"ואם הפר יפר אותם אישה ביום שומעו וכו' אישה הפרם וה' יסלח לה" (במדבר ל, יג).
בגמרא (קידושין פא:) אמרו שמדובר באשה שנדרה נזיר ושמע בעלה והפר לה, והיא לא ידעה שהפר ושתתה יין, ואף על פי כן צריכה סליחה. מכאן למי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר כשר שצריך כפרה, ע"כ. וכן פסק הרמב"ם (פי"ב מהל' נדרים הי"ח) שמכין אותה מכת מרדות שנתכוונה לאיסור.
וראה עוד בזוהר (הקדמת הזוהר ד"ח ע"ב) שהקב"ה אמר שדוד לא חטא עם בת שבע, כיון שהיתה מיועדת לו, ואמר המלאך לקב"ה שעכ"פ דוד נתכוין לאיסור, עיי"ש.
קושיא ממאמר חז"ל מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה
החתם סופר (תורת משה עה"ת, במדבר דקמ"ח ע"ב ד"ה אישה הפרם בתרא) הקשה ממה שאמרו בגמרא (קידושין לט:) מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, ואם כן מדוע כאן צריכה כפרה. ותירץ החתם סופר ב' תירוצים.
א. דוקא על מחשבה גרידא אין האדם נענש, אבל כשעשה מעשה (היינו שהראה שרוצה להוציא ממש מחשבתו אל הפועל) צריך כפרה (וכ"כ לבאר המאירי בחיבור התשובה מאמר א פ"ז. וע"ע בשו"ת אגרות משה יורה דעה ח"ב סי' ו).
ב. גם על מחשבה רעה צריך כפרה, וכמו שאמרו חז"ל שקרבן עולה בא לכפר על הרהור הלב. ומה שאמרו שמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, היינו שאין האדם נענש עליה כעושה מעשה, אבל מכל מקום צריך כפרה, ע"כ (וכ"כ המאירי קידושין לט:).[1]
ובעיון יעקב (קידושין שם) כתב לתרץ שכיון שלפי דעתה עשתה את המעשה בפועל, באופן זה מצרפין את המחשבה למעשה.
אמנם בספר חסידים (מהד' פארמא סי' תתתתעג) מבואר שעל כגון זה לא אמרו מחשבה רעה אינה מצרפה למעשה, עיי"ש. וביאר דבריו במשנת אברהם (על הספר חסידים שם) דעד כאן לא אמרינן מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה אלא כשלא היה רק מחשבה גרידא, משום שמה שלא הוציא את המחשבה לפועל, הרי זו חזרה ממחשבתו הרעה, אבל כשעשה מעשה אלא שהמעשה היה ללא יועיל, הרי לא חזר ממחשבתו אלא שלא עלתה לו מעשהו, וכעין שמצייר בספר חסידים שהנרדף נחבא, שהרי זה דומה למי שזרק חץ להרוג את חבירו והחץ לא הגיע את חבירו, דהגם דבידי אדם אין מענישין את הזורק החץ דהא לא התהווה כאן מעשה של רציחה, והעונש של בידי אדם אינו אלא על הפעולה, אבל בידי שמים הדי הוא נענש כרוצח, כי הגם שאין כאן פעולה של רציחה אבל פועל של רוצח יש כאן.
ומקור לדברים אלו הוא מהגמרא (נזיר כג.) ומה מי שהיה מתכוין לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה טעון כפרה וסליחה, המתכוין לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה. ולכאורה קשה, למה יצטרך לכפרה ולסליחה, הא לא עשה שום מעשה של איסור, ורק כוונתו היתה לאיסור, והלא מחשבה רעה אין הקב"ה מצטרפה למעשה. אלא דשאני הכא דעשה מעשה, היינו אכילה שאכל מה שעלה בידו בכוונה לאכול דבר איסור.
