פרשת צו | חד גדיא-סיפורי מעשיות משנים קדמוניות

בעזרת השם נלמד את הפיוט חד גדיא לפני חג הפסח הקרב ובא. החיד“א כותב שצריך מאוד להזהר שלא לזלזל בפיוט הזה, לכאורה הפיוט הזה נראה דבר מאוד-מאוד פשוט. מה אנחנו אומרים בסוף ליל הסדר? כזה לילה קדוש, לילה של גאולה שעליו נאמר ’לילה כיום יאיר‘ ובסוף הליל הסדר אחרי הכוונות והאורות הרוחניים שיש מצד אותו הלילה, בסוף הסדר אנחנו אומרים חד גדיא חד גדיא דזבין אבא בתרי זוזי – מספרים על איזה גדי אחד שאבא קנה אותו בשני זוזים ובא החתול ואכל את הגדי, ובא הכלב ונשך את החתול ובא המקל והכה את הכלב – מאוד לא מובן מה הפיוט הזה עושה בליל הסדר

הכל נמצא בתוך הפיוט הזה

למעשה הפיוט חד גדיא זה סיפורי מעשיות משנים קדמוניות, ז“א שיש בזה רמז לכל סודות הנהגת העולם מבריאת העולם ועד ביאת משיח צדקנו, הכל נמצא בתוך הפיוט הזה – המושג שנקרא סיפורי מעשיות, כוונת הדברים זה שבדרך סיפורית הצדיקים, החכמים ובפרט רבינו בסיפורי מעשיות, הלבישו סודות מאוד גדולים בדרך סיפורית, אז הרבה מהצדיקים כותבים שגם החד גדיא זה בבחינה הזאת, זה להלביש בדרך סיפורית סודות-תורה מאוד עמוקים, אז בע“ה נתחיל לראות קצת את העניין של חד גדיא. במחזור של פסח שנקרא ’קול יעקב‘ כתוב: נוהגים לומר פיוטים, וצריך להזהר שאם אינו מבין את משמעות חד גדיא שלא יזלזל בו. החיד“א כותב שהיה יהודי (כמדומני שזה היה באיטליה) שזלזל בפיוט הזה והוא נענש מאוד על זה. הפיוט מתחיל כך: חד גדיא חד גדיא, דזבין אבא בתרי זוזי – גדי אחד גדי אחד, שקנה אבא בתרי זוזים. אח“כ: ואתא שונרא ואכלא לגדיא, דזבין אבא בתרי זוזי, ואתא כלבא ונשך לשונרא דאכלא לגדיא דזבין אבא בתרי זוזי – ובא חתול שאכל את הגדי שקנה אבא בתרי זוזים, ובא
כלב ונשך את החתול, ובא המקל והכה את הכלב שנשך את החתול שאכל את הגדי,
יסוד ראשון זה שכל פעם חוזרים עד להתחלה, להגיד לנו שהכל זה השתלשלות אחת

העולמות מתחלקים לחסדים ולגבורות

לפני שנתחיל עם הפיוט נעשה הקדמה קצרה שמתוכה נכנס קצת לתוך הדברים – מובא הרבה בספרים הקדושים שיש מציאויות וכוחות רוחניים שאנחנו צריכים לתקן אותם, ז“א שבאנו לעולם כדי לתקן למעשה את הבריאה, עלה ברצונו של הקב“ה לברוא את העולם במידת הדין כדי שיהיה לנו עבודה לכן יש לנו עבודה בעולם הזה והיא לתקן דברים רוחניים, עיקר התיקון בבחינות הרוחניות מתגלה אצלנו בתיקון הנפש שלנו, בתיקון המידות ובתיקון התאוות שלנו. כתוב בזוהר הקדוש שעיקר התיקון זה נקרא במידת הגבורות. העולמות הרוחניים מתחלקים לחסדים ולגבורות..

כוח לעשות ולפעול

חסדים זה כשאדם רוצה לעשות חסד עם השני, רוצה לתת ולקבל אהבה, כל מידת האהבה זה בחינה של חסדים ואילו הגבורות זה יסוד גדול מכוחות הנפש של האדם, זה גם אור רוחני שמגיע עד לשורש-שורש הבריאה אבל זה גם מתגלה בכוחות הרוחניים בתוכנו, למעשה עיקר כוח האדם לעשות ולפעול זה לפי הגבורות שיש בתוכו,
כי בעולם הזה א“א לפעול שום דבר בלי גבורות, אדם צריך להתגבר, להתאמץ ולהילחם.

