תשובה: במשנה (פסחים צט:) ערב פסח סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך. ובגמרא הקשו מאי איריא ערבי פסחים אפילו ערבי שבתות וימים טובים נמי, דתניא לא יאכל אדם בערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר אוכל והולך עד שתחשך. אמר רב הונא לא צריכא אלא לרבי יוסי דאמר אוכל והולך עד שתחשך, הני מילי בערבי שבתות וימים טובים אבל בערב פסח משום חיובא דמצה מודה, ע"כ. והלכה כדעת רבי יוסי (דקיימא לן הלכה כרבי יוסי מחבירו. עירובין מו:). אלא שהקשו המפרשים מהמבואר בגמרא (גיטין לח:) שתי משפחות היו בירושלים אחת קבעה סעודתא בשבת ואחת קבעה סעודתא בערב שבת ושתיהן נעקרו, ע"כ. ומבואר שיש איסור קביעת סעודה בערב שבת, שאם לא כן לא היתה נענשת אותה המשפחה.
והנה הרמב"ם (פ"ל מהל' שבת ה"ד) כתב בטעם האיסור שהוא משום כבוד השבת, שיכנס לשבת כשהוא מתאוה לאכול. ורבינו תם (הובא במגן אברהם סי' רמט סק"ד) כתב הטעם משום שלא יהא טרוד בסעודה ולא יכין צרכי שבת. (ויש כמה הבדלים בין הטעמים, כגון אם צרכי שבת כבר מוכנים לו, שלטעם הרמב"ם עדיין אסור ולרבינו תם מותר. וראה בביאור הלכה סי' רמט סעי' ב ד"ה מפני, שכתב בשם הפרי מגדים שהטעם מפני שמזלזל בכך כבוד שבת שעושה ערב שבת שוה בזה לימות החול).
ובגדר סעודה האסורה נחלקו המפרשים בדעת הרמב"ם (פ"ל מהל' שבת ה"ד) שכתב "אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת מפני כבוד שבת שימנע אדם מן המנחה ולמעלה מלקבוע סעודה כדי שיכנס לשבת כשהוא מתאוה לאכול".
המגיד משנה כתב שיש קביעות סעודה שאינו רגיל בה בימות החול, ויש קביעות סעודה שרגיל בה בימות החול, ויש אכילה בלא קביעות סעודה. ולדעת הרמב"ם קביעות סעודה שאינו רגיל בימות החול אסור כל היום כולו, וקביעות סעודה שרגיל בה בימות החול מצוה להימנע מט' שעות ולמעלה, ואכילה ללא קביעות מותרת כל היום כולו, ע"כ. וכתב הבית יוסף (אורח חיים סי' רמט) שפירוש המגיד משנה בדברי הרמב"ם נראה בעיניו.
אמנם הטורי זהב (שם סק"א) ביאר דברי הרמב"ם בדרך אחרת, ולדעתו אין הבדל בין קביעות סעודה שרגיל בה לשאינו רגיל בה, אלא יש הבדל אם קובע סעודה וגם משתה בדרך שכרות או שאינו קובע משתה. שסעודה שיש בה גם משתה אסור כל היום כולו, אבל סעודה ללא משתה (אפילו אם אינו רגיל בה) מצוה להימנע מט' שעות, עכ"ד.
ושיטת הטור (שם) לחלק בין אכילה בעלמא לבין קביעות סעודה, שאכילה בלא קביעות מותרת עד שתחשך, ואילו קביעות סעודה אסורה. וביאר הבית יוסף שלדעת הטור אין הבדל בין קביעות סעודה שרגיל בה לשאינו רגיל בה.
ובשולחן ערוך (סי' רמט סעי' ב) פסק כמו שפירש המגיד משנה דעת הרמב"ם, שיש לחלק בין קביעות סעודה שרגיל בה לשאינו רגיל בה, וכנ"ל, עיי"ש. (ומצוי הדבר למתארחים בבית מלון, שבערב שבת אסור להם לאכול שם ארוחת בוקר או צהריים ללא הגבלה, כיון שבדרך כלל מגישים שם מאכלים בשפע באופן שאדם אינו רגיל לאכול בערב שבת כשהוא בביתו).
וזמן איסור קביעות סעודה בערב שבת, לדעת הרמב"ם הוא מן המנחה ולמעלה, והיינו מט' שעות ומעלה (שמנחה קטנה היא ט' וחצי שעות, וסמוך לה הוא חצי שעה קודם). והראב"ד כתב שהאיסור הוא מחצות היום, שהוא מפרש ממנחה גדולה. ובשולחן ערוך פסק כדעת הרמב"ם.
