היחס בחז"ל ללימוד ושמירת מצוות שלא לשמה
הנה מצינו בדברי חז"ל בכמה מקומות שדיברו על מי שלומד תורה או מקיים מצוות שלא לשמה, ופעמים מצינו שהתייחסו חז"ל לכך באופן חיובי, ושכן ראוי לנהוג. ומאידך מצינו פעמים שהתייחסו חז"ל בצורה שלילית למי ששומר תורה ומצוות שלא לשמה, ואף יעצו לו שלא לעשות כן, ויש לעמוד על סתירת הדברים.
בגמרא (פסחים נ:) רבא רמי, כתיב (תהלים נז, יא) "כי גדול עד שמים חסדך", וכתיב (תהלים קח, ה) "כי גדול מעל שמים חסדך", הא כיצד, כאן בעושין לשמה וכאן בעושין שלא לשמה. וכדרב יהודה דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ע"כ.[1]
ויש לעיין בדברי חז"ל הנ"ל, האם כוונתם לומר שנחשב לו שמקיים מצוה ואפילו מקבל שכר על כך, רק שאינו דומה למי שמקיים לשמה. או שמא כוונתם לומר שכשמקיים מצוה שלא לשמה אינו מקבל שכר על כך, אלא שמותר לו לעשות כן, כי בסופו של דבר יגיע למצב שיקיים לשמה.
ולכאורה בגמרא (פסחים שם) מוכח שנחשב לו למצוה ואפילו מקבל שכר על כך, שכן אמרו על נשי דמחוזא שאינן עושות מלאכה בערב שבת משום שהן מפונקות, ולא משום מצוה, ואף על פי כן מקבלות שכר, ודו"ק. וראה בנפש החיים (פרקים, פרק ג) שכתב שהלומד שלא לשמה צריך לנהוג בו כבוד, ואף נוטל הוא שכר בעולם הזה, אך אינו נוטל שכר בעולם הבא, שכן בגמרא דרשו שהלומד שלא לשמה מהפסוק "עד שמים".
ובאמת שכן מבואר בזוהר (וישב דקפ"ד ע"ב) "כמה אית לון לבני נשא לאשתדלא באורייתא, דכל מאן דאשתדל באורייתא להוי ליה חיים כו'. ואפילו מאן דאשתדל באורייתא ולא אשתדל בה לשמה כדקא יאות זכי לאגר טב בעלמא דין ולא דיינין ליה בההוא עלמא", עכ"ל.[2] הרי שאפילו האדם אשר עסקו בתורתו יתברך שלא לשמה כראוי אלא בשביל איזה פניה לצורך עצמו, הקב"ה קובע לו שכר טוב כמגיע לו עושר וכבוד ושלוה בעולם הזה.[3]
וכתב עוד (בנפש החיים שם) שנראה שגם כל מי שכל ימי חייו מנעוריו ועד זקנה ושיבה היה עסקו בתורה שלא לשמה, גם כן חייבים לנהוג בו כבוד, וכל שכן שלא לבזותו ח"ו, שכיון שעסק בתורה בתמידות, בלתי ספק שהיה כוונתו פעמים רבות גם לשמה, וכמו שהבטיחו חז"ל, כי אין הפירוש דוקא שיבוא מזה ללשמה, עד שאחר כך יעסוק בה תמיד כל ימי חייו רק לשמה, אלא היינו שבכל פעם שהוא לומד בקביעות זמן כמה שעות רצופים, אף שדרך כלל היתה כוונתו שלא לשמה, עם כל זה בלתי אפשר כלל שלא ייכנס בלבו באמצע הלימוד על כל פנים זמן מועט כוונה רצויה לשמה, ומעתה כל מה שלמד עד הנה שלא לשמה, נתקדש ונטהר על ידי אותו העת קטן שכיון בו לשמה, עכ"ד.[4] וראה עוד להגר"ח פלאג'י (תורה וחיים מער' ל' אות קכז) בשם המדרש תלפיות שגם הלומד שלא לשמה אלא על מנת להתגאות יש לו שכר על כך. וע"ע בשו"ת אז נדברו חי"ד (סי' ב).
