פרשת דברים | תורה ח‘-התורה האחרונה שאמר רבינו

בעזרת השם נתחיל לעסוק בתורה ח‘ חלק שני בליקוטי מוהר“ן, למעשה התורה הזאת היא התורה האחרונה שרבינו אמר בחייו, זה היה בראש השנה תקע“א, בראש השנה הקרוב זה יהיה 213 שנים מאמירת התורה, לאחר מכן רבינו כבר לא אמר שום דבר תורה, גם התורה הזאת, רבי נתן כותב בחיי מוהר“ן שזה היה בבחינת נס כי רבינו היה במצב שהוא כבר לא יכל להגיד דברי תורה, הוא לא יכל לדבר,
והיה לרבינו מנהג תמיד להגיד דבר תורה בין יום הראשון ליום השני של ראש השנה..

זה למעשה הצוואה של רבינו

רבי נתן נכנס לרבינו אחה“צ של יום הראשון של ר“ה באותה שנה, והוא אמר לרבינו: רבינו, ציבור גדול מחכים לדבר תורה. רבינו עשה לו תנועה ביד כאומר: אתה רואה מה המצב. רבינו היה כ“כ חלש שאפילו להתרומם במיטה הוא לא יכל. ר‘ נתן אח“כ כתב שהוא הרגיש שרבינו רומז לו תפציר בי ויהיה ניסים, אז הוא באמת קיים את זה ואמר לרבינו: הקב“ה עשה לנו כבר הרבה ניסים. רבינו אמר לו: אם כך אז תרימו אותי על הכיסא. הושיבו אותו על הפתח ורבינו התחיל להגיד את התורה הזאת, תורה ח‘ חלק שני, שנקראת ’תקעו בחדש שופר‘, כשרבינו התחיל להגיד את התורה הזאת הוא היה בחולשה מאוד גדולה אבל כמו שר‘ נתן אמר: הקב“ה עשה לנו כבר הרבה ניסים, התורה הזאת נמשכה כמעט ארבע שעות. זאת תורה מאוד עמוקה עם הרבה מאוד יסודות ומקובל בברסלב שכל היסודות שיש בתורה הזאת זה למעשה הצוואה של רבינו, בין היתר יש כאן כמה נקודות מאוד עמוקות בעניין הצדיק וראש השנה..

עיקר יניקת הנשמה מהריח

רבינו מתחיל את התורה כך: אף על פי שתוכחה הוא דבר גדול, ומוטל על כל אחד מישראל להוכיח את חברו, כשרואה בו שאינו מתנהג כשורה, כמו שכתוב: ’הוכח תוכיח את עמיתך‘, אף על פי כן לאו כל אדם ראוי להוכיח. כמו שאמר רבי עקיבא (ערכין טז:): 'תמה אני, אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח'. ואם ר‘ עקיבא אמר זאת בדורו, כל שכן בדור הזה של עכשיו. כי כשהמוכיח אינו ראוי להוכיח, אזי לא די שאינו מועיל בתוכחתו, אף גם הוא מבאיש ריח של הנשמות השומעים תוכחתו. כי ע“י תוכחתו הוא מעורר הריח רע של המעשים רעים ומדות רעות של האנשים שהוא מוכיחם. כמו כשמונח איזה דבר שיש לו ריח שאינו טוב, כל זמן שאין מזיזין אותו הדבר, אין מרגישין הריח רע, אבל כשמתחילין להזיז אותו הדבר, אזי מעוררין הריח רע; כמו כן ע“י תוכחה של מי שאינו ראוי להוכיח, על ידי זה מזיזין ומעוררין הריח רע של המעשים רעים ומדות רעות של האנשים שמוכיחם, ועל כן הוא מבאיש ריחם, וע“י זה הוא מחליש את הנשמות שלהם, וע“י זה נפסק השפע מכל העולמות, התלויים באלו הנשמות. כי עיקר יניקת הנשמה הוא מהריח

מוסיף ונותן ריח..

-רבינו ממשיך את התורה: כמו שאמרו רבותינו, ז“ל (ברכות מ"ג:): 'מנין שמברכין על הריח, שנאמר: ’כל הנשמה תהלל י-ה‘. איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף, הוי אומר: זה הריח'. ועל כן על ידי זה המוכיח, שהוא מבאיש ריחם, על ידי זה נחלשת הנשמה, שיניקתה מהריח כנ"ל, וממילא נפסק השפע מכל העולמות התלויים בהם. אבל כשהמוכיח ראוי להוכיח, אזי אדרבא, הוא מוסיף ונותן ריח טוב בהנשמות ע“י תוכחתו. כי התוכחה צריכה להיות בבחינת התוכחה של משה, שהוכיח את ישראל על מעשה העגל, שע“י תוכחתו נתן בהם ריח טוב, בבחינת (שיר השירים א): ’נרדי נתן ריחו‘, הנאמר על מעשה העגל. עזב לא נאמר, אלא נתן,
כמו שפרש רש"י שם וכמו שאמרו רבותינו, ז“ל, בגמרא (שבת פח:). כי על ידי תוכחה של משה על מעשה
העגל הוסיף ונתן בהם ריח טוב, שהוא בחינת מזונא דנשמתא.

