פרשת בא | ממשיכים עם המעשה משבעת הקבצנים

Getting your Trinity Audio player ready...

בשבוע שעבר דיברנו במעשה משבעת הקבצנים על הבן והבת שהלכו לאיבוד ביער ובאו אצלם הקבצנים, נזכיר את זה בקצרה ובע“ה נמשיך עם המעשה. למעשה הבן והבת מרמזים על כל אדם יהודי שיש בו את שתי הבחינות הרוחניות שנקראים בן ובת, הבן זה בחינת הכוח המברר והכוח הנלחם פה בעולם הזה, כי באמת המלחמה האמתית בעולם הזה זה מלחמתה של תורה, דהיינו להתגבר על המידות הלא טובות ועל התאוות של העולם הזה, ואת זה אנחנו יכולים לעשות למעשה רק  ע“י החיבור שלנו לתורה כי אין שום דרך בעולם שמדריכה את האדם להתגבר על היצר הרע שיש בתוכנו ומהמקום הזה לקבל את האמונה ואת המלכות של הקדוש ברוך-הוא.

אין לנו יצה“ר לאכול עוגת בוץ

למעשה יש בחינה יש היא יותר גבוהה מבחינת הבן וזה בחינת הבת. הכוח והרצון הפנימי שלנו לקבל תענוגים זה חלק מבריאת העולם וזה תכלית בריאת העולם אבל מכיוון שהקב“ה רוצה את העבודה שלנו בעולם הזה לכן הקב“ה ברא את כל מציאות היצה“ר שמציע לנו פיתויים ואת התענוגים שלו. למעשה עיקר המלחמה שלנו בעולם הזה זה מאיפה אנחנו מקבלים את התענוגים, מצד הקדושה וזה העבודה של הבן שבתוכנו שצריך ללמד את הבת מאיפה לקבל את התענוגים. בספר לשם שבו ואחלמה כתוב שהקב“ה השאיל תענוגים ליצה“ר, אחרת לא היה שום פיתוי בזה, ז“א שכל הכוח שלו לפתות אותנו זה מצד זה שיש לו תענוגים כי במקום שאין תענוגים אף אחד מאתנו לא יתפתה – יש לנו יצה“ר לאכול עוגת קצפת או עוגת גבינה אבל אין לנו יצה“ר לאכול עוגת בוץ, מה הסיבה? מכיוון שאין בזה תענוג לכן אנחנו לא מתפתים אחרי זה, ז“א שכל המלחמה והבירור זה בעצם מהיכן לקבל את התענוגים, בוודאי שהתכלית והשלמות זה לקבל מהקדושה

ללמד את הבת מהיכן לקבל את התענוגים

-בעולם הזה יש על זה מלחמה וזה קשה וזה העבודה של הבן בתוכנו, שזה נקרא בחינת כוח המברר, ללמד את הבחינה של הבת בתוכנו מהיכן לקבל את התענוגים, זה למעשה הבן והבת בסיפור שנאבדו ביער, בהתחלה הם היו קטנים – זה מרמז על קטנות הדעת וקטנות המוחין שבתוכנו, בהתחלה אנחנו לא יודעים את האמת כי יצר האדם רע מנעוריו, לפני שאדם מקבל את ההתעוררות וגם בשלבים הראשונים זה עדיין נקרא שהאדם בקטנות הדעת, הכוונה שאדם עדיין לא הרגיל את עצמו ללכת בדרכי התורה, בדרכי הקדושה ובדרכי עבודת השם, אז הבת מאוד מפתה, מבחינת הבת יש ליצה“ר כוח לפתות אותנו, לכן כתוב ’רגליה יורדת מות‘, הכוונה שמבחינת הבת יש את כל הירידה, כל הכוח של היצה“ר לפתות אותנו זה תמיד בא מבחינת הבת

המהלך תמיד חוזר

רבינו אומר שהבן והבת היו ביער וזה זמני הקטנות והם צעקו ובכו, בד“כ בזמנים האלה אין לאדם הרבה דעת איך להתמודד אז רבינו כבר אומר לנו מה העצה. מדרגה לדרגה המהלך הזה תמיד חוזר אפילו אצל צדיק או אצל אדם שלומד שנים, תמיד תחזור הבחינה של הקטנות זה חייב להיות ככה. בכל עלייה לעולם חדש או למדרגה חדשה חוזרת כל הבחינה של הקטנות לכן הסיפור כל הזמן חוזר על עצמו כמו מעגל השנה..