איזה גיבור? הכובש את יצרו.

-יש הרבה פעמים שאדם צריך להילחם או להתמודד מול דברים, אם זה האדם עם עצמו או לפעמים זה מבחוץ – כוח ההתמודדות והמלחמה זה נמשך ממידה שנקראת מידת הגבורות זאת מידה רוחנית מאוד-מאוד גבוהה, ורבינו האר“י הקדוש כותב שבזכות וממה שאנחנו עוברים את הבירור של מידת הגבורות, זה יהיה עיקר התיקון והשכר הנצחי של כל אחד, כפי כמה שהוא תיקן את מידת הגבורות, עיקר המלחמה שלנו בעולם הזה זה דווקא בנקודה של מידת הגבורות, יש גבורות שהם בקדושה ויש גבורות שירדו למטה למציאות העולם הזה ורבינו מכנה את הגבורות שירדו למטה בשם גבורות נפולות – עיקר תכלית ומטרת כוח הגבורה שהקב“ה ברא בתוכנו זה מה שכתוב בפרקי אבות איזהו גיבור הכובש את יצרו. בעולם הזה יש לנו מלחמה והתמודדות ועיקר המלחמה והתמודדות האמתית היא כנגד היצה“ר, לכן הגבורה האמתית היא בחינת איזהו גיבור הכובש את יצרו. הגבורות הנפולות נופלות לפי כמה שאנחנו חלשים או לא-מספיק מוסרים את הנפש להילחם כנגד היצר בבחינת איזהו גיבור הכובש את יצרו וברגע שאנחנו מקלים ראש בזה מיד הגבורות נופלות, לאן? לבחינות של העולם הזה, מכאן מתחילות הגבורות הנפולות.

אתה נלחם עם עצמך או נלחם עם השני?

הדבר הראשון של הגבורות הנפולות זה המחלוקות, הכעס, ההקפדה, הקנאה וכל מה שקורה בין אדם לחברו ואנחנו רואים עד כמה הנפילה של הגבורות לבחינה הזאת היא כ“כ הרסנית שחז“ל אומרים: על מה חרב הבית (בית המקדש השני)? על שנאת חינם שזה גבורות נפולות כי אם אדם היה נלחם כנגד היצר הרע שלו הוא לא היה נלחם כנגד השני – ככל שאדם ילחם כנגד היצר הרע שלו אז הוא פחות ילחם
עם השני, ברגע שאדם לא נלחם עם עצמו אז הוא הולך להילחם עם השני, כשאדם
לא רב עם היצר שלו אז הוא הולך לריב עם מישהו, למה? כי יש גבורות שיורדות,
אם אתה נלחם עם היצר הרע אז אדרבה אתה מקדש את הגבורות אבל אם
אתה לא נלחם עם המידות הפנימיות שלך אז אתה מיד הולך להילחם עם מישהו אחר

זה מגיע לשנאת חינם ואז נחרב ביהמ“ק

הבחינה הראשונה שהגבורות נופלות הם נופלות למקום שנקרא כעסים, הקפדות, מחלוקת, קנאה וכו‘ עד שזה מגיע למצב של שנאת חינם ומשנאת חינם אנחנו יודעים שנחרב בית המקדש, אנחנו רואים לאיזה הרס זה גורם, זה בחינה אחת של נפילת הגבורות. בחינה נוספת של נפילת הגבורות זה התאוות הגשמיות של העולם הזה. בחינה אחת להעלות את הגבורות זה להילחם כנגד הכעסים וכנגד ההקפדות, להילחם כנגד היצר הרע שיש בתוכנו. בחינה נוספת של התגלות הגבורות בתוכנו זה התלהבות הלב, כשאדם נמצא במצב של התלהבות ז“א שאש הגבורות עכשיו בוערת בתוכו, מה המקום של אש הגבורות בקדושה? ’צמאה לך נפשי כמה לך בשרי‘. להעלות את זה לתפילה ולאהבת השם או לאהבת התורה ’גרסה נפשי לתאבה‘, ברגע שאנחנו זוכים להכניס את התלהבות הלב בתוך תורה ותפילה בזה אנחנו מקדשים את הגבורות. אם אדם לא מעלה את זה מספיק, שזה אחד הניסיונות הכי גדולים שלנו, הלב ממשיך לבעור כי האש ממשיכה לבעור בתוך האדם ואם לא מעלים את האש הזאת לתורה, לתפילה למצוות ולמעשים טובים אז זה מיד מתחיל לבעור לתאוות של העולם הזה, ובפרט לתאווה הידועה (ניאוף) וזה כולל גם תאוות ממון ותאוות אכילה, הכל כלול בתוך הבחינה הזאת, זה צד אחד של נפילת הגבורות..