זה אחד היסודות הכי גדולים

רבינו מביא ראייה שאם המוכיח הוא מוכיח כראוי אז אדרבה זה מוסיף ריח טוב בנשמות וריח טוב בנשמות זה מוסיף כוח בנשמות לרצות להתחזק ולחזור בתשובה, ז“א שמקבלים ע“י זה חיות ושמחה. ע“י תוכחה שאינה כראוי מקבלים עצבות ודיכאון וע“י תוכחה שהיא כראוי מקבלים שמחה וחיות ורצון לחזור בתשובה – זה למעשה נקודה ראשונה שרבינו מדבר בתורה וזה למעשה אחד היסודות הכי גדולים של רבינו, המוכיח הראוי. צריך להבין קצת מה עושה את ההבדל ומי יכול לדעת מה זה תוכחה כראוי ומה זה תוכחה שאינה כראוי, איך אנחנו יכולים להתחבר עם המקום שנקרא המוכיח הראוי, לא שאנחנו לוקחים עכשיו את תפקיד המוכיח אבל עכ"פ יש מציאות כזאת שמוכיחים, לפעמים אנחנו חייבים להוכיח את השני, איך נזכה שזה יהיה בבחינת המוכיח הראוי שרק מוסיף חיות ושמחה בנשמות ששומעות ולא מחליש את הנשמות?

צדיק יסוד עולם ופושע שצריך להוכיח

-למעשה ר‘ נתן כותב שהיסוד הראשון אם אדם בא להוכיח זה מידת הענווה, כי ברגע שאדם בא להוכיח מאיזה נקודה שיש בו גאווה בתוכו אז על זה נאמר מילה בסלע ושתיקה באלפיים סלעים, השתיקה הזאת שווה אלפיים סלעים. אם אדם בא ממקום גבוה לשני ואומר לו: אתה לא בסדר, אני אומר לך את זה כי אני בסדר
ואתה לא בסדר – מי שמרגיש ככה שהוא בסדר והשני לא בסדר אז עדיף שלא יוכיח, ז“א שקודם כל צריך מידת הענווה. רבינו אומר בתורה ס“ז חלק שני שהכללות של מידת הענווה שאדם ידע שגם הוא לא בסדר. ז“א אם יש צורך אמיתי להוכיח קודם כל אתה צריך לדעת שאתה לא צדיק יסוד עולם והשני הוא פושע שצריך להוכיח..

התיישב תחת השולחן כמו תרנגול הודו

אם אתה כבר צריך ובא להוכיח אז קודם כל תדע לך שגם בך יש דברים שבהם אתה לא בסדר, אבל בעומק הדבר יש בזה עוד נקודה מאוד עמוקה שלמעשה רבינו לימד אותנו את זה בסיפורי מעשיות במעשה מהינדיק, זה סיפור מאוד ידוע ולמעשה זה יסוד מאוד גדול, היום הרבה שיטות טיפול ועזרה נפשית בכל מיני תחומים מאוד-מאוד נעזרים בסיפור הזה, כולם מרגישים שהסיפור הזה של רבינו זה למעשה יסוד מאוד גדול בכל הנושא של הטיפול. בכללות הסיפור, היה בן מלך שקם יום אחד בבוקר והוא החליט שהוא תרנגול הודו. באו ואמרו לו: אתה לא תרנגול הודו, תראה זה לא הגיוני בכלל מה שאתה אומר, אתה בכלל בן מלך. הבן מלך טען: אתם באמת לא משיגים אותי, אני יודע בוודאות שאני תרנגול הודו, הוא התיישב מתחת לשולחן, הוריד את הבגדים ואכל זרעונים כדרך תרנגולי הודו – עד שהגיע חכם אחד ואמר: תשאירו אותי לבד איתו. כשהחכם נשאר לבד עם הבן מלך הוא הוריד את הבגדים והתיישב מתחת לשולחן . הבן מלך שאל אותו: מי אתה? ענה לו החכם: אני תרנגול הודו