הפרוז‘קטור שמאיר בנשמה

רבינו אומר ובזה טועים החסידים שהם חושבים שהם נפלו ממדרגתם, רבינו אומר לא נפלת ממדרגתך אלא עלית למדרגה חדשה ולעולם חדש, הכוונה שכל הסיבוב שעברת מקטנות לגדלות חוזר חלילה, אם כך מה הטעם של כל מחזור? זה נדמה לנו שחזרנו אבל באמת אנחנו בעולם רוחני יותר גבוה וחדש ושם אנחנו מתחילים את כל המהלך מחדש אבל באמת אתה לא באותו מקום שהיית בעבר, אתה באמת עולה למדרגה רק שכל המלחמה מתעוררת פעם נוספת, אז רבינו אומר שבזמני הקטנות העצה זה ’וצעקו ובכו‘ לדעת את הנקודה של הצעקה והתפילה להקב“ה בזמנים האלה. רבינו כותב בסיפור ובתוך כך בא אצלם קבצן אחד – הקבצן מרמז על הסיוע שהקב“ה מסייע לנו בשעה שאנחנו נמצאים בזמני הקטנות כי זה כלל גדול מאוד שאדם באמת בכוחו לא יכול לצאת מהמציאות הזאת של הקטנות כי היצה“ר יותר חזק מאתנו, אם כך מה רוצים מאתנו? את הצעקה ואת הרצון שנגלה את הרצון שלנו ואז משמיים מסייעים לנו. כשאתה מרגיש שאתה לא יכול ואתה צועק להקב“ה אז משמיים מסייעים וזה הקבצנים, זה סוד ההארה של הצדיקים שמסייעים לנו. הנשמה של הצדיק
זה כמו פרוז’קטור שמאיר בנו ואז אנחנו מקבלים כוח
שנותן לנו להתקדם הלאה ולהתחיל לעסוק בטוב –  העניין של הצדיק היה מימות עולם

בלי הסיוע של הצדיק א“א לעשות דבר...

רבינו האר“י כותב במפורש שאדם לא יכול לעשות שום פעולה ברוחניות כלי שנשמה של צדיק תאיר בו, תעורר אותו, תיתן לו את הכוח ותסייע לו להתחיל לחזור בתשובה, לעסוק בעבודת השם ולהתחזק – רבינו האר“י כותב חידוש גדול מאוד שאפילו צדיקים בעולם הזה צריכים צדיק עליון שיסייע להם, זה המציאות של העולם שבלי הסיוע של צדיק א“א לעשות שום-דבר זה דברים מאוד מפורשים בדברי רבינו האר“י הקדוש, לכן הקבצן שבא בתוך הצעקות של הבן והבת, זה מרמז על הארה של צדיק שמסייעת להם בתוך היער שזה הזמנים של הקטנות, להחזיק מעמד בתוך כל התוהו ובהו שקורה. היסוד הראשון של העולם זה והארץ היתה תוהו..

והשבות אל לבבך כי השם הוא הא-לקים

בראשית זה סיפור כל בריאת העולם ובהתחלה התורה מספרת לנו ’בראשית ברא
א-לקים את השמים ואת הארץ‘ שנדע שיש בורא לעולם שברא יש מאין את העולמות, זה הפסוק הראשון, מה הפסוק השני? הפסוק השני בא להגיד לנו מה המציאות של העולם ’והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום‘ אבל באמת בפסוק הזה גם כתוב מה נעשה ’ורוח א-לקים מרחפת על פני המים‘ בעל הטורים כותב שזה גימטריה רוחו של משיח, זה הבחינה של רוחו של הצדיק שמרחפת בתוהו ובוהו והיא מסייעת לנו להחזיק מעמד בתוך התוהו ובוהו – מה זה הפסוק השלישי? ’ויאמר
א-לקים יהי אור ויהי אור‘, רבינו אומר בסיפור שהקבצן שזה הצדיק נותן לנו מהלחם שלו, מה זה הלחם של הצדיק? הזכרנו שלחם זה גימטריה 78 שזה שלוש פעמים שם ה-ויה, זה סוד הלחם, זה האור שהצדיק משפיע לנו והאור זה הבחינה של הדעת. דעת זה ’וידעת היום והשבות אל לבבך כי השם הוא הא-לקים‘ מתחילים להכיר את הדרכים ולהכיר את הקב“ה ואת האמונה, מתחילים להתחבר איתו. רבינו אומר ששבעה קבצנים חזרו כל פעם. כל פעם בא צדיק אחר נתן להם מהלחם ועזב אותם..