ביאור המעשה באחי יוסף
בתורה מסופר שכאשר אחי יוסף פחדו שהם מקבלים עונשם על מה שעשו ליוסף, אמר להם יוסף "ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה" (בראשית נ, כ). וכתב באור החיים (שם) לבאר שמעשה אחי יוסף דומה למי שנתכוין להשקות את חבירו סם המוות וטעה והשקהו כוס יין, שאינו מתחייב כלום וזכאי גם בדיני שמים, עכ"ד.
ויש לשאול על דברי האור החיים הנ"ל מאי שונה ממה שמבואר כאן שמי שנתכוין לעשות דבר איסור ועשה דבר היתר שצריך כפרה. ובספר כלי חמדה (פרשת ויחי, ריש אות ג) כתב לבאר בב' אופנים.
א. רק בעבירות שבין אדם למקום אמרינן האי כללא שמי שנתכוין לדבר איסור צריך כפרה אפילו אם לבסוף לא עשאו. אבל בעבירות שבין אדם לחבירו שורש האיסור בהם הוא התוצאה. וכמו שאדם שנתכוין לגזול חפץ מחבירו ולבסוף נתברר שלקח חפץ של עצמו, שבודאי אינו צריך כפרה, כיון שסוף סוף לא גזל.[2]
ב. אף על פי שהמתכוין לעשות איסור צריך כפרה, מכל מקום שאני אחי יוסף שעשו לו כן לפי מה שדנו אותו כדין רודף שחייב מיתה.
ביאור הבן יהוידע בדברי הגמרא
רבינו יוסף חיים (בן יהוידע נזיר שם) הקשה מדוע צריך ללמוד בקל וחומר את עונשו של מי שאכל חזיר בכוונה, והרי עונשו מפורש בתורה בכלל מאכלות אסורות. וביאר שמדובר כאן באופן שמחמת סכנה מותר לו לאכול בשר איסור, ובאותה שעה נתאווה לבשר חזיר, ופשט ידו ועלתה בידו החתיכה האסורה ואכלה. שבאופן זה היה אפשר לומר שאין לו עונש, כיון שהותר לו אז לאכול בשר זה (אם לא היה בשר טלה מזומן לפניו). ועל זה אמר רבי עקיבא שיש לחייבו מקל וחומר, שאם כשעלה בידו בשר טלה צריך כפרה על המחשבה, כל שכן זה שנתאוה לאיסור וגם עלתה בידו שצריך כפרה, ואפילו אם כשפשט ידו לא דקדק ליטול את האסור דוקא, ע"כ.
ביאור הרב פינקוס בדברי הגמרא
הנה דרשה זו הובאה עוד בגמרא (נזיר כג.) תנו רבנן אישה הפרם וה' יסלח לה, באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה הכתוב מדבר, שהיא צריכה כפרה וסליחה. וכשהיה מגיע רבי עקיבא אצל פסוק זה היה בוכה, ומה מי שנתכוין לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה טעון כפרה וסליחה, המתכוין לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה, ע"כ.
והקשה הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל (תפארת שמשון, במדבר עמ' שלט) מה החידוש בלימוד זה שמי שנתכוין בלבד לעשות איסור, שצריך כפרה. והרי זה פשיטא שמי שנתכוין למרוד במזיד ועבור על איסור שצריך סליחה וכפרה על הכוונה הזדונית לעשות איסור דאורייתא, ואף על פי שהצילוהו מן השמים ונזדמן לו שלא לעבור על איסור.
וביאר הרב על פי מה שאמרו בגמרא (קידושין פא:) על רבי חייא בר אשי שהיה רגיל להתפלל להקב"ה שיצילהו מיצר הרע, וכששמעה זאת אשתו העמידה אותו בנסיון וכו', עיי"ש. וצריך ביאור איך יתכן שהצדיק הזה נכשל ברגע אחד באיסור, ומה גרע נסיון זה משאר נסיונות שהיו לו עד עכשיו שבודאי עמד בהם.