ואמנם במשנה ברורה (סי' לח סעי' ח, ביאור הלכה ד"ה הם) כתב שהעושה מצוה להנאת עצמו בלבד ולא לשם קיום מצוה, אינו נחשב לעוסק במצוה, ואינו בכלל העוסק במצוה שפטור מן המצוה, עיי"ש. ומדבריו משמע שכל שלא מקיים המצוה לשמה, אינה בגדר מצוה כלל. ושמא כוונתו שאינו נחשב לעוסק במצוה גמורה, וצ"ב. גם הגר"א וסרמן (קובץ שיעורים פסחים אות לג) כתב שמצוה שומרת על האדם דוקא כשמקיים אותה לשמה, עיי"ש.
גדר שלא לשמה
נחלקו המפרשים מה נקרא שלא לשמה בלימוד תורה ובעשיית מצוות, ויצא להם חילוק זה משום שהוקשה להם מדברי המשנה (אבות פ"ד מ"ה) רבי צדוק אומר אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם. וכך היה הלל אומר, ודאשתמש בתגא חלף. הא למדת, כל הנהנה מדברי תורה, נוטל חייו מן העולם, ע"כ. וכן אמרו בגמרא (ברכות יז.) מרגלא בפומיה דרבא תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים וכו' שנאמר (תהלים קיא, י) "ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם", לעושים לא נאמר אלא לעושיהם, לעושים לשמה ולא לעושים שלא לשמה וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא, ע"כ. וכן אמרו עוד בגמרא (יומא עב:) אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מאי דכתיב (משלי יז טז) "למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין", אוי להם לשונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בתורה ואין בהן יראת שמים, אמר רבי יהושע בן לוי מאי דכתיב "וזאת התורה אשר שם משה", זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם מיתה. ועוד אמרו בגמרא (תענית ז.) שהעוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המוות.[5]
רש"י (ברכות יז. ד"ה העושה) ותוספות (שם) כתבו שיש ב' סוגים של שלא לשמה, יש שעושה זאת על מנת להתכבד, ויש שמכוין רק כדי לקנטר ולהקניט את חבירו.[6] וכשמכוין לתועלת עצמו, זהו שלא לשמה שהוא חיובי, היינו שחז"ל אומרים לו לאדם שיעשה כן. אבל כשעושה כן כדי להקניט את חבירו, על זה אמרו חז"ל שאין לאדם לנהוג כן, ואדרבה עדיף היה אם לא היה מקיים כן כלל.
ובתוספות (פסחים נ:) הקשו גם כן על דברי הגמרא שאמרו שיעסוק אדם בתורה ומצוות שלא לשמה, והרי בגמרא (ברכות יז.) אמר רב שכל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא. ותירצו בשם ר"י שבברכות מיירי כגון שלומד כדי להתיהר ולקנטר ולקפח את חביריו בהלכה ואינו לומד על מנת לעשות, אבל הכא מיירי דומיא דההיא דלעיל (שפל ונשכר) שאין מתכוון לשום רעה אלא מתוך עצלות, אפילו הכי גדול עד שמים חסדו, ע"כ. ומבואר שמחלקים בין לקנטר לבין כשאינו מתאמץ ללמוד לשמה מתוך עצלות.