מה זה האכזריות הזאת? זה ילדים קטנים

הבן והבת שזה אנחנו רצו ללכת עם הקבצן שזה הצדיק, אבל הקבצן לא רוצה לקחת אותם ואומר להם: את זה איני רוצה שתלכו עימי, והוא משאיר אותם לבד ביער, זה לא מובן, מה זה האכזריות הזאת? יש ביער ילדים קטנים ואתה יכול לקחת אותם אז למה אתה משאיר אותם ביער? באמת זה יסוד מאוד גדול כי אדם חייב להישאר ביער, הוא חייב להישאר בתוך הקטנות עד שהוא מברר את כל ענייני הקטנות, ז“א יש נקודות רוחניות של תורה, של אמונה ושל קדושה שנמצאים בתוך היער אז אדם חייב לעבור את זה והצדיק מסייע לנו להחזיק מעמד בתוך היער אבל הוא לא מוציא אותנו מהיער עד שלא יגיע הזמן. צריך לדעת יסוד מאוד גדול שברגע שאדם בירר את מה שהוא היה צריך לברר בזמני הקטנות, אזי מיד מוציאים אותו, ברגע אחד מוציאים את האדם מהיער. יש ספר מאוד יסודי וחשוב בחסידות שנקרא פרי הארץ ושם הוא אומר שלא משאירים את האדם אפילו לא אלפית השנייה יותר ממה שצריך אבל גם לא מוותרים לאדם על אלפית השנייה, זה הכל הולך כחוט השערה ומכוון בהשגחה פרטית כמה זמן צריך לעבור את הקטנות כי באמת בזמני הקטנות נעשה בירור מאוד גדול

זה מדוד ושקול כחוט השערה

צריך לדעת שזה גזירת הבריאה שאדם יעבור את זמני הקטנות. ברגע שאדם מתקשר עם הצדיק ורוצה לחזור בתשובה ולהתקרב להקב“ה אז הוא כבר במהלך האמת ובמהלך הטוב – אז לכאורה תוציאו אותו מהיער? תן לו גדלות המוחין שכל היום ישב וילמד תורה ויהיה בדבקות – אבל אי אפשר לעשות את זה מכיוון שמצד גזירת הבריאה אדם חייב לעבור את זמני הקטנות, לכן צריך לדעת שזה מדוד ושקול כחוט השערה ובשמיים לא טועים בדבר הזה – זה יסוד מאוד גדול.

עד כדי כך צריך לעבור בצורה כ“כ חריפה

כל מה שעובר על האדם זה הולך ממש כחוט השערה וזה מאוד מדויק ומדוקדק וזה יסוד מאוד גדול באמונה – סה“כ עובר על כל אחד מאתנו מה שעובר והרבה פעמים אנחנו שואלים את הקב“ה: עד כמה צריך לעבור? עד כדי כך צריך לעבור את זה בצורה כ“כ חריפה? אין אחד בדור שלנו שלא שואל את הקב“ה את השאלה הזאת, אם הוא לא שואל את זה בפה, בוודאי שהנשמה שלו שואלת את הקב“ה את השאלה הזאת – אומר פרי הארץ: תדע שזה מדוקדק כחוט השערה עפ“י התיקון שלך, לכן הקבצנים לא רצו להוציא תא הבן והבת מהיער, ביום יום יש לנו ניסיון מאוד גדול בדבר הזה, לקבל את ההנהגה של הקב“ה ולא להתלונן בתוך הפנימיות שלנו..

רק התקרבתי אלייך ונהיה לי יותר תיקונים

להקב“ה יש נציג בעולמנו, ברגע שאנחנו מתלוננים על הקב“ה הרבה פעמים לא נעים לנו לגשת להקב“ה ישירות אז אנחנו מתלוננים על הנציג שלו שזה הצדיק: רגע ראיתי שאתה יכול להושיע, ראיתי אצלך ישועות, ראיתי כבר הרחבות, הייתי באומן והרגשתי שאני מקבל אורות גדולים שלא כדרך הטבע אז למה צריך לעבור את הצמצומים האלה? אומר הרב שהרבה פעמים באים בתלונה על הצדיק, לפעמים לא נעים לנו להתלונן ישירות על הקב“ה אז אנחנו ממשיכים את כל התלונות על הצדיק, זה מה שכתוב שמשה בא לגאול את עמ“י אז מה אמרו לו הניצבים, יש אומרים שזה דתן ואבירם ויש אומרים שזה שוטרי-ישראל שהיו מצד עצמם צדיקים, הם פשוט קיבלו מכות. אחרי שמשה ואהרן באו לפרעה הם קיבלו יותר מכות, אז הם אמרו למשה: מה עשיתם לנו? מאז שבאתם לדבר עם פרעה רק הכבדתם את העבודה, רואים שיש פה תלונות על הצדיק, רק התקרבתי אלייך ונהיה לי יותר תיקונים מה הולך פה? באתי עם רצונות טובים וגם הרגשתי שאני מתעלה אבל פתאום כזאת הסתרה וכזה צמצום? אז באים בתלונות על הצדיק ורואים שאפילו משה רבינו מבחינה מסויימת התבלבל מהטענה הזאת ואומר להקב“ה: למה הרעות לעם הזה?