מציאות שאדם יכול להגיע לכזה שיגעון

הבחינה הנוספת שהיא למעשה השורש של הגבורות זה העניין של הגאווה והישות, מה שאדם מרגיש את עצמו כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה, זה נקרא הרוחניות של הגבורות, כי זה קומה שלימה, אז יש כעסים והקפדות, יש תאוות העולם הזה, ויש את הישות ואת הגאווה, שאדם מרגיש את הכוחות שלו וטופח לעצמו על השכם ולאט-לאט מעצים את עצמו, זה נקרא הרוחניות של הגבורות, ובאמת זה הכי קשה מכולם וזה היסוד והשורש של העבודה זרה מימות עולם, לכן יש מציאות שאדם יכול להגיע לכזה
שיגעון כמו שנבוכדנצר אמר ’אעלה על במתי עב אדמה לעליון‘

לא רואה כמה אתה גרגיר?!

נבוכדנצר חשב שיש לו כוח א-לוקי, שהוא הא-לוק ואשרי מי שזוכה להכלל בו ולהיות חלק א-לוק ממעל. אנחנו רואים את זה גם אצל פרעה שאמר ’לי יאורי ואני עשיתיני‘, אני עשיתי את עצמי, אני בראתי את היאור ואת העולם. הרמב“ן בפרשת יתרו אומר שיש כזה שיגעון, לכאורה אדם שהוא עם קצת אמונה ויראת שמיים, הוא רואה את זה כדבר הכי הזוי בעולם, מה אתה לא רואה כמה אתה גרגיר? כמה אתה עפר ואפר? לא, יש כזה שיגעון כשאדם לא עובד על הנקודה של הגאווה אז הוא יכול להגיע לאעלה על במתי עב אדמה לעליון כמו שנבוכדנצר אמר. אז זה החלק הגבוה של הגאווה הישות – אם נתבונן בדבר הזה בעומק אנחנו נראה שיש הבדל מאוד גדול בעבודה כנגד הכעס וההקפדות וכנגד תאוות העולם הזה שזה בחינה אחת, וכנגד הגאווה שזה בחינה שנייה – יש בזה הבדל מאוד מהותי בעבודה הזאת, נתבונן קצת לראות מה ההבדל

יש לי כוחות ואני נלחם בזה שלא לכעוס..

-כנגד הכעס אדם צריך להרגיש: יש לי כוחות ואני נלחם בזה לא לכעוס, אני רוצה להרביץ ויש לי כוחות להילחם כנגד המידה הזאת. כנגד תאוות העולם הזה אדם צריך להיות גיבור, הוא נלחם כנגד התאוות – לכן שתי הבחינות האלה של כעסים, הקפדות ותאוות, אדרבה אדם צריך להעצים בתוכו את הכוחות ולהאמין בעצמו שיש לו כוחות להילחם בזה, ולמעשה בשעה שאדם נלחם כנגד הכעס וכנגד תאוות העולם הזה, בכל העבודה הזאת בעצם האדם צריך להרגיש להאמין בעצמו שיש לו כוחות, ולהילחם את המלחמה הזאת – לעומת זה כשאדם צריך להילחם כנגד הגאווה והכבוד זה בדיוק פעולה הפוכה, כי כנגד הגאווה אדם צריך להרגיש: זה לא אני עשיתי.