עוד כתבו התוספות (סוטה כב: ד"ה לעולם) שלא לשמה היינו כשעושה כן מחמת יראת היסורים, ומאהבת קיבול הפרס. וגרוע מכך הוא העוסק בתורה שלא על מנת לקיים כלל, אפילו לא מיראה, שבכהאי גוונא עדיף לו שלא היה נולד כלל, ע"כ.[7]
אם דרך הקיום שלא לשמה הוא הכרחי
יש לעיין האם דרך זה הוא הכרחי, שאי אפשר לאדם להגיע למצב של קיום מצוות לשמה אלא אם כן יתעסק תחילה שלא לשמה, או שדיברו חז"ל למי שאינו יכול לקיים לשמה, שאף על פי כן ישמור מצוות כפי מצבו. וראה להרמב"ם (פ"י מהל' תשובה ה"ה) שכתב "ואמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה מגלים להם רז זה מעט מעט, ומרגילין אותן לעניין זה בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה", עכ"ל. ומשמע לכאורה שכך היא הדרך הראויה וההכרחית לתחילת עבודת ה' של כל אדם, וק"ל.
וכ"כ בפירוש המשניות (סנהדרין פ"י מ"א, ד"ה וכת חמישית) "ולפי שידעו החכמים ז"ל שזה העניין קשה עד מאוד, ואין כל אדם משיג אותו, ואם השיגו אינו מסכים בו בתחילת העניין, ואינו סובר שתהיה אמונה ברורה, לפי שהאדם אינו עושה מעשה אלא כדי שתגיע לו ממנו תועלת או שתסור ממנו פסידא, ואם אינו כן יהיה אצלו אותו מעשה הבל וריק, היאך יאמר לבעל תורה עשה אלו המעשים ולא תעשה אותם לא לירא מעונש מן השי"ת, ולא להנחיל שכר טוב, זה דבר קשה עד מאוד, לפי שאין כל בני אדם משיגין האמת עד שיהיו כאברהם אבינו ע"ה, ולכן התירו להמון כדי שיתיישבו על אמונתם לעשות המצוות לתקות שכר, ולהינזר מן העבירות מיראת העונש, ומזרזין אותם על זה, ומחזקים כוונתם עד שישיג המשיג וידע האמת והדרך השלם מה הוא וכו', ואין ההמון מפסידין מכל וכל בעשותם המצוות מיראת העונש ותקות השכר, אלא שהם בלתי שלמים, ואולם זה טוב להם עד שיהיה להם כח והרגל והשתדלות בעשיית התורה, ומזה יתעוררו לדעת האמת ויחזרו עובדים מאהבה, וזהו שאמרו חז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה", ע"כ.
והגאון רבי חיים מוולאז'ין (רוח חיים על מסכת אבות פ"א מי"ג ופ"ב מ"ב) כתב לדייק מהו שאמרו חז"ל "לעולם" יעסוק אדם שלא לשמה וכו', וכתב שכוונת חז"ל שאם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה בקביעות, ויתמיד בזה, מתוך כך יגיע לכוונה האמיתית. שהתורה שלומד אפילו שלא לשמה בכוחה להחליש את היצר הרע ויתגבר על עצמו ויגיע למצב שמקיים לשמה. אך זה רק אם לומד בקביעות, אבל אם לומד כן רק פעם אחת, ולומד שלא לשמה, אסור לו ללמוד כך.
וביאר (שם פ"ג מ"א) הטעם שהתירו לעסוק בתורה אפילו שלא לשמה, והמשיל למשל לאדון שציוה לעבדו שיעלה לגג, שבודאי לא יכעס עליו במה שיעלה עבדו דרך מדרגות הסולם ולא יקפוץ בקפיצה אחת מהארץ ועד לגג. וכן הוא בדרך הלימוד, שאי אפשר שיעלה למעלת לשמה אם לא יהיה קודם במדרגת שלא לשמה. והוסיף עוד שכל ההיתר לעסוק בתורה שלא לשמה הוא רק באופן שתהא מחשבתו שזה רק למדרגה, שמתוך כך יגיע לעסק לשמה, אבל לא שכל ימיו ילמד שלא לשמה. ובזה ביאר מאמר חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה", אבל זהו בתנאי שגם כאשר עוסק שלא לשמה תהא כוונתו "שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה", והבן.[8] וכן הובא בספר מכתב מאליהו ח"ג (עמ' 115) בשם הסבא מקלם, שמה שאמרו חז"ל מתוך שלא לשמה בא לשמה זה רק אם טמון בתוך השלא לשמה גם רצון ושאיפה להגיע ללשמה.