מגיע זמן הגאולה והגלות רק מתגברת..!

הקב“ה אומר למשה רבינו ללכת לפרעה ולגאול את עמ“י, מגיע זמן הגאולה. משה ואהרן באים לדבר עם פרעה ומה קורה לעמ“י אחרי זה ? רק מתגברת הגלות, כל העבודה רק מתגברת יותר ויותר, מה היגיון בזה? מה המהלך של ההנהגה של הקב“ה? כתוב בספרים הקדושים שמכיוון שהקב“ה רצה לזרז את הגאולה לכן כדי לזרז את הזמן הקב“ה הגביר את השעבוד אבל תיכף ומיד כבר באה הגאולה – כל זה באה ללמד אותנו את היסוד שהכל מדוקדק כחוט את השערה, לפעמים קשה לנו לקבל את זה שזה עד כדי כך אבל אדם צריך לדעת כלל שאין האדם מקבל הסתרה, צמצום או קושי אפילו לא אלפית השנייה יותר ממה שהוא צריך, זה עד כדי כך מדוקדק

עשו ביניהם שיהיו תמיד ביחד

הצמצום והקושי למעשה בונה את האדם, אנחנו לא מרגישים את זה אבל זה בונה אותנו לכן שבע פעמים הבן והבת עוברים את זה שזה בחינת שבע יפול צדיק וקם, רבי נתן אומר שבע כפול עשרת אלפים פעמים. אחרי שבא להם הקבצן השביעי שזה אחרי שבע פעמים של הנפילה, אח“כ נגמר להם הלחם ומספר רבינו: והתחילו לילך לישוב, עד שבאו לאיזה דרך. והלכו על אותו הדרך עד שבאו לאיזה כפר. ונכנסו אלו הבנים באיזה בית, והיו מרחמים עליהם ונתנו להם לחם. וחזרו ונכנסו באיזה בית, ונתנו להם גם כן, והיו מחזרים על הפתחים. וראו שזה טוב לפניהם. ועשו ביניהם שיהיו תמיד ביחד. ועשו להם שקים גדולות, והיו מחזירים על הפתחים, והלכו על כל השמחות: על סעודת ברית מילה ועל חתונות, והלכו להם למקום אחר. והלכו לעיירות, והיו מחזרים על הפתחים. והלכו על הירידים, וישבו בין הבעטלירש (קבצנים) כדרך שיושבים שם על ’הפריזביס‘ (אצטבאות – אבן) עם הטעליר (צלחת לאסיפת מטבעות). עד שהיו אלו הבנים מפורסמים אצל כל הבעטלירש. כי כולם הכירו אותם, וידעו מהם שאלו הם הבנים שנאבדו ביער כנ"ל. כאן מתחיל שלב חדש..

יכול להיות בפרנסה, בזיווג, בתוך הבית וכו‘

רבינו אומר שהם התחילו ללכת לאיזה יישוב – אחרי שעובר על האדם הרבה בירורים והרבה נפילות בתוך החושך מגיעים ליישוב, הכוונה שמגיעים לבחינה מסויימת של יישוב הדעת, מתחילים להבין את המהלך שהקב“ה מנהיג אותנו, כי רוב הבירורים שעוברים עלינו, זה נראה לנו הרבה פעמים שזה מצד זה שיש קשיים, זה יכול להיות בפרנסה, בזיווג, בתוך הבית וכו‘ אדם מרגיש הרבה פעמים שהקשיים באים מבחוץ…