כמו הפיל שחושב שזבוב יכול לנצח אותו

זה שתי בחינות של עבודה מאוד שונות ואפילו יש בחינה של סתירה בהרגשה הפנימית של האדם, כי בכעס ותאוות אדם צריך להאמין בעצמו שיש לו כוחות ואם אדם לא יאמין בעצמו הוא לא יכול להילחם, אדם צריך להאמין בעצמו שיש לו כוח להילחם, לכן רבינו אומר אל תהיה חלש בעיני עצמך, תאמין שיש לך את הכוחות, אל תהיה כמו הפיל שחושב שזבוב יכול לנצח אותו, יש לך כוחות ותאמין בעצמך ותילחם כנגד הבחינה הזאת. ברגע שאנחנו מגיעים לעבודה כנגד הגאווה, הכבוד והישות שאדם מרגיש כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה, אדם צריך ללכת בבחינת הנפש שלו בדיוק במגמה הפוכה, פירוש הדבר להרגיש: לא, לא אני עשיתי את זה, אין
לי כלום מצד עצמי, אם הקב“ה לא היה עוזר לי לא הייתי יכול לעשות שום דבר, לכן זה שתי בחינות בעבודה. הבחינה הראשונה זה הצורך להעצים את הכוחות של
האדם ואילו בעבודה השנייה אדם צריך להכיר ולהשיג שאין לי כוחות, ומה שאני נלחמתי זה רק מה שהקב“ה עוזר לי – ובאמת אלו שתי התבוננויות, בספרים הקדושים כתוב שזה שתי מדרגות ושתי בחינות בעבודה של בירור הגבורות, הקומה הראשונה זה הכעס והתאוות והקומה השנייה שהיא יותר עליונה זה הגאווה והישות..

מה היה תפקידו של עשו מצד הקדושה?

-כשיצחק ורבקה הולידו את יעקב ועשו, גם עשו היה יכול להיות מצד הקדושה. לעשו היה את הכוח מצד הקדושה ולכאורה מה היה תפקידו מצד הקדושה? זה שאלה מאוד גדולה ששואלים. מההריון של רבקה כבר אפשר לראות שלא היה ליעקב ועשו בחירה, כבר היה להם טבעים ומידות אופי. כשרבקה היתה עוברת ליד בית מדרש יעקב רוצה לצאת, כשהיתה עוברת ליד עבודה זרה עשו רוצה לצאת – אם כך לכאורה מה רוצים מעשו? למה הוא נקרא רשע? הרבי מקאמרנא כותב שזה שתי עבודות, יעקב אבינו מההריון וההיווצרות שלו היה צריך לקדש את העולם ע“י בחינה שנקראת יעקב איש תם יושב אוהלים. הוא יושב ומאיר את התורה בעולם.

משיח בן דוד ומשיח בן יוסף

לעומת זאת העבודה של עשו זה ללכת לבית עבודה זרה, לקדש את הבתי עבודה זרה. ללכת לתוך המקומות של הקלקול ולהפוך אותם לקדושה. לכאורה איזה עבודה יותר קשה ויותר גבוהה? אומר הרבי מקאמרנא שעשו בשורש שלו היה יכול להיות פי אלף יותר גבוה מיעקב אבינו. אלף זה הבחינה של משיח בן דוד ומשיח בן יוסף, הכל זה נרמז על ההבחינה של התיקון השלם. עשו היה משורשו בתיקון השלם אלא שעשו בחר ברע והוא למעשה בעט וזלזל בכל העבודה של הקדושה וכשיעקב אבינו ראה את זה הוא קנה מעשו את הבכורה. התרוה שהיא נצחית והיא מלאה באין-סוף סודות מספרת לנו שיעקב אבינו קנה מעשו את הבכורה בנזיד עדשים, מה הוא קנה למעשה? הפנימיות ועומק העניין של קניית הבכורה זה שיעקב אבינו קנה
את כל העבודה של עשו שהיה צריך לקדש את הבתי עבודה זרה ואת מקומות הטומאה

עשו היה אדמוני ודוד המלך היה אדמוני

יעקב אבינו ראה שעשו מזלזל בעבודה הזאת, ואם עשו לא היה מזלזל בזה אז אדרבה יעקב אבינו היה שמח. ברגע שעשו זלזל בזה אז למעשה יעקב אבינו עשה מסירות נפש, הוא קנה את הבכורה, ז“א שהוא קנה את כל סדר העבודה הזאת וכשהוא קנה את סדר העבודה הזאת אז למעשה עם-ישראל שזה הבנים של יעקב אבינו, צריכים לעשות את שתי העבודות, גם את העבודה של יעקב וגם את העבודה של עשו. איפה מתגלית העבודה של עשו במשך הדורות? כתוב ויצא הראשון והנה הוא אדמוני, יש לנו עוד אדמוני אחד וזה דוד המלך. מיעקב אבינו יש שתי בחינות, יוסף ודוד. למעשה העבודה של יוסף זה העבודה הראשונה של המלחמה המסירות נפש.