הוא שמח, סוף כל סוף יש לו עם מי לדבר

הבן מלך שמח, סוף כל סוף יש לו עם מי לדבר, יש לו חבר תרנגול הודו – ככה רבינו מסביר שלאט-לאט החכם ריפא את הבן מלך, אבל כדי לרפא אותו הוא היה צריך לשבת איתו יחד מתחת לשולחן, לאכול זרעונים ולהגיד לו: גם אני תרנגול הודו – מה עומק דברי רבינו? בד“כ מפרשים את הסיפור שמי שבא לעזור לשני צריך להזדהות ולהבין את המצב של השני, פירוש הדבר תנסה לרדת ולהבין את המקום ואת המצב של השני, זה למעשה הפירוש הרגיל של הסיפור, אבל באמת רבינו מתכוון פה ליסוד יותר עמוק בנקודה הזאת – רבינו אומר כשבאים לעזור למישהו אחר אדם צריך לדעת: אם משמיים סובבו לך לעזור למישהו, לך יש את אותה בעיה שיש לו, אבל אתה צריך לזהות בתוכך שיש לך את אותה בעיה. בד“כ זה שבא לעזור לשני הוא במצב נפשי ורוחני יותר טוב מהשני אבל תזהה שבדקות יש לך את אותו דבר..

תזהה שיש בתוכך את הבעיה

אם חבר בא ואומר לך שיש לו בעיה מאוד-מאוד גדולה במידת הכעס ואתה רוצה לעזור לו, כדי שבאמת תוכל לעזור לו אתה צריך לזהות שבאמת גם אצלך יש את מידת הכעס, ואם הוא מספר לך על איזה שיגעון אחר אתה צריך לדעת שיש בתוכך את השיגעון הזה, ברגע שאדם מזהה שיש בתוכו בעצם את הבעיה של השני זה הבחינה של החכם שאמר לבן מלך: גם אני תרנגול הודו. הוא לא אמר את זה כהצגה או כהזדהות אלא הוא אמר לו מתוך הכרה פנימית אמיתית, אמנם יש לי מספיק שכל לשלוט על עצמי ולהתנהג כחכם אבל אני מזהה בתוך הנפש שלי בעצם את כל השורשים של התרנגול הודו

מסתובב ברחוב ואתה לא יותר טוב ממנו

’פרי הארץ‘ כותב בפרשת שופטים שהצדיק שעוזר לעמ“י לחזור בתשובה ולהתקרב להקב“ה, לפני שהוא עוזר לעמ“י חייב לעבור בתוכו כל השיגעונות של כל התאוות וכל המידות וכל הכפירות וכל הבלבולים שעוברים על כל אחד ואחד וכל המידות והתאוות שיש ברחוב עוברים לאלפים ורבבות בלב ובמוח של כל צדיק וצדיק – מה הכוונה? אבל הוא צדיק, הוא לא מסתובב ברחובות, אומר פרי הארץ, נכון הוא צדיק אבל הוא מזהה בתוכו את השורשים של היצה“ר שיש בכל אחד מעמ“י. אומר פרי הארץ שהצדיק יודע באמיתות ליבו שהוא אינו טוב מאחד שמסתובב ברחוב אפילו לא כחוט השערה, אתה יושב בקודש הקודשים ולומד תורה והוא מסתובב ברחוב אז למה אתה לא יותר טוב ממנו? כי הצדיק משיג באמיתות ליבו שלא ממנו יצא הדבר הזה ואם הקב“ה היה רוצה היה מחליף בין שניהם ברגע, הוא לא מסתובב ברחוב
רק כי הקב“ה עוזר לו לא להיות במקום הזה, וזה נקרא ענווה ואהבת ישראל אמיתית

צדיק האמת ושורש כל התורה שבעל פה

ברגע שהצדיק מזהה את זה שהוא לא יותר טוב מאף אחד אחר, אזי בכל עלייה ועלייה שלו הוא מעלה את כל עמ“י יחד איתו, מפני הידיעה באמיתות ליבו שאין לו שום מעלה עליהם מצד עצמו. עיקר העבודה והבירור של הצדיקים זה על הנקודה הזאת, נכון שהוא הצדיק והוא מזכה את כל עמ“י והוא מחזיר את כולנו בתשובה, אבל באמיתות ליבו הוא יודע שכל זה מתנה שהוא מקבל מהקב“ה והוא מזהה בשורשי נשמתו שאם הקב“ה לא היה שומר עליו אז ברגע אחד הוא היה מסתובב ברחוב – זה נקרא התחברות והתקשרות אמיתית של כל נשמות ישראל. יש מעשה בגמרא במסכת קידושין, הגמרא מספרת על ר‘ עקיבא שהיה בבחינת צדיק האמת, רבינו האר“י הקדוש אומר שהיה בו בחינת נשמת משיח בן יוסף, אז בוודאי שהוא היה צדיק האמת והוא גם היה שורש התורה שבע“פ, באמת ר‘ עקיבא הבין את כל הנשמות, הוא בעצמו היה בן-גרים, הוא היה בעל תשובה ובאמת הוא הבין את כולם, דבר אחד ר‘ עקיבא לא יכל להבין, ענייני הקדושה, ר‘ עקיבא באמת היה מאוד קדוש