אדם מתחיל להבין את ההנהגה של השם

-אומר רבינו תדע לך שכל הקשיים זה נראה בעולם הזה כאילו זה בא מבחוץ אבל אם אין משהו בפנימיות שלך שצריך את הקשיים האלה אז הקשיים האלה לא קיימים, אין להם מציאות אמיתית אלא זה רק התגלות שאנחנו צריכים לעבור, זה משהו בחיצוניות שמשקף משהו בפנימיות שלנו. בשלב מסויים אחרי שאדם הרבה התברר והשתדל ונלחם בזה, יש שלב שאדם מגיע למקום שנקרא יישוב בדעת. במקום הזה  אדם מתחיל להתגבר בתוכו ומתחיל לקבל את הדברים בצורה אחרת – התבגרות זה לא התבגרות שהעולם קוראים לו התבגרות, אלא התבגרות ברוחניות – אדם מתחיל יותר להבין את ההנהגה של הקב“ה. ישב אצלי יהודי וסיפר לי שהוא מאוד מתמודד עם הפרנסה, ב“ה יש להם משפחה ברוכת-ילדים, הוא אמר לי: היום אני יכול לסכם את זה, אתה יודע כמה פעמים עברתי קשיים הכי גדולים ונלחמתי בכל הכוחות שלי בידיים, ברגליים, בראש, בדיבור ובכל דרך אפשרית ותמיד הדברים היו מתרסקים מולי, היום אני כבר יודע שבמצבים האלה שראיתי שכבר אין לי כוח ואני כבר
לא יודע מה לעשות ונכנעתי, דווקא במצבים האלה היו באות לי הברכות הכי גדולות..

התחברו לקבצנים והתחילו לחיות כמותם

מתוך כל המעברים שאדם עובר אז הוא מתחיל להבין את סדר ההנהגה של העולם וזה מביא אותו ליישוב הדעת לכן רבינו אומר שהם התחילו ללכת ליישוב, ליישוב הדעת. ואומר רבינו שכשהם התחילו ללכת ליישוב עד שהם הגיעו לאיזה דרך והתחילו לחזר על הפתחים והוטב לפניהם הדרך הזאת, עד שהם התחברו לחבורה של קבצנים והם התחילו לחיות כקבצנים – פה רבינו מרמז על יסוד מאוד עמוק שבעצם מסביר גם את כל העניין של היער והיציאה מהיער – עכשיו הם עלו למקום חדש, הם הצטרפו לקבצנים, הם הבינו שזה תכליתם והוטב לפניהם הדרך הזאת, הם הבינו שזו הדרך – מה רבינו מרמז בנקודה הזאת?

להתפלל עם הרב בנץ בניגונים

אם נתבונן על הסדר של המציאות שלנו הרבה פעמים אנחנו מרגישים שיש דברים שאנחנו יכולים לעשות, זה גם בגשמיות אבל בעיקר ברוחניות, זה משתנה מזמן לזמן אבל תמיד יש משהו שאנחנו יכולים לעשות, יש זמנים שמסייעים לנו אז אנחנו יכולים לקום מוקדם בבוקר, להתפלל עם הרב בנץ בניגונים, ללמוד אח“כ תורה וכו‘,
יש סיוע בדבר. כשיש סיוע אדם מרגיש שמחה, אדם שמח בזה כי כשיש הארה וסיוע ללמוד תורה ולהתפלל, לתת צדקה ולקיים את המצוות, זה גן-עדן, זה הכי טוב שיכול להיות בעולם, הנשמה מרגישה את השמחה הכי גדולה כשהיא נמצאת במקום הזה, אבל אנחנו רואים שמי פעם בפעם יש מציאות של קשיים מאוד גדולים שמתעוררים כנגדנו כל אחד לפי בחינתו, הרבה פעמים אנחנו מרגישים מצב של חוסר
אונים בעבודה הרוחנית שלנו – שני המצבים האלה הם שניהם מצבי אמת, שניהם מצבים של השגחה פרטית שהקב“ה מנהיג אותנו ושניהם באים בעצם לתקן דברים..

רק רוצה להוציא את הכעסים הפנימיים

מחטא אדם הראשון ואנחנו עוד הוספנו בדרך, ירד עלינו שתי בחינות שצריך לתקן: אחד זה עצלות ברוחניות, פירוש הדבר שאין לאדם חשק לקום ולהתגבר על היצה“ר בעבודת השם, לדוגמא אנחנו הולכים ברחוב ויש לנו מצווה מדאורייתא ’ולא תתורו‘, עכשיו כל אחד מאתנו יודע כמה קשה להוריד את העיניים ברחוב. דוגמא נוספת זה מידת הכעס שבאדם, כשאדם כועס הוא רק רוצה להוציא החוצה ולבטא את כל הכעסים הפנימיים שלו וכן הלאה – שימו לב שיש כאן מלחמה כנגד העצלות להתעורר ברוחניות והעבודה הזאת זה עבודה של מסירות נפש, זה חלק אחד אמיתי בעבודת השם שאנחנו צריכים להתעורר כנגד מידות, תאוות, קשיים והתמודדויות..