יוסף הצדיק בכה שש פעמים מרחמנותו

כל יהודי מתקן את הגבורות אבל יוסף ודוד הם השורשים של תיקון הגבורות בעולם, יוסף זה המסירות נפש כנגד כעס והקפדה וכנגד תאוות העולם הזה, נשים לב מה היתה עיקר עבודתו של יוסף הצדיק, דבר אחד זה אשת פוטיפר והדבר השני שהיה לא פחות קשה מאשת פוטיפר, לא לכעוס ולא להקפיד על האחים שלו שמכרו אותו להיות עבד במצרים. רואים איך יוסף הופך את כל הכעסים וההקפדות, שלכאורה בטבע היה צריך להרגיש כלפי אחיו, הופך את כל זה לרחמים – שש פעמים כתוב בתורה שיוסף בכה מרוב הרחמנות והאהבה שיש לו, לכן יוסף הוא השורש של התיקון האחד של הגבורות שזה להפוך כעסים והקפדות ותאוות העולם הזה לבחינת גבורות שבקדושה, ואילו דוד המלך כל עבודתו זה לתקן את העניין של הגאווה והישות, לכן אצל דוד המלך רואים כל הזמן שהוא נלחם ולכאורה הוא לא מצליח להילחם, מצד אחד הוא הגיבור הכי גדול בעולם אבל בד-בבד אנחנו רואים לפעמים שדוד המלך מגיע למצב של ’כגמל עלי אימו גמל עלי נפשי‘, רש“י במקום כותב: הרני מוטל לפניך כגולם, אתה מזיז לי את הידיים, אתה מנשים אותי ואתה מחיה אותי

ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם

העבודה של דוד המלך זה הבחינה היותר גבוהה בגבורות, בוודאי שגם ליוסף יש את העבודה של דוד ובוודאי שגם לדוד יש את העבודה של יוסף – כל יהודי כלול משתי הבחינות אבל אצל יוסף עיקר השורש והתיקון שלו זה תיקון הכעסים וההקפדות ותאוות העולם הזה, ועיקר התיקון של דוד המלך זה הבחינה לתקן את הגאווה והישות, לכן דוד המלך אומר ’ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם‘, תולעת זה להרגיש כמה אני חסר אונים. חרפת אדם ובזוי עם זה כמה ביזיונות צריכים לעבור עד שמשיגים את זה, כי מצד חטא אדם הראשון יש בתוך הנפש, רוח ונשמה שלנו כ“כ הרבה גאווה שא“א לתקן את זה בלי הרבה ביזיונות, לכן דוד המלך היה צריך להיות בבחינת  חרפת אדם ובזוי עם – כתוב במדרשים שמי שיגאל את העולם והוא צאצא של דוד המלך וכל הבחינות של דוד המלך יעברו עליו ואפילו יותר בחריפות, אז הוא צריך
לעבור את כל הביזיונות בעולם. הפסיקתא דרב כהנא מתחיל בלשון הזו: עתיד משיח צדקנו לשבת בבית האסורים וילעגו לו פושעי ישראל והוא נקרא צדיק ונושע. צדיק שמצדיק עליו את הדין ונושע זה שהוא מושיע את עמ“י

לא להביא יהודי לעולם הבא

איך הצדיק מושיע את עמ“י? כתוב בפסיקתא דרב כהנא שלועגים לו פושעי ישראל והצדיק אומר להם: הלוא בניי אתם. והוא מושיע אותם, גם את אלה שמזבים אותו בכל הביזיונות. בהמשך הפסיקתא כתוב שיבואו אל המשיח אבות העולם ויגידו לו: אעפ“י שאתה הבן שלנו, אתה גדול מאתנו כי אתה קיבלת את עצמך את כל הייסורים של הדור האחרון ובזה אתה גדול מאתנו, ושמה יש בליבך על בנינו שגרמו לך כאלה ייסורים וע“י זה לא יוכלו לבוא לעולם הבא? אומר להם המשיח: הם כולם הבנים שלי ואני אוהב אותם באהבה אין-סופית, אני לא אתן להקב“ה לא להביא יהודי אחד לעולם הבא. בזה הוא הניח את דעתם של אבות העולם

יעקב קנה את כל סדר העבודה של דוד

משיח בן דוד יודע שהוא לא יכול לתקן את העולם ולתקן את עצמו בלי הבחינה ’ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם‘ – הוא יודע שבלי ביזיונות וחרפות הוא לא יכול לתקן את זה. כדי להיות אדם השלם זה ע“י ביזיונות וחרפות, לכן כל הבחינות האלה עברו על דוד המלך. יוסף מתקן את החלק הראשון של הגבורות שזה כעסים, הקפדות ותאוות העולם הזה ואילו דוד מתקן כנגד הבחינה של הגאווה והישות, למעשה כאשר יעקב קנה את הבכורה הוא קנה את כל סדר העבודה של דוד.