והנה אמרו חז"ל (קידושין ל:) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, עיי"ש. והיינו שצריך סייעתא דשמיא כדי להינצל מעבירה.
וכך היה אצל רבי חייא בר אשי, שבכל יום ויום היו לו נסיונות כמו שיש לכל אדם, והיה רגיל להתפלל לסייעתא דשמיא כדי שלא ייכשל בעבירה, ועל ידי זה היה מתגבר על יצרו ולא חוטא. והנה באותו היום שעמד יצר הרע כנגדו, ראה שאינו יכול לו, ואין לו את הסייעתא דשמיא. ולאמיתו של דבר היה זה מכיון שלא היה באותו המעשה עבירה כלל, שהיתה זאת אשתו, ואין סייעתא דשמיא אלא במקום שיש עבירה במעשה. אלא אדרבה הסייעתא דשמיא היתה כנגד הצד השני, כיון שהיה זה מעשה מצוה, וכדמשמע שהיא הקפידה "מכדי הא כמה שני דפריש מינאי", ובמקום שהסייעתא דשמיא תציל אותו, היא עוד דחפה אותו, ולכן לא עמד בזה.
ובזה ביאר הרב את דברי רבי עקיבא, שמה מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, שבעצם אין לו עזר מאת הקב"ה להינצל מן העבירה, לפי שאין כאן מעשה עבירה כלל, ומכל מקום אמרה התורה שצריך כפרה וסליחה. מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר, שהקב"ה עוזרו שלא יחטא והיה יכול להתגבר, על אחת כמה וכמה שצריך כפרה על מה שעבר וחטא, ודפח"ח.
אם מותר להעמיד פועל בנסיון גנבה
בשו"ת תורה לשמה (סי' תז) נשאל אודות אחד שרוצה לבדוק את נאמנותו של משרתו באופן שישליך מעות בדרך שייראה כאילו נפל ולא הונח שם בכוונה ובזה יראה אם משרתו יקחם לעצמו או שיביאם אליו. או שיאמר שעבדו שהוא שולח עמו מאה מטבעות לחבירו ויניח אצלו יותר ממאה מטבעות ובזה יבדוק אם יחזיר לו העודף או שיקח לעצמו, האם מותר לנסות או שאסור משום ולפני עור לא תתן מכשול. והשיב בתורה לשמה לאסור, והביא כמה ראיות לדבריו.
בגמרא (מועד קטן יז.) אמרו על שפחה של בית רבי שלא נהגו חכמים קלות ראש בנידויה, והיינו שראתה איש אחד שהכה את בנו הגדול, ואמרה לו שיהא בנידוי משום שעבר על לפני עור לא תתן מכשול, ופירש רש"י שכיון שהבן גדול שמא יבעט באביו ונמצא אביו מכשילו באיסור הכאת אב, ע"כ. הרי שאף על פי שאינו בודאי שהבן יעשה כן מכל מקום נקטינן לאסור. וכן בנידון דידן שיש לחוש שמא יבוא המשרת וייכשל באיסור גזל ונמצא האדון עובר משום לפני עור.
בגמרא (יומא עד.) אמרו שחצי שיעור אסור מן התורה, משום דחזי לאיצטרופי שאם שאם יימצא שיבוא לאכול אחר כך עוד וישלים לשיעור יעבור על איסור, אף על גב שעתה בעודו אוכל את החצי שיעור הראשון אינו עובר כל איסור. וכן בנידון דידן שהאדון מניח את הפתיון באופן שראוי עתה שיעבור המשרת על איסור.
בגמרא (בבא מציעא עה:) אמר רב כל מי שיש לו מעות ומלוה אותם שלא בעדים, עובר משום לפני עור לא תתן מכשול, ופירש רש"י שעולה על רוחו של לוה לכפור, ע"כ. הרי שאף על פי שאין זה בודאי שהלווה יכפור, עם כל זה המלוה עושה איסור. והוא הדין בנידון דידן.