..רבי עקיבא היה ’מלגלג מעוברי-עבירה‘

ר‘ עקיבא היה בעל תשובה אבל זה לא בעל תשובה של הדור שלנו, זה בעל תשובה של הדור של התנאים – אז באמת בענייני הקדושה ר‘ עקיבא היה מאוד קדוש אז לכן הוא לא יכל להבין יהודי שיש לו בלבולים, הוא לא שומר על העיניים והוא לא שומר על המחשבה? איך יכול להיות כזה דבר?? הגמרא אומרת שר‘ עקיבא היה ’מלגלג מעוברי עבירה‘, רש“י במקום כותב: כסבור היה ר‘ עקיבא שאם ירצו, הם יכולים לעמוד בניסיון הזה. ר‘ עקיבא אמר: באמת יהודי, אם הוא רוצה לעמוד בניסיונות האלה הוא יכול לעמוד בניסיונות האלה. אומרת הגמרא שיום אחד פשוט נתנו לו שיעור פרטי, אומרת הגמרא שיום אחד התחזה לו השטן כאישה יפה ור‘ עקיבא התחיל לרוץ אחריה, האישה טיפסה על עץ דקל עד הצמרת, ר‘ עקיבא הגיע עד חצי הדקל ואז התגלה לו השטן ואמר לו: לולא שמכריזים עלייך בשמיים ’הזהרו בר‘ עקיבא ובתורתו‘ ושמך הולך מסוף העולם ועד קצהו, הייתי מכשיל אותך עכשיו בדבר עבירה – אח“כ הגמרא מספרת סיפור מאוד דומה על ר‘ מאיר, מעין הסיפור הזה..

תראו, זה רק סיעתא דשמייא

מסביר פרי הארץ שצדיקים מאוד גדולים אם יש להם איזה בחינה בדקות שהם עדיין לא יודעים ולא משיגים שבאמת מה שהם זוכים להיות צדיקים זה סיעתא דשמייא של הקב“ה, ברגע שהם לא מזהים את זה אז הקב“ה מראה להם: הנה תראו, זה רק סיעתא דשמייא. למעשה זה נקרא לקנות את מידת הענווה באמיתות הלב, זה מידת הענווה בשלמות הלב – זה מה שרבינו אומר שהצדיק שבאמת אוחז במקום הזה ויודע שכל מה שיש לו זה מתנת חינם מהקב“ה והוא גם יודע באמיתות הלב שאם הקב“ה היה רוצה הוא היה מחליף, אז ברגע שהוא בא להוכיח אותנו זה נותן ריח טוב בנשמות זה משהו מאוד רוחני, לא תמיד יכולים להגדיר את זה במילים אבל הצדיק שמדבר מהמקום הזה, מדבר מתוך התחברות והתקשרות ואהבה אמיתית עם כל נשמות ישראל

כל הגוף מלא מוגלה וריח מאוד לא טוב

יהודי הוא מאוד חכם, הנשמה של האדם היהודי מאוד חכמה, היא יודעת מאיזה מקום מדברים איתנו, אם מדברים איתנו עכשיו מאיזה מקום גבוה אז הנשמה לא יכולה לסבול את זה, זה רק מבאיש את הריח של השומעים את התוכחה הזאת. לעומת זאת רבינו מביא את הדוגמא של משה רבינו כי הוא שורש של כל הצדיקים שיכולים להוכיח באמת. באבות דרבי נתן כתוב דבר נורא: עשרים וארבעה מיני מוכי-שחין היו בירושלים (נזכור שמוכי שחין היו מסתובבים חודשים כשכל הגוף מלא מוגלה וריח מאוד לא-טוב יוצא מהגוף, א“א אפשר להיות עם אדם כזה בחדר אחד)..