זה נראה כאילו הכבש לקח כדור הרגעה

עדשים זה גימטריה משיח בן דוד. יעקב אמר לעשו אני קונה ממך את משיח בן דוד אז אני משלם לך בנזיד עדשים שזה כנגד זה, זה רמז על מה שהוא קנה ממנו – זה יסוד שני בגבורות ובשני המשיחים ועכשיו נראה עוד נקודה אחת. כל העניין שדיברנו עכשיו נרמז הרבה מאוד במושג שמובא בתורה בכמה מקומות, גדי עזים. עז זה נקרא על שם העזות. הכבשים זה חסדים והעזים זה גבורות, ידוע שקשה מאוד להוציא כבש משלוותו, כאילו שהוא לקח איזה כדור הרגעה, לעומת זאת אפשר לראות את הגבורות אצל העזים. עז אף פעם לא עומד במקום, הוא כל הזמן קופץ, הגבורות מקפיצות אותו, לכן בבית המקדש לפעמים היה קורבנות כבשים ולפעמים קורבנות עזים. הקורבנות היו מתקנים בשורש את החסדים והגבורות, אז הכבשים זה כנגד מידת החסדים ועזים זה כנגד מידת הגבורות, לכן העניין של גדי עזים חוזר בכמה מקומות בתורה – רואים את זה בשעה שיעקב בא לקבל את הברכות מיצחק, אז רבקה אמרה לו: לך ותביא 2 גדיי עזים מהצאן ואני אעשה לאביך מטעמים כאשר אהב. יעקב אבינו אמר: מה את רוצה שאני אגזול את אבא? הרי יצחק הוא הבעלים..

יצחק התחייב לרבקה כל יום 2 גדיי עזים

אמרה רבקה ליעקב: בני היקר, בוא תראה את הכתובה שאבא שלך כתב לי, כתוב בכתובה: כל יום אני אתן לך 2 גדיי עזים. לרבקה היה עדרים של עזים – לכאורה בשביל מה יצחק כותב לרבקה כל יום 2 גדיי עזים? מה גדי אחד לא מספיק לה? יצחק זה צדיק האמת וצדיק הדור ורבקה זה השכינה. הצדיק אומר לשכינה: כל יום אעסוק בתיקון של 2 גדיי העזים, לכן אני כל יום אתן לך 2 גדיי עזים, ברוחניות של זה הצדיק אומר: אני אעסוק בתיקון של 2 גדיי העזים, אחד כנגד הבחינה התחתונה שזה כנגד יוסף והבחינה היותר עליונה זה כנגד הגדי עזים שהוא כנגד דוד..

הולדה שהתחילה מביזיונות

יצחק אומר לרבקה אני כל יום אעזור בעבודה הזאת של גדי העזים לכן גם רבקה יולדת את עשו ויעקב שהם השורשים של 2 הגדיים האלה ושל שתי העבודות האלה, רק שעשו ביזה את הבכורה את יעקב קנה ממנו את כל העבודה הזאתי, לכן כשהיה צריך להוליד את נשמת משיח
בעולם שזה שושלת דוד המלך, ומי הראשון שהוליד את השושלת הזאת אחרי יעקב אבינו? יהודה. דוד המלך נולד לעולם מכל הסיפור של מעשה תמר, אנחנו רואים שכשדוד צריך להיוולד לעולם אז כבר בשורש זה מתחיל מביזיונות. יהודה אומר לתמר הבה נא ואבוא אליך. תמר אומרת לו? מה תיתן לי? יהודה אומר לה: גדי אשלח מן הצאן. גדי אשלח זה גימטריה משיח. יהודה אומר לה: אני אביא לך את המשיח, זה הגדי של הבחינה של דוד. לכן יהודה זה
הצדיק ותמר זה השכינה כי על השכינה כתוב זאת קומתך דמתה לתמר. הצדיק
אומר לשכינה: אני רוצה לעשות את היחוד העליון להביא את נשמת המשיח לעולם..

יהודה עבר את כל הביזיונות הכי גדולים!