והוסיף בתורה לשמה שם שאין ליתן תקנה לאדם שינסה את משרתו, וכדי שלא יעבור על איסור אז יקנה לו את הממון שהוא מנסהו בו ויזכה אותו לו על ידי אחר שלא בידיעתו מדין זכין לאדם שלא בפניו, ובכהאי גוונא אם יגנוב אין כאן גניבה. כיון שסוף סוף המשרת יתכוין לעשות איסור אם יבוא לקחתו. וראייה ממה שאמרו בגמרא (קידושין פא:) על רבי חייא בר אשי שהיה אומר הרחמן יצילנו מיצר הרע, וכשיום אחד שמעתו אשתו שאומר כן קישטה עצמה עד שתבעה לעבירה, וכשחזר לביתו ישב בתוך התנור, וגם כשאמרה לו אשתו שהיתה זאת היא, אמר לה שהוא על כל פנים נתכוין לאיסור, עיי"ש. וכ"כ בתוספות (קידושין לב.) במעשה דרב הונא שקרע שיראי בפני רבה בנו, שהודיעו קודם לכן שהוא מוחל על כבודו, עיי"ש. עכ"ד התורה לשמה.
ניסה להרוג את חבירו ולא הצליח אם צריך כפרה
הגאון רבי חיים פלאג'י זיע"א (חוקות החיים סי' פז) דן אודות אדם שניסה להרוג את חבירו על ידי שהניח סם המוות בצלחת חבירו, או שהניח לפניו מוקש, ומן השמים ריחמו על אותו אדם וניצל ולא מת. האם האיש שרצה להרע לו נענש על זה או לא.
והביא מה שאמרו במדרש (שמות רבה א, לא) על הפסוק "וישמע פרעה את הדבר הזה ויבקש להרוג את משה" (שמות ב, טו), שעמדו דתן ואבירם והלשינו על משה רבינו, ושלח פרעה והביאו סייף שאין כמותה ונתנו עשר פעמים על צוארו ונעשה צוארו של משה כעמוד השן ולא הזיקתו, עיי"ש. ולאחר מכן אמר הקב"ה למשה "כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך" ופירש רש"י שהכוונה לדתן ואבירם שירדו מנכסיהם, ועני חשוב כמת, עיי"ש.
נמצינו למדים שאף שבפועל לא מת משה רבינו, מכל מקום כיון שהם ביקשו אם נפשו, הם קיבלו על כך עונש, עכ"ד.
וכבר כתב כן בספר חסידים (מהד' פארמא סי' תתתתעג) שאחד רדף אחר חבירו בחרב שלופה, והנרדף נחבא ולא מצאהו הרודף. ואחד היה מבקש אדם, ולא להורגו אלא לתופשו כדי לחתוך ידו או אחר מאבריו שאין הנשמה תלויה בו וחתך לו אבר אחר. דע לך כי בידי שמים בעולם הבא נענש יותר אותו שחשב להרוג, ועל זה לא אמרו מחשבה רעה אינה מצרפה למעשה, שהרי רדף אחריו ונגמרה מחשבתו להורגו, ע"כ.
עצה לנותן צדקה לאדם שמסופק שמא אינו ראוי ליטול צדקה
הגאון רבי ישעיה בלויא זצ"ל (צדקה ומשפט פ"ב ס"ק נז) כתב בשם הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל שמי שנותן צדקה לאדם שיודע בו שהוא שהוא רמאי, שלא מועיל שהנותן יכוין בלבו ליתן לו לשם מתנה. כיון שמכל מקום הרי הוא מכשיל את המקבל, שהרי המקבל מתכוין לקחת את הממון שלא כשורה, ואף שבפועל אינו עושה איסור כיון שהנותן גמר בלבו ליתן לו מתנה, מכל מקום הרי זה כמי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה.