תשלח ביד מי שאתה רגיל לשלוח, אהרן

-וכי יש אדם יותר שפל מאדם שמסתובב שלושה או ארבעה חודשים כולו מלא שחין, מוגלה וריח לא טוב? מי רוצה להתקרב לאדם כזה? אומרת המשנה באבות דרבי נתן: עשרים וארבעה מיני מוכי שחין היו בירושלים ודעתו של משה רבינו שפלה מכולם, משה רבינו היה מרגיש שפל יותר מכל המוכי שחין בירושלים, זה הלשון של המשנה באבות דרבי נתן. מכיוון שמשה רבינו דעתו היתה כ“כ שפלה, כשהוא הוכיח את עמ“י זה מה שהגמרא אומרת נרדי נתן ריחו, נתן להם ריח בנשמות, זו תוכחה שכשאדם שומע אותה הוא מתעורר בהתעוררות עצומה. יש רמב“ן בפרשת שמות על הפסוק ’שלח נא ביד תשלח‘, זה היה בסנה, משה רבינו אמר להקב“ה שלח נא ביד תשלח, הרמב“ן כותב שיש כמה פירושים למה התכוון משה רבינו. רש“י אומר תשלח ביד מי שאתה רגיל לשלוח, ביד אהרן. בתרגום יונתן בן עוזיאל כתוב תשלח ביד פנחס, משה רבינו ראה ברוח הקודש שפנחס הוא אליהו והוא יודיע על
הגאולה האחרונה אז הוא אמר להקב“ה: תשלח אותו גם להודיע על הגאולה הראשונה

כל יהודי שתתפוס יותר טוב וגבוה ממני..

אומר הרמב“ן ואני בא לפרש את הפסוק לפי פשוטו, שלח נא ביד תשלח, כל מי שתשלח בעולם לגאול את עמ“י יותר טוב ממני. יש מחלוקת לפרש את הרמב“ן הזה האם משה רבינו התכוון דווקא ליהודי או שאפילו גוי יותר טוב ממנו? לפי הלשון של הרמב“ן משמע שאפילו גוי, אבל אפילו אם לא נלך בצורה כזאת קיצונית, משה רבינו אומר להקב“ה: כל יהודי שתתפוס ותגיד לו לך תגאל את עמ“י, הוא יותר מתאים ויותר גבוה ממני. ראיתי שהרבה הקשו את הקושייה: הרמב“ן זה תורת אמת, ואם הוא כותב ככה אז איך יכול להיות שמשה רבינו מרגיש שהוא הכי גרוע בעמ“י? איך הוא הגיע למצב כזה שהוא מרגיש שהוא הכי גרוע בעמ“י?

יצר הרע כמו שלי אין לא אחד

-להרגיש הכי גרוע בעמ“י זה מאוד לא פשוט. בספר פרי הארץ בפרשת מטות-מסעי כתוב שכל השפלות של משה רבינו נבעה מהיצה“ר הגדול שהיה לו, כמו הסיפור הידוע שמביא המדרש על המלך שביקש את הציור פנים של משה רבינו. שמה פרי הארץ אומר שכל היצה“ר שהיה בדור עבר במחשבתו של משה רבינו, הוא אומר שם לשון מאוד חריפה שמה שבלעם עבר במעשה, עבר במחשבתו של משה רבינו, לכן משה רבינו אמר: יצה“ר כמו שלי יש אין לאף אחד בדור הזה, אני הכי גרוע בדור. משה רבינו לא עשה מעולם חלילה שום עבירה אבל מצד ההרגשה הפנימית שלו הוא הרגיש שהוא הכי גרוע. לפני שנים שאלתי את האדמו“ר מפוריסוב מה פרי הארץ התכוון כשאמר שכל היצה“ר של כל הדור עברה במחשבתו של משה רבינו, מה הפשט? משה רבינו היה צריך שיעבור במחשבתו כאלה דברים נוראיים? באמת יהודי בעל תאוות לא חושב כאלה מחשבות..

באמת יש מצבים שאנחנו חייבים להוכיח

האדמו“ר מפוריסוב אמר לי שאצל משה רבינו זה עבר כמראה-הבזק, זה עבר אצלו במהירות, אבל מצד זה שהנשמה של משה רבינו כ“כ זכה ונקייה, כמראה-הבזק הוא ראה את כל האפשרויות של היצה“ר שלו ואז מזה הוא נהיה הכי שפל בעמ“י ’והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה‘ – זה מה שרבינו אומר שתוכחה כראוי זה בא מנקודה של הענווה והשפלות של האדם עצמו. כשיש לאדם ענווה ושפלות באמת אז הוא יכול להוכיח. בוודאי שאנחנו לא מתנדבים להוכיח את השני בוודאי לא אחרי כזה דיבור אבל באמת לפעמים יש מצבים שחייבים להוכיח, לפעמים זה בתוך הבית, בעל ואישה, הורים וילדים, חברים וכו‘, אחרי הכל יש מצבים שאנחנו כן צריכים להוכיח אז קודם כל אם אדם רואה שמזדמן לו להוכיח קודם הוא צריך לעשות תשובה שבוודאי שבפנימיות שלו יש לו מהבעיה שהוא הולך להוכיח..

ע“י זה נחלש ח“ו בחינת העקב דקדושה..