ובזה מובן מדוע אין בזה איסור משום מצוה הבאה בעבירה (סוכה כט.) שבכל מקום אמרו חז"ל שמצוה הבאה בעבירה אינה מצוה, דשאני כאן בלימוד תורה ושמירת מצוות שהוא הכרח לעשות כן, ודו"ק.
קושיא על הנ"ל
ויש להקשות על המבואר לעיל, שבגמרא (נזיר כג: וסנהדרין קה:) אמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן, ולמד כן ממה שמצינו שבשכר מ"ב קרבנות שהקריב בלק הרשע זכה ויצאה ממנו רות, ע"כ.
והיינו שאף על פי שהקרבת הקרבנות של בלק היו שלא לשמה, אלא כדי לקלל את ישראל, מכל מקום זכה ויצאה ממנו רות. הרי שאין הפירוש שיעסוק אדם בתורה שלא לשמה ויבוא לשמה, היינו שיתרגל מחמת כן לקיים לשמה, שהרי בלק לא התרגל וקיים לשמה, אלא שהוא כעין שכר על מה שקיים המצוה אפילו שלא לשמה, וכן כתב להוכיח באגלי טל (בהקדמה ד"ה ובזה נבאר).
וכן הקשה האור החיים זי"ע בספרו חפץ ה' (הוריות י:) שלכאורה מה הראיה שמביאים חז"ל מבלק, שהרי הוא לא בא לידי עשייה לשמה. וכתב לתרץ העניין שהוא כמו שאמרו חז"ל (אבות פ"ד מ"ב) שכר מצוה מצוה, שהקב"ה נותן שכר למי שמקיים מצוות שלא לשמה, וזכה בלק שזרעו יקיימו מצוות לשמה.
ועוד יש להקשות על דברי רש"י (הובא לעיל) שפירש שמי שעושה על מנת לקנטר עליו אמרו חז"ל שעדיף שלא היה בא לעולם, שהרי חז"ל למדו דבר זה מבלק, ושם הרי נתכוין הוא לקנטר, ועל זה אמרו שלעולם יעסוק שלא לשמה, וכן הקשו המהרש"א (הוריות י: ח"א ד"ה שמתוך), ובהגהות הרא"ם הורביץ (נזיר כג:), ובשפת אמת (נזיר שם).
והמהרש"א כתב לתרץ שכוונת בלק אינה נחשבת לקנטר אלא על מנת שיכבדוהו, שכל כוונתו היתה מחמת שפחד מישראל ורצה להיטיב לעצמו, עכ"ד.
ואפשר עוד יש לתרץ על פי מה שכתב האור החיים בספרו ראשון לציון (יורה דעה סי' רמו סעי' כ) שבתחילת לימודו של אדם מותר ללמוד אפילו כדי לקנטר, ורק לאחר שנתחכם אסור ללמוד כדי לקנטר, עיי"ש. וראה לההפלאה (פתחא זעירא אות כ) שכתב שכל שבסוף ימיו למד לשמה, מטהר למפרע את כל מה שבמשך חייו למד שלא לשמה, ע"כ.
קושיא מ"פרוש שכמי"
נתבאר לעיל שמי שמקיים מצוה שלא לשמה וכוונתו לתועלת עצמו, שצריך שימשיך לקיים באופן כזה ועל ידי זה יגיע לתכלית הרצויה.