נותן הלואה לאדם שבודאי לא יחזיר לו
וכיו"ב באדם שמלוה לחבירו ויודע שהוא לא מתכוין להחזיר לו, וגומר בדעתו שאם לא יחזיר לו שהוא מוחל לו על חובו, שצריך להודיע לו שהוא מוחל לו שאם לא כן הרי שהמקבל עושה איסור במה שהוא לא חושב להחזיר לו והוי בכלל "לווה רשע ולא ישלם", ואף על פי שבפועל אינו עושה איסור כיון שהנותן מחל לו.[3]
נתכוין לבייש את חבירו אך חבירו לא נתבייש בכך
כמו כן יש לדון באחד שנתכוין לבייש את חבירו וקורא לו בשם גנאי, אך חבירו לא התבייש בכך. ובפשטות יש לומר שהמכנה שם עובר איסור. אולם לפי מה שכתב בכלי חמדה שבעבירות שבין אדם לחבירו לא אמרינן האי כללא, גם בזה יש לומר שלא עבר איסור, ודו"ק. (ועי' ברש"י בבא מציעא נח:)
קונה ממוכר רמאי ומתכוין למחול לו על שגוזל אותו
בשו"ת התעוררות תשובה (יורה דעה סי' ו) כתב שאסור לאדם לקנות ממוכר שמרמה במשקלותיו, ואף אם יודע הקונה מכך ומוחל לו, כיון שמכשיל בכך את המוכר שהוא מתכוין לגזול והרי זה כמי שנתכוין לאכול בשר חזיר וכו', אלא צריך להודיע למוכר שהוא יודע שהוא מרמה אותו, ושאף על פי כן הוא מוחל לו, ע"כ.
נתכוין לדבר בגנות חבירו ולא ידע שדיבורו הוא לתועלת
החפץ חיים (לשון הרע כלל ד סעי' יא, מקור חיים ס"ק מו) דן אודות אדם שהתעניין אצל חבירו על אדם מסויים ולא הודיעו שמברר אצלו לתועלת כגון לצורך שידוכין או שותפות, וחבירו סיפר לשון הרע. האם המספר צריך כפרה על דיבורו כיון שהוא נתכוין לעבור איסור, שלא ידע שמותר לו כעת לספר לחבירו.
וכתב החפץ חיים שהשואל היה צריך תחילה להודיע לו שמברר אצלו לתועלת, וכיון שלא הודיע לו כן וחבירו התכוין לגנותו, עובר גם השואל על איסור לפני עיור. והביא שבספר חסידים (סי' קנב) כתב שבכהאי גוונא לא עבר השואל על לפני עיור.
והביא החפץ חיים ראייה לדבריו ממה שאמרו בגמרא (קידושין לב.) על רב הונא שקרע בגד לפני רבה בנו כדי לנסותו אם יכעס. ואמרו בגמרא שכדי שרב הונא לא יעבור על לפני עיור הוא מחל על כבודו. וכתבו שם התוספות שגם הודיע לו לבנו קודם לכן שמחל לו, דאם לא כן הרי סוף סוף נכשל הבן במה שנתכוין הוא לעבור איסור, ע"כ. ומינה לנידון דידן. וגדולה מזו כתב החפץ חיים שם בסוף דבריו שבכהאי גוונא חשיב שעלה בידו בשר חזיר, שבעניינים אלו הכל הולך אחר הכוונה, והמספר נתכוין לגנות, עיי"ש.
[1]. וע"ע שם בחתם סופר שהקשה שאם האשה צריכה כפרה מדוע ה' סולח לה, והרי אין הקב"ה ותרן.
[2]. ומכל מקום סיים שאם לבסוף לא נצמח מזה רעה, אך גם טובה לא נצמחה ממחשבתו, בודאי שצריך כפרה, עיי"ש. וע"ע במשנה ברורה (סי' תרז ס"ק יג) בשם הפרי מגדים שגנבה וגזלה הוו נמי עבירות שבין אדם למקום, עיי"ש.
[3]. עיי"ש בצדקה ומשפט מה שכתב להעיר על דברי הרב אויערבך. וע"ע בפתחי חושן (דיני הלואה פ"א הערה טו).