קודם כל לפני שאדם בא להוכיח שידע, אתה לא צדיק בדבר הזה. נקודה שנייה זה יסוד מאוד גדול שאמר החזון איש בדבר הזה: לפני שאתה בא להוכיח קודם כל תגיד לאדם נקודה טובה, אל תתחיל אף פעם בתוכחה, תתחיל בשבח אמיתי, תגיד לו נקודה טובה ואז תוכיח אותו. רבינו ממשיך את התורה ואומר: כי יש מזונא דנשמתא ומזונא דגופא, ועל ידי מזונא דגופא נחלש מזונא דנשמתא. כי על ידי מזונא דגופא, דהינו על ידי אכילה ושתיה על ידי זה מגדילין את בחינת עקב דסטרא אחרא, בבחינת (תהלים מ"א): ’אוכל לחמי הגדיל עלי עקב‘. כי על ידי האכילה נתחזקין העקבים והרגלין, בבחינת (שבת קנב): 'דק בככי ותשכח בנגרי'. ואז כשנתגדל, חס ושלום, עקב דסטרא אחרא, על ידי זה נחלש, חס ושלום, בחינת עקב דקדושה שהוא בחינת (משלי כ"ב): ’עקב ענוה יראת ה'‘, שהיא בחינת ריח, בבחינת (ישעיה י"א): ’והריחו ביראת ה'‘, שהוא מזונא דנשמתא. והתיקון לזה הוא על ידי בחינת קול כי בחינת קול הוא משקה את הגן, ששם גדלים כל הריחות והיראות, בבחינת (בראשית ב): ’ונהר יצא מעדן להשקות את הגן‘. 'נהר היוצא מעדן' זה בחינת קול. על ידי הבחינה הזאת של קול המוכיח הראוי נתחזק מזונא דנשמתא, צריך להבין את היסוד שרבינו אומר..

רבינו לא התכוון שלא נאכל ושלא נשתה

הרבה בירור יש במה שנקרא סוד העקביים, בפרט בדור שלנו שנקרא על שם העקביים ’עקבתא דמשיחא‘ – רבינו אומר שיש עקב דס“א וכנגד זה יש עקב דקדושה. ע“י אכילה ושתייה מגדילים את העקב דסטרא אחרא וע“י קול המוכיח כראוי וע“י הצדיק והתפילה מחזקים את העקב דקדושה, צריך להבין מה זה העקב הזה ומדוע אנחנו גם נקראים הדור של העקבתא דמשיחא – אנחנו רואים פה שע“י אכילה ושתייה מחזקים איזה בחינה שהיא לא טובה, צריך לדעת שרבינו לא מתכוון שלא נאכל ולא נשתה אלא באמת רבינו מתכוון לאכילה שלא כראוי, בוודאי שאוכל לא כשר, אבל גם אם אדם אוכל בבהילות או שהוא אוכל יותר ממה שהוא צריך, זה הכוונה של רבינו אכילה ושתייה. אם אדם אוכל אוכל-כשר, אוכל במתינות ומברך ומשתדל גם ללמוד איזה דבר תורה תוך כדי אכילה – זה אכילה שלא גורמת להתחזקות העקב דס“א

נעשה אדם בצלמנו כדמותנו

מובא הרבה בספרים הקדושים שגוף האדם מרמז על קומה רוחנית שלמה, פירוש הדבר ככל שהגוף בנוי למעלה ולמטה ואיברים שונים, כל זה מרמז על כוחות ומציאויות רוחניות שנמצאים בתוכנו ועל זה נאמר ’נעשה אדם בצלמנו כדמותנו‘ – החלק הגשמי של האדם נעשה כצלם
וכדמות הנשמה והכוחות הרוחניים שבאדם לכן כל איבר ואיבר באדם מרמז על הרבה מאוד עניינים רוחניים וזה מדויק לגמרי, גוף האדם
כל-כך מקביל ומדויק לכל העולמות הרוחניים שכל פרט צריך להיות מדויק לגמרי..

חוכמה, רצונות וכיסופים להתקרב להשם

העניין של העקביים זה עניין מאוד עמוק וזה כמעט כל תיקון הדור שלנו לכן
חז“ל קראו לדור שלנו עקבתא דמשיחא – בחלוקה כללית כתוב שמהראש ועד הטבור זה מרמז על כל העולמות וכל הכוחות הרוחניים של האדם, מהטבור ולמטה זה כל ההתחברות שלנו עם העולם הזה, לכן יש מדרש בסוף דברים שם מובא שמשה רבינו מטבורו ולמעלה א-לקים ומטבורו למטה בן-אדם. כל האמונה, החוכמה, הרצונות והכיסופים להתקרב להקב“ה הכל נרמז בחלק העליון של הגוף. בחלק התחתון של הגוף רואים שיש ירידה בתוך ירידה והעקביים זה המקום הכי נמוך. בספר לשם שבו ואחלמה כתוב שהעקביים זה מרמז על מיעוט האור הרוחני וממילא גם מתגבר על האדם כל ההתחברות וההתקשרות שלו עם העולם הזה, ברגע שיש מיעוט של האור אין סוף במקום הזה זה מיד מזמן את כל כוחות היצה“ר לבוא אלינו..