והנה בתורה מסופר (בראשית לד, כד) שמלו אנשי שכם את עצמם, לבקשת בני יעקב אבינו. ואמרו בגמרא (סוטה כב:) שבעה פרושין הן, פרוש שכמי וכו', ואמרו בגמרא דהיינו שעושה מעשה שכם. ופירש רש"י שעושה כמו אנשי שכם שמלו עצמם ולא כיוונו לשם מצוה, ובאופן כזה נחשב לו שלא קיים מצוה כלל, ובגמרא (שם) אמרו אביי ורבא שלא לשנות פרוש מאהבה פרוש מיראה כיון שאמרו חז"ל שלעולם יעסוק אדם שלא לשמה וכו', עיי"ש. והקשו המפרשים במה גרוע פרוש שכמי ממי שפורש מיראה. ונאמרו בזה כמה תירוצים.
בעץ יוסף (על העין יעקב, סוטה שם) תירץ שדוקא במצוה חוזרת אמרו שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה, שעל ידי שיתרגל כמה פעמים במצוות יגיע ללשמה. אבל על מצות מילה שהיא פעם אחת לא שייך לומר כן, וממילא כשעושה שלא לשמה אינו נחשב לכלום, ע"כ.
ובתורת הקנאות (סוטה שם) חילק בין מצוה שמתערבת עימה עבירה לשאר מצוות שלא לשמה שאין בהם עבירה, ובשכם היתה מעורבת עבירה שחבל בעצמו, וכיון שעשה שלא לשם שמים נחשב לו לעבירה, ע"כ. ולדבריו אתי שפיר נמי מה שכתב בשולחן ערוך (אורח חיים סי' תקסה סעי' ו) שהמתענה ומפרסם תעניתו חוטא ונענש על כך, ודו"ק.[9]
רבינו יוסף חיים (בן יהוידע שם) כתב שדוקא במצוות מחוייבות נאמר ההיתר שיעשה שלא לשמה, ומתוך כך יבוא ללשמה. אבל במצוות שאינן מחוייבות אין היתר לעשות שלא לשמה, והעושה כן אינו נחשב לו למצוה כלל. וכן היה אצל שכם שלא היה מחוייב במצות מילה, ולא הותר לו לעשותה שלא לשמה, ע"כ.
בשו"ת יחוה דעת ח"ג (סי' עד, עמ' רלז) כתב דשאני כשמתפאר בפני הבריות ומשתבח בעצמו ומתגאה בתורתו, שכל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה. ובזה יישב מה שכתב הרמ"א (יורה דעה סי' רמט סעי' יג) שהמתפאר במצות צדקה שעושה לא דיו שאינו מקבל שכר אלא שמענישים אותו על כך,[10] ואין בזה סתירה למאמר חז"ל שיעסוק במצוות שלא לשמה, והבן.[11]
ביאור בדברי הגמרא
בגמרא (סוטה יד.) דרש רבי שמלאי מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל וכו' אמר לו הקב"ה כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר מעלה אני עליך כאילו עשיתם, ע"כ. והקשו המפרשים כיצד אמר הקב"ה שלא רוצה משה רבינו להיכנס אלא כדי לקבל שכר, והלא בודאי רצה משה לקיים המצוה לשמה ושלא על מנת לקבל פרס. ונאמרו כמה תירוצים.
המהרש"א (שם) כתב שרק במצוה שכבר נתחייב בה נאמר התנאי שלא לעשותה כדי לקבל שכר. אבל במצוה שעדיין לא נתחייב בה מותר לבקש לעשותה כדי לקבל שכרה.
הגאון רבי חיים מוולאז'ין (רוח חיים אבות פ"א מ"ג) ביאר שעיקר כוונת הבריאה היא כדי להיטיב לברואים, ועיקר העבודה היא כדי שיתקיים רצון ה' ליתן שכר למקיימים מצוה, ולא שיכוין שמקיים המצוה כדי לקבל טובה, עיי"ש.[12]
הקפדה שלא להדפיס ספר
לעיל הובאו דברי הראשונים בביאור הסתירה בדברי הגמרא בעניין לימוד שלא לשמה, וראה במרומי שדה (תענית ז. ד"ה וכל) שכתב לחלק בין לימוד דברי הקדמונים לבין חידושי תורה, שכל האיסור שלא לשמה נאמר על חידושי תורה, שבהם אסור לעסוק אלא אם כן לשמה, והעושה כן שלא לשמה נח לו שלא נברא. אבל כשלומד בספרי הקדמונים יכול לעסוק אפילו שלא לשמה, ע"כ. וכ"כ בספרו שו"ת משיב דבר (סי' מו). ועל פי זה הקפידו כמה מרבותינו ז"ל שלא להדפיס מחידושי תורתם, כדי שלא ייכשלו ח"ו בדבר זה, דשמא אין כוונתם באמת רק לשמה.