אור שלהבת הנשמה בוערת עד האין סוף

-אנחנו רואים שכמו שזה ברוחניות זה גם בגשמיות, אדם שרוצה להצליח בעבודה צריך לעשות מסירות נפש על הדבר. אז דבר אחד זה צריך לדעת שבעולם הזה יש מצבים שצריכים למסור את הנפש, להתאמץ ולהשתדל. אם כל העבודה שלנו היתה רק בתחום הזה של המסירות נפש והיינו מצליחים ללכת בדרך הזאת, אז מה היה קורה? תוך שלושה חודשים כל אחד מאתנו כבר היה צדיק מאוד גדול. מצד הנשמה שלנו אנחנו רוצים למסור את הנפש כי בתורה מ“ט רבינו אומר שאור השלהבת של הנשמה היהודית בוערת עד האין סוף, יהודי מוכן למסור את הנפש עד הסוף ותוך שלושה, ארבעה חודשים אדם הופך להיות הצדיק הכי גדול, אז מה חסר בזה שכולנו נהיה צדיקים? מה הבעיה  בזה? מדוע אנחנו מגיעים למצבים ששמים לאדם אזיקים על הידיים ועל הרגליים והוא לא יכול לעשות שום דבר? הרבה פעמים משביתים את האדם, לכל אחד יש את הדרגה ואת העוצמה שלו שהוא מרגיש שהוא חסר אונים לחלוטין, גם זה אמת וגם זה ההנהגה של הקב“ה. אם הדרך היתה רק של מסירות נפש אז היינו צדיקים אבל היינו צדיקים בעלי-גאווה, היינו מרגישים כוחי ועוצם ידי..

כן הולך לך, וזה מה שצריך עכשיו להיות..

כדי לעזור לנו לברר את הגאווה אז אנחנו עוברים את המצב של החוסר אונים, אנחנו מרגישים שהקב“ה לקח מאתנו את כל הסיוע ואת כל הסיעתא דשמייא ופתאום אנחנו מרגישים שאנחנו לא מסוגלים ואז מה נקודת העבודה במקום הזה? כשאדם בקטנות המוחין ובמצב של החוסר אונים מה קורה לאדם? או שהוא כעוס על הקב“ה או שיותר מצוי שאדם יהיה עצוב ומדוכא, שום דבר לא הולך לי – זה לא הולך לך שום דבר, זה כן הולך לך וזה מה שעכשיו צריך להיות, זה לא טעות בהנהגה וזה גם לא טעות שלך, זה המציאות שצריכה להיות – אז מה דורשים מאתנו במצב הזה? להכיר שבעצם אם הקב“ה לא עוזר לי אז אני לא מסוגל לעשות שום דבר, לבוא אליו בהכנעה שזה ההכרה וההבנה שאנחנו מבינים שאם הקב“ה לא עוזר לנו אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר – ההבנה הזאת מתקנת את כל החיסרון בזמנים של המסירות נפש. כי בזמנים שהולך לאדם הוא עושה טוב, הוא באמת מתחזק ומשתדל לעשות כל שביכולתו אבל אז בהכרח שיכנס לאדם גאווה..

חודש וחצי כמעט כמו רשב“י

בזמנים של החוסר אונים כשאנחנו מבינים את הנקודה הזאת, אנחנו מבינים לא לכעוס על הקב“ה ולא להיות בעצבות. כעס ועצבות זה אותו מטבע רק צדדים שונים כי שניהם זה חוסר השלמה עם ההנהגה של הקב“ה: למה עשית אותי חסר אונים? למה אתה מחליש אותי? למה אני לא יכול לעבוד אותך כמו בהתחלה? חודש וחצי קמתי לפני הנץ, טבלתי במקווה, התבודדתי והרגשתי חודש וחצי כמעט כמו רשב“י, למה אתה לא מסייע לי? זה אי-הסכמה עם ההנהגה של הקב“ה ובאמת בשורש זה אי-הבנה..