ומעתה יש לדון אם איסור זה הוא גם בסעודת מצוה, שבבית יוסף הביא שבירושלמי (ביצה פ"ה ה"ב) אמרו שאסור לארס אשה בערב שבת, והיינו באופן שעושה הסעודה גם כן בערב שבת, אבל אם מארס בלא לעשות אז את הסעודה מותר, ע"כ. אמנם האחרונים (מגן אברהם, הגר"א) הקשו על דברי הירושלמי ממה שאמרו במשנה (פסחים מט.) במי שהולך לדבר מצוה, שאם אינו יכול לחזור לביתו כדי לבער החמץ שברשותו ולחזור לדבר המצוה, שהקילו חכמים שיבטל בלבו החמץ ודיו. ושם הזכירו גם מי שהולך לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו, עיי"ש (וכ"ה בשולחן ערוך אורח חיים סי' תמד סעי' ז). הרי שמותר בפשטות גם לאכול סעודת אירוסין, וזה דלא כהירושלמי. ונאמרו בזה כמה תירוצים, שהמגן אברהם תירץ שהירושלמי אסר סעודת אירוסין כשאירס אתמול, אבל אם אירס בערב שבת מותר לעשות סעודה, וזה כהבבלי. והגר"א כתב שתירוצו דחוק, ותירץ הוא שיש לחלק בין לכתחילה לדיעבד, שאם אדם שואל קודם שאירס, מורים לו שלא יארס בערב שבת אלא אם כן יסכים שלא לעשות סעודה, ובזה מיירי הירושלמי. אך אם שואל אדם לאחר שכבר אירס אם יכול לעשות סעודה, מורים לו שמותר, וזו כוונת הבבלי בפסחים (אולם למסקנה סובר הגר"א שמותר לארס בערב שבת וגם לערוך לכתחילה סעודה, כיון דקיימא לן שמותר לארס אפילו בתשעה באב מטעם שמא יקדמנו אחר, וכמו שכתוב בסי' תקנא סעי' ב), עכ"ד.
אמנם בשולחן ערוך מבואר שסובר שאין לעשות סעודת אירוסין בכל גוונא, ואפילו אם אירס בערב שבת, וזה דלא כמו שכתבו הגר"א והמגן אברהם. אלא שצ"ע כיצד יסביר הבית יוסף את דברי הירושלמי עם דברי המשנה בפסחים (ועוד צ"ע שבבית יוסף הביא רק דברי הירושלמי). ומצינו בפוסקים אופנים אחרים ביישוב דברי המשנה, באליה רבה (סק"ד) כתב שגם אם האירוסין היו בערב שבת יש לדחות את הסעודה למחרת, אלא אם כן אי אפשר לדחות שבזה מיירי במשנה פסחים. אלא שהתורת השבת (סק"ד) כתב לדחות תירוץ המגן אברהם, שאם כן העיקר חסר מן הספר, ותירצו שבמשנה פסחים מיירי במי שאירס בערב פסח ואת הסעודה עושה בליל הפסח, עיי"ש. ובישועות יעקב (סי' רמט סק"ג) תירץ דשאני ערב פסח שבלאו הכי אסור לאכול לא חמץ ולא מצה, לא יבוא לכלל סעודה גדולה, שעיקר הסעודה הוא הלחם אשר הוא אוכל, ולא חוששים שיימשך באכילתו.
וראה להמשנה ברורה (סק"ט) שפסק כהמגן אברהם שהאיסור לעשות סעודת אירוסין הוא אם אירס מאתמול ולא ערך סעודה, שאינו יכול לעשותה למחרת בערב שבת, אבל אם בא לארס בערב שבת מותר לו גם לעשות סעודה, ע"כ. אמנם בכף החיים (אות י) כתב שמנהג ירושלים שמארסים בערב שבת ועושים הסעודה בליל שבת. ומרן הגר"ע יוסף זצ"ל בהליכות עולם ח"ג (עמ' סג) כתב להתיר בתחילה לערוך סעודת אירוסין כשאירס בערב שבת, אולם בחזון עובדיה (שבת ח"א עמ' לב) חזר בו והעלה לאסור לערוך סעודת אירוסין או נישואין בערב שבת, ושכ"ה פשט דברי מרן השולחן ערוך לאסור בכל אופן (וראה בהערה בחזון עובדיה עמ' לד שכתב שבהליכות עולם נמשך אחר דברי הבן איש חי שפסק כדברי המגן אברהם, עיי"ש).
ויש להעיר, שבאירוסין שנוהגים כיום לכל הדעות אין לערוך הסעודה בערב שבת, שאינה סעודת מצוה. ודוקא באירוסין שהיו עושים בזמנם שהיו עושים בהם הקידושין ממש נחשבת לסעודת מצוה, מה שאין כן בזמנינו.