וע"ע בשו"ת חתם סופר (אורח חיים ריש סי' רח) שכל המחבר ספר ומתערב במחשבתו לגדל שמו, עובר על איסור תורה שדברים שבעל פה אין אתה רשאי לכותבן, שלא הותר אלא משום עת לעשות לה' (עי' גיטין ס.), ואם איננו עושה לה' הרי איסורו במקומו עומד, ע"כ. וכ"כ בערוך השולחן (יורה דעה סי' רמו אות לד) שהלומד כדי לקנתר נח לו שלא נברא וכו', וקל וחומר בן בנו של קל וחומר במחבר ספר ומכוין לשם איזה פניה, טוב ממנו הנפל, והמחבר יכוין רק לשם ה' ותרתו לבדה, ע"כ.
אולם בשו"ת אפרקסתא דעניא ח"א (סי' ב) תמה על החתם סופר, וכתב שגם המחבר ספר לשם פניה הוא בכלל מה שאמרו שמתוך שלא לשמה וכו' ועת לעשות לה' הפרו תורתך, ע"כ. וע"ע במה שכתב בשו"ת יחוה דעת ח"ג (סי' עד, עמ' רמא) על דברי החתם סופר הנ"ל.
אם מותר לחבר חיבור תורני כדי לקבל פרס
בשו"ת יחוה דעת ח"ג (סי' עד) נשאל בזה מרן הגר"ע יוסף זצ"ל, והשיב להתיר. ועיקר טעמו כיון שכוונת העושה כן היא גם למצות לימוד תורה מלבד כוונתו לקבל שכר על כך, ולא אסרו חז"ל אלא באופן שכל כוונתו רק לעושר ולכבוד ועינו על בצעו, אבל בתערובת של לשמה ושלא לשמה אין איסור כלל. ובזה אמרו לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, עיי"ש. וכן הלומד על מנת להורות הלכה למעשה לרבים חשיב עוסק בתורה לשמה (יחוה דעת שם עמ' רמד בשם ספר דברי מנחם סי' מז בהגה"ט אות ג).
וראה להמהרח"ו (בהקדמה לספר עץ חיים) שהביא לדברי חז"ל במסכת אבות (פ"ו מ"א) שכל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו', וכתב מהרח"ו שמי שלא זכה למעלות אלו יורה הדבר שאינו עוסק בתורה לשמה, עיי"ש. וראה להגרי"ח בבן יהוידע (יומא עב:) מה שפירש דברי הגמרא שם עפ"ד מהרח"ו הנ"ל. וע"ע לרבי יעקב אבוחצירא בספרו פיתוחי חותם (פ' חיי שרה) ובספר אלף בינה (אות ו).
וכתב החיד"א (מדבר קדמות, קונטרס פאת קדמה שבסוף הספר מער' ל') בשם הרה"ק משינובה זצ"ל שאם מברר הלכה למעשה בעת שנשאל עליו או צריך לו, מקרי תורה לשמה.והגה"ק רבי יעקב אבוחצירא כתב (אלף בינה על תהלים, מזמור קיט אות ו) שאחד מן הסימנים המובהקים לתורה לשמה הוא חיקור הדין, שיחקור בדיני התורה וישא ויתן בהם עד שיוציא דין אמת לאמיתו.[13]
העולה מכל האמור
דירוג סוגי הלימוד של לשמה ושלא לשמה, יש הרבה מדרגות בשלא לשמה ולשמה, ואלו הן.