את מה שאני יכול לעשות, אני חייב לעשות

בעצם אנחנו לא מבינים שככה הקב“ה רוצה, שיהיה לך עכשיו אזיקים על הידיים ועל הרגליים ואתה צריך לקבל את זה – מה ז“א? מה שאני יכול לעשות, אני חייב לעשות. אבל מה שאני לא יכול לעשות, אני לא כועס על הקב“ה ואני לא עצוב מזה שהקב“ה עושה לי את זה אלא אני בא ואומר להקב“ה: תעזור לי, רק אתה יכול לעזור לי, אני נכנע לפנייך כי אני חסר אונים, מי אני? גרגיר עפר, אם אתה לא מסייע לי אני לא יכול לעשות שום דבר. שתי הבחינות האלה הם הכרח המציאות לכן הזמנים האלה, עד שאדם לא מקבל את הנקודה של ההכנעה והסכמה שזה חלק מסדר ההנהגה, אז משאירים את האדם ביער, תישאר בקטנות עד שתבין שאתה לא יכול לצאת לבד מהיער. הקב“ה אומר: עד שאני לא יושיע אותך, אתה לא יכול לצאת

אתה לא יכול לצאת בלי סיוע מהקב“ה..

אדם צריך להבין את הנקודה הזאת וזה נקרא בספרי החסידות והקבלה: להפוך את האני לאין. רואים הרבה בספרים הקדושים שמדרגתם הצדיקים זה מדרגת האין, מה זה? מה הוא לא מציאות? זה לא הכוונה שהוא לא מציאות אלא זה אני ואין בדעת של האדם – האני בדעת של האדם זה אני יצליח, אני אסתדר, אני יודע איך להסתדר בכל אל תדאגו, ככה אדם נולד, קודם כל אני יכול להסתדר עם הכל. האין זה להבין שאני לא יכול בלי הסיעתא דשמייא ואנחנו כל הזמן הופכים את האני לאין, עד שלב מסויים שאדם לא מגיע לאיזה מדרגה באין, לא נותנים לו לצאת מהיער, אומרים
לו: תשב פה ביער, כי אתה לא מבין שאתה לא יכול לצאת מהיער בלי שהקב“ה
לא יסייע לך, אז הדבר הזה חוזר חלילה וזה השבע יפול צדיק וקם, שכל הנפילות
זה רק להבין ולהשיג שאם הקב“ה לא מסייע לי אני לא יכול לצאת. אפילו אצל צדיקים גדולים הם גם צריכים לעבור את הבירור הזה לפי בחינתם. מתי אדם הופך את האני לאין, שהוא לא סומך על עצמו והוא סומך על הקב“ה? בנפילה של האדם..

’ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת‘

דוד המלך הוא מלך המשיח ומשיח בן-דוד, הוא מתקן את כל הבריאה. בישעיה כתוב ’הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד‘, זה הולך ע למשיח צדקנו ורבינו האר“י כותב שהוא ישיג יותר מכל הצדיקים שהיו בכל הדורות, אם הוא צריך להשיג את השלמות אז איזה שלמות הוא צריך להשיג? להפוך אני לאין, אם זה ע“י כישלון ע“י נפילה, לא חייב להיות בעבירה אבל זה חייב להיות בחינה של נפילות וכישלונות, אז איך הוא ישיג את כל זה? מספרת הגמרא בסנהדרין דף צו: רב נחמן שאל את רבי יצחק: ראית את בר-נפלי? אמר ליה: מאן בר-נפלי? אמר ליה: משיח. הלוא כתיב ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת. איך המשיח זוכה לכל הבחינות שלו? ע“י הבחינה של הבר-נפלי אבל הנקודה שלו זה שהוא לא עוזב את הקב“ה וזה נקרא להפוך את האני לאין, הוא צריך להגיע אל האין השלם שזה הרגל הרביעית במרכבה

התורה מגדלת, מחנכת ומצמיחה אותנו

בגלל שהמשיח צריך להגיע לבחינה כזאת גבוהה בשלמות, הוא צריך לעבור כ“כ הרבה נפילות כדי לברר את הבחינה הזאת של להפוך את האני לאין. לפני כמה שבועות אחד האברכים אמר לי חידוש מאוד יפה: מה זה הכינוי בן תורה? בן מקבל מהאבא ומהאמא את הכוחות הרוחניים, האבא והאמא צריכים לגדל אותו לחנך אותו וכו, אז בן תורה זה הכוונה שהתורה היא האבא והאמא של האדם, היא מגדלת אותו ומחנכת אותו, היא מצמיחה אותו וכן האלה, זה הכוונה בפשטות בן תורה, שהוא מקבל את חיותו ואת כוחו מהתורה. הוא אמר לי: אם זה המושג בן תורה, אז משיח מקבל את כל חיותו וגדילתו וצמיחתו מהנפילות, כי זה בן הנפילות. כמו שבן מקבל מהאבא והאמא ובן תורה מקבל מהתורה אז המשיח מקבל מהנפילות, איך זה? מכיוון שהוא יודע להתבונן בכל נפילה איך להתקרב על-ידה עוד יותר להקב“ה, ומה ההתקרבות? להפוך אני לאין, הוא מכיר יותר בעומק כמה הוא תלוי בהקב“ה..