השכינה אומרת לצדיק: מה תיתן לי? הצדיק אומר לה: אני אשלח גדי עזים שזה העבודה של הביזיונות, אני מוכן לקבל על עצמי את כל הביזיונות של העולם, לכן יהודה עבר את כל הביזיונות הכי גדולים בעולם בכל המעשה של תמר. השתי גדיי עזים שיצחק כתב לרבקה בכתובה זה כנגד משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. מכאן העניין של הגדיי עזים מרמזים על עניין המשיחים עצמם לכן כתוב חד גדיא חד גדיא, דזבין אבא בתרי זוזי – למה כתוב חד גדיא פעמיים? עומק הדבר זה כך: אבא זה יעקב אבינו, באמת כמה גדיים הוא קנה? אחד. למה כתוב 2? כי אחד היה לו מצד השורש שלו וחד גדיא נוסף קנה אבא מעשו ועכשיו יש לו שתיים. אז באמת חד גדיא
חד גדיא זה שתי גדיים שונים. יוסף שהיה לו מצד עצמו ודוד שהוא קנה אותו מעשו.

גם אצל יוסף וגם אצל דוד היתה קנאה

למעשה 2 הגדיים זה שתי המשיחים ובכללות זה מרמז על סדר עבודה שלם. יוסף זה המסירות נפש ודוד זה הבחינה של הביטול. זה חד גדיא חד גדיא דזבין אבא בתרי זוזי, ואתא שונרא ואכלא לגדיא – על זה כותב הגאון מוילנא שתכונתו של החתול זה שהוא קנאי. אומר הגאון מוילנא ואתא שונרא ואכלא לגדיא זה מידת הקנאה שמסתירה ומעלימה את אור הצדיקים האמיתיים ואת אור המשיחים, כי יש כוח בנשמות, בעולם ובבריאה לקנות בצדיקים. כל צדיק שהוא בבחינת משיח מקנאים בו, הדבר הזה נמצא משורש הבריאה, לכן גם אצל יוסף רואים שאחיו קינאו בו וגם אצל דוד רואים ששאול המלך קינא בו. שימו לב שכל מה שעבר על יוסף
זה מויקנאו בו אחיו. כל מה שעבר על דוד זה הכל התחיל מהקנאה של שאול המלך..

לא לקנא בצדיק, הפוך, להתבטל אליו…

הכל מתחיל מהקנאה כי יש ניסיון מאוד גדול תמיד לקנא בצדיק שהוא בבחינת הגדיים. כל הצדיקים שהם בבחינת המשיחים מקנאים בהם. כתוב בזוהר הקדוש בתיקון ע‘ שהמלאכים מתקנאים במעלת האדם, זה בחינה רוחנית מאוד גבוהה שאנחנו לא מבינים אבל יש כזאת בחינה, הצדיקים שהם בבחינת משיחים זוכים לקבל את אור הזוהר העליון ואז המלאכים מתקנאים בהם ומקנאת המלאכים משתלשל שנשמות ישראל בכלל ובפרט הצדיקים שעדיין לא זכו לזה, שיקנאו בצדיק הזה, לכן הרבה מדרך הגאולה תלויה בזה שאנחנו נלחם במידת הקנאה הזאת, לא לקנא בצדיק אלא הפוך, להתבטל אליו ולקבל ממנו את הדרך להתגבר
על מידת הקנאה, זה מה שכתוב פה ואתא שונרא ואכלא לגדיא דזבין אבא בתרי זוזי

אנחנו חייבים לקבל את זה על ידי הצדיק

-הזוהר הקדוש אומר שהצדיק האמת הוא אנפי שכינתא, הפנים של השכינה, פירוש הדבר שכל הסדר והאור הא-לוקי בעולם מתגלה ע“י הצדיק. ברגע שאנחנו מתבטלים לצדיק אז מיד הצדיק מאיר בנו את אור השם אז אנחנו מקבלים חיות, התחזקות ועצות נכונות לברר את דרך האמת. ברגע שאנחנו מעלימים את אור הצדיק, מיד אנחנו מתבלבלים ולא יודעים מה לעשות כי היצר הרע מאוד מבלבל אותנו – איך אנחנו יכולים לא להתבלבל? רק ע“י הבחינה של ההתבטלות שלנו לצדיקים שמגלה לנו בעצם את אור השם. באמת אדם יכול להיות בבחינת הצדיק אבל כדי להגיע לבחינה הזאת זה חייב להיות שתקבל את זה ע“י הצדיק וזה מסודות הנהגת הבריאה, שאנחנו נקבל את האור של השם ואת נקודת האמת ע“י ההתבטלות לצדיקים, לכן ברגע שהיצה“ר מצליח להעלים את אור הצדיק שזה ואתא שונרא ואכלא לגדיא, מיד אתא כלבא ונשך לשונרא. הזוהר הקדוש כותב שהקליפה הקשה ביותר שכוללת את קליפת עמלק ועוד הרבה בחינות והיא נקראת קליפת הכלב. כל העניין של קליפת הכלב זה למרוד בהקב“ה, באמת לא ממציאות הכלב הגשמי אפשר לראות את זה אלא מתוך המילה כלב אפשר לראות את
זה. אומר המדרש שכלב זה כולו לב, האחיזה של היצר הרע באדם זה מצד הלב שלו.

