל הטורים עם פירוש הבית יוסף, וידע מתוכם מקום כל דין עם טעמו מהתלמוד ומגדולי המחברים, וכדי שלא יזיזו מזכרונם הדברים חיברו השולחן ערוך להיות עומד לפניהם למזכרת וכו', והטעם כי אף שהגיעו להוראה, כל שפוסקים מתוך דברי השולחן ערוך הסתום והחתום אינם מבינים גוף הדברים על ברויין הכתובים לפניהם, קל וחומר כשבאים לדמות מילתא למילתא לפי העולה על דעתם מפני גודל קיצור הדברים שכתבו הגאונים בחיבור הלזה", עכ"ל (וע"ע בטהרת הבית ח"א עמ' שעח בהערה שהביא סיוע מנידונו שם למ"ש הסמ"ע). ובשו"ת נחלת שבעה (סי' נ) כתב להשיב לשואל שם בזה"ל "כל מה שחידש מע"ת, אומר אני יטול מה שחידש, כי בעיני הם דברי שגגה, אמנם דנתי את מעלת תורתו לכף זכות כי הכל תלוי במה שאין ספר בית יוסף תחת ידו, ומעלתו שם לבו אל האחרונים ט"ז וש"ך, ואני לא כן עמדי עיקר עסקי ת"ל בפוסקים ראשונים ובש"ס, ועד שאנו מגרמי גרמי באחרונים ניכול בשרא אפתורא דדהבא בש"ס ובפוסקים רי"ף רמב"ם ורא"ש ז"ל, שהם יתד שהכל תלוי בו וכו', על כן יש למעלתו למכור ספריהם ולקנות ארבעה טורים עם הבית יוסף, וכבר כתב הבית יוסף בתשובותיו לחלק אה"ע כי כל דיין שפוסק ואין ספר הבית יוסף לפניו בודאי ישגה בהוראות", ע"כ. וכוונתו למ"ש בשו"ת בית יוסף (סי' יג, דר"א סוע"ב), ועיי"ש ששם עיקר דבריו למי שפוסק מסברתו בלבד, אך מ"מ יש ללמוד מדבריו שם גם לניד"ד. וע"ע להגאון רבי מאיר מזרחי בשו"ת פרי הארץ ח"ב (אור"ח סי' יא) שכתב שגדולה האזהרה שהזהירונו רבותינו קמאי ובתראי שאין לדון מפסקי מרן בשולחנו הקצר מבלי שיתברר לנו תורתו של רבינו בספרו הגדול בית יוסף לדעת טעמו ונימוקו לעמוד על דבריו על בוריין. וכ"ה בהקדמת ספר מעדני יום טוב (ד"א רע"ג ד"ה ואומר) שרבינו יוסף קארו עשה חיבור השולחן ערוך מתוך ספרו הבית יוסף, ולא נתכוין מעולם להורות מתוך ספר השולחן ערוך, חלילה חלילה מלחשוב עליו כזאת, רק מי שלמד ועיין בספר הטורים עם הבית יוסף וילאה למצוא תכלית כל דין ודין הלא ידעו ויבינו מתוך השולחן ערוך, זאת היתה כונתו הרצויה, עכ"ד. וכן הגאון רבי ישועה שבאבו בספר שערי ישועה (שער ג סו"ס ב די"ט ע"א) כתב כי השולחן ערוך אינו כי אם כמו מפתחות, ואין לפסוק ממנו הלכה אלא אחר שיראה הדבר בעיקרו בבית יוסף. וכ"כ עוד (שם יו"ד שער ס סי' ו) שאסור לפסוק מתוך השולחן ערוך לפי שלא עשאו כי אם לקצור דבריו שבבית יוסף, ולכן צריך לעיין בבית יוסף, אבל לפסוק הדבר כאשר נראה לכאורה בשולחן ערוך איסור גמור יש בדבר, ע"כ. והביאו החיד"א בברכי יוסף (יו"ד סי' רעו סק"ב). וכ"כ עוד החיד"א בשם הגדולים (חלק ספרים, מער' ש כלל עה) "שולחן ערוך יסדו מרן הקדוש להורות מתוכו אחר שעמד בשורש הדין בבית יוסף". וראה עוד בהקדמת ספר נשמת אדם שכתב "כי הגם שרבותינו בעלי השולחן ערוך ז"ל ערכו לפנינו שולחן