מיד כל העולם הרגשי של האדם מזדעזע

כל הניסיונות, כל הקשיים וכל התמודדויות שיש בדור הזה זה הכל בגלל הבחינה הזאת של העקביים – מצד הגילוי של האור האין סוף, מזה בעצם אנחנו מתחזקים בתורה, בתפילה ובעבודת השם, כשיש מיעוט, מתגבר עלינו ניסיונות של העולם הזה, באמת זה בשתי בחינות זה לא רק התאוות הגשמיות אלא יש גם התחברות מאוד-מאוד חזקה לעולם הזה בבחינת עולם הרגש, כל עולם הרגש של האדם מחובר עם העולם הזה, כל דבר בעולם הזה מרעיד אותו ומזעזע אותו והוא מרגיש כאילו כל העולמות תלויים על הדבר הזה – באמת אצל צדיקים גדולים אפשר לראות שאפילו כשקורה סביבם כל מיני דברים הם לא מתפעלים מזה, זה לא שהם אדישים או אטומים לדבר אלא הם יודעים לקבל את זה בצורה נפשית מאוזנת, גם אם קרה משהו, מנסים לעזור ומנסים לטפל, זה לא שלא אכפת לצדיק אבל אנחנו רואים שזה לא מזעזע את הצדיק ואילו אצלנו אנחנו רואים הרבה פעמים שרק קורה איזה דבר ומיד כל העולם הרגשי של האדם מזדעזע, היום כמעט כל העולם
זה בעיות רגשיות, אם זה: א-כעסים והקפדות. ב-חרדות או ג-עצבויות ודיכאונות..

מיד הולך למישהו שיתן לו כדור הרגעה

כמעט כל הדור היום מחפש טיפול רגשי – למה זה? מכיוון שירדנו לעקביים שם קשה לחבר את עולם הרגש עם הקב“ה. צדיק גדול שרואה את הקב“ה עין בעין ומרגיש קרבת-השם, אז גם כשקורה זעזוע הוא מתחבר עם הקב“ה מתוך הזעזוע הזה, לנו מאוד קשה להתחבר עם הקב“ה. היום כמעט כל הדור צריכים תרופות הרגעה מכיוון שהעולם הרגשי מאוד מזדעזע וזה בסוד העקביים כי באמת עמ“י בכל הדורות עבר זעזועים אבל ברגע שיש לאדם חיבור עם הקב“ה, אז גם מצד הלב הוא יכול להתחבר עם הקב“ה והוא גם מבין שהוא לא מבין, עלינו תמיד מוטל לעשות טוב, תמיד להשתפר, לעזור ולהתפלל, אנחנו לא פטורים מהעבודה אבל כמה דברים קורים לאדם בחיים שלו שזה בכלל לא בשליטה שלו, יש דברים שנגזרו עלינו בששת ימי בראשית ולא יעזור שום דבר – אומר רבינו תלמד לקבל את זה נכון, יש דברים שצריך לעבור וגם שמה יש בחירה ויש עבודה, העבודה שמה זה לדעת איך לקבל את זה נכון, זה נקרא העבודה בעקביים. עקב דסטרא אחרא זה שעולם הרגש נופל לשלוש אבות נזיקין, או שהוא עצוב או שהוא כועס או שהוא מפחד ולפעמים עושים מכל זה תרכיז ואז אדם עובר את כל שלושת הדברים יחד, גם עצוב גם כועס וגם מפחד ואז הוא מיד הולך למישהו שיתן לו כדור-הרגעה כדי שישכח שיש עולם.

פתאום אדם קם בבוקר מלא שיגעונות

הצד השני של העקב דסטרא אחרא זה הנפילה לעומק התאוות של העולם הזה, כי התאוות של העולם הזה זה גם ניתוק מהקב“ה, זה לא טבעי. רבינו אומר שבאמת תאוות לא שייכות בכלל לנשמות ישראל, אם יהודי נפל לתאוות ובדור שלנו זה מאוד מצוי, אז זה לא דבר טבעי, זה רוח ששורה על האדם. פתאום שורה על האדם איזה רוח שמבלבלת אותו ומורידה אותו וזה כוונת רבינו לעקב דסטרא אחרא, זה רוחות מבלבלות, רבינו האר“י הקדוש אומר שזה רוח שיורדת על האדם ומבלבלת אותנו, זה לא שזה בטבע הנשמה אלא יש מקום שמשם מושפעות רוחות לא
טובות ומדי פעם בפעם הם יורדות עלינו, פתאום אדם קם בבוקר והוא מלא שיגעונות

פתאום יורדת רוח קדושה למקום הזה..