התקשרויות רגשיות עם כל מיני מקומות

המציאות העיקרית שלנו ברוחניות זה מוח ולב, זה השכל והמחשבה וההרגשה. כל האחיזה של היצה“ר באדם מתחילה מנקודת ההרגשה. היצר הרע מפיל אותנו על ידי שהוא נתפס בהרגשה שלנו ואנחנו לא יודעים כמה עוצמתית האחיזה של היצר הרע בעולם ההרגשה שלנו. לדוגמא אדם הגיע להחלטה שהוא צריך לעבור דירה, אפשר לראות שזה כ“כ קשה ומשהו בלב של האדם לא נותן לו לעזוב את זה, בפרט אם זה מקום נוח ואדם רגיל לזה. כדי להתעלות ברוחניות אחד הדברים הקשים ביותר זה להפריד את ההתקשרויות הרגשיות שלנו עם כל מיני מקומות או כל מיני מצבים. לכן אומר הזוהר הקדשו שקליפת הכלב שתופסת את האדם בבחינת הלב של האדם זה הפנימיות של כל היצה“ר, מכאן הכל מתחיל. תופסים את האדם בעולם הרגשי שלו ומכאן ואילך אפשר להוריד את האדם חלילה למקומות לא טובים

מי שהיה רוצה לברוח היה שומע נביחות

כל העניין של מצרים זה היה כישופים וכוחות רוחניים, פרעה היה חכם גדול מאוד-מאוד מצד הקליפה ומה פרעה היה עושה? קושר רגשית את כל העולם למצרים. עבד מעולם לא ברח ממצרים כי היה כזה כוח של כישוף, אם מישהו היה בא לברוח ממצרים הוא היה שומע נביחות של כלבים, ככה אומר המדרש, והוא מיד היה חוזר למצרים מרוב הפחד. הנביחות של הכלבים זה התגברות הטומאה של מצרים שהיתה אומרת לאדם: אף אחד לא עוצר אותך אבל שתדע שבחוץ יש מדבר, מאיפה יהיה לך חיות ושמחה? תראה מה יש במצרים, בתי תיאטראות, מסעדות ובילויים, איך אתה יכול לוותר בעולם הרגשי שלך ובחיות הלב שלך על כל העניין של מצרים? לכן הסמל על הדגל של מצרים היה כלב שזה האחיזה של פרעה בקליפה הכלב,
עבד לא ברח ממצרים זה עבד של התאוות ושל עולם הרגשות העכור הזה – עבד
לא היה יכול להציל את עצמו מהמקום הזה, לכן זה היה חידוש מאוד גדול שעם ישראל כן היה יכול להציל את עצמו וזה רק בזכות אור א-לוקי שירד ביציאת מצרים

אותו לילה קליפת הכלב התבטלה לגמרי

היה צריך להיות התגלות שכינה לנתק את עמ“י מכבלי הכלב, המצרים כבר קיבלו את המכות שלהם אבל מה היה הקושי? שעמ“י בעצמו לא ירצה לצאת ממצרים בגלל קליפת הכלב. הגילוי שכינה שהיה במצרים ביטל את קליפת הכלב לכם. בפרשת בשלח כתוב את כל האורות הרוחניים שהיו ביציאת מצרים, ומה כתוב לנו? ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו – זה מה שחשוב לנו לדעת על הלילה הזה?? באמת עומק הדבר זה שקליפת הכלב התבטלה לגמרי באותו לילה לכן עמ“י יכל לצאת ממצרים. הקנאה של אחי-יוסף גרמה למכור אותו להיות עבד במצרים, בעקבות זה הוא משך את יעקב ואת כולם למצרים שזה קליפת הכלב לכן כתוב ואתא כלבא ונשך לשונרא, זה קליפת
הכלב שהתעוררה והתעצמה וזה נשך לשונרא, זה בגלל מידת הקנאה.