א. שומר מצוות לשמה, אך מצפה לשכר כדי שיתקיים רצון ה' בבריאה להיטיב עם ברואיו, וכמו שהיה אצל משה רבינו (וכביאור הגר"ח מוואלוז'ין בנפש החיים).[14]
ב. שומר מצוות מאהבת ה', וזה נקרא לשמה.
ג. השומר מצוות לתועלת שלו, כגון לצורך כבוד וכדו', וכן הלומד כדי להינצל מהפורענות, וכן מי שאינו שומר מצוות מחמת עצלות, ועל זה אמרו חז"ל שיעסוק באופן כזה, ועל ידי זה יגיע לדרגת לשמה.
ד. המקיים מצוות בגדר "פרוש שכמי", ועל זה אינו מקבל שכר (ונאמרו בזה כמה פירושים, ונתבאר בפנים).
ה. הגרוע ביותר זה הלומד לקנטר את חברו, להתקיף אותו או להעליבו, ואסור ללמוד באופן כזה כלל, ועל זה אמרו שנח לו שלא נברא.
[1]. וכן מצאנו מאמר זה בנזיר (כג:) ובסוטה (כב:) ובסנהדרין (קה.) ובהוריות (י:) ובערכין (טז:), ובמדרש (איכה רבה פתיחה ב).
[2]. תרגום הזוהר: כמה יש לבני אדם להשתדל בתורה, כי כל מי שעוסק בתורה יהיה לו חיים בעולם הזה ובעולם הבא, והוא זוכה ליהנות בשני עולמות. ואפילו מי שעוסק בתורה ואינו עוסק בה לשמה כראוי, זוכה גם כן לשכר טוב בעולם הזה, ולא דנים אותו בעולם הבא.
[3]. וע"ע בתיקוני הזוהר (תיקון י, דכ"ה ע"ב) "אורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא". וראה עוד בזוהר (בלק דקפ"ה ע"ב) שלעתיד לבוא דנים את האדם על כל חידוש וחידוש שחידש בתורה אם הוא הגון וראוי או לא. ובהקדמת ספר שלום עבדו (דרושים עה"ת מהגר"ע הדאיה, בעל שו"ת ישכיל עבדי) כתב "והנה שמעתי מפום רבנן קדישי וקשישי כי המבחן אם המחבר תורתו היתה לשמה הוא בזה, שאם בזמן שאדם הוגה בספר המחבר מרגיש זיק של קדושה, היינו שמרגיש בלימודו התלהבות בגופו ובקרב לבו, אז זה סימן כי המחבר היתה תורתו לשמה וחופף עליה זיק של קדושה וכו'", עיי"ש. ובספר צואה מחיים (דכ"ו ע"ב, אות ע) כתב הר"א פלאג'י על אביו הגרח"פ שמבחן שהיה לומד תורה לשמה שהתקיימו בו כל דברי התנא באבות, עיי"ש. וראה בספר החפץ חיים עה"ת (פ' קדושים עמ' קנט) שהג"ר חיים עוזר אמר על החפץ חיים שלמד תורה לשמה. וראה עוד בהקדמת ספר כף החיים (להרי"ח סופר) שהגרי"ח זוננפלד העיד על המחבר שהוא עוסק בתורה לשמה.
[4]. וכ"ה להדיא בהפלאה (בהקדמה למסכת כתובות בפתחא זעירא אות כ). וע"ע להרי"ח סופר בספרו דרופתקי דאורייתא ח"ג (סי' טו).
[5]. וע"ע במדרש (ויקרא רבה, פרשה לה אות ז).
[6]. וראה בפירוש הגר"א לספר משלי (יב, ח) מה שכתב בזה.
[7]. וע"ע להגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זצ"ל באבי עזרי (פ"ג מהל' תלמוד תורה ה"ה) מה שהקשה ממסכת כלה רבתי (פרק ח) ותירץ בזה, עיי"ש.