ערוך בכל מטעמים דיני התורה בכלליהם ופרטיהם, מ"מ אין לנו פה לאכול וליהנות מהם, כידוע שרבן של ישראל הבית יוסף ז"ל עיקר חיבורו הוא הבית יוסף שעל הטור וכו', ושם ביארו דבריהם ממקור החיים שהם נובעים, וספר השולחן ערוך אינו אלא כסימנים לחזור בו בקיצור לאחר שלמד הדין בטור ובבית יוסף וכו', ומעולם לא עלה על דעת הבית יוסף והרמ"א לפסוק הלכה למעשה מן השולחן ערוך". ובשו"ת יביע אומר ח"ז (חו"מ סי' א) שכתב שאע"פ שקיי"ל שסתם ויש הלכה כהסתם, מ"מ פעמים שפוסקים כדעת היש אומרים ולא כהסתם, והוא במקום שמבואר בבית יוסף שדעת היש אומרים היא דעת רוב הפוסקים, וסמך מרן על המעיין בבית יוסף, ומכאן מודעה רבה שצריך כל מורה הוראה לעיין היטב בבית יוסף קודם שיפסוק מתוך השולחן ערוך. ומזה יש ללמוד לניד"ד לענ"ד, שבשו"ע סתם הדין ולא כתב החילוק שמוזכר בפוסקים, ודו"ק. אמנם ברור שאין הדברים הנ"ל אמורים כאשר בשולחן ערוך מבואר להדיא דלא כמ"ש בב"י.
[8]. ולענ"ד י"ל טפי, שאדרבה שם למדו ד"ז מעוון חטא העגל שהיה ע"ז, ואדרבה יש להביא ראיה משם שאפילו בחטא ע"ז אין לפרסם, ודו"ק.
[9]. ובמ"ש שרשאי לפרט חטאו לחכם שיורה לו דרך תשובה, עי' בשו"ת אגרות משה (אור"ח ח"ד סי' קיח) בתשובה לפנויה שזינתה, ובתוך דבריו שם כתב "עוד צריכה את לדעת כי וידוי צריך האדם רק בלחש לפני השי"ת, אבל לא לשום אדם, דאשרי כסוי חטאה. ורק כשיש צורך כדי לידע איד לשוב בין מצד ההלכה בין למצוא עצה טובה, ולכן טוב שכתבת אלי מחמת שרצית לידע איזה דרך לפניך שתנצלי מחטא, וגם איני מכירך, אבל בלא תועלת אסור לגלות החטא לבני אדם, דרק פריצי אומות העולם סוברים שבוידוי לפני כומרים של אמונתם מתכפרין ורשאין לעבור על כל דבר, ודרך התורה הוא להיפוך וח"ו ללמוד ממעשיהם, ורק לתועלת ללמוד דרכי התשובה ולידע אם יש עצה לעמוד נגד יצר הרע צריך לגלות אותו לאדם", ע"כ.
[10]. שגם בזה יש חוצפה וגנאי אם מפרסם, אע"ג שאירע כן בשוגג, שגם בלא דעת נפש לא טוב (מחצה"ש שם).
[11]. וראה לרבינו שמואל די אוזידה בספרו מדרש שמואל על מסכת אבות, שביאר מ"ש במשנה (אבות פ"ו מ"ט) במעשה ברבי יוסי בן קסמא, וסיים התנא שם "וכן כתוב בספר תהלים על ידי דוד מלך ישראל טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף". ויש לשאול, מדוע לא קיצר התנא בלשונו "וכן נאמר טוב לי תורת פיך וכו'", וביאר המדרש שמואל שבא לומר שיש הבדל אם אומר לך סתם אדם שהתורה שווה יותר מכסף וזהב לבין כשאומר כן המלך בכבודו ובעצמו, שכשאדם שומע מסתם אדם שאומר כן אינו מקבל ממנו, אלא אומר לו שאומר כן כי באמת אינו יודע ומעולם לא הרגיש ערך כסף וזהב, ואם היה לו הרבה כסף יתכן ולא היה אומר כן. אבל כשאומר כן המלך בעצמו, שיש לו אוצרות מלאים, הדבר מתקבל יותר, ע"כ. וכמו כן יש ללמוד לנידוננו, והבן.