כל השלושה חודשים האחרונים הכל היה בסדר, פתאום אדם קם בבוקר והוא מלא שיגעונות – צריך לדעת שזה התגברות העקב דסטרא אחרא, זה רוח של שגעון שיורדת על האדם או בעולם הרגש שלו או בעולם התאוות – רבינו אומר שעקב דקדושה זה שאל המקום הזה של הרגשות והתאוות פתאום יורדת רוח של קדושה ואין דבר יותר גדול מזה שיורדת למקום הזה רוח של קדושה, זה באמת תיקון כל העולמות וזה התיקון של הדור שלנו לכן אנחנו נקראים דור העקביים. עקב דקדושה זה ע“י ענווה וע“י ששומעים את קול המוכיח הראוי, ואז נמשך על האדם רוח קדושה אל הבחינה של העקביים, ז“א שפתאום העצבות הופכת להיות שמחה, פתאום התאווה מתהפכת להיות כיסופים להקב“ה – יש כזה דבר. כשעובר עלינו העקב דסטרא אחרא שזה כל הבלבולים אז אחת הטענות של היצה“ר זה שזה המצב התמידי והנצחי ואי-אפשר לצאת מזה, זהו, אתה לא יכול לצאת מהדבר הזה..

זה מוציא את האדם מדיכאונות ופחדים

ברגע שאדם עובר מצב רגשי או איזה תאווה, אז ההרגשה של האדם באותו רגע שהוא לא רואה איך אפשר לצאת מהמקום הזה והיצה“ר בא ומחזק את האדם בדבר. באמת היצה“ר מנסה להכניס את זה בתוך העולם וזה הסכנה הכי גדולה, שאדם מתחיל להאמין ליצר הרע שבאמת אי אפשר לצאת מהמקום הזה. רבינו אומר שלתקן את העקב דסטרא אחרא זה לזכות לעקב דקדושה, דבר ראשון זה קול המוכיח כראוי, בפשטות הלכה למעשה היום זה כל הבחינות של ההתקשרות עם הצדיק, כל בחינה שאדם מתקשר עם הצדיק, אם זה לנסוע לציון או להדליק נר לרבינו, ללמוד את התורות של רבינו וכן הלאה, כל בחינה של התקשרות עם הצדיק זה נקרא קול המוכיח כראוי וזה נמשך עד העקביים וזה מוציא את האדם מהדיכאונות, פחדים וכן הלאה, מכל ההתקשרות של האדם עם העולם הזה. רבינו אומר שלבוא לבחינת  קול המוכיח הראוי זה ע“י תפילה ועיקר התפילה זה רחמים ותחנונים ועיקר הרחמים תלוי בדעת – מצד אחד רבינו אומר שלתקן את העקביים זה ע“י קול המוכיח הראוי שזה ההתקרבות לצדיק ומצד שני רבינו אומר ע“י תפילה

תפילה, התבודדות, צעקה ותיקון הכללי

לכאורה זה באמת שתי דברים שהם אחד, נכון שלעשות מעשים של התקרבות לצדיק זה כבר מקרב לצדיק אבל מה שרבינו אומר שלבוא לקול הזה זה ע“י תפילה, אחרי שאנחנו כבר יודעים מהצדיק ואחרי שאנחנו עושים את מה שצריך , צריך לדעת שמכאן ואילך צריך הרבה-הרבה להתפלל כל הזמן וזה העניין של ההתבודדות, תפילה, צעקה, תיקון הכללי, חצות וכן הלאה, כל אחד לפי בחינתו, כי ע“י שאדם מרבה בתפילה ע“י זה הוא מכין כלי לקבל את הקול של הצדיק. רבינו אמר: אני סוד שגם כשאני מגלה אותו אני נשאר סוד, כמובן שרבינו מתכוון שמה שאפשר לקבל מהצדיק זה לא דבר שנגמר, נהפוך הוא, ככל שאדם יותר מתקרב לצדיק הוא רואה שיש עוד הרבה-הרבה להשיג. כל פעם אדם משיג יותר גם מצד אחד בגדולה של הצדיק וגם עד כמה הוא צריך לחפש את הצדיק ורבינו אומר שהיסוד הראשון של החיפוש אחר הצדיק זה עניין ריבוי התפילות.