רבי עקיבא טיפס אחריה עד לחצי הדקל

יש מעשה שמובא בגמרא במסכת קידושין, הגמרא מספרת על רבי עקיבא שהיה גדול התנאים, כתוב שהוא היה שורש התורה שבע“פ, כל המשנה והברייתות והגמרות הכל זה מרבי עקיבא – כתוב שרבי עקיבא היה בן גרים ולפי בחינתו הוא היה בעל תשובה והוא היה בעל ענווה ושפלות עצומה, אבל דבר אחד רבי עקיבא לא היה יכול להבין: איך יהודי נכשל בענייני הקדושה והצניעות. רבי עקיבא היה כ“כ קדוש שהוא לא היה יכול להבין איך יהודי נכשל בזה. אומרת הגמרא שהוא היה מלגלג מעוברי עבירה, רש“י כותב: כסבור היה רבי עקיבא שאם הם היו רוצים הם היו יכולים לעמוד בניסיונות. אומרת הגמרא שיום אחד התחזה לו השטן כאישה יפה ורבי עקיבא התחיל לרדוף אחריה, אותו שטן עלה לראש הדקל ואומר הגמרא
שרבי עקיבא עלה עד לחצי הדקל ואז התגלה לו השטן ואמר: לולא שמכריזים
עלייך בשמיים הזהרו ברבי עקיבא ובתורתו, הייתי מכשיל אותך עכשיו בדבר עבירה.

אם הקב“ה לא עוזר אני לא יכול לעשות!

-מה זה כל הבירור הזה של רבי עקיבא? פה רבי עקיבא השיג שלמות מאוד גדולה, באותה נקודה שחשבת שזה רק תלוי בך ופה עוד לא ביררת את הנקודה של האין ושל הסיעתא דשמייא שאילולי הקב“ה עוזר לך אתה לא יכול לעשות שום דבר, רבי עקיבא הוא תנא קדוש אז הוא לא יכול להבין מה זה יהודי שלא נשמר בקדושה, אז לימדו אותו את הנקודה הזאת וזה נקרא בר-נפלי, שלומד מתוך הנפילות שלו עוד יותר להתקרב להקב“ה, זה מה שרבינו אומר שהבן והבת יצאו מהיער והתחילו ללכת באיזה דרך והטוב בעיניהם לחזר על הפתחים, זה ההשגה שאפשר לצאת איתה מהיער שאם הקב“ה לא עוזר לי אני לא יכול לעשות שום דבר. מה זה מחזרים על הפתחים? הפתחים זה הכותל המערבי, שמעון הצדיק, שמואל הנביא, רשב“י, יוסף הצדיק, רבינו, זה יכול להיות השדה או ליקוטי תפילות וכו‘ זה הפתחים של התפילות…

מסייעים לאדם והוא מתחיל לצאת מהיער

-כל דרך של תפילה זה נקרא מחזרים על הפתחים, שאדם מבין שאם הקב“ה לא עוזר לי אני לא יכול לעשות שום דבר. ככל שאדם מבין את זה יותר הוא יותר יוצא מהיער ומתחיל לגדול, הגדילה של האדם מותנת בנקודה הזאת. ככל שאדם יותר מבין עד כמה הוא צריך את הקב“ה ככה מסייעים לאדם מן השמיים והוא מתחיל לצאת מהיער. רבינו אמר שכל מה שהוא בא לעולם זה כדי ללמד את נשמות ישראל את דרך התפילה – מישהו הקריא לי שיחה של המוהרא“ש שסיפר שלו אחד מאנ“ש שפעם הוא היה בכותל והוא שמע איזה יהודי מתפלל כי כאב לו השיניים והוא אמר להקב“ה: תרפא לי השיניים, והוא חזר על זה כמה פעמים ואז הוא פתח את הפה והראה להשם את השן שכואבת לו. המוהרא“ש סיפר שזה הדרך של ההתבודדות, שאפשר להראות להקב“ה איזה שן כואבת לי, להרגיש כזאת קירבה להקב“ה, זה החבר הכי טוב שלנו, זה הרב הכי טוב שיש לנו, זה האבא הכי טוב שיש לנו והצדיק בא להאיר לנו את הנקודה הזאת.