ושו"ר בשו"ת תשובות והנהגות ח"ב (סי' תסב) שכתב כדברינו ממש, ששם נשאל אם נכון להעמיד בעל תשובה כמוכיח ודורש לרבים, והביא לדברי הרמב"ם (פ"ד מהל' תשובה ה"ב) שכתב "לפיכך צריך להעמיד בכל קהל וקהל מישראל חכם גדול וזקן וירא שמים מנעוריו ואהוב להם שיהא מוכיח לרבים ומחזירן בתשובה", ומשמע מדבריו שלהחזיר העם בתשובה צריך דוקא ירא שמים מנעוריו, ולפ"ז אין להעמיר בעל תשובה. וכן לענין ש"צ מביא הגר"א (אור"ח סי' נג סק"ה) שאין להעמיד בקביעות לש"צ אלא מי שעבר עבירה פעם אחת וחוזר, אבל מי שעבר בקביעות והוא בעל תשובה אין להעמידו. וכתב שם לבאר שהבעלי תשובה גדולים במעלתן מאד, וכמבואר ברמב"ם (פ"ז מהל' תשובה ה"ד) שאל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה, אין הדבר כן אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם וכו', ואמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו, דהיינו שמעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם, מפני שהן כובשים יצרם יותר מהם", ולפ"ז יש לתמוה למה לענין מוכיח או ש"צ נפסול אותם, הלוא אדרבה הם הראויים לכך והקב"ה קרוב להם מאד מאד. ונראה שלא מפני פחיתות מעלתן פסל אותם הרמב"ם ח"ו, אלא אדרבה מפני התועלת, שאם הבעל תשובה מוכיח אינו מצליח בתוכחתו, שאינו משמש דוגמא מספקת כיון שטעם טעם חטא ולא נשאר במצבו אף הם ילמדו מדרכיו ויחטאו וישובו, וכשמוכיח על עבירות יכולים לומר לו גם אתה לא שמרת בעצמך, ולכן המעולה יותר להביא ירא ה' מנעוריו, וכן בש"צ שמוציא הקהל, תפקידו לעורר את העם לתשובה ולמעשים טובים בתפלותיו המעוררים לתשובה, והוא אינו זוכה כ"כ מהטעמים שהבאנו, אף שכלפי הקב"ה הרי הוא מעולה מאד. וכל זה הוא לענין לדרוש או להתפלל לכשרי עם ישראל, אבל להחזיר בתשובה את פושעי עם ישראל, אדרבה הבעלי תשובה הם הראויים לכך ומחוייבים בכך (כמבואר בשערי תשובה לרבינו יונה שער א, העיקר העשרים), וזו תקנתם, שבהם רואים ולוקחים דוגמא ששערי תשובה פתוחים אפילו למי שהרחיק מאד וכן בתפלותיו, רואים דוגמא שמפושע אפשר להגיע לדביקות כזאת ואשרי חלקם שמעוררים רבים לתשובה. לכן נאה ויאה הדבר כמ"ש, שאם באים להחזיר תועים ופושעים החוב מוטל עליהם דוקא, אבל למנות דרשן עבור כשרי ישראל מועיל יותר ירא ה' מנעוריו, והאמת שהיום שרוב בית ישראל תועים כדרכם, וכשרואים יהודי חוזר משערי טומאה זה גורם להתפעלות, ויש לכך השפעה רבה בקרב הכל, ע"כ נראה שהיום אף הם ראויים להיות מוכיחים וש"צ לכל אחד ומצליחים ב"ה יותר מאדם אחר. ולפי זה בזמננו כיון שמועיל יותר בבעלי תשובה, מוטל עליהם החובה לפרסם מעשי ה' ונפלאותיו, והאמת שכהיום גם בכשרים יש השפעה גדולה לבעלי תשובה וצריכים לעודדם מאד לפעול ולעשות.