והרמ"א (שם) כתב שדוקא סעודת מצוה שאין זמנה בערב שבת אסור לעשותה בערב שבת, כגון אירוסין ונישואין. אבל סעודת מצוה שזמנה בערב שבת, כגון מילה או פדיון הבן, מותר לעשותה בערב שבת, ושכן המנהג. ובאחרונים העתיקו דבריו להלכה. וכתב במשנה ברורה (ס"ק יג) שאף שמן הדין מותר לעשותה אפילו לאחר מנחה קטנה, מצוה להקדימה לבוקר משום כבוד השבת, ובדיעבד יכול לעשותה אפילו לאחר מנחה, ע"כ.
ואין לומר שיעשו הנישואין בערב שבת ולא יעשו סעודה, לפי שבנישואין יש חיוב לערוך סעודה, וכמ"ש הריטב"א (כתובות ג.) שחייב החתן לעשות סעודת נישואין, ושהיא מתקנת חכמים. וכן מבואר ברשב"א (כתובות ב. ד"ה ועכשיו), ודלא כהרא"ה (כתובות ה.) שכתב שאם החתן והכלה מסכימים שלא לעשות סעודה, החתן פטור מלעשותה. וכ"כ בשו"ת מהר"ם שיק (סי' פט) שסעודת נישואין לא נהגו למחול, ולא ניתנה לימחל, אלא חובה לעשותה. וראה עוד באוצר הפוסקים (חי"ז ס' סד אות יח) ובספר ברכת ה' ח"ד (עמ' שמב בהערה). וחובת הסעודה מוטלת על החתן.
ומרן בשולחן ערוך (אבן העזר סי' סד סעי' ד) כתב שאם החתן אינו רוצה לעשות סעודה וקרובי הכלה רוצים שיעשה סעודה, כופין אותו שיעשה סעודה לפי כבודו ולפי כבודה, ע"כ. ואף שאין להוכיח מכאן שיש חיוב לעשות סעודה בפת דוקא (שאין הכרח לומר שבכל מקום שנזכר שצריך לעשות סעודה, שהיא בפת דוקא, וכמו שמצינו בכמה מקומות, כגון בסעודה שלישית בשבת, כמבואר בשולחן ערוך אורח חיים סי' רצא סעי' ה. וכן בפדיון הבן, וכמו שכתב בילקוט יוסף מהד' תשע"א שבת ח"א עמ' שנה), מכל מקום אפשר דסבירא ליה שמכל מקום חייב לעשות סעודה, ורק בא לומר שאם גם קרובי הכלה אינם רוצים לערוך סעודה אז רשאי החתן לעשות סעודה שאינה לפי כבודם, אך מכל מקום סעודה בעינן, ודו"ק. ושוב ראיתי בפתחי תשובה (שם סק"ז) שעמד בזה שמדברי השולחן ערוך משמע שאם אין קרובי הכלה מקפידים מהני מחילה, וביאר שאין לדייק מכאן אלא שמועילה מחילה לעניין לעשות סעודה לאחרים לפי כבודו וכבודה, אך אין זה עניין למחילת שמחתם, עכ"ד. והוא כדברינו. ובספר בית חתנים (להר"מ פנירי ח"ב עמ' שסז) כתב בשם שו"ת זבחי צדק שאפילו סעודת החופה אין חיוב לעשותה אם הקרובים אינם מוחים, ע"כ. ונראה שהבין אחרת בדברי מרן השולחן ערוך.
ובספר הנישואין כהלכתם ח"ב (עמ' תצ) הביא משו"ת אבני האפוד ח"ד (סי' סד סק"ד) שיש לערוך את הסעודה בלחם ובשר ויין. וראה עוד בגמרא חולין (צא:) ובמשנה כריתות (טו.) שקנו בשר בהמה לחתונת בנו של רבן גמליאל. והרמב"ם (פ"ה מהל' נזקי ממון ה"ז) כתב שאף על פי שאין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, מותר לאדם להשהותה בביתו שלושים יום קודם חתונת בנו. וכתב בשו"ת מהר"ם שיק (שם) שאדם שקשה לו לקנות בשר לסעודת נישואין, שמוטב שימעט במספר הקרואים לסעודה ממה שלא יאכלו בשר, ע"כ.
בסיכום: אסור לאכול בערב שבת סעודה שאינו רגיל בה בימי החול, דהיינו שאוכל כמות גדולה יותר ממה שרגיל לאכול בסעודה שאוכל בימי החול. ואיסור זה נוהג כבר מיום שישי בבוקר, ואפילו אם היא סעודת נישואין אסור לאוכלה.