[8]. וע"ע בבית הלוי (פרשת יתרו, ד"ה איתא).
[9]. אלא שלפירוש זה יצא שהלומד ומתגאה בלימודו גרע מלימוד שלא לשמה, והוא בכלל עבירה, ודו"ק.
[10]. וע"ע בכף החיים (סי' תקסה אות לב) שהביא מה שכתב המהרח"ו (שערי קדושה ח"ב שער ד) שהוראת מעשיו לבריות, לא די שאינו מקבל שכר, אלא שנידון בגיהנם, ואם יכול האדם שיעשה כל דרכיו לשם שמים ולא יפרש לבריות אפילו אחת מהן, שכרו כפול ומכופל.
[11]. ושם הביא מהיפה ללב שכתב שאם מפרסם מעשיו וכוונתו כדי שיעשו אחרים כמעשיו, הרי זה זוכה ומזכה, וזכות הרבים תלוי בו. ובזה יישב ביחוה דעת דברי הגמרא (קידושין לא:) ברבי טרפון שהיה נוהג כבוד גדול באמו, והיה משתבח בבית המדרש, עיי"ש. שיש לומר שרצה ללמד לאחרים לעשות כמוהו.
[12]. וע"ע להגרי"ח בספרו בן איש חיל ח"א (דרוש א לשבת תשובה, עמ' כד בנד"מ) מה שכתב לבאר כיצד הבטיח יהושע שמי שיחזיר את השלש מאות הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה שיתן לו את עכסה בתו לאשה, ושם ביאר שיש שני סוגים של לימוד תורה לשמה, האחד הוא שאין לו דבר המנגד לכוונה לשמה, והשני שיש לו דבר המנגד לכוונה זו של לשמה, ועם כל זה הוא לא שם על לבו ולומד רק לשמה. דהיינו שיש אדם שאומר לו לעסוק בתורה ויתן לו עשרה זהובים בכל יום, ועם כל זה לא יעלה בלבו שום מחשבה בלימוד התורה שהוא לומד בשביל הנאתו, אלא הוא לומד לשמה באמת כאילו אין לו שום הנאה מזה, וסוג זה נקרא לימוד לשמה בדרך פלא, כי קשה לדחות פניה זו, מאחר שהוא נהנה באמת הנאה זו הגשמית וכו', וכן כאן ראה כלב שכל גדולי חכמי ישראל שהם צדיקים וקדושים ונביאים טרחו להשיג הלכות אלו שנשתכחו על ידי פלפול ודרך חכמה ולא יכלו, ואמר בודאי שכל אלו החכמים הם לומדים תורה לשמה, ולמה לא הערה עליהם השי"ת רוח חכמה ובינה להשיג הלכות אלו. אלא ודאי שרוצה השי"ת שלא ישיגו הלכות אלו אלא רק ללומד תורה לשמה בדרך פלא, עיי"ש.
[13]. ובפתיחה לספר טל חיים על מסכת מועד קטן כתב שאם הוגים במסכת זו לשמה אז בזכותה יבוא הגואל צדק במהרה בימינו, וזהו שאמר הכתוב דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד (איכה א, ד), ר"ל שלא היו לומדים מסכת מועד קטן. והובא בשו"ת נהרי אפרסמון ח"ב (בקונטרס ישרש יעקב שבסוה"ס סי' יא). עובדא נוספת ראיתי על הגאון הקדוש רבי יואל מסאטמר זי"ע שלא היה נותן היתר הוראה למי שאינו יודע להשיב בחומש רש"י, באומרו כי מי שאינו לומד חומש רש"י בידוע שאינו לומד תורה לשמה (ספר בדידי הוי עובדא עמ' עט).
[14]. או שלומד לשמה אף על פי שהשכר מובטח לו ועומד לפניו, ומתגבר ואינו עושה שום פניה, וכמו שמצינו אצל עתניאל בן קנז (וכפי שביאר הגרי"ח בבן איש חיל).
